מה זכות יש לו לאדם שכמוני לכתוב על הפקחות, אשר רק מדה זעומה ממנה עלתה בגורלי, וגם מעט זה ממין שלילי הוא? כל פקחותי מצטמצמת רק במעשה השתמטות והסתלקות ולא במעשה יצירה של אמצעים ותחבולות. לא שיָט אמן אנוכי, היודע לפלס את אניתו בתבונה, אף מחֻסר אנכי את הכשרון לתקן פרצות תקון נאה. אין בי הכשרון להוציא את מעותי בחריצות ובתבונה, אף לא חכמה יתרה לכלכל את עסקי המשק שלי כשורה, ומי שרואה את גני, משער, שבודאי יש לי עוד איזה גן אחר. אבל אוהב אני את הדברים שבמעשה ושונא אני כל חֲלַקְלַקּוּת וכל עמידה רופפה ואת בני־האדם, שאין בהם דעת והכרה. ולפיכך רשאי אני לכתוב על הפקחות, כשם שאני רשאי לכתוב על השירה או על הקדֻשה. שהרי כשם שאנו כותבים מתוך הנסיון שנתנסינו בו, כך אנו כותבים מתוך רוח־הקֹדש ומתוך הערעור שאנו מערערים על דבר. בנוהג שאנו מתארים את המדות והתכונות שאינן מצויות בנו. דרכו של הפיטן להעריץ אדם כביר־מרץ ובעל תחבולות; דרכו של הסוחר לחַנך את בנו, שיהא כהן דת או פרקליט בבית־דין; ובכל מקום שאתה רואה אדם, שאינו מזחוחי הדעת או מאוהבי עצמם, אתה מוצא את מה שיש בו לא באותו הדבר שהוא משַׁבּח. ועוד טעם אחר לדבר, מפני מה אני רואה צֹרך לעצמי לדון בענין זה: ספק גדול הוא, אם מן היֹשר הוא מצדי שלא לְכַוֵּן לעֻמת דברי־המליצה הנאים, שדברתי לעיל על האהבה ועל הרֵעות, דברי־חֻלין פשוטים מהם על ענין כגון הפקחות, ושלא להודות דרך־אגב, שאמנם חובתי כלפי החושים חובה ממשית ומתמדת היא.

ואמנם אין הפקחות אלא מעלה יתרה ממעלות החושים. היא משמשת מדע החזיונות של מראית העין. היא הפעֻלה היותר חיצונית של החיים שמלפנַי ולפנים. היא האלהים החושב מחשבות בשביל הבהמה הנבערת מדעת. היא מביאה לידי תנועה את החֹמר על־פי החֻקים המֻטבעים בחֹמר. כשהיא מבקשת את בריאות הגוף, הרי היא מְכַוֶּנֶת את פעֻלתה לפי התנאים הגופניים, וכשהיא שוקדת על בריאות הנפש, הרי היא מכַוֶּנֶת את פעֻלתה לפי חֻקי הרוח והשכל.

עולם החושים עולם של מראות וחזיונות הוא; אין הוא קיָם בפני עצמו, אלא יש לו תכונה סִמבולית; ופקחות אמתית, אשר כל־עִקרה אינה אלא חֹק המראות והגלוים החיצוניים, תעודתה להכיר, שיחד עמה פועלים עוד חֻקים אחרים פנימיים ושתשמישה אינו אלא תשמיש של עזר וסיוע; יודעת ומכירה היא, שתחום פעֻלתה מצֻמצם רק בגבולות השטח החיצוני של הדברים ולא במרכזם. הפקחות יש בה מן השקר בשעה שהיא מֻפרשת ומֻבדלת בפני עצמה. אבל כשרה היא כדת וכמשפט בשעה שהיא משמשת היסטוריה טבעית של הנפש, שהתגשמה בגוף האדם, בשעה שהיא מגַלה לעין את כל היֹפי של החֻקים, הפועלים את פעֻלתם בתוך התחום הצר שנתיַחד לחושים.

בענין דעת העולם והכרתו אתה מוצא כל מיני מדרגות של כשרון התפיסה. לצֹרך התכלית שלפנינו באותה שעה די לנו להורות על שלוש מהן. כת אחת של בני־אדם חיה לשם התועלת שהיא מפיקה מזה, שבעִקרו אינו אלא סמל, וחושבת את הבריאות ואת העֹשר לקנין שאין למעלה ממנו. כת שניה מרחיבה את תחום חייה מעבר לגבולות המטרה הזאת וחיה לשם היֹפי שבסמל; על כת זו מתיחס הפיטן, האמן, חוקר־הטבע ואיש־המדע. כת שלישית מציגה לה אתּ מטרת חייה מחוץ לגבולות היֹפי שבסמל וחיה לשם היֹפי שבעצם הדבר המכֻוָּן בסמל; זוהי כת החכמים. בני הכת הראשונה בעלי סברה ישרה הם; בני השניה – בעלי טעם הם; ובני השלישית – בעלי השגה והסתכלות הם. פעם אחת במרוצת ימים רבים עובר האדם דרך כל המדרגות של המראות והחזיונות ומכיר הכרה ברורה את הסמל המשמש בעולם ומתענג עליו; ואז רואה הוא בעין בהירה את כל יפיו ותפארתו, ובנטותו את אהלו על האי הַוֻּלְקַנִי הקדוש הזה של הטבע, סופו שהוא מסתלק לבנות עליו בתי דירה לישיבת קבע וממגורות לתבואה והרי הוא כורע ומשתחוה לפני האל הנערץ בגבורה ותפארת, המתגלה לעינו מתוך כל הסדקים והפרצים שבאותו האי.

העולם מלא משלים ועלילות ורמיזות של פקחות פחותה ושפלה, אשר כל־עִקרם אינו אלא הערצת החֹמר, כאלו לא היו בנו סגֻלות אחרות חוץ מחוש הטעם, הריח, המשוש, הראיה והשמיעה; פקחות זו מעריצה את דעת הרבים ומעולם אין היא משַׁתפת את עצמה בין המנדבים, מעולם אין היא נותנת כלום ומקרה יקר הוא שהיא מַלוה דבר, ולרגלי כל הצעה ומזמת־מפעל שואלת היא רק שאלה אחת: “מה תועלת בדבר? היתן לחם לאכול?” פקחות שכזו היא מחלה כעין מחלת הִתְקַשּׁוּת העור, המביאה לידי הריסות אברי החיים שבגוף. אבל התַּרבות, המגלה את מקור מוצאו הנעלה של עולם החזיונות הנראים לעין ואשר תכלית שאיפתה היא שכלול האדם והשתלמותו, מורידה את כל דבר, חוץ מן הבריאות וחיי הגוף, לידי מדרגת אמצעים, המשמשים להשגת המטרה הזאת. היא רואה ומכירה, שאין הפקחות כשרון בפני עצמו, אלא היא משמשת רק שמה של אותה החכמה והמדה הטובה, שיש לה עסק עם הגוף וצרכי הגוף. אנשים בעלי תרבות דרכם בכך להרגיש ולדַבר באֹפן שכזה, כאלו עשירות מֻפלגת, התקימותה של איזו תקנה אזרחית או חברתית חשובה, השפעה אישית נעלה, מדת הנהגה מלאה חן ומטילה מָרוּת אינן אלא משמשות ידים מוכיחות רבות־ערך על כחה וגבורתה של הרוח. אבל אם מאבד אדם את שווי־המשקל שלו ומתמכר לעסק או לתענוג לשם עצמם, הרי אפשר שאופן טוב או יתד הנהו במכונה הכללית, אבל אין הוא אדם בן־תרבות.

פקחות כוזבת, העושה את החושים עִקר ותכלית ההויה, אֵל אדיר היא בעיני השוטים ורַכּי הלב ודרכה לשמש נושא הענין שבכל קומידיה. לצנותו של הטבע הִיא ולפיכך משמשת היא ענין של לצנות גם ביצירות הספרות. פקחות לאמִתה מצמצמת ומגבלת סֶנְסוּאַלִּיסמוּס פרוץ שכזה, משום שהיא נוטה להאמין, שיש הכרת עולם אחר, עולם פנימי וממשי. וכיון שעמדנו על הכרה זו, הרי חקר סדרי העולם וגלגולי המעשים ומקרי העתים, הנעשה בעיון ומתוך ההשגה הברורה, שאין להם אלא ערך פחות ומשֻעבד, שכרו מרֻבּה במדה שאין למעלה ממנה. כי הויתנו אנו, אשר למראית עין כל־כך קשורה ואחוזה היא בממלכת הטבע, בשמש ובמחזורי הלבנה ובתקופות שהם מסַמנים, – כל־כך תלויה היא בתנאי האקלים והארץ, כל־כך נוחה היא להיות חשה ומרגישה בטובה או ברעה הסוציאלית, כל־כך להוטה היא אחר ההוד והתפארת וכל־כך עשויה היא להתרגש מן הרעב, מן הקֹר והמחסור, ־ קוראה ולומדת מתוך הספרים האלה את כל ראשית למודיה.

אין הפקחות מהלכת אחורי הטבע ואין היא שואלת מאין מוצאו. היא מקבלת את חֻקי העולם, שקיום האדם תלוי בהם, כמו שהם, ונוצרת את החקים האלה, כדי לֵהנות מן הטוב האצור בהם. הוא מתחשבת עם המקום והזמן, עם האקלים, המחסור השֵׁנה, עם חֹק הפּוֹלַרִיּוּת, עם הגִדול והמיתה. היא צופה ורואה, שבכדי לתת קצב וצבא חליפות לקיומו של אדם מצדי צדדים סובבים שם השמש והירח, – שני הדיקנים הגדולים שברקיע השמים; וכאן מֻטל חֹמר עקשן, שאינו רוצה לזוז זיז כל־שהוא ממנהגו הכימאי. הנה לפניה בדור, אשר סדרים קבועים בו, אשר לארכו ולרחבו פועלים חֻקי הטבע והנחלק ומסֻיָּג מבחוץ לאחֻזות קנין ונחלות בתֹקף חֻקי האדם, המטילים הגבלות ואסורים על התושב הצעיר של כדור הכוכב הזה.

אנו אוכלים מן הלחם הגָדֵל בשדה. אנו חיים על האויר, הממַלא את כל החלל אשר מסביבנו, ואנו כלים ונספים על־ידי האויר, כשהוא חם או קר יותר מדי, כשהוא יבש או לח יותר מדי. הזמן, אשר למראית עין כל־כך ריק הוא ואינו נִתּן להתחלק ורוח אלהים שרויה עליו בהופעתו ומרוצת מהלכו – אנו קורעים ומרסקים אותו קרעים קרעים לקטנות ולדברים של מה בכך. הרי לדוגמא דלת, שצריך לצבוע אותה, או מנעול, שצריך לתקנו. יש לי צֹרך בעצים, או בשמן, או בקמח, או במלח; ובביתי עשן או חש אני בראשי; או יש שאני צריך לשלם מסים, או שיש לי עסק עם אדם קשה־לב ונבוב־מח; או שנזכר אני מתוך צער בדבור של עלבון או שאינו נאות שנאמר לי – על כל הדברים האלה ועל כיוצא בהם אנו מבלים שעות משעות חיינו. כך גרם מזלנו, שאי־אפשר לו לקיץ בלי זבובים שלו; כשאנו מתהלכים ביער, אנו מפקירים את בשרנו למאכל היתושים; כשאנו הולכים לדוג דגים, אנו צריכים להיות מוכנים לכך, שבגדינו יתלחלחו במים. ועל כל אלה הוסיף את האקלים, המשמש מעצור גדול לאנשים בטלנים: כמה פעמים אנו מחליטים, שלא להשגיח במזג האויר, ואף־על־פי־כן אין אנו פוסקים מלראות בעבים ובגשמים.

הרבה לֶקח אנו מפיקים לעצמנו מתוך הנסיונות־שבקטנות האלה, הגוזלים את שעות ימינו ושנותינו. הקרקע הקפוא וארבּעה חדשי שלג בשנה עושים את תושב האזור הצפוני הממֻזג יותר חכם וזריז מתושב הארצות החמות, המתענג על בת־הצחוק הנצחית של הטבע הטרוֹפּי. יושב האי פולינזיה יכול לשוטט ולהתהלך כל היום כֻּלו באי מושבו כאות נפשו, בלילה יכול הוא לישון על מחצלת תחת כפת השמים, ובכל מקום שצומח עץ תָּמר, שם ערך לו הטבע שֻלחן לארוחת־הבֹּקר, בלי תפלה ובקשה מצדו. בן הצפון שלא לרצונו יושב בית הוא. עליו לבשל, לאפות, למלוח ולשמור את מזונו מקלקול ולהכין לו עצים ופחמים, אבל מכיון שכך דרכה של העבודה, שאי־אפשר לה לנוע אפילו תנועה כל שהיא, מבלי לסַגל לעצמה הכרה חדשה בטיב הטבע, ומתוך שהטבע לכל אותותיו ומופתיו מקור שאינו פוסק הוא, לפיכך תושבי ארצות האקלים שלנו עלו תמיד בעֹז כחם על תושבי הדרום. כך דרכו של העולם, שאדם היודע דבר אחד, אי־אפשר לו מעולם לדעת דבר אחר ידיעה מעֻלה ביותר. מי יתן והיו לו השגות מדֻיָּקות. אם יש לו ידים, הבה יעבוד; אם יש לו עינים, הבה ימוד ויבחין בין דבר לדבר; הבה יקבל ויאצור כל עובדה במקצוע הכימיה, תולדות הטבע והכלכלה. ככל אשר ירבה לסגל לו את הקנינים הללו, כן ימעט בו החפץ לקמץ בהם. הזמן מזמין תמיד לפני האדם מקרי כֹשֶר, כדי לגלות על ידם את הערך הפנימי של העובדות. מדה ידועה של חכמה כרוכה בעקב כל פעֻלה טבעית ותמימה. אדם יושב־בית, אשר צלצול השעון של בית־המבשלים והשירות שמזמרים לו העצים הבוערים באח נעימים לו מקול המוסיקה, מוצא לו קֹרת־רוח ותענוגות, אשׁר האחרים אינם רואים אותם אפילו בחלומם. השמוש באמצעים לצֹרך תכליות ידועות מנחיל לו לאדם נצחון וגורם לו לשורר שירי נצחון בעבודתו באחֻזה או בחנות שלו במדה לא פחותה מאשר בטכסיסי עלילות מפלגה מדינית או במערכות מלחמה. בעל־הבית זריז ממציא שיטה נאה ומעֻלה בסדור עצים לתוך הדיר, או בכנוס פֵּרות הבציר לתוך המרתף, מעין אותה השיטה המצויה במסעי צבא מלחמה או בעבודת בתי השלטון והפקידות. בימי סגריר הוא שולח ידו באומנות הנגרות ועושה לו ספסל למלאכה או מהַדֵּק את הארגז של כלי המלאכה שלו בקרן־זוית שבממגורה ושָׂם אל תוכו מסמרות, מקדחות, צבת, מפקיע־סלילים ומפסלת. עבודה זו מטעימה לו את טעם התענוג הישן של שנות הנעורים והילדות, מעין אהבה של חתולים אל עליות גג, אל ארונות שבקיר, אל ממגורות ואל ההנאות המצויות בעסקי בית קבועים ומתמידים. הגן שלו או חצר־העופות שלו מסַפר לו הרבה ספורי־מעשה המבדחים את הדעת. באותה שפעת המתיקות המרֻבּה, המצויה בתענוגות חיי הבית בכל פרבר של עיר ובכל כפר נדח, אפשר למצֹא די ראיות והוכחות מספיקות המצדדות בזכות ההשקפה האופטימיסטית על סדר העולם. הבה ישמור אדם את החֹק – את אחד החֻקים שבעולם – ודרכו תהיה זרועה פרחי נעימות ועדנים. ההנאות שלנו נבדלות זו מזו יותר באיכותן מאשר בכמותן.

כנגד זה אתה מוצא, שהטבע עונש את כל זלזול שמזלזלים בפקחות. אם סבור אתה, שהחושים תכלית עִקרית הם, הֱוֵה נשמע לחֻקיהם שלהם. אבל אם מאמין אתה במציאות הנפש, אל תהי כרוך אחר הנאת החושים, בטרם גמלה כל צרכה על העץ של הסבה והמסֻבּב, הצומח לאט לאט. כעשן לעינים כן המשא והמתן עם בני־אדם בעלי השגה פגומה ורפויה. אומרים עליו על הדוקטור י’ונסון, שפתגם זה היה שגור בפיו: “כשהתינוק אומר, שהוא הציץ בעד חלון זה, בשעה שהציץ בעד חלון אחר – הכה אותו בשוטים”. אחד הסִמנים המֻבהקים, המצַינים את אפיו הלאומי של העם האמיריקני שלנו, היא ההנאה היתרה שעם זה מוצא בהבנת דבר על בריו, כפי שאנו רואים זאת מתוך הפתגם השגור אצלנו: “התרחק מן הטעות!” אבל רגש של עצב המתעורר בלב לרגלי אי־דיקנות, לרגלי בלבול המחשבה בנוגע לעובדות ומעשים ולרגלי הרשלנות לגבי צרכיו ומחסוריו של היום הבא, אינו מצוי אצל שום אֻמה. החֻקים הנאים של הזמן והמקום, אם אך הפרנו אותם פעם אחת מתוך רפיון ידים, מתהפכים בשבילנו לשיחין ומערות שוממים. אם מהומה וערבוביה קמה בכַוֶּרֶת באשמת ידים נמהרות וסכלות, אז תחת דבש תפליט מקרבה רק להקות דבורים. בכדי שדברינו ומעשינו יהיו נאים ומתֻקנים, מן הצֹרך הוא שיהיו בני זמנם. כמה נעים ומענג את אֹזן השומע קול צלצול לטישת מגל בבֹקר שבאחד מימי חֹדש יוני; אבל כלום יש דבר יותר מעציב מצליל אבן ההשחזה של אחד הקוצרים, בשעה שזמן קצירת השחת כבר חלף ועבר? בני־אדם פזורי־דעת ורשלנים – יותר משהם מקלקלים את עסקי עצמם, מקלקלים ומעכירים הם את מצב רוחם של האנשים שיש להם עסק עמם. פעמים אֵרע לי לקרֹא דברי בקֹרת על תמונות אחדות, שאני נזכר בהן תמיד, בשעה שאני רואה את מצבם הקשה והאֻמלל של אותם האנשים, המתכחשים לחושיהם. הדֻכּס הגדול שבוַימַר, ידידו של גיטה, שהיה אדם בּעל תבונה נעלה, אמר: “ראיתי כמה פעמים, בהיותי עומד למוּל יצירות נשגבות של האמנות, וביחוד אני שב ורואה זאת עכשָׁו פה בדרֶזְדֶּן, עד היכן סגֻלה ידועה נותנת חזוק וסיוע לאותה הַהַפְעָלָה, האוצלת על פני צלמי־הדמות חיים ואמת החיים, שאין לעמוד כנגדה. מטבעה של הסגֻלה הזאת לכַוֵּן בכל צלמי הדמות שאנו מצַירים את עצם מרכז־הכֹּבד שבהם. רצוני לומר, שהאמן צריך לתאר את תמונות הגוף כשהן עומדות הכן על רגליהן, לשוות לידים דמות ומראה, כאלו הן מבקשות לתפוס דבר, ולקבוע את העינים בתוך אותו המקום, אשר ממנו עליהן להביט. אפילו דברים שאין בהם רוח חיים, כגון כלים וכסאות – עד כמה שלא יהיו מצֻיָּרים כתקונם – אינם מפעילים אפילו הַפְעָלָה כל־שהיא כל זמן שאינם נחים במרכז הכֹּבד שלהם וכל זמן שדמות להם כאִלו הם מרפרפים ומתנודדים. יצירתו של רפאל, אשר באוצר התמונות שבדרזדן (זוהי התמונה היחידה מכל התמונות שראיתי, שהרֹשם שהיא מפעלת עצום הוא מאין כמוהו), היא היצירה היותר שאננה ושוקטה, שׁאפשר לו לאדם להעלות על דעתו; שני קדושים, המביטים בחרדת קֹדש על העלמה והילד. ואף־על־פי־כן מעוררת התמונה הזאת רשׁם יותר עמֹק מפרפורי הגויות של עשרה חסידים מוקעים על קִדוש השם. כי מלבד היֹפי הנשגב של הצורה מצויה בה במדה שאין למעלה ממנה הסגֻלה לשוות לפנינו את צלמי הדמות המתֹארים עליה במצב עמידה ישרה בקו אנך”.

עמידה ישרה זו אנו דורשים מאת כל צלמי הדמות אשר בתמונה של החיים. יעמדו הָכֵן על רגליהם ובל ינועו ובל יתנודדו. מן הצֹרך הוא, שידוע נדע איפה נמצא אותם. הבה יבדילו בין הדברים העולים על זכרונם מקורות ימי חייהם ובין הדברים שאינם אלא פרי הזיות וחלומות; הבה ידברו בלשון ברורה, ימציאו לנו מעשים שיש בהם ממש ויתנו כבוד לחושיהם מתוך אמונתם ובטחונם בהם.

אבל מי הוא האיש, אשר יעיז לגנות את חברו בשל אי־פקחות? מי איש פקח הוא? האנשים שאנו קוראים להם בשם גדולים שבגדולים קלים שבקלים הם במקצוע זה. ביחסנו אל הטבע מצויה עבֵרה ידועה, שהיא מעין גזרה מן השמים, המקלקלת את אֹרח חיינו ועושה את כל חֹק לצר ואויב לנו; עבֵרה זו היתה כנראה המעוררת את כל אנשי התבונה והחכמה שבעולם לדון בשאלת התקונים ושנוי הסדר הקַים. עלינו להוָעץ עם הפקחות העליונה ולשאול את פיה, מפני מה הבריאות והיֹפי והגאוניות הנם עכשו דברים היוצאים מן הכלל ולא חֹק קבוע בטבעו של האדם? אין אנו יודעים את סגֻלות הצמחים ובעלי החיים ואת חֻקי הטבע על־פי החִבּה היתרה, שאנו הוגים להם; אלא דבר זה נשאר להיות חלומם של הפיטנים. מן הצֹרך הוא, שהשירה והפקחות תהיינה מזדמנות יחד. מן הצֹרך הוא, שהפיטנים יהיו מחוקקים; זאת אומרת, שהליריקה היותר נמרצה, הספוגה רוח־הקֹדש, אינה רשאית לחרף ולגדף או להלעיב, אלא צריכה היא להכריז על עִקרי חֻקי האזרחים ולכלכל עבודת דבַר יום ביומו. אבל עכשיו נראים שני המקצועות האלה, השירה והפקחות, כשהם נפרדים זה מזה הפרדה גמורה. אנו הפרנו חֹק אחר חֹק, עד שנמצאנו עומדים בתוך עיי חרבות, ואם המקרה אִנה לידנו לראות, שהתבונה והמראה החיצוני מתקימים ומתלכדים כאחת, אנו תוהים על זה. מן הצֹרך היה, שֶמַּתַּת היֹפי תהיה למנה לכל איש ואשה, ושלא תהא עשויה להשתנות כחושים הקבועים באדם; אבל למעשה מַתָּת זו חזיון יקר היא. מן הצֹרך היה שבריאות או מבנה־גו מוצק יהיו משֻתפים לכל בני־האדם כֻּלם. מן הצֹרך היה, שהגאון יהיה בנו של גאון ושרוח־הקֹדש תהי שרויה על כל ילד; אבל עכשיו אי־אפשר לנבאות לשום ילד, שיהא זוכה לכך וגם אין רוח־הקֹדש מצויה בצורה טהורה בשום מקום. מפני הכבוד אנו קוראים בשם גאונים לאנשים בעלי שאר־רוח במקצת; לכשרון הפורט את עצמו למעות; לכשרון המבהיק היום, בכדי שיוכל מחר לסעוד יפה בצהרים ולישון; ואת החברה שלנו משמשים אנשים, הנקראים בשם בעלי כשרונות, ולא אישי אלוהים. והאנשים הללו משתמשים במַתּוֹת אשר חֻננו בהן, בכדי ליַפּות ולהַדֵּר את המותרות, ולא בכדי להשבית ולבטל אותם. אבל הגניוס נזיר וסגפן הוא לעולם וכֻלו יראת אלהים ואהבת הבריות. בעיני אנשים בעלי נפש נאה ביותר אין התאוה והתשוקה אלא מחלה, והם מוצאים יֹפי באותם המצוות והאסורים המכֻוָּנים להִלחם כנגדה.

אנחנו בדינו שמות נאים, כדי לחפות בהם על החושיות שלנו, אבל שום מַתַּת כשרון אין בכחה לעַלֵּה ולרומם את הפריצות. אדם בעל כשרון מבקש לחפות על העבֵרות שהוא עובר על חֻקי החושים בזה שהוא קורא להן בשם דברים של מה־בכך וחושב אותן ללא־כלום לעֻמת האמנות שלו. אבל הרי האמנות שלו לא לִמדה אותו מעולם לא את הפריצות, לא את האהבה ליין ולא את התשוקה לקצור במקום שלא זרע. האמנות שלו הולכת ופוחתת עם כל פגימה שהוא פוגם בקדושתו, הולכת ופוחתת עם כל מקרה של חֹסר הגיון בריא. אדם המלעיב בעולם, סופו שהעולם הנעלב ינקום את נקמתו ממנו. אדם בז לקטנות, סופו להיות אובד וכלה לאט לאט. טַסּוֹ של גיטה כדאי והגון הוא להיות למופת כתמונה היסטורית נאה, וזוהי הטרגדיה האמתית שלו. אם אחד המלכים העריצים מעין ריצַ’רד השלישי רוצץ והורג עשרות אנשים, אין המעשה הזה נראה בעיני כל־כך מעציב ומדַכא את הנפש כמו המעשה באַנְטוֹנִיַה וטַסּוֹ, אשר שניהם כנראה אנשים צדיקים הם, ואף־על־פי־כן עושים הם עָוֶל איש לרעהו. האחד חי על־פי חֻקי העולם הזה ומכַוֵּן לפיהם את מעשיו ומחזיק בהם באמונה; והשני, אשר כל רגשותיו לוהטים באש רוח־הקֹדש, אלא שיחד עם זה להוט הוא גם כן אחרי תענוגות החושים, מבלי אשר יחפוץ להשתעבד לחֹק שלהם. אכן זהו יגון, אשר כלנו חשים ומרגישים אותו בלבנו, קשר שאין אנו יכולים להתירו. מאורעו של טַסּוֹ איננו מקרה בלתי־מצוי בספרות הביאוגרפית שלנו. אדם אשר שאר־רוח לו ובעל מזג לוהט, שאינו משגיח בחֻקי הטבע, שאינו מְוַתֵּר על תאווֹתיו, נהיה בימינו ליצור אֻמלל ורגזן, אשר קוץ מכאיב הוא בעיני עצמו ובעיני אחרים.

בושים אנו למראה תלמיד־חכם החי חיים שיש בהם מן השניות. במקום שפעֻלתו נובעת מתוך מקור הנעלה יותר מן הפקחות, שם מֻפלא הוא; אבל במקום שיש צֹרך בהגיון ישר, שם אינו אלא למשא על הבריות. אתמול אפילו צֵיזַר לא דמה אליו בגדלו; והיום אפילו הפושע העולה לגרדום אין מראהו עלוב כמותו. אתמול זרח עליו אור הנאצל מאותו העולם האידיאלי, אשר בו הוא חי, ויהי ראש וראשון לבני־האדם; והיום מדֻכּא הוא מעֹני ומחסור, אשר גרם לעצמו. דמיונו כאותם הסקרנים העלובים, אשר לדברי התיָרים נעים ונדים הם כל היום בשוקי קונסטנטינופול ירֻקי־פנים, מדֻלדלים וכחושים, לבושי קרעים וזוחלי עפר; אבל לעת ערב, כשהחנֻיות נפתחות, מתגנבים הם אל אחת החנֻיות לממכר אוֹפְּיוּם, בולעים את מנת־חֻקם והיו לחוזים שאננים ונאדרים. מי לא ראה בעיניו את הטרגדיה של גאון חסר־לב, אשר במשך כמה שנים הוא נלחם במחסור כסף נמאס וסוף סוף הוא הולך ויורד מטה מטה, כשהוא מדֻכדך ותש־כח ומבלי עשות פֵּרות כענק זה המומת בדקירות של מחט?

האם לא מוטב לו לאדם, שיהא מקבל את היסורים והתמרורים הראשונים ממין זה, שהטבע אינו מתרשל להביא עליו ביד רחבה, כאותות ורמזים, שאין לו לצפות לשום טובה אחרת חוץ מזו, שהיא פרי אמת לאמתו של מעשי ידיו ושלילת עצמו? בריאות, מזונות, תנאי האקלים ומעמד בקרב החברה ודאי שיש בהם מן החשיבות, ועליו למלא את החובות שהם מטילים עליו. יהא הטבע נחשב בעיניו כיועצו התמידי, ומעשיו השלמים והמתֻקנים של הטבע יהיו משמשים לו קו ומשקֹלת לפלס על־פיהם את כל נטיה שהוא נוטה מעל הדרך הישרה. יהא לו הלילה ללילה, והיום ליום. יהא בודק ומפשפש במנהגו לבזבז את ממונו. יהא גלוי וידוע לפניו, שאדם יכול להשקיע בעסקי כלכלת ביתו אותה המדה של חכמה, שצריך להשקיע אותה בעסקי ממלכה שלמה, ושמִדה של חכמה כזאת אפשר להפיק מתוכם. חֻקי העולם כתובים וחרותים בשבילו על־גבי כל מטבע שבידו. אין לך דבר שלא ימצא תועלת בידיעתו אותו, ולא יהא זה אלא חכמתו של ריצַ’רד העני, או פקחותם של יושבי סטֵיט סְטרִיט¹, הקונים קרקע במדת האַקֶּר ומוכרים אותו במדת הרֶגל; או פקחותו של איש השדה, הנוטע אילן בין הערבות, בכדי שיצמח מאליו בלי פקוח והשגחה מצדו; או הפקחות האצורה בשמוש המתון שמשתמשים בכלי האומנות ובזמן, בהשקעת ממון בעסק קִמעה קִמעה על־מנת להכניס רְוָחִים קטנים. אין עינה של הפקחות צריכה להיות סגורה מעולם. ברזל, המֻנח ימים רבים בחנותו של הסוחר, מחליד; שֵׁכָר, שהיו מבשלים אותו שלא כתקונו ושלא במצב של מזג־אויר המתאים לדבר, מחמיץ; קרשי אניה מרקיבים על־פני הים, וכשמניחים אותם במקום גבוה ויבש, הם מתכַּוצים, מצטמקים ומתיַבּשים; מעות שאנו מַשְׁהִים אותן בבית אינן עושות פֵּרות ונוחות ללכת לאִבּוד; וכמשקיעים אותן בעסק, סכנה בדבר, שמא יֵרד השער שלהן, שזהו מקרה מצוי אצל עסקים ממין זה. נַגֵד לברזל בעודנו רותח, אומר הנַפּח; הסמֵך את המָגוֹב אצל המגל ככל אשר תוכל, אומר קוצר השחת, ואת העגלה הסמך אצל המגוב ככל אשר תוכל. מסחרם של היַנקים שלנו מפֻרסם הוא בעולם, שיש בו הרבה ממדת הפקחות החיצונית הזאת. הסוחרים הינקים קונים שטרות של בנקים מכל המינים – בין טובים ובין רעים, בין נקיים ובין שחוקים – ומצילים את עצמם מן ההפסד בזה שהם מוציאים אותם לשוק במהירות יתרה. אין הברזל מספיק להחליד, אין השכר מספיק להחמיץ, אין הקרשים מספיקים להרקיב, אין הארג מספיק לצאת מן המוֹדָה ואין שער המעות מספיק לרדת באותם הרגעים המועטים העוברים במהירות, שהיַנקי משהה אותם ברשותו. כשאנו מחליקים על פני שכבת קרח דק אין לנו הצלה אלא במהירות שלנו.

הבה ילמַד אדם לדעת ולסַגל לעצמו פקחות ממין יותר מעֻלה. הבה ילמד, שאין לך דבר בטבע, אפילו גרגר של חול ונוצה, שאינו פועל את פעֻלתו בכח חֹק קבוע ולא על־פי מקרה, ושכל מה שאדם זורע, הרי הוא קוצר. הבה יתאמץ בשקידה יתרה ובכח כבישת־עצמו להעמיד את פת הלחם שהוא אוכל ברשות עצמו, בכדי שלא יצטרך להיות תלוי ועומד מתוך יחסים מרים ומזֻיפים בדעת אחרים; כי המֻבחר שבכל קניני העשׁר הוא החרות. הבה יתנהג בחייו על־פי מדת הצדקות הקלות. כמה מרֻבּה הפסד החיים, שאדם מפסיד מתוך הַמְתָּנָה! אל־נא יביא את חבריו הבריות לידי המתנה! כמה דִבּורים והבטחות אינם אלא הבטחות מן השפה ולחוץ בלבד! יהיו־נא דבריו כדברי גזֵרה מן השׁמים. מדי ראוֹתו איך פִּסַּת־ניָר מקֻפּלת וחתומה צפה באניה של עצי אֹרן על־פני ימים מסביב לכדור הארץ ובעברה בין המוני בני־אדם לאין קץ היא באה לתוך ידו של אותו האיש ונפרשת לנגד עיניו של אותו האיש, אשר למענו נכתבה, הבה ישַׁמש לו המחזה הזה אזהרה לצמצם ולכנס את קיומו כחטיבה שלמה ומסֻימת בתוך כל סערת הכחות המפריעים הללו, ולשמור ולקיֵם דבור אנושי רפה וחלש בקרב הסוּפות, המרחקים והמאורעות המטלטלים אותנו הֵנָּה וְהֵנָּה, ולעורר ברֹב תעצומות את כחו הדל של אדם יחיד לקיֵם את נדרו וחובתו, אפילו לאחר כמה חדשים ושנים ואפילו מעבר למרחקי ארצות ויַמים.

אין אנו רשאים לנסות לכתוב את חֻקיה של אחת הצדקות, כשאנו מעַינים ומסתכלים רק בה בלבד. אין טבעו של האדם אוהב נִגודים והפכים, אלא סִימֶטְרִי הוא. הפקחות מביאה לידי אשׁר חיצוני אי־אפשר לה להיות לְמֵדָה ונחקרת על־פי מהותה של חבורה אחת של בני־אדם, בה בשעה שהגבורה והקדושה למֵדות ונחקרות על־פי מהותה של חבורה אחרת, אלא שזו וזו משלימות אשה את חברתה. הפקחות מטפלת בזמן ההֹוה, באנשים קיָמים. במדות ותכונות קיָמות ובצורות מצויות ונוכחות. אבל מתוך ששרשיה של כל עובדה מֻטבעים בקרב הנפש, ובהשתנות הנפש תחדל להתקיֵם או תֵהָפך לדבר אחר, לפיכך מן הצֹרך הוא שההנהגה המתֻקנת של הדברים והענינים החיצוניים תהא מיֻסדת על ההבנה הנכונה של סִבּתם ומוצאם; זאת אומרת, שהחכמה תהיה נחלת איש הטוב והחסד, והאדם התמים ובר־הלב יהיה למנהיג מדיני מֻכשר ומצליח. כל עברה כלַפּי האמת לא רק מעין אבוד עצמו לדעת היא מצד השקרן, אלא שהיא חתירה תחת בריאותה של החברה האנושית. על השקר המכניס רֶוח ביותר מטיל מהלך המאורעות תכף ומיד מס, המביא לידי הריסה ודלדול; בה בשעה שתם־לבב גורר תם־לבב ומביא את הצדדים הנושאים ונותנים ביניהם לידי יחסים נוחים ונעימים ואת העסק שלהם הוא מהַפך לברית ידידות ביניהם. תן אֵמוּן בבני־אדם והם יהיו נאמנים לך; התהלך עמם במידת הגַדלות ואתה רואה ומכיר גדלות ותפארה גם בקרבם, אף־על־פי שבמקרה זה יצאו למענך מחוץ לגדר הכללים, שעל־פיהם הם מתנהגים תדיר בעסקם ומשלח־ידם.

כיוצא בזה בנוגע לדברים שאינם נעימים ונוראים אין הפקחות צריכה להיות כלולה במעשי תחבולות כיצד להסתַּלק או לברוח מפניהם, אלא בגבורת הנפש ובאֹמץ לב. מי שרוצה לעבור בנפש צלולה ובהירה דרך מקצועות החיים השאננים ושלֵוים ביותר, עליו לצמצם את עצמו במדה כזו, שכח־ההחלטה שלו לא יסתלק ממנו לעולם. הבה יעיז בפני הסכנה היותר גדולה הנשקפת לו, ואמיצותו היתרה תכריע ברֹב המקרים את פחדו ותעשה אותו לפחד שוא. משל לטיני אומר: “העין מנֻצחת במלחמות קֹדם לכל דבר”. התאפקות וכבישת־רוח גמורה עלולה לעשות את הקרב בלתי־מסֻכּן לחיים במדה יתרה מן ההתגוששות בחרבות ומן המשחק בכדורי־רגלים. אנשי־צבא ספרו מעשים באנשים, אשר ראו בעיניהם איך מכוננים את התותח ליריה ושמים בו אש, והם נטו הצדה מפני הכדור העף לעֻמתם. סערה מפילה ביחוד פחדים ומוראים על היושבים בבית ובחדרי האניה פנימה. הרועה והמלח נלחמים בה בכל יום ובריאותם מתחדשת בתקיפות נמרצה מתחת למטרות ברד ושלג בה במדה שהיא מתחזקת מתחת לקרני החמה של תקופת תמוז.

כשסכסוכי דברים ומחלֹקת קמים בין אנשים שכנים, מיד מתגנב פחד אל תוך לבו של כל אחד מהם ומגדיל את כחו ותקפו של הצד שכנגדו; אבל פחד זה אינו אלא יועץ רע. כל אדם באמת חלש הוא, אבל למראית עין חזק ותקיף הנהו. חלש הוא בעיני עצמו, אבל נורא הוא בעיני אחרים. מתירא וחרד אתה מפני גְרִים, אבל הרי גרים מתירא וחרד גם מפניך. דואג אתה להפיק רצון מאדם פחות שבפחותים, הקשה לבריות בשעה שרוחו סרה עליו. אבל הן האיש המפריע את שלומך ואת יחסי השכנות שבינך ובינו הפרעה גסה ביותר, כשאתה בוחן ובודק את תביעותיו, אתה מוצא, שיצור דל וחרד הוא ככל יתר היצורים שבעולם; ושלום החברה נשמר משום, כמו שאומרים הילדים, שהאחד מפחד והשני אינו מעיז. כשבני־האדם נמצאים ברִחוּק מקום זה מזה הם מתקצפים, מתמרמרים ומאַימים איש על אחיו; אבל כשאתה מקרב אותם איש אל רעהו והנה אנשים שלֵוים ושקטים הם.

המשל אומר: “מדת דרך־ארץ אינה עולה בדמים”, אבל אדם המחשב חשבונו של כל דבר עלול להעריך אפילו את האהבה לפי שעור התועלת שיש להפיק ממנה. חוזי הבַּדּים אמרו על האהבה, שעִוֶרֶת עינים היא; אבל בלי ידידות אי־אפשר לו לאדם לעמוד על טיבו של חברו; לא כסות־עינים היא האהבה, כי־אם מי־מרפא לעינים. כשאתה מזדמן עם אחד מבני כתה דתית או עם חבר של מפלגה שנואה לך, אל תשית מעולם את לבך לחלוקי הדעות שביניכם, אלא השתדל למצֹא את הצד השוה שביניכם, – ולא יהא אלא זה, שהחמה זורחת ושהמטר יורד לשניכם כאחד; שִׁטחהּ של הפנה המשֻׁתּפת לשניכם ילך הלוך והתרַחב במהירות יתרה, וטרם תספיק להרגיש בזה, והנה הָרי הגבול, המפרידים ביניכם ואשר אתם לא גרעתם מהם עין, נמסו והיו לאויר. כשבני־האדם באים לידי מחלֹקת וּוִכּוח, עלולים הם לעשות את האחד מן הנביאים הקדושים לשקרן ואת השני לשונא הבריות. כמה גדול כחה של מחלֹקת דתית להפוך נפשות טהורות ומצֻיָּנות לבריות שפלות, עלובות, מדֻלדלות וצבועות, שאין דוגמתן! מסֻגלות הן להשתמש באמתלאות, להתפאר, ללכת ארחות עקלקלות, להתחפש, להעמיד פנים כמאמינים במקום זה, בכדי להכריע ולנצח במקום אחר, וסופו של דבר הוא, שאפילו מחשבה אחת, אפילו נדנוד של רגש אחר שיש בו משום גבורה, ענוה או תקוה לא העשירו במאומה את הצד הזה ואת שכנגדו. וכיוצא בזה אי אתה רשאי להעמיד את עצמך עמידת שקר כלפי בני דורך, להיות הוגה להם רגשות שנאה ומרירות. אפילו אם השקפותיך מתנגדות להשקפותיהם נִגוד גמור, העמֵד פנים כאִלו השקפותיכם נובעות מתוך רגשות שוים; העמֵד פנים באִלו דבריך מביעים אותן המחשבות עצמן, שהכל חושבים והוגים אותן, ומתוך שטף של דברי חִדודים ואהבה הבה גולל בלי מורא וספק את הפרדוכּסים שלך והיו לעמוד מוצק ואיתן. ומתוך כך סופך להביע כל צרכך את כל האצור בחֻבֶּךָ. התנועות הטבעיות של הנפש מעֻלות ומשֻבּחות מן התנועות הנובעות מתוך הרצון והכוָנה במדה כזו, שמעולם אין הוִכּוח ממציא לאדם סִפּוק־רוח. אין המחשבה נתפסת בו תפיסה ראויה ואינה מתגלה בשעור מדתה הקצובה והמדֻיקת ומתוך כפיה ואֹנס ובקול צרוד ובמדה שאינה מספקת. אבל אם רק תעמיד את פניך כאלו מסכים אתה לדעת הבריות, ומיד תהי מחשבתך מתקבלת עליהם, כי בעִקרו של דבר מתחת לכל החִלוקים המצוּים ביניהם למראית עין, הרי לב אחד ונפש אחת משֻׁתּפים לכל בני־האדם כֻּלם.

אין החכמה מניחה אותנו מעולם להתיַחס אל אחד האנשים או אל אנשים יחס של איבה. אנו מסתלקים מבּוא במסֹרת של חִבּה ודבֵקות נפשית עם בני־אדם, כאלו היינו מצפים לחבתם ודבקותם של אנשים הטובים ומעֻלים מהם. אבל מאין ואימתי יבואו האנשים האלה? יום מחר יהיה כיום הזה. עד שאנו מתעתדים לחיות, הולכים החיים ומִדלדלים. אוהבינו וחברינו לעבודה הולכים ומתים ונפטרים מאתנו לאחד אחד. נבצר ממנו לאמר, שאנו רואים אנשים חדשים ונשים חדשות הולכים ומתקרבים אלינו. זקנים אנו יותר מדי בשביל להתנהג לפי חֻקי המוֹדה; זקנים אנו יותר מדי בשביל לצפות למגן ומחסה מיד מי שזכה לגדולה יתרה ולגבורה יתרה. הבה נטעם אפוא מן הנעימות והעדנים אשר באותם רגשות האהבה והמנהגים המצוּים בקרבתנו. הנעלים הישנות האלה קלות ונוחות הן לרגלים. אין ספק בדבר, שיכולים אנו לגלות על נקַלה מגרעות בבני החבורה שלנו. שיכולים אנו לבטא בלחש שמות יותר מפֹארים ומתוך כך להחניף חֲנֻפָּה יתרה לדמיון שלנו. כח הדמיון של כל אדם יוצר לו ידידים האהובים לנפשו, ואלמלי היו החיים ממציאים לו ידידים כאלה, כי אז היו יקרים ונעלים ביותר. אבל אם אי אתה יכול לרכוש ידידים כאלה על־פי תנאי יחסים טובים ומשֻׁתּפים, הרי מוכח שאי אתה יכול לרכוש אותם כל עִקר. אם לא האלהות, כי אם זחיחות־הדעת שלנו היא המכַוֶּנֶת והיוצרת לנו יחסי קִרבה חדשים, הרי הערך הפנימי שבהם אובד וכלה, כשם שגרגרי האדמה מאבדים את בָּשְׂמָם כשהם גדֵלים בערוגת הגן.

הנה באֹפן שכזה האמת, הנכוחה, אֹמץ־הלב, האהבה, הענוה וכל שאר המדות הטובות מתכנסות יחד על־יד הפקחות, הלא היא האמנות להבטיח לאדם קיום של אֹשר ונחת בהוה. איני יודע, אם כל החֹמר כֻּלו שבעולם נוצר מעִקרו מיסוד אחד, מעין החמצן או המימן, אבל ודאי הוא, שכל העולם של מדות המוסר והמעשים של הבריות נברא כֻלו מחֹמר אחד, ובמה שלא נתחיל, הנה מֻבטחים אנו, שלא יעברו רגעים מועטים ושפתינו תלחֹשנה את עשרת הדברות, שנִתּנו לנו בהר סיני.