התזכרו את שנת 1840?

שאל אביך ויגדך, ידיד הצעיר! על לוחות דברי הימים לשנה ההיא כתובים שמות ערים ואנשים שונים, שם העיר דמשק ושם הגראף רטטי-מנטון, שם אלכסנדריה של מצרים ושם מחמד-עלי המושל, שם היהודי כרמיה ועוד שמות אחרים ושונים – ואידך פירושא, זיל גמור.

וגם הפירוש הזה איום ונורא הוא מאד: אנשים יהודים רבים הובאו בשנה ההיא אל בית הבור; את בשרם רטשו ואת עורם פצחו, את עצמותיהם שברו ואת דמם הגירו, הכל כמנהג המדינה. – מדוע עשה ככה האדם הנברא בצלם אלהים לאדם כמוהו הנברא גם הוא בצלם אלהים?

שאל אמך ותגדך, קורא צעיר ימים! בין הערבים עד שיפוח היום והצללים ינוסו תשב אמך ותספר לך אגדות, אגדות שונות ובין האגדות האלה תספר לך גם אגדה אחת לאמר: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים אשר יאהב מאד לשתות דם נערים קטנים או לאכול מצה בלולה בדם ילד קטן, – ואתה תצחק ותצהיל קולך ביום שמעך בפעם הראשונה את הספור הזר הזה, וידעת כי אך לצון חמדה לך אמך הנכבדה, ושאלת את פיה להגיד לך את שם העם הסובא והזולל הזה, ואמך לא תצחק ולא תצהיל קולה, רק יד לפה תשים ולא תוסיף עוד לדבר מטוב ועד רע, וגם את שם העם ההוא לא תקרא באזניך משום… משום טעמים רבים.

“עס איסט איינע אלטע געשיכטע”… ואולם אני אזכרו היום את “הספור הישן” הזה, מפני חדש: מפני מכתב חדש אשר מצאתי כיום הזה, וגם הקורא יקבל ברצון את הישן מפני החדש. – בגליונו האחרון מביא מכתב-העתי, “נייע פרייע פרעסע” מכתב כתוב בידי המשורר היינריך הינה, והמכתב הזה לא נדפס בלתי אם כיום הזה, אם כי ידו כתבה אותו בשנת 1840. במכתב ההוא ידבר האיש הגדול הזה על דמשק ועל עלילת הדם ועל כרמיה, והיו לנו הדברים האלה נוספות על הדברים אשר כתב הינה על דבר העלילה ההיא, אשר נמצא אותם בספרים הידועים לנו עד עתה.

והמכתב הזה לא נדפס בלתי היום, כי – (אל נא תצחקו, אדוני הקוראים!) – כי היה מונח עד עתה בתוך הסל אשר באחד מבתי הרידקציות באשכנז! הרב את ריבנו זה כתב את מאמריו ואת מכתביו לנקום את נקמתנו ולפקוד בשבט אפו ובלעגו הנורא כל הנוגע בנו, והרידקטורים אשר באשכנז עשו את שלהם גם הם, וידפיסו את כל דברי הנבלה ואף כל מאמרי השטנה אשר כתבו עלינו משטינינו ומקטריגינו, ואת מאמרי היינירך הינה המשיב לנו צדקתנו השיבו אחור, ושימו אותם אל תוך הסל אשר בבית הרידקציה, – אכן עתה הנה ימים באו אשר הגבירות העדינות באות באניות מארץ אנגליה לראות את עפר הקבר אשר שם ינוח על משכבו הינה הגדול, ויש אשר נפש עדינה כזאת תתן את כל אשר לה לו יצלח חפצה בידו לקנות קוצות תלתלים מתלתלי ראש המשורר הזה, ויש אשר תשקול אלף כסף במכיר הכסא אשר ישב עליו ובמחיר המצע אשר הוצע תחתיו ובמחיר העט אשר היה בין אצבעותיו, ולכן גם כתבי ידיו יחפרו כיום הזה מטמונים. והיה כי תבוא לאדי אחת מן הלאדיות באנגליה, אשר מרגליות גדולות ונכבדות תלויות על צואריה, ובקשה לה האשה ההיא מרגלית טובה כזאת מבית האשפה אשר בבתי הרידקציות, ושקלה את מחירה ככל אשר יושת עליה. – וכך נתגלגל גם הדבר הזה, כי אחד מאוהבי לקוטי הקדמוניות או מדורשי כתבי-יד יקרים מצא את המכתב הזה הכתוב בעצם יד המשורר ויקנהו ויתנהו על יד אחד המפרשים והמבארים אשר להינה, הוא הסופר ג. ק. (גוסטף קרפּלס), והסופר הזה הוציא אותו לאור כיום הזה, והיה לנו המכתב ההוא נוספות על הדברים הרבים והטובים אשר נמצא בספרי הינה על דבר עלילת דמשק.

פּתחו את ספרי הינה וקראו בהם, קחו נא את מאמריו “פראנצאזיצע צושטאנדע” וראיתם.

אכן רק איש אשר כמוהו יוכל לדבר דברים אשר כאלה! – במכתבו מיום השביעי לחדש מאי בשנת 1840 ידבר בפעם הראשונה על דבר דמשק ועל השמועות בכתבי העתים הצרפתים. שם ידבר על דבר האגדות הנפלאות, אשר באירופה נוהגים המשוררים והמליצים לקחת אותן להיות להם לחומר לשיריהם ולמליצותיהם ועושים בהן את ספוריהם הנפלאים על דבר המכשפות והחיות הרעות והיהודים ואיש לא יאמין בהן, בעת אשר באזיה היו האגדות האלה למעשים ולעלילות שם ידבר על התוגרמים אשר דעתם קלה וסכלותם גדולה, ועל שנאתם אשר ישנאו גם את היהודי וגם את הנוצרי כאחד, ואת הנוצרים יזהיר לבלתי יצות אש זרה זאת בחיקם ולבלתי הסית את התוגרמים ביהודים, כי מי יודע מה ילד יום, ואם לא ביום מחר יקומו התוגרמים וישיאו את הנוצרים עון האשמה הזאת, והאבן אשר גללו אליהם תשוב. שם ידבר משפטים עם רטטי-מנטון אשר חנפה הארץ תחתיו, ואת הקולר יתלה בצוארי המיניסטר מהיער, וגם את יתר הזרים ידבר משפטים גדולים ונוראים, ואנחנו הקוראים נתפלא למראה החצים אשר ביד הגבור הזה, כי הדברים האלה הלא נכתבו בשנת 1840, והיודע את דברי הימים האלה הוא ידע, עד כמה גדול כחו של האיש הזה אשר לא חת ולא זע לדבר דברים כאלה בימים ההם. – במכתב שני הקרוב אל המכתב הזה ישוב לדבר על דבר העלילה בדמשק, ובעל דבריו הוא האדון המעיר הצורר את ההשכלה ואת הזכיות הכי יקרות אשר לבני אדם, וקיתון של לעג ישפוף על ראש הגראף רטטי-מנטון המועלל את העלילה הנתעבה ועל ראש הכהנים והנזירים אשר בארץ. – הלא תדעו את הינה ואת דרכו בעת אשר לצון יחמוד לו?

אכן הנה באו כתבי-העתים אשר באשכנז הצפונית ושמועות כזבים בפיהם, ועלילות וזדונות חדשים הם מפיצים בעם, לאמר: רק אנשים יהודים מצדיקים את האמללים בדמשק, וכל הכתוב לטובה על האנשים ההם רק ידי סופרים יהודים כתבו אותו, וכי היהודים העשירים בפריז לא ינוחו ולא ישקטו, וגם קרבנות כסף וזהב הם מקריבים עד אשר יצלח חפצם בידם להטות משפט, – את הדברים האלה ישמע גם הינה, ובמכתבו מיום העשרים ושבעה לחדש מאי יכתוב:

“אמנם יקר וגדולה היינו נותנים ליהודים אשר בפריז, תחת לבוז להם, לו עשו כצעקתה הזאת ולו היו מקריבים קרבנות כסף בעד אחיהם האמללים אשר בדמשק. ואולם שקר הדבר הזה! היהודים אשר בצרפת היו לבני חורין ויתערבו בגוי אשר בארצם והלולאות המחברות אותם אל אחיהם היהודים התרפו מאד, ויהיו לצרפתים גמורים, אשר יעבור עליהם לפעמים רוח הזיה לדבקה בהם עשרים וארבע שעות, ואם תבער השמש מאד, ודבקה בהם ההזיה שלשת ימים רצופים; גם את הדבר הזה נמצא רק אצל המובחרים שבהם. רבים מהם ישמרו עוד את דתיהם ואת מנהגי עמים, ואולם רק מצות אנשים מלומדה היתה להם הדת, ואמונה צרופה הבאה מן הלב אין להם, כי ביום שנתנה הבקרת של וולטר בטלו בתי הכנסיות של היהודים ושל הקתולים גם יחד. גם היהודים בצרפת וגם יתר הצרפתים ישתחוו לאלהים חדשים ואותו יעבודו, והאלהים הזה הוא אלהי הזהב וחרשת המעשה היתה להם לדת. אכן בזאת נוכל לחלק עתה את היהודים אשר בזה לשתי מפלגות, מפלגה אשר על החוף הימני ומפלגה אשר על החוף השמאלי, על שם שתי מסלות הברזל הגדולות על שפת הסין, מסלה אחת על החוף הימני ומסלה אחת על החוף השמאלי, ובעליהן הם שני רבנים גולים המושלים בכספם ובזהבם, ושניהם עושים תמיד מחלוקת מבית שמאי ובית הלל אשר היו בעיר אחת הנקראת גם היא בבל. – אכן אמת הדבר, כי הרב הגדול אשר על החוף הימני, הוא הברון רוטשילד, עושה חסדים גדולים עם בית ישראל, הרבה יתר מבר פלוגתא דליה, הוא הרב הגדול המולך על החוף השמאלי הנקרא בשם בונם פולד, כי בעת אשר הקונסול הצרפתי היושב בסוריה הסית את המשחיתים להרוג ולאבד ולחנוק את היהודים האמללים, יושב האדון פולד בבית הנבחרים, וענותנותו גדולה מענותנותו של הלל, וברוח שוקטה ידרוש על עסקי ממונות ועל עניני רבית ובתי שולחנים”.

אחרי כן יוכיח, כי היהודים אינם עושים דבר לטובת האמללים בדמשק, וכי מלבד כרמיה אין איש אשר עשה קטנה או גדולה, ורק הוא האחד אשר השליך את כל עסקיו ואת כל עיניניו אחרי גוו לקום ולהציל עשוקים מידי עושקיהם ומעניהם, וכי גם עליו קמו מלשינים וחנפים רבים. ואחרי כן יוסיף: “אחד מאנשי הכנסיה היהודית אשר ערכו גדול מאד (כי ערכו את ערכו וימצאו כי יש יותר משלשים מיליון פרנק באוצרו), הוא האדון די-רומילי, לא יתן אף מאה פרנק אם יאמרו לו כי יוכל להציל בהם את כל אהיו בני אמונתו! וכו' נפשי יודעת מאד, כי מעולם לא נתן איש ישראל שקל כסף, אם לא ביד חזקה עקרו את שניו מפיו, כמעשה אשר עשו לו בימי ממשלת בית ולאא. בימים האחרונים קראתי בספר “דברי הימים לבני ישראל” אשר כתב בנזש ( Basnage ) ואתן את קולי בצחוק בקראי את דברי האיש התמים ההוא המצדיק את נפשו של העון אשר השיאו עליו, כי בני ישראל שחדו אותו מכספם. ואני מאמין בכל נפשי ומאדי לדבריו אשר הוא אומר: " Le peuple juif est le people plus ingrat quil ait au mondeé " (עם היהודים הוא עם כפוי-טובה יותר מכל העמים אשר על הארץ!) אמנם יש אשר יראה לפעמים, כי הכבוד המדומה יוכל לפתוח את אוצרות היהודים הסגורים, ואולם בראותנו מקרה כזה ומצאנו כי החפץ הרע אשר ליהודים כאלה רע שבעתים מקמצנותם. אחד מן הקבלנים ברוסיה אשר נקרא שמו בישראל משה (לאמר “משוי” מן המים) ואשר תעב את שמו זה וישנהו לטוב ויקרא בשם “דלמר” del mare בשפת איטלקית הוא ג”כ: משוי מן המים), הקים בעיר הזאת בת חינוך לבני האצילים אשר ירדו מנכסיהם ויוציא יותר ממיליון אחת וחצי לבנין הזה, עד כי גם הבתולות הזקנות ויתר הבוגרות מבנות האצילים לא ערבו עוד את לבן לצחק באיש הזה. אבל האם הוציא מעודו האיש היהודי הזה אף שקל אחד מצלחתו לתת גם הוא את נדבתו לצרכי הצבור בישראל? גם יודע אני עוד ברון אחד המשוי גם הוא מן המים והוא עתה מן הסופרים ומן העשירים הגדולים., וגם את כספו וגם את עטו לא הקדיש עוד אף פעם אחת לטובת ישראל. אכן זאת הוא חטאת אשר לא נוכל כפּרה! בין היהודים אשר קבלו את האמונה החדשה נראה אנשים רבים הדוברים סרה על עם מחצבתם עוד יותר משונאיהם מלדה ומבטן, וסופרים רבים אנחנו מוצאים אשר לא יחפצו כי זכור נזכור את מקורם, ועל כן ידברו סרה על היהודים או ישימו יד לפה. הדבר הזה איננו חדש בתוכנו, ואני אזכור אותו כיום הזה רק יען אשר רבים מצוררי ישראל אומרים כי כל הכתוב לטוב על האמללים בדמשק, ידי אנשים יהודים כתבו אותו, ועוד מעט ויאמינו כי גם הקונסול אשר לאויסטריה בדמשק הוא איש יהודי וגם יתר הקונסולים, מלבד הקונסול הצרפתי, אנשים יהודים הם. אנחנו ידענו היטב את טכסיסי המלחמה האלה! לא, כל הקונסולים היושבים בדמשק אנשים נוצרים הם, וגם הקונסול לממשלת אויסטריה איש נוצרי מלידה ומבטן, וזה האות כי מדבר הוא על דבר היהודים בלי משוא פנים ובלי פניה צדדית, להשיב את חרפת הקונסול הצרפתי אל חיקו: ורק הקונסול הצרפתי הזה לא נדע מה הוא, עד בוא היום ונדע – ".

כאלה וכאלה דבר היינריך הינה בימים – ההם. אכן מלאו הדברים האלה מרורות יותר מן המדה הראויה; אבל מי ישקול בפלס את דבריו, בראותו כי מאזני משפט נתנו ביד רשע, ואלה אשר הדבר נוגע על כבוד עמם ואל חיי אחיהם, עצמם ובשרם, יחבקו יד בצלחת בהיות לאל ידם לעשות?

כן דבר הינה בימים ההם…

אבל האם שנו היהודים “המשכילים” את דרכם ואת תכונת נפשם מני אז ועד עתה? האם יוציאו היהודים “העשירים” כיום הזה שקל כסף מצלחתם להסיר הרפה מבית ישראל? האם כיום הזה נצליח להטות את לבבם להרים תרומה אם נדע כי בתרומה הזאת נוכל לסכור פיות שטן ומקטרג?…

לא פה המקום ולא זאת המגלה לדבר על הדבר הזה. אני הבאתי רק את הדברים “הישנים” ההם מפני “החדש” אשר מצאתי כיום הזה במכתב-העתי האמור למעלה. – במכתב- העתי “נייע פרייע פרעסע” אנכי מוצא את המכתב החדש הזה, ובו כותב הינה כדברים

“בדברי עתה על האדון כרמיה, מוצא אני לי לחובה להודיע כי בעוד ימים אחדים ידפיס האיש הזה את ספר זכרונותיו על דבר מסעותיו בארץ הקדם, והספר הזה יהיה לנו בימינו כספר " legatio ad Cajans " של פילון האלכסנדרוני בשעתו. אמנם דומים האנשים השנים האלה האלה בדברים רבים ובמלאכותם אשר הלכו בה. כמעשה החכם האלכסנדרוני ההוא עשה גם אדולף כרמיה, ושמו גם הוא ינון לעולם בדברי ימי העם האמלל אשר לא יכל למות. והדבר הזה הלא ישלם לאיש הנעלה הזה תנחומים חלף כל עמלו וחלף כל העלילות אשר שמו לו במכתב-העתי אשכנז באמרם עליו כי השחד היו לו לעינים. אבל כרמיה הוא אחד מן האצילים האדירים ומאנשי המעלה אשר היו בקרב בני האדם, והמובחרים אשר בדורותיו יעידו לו על כל זאת, והיה אם נקרא את תולדות ימי חייו בספר “תולדות אנשי הדור הזה” " Biographie des Contemporanis " ומצאנו כי הקדיש האיש הזה את כל ימיו להציל כל עשוק מידי עושקו. כל אשר נשא מכאובות והוא חף מפשע, ופנה לו אל האיש הזה, והיה לו כרמיה לכרוב הסוכך, והוא לא הביט אל מקורו ואל אמונתו ולא הבדיל בין איש קתולי ובין איש יהודי, בין נשיא ארץ צרפת ובין שכיר-יום. אולי נמצאו “פרושים” אחדים הצוררים לו, כי אוהב כרמיה את מנגינות האיטלקים, וגם סוסים יפים יאהב, וגם את שירי החזיונות של רסין יוקיר מאד, ואף גם הוא האיש אשר היה אומן נערה אחת המשחקת בבתי התיאטראות ושמה רחל. אבל הקנאים האלה הלא יסלחו לו על אהבו את החיים ואת תענוגות בני האדם, כי גם הוא הלא קנא להם מעודו, והוא האיש אשר היה להם לכרוב סוכך להציל אותם ואת פאת זקנם ואת עצמותיהם מידי עבדי הכמרים אשר בדמשק”.

אלה הם דברי המכתב החדש הזה בנוגע לנו.

ועוד הערה אחת קטנה אנחנו מוצאים בשולי המכתב הזה, הנוגעת גם היא לנו והיא ערוכה אל ידידו גוסטף קלוב, המו“ל של מכה”ע "אויגסבורגער אללגעמיינע צייטונג:, ושם כתוב לאמר: "מאחורי הפרגוד אשר לעלילת דמשק אני רואה ומכיר את ידידינו הישנים במינכן, אשר היו לאגודה אחת בצרפת. יודע אני ומכיר פניהם והנני נכון לצאת לקראת נשק ולהתראות אתם, ואתה הלא תתן מקום לדברי במכתב העתי היוצא לאור על ידך, ביום בוא דבר העלילה לפני כס המשפט של עלי מחמד באלכסנדריה – ".

אבל, כפי הנראה, לא נתן המו"ל מקום לדברים האלה, וגם המכתב האחרון הזה לא נדפס בימים ההם, ויהי מונח ארבעים ושבע שנים בתוך הסל אשר בבית הרידקציה ההוא. ומי יודע כמה נרגליות כאלה השתפכו בקרני זויות, ואין רואה ואין יודע. – אכן עד היום הזה לא ערכו עוד הספורים את מעשי הינה ואת ערכו הרב, בכל אשר עשה לנו בני ישראל בדבר עלילת דמשק, ולא הגידו עוד עד היום הזה את צדקתו זאת כראוי לו.