¹

הנה שקטה הסערה הנוראה אשר התנשאה לפני שנתיים במחנה ישראל בגלל ישוב ארץ מֹלֶדת אבותינו, והמהומה והמבוכה אשר אחזו בעת ההיא בכל העם מקצהו, – אשר לא ידע אנה יפנה ומאין יבא עזרו – חדלו עתה גם הן. וידֹם גם שאון קול המלחמה אשר פרצה אז בין סופרינו משני עברים, בין הנביאים אשר התנבאו לארץ ישראל ולתחית האֻמה מעבר מזה ובים הנביאים אשר התנבאו לחירות ולכליון האֻמה מעבר השני. עתה חדל השאון והלוחמים לארץ ישראל ולתחית האֻמה לא עוד יתקעו בשופרות, ולא ישתקשקו עוד בחרבות עטיהם, ולא ידברו עוד בשפתים דולקות ובלשון מדברת גדולות כבימים ההם ורק זעיר פה זעיר שם ישמיעו עד קולם – כיראים וחרדים פן יפקדו עליהם עונם בעת המהומה ופן ישיאו עליהם אסון קשי היום אשר שמעו לקולם וילכו אחריהם להארץ אשר קראום הנביאים האלה שמה. ומעבר השני נביאי החירות וכליון האֻמה, – אשר ראו אז עתידות טובות לישראל רק בארצות גלותם ובאהבתם לעמם ומחמלתם עליו ובחפצם להאכילו חלב גוים במקומות אשר לא יחפץ עוד לשוב ממממשם אל מאהביו אלה עד עולם, חפשו וימצאו לעמן ארצות גֹלה חדשות בקצוי ארץ ואיים רחוקים וימטירו אש וגפרית ומהתלות וגדופים על נביאי הרוח אשר התנבאו לבנין בית ישראל הארץ אבותיו –, הנה עתה נדמו אף הם וגם קולם עוד לא ישמע כמו יראים הם פן יפקד עמם גם עליהם עון ופשע, ולב רבים מהם נהפך לטוב לדבר ישוב ארץ ישראל. כי ראה ראו בשתי השנים האלה כי לא דברי רוח היו הדברים אשר קראו נביאי הרוח, כי עוד לא נמחה כליל מלב היהודי זכרון ארץ אבותיו ובכח גדול היא מושכת אליה את היהודי מכל עבר ופנה; ויראו כי כל הדברים אשר ידברו וכל עמלם אשר יעמלו לעצור בעד היהודים הנאמנים לאֻמתם לבלתי ישובו לארץ הזאת לא יועילו בלתי אם להגדיל את אסון האנשים וצרתם ומצוקתם בארץ חמדתם ועצר לא יעצרו בעדם. ומה עז תחת השמש מכח באמת? מי לא יכנע מפני כח אם באמת כח הוא? ויכנעו גם האנשים האלה מפני הרעיון אשר הקים את הסערה במחנה ישראל, והנם נכונים גם לעזור לכל איש בדבר הזה אם רק יראו כי ברכה בו.

אבל עתה הנה שקט ודומיה מכל עברים, ואין פוצה פה לרעה לישוב ארץ ישראל; כי גבר הרעיון הזה על כל אויביו, ותבא עתה העת לנו להתבונן להדבר הגדול הזה בעינים פקוחות ובמנוחה ובדעת מיושבת לראות מה נעשה בעת הסערה והמהומה והמבוכה ומה היתה אחריתן, ולדעת מה נעשו לימים יבאו למען נצליח במעשניו ולבלתי יאבד עמלנו ללא הועיל. ותבא עתה העת לנו לדעת גם את הארץ הזאת אשר בכחה העז משכה אליה את עיני כל היהודים מקצה, לדעת את כל עניניה דעת נאמנה לכל משפטיהם, לדעת תמיד מה יֵעשה במושבות אשר נכונו בה ליהודים בשתי שנות הסערה ומה מחסוריהם ובמה השכילו מוסדיהן ויצליחו, ובמה שגו ויכשלו?

כי אמנם לא ללא הועיל עברה הסערה הנוראה הזאת במחנה ישראל וכמו בכל דבר תחת השמש היה גם בה רעה וגם טובה יחד, וככל דבר אשר פתאם יבא ובעז וכח ישנה את תהלוכת החיים אשר הלכו עד כה לאט הלא בדרכו ירע וישחית לרבים אשר לא נכונו ליום בואו, – כן הביא גם דבר ישוב ארץ ישראל אסון ורעה רבה על רבים מבני עמנו אשר לא נכונו לבואו ולא פללו כי פתאם יסחו מארץ חייהם אשר חיו (חיי צער ורעה( עד עתה ויטֻלטלו לארץ אחרת אשר, אף כי ארץ אבותיהם היא וקדושה להם קדש קדשים, זרה היא להם מכל ארץ אחרת.

וגם לעצם הדבר הביאה הסערה רעה רבה כי החלה הממשלה בארץ הזאת להביט על היהודים בעין רעה וכמעט סגרה לפניהם את שערי הארץ הזאת לבלתי יאחזו בה. אבל גם דבר טוב היה בסערה הזאת, כי רק לה היה די כח להעביר במחנה ולטהר את האויר מהאדים הרעים אשר העלתה בו שמש ההשכלה במאת השנים האחרונות, ולפתח את הלבבות לרעיון ישוב הארץ ותחיה האֻמה אשר אף כי לא חדש הוא, – כי הלא אלפי שנים קוה לו היהודי ובכל יום הזכירו בפיו פעמים אין מספר, – הנה נראה כחדש לכל העם בהֵראותו לפניהם במראהו הפשוט ערם בלי כל לבוש; רק הסערה הזאת עשתה את הפלא הנפלא להרוס ביום אחד את הבנין אשר בנו נביאי ההשכלה וכליון האֻמה זה מאה שנה, ורק להסערה הזאת היה הכח להעלות שלהבת יה מהניצוץ אשר בלב היהודי, אשר כמעט עמם בשנות הרעה האלה.

זה היה הדבר הטוב בסערה ואחריתה היתה, כי נכונו ליהודים בארץ קדשנו חמש מושבות וכשלש עוד תבנינה ואולי מהרה וחלקת אדמה לא מעטה (כשלשה ושלשים אלף דונם, ובמדת רוסיה כשלשת אלפים דיסטין) נגאלה מיד זרים ותבא בידינו וכאלף וחמש מאות נפש מקרבנו נוספו בארץ הזאת; ואם אמנם לא במחיר מצער קנינו זה, אך היש דבר אשר יעשה בעת מהומה ומבוכה ולא ישֻלם במחירו פי עשרה? ובדבר גדול כזה לא להמחיר נשית לב, וכל מחיר אשר שלמו בעד המעט הזה שוה הוא להאֻמה כלה. אבל הדבר אשר היה טוב לשעתו ירע וישחית הרבה מאד עתה, והמהומה והמבוכה, ולא-הדעת ולא-הסדרים אשר לא ימלט מהם כל דבר חדש בראשיתו, יהיו לנו לפוקה ולמכשול ולמקור רעה ואסון אם לא יוסרו עתה כליל.

ולדבר הזה צריכים צופים נאמנים אשר יעמדו תמיד על המשמר וראו את כל הנעשה בארץ הזאת בתוך יושביה היהודים וגם בתוך יושביה הגויים ולשית לב לתהלוכות הישוב בערים ובכפרים ולהתבונן בעין פקוחה לכל עניני היהודים פה אם הם עולים הלך ועלה מעלה מעלה ומתחזקים בארץ ומתעצמים בה או יורדים הם חלילה למטה או עומדים על עמדם – אשר גם זה ירידה היא לעם – ולהודיע את כל הדברים האלה למועדים במחנה ישראל. ויהי זה מַאֲוַיֵּנו, כי נהיה אנחנו הצופים האלה לבית ישראל בארץ קדשנו, ולהודיעם מידי חדש בחדשו את כל עניני הארץ הזאת – כעניני העת ההוה ומקריה וכעניני ימים עברו ואשר עבר על יושביה היהודים עד אשר הצליחו לכונן ישובם פה, – ולשית לבנו לעניני עבודת האדמה ותהלוכת המסחר וחרשת כל מעשה בה, למען ידעו האנשים החפצים להאחז בה במה יבחרו וממה ירחקו, ולהיות מליץ בין אחינו בארצות הגולה ובים שארית יהודה פה בארץ אבותינו.

זאת תשוקתנו וזאת היא התכלית אשר שמנו לנו לעבודתנו בספרי-החדשים² האלה אשר נוציא פה מדי חדש בחדשו במדת הספר אשר אנחנו שולחים הפעם, והיה כי נראה כי הצלחנו וכי ישר הדבר בעיני הקהל הקוראים והגדלנו את הספרים והוספנו מאמרים לפי צרכי העת ולפי ערך הדבר.

והנה החֹברת הראשונה הזאת יוצאת בחנכה, וזכרון המעשים שנעשו בעת ההיא יחזקו את לבנו בעבודתנו זאת, וקוינו כי ירַצו אוהבי ציון את מעשינו.

ירושלים, טבת, אתתט"ו לחרבן³.