יא: [העסקנים זונחים את ירושלים] 🔗
ובכן היה הייתי עתה בדרך רשמי, על-פי דין המלכות, אזרח ירושלים, ושם כינויי היה כמו-כן בדרך רשמי, על-פי דין המלכות, בלשון עברית: בן-יהודה.
עכשיו, שזכינו כבר בארץ-ישראל להרבה שמות-משפחה בעברית ובן-פלוני ובן-אלמוני וכיוצא בזה הם מצויים בחוצות ירושלים וערי יהודה ומושבותיה – עכשיו זה נדמה דבר כל-כך טבעי, כל-כך פשוט, שאני בעצמי תמה עכשיו על חשיבות המעשה הזה בעיני אז. אך אני מודה, כי ברגע ההוא חשתי בזה מאורע גדול בחיי. הרגש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. נותק כליל החיבור ביני ובין הגלות. אני עתה על-פי דין המלכות אזרח ארץ אבותי, והכול חייבים לקרוא אותי בשם כינויי העברי ולא בשם כינויי הגלותי.
הן אמנם למן היום אשר דרכו רגלי על אדמת האבות קראתי את עצמי בן-יהודה ובשמי הגלותי לא נודעתי להקהל, אך שמי הגלותי היה כתוב בהקונסוליה הרוסית ואיש יהודי אחד – התורגמן היהודי, שאחר-כך נתברר כי הוא היה דודי אחי אמי – הוא ידע את שמי זה, שם רוסי לכל חוקיו ומשפטיו עם ‘nov’ בסופו, וחששתי פן יתפרסם שמי זה ברבים, ואני הלא ידעתי את אחי בני ישראל, בפרט האשכנזים, הריני כפרתם, שקנתרנים הם בטבעם, אוהבים הם לקנתר אותך ולהכעיסך לא מרוע לב, חלילה, אלא מפני נחת-רוח שהם מוצאים בעצם מעשי הקנתור, וחששתי שמא להכעיס התעקש יתעקשו אולי לקרוא אותי דווקא בשמי הרוסי וכך ייקבע הדבר על-כורחי ושלא בטובתי. פעמים אחדות כבר קרה לי שאחד ממכרי נכנס אתי בשיחה כדברים האלה:
– יאמר-נא, אדוני, מה שם כינוי משפחתו?
– בן-יהודה.
– כן, בן-יהודה! אבל זה הלא שם בדוי, בוודאי על שם אביו, שלקח לו אדוני לשם כינוי לחתום על מאמריו בהעיתונים העברים. אך מה שם כינוי משפחתו האמתי?…
והנה עתה נגמר הדבר. עתה הנה כלי-זיני עלי. הנפוש (כך קוראים בערבית לתעודת הלידה) התורכי היה תמיד אתי, וכששאלני אדם מה שם כינויי האמיתי, הוצאתי הנפוש והראיתי לו – ונסתתמו טענותיו.
ובמעשה זה תם ונשלם העידן הראשון של שברו של החלום, אשר חלמתי בשבתי על ספסל המדרשה הרוסית בעיר דינאבורג, העידן שהלכתי בו יחידי בדרך שהתוויתי לי לעבודתי להתכלית המקווה. רעיון תחיית ישראל כבר כבש לו אמנם אלפי לבבות, ולא באומר ודברים בלבד בעיתונים העברים, אלא גם במעשה, בתנועה רחבה, נלהבה, בפרט בארץ רומניה וארץ רוסיה, לשם ייסוד מושבות בארץ-ישראל, ובשורות טובות התחילו באות כל שבוע, כי כבר נוסדו בשתי הארצות ההן חברות למטרה זו, וכי גם אחד מחסידי אומות העולם, האנגלי לורנס אוליפאנט, שאמרו עליו שיש לו יד בחצר המלכות של השולטן, כבר בא בדברים עם רבי
הממשלה התורכית כדי להשיג רשיון לייסד מושבות יהודיות בארץ-ישראל ויש תקווה רבה כי השתדלותו תעשה פרי. אבל, כל זה נעשה שם, בחוץ לארץ, אך פה, בארץ האבות בעצמה, רק באוזנינו שמענו על אודות כל המעשים האלה ובעינינו עוד לא ראינו עד כה לא אנשים בארץ ולא שום פעולה של הכנה למעשה כל-כך גדול ועצום. הקהל היהודי בארץ-ישראל לא נע ולא זע. הספרדים מפני אדישותם בכלל, והאשכנזים – בראשיהם ומנהיגיהם אני מדבר, בהרבנים וממוני הכוללות בזמן ההוא – מפני שהם היו רובם ככולם מתנגדים לעצם התנועה הזאת.
זו ההתנגדות של ראשי עדת האשכנזים של הזמן ההוא בירושלים לייסוד מושבות לעבודת-האדמה ליהודים בארץ-ישראל נגלתה כבר לפני חמש-עשרה שנה, כשהתחיל הרב הגדול צבי קאלישר להשתדל בדבר יישוב ארץ-הקודש ועבד בדבר בהתלהבות נפלאה ובמסירות-נפש, ועלה בידו להטות לזה קצת מגדולי הרבנים האדוקים בגרמניה ובשאר הארצות, וגם אנשים רבים מחשובי הקהל, בפרט מבין האדוקים, ויסדו חברת יישוב ארץ-ישראל. על מעשה גדול זה של רב מפורסם בתורתו ובחסידותו ושל עוד רבנים גדולים כמותו יצאו מערערים מקרב האשכנזים בירושלים, כמו שהעיד על זה הרב צבי קאלישר בעצמו במכתב שנתפרסם ב’המגיד', שנת תרכ“ה, גיליון כ”ג.
זה עוונם הלאומי הגדול של ראשי עדת האשכנזים בירושלים בזמן ההוא נגלה לי רק אחר-כך כשאיבתם להיישוב החדש יצאה ממחבואה לאור עולם. אך בזמן שאני עומד בו כעת לא בלבד שלא חשדתים באיבה לרעיון התחייה הלאומית, אלא שהשאתי את נפשי במשאות-שווא והאמנתי אמונה שלמה, שהם-הם יעמדו בראש תנועת התחייה בכל נפשם ומאודם. וסיוע לתקוותי זאת מצאתי במעשה רב שעשו לפני שנים מספר אנשים אחדים מחשובי עדת האשכנזים בירושלים, ובראשם ר' יואל משה מדפיס ור' דוד גוטמאן, שיסדו חברה וקנו אדמה בכוונה רצויה להתיישב עליה ולעסוק בעבודת-האדמה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ. כוונתם הטובה הזאת לא יצאה בזמנה לפעולה, מפני שלא היו להם לא אנשים עלולים לזה ולא הסכומים הנצרכים לזה, והאדמה אשר קנו נעזבה והיתה שממה, והכסף אשר השקיעו בה לא היה מביא להם שום פרי, ולכן כאשר התחילה, בשנה שלפני בואי ירושלימה, התנועה בקרב היהודים ברומניה ורוסיה בדבר ייסוד מושבות בארץ-ישראל, ראו ראשי זו החברה שעת-הכושר להם למצוא קופצים ויפרסמו כרוז נלהב בדבר יישוב הארץ ואודות האדמה אשר בידיהם, ועל כרוזם זה חתמו גם אחדים מרבני האשכנזים שבירושלים, בזה הכרוז הנלהב ובחתימת אלה הרבנים עליו ראיתי, בתום לבבי, עדות ברורה, כי רבני האשכנזים בירושלים נוטים לרעיון תחיית האומה על אדמת האבות, ומה גדול היה מפח נפשי עתה כשראיתים עומדים מרחוק בשתיקה לא של רצון והסכמה, אלא של התאפקות מעוררת מגור פנימי, נסתר, שאינך יודע מה טיבו.
ואפילו שני האנשים היחידים בירושלים אז, שבהם מצאתי נטיית רצון לשברו של החלום שחלמתי, הם ר' ישראל-דוב והרי“מ פינס, לא החזיקו בדבר בהתלהבות יתירה, בעל ה’חבצלת' מפני שהיה יותר ‘חסיד’ מלאומי, וחגיגת שמחת בית-השואבה לפי מנהג חב”ד היתה תופסת אצלו יותר מקום מחלומות אודות דברים פשוטים וגסים כל-כך כתחיית האומה; ור' יחיאל מיכל, שבעצם הדבר עלי להעיד, כי התייחס לרעיון התחייה ברצינות ראויה לתהילה, הנה טבעו לפנות את דעתו לדברים קטנים ולמצוא נחת-רוח בדקדוקים פחות או יותר חריפים ובתיקונים פחות או יותר קשים בענייני הדת והחיים הציבוריים הדלים – טבעו זו מנעתו מהתמכר בכל כוחות רוחו להרעיון אשר גודלו לא נעלם ממנו.
עוד אדם חשוב אחד היה אז בירושלים, שאחר-כך השתתף במידה מן המידות בעבודת התחייה, אך בעת ההיא עמד מרחוק – הוא הרצברג, בעל הספר בלשון הגרמנית Familienpapiern שעשה בזמנו רושם גם בעולם היהודי בהחיבה החמה ליהדות, שהספר מצטיין בה. האדון הרצברג היה אז מנהל בית-היתומים שיסדו יהודי גרמניה בירושלים, וברוחו נטה לרעיון התחייה הלאומית, אך הלשון העברית היתה זרה לו כליל ומהספרות העברית לא ידע אלא מעט מאוד, וכל דרך חייו כמנהג אשכנז גרם, שהיינו קצת זרים זה לזה. והאדון נסים בכר, שלפני זמן-מה בא ירושלימה בשליחות חברת ‘כל ישראל חברים’ לפתוח בית-ספר לבנים – הוא, אף-על-פי שבלבו היה נוטה להתחייה הלאומית, היה מחויב לעשות רצון שולחיו, ובהיותם הם מתנגדים לכל הרעיון הלאומי היהודי יכול לא יכול הוא להסביר פנים ביותר לבעלי ההזיה הרעה.
אבל המעשים בחוץ-לארץ הלכו דחופים בכוח עז, ולא עברו עוד חודשים מועטים ולחוף יפו התחילו ספינות מביאות מדי שבוע בשבוע עשרות משפחות מיהודי רוסיה שנמלטו מהגלות ובאו להתיישב בארץ-ישראל, ובזה התחיל העידן השני של שברו של חלומי, העידן של מעשים ממשיים על אדמת האבות, העידן הגדול – בכל קוטנו וקטנותו, הנפלא והנהדר – בכל דלותו, העידן של תחילת היישוב החדש, של ראשית ייסוד המושבות שלנו, של התרבות היהודים בארץ, העידן, שבכל קטנותו ודלותו אילמלא הוא לא זכינו עתה, לסוף שברו של החלום ונפלאותיו! וכשאני מחשב כעת באותם הימים התמוהים, וכשאותם המעשים מתייצבים שוב לפני עיני ואני מסתכל בהם מבעד למספר השנים שעברו למן אז ועד עתה – אני שוב עומד ותוהה מפני המחשבה, שכל זה נעשה לא לפני דורות ודורות, אלא לפני רק שנות דור אחד!
*
כשניים-שלושה שבועות לפני הפסח באותה השנה באו ליפו שני שלוחים מחברה יהודית אחת מרוסיה, ששלחתם לקנות לה קרקע לייסוד מושבה לחבריה. בערב פסח באו שני השלוחים ירושלימה וילכו מיד לכותל המערבי, ומשם באו אל ביתי לקבל פני. אלה שני השלוחים, שאחד מהם הוא יוסף פיינברג מניקולאיוב כבר שבק חיים לכל חי בארץ-ישראל, והשני הוא האדון ז. ד. ליבונתין, ייבדל לחיים, זכה לראות בעיניו עתה את שברו של החלום שחלם אז גם הוא – הם היו לי המבשרים הראשונים של זמן הפעולה הממשית שהתחילה אז. עיני היו קבועות בהם ולא שבעו מהביט בהם, ואוזני היו קשובות לכל דבר, לכל מלה שיצאה מפיהם, ולא שבעו מהקשיב. אם כן אמת נכון הדבר. מאות ומאות משפחות של יהודים, ובהם גם הרבה אמיצים ולא מעט גם עשירים, עומדים מוכנים ומזומנים לצאת מארץ גלותם ולשוב לארץ האבות, להתיישב בה ולהתחיל חיים חדשים, להחליף אמת-המידה של חנוונות במחרשת האיכר, לעבוד את אדמת הקודש ולחדש את גופם וגם את רוחם. מה יפים, מה מתוקים היו לי הדברים האלה, באיזה רטט קדוש הקשבתי להם! ז. ד. ליבונתין ידע לדבר עברית, בהברה גלותית אך בשגירות לשון, כי כבר התרגל קצת בדיבור בעברית על-ידי מגע-ומשא עם הפקידים ביפו, אך מפני חברו יוסף פיינברג, שלא ידע – לא לגנאי ייחשב לו – אף מלה אחת בעברית, סח אתי רוסית גם הוא, וגם לשון זו נדמתה לי באותו רגע לשון הקודש! חשתי כאילו רוח הקודש מרחף בחלל אווירו של חדר משכני הקטן שישבתי בו, וכאילו נפש אחת מחייה את שלושתנו, כאילו רגש של אחדות שלמה מקשר אותנו באגודה אחת.
ופתאום, דבר אחד, שיצא מפיהם לפי תומם, עקצני כעקיצת עקרב, והרגשתי כאילו ניתק החוט המאגד אותנו יחד ונתפרדה החבילה. הגד הגידו לי, כי כבר התחילו את עבודתם וכבר נתנו עיניהם בקרקעות אחדים שעומדים למכירה ויש תקווה, כי יעלה בידם לקנותם, כי לא לחברתם בלבד בדעתם לקנות אדמה, אלא עוד לחברות אחדות וגם להרבה יחידים, ומיד בשובם ליפו יתחילו לעשות הכנות לייסוד ועד מרכזי ליישוב ארץ-ישראל.
– כיצד ‘בשובכם ליפו’? האמנם יש בדעתכם לייסד את הוועד ביפו ולא בירושלים?
– בוודאי ביפו, זו עיר-החוף. כל מי שבא לארץ-ישראל בא בתחילה לעיר זו, וכל מי שצריך לצאת לאירופה, מיפו הוא מפליג בספינה. הקרקעות שאנו רוצים לקנות הם בסביבות יפו, ומלבד זה בירושלים יד הקנאים שולטת, וקשה לדור אתם לאנשים הבאים הנה מאירופה…
אלה היו הטעמים שנתנו שני השלוחים להחלטתם לקבוע דירתם ופעולתם ואת הוועד המרכזי שלהם ביפו ולא בירושלים. ואף-על-פי שלא יכולתי לא להודות שבמקצת טענותיהם צדקו הם מבחינת התועלת שקרבת החוף וקרבת הקרקעות העומדים למכירה תוכל להביא להם, טעון טענתי עליהם בשם קדושתה של ירושלים בתור עיר-האם של ארץ-ישראל, ובשם חשיבותה גם עתה לנו. העידותי בהם, כי בעיר יפו, שהציבור היהודי בה קטן ודל, והערבים יושבי הארץ לא הסכינו לראות יהודים רבים בחוצות העיר, תוכל לשלוט בהם עין-הרע ותגרום אולי שהרשות תתחיל להתבונן אליהם יותר ממה שרצוי לנו. אך כל טענותי היו לשווא. כוחה של עיר-החוף הכריע נגד קדושתה הלאומית של עיר-האם העתיקה של האומה, והתחרות בין אלה שתי הערים נגלתה מיד, למן הצעד הראשון של מייסדי היישוב החדש, בכל עצם תוקפה, התחרות שלמן הרגע ההוא הלכה
וחזקה בה במידה שהיישוב החדש הלך והתקדם. מרכז עבודת היישוב החדש נהיתה יפו, ורבות בשנים הזניחו ‘חובבי ציון’ ו’הציונים' את ציון כליל וכמעט מחקוה מתוך ארץ-ישראל שלהם, וקצתם, כמו משה ליב ליליינבלום, אמרו בפירוש, כי אין לנו שום צורך בירושלים ולא נחסר כלום אם תהיה לעולם נחלת זרים. רק בשנים האחרונות לפני המלחמה נשתנה קצת היחס של הציונים לטובה לירושלים, אך עוד עמה יפו כצרה לירושלים גם בזמן האחרון, וההתחרות והקנאה ביניהן אולי עוד לא חדלה גם עתה.
יב: [גזירות על העלייה ועל רכישת קרקעות] 🔗
ורואה אני חובה לעצמי להעיד כי בשאלה זו של בחירת מקום מושב להוועד, שעלה במחשבה עתה להיברא לעניין היישוב, הסכם הסכים הרי"מ פינס לדעתי ויאמץ כל כוחו להכריע את הכף לצד ירושלים, ואף הוא טען, כי מלבד הצד הרוחני של הדבר, מלבד שכדאית היא ירושלים להקריב על מזבח כבודה את הקרבן הקטן הזה של התועלת המעשית, יש עוד הסיבה האחרת לדבר, והיא הסכנה, שבעיר הקטנה יפו תשלוט בהוועד ובמעשיו עין-הרע של ההמון הערבי ושל הרשות. אבל גם מאמצי כוחו של האדון פינס היו לשווא. התועלת המעשית החיצונה היתה נראית ובולטת יותר מדי, שדברים כל-כך מופשטים, ככבוד עיר האם של ימי תפארתנו, יוכלו להכריע את כף המאזניים נגדה, ושני החלוצים הראשונים של התחייה הלאומית שבו יפו ויעטרוה בעטרת מרכז לכל עבודתם, ובזה נחתם גזר-דינה של ירושלים לשנים רבות להיות בעיני חובבי ציון ואחר-כך הציונים כבת חורגת, שאינה זוכה אלא בשיריים שנופלים מהשולחן הגבוה…
ומה שיגורנו שנינו, האדון פינס ואני, לא איחר לבוא. האלפים האחדים מיהודי רוסיה, שבאו במשך שניים-שלושה החודשים אחר-כך ליפו, מילאו ממש את החוצות והרחובות היותר סמוכים אל שפת הים, והערביים של יפו, שמעולם לא ראו כל-כך יהודים משוטטים חבורות-חבורות יום ולילה בשווקים וברחובות וממלאים את חלל אווירה של עירם בקולות של לשון כל-כך זרה להם, התחילו מביטים בהם בעין רעה, וכמנהגו של עולם נמצוא נמצאו במהרה בקרבם אנשי זדון, שהתחילו להביא דיבתם של אלה ה’מוסקוב' רעה לפני הרשות המקומית בכל מיני עלילות בדויות, ולא עברו חודשים מועטים, ושמועות רעות התחילו מגיעות מעיר-הבירה של הממלכה, כי הממשלה המרכזית עומדת לאסור, או כבר אסרה, על היהודים לבוא לארץ-ישראל. בתחילה לא אבינו להאמין בשמועות האלה. אחר-כך השלינו את נפשנו בתנחומים של הבל, כי רק את חוף יפו יש בדעתה של הממשלה לסגור בפני היהודים הנכרים, אך בשאר חופי הארץ קבל תקבל אותם ממשלת תוגרמה באותה האהבה להיהודים, שהצטיינה בה מאז מעולם. מעט-מעט התחילו אלה השמועות להתגשם, להיהפך למעשים, ובשורות רעות התחילו באות זו אחרי זו, שבוע אחרי שבוע, עם כל ספינה שנכנסה במפרץ יפו עם מספר-מה של משפחות יהודיות. הרשות התחילה בודקת אותן ולהחמיר בהלכות ביאת אנשים נכרים לארץ תוגרמה ולהבדיל בין כל האדם ובין האדם היהודי, שממנו דרשה, שיהיה לו רשיון מיוחד מהממשלה המרכזית להיכנס להארץ. ובהיות ששום אחד ממנו לא רצה לחשוד את ממשלת תורכיה במעשה לא-נאה כזה ביחס ליהודים, חשוד חשדנו את הפקידים הממונים על החוף, שהם בדאו את כל הדבר מעיקרו, ובאמת אין שום איסור מהממשלה העליונה, או שהם בעצמם גרמו לזה בדיבות רעות שהביאו לפני הרשות העליונה על היהודים הבאים בכל שבוע, וכל זה כדי שיהיה לאל-ידם לעשות את אלה הבאים למעיין נובע של שלמונים במידה שמעולם לא היה להם כמותה. ובאמת, משבוע לשבוע, ומספינה לספינה, הלך ועלה השער של היתר הכניסה להארץ.
האכלנות של ה’מאמורים' ביפו הלכה וגברה מיום ליום. מה שאפשר היה בתחילה לגמור בשניים-שלושה
‘בישליקים’ (כרבע או חצי דולאר) היה צריך אחר-כך לקנות במג’ידות (דולארים), וגם בחצאי זהובים, ואחר-כך בזהובים שלמים, שקולים וטובים. מעט-מעט התחיל הדבר מקבל צורת עסק לכל חוקיו ומשפטיו. סרסרים ידועים היו מתווכים את העסק בין הבאים ובין ה’מאמורים', ודבר טבעי הוא, שאלה הסרסרים – וצריך להודות שכולם היו מאחינו – ראו תועלת להעסק, שהאיסור יהיה יותר ויותר חמור, מפני שחומר הגזרה נתן להם פתחון-פה לדרוש מחיר גדול בעד ההיתר.
זהו מקור הברכה, שנפתח פתאום לה’מאמורים' התורכים, שהיו ממונים על החוף, ולעוזריהם מתוך סגירת החוף בעד היהודים הנכרים, הוא שהוליד בדעתנו, כמו שכבר אמרתי, החשד, כי אלה ה’מאמורים' הם בעצמם היו הגורמים בדבר, ובחשד זה מצאנו לנו קצת תנחומים, יען יכולנו להשלות את נפשנו במחשבה טובה, כי לא הממשלה העליונה המרכזית חייבת בכל זה, והיהודי הלא מלומד בנסים, שגזרה עשויה להיבטל – על-ידי הסגולה הבדוקה של אבן-החן הידועה, וכבר גם נמצאו הדרכים להגיע לזה. בזמן ההוא היה התורגמן של הפחה בירושלים איש יהודי, יוסף קריגר שמו. זה האדון קריגר היה אדם פשוט, עם-הארץ בכל דבר, אך ידוע ידע לדבר ולכתוב צרפתית ותורכית, וזה כל מה שנצרך לתורגמן בתורכיה, ובימים ההם, התורגמן של הפחה היה כמעט משנה-למלך. בנוהג שבעולם בתורכיה, הפחה היה בידו של תורגמנו כחומר ביד היוצר, ואל כל אשר חפץ התורגמן היה מטהו. התורגמן היה המתווך בין הקהל והפחה, וכל איש שהיה לו דבר להפחה היה מוצא לו דרך על-ידי התורגמן, וכפחה כתורגמן היו מרוצים זה בזה. ומעלה יתרה היתה בו בהתורגמן יוסף קריגר, כי הוא היה מחותן להאדון חיים אמזלג ביפו, איש יהודי ספרדי, שהיה ממלא מקום סגן-קונסול אנגליה בעיר החוף, ועם האדון אמזלג זה היו שני השליחים של יהודי רוסיה, האדון ליבונתין והאדון פיינברג, בקירוב-דעת, מפני שהוא היה הסרסר בעסק הקרקע, שהיה בדעתם לקנות לייסוד מושבה. ויתן האדון אמזלג זה מכתב-מליצה למחותנו, השר הגדול יוסף אפנדי קריגר, בבקשה שיעשה כל מה שנצרך ליישר ההדורים ולהרים המכשולים מעל הדרך.
והשר יוסף אפנדי קריגר הבטיח, ובוודאי עשה מה שהיה בידו לעשות, כי האדון קריגר בעצמו לא היה חלילה מתנגד לביאת היהודים לארץ-ישראל ולייסוד מושבות בארץ – אף נעתר לפני חודשים מספר לבקשת ר' יואל משה מדפיס ור' דוד גוטמאן, ויתן הסכמתו על הכרוז שפרסמו בדבר הקרקע אשר קנו, ואף-על-פי-כן, הגזרה לא בלבד שלא בטלה, ואף לא קלה, אלא משבוע לשבוע הלכה וחזקה וכבר קרו פעמים אחדות, שגם בכוחה של הסגולה המנוסה לא היה אפשר לקרוע את רוע הגזירה, וספינות אחדות שהביאו משפחות יהודיות, הוכרחו לשוב עם יהודיהן למצרים, וככל אשר חזקה הגזרה, כן הלך גם השר הגדול יוסף קריגר והתרחק מאתנו, וביום תשעה באב באותו הקיץ קרה הדבר, שפגשתיו מחוץ לשער יפו, ויקרא אלי בקול שמחת-נצחון בלשון צרפתית:
– אם כן, אדוני בן-יהודה, נגמר!
כמדקרות חרב פגעו דבריו בלבי, ובחרדה שאלתיו:
– מה נגמר?
– נגמר כל הדמיון שלכם! גזירה מפורשת באה מהדר השולטן, שלא להניח להיהודים הנכרים לבוא להארץ ולא לקנות קרקעות ולא לייסד מושבות! נגמר, נגמר!
למן היום ההוא, יום תשעה באב תרמ"ב, עמדה הגזרה הזאת בכל תוקפה כחמש ושלושים שנה, ולמן הרגע ההוא הוכרזה מלחמה בין ממשלת תורכיה ובינינו. זו היתה מלחמה קשה מאוד לנו, כי לא היינו מוכנים ומסודרים למלחמה כזו, ובידינו לא היה שום נשק, חוץ מכלי-זין הגלותי – השוחד! בכלי-זין הזה נלחמנו ככל מה שהיה לאל-ידנו, והרבה ניצחונות ניצחנו על-ידו, והרבה-הרבה ממה שעשינו – בכוח כלי-זין זה עשינו. אבל לא בכל פעם עמד לנו כוחו של כלי-זיננו זה. היו זמנים, שחודו של נשקנו זה קהה ולא יכול לפעול פעולתו הרגילה, ואז עברו עלינו שעות רעות, חשכות, שעות שכמעט נואשנו מכל תקווה.
והראשונה בשעות הרעות האלה באה לנו אחרי זמן קצר. לירושלים בא פחה חדש, רעוף-פשא, ולא עברו ימים מועטים ובתוך עולמנו הקטן התחילו אנשים מתלחשים זה לזה על-אודות צרה גדולה שבאה עלינו, כי הפחה החדש הוא – נקי-כפיים!
– הוא איננו אוכל! – הדיבור הזה עבר מפה אל פה.
הפועל ‘אכול’ במשמעות לקיחת שוחד שגור בפי הערביים, ובפרט בפי ה’מאמורים' התורכים. פחה שאינו אוכל הוא צרה אמיתית גם לה’מאמורים' וגם להציבור בכללו, כמו שכבר ביארתי באחד מהפרקים הקודמים ושבעתיים היתה צרה זו צרה לנו בעבודתנו הלאומית. וצרה ממין זה היה לנו זה הפחה רעוף. הוא היה אחד מהתורכים הזקנים בכל ענייננו, אך בדבר אחד לא דמה להם – הוא היה באמת נקי-כפיים, באמת לא אכל!
רעוף-פשא זה לא אכל בעצמו ורצה, כי גם שאר הפקידים של הממשלה המקומית לא יאכלו, ואין אני צריך לאמור, כי תאוותו זו לא עלתה בידו. גם בימיו, וכמו-כן בימי הפחה אברהים שבא אחריו, שגם הוא היה, לפחות בתחילתו, נקי-כפיים, היו ה’מאמורים' אוכלים ככל מה שנתנו על פיהם, אבל ניקיון כפיהם של אלה שני הפחות עשה, שאכילתם של ה’מאמורים' עלתה לנו ביוקר, שהאמיר יותר ויותר, והכבידה על מהלך היישוב כמשא כבד מאוד, ודבר טבעי הוא, שהתאמצנו בכל כוחנו להסיר את אבן-נגף זו מעל דרכנו. ולעולם לא אשכח מראה אשר ראו עיני פעם בעניין זה זמן-מה אחר-כך.
האדון נסים בכר, שהזכרתי כבר פעמים מספר, הספיק בינתיים להתחבב על העולם הרשמי של הממשלה המקומית, בכוח משרתו בתור מנהל בית-הספר של חברת ‘כל ישראל חברים’, שבימים ההם עוד היה כבודה של זו החברה גדול אצל הממשלה התורכית, ובכוח טבעו ותכונותיו הפרטיות, ואחרון-אחרון חשוב ביותר – בכוח אבן-החן שניתנה בידו, בפרט מהעת שהנדיב הידוע התחיל לתמוך בהיישוב והפקידות היתה מוציאה סכומים עצומים כדי להמתיק הדינים, והרבה פעמים עלתה בידי האדון נסים בכר לבטל
גזירה רעה על הציבור היהודי בכלל ועל היישוב החדש בפרט. ואולם כל מאמצי כוחו לפלס לו נתיב אל לבו של רעוף-פשא היו לשווא. התורגמן של הפחה, שהיה בעת ההיא איש יווני, פשארא אפנדי, עשה מה שיכול לרכך את לבו של רעוף-פשא, אך זמן רב לא אבה הפחה להניח לו, לנסים בכר, להתקרב אליו ביותר. והנה, פעם נזדמן לי לגשת אל בית-הספר של חברת ‘כל ישראל חברים’ בתחילת הלילה, ואמצא את האדון נסים בכר עומד בשער והוא לבוש הדר בבגדי-הכבוד שלו, והצצתי בפניו לאור הלבנה והנה כולו חרד.
– מה החרדה הזאת? – שאלתי את האדון בכר. – למה אדוני עומד כך בחשכת הלילה בכל לבוש הכבוד הזה?
ובקול חרד עונה לי האדון נסים בכר:
– אני מחכה לשמשו של הפחה, שיבוא לקראני אל הפחה, שהתרצה סוף-סוף להזמינני אליו לשיח אתו ביני לבינו בביתו!
בזמן ההוא היה זה מאורע גדול בעולמנו. הפחה נקי-הכפיים התרצה סוף-סוף להזמין את השתדלן בענייני היישוב אליו הביתה ולשיח אתו ביחידות! כמעט שראינו בזה תשועה אמיתית לפעולתנו, כמעט התחלה של הגאולה!
אבל זו היתה שמחת שווא. רעוף-פשא נשאר נקי-כפיים, וה’מאמורים' הוסיפו לאכול בתיאבון שגדל מיום ליום.
ומעשה אחד, שהיה בי בעצמי אחרי שנים מספר, מאיר אור מבהיק על טיבה של זו הממשלה בעניין זה.
כבר הזכרתי שאחרי רעוף-פשא היה אברהים-פשא הפחה של ירושלים, ושגם הוא היה נקי-כפיים. בימיו חזקה מאוד הגזירה, שלא להניח ליהודים מרוסיה לבוא לארץ-ישראל, וזה היה הזמן היותר קשה, היותר מכוער בכל השנים של עבודתנו על אדמת האבות. כל איש יהודי שרצה להיכנס להארץ, לא בלבד שהיה צריך לשלם לה’מאמורים' סכום מסוים, אלא שהיה צריך להתחבא בהסירה שהביאה את הנוסעים מהספינה הגדולה ולהסתתר תחת חבילות הסחורה שבסירה, תחת שקים של קמח, של אורז, של תפוחי-אדמה, ולהתגנב ממחבואם בסתר, כשעין המאמור לא שלטה בהסירה – ממילא מובן, ברצונו הטוב. והנה הגיע לי מברק מיפו, כי אמי, אשה זקנה כבת שמונים באה בספינה שבאה מרוסיה, והיא מבקשת שאעלנה על החוף. ולא רציתי להשתמש בדרכים לא-הגונים, לא לפי דיני המלכות, ואומר: אלך אצל הפחה ואבקש ממנו רשות להביא את אמי אלי מהספינה.
ואבוא אל הפחה ואומר לו:
– אדוני, אני עותומני, ממלא את כל חובותי לממשלת הארץ. והנה באה אלי מרוסיה אמי, אשה זקנה, כבת שמונים, ואני מבקש ממעלת אדוני לתת לי רשיון לקחתה מהספינה. הלא האיסור על היהודים לבוא לארצנו הוא, מפני שאין ממשלתנו רוצה בהתרבות היהודים במדינה זו. אך אמי אשה זקנה. ילדים לא תלד, אף לא תאריך ימים פה. לכל היותר חיה תחיה שנה או שתיים.
ולא נתפעל הפחה מכל דברי, ויקרא: לא!
ואוסיף לדבר לו ואומר:
– אבל, אדוני הפחה! מה אעשה באמי? האצווה להשליכנה הימה? הן אין לה שום מקום לשוב, כי ברוסיה לא נשאר לה כל מכר וגואל!
– איני יכול לתת לה רשיון, זה נגד החוק.
ואלך ואשלח יפו הסכום הנצרך, ואמי עלתה על החוף כמו שאר היהודים שבאו בספינה אתה.
יג: [נולד הילד העברי הראשון] 🔗
ובכן, ביום המר בדברי-הימים של ישראל, היום המוכן לפורענות, הוא יום תשעה באב, בישר לי תורגמנו של הפחה אחינו השר יוסף קריגר, כי כל חלומנו על-אודות שיבת היהודים לארץ אבותיהם בטל ומבוטל, כי גזירה מוחלטה יצאה מלפני הדר השולטן בעצמו ובכבודו לסגור את שערי הארץ לפני כל היהודים מכל תפוצות ישראל.
ואילמלא היו דברי הימים מתנהגים על-פי ההיגיון של המעשים הגלויים ומעמד העניינים הנראים בלבדם, כי-אז בוודאי היתה גזירה זו של הדר השולטן שמה קץ לכל אשר יזמו החולמים האחדים באמונה עיוורת.
אבל במהלך דברי-הימים יש מעשים תחתיים נעלמים, שבשעות הגדולות של העמים הם, בכל מה שהם קטנים וקלים למראית-עין, הם-הם המניעים את אופני המרכבה של המאורעות הכלליים, העליונים.
ובשני מעשים כאלה ענו באותה שעה אלה החולמים על הגזירה של הדר השולטן.
שישה ימים אחרי כן, ביום חמישה-עשר באב, נוסדה המושבה הראשונה של היישוב החדש, היא המושבה ראשון-לציון, ובאותו היום עצמו, בחדר קטן בפינה חשכה, קרוב למקום המקדש, נולד הילד שבו היה צריך להיעשות הניסיון הראשון של תחיית הלשון העברית בדיבור-פה.
פרטי מעשי ייסוד ראשון-לציון, שהוא היה באמת אבן-היסוד לכל בניין התחייה שלנו, סיפרו בני המושבה בעצמם בספר הזיכרון שפרסמו בשנת היובל של עשרים וחמש שנה לייסוד המושבה. שמות האנשים, שהשתתפו במעשה זה, יישארו בוודאי לזכר עולם בדברי-ימי התחייה שלנו, ובראש כולם – שמו של האדון ז. ד. ליבונתין, ראש המוסד הממוני הלאומי שלנו בארצנו מיום היווסדו ועד היום, שאילמלא הוא, שעלה בידו לפתות את דודו להשתתף בסכום גדול וקנה האדמה להמושבה, לא נוסדה המושבה באותה שעה, ואילולא נוסדה באותה שעה, מי יודע אם לא היתה השעה נחטפת מלפניהם כולה.
והאם לא אחד מהדברים התמוהים הוא במהלך המאורעות בעולם, שתחילת התחייה האדמתית שלנו, אם יאות לדבר כך, ותחילת התחייה הלשונית שלנו נזדמנו יחד, ביום אחד, כמעט בשעה אחת? ביום שנוסדה על אדמת האבות המושבה הראשונה של העם, שהחליט לשוב לארץ האבות, בו ביום נולד הילד, שנועד להיות הראשון לילדי העם, שישוב לדבר בלשון האבות.
אולי ראה יראה מי מהקוראים כעין יוהרה מצדי, שאני בעצמי מרומם כל-כך מאורע זה, שסוף דבר הוא מאורע פרטי בחיי אני. אך יש שהאדם חייב למצוא את לבו לאמור מה שצריך ולא להשגיח במה שיראו הבריות בדבריו. ועתה, שסיפור החלום ושברו הביאני לידי כך לדבר במאורע זה, אני חש חובה עמוקה באמת להזכיר כאן ברגשי-קודש את הנפש היקרה, שהתנדבה ברצונה הטוב לשאת ולסבול הכול, הכול, אפילו מה שהוא כמעט למעלה מכוח אנושי, רק שהניסיון הגדול, הקשה, יצליח!
זו הנפש היקרה, הקדושה היא אם הילד שנולד ביום ההוא, היא האם הראשונה בישראל בזמננו, שדיברה לילדיה עברית מרגע הראשון להיוולדם, היא אשתי הראשונה דבורה. מעמדנו החומרי לא היה אז מן המובחר. שכרי בבית-הספר של חברת ‘כל ישראל חברים’ היה – כמו שכבר סיפרתי – חמישים פראנק, שהוא עשרה דולאר, לחודש ושכרי במערכת ה’חבצלת' היה – עשרים פראנק, שהוא ארבעה דולאר, כמו-כן לחודש. אך ארבעה דולאר האלה לחודש היה בעל ה’חבצלת' משלם לי לא בדיוק מדוקדק. לא חלילה מפני רוע-לב, אלא, פשוט, מפני שהם לא היו מצויים גם בכיסו בכל חודש וחודש. בשכר גדול כזה, כשישים פראנק, כשנים-עשר דולאר לחודש, היה קשה אפילו בזמן ההוא לאדם בירושלים להרבות לו עבדים ושפחות. ואולם אפילו בשכר זה היה אפשר להחזיק משרתת אחת, לפחות קטנה, לפחות לעבוד בעבודות הקלות בבית, כי בימים ההם היה אפשר להשיג בירושלים נערה כבת חמש-עשרה לשרת בבית בחצי מג’ידה, שהוא פחות מחצי דולאר, לחודש. והיולדת, אם הילד, היתה חלשה ורפת-כוח בטבעה, וחיי הדוחק וההיריון והלידה החלישוה עוד יותר. ואף-על-פי-כן הסכם הסכימה מרצונה הטוב לא לקחת שום משרתת הביתה, לבלתי תשמענה אוזני הילד קול הברת מלים של שום לשון, זולתי קולות מלים של הלשון העברית. יראנו מכותלי ביתנו, יראנו מחלל אוויר חדרנו, שמא יקלטו קולות לשון זרה בצאתם מפי המשרתת, ובת-קולם תפגע באוזני הילד, ואלה הקולות הזרים יפגמו את השמיעה העברית, והמלים העבריות לא תיקלטנה כראוי, ככל צורכן, והילד לא ידבר עברית. הניסיון הוכיח אחר-כך, כי אלה היו חששות יתרות, מוגזמות. ראה ראינו אחר-כך מעשים הרבה בילדים שגדלו באוויר לא כל-כך עברי טהור, שאוזניהם לא נשמרו כל-כך מקליטת קולות לא-עבריים, ובכל-זאת, אם הלשון העיקרית בבית היתה עברית והאב והאם דיברו עברית, גם הילדים דיברו עברית. ולא עוד, אלא שהניסיון הוכיח אחר-כך עוד, שמשרתת, בפרט נערה צעירה לימים, כשהיא בבית עברי, שבעלי-הבית מדברים בינם לבין עצמם רק עברית ומקפידים על הדיבור העברי, היא בעצמה לומדת במהרה המלים היותר נצרכות בחיים הרגילים בענייני הבית, ונזהרת בעצמה לבלי הוציא מפיה דיבור בלעז. כל זה לימדנו הניסיון אחר-כך, כשהדיבור בעברית בפי הילדים היה כבר מעשה שאין יותר לפקפק באפשרותו. אך בראשית הניסיון, שהכול היה עוד מוטל בספק, חששנו גם חששות רחוקות, רצינו להקיף את הדיבור של הילד סייגים אחרי סייגים, חומה אחרי חומה, כדי להרחיק מאוזנו כל תערובת של קולות זרים. וזו הנפש הקדושה, מי שנועדה להיות האם הראשונה בזמן התחייה הלאומית, שתיתן להאומה דור מדבר עברית, היא קיבלה עליה באהבה את הייסורים של גידול ילד בלי כל עזרת שירות היותר קלה, אף-על-פי שהיתה בעצמה חלשה ורפת-רוח מאוד. ועמדה הנפש היקרה הזאת בניסיון הקשה זמן רב, ועבדה בעצמה ולבדה גם כל עבודות הבית וגם כל עבודות הטיפול בילד – עד שהסכנה עברה, עד שזכינו לשמוע את הקולות הראשונים של המלים העבריות יוצאות מפי הילד, עד שזכינו לשמוע עילוג לשון עברית מפי ילד, עד שזכינו לשמוע פטפוטי ילדות בעברית!
וכאילו היה צריך עוד מעשה כדי להשלים את הפלא של הזדמנות המקרים, לא עברו ימים מועטים ובחדר
ששם שכבה היולדת במיטתה עם הרך הנולד, נכנס האדון מרדכי אדלמאן, אותו האיש, שאתו סחתי
עברית בפעם הראשונה באחד בתי-הקהווה באחד הרחובות בפאריז וביארתי לו מה אני זומם בדבר תחיית הלשון העברית בדיבור-פה בארץ האבות. האדון אדלמאן בא מפאריז לפני ימים אחדים ליפו, וכשנכנס לחדרנו וראה את היולדת במיטה עם הילד ואמרתי לו: ‘הנה תחילת פתרון החלום’, – השתומם באמת למראה עיניו.
כך ענינו, אנו החולמים ההוזים הראשונים, על הגזירה החמורה של הדר השולטן הגדול נגד ביאת יהודים לארץ האבות: נוסדה המושבה הראשונה ונולד הילד העברי הראשון. ביום הזה, יום חמישה-עשר באב בשנה ההיא, נתאששה התחייה הלאומית שלנו בשני מושגיה, האדמתי והלשוני, שבלי אחד מהם לא היתה יכולה להתקיים. ובשניהם יחד, שנולדו ויצאו לאור עולם ביום אחד, כמעט בשעה אחת, יצאה היא בעצמה מגדר של חלום של הזיה, ונכנסה לתוך גדר של מציאות, של דבר חי, ומעתה נהיתה לבריה חיה, שתילחם בעד קיומה, ושום כלי יוצר, שום גזירה רעה משום שולטן תורכי בעולם, לא יצלח יותר נגדה.
למן היום ההוא, יום היווסד המושבה הראשונה על אדמת האבות ויום היוולד הילד הראשון, שלשון גמגומיו הראשונים היתה הלשון העברית – התחילו דברי-הימים של התחייה הלאומית שלנו בארץ האבות להתנהג בכבדות אמנם, אך בהתקדמות בטוחה מיום ליום, וככל אשר רבו וחזקו הגזירות מצד הממשלה התורכית, וככל אשר התרבו המכשולים ואבני-הנגף על הדרך הקשה, כן גדלה וחזקה ההתלהבות של החלוצים הראשונים, וכן חזקו וגדלו מאמצי-כוחם להתגבר על כל המכשולים ולעמוד בקשרי המלחמה בנשק האחד שהוא בידינו – כוח-רצון מוחלט וגמור וקנאה ומסירות-נפש להרעיון האחד, שנהיה מאז באמת לרוח אפנו, לנשמת החיים שלנו כולנו. ושני צדדי התחייה הזאת, האדמתית והלשונית, הלכו יחד, כמעט יד ביד, אף-על-פי שלתחייה הלשונית לא נמצאו כל-כך מהרה נדיבים תומכים כמו להתחייה האדמתית.
יום החמישה-עשר באב שנת תרמ"ב – הוא יום גדול בדברי-הימים של התחייה הלאומית הכפולה שלנו: האדמתית והלשונית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.