מן המפורסמות הוא, שאין דבר קשה כזו המלחמה העיונית במושגים שנשתרשו, הללו שקנו שביתה בעולם העיון ושוב אינם נעקרים עולמית. ולא רק במושגים פילוסופיים־מופשטים שנעשו יסוד להשקפת־עולם מיטפיסית הוא כך, אלא אף בהנחות היסטוריות והערכות מדעיות דרך־כלל – אף־על־פי שהללו ניתנו לבדיקה חותכת, ואפשר לחלק עליהן בכח השוואת מקורות היסטוריים, בטענות מתנגדות שיש בהם ממש. אם ה“קונסרבטיזמוס” דרך כלל כח־ראשון הוא בנפשו של אדם, אם לאו – השמרנות המדעית כחה גדול ביותר, ואף סכנתה מרובה, אלא שאין להאריך כאן בדבר זה.

הכל מודים בדבר, שהפילוסוף וההיסטוריון רבי נחמן קרוכמאל הכניס ערכים קיימים ושרשיים לאוצר המחשבה הישראלית המחודשת. ומעטים הם כידוע החוקרים שהשתדלו להעמיק במחקר דמותו של זה, בהעמדתו על עיקריו, בבירור היסטורי־אוביקטיבי לכל מה שקלט רנ“ק משל אחרים ולכל מה שקלטו בני זמנו והבאים אחריו ממשנתו של זה. בימיו ואף בימים שלאחר כך זכה רנ”ק שיהיו מעריצים אותו הערצה יתירה וכדרך כל הנערצים אך מתי־מספר היו שותים ממי־מעינו. העיון והמחקר ב“מורה נבוכי הזמן”, שעודנו אף כיום [1926] אחד הספרים ה“מכובדים” ביותר על הישראלי בן־דורנו, – הרי הוא באמת נחלתם ו“מנת שעשועיהם” של יחידים. והקהל ה“רחב” זה המצוי אצל הספרות הישראלית דרך־כלל, דיו באי־אלו אמרות כלליות, פזמונות מקובלים על אישיותו של רנ“ק ומפעלו. ההכללות השונות במסכת זו, שהן פרי־רוחם של חוקרים אחדים מבני הדורות שקדמו לנו, נתפרסמו על־ידי אי־אלה מבקרי־ספרות, שאין זה מדרכם לחקור מחקר־מקורות ולשמור על עצמם מהשערות קלוטות מן האויר. ובין כל הפזמונות הללו, אתה מוצא בראש ובראשונה פזמון־הגליניותו של רנ”ק. כמה פעמים אנה המקרה לידי להשמיע באזני בני־אדם מישראל את שמו של רנ"ק, מהם צעירים וזקנים, תלמיד־חכמים יושבים בישיבה ומרביצים תורה, וסתם קוראי־ספרות מובהקים, סופרים ושאינם סופרים –ועד שהייתי מסיים את המשפט בו פתחתי, היו הללו נכנסים לתוך דברי ואומרים: א, אותו הגליני! הרי זה “כולו” מושפע מהגל! תלמידו של הגל! דיאלקטיקה של היסטוריה! וכיוצא בכך.

וכל מי שפסק פסוקו זה, שרנ“ק הגליני היה – ורוב בעלי דעה זו לא הרבו לעיין לא בדברי רנ”ק ולא בדברי הגל – סבור הוא שיצא ידי חובתו לרנ“ק, ידי חובת־ידיעה של משכיל לאחד מאבות ההשכלה (בלי מרכאות כפולות) והמדע בישראל. הכניס אותו הלה למסגרת זו – ומצא לו. ולא חש ולא הרגיש בעל דעה זו, שבאמתו של דבר לא אמר עדיין כלום בפזמון זה. שהרי כל המצוי אצל תולדות הפילוסופיה הגרמנית, אצל דברי האידיאליסמוס האשכנזי (הכולל בתוכו כל המשנות הפילוסופיות מעמנואל קאנט ואילך עד הגל ועד בכלל), יודע שאף משנת־הגל כשהיא לעצמה אינה עדיין פרשה מחוורת כל צרכה. אף בה רב הסתום על המלובן ומבורר. ושוב: האומר שרנ”ק הגליני היה, לא אמר עדיין אם היה רנ“ק דיאלקטיקן ופן־לוגיסטון, אם קבל רנ”ק מיד הגל “רבו” אף את משנתו בפילוסופיה־של־טבע או רק בפילוספיה־של־רוח בלבד, אם תפס אף רנ"ק את ענין האמנות, המשפט, הדת, המדינה, המשפחה, החברה, ההיסטוריה וכו‘, וכו’, כשם שתפס הגל – וכיוצא בכל הפרטים הללו.

ומלבד “הגליניותו” של רנ“ק, לא נשתייר לו לקהל־הקוראים בישראל כל רושם מכריע על דמותו של בעל “מורה נבוכי הזמן”. ומוזר הוא הדבר ותמוה: במוחו של צבור נקלטה הנחה משוללת כל יסוד על אישיותו של זה בפרט מוטעה זה בלבד, כאלו היתה מלת “הגליניות” זו מגלה לנו את הכל, פותרת חידת־מפעלו של רנ”ק. כותב הטורים הללו כבר דן פעם אחת בהלכה משובשת זו. במחקרי המיוחדים על אישיות רנ“ק ומפעלו, שרובם נצטרפו ל”כתבי רנ“ק” שיצאו לאור על־ידי, קבעתי פרק מיוחד [פרק ג'] לבירור עיקרי השקפותיו הפילוסופיות וההיסטוריות של רנ“ק. ולא היינו שבים ומטפלים כיום בשאלת־הגליניותו של רנ”ק, אלמלי לא מצאנו אותה חשובה ומכרעה בגורלו המדעי של רנ“ק לעתיד לבוא, בקביעת מקומו של רנ”ק בשלשלת המדע הישראלי ההולך וחוזר לתחיה, אלמלי לא ראינו כאן עוות־דין שאין למעלה ממנו. חובה מוסרית, מוסרית־היסטורית היא עלינו לברר בירור מדעי את שנשאר גנוז באוצרו. ולפיכך אין אנו יכולים לקיים הנחות מוטעות, שעשויות הן לטשטש את דמותו של אחד מגדולי מחדשי המחשבה הישראלית.

אלה הם הדברים אשר הכריחוני לשוב ולהרצות קצרות בענין זה לפני קהל הקוראים הרחב. אין אני בא לחזור ולעמוד כאן על דרכי־השתלשלותה של ההנחה המוטעית בדבר “הגליניותו” של רנ“ק. כמו כן אין אני רואה כאן כל אפשרות להרצות במאמרי זה את עיקרי תורתו של הגל ולדרש רחוקים ביניהם ובין דברי רנ”ק. (בפרטים אלה ובפרטים רבים כיוצא בהם עמדתי, כאמור, במבואי ל“כתבי רנ”ק“, ועתידים הם הללו למצוא סעד וסיוע בספרי המיוחד על רנ”ק¹; במאמר־תמציתי זה אני מוכרח כמו־כן לוותר על מראי־מקומות ועל שאר פרטי ה“אפּאראט” המדעי). אין בדעתי כאן אלא להעמיד פרובלימה זו, אם היה רנ“ק הגליני אם לאו – על עיקריה ויסודותיה המדעיים. נשתדל לשוב ולברר בדרך־קיצור נמרץ אי־אלה מעיקרי דעותיו של רנ”ק – עיקרי דעותיו שאנו נותנים אותם ענין לנושא מאמרנו.

* * *

במקום אחר עמדתי בפרוטרוט על היסודות השונים שקלטה משנת רנ“ק לתוכה מבית ומחוץ, על פרטי־ההשפעה משל אחרים ב”מורה נבוכי הזמן“². והשפעה עיקרית ומכריעה של הגל על משנת רנ”ק, השפעה שהיא מטביעה את חותמה על המושפע, מבטלת כל מיני־השפעה שקדמו לה ונועלת דלת בפני מיני־השפעה המתרחשים ובאים, השפעה זו שהיתה יכולה להפך באמת את רנ“ק ל”הגליני" אדוק – השפעה זו בכל אלה לא מצאתי.

יתכן הדבר, שאילו אמר רנ“ק את כל אשר היה עם לבבו לומר – ורוב דבריו לא אמר – אילו זכה וזכינו אף אנו שיחבר בשלמותו את החלק השני ל”מורה נבוכי הזמן" (ועל תכניתו זו של רנ"ק לערך את ספרו היחידי בשני חלקים נעיר להלן) – היינו מוצאים במשנתו את השפעת הגל במדה יתירה. וכמו כן אין זה מן הנמנעות שהיינו מוצאים בה את השפעת פיכטה או שלינג, השפעתה של הרומנטיקה הגרמנית או של ה“השכלה” הבינתית, השפעת הקבלה או זו של הפילוסופיה הדתית במדה יתירה מזו שאנו מוצאים בה. אבל הנסתרות לא לנו הם. אך הנגלות לבדם ניתנו לבירור המדע ההיסטורי. וב“נגלות” אלו במשנת רנ"ק שלפנינו – ניתן למצוא “הגליניות” אם לאו? היא היא השאלה.

נפתח את “מורה נבוכי הזמן” ונעיין בו, נעיין בשאר דברי רנ“ק שכונסו לתוך “כתבי רנ”ק”, נלמד ונראה.

בשערי האגדה וההלכה, במשנתו של רנ“ק בבקורת המקרא, בבירורם של מאמרי חז”ל ודברי פלביוס, בדברי רנ“ק בענין המסורה, בשאלת מלא וחסר וכו', בהתפתחות תורה שבע”פ, בהשערותיו בדבר הספר קהלת והכתובים דרך כלל, בחדושיו על כל מיני ה“הלל” וכיוצא בהם – בכל הפרקים והפרטים הללו, שהם הם גוף משנתו ה“נגלית” של רנ“ק, אין לא זכר ולא רמז להשפעת הגל או להשפעתו של פילוסוף אחר. כאן השפיעו על רנ”ק: מצד אחד – הרמב“ם, הראב”ע ושאר חכמי ימי־הביניים משלנו, ובעיקר רבי עזריה מן האדומים, ומצד שני – מבקרי המקרא הנוצריים ומניחי מדע־ההיסטוריה המודרני במאה הי“ח והי”ט. ומשנתו ה“נסתרת”? זו לא ידענו, כאמור. אין זו משמשת ענין אלא למחבבי השערות קלוטות מן האויר ולמרדפי פזמונים נאים. וסוף סוף אין עיקר גדולתו של רנ"ק אלא בבירור הענינים שמנינו אותם כאן. כאן קבע בעל “מורה נבוכי הזמן” את דמותו. וכאן שומה עלינו לחזור אחריה.

אולם מלבד כל אלה הרצה רנ“ק בקצור נמרץ ובצמצום מפליא את תולדות ישראל מימי אברהם אבינו עד אחר ימי הבית השני, ובאי־אלה רמזים יצא ידי חובתו אף כלפי התקופות שלאחר כך, כמו שעמדתי על כך בפרוטרוט במקום אחר³. סקירה זו מצאה לה את מקומה בשלשה שערים שב”מורה נבוכי הזמן" (שערים ח‘, ט’, י') שאנו קוראים להם “שערי ההיסטוריה”. לשערים אלה הקדים רנ“ק שער אחד, שגליתי בו את משנתו של רנ”ק בפילוסופיה של היסטוריה, והוא שער ז', – “גויים ואלהיו”. וכאן ראשון הוא רנ“ק לחכמי ישראל שכתבו עברית, שנסה להעמיד עקרים להיסטוריה ולפילוסופיה שלה. כמו כן מוצאים אנו בדברי רנ”ק ראשי־פרקים פילוסופיים – מקוריים, כלומר אלה שהם מפיצים לפנינו את דעותיו העיוניות, וראשי־פרקים בקרתיים, שהם עומדים בעיקר על דברי־פילוסופיה של אחרים. אלא שראשי פרקים אלה לא יצאו אצל רנ“ק מכלל משנה ראשונה. ולכשתדקדק בהם, תמצא שאינם באמת אלא חומר היולי, חומר שהתחיל רנ”ק עורך לעצמו לשם משנתו הפילוסופית. בעיקרם קטועים ופגומים ראשי־פרקים אלה, משום שכל דברי הפילוסופיה העיונית שייר וקבע רנ"ק לחלק השני של ספרו “מורה נבוכי הזמן”. ואילו החלק הראשון, זה שלפנינו, חייב היה מעיקרו לעמוד אך ורק על השאלות ההיסטוריות ועל הפרובלימות הספרותיות השונות של דברי ימי ישראל ורוחו. את החלק הראשון – החלק ההיסטורי־הבקרתי – זכה רנ“ק לערוך, במקצת, כל צרכו, ואילו החלק השני – החלק המטאפיסי־העיוני – רק קטעים, קטעים נשתיירו ממנו ויו”ט ליפמאן צונץ הוא שהכניס מהם אי־אלה קטעים לספר “מורה נבוכי הזמן” שלפנינו, ואת רובם “פסל”. נשארו הללו בחוץ, עד שאבדו – וכנראה אבדה שאינה חוזרת. ומתפלפלים אצלנו סופרים על דקדוקי־עניות שאינם מעלים ואינם מורידים, תולים עצמם באיזה פסוק שנאמר או באיזה “שם” בעלמא – ואינם מעמיקים בעקרו של ענין, שהפליא רנ“ק להבדיל בין היסטוריה ובקרת לבין מטאפיסיקה דרך כלל. ואילו לא עלה עליו הכורת כשהגיע לחמשים וחמש, היינו זוכים לשני ספריו כאחד. ועכשיו – רק אחד בידינו, ובו אנו מוצאים את עקרי מחקריו של רנ”ק בהיסטוריה ובבקרת, וקטעים אחדים ממחקריו במטאפיסיקה כללית ישראלית. (ועל כך הריני עתיד לעמוד בפרוטרוט בספרי המיוחד על רנ"ק)⁴.

הילכך אין לנו כאן אלא לחזור ולברר, אם מוצאים אנו הגליניות בשלש פנות עקריות אלה שבדברי רנ"ק:

א. בשיטתו של רנ"ק בהיסטוריה;

ב. במשנתו בפילוסופיה של היסטוריה;

ג. בקטעי־המטפיסיקה שבמשנתו דרך כלל.

א) רנ“ק מכניס את הויתה של ההיסטוריה למסגרת משולשת. רואה הוא את התרחשותה של ההיסטוריה והיא עולה, עומדת ויורדת. ולפיכך מונה רנ”ק בה בהיסטוריה שלשה מועדים: מועד “הצמיחה והגידול”, מועד ה“עוז והמפעל”, מועד ה“התוך והכליון, “שלוש” זה אין אתה מוצא אלא במשנתו ההיסטורית של רנ”ק בלבד, אך ורק בחלוקת חומר ההיסטוריה, בסדור תקופות ההיסטוריה. בכל שאר הפרטים לא היה רנ“ק מחזיק ב”אמונת השלוש" הלזו. והיכן הוא מקורה של חלוקה משולשת זו בהיסטוריה, חלוקה של תקופות עליה, עמידה וירידה? מיני־חלוקה דומים לזו החלוקה המשולשת אנו מוצאים כבר אצל אי־אלה סופרי־היסטוריה יוניים קדמונים. (אחדים מהם היו מחלקים את כל ההתרחשות ההיסטורית לחמש מדרגות). במאות האחרונות היה מצוי אצל החלוקה המשולשת החוקר האיטלקי ג’מבטיסטי וויקו (Vico), מניח מדע־ההיסטוריה המודרני. ואחד מהאריות שב“השכלה” הגרמנית, לסינג, חברו של משה מנדלסזון, הוא שקבע את החלוקה המשולשת האמורה לעיל כפרינציפּ היסטורי. ובעקבותיו יצאו בפרט זה החוקרים הגרמניים: האמאן והרדר ואחרים.

ומצד שני בא הגל מתוך שטתו הדיאלקטית בהגיון, בתורת־ההכנה ובמטאפיסיקה דרך כלל לידי תפיסה משולשת בצורה זו: קביעה, שלילת הקביעה, שלילת שלילתה. בלשונו: תיזה, אנטיתיזה, סינתיזה. בלשון אברהם קרוכמאל: הנחה, סלוק ההנחה, סלוק סלוקה. הגל תופס בדרך־שלוש זו כל חזיון בודד כשהוא לעצמו וכל ההויה הטבעית והתרבותית דרך־כלל. אין שלוש זה להגל פרינציפ היסטורי, שהוא הוא הפרינציפ היסודי – בבחינה מהותית ומיתולוגית – שעליו הולכים ונבנים כל מדעי הטבע והרוח מכל מין שהם. שלשת ה“מומנטים” הללו מתנים זה את זה, תלויים זה בזה, גוזרים גזרת מציאות של הכרח וגזרת חלוף־משמרות זה לזה. ולא כאן הוא המקום לעמוד על ברור ה“טריאדה” הדיאלקטית של הגל, שיוצרה ומניחה הוא פיכטה, ויש מוצאים לה רמזים אף בדברי קאנט.

באו סופרים בישראל ודנו דין גזרה שוה: מה הגל משלש – אף רנ“ק משלש. הרי למדת, שרנ”ק הגליני הוא! ולדאבוני הגדול עדיין לא נגזרה במדע הישראלי גזרת־מות על “גזרה שוה” זו, אף על פי שכבר הוכחתי פעם, עד כמה יש בה בזו משום עוות־הדין וסרוס ההגיון ההיסטורי⁵. ושוב: אילו היה דין השילוש הרנ"קי כדין השילוש ההגליני – היינו אומרים בעל כרחנו: התיזה מקבילה לעליה, האנטיתיזה – לעמידה, ואילו הסינתיזה – לירידה?! נמצאת אומר: מרום פסגת הדיאלקטיקה ההגיונית, השלב העליון בסולם ההתרחשות הדיאלקטית, נקודת־השלמות בהתפתחותה – היא הירידה!

אין ברצוני להאריך כאן בדבר זה. אולם דרך כלל עלינו לציין, שכל מי שידע להבחין במושגים עיוניים ולשמש בחוקי־ההגיון, לא יוכל מכאן ולהבא להחזיק ב“גזרה שוה” זו שבין שלשת המועדים לרנ“ק ובין שלשת ה”מומנטים" הדיאלקטיים להגל. מתכוונים אנו כאן לקבוע את עיקר - הניגוד שבין רנ“ק והגל, זה שהוא בונה אב להמון ניגודים בין שני אלה. רנ”ק הוא היסטוריון אבולוציוניסטי, מבקר גיניטי, והגל הוא פילוסוף הגיוני, איש הדיאלקטיקה. ואין לך ניגוד גדול ועמוק – במהות ובשיטה – מזה שבין השיטה ההיסטורית־הגיניטית לבין זו השיטה ההגיונית־הדיאלקטית. ה“טריאדה” ההגלינית – דיאלקטית היא מטבע ברייתה, נקודת מוצאה היא המושג, במושג היא דבקה, ממנו היא נפרדת ועליו תשוקתה. קובעת היא זו, שוללת, חוזרת וקובעת מושגים, שילוש של מושגים הוא. ואילו השילוש הרנ“קי – אבולוציוני הוא, שילוש של התפתחות. אין הוא מוכרח הכרח דיאלקטי. לכאורה אין זה אלא מסגרת בלבד. מלבר ולא מלגו. הוא משמש מעין פירוש, אמצעים להסברה, ל”שבר" את האוזן. בא שילוש זה להעמידנו על ההתפתחות של ההיסטוריה, ההתפתחות הטבעית כמות שהיא, התפתחות המאורעות והמעשים – ולא זו ההתפתחות הדיאליקטית. אתה מוצא בו דוגמת שלשת חלקי ה“מעת־לעת”: בוקר, צהרים וערב. וכמו כן דוגמת חיי האדם: נעורים, בגרות וזקנה. היכן אתה מוצא כאן פרינציפ הגיוני־דיאלקטי? היכן אתה מוצא כאן את הפן־לוגיזמוס אשר להגל?

מה רבה היא התהום בין מועדי העליה, העמידה והירידה – הטבועים טביעת טבע, טביעת התפתחות אבולוציונית ממשית – לבין השילוש ההגיוני הדיאלקטי של תיזה, אנטי־תיזה וסינתיזה! הרי ברור הוא הדבר, שרנ“ק קבל את שילוש־המועדים מידי לסינג בעיקר, וכמו כן מידי האמאן והרדר, אך ורק מידי אבות ה”השכלה" ומניחי מדע־ההיסטוריה המחודש – ולא מידי אבי הדיאלקטיקה הפן־לוגיסטית. וכיצד אפשר להחזיק בדעה מוטעית זו הדורשת סמוכים בין רנ“ק והגל אף בענין זה? וכי משום שנאמרה פעם אחת ונשנתה לאחר כך אי־אלו פעמים – שוב אין להרהר אחריה? וכי לעולם נדון בה דין טעות שנתקדשה לשעתה ולדורות? ואף להבא נחזיק ב”מכשול" זה, שהכשיל את רוב חכמי ישראל עד היום?

למדנו, במסגרת שרנ“ק מכניס לתוכה את ההתרחשות ההיסטורית. רחוק הוא ממשנתו הדיאלקטית של הגל תכלית ריחוק. כי על כן מתחקה הוא בתור היסטוריון נאמן אחר התהוותם הטבעית, הממשית והמציאותית של הענינים שהם הם גופה של ההיסטוריה. והוא הדין בשאר דברי משנתו של רנ”ק, בהרצאת דברי ימי ישראל. ואילו ידעו מטילי־ה“גליניות” על רנ“ק את מחקריו של הגל בתולדות ישראל, ודאי לא היו יוצאים לדרוש סמוכים בינו ובין בעל “מורה נבוכי הזמן”. הרי הגל הכניס אף את ההיסטוריה הישראלית לתוך המסגרת הדיאלקטית־הפן־לוגיסטית שלו. וכך עשה אף את שלשת אבות העולם “מטעמים” לשיטתו בהגיון של היסטוריה; אברהם, יצחק ויעקב מקבילים – לדברי הגל על תולדות ישראל – לשילוש הדיאלקטי שלו. כל הרוצה לעמוד על התהום שבין רנ”ק ובין הגל במשנתם ההיסטורית ישווה לדוגמה את השערים ח‘, ט’, וי' שב“מורה נבוכי הזמן” לרשימותיו של הגל בתולדות ישראל (כמות שיצאו לאור בין שאר כתבי ימי־נעוריו ע"י שני החוקרים: דילטיי ונוהל).

ומלבד זאת, לא הרי מגמתה ותעודתה של ההיסטוריה במשנת רנ“ק כהרי זו במשנתו של הגל. הגל היה רחוק הרבה – ולא רחוק שבמקרה כי אם רחוק שבפרינציפ – מהבקורת ההיסטורית, מהמחקר ההיסטורי־האמפירי. הרי זה החזיק באפוריסמוס היסטורי מיוחד במינו. ההיסטוריה היתה מחויבה להשמע להגיון. המציאות הולכת אחר הבינה, האידיאה, הדיאלקטיקה. (ומכאן חציו הראשון של מאמרו המפורסם Was Vernuenftig ist, das ist wirklich בהקדמתו ל“פילוסופיה של המשפט”). וידועה היא כמו כן אמרתו של הגל: אוי ואבוי לעובדות שאינן ניתנות להכניסן לתוך המחזור המשלש של הדיאלקטיקה. ואילו רנ”ק לא קבל כאן מידי הגל אף כל שהוא, אין הוא יודע אלא שיטה גיניטית־אבולוציוניסטית בלבד. מגמת ההיסטוריה אינה בשבילו אלא בירור ולבון – מגמה צנועה ביותר. ההיסטוריה עובדת־עצמה ולא זולתה. רנ"ק לא הוריד את ההיסטוריה למדרגת “כלי־שרת” לדיאלקטיקה ההגיונית. ההיסטוריה היא לו מציאות ולא מושג. ההיסטוריון חייב לטפל בפרטים, לחטט ולנקר במקורות, לברר וללבן את החומר שלפניו – ולא להלך בגדולותיה של הדיאלקטיקה הפן־לוגיסטית הנשגבה. ואין להאריך יותר בדבר זה.

ב) בשלשת היסודות, שעליהם עומדת משנתו של רנ"ק בפילוסופיה של היסטוריה: חברתיות, התפתחות, רוחני ורוחני מוחלט – מה יש בהם מהשפעתו של הגל?

יסוד החברתיות בא לו לרנ“ק מידי האיטלקי גיאמבטיסטי וויקו. במקום אחר רמזתי על משפטים אחדים מדברי רנ”ק (בפתיחת שער ז') שאנו מוצאים אותם מלה במלה בספרו של וויקו (“יסודות המדע החדש על טבען המשותף של האומות”, ספר שהניח היסוד למדע־היסטוריה המחודש)⁶. כאן אין כל מגע בין משנת רנ“ק ובין משנת הגל. ואילו ביסוד השני, יסוד ההתפתחות, שהיה בו, לכאורה, מקום רב להשפעת משנתו של הגל – אף כאן לא השפיע הגל על רנ”ק אף כל־שהוא, שהרי יש להבחין בסוגים השונים שאנו חייבים למנות במושג ה“התפתחות”. אף מושג ה“התפתחות” עברו עליו מימות אוגוסטינוס עד מניחי מדעי הטבע והרוח המודרניים כמה וכמה תקופות־התפתחות. ולפיכך אין אף כאן לדון דין גזרה־שוה: הגל החזיק ביסוד־ההתפתחות, רנ“ק אף הוא החזיק ביסוד־ההתפתחות – למדת, שרנ”ק היה הגליני. על יסוד האמור לעיל בענין הניגוד בין האבולוציוניסמוס ובין הדיאלקטיקה ההגיונית, יש להבדיל הבדל עיקרי ומכריע בין מושגי־ההתפתחות במשנת הגל לבין אותו מושג במשנת רנ“ק. רנ”ק לא ידע התפתחות הבאה מתוך מלחמת ניגודים וסתירות, התפתחותו של המושג לבדו, התפתחות דיאלקטית העוברת דרך שלשת הדרגים: חיוב, שלילת החיוב, שלילת השלילה. רנ“ק ידע התפתחות של המאורע ההיסטורי כמות שהוא, ולא התפתחות שהיא פרי מלחמה של נושא ונשוא. לא ידע זה אלא התפתחות שהיא טבועה טביעה ביולוגית־היסטורית מיוחדת במינה, טביעת – טבע, התפתחות a posteriori – ולא התפתחות של a priori. ואף בפרט זה לא נאריך. בעיקרו של דבר, כאן אתה מוצא שרנ”ק למד בבית מדרשם של וויקו, לסינג, הרדר, האמאן ושאר מניחי מדע־ההיסטוריה, והגל – שמו מי הזכיר?

רק ביסוד השלישי, יסוד ה“רוחני” המוחלט" – כאן ישנה קרבת־לשון בין משנת רנ“ק ובין משנת הגל. וכשמעמיקים אנו בענין זה, בעל כרחנו אנו רואים, שאף כאן הלך רנ”ק בדרכו המיוחדת לו. לא אעמוד כאן על תפיסת ה“רוחני” במשנת הגל, שהיא הלכה חמורה בפני עצמה, ועל זו שבמשנת רנ“ק. ודבר זה ברור הוא לכל מעיין בדבר, שרנ”ק לא קבל את יסוד ה“רוחני” כמות שהיה טבוע בבית מדרשו של הגל. אף כאן לא היה רנ“ק לא דיאלקטיקן, לא פן־לוגיסטן. בחקר ההיסטוריה ובמשנתו בפילוסופיה של ההיסטוריה – לא ידע רנ”ק אלא את החומר ההיסטורי שלפניו, ולא עיקרים הגיוניים־דיאלקטיים מן “החוץ”. וכך אתה מוצא, שהרבו אצלנו לרמוז על “רוח האומה” במשנת רנ“ק ולדרש סמוכים בינה ובין משנת הגל. כאילו הגל הוא שיצר את המונח “רוח האומה”!? הרי מונטסקיה (Montesquieu) הצרפתי קבע בשעתו יסוד מיוחד זה של “רוח האומה”, בעקבותיו יצאו כמה חוקרים. ועד שבא הגל והתחיל דורש בענין “רוח האומה” – כבר היה אותו “רוח האומה” יסוד קבוע במשנתו של פיכטה (Fichte). הרי שלעצם המונח “רוח האומה” לא היה רנ”ק זקוק כלל וכלל למשנתו של הגל, ואף בתפיסה העיונית של אותו “רוח האומה” לא יצא כלל רנ“ק בעקבות הגל; אף כאן אין כל זכר במשנת רנ”ק לצביון הדיאלקטי־ההגיוני של “רוח האומה”, צביון זה שהוא נותן יחוד במשנתו של הגל, להבדיל בינה ובין משנות חבריו והקודמים לו. ולמרות אי־אלה רמזים שיש למצוא על ידם קרבת־בטוי בין רנ“ק ובין הגל –ורק מן הכלליי שבמשנת הגל, מזה שאתה מוצא גם במשנת הרדר, פיכטה ואחרים. ולא מהדברים שהם מיחדים את משנת הגל – אין רנ”ק יוצא בעקבות הגל בעיקרי - הדברים אף יציאה כל שהיא.

והוא הדין ב“רוחני המוחלט”. אין מחקר מדעי רשאי להיות מחקר של גזרות־שוות בעלמא, מחקר המבסס עצמו על השוואת מלים וניבים. אף לאחר שמצאנו את המונח “רוחני מוחלט” בדברי רנ“ק, אין אנו רשאים עדיין לאמר: הרי כאן עיקר תורת־הגל! שומה עלינו לעיין בטיבו של אותו “רוחני מוחלט” במשנת רנ”ק, לחקור על ערכו וצביונו בכל משנת רנ“ק, ולא להסתפק במציאות “מלה” זו כשהיא לעצמה – הגל מגיע ל”רוחני מוחלט" (absoluter Geist) מתוך קביעת רוח סוביקטיבי ורוח אוביקטיבי שהוא מתנגד לו, בחינת תיזה ואנטי־תיזה, ושני אלה מביאים אותנו בדרך הדיאלקטיקה לידי ה“רוחני המוחלט” (ומובן הוא הדבר, שלא נוכל לעמוד כאן על כל העיונים המטפיזיים הכרוכים בהנחה יסודית זו במשנתו של הגל). אלא מה ענינו של absoluter Geist זה ל“רוחני המוחלט” של רנ“ק? אפשר וקבל רנ”ק מידי הגל מונח זה – אך הרי העיקר חסר כאן מן הספר. כלום ידע רנ“ק אף הוא רוח סוביקטיבי ורוח אוביקטיבי? כלום שמש לו ה”רוחני המוחלט“, תורת סינתיזה דיאלקטית? הגל ראה בבחינת־מה במדינה את ה”רוחני המוחלט“, ורנ”ק כלום אף הוא קבל דבר זה? הגל ראה את הרוח הסוביקטיבי והרוח האוביקטיבי – בעולם הטבע והרוח – והם שואפים אל ה“מוחלט”, וכלום ראה אף רנ"ק שאיפה דיאלקטית־קוסמית זו?

הרי בעיקרו של דבר, לא שמש לו לרנ“ק ה”רוחני המוחלט" אלא מעין תואר לאלהי־העולם שהוא אלהי ישראל, בחינת Causa prima “עילה ראשונה” זו שהיתה מצויה בפילוסופיה הישראלית שבימי הבינים. רנ“ק שבקש כל ימיו להשלים בין אמונה וידיעה, בין דת ופילוסופיה –מצא לו כאן מקום להאיר על דת־ישראל אור פילוסופי, ולפיכך קרא לאלהים בשם “רוחני מוחלט” – “פראזה” מקובלת בימיו. ושוב: הרי הגל תמך הרבה את יתדותיו בתורת־השילוש של הנצרות (אב, בן, רוח), ואילו ה”רוחני המוחלט" של רנ“ק מושג “מונותיאיסטי” הוא במלוא מובנו. “רוחני מוחלט” לרנ”ק, פירושו: יחיד ואין בלתו, שלם בלתי מתמצע, ראשון ואחרון. ונקוט כלל זה בידיך: רנ“ק לא ידע אחוד של סתירות, כי אם אחוד של רבוי, לא אחוד שהוא מתמצע מתוך הניגודים שבין הרוח הסוביקטיבי לבין הרוח האוביקטיבי. כי אם אחוד שהוא מאחד רבים, שהוא משמש ניגוד לרבים. תשלום ותוספת לרבים. דוק בתפיסה זו שתפס רנ”ק את שאלת מציאת הניגודים בהויה המטפיסית ובמציאות ההיסטורית, ותעמד על התהום המבדילה בינו ובין הגל הדיאלקטיקן, הרואה את מציאות הניגודים מציאות־שבהכרח, שהרי לדידו לא יכול היה העולם להתקיים, להתפתח, אלמלא לא היו ניגודים מצויים ועומדים. רק הם הם לדידו ה“שאור” שבהויה, הם בונים אב לכל ראשית ואחרית. ורנ"ק לא הכניס מימיו את עצמו לסבך־מטפיסיקה של פרובלימה זו.

ה“רוחני המוחלט” היא ההשגחה האלהית לרנ“ק. ההשגחה או ההנהגה האלהית, ההנהגה העליונה היא משדדת על פי רנ”ק את מערכות ההיסטוריה, עודרת באומות ותקופות, גוזרת לחיים ולמות. כלום האמין אף הגל בהשגחה אלהית, שהיא עומדת בראש ההתרחשות ההיסטורית?

ג) בכל “מורה נבוכי הזמן” אין בעיקרו של דבר אלא שער אחד שהוא יוצא ומעיד על “הגליניותו” של רנ“ק, והוא שער ט”ז: “גדרים והצעות לחכמת האמונה לקוחות מן הפילוסופיה ההגיונית”. בשער זה התחיל רנ“ק מתרגם כמעט מלה במלה בצרוף אי־אלה נפכים משלו. את עיקרי־הנחותיו של הגל מתוך תורת־ההגיון שלו. בימי רנ”ק היה דבר זה ידוע לכל תלמידיו – ואלה היו רוב חכמי ישראל וסופריו שבאותו דור – שכאן היה רנ“ק מתרגם את הגל, מעתיק מתוך תורת־ההגיון של הגל אי־אלה פרקים שהיו נחוצים לו לשם חבור החלק השני של “מורה נבוכי הזמן”, שלא הגיע לידינו. אחד מבחירי־תלמידיו של רנ”ק, של“ש (מנחם צבי פינלש) הכריז על כך בפירוש במאמר־בקרתו על “מורה נבוכי הזמן” במאסף “החלוץ” 133–123 (1852) I. איש מבני דורו של רנ”ק והדור שלאחריו לא ראה בזה משום “גנבה” או “פלאגיאט” מצדו של רנ“ק. בקש רנ”ק לבנות את השקפת־עולמו המטפיסית־העיונית, יצא לבקש לו חומר בשיטות העיוניות השונות. ואילו בא באותם הימים מי שהוא והיה מקביל לשער זה את דברי הגל במקורם – ודאי שהיו רואים בכך עבודה טפלה ומיותרת, ובצדק. הרי הכל יודעים שכאן ישנו תרגום דברי הגל – ואין כאן כל “הפתעה” בגלוי המקור.

ואמנם כן, היתה זו הנקודה היחידה בה יכול רנ“ק לתלות עצמו באותו אילן גדול ששמו הגל. זה האחרון הרי השתדל ביותר להוכיח, שאין בין הדת והפילוסופיה ולא כלום, שאין שתי אלו אלא שתים שהן אחת, שאמתותיה של הדת עולות בקנה אחד עם אמתותיה של הפילוסופיה העיונית. הגל היה אומר: אין הדת והפילוסופיה נבדלות הבדל־מהות, כי אם הבדל צורה ודרך. האמת העליונה שהפילוסוף משיג אותה השגת־הגיון דרך המושג המטפיסי העליון – אותה האמת כמות שהיא משיג אף איש־הדת, – לא במושגים ברורים כי אם בתמונות, סמלים וציורים. יחס־אידנטיות זה שבין הדת והפילוסופיה היה ודאי נוח הרבה לרנ”ק; ובצורה אחרת אמנם רמז רנ“ק בשערי “מונה”ז” הראשונים על כך, שאין בין המשכיל ובין המאמין ולא כלום, ששניהם כאחד תופסים את האמתות העליונות – איש לפי כח השגתו ותפיסתו, המשכיל בדרך המושגים והמאמין בדרך האמונה. יתר על כן: יכול היה רנ“ק למצוא דרך־כלל במשנתו של הגל בתורת־ההגיון סעד למבוקשו, והוא להניח “חכמת אמונה” חדשה, לבסס את דת־ישראל בסוס פילוסופי מודרני. ואיזו הם היסודות בתורת־ההגיון של הגל, שהיו יכולים לפרנס נסיונו זה של רנ”ק? הוה אומר: יסודות המסתורין והדת המרומזים במשנת־ההגיון של זה, הם הם כנראה משכו את לבב רנ"ק אחריהם. זה שבקש להציל את היהדות המסורתית המזוקקת לאור הבקרת ההיסטורית.

אותו ה“הגיון האלהי” ההגיון ה“דתי”, כמות שנרמז במשנתם של ניקולי איש־קואט וגיורדנו ברונו ובא לידי בטויו החריף במשנת הגל – הגיון “עליון” זה הוא שבחר בו רנ“ק תורת יסוד מטפיסי למשנתו העיונית, זו שלא זכינו לקבלה מידו. המאמינים ואנשי־המסתורין היו תמיד נתקלים בחוק־הסתירה הטבוע תורת־יסוד בכל משנות ההגיון המסורתי, חוק־סתירה זה היה מעכב בידם מלמצוא את הדרך לאין סוף. מה שאין כן תורת־ההגיון של הגל. זו באה ואמרה שה־A כשהוא לעצמו אינו קיים כל עיקר. רק כשהוא מצרף עצמו ללא־A ‏ (non-A) הוא שומר על יחס־מקורו לאין־סוף. נמצא אתה אומר, שכל קביעה של A גוררת אחריה קביעתו של לא־A ‏ (non-A), כל קביעה של תיזה מביאה בהכרח ידי קביעתה של אנטי־תיזה מתנגדת לה. A ולא־A ‏ (non-A) מצטרפים, וכך אנו באים לידי האין־סוף! הנחה יסודית ומכריעה זו שהיה בה כדי להכשיר מצע מטפיסי ליצירת “חכמת אמונה” חדשה (ולא כאן הוא המקום להאריך בה), היא שעשויה היתה להטיל זקתה על רנ”ק.

ואמנם יצא רנ“ק בשער ט”ז שבספרו להציע את הנחותיו של הגל ביסודות תורת־ההגיון שלו: מהות, ישות, כמות ואין־סוף. השער ט“ז הוא השער היחידי, בו אנו רואים את רנ”ק והוא מחזר אחר משנת־הגל, מבקש ליהנות לאורה ולהכניס מברכתה לאוצר־ישראל. אך מה טיבה של “הגליניות” זו? מלבד הקדמות והנחות מקוטעות, שהן, כאמור, תרגומים, קצתם מדויקים וקצתם חפשים, משל תורת הגל בהגיון – לא מצאנו בשער זה ולא כלום. שער זה הוא קטע שבקטע, קטע מרוסק ומלא הכפלות. אין איש יכול ורשאי לשער, לאיזו מסקנות היה מגיע רנ“ק אילו זכה לסיים שער זה והשערים הדומים לו ולהשאיר לדורות יבואו את החלק המטפיסי של ה”מורה נבוכי הזמן“. כל מיני־השערות מסוג זה הם דברי־”נבואות" בעלמא, ואין אנו רוצים להלאות בהם את עצמנו ואת צבור המשכילים. הריני משייר שאלה זו למחבבי־השערות, לחוקרים שנוח להם לחקור בסגנון של “אילו” ו“אלמלא” מאשר להעמיד עצמם על בסיס מדעי־בקרתי מדויק. הרי למדנו, שאף שער ט“ז “הגליני” זה אין בו כדי להטביע את חותם ההגליניות על רנ”ק.

כי ידע רנ“ק את משנתו של הגל, כי השפיעה זו עליו, כי טפל בה, וכיוצא בכך – אין צורך־ראיה משער ט”ז זה. דברים אלה ידועים לנו מכמה מקורות מכריעים. קבל רנ“ק השפעה מהגל אבל לא מהמיוחד שבתורת הגל, כאמור לעיל, לא מזה שהוא טובע במשנת הגל ומיחדה משאר המשנות ההיסטוריות והפילוסופיות שבמאות הי”ח והי“ט. רנ”ק ה“נגלה”, רנ“ק כמות שהוא לפנינו, – אין להטילו למטת־סדום זו של הגליניות, אין למעט את דמותו על־ידי כך ולבקש את עיקר פרצופו במקום שאינו. ולא משום שאין זה לפי כבודו של רנ”ק להיות תלמידו של הגל! הרי הגל זה היה בשעתו לא רק “פילוסוף של מדינת פרוסיה בלבד”, קולו היה נשמע בכל קהל המשכילים והפילוסופים שבעולם. ובימינו, לאחר שעברו שנות הריאקציה נגד האידיאליסמוס האשכנזי – התחילה שמשו של הגל שוב עולה. בגרמניה, איטליה, אנגליה ואמריקה – הולכת עטרתו של הגל וחוזרת ליושנה. הגל הולך ונעשה פילוסוף מודרני, פילוסוף שליט ועודר בעולם־הרוח שבימינו. וכשאנו משתדלים להסיר מעל רנ“ק “עלילת”־הגליניות זו – הרי אין זאת, אלא משום שאנו רואים בה עוות־דין היסטורי, הנחה מוטעית ומופרכת מעיקרה, הסעת כובד־משקלו של עולם־רנ”ק לשאינו עיקר לו, לשאינו מצוי בו. אין אנו מבקשים על־ידי כך אלא לחזר ולהעמיד את רנ“ק על עיקר־דמותו ההיסטורית, לברר מה הכניס רנ”ק לאוצר המחשבה הישראלית המתחדשת, מה שקלט ממעיני התרבות הכללית שבימיו ומה שלא קלט. מה שמש עיקר במשנתו ומה היה בה טפל בלבד, מה שהביא רנ“ק לידי בטוי והרצאה שלמים, ומה שנשתייר בתורת קטעים מרוסקים שאינם מוכיחים ולא כלום. כל העיקרים החשובים הללו במחקר־רנ”ק אינם עשויים להתברר כל צרכם, אלא אם כן קבענו ועמדנו על היסודות השונים שקבל רנ"ק מבפנים ומבחוץ.

ועתים אני סבור, שגגה היא שיצאה מלפני חכמי ישראל. נתחלף להם אברהם קרוכמאל בר' נחמן קרוכמאל. הבן אכל בוסר ושני אביו תקהינה. הבן יצא ללמד על אביו. אברהם קרוכמאל נטה בהרבה למשנתו הדיאלקטית של הגל. בספריו אנו מוצאים כמה רמזים בולטים ומוכיחים על כך. הוא דורש סמוכים בהפרזה יתרה בין תורת הגל ובין תורת היהדות. אברהם קרוכמאל, בנו של בעל “מורה נבוכי הזמן”, הוא עשוי לשמש טיפוס של “הגליני ישראלי”. כך משתדל אברהם קרוכמאל לדוגמה להכניס את השילוש ההגיוני של הגל (תיזה, אנטי־תיזה, סינתיזה) לפרשת “בראשית” הראשונה. “יום”, “ערב” ו“בקר” שביצירה – הם לדעתו אותה הנחה, סלוקה וסלוק־סלוקה של הגל. אף את עיקרי־ההנחה, שהסתירות הן הן עיקר קיומה של ההויה ובמקום שאין סתירות אין נמצאות – מגלה אברהם קרוכמאל במחלוקת בית שמאי ובית הלל בדבר ביצה שנולדה ביום־טוב!… במחלוקת זו הוא מוצא סעד וסיוע למשנתו הדיאלקטית של הגל, כאן עלתה בידו להוכיח, שאף חז“ל “לא ברחו מן הסתירה, ואדרבה חבבו אותה ונתנו לה מקום בשכל”! כלום נסה אף אביו של זה לפרש את תורת־משה או את דברי בית שמאי ובית הלל על פי תורתו של הגל? כמה רחוק היה רנ”ק מכל מיני “פירושים” וסמוכים ממין זה!

באומה שהיא חיה חיי תרבות ומדע מסודרים ומושרשים, היו דברים אלה המטפלים בבירור אחד מגדולי יוצרי ה“רנסנס” שלנו מוצאים להם הד מעורר ביותר, היו מכריחים את ההיסטוריונים והפילוסופים לשוב ולבדוק אחרי ההנחות שהחזיקו בהן, היו מביאים בכל פנים לידי פולמוס מדעי־היסטורי לשמו. מה שאין כן בישראל. ובזה הענין ודאי שלא אבוא להוציא אף מלה אחת לבטלה.

* * *

וכאן הוא המקום להעיר קצרות על מאמר־בקרתו של מר א. מ. ליפשיץ (“קרית־ספר” II‏ [1925/26] 27–26) על “כתבי רנ”ק" שיצאו לאור על־ידי. הפליא מר א. מ. ליפשיץ לעמוד בכמה פרטים על עיקר מגמת “כתבי רנ”ק“, על דברי מבואי בראש הספר וכדומה – כי על כן חכם בישראל הוא, ולא “סתם” מבקר. ומכל מקום הריני רואה חובה לעצמי לשם בירור הענין לכל צדדיו – והענין חשוב לנו בכמה וכמה בחינות, כלום מרובים הם הרנ”קים בספרותנו? –להעיר על אי־אלה מדבריו. בפרט אחד יצא החכם הנ“ל לחלק עלי, בדבר־שלילתי את “הגליניותו” של רנ”ק, ובפרט זה לא אודה לו. מדקדקים עם איש־מדע בקלות כבחמורות, אף שגגות שלו אנו מעלים עליו זדונות. וברמזים אחדים באותו ענין אצא כאן ידי חובתי.

לדברי הנ“ל “גם השיטה [של רנ”ק] וגם כמה פרקים כהרצאתם, וגם סגנון המחשבה מעורים בדברי הגל”. והריני שואל: השיטה? איזו שיטה? זו השיטה הגיניטית־ההיסטורית של רנ“ק מקבילה לשיטה הפן־לוגיסטית־הדיאלקטית של הגל? כלום ישנה הגליניות בשיטת־הרצאתו ההיסטורית של רנ”ק, הרצאתו את תולדות ישראל מאברהם אבינו ואילך, בירור השאלות הנוגעות לספרי התנ“ך ההיסטוריים, נתוח ברייתות שונות, בירור דברי פלביוס, ידידיה וכיוצא בהם? היכן אנו מוצאים בשערי־ההיסטוריה – ואף בשערי ההלכה והאגדה שהם שערים מקוריים־עבריים במלוא מובן המלה – את היסוד ההגיוני־הדיאלקטי שהוא הוא הקובע את דמות־משנתו של הגל בהיסטוריה? ושוב: “כמה פרקים כהרצאתם” ו”גם סגנון המחשבה מעורים בדברי הגל“? אשר ל”סגנון המחשבה" – אין להתווכח בו הרבה. מושג דק זה טעון בירור רב, ואין כאן המקום לרדת לסוגיה חמורה זו. ואם נבדק בדיקה היסטורית את “סגנון מחשבתו” של רנ“ק, ודאי נוכח בדבר, שהשכבות המכריעות בו הן משל הרמב”ם, רבי עזריה מן האדומים, ראב“ע מעבר זה ומשל הרדר, לסינג, קאנט מעבר שני. אולם החכם הנ”ל אומר שגם “כמה פרקים כהרצאתם” ב“מורה נבוכי הזמן” לקוחים מספרי הגל –ואני לא עלתה בידי אחר שחזרתי ובדקתי בספרו של רנ“ק מחדש למצוא פרקי־הגל אלה ב”מורה נבוכי הזמן".

נעביר נא לפנינו בקצרה את שערי “מורה נבוכי הזמן” ונראה איזו הם השערים לרנ“ק הגל יבוא בהם? השערים מא' עד ד' ועד בכלל הרי צביונם ה”מקומי" והזמני בולט ביותר. רוב דבריהם נאמרו כלפי בני דורו, בני־גליציה של רנ“ק. ורק לפני ימים מועטים עלתה בידי – לרגל עיוני בספרי עמנואל קאנט – למצוא עקבות השפעתו של קאנט בשער א' “הסמים” של “מורה נבוכי הזמן”, שהרי שלשת הסוגים שמונה אותם רנ”ק בשעה הנ“ל מנויים ועומדים באחד ממאמריו הבודדים של קאנט, שער ה' – “הכוונה והתכלית” – הוא השער הפילוסופי הראשון ב”מורה נבוכי הזמן“, והוא כולו יוצא בעקבות קאנט בעקבות הספר Kritik der Urieilskraft של קאנט (ובמקום אחר הריני עתיד לעמוד על כך בפרוטרוט⁷). בשער ו' ובשער ז' אפשר היה למצוא אי־אלה רמזים להשפעת הגל על רנ”ק. אך כנגד הרמזים המועטים הללו אנו מוצאים בשני שערים אלה במדה מרובה את השפעתם של וויקו, לסינג, הרדר ואחרים. שערי־ההיסטוריה (השערים ט‘, י’, י"א) ואף שער י“ב אין להם אף מגע כל שהוא עם משנת הגל. שער־ההלכה הגדול והמקיף, זה המכריע ב”מורה נבוכי הזמן" בכמותו ובאיכותו, והוא הדין שער האגדה – מה להם ולגאורג ווילהלם פרידריך הגל?! שער ט“ו – דרך החיצונים” – אף זה לא בא להרביץ תורת־הגל בישראל. ועל עיקר מגמתו וענינו לא אעמד כאן. הרי שאין לנו אלא שער ט“ז המקוטע והמרוסק, זה שלא נכנס בצורתו זו אף לכלל משנה ראשונה, זה שאין לדון בו אלא דין הקדמה בלבד, דין רשימות שרשם רנ”ק לעצמו והכינן לשערים שלא יצאו אחר־כך מתחת ידו. ועל שער זה כבר עמדנו לעיל. ואף אם נצרף לשער זה אי־אלה קטעים מפתיחת רנ“ק ל”חכמת המסכן“, שיש בהם רמזים להעתקים מתוך תורת־ההגיון של הגל, הרי אין אנו רשאים מבחינה היסטורית־מדעית לומר ש”כמה פרקים כהרצאתם" ב“מורה נבוכי הזמן” לקוחים מדברי הגל.

וכמו־כן לא עלתה בידי למצוא ב“מורה נבוכי הזמן” פרקים “שבהם קבל קרוכמאל מהגל רק את המסגרת ומלא אותה תוכן יהודי” – כדברי החכם הנ“ל. הריני נכון לישב בקרקע לפני כל מי שיכריחני בבחינה מדעית־מדויקת להודות בהנחה ממין זה. וכי משום שלא יצאתי כדרך אי־אלה סופרים ומבקרים ל”הלחם" עם הד“ר י. ל. לנדא על ספרו (“רנ”ק בתור הגליני", גרמנית) מלחמת סופה וסער, והסתפקתי במבואי ל”כתבי רנ“ק” בהערות אחדות בענין זה – הפסדתי? סבור הייתי שכל קורא מעיין יהא עומד על הערות אלו שבהן הוכחתי, כי ההקבלות שהביא הד“ר לנדא מדברי הגל לשער ט”ז הן נכונות ברובן (ועל תרגומו את דברי רנ"ק לגרמנית אעמד במקום אחר⁸), אבל בעיקר רק אלו מאי־אלו הקבלות לשער ו’בלבד. אולם כאן עלי לחזור ולומר: א) מן המפורסמות היה – ואף של“ש, המבקר הראשון של “מורה נבוכי הזמן”, ידע “סוד” זה – שקטעי השער ט”ז מדברי הגל הם, ורנ“ק לא בקש לאחוז בקטעים אלה את עיני הקוראים. לפיכך אין לנו לדון בו דין “פלגיאטור” על כך, כאמור לעיל. והמחבר הנ”ל גופו אומר, שכמה מדברי רנ“ק ה”לקוחים" לכאורה ממשנת הגל – יכולים היו למצוא את מקורם בהקבלה שלנו. ב) שער ט“ז המחובר קטעים־קטעים בצירוף עוד שניים־שלשה קטעים אינם קובעים את עיקר־דמותו של רנ”ק שלפנינו. בכל פנים, אין בהם כדי לעשות את רנ“ק “הגליני”. הרי המחקר ההיסטורי אינו ליקוט של “קוריוזים” בלבד. הקבלות – מלים ומשפטים אחדים, אי־אלה רמזים – אינם מספיקים כלל וכלל לקבוע דמותו של פילוסוף. יכול הייתי לדוגמה – על יסוד אי־אלו הקבלות חשובות ומכריעות שמצאתי בדברי רנ”ק לדברי וויקו, לסינג, הרדר, פיכטה, קנט ואחרים – לעשות את רנ"ק וויקויני, לסינגיני, הרדריני וכו' וכו'. לא זה הדרך להערכה גיניטית־אוביקטיבית.

מר א. מ. ליפשיץ סבור כמו כן במאמרו הנ“ל, שאם אנו שוללים את הגליניותו של רנ”ק, בעל כרחנו אנו מפרשים “כמה מושגים של קרוכמאל על דעת האחרונים וכגון על פי אחד־העם, כלומר באופן סוציולוגי”. אולם הוא עצמו מודה לאחר כך בדבר, שבעל המבוא ל“כתבי רנ”ק" לא “הגיע עד כאן במסקנותיו”. ואמנם כן, כל מי שיעיין בעיון במבוא הנ“ל לא ימצא אף זכר ל”פירושים" אחד־העמיים או סוציולוגיים של משנת רנ“ק. ונהפוך הוא, במאמרי ב”התורן" II‏ (1924) 174–155⁹ על יחסו של רנ“ק לחסידות, ל”השכלה" וללאומיות הוכחתי, שכל ענין־הכנסתו של רנ“ק למסגרת הלאומיות הישראלית המודרנית – היא הנחה שאין לה כל יסוד היסטורי ומדעי. “לאומיותו” של רנ”ק – הכריז עליה לראשונה ש“י איש הורוויץ בצורה פובליציסטית שאינה מוכיחה הרבה. ש”י איש הורוויץ ראה ברנ“ק “נארודניק” יהודי, נביא התנועה הלאומית, חברו של משה הס!… ומכאן התחילה רווחת השקפה זו, שרנ”ק הוא מניח הלאומיות החדשה. וכך התחילו כמה סופרים לדרוש סמוכים בין אחד־העם ובין רנ“ק. על הטעות היסודית שבכל מהלך־המחשבות הלזה, לא אעמוד כאן. במאמרי הנ”ל הוכחתי, כמה יש בהנחה זו מטשטוש דמותו ההיסטורית של רנ“ק. – ולמרות דבר־שלילתי את הגלניותו של רנ”ק לא הוצאתי אותו לא מפשוטו ולא מזמנו. ונהפוך הוא. לכשנעמיק בדבר, נווכח על נקלה, שרק לאחר שנשחרר את רנ“ק מזיקת־הגליניות זו שלא חלה בו – נהיה מתחילים תופסים את רנ”ק תפיסה היסטורית־מדעית מדויקת כל צרכה. על־ידי כך אנו מרחיקים את עצמנו מן ה“דרש” ההיסטורי והולכים בדרך ה“פשט” במסכת־רנ“ק. ואין תופסים את רנ”ק מבחינת זמנו אלא אם כן עומדים לראשונה על היסודות המרובים שקלט בעל “מורה נבוכי הזמן” ממשנתו של מניח מדע־ההיסטוריה המחודש, וויקו, ממשנתם של לסינג, האמאן, הרדר, קאנט, – בצד כל מה שקלט ממשנתם הפילוסופית של פיכטה ושלינג, במדה לא פחותה מזו של הגל. זמן קאנט־הרדר־היה זמנו של רנ"ק ולא זמן הגל!

ומי שנוכח בדבר, כמה רב הוא עוות־הדין בהנחת “הגליניותו” הקיצונית של רנ“ק, כמה מעכבת היתה זו בעד השפעתו של רנ”ק – (שהרי כל הגליני היה משנת 1840 ואילך בערך בחזקת “מפולפל” רועה־רוח, חושב שהוא חסר יסוד מדעי־מדויק וכיוצא, ועל־ידי כך נדלדל הרבה כח־השפעתו של רנ“ק ה”הגליני" עד שרבים מחוקרי היהדות במערב ובמזרח ראו עצמם פטורים מלטפל ב“הגליני” גליצני זה!) – לא ייעף ולא ייגע להעמיד דמותו של רנ“ק על עיקרה, להחזיר לה צביונה ההיסטורי והמדעי. ורק לאחר שחרורה של משנת רנ”ק, זה הכובש הגדול שידע להביא בנפשו לידי סינתיזה את המטפיסיקה המימונית עם הבקורת הקאנטינית הצרופה, את הנתוח ההיסטורי של רבי עזריה מן האדומים עם הזרמים החדשים במדע־ההיסטורה של הרומנטיקה הגרמנית, את המסתורין של הראב"ע והקבלה עם המשנות העיוניות של פיכטה, שלינג והגל, את המסורת הישראלית מדור דור עם הבקורת השכלית והמציאותית המודרנית.

בהיקף גדול ועמוק זה יש לבקש את עיקר כחו וגבורתו של רנ“ק. רק מי שידע לתפוס את כל ההיקף הרב הזה, לעקב אחרי כל פרט ופרט במשנת רנ”ק, ולא להתלות במאמר אחד או שנים שיש בהם השפעת פילוסוף פלוני או אלמוני – רק זה יזכה לבסיס מדעי־היסטורי מדויק כל צרכו במסכת רנ“ק. ורק על יסוד בסיס זה יש לחקור את משנת רנ”ק לכל סעיפיה.