“…. הֲלֹא תַעֲנוּנִי הָעֲבַדִים שֶׁלָּנוּ הֵם…” (הסוחר מונציה, וו. שכספיר)

חלק ראשון

 

פרק ראשון: מְסִבַּת קְרוּאִים בְּבֵיתוֹ שֶׁל דְזשוֹלְיוֹן הַזָּקֵן    🔗

מי שזכה להשתתף בחגיגת־משפחה של הפורסייטים, ראה מראה נהדר ורב־לקח – משפחה מבין השדרות העליונות של המעמד הבינוני בכל מלוא הדרה ותפארתה. ואם אותו המאושר שזכה לכך היה מחונן כשרון של ניתוח פסיכולוגי – כשרון שאין לו ערך־ממון כל שהוא ומשום כך אין הפורסייטים מודים בו – נתגלה לעיניו מחזה, אשר לא דַיוֹ שהיה נחמד ונעים מצד עצמו, אלא שהיה בו כדי לברר וליַשב פרובלימה אנושית עמומה. נדבר בלשון פשוטה: הכינוס של בני משפחה זו, אשר איש מהם לא הגה חיבה לחברו ואשר לא נמצאו ביניהם שלושה שרחשו רגש של נטייה זה לזה, הוכיח למסתכל בו כמה גדול כוחה של אותה ההתחברות המוצקה והמסתורית, העושה את המשפחה לפרט מסוכן בתוך הכלל, לצלם דמות החברה בזעיר פנים. אותו המסתכל חזה כאן במראה את ארחות הפרוגרס האנושי האפלים ועמד מקצתו על טיבם ומהותם של חיים פאטריארכליים, של חיי שבטי פראים, הנודדים ממקום למקום, ושל מסבות גורלן של אומות הנוצצות ונובלות, עולות לגדולה ומתדלדלות וכלות. הוא היה דומה למי שהתבונן אל גידוּלו של אילן מראשית מטעו – של אילן המשמש סמל של השתרשות, של התבודדות בפני עצמו ושל שיגשוג בתוך הכליון הבא על מאות נטעים אחרים הנופלים ממנו למסכת־סיבים, ללשד ולכוח העמידה והקיום – ובאחד הימים הריהו רואה אותו והנה הוא עומד ומלבלב בעדי עליו הרכים, בעטרת עפאיו המופלאה ובעצם כוח הפריחה שלו.

המסתכל העראי, שנזדמן בחמשה־עשר ליוני, שנת 1886, סמוך לארבע שעות אחר הצהרים בדירתו של דזשוליון פורסייט הזקן אשר בסטֶנהוֹפּ גייט, זכה לראות את בית פורסייט בעצם גדולתו.

סיבתה של כנסת־קרואים זו היו אירוסיה של העלמה דזשוּן פורסייט, נכדתו של דזשוליון הזקן, עם מר פיליפ בוֹזיניי. כאן נתכנסו כל בני המשפחה, שהיו עדויים לתפארה נעלי־יד לבנות, חזיות צהובות־בהירות ומלבושים נאים. לא נעדרה אפילו הדודה אַן, אשר רק לעתים רחוקות היתה עוזבת עכשיו את הפינה שבחדר־האורחים הירוק של אחיה טימותי, ששם היתה יושבת תחת אגודה של עשבות־פַּמפָּס צבועים הנתונים בתוך עציץ כחול־בהיר ועוסקת כל היום בקריאה בספרים ובסריגה כשהיא מוקפת תמונות שלושה דורות של פורסייטים. אפילו הדודה אן נמצאה כאן היום. היא היתה עדיין ישרת־גב ועל פניה הבלים והשלוים היתה נסוכה הדרת חשיבות וכולה משמשת סמל של אדיקות תקיפה במסורת של המשפחה.

בשעה שאחד הפרסייטים ארס אשה, או נשא אשה, או נולד, נתכנסו ובאו אליו כל הפורסייטים כאחד; בשעה שאחד הפורסייטים מת, – אבל איש מן הפורסייטים עדיין לא מת – הללו לא מתו. המיתה היתה סתירה לעיקרי הכללים שהחזיקו בהם, ולפיכך טיכסו כנגדה תחבולות של זהירות, הלא הן אותן התחבולות של זהירות, אשר יחבלו בדרך אינסטינקטיבית בני אדם בעלי כוח אדיר כנגד כל שליחת־יד בקנינם שלהם.

במראה הפורסייטים ניכר היום הידור מכפי הרגיל, מין בטחה עירנית וחשדנית, מין התכבדות וחשיבות, כאילו התעתדו להתקומם ולהגן על עצמם מפני דבר־מה. המבע של “נחירה” והרחה, שהיה מיוחד לפניו של סוֹמס פורסייט, דבק בפני כולם; הם עמדו על משמרתם.

רוח זו של עלבון שלא מדעת, שהיתה שרויה באותה שעה על מנהגם ועמידתם, ייחדה למסיבה שבביתו של דזשוליון הזקן ערך פסיכולוגי מכריע בתולדות המשפחה ועשתה אותה פתיחה לדראמה של המשפחה.

לא על עסקי עצמם זעפה רוח הפורסייטים, אלא על עסקי המשפחה; וזעף זה בא לידי גילוי בתלבשתם, שהיתה הפעם מהודרה ביותר, ברגשות החיבה היתירה, חיבת משפחה, שהביעו זה לזה, בהטעמה המופרזת שהטעימו את חשיבות המשפחה – ובאותה ה“נחירה”. הפורסייטים הרגישו בסכנה – אותה הסכנה, שעל ידה בא לידי גילוי עיקר אפיים של חברה, של קיבוץ ושל אדם יחיד; הרגשת הסכנה היא היא ששיוותה ברק זוהר לכלי הזין שלהם. נראה שזוהי הפעם הראשונה אשר בתור קיבוץ משפחתי ניצנצה בלבם ההרגשה, שבאו במגע עם ענין מוזר ומפוקפק.

ליד הפסנתר עמד אדם בעל־בשר ובעל־צורה, שעל חזהו הרחב התנוססו שתי חזיות, שתי חזיות עם סיכּה של אודם, במקום חזיה אחת של אטלס עם סיכּה של יהלום, שהיה נוהג להתקשט בהן במקרי־חגיגה רגילים ביותר; פניו הזקנים, המגולחים למשעי והמרובעים, אשר מראיהם כמראה עור דהה, עם העינים הטרוטות הקבועות בהם, היו שרויים על גבי עניבת־האטלס שלו מתוך חשיבות יתירה. אותו אדם היה סְוויתִין פורסייט. סמוך לחלון, ששם יכול היה לשאוף אויר יותר מכדי שיעור חלקו, עמד תאומו של זה, דזֶשמס. כדומה לסוויתין בעל־הבשר היה גם הוא איש־מידות, שש רגל קומתו, אלא שדק וצנום היה ביותר ודומה היה כאילו נועד מבטן לעיין את המאזנים ולהקים מידה בינונית. “הבריא והרזה” – כך היה דזשוליון הזקן מכנה לשני האחים־התאומים הללו. הוא עמד והסתכל במחזה שלפניו תפוס הירהורים ומתוך הרכנת ראש כמנהגו. מתוך עיניו האפורות ניכר היה, שהוא כולו שקוע בדאגה כמוסה, שלא הסיח את דעתו ממנה אלא לסירוגין, בשעה שהעיף מבט בוחן מהיר על הנעשה מסביבו. לחייו אשר בשל שני הקמטים המקבילים שחרשו אותן מזה ומזה, ובשל השפה העליונה הארוכה והמגולחה למשעי נראו כאילו הן צרות ביותר, היו מוקפות מסגרת של פאות־זקן ארוכות. בידיו היה מגולל אנה ואנה כלי של חרסינה. לא רחוק ממנו עמד בנו היחיד סוֹמס והקשיב לשיחתה של גברת אחת, שהיתה לבושה שמלה ממראה הקנמון. הוא היה חוור פנים, מגולח יפה, בעל שערות שחורות, שכבר התחילו מקריחות; את סנטרו היה מטה לצדדים ואת החוטם בעל “הנחירה” המפורסמה הגביה למעלה, כאילו היה בוחל באותה שעה בביצה שאין קיבתו עלולה לעכל אותה. מאחוריו עמד בן דודו, דזשורזש רם הקומה, בנו של פורסייט החמישי, רוזדשר. חזות פניו עבי הבשר הפיקה ערמומיות יתירה והוא שקל באותה שעה בדעתו את אחת ההלצות העקצניות שלו.

ענין אחד שהיה כרוך בסיבתה של חגיגה זו, הסעיר היום את רוח כולם.

שלוש גברות ישבו צפופות וסמוכות זו לזו בשורה אחת – הלא הן הדודות אַן, הֶסטֶר (שתי הבתולות הזקנות אשר במשפחת פורסייט) ודזשולי (קצור השם דזשוּליה). אותה דזשולי קלת דעת היתה בשעתה ואף על פי שכבר חלפו ימי נעוריה עמדה ונישאה לספּטימוס סמוֹל, שהיה אדם חלוש ולקוי בבריאותו. היא נתאלמנה ממנו לפני שנים הרבה ועכשיו היתה מסתופפת יחד עם אחותה הבכירה והצעירה בבית אחיה הששי והצעיר שבאחים, טימוֹתי, שדר בבֵייזווֹטֶר רוד. כל אחת מן הגברות האלה החזיקה בידה מניפה ועל ידי גוון מיוחד שבתכשיטיה, על ידי נוצה מבהיקה או על ידי פריפה הדגישה כל אחת מהן, שמסיבה זו מסיבה של חגיגה היא.

באמצע החדר, מתחת לנברשת התלויה, עמד ראש המשפחה, דזשוליון הזקן, כדרך מנהגו של בעל הבית. בן שמונים זה עם שערותיו הלבנות והנאות, עם מצחו הקמור כעין הכיפה, עם עיניו הקטנות והאפורות ועם שפמו הגדול והשׂב, שירד מזה ומזה עד למטה מלסתותיו, היה מראהו כאחד הפטריארכים, ואף על פי שלחייו היו צנומות ורקותיו שקועות, דומה היה שיש בו מעיין של כוח עלומים שאינו פוסק. הוא עמד עמידה זקופה ביותר ועיניו החדות והשאננות עדיין לא אבדו כלום מזהרן הבהיר. מתוך כך היה מעורר בלב רואיו את הרושם, שהוא נעלה מן הספיקות וההיסוסים של בני האדם הפחותים ממנו. לאחר שהיה מהלך שנים אין ספורות בדרכו המיוחדה לו, רכש לו יתרון זה בצדק ובמשפט שאין עליו עוררים. דזשוליון הזקן לא העלה מעולם על דעתו, שיש צורך להטיל ספק או להגות רגשות של חשד.

הפרש גדול היה בינו ובין ארבעת אחיו, דזשמס, סוויתין, ניקולס ורודזשר, שהיו מסובים כאן, אבל גם הדמיון שביניהם גדול היה. ולא עוד אלא שכל אחד ואחד מארבעת האחים האלה שונה היה מחברו, ואף על פי כן היו כולם דומים זה לזה.

עם כל החילוקים שבשירטוטים ובארשת של חמשת הפנים האלה ניכר היה בסנטר שלהם מין חוזק ידוע, שלמרות ההבדלים החיצוניים יכול היה לשמש סימן של גזע, אשר מוצאו הריהו עתיק ימים ביותר ואין להתחקות עליו וגם מתמיד הוא יותר מדאי ואין לפקפק בו. סימן זה הריהו חותם המשפחה והערובה להצלחתה.

גם בפניהם של בני הדור הצעיר, בפניו של דזשורזש הדומה לשור, של ארטשיבאלד החוור ורב־המרץ, של ניקולאס הצעיר, שהיה בו מן העקשנות הנעימה והמצודדת לב, של יוּסטייס החמור והתקיף בדעתו עד כדי שטות – בפני כולם ניכר היה אותו החותם עצמו, אשר אולי לא היה בולט כל כך, אבל ברור היה למדי – סימן קיים ומובהק של תכונת המשפחה.

במשך כל אותו הזמן שלאחר הצהרים נסתמן כמה פעמים בכל הפנים הללו, שהיו שונים אלה מאלה ודומים אלה לאלה, מבע של חשד, שהיה מכוון בלי ספק כלפי אותו האיש, אשר כדי לדעתו ולהכירו נתקבצו ובאו הנה.

גלוי וידוע היה, שפיליפ בוֹזינֵיי הריהו בחור שאינו אמיד, אבל בנות הפורסייטים נתארסו גם קודם לכן לאנשים שכמותו וגם נישאו להם לבסוף. ולפיכך לא מחמת סיבה זו נתמלאה היום רוח הפורסייטים דאגה וחרדה. ואמנם קשה היה להם לברר את מוצאה של חרדה זו, אשר פיטפוטי לשון הרע של בני המשפחה האפילו עליה והשרו עליה ערפל. רק דבר זה היה ברי בידם, שהתהלכה שמועה שהוא בא לבקר את הדודות אַן, דזשולי והסטר ביקור של חובת־הכבוד כשהוא חבוש מגבעת רכה ואפורה – מגבעת רכה ואפורה ולא חדשה – מין סמרטוט מכוסה אבק וחסר־צורה. “לא יאוּמן כי יסופר, חביבה שלי, – דבר תמוה הוא מאין כמותו!” כשעברה הדודה הסטר (שהיתה קצרת־ראייה ביותר) דרך המסדרון הקטן והאפל, ניסתה ל“הבריח” את ה“חפץ” ההוא מעל הכסא, כי חשבה אותו לאחד החתולים הנכרים והנקלים – שהרי “טומי” שלה רגיל היה לבחור לו ידידים פחותים כל כך! וכשראתה שאותו ה“חפץ” לא זז ממקומו, חלשה דעתה עליה.

כשם שאמן מבקש תמיד לגלות את הקטנה שבקטנות החשובה והבולטת ביותר, שבה מתגלם כל אפיו של מחזה, של מקום או של אדם, כך החזיקו הפורסייטים, אותם האמנים שלא מדעתם, במגבעת זו מתוך רוח נבואה. היא היתה הקטנה החשובה שלהם, הפרט שבו התגלמה משמעותו של כל הענין כולו; לפי שכל אחד מהם שאל את עצמו: “כלום היית גם אתה עושה את הביקור הזה כשאתה חבוש מגבעת כזו?” וכל אחד ואחד השיב: “לאו!” ולא עוד אלא שאחדים מהם, שחוננו כוח־דמיון במידה יתירה מחבריהם, הוסיפו ואמרו: “דבר שכזה לא היה עולה לעולם על דעתי!”

כששמע דזשורזש את המאורע הזה, העוה פניו מתוך גיחוך. אותו המעשה במגבעת ודאי מעשה ליצנות היה! הוא עצמו היה מומחה לדברים כגון אלה.

“אכן חצוף הוא”, ענה ואמר, “בּוּקאנייר¹ פראי זה!”

וכינוי זה “בּוּקאנייר” התגלגל מפה אל פה עד שנעשה למלה שגורה, שבה היו מרמזים כלפי בוֹזיניי.

הדודות הוכיחו את דזשוּן על דבר המגבעת הזאת.

“עליך היה למנוע אותו מעשות כדבר הזה, חביבה!” אמרו אליה הדודות.

דזשון השיבה תשובה פסקנית מתוך אותה רוח המרות המיוחדה, שבה התגלם כל כוח רצונה של הבריה הפעוטה הזאת:

“מה בכך? פיל אינו יודע לעולם מה שהוא לובש!”

איש לא פילל לשמוע מפיה תשובה מבישה שכזו. גבר אינו יודע מה הבגדים שהוא לובש? מי שמע כזאת!

ומה טיבו של עול־ימים זה, אשר על ידי אירוסיו עם דזשון, שהיתה יורשתו של דזשוליון הזקן כחוק וכמשפט, תיקן את מצבו כל כך יפה? הוא היה אדריכל, ואולם דבר זה כשהוא לעצמו וודאי לא היה טעם מספיק שיהא חובש לראשו מין מגבעת שכזו. אמנם לא קרה מקרה שיהא איש מן הפורסייטים אדריכל, אבל אחד מהם היה מכיר שני אדריכלים, והללו לא היו חובשים לעולם מגבעת שכזו בשעת ביקור של חובה בעצם העונה שבלונדון. אכן חשוד הדבר – חשוד מאוד!

אמנם דזשון לא ראתה במעשה הזה שום עווֹן, אבל הרי טיבה של זו כבר נתפרסם לגנאי, אף על פי שטרם מלאו לה תשע־עשרה שנה. וכי לא אמרה לגברת סוֹמס – שתלבשתה היתה תמיד נאה ביותר, – כי ההתקשטות בנוצות יש בה משל חוסר־טעם? ובאמת פסקה הגברת סומס מן היום ההוא והלאה להתקשט בנוצות – הנה עד היכן מגעת עזותה של דזשון החביבה!

החששות האלה, הטלת דופי זו והחשד הזה, שהיה לו על מה לסמוך, לא מנעו בכל זאת את הפורסייטים להיענות להזמנתו של דזשוליון הזקן ומלהתכנס לביתו. מסיבת קרואים בסטנהופ גייט היתה חזיון יקר עד מאוד, ומאז מתה אשתו לפני שתים־עשרה שנה לא נתקיימה בביתו של דזשוליון אף מסיבה אחת.

מעולם לא התכנסו בני המשפחה ברב מנין כזה, כי למרות כל החילוקים שביניהם מאוחדים היו איחוד טמיר ומסתורי, והפעם הזדיינו כנגד סכנה המתרגשת על הציבור כולו. כדומה לעדר בהמות, בשעה שכלב בא אליו אל שדה המרעה, עמדו גם הם סמוכי־ראש וסמוכי־כתף והיו מוכנים להתנפל על הצר ולרמסו ברגליהם עד צאת נפשו. בלי שום ספק באו גם מתוך כוונה לברר לעצמם מה המתנות, שעליהם מוטל יהיה לתת סוף סוף. שהרי אף על פי שהשאלה של מתנות החתונה היתה נפתרת על פי רוב בדרך זו: “מה אתה נותן? ניקולאס נותן במתנה כפות!” – עם כל זה היה הכל תלוי בחתן. אם הלז היה זריז, מגוהץ ומראהו כאדם בר־מזל, ראו צורך לעצמם להעניק לו מתנות נאות וזכאי היה לצפות לכך. בסופו של דבר היה נותן כל אחד מה שהיה נאה והגון לתת לפי ההסכם של המשפחה, שנקבע כדרך שנקבעים המחירים בבורסא, ואת פרטי הדברים היו מסדרים בביתו המרווח של טימותי, שהיה בנוי לבנים אדומות בבייזווֹטר סמוך לגן העירוני וששם דרו הדודות אן, דזשול והסטר.

מעשה המגבעת היה בו באמת כדי לגרום חרדה למשפחת פורסייט. והיכן משפחה מן המעמד הבינוני העליון, המקפידה כראוי לה על נימוס חיצוני ועל דברים של מראית־עין, שלא היתה מתרגזת על מעשה כגון זה!

והאיש אשר סיבב את כל החרדה הזאת עמד באותה שעה וסח עם דזשון ליד הפתח הקיצוני שבאולם. שערותיו המסולסלות היו פרועות ודומה היה כאילו כל הנעשה מסביבו היה תמוה ומשונה בעיניו. הכרת פניו ענתה בו, שכל זה מבדח את דעתו.

דזשורזש, שעמד מן הצד וסח עם אחיו יוסטייס, ענה ואמר:

“מראהו כאילו היה רוצה לברוח מכאן – בוקאנייר שובב זה!”

“אדם משונה־מראה” זה, ככל אשר קראה לו מרת סמוֹל אחר כך, היה בעל קומה ממוצעת ומוצק גו; פניו היו חוורים־שחומים, צבע שפמו עין האבק, לסתותיו בולטות ביותר ולחייו שקועות. מצחו היה מוטה עד לקדקוד ראשו ובולט מעל העינים בצורה של פיקות, כדומה למצחי האריות אשר בביבר. עיניו החומות היו מביטות לעתים בלי תשומת לב עד כדי לבלבל את דעת הבריות. רכבו של דזשוליון הזקן, שהוביל פעם אחת את דזשון ואת בוזיניי אל התיאטרון, אמר עליו לסוכן הבית:

“אדם זה כולו פליאה הוא בעיני. הוא נדמה לי כארי־ברדלס, שעשוהו בן־תרבות למחצה”.

ופעם בפעם היה אחד הפורסייטים מופיע בקרבתו, מצדד מסביבו ונותן בו עין.

דזשון עמדה לפניו והיתה לו למחסה בפני סקרנות בטלה זו. היא היתה בריה פעוטה, “כולה שערות ושכל”, ככל אשר אמר עליה מי שהוא, עם עינים כחולות וחסרות פחד, עם פה מוצק וצבע־עור מבהיק. פניה וגופה נראו רכים וענוגים יותר מדאי לעומת עטרת שערותיה האדומות־המוזהבות.

אשה גבוהה ויפת קומה, אשר אחד מבני המשפחה המשיל אותה פעם אחת לאלילה מאלילות הגויים, עמדה והסתכלה בצמד זה ועל שפתיה רחף חיוך קליל כעין הצל. ידיה העוטות נעלי־ידים אפורות היו משולבות זו על גב זו, פניה הנחמדים והחמורים היו מפנים הצדה ועיני כל הגברים שבקרבתה היו נטויות אל הפנים האלה. גוה התנדנד ודומה היה כאילו משב האויר לבדו מביאו לידי תנועה. בלחייה ניכרה חמימות יתירה, אבל מיעוט צבע; עיניה הגדולות והשחורות הפיקו רוך. ואולם הגברים הביטו אל שפתיה השואלות שאלה והמשיבות תשובה מתוך אותו החיוך הקליל כצל. השפתים האלה היו רגשניות, חושניות ומתוקות ודומה היה כאילו הן מזילות חמימות וריח ניחוח כאחד הפרחים.

צמד המאורשים לא הרגיש עד עכשיו באלילה זו, שעמדה והסתכלה בהם בעיניה הבוחנות. בוזיניי הבחין בה בתחילה ושאלה לשמה.

דזשון הוליכה את ארוסה אל האשה הדורת־הקומה וענתה ואמרה: “הרי זו אירין, חברתי החביבה ביותר. היו־נא ידידים נאמנים גם שניכם!”

ובהשמיע הגברת הפעוטה את פקודתה זו, חייכו שלשתם, ובעודם עומדים ומחייכים, הופיע סוֹמס פוֹרסייט בחשאי מאחורי האשה יפת הקומה, שהיתה אשתו, ואמר:

“אנא הציגי גם אותי לפני ארוסך!”

במסיבות של רבים לא היה זז מעל אירין אלא לעתים רחוקות, ולא עוד אלא אפילו בשעה שמפני ההכרח של הנימוסים החברתיים אנוס היה להיפרד ממנה לשעה קלה, היו רואים אותו כשהוא עוקב אחריה בעינים מפיקות מבע מוזר של שמירה עירנית ושל תשוקה.

בינתים עמד אביו של דזשמס על יד החלון והוסיף לבדוק את חותם בית החרושת שעל גבי כלי החרסינה.

“תמה אני על דזשוליון, שהסכים לשידוך זה”, פתח ואמר אל הדודה אַן. “שמעתי אומרים, שאין להם תקוה לבוא בברית הנשואים אלא מקץ כמה שנים. הצעיר הזה, בּוֹזיניי, הריהו אדם חסר־כל. בשעה שוויניפרד נשאה לדַארטי, הכרחתי אותו להכניס את כל פרוטה בעסק בטוח – ואשריהם שעשיתי כך, – לולא כן לא היה בידם כלום עד היום הזה!”

הדודה אן, שהיתה מסבּה על כסא של קטיפה, הרימה את עיניה והציצה. קווצות שיבה הקיפו את מצחה כמסגרת. קווצות אלה, שלא שינו את מראיהן עשרות בשנים, הסיחו מלב בני המשפחה את ההרגשה של חליפת העתים. היא לא השיבה דבר, משום שחסה על קולה הבלה ולא היתה מדברת אלא לעתים רחוקות; אבל בעיני דזשמס, שלבו לא היה שלו בקרבו, היה מבטה שקול כתשובה.

“אכן לא אשמתי היא”, ענה ואמר, “שלא היה כסף לאירין. סומס דחק את השעה. הוא היה מחזר אחריה ימים רבים, עד שנעשה כולו צנום ודל”.

הוא העמיד ברוגז את הספל על הפסנתר והפנה את עיניו אל החבורה שעמדה אצל הפתח.

הדודה אַן לא שאלה אותו מה פשר הדברים הסתומים הללו.

“ואולם סבור אני,” אמר פתאום, “שכך יפה, שאירע מה שאירע”. היא ירדה לסוף דעתו. כיון שאירין מחוסרת כסף היא, וודאי לא תכנס בה רוח שטות לעשות מעשים אשר לא כן; כי הנה עברה השמועה – עברה השמועה – שהיא ביקשה חדר מיוחד לעצמה, אבל מאליו מובן שסומס לא – ־ –

דזשמס הפסיק את הירהוריה מתוך שאלה:

“והיכן טימותי? וכי לא בא אתכן?”

על שפתיה הסגורות של הדודה אן נדחק ועלה חיוך רך.

“לא. הוא לא ראה טוב לפניו לצאת מן הבית בשעה שמחלת האסכרה מצויה בעיר; שהרי הוא נוח כל כך להנגף בכל מיני חלאים”.

דזשמס ענה ואמר: “אכן הוא חרד לשלום גופו יפה. אני אין לי יכולת להיות שוקד לשלומי כמותו”.

קשה היה להגיד איזה רגש הביעו המלים האלה במידה יתירה, אם רגש של השתאות או רגש של קנאה ובוז.

ולאמתו של דבר לא היה טימותי נראה לעיני הבריות אלא לעתים רחוקות. זה הקטן שבבני המשפחה היה לפי אומנותו מוציא לאור. לפני כמה שנים, בשעה שעסקו היה עדיין בעצם פריחתו, הבחין בחוש הריח שלו שירידה ממשמשת ובאה, ואף על פי שירידה זו טרם באה, אבל לדעת הכל אי אפשר היה שלא תבוא סוף סוף. ובכן נזדרז ומכר את חלקו בהוצאת הספרים, שעסקה ביחוד בהוצאת ספרי דת, ואת הריווח הגדול שהעלה בידו השקיע בשטרי חוב הממלכה המכניסים שלושה למאה רבית. על ידי המעשה הזה העמיד עצמו פתאום מחוץ לחוג משפחתו, משום שאיש מן הפורסייטים לא הסתפק מעולם בפחות מארבעה למאה בעד ממונו. והבדידות הזאת דלדלה לאט לאט ואל נכון את רוחו של אדם זה, שהיתה נוטה לזהירות יותר מכפי הנהוג בין הבריות. הוא נעשה כמעט ליצור אגדי – למעין התגלמות של זהירות ושטרי־בטיחות השרויה בירכתי עולמם של הפורסייטים. הוא לא עשה מעולם את מעשה השטות לשאת לו אשה או להעמיס על עצמו באיזו דרך שהיא את הטירדה של גידול בנים.

דזשמס הוסיף ואמר כשהוא מנקש על גבי כלי החרסינה: “כלי זה איננו מן הכלים העתיקים לאמתם, שמוצאם מווּסטר. סבור אני, שדזשוליון וודאי הגיד לך דבר על אודות האיש הצעיר. לפי כל מה ששמעתי אני, אין לו עסק, לא הכנסה ולא קשרי־יחסים שיש להם ערך. אבל בעצם איני יודע כלום – אין איש מגיד לי דבר”.

הדודה אן הניעה ראשה. על פניה הבלים בעלי הסנטר המרובע, שהיו דומים לפני נשר, עבר רעד; אצבעות ידיה הדקות כרגלי עכביש נלחצו זו לזו והשתלבו יחד כאילו עמלה לאמץ שוב את כוח רצונה.

היא היתה גדולה כמה שנים מכל הפורסייטים, ומשום כך תפסה מקום מיוחד ביניהם. אף על פי שהיו כולם אנשים הלהוטים אחר טובת השעה ואוהבי עצמם – אם גם לא במידה יתירה משכניהם – בכל זאת חרדו מפני יושר לבבה וצדקתה, ובשעה שיצרם התגבר עליהם והם לא יכלו לעמוד בפניו, לא היתה להם ברירה אחרת אלא להשתמט מפניה!

דזשמס הרכיב את רגליו הארוכות והדקות זו על גב זו והוסיף ואמר:

“כך טיבו של דזשוליון, שהוא הולך תמיד בדרכו המיוחדה. בנים אין לו”, כאן עצר במלים, כי נזכר שבנו של דזשוליון הזקן, הוא דזשוליון הצעיר, עדיין חי וקיים. אותו הבן נכנסה בו רוח שטות ואיבד בידיו את עולמו, כי עזב את אשתו ובנו ועמד וברח עם האומנת הנכריה. “הנה כי כן”, התחיל שוב מדבר בחטיפה, “כיון שהוא עושה מעשה שכזה, וודאי יש לאל ידו לעשותו. ומה הנדוניה שיתן לה? וודאי אלף לירה לשנה, שהרי אין לו חוץ ממנה למי להניח את ממונו”.

הוא פשט את ידו כדי להושיטה לאדם זריז ומגולח יפה, שעל ראשו לא צמחה אף שערה אחת ושהיה בעל חוטם ארוך ופחוס, בעל שפתים עבות ועינים אפורות וקרות, שהציצו מתחת לגבות בעלות זויות ישרות.

“ומה איפוא, ניק?” הפליט מתוך מילמול. “השלום לך?”

ניקולאס פורסייט (הוא היה משמש מנהל של חברות והגיע מתוך כך לידי עושר גדול, אבל במשפט), שהיה מהיר כעוף השמים ומראהו כתלמיד שהחכים שלא לפי שנותיו, הניח אל תוך כף היד הקרה את קצות אצבעותיו הקרות ממנה וחזר והשיבן בחפזון.

“אין שלום לי”, ענה בפנים זועפות “כל השבוע לא הייתי שלם בגופי; איני רואה שינה בלילות. הרופא אינו יכול לעמוד על הסיבה. בר־נש מומחה הוא, שאילמלא כן לא הייתי מצוי אצלו, אלא שחוץ מפתקאות־רפואה איני מקבל ממנו כלום!”

“רופאים!” קרא דזשמס כשהוא מפסיק את דבריו, “אני יודע את כל הרופאים שבלונדון, שהיו מטפלים בכל אחד מאתנו. אי אתה יכול להציל מפיהם דבר כשורה. אי אתה שומע מפיהם אלא דברים סתומים. הרי לך, למשל, סוויתין. מה הועילו לו? הריהו לפניך; הוא עבה הרבה מכפי שהיה; הוא נעשה מגושם לאין שיעור; אין לאל ידם להמעיט את כובד משקלו! הביטה אליו!”

סוויתין פורסייט, גדל־קומה, מרובע ורחב־מידות, שחזהו המעוטף חזיות בהירות־צבע בלט כחזה של יונה זפקנית, היה מהלך ובא כנגדם מתוך הילוך שחצני.

“יום טוב – השלום?” פתח ואמר מתוך התנאות כמנהגו.

כל אחד מן האחים העמיד פנים של מורת רוח כשראה את השנים האחרים, משום שידע מן הנסיון שהללו ישתדלו להוכיח, שהחליים שלהם קשים משלו.

“זה עתה דיברנו עליך”, אמר אליו דזשמס, “שאי אתה נעשה דק אף במשהו”.

עיניו הבהירות והעגולות של סוויתין ביצבצו מתוך חוריהן מרוב היגיעה שיגע לשמוע מה שמדברים.

“איני נעשה דק? הריני שמח בחלקי”, ענה ואמר כשהוא כופף קצת את גופו לפנים. “אשרַי, שאיני דומה לחוט השערה כמוך אתה!”

ואולם מתוך שחושש היה שמא תתמעט בליטת חזהו בעמידה זו, חזר והישיר את קומתו ועמד זקוף בלי נוע, כי לא היה דבר חשוב בעיניו מהדר תואר ומראה.

הדודה אַן העיפה את עיניה הבלות מזה אל זה. מבטה היה רך וחמור כאחד. גם שלושת האחים הביטו אל הדודה אן איש אחרי אחיו. היא התחילה להדלדל. אשה נפלאה! עוד מעט ותמלאינה לה שמונים ושש שנים והרי היא יכולה לחיות עוד עשר שנים, אף על פי שמימיה לא היתה בריאה וחזקה ביותר. סוויתין ודזשמס, האחים־התאומים, אינם אלא בני שבעים וחמש, וניקולאס אך תינוק הוא, לפי שאינו אלא כבן שבעים. כולם היו בריאים ומוצקים, ובכן זכאים היו לקוות לאריכות ימים. דבר המובן מאליו הוא, שבריאות גופם היתה קרובה ללבם מכל שאר הנכסים שלהם.

“הריני בריא כל צרכי”, הוסיף ואמר דזשמס, “אלא שהעצבים שלי אינם כתיקונם. כל דבר של מה בכך מכעיסני עד מות. אין לי ברירה אחרת אלא ללכת למרחצאות של בַּאתּ”.

בַּאתּ!" קרא ניקולאס, “אני ניסיתי להתרפא בהַרוֹגֵייט. מימיה של זו אינם מועילים כלום. אני זקוק לאוירו של ים. אין לך מקום משובח מיַארמוּת. בזמן שאני שרוי שם, הריני ישן –”

“כּבֵדִי פגומה ורע לה מאוד”, הפסיקהו סוויתין כשהוא מדבר את דבריו לאטו. “הריני חש מכאובות איומים במקום זה”, והוא הניח את ידו על צדו הימני.

“כל זה בא מחוסר תנועה והתעמלות”, רטן דזשמס כשעיניו מביטות אל כלי־החרסינה. אחר הוסיף ואמר בחטיפה: “גם אני חש מכאובות באותו המקום”.

סוויתין האדים ופניו הבלים היו דומים באותה שעה כפני תרנגול הודי.

“תנועה!” ענה ואמר. “הריני מרבה בתנועה במידה יתירה: איני משתמש לעולם במעלית שבקלוב”.

“לא ידעתי זאת”, מהר ואמר דזשמס. “איני יודע דבר על איש; אין מגיד לי דבר”.

סוויתין לטש אליו את עיניו ושאל:

“ומה התרופה, שאתה משתמש בה כנגד המכאובות שבאותו המקום?”

פני דזשמס הבהיקו והוא פתח ואמר:

“הריני שותה תערובת של –”

“השלום דודי?”

דזשון עמדה לפניו כשידה מושטת אליו וכשהיא מרימה את פניה הזעירים והאמיצים לעומת פניו. ברק הזיו, שהבהיק בפני דזשמס, נסתלק.

“ואת מה שלומך?” ענה ואמר כשהוא מתנשא מעליה ברום גבהו. “ובכן את הולכת מחר אל ווֵילְס לבקר את דודותיו של ארוסך? שם אין הגשמים פוסקים כל הימים. כלי זה אינו כלי ווּסטר עתיק לאמתו”. ובדבריו אלה נקש בספל. “מערכת הכלים, שנתתי לאמך מתנה ביום חתונתה, היתה מעשה ווּסטר לאמתו”.

דזשון חבקה את ידי שלושת הדודים־הזקנים שלה איש אחרי אחיו ופנתה אל הדודה אן. ארשת ענוגה ניצנצה באותה שעה בפני האשה הזקנה והיא נשקה את הנערה על לחיה באהבה רבה וברטט ואמרה:

“ובכן את הולכת, יקירה, לחודש תמים?”

הנערה חלפה, והדודה אן הביטה אחרי תמונתה הנאה והזעירה. עיני הזקנה העגולות והאפורות כעין הפלדה, שכבר התחילו מתכסות קרום כעיני הצפור, עקבו אחריה מתוך הירהורים בתוך הדוחק של ההמון הרועש, כי הקרואים כבר התחילו נפטרים לבתיהם; וראשי אצבעותיה נלחצו זה לזה הלוך והילחץ והיא אימצה שוב את כוח רצונה כאילו להגן על עצמה מפני הפטירה האחרונה, שהיא עצמה עתידה להיפטר מן העולם ושאין להימלט ממנה.

“הן”, הירהרה בנפשה, “הכל נהגו בה חביבות יתירה; קהל גדול בא לברכה. אין זאת כי אם גדול יהיה אשרה בחיים”.

בין המון האורחים המרובים שנדחקו סמוך לפתח – כולם אנשים לבושי הדר מחוגי הפרקליטים, הרופאים, הבורסאים ובעלי שאר האומנויות המרובות של המעמד הבינוני העליון – לא נמצאו מן הפורסייטים אלא כעשרים אחוזים למאה. אבל בעיני הדודה נחשבו כולם לבני משפחת הפורסייטים – ולאמיתו של דבר לא היה הבדל גדול ביניהם – והיא ראתה אותם כראות עצמה ובשרה. משפחה זו היתה עולמה שלה, והיא לא הכירה בעולם אחר, ואפשר שמימיה לא ידעה עולם אחר זולתו. כל הסודות הקטנים שלהם, כל החליים, האירוסים והחתונות שלהם, מעמד עסקיהם וכיצד הצליחו לאסוף ממון – כל זה היה קנינה שלה, נחת־הרוח שלה וחייה של עצמה; כל מה שנמצא מחוץ לתחום הדברים הללו לא היה אלא ערפל מטושטש של מעשים ושל בני אדם, שאין להם ערך של ממש. ואת כל זה עליה לנטוש ולהסתלק ממנו לכשיגיע יומה למות; כל זה חלק לה אותה החשיבות, אותה חשיבות־עצמה הטמירה והנעלמה, אשר בלעדיה אין איש מאתנו יכול לשאת את משא חייו; ובכל זה נאחזה ונתלתה בכל מאודה ובתשוקה, שהלכה ועצמה מיום ליום. אם גם החיים הולכים ומסתלקים ממנה, אבל בכל זה החזק תחזיק עד בוא קצה.

היא הירהרה באביה של דזשון, בדשוליון־הבן, אשר ברח עם אותה הבתולה הנכריה. מעשהו זה היה מכה קשה לאביו ולכל בני המשפחה כולם. והרי גדולה היתה התקוה שתלו בצעיר זה! אכן קשה היתה המכה הזאת, אף על פי שהדבר לא הגיע לידי שערוריה פומבית, כי לאושר המשפחה לא דרשה אשתו של דזשוֹ גט פטורין! המאורע הזה אירע לפני שנים רבות! וכשמתה אמה של דזשוּן לפני שש שנים, נשא דזשוֹ אותה האשה כדת, ולפי השמועה יש להם שני בנים. ואף על פי כן קיפח את זכותו להיות כאן; הוא הכזיב את התקוות, שעוררה בקרבה גאות המשפחה שלה; הוא גזל ממנה את הנחת, שהיתה זכאית לה, את הנחת לראות ולנשק את העלם, שהיה גאותה ותפארתה ושעתידות טובים היו צפויים לו! מחשבה זו קוססה את לבה הזקן והנאמן ומילאה אותו מרירות של עלבון, שנעשה לה לפני ימים רבים. עיניה נתמלאו דמעות והיא מחתה אותן בחשאי במטפחת של שש דק מן הדק.

“השלום, דודה אַן?” נשמע פתאום קול מאחוריה.

סומס פורסייט, שהיה שטוח־כתפים, מגולח למשעי, שטוח־לחיים ושטוח־מתנים ועם זה היה כל מראהו עושה רושם של דבר־מה מעוגל ומצניע סוד, הציץ אל הדודה אן מלמעלה ומן הצד כאילו ניסה להביט מבעד לחטמו של עצמו.

“ומה דעתך אַתּ על שידוך זה?” שאל אותה. עיני הדודה אַן נחו עליו בגאון. מיום שפרח לו דזשוליון־הבן מקן המשפחה היה הוא הגדול בבני אחיה, ועכשיו הריהו חביבה שלה, משום שראתה בו שומר נאמן של נפש המשפחה, אשר במהרה בקרוב עתידה היתה לצאת מתחת השגחתה. “שידוך הגון בשביל אותו הבחור”, ענתה ואמרה; “בחור יפה־מראה הוא. אלא שלבי מהסס אם ראוי הוא כל צרכו להיות חתן לדזשוּן החביבה שלנו”.

סומס נגע בידו בקצה נברשת מוזהבה.

“היא תעשהו לבן־תרבות”, ענה ואמר כשהוא מרטיב בגניבה את אצבעו ומחכך בה את הכפתורים הגבנוניים של הנברשת. “הרי זה ציפוי זהב עתיק לאמתו; עכשיו אין למצוא כמותו. דזשוֹבּסון היה משלם בעד הנברשת מחיר יקר”. הוא דיבר את דבריו מתוך הנאה, כאילו חש שהוא גורם בכך נחת רוח לדודתו הזקנה. אך לעתים רחוקות היה גלוי־לב כל כך. “הלוואי והיה חפץ זה שלי”, הוסיף ואמר; “על חפצי ערך עתיקים רבים תמיד הקופצים, המשלמים בעדם מחיר הגון”.

“הרי אתה בקי היטב בדברים שכאלה”, אמרה הדודה אן. “ומה שלומה של אירין?”

החיוך שעל על שפתי סומס דעך ונסתלק פתאום.

“הכל כתיקונו”, ענה ואמר. “היא מתאוננת על נדודי־שינה, אלא ששנתה יפה משלי”, ובדברים האלה הביט אל אשתו, שהיתה מסיחה באותה שעה ליד הפתח עם בוזיניי.

הדודה אן נאנחה.

“אולי מוטב לה”, ענתה ואמרה, “שלא תזדמן לעתים קרובות כל כך עם דזשון. הן דזשון שלנו הריהי בעלת אופי תקיף ביותר!”

פני סומס האדימו; אדמימות זו חלפה במהירות על לחייו השטוחות ונתרכזה לבין עיניו כסימן של מחשבות מטרידות ומציקות.

“איני יודע מה היא מוצאת בפחזנית קטנה זו”, הפליט מפיו, אבל כיון שהרגיש ששוב אינם לבדם, הפנה את פניו והתחיל בודק עוד הפעם את הנברשת.

“שמעתי אומרים, שדזשוליון קנה בית חדש”, נשמע קול אביו מדבר בסמוך לו; “וודאי יש לו ציבור גדול של ממון – וודאי יש לו ממון הרבה יותר מדאי ושוב אין הוא יודע מה לעשות בו! אותו בית נמצא במוֹנפלייה־סקווייר, סמוך לביתו של סומס! איש לא הגיד לי את הדבר – אירין אינה מגדת לי דבר לעולם!”

“מקום מצוין, מהלך של פחות משני רגעים מביתי”, השמיע סוויתין את קולו, “ומדירתי הריני נוסע אל הקלוב בשמונה רגעים”.

מקום בתיהם היה בשביל הפורסייטים שאלת־חיים לאמתה; ואין תימה בדבר, שהרי הוא היה משמש עיקר היסוד של הצלחתם.

אביהם, שמוצאו ממשפחת אכרים, בא לכאן מדוֹרסֶיטשַיר בראשית המאה הזאת.

“דוֹסט פורסייט הגבוה”, ככל אשר קראו לו ידידיו, סַתָּת היה לפי אומנותו וסופו שעלה לידי המדרגה של קבלן־בנאי. באחרית שנות חייו בא ללונדון ושם עסק בבניה עד יום מותו ונקבר בהַיגֵייט. הוא הניח לעשרת בניו יותר משלושים אלף לירה. דזשוליון הזקן לא היה מזכירו אלא לעתים רחוקות מאוד, ואז היה מציין אותו: “אדם קשה ומגושם, שלא היה בו מן הנימוסים הנאים אלא שיעור מועט”. ובאמת הרגיש הדור השני של הפורסייטים, שאין בו כדי לשוות להם תפארת גדולה. רק מידת אצילים אחת מצאו בתכונתו, הלא היא מנהגו לשתות יין מאדֵירָה.

הדודה הֶסטֶר, שהיתה בקיאה בדברי ימי המשפחה, סיפרה עליו כדברים האלה:

“לפי מה שאני זוכרת לא היה עושה מימיו דבר, על כל פנים בזמני אני. הוא היה בעל בתים. צבע שערו היה דומה לזה של סוויתין. צורת גופו היתה מרובעת. וכי היה גבה קומה? לא ביותר (מידת קומתו היתה חמש רגל ומחצה ופניו מלאים בהרות); אדם בעל צבע רענן היה. הריני זוכרת, שהיה רגיל לשתות יין מאדיירה; אבל שאלו על זה את הדודה אַן. מי היה אביו? הלז – המ – היה עוסק בקרקע באחד המקומות שבדורסיטשיר, סמוך לים”.

דזשמס הלך פעם אחת לראות מה טיבו של המקום, שמשם יצאו. הוא מצא שם שתי חוות נושנות, שעקבות אוּפני עגלות טבועים בקרקע אדמדם הוליכו משם אל טחנה שעל שפת הנחל, ובית־תפילה קטן ואפור מוקף חומה נשענה על עמודים ועל ידו בית בית תפילה קטן ואפור ממנו. הנחל שהניע את גלגלי הטחנה השתפך למטה בקול שקשוק ונפלג לשנים־עשר פלגים קטנים. ומסביב למוצא הנחל שוטטו חזירים. ערפל רבץ על המקום והעלים את מראהו. נראה הדבר, שמאות בשנים רגילים היו אבותיהם של הפורסייטים לרדת בכל יום ראשון בשבוע אל תוך עמק זה בנפש חפצה, כשרגליהם טובעות בבוץ ופניהם מוסבות אל הים.

אם הגה דזשמס בלבו תקוות לירוש איזו ירושה או למצוא שם דבר היוצא מגדר הרגיל, ואם לא הגה, בין כך ובין כך שב העירה בפחי נפש, אלא שיגע להעמיד פנים שוחקות ולהעלים מעיני הבריות את מורת רוחו.

“הרי זה מקום, שאין להפיק ממנו תועלת”, אמר אז, “קן כפרי קטון מן המצויים וימיו כימי הגבעות שעל פני הארץ”.

עתיקותו של אותו המקום היתה הנחמה האחת לבני המשפחה. דזשוליון הזקן, אשר לעתים קפצה עליו רוח תום ויושר לבלי מצרים, היה אומר על אבותיו: “אכרים בני־חורים – ובוודאי מן הדלים”. אלא שהיה חוזר על המלה “אכרים”, כאילו מצא בה תנחומים לנפשו.

הפורסייטים הגיעו לידי הצלחה מרובה כל כך, שכולם נחשבו כיום לאנשים “בעלי מעמד”. הם השקיעו את ממונם במניות של כל מיני עסקים, אבל לא בשטרי הלואה של הממלכה – שלא כמעשה טימותי, – משום שרבית של שלושה למאה בעד כספם היתה דבר שאין דעתם סובלתו. הם אספו תמונות ותמכו בכספם במוסדות של צדקה, שיכלו להועיל בזמן מן הזמנים למשרתיהם לכשיבואו לידי חולי. מאביהם הבנאי קיבלו בירושה הבנה בטיב לבנים ומלט. אפשר שמתחילה נמנו על אחת הכתות הדתיות הפשוטות, אבל מהלך הענינים הטבעי גרם לכך שנעשו חברי הכנסיה השלטת במדינה והמריצו את נשותיהם ובניהם לבקר לעתים קבועות את בתי־התפילה החשובים שבמטרפולין. מי שהיה מפקפק באדיקותם בנצרות, וודאי היה מתמיה ומעליב אותם כאחת. אחדים מהם היו משלמים אפילו בעד מקומות מושבותם בבתי התפילה, ומתוך כך גילו למעשה את חיבתם היתירה לתורתו של ישו.

בתיהם, שעמדו בריחוק ידוע זה מזה מסביב לגן העיר, היו דומים לצופים אשר שמרו, שאותו הלב הנאה של לונדון, שכל מאוייהם היו אחוזים ותלויים בו, לא ישמט מצפרניהם, שאלמלי כן היו מקפחים את ערכם בעיני עצמם.

דזשוליון הזקן גר בסטנהוֹפ פלֵיס; דזשמס בפארק ליין; סוויתין בתוך ההוד הגלמוד של חדרים צבועי תכלת ואורנזש בהייד־פארק־מֶנשֶנס – הוא לא נשא אשה מימיו, חלילה לו מזה! – סומס ואשתו ישבו בקנם אשר בנַייטסברידזש; רודזשר דר בּפְרִינְסֶס גַרדנס (רודזשר היה אותו האיש המופלא בין הפורסייטים, שנתן את דעתו לגדל את ארבעת בניו לעסק חדש וחפצו זה נתקיים בידו. “תנו את ממונכם בבתים – אין קנין מעולה מזה!” היה אומר אליהם; “אני לא עשיתי מימי דבר אחר!”)

משפחת הימֵאן – מרת הימאן היתה האחות הנשואה היחידה של הפורסייטים – שכנה בבית אשר במעלה קֶמְפְדן היל; מראהו של אותו הבית היה כמראה נמר־גמל והוא היה גבוה כל כך שהנושא את עיניו אליו נתקשה ערפו; ניקולאס דר בלדבּרוֹק־גרוֹב בדירה מרווחה שעלתה לו בזול; ולסוף טימותי: הלז ישב בבייזווֹטר רוֹד ועמו אחיותיו אַן, דזשולי והסטר, שהוא היה מחסה ומגן להן.

דזשמס עמד כל אותו הזמן כשהוא שקוע במחשבות, ולסוף שאל את אחיו, בעל המסיבה, כמה שילם במחיר הבית אשר במונפילייה־סקווייר. זה שתי שנים שהוא גופו נתן עיניו באחד הבתים שבאותו המקום, אלא שבעליו מבקשים מחיר יקר בעדו.

דזשוליון הזקן סח לו את כל פרטי הקנייה הזאת.

“למשך עשרים ושתים שנה?” חזר דזשמס על דבריו; “הרי זה אותו הבית עצמו, שאני הייתי מחזר אחריו – הרבית במחירו!”

במצחו של דזשוליון הזקן עלו קמטים.

“אין נפשי לבית זה”, נזדרז ואמר דזשמס; “במחיר כזה אין לי חפץ בו. סומס מכיר את הבית יפה – והוא יגיד לך שמחירו יקר ביותר – וראויה היא דעתו לסמוך עליה”.

“אין דעתו שוה בעיני אף קליפת השום”, אמר דזשוליון הזקן.

“לו יהי כך”, מילמל דזשמס. “הרי כך טיבך לעשות ככל העולה על רוחך – ואף על פי כן דעתו נכונה היא. היה שלום! אנו אומרים לצאת להַרלִינגֶם. שמעתי, כי דזשון נוסעת לוויילס. מחר תשאר לבדך. מה תעשה יחידי בבית? מוטב שתבוא אלינו לסעוד עמנו בצהרים!”

דזשוליון הזקן סרב. הוא ירד עם אורחיו אל מבוא הבית והמתין עד שעלו אל מרכבתם וקרץ להם עין בחיבה, לפי שכבר שכח את מורת רוחו. אשתו של דזשמס, שהיתה רמת קומה, עוטה הדר ושערותיה כעין הערמון, ישבה כשפניה מוסבות אל הסוסים; משמאלה ישבה אירין – ושני הבעלים, הבן והאב ישבו לעומת נשיהם ומראיהם כאילו היו מצפים לדבר־מה. דזשוליון הזקן הביט אחריהם וראה אותם כשהם מתנדנדים ומיטלטלים הנה והנה על כרי־הקפיצים עם כל תנועה מתנועות המרכבה וכשהם נוסעים והולכים להם בדממה בתוך נגוהות החמה.

אשתו של דזשמס הפסיקה את השתיקה ששלטה בשעת הנסיעה ופתחה ואמרה:

“וכי ראיתם מימיכם כנופיה של בריות משונות שכאלה?”

סומס, שהציץ בה בחטיפה מתחת לשמורות עיניו, נענע בראשו וראה את אירין מעיפה אליו את אחד ממבטיה הסתומים לאין חקר. קרוב לוודאי, שכל אחד מבני הפמליא של הפורסייטים העיר הערה כזו בנסעו חזרה מן המסיבה שנתכנסה בביתו של דזשוליון הזקן.

ניקולאס ורודזשר, האחים הרביעי והחמישי, היו בין האורחים שנפטרו לבתיהם לאחרונה. הם כוננו יחד את פעמיהם לאורך ההייד־פארק והלכו אל אחת התחנות של מסילת־הברזל התחתית. ככל יתר הפורסייטים מבני גיל ידוע היו גם להם מרכבות של עצמם ולא השתמשו במרכבות שכורות אלא בשעת הדחק.

היום היה אחד הימים הנאים; האילנות של הפארק התנוססו בכל הדר שפעת העלים של אמצע חודש יוני. נראה היה שהאחים אינם משגיחים בטבע שמסביב, ואף על פי כן חלק הטבע שלא מדעתם קלות ועליזות להילוכם ושיחתם. “אכן יפת תואר היא אשתו של סומס”, פתח ואמר רודזשר. “שמעתי שאין שלום ביניהם”.

אח זה היה בעל מצח גבוה ומראהו רענן ממראה כל הפורסייטים. עיניו האפורות־הבהירות בחנו את חזית הבתים שעל דרכם ופעמים שהגביה את סוכך־השמש שלו כדי למוד את שעורי הגובה השונים של אותם הבתים.

“היא לא הכניסה לו ממון”, השיב רודזשר.

הוא עצמו נשא אשה לשם ממון וקיבל נדוניה רבה, וכיון שהדבר היה בתקופת הזהב שלפני מתן החוק על דבר זכות השליטה של האשה הנשואה ברכושה, היתה היכולת בידו להשתמש בממון זה שימוש רב־הצלחה.

“ומי היה אביה?”

“שמעתי שהיה פרופיסור ושמו הֵירוֹן”.

רודזשר נד בראשו ואמר:

“אומנות זו אינה מביאה את בעליה לידי ממון”.

“אומרים, שאבי אמה היה לו עסק של מלט”.

פני רודזשר צהבו.

“אלא שהוא פשט את הרגל”, הוסיף ואמר ניקולאס.

“הו!” קרא רודזשר, “סומס ישבע על ידה ממרורים; זכור־נא את דברי, הוא ישבע ממרורים – מבטי עיניה יש בהם דבר־מה זר”.

ניקולאס לקק את שפתיו.

“אשה יפה היא”, ענה ואמר והטה הצדה את אחד ממכבדי־הרחובות.

“איך העלה אותה ברשתו?”

התכיף ושאל רודזשר. “מלבושיה וודאי עולים לו בממון הרבה!”

“אמרה לי אן”, השיב ניקולאס, “שהיה כרוך אחריה וכמעט שלא יצא מדעתו. היא השיבה את פניו ריקם חמש פעמים. מכיר אני בדזשמס, שהענין גורם לו דאגה רבה”.

“צר לי על דזשמס”, ענה ואמר רודזשר, “הרי צרות הרבה כבר גרם לו דארטי”. ההליכה הגדילה את זיו פניו הרענן והוא נופף את סוכך־השמש עד לריסי עיניו במידה יתירה מכפי הרגיל. גם פני ניקולאס הבהיקו.

“לגבי טעמי אני הריהי חוורת יותר מדאי”, אמר הוא, “אבל הדורת־קומה היא להפליא!”

רודזשר לא ענה דבר.

“מראיה יש בו מן החשיבות”, פתח ואמר לבסוף – קילוס זה היה הגדול שבין דברי הקילוס שבאוצר המלים של הפורסייטים. “אותו בוֹזיניי הצעיר יהיה כל ימיו גבר לא־יצלח. שמעתי עליו, שהוא מפרחי האמנות ושנכנס בו רעיון לשכלל את האדריכלות שבאנגליה; עסק זה אינו מכניס ממון לבעליו! הריני מתאוה לדעת מה יאמר טימותי לכך”.

הם נכנסו אל התחנה של מסלת־הברזל.

“באיזו מחלקה אתה נוסע? אני נוסע בשניה”.

“חלילה לי מנסוע בשניה”, אמר ניקולאס, “אין אדם יודע לעולם מה החולי שינוגע בו במחלקה זו”.

הוא קנה כרטיס של המחלקה הראשונה לשם נסיעה אל נוֹטינג היל גייט, ורודזשר קנה כרטיס של השניה לשם נסיעה אל סאוּת קֶנסינגטוֹן. הרכבת באה מקץ רגע ושני האחים נפרדו ונכנסו איש איש אל המחלקה שלו. כל אחד חש עצמו נעלב, שאחיו לא שינה ממנהגו כדי לארח עמו לחברה עוד זמן־מה. רודזשר אמר בלבו:

“קשה עורף היה ניק זה כל ימיו!”

וניקולאס אמר לנפשו בלשונו הוא:

“נרגן היה רודזשר זה מעודו ועד היום!”

הפורסייטים לא חוננו עדינות הרגש אלא במידה מועטה ביותר. וכלום היה להם פנאי לכך להיות עדיני־רגש בלונדון, בכרך גדול זה שהם כבשוהו וצללו במעמקי תהומו?

 

פרק שני: דְּזשׁוֹלְיוֹן הַזָּקֵן הוֹלֵךְ אֶל הָאוֹפֵּירָה    🔗

למחר בחמש שעות אחרי הצהרים ישב דזשוליון הזקן יחידי וסיגארה בין שפתיו ועל שולחן שבצדו כוס תה. הוא היה עיף ועד שהספיק לגמור לעשן את הסיגארה חטפתהו שינה והוא נתנמנם. זבוב בא וישב על שערות ראשו, קול נשימתו היה מנסר בכבדות בתוך הדממה הרוויה שינה ושפתו העליונה עלתה וירדה מתחת לשפמו השׂב. הסיגארה נשמטה מבין אצבעות ידו רבת־הגידים והקמטים ונפלה אל תוך הקמין הריק ונתאַכּלה שם מאליה.

חדר־העבודה הקטן והאפלולי, שזגוגיות חלונותיו המנומרות חתמו בעד מראית העין, היה מלא קטיפה ירוקה־כהה וכלי בית של עץ אדום מעשה פיתוח כליל נוי – מערכת כלי בית, אשר דזשוליון הזקן רגיל היה לאמור עליה: “לא הייתי תמה כלל אם באחד הימים תמצא לה קונים שישלמו בעדה מחיר גדול”.

אכן גדולה היתה קורת רוחו כשהיה מעלה על דעתו, שלאחר פטירתו מן העולם עתידים החפצים שלו להימכר במחיר מרובה מכפי ששילם בעדם בזמנו.

בתוך האטמוספירה של צבע החוּם, שהיה מיוחד לחדרים שבירכתי הבית של אחד הפורסייטים, היה הרושם של תמונה מתמונות רֶמבראנד שעורר בלב רואיו ראשו הגדול עם שערותיו הלבנות הנשען על הכר של כסאו רם־המשענת, מיטשטש ונפגם על ידי השפם, אשר חלק לפניו משהו מחזותו של איש צבא. אוֹרלוגין ישן, שנמצא ברשותו זה ארבעים שנה, עוד מלפני חתונתו, שקד למנות בנקישתו את מספר הרגעים, שהלכו ונסתלקו לעולם מבעליו הזקן.

מימיו לא שת לבו לחדר זה וכמעט שלא היה נכנס בו אפילו פעם בשנה, להוציא את כניסתו לשם לקיחת סיגארות מארון הקיר הקטן, ועכשיו התנקם בו חדר זה.

צדעיו, שהיו נטויים כגגות מעל ללחיים השקועות שמתחתיהם, גרמי לחייו וסנטרו בלטו בשנתו בליטה חדה ביותר והכרת פניו ענתה בו, שאכן איש זקן ושבע ימים הוא.

והנה הקיץ משנתו. דזשון נסעה ואיננה! דזשמס אמר לו שהוא ישאר לבדד. אכן שוטה היה אותו דזשמס כל ימיו. הוא נזכר בהנאה בבית שקם לו למקנה למורת רוחו של דזשמס. אכן יפה נענש הפעם בשל קמצנותו היתירה; אדם זה איננו יודע דבר חוץ מן הממון. כלום באמת הרבה במחיר הבית יותר מדאי? עליו להשקיע בו עוד המון כסף – וודאי יהיה זקוק לכל כספו עד שיבצע את הענין הזה של דזשון. מן הראוי היה שלא יסכים לשידוך הזה בשום פנים. היא הכירה לדעת את בוזיניי זה בבית בֵּיינס, בבית האדריכלים ביינס ובילדֶבוי. כמדומה לו שביינס זה, שהיה ממכיריו – ושהיה דומה במקצץ לאשה זקנה – הריהו דודו של אותו הבחור מצד אשתו. לאחר פגישה זו התחילה רצה אחריו; והרי כך טיבה: כיון שנתקע דבר במוחה, שוב אי אפשר היה להזיזה ממנו. הרי לעולם היתה כרוכה אחרי “קבצנים” עלובים שממין זה. בחור זה לא היתה פרוטה בידו, ואף על פי כן עמדה על דעתה להתארס עמו – עם רועה רוח זה, עם בחור זה שלא היה איש מעשה ושלא יעלה בידו לעולם להתגבר על קשי מצבו.

היא באה אליו יום אחד בפזיזות, כדרכה, וסחה לו את המעשה, וכאילו לשם תנחומים הוסיפה ואמרה:

“אדם מופלא הוא; יש אשר שבוע תמים היה חי על הקאקאו בלבד!”

“והריהו רוצה, שגם את תחיי על הקאקאו בלבד?”

“חלילה; הוא עומד לכונן לו עכשיו מעמד בחיים”.

דזשוליון הזקן הוציא את הסיגארה שלו מתחת לשפמו השׂב, שקצותיו היו מלוכלכים בקָפֶה, והביט אליה, אל בריה קטנה זו, שכבשה את לבבו ושפכה את מרותה עליו. הוא היה בקי מנכדתו בענין קביעת “מעמד בחיים”. אבל היא חבקה בידיה את ברכיו וחיככה את סנטרה אל פניו והשמיעה קול המיה חרישית כאחד החתולים. והוא נקש את האפר מעל הסיגארה שלו וקרא בפחי נפש:

“כולכן דומות זו לזו: אין דעתכן מתקררת עד שמאויי לבכן מתמלאים. אם את רוצה דוקא להביא עליך צרה, עשי כחפצך; אני רוחץ את כפי בנקיון”.

וכך רחץ את כפיו והסיר מעליו את האחריות מתוך שהתנה תנאי שלא יבוא בברית הנשואים עד שבוזיניי לא ישתכר לכל הפחות ארבע מאות לירות לשנה. “אני לא אוכל לתת לכם הרבה”, אמר אליה לפי דרכו ובנוסח שדזשון ידעה אותו יפה מתוך הרגל. “אולי ישתדל אותו פלוני, ששמו כך וכך, להשתכר כדי לספק אותך בקאקאו”.

ומיום שהתחיל אותו המעשה כמעט שעיניו לא ראוה. עסק ביש! לתת לה הרבה כסף כדי לסייע ביד אדם, שאין הוא יודע מה טיבו, לחיות חיי עצלות – דבר זה לא עלה אפילו על דעתו. הוא ראה בימיו מעשים שממין זה, וגלוי וידוע היה לפניו, שמעולם לא היתה להם אחרית טובה. ולמרבה צרתו נוכח, שאפסה ממנו כל תקוה למוטט את החלטתה; היא היתה קשת־עורף כפרד, וכך היה טיבה מילדותה. הוא לא ידע מה יהא סופו של דבר. יעשו מה שיעשו כפי הישג ידם. הוא לא יוותר עד שיראה שיש לו לבוזיניי הצעיר הכנסה משל עצמו. ברור היה כשמש, שבחור זה עתיד לגרום לדזשון לבטים קשים, שהרי הלה אין לו הבנה בעסקי ממון יותר מן הפרה. ועכשיו היא נזדרזה והלכה אל וויילס לבקר את דודותיו של אותו בחור, אשר בוודאי אך חתולות בלות מזוקן הן.

דזשוליון הזקן ישב והביט בלי־נוע אל הקיר, ורק עיניו הפקוחות לרווחה העידו עליו שאין הוא ישן… היש לך רעיון של שטות גדול מזה, שאותו גור כלב, שסוֹמס שמו, יוכל להשיא לו עצה! אך גור כלב היה כל ימיו אותו בעל החוטם המריח באויר! עוד מעט ויתאמר לאדם בעל רכוש, שיש לו אחוזת בית בכפר! בעל רכוש! אִי! כדומה לאביו היה כל ימיו מחטט ומנקר לבצוע בצע, אותו עול־ימים ערמומי, שלבו קר כקרח!

הוא קם ממקומו וניגש אל הארון הקטן והתחיל ממלא את קופסת־הסיגארות שלו בצרכי־עשון, שהוציאם מתוך צרור חדש. לפי מחירן לא היו הסיגארות הללו רעות כלל, אלא שאי אתה יכול להשיג עכשיו סיגארה טובה כל צרכה, כדוגמת הסיוּפֶּרפַיינוֹס של האנסון וברידזשר. אך זו היתה סיגארה של ממש!

מחשבתו לפפה אותו כריח ניחוח דק מן הדק ונשאה אותו בחזרה אל אותם הערבים הנפלאים, שבהם היה יושב ומעשן אחר הסעודה על המרפסת של בית־האוכל “כתר ושרביט” בחברתם של ניקולאס טְרפְרִי וטראקווייר ודזשק הֶרינג ואנתּוֹני תּוֹרנווֹרתי. כמה ערֵבות היו הסיגארות שלו בזמן ההוא! אהה לניק הזקן המסכן! – הוא מת, ודזשק הרינג – מת, וטראקווייק – מת ואשתו שלו גרמה למיתתו, ותורנוורתי – כולו נתמוטט ונתרופף (ואין תימה, שהרי גרגרן היה שלא במידה).

מכל בני החבורה שבאותם הימים לא נשתייר כמדומה לו אלא הוא בלבד, חוץ מסוויתין; אלא שסוויתין מגושם ועב־בשר הוא לאין שיעור ושוב לא יצלח למאומה.

אכן קשה לו להאמין, שמאז ועד עתה כבר עברו ימים רבים כל כך; הרי עדיין הוא חש עצמו צעיר! מכל המחשבות, שחלפו בלבו בשעה שעמד ומנה את הסיגארות, היתה מחשבה זו עוקצת ומרה ביותר. אף על פי שראשו כוסה לבנת שיבה והוא נשאר בודד בעולם, עדיין צעיר ורענן היה ברוחו. ואותם מועדי אחר הצהרים של אחד בשבת בהֶמְסטֵיד הִית, כשהיה מטייל ארוכות עם בנו ואחר סר לסעוד בבית האוכל המשובח אשר שם – מה ערבות היו אז הסיגארות שלו! וכמה נאה היה אז מזג האויר! עכשיו פסק מזג־אויר נאה מן העולם.

כשהיתה דזשון תינוקת בת חמש והוא היה מוציא אותה פעם בשבועיים, ביום ראשון, מחברת שתי הנשים הטובות, מחברת אמה וזקנתה, ומוליכה אל הביבר ועומד עמה על ראש גוב־הדובים ומפרנס את הדובים החביבים עליה בעוגות שנעץ בקצה הסוכך שלו – מה מתוקות היו הסיגארות שלו באותה שעה!

סיגארות! אפילו חוש הטעם שלו טרם נפגם עד היום הזה – אותו חוש הטעם המפורסם, אשר בשנות החמישים היה למשל בפי הבריות וכשהיו מדברים עליו היו אומרים: “אין בלונדון כולה בעל חיך טועם כפורסייט!” חוש־הטעם הדק הזה הוא הוא שגרם במידה ידועה להצלחתו – הצלחתו של סוחר התֵּה, ראש בית המסחר המפורסם “פורסייט וטריפרי”. התּה של בית המסחר הזה יחיד במינו היה והצטיין מאין כמוהו בריחו הנעים ובטיבו המשובח. על בית המסחר של פוֹרסייט וטריפרי אשר בסיטי היתה שרויה רוח של עסיקות ותעלומה, של קשרי־מסחר מיוחדים עם פירמות מזרחיות מיוחדות בסיוע של אניות מיוחדות היוצאות מנמלים מיוחדים.

וכמה טרח ויגע בעסק זה! בימים ההם היו בני אדם יודעים לעבוד עבודה! אבל הזאטוטים רודפי הרוח של עכשיו אינם מכירים אפילו פירושה של מלה זו. הוא היה תוקע עצמו אל תוך כל פרט ופרט, היה יודע את כל הנעשה ופעמים שהיה מבלה על אחד הענינים לילה תמים. והוא היה בורר לו את הסוכנים שלו בעצמו והתגאה בברירה זו. הוא היה רגיל לאמור, שטביעת עינו לגבי טיבם של בני אדם היתה סוד הצלחתו בעסקו ושכוחו המופלא לבור מהם את הראויים לו היה גורם לו הנאה לאמתה יותר מכל הדברים שבעולם. אלא שאותו העסק לא היה משלח־יד הגון כל צרכו לאדם בעל כשרונות שכאלה. ואפילו עכשיו, כשבית מסחר זה נהפך לחברה בעלת אחריות מוגבלת והתחיל להתדלדל (הוא הוציא משם את המניות שלו זה כמה), מרה נפשו עליו הרבה בשעה שנזכר באותם הימים. חבל שלא התעסק בעסק מעולה מזה! אלמלי היה עורך דין, היה מגיע לידי הצלחה מזהירה! ולא עוד אלא שעל דעתו עלתה אפילו מחשבה להעמיד עצמו לבחירה אל הפארלאמנט. שהרי כמה פעמים אמר לו ניקולאס טריפרי: “עלול היית, דזשו, לפעול ולעשות דבר, לולא היית זהיר כל כך!” אדם יקר היה אותו ניק הזקן! אדם טוב היה, אבל שובב וקל דעת! מפורסם לגנאי היה טריפרי זה! הוא לא היה זהיר מעולם. ועתה הריהו מת! דזשוליון הזקן מנה את הסיגארות שלו ביד תקיפה ושאל את נפשו, שמא באמת זהיר היה יותר מדאי.

הוא שם את קופסת־הסיגארות בכיס הצדדי שבמעילו, כּיפתּר את המעיל ועלה במדרגה הגבוהה אל חדר משכבו כשהוא גורר בכבדות רגל אחר רגל וכשהוא אוחז בידו במעקה של המדרגה. הבית היה גדול יותר מדאי. לאחר חתונתה של דזשון, אם באמת תינשא לאותו בחור – והיא וודאי תינשא לו – ישכיר את הבית וישכור לו דירה. למה לו להחזיק חצי תריסר משרתים בטלנים, שאין להם עבודה אחרת חוץ מן האכילה?

הוא צילצל בפעמון ומיד הופיע השמש – איש קומה ובעל זקן, צועד בחשאי ושתקן. דזשוליון הזקן צווהו לתת לו את מלבושיו, כי אמר ללכת אל הקלוב לסעוד שם.

“אימתי חזרה המרכבה, שהוליכה את העלמה דזשון אל התחנה? בשתים? אם כן צווה לרכב להביאה בשש שעות וחצי”.

אותו הקלוב, שדזשוליון הזקן נכנס לשם בשבע שעות בדיוק, היה אחד מאותם בתי הוועד הפוליטיים של המעמד הבינוני העליון, שראו ימים טובים מאלה. ואולם למרות השם הרע שיצא עליו, ואולי דווקא בגלל השם הרע הזה לא פסק כוח החִיוּת שלו ועדיין היה קיים. הבריות כבר עיפו מלאמור השכם ואמור על “דִיסיוּניון” שהוא גוסס וקרוב ליציאת הנשמה. גם דזשוליון הזקן היה אומר כך, ואף על פי כן הקל ראשו בעבודה זו במידה שהיה בה כדי להרגיז כל איש־קלוב ותיק.

“משום מה אינך מוחק את שמך מרשימת החברים?” שאלהו סוויתין לעתים קרובות מתוך מורת רוח עמוקה. “משום מה אינך נספח אל הקלוב ,פוליגלוט‘? יין כדומה ל,הֶדסיק’ שלנו אי אתה יכול להשיג בכל העיר לונדון בפחות מעשרים שילינג הבקבוק”. והוא הנמיך את קולו והוסיף ואמר: “שוב לא נשארו ממנו אלא חמשת אלפים תריסרים. הריני שותה אותו מדי ערב בערב”.

“הנני לעיין בדבר”, השיב דזשוליון הזקן; אבל כשהיה מעיין בדבר, נתקל תמיד בשאלה על דבר חמישים הגיניאות דמי כניסה ועל אשר לא יוכל להתקבל לחבר אלא לאחר ארבע או חמש שנים. ובכן הוסיף לעיין בדבר.

הוא היה זקן יותר מדאי מלהיות ליברלי וזה ימים רבים שחדל מהאמין בעיקרים הפוליטיים של הקלוב שלו, ולא עוד אלא שגלוי וידוע היה שחשב אותם “לדברי שטות”, ואף על פי כן היה מוצא הנאה בדבר להוסיף ולהיות חבר לקלוב למרות הניגוד הגדול שבין העיקרים של הקלוב ובין העיקרים של עצמו. הוא רחש תמיד רגש של בוז לבית וועד זה, שלא נטפל אליו אלא לאחר שסרבו לקבלו את הקלוב “הוֹטש פּוֹטש” משום שהוא “עוסק במסחר”. כאילו נופל היה בערכו מכל אחד ואחד מאנשי הקלוב ההוא! ודבר המובן מאליו שהוא בז לאותו בית־הוועד שקיבל אותו לחבר. ומי היו חבריו? אספסוף של בריות שונות – ספסרים, פרקליטים ומוכרים בהכרזה ושאר מיני בריות שכמותן המצויות בסיטי! כדומה לרוב בני האדם בעלי אופי חזק ומעוטי מקוריות היה דזשוליון הזקן מזלזל במעמד שהוא נמנה עליו. הוא היה מקיים באמונה את המנהגים החברתיים ואת שאר המנהגים של בני המעמד הזה, אבל בלבו חשב את האנשים האלה “לאספסוף נקלה”.

השנים הרבות והפילוסופיה שלו טישטשו את זכר המפלה שנחל בקלוב “הוטש פוטש”, ועכשיו נראה לו אותו בית־הוועד כמלך הקלובים שבעולם. הוא יכול היה להתקבל לשם ולהיות שם חבר כל אותן השנים, אבל דזשק הרינג, שהציע אותו והמליץ עליו, עשה את מעשהו ברשלנות יתירה והללו לא ידעו מה הם עושים כשסרבו להכניסו בחברתם. הרי את בנו דזשו קיבלו מיד ובוודאי הנהו חבר שם עד היום הזה, שכן לפני שמונה שנים קיבל מכתב שנשלח משם.

זה ארבעה חדשים שלא ביקר בקלוב שלו ובינתיים ייפוּ את הבנין ומשחו אותו בצבע מנומר כדרך שעושים לבתים ולאניות ישנים, שבעליהם רוצים להיפטר מהם ולמכרם.

“כמה מגואל הוא צבעו של חדר־העשון!” אמר אל נפשו. “חדר־האוכל נאה הוא”.

הגוון השוקולדי העמום עם המזג הקל של צבע ירוק היה לפי טעמו שלו.

הוא הזמין ארוחה וישב באותה הפינה ואולי אצל אותו השולחן עצמו (ב“דיסיוניון” זה, שהיה קלוב, אשר העיקרים שלו היו כמעט ראדיקליים, כמעט שלא נתחלפה מערכת כלי־הבית), שהיה רגיל לשבת שם לפני עשרים וחמש שנה הוא ובנו, כשהיה הולך עמו לפעמים בימי הפגרא שלו אל התיאטרון.

הנער אהב את התיאטרון ודזשוליון הזקן נזכר איך היה יושב ממולו ומשתדל להעלים את התרגשותו תחת מסוה של שויון נפש, אלא שהדבר לא עלה בידו.

הוא הזמין אותה הארוחה עצמה, שהנער היה בוחר בה תמיד – מרק, דגים, קציצות של בשר ועוגה מתוקה. אהה, אילו ישב פה עכשיו ממולו!

הם לא נפגשו זה ארבע־עשרה שנה. וזוהי לא הפעם הראשונה במשך ארבע־עשרה השנים האלה שדזשוליון הזקן היה מהרהר בלבו שמא ראוי הוא במקצת לדופי בענין של בנו. אהבה לא מוצלחה אל דַנָאֶה תורנווֹרתי היפה והגנדרנית היא שגרמה לדזשו לשאת לו לאשה את אמה של דזשון. אפשר שהיתה שומה עליו לעכב את הנשואים האלה, שהרי שניהם היו צעירים יותר מדאי; אבל לאחר שנוכח לדעת עד כמה נוח הוא דזשו להתלהב, היה אדיר חפצו לראותו במהרה כשהוא נשוי. ומקץ ארבע שנים בא המשבר! אמנם אי־אפשר היה לו לזַכות את מעשה בנו בענין המשבר הזה; השכל והמוסר – שני בניני־אבות מוצקים שעל פיהם התנהג בחיים – הגידו לו שאין צידוק לאותו המעשה, אבל לבו זעק בקרבו. ואולם ענינים שכאלה יש בהם מן האכזריות ואין רחמים לפניהם. שהרי מלבד הבן היתה כאן עוד דזשון, אותה התינוקת בעלת השערות שמראיהן כמראה האש, אשר נאחזה בו ודבקה אחריו וכבשה את לבבו – אותו הלב, שהיה עשוי להיות משחק ומקום מקלט לבריות זעירות וחסרות־עזר. בינתו היתרה עמדה לו להבחין יפה שעליו להיפרד מן הבן או מן הנכדה ושאין כאן מקום לפשרות. זו היתה הטראגדיה שבכל אותו המאורע. ויד הבריה הזעירה וחסרת־העזר היתה על העליונה. הוא לא יכול להיות כרוך אחרי שניהם כאחד, וכך עמד ונפרד מן הבן.

פרידה זו נמשכה עד היום הזה.

הוא הציע לדזשו תמיכת־כסף קטנה, אבל הלז סירב לקבלה, ואפשר שסירוב זה פגע בו פגיעה קשה יותר מכל, שהרי הוא שלל ממנו את היכולת האחרונה לתת מוצא לאהבה הכבושה בלבו. והדבר הגיע לידי קרע קשה ומוחלט ככל קרע שנגרם על ידי עסקי רכוש וקנין, על ידי נתינת מתנה או על ידי המֵאון לתִתָה.

הסעודה לא ערבה לו. היין השאמפאני היה נוזל חמוץ ומר, שלא כאותו ה“ווֵיוו קְלִיקוֹ” שמלפנים. בשעה שגמע את הקפה ניצנצה מחשבה בלבו ללכת אל האופירה. בעתון “טיימס” – הוא בחל בעתונים אחרים – קרא את המודעה על המחזות שמשחקים באותו הערב. בבית האופירה הציגו את “פידֵיליוֹ”.

השבח לאלוהים, שלא העלו על הבימה אחד מאותם מחזות־ההבאי הגרמניים החדשים, מעשה ידיו של אותו אדם שֶוַואגנר שמו.

הוא חבש לראשו את הצילינדר הישן שלו, אשר ברוחב מידתו ובשוליו השחוקים מרוב מישמוש היה משמש מעין סמל לימים טובים מאלה. אחר הוציא זוג נעלי־ידים ישנות, דקות וכחולות־כהות, אשר מחמת שכנותן הקרובה אל תיק־הסיגארות שבכיס מעילו היה ריח של עור גס נודף מהן, ועלה אל אחת המרכבות.

המרכבה עברה ברעש ובמרוצה עליזה דרך הרחובות, שהיו מלאים תשואות ותנועת חיים שלא כדרכם, מה שהתמיה ביותר את דזשוליון הזקן.

“בתי המלון וודאי מרויחים עכשיו ממון הרבה”, הירהר בלבו. לפני שנים אחדות עדיין לא היה בעולם אף אחד מבתי המלון הגדולים הללו. הוא נזכר בקורת רוח באחוזת קרקע שיש לו בקרבת המקום. מחירה ודאי הולך ועולה עכשיו במהירות של קפיצה. מה רבה התנועה!

ופתאום השתקע באחת מאותן המחשבות המפשטות, שלא היתה להן שום נגיעה אל עצמו ואל בשרו ושלא היו מצויות כלל אצל הפורסייטים. סגולה זו של הגיית מחשבות מפשטות היתה משמשת במקצת סוד יתרונו על יתר בני משפחתו. אכן גרגרי אבק עלובים הם בני אדם וכמוהם כאין, ומה רב מספרם! ומה יהא בסופם של כולם?

רגליו מעדו בצאתו מן המרכבה; הוא שילם לרכב את דמי הנסיעה בדיוק, ניגש אל קופת התיאטרון לקנות כרטיס ועמד שם כשהוא מחזיק את הארנק שלו בידו – הוא היה נושא תמיד את כספו בארנק והיה מגנה את המנהג שנהגו הרבה צעירים שבימינו לשאת את כספם בכיסיהם כשהוא מפוזר. הממונה על הקופה הוציא ראשו מן האשנב ככלב זקן המציץ ממלונתו.

“היך”, קרא בקול מביע תמהון, “האתה זה, מיסטר דזשוליון פורסייט? אמנם כן! זה כמה שנים שלא ראיתיך, אדוני! הוי אבי שבשמים! אכן נשתנו העתים! היו ימים שאתה ואחיך ואותו השמאי במכירה פומבית – מיסטר טרֶקֶר ומיסטר ניקולאס טריפרי – הייתם תופסים כאן בקביעות ששה או שבעה כסאות בכל עונה. ומה שלומך, אדוני? אמנם כן, אין אדם הולך ונעשה צעיר!”

צבע עיניו של דזשוליון הזקן העמיק; הוא שילם את הגיניאה שלו. הרי עדיין לא שכחוהו! ולקול נגינת הפתיחה נכנס אל האולם כסוס־מלחמה זקן הבא אל שדה הקרב.

הוא קיפל את הצילינדר שלו, ישב על מקומו, חלץ את נעלי־ידיו לפי מנהגו הישן, נטל את המשקפת שלו והשקיף ארוכות בכל אשר מסביב לו בבית. ולסוף הניח את המשקפת על מגבעתו המקופלה וכוון את עיניו אל המסך. המחשבה, שהוא כבר עבר ובטל מן העולם, עינתה היום את נפשו יותר מאשר בשאר הימים. אנה נעלמו כל אותן הנשים, כל אותן הנשים היפות, שהיו כל כך מרובות בבית זה בימיו? אנה נעלם אותו הרטט שמילא את לבו בשעה שהיה מצפה להופעתו של אחד המזמרים הנעלים? ואיה אותה ההרגשה של שפעת החיים ושל כוח־היכולת לרוות את כל התענוגות האלה?

הוא היה הותיק שבין מבקרי האופירה בימיו! עכשיו פסקה האופירה מן העולם! אותו וואגנר הרס את הכל – אין ניגון ואין מזמרים. והרי היו מזמרות נפלאות בעולם! אהה, כולן ספו ואינן! הוא ישב והביט אל המחזות הישנים הידועים לו ובלבו קור וקפאון.

למן קווצת הכסף אשר ממעל לאזנו עד לרגלו הנעולה נעל־לכה עם גומי בצדיה לא היה בו בדזשוליון הזקן כלום משל כבדות וחולשה. הוא ישב ישר־קומה כמעט כמו בשנים שעברו, כשהיה בא לכאן בכל ערב. וכוח הראיה שלו יפה היה עכשיו כמעט כמו באותן השנים, אבל כמה גדולה העיפות שהוא חש בלבו ומה עצמו פחי נפשו!

כל ימיו רגיל היה ליהנות מתענוגות החיים ואפילו מפחותי הערך – וכאלה רבים היו – אלא שנהנה מכולם לא יותר מן המידה, כדי לשַׁמֵר את צעירותו ורעננותו. אבל עכשיו עזבוהו יכולת ההנאה והפילוסופיה שלו ולא נותרה בו אלא אותה ההרגשה האיומה, שהכל עבר ובטל מן העולם. אפילו מקהלת האסירים ושירת פלוריאן לא יכלו להניס את יגון בדידותו.

אהה, אילו היה לכל הפחות דזשו עמו! הנער הריהו עכשיו וודאי כבן ארבעים. הוא ביזבז לבטלה ארבע־עשרה שנה משנותיו של בנו יחידו. והרי דזשו שוב אינו נידח ומנודה מגו החברה. הוא היה נשוי. דזשוליון הזקן לא יכול התאפק ועמד ושלח לבנו המחאה על חמש מאות לירה לאות הוקרה על בואו בברית הנשואים. ההמחאה הושבה לו בצירוף אגרת כתובה על גליון של הקלוב “הוטש־פוטש”, ובה נאמרו הדברים האלה:

"אבי מחמד נפשי,

מתנתך הנדיבה היתה לרצון לי, לפי שראיתי בה סימן שאינני רע בעיניך במידה יתירה. הריני מחזירה לך, אבל אם יהי רצון מלפניך להניח את הסכום הזה למשמרת על שם התינוק שלנו (אנו קוראים לו דזשולי), אשר שמנו וכנוי משפחתנו נקרא עליו, תגרום לי בכך שמחה גדולה.

הנני מקווה בכל לבי כי בריאותך הריהי כתיקונה כמו תמיד.

בנך אוהבך

דזשו".

אגרת זו נאה ויאה היתה לנער. הרי תמיד בחור חביב ומנומס היה. דזשוליון הזקן החזיר לו תשובה לאמור:

"דזשו יקירי.

הסכום (חמש מאות לירה) רשום בפנקסאות שלי לזכות בנך דזשוליון פורסייט ברבית של חמשה למאה לשנה. הריני מקוה כי שלום לך. בריאותי עדיין כשורה.

אביך האוהבך אהבה נאמנה

דזשוליון פורסייט".

ומדי שנה בשנה בראשון ליאנואר היה מוסיף על הסכום מאה לירות ואת הרבית. והסכום הלך והתרבה ובראש השנה הבא יעלה לידי אלף וחמש מאות לירות ועוד כמה לירות! קשה להביע כמה קורת־רוח גרם לו מעשה־החשבון השנתי הזה. אבל חליפת המכתבים נפסקה.

למרות אהבתו את בנו, למרות אינסטינקט, אשר מקצתו היה קבוע בו מטבע ברייתו ומקצתו סיגל אותו, כאלפי אנשים אחרים מבני המעמד שלו, מתוך יגיעה בעסקים ומתוך שקידה שאינה פוסקת עליהם, ואשר הכשיר אותו לדון את מעשי בני האדם על פי תולדותיהם ולא על פי כללים ועיקרים, – למרות כל אלה עצור היה במעמקי לבו רגש של חרדה. מן הדין הוא שבנו יהיה חוזר על הפתחים ואחריתו תהיה מרה, שהרי כך העלה מתוך כל הרומאנים, הדרשות והמחזות אשר קרא ואשר שמע ואשר ראה מימיו.

לאחר שקיבל בחזרה את ההמחאה נדמה לו שאין סדרו של עולם כתיקונו. שאלמלא כן, משום מה אין בנו חוזר על הפתחים? ואף על פי כן, מי יודע מה יהא סופו של דבר?

הוא שמע – כלומר הדבר נתברר לו על ידי חקירה ודרישה – שדזשו יושב בסֵן־דזשמס־ווּד, בבית קטן עם גן אשר בוויסטֶריה אויניוּ, שהוא בא עם אשתו בחברת חוג מכרים – וודאי מין חוג של בריות משונות – ושיש להם בן ובת, – שם הילד דזשוליון (על פי מצב הדברים ראה דזשוליון הזקן בשם זה מן הציניסמוס והוא ירא מן הציניסמוס ושנא אותו), ושם הילדה, שנולדה אחרי החתונה, הוֹלי. מי יודע מה מצבו של בנו לאמתו? הוא מכר את הנחלה שקיבל מאת אבי אמו ושימש במשרה של סוכן לאחריות אצל ללוֹיד, וחוץ מזה היה מצייר תמונות בצבעי־מים. הדבר הזה גלוי וידוע לדזשוליון הזקן, משום שהיה קונה לעתים את התמונות האלה בצנעה, לאחר שראה במקרה את שם בנו כתוב בשולי ציור של שפת התֶּמזָה, שהיה מוצג לראוה בחלונו של מוכר תמונות. בעיניו היו גרועות והוא לא תלה אותן מפני החתימה שעל גבן, אלא שמר אותן במגֵרה סגורה.

בשבתו בבית־האופירה הגדול תקפוהו געגועים עזים אל בנו. הוא זכר את הימים, שבהם היה מנענע אותו הנה והנה בין ברכיו והוא לבוש אז תלבושת שחומה; את הזמן, שבו היה רץ אחרי הסוס הקטן שהנער היה רכוב עליו והיה מלמדו כיצד רוכבים; את היום, שבו הוליכו בפעם הראשונה אל בית הספר. הוא היה פעוט נחמד ונעים! כשנתחנך בבית הספר שבאיטן אפשר שסיגל לו משהו יותר מדאי מאותם הנימוסים הנאים והרצויים, אשר ככל הידוע לדזשוליון הזקן אינם נקנים אלא בבתי חינוך שכאלה ובהוצאות מרובות; ואף על פי כן לא שינה טיבו והיה מעורב עם הבריות. וגם לאחר שגמר את חוק למודיו בקמברידזש היה איש רעים וחבר טוב – אולי משהו יהיר עקב המדעים אשר רכש לו שם. דזשוליון הזקן לא שינה מעולם את רגשותיו לגבי האסכולות והאוניברסיטאות הציבוריות וכל ימיו היה הוגה הערצה גדולה וגם חשד לגבי שיטה של חינוך המכוונה לתועלת של מרום עם הארץ ואשר הוא גופו לא זכה ליהנות ממנה… עכשיו לאחר שדזשון נסעה ועזבה אותו, או כמעט שעזבה אותו, היה מוצא ניחומים לנפשו אילו שב וראה את בנו. ומתוך מחשבה זו, שהיה בה משום בגידה למשפחתו, לעיקרי דעותיו ולמעמדו שלו כוון דזשוליון הזקן את מבטי עיניו אל המזמרת שעל הבימה. כמה עלובה היא בריה זו – כמה עלובה היא! ואותו פלוֹריאן בול־עץ גמור הוא!

האופירה נגמרה. כיום הזה מסתפקים בני אדם במועט ואפשר לגרום להם קורת רוח על נקלה!

בתוך הדוחק שברחוב עלה בידו לכבוש מרכבה מתחת ידיו של איש חזק וצעיר ממנו, שנתן עיניו בה וכבר מובטח היה שהיא שלו. הרכב נטה מן הדרך הרגילה ופנה לעבר אחר; דזשוליון הזקן שלח את ידו מבעד למכסה המרכבה כדי לכוונו לדרך הנכונה (כל דרכי העקיפין היו שנואות עליו); אבל בו ברגע שהמרכבה פנתה לצד המכוון, ראה פתאום לפניו את הקלוב “הוטש פוטש”, ומיד גברו עליו הגעגועים הטמירים שמילאו את נפשו כל אותו הערב. הוא צווה לרכב לעמוד. הוא החליט להיכנס אל הקלוב ולשאול אם דזשו עדיין נמנה בין חבריו.

הוא נכנס. מראה אולם־הביאה היה עדיין כמראהו בזמן שהיה בא אל הקלוב כדי לסעוד שם עם דזשק הרינג; באותם הימים היה הטבח שבכאן בחיר הטבחים שבלונדון. הוא העיף מסביבו אותו המבט החד והתקיף, אשר הכריח כל ימיו את המשרתים לשמשו יפה מאשר את שאר הבריות.

“וכי מיסטר דזשוליון פורסייט עדיין חבר הוא לקלוב?”

“הן, אדוני; הריהו עכשיו כאן; ומה שם אדוני, כי אודיענו?” דזשוליון הזקן נתבלבל.

“הריני אביו”, ענה ואמר.

ולאחר שהפליט מפיו את המלים האלה, הסב את גבו אל הקמין.

באותה שעה עמד דזשוליון־הבן לצאת מן הקלוב; הוא חבש את כובעו ושם פניו אל אולם־הביאה, והנה בא לקראתו שומר הסף. הוא לא היה עוד מן הצעירים; שערותיו כבר התחילו מלבינות, ופניו, שהיו העתקה מדויקה של פני אביו עם אותו השפם הארוך שקצותיו תלויים מטה, נראו מיוגעים ודלים ביותר. פניו הלבינו. פגישה זו לאחר פרידה של שנים מרובות כל כך היתה נוראה, שכן אין לך דבר נורא בעולם ממיני סצינות שכאלה. הם נפגשו והושיטו זה לזה יד בלי דַבֵּר דבר. אחר פתח האב ואמר בקול רועד:

“השלום לך, נערי שלי?”

והבן החזיר:

“השלום לך, אבא?”

ידו של דזשוליון הזקן רעדה בתוך נעל־היד הדקה שהיתה נעולה.

“אם דרכך דרכי”, אמר אל בנו, “הריני להוליכך במרכבתי”.

והם יצאו ועלו אל המרכבה כאילו היו רגילים ללוות זה את זה בכל ערב הביתה.

לדזשוליון הזקן נדמה, שבנו גדל. “הוא נעשה יותר גברי”, אמר אל נפשו. על פני בנו, שנוחים ומסבירים היו מטבעם, היה שרוי עכשיו מסוה של לעג, כאילו הכריחוהו מאורעות חייו להזדיין ולעמוד על נפשו. אמנם רשמי פניו היו של פורסייטי גמור, אבל הארשת שלהם היתה של מלומד או של פילוסוף המתעמק בתוך נפשו. אין ספק בדבר שבמשך חמש־עשרה השנים הללו היה מוטל עליו להסתכל הרבה בנפשו פנימה.

מתחילה נתבהל דזשוליון־הבן למראה אביו – הוא נראה לו כל כך כחוש וזקן. אבל במרכבה נדמה לו שהוא לא נשתנה כלל ושמראהו שָׁלֵו כמו שהיה וקומתו זקופה ומבטי עיניו חדים ותקיפים כמלפנים.

“מראיך טוב, אבא”.

“לא רע”, השיב דזשוליון הזקן.

באותה שעה הטרידה את דעתו חששה אחת, שהוא ראה צורך להביעה בדברים. כיון שהחזיר אליו את בנו, רצה לדעת מה מצבו החמרי.

“דזשו”, פתח ואמר, “הריני מבקש לדעת כיצד אתה חי. סברה, שאתה שקוע בחובות?”

הוא ניסח את שאלתו בצורה זו, כדי להקל על בנו להודות על האמת.

ואולם דזשוליון־הבן השיב מתוך לצון:

“לא! אין לי שום חובות!”

ראה דזשוליון הזקן, ששאלה זו גרמה לו מורת רוח, ולכן נגע בידו. אכן הרחיק ללכת כשעורר שאלה מסוכנה זו. ואף על פי כן יפה עשה שעורר אותה, ולא עוד אלא שדזשו לא כעס עליו מימיו. והם נסעו לדרכם הלאה ושוב לא דיברו דבר עד שהגיעו אל סטנהופ גייט. דזשוליון הזקן הזמין את הבן להיכנס אל הבית, אבל הלז נד בראשו לאות מיאון.

“דזשון איננה”, אמר האב בלשון חטופה. “היא נסעה היום לשם ביקור. וודאי ידוע לך, שהיא נארסה ועומדת להינשא?”

“כבר?” מילמל דזשוליון הצעיר.

דזשוליון הזקן ירד מעל המרכבה וכששילם לרכב את דמי הנסיעה נתן לו בטעות מטבע של זהב תחת שילינג. לידי טעות שכזו הוא בא בפעם הראשונה בימי חייו.

הרכב שם את המטבע בפיו והצליף את סוסו בשוטו בצנעה וחפז ונסתלק במהירות.

דזשוליון הזקן סובב בחשאי את המפתח במנעול, פתח את הדלת ורמז לבנו להיכנס. והבן ראה אותו כשהוא תולה את מעילו בחשיבות והכרת פניו באותה שעה היתה כשל נער האומר לגנוב דובדבניות.

הדלת של חדר האוכל היתה פתוחה, המנורה של גאז הומך אורה; על טס־התה עמד מיחם של ספיריטוס ורתח מתוך שריקה, ובסמוך לו רבץ על שולחן־האוכל חתול ישן וחצוף למראה. דזשוליון הזקן הבריח אותו מיד בנזיפה מעל השולחן וגילגל אחריו את הצילינדר שלו. המקרה הזה המציא רווחה לרגשות לבו באותה שעה.

“הריהו לקוי בפרעושים”, ענה ואמר כשהוא מגרש את החתול מן החדר. בפתח האולם המוליך אל הדיוטה התחתונה קרא פעמים אחדות את הקריאה “הססט!” כאילו הוא מאיץ בחתול להסתלק, ופתאום הופיע למטה סוכן־הבית כאילו דרך מקרה.

“עלה על משכבך, פארפיט”, אמר דזשוליון הזקן. “אני בעצמי אסגור את הדלת ואכבה את המאור”.

כשחזר אל חדר־האוכל כבר מצא שם את החתול שקדמהו. הלז זקף את זנבו למעלה והסבירהו בכך, שהוא הבין מלכתחילה שכל אותו המעשה לא היה אלא תכסיס־ערמה לסלק על ידו את סוכן הבית.

סופם של תכסיסי־הערמה הביתיים שלו היה תמיד כשלון גמור.

דזשוליון הצעיר לא יכול להתאפק שלא לחייך. הוא היה מומחה לליצנות וכל מה שאירע באותו הערב נראה לו מן הצד המבדח והליצני שבו. המעשה בחתול והבשורה על אירוסיה של בתו מגוחכים היו כאחד. נמצא, ששוב אין לו חלק בבתו, כשם שאין לו חלק בחתול זה! וברוחו ניצנץ באותה שעה הרעיון הפיוטי האצור במדת הגמול והצדק הזאת!

“ומה מראיה של דזשון עכשיו?” פתח ושאל.

“בריה קטנה היא”, החזיר דזשוליון הזקן; “אומרים, שהיא דומה אלי, אבל אין אלה אלא דברי שטות. היא דומה ביותר אל אמה – עיניה ושערותיה כשל אמה”. “האומנם! וכי נאה היא?” דזשוליון הזקן פורסייט גמור היה ומעולם לא היה מהלל דבר בגלוי לב, ומה גם דבר שהיה חביב עליו ביותר.

“היא אינה מכוערת – הסנטר שלה הריהו סנטר של בני פורסייט לאמתו. עכשיו, כיון שאיננה, תרבה כאן הבדידות, דזשו”.

דזשוליון הצעיר הביט אל אביו ושוב נבהל למראהו, כשם שנבהל בשעה שראה אותו בתחילה.

“ומה אתה אומר לעשות, אבא? הריהי וודאי כולה דבוקה בו וכרוכה אחריו?”

“מה אני אומר לעשות?” השיב דזשוליון הזקן במרירות. “אכן קשה יהיה לי לחיות כאן בבדידות. אינני יודע מה תהא עלי. הריני מתאווה עד מאוד” – הוא עצר במלים והוסיף ואמר: “עיקר השאלה היא מה לי לעשות לבית?”

דזשוליון־הבן הביט מסביבו בחדר. הוא היה גדול ומלא שממון; על קירותיו היו תלויות תמונות רבות־מידות, שעליהן מצויירים מראות של חיי שקט ושהוא זכר אותן מימי נערותו – כלבים נמים, שחוטמם תקוע בצרורות של גזר, ועל ידם בצלים ואשכולות ענבים. הבית היה מרווח וגדול ביותר, אלא שלא יכול לדמות בנפשו כיצד יוכל אביו לדור בדירה קטנה מזו. כל זה נראה לו מלא אירוניה ומגוחך ביותר.

הנה על הכורסה הגדולה הזאת יושב דזשוליון הזקן, טיפוס־אב של המשפחה, של המעמד ושל האמונה שלו, שערות ראשו לבנות ומצחו גבוה וקמור והוא כולו סמל המתינות, הסדר ואהבת הקנין והרכוש. ואף על פי כן גלמוד ובודד הוא ככל זקן גלמוד ובודד אשר בלונדון!

הרי הוא יושב בתוך הרווחה השוממה שבחדר ואינו אלא משחק בידי כוחות איתנים, שאינם משגיחים במשפחה, במעמד ובאמונה, אלא מוליכים מעשה־מכונה ובאכזריות אל מטרות נעלמות שאין להן חקר. זו התמונה שנגלתה באותה שעה לפני דזשוליון־הבן, שהיה מחונן כשרון של הסתכלות מפשטה.

אי לו לאביו הזקן המסכן! ובכן זהו הקץ, זוהי התכלית, אשר למענה היה חי חיים של הסתפקות מופלאה כל כך! כדי להישאר בדד בעולם, כדי להזקין הלוך והזקין ולהתגעגע על נפש אדם לדבר עמה דבר!

ובאותה שעה עצמה היה דזשוליון הזקן מסתכל בבנו. הוא השתוקק לדבר על הרבה ענינים, שאי אפשר היה לו לדבר עליהם כל אותן השנים. שהרי אי אפשר היה לו לפרש בכובד ראש לדזשון שהוא מובטח, כי מחיר המגרש שלו אשר ברובע־העיר עתיד לעלות הלוך ועלה; אי אפשר היה לו להגיד לה את דבר החששה שלו בנוגע לשתיקה הממושכה והמחרידה, ששותק פיפין המנהל הראשי של “חברת הפחמים החדשה”, שהוא היה משמש נשיאה ימים רבים כל כך; לשיח לה את מרי נפשו על הירידה שאינה פוסקת שיורד ערך מניות־הגולגותא האמריקניות, או להוועץ עמה כיצד לסדר את עניני הרכוש בכדי להיפטר מן המסים שיטילו עליהם לאחר פטירתו מן העולם. ואמנם בהשפעתו של ספל תה, שהוא היה מנער בו בכף לאין קץ, התחיל סוף סוף לדבר. לפניו נפתחו אופקי־חיים חדשים, נתגלתה לו ארץ־בחירה של שיחה ושל השתפכות הנפש, אשר בה יכול למצוא מקלט מפני החששות והירהורי החרטה, אשר בה יכול לענג את הנפש במיץ האופיום המתוק של המזימות והתכניות כיצד לעגֶל את הונו ולעשות לבן־אלמות אותו החלק היחיד מעצמו, שישאר בחיים לאחר פטירתו מן העולם.

דזשוליון־הבן היה נאה שומע – מעלה יתירה זו היתה מצויה בו תמיד. הוא הצמיד את עיניו בפני אביו ופעמים שהיה שואל שאלה. פעמון האורלוגין השמיע את השעה האחת ודזשוליון הזקן טרם גמר את דבריו. ואולם קול האורלוגין הזכירהו את העיקרים הקבועים שלו. הוא הוציא את כלי־השעות שלו מכיסו והציץ בו ותמה שהשעה מאוחרה כל כך.

“עלי לעלות על מכבי, דזשו”, ענה ואמר.

דזשוליון־הבן קם ופשט את ידו כדי לעזור לאביו לקום מכסאו. פני הזקן נראו שוב מיוגעים ודלים ועיניו היו מופנות לצד אחר.

“היה שלום נערי שלי! חיה בטוב!”

מקץ רגע יצא דזשוליון־הבן מן החדר. עיניו חשכו וכמעט שלא ראו דבר ושפתיו המחייכות נתעוותו. הנה עברו חמש־עשרה שנה מאז הבחין שהחיים לא דבר פשוט הם, ואולם אך היום ראה ונוכח שפרשה קשה ומסובכה הם מאין כמוהם.

 

פרק שלישי: סְעוּדָה אֵצֶל סְוִויתִין    🔗

בחדר האוכל של סוויתין, שצבע אוֹראנזש ותכלת לו ושהיה מָפְנֶה כלפי גן־העיר, היה השולחן העגול ערוך בשביל שנים־עשר איש.

נברשת של בדולח מלוטש עם נרות דולקים היתה תלויה מעל לשולחן כעין סטאלאקטיט ענקי ויצקה נגהה על מראות גדולות הקבועות במסגרות מוזהבות, על טבלאות השיש של שולחנות צדדיים ועל גבי כסאות של זהב עם מושבים מרוקמים. כל חפץ שבאותו החדר היה משמש עדות לאותה אהבת היופי הנטועה בקרב כל משפחה, שהיה מוטל עליה לסול בכוחות עצמה את דרכה מן השדרות הפחותות שבעם אל מרומי החברה. סוויתין היה בוחל תכלית הבחילה בכל דבר שיש בו מן הפשטות ואהב קישוטים של זהב, ועל ידי כך נתפרסם בין בני גילו כאדם בעל טעם מעולה, אם גם קצת נוטה להידור ולמותרות. וההכרה שבלבו, שכל מי שנכנס אל חדרי דירתו מבחין מיד שאדם עשיר הוא, המציאה לו אושר אמתי ומתמיד, ששום ענין אחר מעניני החיים אולי לא היה עלול להמציאו לו.

לאחר שסילק עצמו מעסקו, עסק של סרסור לבתים, שהיה בזוי בעיני הבריות, בייחוד בגלל המכירה בהכרזה הכרוכה בו, התמכר כולו לנטיות אריסטוקרטיות.

הוא היה שקוע בתוך הדר התפארת של שנות־חייו המאוחרות כזבוב בתוך סוכר; וברוחו, אשר מן הבוקר עד הערב לא היתה עסוקה אלא מעט, שלטו שתי הרגשות משונות והפוכות זו מזו: הנאה חשאית ונמרצה על אשר סלל לו את נתיבו בחיים ויצר את אשרו בידי עצמו, ורגש שאדם בעל חשיבות שכמותו לא התגאל מימיו בעבודה.

הוא עמד אצל המזנון כשהוא לבוש חזיה לבנה עם כפתורים גדולים של זהב ושוהם והשגיח אל משרתו שתקע שלושה בקבוקים של יין שאמפאני עמוק אל תוך דליים של קרח. הקפלים הבלים אשר לסנטרו הכפול היו תקועים בלי־נוע בין שני קצות צוארונו הזקוף. אותו צוארון גרם לו מכאוב על כל תנועה מתנועותיו, ואף על פי כן לא היה מחליפו בשום פנים. עיניו שוטטו מבקבוק אל בקבוק. הוא נמלך באותה שעה בנפשו ובא לידי המסקנות האלה: דזשוליון שותה כוס אחת, או אולי שתים, שכן הוא זהיר כל כך. דזשמס אינו יכול לשתות עכשיו יין. ניקולאס ופאני וודאי יבלעו מים לאין מידה! סוֹמס אינו מן המנין. הרי בני־האחים הצעירים הללו – סוֹמס היה בן שלושים ואחת – אינם יודעים לשתות! אפשר בוֹזיניי? כשנתקל סוויתין בשמו של אדם נכרי זה, שעמד מחוץ לתחום התפיסה של הפילוסופיה שלו, נתבלבלה דעתו. דאגה באה בלבו! מי יודע מה טיבו של אדם זה? ודזשוּן היתה אך נערה, ולא עוד אלא שהיא אכולת אהבה; אֶמילי, אשתו של דזשמס, אהבה כוס יין שאמפאני טוב. בשביל דזשוּלֵי היה היין השאמפאני יבש יותר מדי, שהרי חכה של זקנה חביבה זו איבד את חוש הטעם. אבל הנה הֶטִי טשסמן! המחשבה הישנה הזאת הקדירה את ברק עיניו המזהירות: הוא לא יתמה כלל אם היא תגמע חצי הבקבוק!

ואולי בשעה שנזכר בשאר הקרואים שלו, ניצנץ בפניו הבלים מבע של מתיקות כאותו של חתול בזמן שהוא מתחיל להשמיע את קול המיתו החרישית. הרי אשתו של סומס! זו וודאי אינה שותה הרבה, אבל היא יודעת להעריך את טיב המשקה שהיא שותה; אך עונג הוא לתת לה יין טוב! אכן אשה נאה היא – ונוטה לו חיבה.

המחשבה עליה מעין יין שאמפאני היתה! אכן תענוג הוא לאדם לתת יין טוב לאשה צעירה, שמראיה נאה כל כך, שמלבושיה נאים, שהליכותיה מלאות חן ומצודדות את הלב והיא כולה נוי וחשיבות – אכן תענוג הוא לארֵח אותה! והוא נענע בפעם הראשונה בערב זה את ראשו נענוע קליל וזהיר, שגרם לו מכאוב הרבה.

“אדולף” – פתח ואמר – “הכניס עוד בקבוק אחד”.

הוא עצמו רשאי היה לשתות מידה הגונה, כי סדר ההנהגה שקבע לו הרופא בַילייט הועיל יפה לבריאותו, ולא עוד אלא שנהג זהירות והזיר עצמו היום מסעודת שחרית. זה שבועות שמצב בריאותו לא היה יפה כל כך. הוא שירבּב את שפתו התחתונה ונתן למשרת את פקודותיו האחרונות:

“אדולף, בשעה שתעלה על השולחן את הקותל, הבא קורטוב מן היין ההינדואי המערבי”.

הוא נכנס אל חדר־הביאה וישב בפאת כסא כשברכיו מפושקות; ומיד שקע גופו רב־המידות והמגושם במצב של קפאון וחוסר־תנועה משונה שכולו צפיה. הוא היה מוכן ומזומן לקום מיד לכניסתו של מי שהוא. זה כמה חדשים שלא ערך סעודה לאורחים. סעודה זו, שערך לכבוד אירוסיה של דזשון (הפורסייטים היו נוהגים לערוך משתאות לכבוד אירוסין ומנהג זה נחשב בעיניהם לדבר של מצוה), נראתה לו מתחילה רבת שעמום וטרדה, אבל לאחר שנפטר מן העבודה של שליחת ההזמנות וסידור המאכלים, שרתה עליו רוח של התעוררות נעימה.

וכך יושב וכלי־שעות בידו וכולו שמן וחלק ומוזהב ככדור של חמאה מפוחס ולא חשב שום מחשבה.

והנה נכנס אדם ארוך בעל זקן־לחיים, שהיה לפנים משרתו של סוויתין ועכשיו היה בעל חנות של ירקות, והכריז בקול:

“הגברת טשֶסמן, הגברת ספּטימוּס סְמוֹל!”

שתי הגברות נכנסו החדרה. הקדומה שבהן היתה כולה לבושה אדומים; בלחייה נוצצו כתמים אדומים ומבט עיניה היה תקיף ומבהיק. היא ניגשה אל סוויתין והושיטה לו יד עטופה נעל־יד ארוכה ובהירה.

“שלום עליך, סוויתין”, פתחה ואמרה. “לא ראיתיך יובל שנים. השלום? אכן עבית, כשיה, נערי יקירי!”

רק מתוך המבט הקופא של עין סוויתין בלבד ניכר היה שהוא מתרגש. בלבו סערה חימה עמומה. הרי גנאי הוא לאדם להיות עב־בשר וגנאי הוא להגיד לאדם בפניו שהוא נתעבה! הרי רק רחב־חזה הוא ולא יותר מכן. הוא פנה אל אחותו ואחז בידה ואמר בקול מפקד:

“שלום, דזשוּליי”.

הגברת ספטימוּס סמוֹל היתה הגבוהה שבכל ארבע האחיות; פניה הטובים, העגולים והבלים נעשו קצת זועפים; הם היו מכוסים רצועות רצועות אין מספר של כעס ותרעומת כאילו היו כבושים עד אותו הערב במסכה של חוטי ברזל, אשר לאחר שהוסרה פתאום השאירה אחריה על כל פרצופה כדוריות קטנות של בשר ממרח. אפילו עיניה היו זועפות. בדרך זו הודיעה לכל באי עולם את מרת נפשה התמידית על ספטימוס סמול שהלך לעולמו ועזב אותה לאנחות.

היא היתה מפורסמה שדרכה להגיד תמיד את ההפך, וכיון שהיתה סרבנית ככל בני משפחתה החזיקה בו, לאחר שיצא פעם אחת מפיה, והוסיפה עליו תהפוכה אחרת, וכן עד לאין סוף. לאחר פטירתו של בעלה דלל בקרבה מקור קשיות־העורף המשפחתית והפיכחות המעשית המשפחתית. היא היתה מרבה שיחה, כשנזדמן לה מקרה־כושר לכך, והיתה עלולה לספר שעות רצופות בהרחבה אֶפית על כל הפורענויות והפגעים הרעים לאין מספר שהביא עליה המזל, ומימיה לא הבחינה ששומעי דבריה הוגים רצון לאותו המזל ומלמדים עליו זכות, כי אשה טובת־לב היתה אשה זו.

כיון שנפש עלובה זו אנוסה היתה לבלות ימים רבים על פאת מטתו של ספּטימוּס סמוֹל בעלה (שהיה אדם חלוש וחולני), נעשה לה הדבר להרגל, ולימים נזדמנו לידה מקרים רבים לאין מספר לטפל באנשים חולים, בילדים ובבריות אחרות מחוסרות עזר ולנחמם מיגונם, אלא שאי־אפשר היה להזיזה מדעתה, שהעולם הזה עולם של כפיית־טובה הוא מאין כמוהו. בכל יום ראשון בשבוע היתה יושבת לרגלי המטיף השנון תוֹמאס סקוֹלס, שהשפיע עליה השפעה רבה; אלא שעלה בידה להוכיח לכל אדם, שאפילו דבר זה היה אסון בשבילה. היא נעשתה למשל בפי בני משפחתה וכשהיו רואים את האחד מהם, שהוא סר וזעף ביותר, היו אומרים עליו שהוא “דזשולי ממש”. אילו היה אדם אחר שאינו מן הפורסייטים מחונן תכונת רוח כזו, וודאי היתה אותה התכונה ממיתה אותו בהיותו בן ארבעים; ואולם היא היתה בת שבעים ושתים ומימיה לא היה מראיה טוב מכפי שהוא עכשיו. ולא עוד אלא שמורגש היה שמצויים בה כשרונות להנאה ותענוג, שעדיין עלולים היו להתגלות באחד הימים. היו לה שלוש צפרים קאנאריות, החתול תּוֹמי וחצי תוכי – חציו השני היה קנינה של האחות הסטר; והבריות העלובות הללו (שהיו מוצנעות מעיני טימותי, לפי שהלז לא יכול שאת בעלי חיים) היו טובות מבני אדם, כי הכירו שאומללה היא שלא באשמתה ולפיכך דבקו בה באהבה רבה.

היא היתה מלאה בערב זה הדר תפארת חגיגית וקודרת, שהשרתה עליה שמלת־הצמר השחורה שלה עם המשבצת הצנועה שגון החבצלת לה, הקבועה בשמלה זו מצד החזה ועם קישור־הקטיפה השחור מסביב לצוארה הדק. צבע שחור וגוון החבצלת נחשבו בעיני הפורסייטים צנועים והגונים לתלבושת של מסיבה ערבית.

בפנים זועפים פתחה ואמרה אל סוויתין:

“אַן שאלה עליך. אתה לא היית אצלנו זה יובל שנים!”

סוויתין תחב את בהונות ידיו אל תוך בתי־הזרועות של החזיה שלו והחזיר:

“בריאותה של אַן הולכת ומתמוטטת, עליה לדרוש ברופא!”

“מר ניקולאס פורסייט ורעיתו!”

נכנס ניקולאס פורסייט כשגבות עיניו ישרות־הזויות מורמות למעלה וכשהוא מחייך. באותו היום עלה בידו להשפיע שתתקבל הצעתו בדבר השימוש בשבט אחד מהודו העליונה לצרכי העבודה במכרות הזהב אשר בציילון. תכנית זו היתה חביבה עליו וסופה שנתקיימה למרות המכשולים הקשים שהיא נתקלה בהם – ובכן היתה לו סיבה מספיקה להיות שמח וטוב־לב היום. דבר זה עלול היה להכפיל את תפוקת המכרות שלו. הוא הוכיח לעתים קרובות הוכחה ברורה, כי הנסיון יורנו שסופו של אדם למות, והרי אחת היא סוף סוף אם הוא מת מחמת חולשת הזקנה בארצו או נפטר בלא עתו מן העולם מחמת הטחב אשר במעמקי המכרה שבארץ נכריה, ובלבד ששינוי ארחות חייו יביא תועלת לאימפריה הבריטית.

כשרונותיו היו וודאים ואי־אפשר להטיל בהם ספק. הוא היה מרים את חוטמו הפחוס כלפי איש שיחו ומוסיף ואומר:

“משום שחסרנו מאות אחדות של הבריות הללו לא היתה לאל ידנו לשלם כמה שנים שום רווחים. תן דעתך אל שער המניות שלנו, אין אני מקבל במחירן אפילו עשרה שילינגים”.

הוא היה גם ביאַרמוּת וחזר משם מתוך ההרגשה שהוסיף לכל הפחות עשר שנים על שנות חייו. הוא אחז בידו של סוויתין ואמר בקול של ליצנות:

“שלום, הרי אנו שוב כאן!”

אשתו הצנומה חייכה מאחורי גבו חיוך של שמחה עצורה וחרדה.

“מר דזשמס פורסייט ורעיתו! מר סומס פורסייט ורעיתו!”

סוויתין הקריב את עקבי נעליו זה לזה. הוא היה באותה שעה כולו נימוס־חן עד להפליא.

“שלום, דזשמס, שלום, אמילי! השלום, סומס? ומה שלומך אַתּ?”

ידו אחזה בידה של אירין ועיניו גדלו והבהיקו. אכן יפה היתה אשה זו – אולי משהו חוורת יותר מדאי, אבל כמה הדורה קומתה, כמה יפות עיניה וכמה נאות שיניה! נאה היא יותר מדאי מהיות אשתו של פרחח זה, סומס!

האלים נתנו לאירין עינים חומות־כהות ושערות זהב – אותה התערובת המופלאה של גוונים המצודדת את לב הגברים ושאומרים עליה, שהיא משמשת סימן של חולשת האופי. והחוורון הענוג והרך של צוארה וכתפיה, שהיה בולט ומבהיק מעל שמלתה, שעינה כעין הזהב, ייחד לדמותה קסם מוזר ומצודד לבבות.

סומס עמד מאחורי אשתו ועיניו נצמדו אל צוארה החשוף. המחוגים שבכלי־השעות של סוויתין, אשר הלז עדיין החזיק אותו בידו, הורו שכבר עברה שעת שמונה; ובכן כבר חלפה מחצית השעה מן המועד הקבוע אצלו לסעודה, והרי גם ארוחת הבוקר לא אכל – וקוצר־רוח משונה ונמרץ תקף את סומס באותו רגע.

אין זה ממנהגו של דזשוליון לאחר!" אמר אל אירין מתוך מורת רוח, שקשה היה לו לכבשה. “אין זאת כי אם דזשון מעכבת אותו!”

“כך דרכם של אחוזי־אהבה להיות מן המאחרים תמיד!” השיבה היא.

סוויתין נעץ בה את עיניו; גוון כתום־כהה ניצנץ בלחייו.

“אין זה מן המידה לאחר! וודאי מין מוֹדָה של שטות חדשה היא שבאה לעולם!”

דומה היה שקריאה של כעס זו יונקת מתוך רוח האלמות של דורות קדמונים המנהמת וזועמת במסתרי הלב.

“הגידה לי, דודי סוויתין, מה דעתך על הכוכב החדש שלי?” שאלה אירין רכות.

בין הסלסלות שעל חזה התנוצץ כוכב בעל חמשה קצוות, שנעשה מאחד־עשר יהלומים.

סוויתין הסתכל באותו הכוכב. הוא היה מבין בטיב אבנים יקרות; שום שאלה אחרת לא היה בכוחה להשכיחו כל כך את מורת רוחו באותה שעה.

“מי נתנו לך במתנה?” שאל הוא.

“סומס”.

פניה לא נשתנו אף שינוי כל שהוא, אבל עיני סוויתין העמומות בלטו מחוריהן, כאילו הבחין פתאום דבר הסמוי מן העין.

הריני חושש, שאת משתעממת בבית", ענה ואמר. “כל אימת שיהי רצון מלפניך לבוא ולסעוד עמי, אתן לך בקבוק יין מן המובחר שבלונדון”.

“העלמה דזשון פורסייט – מר דזשוליון פורסייט!… מר בו־זיניי!”

סוויתין הניע את זרועו ואמר בקול רוטן:

“בואו לסעוד – הגיעה השעה לסעוד!”

הוא הוליך אל השולחן את אירין מתוך נימוק שלא אֵרַח אותה על שולחנו מזמן שהיתה עדיין כלה. את דזשון הוליך בוזיניי, שתפס לו מקום בין אירין ובין כלתו. מצדה השני של דזשון ישב דזשמס עם אשתו של ניקולאס, אחריהם דזשוליון הזקן עם אשתו של דזשמס, ניקולאס עם הטי טשסמן וסומס עם הגברת סמול, שהשלימו את החוג וישבו על יד סוויתין מצדו השני.

סעודות משפחה אצל הפורסייטים היו נהוגות על פי מסורת ידועה. פרפראות, למשל, לא היו מעלים שם כל עיקר. טעמו של מנהג זה לא היה ידוע. בני הדור הצעיר היו תולים את הדבר במחיר הצדפות היקר ביותר; אבל יותר קרוב לוודאי הוא, שמנהג זה יסודו בתאות הסועדים לגשת מיד אל העיקר, לפי שאנשי המעשה סבורים היו שהפרפראות אינן אלא דבר טפל. רק משפחת דזשמס לבדה, שלא יכלה לעמוד בפי המנהג המקובל בפארק ליין כמעט בכל מקום, זילזלה לפעמים במסורת המשפחה.

לאחר שתפסו המסובים את מקומותיהם, שוב לא שמו לב זה אל זה והיו שרויים כמעט בשתיקה קודרת, שארכה כל זמן שאכלו את התבשיל הראשון ושלא נפסקה אלא על ידי הערות בודדות, כגון “שוב אין שלום לטומי; אינני יודעת מה לו”. ־ “אן וודאי אינה יוצאת עוד בבוקר מחדרה?” ־ “מה שם הרופא שלך, פאני? סטובס? רופא אליל הוא!” ־ “וויניפרד? היא ילדה בנים יותר מדאי. כמדומני ארבעה? הריהי דקה כשחיף עץ!” ־ “בכמה עולה השֵרי הזה, סוויתין? הריהו יבש בשבילי יותר מדאי!”

לאחר כוס היין השאמפאני השניה קם אצל השולחן מין מלמול, אשר אם נסלק ממנו את קולות־השאון הצדדיים שנטפלו אליו ונעמידו על העיקר נמצא שהיה סיפר־המעשה שסיפר דזשמס. ואת הסיפור הזה היה ממשיך והולך זמן הרבה ופעמים שהיה מסיח בכך את דעת המסובים אפילו מאותו המאכל, שנחשב בעיני הכל לגולת הכותרת של סעודות החגיגות של הפורסייטים ־ מבשר האיל.

איש מן הפורסייטים לא ערך מימיו סעודה לאורחים בלי אשר העלה על שולחנו בשר איל. בשר יש בו מן הממשות השמנה ורוות־הלשד ההוגנת ומתאימה לאנשים “בעלי־מעמד”. הריהו מזין וטעמו ערב, וסגולות אלה חשובות ביותר בעיני כל בעל־אכילה. יש לו עבר ויש לו עתיד, כדומה לכסף פקדון השמור באחד הבנקים, ויש בו דבר ממשי שכדאי לייחד את הדיבור עליו.

כל סניף מסניפי משפחת הפורסייטים היה כרוך בקשיות עורף אחר מקום מיוחד, שממנו בא אותו הבשר ־ דזשוליון הזקן היה נאמן בבריתו עם דוֹרְטמוּר, דזשמס שמר את אמונתו לווֶלש, סוויתין לַסאוּתדַאוּן וניקולאס לא השגיח בליגלוג הבריות והיה מכריז ואומר שאין בשר כבשר הבא מזלאנדיה החדשה. ואשר לרודזשר ה“נִפְלֶה” בין האחים, הנה הלז ראה צורך לעצמו למצוא מקור מיוחד משלו, ומתוך חריפות של אדם שהשכיל להמציא עסק חדש לבניו עלתה בידו לגלות חנות שבה מוכרים בשר־איל גרמני. ומאחר שהבריות חלקו אליו ולא הסכימו לדעתו בדבר טיבו של אותו הבשר, עמד והוציא חשבון של הקצב, שמתוכו מוכח היה שהוא היה משלם בעד הבשר מחיר יקר משאר הבריות. לרגל המקרה הזה פנה דזשוליון הזקן אל דזשוּן ואמר אליה מתוך רוח הפילוסופיה שלו שנחה עליו באותה שעה:

“הפורסייטים עוֹקמָנים ופתלתולים הם, האמיני לי שכך טיבם; לכשתגדלי, תעמדי על מידתם זו מעצמך!”

רק טימותי בלבד היה יוצא מן הכלל, שהרי אף על פי שהיה אוכל בשר־איל לתיאבון, בכל זאת היה אומר עליו שהוא מתיירא ממנו שמא יזיק לו.

מי שרוצה לחקור את הפסיכולוגיה של הפורסייטים, ימצא בחיבה זו לבשר־איל ענין גדל־חשיבות ביותר. היא מסמלת את קשיות ערפם בין כקיבוץ בין כיחידים, ולא עוד אלא שהיא משמשת סימן שהם שייכים בגופם ובנפשם לאותה הכת הגדולה של בני האדם, אשר עיקר האמונה שלהם הוא המזון והטעם הערב ואין בהם שום חפץ ונטייה רגשנית אל היופי.

אמנם הצעירים שבבני המשפחה היו מוותרים בחפץ לב על בשר זה והיו מעדיפים עליו צלי־עוף ופרפרת של סרטן־ים ־ דברים המהנים את הדמיון ויש בהם פחות משום הזנה ־ אלא שהללו נקבות היו, ואם לא נקבות, הרי וודאי נתקלקלו על ידי נשיהם או על ידי אמותיהם, אשר מהיותן אנוסות כל ימי חיי הנשואים שלהן לאכול בשר־איל השפיעו אל תוך עורקי בניהן שנאה כבושה למאכל זה.

לאחר שנסתיימה הפרשה הגדולה של בשר־איל, התחילה פרשת קותלי־החזיר עם קורטוב של היין ההודי־המערבי ־ סוויתין נשתהה אצל תבשיל זה שעה ארוכה כל כך, שגרם עיכוב במהלך הסעודה, כדי להתמכר לו בכל לבבו ובכל מאודו הפסיק את הדיבור ולא נטל חלק בשיחה.

באותה שעה היה סומס צופה ומביט אל המסובים מעל מושבו שאצל הגברת סמוֹל. תכנית של בנין שהגה בלבו זה כמה גרמה לו שיהא מתבונן יפה אל בוזיניי. אותו האדריכל יכול להיות לו להועיל לצרכי מטרתו. הריהו יושב כשהוא נשען על גב הכורסה שלו ומגלגל תפוש־מחשבות כדוריות של פתותי־לחם – אכן מראהו מראה אדם פיקח. סומס הבחין, שבגדיו הולמים אותו יפה, אלא שהם צרים יותר מדאי, כאילו נתפרו לפני כמה שנים.

הוא ראה אותו כשהוא פונה אל אירין ואומר לה דבר ופניה מזהירים, כדרך שהיו מזהירים לעתים קרובות לעומת בני אדם אחרים – אבל לא לעומתו הוא. הוא ניסה לשמוע מה שהם מדברים, אלא שהדודה דזשוליי היתה מספרת עמו באותה שעה.

“כלום לא היה הדבר תמוה בעיניך כל ימיך, סומס?” שאלה אותו דודתו. “ביום הראשון שעבר שוב השמיע המטיף היקר סקוֹלס דברים מחוכמים ועוקצים בדרשתו. הלא כה אמר המטיף: ‘מה בצע לאדם בהצלת נפשו, אם יאַבד את כל קנינו?’ זהו, לפי דבריו, הפתגם של המעמד הבינוני. מה היתה כוונתו בדבריו אלה? אפשר שכך היא באמת דעתו של המעמד הבינוני – אני איני יודעת זאת. וכי מה אתה סבור, סומס?”

הוא החזיר לה בנפש פזורה: “מנין לי לדעת זאת? סקוֹלס רמאי הוא, האין זאת?” באותה שעה היה בוזיניי מסתכל ביושבים מסביב לשולחן, כאילו רצה להבחין בסגולות המיוחדות של כל אחד, וסומס נכסף לדעת מה הדברים אשר אמר. על פי החיוך שלה ניכר היה שאירין מסכימה להערות שהוא השמיע באזניה. כך דרכה שהיא מסכימה תמיד לדברי אנשים אחרים.

היא הפנתה אליו את מבטיה, ומיד הוריד סומס את עיניו. החיוך שעל שפתיה דעך ונסתלק.

“רמאי? הכיצד? אם מר סקוֹלס רמאי הוא, אם כוהן לאלוהים רמאי הוא ־ שאר הבריות מה טיבם? ־ אכן נורא הדבר!”

“אמנם כן, כולם רמאים הם!” אמר סומס.

הדודה דזשולי נשתתקה מיד בחרדה ותוך כדי שתיקתה זו צדה אזנו של סומס מלים אחדות משיחתה של אירין. המלים האלה היו מעין המאמר:

“נְשוּ תִקְוָה, כָּל הַבָּאִים הֵנָּה!”

אבל הנה גמר סוויתין לאכול את מנת הבשר שלו.

היכן את קונה את הפטריות שלך?" שאל את אירין בקול מלא נימוס־חן כשל אחד החצרנים “לכי אל סניליבוב ־ הוא יתן לך טריות. ובעלי החנויות הקטנות – מה להם ולצרה זו להמציא טריות?”

אירין פנתה אליו להשיב לו דבר, וסומס ראה את בוזיניי כשהוא מסתכל בה ומחייך. אכן חיוך משונה לאדם זה. הריהו תמים למחצה כחיוכו של ילד בשעה שהוא שמח. מה ראה דזשורזש לכנותו בשם “בוקאנייר?” – באותה שעה ראה סומס את בוזיניי פונה אל דזשון, ומיד חייך גם הוא, אבל חיוך של לעג. הוא לא היה מחבב את דזשון, אשר מראיה לא הפיק קורת רוח יתירה.

ואין תימה בדבר, כי זה עתה סחה עם דזשמס שיחה זו:

“דודי דזשמס, כשנסעתי בחזרה הביתה ראיתי אצל הנהר מקום מצוין לבנין בית”.

דזשמס, שהיה אכלן העוסק באכילה לאטו וכהלכה, פסק ללעוס.

“היך?” ענה ואמר. “היכן הוא אותו המקום?”

“סמוך לפַאנגבֶּרן”.

דזשמס הכניס אל תוך פיו חתיכת בשר חזיר ודזשון המתינה שישיב לה דבר.

“אַת וודאי אינך יודעת, אם האדמה אשר בסביבות המקום עומדת למכירה ואם אין?” שאל אותה לבסוף. “את וודאי אינך יודעת מה מחיר הקרקעות שם?”

“אמנם יודעת אני” אמרה דזשון; “חקרתי ודרשתי”. פניה הזעירים נוצצו מתחת לברק הנחושת אשר לעטרת שערותיה והביעו התעוררות חשודה.

דזשמס נתן בה את עיניו בפנים של אינקוויזיטור.

“היך? כלום את אומרת לקנות קרקע?” הפליט מפיו כשהוא מפיל את מזלגו מידו.

דזשון התעודדה ביותר בראותה שעלתה בידה לעורר בו אינטרס לאותו הענין. כי זה כמה הגתה את המחשבה, שדודיה יתעסקו בבנין בתים מחוץ לעיר וימסרו את המלאכה לבוזיניי.

“חלילה לי”, השיבה לו. “אלא שסבורה הייתי שאותו המקום מצויין הוא בשבילך ־ או בשביל אדם אחר ־ לבנות שם בית־שדה!”

דזשמס הביט אליה מן הצד ושוב הכניס חתיכה של קותל־חזיר לתוך פיו.

“הקרקע שם וודאי יקר ביותר” ענה ואמר.

מה שדזשון ראתה בו אינטרס אל הענין הקרוב ללבה, לא היה באמת אלא התעוררות מפשטה התוקפת את כל אחד ואחד מן הפורסייטים בשעה שהוא שומע, שאיזה דבר של ערך עומד בסכנה לעבור לידים אחרות. אבל היא מאנה להשלים עם כשלון הסכויים שלה והוסיפה לעמוד על דעתה.

“עליך לדור מחוץ לעיר, דודי דזשמס. אילו היה לי ממון הרבה, לא הייתי דרה בלונדון אפילו יום אחד”.

דזשמס היה נרעש ונפעם עד למעמקי גופו ארך־המדה; הוא לא העלה מימיו על דעתו, שבתו של בן אחיו הוגה מיני דעות נועזות כאלה.

“מפני מה אי אתה עובר לדור אל מחוץ לעיר?” חזרה ואמרה דזשון, “הרי הישיבה שם היתה מועילה לך מאין כמוה!”

“את שואלת מפני מה?” פתח ואמר דזשמס מתוך התרגשות. “וכי יודעת את כמה רווח יכניס לי העסק של קניית קרקע ובנין בתים? אפילו ארבעה אחוזים לא אקבל בעד מעותי!”

“ומה בכך? הרי תשאף שם אויר צח!”

“אויר צח” קרא דזשמס; "מה יתן ומה יוסיף לי אויר צח זה ־ "

“ואני דימיתי, שכל אדם משתוקק לשאוף אויר צח”, אמרה דזשון בבוז.

דזשמס מחה את פיו במפית.

“אי את יודעת את ערכו של ממון”, אמר לה כשהוא משתמט ממבטי עיניה.

“צדקת! והריני מקוה שלא אדע אותו לעולם!”

ודזשון העלובה נשכה את שפתיה מתוך התמרמרות רבה ונשתתקה.

משום מה קרוביה כל כך עשירים הם, ופיל אינו יודע היום היכן יקח מעות לקנות טאבאק ביום המחר? משום מה לא יעשו דבר לטובתו? אבל הרי אוהבים הם את גופם אהבה גדולה כל כך! מפני מה לא יבנו בתים מחוץ לעיר? לבה היה מלא אותה האהבה התמימה והנלהבה, המביאה לידי תוצאות גדולות עד מאוד. כולה נפעמה בשל הכשלון שנחלה פנתה אל בוזיניי, ואולם הלז היה עסוק באותה שעה בשיחה עם אירין. אז עבר רטט בנפשה של דזשון. עיניה קפאו מכעס כעיניו של דזשוליון הזקן בשעה שאדם המרה את רצונו.

וגם רוחו של דזשמס היתה זועפת. בלבו נתעורר רגש כאילו מי שהוא רוצה לקפח את זכותו להשקיע את ממונו בעסק המכניס חמשה אחוזים רווח. דזשוליון קילקל את מידתה. אף אחת מבנותיו שלו לא היתה מדברת לעולם דברים כאלה. דזשמס היה נוהג תמיד בבניו מידה של וותרנות גמורה והכרה זו של מנהגו הרך והנוח עמם נגעה עד נפשו. הוא טיפל במרירות בגרגרי־התות שלפניו, יצק עליהם שמנת הרבה ואכל אותם בחפזון. על גרגרי התות לא היה מוותר בשום פנים.

ואכן לא היה שום תימה בדבר שהיה נפעם כל כך. זה חמישים וארבע שנים היה משמש פרקליט ושתדלן והיה עוסק בעסקי אפותיקאות, נותן את ממונם של שולחיו ברבית גבוהה ובטוחה, עושה עסקים על פי הכלל שנקט בידו להוציא מידי אנשים אחרים טובת־הנאה מרובה ביותר, עד כמה שלא היה בזה לסכן את הבּיטחה של שולחיו ושל עצמו; ומתוך שרגיל היה לחשב את החשבון המדויק של אפשרויות ממוניות בכל מסיבות החיים ומעמדיהם, סופו שהגיע לידי כך, שהיה דן על הכל על פי מושגים של ממון גרידה. ממון היה עכשיו המאור שלו, אמצעי הראייה שלו, אשר בלעדיו לא היה מוכשר כלל לראות דבר ולהכיר דבר, ואם בפני אדם שכמותו אומרים את הדברים: “הריני מקוה שלעולם לא אדע את ערך הממון!” ־ הרי וודאי שהיה לו על מה להצטער ולהתמרמר. הוא ידע, שאין אלה אלא פיטפוטי הבל, שאלמלא כן היה נבהל למשמע אזניו. ועד היכן יגיעו הדברים בעולם ומה יהיה סופנו! ופתאום נזכר במעשה שהיה בדזשוליון־הבן ודעתו נתקררה מעט: כאב כן הבת! – אחר פנתה מחשבתו אל ענין אחר, שהיה בו כדי להעציבו במידה יתירה מזו: מה טיבה של כל אותה שיחת הבריות על סומס ועל אירין?

כמו בכל משפחה הנוהגת כבוד בעצמה היה מצוי גם במשפחה זו מעין שוק, ששם היו עושים חליפין בסודות המשפחה ונושאים ונותנים בעסקי המשפחה. ובאותה הבורסא של הפורסייטים היה גלוי וידוע שאירין מתחרטת בנשואיה. ועל חרטה זו הטילו בה דופי: משום מה לא נמלכה בדעתה יפה קודם לכן? אין אשה בת־דעת באה לידי תקלות שכאלה.

דזשמס ישב והירהר בהם מתוך עצבות: הנה יש להם בית נאה, אם גם קטון, במקום מצוין, ואין להם בנים ואין להם טרדות ממון. סומס היה כובש את דבריו ולא היה מדבר על העסקים שלו, אבל אין ספק בדבר שהוא הולך ונעשה אדם אמיד. העסקים שלו הכניסו הכנסה גדולה – שכן גם הוא, כאביו, היה חבר לחברת הפרקליטים “פורסייט, בסטר ופורסייט” – והיה שקדן וזריז ביותר. הוא הצליח הצלחה שאינה מצויה בעסקי־אפותיקאות אחדים ובמשכנתאות שעבר זמן פרעונם – שיחקה לו השעה!

לא היתה איפוא כל סיבה, אשר תמנע את אירין מהיות מאושרה בחיים, ואף על פי כן אמרו, שהיא מבקשת חדר מיוחד לעצמה. הוא ידע מה יהא סופו של דבר. אילו התמכר סומס לשתייה, לא היה זה מן התימה.

דזשמס הציץ אל כלתו. מבטו הנעלם היה קר ורופף. הוא הביע קובלנה ופחד ורגש של עלבון אישי. משום מה עלתה בחלקו רוגזה זו? קרוב לוודאי, שכל זה אינו אלא הבל. הרי הנשים בריות משונות הן! הרי הן מגזמות כל כך, שאי אתה יודע מה יש בדבריהן מן האמת. ולא עוד אלא שאין איש מגיד לו דבר ועליו לחקור ולגלות את הכל בעצמו. הוא הציץ שוב בגניבה אל אירין וממנה העביר את מבטו אל סומס. הלז האזין באותה שעה אל שיחתה של הדודה דזשולי ושלח מתחת לגבות עיניו את מבטיו אל בוזיניי.

“נפשו דבקה בה, הריני יודע זאת”, הירהר דזשמס. “הרי אינו פוסק מלהעניק לה מתנות”.

ואי־אהבתה את בעלה התמיהה אותו תמיהה גדולה כדבר של שטות שאין דוגמתו. חבל! הרי היא בריה נאה וחמודה והוא, דזשמס, היה אוהב אותה אהבה רבה, אילו הניחה אותו. בימים האחרונים התקרבה אל דזשון והתקרבות זו השפיע עליה בלי שום ספק לרעה. היא התחילה להביע דעות והשקפות משל עצמה. אין הוא יודע מה היא מבקשת ולמה היא מתכוונת בדעותיה אלה. הרי יש לה בית נאה ויש לה מה שלבה חפץ. מן הצורך לבחור לה ידידים טובים, ואין אַין ־ רע יהיה סופו של דבר.

דזשון היתה למודה לפרוש את חסותה על אומללים ועלובי המזל ובידה עלתה באמת להציל מפי אירין הודעה על הדברים שבינה ובין בעלה, והיא מצדה יעצה לה להציל עצמה מן הצרה על ידי גירושין, אם אין ברירה אחרת. אבל אירין שמעה את העצות הללו מתוך שתיקה וכשהיא תפושה בהירהורים. כאילו המחשבה על דבר המלחמה הזאת שעליה להילחם בקור־רוח היתה איומה בעיניה. והיא השיבה לדזשון, שהוא לא יאות לעולם לתת לה גט פטורין.

“ומה בכך?” קראה דזשון; “יעשה הוא מה שלבו חפץ, ואַת עמדי על דעתך!” והיא לא היססה לרמז רמיזות בענין זה לטימותי. כשהגיע הדבר לאזני דזשמס, התמרמר וקצף, כמובן מאליו.

ומה יהיה, אם אירין תבוא באמת לידי החלטה גמורה– מחשבה זו לא נקלטה אפילו במוחו – לעזוב את סומס? אבל מחשבה זו נראתה לו כל כך קשה לכלכל אותה, שמיהר וסילק אותה מיד מדעתו. כמה קודרים המראות, שמחשבה זו העלתה לפניו! באזניו עלה קול לחישת הלשונות של בני המשפחה והוא חש והרגיש את כל הזוועה אשר במאורע זה הנוגע אל עצמו ואל בשרו, הנוגע אל אחד מבניו! מה טוב שאין לה ממון ־ רק הכנסה דלה של חמישים לירות לשנה! והוא בז בלבו לאותו הירוֹן המנוח, שלא היה בידו מה להניח אחריו לבתו. הוא ישב שקוע בהירהורים לפני הכוס שלו, כשרגליו הארוכות מורכבות זו על גב זו מתחת לשולחן, ושכח לקום בשעה שהגברות יצאו מן החדר. עליו לדבר עם סומס ־ עליו להזהירו. אי אפשר שיהא המצב הולך ונמשך בדרך זו, עכשיו שהדברים הגיעו לידי כך. הוא רואה מתוך מורת רוח, שדזשון השאירה את כוסה מלאה ולא נגעה בה.

“פעוטה זו היא היא האשמה בכל”, אמר אל לבו; “אירין לא היתה מעלה לעולם מחשבות כאלה על דעתה”. אכן בעל דמיון היה, אותו דזשמס.

קולו של סוויתין העיר אותו מחלומותיו.

“הרי נתתי במחירה ארבע מאות לירה”, נשמע קולו בדברו, “ובכן הרי זה מעשה אמנות גמור”.

“ארבע מאות! המ! הרי זה ציבור גדול של ממון!”. אמר ניקולאס מתוך הסכמה לסוויתין.

החפץ שעליו דנו היתה קבוצה של פסלים נאים עשויה שיש איטלקי, שעמדה על כַּן רם (שגם הוא היה של שיש) והשרתה בחדר רוח של תרבות. ששה פסלים של נקבות ערומות, מעשי ידי אמן, הראו בידיהם על פסל אחד שעמד במרכז ושגם הוא היה של נקבה ערומה, שהראתה בידה כלפי עצמה. כל הקבוצה כולה נצטרפה לחטיבה אחת רבת־ערך שגרמה נחת־רוח לרואיה. הדודה דזשולי שישבה מנגד לקבוצה התאמצה כל הערב שלא להביט אליה.

“ארבע מאות הבלי הבלים!” קרא דזשוליון הזקן, שהיה הפותח בווכוח זה. “כלום בעד דבר זה נתת ארבע מאות ליטראות? וכי משטה אתה?”

סוויתין הניע את הסנטר שלו בין שני קצות צוארונו, תנועה שניה באותו הערב ־ תנועה רבת־מכאוב. “ארבע מאות ליטראות בכסף אנגליה, לא פחות מכן אפילו פרוטה אחת. אין זו מלאכה אנגלית מן המצויות, ־ אלא מלאכה איטלקית לאמתה, מעשה ידי אמן שבימינו!”

זויות פיו של סומס נתכווצו וחייכו והוא העיף את מבטו אל בוזיניי. האדריכל היה מגחך בתוך ענן העשן שהעלה מן הסיגארה שלו. עכשיו היה דומה באמת ל“בוקאנייר”.

“מלאכה גדולה ורבה שקועה כאן”, אמר דזשמס מתוך התעוררות, כי הקבוצה עשתה עליו רושם ברוב גדלה. “דזשוֹבּסוֹן היה משלם בעדה בעין יפה”.

“אותו בר־נש איטלקי מסכן, שעשה אותה”, אמר סוויתין, “ביקש במחירה חמש מאות ־ ואני נתתי לו ארבע מאות. היא שווה שמונה מאות. מראהו של אותו בר־נש עלוב היה כמראה נפוח כפן!”

“אמנם כן!” קרא פתאום ניקולאס כמסכים לדברי סוויתין. “האמנים הללו בריות עלובות ועניות הן; תמה אני כיצד הם חיים. הרי למשל אותו פלאדזֶשילוֹטי הצעיר, אשר פאני והנערות מזמינות אותו תמיד לנגן אצלנו בכנור. הוא משתכר לכל היותר מאה לירות לשנה!”

דזשמס נד בראשו וענה ואמר: “אמנם כן, כשאני לעצמי אינני יודע כיצד הללו חיים!”

דזשוליון הזקן קם וניגש אל הקבוצה והסתכל בה מקרוב, כשהסיגארה נתונה בתוך פיו.

“לא הייתי נותן במחירה אפילו מאתים!” הפליט לבסוף מתוך פיו.

סומס ראה את אביו ואת סוויתין מעיפים זה אל זה עין חרדה. ובוֹזיניי, שישב מצדו השני של סוויתין, עדיין היה שקוע בעתר ענן עשן.

“הריני תאב לדעת מה דעתו הוא בענין זה”, הירהר סומס בלבו. גלוי וידוע היה לפניו, שקבוצה זו הריהי מלאכה ישנה ומוצאה מהדור הקודם. מעשי אמנות שכאלה שוב אין להם קונים אצל דזשובסון.

לבסוף פתח סוויתין את פיו וענה ואמר: “מימיך לא היתה לך שום הבנה בטיב פסלים. כלך לך אצל התמונות שלך ואל תדון במה שמופלא ממך!”

דזשוליון הזקן חזר אל מקומו כשהוא מפיח עשן מתוך הסיגארה שלו. הוא לא ראה צורך לעצמו להתווכח עם שוטה וקשה־עורף כסוויתין, שהיה עקשן וממרה כפרד ולא ידע להבחין בין פסל ובין מגבעת של קש.

“טיח תפל!” הפליט מפיו ושוב לא דיבר דבר.

זה כמה נוטלה מסוויתין יכולת־הגוף לקפוץ ממקומו, ולפיכך הסתפק בהכאה באגרוף על השולחן.

“טיח תפל! הלוואי והיה בביתך דבר טוב, ואילו גם פחות ערך מזה למחצה!”

באותה שעה עמד דזשמס והציל את המצב.

“ומה דעתך אתה, אדוני בוזיניי? הרי אדריכל אתה ועליו להיות בקי בטיב פסלים וכיוצא בהם!”

עיני כל המסובים פנו אל בוזיניי; הכל היו מצפים לתשובתו ומבטם היה מוזר ומביע חשד.

ואפילו סומס הפסיק בפעם הראשונה את שתיקתו ואמר:

“באמת, בוזיניי, הגידה לנו מה דעתך?”

בוזיניי השיב במתינות:

“אכן יצירה זו מצויינה היא”.

דבריו היו ערוכים אל סוויתין, אבל עיניו חייכו בערמה בפני דזשוליון הזקן. רק דעתו של סומס לא היתה נוחה מתשובתו

“ובמה היא מצויינה?”

“בתמימות שבה”.

אחרי התשובה הזאת קמה שתיקה רבת רושם. רק סוויתין לבדו היה תוהה ולא ידע, אם הדברים האלה נאמרו לשם שבח או לשם גנאי.

 

פרק רביעי: תָּכְנִית הַבַּיִת    🔗

שלושה ימים לאחר הסעודה אצל סוויתין יצא סומס פורסייט מפתח ביתו, שדלתו היתה צבועה בצבע ירוק, ובעברו דרך הסקווייר והביט לאחוריו, נוכח לדעת עוד הפעם שהבית טעון צביעה חדשה.

הוא השאיר את אשתו כשהיא יושבת על הספה שבחדר האורחים וידיה משולבות בחיקה. הוא הכיר בבירור שהיתה מצפה ליציאתו. ואין זה מקרה יקר. לאמתו של דבר היתה נוהגת כך יום יום.

הוא לא יכול להבין מה מצאה בו דופי. כלום היה מן השתינים? כלום היה מכניס עצמו בחובות, או עוסק במשחק, מחרף ומגדף, עושה מעשי אלמות, מתרעה עם בני־אדם שאינם מהוגנים? כלום היה מבלה את הלילות מחוץ לבית? היפוכו של דבר!

הוא חש באשתו שהיא רוחשת לו שאט־נפש עמוק וכבוש, ושאט־נפש זה היה חידה נעלמה בעיניו ועורר בקרבו התרגשות איומה, כי היא טעתה, כי היא לא אהבה אותו, כי היא ניסתה לאהוב אותו ולא יכלה ־ כל זה לא יכול היה לשמש בעיניו טעם ונימוק לדבר.

רק מי שאיננו מזרע הפורסייטים עלול היה לתלות את דבר נקיעת נפש אשתו ממנו בסיבה רחוקה שכזו.

ובכן גולל סומס את כל האשמה על אשתו בלבד. הוא לא ראה מימיו אשה מצודדת לבבות כמוה. בכל מקום שהיה הולך עמה היה רואה, שהיא נוסכת קסם על כל הגברים. דבר זה ניכר היה במבטי עיניהם, במנהגם ובקולם. ואולם תשומת־לב זו, שהכל היו מייחדים לה, לא הוציאהו מגדרה והליכותיה היו למעלה מכל דופי.

הוא וודאי לא העלה מעולם על דעתו, שהיא היתה אחת הנשים – שאינן מצויות ביותר בקרב הגזע האנגלו־סאכסוני ־ שנוצרו להיות נאהבות ואוהבות. את כוחה לצודד לבבות ראה כחלק מיקר ערכה, שהוא קנינו שלו; אלא ששיער בנפשו, שכשם שהיא עלולה לקבל, כך היא עלולה לתת; ולו לא נתנה כלום! “ולמה איפוא היתה לי לאשה?” היה שואל את עצמו תדיר. הוא שכח כמה היה מחזר אחריה; הוא שכח, ששנה ומחצה שם עליה מצור וארב לה וחיבל תחבולות להמציא שעשועים לנפשה ונתן לה מתנות ושידל אותה פעם בפעם להינשא לו והיה תמיד כרוך אחריה ונמצא על ידה ומתוך כך הרחיק מעליה את כל שאר מוקיריה ומעריציה. הוא שכח את היום, אשר בו השתמש בזריזות יתירה במורת רוחה הגדולה כלפי תנאי חייה בבית ושידוליו נתעטרו בנצחון. הוא לא זכר אלא את זאת, שהנערה בעלת שער ־ הזהב ושחורת־העינים התהלכה עמו במרי ענוג ומלא חמדה. אבל וודאי לא זכר את מראה פניה ־ אותו המראה המוזר, הסביל והמביע בקשת רחמים ־ כשנכנעה פתאום באחד הימים ואמרה לו, שהיא נכונה להינשא לו.

אכן השתדכות זו היתה מלאה התמכרות נפש, ככל אשר יפארו אותה אנשי־העט בספרים וככל אשר ירוממוה הבריות על שפת לשון. זאת היתה השתדכות, הנותנת סוף סוף שילומים לאוהב על הצפייה, שהיה מצפה באורך רוח, ואשר לקול צלצולי פעמוני החתונה שומה עליה להביא לזוג הצעיר אושר עולם.

סומס שם פניו לצד מזרח והלך במרי־רוח בצד הצל שברחוב.

עליו לצבוע את הבית מחדש, או לבנות לו בית מחוץ לעיר ולהעתיק את דירתו לשם.

זו הפעם המאה בחודש זה שהוא שוקל את הענין הזה בדעתו. אלא שאסור לו להיות נמהר בהחלטתו! מצבו היה יפה; היתה לו הכנסה של שלושת אלפים לירות לשנה, שהלכה והתרבתה, אלא שהונו לא היה גדול כפי שסבור היה אביו ־ דזשמס היה נוטה תמיד להפריז על מידת הרכוש של בניו. “שמונת אלפים יכול אני להוציא לצורך זה על נקלה”, הירהר בלבו, “בלי אשר אצטרך לבקש עזרה מאת רוברטסון או מאת ניקול”.

הוא עמד והסתכל בחלון־הראוה של חנות־תמונות, כי סומס “חובב” תמונות היה. בביתו היה לו חדר קטון, ששם היה מונח אצל הקיר ציבור של תמונות, שלא מצא מקום היכן לתלותן. הוא היה מביא אותן הביתה בחזירתו מן הסיטי, על פי רוב בדמדומי ערב, והיה נכנס לאותו החדר באחד בשבת אחר הצהרים ומבלה שם שעות כשהוא הופך את התמונות כלפי האור, בודק את הסימנים שמאחוריהן ורושם לפעמים הערות בפנקסו.

כמעט כל התמונות היו מראות־נוף עם דמויות בני־אדם בראשן, אות למרידה טמירה שבלבו כנגד לונדון, כנגד בתיה הגדולים והרמים וכנגד רחובותיה, ששם עברו חייו שלו וחיי בני משפחתו ובני מעמדו. פעם בפעם היה לוקח עמו תמונה אחת או שתים אל מרכבתו ובדרך הליכתו אל הסיטי היה עוצר את מרכבתו אצל אולם המכירה באכרזה של דזשובסון.

רק לעתים רחוקות היה מראה אותן לאדם. אירין, אשר את דעתה היה מוקיר במעמקי נפשו ומשום כך לא היה נמלך בה לעולם, היתה באה אל החדר רק במקרה שאינו מצוי, לשם מלוי תפקיד מתפקידיה של בעלת בית. הוא לא ביקש ממנה להסתכל בתמונות והיא לא הסתכלה בהן לעולם. והדבר הזה גרם לסומס צער נוסף על צערו. הוא שנא את גאותה זו ובסתר לבו היה ירא אותה.

בזכוכית־הראי של חלון־הראוה אשר לחנות התמונות ניצנצה לנגדו תמונתו של עצמו.

שערו הרך שמתחת לשולי מגבעתו הגבוהה היה לו ברק זוהר כברק הזוהר של מגבעתו גופה. לחייו החוורות והשטוחות, הקו אשר לשפתיו המגולחות למשעי, סנטרו המוצק עם עין הגוון האפור שלו הבא מן התגלחת והגזרה החמורה של מעילו המכופתר עד לצוארו ־ כל אלה שוו לו מראה של אדם שיש בו מן ההתאפקות וכבישת־הסוד ומן המתינות המוצקה והבטוחה. ואולם עיניו הקרות והאפורות עם מבטן המאומץ ועם הקמט שבין גבותיהן, הסתכלו בו בעיון, כאילו גלויה וידועה היתה לפניהן חולשה נעלמה שבקרבו.

הוא כוון לבו לתוכן התמונות ולשמות הציירים וחשב את חשבון שויָן, אבל בלי אותה קורת הרוח, שגרמה לו תמיד הערכה זו שבינו לבין עצמו, והלך לדרכו.

דירתו של עכשיו עדיין טובה היא כל צרכה לדור בה עוד שנה אחת עד שיבנה לו את הבית שעלה במחשבתו. השעה עכשיו יפה לבנין; זה כמה שנים שהממון לא היה יקר כל כך; והמקום על יד רובין היל, שהוא תר אותו באביב בשעה שנסע לשם כדי לבדוק את האפותיקא של ניקול – היכן יכול היה למצוא מקום נאה ממנו! מחיר הקרקע הנמצא במרחק של שנים־עשר מילין מהייד־פארק־קוֹרנר וודאי עתיד לעלות מעלה מעלה והוא יקבל בעדו בכל עת יותר ממה ששילם. והואיל וכך, הרי בית אשר יבּנה בסיגנון משובח לאמתו רכוש רב־ערך הוא.

הרעיון, שהוא יהיה היחיד בבני משפחתו שיש לו בית מחוץ לעיר, כמעט שלא היה חשוב לפניו כלום. כי רגש, ואפילו הרגש של מעמד בחברה, לא היה לפורסייטי אמתי אלא דבר שבמותרות, שאין אדם מתמכר לו אלא לאחר שסיפק את יצרו להנאה חמרית וממשית ממנו.

להוציא את אירין מלונדון, ליטול ממנה את היכולת לצאת ולבוא בין הבריות, להרחיק אותה מידידיה ומכל מי שמכניס דעות זרות בלבה! אך זהו דבר חשוב ביותר! היא התקרבה יותר מדאי אל דזשון! ודזשון זו לא היתה הוגה לו רצון. ואף הוא שילם לה כמידתה. הרי דם אחד היה נוזל בעורקי שניהם.

אין תקנה אחרת אלא להוציא את אירין מלונדון. הבית ייטב בעיניה, היא תשתף עצמה בעבודת הקישוט והדבר יגרום לה תענוג, שהרי רוח של אמן בקרבה!

הבית צריך להיות בנוי בסיגנון נאה, כדי שאפשר יהיה למכרו תמיד במחיר הגון; הוא צריך להיות בנין מיוחד במינו, מעין הבית האחרון של פארקֵס, אותו הבית שיש לו מגדל. אבל פארקס אמר לו בעצמו, שהאדריכל שלו רושש אותו. כשיש לך עסק עם הבריות הללו, אי אתה יודע לעולם מה יהא בסופך. אם מפורסמים הם, הרי הם מכניסים אותך בהוצאות שאין להן סוף, ולא עוד אלא שזחוחי־דעת ויהירים הם.

ולהזמין אדריכל מצוי לא היה כדאי ־ זכר המגדל של פארקס עיכב ידו להשתמש באדריכל מצוי.

ומשום כך נתן דעתו לבוזיניי. מזמן הסעודה אצל סוויתין השתדל לחקור ולדרוש עליו. תוצאות החקירה והדרישה הזאת היו מועטות, אבל הניחו את דעתו:

“הריהו אחד מבני האסכולה החדשה”.

“בעל כשרון?”

“אמנם בעל כשרון הוא ־ אלא ־ אלא שבעל דמיון הוא במקצת!”

לא עלה בידו לברר אילו בתים בנה בוזיניי ומה השכר שהוא נוטל. מתוך הידיעות שהעלה בידו הוא הסיק, שתהיה לו היכולת להציע לו את תנאיו של עצמו. וכל מה שהוסיף להרהר ברעיון זה, כן נחה דעתו ממנו במידה יתירה. ראשית, לא יצא הענין מתחום המשפחה וחוצה, ודבר זה קרוב לנפשו של אדם מן הפורסייטים. והשנית, יעלה לו הדבר במחיר נוח, אם לא במחיר זול ביותר ־ ומן הצדק הוא שיהיה כך, משום שעל ידו תתגלגל לבוזיניי היכולת לחשוף את כשרונו, שהרי הבית שהוא אומר לבנות לא יהיה מן הבנינים הפשוטים והמצויים.

סומס היה מהרהר מתוך קורת רוח בלבו, שזכות הבנין הזה וודאי תעמוד לו לאותו האיש הצעיר להשיג עבודה רבה; שהרי כדרך כל אחד מן הפורסייטים עלול היה סומס להיות אופטימיסטן גמור בשעה שיכול להפיק תועלת כל שהיא לעצמו.

לשכת־האומנות של בוזיניי היתה קבועה בסְלון־סטריט, בקרבת מקום, ומתוך כך תהיה היכולת בידו לפקח תמיד על התכניות של הבנין.

ולא עוד אלא שאירין מצדה לא תסרב ביותר לעזוב את לונדון אם ארוסה של מבחר ידידותיה יהיה המנצח על המלאכה. הרי אפשר שחתונתה של דזשון תהיה תלויה בענין זה. ואירין לא תעמוד לשטן לחתונתה של דזשון; היא לא תעשה זאת לעולם; הוא מכיר אותה יפה ויודע, שלא תעשה כזאת. ודזשון תהיה שבעת רצון ותשמח; וגם בזה ראה טובה ותועלת לעצמו.

מראהו של בוזיניי הריהו כשל אדם פיקח, אלא שהוא עושה רושם ־ וזוהי אחת המידות המעולות שלו ־ שאין הוא להוט ביותר אחר בצעו; אדם כזה וותרן הוא בענינים שבממון ונוח יהיה לעשות עסק עמו. סומס העלה את הדבר הזה על דעתו לא מתוך מחשבה של רמאות. השקפה זו היתה מצויה בו מדרך הטבע, הלא היא ההשקפה של כל איש־עסק זריז, של כל אותם אלפי אנשי־העסק הזריזים שהוא נדחק ועבר ביניהם בדרכו אל לוּדגייט היל.

ובכן איפוא בשעה שהיה מהרהר מתוך קורת רוח, שבוזיניי אדם נוח הוא לעשות עמו עסק של ממון, לא נהג אלא על פי החוקים הנעלמים השולטים בבני המעמד שלו ־ על פי החוקים של הטבע האנושי בעצמו.

בזמן שנדחק בין ההמון והלך לדרכו הלאה, הרים את עיניו, הכבושות תמיד בקרקע, אל בית התפילה סט. פאול. בית־תפילה עתיק זה נסך עליו קסם, ולא פעם אחת, אלא פעמים ושלוש פעמים בשבוע היה מפסיק את דרכו ונכנס לתוכו ועומד שם בצדו חמישה או עשרה רגעים וקורא את השמות והכתבות שעל גבי המצבות. משיכה זו, שבית־התפילה הגדול מושך את לבו, היתה חידה בעיניו והוא לא מצא לה פירוש אחר חוץ מזה, שבשעה שהוא שרוי בתוכו הריהו מוכשר לרכז את מחשבותיו בעסקי היום. בשעה שהטריד את דעתו ענין חשוב ביותר או ענין הדורש חריפות השכל, היה נוהג להיכנס לשם והיה עובר בחשאי מכתובת אל כתובת. וכשהיה יוצא משם בחשאי כדרך שנכנס נעשו פסיעותיו משהו יותר אמיצות ומכוונות והוא היה עולה במעלה הרחוב כאילו ראה דבר שנתכוון לקנותו.

גם באותו הבוקר נכנס לשם, אבל תחת להתגנב ממצבה למצבה הוא הפנה את מבטיו למעלה, אל העמודים ואל שטחי הקירות, ועמד והסתכל בלי נוע.

פניו המורמים למעלה עם המבע של יראת הכבוד ושל עיון, אשר יפיקו פני הבריות בעמדם בבית תפילה, הלבינו כסיד בתוך הבנין רחב־הידים הזה. את ידיו העטופות נעלי־ידים פרש לפניו על גבי בית האחיזה של הסוכך שלו. הוא הגביה אותן למעלה. מעין ניצוץ של רוח הקודש ניצנץ בו באותה שעה.

“אמנם כן”, אמר אל נפשו, “אני צריך למקום לתלות שם את התמונות שלי”.

באותו הערב, בחזירתו מן הסיטי, נכנס אל לשכת־האומנות של בוזיניי. הוא מצא את האדריכל כשהוא יושב בלי מעיל, מעשן מקטרת ומשרטט תכנית. סומס סירב לשתות כוס יין שהלז הציע לו וניגש מיד אל עצם הענין.

“אם פנוי אתה ביום הראשון, סע עמי אל רוֹבין היל וחוה לי דעתך בדבר מקום לבנין”.

“וכי יש עם לבבך לבנות בית?”

“אפשר”, אמר סומס, “אבל אל תגיד זאת לאיש. לפי שעה אני רוצה אך לשמוע את דעתך בענין זה”.

“טוב הדבר”, אמר האדריכל.

סומס הביט מסביבו בחדר ואמר:

“הגבהת שבתך במרום יותר מדאי”.

כל ידיעה על טיבם ומצבם של עסקי בוזיניי, שיעלה בידו, עלולה היתה להביא לו תועלת.

“לפי שעה טוב לי כאן למדי”, השיב האדריכל. “אין חלקי עם השחצנים המתגאים שאתה רגיל בהם”.

הוא נקש את מקטרתו לשם דישון, אלא שהכניס אותה שוב לבין שניו כשהיא ריקה; מקטרת זו וודאי היתה מסייעת בידו להמשיך את השיחה. סומס הבחין שבכל אחת מלחייו יש שקערורה, אשר כנראה היתה תולדה של המציצה במקטרת.

“וכמה אתה משלם בעד דירה שכזו?”

“חמישים”, השיב בוזיניי “וחמישים אלה עודפים על מידת יכלתי”.

תשובה זו הניחה את דעתו של סומס והיתה לו לרצון.

“כמדומני, שמחיר יקר הוא יותר מדאי”, ענה ואמר. “ובכן אבוא אליך ביום הראשון לקחתך עמי”.

והוא בא באמת ביום הראשון הסמוך אל בוזיניי והוליך אותו במרכבה אל תחנת מסילת הברזל. כשבאו אל רובין היל, לא מצאו שם מרכבה ולפיכך אנוסים היו לעבור ברגל מהלך מיל וחצי עד המקום הנועד לבנין.

אותו היום היה ראשון לאבגוסט ־ יום נאה עם חמה לוהטת ושחקים בהירים ללא־עב ־ וכשהלכו בדרך הישרה והצרה, המוליכה אל ראש הגבעה, העלו רגליהם אבק צהוב.

“אדמת חול”, הפליט סומס והציץ מן הצד אל מעילו של בוזיניי. בכיסים הצדדיים של אותו המעיל היו תחובים צרורות־ניירות ומתחת לזרועו האחת הוא נשא מקל משונה־מראה. סומס הבחין בזה ובכמה זרות אחרות.

רק אדם פיקח או “בוקאנייר” היה מרשה לעצמו לנהוג דרך חרות כזו במלבושיו. ואולם אף על פי שהזרות האלה היו למורת רוחו של סומס, הרי גרמו לו בכל זאת מין הנאה, משום שהעידו על אדם זה שיש בו מידות, שהוא יוכל להפיק מהן תועלת לעצמו. אם בר־נש זה יודע לבנות בתים, מי ישגיח במלבושיו?

“כבר אמרתי לך”, פתח ואמר, “שבית זה צריך להיות בנין מפליא, ולפיכך הריני מבקש ממך שלא להגיד דבר לאיש. כך דרכי שאיני מדבר לעולם על עסקי שלי עד שהם באים לידי גמר”.

בוזיניי נענע בראשו.

“אם אתה מגלה את מחשבותיך ומערכי לבך לנשים”, הוסיף ואמר סומס, “אי אתה יודע מה יהא בסופם”.

“הן”, אמר בוזיניי, “נשים שֵׁדי שחת הן!”

דעה זו היתה קבועה במעמקי לבו של סומס זה כמה, אלא שמימיו לא הביע אותה מן השפה ולחוץ.

"ובכן אתה מתחיל כבר ־ ־ " מילמל הוא, אלא שעצר בלשונו והוסיף ואמר מתוך מורת רוח בולטת: “דזשון יש לה מזג מיוחד לעצמה ־ היא הצטיינה תמיד במזגה שלה”

“אין רע, אם מלאך בעל מזג הוא”.

סומס לא קרא מעולם לאירין בשם מלאך. הוא לא רצה לחלל את מבחר רגשותיו על ידי שיגלה לאנשים אחרים את חין ערכה ויחשוף לעיני כל צפוני נפשו. הוא שתק ולא השיב דבר.

הם נטו אל דרך כבושה למחצה, שחצתה מקום מוקף גדר. עקבות אופני־עגלה הוליכו בזוית ישרה אל בור חול, אשר מאחוריו התנשאו ארובות העשן של בית קטון, שעמד בתוך קבוצת אילנות על שפת יער עבות. אגודות של עשבי־נוצות כסו את פני הקרקע הקשה ומתוכן פרחו ועלו חוגות אל מרומי האויר הספוג זהרי חמה. במרחקי האופק, מעבר לשלשלת ארוכה בלי קץ של שדות ושל גדרות, התנשאה שורה של גבעות־חולות.

סומס הלך בראש עד שהגיעו אל העבר השני, ושם עמד. זה המקום שבחר לו לבנין בית; ואולם עכשיו, שהוצרך להראות את המגרש לאדם אחר, נתבלבלה דעתו והוא בא לידי היסוס.

“בבית זה דר הסוכן”, פתח ואמר, "וודאי נמצא אצלו דבר מאכל לסעודת שחרית –

הבה נסעוד תחילה את לבנו ואחר נתעסק בענין שלפנינו".

הוא הלך שוב בראש עד שהגיעו אל הבית, ששם קידם הסוכן את פניהם בברכת שלום. אותו הסוכן, אוֹליבֶר שמו, היה אדם גבה קומה בעל פנים מגושמים ובעל זקן שהתחיל מלבין. סומס לא נגע כמעט בארוחה שהוגשה לפניהם, אלא התבונן אל בוזיניי ופעם או שתים העביר בחשאי במטפחת שלו על מצחו. לבסוף נגמרה הארוחה ובוזיניי קם ממקומו.

“סבור אני, שעליכם לדבר ביניכם לבין עצמכם בעסק שלכם”, פתח ואמר; “הנני ללכת בינתים לתור מעט את המקום”. ובלי לצפות לתשובה פנה ויצא מן הבית.

סומס היה המורשה של בעלי האחוזה הזאת והוא בילה בחברתו של הסוכן כמעט שעה תמימה, כשהוא מעיין בתכניות וכשהוא דן על המשכנתאות של ניקול ושל אפותיקאות אחרות. ולסוף, כאילו לאחר יד, נגע בשאלה על אודות מגרש הבנין.

“מן הדין הוא שבעלי הקרקע יוזילו לי מן המחיר שקבעו, כיון שאני הראשון שיתחיל כאן בבנין”.

אוליבר נד בראשו.

“המגרש שבחרת לך, אדוני”, ענה ואמר, “הריהו הזול ביותר. המגרשים שעל רמת הגבעה ובמורדותיה יקרים ממנו הרבה”.

“הימלך בדבר”, אמר סומס. “טרם באתי לידי החלטה גמורה בענין זה; אפשר שאחזור בי ולא אבנה כלל. מס הקרקע הריהו גדול ביותר”.

“אם תחזור בך, אדוני פורסייט, אהיה מיצר הרבה, ולדעתי משגה יהיה בידך אם תעשה זאת. בסביבות לונדון אין אף חלקת אדמה אחת המצויינת במראה־נוף כחלקה זו ושמחירה פחות הוא משלה. אם אך נכריז עליה ברבים, מיד ירבו עליה הקופצים”.

הם הביטו זה אל זה. הכרת פניהם מיללה בלשון ברורה: הריני מכבד אותך כאיש מעשה, ואף על פי כן אל תדמה שאני מאמין אף לדבר אחד מדבריך.

“הנה כי כן”, ענה ואמר סומס. “טרם חרצתי בלבי דבר; אפשר מאוד שכל הענין יתבטל!” ובדברים האלו נטל את סוכך־השמש שלו, תחב את ידו הקרירה לתוך ידו של הסוכן והשיב אותה בחזרה בלי חביקה כל שהיא ויצא אל אור השמש.

הוא הלך לאטו אל מגרש הבנין שלו כולו שקוע בהירהורים. לבו הגיד לו, שכל מה שאמר לו אותו הסוכן הריהו אמת לאמתו. המגרש הוא בזול. ועיקרו של דבר הוא, שגלוי וידוע היה לפניו כי הסוכן איננו חושב כל עיקר שהוא בזול; ובכן איפוא עלה בידו לנצח את הסוכן בכוח נבואת־הלב המעשית שלו.

“אם בזול ואם לא בזול, בין כך ובין כך הנני לקנות את המגרש”, אמר אל נפשו.

החוגות שלרגליו התעופפו למעלה, האויר היה מלא פרפרים, ריח מתוק עלה מעשבות־הבר. ריח רווי עסיס של שרכים התגנב ובא מן היער יחד עם הגה יונים החבויות במעמקיו ועל כנפי רוח קלה וחמימה שט ובא ממרחקים קול צילצול הַארמוֹני של פעמוני בית תפילה.

סומס היה מהלך כשעיניו מביטות לארץ ושפתיו נפתחות ונסגרות כאילו הוא מקדים וטועם את טעמו של נתח ערב. ואולם בשעה שבא אל מגרש־הבנין לא מצא שם את בוזיניי ולא ראהו בשום מקום. הוא המתין זמן מועט ואחר עבר אל הגדירה ושם פניו אל מורד הגבעה. הוא רצה לקרוא לו, אלא שפחד מפני צילצול קולו.

הגדירה היתה עזובה וגלמודה כערבה והדומיה שלה לא הופרעה אלא על ידי השפנים המקפצים ונכנסים אל מאורותיהם ועל ידי שירת החוגות.

סומס, החלוץ של מחנה הפורסייטים הגדול, אשר נסע יצא ליישב את מדבר־השממה הזה ולהפכו לנוה־תרבות, חש שרוחו מדוכאה בקרבו על ידי הבדידות והעזובה הזאת, על ידי השירה הסמויה מן העין ועל ידי האויר החמים והמתוק. הוא כבר אמר לחזור לאחוריו והנה ראה את בוזיניי.

האדריכל היה סרוח מלוא קומתו תחת אלון אדיר, אשר גזעו היה מבוקע מרוב זקנה וענפיו ועליו התלכדו והיו לגג גדול ורב־מידות ואשר עמד על שפת הרמה.

סומס אנוס היה לגעת בכתפו כדי לעוררו מעשתונותיו.

“הו, פורסייט!” פתח ואמר, “הנה מצאתי מקום נאה לבית, שאתה אומר לבנות! הבט וראה, הנה הוא!”

סומס עמד והביט מסביבו ואחר ענה בקרירות:

“אכן צדקת, המקום נאה הוא, אלא שמחירו יקר פי חצי”.

“אל תשגיח אל המחיר, בן אדם! הבט וראה את המראה!”

כמעט מתחת רגליהם השתרע שדה של קמת שיפון בשלה, שהגיע עד לחורשה קטנה וקודרת ושם אבד והתעלם. שדות וגדירות נמשכו והלכו עד למרחקי גבעות־החולות האפורות־הכחולות. מימין התנוצצה רצועת הכסף של הנהר.

השמים היו כל כך כחולים וזוהר השמש היה כל מבהיק, שדומה היה כאילו שולט בנאות המקום הזה קיץ עולמים. בחלל הִאֻתֶּר הזך היה מרחף מסביב המוך של שן־הארי. החום היה מרטט ומרקד על גבי שבלי הקמה וחדר בכל והיה להמייה נעימה, הנשמעת ואינה נשמעת לאוזן, כדומה ללחש של רגעים מזהירים החוגגים את חגם בין השמים והארץ.

סומס הביט מסביבו. דבר־מה גאה וסער בלבו בעל כרחו. לחיות כאן בתוך כל המראות האלה, להראותם לידידיו, לדבר עליהם ולשלוט בהם ־ הרי אושר הוא! לחייו להטו. החמימות, הזוהר וברק הזיו נקלטו אל תוך חושיו וצודדו אותם כאשר צודד יפיה של אירין את חושיו לפני ארבע שנים והצית בלבו אש חשק אליה. הוא הציץ בגניבה אל בוזיניי, אשר עיניו שוטטו בתשוקת־פראים ברחבי הנוף. נגוהות החמה הגיהו את החלקים הבולטים של פני האיש הזה, את עצמות לחייו המבצבצות, את חוד סנטרו ואת הבליטות הזקופות שעל גבותיו. וסומס הביט מתוך מורת רוח אל הפנים החזקים האלה, המפיקים התלהבות וחוסר דאגה.

גל־רוח משוך ורך רפרף על גבי הקמה והשיב בפניהם מפח אויר חמים.

“הייתי יכול לבנות לך כאן בנין מופלא”, פתח ואמר בוזיניי לבסוף.

“הריני מאין לך”. השיב סומס בקרירות. “הן אתה לא תוצאי על הבנין אף פרוטה”.

– בסכום של שמונת אלפים לירות יכול אני לבנות לך ארמון".

פני סומס הלבינו מאוד – קרב התרגש בנפשו. הוא השפיל את עיניו ואמר בקשיות עורף:

“אין לאל ידי להוציא סכום כזה”.

והוא חזר לאטו אל המגרש הראשון כשהוא מהלך בפסיעות חשאיות בדרכו.

שם שהו זמן־מה כשהם דנים בפרטי הבית העומד להיבנות, ואחר סר סומס שוב פעם אל בית של הסוכן.

מקץ שעה וחצי הוא יצא משם והלך בלוית בוזיניי אל התחנה.

“הנה כי כן”, הפליט מפיו כמעט בלי לפתוח את שפתיו, “החלטתי סוף סוף לרכוש את המגרש שבחרת אתה”.

הוא נשתתק והתחיל מְחַקֵר ומפשפש בלבו כיצד הגיע הדבר לידי כך, שבר־נש זה, שהוא רגיל היה לבוז לו, הכריחו לשנות את החלטתו של עצמו.

 

פרק חמישי: חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל אֵחַד הַפוֹרסַיטִים    🔗

כדומה לאלפי המשכילים מבני מעמדו ומבני דורו אשר בלונדון העיר הגדולה, שחדלו להיות כרוכים אחרי כסאות מצופים קטיפה אדומה והיודעים שקבוצות פסלי שיש של אמנים איטלקיים בני זמננו אינן אלא “בלָאוֹת נושנות”, התקין לו סומס פורסייט בית־דירה משוכלל כל צרכו. הוא עשה לבית מקוש־דלחת של נחושת בעל צורה מיוחדה במינה, שינה את החלונות שיהיו נפתחים כלפי חוץ, תלה בחוץ עציצים מלאים פוֹכְּסִיוֹת, ומאחורי הבית, (מנהג של חשיבות יתירה) היתה לו חצר קטנה רצופה לבנים ירוקות כעין הניפריט ומוקפה הפרטנזיות אדומות נטועות בגיגיות כחולות. כאן מתחת לסוכך יפאני שצבע של גויל לו, אשר כיסה חלק ממנה, התעלמו אנשי הבית או אורחים מעיני סקרנים ושתו תה והתבוננו בשעת הפנאי אל קופסאות הכסף הקטנות, שסיגל לו סומס בימים האחרונים.

הקישוט הפנימי נעשה בסיגנון האמֶפּיר ועל פי ויליאם מוריס. לפי מידתו היה הבית הזה נוח למדי; בקירותיו היו קבועות משקעות לאין מספר שנדמו לקנים ובתוכן היו מונחים כביצים חפצי־חמדה קטנים עשויים כסף.

בשיכלול הכללי הזה נלחמו זו בזו שתי נטיות של טעם ושל ברירה. כאן ישבה גברת, שרצתה לכונן לה מעון־חמדה על גבי אי שמם; וכאן ישב אדון, אשר חוש היופי שלו שימש לו רכוש שמשקיעים אותו בעסק והוא טיפח אותו כאמצעי להתגדל ולעשות חיל לפי החוקים של התחרות. חוש היופי המכוון והמחושב הזה גרם לו לסומס בעודנו תלמיד בבית־הספר להיות בין בני גילו הראשון הלבוש בקיץ חזיות לבנות ובחורף חזיות של קטיפה בעלות פסים; הוא מנע אותו מלהופיע במקומות של רבים כשעניבת־הצוארון שלו זחוחה הצדה, וכפה אותו לצחצח יפה את נעלי־הלכּה שלו, כשהיה יום חג בבית הספר וקהל רב התכנס לשמוע אותו מקריא את יצירותיו של מוֹלייר.

נקיון מלידה היה מצוי בסומס כשם שהיה מצוי ברבים מבני לונדון. אי אפשר היה להעלות על הדעת, שערה אחת משערותיו לא תהיה קבועה וסדורה במקומה, שהעניבה שלו תזח מן הקו הישר אפילו כמלוא הנימה ושהצוארון שלו יהא מחוסר ברק מבהיק! הוא לא היה מוותר בעד כל הון שבעולם על הרחצה באמבטי יום יום – משום שכך היתה המודה שאדם יתרחץ יום יום באמבטי. וכמה היה בז לבריות המזלזלים במנהג זה!

וכנגד זה יכול היה לצייר לעצמו את אירין כשהיא מתרחצת כאחת הנימפות באחד הפלגים המוצנעים וכשהיא נהנית מקרירות המים ומתענגת למראה גופה הנאה.

במחלוקת־בית זו היתה יד האשה על התחתונה. הנפש הנוחה ביותר לקלוט רשמים ולהיות נפעלת אנוסה היתה למעט את דמותה ולהסתגל לצורה מוסכמה, כדרך שאנו מוצאים במלחמה שבין הסאכסונים והקלטים, שעדיין היא נמשכת והולכת בתוך אומה זו.

הנה כי כן דומה היה הבית הזה דמיון גמור למאות בתים אחרים שכמותו, שהיו שוים לו לשאיפות נעלות המיוחדות לבעליהם. זה היה אחד הבתים, שאומרים עליו: “אותו הבית הנחמד של סומס פורסייט מיוחד במינו הוא – הריהו באמת נאה ומהודר!”

שהרי אין בין השם סומס פורסייט ובין השם דזשמְס פֹיבוֹדי, או תוֹמס אֶטקינס או עמנואל ספאניוֹליטי ולא כלום; זה היה על צד האמת לא שם עצם פרטי, אלא שמו של כל אנגלי אחר מבני המעמד הבינוני שבלוֹנדון בעל טעם משובח כביכול, ומה שאמרו על ביתו של זה יכול להיות נאמר על בתיהם של כל בני המעמד, אם גם נבדלים היו בקישוטים שבהם.

בשמיני לאבגוסט בערב, שבוע לאחר הנסיעה אל רובין היל, ישבו סומס ואירין לסעוד את סעודתם בחדר האוכל של בית זה “המיוחד במינו והנאה ומהודר באמת”. סועדה חמה ביום הראשון בשבוע נחשבה בבית זה כמו בכמה בתים אחרים לענין של חשיבות יתירה. תיכף לאחר נשואיו קבע סומס את הכלל הזה: “המשרתים חייבים לתת לנו ביון הראשון סעודה חמה – שהרי בטלנים הם ואין להם מה לעשות אלא לפרוט בקונצרטינה”.

מנהג זה לא עורר מרידה. כי המשרתים היו כרוכים אחר אירין – מה שהיה סימן רע בעיני סומס, – אשר למרות המסורת הקבועה הכירה בזכות המשרתים ליטול חלק במידות־החולשה המיוחדות לטבע האנושי.

הזוג המאושר ישב אל השולחן הנאה העשוי עץ־שושן לא זה כנגד זה אלא באלכסון, בזוית ישרה. הם סעדו בלי מפה על השולחן – סימן של הידור מיוחד – ועד עכשיו לא דיברו זה עם זו דבר.

סומס היה אוהב לסיח בשעת הסעודה על העסקים או על המקחות שלו וכל זמן שהיה מדבר לא הכאיבה שתיקתה של אירין את לבו. ואולם בערב הזה אי אפשר היה לו לדבר. ההחלטה לבנות בית רבצה כל אותו השבוע על רוחו כמשא כבד והוא גמר בלבו להגיד לה את הדבר.

ההתרגשות שתקפה אותו בעמדו לגלות לה את הדבר הזה הרעימה אותו הרבה. אסור היה לה להביאו לידי כך שיתעורר בו רגש כזה – הלא בעל ואשתו נפש אחת הם. היא לא הביטה אליו אף פעם אחת מאז ישבו אל השולחן והוא שאל את נפשו במה היתה מהרהרת כל אותו הזמן. אכן גבר שכמותו, שעבד עבודה רבה – מתוך מכאוב זה בלב – כדי להשתכר בשבילה ממון, קשה היה לו לראות אותה כהיא יושבת ומראיה – ומראיה כאילו אין היא רואה אלא את קירות החדר שהיא כלואה ביניהם. הדבר הזה היה בו כדי להכריח אדם לקום מאצל השולחן וללכת לו!

או המנורה בעלת הגולה הוורודה הוצק על צוארה ועל זרועותיה – אהוב היה על סומס שתהא לבושה בשעת הסעודה שמלה פתוחה: דבר זה עורר בקרבו הרגשה שאין לפרשה, שהוא יָתֵר ומעולה מרוב מכריו, אשר נשיהם היו לבושות מבחר הגלימות הבלות שלהן בשעה שסעדו בבית. צבע הענבר אשר לשערה וצחות־עורה המבהיקה היו משמשים לאור הוורוד ניגוד מוזר ומופלא לעומת הגוון החום־הכהה אשר לעיניה.

וכי יש אדם, אשר לו דבר נחמד משולחן־האוכל הזה עם צבעיו העמוקים, עם השושנים המזהירות וענוגות־העלים, עם הכוסות שעינן כעין האודם ועם מערכת כלי־הכסף הנאים שעל גבו? וכי יש אדם, אשר לו אשה נחמדה מן האשה הזאת היושבת אצל השולחן הזה? הכרת־טובה לא היתה מן המידות החשובות בעיני הפורסייטים, כי אנשים בעלי חשבון ובעלי שכל בריא שכמותם לא מצאו בה חפץ ותועלת לעצמם. ולפיכך לא חש סומס אלא רגש של מרירות רבת־מכאוב בהעלותו על דעתו, שאין הוא שולט בה כדרך שרשאי היה לשלוט בה לפי הזכות שבידו, שאין הוא יכול להושיט שאת ידו, כדרך שהוא מושיט את ידו אל השושנה הזאת, לקטוף אותה ולחשוף את מעמקי התעלומות שבנפשה.

כל שאר הקנינים שלו, כל החפצים שאסף, כלי הכסף, התמונות, הבתים והממון שלו עוררו בקרבו הרגשה טמירה של סיפוק נפש, רק היא לבדה לא נתנה כלום לנפשו.

הדבר הזה היה כתוב על כל קיר מקירות ביתו. טבעו, שהיה טבע של איש־עסקים, התקומם כנגד האזהרה המסתורית, שהיא לא נוצרה בשבילו. הוא נשא את האשה הזאת, כבש אותה ועשה אותה לקנינו שלו, ודומה הי לו שיש בזה משום הפרת החוק העיקרי שבחוקי העולם, הוא החוק של קנין־בעלים, המה שאין לו שליטה אלא בגופה בלבד, – אם בכלל יש לו שליטה כזו; דבר זה עצמו התחיל להיות מפוקפק בידו. אילו שאלהו אדם, אם הוא מבקש לרכוש את נפשה, היתה שאלה זו מגוחכה וגם סנטימנטלית בעיניו. אבל לאמתו של דבר היה נכסף ומשתוקק לרכשה, אלא שעל כתלי ביתו היה כתוב, שהדבר לא יעלה בידו לעולם.

היא היתה תמיד דוממה, סבילה, משתמטת בנעימות, כאילו היתה חוששת שמא על ידי מלה, על ידי תנועה או על ידי אות כל שהוא תעורר בלבו את האמונה שהיא אוהבת אותו; והוא שאל את עצמו: כלום יהא הדבר הולך ונמשך כך עד עולם?

כדומה למרבית קוראי הרומנים שבדורו (סומס היה שטוף בקריאת רומנים) היה יונק את דעותיו על החיים מתוך הספרות ומתוך כך השלה את נפשו באמונה, שכל הענין הזה אינו אלא שאלת הזמן. שהרי סופו של הבעל לרכוש לו את אהבת אשתו. ואפילו באותם המקרים – הוא לא היה מחבב את הספרים המספרים דברים שכאלה – שנסתיימו סיום טראגי, היתה האשה מתה תמיד מתוך דברי חרטה על שפתיה, ואם הבעל מת – דבר זה היה למורת רוחו – השתטחה האשה לפני המת מתוך עינויים של מוסר כליות.

הוא היה מבקר לעתים קרובות עם אירין בתיאטרון כשהוא בוחר בדרך אינסטינקטיבית במחזות המטפלים בשאלת הנשואים של החברה שבדורנו, אשר לאשרם של הבריות הריהי שונה לחלוטין משאלת הנשואים אשר בחיים של ממש. הוא מוצא, שהם מסיימים תמיד אותו הסיום עצמו, אפילו בזמן שמאהב היה מעורב בדבר. כל זמן שהיה מביט אל המחזה, היה סומס הוגה חיבה לאותו המאהב, אבל בנסעו עם אירין בחזרה מן התיאטרון ועוד טרם הגיעה המרכבה אל ביתו כבר ראה ונוכח, שהוא אל עשה כהוגן ושמח שהמחזה נסתיים כמו שנסתיים. באותו הזמן הופיע על הבמה טיפוס חדש של בעל, הלא הוא האיש החזק, הגס והבריא ביותר, אשר הצליח הצלחה מופלאה עם גמר המחזה. מין טיפוס זה היה שנוא על סומס, ולולא חס על כבודו היה מביע לו את תועבת נפשו בגלוי. אבל הוא הכיר הכרה ברורה, שהוא עצמו יש לו צורך גדול ביותר להיות בעל מצליח ואפילו “חזק” ומשום כך לא הביע מעולם את מורת רוח זו, אשר על פי פרוציסים משונים של הטבע אפשר שהיתה נובעת מתוך אוצר גנוז של אלמות שהיה חבוי בנפשו של עצמו.

ואולם שתקנותה של אירין הערב היתה שלא כדרכה. הוא לא ראה מעולם מבע כזה בפניה. וכיון שדבר שאינו רגיל מעורר תמיד חרדה, באה חרדה בלבו של סומס. הוא אכל את האפיקומן וזרז את המשרתת שכיבדה את הפרורים מעל השולחן בֹמכבּד של כסף. כשהמשרתת יצאה מן החדר, מילא את כוסו יין ושאל:

“ההיה בזה איש היום אחר הצהרים?”

“דזשון”.

“מה צורך היה לה?” אכסיומה היתה בידי הפורסייטים, שאין אדם בא אצל חברו אלא אם כן יש לו צורך בדבר. “וודאי באה לפטפט על ארוסה?”

אירין לא השיבה דבר.

“דומה אני”, הוסיף ואמר סומס, “שהיא אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותה. היא רצה אחריו בכל מקום”.

מבטיה של אירין עוררו בקרבו רגש לא נעים.

“אי אתה רשאי לדבר דברים כלאה!” קראה אליו.

“משום מה לא? הרי הכל רואים זאת”.

“אין איש רואה זאת, ואילו גם ראה, גנאי הוא לדבר כך!”

סומס לא יכול שוב למשול ברוחו.

“אכן אשה טובה את לבעלך!” ענה ואמר. ואולם בסתר לבו תמה על תשובתה שנאמרה מתוך רתחנות גדולה. היא לא היתה רגילה בכך. “את כרוכה יותר מדי אחרי דזשון זו! אבל שמעי את אשר אגיד לך: עכשיו, כיון שנטפלה אל ‘בוקאנייר’ זה, אי את חשובה בעיניה כלום, וסופך להכיר זאת. ואולם להבא לא תוסיפי לראות את פניה לעתים קרובות כל כך, משום שאנו עתידים להעתיק את דירתנו אל מחוץ לעיר”.

אכן שבע רצון היה שנתגלגלו הדברים לידי כך, שהוא הודיע לה את החדשה הזאת בשעת התרגזות. הוא היה מצפה שתשמיע זעקת התמרמרות, אבל היה שתקה, ושתיקתה זו החרידה אותו.

“כמדומני שאחת היא לך”, ראה צורך להוסיף.

“כבר ידעתי זאת”.

“מי הגיד לך?”

“דזשון”.

“ומהיכן מדוע לה הדבר?”

אירין לא ענתה כלום. הוא נתבלבל ואמר מתוך מורת רוח:

“אין זאת כי אם יד בוזיניי באמצע. אכן מעשה יפה עשה! וודאי סיפרה לך את הכל?”

“הן”.

שוב קמה שממה, ואחר ענה סומס ואצר:

“כמדומני, שאין נפשך לעבור אל אותו המקום?”

אירין לא השיבה דבר.

“סוף סוף אינני יודע מה את מבקשת. נראה, שאי את שבעת רצון כאן לעולם”.

“כלום התחשבת על מאויי נפשי בענין זה?”

היא נטלה את אגן השושנים ויצאה מן החדר. סומס נשאר יושב על מקומו. וכי לכך חתם על שטר האמנה? וכי לכך עמד להוציא עשרת אלפים? ובאותה שעה עלו בזכרונו דבריו של בוזיניי:

“נשים – שדי־שחת הן!”

ואולם עד מהרה שבה נפשו למנוחתה. הרי יכול היה להתרחש דבר רע מזה. הרי היא יכלה להתקצף ולהתמרמר. הוא היה מצפה, שהדבר יביא לידי תוצאות קשות מאלה. סוף סוף היתה דעתו נוחה מזה שמלאכתו נעשתה על ידי דזשון והיא המסתה את הקרח בשבילו. וודאי היתה מנקרת בו כתולעת עד שהוציאה את הסוד מלבו. הוא, סומס, צריך היה לראות מראש, שהיא תעשה זאת.

הוא הצית פאפירוסה. סוף סוף לא התריסה אירין כנגדו! היא עתידה לוותר – ולטובתה עצמה; היא היתה קרירת־רוח, אבל לא זעפה. והוא הפיח את עשן הפאפירוסה שלו ב“פרתו של משה רבנו”, שהיתה מהלכת על גבי השולחן המבהיק, והשתקע במחשבות על דבר ביתו. לא טוב לאדם להיות נרגז וכעוס; הוא ילך אליה ויפייס אותה מיד. וודאי ישבה עכשיו בחשכה בחצר תחת הסוכך היאפאני וסרגה. הלילה נאה וחמים…

ואמת באה דזשון באותו היום אחר הצהרים ועיניה מזהירות והיא קראה:

“סומס בן חיל הוא! וענין יפה בשביל פיל – דבר הגון ונאות לו!”

וכיון שפניה של אירין היו המומים והביעו תמיהה, הוסיפה ואמרה:

“הרי אני מדברת על ביתכם החדש אשר ברובין היל. כיצד? כלום אי את יודעת את הדבר?”

אירין לא ידעה כלום.

“הו, אם כן אפשר שלא הייתי צריכה להגיד לך זאת!” והיא העיפה בידידתה מבט של קוצר רוח וקראה: “במראיך כאילו אחת היא לך. האומנם אי את רואה, שהוא הוא הדבר אשר אליו התפללתי – ההזדמנות שהוא היה זקוק לה כל אותו הזמן? עתה תראי את יכלתו ואת אשר יש לאל ידו לעשות”. ואחר הדברים האלה היא סחה לה את כל אותו המעשה.

דומה היה, שמיום שנתארסה לא נתנה ביותר את דעתה למצבה של ידידתה; השעות, שהיתה מבלה בחברתה של אירין, היו מוקדשות ביחוד לספוריה על עצמה. ולמרות כל רגשות החמלה שהיא הגתה לה באהבה רבה, היה מבצבץ לפעמים בחיוך שלה צל של רחמנות מעורבת בבוז כלפי האשה שעשתה מדחה כזה בחייה – מדחה גדול ומגוחך כל כך.

"עליו מוטל לעשות גם את הקישוט הפנימי על דעת עצמו. מה טוב ומה נעים – – – ". דזשון נתנה את קולה בצחוק, גופה הקטון היה מרטט מתוך תענוג; היא פשטה את ידה וטפחה באחד הוילונות של מַלְמָלָה. "יודעת את, אני שאלתי אפילו את דודי דזשמס – – ". ופתאום עצרה את דבריה, כי אותו המאורע היה למורת רוחה והיא לא רצתה לדבר עליו. ובראותה שידידתה מתאפקת וממעיטה בדיבור, עמדה והלכה לה. בהיותה ברחוב, חזרה לאחוריה והביטה, והנה אירין עדיין עומדת בפתח. היא רמזה לה בידה לשם ברכת־פטירה ואירין השיבה לה ברמיזה והפנתה את פניה לאטה ונעלה אחריה את הדלת…

סומס קם ונכנס אל חדר־האורחים והציץ בעד החלון.

אירין ישבה דומם בצל הסוכך היאפאני והסלסלה שעל כתפיה הלבנות נעה עם כל תנודה רכה שנד חזה עלה ורדת.

ואולם דומה היה, שבריה דוממה זו היושבת בלי־נוע בתוך החשכה כולה אחוזה באותה שעה להט רגש טמיר ונעלם, כאילו נסערה כל ישותה ומהפכה התרגשה במעמקיה.

הוא חזר והתגנב בלאט ובאין רואים אל חדר האוכל.

 

פרק ששי: דְזשֶׁמְס יָצָא לַחֲקוֹר וְלִדְרוֹש    🔗

לא היו ימים מועטים והשמועה על דבר החלטתו של סומס לבנות לו בית עברה ופשטה בקרב כל בני המשפחה והטילה בהם סערת־רוח כדרך שהיתה מטילה בהם כל החלטה אחרת הכרוכה בעסקי רכוש ונכסים.

ואולם לא באשמתו פשטה שמועה זו, שכן נחרצה היתה מאתו שלא יוָדע הדבר לאיש. דוזשון, שלבה היה מלא חדוה, סחה את הדבר לגברת סמוֹל ולא התירה לה אלא לגלות אותו לדודה אַן – משום שסבורה היתה, שהדבר ישמח את לב הזקנה הטובה והיקרה, כי זה ימים רבים שהדודה אן לא יצאה מחדרה וחוצה.

והגברת סמול נזדרזה וסיפרה את הדבר לדודה אַן תיכף ומיד. הדודה חייכה מעל משכב־הכרים שלה לשֵמע החדשה הזאת וענתה ואמרה בקולה הברור, החלש והרועד מחמת זקנה:

“אכן טוב ויפה הדבר בשביל דזשון היקרה שלנו; ואולם מקוה אני שיהיו זהירים – כי יש בזה משום סכנה!”

וכשנותרה שוב לבדה בחדר, עבר על פניה צל קדרות כענן בוקר המבשר יום גשם.

כל אותם הימים הרבים שהיתה מוטלת כאן על משכבה היתה יגעה לאמץ את כוח רצונה אימוץ שאינו פוסק. אימוץ זה ניכר היה בפניה, אף נתגלה תמיד בתנועות הכווץ שבקצות פיה.

הבתולה סמיתר, שהיתה משמשת אותה מימי נעוריה – ושהיא אמרה עליה “סמיתר בתולה טובה היא, אלא שאינה זריזה!” – הבתולה סמיתר היתה מקיימת בכל בוקר את הצירימוניה האחרונה של ההלבשה הרגילה שלה בתכלית הדיוק. מתוך קופסת־תכשיטים לבנה היתה מוציאה את הקווצות השבות והשטוחות, הלא הן הסימניות של חשיבות אישית, מוסרת אותן ליד גברתה ומפנה אליה את גבה.

ובכל יום ויום חייבות היו הדודות דזשוליי והיסטר לבוא אליה ולהגיד לה מה שלומו של טימותי, מה החדשות שנתקבלי מאת ניקולאס, אם עלה בידה של דזשון להטות את לב דזשוליון הזקן שיקצר את זמן האירוסין הואיל ומר בוזיניי כבר עסוק במלאכה והריהו בונה בית בשביל סומס; אם באמת כבר מלאו ימיה של אשת רודזשר הצעיר ללדת; אם הניתוח שנעשה לאַרטשי עלה יפה; ומה עשה סוויטין בבית הריק, אשר השוכר אותו הפסיד את כל ממונו והתנהג עמו שלא כהוגן. ובייחוד היה מוטל עליהן להרצות לפניה על אודות סומס; כלום אירין עדיין – עדיין דורשת חדר מיוחד לעצמה? ובכל בוקר היתה אומרת לסמיתר: “סמיתר, היום אחרי הצהרים, בשתי שעות, ארד מטה; אחרי ששכבתי ימים רבים במיטה אהיה זקוקה שתתמכי בי בזרועך!”

אחרי שהגברת סמול סחה את כל המעשה לדודה אן, עמדה וגילתה את דבר הבית לגברת ניקולאס באזהרה שתשמור את הסוד ולא תגלהו לאחר; אלא שהגברת ניקולאס שאלה את וויניפרד דארטי אם אמת הדבר, הואיל וסבורה היתה, שכיון שהיא אחותו של סומס הריהי ודאי יודעת אל כל הענין. ועל ידה נתגלגלה ובאה השמועה בדרך ישרה אל אזניו של דזשמס. והלז התרגז ביותר לשמע החדשה הזאת וענה ואמר:

“אין איש מגיד לי דבר”. ואולם תחת ללכת כֹיוָן אל סומס, שהשתקנות שלו היתה גלויה וידועה לו והוא התיירא מפניה, נטל את סוכך־השמש שלו ושם פניו אל טימותי.

הוא מצא את הגברת ספטימוס סמול ואת היסטר (גם לה סחו את הדבר, שהרי היא היתה אדם נאמן ביותר והדיבור היה מייגע אותה ביותר) כשהן מוכנות ולהוטות לשאת ולתת בענין החדשה הזאת. הן אמרו, שאכן יפה עושה סומס החביב שהוא מעסיק את בוזיניי, אלא שיש חשש סכנה בדבר. היך כינה אותו דזשורזש? “בוקאנייר!” כמה מגוחך הוא כינוי זה! אבל הרי דזשורדזש גכחן היה כל ימיו! ואף על פי כן טוב שממון נשאר בידי המשפחה – שהרי הגיעה השעה לחשוב את בוזיניי לאחד מבני המשפחה, עד כמה שלא יהא הדבר נראה תמוה ביותר.

דזשמס נכנס לתוך דבריהן וענה ואמר:

“אין איש יודע עליו כלום. איני מבין מה ראה סומס להיזקק לעול ימים שכמותו. תמה אני, אם אין ידה של אירין באמצע. הנני לדבר עם…”

“סומס”, הפסיקה הדודה דזשוליי את דבריו, “אמר למר בוזיניי, שאין את נפשו שהדבר יוָדע בין הבריות. הריני יודעת, שלא לרצון יהיה לו אם ידברו עמו בענין זה, ואילו נודע הדבר לטימותי, היה מיצר ביותר. אני…”

דזשמס הניח את ידו אחורי אזנו ואמר:

“מה את אומרת? הריני הולך ומתחרש. דומני, שאינני שומע מה שמדברים אלי. אמילי חשה באצבע רגלה. עד סוף החודש לא נוכל לנסוע לוולס. איך לך יום בלי פגע רע!” ומאחר שנודע לו מה שהיה מבקש לדעת, עמד ונטל את מגבעתו ונפטר והלך לו.

אותו היום יום נאה היה והוא עבר דרך הפארק ושם פניו אל ביתו של סומס על מנת לסעוד שם בצהרים, כי אמילי היתה מוטלת במיטה בשל מיחוש באצבעה ורחל וסיסיל נסעו אל מחוץ לעיר לשם ביקור מכרים. הוא נטה אל שביל העובר באלכסון דרך אֲפָר צומח קצר ושדוף, שהיה כולו מנומר בכבשים שחורים. במקומות שונים היו מפוזרים שם זוגות של זכרים ונקבות ובריות משונות, שהיו סרוחות על גבי הקרקע ופניהן למטה והיו דומות לפגרי חללים הזרועים על פני שדה, שעברה עליו סופת מלחמה.

הוא היה מהלך בחפזון כשראשו מוטה לארץ ולא הביט לא לימין ולא לשמאל. מראה הפארק הזה, מרכז שדה־המלחמה של עצמו, אשר בו ערך קרבות כל ימיו, לא עורר בקרבו אף מחשבה אחת, אף הירהור אחד. הגופות הללו שסערת המלחמה הפילתם לארץ, זוגות המאהבים הללו שישבו סמוכים זה לזה, לחי צמודה אל לחי, ושכבשו מעבודת הפרך המונוטונית שלהם שעה אחת כדי להשרות עצמם בגן עדן של הבל־הבלים, לא הולידו במוחו אף דמיון כל שהוא; כבר עבר זמנו לפנות את לבו לדמיונות והירהורים שממין זה; חוטמו היה מכוון אל כר־המרעה, כדומה לחוטמה של אחד הכבשים שרעה באותה הכר.

אחד משוכרי־הדירות של התחיל מפגר זה לא כבר בתשלום דמי־השכירות והוא שאל את עצמו בכובד ראש, אם לא מוטב לו להוציאו מן הדירה לפני־חג־הלידה. סוויתין נכשל עכשיו ונפל ברעה גדולה, אלא שכך נאה ויאה לו – לפי שהיה מהסס וממתין זמן ארוך יותר מדאי.

הוא שקל את כל זאת בדעתו בדרך הליכתו כשהוא אוחז את הסוכן שלו בזהירות במקלו, למטה מבית־האחיזה, כדי שקצהו יהיה נטול מן הקרקע והמשי שלו לא ישָׁחק. והוא היה פוסע והולך כשכתפיו הדקות והגבוהות כפופות וכשרגליו הארוכות הולכות ומתנועעות במהירות בדיוק מכני. ובעברו דרך הפארק, אשר החמה יצקה את להבותיה עליו והשפיעה את זהרה המבהיק על כל כך הרבה בטלנים, על כל כך הרבה בני אדם המשמשים עדים למלחמה האכזריה בשל רכוש וקנין המתחוללת בחוץ, דומה היה הילוכו למעופה של צפור נודדת השטה מעל הים.

כשיצא מן הפארק חש והנה מי שהוא נוגע בזרועו.

זה היה סומס, שחזר באותה שעה הביתה מלשכת־העבודה שלו, ובראותו את אביו עבר אליו מן הצד השני,צד הצל, של הרחוב.

“אמך אנוסה לשכב על מיטתה”, אמר אל דזשמס. "הריני הולך עכשיו אליך, אלא שחושש אני שמא אפריע אתכם.

היחסים שבין דזשמס ובין בנו חסרים היו מלבר את רגש החביבות הנפשית, רגש שלא היה מצוי בקרב הפורסייטים, ואף על פי כן היו שניהם דבוקים וקשורים זה בזה. אפשר שהיו רואים זה את זה כעין קרן של ממון שהושקעה בעסק; מכל מקום היה כל אחד דואג לטובתו של חברו והיה שמח להימצא בחברתו. מימיהם לא החליפו ביניהם אפילו שתי מלים בנוגע לשאלות האינטימיות של החיים ולא הביעו זה בפני זה רגשות עמוקים ביותר.

הם היו קשורים זה אל זה על ידי דבר שאינו ניתן להתפרש במלים, על ידי דבר החבוי עמוק עמוק ברקמות עורקיהן של אומות ומשפחות – שהרי “דם אינו מים ניגרים”, אומר משל הבריות – ואיש מהם לא היה מטבעו קר־דם. ולאמתו של דבר יש לומר, שאהבתו של דזשמס לבניו היתה עכשיו הכוח המניע העיקרי של חייו. הוא לא חסך ואצר את ממונו אל על מנת להניח אותו ליצורים הללו שהם עצם מעצמו וחלק ממנו. הוא היה עכשיו בן שבעים וחמש וכלום היה לו תענוג אחר חוץ מןה תענוג לחסוך ממון? החסיכה לטובת בניו היתה עצם תכנה של הוייתו.

למרות “המרה שחורה” שלו היה דזשמס פורסייט האיש הבריא ביותר (אם היצר של שמירת הקיום משמש סימן מובהק של בריאות, אף על פי שטימותי וודאי הפריז בנידון זה על המידה) שבעיר לונדון זו, שהוא הצליח לרכוש בה רכוש גדול כל כך ושהוא אהב אותה אהבה גדולה כמרכז של עסקנותו והצלחתו. היתה מצויה בו הבריאות האינסטינקטיבית המופלאה המיוחדה למעמד הבינוני. בו נתגלתה הנטיה לפשרות יותר מאשר בדזשוליון עם הרצון התקיף שלו ועם הרגעים של רכות ועדינות הלב ושל פילוסופיה שיו מצויים אצלו, – יותר מאשר בסוויתין, שהערמומיות שלו עשתה אותו למעונה, – יותר מאשר בניקולאס, שכשרונותיו בעוכריו, – ויותר מאשר ברודזשר, שהיה קרבן לתאוות הקיבולת שלו. הוא היה נופל מכל אחיו בין לשאר רוח ובין לאישיות. ומטעם זה עלול היה יותר מהם לחיות לעולם ועד.

דזשמס אהב והוקיר את “המשפחה” יותר מן האחרים. ביחס שלו אל החיים היה אצור תמיד דבר־מה פרימיטיבי ונעים; הוא אהב את חיי המשפחה, אהב לפטפט ולהתלונן. כל ההשקפות שלו היו יונקות מן הדעה המשפחתית שלו, ועל ידי משפחתו – מן הדעות של אלפי משפחות אחרות הדומות לה בטיבן. שנה אחר שנה, שבוע אחר שבוע היה הולך אל טימותי והיה יושב בחדר האורחים של אחיו כשרגליו מורכבות זו על גב זו וזקן־לחייו הארוך והשב משמש מסגרת מסביב לפיו המגולח למשעי והיה צופה ומביט על הקדרה המשפחתית הרותחת לאטה ואל כל מה שמתבשל בתוכה וחוזר ויוצא משם כשרוחו מחודש ומחוזק בקרבו וכשלבו מלא רגש של הנאה, שאין הפה יכול לאמרה.

מתחת לקליפה הנוקשה אשר ליצר של שמירת הקיום שלו היה מצוי בנפשו של דזשמס הרבה עדינות ורוך לאמתם; ביקור בבית טימותי היה דומה בעיניו לשעה אחת של שעשועים על ברכי אם; ותשוקתו העמוקה למצוא מחסה מתחת כנפי המשפחה חזרה והשפיעה על רגשותיו כלפי בניו של עצמו. המחשבה שבניו יהיו מופקרים בין בכספם בין בבריאותם או בשמם הטוב לרוחות המתרגשות בעולם, – המחשבה הזאת העיקה עליו כסיוט של חלום בלהות. בשעה שבנו של ידידו הישן דזשון סטריט נטפל אל המתנדבים לעבוד בצבא, נד בראשו מתוך תלונה ותמה על דזשון סטריט, שהרשהו לעשות כזאת. ובשעה שסטריט הצעיר נפגע בחניתו של אחד הפראים ונפל חלל, הרעיש המאורע הזה את לבו כל כך, שהיה מחזר על בתי מכריו כדי להביע את התמרמרותו וכדי להכריז ולהודיע, ש“גלוי וידוע היה לפניו מה יהא סופו של דבר ושאין דעתו סובלת את אלה שכמותו!”

בשעה שחתנו דַארטי בא לידי משבר ממוני קשה, שהתרגש עליו בשל הספיקולציה במניות של חברת השמן, חלה דזשמס מרוב צער. דומה היה שהקיץ הקץ על כל מעמד־הרווחה שלו. מחלתו ארכה שלושה חדשים והוא אנוס היה ללכת אל בּאדן־בּאדן ולהתרפא שם עד שרווח לו. המחשבה, שאלמלא כספו שלו, של דזשמס, עלול היה שמו של דארטי להתפרסם ברשימת פושטי הרגל, הפילה עליו אימים.

כיון שנתברך בבריאות־גוף מוצקה כל כך, שבשעה שהיה לו מיחוש באוזן סבור היה שהוא הולך למות, ראה את כל חולי ארעי של אשתו ושל בניו כעלבון עצמו, כגזירה מיוחדה מן השמים, שנתכוונה לגזול את מנוחת נפשו. וכנגד זה היה כופר בכל מחלה של אנשים אחרים שאינם מבני משפחתו והיה תולה אותה בכל פעם במיחוש הכבד, שזילזלו בו בזמנו.

ומאמר שגור היה בפיו: “מה תוחלתם וסיכוייהם של אלה? הרי כך יארע גם לי בשעה שאיני נוהג זהירות בעצמי!”

כשהלך באותו הערב אל סומס, בא לידי המחשבה, שהחיים מתהלכים עמו קשה: אמילי חשה ברגלה ושוכבת במיטה ורחל משוטטת להנאתה מחוץ לעיר; אין איש משגיח בו ושם אליו לב; ואַן חולה – אין הוא מקוה שתאריך חיים כל ימות הקיץ; הוא היה אצלה שלוש פעמים בלי אשר יכלה לקבל אותו! ורעיון זה, שעלה על דעתו של סומס לבנות לו בית, – הרי זה דבר, שצריך עיון ושימת לב. והרי גם הדאגה על עסקי אירין; מי יודע מה יהיה סופו של דבר – אולי רע יהיה סופו!

והוא נכנס אל בהית מספר 62 אשר במוֹנפֶליֶיה־סקווייר מתוך הרגשה ברורה, שאדם אומלל הוא.

כבר הגיעה שת שבע וחצי ואירין ישבה בחדר האורחים כשהיא לבושה סעודה. היא היתה לבושה שמלתה המוזהבה, – כי לאחר שהתנוססה בשמלה זו במסיבה של סעודה, במשתה־נשף ובחגיגת מחולות שוב לא היתה הגונה בעיניה אלא ללבשה בבית. היא קישטה אותה מצד החזה בהמון סלסלות, אשר משכו אליהן מיד את עיניו של דזשמס.

“היכן את קונה את התכשיטים שלך?” שאל מתוך התעוררות. “מימי לא ראיתי את רחל ואת סיסיל לבושות נאה כל כך! וסלסלה זו שמשבצת ורד לה – זו אינה אמתית!”

אירין קרבה אליו, כדי להוכיחו שהוא טעה.

דזשמס חש שלא לרצונו את קסם ישותה ותפארתה ואת מדוחי ריח הניחוח העולה ממנה. ואולם שום איש מן הפורסייטים המכבד את עצמו אינו נכנע בבת אחת, ולפיכך ענה שהוא אמר מה שאמר בבלי דעת ושבוודאי הריהי מוציאה הרבה ממון על מלבושים ותכשיטים.

והנה נשמע קול הפעמון המזמין לסעודה, ואירין שמה את זרועה הלבנה תחת זרועו והוליכה אותו אל חדר האוכל. היא הושיבה אותו במקום שסומס היה רגיל לשבת שם, לשמאלה. האור חדר לכאן במידה קלושה ומראה סוף היום ההולך ודועך לאטו לא יכול היה איפוא לצערו ולהטרידו במקום זה. אחר התחילה אירין מדברת עמו על אודות עצמו.

באותה שעה קמה תמורה ברוחו של דזשמס כדומה לתמורה הנעשית בפרי ההולך ומתבכר בחמה. הוא חש שמלטפים, מהללים ומפנקים אותו, בלי אשר תגע בו יד ללטפו ובלי אשר תשמענה אזניו אף מלה אחת של שבח וקילוס לו, הוא הרגיש, שכל מה שהוא אוכל ערב לחכו ונוח לו; בבית לא נתעוררה בקברו הרגשה כזאת מעולם; הוא לא זכר, אם שתה בזמן מן הזמנים כוס יין שאמפאני שטעמו משובח כל כך, וכששאל לשם המין והמחיר, נודע לו לתמהונו שזהו אותו היין עצמו, שיש לו בבית אוצר גדול ממנו ושמימיו לא יכול לשתותו. ומיד החליט להודיע את סוחר הין שלו שהלז רמהו.

הוא נשא את עיניו מעל הפינכה שלפניו ואמר:

“הרי יש לכם כאן המון דברים נאים. כמה נתתם למשל במחיר מִזְרֵה־הסוכר הזה? ודאי עלה בדמים מרובים!”

בייחוס מצאה חן בעיניו תמונה שהיתה תלויה על הקיר שמנגד ושהיתה מתנת ידו של עצמו.

“לא העליתי על דעתי, שכל כך נאה היא?” ענה ואמר.

והנה קמו מאצל השולחן ונכנסו אל חדר האורחים. דזשמס הלך אחרי אירין ונטפל אליה.

“לסעודה זו הריני קורא סעודה קטנה ומצויינה”, מילמל כשהוא מפיח בהנאה את נשימת אפו אל שכמה: “אין בה מאכלים קשים – אף אין היא ערוכה במידה יתירה לפי המנהג הפראנצי. ואולם בביתי איני יכול לקבל סעודה שכמותה. הריני משלם למבשלת שלי ששים לירות, אלא שאין לאל ידה לערוך לי ארוחת־צהרים כזאת!”

עד כאן לא דיבר דבר על אודות בנין הבית, ולא עוד אלא שמנע עצמו מלדבר בענין זה אפילו בשעה שסומס נפטר מתוך אַמשָלָה שהוא טרוד בעסקים ועלה אל החדר שבעלייה, ששם היו אצורות התמונות שלו.

דזשמס נותר עם כלתו לבדו. הלהט של היין ושל ליקור מצויין עדיין פעל את פעולתו בקרבו. ולבו נתמלא באותה שעה רגשי חביבות יתירה לכלתו. הריהי באמת בריה קטנה וחמודה; היא מקשיבה יפה לדבריך ודומה שהיא מבינה מה שאתה מדבר אליה. ובשעה שהיה מספר עמה, נתן בה את עיניו ובחן אותה כולה, למן הנעלים שעל רגליה, שעינן כעין הברונזה ועד לסילסולי הזהב אשר לשערות ראשה. היא ישבה על כורסה של אמפּיר כשכתפיה נשענות אל ראש הכורסה – גוה הישר והגמיש התנודד עם כל תנועה שלה מירכיה ולמעלה תנודה חפשית וקלה כאילו היא מתמכרת לחיבוק זרועותיו של מאהב. שפתיה היו מחייכות ועיניה היו פקוחות למחצה.

דזשמס נשתתק פתאום, אם מתוך הרגשת הסכנה אשר בקסמי מראיה ואם מחמת פעולתו של עיכול המזון. הוא לא זכר אם נזדמן לו להיות שרוי יחידי עם אירין קודם לכן. הוא הסתכל בה ורגש משונה תקף אותו כאילו פגע בדבר מוזר ונפלֶה מאין כמוהו.

הריהי יושבת כאן כשהיא מתפרקדת אל גב הכורסה – מה המחשבות העוברות בלבה באותה שעה?

וכשפתח את שפתיו והתחיל מדבר, שוב היה קולו יותר חד וצלול כאילו הקיץ מחלום ערב.

“מה את עושה לבדך כל היום?” שאל אותה. “אי את באה אצלנו לעולם!”

היא ניסתה להצטדק באמשלות קלושות ודזשמס לא הביט אליה. הוא לא רצה להאמין, שהיא משתמטת ממשפחתו באמת – כי אכן רע ומר היה הדבר יותר מדאי.

“סבור אני, שוודאי אין לך פנאי”, ענה ואמר; “שהרי את שרויה תמיד בחברתה של דזשון. את מטפלת בה ובארוסה, פורשת את כנפי חסותך עליהם וכיוצא בזה. שמעתי, שאין היא מצויה עכשיו בבית לעולם. סבור אני שדודך דזשוליון אין דעתו נוחה כל עיקר להוָתֵר כל כך הרבה זמן בודד ויחידי בבית. שמעתי, שהיא כרוכה תמיד אחרי אותו בוזיניי הצעיר. וודאי הריהו בא לכאן בכל יום. ומה דעתך אַתּ על אדם זה? וכי סבורה את שבר־דעת הוא? לדעתי אני הריהו מן הריקנים. משער אני שהיא המושלת בו!”

מראה פני אירין קדר ודזשמס הסתכל בה מתוך חשד.

“הריני חוששת שאין אתה מבין כל צרכך את טיבו של מר בוזיניי”, ענתה ואמרה.

“אינני מבין את טיבו!” נחפז וקרא דזשמס. “וכי מה יש כאן להבין? הכל רואים, שהוא אחד הזאטוטים העוסקים באמנות. אומרים שבעל כשרון הוא, – אבל כל אותה הכנופיה חושבים עצמם לבעלי כשרון. אלא שסבור אני, שאת מכירה אותו יפה ממני”, הוסיף ואמר כשהוא נותן בה שוב עין חשדנית.

“הוא ערך תכנית של בית בשביל סומס”, אמרה רכות בוודאי מתוך כוונה לפייס אותו.

“הוא הוא הדבר שחפצתי לדבר עליו”, אמר דזשמס. “אין דעתי תופסת משום מה נטפל סומס אל אדם צעיר שכמותו; משום מה לא פנה אל אדריכל מן המעולים?”

“אפשר שמר בוזיניי אדריכל מעולה הוא!”

דזשמס קם ממקומו והתחיל מהלך בחדר כשראשו מורכן.

“הרי כך שיערתי”, ענה ואמר, “אתם בני הנעורים הנכם כולכם בני כנופיה אחת; כולכם סבורים, שאין חכמים ונבונים מכם!”

והוא הזדקף ועמד לפניה מלוא קומת גופו הכחוש והושיט את אצבעו מול חזה כאילו היה קורא תגר על יפיה ואמר:

“גלוי וידוע לפני, שכל אותה הכנופיה של האמנים, או יהי השם שהם קוראים לעצמם אשר יהיה, הריהי כנופיה של בריות שאין לסמוך עליהן כל עיקר; והריני משיא לך עצה לכל תתעסקי עמו יותר מדאי!”

אירין חייכה ועל דל שפתיה נחה מעין ארשת של התפרצות וקריאה לקרב. דומה היה שיראת הכבוד שלה נסתלקה. חזה התנופף עלה ורדת כאילו מתוך כעס עצור וכמוס; היא השיבה את ידיה מעל זרועות־המשען של הכורסה עד שקצות אצבעותיה נגעו זה בזה ועיניה האפלוליות העיפו בפני דזשמס מבט סתום שאין חקר לו.

הלז כבש פניו בקרקע מתוך מורת רוח.

“הנני להגיד לך את אשר בלבי”, פתח ואמר שוב, “חבל שאין לך ילד, אשר אליו תייחדי את מחשבותיך ואשר בו תעסיקי עצמך!”

ארשת רבת־מחשבות ניצנצה פתאום בפני אירין ואפילו עיניו של דזשמס הבחינו מיד שכל גופה כאילו התאבן וקפא מתחת למשי והסלסלות אשר לתלבשתה.

הוא נבהל למראה הרושם שעשו עליה דבריו וכדומה למרבית האנשים שאינם אמיצי לב ניסה לחלץ עצמו מן המיצר על ידי דברים של תרעומת וקיטרוג.

“הנראה, שאין נפשך לצאת מן הבית. משום מה אינך נוסעת אתנו אל הֶרלינגטוֹן? וגם אל התיאטרון עליך ללכת לפעמים, אדם בגילך צריך למצוא ענין וחפץ בכל. הרי אשה צעירה לימים² אתַ!”

הארשת רבת־המחשבות שבפניה התעמקה וקדרה ביותר; דעתו חלשה והוא התחיל מתרגז.

“הרי לאמתו של דבר איני יודע כלום”, הפליט ואמר; "הרי אין איש מגיד לי דבר. סומס גופו חייב לדאוג לעצמו. אם אין הוא רוצה לדאוג לעצמו, אל יסמוך עלי – הנה סוף דבר – – "

והוא נשך את קצה אצבעו והעיף בגניבה אל כלתו מבט קר ונוקב.

אבל מבטו פגע בעיניה, שהציצו לתוך עיניו ושהיו כל כך קודרות ועמוקות, שהוא נאלם וטיפות זיעה ביצבצו במצחו.

“עלי ללכת הביתה”, אמר לאחר ששתק שעה קלה; ומקץ רגע קם ופניו הביעו תמיהה קלה. כאילו היה מצפה שיתבקש להישאר. הוא הושיט את ידו לאירין ונתן אותה ללוותו עד שיצא אל הרחוב. הוא לא רצה לנסוע במרכבה, אלא ללכת ברגל. הוא ביקש מאת אירין, שתמסור בשמו ברכת שלום לסומס, ואף אמר לה אשר אם תבקש להמציא לעצמה מעט עונג, הריהו מוכן לנסוע עמה באחד הימים אל ריטשמוֹנד.

הוא הלך הביתה, וכשעלה אל דירתו העיר את אמילי משנתה העמוקה, שנפלה עליה מקץ עשרים וארבע שעות, כדי להגיד לה, שעסקי המשפחה של סומס רעים הם לפי דעתו. בענין זה היה מספר עמה כחצי שעה, ולבסוף התהפך על צדו באמרו, שוודאי לא יישן הלילה אף רגע אחד, ומיד השמיע קול נחרה.

ובאותה שעה יצא סומס מחדר המתונות שלו ועמד על השלב העליון של המדרגה, כשהוא סמוי מן העין, והתבונן אל אירין, שסידרה את המכתבים שנתקבלו עם הפוסטה האחרונה. היא נכנסה אל חדר־האורחים, ואולם מקץ רגע חזרה ועמדה תחתיה כאילו היא מטה את אזניה ומקשיבה. אחר עלתה בחשאי על המדרגה והחתול הקטן על זרועה. הוא ראה אותה כשהיא מטה את פניה אל החיה הקטנה, שהיתה מנהמת חרש לעומת צוארה. משום מה אין היא מביטה גם אליו הבטה שכזו?

ופתאום ראתה אותו, ומיד השתנו פניה.

“היש מכתבים בשבילי?” שאל אותה.

“שלושה”.

הוא נטה הצדה, והיא עברה על פניו ונכנסה אלחדר משכבה בלי אר הוסיפה לדבר אליו דבר.

 

פרק שביעי: קַלְקָלָתוֹ שֶׁל דְזשׁוֹלֵיוֹן הַזָּקֵן    🔗

באותו היום עצמו אחר הצהרים יצא דזשוליון הזקן מככר־הקרוֹקֵיט על מנת ללכת הביתה. ואולם באמצע הדרך חזר מדעתו וקרא למרכבה וצווה לרכּב לנסוע אל וויסטאריה אוויניו על־פי האדריסה שמסר לידו. הוא נמלך והחליט דבר.

דזשון לא היתה כמעט כל השבוע בבית; היא לא היתה מצויה בחברתו זה ימים רבים, לאמתו של דבר מיום שנתארסה לבוזיניי. הוא לא ביקש ממנה אף פעם שתארח לחברה עמו. לא היה זה ממנהגו לבקש דבר מאדם! את דעתה העסיקה עכשיו רק מחשבה אחת – המחשבה על בוֹזיניי ועל הענינים שלו – והיא עזבה אותו בבית הגדול עם כנופיה של משרתים כשהוא יחידי ובודד ואין לו נפש אדם לדבר עמה דבר מן הבוקר עד הלילה. הקלוב שלו היה סגור לצורך ניקוי; הישיבות שלו במועצת החברה נפסקו מפני הפגרה; לא היה איפוא דבר, אשר יכוף אותו לשהות בעיר. דזשון דברה על לבו לנסוע מן העיר; היא עצמה לא רצתה לנסוע, משום שבוזיניי ישב בלונדון.

אבל להיכן ילך יחידי? הוא לא יכול לנסוע לוחץ לארץ לבדו; אויר הים היה קשה לִכְבֵדוֹ ובתי המלון היו שנואים עליו. רודזשר הלך להתרפא במוסד של הידרופאתיה – הוא לא יתחיל בדברים שכאלה בפרק חייו זה; כל מקומות־המרפא החדשים הללו לא נבדו אלא לשם רמאות!

בדברים כגון אלה הביע את דיכדוכי נפשו באותו הזמן; קוי פניו התעמקו, מבטי עיניו נעשו מיום ליום עגומים ביותר ועל פניו שכנה קדרות, שלא היתה הולמת כלל את הפנים הללו, שהיו נראים תמיד רעננים ובהירים.

וכך עמד ונסע באותו היום דרך היער של סט. דזשוֹן בתוך נגוהות־הזהב שהתנוצצו על ענפי השיטות הירוקות שלפני הבתים הקטנים, בתוך שפעת הזוהר של שמש הקיץ, אשר חגג את חגו על גבי הגינות הקטנות. הוא הביט מסביבו בתשוקה, כי הסביבה הזאת היתה מקום אשר איש מבני הפורסייטים לא בא לשם בלי להטיל בו דופי בגלוּי ובלי סקרנות טמירה.

המרכבה עמדה לפני בית קטון, אשר הצבע הצהבהב הנפחת שלו העיד עליו שלא צבעוהו זה ימים רבים. היה לו שער חיצוני עם מבוא דרך סורג כמשפט בתי הכפר.

דזשוליון הזקן יצא מן המרכבה ומראהו הפיק שלוה גמורה; ראשו הגדול עם שפמו התלוי מזה ומזה ועם קווצות שערו השב, שביצבצו מתחת למגבעתו הגבוהה והרחבה עד מאוד, היה מורם וזקוף; מבט עיניו היה תקיף וזועף מעט. הנה עד היכן הגיע!

“וכי מר דזשוליון פורסייט בבית?”

“הן אדוני! – ומה שם אדוני, כי אודיענו?”

דזשוליון הזקן הגיד את שמו ולא יכול להתאפק מלמצמץ בעיניו כלפי הנערה־המשרתת הקטנה. היא נראתה בעיניו כמין צפרדע קונה ומגוחכה כל כך!

הוא הלך אחריה ועבר דרך מסדרון אפל ונכנס אל חדר־אורחים קטון, אר כלי־התשמישים שלו היו מחופים באַטוּן. המשרתת הקטנה הגישה לו כורסה.

“הרי הם כולם בגן; אם אדוני יואיל לשבת, הנני ללכת לקרוא אותם”.

זדשוליון הזקן ישב בכורסה המחופה אטוּן והביט מסביבה. כל הביתנראה לו דל ביותר; בכל היה ניכר סימן – הוא לא מצא את השם המכוון לדבר – של עניות מנוולת, או טוב מזה, של חיים בצימצום ובדוחק. ככל אשר עלה בידו להבחין לא נמצא כאן אף כלי־תשמיש אחד שהיה שוה אפילו חמש ליטראות. הקירות, שהטיח שלהם נפחת מרוב ימים, היו מקושטים בציורים של צבעי־מים, ולאורך כל התקרה התפתל סדק ארוך.

הבתים הקטנים הללו היו כולם ישנים־נושנים וממדרגה פחותה; דמי השכירות וודאי פחותים הם ממאה ליטראות לשנה; והמחשבה, שאחד מן הפורסייטים – בנו של עצמו – דר בבית כזה ציערה אותו צער גדול, שלא יכול להביעו.

המשרתת הקטנה חזרה ובאה אל החדר ואמרה: “אולי יואיל האדון בטובו לרדת אל הגן?”

דזשוליון הזקן קם ויצא דרך דלת של זכוכית. כשירד מעל המדרגה, הבחין שהיא טעונה צביעה מחדש.

דזשוליון־הבן, אשתו, שני ילדיו וכלבו בלשצאר ישבו כולם תחת עץ־אגס.

הליכה זו, שהלך לקראתם, היתה מעשה־הגבורה הגדול ביותר שעשה דזשוליון הזקן בימי חייו; ואולם אף שריר אחד משרירי פניו לא זע באותה שעה ולא ניכרה בו אף תנועה נרגזה אחת, שהיה בה כדי לגלות את הנעשה בלבו. עיניו היושבות במעמקי חוריהן היו מכוונות ישר אל האויר.

במשך שני הרגעים האלה נתן דוגמה מעולה של העצמה שלא מדעת, של הבטיחות והכוח החיוני העושים אותו ואת הרבה אחרים מבני מעמדו לעיקר יסודה של האומה. על ידי התמכרותם הגמורה לעסקיהם של עצמם, אשר בגללם זילזלו בכל שאר הדברים שבעולם, היו מסמלים בעצמם את האינדיבידואליסמוס המוטבע בטיבו של איש בריו בשל ההתבדלות הטבעית של ארצו.

הכלב בלשצאר התחיל מחזר אחריו והריח בשולי מכנסיו; בן־התערובות החביב הזה – פרי זווג של פּוּדְל רוסי עם פוֹכְּסטֶרְיֶיר – היה בעל חוטם שאינו מצוי.

לאחר שאלות הלום, שהיה בהן מן הזרות, ישב דזשוליון הזקן על כסא של נצרים קלועים ושני נכדיו עמדו מזה ומזה לשתי ברכיו והציצו בו מתוך שתיקה, שכן מימיהם לא ראו איש זקן מופלג שכמותו.

הם אל היו דומים זה לזה, כאילו ההבדל שבין תנאי לידתם טבע את חותמו המיוחד על כל אחד מהם. דזשולי, שנולד מן החטא, היה עב־לחיים עם שערות שעינן כעין הפשתן, שהיו סרוקות מן הפדחת ולמעלה, ועם גממה בסנטר; פניו הפיקו ידידות ותקיפות ועיניו היו כשל אחד הפורסייטים. הוֹלי הקטנה, שנולדה מן הנשואים, היתה ילדה שחומת־עור, כבדת־ראש ובעלת עינים אפורות ובוחנות כעיני אמה.

הכלב בלשצאר התהלך מסביב לשלוש הערוגות הקטנות שבגן כדי להביע בכך את רגש הבוז שלו כלפי כל הענינים שבעולם, ואחר נמלך וישב גם הוא מנגד לדזשוליון הזקן, כשהוא מכשכש בזנבו הצנוף מטבעו על גבו, ולטש אליו את עיניו, שלא היו מפלבלות.

אפילו הגן הזה השרה על דזשוליון הזקן את הרגש שהכל כאן עלוב ודל; הכורסא הקלועה רעשה תחת כובד גופו; ערוגות הגן היו “מדולדלות” למראה; ומשם והלאה, מתחת לקיר המגואל בפיח פרצו להם חתולים מסילה לעצמם.

בה בשעה שהסב הסתגל בנכדיו והללו הסתכלו בו בעינים בוחנות, סקרניות ומלאות אמון, כדרך שילדים רכים ביותר ואנשים זקנים ביותר מסתכלים אלה באלה, התבונן דזשוליון־הבן בשים לב אל אשתו.

פניה הכחושים והסגלגלים עם הגבות הישרות ועם העינים הגדולות והאפורות הקבועות בהם הסמיקו ביותר. שערה, שהיה סרוק יפה מן המצח ולאחור, כבר התחיל מלבין כשערו שלו, ועין שיבה זו הבליטה את האדמומית שניצנצה פתאום בלחייה ושהיה בה משל יגון הנוגע עד נפש.

ארשת פניה, אשר כמוה לא ראה מעולם ואשר היא העלימה אותה תמיד מעיניו, הביעה חימה כמוסה וגעגועים ופחד. עיניה קפאו מתחת לגבותיהן הרועדות והביטו נכחן ברב־צער. והיא שתקה.

רק דזשולי לבדו היה מספר עם הזקן באותה שעה. הוא היה עשיר בכלי־צעצועים והשתוקק מאוד, שידידו הנכרי, אשר שפמו ארוך כל כך וידיו מכוסות בגידים כחולים ואשר ישב על הכסא כשרגליו משולבות כמנהגו של אביו (מנהג שהוא גופו השתדל לסגל אותו), יהי מכיר אותם. אבל כיון שהיה פורסייטי גמור, אף על פי שטרם מלאו לו שמונה שנים, לא הזכיר את החפץ, שהיה יקר ללבו באותו הרגע מכל החמודות שבעולם, – הלא הוא מחנה של חיילים העומד בחלון־הראוה של חמות־צעצועים ואשר אביו הבטיח אותו לקנות. כנראה חשב שהחפץ הזה יקר־ערך הוא ביותר, ולפיכך לא רצה לנסות את מזלו ולדבר עליו.

וקרני השמש היו משחקות בין העלים ורעפו על החבורה הקטנה של שלושה דורות, אשר ישבו בדממה תחת עץ־האגס, שחדל מעשות פירות זה ימים רבים.

פניו הקמוטים של דזשוליון הזקן האדימו והתכסו בהרות, כדרך שפני זקנים מאדימים בחמה. הוא אחז באחת מידיו של דשזולי והנער עמד וטיפס על ברכו. המחזה הזה קָסַם קֶסם ללבה של הולי הפעוטה וגם היא טיפסה ועלתה לשם; ואל כל זה נטפל קול השריטה הריתמית, שהכלב בלשצר שרט בצפרניו בקרקע.

ופתאום קמה אשרת דזשוליון־הבן ממקומה וחפזה וניכנסה הביתה. עבר רגע אחד ובעלה גימגם מה שגימגם לשם הצטדקות וקם והלך אחריה. דזשוליון הזקן נשאר איפוא עם נכדיו לבדו.

והטבע עם האירוניה המופלאה המיוחדת לו, חולל באותה שעה בקרבו את אחת המהפכות המשונות שלו, כשהוא פועל את פעולתו במעמקי לבו על פי מחזור החוקים שלו. אהבתו הרבה לילדים קטנים, תאות נפשו לראשית ניצני החיים, אשר גרמה לו לפנים לעזוב את בנו ולדבוק בדזשוּן, עוררה אותו עכשיו לעזוב את דזשוּן ולדבוק בפעוטות הללו. הנעורים עדיין בערו בלבו כאש תמיד והוא חזר ופנה אל הנעורים, אל האברים העגלגלים והזעירים, שבעליהם לא דאגו להם כל עיקר ומשום כך היו צריכים שמירה יתירה, אל הפנים הזעירים והסגלגולים, שהיו חמורים ללא סיבה או מזהירים ונוהרים, אל הקולות הפוזזים ואל מצהלות הצחוק, אל הידים הקטנות הממשמשות ומושכות בלי חשך ואל ההרגשה של גופים זעירים המתרפקים על רגליו, – אל כל מה שהיה צעיר ורענן וצעיר ורענן ושוב צעיר ורענן. ועיניו נעשו רכות וקולו נעשה רך וידיו הרזות והמעורות גידים נעשו רכות ולבו נעשה רך בקרבו. ולבריות הקטנות הללו היה נעשה מיד מקור עונג ושעשועים. מקום מקלט שבצלו חסו לבטח ויכלו לפטפט ולצחוק ולהשתעשע כאות נפשם; וגילה רבה, גילת שלושה לבבות שפעה ועלתה מן הכורסה הקלועה, שדזשוליון הזקן ישב עליה, והבהיקה בעולם כזוהר החמה.

ואולם דזשוליון־הבן, שהלך אחרי אשתו וניכנס אל חדרה, היה שרוי באותה שעה במצב־רוח שונה מזה.

הוא מצא אותה כשהיא יושבת על כסא לפני הראי פניה כבושים בכפות ידיה. כתפיה רעדו מבכי. מידתה זו להתמכר בכל נפשה לתמרורי צער שאין לו מצרים היתה תמיד חידה סתומה בעיניו. ערכי־הרוח הללו כבר התרגשו עליה לעיניו מאות פעמים; הוא לא ידע בעצמו איך עצר כוח לעמוד בהם, כי הוא לא יכול לדמות בנפשו כי באמת אין אלה ערכי־רוח חולפים ועוברים וכי טרם הגיעה השעה האחרונה למסורת־הנשואים שלו.

בלילה וודאי תחבוק את צוארו בזרועותיה ותקרא: “אהה, דזשוֹ, כמה אני מצערת אותך!” כדרך שעשתה מאות פעמים קודם לכן.

הוא פשט אל ידו ונטל את הקופסה עם תער הגילוח שבתוכה והחביאה באין־רואים בכיסו.

“אינני יכול להתמהמה כאן”, אמר אל נפשו, “עלי לרדת מטה!” ובלי דבֵּר דָבָר יצא מן החדר וחזר אל הגן.

דזשוליון הזקן הרכיב את הוֹלי הפעוטה על ברכיו והיא השתעשעה בכלי־השעות שלו; ודזשוֹלי, שפניו האדימו מרוב מאמץ, ניסה להראות לזקנו שהוא יודע לעמוד על ראשו. ובאותה שעה עמד הכלב בלשצאר בקרבת השולחן ולטש את עיניו אל העוגה המונחת על השולחן.

בלבו של דזשוליון־הבן ניצנץ יצר רע לשים קץ לשעשוע־העונג שלהם.

מה ראה אבא לבוא הנה ולהרגיז את רוח אשתו עד כדי מידה כזו? הרי הופעתו לאחר שנים מרובות כל כך הממה אותה כולה! הרי צריך היה לראות זאת מראש, הרי צריך היה להודיעם תחילה על ביאתו. אבל כלום העלה איש מן הפורסייטים על דעתו מימיו, שדרכו עלולה להרגיז את רוחו של מי שהוא! והוא דן בלבו את אביו לכף חובה על מעשהו זה.

הוא נזף בילדים וצוום ללכת ולשתות את התּה שלהם. הם תמהו תמיהה גדולה על כך, משום שמעולם לא דיבר אביהם עמם קשות, והם עמדו והלכו להם אחוזי יד, אלא שהוֹלי הקטנה הביטה לאחוריה שוב פעם כשהיא מציצה למעלה משכמה.

דזשוליון־הבן מילא את הכוסות תה.

“אין שלום לאשתי היום”, פתח ואמר, אלא שהוא ידע היטב, שאביו הבין את סיבתה של בריחת־פתאום זו, וכמעט ששנא את הזקן שישב כאן ומראהו שָלֵו ושקט כל כך.

“בית קטון ונאה לך”, אמר דזשוליון הזקן כשהוא מביט בו הבטה של ערמה; “וודאי שכרת אותו?”

דזשוליון הצעיר נענה ברשאשו.

“השכנות אינה מוצאת חן בעיני”, אמר דזשוליון הזקן; “כאן דרה כנופיה של אביונים”.

דזשוליון הציר החזיר: “אמנם כן, כנופיה של אביונים אנחנו”.

מסביב שלטה דממה גדולה שלא השבתה באותה שעה אלא על ידי קול החטיטה שהכלב בלשצאר חטט בקרקע.

“דזשו”, ענה ואמר דזשוליון הזקן בפשטות, “סבור אני, שלא הייתי צריך לבוא הנה, אבל מה אעשה וגלמוד אני לאין הכיל?”

לשמע הדברים האלה עמד דזשוליון־הבן והניח את ידו על שכם אביו.

באחד הבתים הסמוכים ניגן מי שהוא חזור ונגן על פסנתר מקולקל את אחד הניגונים הידועים; הגן הקטון היה שרוי בצל ואור החמה לא הגיע עכשיו אלא עד שפת הגדר, שעליה רבץ והתחמם באותה שעה חתול אחד, אשר עיניו הצהובות היו מכוונות כלפי הכלב בלשצאר מתוך נטיה לתנומה. ממרחק בקע ועלה השאון הקלוש של העוברים והשבים ברחוב; סורג־הגן, שהיה כולו מעוטה קיסוס, חסם את כל המראה אשר מסביב, והעין לא ראתה אלא את הרקיע, את הבית ואת עץ־האגס עם ענפיו העליונים, שאור החמה עדיין יצק עליהם את ברק זהבו.

הם ישבו זמן־מה ולא דיברו אלא מעט. אחר קם דזשוליון הזקן כשהוא מתכוון ללכת, ואף מלה אחת לא נאמרה באותה שעה כי ישוב לבקר את הבית הזה.

והוא הלך לו כולו עצוב ומר־רוח. כמה עלוב ועכור הוא המקום הזה! והוא הרהר בבית הגדול והריק אשר בסטֶנהוֹפּ־גייט, באותו הבית, שראוי והגון הוא בכל צרכו לשמש מעון לאחד הפורסייטים, עם חדר־הביליארד רחב־המידות שלו ועם אולם האורחים, אשר איש לא נכנס לתוכו מראשית השבוע עד אחרית השבוע.

אשה זו, אשר פניה כמעט שמצאו חן בעיניו, היתה כחושה ודלה עד מאוד; מובטח הוא, שהיא ממררת את חייו של דזשו! והילדים הנעימים הללו! אהה, מה נורא ומה נאלח הוא כל אותו הענין!

הוא היה מהלך בין שורות של בתים קטנים, שכל אחד מהם עורר חשד בלבו (וודאי בטעות, אלא שכל דעה קדומה, שהחזיק בה איש מן הפורסייטים היתה קודש בעיניו) שקופה של שרצים תלויה אחורי בעליו.

החברה, או מוטב שיאמר מכשפות פטפטניות וקופים בעלי לשון ישבו כסאות למשפט וחרצו דינו של עצמו ובשרו! כנופיה של נשים בלות! הוא הכה בסוכך שלו בקרקע כאילו התכוון לנעוץ אותו בלבה של אותה החבורה, אשר העיזה לגזור נידוי על בנו ועל בן בנו, שעל ידם יכול היה לשוב לתחיה ולחדש את חייו!

הוא חבט בסוכך שלו בקרקע בחמת זעם; הרי הוא גופו השתעבד חמש־עשרה שנה למשפטה של החברה ורק היום כפר בו והתקומם כנגדו!

הוא הרהר בדזשון ובאמה חמתה ובכל אותו המעשה וכל המרירות הישנה שבלבו התעוררה מחדש. אהה, כמה מעציב הוא כל הענין הזה!

עבר זמן הרבה עד שהגיע אל ביתו, כי מתוך עקשנותו המצויה בו מלידה היה מהלך כל אותה הדרך ברגל אף על פי שהיה עיף עד מאוד.

לאחר שרחץ את ידיו בכיור שלמטה ניכנס אל חדר האוכל והמתין שם לסועדת הערב. זה היה החדר היחידי, שהוא היה מצוי בו בזמן שדזשון נעדרה מן הבית – כאן לא חש עצמו בודד כל כך. עתון הערב טרם בא, את ה“טיימס” כבר קרא עד תומו, ולפיכך לא היה לו מה לעשות.

אותו החדר נמצא באחורי הבית והיה מרוחק משאונו והמונו של הרחוב, ולפיכך שלט בו שקט גמור. הוא שנא את הכלבים, אבל הרי אפילו כלב יכול היה לשמש לו רֵעַ וחבר עכשיו. מבטי עיניו שוטטו על פני הקירות ונחו על תמונה אחת הקרויה “קבוצת סירות־דייגים הולנדיות עם שקיעת החמה” ושהיתה המובחרה שבין תמונותיו. אבל היא לא גרמה לו קורת רוח באותה שעה. הוא סגר את עיניו. אהה, מה גלמוד הוא! גלוי וידוע היה לפניו שאין הוא רשאי להתאונן, אבל קשה היה לו למשול ברוחו: בריה עלובה היה – כל ימותיו בריה עלובה היה – לא היה בו אף קורטוב של אומץ רוח! כך היה מהרהר באותה שעה.

והנה נכנס בן משק הבית לערוך את השולחן, ומהיותו סבור שאדוניו ישן נהג זהירות יתירה בתנועותיו ועשה את מלאכתו בחשאי. גם אדם בעל זקן־לחיים זה גידל שפם והדבר הזה עורר חששות וספיקות חמורים בלבם של כמה מבני המשפחה, וביחוד בלבם של אלה אשר ביקרו בתי ספר עליונים, כדומה לסומס, והיו רגילים להקפיד על הלכות דרך ארץ בענינים שכאלה. כלום באמת בן משק בית היה? הליצנים היו קוראים אותו ה“נונקונפורמיסט³ של הדוד דזשוליון”, והבדחן המפורסם דזשורזש כינהו בשם “מתחסד”.

הוא התהלך חרש ובזריזות מופלאה בין המזנון הגדול והממורק ובין השולחן הגדול והממורק.

דזשוליון הזקן השגיח אליו כשהוא משים עצמו ישן. בן אדם זה היה ערום כשועל – כן היתה דעתו עליו תמיד, – שלא היתה בלבו אלא מחשבה אחת: למהר ולהיפטר מעבודתו על מנת ללכת אל מרוץ הסוסים, אל אהובתו או השד יודע להיכן! עצלן הוא! וכמה השמין! ואל אדוניו לא ישעה ולא יתן דעתו עליו!

אבל הנה שרתה עליו אותה רוח הפילוסופיה, שהפלתה את דזשוליון הזקן מיתר הפורסייטים:

סוף סוף מה בצע לו לאדם זה להיות דואג לו? הרי בעד הדאגה אשר ידאג לו לא יקבל שום שכר, ובכן מה זכות יש לו לדרוש ממנו כדבר הזה? בעולם הזה אין אדם יכול לבקש מחברו התמכרות ותשומת לב אלא אם כן שילם לו שכר בעדה. אפשר שבעולם הבא לא כך היא המידה – מי חכם וידע זאת? והוא חזר ועצם את עיניו.

ובן משק הבית הוסיף לעשות את מלאכתו בהתמדה ובחשאי כשהוא הולך ומוציא את הכלים מן המגירות השונות שבמזנון. גבו היה מופנה כל העת כנגד אדוניו; בדרך זו חיפה על חוסר הנימוס שבדבר, שהוא עושה את מלאכתו בפני אדוניו. פעם בפעם היה נופח בחשאי על כלי הכסף ושיפשף אותם במטלית של עור־צבי. דומה היה שכל מעייניו נתונים למידת היין שבצלוחיות שהעלה על השולחן ושנשא אותן בזהירות גדולה וברמה כשהוא משלשל עליהן את זקנו כאילו לשם הגנה. משגמר את מלאכתו, עמד שעה קלה והסתכל באדוניו מתוך מבע של בוז שניצנץ בעיניו הירקרקות:

הרי האדון שלו! זקן בלה שעבר ובטל מן העולם!

הוא עבר את החדר בצעדי חרש כאחד החתולים וצילצל במצילה. הוא נצטווה להעלות את הארוחה בשבע שעות. ואם אדוניו ישן, אין בכך כלום. הוא לא ישגיח בו ויעירנו: אין בני אדם ישנים אלא בלילה! עליו לתת את דעתו לעסקי עצמו, שכן בשבע שעות ומחצה שומה עליו להיות בקלוב שלו!

לקול הצילצול נכנס נער ובידו קערת כסף מלאה מרק. בן משק הבית נטל אותה מידו והעמידה על השולחן ואחר עמד בפתח הפתוח כאילו היה מכניס אורחים בחדר וקרא בקול חוגג:

“הסעודה ערוכה, אדוני!”

דזשוליון הזקן קם מעל כסאו לאטו והסב אל השולחן לסעוד את סעודתו.

 

פרק שמיני: תָּכְנִיוֹת הַבַּיִת    🔗

גלוי וידוע הוא, שכל הפורסייטים יש להם קליפה שהם מכונסים בה, כדומה לבעלי חיים ידועים. דבר אחר: מימיהם לא ראתה אותם עין מעורטלת ללא מעטה־קליפה זה, ואם ראתה אותם כך, וודאי לא הכירה אותם. אותו בית־קליפה היה מעשה־צירוף של עניני חייהם, רכושם, מכריהם ונשיהם, שהיה מלווה אותם בהליכתם דרך עולם, שאין בו אלא אלפי פרורסייטים אחרים עם בתי־הקליפות של עצמם. אי אתה יכול להעלות על דעתך אדם מן הפורסייטים בלי בית־קליפה זה שעל גבו, כשם שלא יצוייר רומם שאין בו מעשה־תסבוכת של מאורעות.

בעיניהם של הפורסייטים היה בוזיניי אדם שאין לו בית־קליפה; הוא נראה להם כאחד מאותם בני האדם המועטים והעלובים שבעולם המהלכים בדרך החיים כשהם מוקפים ענינים, נכסים, מכרים ונשים שאין להם חלק בהם.

דירתו, שנמצאה בדיוטה העליונה של אחד הבתים שבּסלוֹן סטריט ואשר על גבי השלט שהיה קבוע עליה מבחוץ היה כתוב שמו “פיליפ בֵּיינס בוזיניי, אדריכל”, לא היתה דירה הגונה לאחד הפורסייטים. לא היה לו חדר־קבלה מובדל מלשכת־האומנות שלו, אלא שהופרש מלשכה זו משקע גדול שבקיר על ידי מחיצה כדי להצניע שם את צרכי תשמישו – ספה, כורסה, המקטרת שלו, ארון קטן למשקאות, רומנים אחדים וסנדלי־בית. באותו החלק שבחדר זה שהיה מיוחד לצרכי מלאכתו נמצאו כלי־תשמיש רגילים: ארון פתוח עם מגירות, שולחן עגול של עץ אלון, שולחן־רחצה מתקפל, כסאות פשוטים אחדים, שולחן־כתיבה גדל־מידות, שהיה כולו מכוסה שרטוטים ומִרשָׁמים. דזשון ביקרה אותו כאן פעמים בלוית דודתו למשתה תה.

אי־שם מאחורי החדר הזה נמצא לדבריו חדר־המשכב שלו.

מתוך החקירה והדרישה שלה נתברר למשפחה, שיש לו הכנסה של עשרים ליטראות לשנה, שמכניסות לו שתי משרות של יועץ מומחה, הכנסה עראית של משכורת נוספת וחוץ מזה – מה שחשוב מכל – הכנסה קבועה של מאה וחמישים לירות לשנה שכתב לו אביו בצואתו.

מה שנודע למשפחה על עסקי אביו לא היה בו כדי לקרר את דעתה כל עיקר. הוא היה רופא כפרי בלינקֶנשַיר, אדם מוזר, בעל נטיות ביירוניות – איש מפורסם בסביבתו. דודו של בוזיניי מצד אמו, בּיינס, אחד מבעלי הפירמה “ביינס ובילדֶבּוי”, שלפי יצריו היה ממין הפורסייטים, אף על פי שלא נקרא בשם כזה, לא ידע לספר על גיסו זה אלא דברים מועטים.

“אדם משונה היה!” אמר עליו; “על שלושת בניו הגדולים היה אומר תמיד ש’בחורים טובים הם, אלא ששוטים גמורים הם', ואף על פי כן הצטיינו כולם כפקידים מעולים במושבות שבהודו. פיליפ היה היחיד, שהוא אהב אותו. אני שמעתי אותו מדבר זרות מאין כמוהן; פעם אחת אמר אלי: ‘ידידי היקר, אל תגלה לעולם לאשתך העלובה את המעשה שאתה זומם לעשות!’ אלא שהדבר המובן מאליו הוא, שלא שמעתי לעצתו! איש תהפוכות היה! אל פיליפ היה אומר: ‘אם תחיה כדזשנטלמן ואם אין, בין כך וכך השתדל למות כדזשנטלמן!’ ואת עצמו צווה לחנוט ולקברו כשהוא מלובש בגד של יום טוב עם עניבה של משי וסיכה של יהלום! אכן אדם נִפלֶה היה, האמינה לי!”

על בוזיניי גופא דיבר אותו ביינס דברים חמים ומתוך מידה ידועה של חמלה:

“יש בו משהו מן הביירוניסמוס של אביו. הגע בעצמך, כמה תקוות ומעלו טובות איבד בידיו בשעה שנטש את משרתו בבית־עסקי. הוא קם והלך לו לששה חדשים וילקוט מופשל על גבו, ולשם מה? כדי ללמוד את הארכיטקטורה של חוץ לארץ – של חוץ לארץ! ומה עלתה לו! הריהו יושב כאן – צעיר רב כשרון – ואינו משתכר אפילו מאה ליטראות לשנה! והנה מעשה־האירוסין הזה אושר שאין דוגמתו הוא בשבילו – הוא ישכילו בינה ויעמידו על דעתו; הריהו אחד מאותם הבריות הישנים ביום וערים כל הלילה, משום שאין סדר קבוע לארחות חייהם; אלא שאין בו אף שמץ דופי – אף קורטוב של דופי! דזשוליון הזקן אדם עשיר הוא!”

מר ביינס הראה חיבה יתירה לדזשון, שהיתה מרבה לבקר באותו הזמן בביתו אשר בלאונדס סקוויר.

“אותו הבית של מר סומס – אכן איש־עסק מצויין הוא סומס זה! – הריהו ענין הגון לאמתו בשביל פיליפ”, רגיל היה לאמור לה. “אל תצפי לראותו שיעשה עכשיו גדולות במידה יתירה, גברתי הצעירה והחביבה. התחלה טובה – התחלה טובה! צעיר זה צריך לסול לו את דרכו. כשעמדתי בפרק שנותיו, לא פסקתי מלעבוד יומם ולילה. אשתי היקרה היתה אומרת לי: ‘בּוֹבּי, אל תייגע עצמך יותר מדאי בעבודה, תן דעתך לבריאותך’. אלא שמימי לא הייתי חס על עצמי!”

דזשון התאוננה, שאין ארוסה מוצא לו פנאי לבוא אל סטנהופּ גייט.

כשחזר ובא לשם בפעם הראשונה, לא הספיקו לשבת יחד אפילו רבע שעה והנה הופיעה הגברת ספטימוס סמול על פי אחד מאותם המקרים, שהיו מצויים אצלה לעתים קרובת. בוזיניי עמד והתחבא בחדר־העבודה הקטון, לפי המדובר בינו ובין ארוסתו מלכתחילה, והמתין שם עד שתלך לה.

“בתי היקרה”, פתחה ואמרה הדודה דזשוליי, “כמה כחוש הוא! כך דרכם של הארוסים שהם מכחישים, ככל אשר ראיתי זאת לעתים קרובות; אלא שעליך להשתדל שלא ילך ויכחיש. האכיליהו את תמצית־הבשר של בַּארלָאוּ; תמצית זו הביאה טובה רבה לדודך סוויתין”.

דזשון עמדה מלוא קומת גופה הקטן לפני הקמין ופניה הזעירים התעוותו בחימה, כי הביקור הזה של דודתה, שהיה דבר שלא בעתו, נראה לה כעין עלבון לעצמה. והיא החזירה בבוז:

“הוא הכחיש משום שהוא מתעסק בעבודה; מי שעובד ועושה דבר הראוי להיעשות, אינו משמין לעולם!”

הדודה דזשוליי רעמה פנים. היא עצמה היתה תמיד דלה ורזה, אלא שרזון זה גרם לה געגועים להשמין, וגעגועים אלה היו ההנאה היחידה שהפיקה מזה.

“סבורה אני”, אמרה בעצב, “שאין להניח שיכנוהו ‘בוקאנייר’; עכשיו, כיון שהוא עומד לבנות בית בשביל סומס, יתמהו הבריות על כינוי זה. הריי מקוה, שהוא ישתדל להצטיין במלאכתו, שהרי הדבר חשוב בשבילו ביותר. סומס יש לו טעם משובח!”

“טעם!” קראה דזשון מתוך רתיחה, “טעמו או טעמם של כל שאר בני המשפחה אינו שוה בעיני אפילו אסימון!”

הגברת סמול נדהמה למשמע אזניה.

“דודך סוויתין”, ענתה ואמרה, “היה תמיד בעל טעם נאה! וביתו הקטון של סומס נחמד הוא; הרי כך וודאי גם דעתך!”

“אִי!” אמרה דזשון, “הבית נחמד הוא משום שאירין שרויה בתוכו!”

הדודה דזשוליי ניסתה לאמור דבר שיש בו מן הנעימות:

“וכלום סבורה את, שאירין חביבתנו תאות בחפץ לב לדור מחוץ לעיר?”

דזשון הציצה בה בשימת לב ולטשה אליה עינם תוהות, כאילו ניצנצה בה הכרה לפתע פתאום; ואולם מבט זה חלף מיד ותחתיו בא מבט אחר, קשה ומאומץ ממנו, כאילו התאמצה לעקור מדעתה אותה ההכרה שהוערה עליה. והיא השיבה מתוך תקיפות יתירה:

“בוודאי תאות; משום מה לא תאות?”

הגברת סמול נתבלבלה.

“אינני יודעת”, ענתה ואמרה; “סבורה הייתי, שהיא לא תרצה להיפרד מידידיה. דודך דזשמש אמר, שאין היא מוצאה די ענין וחפץ בחיים. אנו סבורים – כלומר טימותי סבור, – שעליה להרבות לבוא בין הבריות. דומה אני, שפרידתה וודאי תהיה קשה לך ביותר!”

דזשון שלבה את ידיה אחורי ערפה וקראה:

“מי יתן ודודו טימותי יחדל מדבר על ענינים שאינם נוגעים אליו כל עיקר!”

הדודה קמה והזדקפה מלוא קומת גופה הארוך ואמרה:

“הוא אינו מדבר מעולם על ענינים שאינם נוגעים אליו!”

דזשון התחרטה מיד על דבריה; היא קפצה ובאה אצל דודתה ונשקה לה.

“שאיני־נא, דודתי, הריני מצטערת על הדברים שאמרתי; אלא שמבקשת אני שירפו מאירין ויניחוה לנפשה”.

הדודה דזשולי שוב לא יכלה להעלות על דעתה דברים בענין זה שראויים היו לאמרם, ולפיכך שתקה והכינה עצמה ליציאה. היא פרפה את עטיפת־המשי השחורה שלה על חזהָ ונטלה בידה את הילקוט הירוק שלה:

“ומה שלום זקנך?” שאלה בעמדה במסדרון, “וודאי הריהו עכשיו גלמוד ביותר, כיון שכל עתותיך נתונות למר בוזינני”. היא גחנה ונשקה את בת בנו של אחיה באהבה רבה ואחר פנתה והלכה לה בפסיעות דקות וטופפות.

עיני דזשון נתמלאו דמעות; היא מיהרה אל חדר העבודה הקטון, אשר בוזיניי ישב שם אצל השולחן והיה מצייר צפרים על אחוריה של אחת המעטפות. היא צנחה לצדו והתייפחה וקראה:

“אהה, פיל! הכל נאלח ונורא לאין הכיל!” לבה היה חם ולוהט כצבע שערותיה.

ביום הראשון הסמוך, בבוקר, בשעה שסומס ישב והתגלח באו והודיעוהו, שמר בוזיניי עומד למטה ומבקש לראותו. הוא קם ופתח את דלת חדרה של אשתו ואמר:

“בוזיניי עומד למטה, לכי, והעסיקי אותו עד שאסיים להתגלח. בעוד רגע ארד אליו. סבור אני שהוא בא בענין התכניות”.

אירין הביטה אליו ולא ענתה דבר; היא גמרה את סדר תלבשתה וירדה מטה.

אי אפשר היה לו לברר לעצמו מה דעתה על אותו הבית. היא לא הטיחה דברים כנגדו, ולא עוד אלא שנראה שדעתה היתה נוחה מאוד שהוא מסר את המלאכה לבוזיניי.

בעד החלון של חדר־הלבישה שלו ראה את שניהם עומדים בחצר הקטנה שלמטה ומשוחחים יחד.

הוא התחיל להתגלח במהירת ומתוך כך שרט שתי שריטות בסנטרו. הוא שמע אותם צוחקים בקול והירהר בלבו: “אכן שמחה קפצה עליהם והם מוצאים נחת רוח בחברתם!”

ככל אשר דימה כן היתה, כי בוזיניי בא לקחתו עמו אל ביתו, כדי להראות לו את התכניות.

הוא לקח את מגבעתו והלך עמו.

התכניות היו פרושות על גבי שולחן־האלון אשר בחדרו של האדריכל. סומס גחן עליהם ובחן ובדק אותם שעה ארוכה בפנים חוורים ובמתינות ולא דיבר דבר.

אחר פנה ואמר בקול של תמיהה:

“הרי זה מין בית משונה?”

על התכנית היתה מוּתוָה תבנית בית יְשַר־זויות ובעל שתי קומות ולו חצר מקורה ומרובעת. אותה החצר, אשר ברום הקומה השניה היתה מוקפה מעקה, היתה מחופה בגג של זכוכית נשען על שמונה עמודים, הנתנשאים ועולים מעל הקרקע.

בעיניו של איש ממשפחת הפורסייטים וודאי משונה היה הבית הזה.

“הריני מוצא כאן הרבה מקום, שנתבזבז לבטלה”, הוסיף ואמר סומס.

בוזיניי התחיל מתהלך בחדר היה ושוב וארשת פניו לא היתה טובה בעיני סומס.

“עיקר תעודתו של הבית”, אמר האדריכל, “הוא להמציא לך מקום מרווח, שתוכל לשאוף בו אויר כנפשך – כמו שנאה ויאה לדזשנטלמן!”

סומס פשק את האצבע ואת האגודל שלו, כאילו למוד את מידת החשיבות שהוא עתיד להגיע לה, והוא ענה:

“אמנם כן הוא; עכשיו הריני מבין”.

בפני בוזיניי נסתמנה באותה שעה ארשת מיוחדה במינה, שהביעה את כל ההתלהבות שלו.

“הנה ניסיתי לתוות לך כאן תכנית של בית, הקובעת במקצת חטיבה מיוחדה לעצמה. אם אין היא לרצון לפניך, אנא אמור זאת מיד. מי שרוצה שהבית שלו יהיה חטיבה מיוחדה במינה, כלום יתן דעתו על כך להיכן יצמצמו עוד חדר־רחצה אחד?” הוא הניח פתאום את אצבעו על החלק השמאלי של האליפסה המרכזית: “כאן יש לך די מרחב. מקום זה מיוחד בשביל התמונות שלך והוא מובדל מן החצר על ידי ווילאות. התיק אותם הצידה ויהיה לך מרחב של חמישים ואחת רגל על עשרים ושלוש. תנור בעל שני פניה זה, צדו האחד מפנה אל החצר וצדו השני אל אולם־התמונות; קיר זה הריהו כולו חלון אחד; בעד הקיר הזה שופע האור מפאת דרומית־מזרחית, ודרך החצר – מפאת צפון. את יתר התמונות שלך אתה יכול לתלות למעלה, במעקה שמסביב או בשאר החדרים. באמנות הארכיטקטורה”, – הוסיף ואמר כשהוא מביט אל סומס, אלא שדומה שהיה שאין הוא רואה אותו ועל די כך עורר בלב סומס רגש לא נעים – “כמו בחיים אין הדר־חשיבות בלי סדר וקצב. יאמרו לך שזהו נוסח ישן. ואולם משונה הדבר שאין אנו נותנים את דעתנו לעולם לגלום בבנינים שלנו את העיקר היסודי של החיים. אנו ממלאים את בתינו קישוטים, הבלי צעצועים וזויות וכל מיני דברים שיש בהם כדי להסיח את מבט העין. היפוכו של דבר, עלינו לתת מנוחה לעין; עלינו להפעיל רושם על ידי קוים אדירים מועטים. עיקרו של דבר הוא סדר וקצב – בלעדיו אין הדר־חשיבות בעולם!”

סומס, שליצן היה שלא מדעתו, תלה את עיניו בעניבתו של בוזיניי, שלא היתה מונחת כלל בקו ישר, אלא זזה הצדה; חוץ מזה לא היה מגולח וגם בגדיו לא הצטיינו בסדר נאה. דומה שהארכיטקטורה בלעה את כל חוש הסדר והקצב שלו.

וכלום לא ידמה מראהו של בנין זה לקסרקטין?" שאל שאלה.

הוא לא קיבל תשובה מיד על שאלתו.

“עכשיו ירדתי לסוף דעתך”, אמר בוזיניי לסוף, “אתה רוצה באחד הבתים מעשי ידי ליטלמאסטר – אחד מאותם הבתים הנאים והנוחים, שהמשרתים דרים שם בעליית הגג ופתח המבוא שלהם נמוך הוא מן הקרקע והנכנס לשם יורד מטה וחוזר ועולה למעלה. לך ונסה את מזלך אצל ליטלמאסטר, אדם מצויין הוא, הריני מכיר אותו משכבר הימים!”

סומס נבהל. לאמתו של דבר הפליאוהו התכניות עד מאוד, ואם העלים את קורת הרוח שגרמו לו, הרי לא עשה זאת אלא מתוך נטייה טבעית. קשה היה לו להגיד שבחו של אדם בפניו והוא שנא את הבריות שהיו וותרנים בשבחים וקילוסים.

הוא היה שרוי עכשיו במצוקה גדולה, לפי שהיה מוטל עליו או להשמיע דברי שבח או לאבד טובה רבה. בוזיניי היה אדם העשוי לקרוע את התכניות ולהשיב ידו מן המלאכה. ילד גדול היא אדן זה!

ומידת ילדות זו של אדם בוגר, אשר סומס זילזל בה כגדול המכיר את יתרונו על הקטן, הפעילה בו פעולה מופלאה, כמעט מאגניטית, – שכן מימיו לא התעורר בקרבו מין רגש שכזה.

“טוב איפוא”, גימגם לסוף, “הרי זה – הרי זה באמת דבר אוריגינאלי”.

הוא הגה חשד טמיר ואפילו גועל נפש לגבי המלה “אוריגינאלי”, ולפיכך כשהפליט מפיו דיבור זה לא וותר כלל על מידותיו.

דומה, שקילוס זה הנאה את בוזיניי, הרי כך דרכו של בן־אדם שכמותו שהוא נהנה מדברים שכאלה! והצלחתו זו עודדה את רוח סומס והוא אמר:

“הרי זה – הרי זה בית גדול”.

“מרחב־ידים, אויר ואור”, שמע את בוזיניי ממלמל. “אין דזשנטלמן יכול לדור בבית של ליטלמאסטר – הוא בונה בשביל בעלי בתי־חרושת”.

סומס הניע ידו תנועה של רצון ושל פיוס; הרי העמידו אותו על מדרגה אחת עם דזשנטלמן; בעד כל הון שבעולם לא היה מתרצה עכשיו להימנות על כת בעלי בתי החרושת. ואולם רגש החשד שלו כנגד עיקרים כלליים, שהיה מוטבע בו מלידה, התעורר בקרבו מחדש. מה בצע בכל הדיבורים הללו על מידה ועל קצב ועל הדר־חשיבות? נראה לו שהבית יהיה קר.

“אירין אינה יכולה לעמוד בקור!” ענה ואמר.

“אוי! אמר בוזיניי בליגלוג. “אשתך?” זו אינה אוהבת את הקור? אל תדאג, סמוך עלי, הקור לא יפגע בה. הבט וראה!” והוא החוה לו ארבעה סימנים, שהיו קבועים בהפסקות סדורות בתוך ארבעת קירות החצר. “הנה קבעתי פה קנוקנות למי־חימום התפושות בבתי אלומיניום; הללו מצויות לקניה בצורות נאות עד מאוד”?

סומס הסתכל בסימנים האלה מתוך חשדנות.

“הכל טוב ויפה”, ענה ואמר “אלא בכמה יעלה הבנין?”

האדריכל הוציא מכיסו גליון נייר ואמר:

“הבית ראוי היה להיבנות כולו אבן, אלא כיון שסבור הייתי שיעלה לך ביוקר יותר מדאי, אנוס הייתי לוותר ולשוות לו רק צורה של בנין אבנים. הגג צריך היה להיעשות נחושת, אלא שאני עשיתיו רעפים ירוקים. הכל ביחד ובכלל זה גם מעשי המתכת, יעלה לך בשמות אלפים וחמש מאות”.

“שמונת אלפים וחמש מאות?” אמר סומס, “אבל הרי קבעתי לך סכום של שמונת אלפים ולא יותר מכן!”

“אי אפשר בפחות מזה אפילו פרוטה אחת”, החזיר בוזיניי בקרירות. “עליך להסכים לכך או לסלק ידך מכל הענין!”

רק בדרך זו ולא אחרת יכול היה אדם להציע לסומס הצעה שכזו. הוא בא במבוכה. שורת ההגיון אמרה לו, שעליו להסתלק מכל הענין. אבל התכנית היתה יפה, והוא ידע זאת – היה בה מן השיכלול והחשיבות; וגם חדרי המשרתים מצויינים היו. ערכו יגדל בעיני הבריות ומידת האשראי שלו תרבה אם ידור בבית שכזה, שמראהו מופלא במינו ומשוכלל ומתוקן הוא תכלית השיכלול והתיקון.

הוא הוסיף לפשפש ולבדוק בתכנית ובינתיים ניכנס בוזיניי לחדר משכבו להתגלח והתלבש.

ושניהם שבו בחזרה אל מונפלייה סקוויר מתוך שתיקה, אלא שסומס הסתכל בו בדרך הליכתם במבט צדדי.

“‘בוקאנייר’ זה הריהו לאמתו של דבר בחור נאה” – הירהר בלבו – “בשעה שהוא לבוש כהוגן”

בשעה ששני הגברים נכנסו בבית מצאו את אירין כשהיא מטפלת בפרחים.

היא הציעה לשלוח אחרי דזשון.

“לא, לא”, אמר סומס, “עדיין יש לנו עסקים, שעלינו לדבר עליהם”.

כשהיו מסובים לסעודת הבוקר התנהג כמעט בחביבות והיה משדל ומזרז את בוזיניי לאכול. הוא שמח לראות את האדריכל עליז וטוב־לב כל כך, והוא הניחו לבלות את שעות אחרי הצהרים ביחידות עם אירין, תחת אשר הוא עצמו התגנב ופרש אל חדר התמונות שלו כמנהגו בכל יום ראשון בשבוע. כשהגיעה זמן שתיית התּה חזר אל חדר־האורחים ומצא את שניהם עסוקים בשיחה שאינה פוסקת.

הוא עמד בפתח החדר בלי שהרגישו בו והיה שש בלבו למחשבה, שהדברים הולכים ומסתבכים לטובה. אשריו, שאשתו ובוזיניי נעשו ידידם; דומה שרעיון הבית החדש הולך וכובש את לבה.

בהיותו שרוי בין התמונות שלו שקל את הענין בדעתו במנוחה וסופו שבא לידי החלטה להוסיף עוד חמש מאות ליטראות, באין ברירה; אלא שהוא קווה שאותם השעות שבילה כאן בוזיניי אחר הצהרים וודאי השפיעו עליו לטובה ואפשר שיפחית את שיעור ההערכה שלו. היה יכול הוא בוזיניי למצוא תקנה לדבר, לכשירצה; יש דרכים הרבה להוזיל את הוצאות הבנין בלי למעט את דמות התכנית ולקצץ בה.

לפיכך הוא מצפה לשעת הכושר ואמר לנסות את מזלו לאחר שאירין תגיש לאדריכל את כוס התה הראשונה. קו אור שמש הבקיע לו דרך בעד הסלסלות של הווילאות וחימם אל לחיה והתנוצץ בזהב שערה ובעיניה הרכות. ואפשר שקו אור זה הבהיק גם את צבע פניו של בוזיניי ושיווה לפנים האלה ארשת של חרדת נפש.

סומס שנא את זוהר השמש והוא קם מיד ומשך את הווילון ופרש אותו על כל מלוא החלון. אחר נטל כוס התה שהגישה לו אשתו ופתח ואמר בקול יותר מצונן מכפי שנתכוון מתחילה:

“כלום אין לך סוף סוף תקנה לעשות את המלאכה במחיר שמונת אלפים? וודאי יש המון דברים קטנים שהיכולת בידך לשנות”.

בוזיני גמע את התה שלו בבת אחת, העמיד את הכוס והשיב:

“אין לשנות אף דבר אחד!”

סומס ראה ונוכח שהשאלה שלו פגעה באחד הצדדים הסמויים שבאהבת עצמו של אורחו.

“טוב”, ענה ואמר כשהוא מוותר על שלו מתוך מורת רוח; “אתה מומחה לדבר ועליך לעשות את הכל לפי דרכך”.

רגעים מועטים לאחר כן קם בוזיניי ללכת, וגם סומס קם ממקומו כדי ללוותו עד צאתו מן הבית. דומה שהאדריכל היה מדושן עונג ולבו היה טוב עליו במידה נפרזה. סומס עמד שעה קלה והביט אחריו וראהו כשהוא הולך לו בפסיעות גסות במהירות; אחר חזר סר וזעף אל חדר־האורחים ומצא את אירין כשהוא מסלקת את תוי־הנגינה. באותה שעה קפץ עליו יצר של סקרנות, שלא יכול לעמוד בו, והוא עמד ושאל את אשתו:

“הגידי לי, מה ‘בוקאנייר’ זה בעיניך?”

הוא הביט אל השטיח הפרוש על הרצפה והמתין לתשובה, אלא שהוצרך להמתין שעה ארוכה.

“אינני יודעת”, השיבה לסוף.

“וכי סבורה אַת, שמראהו נאה?”

אירין חייכה ולסומס נדמה שהיא מלגלגת עליו.

“הן”, ענתה ואמרה, “נאה מאוד!”

 

פרק תשיעי: מִיתָתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה אַן    🔗

בסוף חודש אוקטובר אתא בוקר אחד, אשר הדודה אן שוב לא יכלה לקבל מידי המשרתת את אותו החשיבות שלה. הבהילו את הרופא והלז העיף מבט אחד בפניה הבלים, ומיד הודיע שהעלמה פורסייט נפטרה מן העולם בעודנה נמה את שנתה.

איד־פתאום זה הדהים והכריע את הדודה דזשוליי ואת הדודה הסטר. הן לא שיערו מעולם שסוף שכזה עתיד להתרחש. ולאמיתו של דבר ספק הוא אם בכלל העלו מימיהן על דעתן, שבזמן מן הזמנים עתיד לבוא סוף. בסתר לבן היו תוהות ומתמהות על אַן, שעזבה אותן בלי להגיד מלה ואפילו בלי שנלחמה בקִצה מלחמה כל שהיא.

אפשר שהמחשבה, שאחד הפורסייטים סילק ידו מן החיים היא שזיעזעה אותן עד למעמקי נפשן. אם האחד כך – מפני מה לא כולם!

הן שהו שעה תמימה עד שמצאו עוז בלבן להודיע את הדבר לטימותי. אילו היתה יכולת להעלים ממנו את הדבר! אילו יכלו לכל הפחות לבשרו את הבשורה הרעה מעט מעט!

זמן הרבה עמדו לפני דלת חדרו והתלחשו. ולאחר המעשה חזרו והתלחשו שוב.

הן חששו, שצערו יהא מוסיף והולך במרוצת הזמן. ואולם הבשורה הרעה לא דיכאתהו באותה המידה ששיערו. ואף על פי כן וודאי תֹחלהו ותפילהו למשכב!

והן נפטרו ממנו שהן בוכות בחשאי.

הדודה דזשוליי התייחדה בחדרה והיתה כולה רצוצה מתגרת האסון שהתרגש עליה. פניה, שצבעם ניטשטש מרוב דמעות, נעשו תלמים תלמים על ידי גבשושיות־הבשר הזעירות, שצבו ונתנפחו מעצמת ההתרגשות. אי אפשר היה לה לשער בנפשה כיצד תוכל להתקיים בלי אַן, שחיתה עמה שבעים ושלוש שנה, להוציא את ההפסקה הקצרה של חיי־הנשואים שלה, אשר עכשיו היו בעיניה כחלום שאין בו ממש. היא נגשה בהפסקות קבועות אל תיבת־המגירות שלה והוציאה משם את אחת המטפחות הנקיות שהיו מונחות מתחת לצרורות של נרד. לבה החם לא יכול נשוא את המחשבה, שאַן היתה מוטלת על משכבה והיא כל כך קרה וקופאה.

הדודה הסטר השקטה והסבלנית ישבה בחדר־האורחים, שקלעי חלונותיו היו פרושים. גם היא בכתה מתחילה, אבל במנוחה ובלי סערת־נפש גלויה לעין. המידה העיקרית שלה, לחסוך ולשַמֵר את האנרגיה, לא נסתלקה ממנה אפילו בשעת יגון. גופה הכחוש היה שרוי בלי־נוע והיא ישבה כשעיניה מכוונות בלי חשל אל השבכה של הקמין וידיה מונחות באפס־מעשה בחיק שמלת־המשי השחורה שלה. עוד מעט ויבואו בלי ספק ויפריעו אותה ויבקשו ממנה לעשות דבר מן הדברים שיש לעשות. ומה בצע ומה מועל בכל הדברים והמעשים האלה? כל מעשה אשר יעֵשׂה שוב אין בו מועיל להחזיר לאן את הנשמה! ולמה איפוא יציקו לה ויענו אותה?

בחמש שעות באו שלושה אחים, דזשוליון, דזשמס וסוויתין: ניקולאס היה ביארמות ועל רודזשר התרגשה התקפה קשה של פודגרה. הגברת היימן כבר היתה כאן באותו היום לפני מזה ולאחר שראתה את אַן חזרה והלכה לה, אלא שביקשה להגיד לטימותי שהיא קובלת על אשר לא הודיעוה את הדבר קודם לכן, ואולם בקשתה לא נעשתה. בעצם היתה מצויה בכולם הרגשה על תרעומת, שהדבר לא הוגד להם קודם לכן, כאילו על ידי כן איחרו דבר־מה. דזשמס פתח ואמר:

“ידעתי שהצרה ממשמשת ובאה; הרי אמרתי לכם שהיא לא תוציא את ימות הקיץ”.

הדודה הסטר לא ענתה דבר; הלא עוד מעט והגיע חודש אוקטובר! אבל מה תעלת בדבר להתווכח בענין זה? יש בני אדם, שאין דעתם נוחה לעולם.

היא שלחה להגיד לאחותה, שאחיה כאן. הגברת סמול ניזדרזה וירדה אליהם מיד. היא רחצה פניה שעדיין תפוחים היו, ואף על פי שהביטה קשה אל מכנסיו של סוויתין, משום שצבעם היה כחול־בהיר, – הוא בא הנה מן הקלוב, ששם הגיעתהו הבשורה הרעה, – בכל זאת היתה ארשת פניה יותר נוחה ומסבירה מכפי הרגיל, כי יצרה הטבעי שהיה מסית אותה לעשות את ההפך, תקף עליה גם עכשיו והיא לא יכלה להתגבר עליו!

אז הלכו חמשתם לראות את חמתה. מתחת לסדין הצח והלבן היתה פרושה שמיכה חמה. משום שעכשיו היתה הדודה אן צריכה לחמימות במידה יתירה מאשר עד היום הזה. הכרים סולקו מתחת למראשותיה וראש וגבה היו מולים כשהם שטוחים מתוך אותה הקשיות המוצקה שהיתה מצויה בה כל ימי חייה. הצניף שכתיר את מצחה היה מורד מזה ומזה עד לאזניה, ובין הצניף והסדין הלבן ביצבצו פניה, שהיו כמעט לבנים כמותו, ופנו בעינים עצומות לעומת פני אחיה ואחיותה. מתוך השלוה הגדולה לאין קץ שהיתה שפוכה עליהם נראו הפנים האלה חמורים מכפי שהיו וכמעט שלא היו אלא עצמות עטופות קלף עור המקומט זעיר שם – לסתות וסנטר מרובעים, עצמות־לחיים, מצח עם צדעים שקועים ואף מחוטב. מבצר זה של

רוח עזה שאינה עשויה להיכבש,שנכנע לפני המות, היה שרוי כאן כולו אטום ועוור, ודומה היה כאילו הוא מבקש לשוב ולהחזיר אליו את הרוח הזאת שפרחה ממנו, לשוב ולכבוש את השלטון שאבד ממנו זה עתה.

סוויתין העיף בפנים הללו אך מבט אחד ויצא מן החדר; הוא אמר אחר כך שהמראה הזה עורר בקרבו רגש משונה ביותר. הא ירד מעל המדרגות וכל הבית כולו רעד מכובד פסיעותיו; הוא נטל את מגבתו וטיפס ועלה אל מרכבתו בלי אשר הגיד לרכב להיכן לנסוע. הלז הובילו אל ביתו והוא ישב כל אותו הערב על הכורסה שלו ולא נע ולא זע.

וכשהסב לסעוד את סעודתו לא יכול לאכול כלוּם חוץ מקורא אחד, ולא שתה אלא בקבוק יין שאמפאני קטון אחד…

דזשוליון הזקן עמד למרגלות המיטה ופכר ידיו לפניו. מכל הנמצאים בחדר היה הוא האחד שנזכר באותה שעה במיתתה של אמו, ואל על פי שהביט אל אן, לא היה מהרהר אלא באמו. אן זקנה ושבעה ימים, אבל סופה שבא המות וקיפד את חייה – הכל צפויים למות! פניו היו קופאים ללא תנועה ומבטו נראה כבא משוט במרחקים.

הדודה הסטר עמדה על ידו. היא לא בכתה עוד, מקור דמעותיה דלל וחרב – טבעה שלה עיכב בידה מלהוסיף לבזבז את כוחה; היא שלבה את ידיה והביטה לא אל אן אלא מצד אל צד, כאילו היתה מבקשת דרך איך להינצל מן ההתאמצות לשוות לפניה את המאורע כדבר של ממש.

מכל האחים והאחיות היה דזשמס לבדו נפעם ביותר, דמעות היו מתגלגלות ויורדות לאורך הקמטים המקבילים אשר בפניו הכחושים. מעתה אין לו לפני מי לשפוך את לבו ולשיח את צרותיו. דזשוליי לא תסכון לצרכו זה והסטר לא היה מועיל בה כל עיקר! מיתתה של אן הרעישה את לבו יותר מכפי שיכול היה לשער; הצרה הזאת תדכא את רוחו שבועות הרבה!

הדודה הסטר תגנבה ויצאה מן החדר, והדודה דזשטליי התחילה מהלכת אנה ואנה כדי לעשות “מה שצריך לעשות”, ואגב טיפולה זה התנגפה פעמיים באשר התנגפה. דזשוליון הזקן התעורר מחלומותיו ועשתונותיו על העתים הקודמות, שכבר חלפו ועברו, העיף בה מבט חמור ונפטר והלך לו. דזשמס נשאר אצל המיטה לבדו; הוא הציץ מסביבו בגניבה לראות אם אין איש משגיח עליו, ואחר כפף את גופו ארך־הקומה ונשק את המתה על מצחה ומיהר ועזב את החדר גם הוא. במסדרון פגע במשרתת סמיתר והתחיל חוקר ודורש אותה על עסקי הקבורה, וכיון שראה שאין היא יודעת כלום התאונן מרה ואמר אשר אם איש לא ידאג לכך, יהא הכל נעשה שלא כתיקונו. טוב תעשה אם תשלח לקרוא את סומס – הוא בקי בכל הענינים האלה; אדוניה שלה וודאי מדוכדך ביותר וכנראה זקוק יהיה לטיפול ולעזרה; ואשר לגבירותיה, הרי אלה לא תוכלנה להיות להועיל בענין זה – אין להן שום הבנה בדבר! וודאי סופן ליפול למשכב, ואין תימה בדבר. טוב תעשה אם תשלח מיד אחרי הרופא; מוטב לקדם את פני הרעה בעוד מועד. סבור הוא שלא טיפלו באחותו אן כהלכה; אילו היה שוקד עליה הרופא בלאנק, וודאי היתה עדיין בחיים. אם היא, סמיתר, תהיה זקוקה לעצה, תשלח־נא שליח אל ביתו אשר בפארק ליין. דבר המובן מאליו הוא, שמרכבתו מוכנה לשמש לצרכי הקבורה. אפשר שיש תחת ידה כוס יין ופכסם? – הוא לא סעד היום שעודת שחרית!

הימים שלפני הקבורה עברו במנוחה, דבר המובן מאליו הוא, שגלוי וידוע היה זה כמה כי הדודה אן כתבה את רכושה המועט לטימותי, ולפיכך לא היה עכשיו מקום להתרגשות כל שהיא בענין זה. סומס, שהפקד לאפוטרופוס יחידי לקיים את דברי הצוואה, ערך את כל סדרי הקבורה וכנהוג במקרים כאלה שלח אל כל בני המשפחה הגברים את ההזמנה הזאת:

"אל –

הנך מתבקש לבוא אל קבורת העלמה אַן פורסייט, אשר תהיה בבית הקברות שבהייגייט בראשון לאוקטובר בשתים עשרה שעות בצהרים. המרכבות תצאנה מן הבית ‘סוכה’ אשר בבייזווֹטר רוד בעשר שעות וארבעים וחמש דקות. בבקשה שלא להביא פרחים. הואיל־נא להשיב תשובה".

אתא בוקר קר עם רקיע שמים גבוהים ואפורים, שמיה של לונדון, ובעשר שעות וחצי באה אל הבית המרכבה הראשונה. היא הכילה את דזשמס ואת חתנו דארטי, שהיה אדם של צורה ובעל חזה רחב המכונס בצימצום בתוך פראק רכוס־כפתורים, פניו החוורים והשמים היו מעוטרים נאה שפם שחור ומסולסל יפה ובאותה החתימה של זקן לחיים, שאין הגילוח יכול להכחידה, המשמשת כנרה סימן מובהק לסגולה מיוחדה המוטבעת עמוק עמוק באישיותו של המתגלח והניכרת בייחוד בבני אדם העוסקים בספסרות.

את פני האורחים קיבל סומס בתורת מקיים־הצוואה, כי טימותי טרם ירד מעל משכבו; הוא אמר לקום לאחר גמר הקבורה; והדודות דזשוליי והסטר גמרו לרדת מטה רק ככלות הכל, לאחר שתהיה מוכנה וערוכה סעודת הבוקר בשביל מי שירצה לשוב ולסעוד.

אחריהם בא רודזשר, שעדיין היה צולע מחמת מפודגרה שלו, ועמו שלושה בנים – רודזשר, יוסטייס ותוֹמאס. דזשורזש, הבן הרביעי, הופיע במרכבה כמעט לאחר ביאתם וכשפגע במסדרות את סומס שאלהו מה בעיניו התפקיד של מטפל בעסקי קרבנות.

הם לא יכלו נשוא איש את אחיו.

אחר כך באו שני היימֶנים – דזשילס וזֶשס – שניהם דוממים, לבושים לתפארה ועם קיפולי־גיהוץ נאים במכנסיהם השחורים. אחריהם בא דזשוליון הזקן יחידי. אחריו הופיע ניקולאס ומראה פניו בריא וכל תנועה מתנועות ראשו וגופו מפיקה טוב־רוח מסותר ומעולף יפה. הוא בא בלוית אחד מבניו, שהיה מהלך אחריו בענוה ובנמיכות־רוח. באותו רגע עצמו באו סוויתין פורסייט ובזיניי וכל אחד מהם השתחוה לחברו ורצה לתת לו שיקדימנו ויהלך לפניו, אבל משנפתחה הדלת ניסו להיכנס בבת אחת. במסדרון התחילו שוב לפייס זה את זה, וסוויתין תיקן את העניבה שלו שזחה ממקומה. בשעה שיגע יגיעה זו, עלה במדרגות לאטו ובמתינות יתירה. אחר כך באו עוד היימן אחד, שני בנים נשואים של ניקולאס יחד עם טוויטמן, ספָנדָר ווֹרי, בעליהן של בנות פורסייט והיימן. הנה כי כן נתכנסה כל החבורה במלואה ומספר הבאים עשרים ואחד; לא נעדר אף גבר אחד מבני המשפחה חוץ מטימותי ודזשוליון־הבן.

כשנכנסו אל חדר־האורחים האדום־הירוק, אשר נוי הקישוטים שלו שווה מסגרת מבהיקה מלבושים שאינם מצויים שהיו לבושים, ביקש כל אחד למצוא לו מקום לשבת כדי להעלים את השחוֹר הנוצץ של מכנסיו. הם⁴ ראו בשחור הזה ובצבע של נעלי־הידים שלהם דבר שאין בו ממידת דרך ארץ – מעין הפלגה יתירה של רגשותיהם; וכמה מהם שלחו בגניבה מבטים זועמים מלאים קנאה חבויה כלפי ה“בוקאנייר”, שהיה מחוסר נעלי־ידים ולבוש מכנסים אפורים. אז התחילו מסיחים בלחש שיחה כבושה, אבל איש לא דיבר על המתה, אלא כל אחד שאל על חברו אם הוא כאן, כאילו היה מרמז בכך בדרך עקיפין על המאורע, אשר לשמו ולכבודו נתכנסו ובאו כולם.

ופתאום פתח דזשמס ואמר:

“כמדומני שהגיעה השעה ללכת”.

הם ירדו מטה ועלו על המרכבות שנים שנים לפי הסדר המדוייק שנקבע מראש.

המרכבה עם ארון המתה נסעה אט אט ושאר המרכבות הלכו אחריה לאטן. בראשונה ישב דזשוליון הזקן עם ניקולאס. בשניה האחים התאומים סוויתין ודזשמס; בשלישית רודזשר האב ורוזדשר הבן; סומס, ניקולאס הבן, דזשורזש ובוזיניי נסעו אחריהם ברביעית. בכל אחת ואחת מיתר המרכבות, שמספר כולן היה שמונה, ישבו שלושה או ארבעה מבני המשפחה; אחריהן הלכה מרכבת הרופא, ואחריה, במרחק נאות, נמשכה שורה של מרכבות שהכילו את הפקידים ואת המשרתים של המשפחה; באחרונה נסעה מרכבה אחת שלא ישב בה איש, אלא שהיא השלימה את מספר המרכבות עד כדי שלוש־עשרה.

כל זמן שתהלוכה עברה דרך בייזווֹטר רוֹד הלכה לאטה, אבל כיון שנטתה אל רחובות צדדיים בלתי־חשובים התחילה לנסוע במהירות, שלא הופסקה אלא בעברה שוב דרך רחובות חשובים; וכך הלכה ונסעה עד שהגיעה אל המטרה. במרכבה הראשונה היו דזשוליון הזקן וניקולאס מסיחים על הצוואות שלהם. במרכבה השניה ניסו התאומים נסיון אחד לסיח זה עם זה ואחר נשתתקו והשתקעו בדומיה עמוקה; שניהם היו כבדי־שמיעה במידה יתירה וקשה היה להם לייגע עצמם ביותר כדי להשמיע זה לזה את דבריהם. רק פעם אחת השבית דזשמס את הדומיה הזאת ואמר:

“עלי ליטול לי פעם אחת זמן, כדי לתור לי אחוזת־קבר באחד המקומות. ומה עשית את בענין זה, סוויתרין?”

סוויתרין לטש אליו את עיניו בחלחלה וענה ואמר:

“אל תשיח עמי על דברים שכאלה!”

יושבי המרכבה השלישית הציצו פעם בפעם החוצה כדי לראות מה המהלך שכבר עברו ובינתים סחו שיחה ללא קשר. דזשורזש העיר ואמר: “לאמיתי של דבר כבר הגיע הזמן שהגברת הזקנה העלובה ‘תלך לעולמה’”. הוא לא האמין שאדם שהוא למעלה מבן שבעים עדיין כוח בו לחיות. ניקולאס הצעיר השיב לו בנחת, שהכלל הזה וודאי אינו נוהג לגבי הפורסייטים. דזשורזש מר, שבשעה שתמלאינה לו ששים שנה יאבד עצמו לדעת. ניקולאס הצעיר חייך והחליק את סנטרו וענה ואמר, שאביו שלו וודאי אינו מחזיק בתורה זו, שהרי לאחר שנעשה בן ששים עדיין הרויח ממון הרבה. אם כן, אמר דזשורזש, הרי שנת השבעים היא הגבול הקיצוני לחיי אדם; כיון שמגיע אדם לגבול זה באה שעתו להסתלק ולהניח את ממונו לבניו. סומס, שעד עכשיו היה שרוי בשתיקה, נטפל למשוחחים; הוא לא יכול לשכוח את ההערה על “עסקי קברנות”, והוא הרים את שמורות עיניו הרמה שינה ניכרת כמעט ואמר שבני אדם שלא השתכרו ממון מימיהם קל להם להיות נאה דורשים. הוא עצמו מתכוון להאריך ימים עד כמה שיוכל. הדברים האלה נאמרו לשם פגיעה בדזשורזש אשר גלוי וידוע היה שכל ימיו הריהו נתון במצב דחוק. בוזיניי מילמל מתוך פיזור־נפש::שמעו שמוע!" דזשורזש פיהק ושיחה נפסקה.

כשבאו אל בית הקברות הכניסו את הארון אל בית התפילה הקטון והאבלים נכסו לשם בשורה של שנים שנים. משמר זה של גברים, שהיו כולם קשורים אל המתה קשר של קרבת משפחה, עשה רושם מרעיש לב ומיוחד במינו בכרך גדול זה לונדון עם הריבוי המכריע של צורות החיים ‎שלו, עם המון האומנויות ומשלחי־היד, התענוגות והחוכמה שלו, שאין להם ספורות, עם האכזריות האיומה והנטייה האיומה שלו לאינדיבידואליסמוס. ­­

המשפחה נתכנסה יחד כדי לציין בכך את הנצחון שניצחה את כל אלה, כדי להראות את דבקותה ואחדותה המוצקה. כדי לפאר ולהדר את החוק של רכישת רכוש המוטבע ביסוד גידולו של האילן שלהם, אשר על פיהו שגא ורב האילן הזה ועל גזעו ועל ענפיו ולשדו היה מפעפע ועובר את רקמת כולם וסופו שהגיע בזמנו לידי עצם גדלו. רוחה של האשה הזקנה המוטלה כאן כשהיא נמה את שנתה האחרונה היא היה שעוררה אותם לערוך את ההפגנה הזאת. מיתתה היתה מעין הקריאה האחרונה שלה להחזיק באחדות זו, שהיתה כוחם ותקפם – חגיגת־הנצחון האחרונה שלה, שהיא נפטרת מן העולם, תחת אשר האילן עדיין קיים והוא רענן ומוצק.

אשריה שמתה ועיניה לא ראו את הענפים המתמוטטים ויוצאים חוץ למשקולת שלהם. היא לא יכלה להציץ בלבות הבאים אחריה. אותו החוק אשר פעל את פעולתו בקרבה ואשר על פיהו נעשתה הנערה הגבוהה וישרת־הקומה לאשה חזקה ומגודלה, והאשה המגודלה נעשתה לזקנה דלה וחלשה, שהיתה דומה כמעט למכשפה בלה ושטיבה המיוחד בלט הלוך ובלוט מתוך חריפות יתירה, מאחר שניטל כל הרוך אשר במגעה עם העולם – אותו החוק עצמו עתיד לפעול וגם פועל והולך בקרב המשפחה, שהיא שקדה עליה כאם רחמניה.

היא ראתה אותה בצעירותה ובלכתה הלוך וגדול, היא ראתה אותה בליבלובה ובעצם חזקתה וכוחה, ועד שעיניה הבלות מזוקן היה להן זמן וכוח להוסיף ולראות עוד, גועה ומתה. היא ביקשה להוסיף לטפח אותה באצבעותיה הבלות ובנשיקותיה הרועדות כדי להשהות אותה בצעירותה וחזקתה עוד זמן מצער – מי יודע אם הדבר לא עלה בידה; אבל אהה, אפילו הדודה אַן לא יכלה להלחם כנגד הטבע.

“לפני שבר גאון!” וכאילו לשם ראיה למעשה־ליצנות זה של הטבע, שהוא הגדול שבמעשי הליצנות שלו, התכנסו בני משפחת פורסייט כינוס אחרון מלא תפארת וגאון קודם שבאו לידי מפלה ושבר. הם עמדו בשורות בודדות מימין ומשמאל ופניהם, נוצרי מחשבותיהם, היו כמעט כולם כבושים בקרע ולא הביעו שום רגש. רק פה ושם נשא האחד את עיניו והציץ למעלה וקמט בין שמורותיו, ודומה היה כאילו הוא וראה על כתלי בית־התפילה הקטון דבר־מה, שקשה לו מנשוא, וכאילו הוא שומע דבר המטיל עליו אימה, והתפילה שהתפללו בלחש בקולות שנשמעה בהם נעימה אחת, צליל־הגה משפחתי אחד שאינו נתפס לאוזן, המתה המיה מוזרה ומחרידה כאילו מילמל אותה אדם אחד החוזר עליה הלוך וחזור במהירות.

משנגמרה עבודת־הדת בבית התפילה הקטון, התיצבו האבלים שוב בשורה אחת כדי ללוות את המתה אל קברה. הקבר היה פתוח ומסביב לו עמדו והמתינו בני אדם לבושי שחורים.

ממרומי אדמת קודש זו, אשר אלפים מבני המעמד הבינוני העליון נמו בה את שנת המות, שוטטו עיני הפורסייטים על המון הקברים האחרים. שם – היתה מוטלת העיר לונדון שהשתרעה עד לקצוי מרחקים; היא היתה שרויה ללא אור שמש והתאבלה על בתה שנפטרה מן העולם; היא התאבל יחד עם משפחה זו, היקרה לה כל כך, על פטירתה של מי שהיתה אמה ושומרתה של אותה המשפחה. מאות אלפי מגדלים ובתים שביצבצו מטושטשים בתוך הרקמה האפורה והרחבה של רכוש ועשירות היו מוטלים ככורעים בחרדת קודש לפני קברה של אשה זקנה זו, שהיתה זקנה מכל הפורסייטים.

מלים מעטות, קומץ עפר, והארון הורד מטה והדודה אן נחה על משכבה מנוחת עולמים.

מסביב לקבר עמדו חמשת האחים כשומרים לנפטרה וראשיהם הלבנים כפופים לארץ; הם ידאגו לכך שיהא נוח וטוב לאַן במקום שהיא הלכה לשם. רכושה הדל אמנם ישאר אחריה פה בארץ, אבל חוץ מזה ישקדו לעשות למענה כל מה שאפשר לעשות.

אחר סרו ביחידות הצדה. שמו את מגבעתם על ראשם ושבו בחזרה כדי לקרוא את הכתובת החדשה שעל גבי לוח השיש אשר למערת־הקבורה של המשפחה:

מוקדש לזכרה של

אן פורסייט

בת דזשוליון ואן פורסייט,

שנפטרה מן העולם הזה

בעשרים ושבעה לחודש ספטמבר, שנת 1886,

בהיותה בת שמונים ושבע שנים וארבעה ימים.

אפשר שבמהרה בקרוב יהא מי שהוא אחר צריך לכתובת. אכן משונה היה הרעיון הזה וקשה היה לסבלו, משום שמימיהם לא העלו על דעתם שאיש מן הפורסייטים עלול למות. וכולם השתוקקו להיפטר מן הטקס הזה המדכא את הרוח והמזכיר אותם דברים, שהמחשבה עליהם הריהי קשה להם משנוא – להיפטר מזה חיש מהר ולשוב אל עסקיהם ולשכוח את כל הענין הזה.

אך היה קר להם; הרוח נשבה אל מרומי הגבעה על גבי הקברים ככוח אטי מפורר ומכלה ופגעה בהם במפח צינתה; הם נעשו חבורות חבורות ונחפזו ככל האפשר לעלות אל המרכבות המצפות להם.

סוויתין אמר, שהוא רוצה לשוב אל טימותי על מנת לסעוד שם ושהוא מוכן לקחת עמו את מי שהוא אל עגלתו. ואולם הנסיעה עם סוויתין בעגלתו הצרה נחשבה, כנראה, לתענוג מפוקפק; איש לא קיבל את הצעתו והוא נסע לדרכו לבדו. גם דזשמס ורודזשר מיהרו ונסעו אחריו מיד; גם הם רצו להשתתף בסעודה. האחרים נסתלקו זה איר זה; דזשוליון הזקן העלה עמו אל מרכבתו שלושה מבני אחיו, כי נפשו חשקה לראות על ידו פנים צעירים ורעננים.

סומס, שעדיין היתה שומה עליו לסדר כמה דברים בלשכת־הסופרים של בית הקברות, פנה והלך לו ביחד עם בוזיניי. הוא צריך היה לדון עמו על הרבה ענינים, ולאחר שגמר את עסקיו שמו שניהם את פעמיהם אל הֶמסטֶד וסעדו שם יחד את סעודת הבוקר באחד מבתי־האוכל וסחו ארוכות על הפרטים המעשיים הכרוכים בבנין הבית. אחר נסעו יחד במרכבת־הטראם ונפרדו באחת התחנות, אשר משם פנה והלך בוזיניי אל סטנהופ גייט כדי לבקר את דזשון.

סמס חזר אל ביתו ורוחו היתה טובה עליו עד מאוד, ועם סעודת הצהרים סיפר לאירין, שהוא השתעה עם בוזיניי ושיחתו היתה עריבה עליו ושנראה הדבר, שבאמת אדם בר־דעת הוא. ולא עוד אלא שהרבו לטייל יחד והטיול הזה היה יפה לו עד מאוד והשפיע לטובה על כבדו, כי זה כמה היה מחוסר תנועה ועמל־גוף; כללו של דבר, אותו היום היה בשבילו יום נעים ביותר. לולא רגש הכבוד לזכרה של הדודה אן היה הולך עמה אל התיאטרון; באין ברירה שומה עליהם איפוא להשתדל עד כמה שאפשר לבלות את הערב בנעימים בבית.

“ה’בוקאנייר' שאל עליך כמה פעמים”, אמר אליה פתאום. ובאותה שעה תקפה אותו תשוקה סתומה לאשר ולקיים את זכותו, זכות קנין־בעלים, והוא עמד מכסאו ואצל לאשתו נשיקה על כתפה.

חלק שני

 

פרק ראשון: בִּנְיַן הַבַּיִת    🔗

אותו החורף היה חורף רך. העסקים בעולם המסחר היו קלושים, הזמן היה נוח לבנין, ככל אשר חזה זאת סומס מראש קודם שחרץ את הדבר בלבו. בסוף חודש אפריל עמד איפוא הבית שנבנה על גבי רוֹבין־היל כולו גמור ומושלם מבחוץ.

עכשיו, כיון שזכה לראות בעד כספו דבר של ממש, היה בא לכאן פעמיים ואפילו שלוש פעמים בשבוע והיה מהדס שעות תמימות בתוך ערמות הגדודיות, כשהוא נזהר זהירות יתירה שלא ללכלך את בגדיו, מהלך מתוך שתיקה דרך מפתחי הפתחים שבקירות־הלבנים שלא נגמרה מלאכתם או סובב את העמודים אשר בחצר התיכונה. הוא היה עומד ומסתכל בכל אלה כמה רגעים רצופים כאילו לבדוק ולבחון את האיכות האמיתית של החומר שממנו נעשו.

ביום השלושים לאפריל היה עליו לבדוק את החשבונות, לפי המדובר בינו ובין בוזיניי, וחמשה רגעים לפני השעה הקבועה נכנס אל האוהל שהאדריכל נטה לעצמו סמוך לעץ־האלון הזקן.

החשבונות כבר היו מוּנחים מוכנים על שולחן מתקפל וסומס נענע ראשו וישב על מנת לעיין בהם ולבחון אותם. עברה שעה ארוכה עד שחזר והרים את ראשו.

“פליאה דעת ממני”, ענה ואמר לסוף; “הרי ההוצאות עולות כמעט בשבע מאות לירות יותר ממה שהקצבנו!”

הוא העיף עין בבוזיניי והוסיף ואמר בחיפזון:

“אם אך תנהוג בתקיפות כלפי הבנאים הללו, תכריח אותם לוותר ולהוזיל. אם לא תשגיח עליהם בעין פקוחה, ירמוך בכל. עליך להפחית תמיד עשרה אחוזים מכל דבר, לא הייתי מערער אילו עדפו ההוצאות במאה לירות וכדומה יותר מן הסכום הקצוב!”

בוזיניי נד בראשו וענה ואמר:

“אני חישבתי ודיקדקתי שלא תהא אף פרוטה אחת יתירה!”

סומס דחף את השולחן מתוך תנועה של כעס, שהפריחה ופיזרה את החשבונות על הקרקע.

“אם כן עלי להגיד לך”, הפליט ברתיחה, “שהכנסתני לתוך עסק ביש!”

“הרי אמרתי לך שבעים ושבע פעמים”, ענה בוזיניי קשה, “שתהיינה הוצאות נוספות, יוצאות מן הכלל, את זאת הטעמתי לך וחזרתי והטעמתי פעמים אין ספורות!”

“הריני יודע זאת”, נהם סומס; “ואילו היה פה ושם עודף של עשר לירות, לא הייתי מוחה. אבל כלום יכולתי להעלות על הדעת ש,ההוצאות הנוספות', שדיברת עליהן, פירושן שבע מאות לירות?”

אפיים של שני האנשים האלה גרם הרבה לחילוק־דעות גדול זה. מצד אחד אנו מוצאים את האדריכל שהתמכר כולו לרעיון שלו, לתכנית הבית אשר יצר ואשר האמין בה, והלז התרגז כשעיכבו בידו או כפו אותו להשתמש באמצעים פחותים, שאין משתמשים בהם אלא בדוחק; ומן הצד השני אנו רואים את סומס שגם הוא היה שואף בכל לבו ובאמת ובתמים אל הדבר המובחר שאפשר להשיגו במחיר ממון, אלא שמאן בשום פנים להאמין, אשר חפץ שמחירו שלושה־עשר שילינגים אי אפשר לקנותו בשנים־עשר.

“הלוואי ולא קיבלתי עלי לבנות את ביתך”. אמר בוזיניי פתאום. “הרי אתה בא לכאן ומציקני עד מות. אתה מבקש לקבל בעד ממונך כפליים מכפי שמקבל אדם אחר, ועכשיו שניתן לך בית שאין דוגמתו בכל הסביבה, אי אתה רוצה לשלם בעדו. אם אתה רוצה להסתלק מן החוזה שלך, הריני להשתדל לשלם מכיסי את ההוצאות העודפות של התקציב, אבל ארור אני אם אוסיף להושיט אפילו אצבע לעשות מלאכה בשבילך!”

דעתו של סומס נתקררה שוב. גלוי וידוע היה לפניו שבוזיניי עני הוא, ולפיכך חשב את ההצעה שלו למעשה של פחזות וטירוף־דעת. ולא עוד אלא שראה ונוכח שבנין הבית הזה, שהיה כרוך אחריו בכל לבו, ישבות לעידן ועידנים ודווקא ברגע מכריע, שהכל היה תלוי בשקידתו ובפיקוחו של האדריכל. וחוץ מזה הרי צריך היה לתת דעתו גם לאירין! זרה היתה דרכה בזמן האחרון. הוא היה סבור באמת ובתמים, שלא השלימה עם ענין הבית אלא מהיותה כרוכה אחרי בוזיניי. ולפיכך אסור היה לו לבוא על ידי כך לידי מחלוקת גלויה עמה.

“חדל נא מאף”, ענה ואמר. “אם אני מוכן ומזומן להיכנס בעוביה של קורה, אתה מה לך כי תצעק? אין כוונתי אלא להגיד שבשעה שאתה אומר לי, שדבר פלוני מחירו כך וכך הריני רוצה לדעת – רשאי אני לדעת – אם יכול אני לסמוך על דבריך”.

“צא וחשוב!” ענה ואמר בוזיני ומבטו הערמומי הרגיז והתמיה את סומס. “הרי אתה משלם לי בעד מלאכתי מחיר זול וקלוקל מאין כמוהו. בעד העבודה שהשקעתי בבית זה ובעד הזמן שגזלה ממני היית משלם לליטלמאסטֶר או להדיוט אחר שכמותו פי ארבע. אתה ביקשת לך אומן ממדרגה ראשונה בשכר ממדרגה רביעית – ומבוקשך זה הרי התקיים בידך!”

סומס ראה ונוכח שבאמת הריהו מתכוון לעשות מה שאמר, ואף על פי שכעסו גדל ביותר, עם כל זה שיוה לנגדו בבהירות יתירה את תולדותיה של מחלוקת. הוא ראה בעיני רוחו את הבית עומד לא־מושלם, את אשתו מתקוממת ומורדת בו ואת עצמו לצחוק וללעג.

“הבה נבקר את החשבונות”, אמר בפנים זועפים, “נראה כיצד הוצא הממון”.

“טוב הדבר”, אמר בוזיניי מתוך הסכמה. “אלא שעלינו להזדרז. עלי לשוב בעוד מועד העירה כדי ללכת עם דזשוּן אל האתיאטרון”.

סומס הציץ בו בגניבה ואמר: "ודאי תסור אלינו, כדי להיפגש עמה שם? הריהו מצוי עכשיו בביתו תדיר!

בלילה שעבר ירד גשם – גשם אביב, וריח של רטיבות ועשבי בר עלה מן האדמה. הרוח החמימה והחרישית הניעה את עלי האלון הזקן ואת הפקעים המוזהבים שלו, והקיכלים השחורים היו מצייצים בנגוהות החמה כאילו רצו לצקת את כל רוחם בצלילי נגינה.

היה אחד מימי האביב הממלאים את הלב מאוויים שאין הפה יכול לאמרם, נעימות שיש בה משל צער וגעגועים רבים, הגורמים לאדם לעמוד בלי נוע, להסתכל בעלים ובעשבים ולפשוט את זרועותיו לחבוק דבר, שאין הוא יודע מהו. האדמה הפיקה חמימות ענוגה, שהתגנבה ועלתה מבעד למעטה הקפאון, שהעטה אותה החורף. הבל־חמימות זה היה מלא מדוחים רכים ופיתה את בני האדם להתנפל בזרועות האדמה, לגולל את גופם על גופה ולהצמיד את שפתותיהם אל חזהָ.

ביום אשר כזה קיבל סומס מאת אירין את ההסכמה להינשא לו, שהוא מבקש ממנה ימים רבים. באותה שעה ישב על גזע עץ נופל והבטיח לה בפעם העשרים, אשר אם הנשואים שלהם לא יעלו יפה, תהיה בת־חורין כאילו לא נישאה מימיה!

“התשבע לי על כך?” שאלה אותו. לפני ימים אחדים הזכירה לו את שבועתו זו. והוא החזיר לה ואמר: “שטות! אי אפשר שנשבעתי שבועה כזו!” והנה היום נתגלגלו הדברים כאילו בגזירה מן השמים וזכר אותו המעשה עלה שוב על לבו. רבונו של עולם, כמה דברים של שטות עלול גבר להישבע למען האשה! כדי לסגל אותה היה מוכן ומזומן להישבע בכל עת ובכל שעה! והוא היה נשבע גם עכשיו, אילו יכול לעורר על ידי כך את לבה – אבל אין מי שיוכל לעורר את לבה, הוא קר כקרח!

ועם הריח הרענן והמתוק של רוח האביב שפעה עליו שפעת זכרונות – זכרונות הימים, שהיה מחזר אחריה ומשתדך בה.

בימות האביב של שנת 1881 ביקר את חברו בבית הספר לשעבר לאחד הקליאנטים שלו, דזשורזש ליוורסדזש מבראנקסום, אשר אמר לנצל את יערי הארנים שלו שבקרבת בוֹרנמוּת ולשם כך מילא את ידו של סומס לכונן חברה של שוּתפוּת הדרושה לתכלית זו. הגברת ליוורסדזש, שהיתה אשה טובת־טעם בענינים של דרך ארץ, ערכה לכבודו משתה־תֵה עם נגינות. לאחר שהנגינות הללו נמשכו שעה ארוכה והפילו שעמום רב על סומס, שלא היה אדם מוסיקאלי, צודדו את עיניו של זה פניה של נערה אחת לבושת בגדי אבל, שעמדה לעצמה. קוי גוייתה הגבוהה והענוגה התרשמו מבעד לארג הרך של שמלתה השחורה שהיתה צמודה אליה יפה, ידיה הנעולות נעלי־ידים שחורות היו שלובות על לבה, שפתיה היו משהו פתוחות, ועיניה הגדולות והשחורות שוטטו מפנים אל פנים. שערותיה שהיו קלועות וכרוכות עד שיפולי ערפה הבהיקו מעל צוארונה השחור כטבעות של מתכת נוצצת. ובשעה שסומס עמד והסתכל בה, ניצנץ בלבו אותוֹ הרגש, התוקף כמעט את כל אדם ביום מן הימים – מין נחת מופלאה של החושים, מין וודאות מופלאה, אשר כותבי הרומנים ונשים זקנות קוראים לה “אהבה תיכף למבט הראשון”. הוא הוסיף להתבונן אליה בחשאי וקם ונגש מיד אל בעלת הבית ועמד על ידה והמתין בקוצר רוח עד שתסיים את הנגינה.

“מי היא אותה הנערה צהובת־השער שחורת־העינים?” שאל אותה.

“זו – הרי זו אירין הירוֹן. אביה, פרופיסור הירון, מת השנה. היא יושבת עם אמה החורגת. אכן נערה חמודה, נערה יפה היא, אבל אין לה כסף!”

“אנא הציגי אותי לפניה”, אמר תומס.

אך מעטים היו דבריו אליה באותה שעה וגם הדברים המעטים האלה לא מצאו הד בלבה. ואף על פי כן נפטר ממנה מתוך החלטה לשוב לראותה שוב פעם. ואחד המקרים סייע בידו לקיים את זממו, כי נפגש עמה על החוף יחד עם אמה החורגת, שהיתה רגילה לטייל שם בכל יום לפני הצהרים משעה שתים־עשרה עד אחת. סוֹמס שמח על התודעותו אל גברת זו ולא ארכו הימים והוא הכיר בה, שהיא עשויה להיות לו לבעלת־ברית נאותה לצרכו. חוש־ההבחנה החד לגבי עניני ממון של חיי המשפחה, שהיה מצוי בו, הגיד לו עד מהרה, שהאם החורגת מוציאה על אירין הרבה יותר מן הסכום של חמישים לירות לשנה, שזו מכניסה לה; ועוד הגיד לו אותו החוש שהגברת הירוֹן, שהיתה עדיין אשה במיטב שנותיה, משתוקקת להינשא שנית לאיש, אלא שיפיה של בת החורגת שלה ההולך ומתבכר ביכור מוזר ומופלא מעכב בידה. ומיד התחיל סומס רוקם את תחבולותיו מתוך קשיות־העורף החשאית המיוחדת לו.

הוא עזב את בוֹרנמוּת בלי אשר גילה מה שבלבו, ואולם מקץ חודש ימים חזר לשם והפעם דיבר, לא עם הנערה, אלא עם אמה החורגת. הוא אמר לה, שהדבר גמור ומוחלט מלפניו והוא מוכן לחכות עד שתגיע השעה. והוא אנוס היה לחכות ימים רבים ובינתים ראו עיניו את אירין הולכת ופורחת, את קוי גוה הרענן הולכים ורכים, את ברק עיניה הולך ומתעמק ואת צבע פניה מתמלא זוהר חמים ומבהיק; ועם כל ביקור וביקור אצלה היה משתדך בה, וכשהביקור נגמר והיא השיבה לו תשובה של מיאון היה חוזר בפחי נפש ובלב דואב ללונדון, אלא שנשאר מוצק בדעתו והיה מחריש ודומם כקבר. הוא ניסה לעמוד על המקור הטמיר והנעלם של מיאונה, אבל רק פעם אחת ניצנץ לפניו זיק אור המאיר את התעלומה הזאת. הדבר היה באחד מאותם נשפי המחולות, הנותנים לקהל המתכנסים במרחץ־ים את ההזדמנות היחידה לגלות את יצרי תאוותיהם. הוא ישב עמה בכוך שבקיר האולם וחושיו היו גרויים לאחר המגע עמה בשעת ריקוד־הוַולְס. היא הביטה אליו למעלה מן המניפה שלה שהיא הניעה אותה ניעה קלה ודעתו נתבלבלה. הוא תפש את פרק ידה הנע ולחץ את שפתיו אל זרועה הערומה. והיא רעדה – עד היום הזה טרם שכח את הרטט הזה שחלף את גופה – וגם את המבט המלא גועל־נפש עז, שהעיפה בו.

מקץ שנה אחר הדברים האלה היא נכנעה והסכימה. מעולם לא עלה בידו לברר מה הסיבה שגרמה לה שתסכים; ומפי הגברת הירון, שהיתה אשה בעלת כשרון דיפּלומאטי, לא יכול להציל דבר בענין זה. לאחר הנשואים שאל אותה פעם אחת: “מה ראית על ככה שסירבת לי פעמים רבות כל כך?” אבל היא לא ענתה דבר, אלא שתקה ושתיקתה היתה מוזרה ביותר. היא היתה חידה בעיניו למן היום שראה אותה ראשונה, ועד היום הזה הריהי משמשת לו חידה שאין לה פתרונים.

בוזיניי היה מצפה לו אצל הפתח ועל פניו הזועפים והמפיקים טוב־לב היתה שרויה ארשת משונה ורבת־געגועים אבל יחד עם זה היה בארשת זו גם משל רגש אושר, כאילו צפה וראה ברקיע האביב הבטחה של ימי נחת כאילו היה מרגיש באויר האביב תענוגות של אושר הממשמש ובא. טומס הציץ בו ותמה: מה לו לבחור זה, שפניו מפיקים אושר מרובה כל כך? ולמה הוא מצפה מתוך חיוך זה שעל שפתיו בעיניו? אבל סומס אי אפשר היה לו להבין לְמַה היה בוזיניי מצפה כשעמד כאן ומצה וספג בצמא את הרוח הרוויה ריח פרחים. ושוב פעם חש עצמו נבוך במעמדו של אדם זה, שהוא רגיל היה לבוז לו. הוא נזדרז ונכנס אל הבית.

“הצבע האחד המתאים לרעפים האלה”, שמע את בוזיניי מדבר, “הריהו אדום עם קורטוב אפור בתוכו; על ידי כך יעשו רושם כאילו הם שקופים. הנני מתאווה לשמוע את דעתה של אירין בענין זה. הריני מזמין קלעי־עור ארגוונים בשביל פתח המבוא אל החצר; ואם נמשח את הטַפּיטים בצבע השן, ניצור בכך מראה שיש בו מן המסתורין. בכל מעשי הקישוט של הבית עליך לכוון תמיד את את דעתך לאותו הדבר, שאני קורא לו מחמד־קסם”.

“ובכן סבור אתה שיש באשתי משל מחמד־קסם?” שאל סומס.

בוזיניי השתמט מלענות על השאלה הזאת ואמר:

“עליך לטעת באמצע החצר קבוצה של פרחי אירוּס”.

סומס חייך ביהירות ואמר:

“הנני לסור באחד הימים אל ביטש כדי לבור את הפרחים המתאימים!”

שוב לא היה להם על מה לדבר איש עם אחיו ואולם בהיותם מהלכים בדרך אל תחנת מסילת הברזל פנה אליו סומס ושאלהו:

“כמדומני שחושב אתה את אירין לבעלת הבנה אמנותית מרובה?”

“הן”. התשובה הקצרה והפסקנית הזאת היה בה משל דחייה מוחלטת כאילו אמר: “אם רוצה אתה לדבר עליה, הבה בקש לך לצורך זה אדם אחר!”

מורת־הרוח הזעומה והכבושה, שרגשה בלבו של סומס כל אותו הבוקר, התחילה רותחת וסוערת בקרבו בכל עוז.

ושוב לא דיבר איש מהם דבר, ורק בשעה שהגיעו סמוך לתחנה פתח סומס ושאל:

“אימתי תגמור את הבנין לפי השערתך?”

“בסוף חודש יוני, אם באמת אתה רוצה שאעשה את מעשה הקישוט הפנימי כתיקונו”.

סומס נענע בראשו ואמר: “וודאי גלוי וידוע לפניך שהבית עולה לי בסכום גדול יותר מכפי שדימיתי. הנני להגיד לך גלוי ומפורש, שכבר היה עם לבבי להסתלק מכל הענין הזה, אלא שאין זה ממנהגי להסתלק מרעיון שנתקע במוחי וכשגמרתי לקיימו!”

בוזיניי לא השיב דבר. וסומס העיף בו מן הצד מבט מלא מורת־רוח זעומה כאחד הבולדוגים הכועסים, שכן בשפתיו הלחוצות זו לזו ובסנטרו המרובע דומה היה סומס לבולדוג, למרות מראהו השחצני ושתקנותו היהירה והגנדרנית…

באותו היום בשבע שעות בערב באה דזשון אל הבית מספר 62 אשר במוֹנפּלייה סקווייר והמשרתת אמרה לה, שמר בוזיניי יושב בחדר־האורחים והגברת סומס מתלבשת, אלא שבעוד רגע תרד למטה. היא רצתה ללכת להודיע לגברת שהעלמה דזשון באה.

דזשון עיכבה בידה ואמרה לה:

“אין דבר, בילסון, הנני להיכנס. אל־נא תטרידי את הגברת סומס”.

היא פשטה את מעילה והמשרתת העיפה בה מבט של פיקחות והבנה ולא פתחה לפניה אפילו את הדלת, אלא נחפזה וירדה מעל המדרגה.

דזשון שהתה רגע קל, כדי להסתכל בצלמה בראי־הכסף הקטון ועתיק־התבנית שהיה תלוי על גבי ארון־האלונים הקטון – ולעיניה נגלתה דמות דקה, גאה ורעננה, שפניה זעירים ומביעים עוז־רוח והיא לבושה שמלה לבנה עם מפתח כעין חצי עיגול הירח מסביב לצוארה אשר נראה כאילו הוא דק מכדי שאת את עטרת שערותיה הקלועות והאדומות כזהב.

היא פתחה את הדלת של חדר־האורחים בלאט מתוך כוונה להפתיע אותו בביאתה. החדר היה מלא ריח מתוק של אַזָלִיוֹת פורחות.

היא שאפה אל קרבה את ריח הניחוח שאיפה עמוקה ושמעה את קולו של בוזיניי, שהגיע אל אזנה ממקום סמוך לחדר אשר דיבר לאמור:

“אהה, הנה יש המון ענינים שחפפצתי לדבר עמך אליהם, אבל עכשיו שוב אין לנו פנאי לכך!”

קולה של אירין ענה:

“וכלום אי אפשר לדבר בשעת הסעודה?”

"איך אפשר לדבר – – "

מחשבתה הראשונה של דזשון היתה ללכת מזה, אבל היא נמלכה ועברה את החדר וניגשה אל דלת־הזכוכית הגדולה, שהיתה מכוונה כלפי החצר הקטנה. משם היה מפעפע ועולה אותו הריח של האזליות ושם עמד החתן שלה עם אירין, כשגביהם מפנים אליה ופניהם כבושים בציצים המוזהבים־האדומים.

הנערה הביטה אליהם בדממה ובלי בושת־פנים ולחייה להטו ועיניה הפיקו זעם.

“בואי ביום הראשון לבדך – ונתבונן יחד אל הבית – – –”

דזשון ראתה את אירין כשהיא מרימה את עיניה ומציצה בו בעד סבך הפרחים. מבט זה שהעיפה בו לא היה של אשה עגבנית, אלא רע מזה בשביל הנערה המשגחת – מבט של אשה המפחדת שמא יביע מבטה יותר מדי את הכמוס עמה.

“הבטחתי לנסוע לטייל עם הדוד – –”

“עם אותו בעל־בשר! הבה יוליך אותך לשם; זהו מהלך של עשרה מילין ולא יותר ונסיעה כזו הריהי וודאי לפי כוח סוסיו”.

“אי לו לדוד סוויתין הזקן העלוב!”

גל של ריח האזליות טפח בפני דזשון; היא חשה גועל נפש וסחרחורת.

“בואי, אנא בואי לשם, ראי בקשתיך!”

“אבל לשם מה?”

“עלי לראותך שם – הנה דימיתי, כי יש את נפשך לעזרני – –”

לנערה נדמה, שהיא שומעת את המענה עולה מבין ציצי הפרחים והוא מלא רוך ורטט. וכה היה המענה: “טוב איפוא, בוא אבוא!”

והיא צעדה ועברה דרך הפתח של דלת הזכוכית ויצאה אל החצר.

“כמה גדול פה ההבל”, פתחה ואמרה: “איני יכולה לסבול את הריח הזה!”

מבטי עיניה הזועמים והעזים היו מכוונים ישר אל פני שניהם.

“וודאי דיברתם על אודות הבית? גם אני טרם ראיתיו – אפשר נלך לשם כולנו ביום הראשון?”

פני אירין נשתנו וזיום חלף באותו הרגע.

“הנני ערוך באותו היום מסע־טיול עם הדוד סוויתין”, ענתה ואמרה.

“עם הדוד סוויתין! ומה בכך? השליכיהו אחרי גוך!”

“אין דרכי להשליך בני אדם אחרי גוי!”

באותה שעה נשמע קול פסיעות, דזשון פנתה וראתה את סומס עומד מאחוריה בסמוך לה.

“הנה כי כן”, אמרה אירין כשהיא מעבירה את מבטה מזה אל זה ומחייכת חיוך מוזר, “אם כולכם מוכנים ומזומנים, גם הסעודה מוכנה ומזומנה היא!”

 

פרק שני: חַגָּהּ שֶׁל דְּזשׁוּן    🔗

הסעודה התחילה מתוך דממה; שתי הנשים ישבו אשה כנגד רעותה וגם הגברים ישבו זה כנגד זה.

מתוך דממה גמרו את אכילת המרק – הוא היה מצוין, אבל מעובה במקצת – והדגים הועלו למסובים מתוך דממה.

בוזיניי ערב את לבו לפתוח בשיחה ואמר: "היום יום ראשון לימי האביב?.

אירין חזרה על דבריו ואמרה רכות: “הן – יום־אביב ראשון”.

“אביב!” אמרה דזשון, “אין אף מפח־אויר כל שהוא!” איש לא ענה דבר.

הדגים, פוּטיות נאות וחיות מדוֹבֶר, סולקו מעל השולחן והמשרתת הביאה בקבוק יין שאמפאני, שצוארו היה כרוך במפית לבנה.

סומס אמר: “חושש אני שתמצאו בטעמו מן היובש”.

הועלו קציצות בשר, שכל אחת מהן היתה מעוטרה עיטור של נייר חכלילי. דזשון משכה את ידה מהן ובחדר קמה דממה.

סומס אמר: “מוטב שתקחי קציצה אחת, דזשון, כי הסעודה נגמרה ושוב לא יותן לנו שום מאכל”.

אבל דזשון סירבה שוב והקציצות סולקו. אז שאלה אירין: “פיל, השמעת את זמרת הקיכלי שלי?”

בוזיניי ענה: “בוודאי שמעתי – הן הוא שר עכשיו את שירת־הדודים שלו. קול שירתו הגיע לאזני מרחוק עוד בהיותי בחוץ”.

“יצור נחמד הוא מאין כמוהו!”

“הרוצה אדוני בחַסה?” תרנגולים רכים סולקו מעל השולחן מאין אוכל.

סומס אמר: "האספרגוס דק הוא ביותר. בוזיניי, אפשר תצרף כוס שֶרי אל המתוק שלך? דזשון, הרי אינך שותה כלום?

דזשון השיבה: “הן יודע אתה, שאיני שותה מימי. אין לך משקה נורא מן היין!”

הובאה חרוסת של תפוחים בקערת כסף. ואירין אמרה בחיוך:

“האזָלֵיאות כל כך נפלאות הן השנה!”

בוזיניי מילמל: “אכן נפלאות הן! ריחן נעים מאין כמוהו!”

דזשון אמרה: “איך יכול אתה להתענג על הריח הזה? בילסון, אנא תני לי סוכר”.

הסוכר הוגש לה וסומס העיר: “חרוסת זו טובה היא!”

החרוסת סולקה מעל השולחן. אחר השתררה דממה ארוכה, אירין רמזה למשרתת ואמרה: “הוציאי את האזליאות, בילסון, מיס דזשון אינה יכולה לשאת את ריחן”.

“אין דבר; הניחי אותן במקומן” אמרה דזשון.

זיתים של פראנציה וביצי דגים מרוסיה הוגשו למסובים על פנכות קטנות. וסומס העיר: “מפני מה לא ניתן לנו היין הישפאני?” אבל איש לא ענה דבר.

הזיתים הוסרו. דזשון הרימה את כוסה ואמרה: “בבקשה לתת לי מעט מים”. הגישו לה מים. אז הובא טס של כסף ועליו שזיפים מגרמניה. קמה שתיקה ממושכה. הכל אכלו את השזיפים בהנאה.

בוזיניי התחיל מונה את החרצנים: “השנה – השנה הבאה – בזמן מן הזמנים – –”

אירין סיימה רכות: “לא־לעולם. הנה היתה שקיעת חמה נהדרה עד מאוד. רקיע השמים עדיין כולו חכלילי – מה יפה המראה!”

והוא ענה ואמר: “עין החכליל לוהטת מתחת לאופל שעל גבה”. עיניהם נפגשו ודזשון קראה בבוז: “הרי זו שקיעת חמה של לונדון!”

הוגשו סיגריות מצריות בקופסה של כסף. סומס לקח את האחת ושאל: “אימתי מתחיל המשחק בתיאטרון?”

איש לא ענה. אז הועלה קפה תורכי בספלים מצופים מַרקה.

אירין חייכה חרש ואמרה: "מי יתן – – "

“למה את מתאוה?” שאלה דזשון.

“מי יתן והיה אביב לעולם!”

הובא קוניאק; הוא היה זך וישן.

סומס אמר: “בוזיניי, קח־נא מעט קוניאק”.

בוזיניי שתה כוס אחת; הכל קמו ממקומותיהם.

“הרוצים אתם במרכבה?” שאל סומס.

דזשון ענתה" “לא, בילסון, אנא הביאי לי את מעילי”. המשרתת הביאה לה את המעיל.

אירין עמדה אצל החלון ומילמלה: “מה נאה הערב. הנה כוכבים כבר מבצבצים ועולים!”

סומס הוסיף ואמר: “הריני מקוה שהמחזה יהנה אתכם הנאה רבה”.

דזשון ענתה אצל הפתח: “רב תודה. בואה, פיל”.

בוזיניי קרא: “הריני הולך”.

סומס חייך חיוך של ליגלוג ואמר: “הריני מברך אותך בהצלחה!”

אירין עמדה אצל הפתח והשגיחה אליהם מדי התרחקם.

בוזיניי קרא: “ליל מנוחה!”

“ליל מנוחה!” השיבה היא רכות…

דזשון ביקשה את ארוסה להעלות אותה על ראש גגו של אחד האומניבוסים, כי אמרה שהיא זקוקה לאויר. שם ישבה דוממה ופניה מפנים כלפי הרוח.

הרכב פנה אליהם פעם ושתים כשהוא מתכוון להביע להם הערה, אלא שנמלך וחזר בו. הרי הם זוּג רענן ומלא חיים! האביב היה מפעפע גם בתוך דמו של עצמו; הוא חש צורך לתת רווחה לרוחו והוא נקש בלשונו, הצליף שוטו באויר ודפק את סוסיו; ואפילו הבריות העלובות הללו הריחו את ריח האביב והקישו כחצי שעה בפרסותיהם על גבי המרצפת מתוך הנאה רבה.

כל העיר היתה מלאה חיים ותנועה; הענפים העדויים עלים רעננים כפפו עצמם כלפי מעלה כשהם מצפים למתת אשר תביא להם הרוח. הפנסים המבהיקים שהודלקו זה עתה שפכו את ממשלתם בארץ ופני הבריות נראו חוורים לנוגה זיום המעוור עינים, תחת אשר בגבהי מרומים החליקו העננים הלבנים במהירות ובחשאי על פני הרקיע המאדם אודם ארגמן.

גברים לבושים תלבושת של מסיבת־נשף התירו את מעיליהם לרווחה ועלו בשמחת־לב במעלות בתי הקלובים; פועלים עמדו פה ושם מתוך בטלה; ונשים – אותן הנשים אשר בעונת לילה זו עדיין בודדות הן לנפשן ונעות בבדידות זרמים זרמים אל מזרח העיר – היו משוטטות לאטן ומלאות צפייה כשהן חולמות על יין ועל סעודת־ערב נאה או על נשיקות של אהבה נאמנה. אם תזכינה לרגע כזה בחייהן.

כל אחד ואחד מהמון היצורים הללו הרבים לאין ספור, שהיו מהלכים לדרכם לאור הפנסים מתחת לרקיע השמים המלא תנועה חש משהו מאותו רגש־הנחת הנסער, אשר תסיסת האביב מעוררת בלבו של אדם. וכדומה לאותם אנשי־הקלובים שפתחו לרווחה את מעיליהם השליך כל אחד מהם אחרי גוו משהו ממידות הכת שלו, מאמונתו וממנהגיו ועל פי אופן החבישה שחבשו את מגבעתם לראשם, על פי דרך ההילוך, הצחוק או השתיקה שלהם גילו כולם שאחים קרובים הם במלכות התאוות.

בוזיניי ודזשון נכנסו אל התיאטרון בדממה ועלו אל מקומותיהם אשר באחת הלשכות שבקומה העליונה. המחזה התחיל זה עתה, והבית האפל למחצה עם השורות של בני אדם, אשר עיני כולם היו מכוונות כלפי פינה אחת, היה דומה לגן גדול אשר כל הפרחים שבו מפנים כולם את פניהם כלפי השמש.

דזשון עדיין לא היתה מעולם בלשכות העליונות. משנת החמש־עשרה לימי חייה היתה יושבת תמיד עם אביה זקנה במדור התחתון ולא במקומות הפשוטים שבאותו המדור, אלא במקומות המובחרים שבכל הבית, באמצע השורה השלישית, אשר דזשוליון הזקן היה מזמין אותם בדרך חזירתו הביתה מן הסיטי ימים רבים לפני מועד ההצגה. את הכרטיסים היה שם אל תוך כיס מעילו יחד עם קופסת־הסיגארות שלו ועם בנעלי־הידים שלו העשויות עור־גדיים, והוא הפקיד אותם ביד דזשון למשמרת עד נשף המחזה. במקומות המושב האלה – שהיו מיוחדים לישיש ישר קומה שראשו השב כולו אומר כבוד, ולנערה קטנה אמיצה וזריזה, אשר ראשה כולו פז־אדום – היו רגילים לראות את כל מיני המחזות שהעלו על הבימה. ובדרך חזירתו הביתה היה דזשוליון הזקן אומר על השחקן הראשי: “אך בול עץ גמור הוא! אילמלא ראית את בּוֹבּסוֹן הקטון!”

היא היתה מצפה לערב זה בנחת מרובה; הם היו כאן בגניבה בלי השגחה ובלי ידיעת יושבי הבית אשר בסטנהוֹפּ גייט, שסבורים היו כי היא נמצאת בבית סומס. היא היתה מצפה לשילומים בעד מעשה־הכחש הזה שעשתה למען ארוסה; היא היתה מקוה שיעלה בידה לבקוע על ידי כך את עב הערפל המלא קרירות ולעשות את היחס שביניהם – אשר זה לא מכבר נעשה לה מקור חרדה ומצוקות נפש רבות כל כך – שוב מלא זהרי חמה ופשוט ותמים כמו שהיה לפני ימי החורף. היא באה בכוונה להגיד דבר ברור וחרוץ; והיא הביטה אל הבמה וקמט בין גבותיה ועיניה לא ראו כלום וידיה לחוצות זו אל זו בחיקה. המון מחשבות של קנאה ושל חשד הציק לה הלוך והציק.

אם בוזיניי הרגיש ברגזה שסערה בנפשה, הנה התאפק ולא גילה שהוא מרגיש בה.

המסך הורד. העלילה הראשונה נסתיימה.

“החום גדול פה מנשוא!” אמרה הנערה, “מוטב שנצא מזה”.

פניה היו חוורים מאוד והיא ידעה – כי עצביה נתמתחו ונתחדדו כל כך כשהיא ראה אתה הכל – שהוא נרגז ונבוך גם יחד.

באחורי התיאטרון נמצאה גזוזטרה פתוחה, שהיתה תלוייה למעלה מן הרחוב; היא נפנתה לשם ונשענה אליה ועמדה דומם מתוך צפייה שהוא יתחיל בשיחה.

לבסוף שוב לא יכלה להתאפק והיא פתחה ואמרה:

“פיל, עלי להגיד לך דבר”.

“האומנם?”

הנעימה של הגנת־עצמו שנשמעה בקולו הציפה את דמיה אל לחייה והמלים פרצו ונדחקו מבין שפתיה: “אי אתה נותן לי הזדמנות להראות לך סימני חיבה; זה ימים רבים שלא נתת לי הזדמנות זו!”

בוזיניי הביט דומם אל הרחוב. הוא לא ענה דבר.

דזשון קראה בסער־נפש: “הן יודע אתה, שאני נכונה לעשות למענך את הכל – שאני רוצה להיות בשבילך הכל – –”

המון תשואות עלה מן הרחוב והפעמון התריע בקול מחריש אזנים והודיע את דבר הרמת המסך. דזשון לא זזה ממקומה. מלחמה איומה החוללה בנפשה. התנסה לעשות את הכל? התדרוש ממנו בפירוש דין וחשבון על דבר אותה השפעה, על דבר אותו כוח־המשיכה אשר הסבו את לבו ממנה? הרי היה טיבה בכך לדרוש ולתבוע ולפיכך אמרה: “פיל, קחני עמך ביום הראשון להראותני את הבית!”

היא הסתכלה בפניו ובחנה אותם מתוך חיוך רועד ומפרפר על שפתיה ומתוך יגיעה רבה להעלים ממנו שהיא מתבוננת אליו. והיא ראתה בפניו ארשת של היסוס ופיקפוק, היא ראתה שקמט של מבוכה עלה בין גבות עיניו ודמו צף אל פניו. והוא ענה ואמר: “לא ביום הראשון, מחמדי, אלא ביום אחר!”

ומפני מה לא ביום ראשון? הן לא אפריעך ביום הראשון!"

הוא אכף על עצמו מתוך יגיעה גלויה ואמר:

“עלי להוועד באותו היום עפ אדם”.

“אתה הולך עם – –”

עיניו הפיקו כעס; הוא הניע את כתפיו והשיב: “עלי להוועד עם אדם וּועידה זו מונעת אותי להראות לך את הבית!”

דזשון נשכה את שפתה עד זוב דם והיא חזרה אל מקומה בלי לדבר עוד דבר, אלא שלא יכלה לעצור בעד דמעותיה שהתגלגלו מעיניה על לחייה. לאשרה השרו אותה שעה חשיכה בבית לצורך אחד המקומות שבמחזה ואיש לא יכול לראות את צערה ויגונה.

אבל בעולם זה, שהפורסייטים שולטים בו, אל תברך אדם בלבבו שאין עין צופיה משגחת אליו.

בשורה השלישית שמאחוריהם ישבה פימיה, הבת הצעירה של ניקולאס, עם אחותה הנשואה מרת טוויטמָן, והללו השגיחו אליהם וראו מה שראו.

הן סחו לטימותי שראו את דזשון ואת ארוסה בתיאטרון.

“וודאי בעזרה שלמטה?” “לא, לא שם – –” “אם כן ודאי בחוג הראשון. הרי זה כנראה עכשיו מודה שהחזיקו בה בני הנעורים”.

גם לא שם, אלא – – אבל אחת היא, בין כך ובין כך וימי הארוסים האלה לא ימשכו הרבה. הן לא ראו מימיהן אדם שמראהו מלא זעם ועברה כמראיה של אותה דזשון הקטנה! הן סיפרו מתוך דמעות של תענוג בעיניהן כיצד הפילה בדחיפה את המגבעת מעל ראשו של גבר חד בשעה שחזרה אל מקומה באמצע אחת העלילות של המחזה ואת מראה פניו של גבר זה באותה שעה. יופימיה נתפרסמה על ידי הצחוק החרישי המיוחד לה, שהיה מסתיים לפתע פתאום בקול שריקה; בשעה שמרת סמוֹל נשאה את כפיה למרום ואמרה: “מה את סחה, מחמדי? היא הפילה את מגבעתו של גבר?” לא יכולה להתאפק מגרונה פרצו קולי קולות שכאלה בהמון מרובה כל כך, שמן הצורך היה להרגיע את רוחה במיני מלחים נותנים ריח. בשעת פטירתה אמרה לאחותה מרת טוויטמז: “הפילה מגבעתו של גבר! סופי שתפח רוחי מצחוק!”

נשף זה, שצריך היה להיות “חג” ל“דזשון הקטנה”, נהפך לה לחגא והיה העלוב מכל הנשפים שעברו עליה מעודה. אלוהים הוא היודע שהיא התאמצה וניסתה לדכא ולהעלים את גאונה, את החשד ואת הקנאה שלה!

על יד פתח ביתה היא נפרדה מבוזיניי בלי אשר כרעה ונפלה מכובד יגונה; הרגש, שעליה לשוב ולכבוש את לבו של ארוסה חזק היה כל צרכו כדי לסעדה ולתת לה כוח להלך קוממיות, אבל קול מצעדי רגליו לאחר שהלך לו והתרחק ממנה הביא אותה לידי הכרת הצרה שבאה עליה, לכל גדלה ועמקה.

“המתחסד” העושה את מעשיו חרש בלי שאון, פתח לפניה את הדלת והיא נכנסה אל הבית. היא רצתה להחליק בחשאי אל חדרה, אבל דזשוליון הזקן ששמע אותה באה, עמד בפתחו של חדר־האוכל.

“בואי ושתי את החלב שלך”, אמר אליה. “הריהו שמור בשבילך כשהוא חם, אחרת לבוא, היכן היית?”

דזשון עמדה אצל הכירה ורגלה האחת נתונה על הסורג שלה וזרועה נשענת על כרכוב כדרך שעשה זקנה לפני זמן מועט בשעה ששב הביתה מן האופירה. היא היתה רצוצה וכמעט שנפלה תחתיה ולא יכלה לשקול בדעתה מה להגיד לו.

“ההיינו אצל סומס וסעדנו שם”.

“כך! אצל בעל־הנכסים! וגם אשתו היתה בבית – וגם בוזיניי?”

“הן”.

דזשוליון הזקן נתן בה את עיניו ונעץ בה אותו המבט החודר לפני ולפנים, שקשה היה להעלים ממנו דבר; אבל היא לא הביטה אליו, ובשעה שחזרה והפנתה אליו את פניה, מיד הפסיק את מעשה־הביקורת שלו. הוא ראה דיו וגם יותר מדי. הוא גחן ונטל את ספל החלב מעל הכירה והושיט לה, ואחר הסב פניו ממנה ורטן ואמר: “אל תאחרי כל כך לבוא; אין זה יפה לבריאותך”.

עכשיו היה כולו חבוי וסמוי מן העין אחורי גליון העתון שלו, שהוא הפך בו בקול שאון שהיה בו מן הכעס; ואולם בשעה שדזשון ניגשה אליו ונשקה לו, הוא אמר אליה: “ליל־שלום, מחמדי” בקול כל כך רועד ולא צפוי, שהנערה התאפקה כדי עמל ואך יצאה מן החדר ומיד געתה בבכייה, שארכה עד שעה מאוחרת בלילה.

לאחר שנסגרה הדלת, הניח דזרוליון הזקן את העתון מידו ושעה ארוכה הביט נכחו בלי נוע ובדאגה רבה.

“אי לו למנוול זה!” הרהר בלבו. “הרי תמיד היה גלוי וידוע לפני, שהוא עתיד לגרום צרות הרבה!”

התרגשו עליו המון ספיקות וחששות מרגיזים, אשר הציקו לו ביותר משום שחש עצמו חסר־כוח לעצור את מהלך המאורעות או לעקוב אחריו.

וכי אמר אותו הבחור למעול בה? הוא חפץ ללכת אליו ולהגיד לו: “השיבני דבר, אדון! וכי אומר אתה למעול בנכדה שלי?” אבל איך יוכל לעשות זאת? הרי הוא ידע אך מעט או לא כלום. אבל מתוך הפיקחות היתירה שלו, שלא הטעתו מימיו, מובטח היה שאירע דבר. הוא חשד בבוזיניי שהלַז היה אורח מצוי ביותר בבית אשר במונפלייה סקווייר.

“אפשר שאותו הבחור אינו נבל”, הירהר בלבו: “מראהו אינו של אדם רשע, אבל ברייה משונה הוא. איני יכול לעמוד על טיבו. ולא אוכל לעמוד על טיבו לעולם! אומרים עליו שהוא עובד ועמל כאחד הכושים, אלא שאיני רואה את הטובה אשר תצמיח עבודתו זו. הוא איננו איש־מעשה ואין לו שיטה קבועה. בשעה שהוא בא הנה, הריהו יושב ומראהו נזעם וקודר כאחד הקופים. כשאני שואל אותו מה היין שהוא רוצה לשתות, הריהו משיב: “יישר כוחך, כל מין יין שהוא”. כשאני מושיט לו סיגארה, הריהו מעשן אותה כאילו היתה מין דבר קטורת גרמני, שמחירו שתי מעות. מימי לא ראיתי אותו מביט אל דזשון כמה שהוא צריך להביט אליה, ואף על פי כן אין הוא רודף אחר ממונה. אם אך תרמז לו רמיזה כל שהיא, ינתק את קשר הארוסים ביום המחר. אבל היא לא תעשה זאת – היא לא תעשה זאת לעולם! היא דבוקה בו בכל לבה! היא סרבנית וקשת עורף כגורל – היא לא תפרוש ממנו לעולם!”

והוא נאנח אנחה עמוקה ונטל שוב את העתון בידו: אפשר שימצא בו תנחומים לנפשו.

באותה שעה ישבה דזשון בחדרה שבעלייה לפני החלון הפתוח. בעד החלון הזה נשבה רוח האביב, אשר באה משוט ומהתהולל בין האילנות שבפארק לצנן את לחייה המשולהבות ולשרוף את לבבה.

 

פרק שלישי: מַסַּע־הַטּיּוּל עִם סְווֹתּין    🔗

בזמר ידוע אשר בספר־שירים לתלמידי בתי־ספר, עתיק ומפורסם, אנו מוצאים את שני הטורים האלה:

"אֵיךְ נוֹצֵץ בִּמְעִילוֹ הַכָחֹל כָּל כַפְתּוֹר,

טְרַהֹ־לַהֹ־לַה!

אֵיךְ צָהַל וְשׁוֹרֵר וְרָן כַּצִּפּוֹר!.."

אמנם סוויתין לא צהל ולא שר כצפור, אבל כמעט שחש בקרבו מעין צורך לזמזם בינו לבין עצמו את אחד הניגונים בשעה שיצא מביתו וראה את סוסיו עומדים לפני פתחו אסורים למרכבתו.

אותו היום היה רך ונעים כאחד מימי יוני, וכדי להשלים את ההשואה עם מה שנאמר בשירה הישנה לבש סורדוט כחול וותר על מעילו, לאחר ששלח שלוש פעמים את אדולף למטה כדי להווכח שאין אף חשש כל שהוא לרוח מזרחית. והסורדוט שלו היה מכופתר ומצומד אל גופו הנאה בצימצום גדול כל כך, שאם הכפתורים שלו לא נוצצו, הרי מן הראוי היה להם להיות נוצצים. כולו אומר תפארת והוד־מלכות עמד על המרצפת ונעל זוג נעלי־יד של עור־כלב; על פי מגבעתו הרחבה והקשה, שתבנית פּעמון לה, בגובה קומתו ועבי גופו המסורבל היה דומה יותר ליצור־קדומים מאשר לאחד הפורסייטים. שערותיו המעובות והשבות, אשר אדולף משח אותן בקורטוב של פומאדה, הפיצו ריח של אופונאכּס וסיגארות – אותן הסיגארות המפורסמות של סוויתין, שהוא משלם במחירן מאה ארבעים שילינגים בעד המאה ואשר דזשוליון הזקן הטיל בהן דופי ואמר עליהן, שהוא לא היה מעשן אותן אפילו אם היו נותנים אותן לו במתנה, משום שאין אדם יכול לעמוד בהן אלא אם יש לו קיבה של סוס!…

“אדולף!”

“הנני, אדוני!”

“הבה את השמיכה החדשה!”

בחור זה לא יתלמד לעולם להיות זריז; והרי הגברת סוֹמס וודאי יש לה עין בּוחנת ומרגישה בכגון זה!

“הוריד את המכסה! הריני נוסע – לטייל – עם – גברת!”

אשה נאה מתאוה להראות את תלבושתה; והוא עצמו – הריהו יוצא לטייל במרכבה עם גברת! דומה היה כאילו שוב נתחדשו עליו הימים הטובים, הימים מקדם!

הלא עברו יובלות מאז היה מטייל במרכבה עם אשה! אם זכרונו לא יטענו היתה דזשוּליי האשה האחרונה שהוליכה במרכבתו; זקנה עלובה זו היתה חרדה כל אותו הזמן כחתולה והוציאה אותו מידי סבלנותו במידה כזו שבשעה שהביא אותה אל ביתה קפץ ואמר: ארור אני, אם אוסיף להוליך אותך שוב פעם!" והוא לא יסף עוד להוליכה עד עולם. גזר וקיים!

הוא בא אצל סוסיו ובדק את שיניהם; לא משום שהיתה לו ידיעה כל שהיא בטיב שיני הסוסים – הוא לא היה משלם ששים לירות לשנה לרכב על מנת שיעשה את מלאכתו, דבר זה לא היה מעולם ממידתו. אמנם יצאו לו מוניטין שהוא ידען בעניני סוסים, אבל את פירסומו זה קנה לו על ידי כך שפעם אחת, ביום מרוץ סוסים נכשל ברמאים והללו הונוהו כל צרכם. אפס אחד מאנשי הקלוב, שראהו בא במרכבה רתומה לסוסיו האפורים – כך היה מנהגו לצאת במרכבה רתומה לסוסים אפורים, כי סבור היה שיש בזה כדי להגדיל את ערכו בעיני רואיו – עמד וכינה אותו “פורסייט בעל ארבעת הסוסים”. השמועה על הכינוי הזה הגיעה לאזניו על ידי המנוח ניקולאס טרפי, שותפו של דזשוליון הזקן, שנתפרסם בעולם כמנהיג־סוסים גדול – אלא שגלוי וידוע, שלא היה כמותו אדם במדינה, שאירעו לו תקלות רבות כל כך במסעיו – ומיד החליט סוויתין, שאין טוב לפניו מאשר להיות נוהג והולך לפי אותו הכינוי. אותו הכינוי נתחבב עליו לא משום שרגיל היה לצאת תמיד במרכבה רתומה לארבעה סוסים, או משום שהיה מתאוה בזמן מן הזמנים לעשות כך, אלא מפני החשיבות היתירה שהיתה במשמעו. פורסייט בעל ארבעת הסוסים! כינוי יפה! כיון שנולד באיחור זמן, קיפח סוויתין את האומנות שהיה ראוי לה מטבעו. אילו היה בא ללונדון באיחור של עשרים שנה, ודאי היה נעשה סרסור בכורסא, אבל בזמן שאנוס היה לבור לו משלח־יד עדיין לא נעשתה אומנות חשובה זו ראש תפארתם של העליונים שבמעמד הבינוני. ובכן מוכרח היה להתעסק באומנות של אוֹקציוֹנָטוֹר, דברים כפשוטם.

כיון שישב על מושב הרכב והמושכות נמסרו לידו, התחיל מסתכל מסביבו לאטו כשהוא ממצמץ בעיניו בתוך שפעת נוגה החמה ממעל ללחייו החוורות והבלות. אדולף כבר ישב מאחוריו ומשרת־האורוה עם הקוֹקארדה במגבעתו עמד אצל הסוסים והיה מוכן להריץ אותם. הכל היה כתיקונו ולא היה חסר אלא שיותן אות – וסוויתין נתן את האות. המרכבה נעקרה ממקומה וטסה קדימה ועד שהספיק אדם למנות שלושה כבר התגלגלה ובאה לפני פתחו של סוֹמס ברעש וברוב־תפארת.

אירין יצאה מיד ועלתה אל המרכבה – “קלה כ – כטאליוֹני, בלי שהיות, בלי הכנות בלי להתמהמה”. כך היה מספר עליה לאחר מכן בבית טימותי. עיקרו של דבר הוא שלא היה בה אף משהו מן “הפחדנות האוילית!” דבר זה הטעים סוויתין הטעמה יתירה כשהוא לוטש את עיניו אל הגברת ספּטימוּס באופן שהביא אותה במבוכה רבה. ולדודה הסטר הוא תיאר את מגבעתה של אירין. “לא כאותם הסמרטוטים גדלי־המידות שלכן, המתנפנפים אילך ואילך וקולטים את האבק, האהובים כיום על הגברות שלנו, אלא מגבעת קטנה ונאה” – הוא עג עוגה בידו באויר – " עם צעיף לבן – טעם מובחר לאשה זו!"

“ומה היתה עשויה?” שאלה הדודה הסטר, אשר כל שיחה על עסקי תלבושת היתה מביאה אותה לידי התרגשות קלה אבל מתמידה.

“ממה היתה עשויה?” חזר סוויתין על שאלתה, “וכי מנין אני יודע זאת?”

הוא השתקע בשתיקה עמוקה כל כך, שהדודה הסטר התחילה מפחדת שמא התעלף. אבל היא לא ניסתה לעורר אותו בעצמה, כי דבר זה לא היה ממנהגה.

“מי יתן ויבוא מי שהוא”, הירהרה בלבה; “מראהו זה מפחיד אותי!”

אבל פתאום שבה רוח סוויתין אליו והוא התעורר.

“ממה היא עשויה?” הפליט מפיו לאטו, “אכן מתאוה אני לדעת ממה היא עשויה”.

עוד טרם הספיקו לעבור ארבעה מילין וכבר נקבע בלבו של סוויתין רושם, שהנסיעה עמו עריבה על אירין. פניה נראו כל כך רכים וענוגים מבעד לצעיף הלבן ועיניה השחורות הבהיקו בנגוהות האביב להפליא. ובכל פעם שהיה מדבר אליה, הציצה בו וחייכה.

ביום הרביעי בבוקר מצא אותה סומס כשהיא יושבת אצל שולחן הכתיבה שלה ובידה איגרת כתובה אל סוויתין, שבה היא מודיעה אותו, שלא תסע עמו לטייל. הוא שאל אותה, מפני מה היא משיבה פניו? הרשות בידה להשיב את פני קרוביה שלה כאות נפשה. אבל אין הוא רוצה שהיא תשיב את פני קרוביו שלו!

היא הסתכלה בו בשים לב וקרעה את האיגרת ואמרה: “טוב הדבר!”

ואז התחילה לכתוב איגרת אחרת. הוא העיף בה מבט כאילו במקרה וראה שהיא ערוכה אל בוזיניי.

“וכי מה יש לך לכתוב אל זה?” שאל אותה.

אירין הביטה אליו שוב הבטה עמוקה והחזירה במנוחה: “הוא ביקשני לעשות למענו דבר!”

“המ!” אמר סומס, עסקי שליחות? אכן טרדה רבה תעמיסי על עצמך אם תתחילי לעסוק במיני דברים שכאלה!" ושוב לא יסף לדבר בענין זה.

סוויתן פקח את עיניו לרווחה מתמהון כשנתבקש לנסוע לרובין היל. הדרך ארוכה והסוסים יתיגעו, ולא עוד אלא שהוא רגיל לסעוד תמיד בשבע וחצי קודם שהקלוב מתמלא בהמוני בני אדם. הממונה החדש מטפל ביותר במי שמקדים לסעוד – בר־נש עצלן הוא!

אפס גם הוא היה מתאוה לראות את הבית. חיבה יתרה היתה נודעת לבתים מן הפורסייטים ובייחוד ממי שהתעסק בעסקי מכירה בהכרזה. ובכן ענה ואמר סוף סוף, שאין הוא מקפיד על המרחק. בשעה שהיה עדין צעיר לימים היה דר כמה שנים בּריטשמוֹנד והיתה לו עגלה וצמד סוסים ובכל יום היה נוסע אל בית מסחרו, הנה ושוב. הרי הוא אדם שזכה לכינוי “פורסייט בעל ארבעת הסוסים!” המרכבה שלו והסוסים שלו היו מפורסמים מקצה העיר לונדון עד קצה. הדוכס מ. רצה לקנותם והיה נותן במחירם כפלים מכפי שעלו לו, אבל הוא מאן למכרם. אם יש לך דבר טוב, עליך להוקיר את ערכו. האין זאת? ארשת של גאוה רבה ונאדרה ניצנצה בפניו הזקנים, המרובעים והמגולחים למשעי והוא נידנד את ראשו הקבוע בתוך הצוארון הזקוף שלו והפנה אותו לכאן ולכאן כתרנגול־הודו מתנפח.

אכן נאה היא באמת! הוא תיאר אחר כך לפני הדודה דזשוליי בפרוטרוט את פרשת השמלה אשר לבשה הדודה דזשוליי ספקה את כפיה על ראשה לשמע הביטויים שהשתמש בהם באותה שעה.

השמלה היתה הולמת אותב כעור לגוף – היא היתה מתוחה כתוף, הנה כזאת אהב – כולה מעשה מקשה אחד, לא כנשים שלכן, שאינן אלא דחלילים ארוכים! – הוא נתן עיניו בגברת ספטימוס סמול, שהיתה ארוכה ודקה כדזשמס.

“יש בה מן הסיגנון, הראוי למלך!” הוסיף ואמר, “ועם זה הריהי צנועה ואין דעתה זחה עליה!”

“הנראה, שהיא כבשה את לבך כיבוש גמור”. הפליטה הדודה הסטר לאטה מתוך קרן הזוית שלה.

סוויתין היה שומע יפה בשעה שהטיחו דברים כנגדו.

“מה את סחה?” ענה ואמר. “כשאני רואה אשה יפה, הריני יודע שאשה יפה היא, ועלי להגיד לך את האחת, אינני מכיר אף עול ימים אחד שיהא ראוי לה; אפשר שאת מכירה – הגידי, אל תכחדי!”

"הוי! מילמלה הדודה הסטר, “שאל את דזשויליי ותגדך!”

ואולם זמן הרבה קודם שהגיעו אל רובין היל הפיל עליו האויר הצח רוח תנומה שקשה היה לו להתגבר עליה; הוא נהג בסוסים בעינים עצומות ורק מהיותו רגיל כל ימיו להישיר את קומתו לא נפל גופו המסורבל והכבד הצדה.

בוזיניי היה מצפה להם ויצא לקראתם ושלשתם נכנסו אל הבית. סוויתין הלך בראש כשהוא נשען על קנה עב מצופה זהב, שהושיט לו אדולף, משום שברכיו קפאו מרוב שהייה במצב אחד. הוא לבש את הפרווה שלו כדי להגן על עצמו מפני רוח הפרצים הנושבת בבית שעדיין לא נגמרה מלאכתוִֹ.

המדרגה היתה נאה ביותר. לפי דבריו. הסיגנון – של רוזנים! כאן מקום להעמיד פסלים אחדים! כשנכנס בין העמודים אשר במבוא אל החצר הפנימית הוא עמד תחתיו והושיט את המקל שלו כתוהה ושואל:

מה טיבו של מקום זה – של מבוא זה, או יקראו לו אשר יקראו? אבל כיון שראה את כיפת השמים מלמעלה, מיד שרתה עליו רוח נבואה והוא דיבר אל נפשו:

“הרי זה חדר־הביליארד!”

ואולם בשעה שאמרו לו שמקום זה עתיד להיות חצר מרוצפה עם נטיעות באמצעה, פנה אל אירין ואמר לה:

“כיצד? לבזבז את המקום הזה לשם נטיעת צמחים? שמעי לעצתי והעמידי כאן שולחן של ביליארד!”

אירין חייכה, היא הרימה את צעיפה וקשרה אותו אל מצחה כעין צניף של נזירה, והחיוך של עיניה השחורות נראה לסוויתין באותה שעה נחמד ומלא קסם יותר מאשר ביום מן הימים עד עכשו. הוא נענע בראשו – גלוי וידוע היה לפניו, שהיא תשמע לעצתו.

על חדר־האורחים ועל חדר־האוכל לא הרבה לדבר והסתפק בכך, שאמר עליהם שהם “מרווחים”; וכנגד זה בא לידי התלהבות גדולה – עד כמה שהיה הדבר לפי כבודו וחשיבותו – בשעה שהזכיר את מרתף היין, שהוא ירד לשם במדרגת־אבן בעקבות בוזיניי, שהלך בראש ואבוקה בידו.

“כאן יהא לך מקום בשביל שש מאות או שבע מאות תריסרים בקבוקים”. ענה ואמר, “הרי זה מרתף קטון ונאה ביותר1”

בוזיניי הביע את חפצו להראות להם את הבית מן החורשה שלמטה, אבל סוויתין מאן ללכת לשם.

“המראה המתגלה מכאן נאה הוא”, אמר אליו, “אפשר יש לך כסא או מעין זה?”

ומיד הביאו לו כסא מאהלו של בוזיניי.

“לכו ורדו מטה”, אמר בחביבות, “לכו שניכם! ואני אשב פה ואתענג על המראה”.

הוא ישב בחמה אצל האלון וכולו רחב־מידה ומרובע וישר קומה; ידו האחת היתה פשוטה לפניו ונחה על גולת מקלהו, השניה היתה נתונה על ברכיו. הפרווה שלו היתה פתוחה, מגבעתו הנמוכה האהילה על פניו המרובעים והחוורים כעין גג ומבטו המעומם היה ערוך ומכוון אל מראה־הנוף שלפניו.

הוא נענע להם בראשו בשעה שירדו מטה אל השדות. הוא נהנה באמת שהניחוהו לנפשו להיות מהרהר במנוחה שעה קלה. האויר היה רך ומבושם, החמה לא להטה ביותר והמראה היה נהדר. נפל –. ראשו נשמט קצת צדה; הוא חזר והרים אותו למעלה והירהר בלבו: “מוזר הדבר! כמדומני שאני… הרי הם מנופפים יד למטה!” הוא נשא את ידו והניע אותה פעמים אחדות. אכן זריזים הם והרחיקו ללכת – המראה נִפְל–. ראשו נשמט לשמאלו והוא חזר והישיר אותו; אבל מיד נשמט הראש לימינו ונשאר כשהוא שמוט. הוא נרדם.

הוא היה מבצבץ בשנתו על מרומי הגבעה כצופה העומד על המשמר והיה דומה באותה שעה כאילו הוא מולך על כל הסביבה – שמראיה נפלא! – הוא התרומם עליה כפסל־אליל, שהקים אחד האמנים מבני הפורסייטים הקדמונים בתקופת עבודת האלילים, כדי להוכיח על ידו את שלטון הרוח על החומר!

ודומה היה כאילו כל הדורות הרבים לאין מספר של אבות אבותיו עובדי האדמה, שהיו רגילים לעמוד ביום ראשון בשבוע כשידיהם תמוכות במתניהם בהרחבת הדעת והם צופים ומסתכלים בחלקת אדמתם הקטנה ועיניהם האפורות הדוממות מעלימות מן הבריות את יצר השוד והאלמות, את יצר הכיבוש והרכישה, המושרש בשפוני נפשם – דומה היה כאילו כל הדורות הללו הרבים לאין מספר נטפלו אליו ויושבים עמו כאן על מרומי הגבעה הזאת.

אולם רוח הנרדם, הלא היא רוח הפורסייטים רבת־הקנאה והשקדנית, נדדה באותה שעה במרחקים, בנאות החלומות והדמיונות; היא נטפלה אל שתי הנפשות הצעירות כדי לראות מה הן עושות שם למטה בחורשה – באותה החורשה אשר האביב התעלס שם בעדני ריח של לשד אילנות ופקעים נפקחים, בזמירות צפרים הרבות לאין מספר, על מרבד של פעמוניות ונצנים נחמדים ובתוך נגוהות החמה שהשתטחו כרשתות זהב על צמרות האילנות; כדי לראות מה הן עושות בלכתן סמוכות זו אצל זו על השביל הצר עד מאוד, בהתקרבן כל כך זו לזו עד שהיו נוגעות זו בזו; כדי לראות את עיניה השחורות של אירין, אשר גנבו את לב האביב כגנבים העושים את מעשיהם במחשכים. ורוחו היתה מלוה אותן באין רואים ועמד עמן כדי להתבונן אל הגויה הקטנה והשעירה של חפרפרת, שלא עברה אף שעה אחת מאז מתה ואשר בעורה השחמחם־הכספי טרם נגע אגל גשם או טל. היא ראתה את ראשה של אירין המורד ארצה ואת המבט הרך אשר לעיניה המפיקות חמלה, אף ראה ראתה את ראשו של האיש הצעיר אשר הביט אליה הבטה תקיפה ומוזרה כל כך. והיא הלכה בעקבותם דרך מערה־היער, אשר חוטב עצים עשה שם את מלאכתו ואשר הפעמוניות היו דרוכות ורמוסות שם ברגלים וגזע עץ שח לארץ כשהוא מתנודד על סדנו שהגרזן טרם גדע אותו כל צרכו. היא טיפסה ועברה עמם יחד מעל לגזע עץ זה והלכה מזה והלאה עד לשפת החורשה, ששם השתרעה ארץ טמירה ונעלמה ואשר ממרחקים בקעה והגיעה אליה בת קול הקוראה “קוקו־קוקו”.

והיא עמדה עמם שם בדממה ושתיקתם דיכאה והחרידה אותה. אכן תמוה הדבר, אכן מוזר ומשונה הכל מאין כמוהו!

אחר שבו בחזרה ככבדי אשם דרך היער – ושוב שמו פניהם אל מערה־היער, והם שותקים ומחרישים בתוך רננת הצפרים, שלא נאלמה אף רגע, בתוך בשמי הריח הרענן אשר מסביב, – והנה באו שוב פעם אל גזע העץ שהיה מוטל לרוחב השביל.

והרוח הפורסייטית שלו ריחפה עליהם כשהיא סמויה מן העין ומלאה חרדה וביקשה להתריע ולהקים שאון, כי ראה והנה היא מתנדנדת על קורת העץ וגופה הנאה נע הנה והנה והיא מחייכת מלמעלה בפני הצעיר, אשר עיניו הקורנות מביטות אליה מלמטה הבטה מוזרה כל כך; היא ראתה והנה רגליה מעדו והיא נפלה וצנחה על לבו; היא ראתה והנה גוה הרך והחם נחבק בזאועותיו, ראשה נרתע לאחור מהלאה לשפתיו – הוא אוצל לה נשיקה – היא מבקשת להשתמט מזרועותיו והוא קורא: “עליך לדעת שאני אוהב אותך!” עליך לדעת – הרי לך מעשה יפה! – אהבה! הו, הו!

סוויתין ניעור משנתו כולו חלוש ורצוץ. הוא חש בפיו טעם פגום. היכן הוא?

לכל הרוחות! הרי חטפתו שינה!

הוא ראה בחלומו מין מרק חדש, היה בו משל טעם המינתא.

עולי הימים הללו – היכן הם? הוא חש אלפי דקירות ברגלו השמאלית, כילו ננעצו בה סיכות ומחטים.

אדולף!" הנה גם המנוול הזה נעלם ואיננו; מנוול זה וודאי נרדם באחד המקומות.

הוא קם והתייצב רם־קומה, רחב־מידות, מסורבל ועטוף פרווה והשקיף בחרדה על פני השדות והנה ראה אותם הולכים ובאים.

אירין הלכה בראש; אותו הצעיר – מה הכינוי שכינו אותו? – בוקאנייר?" – נגרר אחריה ומראהו רצוץ ומדוכא; ודאי קיבל נזיפה. וכך יפה לו, כי למה הוליך אותה למרחקים לראות משם את הבית! מי שרוצה להביט אל הבית יעמוד כאן, באפר זה. מקום זה נאה לכך מאין כמוהו.

הם הבחינו בו. הוא פשט את זרועו ונענע אותה כנגדם כמה נענועים, כדי לזרזם להחיש את צעדיהם. אלא שהם עצרו את מהלכם ועמדו. משום מה הם עומדים שם ומסיחים – ומסיחים? אך הנה זזו והרי הם הולכים ובאים. וודאי המטירה על ראשו דברי תוכחה כראוי לו בשל בית זה. ואין תימה בדבר, שהרי הבית הזה הוא – בנין גדול ומכוער שלא ממין אותם הבתים שהוא רגיל בהם.

הוא נעץ בפניהם את עיניו הטרוטות והדוממות. כמה מוזר היה מראהו של צעיר זה!

“מלאכה זו לא תעלה יפה בידך!” אמר קשות, כשהוא מראה כלפי הבית: “הרי זה חידוש מופרז!”

בוזיניי לטש אליו את עיניו, כאילו לא שמע את דבריו; וסוויתין אמר עליו אחר כך לדודה הסטר, שהוא “מין בר־נש משונה – הריהו מביט אליך הבטה מוזרה – חסר־לב גס!”

מה גרם לו, שבא פתאום לידי מין תיאור פסיכולוגי זה – את זאת העלים ולא הגיד. אפשר שהגורם בדבר היה המצח, עצמות־הלחיים והסנטר של בוזיניי שבלטו בליטה יתירה, או דבר־מה רָעֵב שניכר בפניו שהיה בו מן סתירה להשקפתו של סוויתין, שרק השביעה השלווה היא הסימן המובהק שעל פיהו אתה מכיר את מי שהוא דזשנטלמן גמור.

כששמע שמדברים על שתיית תּה, נהרו פניו. נפשו בחלה בתה – אחיו דזשוליון עשה בו מסחר והשתכר על ידו ממון הרבה – אבל הוא היה צמא כל כך ובפיו היה טעם פגום כל כך, שהיה מוכן ומזומן לשתות את כל משקה שיגישו לו. הוא השתוקק להגיד לאירין על אודות הטעם הפגום שבפיו, – הן היא היתה כל כך חביבה וטובה לו – אלא שלא היה זה ממידת דרך ארץ; הוא צנף את לשונו ככדור והקיש בה בחשאי אל חכו.

אדולף עמד באחת הפינות הרחוקות שבאוהל והטה את שפמו, שפם־החתול, על גבי קומקום. אחר הניח את הקומקום על מנת לחלץ פקק מתוך בקבוק של יין שאמפאני. סוויֶתין חייך ונענע בראשו כנגד בוזיניי וענה ואמר לו: “הרי מוֹנטה־קריסטוֹ גמור אתה!” סיפור מפורסם זה – אחד מחצי התריסר של הרומנים שקרא בימי חייו – פעל עליו בזמנו רושם גדול עד מאוד.

הוא נטל את הכוס מעל השולחן והחזיקה בידו בריחוק מקום ממנו, כדי להבחין את צבע היין. אף על פי שהיה צמא עד מאוד, לא רצה בכל זאת לשתות משקה קלוקל! אחר הגיש את הכוס אל שפתיו וגמע גמיעה קטנה.

“הרי זה יין נאה מאוד”, אמר לסוף כשהוא מעלה את הכוס לחוטמו, “אלא שאין להשוותו אל ההַיידסִיק שלי!”

באותה שעה ניצנצה מחשבה בלבו, אשר ניסח אותה אחר כך בבית טימותי בצורה זו: “לא הייתי תמה כל עיקר אילו חשקה נפשו של אותו הבחור הארכיטקטן בגברת סומס!”

ומאותו הרגע ואילך לא פסק מלהבליט את עיניו הטרוטות והעגולות מתוך תשוקה לאַמֵת את חששה שנתעוררה בלבו.

“אותו הבחור”, אמר אל הגברת ספטימוס, “היה מלווה אותה במבטי עיניו ככלב – הדיוט גס! ואיני תמה על כך – הריהי אשה. נחמדה מאין כמוה וסמל הצניעות!” זכר קלוש על דבר ריח הבושם, שהפיצה אירין מסביב כפרח שנתפקח למחצה שצבעי הגביע שלו מבהיקים, הוא הוא שגרם לו להשתמש בציור נאה זה. “ואף על פי כן לא היה הדבר מוחזק בידי עד שראיתיו גוחן ומרים מעל הקרקע את המטפחת שלה”.

עיניה של הגברת ספטימוס קדחו מרוב התרגשות.

“והוא החזירה לה?” שאלה.

“אם חזירה לה?” השיב סוויתין. “אני ראיתיו כשהוא מקנח בה את שפתיו, בשעה שסבור היה שאיני משגיח בו!”

הגברת סמול פערה את פיה לשאוף רוח – היא לא יכלה לדבר מרוב התרגשות.

“אבל היא לא עוררה תקוה בלבו”. הוסיף ואמר סוויתין. ומיד עצר במלים ורגע אחד או שני רגעים לטש דומם את עיניו והפיל בכך חרדה גדולה על הדודה הסטר: הוא נזכר פתאום שבשעה שכבר ישבו במרכבה על מנת לשוב הביתה הושיט שנית את ידה לבוזיניי והשהתה אותה בידו שעה ארוכה… והוא, סוויתין, ראה צורך לדפוק את סוסיו בחזקה בשוט, כדי להישאר עמה ביחידות. אבל היא הביטה אחריה ועל שאלתו הראשונה לא השיבה לו תשובה. גם את פניה לא יכול היה לראות – היא כבשה אותם בקרקע.

יש באחד המקומות תמונה, אשר סוויתין לא ראה אותה מימיו ואשר מצוייר בה גבר היושב על סלע ועל ידו נימפה המוטלת על גבה על פני מי הים השלוים והירוקים וידה האחת נתונה על חזה הערום. על פניה שרוי חיוך עצור – חיוך של התמכרות ללא תקוה ושל נחת כמוסה. אפשר שכך היתה אירין מחייכת בשעה שישבה על יד סוויתין.

כיון שדמו נתחמם ונתעורר על ידי היין השאמפאני והיא היתה כולה ברשותו, שפך לפניה את כל צרות נפשו. הוא דיבר על רגשות הכעס הכבוש שהוא הוגה לרב־הטַבָחים החדש שבקלוב; על פחי הנפש שגרם לו הבית שבוויגמור סטריט, אשר הבליעל ששכר אותו פשט את הרגל בשביל שעזר מכספו לגיסו – כאילו אין אדם חייב לעשות קודם כל צדקה וחסד לעצמו; על חוש שמיעה שלו שלקה ועל המכאוב שהוא חש לעתים בצדו הימני. והיא האזינה לדבריו ועיניה היו רטובות מדמע מתחת לריסיהן. הוא סבור היה שהיא משתתפת בכל לבה בצערו והוא חמל על עצמו חמלה רבה. ואף על פי כן חש הפעם את חשיבות ערכו במדה יתירה: הריהו יושב לבוש פרווה, שלולאות־הכפתורים שלה משולבות על חזהו, מגבעתו מוטה הצדה והוא נוהג במרכבתו אשה יפה זו – מי ידמה לו?

ואולם חנוני אחד, שערך עם הריבה שלו מסע־טיול של יום ראשון, חשב, כנראה, שגם מראהו שלו מהודר וחשוב הוא ביותר. בן אדם זה הצליף את חמורו והריץ אותו מרוצת־דהרה ליד המרכבה; הוא ישב בעגלתו קוממיות כפסל של שעוה, סנטרו היה שרוי בחשיבות על המטפחת האדומה שלו כשם שסנטרו של סוויתין נח על העניבה המבהיקה שלו; הריבה שלו, אשר קצות הבּוֹאַ העלוב שלה התנפנפו מאחוריה באויר, נהגה חשיבות בעצמה כאילו היתה גברת כבודה. אהובה נופף בידו מקל, שבקצהו היה תלוי קטע של חבל, וחיקה חיקוי מופלא את כל תנועה נהדרה של סוויתין ולא עוד אלא הסב את ראשו כלפי התשוקה שלו ונעץ בה מבט, שהיה דומה עד להבהיל למבט הקופא והדומם המיוחד לסוויתין.

מתחילה לא הרגיש סוויתין במציאותו של אותו הריקא הנבזה, ואולם פתאום ניצנצה מחשבה בלבו, שהלז מהתל בו. אז הרים את שוטו והצליף קימעה בצלעה של הסוסה. ואולם מקרה רע גרם לכך ששתי העגלות הוסיפו להלך זו בצד זו. פני סוויתין הכתומים והנפוחים האדימו; הוא הניף את שוטו כדי לחבוט את החנוני, אבל ההשגחה מנעה אותו מלבוא לידי זילזול כזה בחשיבות עצמו. מאחד השערים יצאה עגלה והכריחה את המרכבה ואת עגלת־החמור הקטנה להתקרב זו לזו; האופנים התנגשו יחד בקול רעש והעגלה הקטנה והקלה נהפכה על פניה.

סוויתין לא שעה ולא הביט אליה. בעד כל הון שבעולם לא הי יורד מעל מרכבתו כד לעזור למנוול זה. הלוואי ושבר את מפרקתו, כך יפה לו!

אבל אילו גם רצה לעזור לו לא יכול היה לעשות זאת. הסוסים נבהלו והתחילו רצים כמשתולים. המרכבה טולטלה מצד אל צד והבריות הביטו אחריה בבהלה כשראו אותה טסה ועוברת בסערה. זרועותיו האמיצות של סוויתין היו פשוטות לכל מלוא ארכן ומשכו את המושכות, לחייו היו נפוחות, שפתיו לחוצות זו לזו ופניו התפוחים הסמיקו מזעם.

אירין החזיקה בשפת המרכבה ועם כל טילטול וטילטול תפסה אותה בחזקה. סוויתין שמע את קולה כשהיא שואלת אותו:

“דודי סוויתין, אנו צפויים לאסון?”

הוא הפליט מפיו כשהוא נושם בכבדות: “אין דבר – אך השתובבו מקצת!”

“מימי לא קרני פגע בנסיעה”.

“אל תזוזי ממקומך!” הוא נציץ בה – היא חייכה והיתה כולה שקטה ושלוה. “שבי במנוחה”, חזר ואמר. “אל תיראי, הריני להביאך בשלום הביתה!”

ובתוך כל אותם מאמצי היגיעה, שיגע לעצור בסוסים, תהה תהייה גדולה כששמע את הדברים שהחזירה לו בקול, שלא היה דומה לקולה שלה:

“לא איכפת לי אם לא אשוב הביתה לעולם!”

באותה שעה נדחפה המרכבה מדחפה קשה וקריאתו של סוויתין נעצרה בגרונו. הסוסים הוצרכו לעלות על גבעה תלולה ומתוך כך האטו את מרוצתם וסופם שעמדו מאליהם.

“כשעצרתי בהם” – סח סוויתין בבית טימותי – היתה שקטה כמוני אני. הרחמן יצילנו! הרי היא התנהגה כאילו אחת היא לה אם תשבור את מפרקתה ואם אין! הלא כה היו דבריה: “לא איכפת לי, אם לא אשוב הביתה לעולם!” – והוא נשען על גולת מקלו ולגודל חרדתה של הגברת סמול נחר והפיח את הדברים האלה: "ואיני תמה על זה כל עיקר מאחר שבעלה הריהו תכשיט יקר זה שסומס שמו!

הוא לא נתן שוב את דעתו לבוזיניי ולא הירהר בו ולא העלה על לבו מה המעשה שעשה בשעה שעזבוהו והוא נשאר יחידי. וודאי לא שיער, שבוזיניי היה משוטט אנה ואנה כאותו הכלב, אשר הוא, סוויתין המשילהו אליו; לא שיער שבוזיניי שם פעמיו אל החורשה, אשר האביב עדיין חגג שם את חגו והקוקיה עדיין הוסיפה להשמיע שם את קול קריאתה ממרחק; שהיה מהלך שם למטה כשהוא מדביק את שפתיו אל מטפחתה, אשר ריח בשמה התערב עם ריח הניחוח של קוֹרָנית ושל מינתא; שהיה מהלך ותועה שם למטה ובלבו מכאוב לוהט ונמרץ כל כך, שרצה לצעוק ולצרוח בין האילנות. הוא לא העלה על דעתו ולא שיער בכלל מה עשה אותו צעיר. כי עד שבא סוויתין אל בית טימותי שכח אותו שכחה גמורה ושוב לא זכרהו.

 

פרק רביעי: דְזשֶׁמְס הָלַךְ לְבַקֵּר אֶת הַבַּיִת    🔗

מי שאינו מכיר את משפחת הפורסייטים, וודאי לא יוכל לשער את כל רגשת המהומה שהטיל בה אותו הביקור, שביקרה אירין את הבית.

לאחר שסח סוויתין בבית טימותי את כל פרשת המסע שלו, הראוי להזכר זכר עולם, מיד נמסר סיפורו לדזשוּן מתוך משהו של סקרנות, מתוך קורטוב זעיר של רשעות־לב ומתוך רצון תמים לעשות טוב וחסד.

“ומה מגונים, בתי, הדברים, אשר דיברה”, סיימה הדודה דזשולי, “כי לא איכפת לה אם לא תשוב הביתה לעולם! מה נתכוונה בדבריה אלה?”

סיפור זה היה מוזר ותמוה בעיני הנערה. היא שמעה אותו כשפניה מסמיקים ברוב מכאוב, ופתאום היא קמה ממקומה, חבקה חביקה חטופה את ידי הדודות ונפטרה והלכה לה.

“כמעט שאין בה ממידת דרך ארץ!” אמרה הגברת סמול אל הדודה הסטר לאחר פטירתה של דזשון.

היא הבחינה ברושם, שפעלו החדשות האלה על הנערה. הן הרגיזו את רוחה עד מאוד. נמצא שדברים בגו, דברים שאינם מהוגנים כל עיקר. וכמה משונה הדבר! הרי היא ואירין היו ידידות נאמנות כל כך!

כל אותו המעשה היה מכוון ומסכים כל צרכו לכל הלחישות והרמיזות, שהיו מתלחשים ומרמזים לפני זמן מועט. שוב נזכרו בסיפורה של יופימיה על הביקור בתיאטרון. מר בוזיניי היה מצוי לעתים קרובות בביתו של סומס? וודאי! הרי מן ההכרח היה לו להיות מצוי שם לעתים קרובות – לרגל הבנין שבנה! שום דבר לא אנאמר גלוי ומפורש. רק עילה גדולה וחשובה ביותר יכלה לעורר את הכורסא של בית פורסייט להגיד דבר גלוי ומפורש. מכונה זו היתה ערוכה ומתוקנה בתכלית הדיוק. רמיזה קלה, הגיג כל שהוא של חמלה ושל ספק היו מספיקים להביא את הנפש המשפחתית לידי התעוררות והתרגשות. איש לא היה מבקש לגרום בכך רעה למי שהוא – חס וחלילה. הדבר נעשה מתוך כווונה טובה מאין כמוה, מתוך הרגש שכל אחד ואחד מבני המשפחה יש לו חלק בנפש המשפחתית.

רכילות זו נובעת ממקור של ידידות וחביבות יתירה. על פי רוב הריהי גוררת ביקורים לשם הבעת תנחומים, לפי מנהג הנימוס של החברה, הביקורים הללו מעשה צדקה וחסד גמור הם לגבי מי שהוּכח ביסורים ונחמה לאיש הבריא, אשר בשעה שהוא רואה את מכאוביו של אדם אחר הריהו נהנה, שאין הוא סובל ונענה כמותו. בעצם הרי רק החפץ לעמוד על בוריים של דברים הוא הוא שהביא עכשיו את דזשמס במגע עם הגברת ספטימוס ואת הגברת ספטימוס עם ניקולאס הבן ואת ניקולאס הבן עם פלוני ואלמוני וכולי וכולי. אותו המעמד הגדול, שהללו זכו להתרומם ולהגיע אליו ושהיו נמנים עליו עכשיו, דרש מהם להיות נוהגים בהתגלות־לב ידועה ועוד יותר מכן מתוך שתיקה והַעְלָמָה ידועה. שתי המידות הללו שימשו ערובה לזכותם להיות חברים למעמד זה.

אמנם כמה מן הפורסייטים הרגישו בינם לבין עצמם וגם הכריזו על זה בגלוי שלא רצוי להם שאחרים יחטטו וינקרו בעניניהם שלהם. ואולם זרם־הרכילות המשפחתי הסמוי מן העין וההולך ומושך כאבן שואבת היה כל כך אדיר, שבשום פנים לא יכלו למנוע עצמם מלדעת את כל ענין הנוגע לכל אחד ואחד. הם ראו ונוכחו, שאין תקנה לדבר.

אחד מהם (הוא רוֹדזשר הבן) ערב את לבו וניסה להביא גאולה וחרות לדור הצעיר ועמד והכריז על טימותי ש“חתול זקן” הוא. אלא שגמולו הושב מיד אל חיקו; כי בשעה שנתגלגלו ובאו הדברים בדרך רכה ונוחה ביותר אל אזני הדודה דזשוליי, עמדה וחזרה עליהם בהתמרמרות לפני הגברת רודזשר ועל ידה שבו בחזרה אל רודזשר הבן.

ואולם סוף סוף פגעה מידת הדין רק בעבריינים רשעים בלבד, כגון דזשורזש שאיבד את כל כספו במשחק הביליארד; או רודזשר, שהיה מוכן ומזומן לשאת לאשה נערה, אשר כפי שהתלחשו כבר היתה נשואה לו על פי חוקי הטבע; או גם אירין זו, שהיו סבורים עליה במחשבה שהיא שרויה בסכנה, אף על פי שלא הביעו את מחשבתם מן השפה ולחוץ.

כל זה היה בו לא רק מן הנועם אלא גם מן המועיל. והוא גרם לכך שיושבי בית טימותי אשר ברחוב בייזווֹטר רוֹד היו מבלים בנחת רוח כמה שעות, אשר אילמלא המאורע הזה היו שוממות ועגומות לשלוש הנפשות שדרו באותו הבית. וביתו של טימותי לא היה אלא אחד ממאות הבתים שכמותו אשר בסיטי שבלונדון – הבתים של אנשים נייטראליים מבני המעמדות הבטוחים, אשר הם גופם לא התנסו בנסיונות ובמלחמות שכאלה ומשום כך אנוסים יו למצוא זכות לקיומם במלחמותיהם של אחרים.

והאמת ניתנה להיאמר, שאילמלא הנעימות שבלעיזה המשפחתית היה שולט שם שממון גמור. שמועות וסיפורים, שיח־חדשות וחשדים – כלום לא היו משמשים בבית מעין ילדים, החביבים ויקרים לאח ולאחיות כתינוקות מהגים ומפטפטים, שגורל חייהם מנעם מהם? הדיבור עליהם היה מהנה אותם כמעט באותה המידה שהיו נהנים אילו נפלו בחלקם כל אותם הילדים והנכדים, אשר לבותיהם הרכים היו מתגעגעים עליהם. שהרי אף על פי שדבר המוטל בספק הוא, אם היה מקום לגעגועים בלבו של טימותי, הנה למעלה מכל ספק הוא, הופעתו של כל ילד פורסייטי חדש בעולם עשתה עליו רושם כביר ומכריע. בִּכְדִי הפליט איפוא רודזשר הבן את המלים “חתול זקן!” – בכדי נשאה יופימה את כפיה למרום וקראה: “אי להם לאותם השלושה!” ונתנה את קולה בצחוק החרישי שלה, שנסתיים מתוך שריקה. כל זה היה ללא הועיל וחסר־חביבות במידה יתירה.

הסיטואציה, אשר בעיני הבריות ובייחוד בעיני הפורסייטים נראתה “מוזרה” ביותר, לא היתה בעצם מוזרה כלל, אם לשים לב לכמה וכמה עובדות.

יש דברים שלא השגיחו בהם והסיחו מהם את הדעת.

רגש הבטחון המתעורר למראה הרבה מקרים של נשואים שלוים וצנועים, השכיח אותם קודם כל שהאהבה אינה פרח הגדל בבית־חימום, אלא צמח בר, הנולד בלילה רטוב רסיסי־טל ובשעה של זיו אור שמש, הצומח מתוך זרע בר, אשר רוח סערה פרועה הפריחה אותו מעל הדרך. הריהי צמח בר, אשר בשעה שהוא פורח במקרה מעבר משוכת הגן שלנו אנו קוראים לו פרח, ובשעה שהוא פורח מבחוץ אנו קוראים לו עשב רע; אבל בין שהיא פרח ובין שהיא עשב רע, בין כך ובין כך וריחה וצבעיה תמיד פרועים ושובבים הם!

והשנית, לא הכירו ולא ראו הפורסייטים בכללם – משום שהעובדות והצורות של חיי עצמם התנגדו לתפיסת האמת הזאת – שבכל מקום שצמח־הבר הזה צומח ועולה אין הגברים והנשים אלא פרפרי־לילה המרפרפים מסביב לציץ שלו, הדומה לשלהבת.

כבר עברו ימים רבים מזמן שדזשוליון־הבן השתולל ועשה מעשה שטות – ושוב נתעוררה המסורת הישנה, שאנשים מבני המעמד שלהם אינם עוברים לעולם את משוכת הגן כדי לקטוף את הפרח הזה; שאדם צפוי להיות לוקה במחלת האהבה פעם אחת בעונה ידועה כשם שהוא לוקה באדֶמֶת, אלא שהוא מתגבר עליה על נקלה ונפטר ממנה לעולם על ידי הנשואים, שיפים לה כבליל של חמאה ודבש לאדמת.

השמועה המשונה על בוזיניי ועל אשתו של סומס הרגיזה את דזשמס יותר מכל הבריות, ששמועה זו הגיעה לאזנם. הוא שכח זה כמה את הימים שבהם היה מחזר אחרי אמילי והוא אז בחור דק וחוור פנים וזקן־לחיים לו, שצבעו כעין הערמון. הוא שכח זה כבר את הבית הקטון אשר בקרבת מייפיר, שבו בילה את הימים הראשונים להיותו נשוי, או מוטב שנאמר שהוא שכח זה כבר את הימים הראשונים הללו, אבל לא את הבית, לפי שאיש מן הפורסייטים אינו שוכח לעולם בית – שמכר אותו לאחר זמן בריווח של ארבע מאות לירות.

הוא שכח זה כמה את הימים ההם עם התקוות, החששות והספיקות שעוררו בקרבו לגבי השידוך הזה אם הוא נאות לו (כי אף על פי שאמילי היתה נערה נאה, הרי לא היה בידה כלום והוא גופו לא השתכר בזמן ההוא אלא פחות מאלף לירות לשנה); שכח את הכוח המושך המוזר שלא יכול לעמוד בו ושלא הרפה ממנו עד שחש בעצמו שסופו למות, אם לא יוכל לשאת לו לאשה את הנערה הזאת בעלת השערות האות, שהיו סרוקות יפה לאחוריהן, בעלת הזרועות הנאות, שביצבצו ועלו מתוך המחוך המהודק היטב אל גופה, ובעלת התואר הנאה, אשר סוגר רב־היקף עד כדי להתמיה היה לו למגן־תפארה.

דזשמס עבר באש, אלא שהוא עבר גם בגלי זרם השנים המכבים את האש. התרגש עליו הנסיון המעציב מכל הנסיונות של אדם – הוא שכח מה טיבו של רגש האהבה.

הוא שכח! הוא שכח זאת לפני ימים רבים כל כך, עד ששכח אפילו שהוא שכח זאת.

ועתה הנה הגיעה אליו השמועה הזאת, שמועה על דבר אשת בנו; היא היתה קלושה עד מאוד ודמתה לצל שחלף בין הדברים החיצונים, הנראים מוּכּרים בחוש; היא היתה חסרת ממשות ובלתי נתפסת כאחת הרוחות, אלא שהביאה עמה מוראים שאין הפה יכול לאמרם, כאחת הרוחות.

הוא ניסה לברר לעצמו את הנעשה, אלא שהדבר לא עלה בידו, כשם שהיה נבצר ממנו לתלות בעצמו במחשבתו את אחת מאותן הטראגדיות, שהוא קורא עליהן יום יום בעתון הערב. הוא לא יכול לעשות זאת, דברים כפשוטם. אי אפשר שיהא ממש כשמועה זו. הכל בדות והבל. אמנם לא התנהגה עם סומס כראוי לה, אבל הרי היא תינוקת חביבה וטובה – תינוקת חביבה וטובה!

כדומה לרוב הבריות היה דזשמס מוצא הנאה לעצמו במאורעות של שערוריה ולשמע אחד המאורעות הללי היה מלקק את שפתיו ואומר למשל: “הן, הן – היא ודיזוֹן הצעיר; שמעתי אומרים, שהם יושבים במונטו קראלו!”

אבל המשמעות של מאורע ממין זה – כיצד התהוה, התפתח ונסתיים – דבר זה לא עלה מעולם על דעתו. כמו כן לא העלה על דעתו מה טיבו, מה הייסורים ותענוגות־הגיל שמתוכם צמח ומה הגורל המכריע המרחף על פני המעשים הערטילאיים שנגלו לעיניו התמהות, אשר עתים מזוהמים הם, אבל על פי רוב יש בהם משל פלפלת חריפה. לא היה זה ממנהגו לגנות דברים כאלה, לשבחם, להוציא מהם מסקנות או לבוא על ידם לידי הכללה; הוא אך הטה אזניו ושמע אותם בתאוה וחזר על מה שסופר לו ומצא בזה תענוג גדול כדומה לתענוג שסיפקה לו השתייה של כוס שֶרי או של משרה חריפה לפני הסעודה.

ואולם עכשיו כיון שדבר כזה או מה שיותר נכון: שמועה או רמז לכך – נגע אל עצמו ואל בשרו, הוא חש עצמו כאילו הוא עוטף ערפל, אשר מילא את פיו טעם פגום והכביד עליו את הנשימה.

שערוריה! יש לחשוש לשערוריה! רק על ידי שחזר על מלה זו יכול היה לצייר לעצמו או לקרב להבנתו מה שהיה צפוי לו. הוא שכח את ההרגשות הדרושות לצורך הבנה בטיב ההשתלשלות, הגורל או המשמעות של אחד המאורעות שממין זה. הוא לא יכול לאמתו של דבר לתפוס בדעתו כיצד עלולים בני אדם להביא סכנה על עצמם בשביל התאוה. אכן צחוק היה בעיניו להניח שבין מכריו, שהיו מהלכים יום יום לרגלי עסקיהם אל הסיטי, אשר בעתות הפנאי שלהם היו קונים מניות ובתים וסועדים את סעודתם ומשחקים בקלפים, – שבין מכריו אלה ימצא אדם אחד, אשר יאבה לסכן בעצמו בגלל דבר שאין בו ממש, בגלל דבר שאינו אלא משל מליצה מעין זה שקוראים לו תאוה.

תאוה! אכן אמת הדבר, כמדומה לו שהוא שמע עליה, וכללים מעין הכלל: “אסור לתת לגבר צעיר להתייחד עם אשה צעירה” היו חרותים בזכרונו כמעלות הרוחב על מפה (כי הפורסייטים היו מחוננים חוש דק של ריאליסמוס לגבי עובדות קבועות ומוצקות כסלע); אבל בכלל לא היתה באוצר הלשון שלו אלא מלה אחת להעריך על ידה את המעשים האלה, והיא המלה המפוצצת “שערוריה”.

אבל שמועה זו לא היה בה מן האמת – אי אפשר שיהא בה מן האמת. הוא לא היה חושש כלום, שהרי היא היתה באמת תינוקת חביבה וטובה. ואולם כיון שענין ממין זה נתקע בלב, שוב אי אתה יכול להיפטר ממנו. ודזשמס היה אדם בעל מזג עצבני – אחד מאותם בני אדם, אשר המעשים מלפפים אותם ואינם מרפים מהם, אשר השערות ופיקפוקים גורמים להם יסורים גדולים. מחמת חששה שמא יאבּד דבר, שהוא יכול לקיימו בידו, אי אפשר היה לו לבוא לידי החלטה, עד שהוברר לו בירור גמור שההיסוס והפיקפוק הזה יגרום לו הפסד.

אולם היו הרבה מקרים בחייו, אשר לא העלה אפילו על דעתו שמן הצורך לו להחליט החלטה, ומקרה זה היה אחד מהם.

מה המעשה אשר עשה? לדבר בענין זה עם סומס? אבל על ידי כך תרבה הקלקלה עוד יותר. וסוף סוף הן לא קרה דבר, מובטח הוא שלא קרה דבר.

וכל הצרה באה בשל אותו הבית. רעיון הבנין היה מפוקפק וחשוד בעיניו מתחילתו. מה צורך לו לסומס לצאת לדור מחוץ לעיר? ואם אף על פי כן ראה צורך לבזבז ממון הרבה ולבנות בית לעצמו, משום מה לא הזמין בנאי־אמן ממדרגה ראשונה ולא אדם צעיר כבוזיניי, אשר איש לא ידע מה טיבו? הרי הוא אמר להם מה יהא סופו של דבר. והנה שמע, שהבית יעלה לסומס בסכום גדול יותר מכפי שחשב להוציא עליו.

העובדה זאת היא שהעמידה בייחוד את דזשמס על כל הסכנה שבמצב הדברים. לידי תקלה זו אתה בא תמיד כשיש לך עסק עם פרחי ה“אמנות” הללו; אדם בר־דעת אין לו עסק עמם. וגם את אירין הזהיר. עכשיו צא וראה מה היה סופו של דבר!

ופתאום נזדקרה מחשבה בלבו של דזשמס, שעליו ללכת לשם ולראות את הבנין בעיניו. המחשבה הזאת, שהיכולת בידו ללכת ולראות את הבית, המציאה לו סיפוק נפש גדול בתוך אותו ערפל של מבוכה וחרדה, שאפף את רוחו. אפשר ההחלטה גרידה לעשות מעשה – ולא סתם מעשה, אלא ללכת לראות את הבית – היא היא שהמציאה לו רווחה.

נדמה לו, שאם יסתכל בבנין של לבנים ומלט, של עץ ואבן שנבנה על ידי אותו האדם החשוד בעצמו, יעלה בידו לעמוד על טיב השמועה על אודות אירין.

לפיכך לא אמר דבר לאיש, אלא לקח לו מרכבה, שהוליכה אותו אל תחנת מסילת הברזל, ומשם נסע ברכבת אל רובין היל. שם לא מצא לא מרכבה, כמו שנהוג היה באותו המקום, ולפיכך ראה את עצמו אנוס להלך ברגל.

הוא עלה על הגבעה לאטו כשברכיו חדות־הזיות וכתפיו מתכופפות כפיפה עלובה וכשעיניו כבושות בקרקע ומביטות אל רגליו; ואף על פי כן הדור ונאה היה בצילינדר הגבוה שעל ראשו ובמעילו המנוקה יפה ומבהיק ללא כתם כל שהוא. אמילי היתה שוקדת על בגדיו שיהיו נאים כל צרכם; זאת אומרת, שלא היא עצמה דאגה לכך – שהרי בני אדם בעלי מעמד יפה אינם מטפלים בעצמם בדברים כגון אלה ואמילי נמנתה על בעלי המעמד היפה – אלא שהשגיחה שהמשרת ידאג לדבר.

הוא אנוס היה לשאול שלוש פעמים היכן הדרך, ובכל פעם היה חוזר על ההוראות שניתנו לו בנידון זה וביקש את הנשאל לחזור עליהן ואחר חזר עליהן בעצמו שוב פעם, כי מטבעו היה איש שיחה, ולא עוד אלא שבמקום חדש חייב היה אדם להיות זהיר יותר.

הוא הטעים וחזר והטעים לנשאלים, שהוא מבקש בית חדש, ורק לאחר שהראוהו את הגג הנשקף בין האילנות נתקררה דעתו כל צרכו, שנוכח שלא הטעוהו מן הדרך הטעיה גמורה.

רקיע כבד־עננים כיסה את העולם במכסה, שהיה דומה לתקרה מטוייחה טיח לבנוני־אפור. האויר היה שרוי ללא רוח צחה וללא ריח. ביום אשר כזה לא עשו אפילו פועלים אנגליים מלאכה יותר מכפי המוטל עליהם ומילאו את חובתם בלי אותו הפיטפוט של דברים בטלים, שמתוכו מתגבר אדם על היסורים של עבודה קשה.

בחלל המרווח של הבית שלא נגמר בנינו נראו דמויות בני אדם פשוטי מעילים, העוסקים במלאכתם, בשמעו קולות שונים – קול הכאה בפטיש, קול שריטה של מתכת, קול נסירת עצים ורעש גלגלי עגלות־היד העוברות לאורך קרשים; פעם בפעם נשמע קול כלבו של המשגיח על המלאכה, שהיה קשור בכחבל אל קורת אלון ונהם נהימה חרישית, שהיתה דומה לקול הזימזום של קומקום רותח.

זגוגיות החלונות, שנקבעו זה עתה בסגרותיהן ושכל אחת מהן היתה מגואלה בכתם לבן באמצעה, הציצו בפני דזשמס כעיניו של כלב עוור.

וענות קולות העושים במלאכה היתה מנסרת בשריקה וללא־שמחה מתחת לרקיע האפור־לבן. ואולם הקיכלים שהיו מנקרים בעפר התחוח, שעדרוהו זה מקרוב, וצדו שם תולעים, נדמו ולא השמיעו את קולם.

דזשמס כבש לו דרך בין ציבורי החצץ – זה עתה התחילו סוללים את המסילה שלפני הבית – עד שהגיע אל המבוא הראשי. כאן עמד ונשא עיניו. ממקום זה אי אפשר היה לראות אלא אלא מעט ואת המעט הזה צפה וראה בסקירה אחת; ואף על פי כן שהה במקומו כמה רגעים ומי יודע מה היה מהרהר אותה שעה.

עיניו הכחולות־המטושטשות קפאו ולא נעו תחת לריסים הלבנים, שהיו מבצבצים ובולטים כקרנים קטנות. השפה העליונה הארוכה אשר לפיו הרחב שהיתה קבועה בין פאות זקן־הלחיים הלבן והיפה, רעדה פעם או פעמים. מתוך ארשת־הפנים הזאת, החרדה המרוכזה, ניכר היה על נקלה מהיכן ירש סומס אותו מבע הדיכוי שניצנץ לפעמים בפניו. אפשר שדזשמס אמר באותה שעה לעצמו: “אכן עמל קשה הם החיים!”

וכך מצא אותו בוזיניי כשהוא שרוי ועומד במצב זה.

דזשמס הוריד את עיניו מאחת הנקודות שברקיע השמים, שאליה היו נשואות, והציץ בפני בוזיניי, שהביעו מעין בוז של ליצנות.

“השלום, אדוני פורסייט? באת כדי לראות את הבנין בעצמך?”

אמנם לשם כך בא דזשמס הנה ומשום זה הביאה אותו השאלה במבוכה. ואף על פי כן הושיט לבוזיניי את ידו ואמר לו “שלום!” בלי להביט אליו.

הלז פינה לפניו את הדרך מתוך חיוך של היתול.

מידת־נימוס זו היתה חשודה בעיני דזשמס והוא פתח ואמר:

“רוצה אני ללכת תחילה מסביב לצד החיצוני של הבנין ולראות היכן הגעת במלאכתך!”

סוללה רצופה אבנים מסותתות מעוגלות, שהיתה משופעת קצת, הקיפה את הבית מצדו הדרומי־המזרחי הדרומי־המערבי; קצותיה שפלו באלכסון אל האדמה, שהתחילו מכסים אותה ברגבי עפר מגדלים עשבים. לאורך הסוללה הזאת אחז דזשמס את דרכו.

“בכמה עלתה מלאכה זו?” עמד ושאל כשראה שהסוללה הולכת ומשתרעת הלאה מסביב לזוית הבית.

“ובכמה צריכה היתה לעלות לפי דעתך?” החזיר לו בוזיניי מתוך שאלה.

“וכי מניין לי לדעת זאת?” השיב דזשמס מתוך מבוכה קלה. “וודאי כמאתים או כשלוש מאות!”

“הרי זה בדיוק הסכום!”

דזשמס נעץ בו מבט נוקב, אבל האדריכל לא הרגיש כנראה במבטו זה; וודאי לא שמע את דבריו כהוגן והשיב מה שהשיב.

כשהגיעו אל פתח הגן, עמד כדי להתבונן אל המראה שמסביב.

“את זה צריך לסלק מכאן”, ענה ואמר כשהוא מורה בידו אל עץ האלון.

“כך דעתך? סבור אתה, שכיון שהאלון כאן אין לך די מראה־עינים במחיר ממונך?”

שוב הציץ בו דזשמס בעיני חשד – אדם צעיר זה מביע את דבריו בלשון משונה ביותר.

“הנה כי כן”, ענה ואמר בקול מביע מבוכה והתרגשות, “אינני מבין מה צורך כאן באילן זה!”

“טוב איפוא, מחר יקצצוהו”, אמר בוזיניי.

דזשמס נבהל. “הוי”, ענה ואמר, “אל תגיד שאני צויתי לקצצו! אני אין לי דבר אל כל הענין הזה!”

“אין לך דבר?”

דזשמס הוסיף ואמר מתוך התרגשות: “מה לי ולכל הענין הזה? אין זה נוגע אלי כל עיקר. עשה את הדבר על אחריותך אתה”.

“תרשני להזכיר את שמך?”

חרדתו של דזשמס הלכה וגדלה: “איני מבין מה צורך לך להזכיר את שמי?” אמר בגימגום; “מוטב שתניח את האילן במקומו. הרי אילן זה לא שלך הוא!”

הוא הוציא מטפחת של משי מכיסו ומחה את הזיעה מעל מצחו. אחר נכנסו אל הבית. החצר הפנימית עשתה רושם על דזשמס כשם שעשתה רושם על סוויתין.

“וודאי הוצאת על זה אוצר מלא של ממון”. פתח ואמר לאחר שהסתכל זמן־מה בעמודים ובגזוזטרה. “בכמה, למשל עלתה שדרת העמודים הללו?”

“קשה לי להגיד לך זאת בדיוק”, השיב בוזיניי תפוש הרהורים, “אלא שידוע לי, שעמודים אלה עלו לנו בהון עתק”.

“הריני משער בנפשי”. אמר דזשמס. חפצתי – –” ותוך כדי דיבור פגעו עיניו במבטו של האדריכל והוא הפסיק את דבריו ונשתתק. ומכאן ואילך כיון שרצה לדעת את מחירו של חד הדברים, כבש את יצרו ולא שאל.

נראה שבוזיניי רצה להראות לו את הכל, ואילמלא היה דזשמס מטבעו “פיקח” ביותר, וודאי היה מוליך אותו שנית מסביב לבית. ולא עוד אלא שניכר היה שהוא משתוקק עד מאוד שיציעו לפניו שאלות, ומשום כך חש דזשמס צורך לעצמו להיות נזהר ביותר. הוא כבר התחיל מתייגע מרוב אימוץ כוח, כי אף על פי שגופו ארך־ הקומה היה חסון למדי, הרי היה כבר בן שבעים וחמש.

רוחו נפלה עליו. הוא לא התקרב אל מגמתו אף במשהו; ביקור הבית לא המציא לו אף ידיעה אחת מן הידיעות, שהוא קווה תקוה עמומה להשיגה כאן. ויתר מכן: מורת רוחו וחשדנותו כלפי צעיר זה, שפוגע אותו בהליכתו המנומסת, גדלו ועצמו עוד יותר; הוא הכיר בבירור את הליצנות שבנהגו עמו.

בחור זה היה עמומי מכפי שדימה ומראהו היה טוב מכפי ששיער. רוח של חוסר דאגה ושל “לא איכפת לי” היתה שפוכה על חזותו, ומידה זו היתה פחותת־ערך בעיני דזשמס, כי אדם המוכן לעשות מעשה שיש בו סכנה היה שנוא עליו מעודו תכלית שנאה. ולא עוד אלא שחיוך משונה היה לאדם זה ואותו החיוך היה מבצבץ ומתגלה פתאום בשעה שלא היית מצפה לו כל עיקר; וגם עינים מוזרות לו – לא כעיני שאר הבריות. דזשמס אמר עליו, שהוא עשה עליו רושם של חתול רעב. כזה היה התיאור שעלה בידו לתאר בשיחתו עם אמילי את התערובת המשונה של התמרמרות, של שפת־חלקות וליצנות שהיתה מצויה במנהגו של בוזיניי.

לסוף, לאחר שראה את כל מה שהעין יכלה לראות שם, הוא חזר ויצא החוצה דרך הפתח שנכנס בו. עכשיו כיון שראה שהוציא זמן טרחה וכסף לבטלה, עמד ולבש רוח גבורה כמו שנאה ויאה לאיש מן הפורטסייטים נתן עינים נוקבות בפני בוזיניי ופתח ואמר:

“הרי וודאי אתה רואה עכשיו את כלתי לעתים קרובות; מה דעתה היא על בית זה? אבל היא וודאי עדיין לא ראתה אותו, האין זאת?”

ואת הדברים האלה אמר אף על פי שכל פרשת ביקורה של אירין היתה גלויה וידועה לפניו – אם גם ביקור זה וודאי תמים היה ולא נמצא בו שמץ רע חוץ מן הדברים המשונים “לא איכפת לי אם לא אשוב הביתה לעולם”, שהיא השמיעה אז, וחוץ מן הסיפור על דבר הרושם שעשתה החדשה ההיא על דזשון.

הוא גמר בנפשו לערוך את השאלה בנוסח זה כדי לתת לבוזיניי עילה לדבר את דבריו.

אולם בוזיניי שתק שעה ארוכה כשהוא מכוון בלי חשך את עיניו אל פני דזשמס, ואחר ענה ואמר:

“היא ראתה את הבית, אלא שאיני יודע מה דעתה עליו”.

דזשמס התבלבל ונדהם, ואף על פי כן שוב אי אפשר היה לו לעצור ברוחו ולהפסיק את השיחה בענין זה.

“הוי!” קרא, “היא ראתה את הבית? וודאי באה הנה בלווית סומס, האין זאת?”

בוזיניי החזיר מתוך חיוך: “לאו, לא בלוויתו!”

“ובכן באה לבדה?”

“לאו, לא לבדה!”

“אם כן – מי איפוא הביא אותה הלום?”

האמינה לי שהדבר מפוקפק בידי אם רשאי אני להגיד לך מי הביא אותה הנה".

תשובה זו נראתה תמוהה בעיני דזשמס, אשר ידע כי האיש שהביא אותה היה סוויתין.

“היך!” גימגם ואמר, “הרי יודע אתה כי – –”, אבל הוא עצר במלים, כי הרגיש פתאום שהגיע למקום מסוכן.

“לו יהי כן”, הוסיף ואמר, “כיון שאינך מגיד לי זאת, סימן שאינך רוצה להגיד! אין איש מגיד לי דבר”.

לתמהונו הגדול פתח בוזיניי ושאל אותו שאלה:

“אנא הגידה לי, אפשר שעוד אחרים משלכם אומרים לבוא הנה? הריני מוכן ומזומן להקביל את פניהם!”

“עוד אחרים?” החזיר דזשמס כשהוא נבוך ומבולבל, “מי יבוא הנה עוד? איני יודע מי ומי הם ה”אחרים" הללו. היה שלום!"

והוא כבש את פניו בקרקע ופשט את ידו ונגע נגיעה קלה בידו של לבוזיניי ואחר אחז בחיפוי המשי של הסוכך שלו ונפטר והלך לו לאורך הסוללה.

קודם שנפנה אל קרן הזוית, חזר לאחוריו וראה את בוזיניי הולך אחריו לאטו. “הריהו מתגנב לאורך הקיר כחתול גדול” – הירהר דזשמס בלבו, כשהצעיר הניף לעומתו את מגבעתו, לא השגיח בו ולא החזיר לו שלום.

כשהרחיק ללכת מהלאה למסילה של פניי הבית והיה סמוי מן העין, האֵט את פסיעותיו עוד יותר. בברכים כושלות וכפוף־גב יותר מכפי שהיה בביאתו וכולו צנום ורעב ומלא פחי נפש היה מהלך לאט לאט בדרך, שהוליכה אותו בחזרה אל התחנה.

ה“בוקאנייר” עמד והביט אחריו וראהו כשהוא חוזר כל כך עצוב ומדוכדך־נפש הביתה, ואפשר שלבו היה נוקפו באותה שעה שכך נהג באדם זקן זה.

 

פרק חמישי: חִלּוּף מִכְתָּבִים בֵּין סוֹמְס וּבִין בּוֹזִינֵי    🔗

דזשמס לא הגיד לבנו דבר על אודות נסיעתו לשם ביקור הבית, ואולם פעם אחת בבוקר נזדמן אצל טימותי לרגל תכנית של תעלת־ייבוש, שאחיו זה אנוס היה לקיימה במצות הממונים על עסקי הבריאות, ואז השתמש במקרה זה וסח שם את המעשה.

על הבית ההולך ונבנה אמר שאינו גרוע. הוא ראה ונוכח, שתכניתו טובה ויש תקוה שהבנין יהיה נאה. אותו בנאי בעל כשרון הוא לפי דרכו, אלא שאין לדעת כמה יצטרך סומס להוציא עוד על הבית עד שיהיה גמור ומושלם כל צרכו.

יופימיה פורסייט, שנזדמנה במקרה באותה שעה בחדר – היא באה לשאול את החיבור האחרון של המטיף סקוֹלס, “התאוה ותרופתה”, שזכה לפירסום גדול – נטפלה אל המשוחחים ופתחה ואמרה:

“ראיתי אתמול את אירין בבית־הממכר הכללי; היא עמדה וסחה בנעימות עם מר בוזיניי במדור־המכולת”.

בדברים הפשוטים הללו היא סחה מאורע, אשר לאמתו של דבר עשה עליה רושם עמוק ומסובך ביותר. וכך היה המעשה: היא נזדרזה ובאה אל חלקת־המשי של “חברת הכנסיה והמסחר” – אותו המוסד עם השיטה המופלאה שלו, שעל פיה הותרה הכניסה רק לאנשים, שהעמידו ערבים לישרם, והללו נתחייבו לשלם את דמי הסחורה במזומנים קודם שנמסרה לידם, היה מקובל על הפורסייטים מאין כמוהו – על מנת לבור שם קטע של משי בשביל אמה, שהיתה מצפה לה במרכבה בחוץ.

כשעברה דרך מחלקת־המכולת נתקלו עיניה למורת רוחה במראיה של אשה בעלת קומה הדורה מאוד, שלא ראתה אלא את אחוריה. מבנה גוה היה כל כך נחמד ויפה־קצב ותלבשתה היתה כל כך נאה, שרגש הנימוס הטבעי של יופימיה התמרמר בקרבה למראיה. גלוי וידוע היה לפניה, אם לא מתוך הנסיון הרי על פי החוש הפנימי שלה, שאין מידת הצניעות מצויה באשה בעלת גזרה כזו אלא לעתים רחוקות.

ואמנם החששה שלה נתאמתה מיד. כי באותה שעה יצא צעיר אחד ממחלקת סמי־המרפא ובראותו את הגברת שאינה ידועה לה, הסיר את מגבעתו מעל ראשו וניגש אליה.

ומיד הכירה יופימיה את שניהם כאחד: אותה הגברת היתה בלי ספק אשת סומס, ואותו הצעיר היה מר בוזיניי. היא מיהרה והחביאה עצמה אצל שולחן־המֶכֶר, ששם קנתה קופסה של תמרים, – כי לא נאה היה לה להיראות לעיני הבריות בשעה מוקדמה כזו עם צרורות בידיה, – וכך נעשתה שלא בטובתה עדת־ראייה לפגישה הקצרה שלהם.

פני הגברת סומס, אשר תמיד הנם חוורים מעט, התכסו עכשיו זיו אדמימות נחמדה, ומראהו של בוזיניי היה מוזר אם גם מלבב (הוא היה בעיניה גבר יפה־תואר והכינוי “בוקאנייר”, שכינוהו דזשורזש שהיה בו משהו מן הרומנטיות, נראה לה רב־קסם ומצודד לב). דומה היה שהוא משדל אותה ומבקש ממנה דבר. הם שוחחו בתאות־נפש גדולה כל כך – בעצם היה הוא המדבר בתאות־נפש, כי הגברת סומס דיברה אך מעט – שהסיחו דעתם מן הבריות וחסמו בפניהם את הדרך. גנרל זקן, אדם בעל צורה, ששם פניו אל מקום ממכר הסיגארות, אנוס היה לנטות מעל דרכו ולעקוף אותם, כשנשא במקרה את עיניו וראה את פניה של הגברת סומס, מיד גילה ראשו לפניה – זקן שוטה! כך טיבו של גבר!

אבל בייחוד הרגיזו את יופימיה עיניה של הגברת סומס, כל זמן שמר בוזיניי עמד אצלה לא הביטה אליו אף פעם אחת, אבל אך פנה והלך לו, מיד הביטה אחריו. ואוי ואבוי למבט־עינים זה!

למבט עינים זה ייחדה יופימיה הרבה מחשבות נרגזות. הרוֹך המלא געגועים של העינים השחורות פגע בה פגיעה קשה, דברים כפשוטם. דומה היה שאותה אשה רצתה להשיבו אליה במבטה זה ולחזור בה מדבר אחד מן הדברים שאמרה לו.

באמת לא היתה לה שהות להעמיק עיון בענין זה מאחר שעמדה כאן וחבילת־המשי בידה; אלא שתאות הסקרנות שלה התעוררה במידה רבה. היא נענעה ראשה לגברת סומס כדי להודיעה בכך שראתה אותה; וכשסיפרה אחר כך בענין זה עם ידידתה פראנסי (בתו של רודזשר), אמרה אליה כמגלה סוד: “ה רי מראיה היה כמראה אשה שנתפסה זה עתה בעבירה!…”

דזשמס מאן להאמין מפי השמועה הראשונה בידיעה שהיה בה כדי לאשר ולקיים את החשד של עצמו, שהיה מציק לו ביותר, ולפיכך הפסיק אותה מיד וענה ואמר:

“אין דבר, ודאי באו לשם כי לבור טפּיטין”.

יופימיה חייכה ואמרה בנעימות: “היכן? במחלקת־המכולת?” אחר נטלה מעל השולחן את “התאוה ותרופתה” והוסיפה ואמרה: “ובכן הנך משאילה לי את הספר, דודה חביבה? היו שלום!” ובדברים אלה נפטרה והלכה לה.

דזשמס קם והלך לו כמעט תיכף יציאתה, כי כבר איחר לשבת פה ולא היה לו פנאי.

כשבאו אל הקונטורה של חברת “פורסייט, בֶּסטֶרד פורסייט”, מצא את סומס יושב על כסאו המסתובב ועורך קובלנה על פסק־דין. הוא ברך את אביו ברכת שלום חטופה והוציא מכיסו מכתב ואמר לו:

“קרא־נא את המכתב הזה, כי רב־ענין הוא”,

דזשמס נטל את המכתב וקרא בו את הדברים האלה:

"סְלוֹן סטריט 309. D

"בחמשה־עשר למאי.

"פורסייט יקירי!

"כיון שבנין ביתך נגמר, נסתיימו החובות המוטלות עלי כאדריכל. ואולם עד שאוסיף להתעסק במלאכת הקישוט הפנימי, שקבלתי על עצמי לבקשתך, הריני מבקש ממך ליתן את דעתך לדבר, שאני צריך לחופש־פעולה גמור.

"בכל פעם שאתה בא לכאן, אתה מציע לי דבר המתנגד לתכניות שלי. הרי לפני שלושה מכתבים שקיבלתי ממך ושבכל אחד ואחד מהם אתה מציע לי חומר, שמימי לא עלה על דעתי להשתמש בו. אתמול לאחר הצהרים היה כאן גם אביך וגם הוא הציע הצעות רבות־ערך.

"אי לזאת הריני מבקש ממך להחליט דבר, אם טוב בעיניך שאוסיף להתעסק בשיכלול הפנימי, או מוטב שאסלק ידי מן המלאכה. כשאני עצמי הייתי מעדיף ביותר לסלק ידי.

"אבל שים אל לבך, אשר אם אקבל על עצמי את השיכלול, עלי לעשות את מלאכתי על דעת עצמי בלי התערבות כל שהיא מצדו של אדם אחר.

"אם אעשה את המלאכה, אעשה כתיקונה, אלא שאני צריך להיות חפשי במעשי.

המסור לך באמונה

פיליפ בוזיניי".

אמנם אין לדעת מה היתה הסיבה האמתית והקרובה, שגרמה למכתב זה, ואולם אין זה מן הנמנע שמן הסברה היא שתקפה פתאום את בוזיניי רוח המרידה כנגד העמדה שלו כלפי סומס – אותה העמדה התמידית של נאמנות כלפי העושר, המובעת ומנוסחת ניסוח מופלא באחד הפתגמים, שאינו נופל ממבחרי הפתגמים של טאציטוס, הלא הוא:

תומאס ט. דלפוני

ממציא המצאות;

בּרט מ. כרסני

בעל נכסים.

“ומה אתה אומר להשיב לו?” שאל דזשמס.

סומס לא הסב אפילו את ראשו. “טרם גמרתי בדעתי”, ענה ואמר והוסיף לכתוב את הקובלנה שלו.

אחד הקליאנטים שלו, שהקים כמה בנינים על חלקת אדמה שאינה שלו, נצטווה פתאום במפגיע להסירם משם. סומס חקר את פרטי הענין על בוריים וסופו מצא מוצא מן המיצר: הוא הוכיח, שהקליאנט שלו היתה לו תעודת־חזקה ואף על פי שהחלקה היתה של אחר, עם כל זה רשאי היה להחזיק בה. הקליאנט שמע לעצתו ועשה עכשיו את כל המוטל בנידון זה.

הוא היה מפורסם בין הבריות, שיש בידו להשיא עצה טובה, והיו אומרים עליו: “לך אל פורסייט הצעיר – הריהו אדם שיש לו מוח בקדקדו!” והוא היה מתגאה בשם־תהלה זה והוקיר אותו ביותר.

מידת השתקנות שלו, שהיתה מצויה בו מטבעו, הביאה לו תועלת מרובה; היא היתה עלולה מאין כמוה לקבוע בלב הבריות, בייחוד בלב בעלי הרכוש והנכסים (קליאנטים אחרים לא היו לסומס), שאדם נאמן הוא. ולאמתו של דבר אדם נאמן היה. מסורת, הרגל, חינוך, כשרונות שבאו לו בירושה, זהירות טבעית – כל אלה נצטרפו יחד למידה מוצקה של ישרנות פרופיסיונלית שעמדה בפני כל נסיון, ואילו אך מפני הטעם, שמטבע ברייתו היה משתמט מכל דבר שיש בו מן הסכנה. איך יכול היה להיכשל ולנפול, אם נפשו תעבה מסיבות־דברים ותנאים המכשירים את הכשלון? מי שמוטל על הקרקע שוב אינו יכול לבוא לידי נפילה!

וכל הפורסייטים הרבים לאין ספור, אשר לרגל המון הענינים שלהם הכרוכים ברכוש וקנין מכל מין (מזכות הבעלות על נשים עד זכות הבעלות על נחלי מים) היו זקוקים לשרותו של אדם נאמן, הכירו שיפה להם ונוח לנפשם למסור את עסקיהם לידיו של סומס. היהירות הקלה שלו יחד עם השתדלותו להביא ראיה ממעשים הדומים לענין הנידון נתנו את חנו בעיני הבריות – אין אדם מתייהר אלא אם כן ידען ובקי הוא בענין!

לאמתו של דבר היה הוא הראש והמנהיג של בית־העסק, שהרי אף על פי שדזשמס היה בא שם כמעט יום יום, כדי להשגיח בעצמו על מהלך העסקים, לא היה עושה כמעט כלום אלא ישב על הכורסה שלו כשרגליו מורכבות זו על גב זו וסיבך ושיגש ענינים שכבר היו מוחלטים. והשותף השלישי, בּסטרד, היה בריה עלובה ועמוסה עבודה ומעולם לא היו מתחשבים עם דעתו שלו.

סוֹמס השקיע את כל עיונו בעריכת הקובלנה שלו. אלא שאי אפשר היה לומר עליו שרוחו שלוה בקרבו. רגש של חרדה ושל סכנה הממשמשת ובאה, שתקף אותו זה כמה זמן, עינה באותה שעה את נפשו. הוא ניסה לתלות את הדבר במיחוש הגוף – במחלת הכבד שלו – אלא שהוא ידע שלא היא.

הוא הציץ בשעון שלו. בעוד רבע שעה היה מוטל עליו להיות באספה הכללית של חברי “החברה החדשה למכרות־פחמים” – אחד העסקים של דודו דזשוליון. עליו להתראות שם עם דודו זה ולדבר עמו על אודות בוזיניי. אמנם טרם החליט מה הדברים אשר ידבר עמו אבל מכל מקום לא רצה להשיב תשובה על המכתב עד שידבר עמו. ובכן קם והצניע בדיקנות רבה את טופס הקובלנה שערך. אחר נכנס אל חדר קטן ואפל, הדליק את עששית הגז, רחץ את ידיו בסבון ווינדזורי כתום ונגב אותן במגבת. אחר כך סרק את שערותיו כשהוא מייחד תשומת לב מרובה לפילוג החוצה אותן לכאן ולכאן, חזר וכיבה את האור ולקח את מגבעתו ויצא, באמרו לשמש שהוא ישוב בשתי שעות ומחצה.

לא רב היה המרחק עד בית “החברה החדשה למכרות־פחמים”, ששם נתכנסה תמיד האסיפה הכללית של חברי החברה, שלא כמנהג חברות אחרות המתרברבות ושואפות לפירסום והעורכות משום כך את אסיפותיהן באולם הנאה של בית־מלון ידוע. דזשוליון הזקן שנא מעודו את הפירסום בעתונים ולא נתן למודיעי חדשות מקום באסיפות. “מה לקהל ולעסקים שלנו!” – רגיל היה לאמור.

סומס בא אל האסיפה בדיוק עם צלצוּל פעמון השעון ותפס לו מקום ליד השולחן בין מנהלי החברה, שישבו כולם בשורה אחת, איש איש אחורי הדיותא שלו, ופניהם אל בעלי המניות.

באמצע השורה הזאת ישב דזשוליון הזקן וכולו אומר תפארת במלבושו השחור, המכופתר ומצומד יפה אל גופו, ובשפמו הלבן. הוא נשען אל גב הכורסה שלו וקצות אצבעותיו מוצלבים על גבי העתקה של הרצאות וחשבונות של סוד מנהלי העסק.

מימינו ישב מזכיר החברה, הֶמינגס “רחב־האחוריים”, שנראה תמיד מעט גבוה משיעור קומתו. עיניו הנאות הפיקו עצבת עצובה ביותר, וזקנו השב כעין העשת, שאבילות היתה שרויה עליו כשם שהיתה שרויה על כל דמותו כולה, הבליט הבלטה יתירה את השחור של העניבה שמאחוריו.

ואמנם הסיבה ליגונו היתה מעציבה עד מאוד; כי עברו אך ששה שבועות מיום שנתקבלה מן המומחה סקוֹריִיִר, השוהה עכשיו במכרות־הפחמים במלאכות פרטית, אותה הטלגרמה, אשר בה הודיע כי פיפין, המפקח הראשי של המכרות, איבד עצמו לדעת בשעה שראה עצמו אנוס לכתוב אל וועד החברה מכתב לאחר שתיקה של שנתיים. מכתב זה היה מונח עכשיו על השולחן ועתיד היה להיקרא לפני בעלי המניות, אשר כפי שמסתבר מאליו לא העלימו מהם דבר והודיעו להם את כל פרטי הענינים.

המינגס היה אומר לעתים קרובות אל סומס, כשהוא עומד לפני האח וכנפי בגדו מפושקות אליך ואליך:

“מה שבעלי המניות שלנו אינם יודעים על אודות העסקים שלנו, איני כדאי לדעת אותו. הלא פי המדבר אליך, מר סומס, והוה מובטח שכך הוא”.

סומס נזכר, שפעם אחת אמר המינגס את הדברים האלה במעמדו של דזשוליון הזקן ואז אירעה קלקלה קטנה ולא נעימה. דודו נשא את עינו והעיף מבט קשה וענה ואמר: “אל תדבר דברי הבאי, המינגס! סבור אתה כי מה שהם יודעים אינו ראוי לדעתו!”

דזשוליון הזקן היה מתעב את כל דבר כזב ותעתועים.

המינגס החזיר מתוך נימוס־חן מעושה כשעיניו מפיצות זעם ושפתיו מחייכות ככלב מלומד: “אכן נאים הדברים, אדוני, נאים מאוד, כך דרכו של דודך להיות מהתל תמיד!”

כשנזדמן לאחר מכן עם סומס השתמש בהזדמנות זו ואמר לו: “ראש החברה שלנו הולך ומזקין – שוב איני יכול להסביר לו דבר; ולא עוד אלא שהוא דעתן וקשה־עורף כל־כך – אבל כלום יש לתמוה על אדם בעל סנטר שכמותו?”

סומס נענע בראשו.

גלוי וידוע היה לכל אדם, כי הסנטר של הדוד דזשוליון סנטר חשוב ורב ערך הוא. היום היה מראהו עגום ומדוכדך, למרות האסיפה הכללית שלו. סומס החליט החלטה גמורה לדבר עמו על בוזיניי.

משמאלו של דזשוליון הזקן ישב מר בוּקר הגוץ, שגם על פניו היתה נסוכה רוח של אסיפה כללית והוא היה מציץ לפניו כאילו הוא מבקש בעל־מניה רך ונוח ביותר. סמוך לו ישב הדירקטור החרש עם קמט במצחו. אחרי אותו הדירקטור החרש ישב מר בלידהאם הזקן, שהיה טוב־רוח וחביב ביותר ושמראה פניו העיד עליו שהוא מכיר את ערכו – אף על פי שידע היטב כי הצרור העטוף בנייר כתום, שהיה מביא עמו תמיד אל בית־האסיפה, היה מוצנע מתחת למגבעת שלו (אחת מאותן המגבעות עתיקות־המודה, שטוחות־השוליים הקשות, המתאימות ומכוונות יפה לעניבות רחבות ביותר, לשפתים מגולחות היטב, ללחיים רעננות ולשערות לבנות של זקן־לחיים).

סומס היה מבקר תמיד את האסיפה הכללית; הוא ראה טוב לפניו להיות נוהג כך, שמא “יארע שם דבר!” הוא העיף מסביבו את מבטו היהיר והכבוש והציץ אל הכתלים שבחדר, שעליהם היו תלויות תכניות של המכרה ושל הנמל יחד עם תמונה פוטוגראפית גדולה של חפירה שהוליכה אל מחצב, שתפוקתו היתה מועטה עד מאוד. תמונה פוטוגאפית זו, שהיתה משמשת עדות לליצנות־התמיד של הגורל שהמסחר משועבד לה, עדיין היתה קבועה במקומה על גבי הקיר כאיקונין של ילד השעשועים של הדירקטוריום ובן האוֹני שלהם שנפחה נפשו.

הנה קם דזשוליין הזקן ממקומו כדי להרצות על המצב ולהציע לפני הנאספים את החשבונות.

הוא העלים את השנאה הכבושה, האצורה תמיד בלבו של דירקטור כלפי בעלי־המניות שלו, והצניע אותה תחת מעטה של שלוה כעין זו של יופיטר והציץ בפניהם במנוחה. גם סומס הציץ בפניהם. הוא ידע והכיר רבים מהם לפי מראיהם, הנה סִקרוֹבּסוֹל הזקן, אדם זריז, שהיה בא תמיד אל האסיפה, “כדי לעשות עצמו מאוס”, כמה שאמר עליו המינגס, בר־נש זקן, שמראהו מראה נרגן וקנתרן, עם פנים אדומים, עם ראש־דג ועם מגבעת שטוחה ורבת־מידות, שהיתה מונחת על ברכיו. הנה המטיף מיסטר בּוֹמס, שהיה מציע תמיד הצעה של אמירת תודה לראש החברה, אשר בה הביע לעולם את תקותו, שוועד המנהלים לא יסיח דעתו מלדאוג לתיקון נשמתם של הפועלים. ומנהג נאה היה לו לתפוש אחר כך את אחד המנהלים בלולאת־הכפתור שלו ולשאלו אם סבור הוא שהשנה הבאה תהיה טובה או רעה, ולפי התשובה שהלה החזיר לו היה קונה או מוכר שלוש מניות במשך שבועיים ימים לאחר מכן.

אף היה שם שר צבא אחד, המאיור אוֹיבַּלי, שראה תמיד צורך לעצמו לדבר, ואילו אך כדי להמליץ על רואה־החשבון שיבחרו בו שוב, ואשר עתים היה מעורר מבוכה גדולה בקרב הנאספים על ידי שהיה מוציא מידם פיסות נייר קטנות, הכוללות הצעות, שנמסרו להם בצנעה על ידי אחרים.

הללו היו כל בני החבורה הזאת, מלבד ארבעה או חמישה בעלי מניות חמורים וצנועים, אשר סומס היה הוגה להם חיבה, לפי שהיו אנשי מעשה, שפקחו עין בעצמם על הענינים שלהם בלי רעש ושאון – אנשים טובים והגונים, הבאים יום יום אל הסיטי וחוזרים לעת ערב הביתה אל נשיהם הטובות וההגונות.

נשים טובות והגונות! המחשבה על נשים שכאלה היה בה כדי לעורר שוב בלבו של סומס אותה החרדה הסתומה, שלא ידע מה טיבה.

מה הדברים אשר ידבר אל דודו? ומה תשובה ישיב על המכתב?

“…אם יש בין בעלי המניות מי שרוצה לשאול שאלה, הריני מוכן להשיב לו תשובה בחפץ לב”. נשמע קול־נפילה קל. דזשוליון הזקן הפיל מידו את גליונות ההרצאה והחשבונות ועמד כשהוא מסובב בין האגודל והאצבע את המשקפים שלו התפושים במסגרת של קליפת־צב.

צל של חיוך הופיע על פני סומס. הבה יזדרזו וישאלו את שאלותיהם! הוא ידע היטב דרכו (המעולה) של דודו להיות אומר תיכף ומיד: “אם כן הריני מציע לאשר את הדין וחשבון!” הוא נתן להם שהות לשאוף רוח – הרי ידוע שבעלי מניות טיבם בכך להיות מבזבזים זמן לבטלה!

והנה קם גבר לבן־זקן ובעל פנים דלים ותורעמנים וענה ואמר:

“אדוני היושב ראש, הריני מרשה לעצמי לשאול שאלה על דבר הסכום של 5000 לירות אשר בחשבון. ‘לטובת האלמנה ובני המשפחה’ (הוא הביט מסביבו בפנים זועפים),של המשגיח הראשי שלנו שנפטר לעולמו', אשר – המ – בקלות דעת – הריני אומר – בקלות דעת גדולה כל כך עמד ושלח יד בנפשו בו בזמן שהחברה שהיה משמש בה היתה זקוקה ביותר לשרותו ולפעולתו. הרי אמרתם, שהחוזה שהוא הפר אותו לאסוננו בעצם ידו, נעשה למשך חמש שנים, ומהן לא יצאה אלא שנה אחת – הריני –”.

דזשוליון הזקן הניע בידו הנעה של קוצר רוח.

“אדוני היושב ראש, הריני מרשה לעצמי לשאול אם הסכום הזה שנפרע או הוצע לנו על ידי הוועד לפרוע אותו הריהו תגמול בעד מעשי־שרות ש – המ – שהמנוח עתיד היה לעשות לטובת החברה, אילמלא איבד עצמו לדעת?”

“הריהו תגמול בעד מעשי־שרות שנעשו על ידו ואשר גלוי וידוע לכולנו – וגם לך כאשר לכל אחד ואחד מאתנו – שהביאו לנו ברכה רבה”.

אם כן, אדוני, עלי להגיד שכיון שמעשי־השרות הללו כבר נעשו לשעבר, הרי הסכום הזה מרובה הוא יותר מדאי".

בעל־המניות ישב על מקומו.

דזשוליון הזקן המתין שניה אחת וענה ואמר: “ובכן הריני מציע שהדין ו – –”.

בעל המניות חזר ועמד שוב פעם ואמר: “הרשאי אני לשאול, אם חברי ווועד ההנהגה נתנו את דעתם לדבר שהכסף לא שלהם הוא – ואשר אילמלי היה כספם, כי אז – –”

בעל־מניות אחר, אדם בעל פנים עגולים וזועפים, אשר סומס הכירו וידע שהוא גיסו של המשגיח הראשי המת, קם ואמר בחמימות רבה: “ולדעתי, אדוני, אין סכום זה מספיק כל עיקר!”

והנה קם ועמד על רגליו המטיף מר בּומס. “אם יורשה לי לחוות את דעתי”, ענה ואמר, “הייתי אומר, כי העובדה שהמנוח איבד את עצמו לדעת צריכה להיות חמורה – חמורה עד מאוד בעיני היושב ראש החשוב שלנו. איני מפקפק שהוא עמד על כל חומרה של עובדה זו, שהרי – אני מדבר בשם עצמי וסבור אני שזוהי גם דעתו של כל אחד מן הנמצאים כאן (שמעו־שמעו!) – אנו בוטחים ומאמינים בו במידה יתירה. סבור אני שכולנו רוצים להיות גומלי חסד. אלא שמובטחני (הוא העיף מבט זועף בגיסו של המנוח) שהוא יואיל להביע אם על ידי בירור דברים בכתב או, טוב מזה, על ידי הפחתת הסכום, את תוכחתנו הקשה על אשר אדם שכזה, שנשקפו לו עתידות טובים ושהיה יקר ערך כל כך, סילק עצמו בדרך רשע כזו מתוך תחום־פעולה, שבו היה מצווה ועומד להאריך את קיומו גם למען טובתו שלו וגם למען טובתנו אנו. אל לנו – או מוטב שאומר אסור לנו להסביר פנים לעבירה חמורה כזו שאדם עבר על החובות המוטלות עליו בין כלפי הבריות ובין כלפי שמים”.

כוהן־הדת הנכבד חזר וישב על מקומו וגיסו של המנוח קם שנית וענה ואמר: “הריני עומד על דעתי וחוזר ואומר, שהסכום אינו מספיק כל עיקר!”

בעל־המניות הראשון קפץ וקרא: “הריני מתריס כנגד החוקיות של תשלום הסכום. לפי דעתי אין התשלום כחוק. הנה פה אתנו עורך־הדין של החברה והריני מרשה לעצמי להציע לפניו את השאלה הזאת.”.

כל העינים פנו אל סומס, הנה אירע דבר!

הוא קם ועמד על רגליו כולו מצונן ושפתיו לחוצות; עצביו רעדו בקרבו, דעתו נחלצה סוף סוף מעב הענן אשר העיק על רוחו.

“הענין”, פתח ואמר בקול נמוך ודק, “אינו ברור כל עיקר. כיון שאין שום סיכוי לעתיד לקבל פיצוי תמורת הסכום המוצא, ספק הוא אם התשלום הריהו כדין. אם יהיה רצון לפניכם, הריני לפנות אל בית משפט לשאול את דעתו בענין זה”.

גיסו של המנוח קמט את מצחו ואמר בהטעמה יתירה: “אין אנו מפקפקים, שאפשר לפנות אל בית המשפט ולשאול את דעתו. המותר לשאול לשמו של הדזשנטלמן, שהודיעני את החדשה המפליאה הזאת? מר סומס פורסייט? אמנם כן!” הוא הביט בעקיצה אל סומס ואל דזשוליון הזקן.

אדמומית הסמיקה את לחיי סומס החוורות, אלא שיהירותו לא נסתלקה ממנו. דזשוליון הזקן נתן את עיניו בפני הדברן ואמר:

“אם גיסו של המנוח שוב אין לו מה להגיד, הריני מציע שהדין והחשבון –”

ואולם באותו הרגע קם אחד מחמשת בעלי המניות הצנועים וההגונים, אשר סומס הגה להם רצון וחיבה, וענה ואמר:

“הריני דוחה את כל ההצעה כולה. אנו מתבקשים לגמול חסד עם אשתו ובניו של אותו האיש, שהיו תלויים בו, ככל אשר אמרת. אפשר שהיו תלויים בו, אלא שלא איכפת לי אם היו או לא היו. הריני מערער על כל הענין הזה עירעור פרינציפיוני. כבר הגיעה השעה, שאנו נסתלק מגמילות־חסדים סנטימנטאלית זו. היא אוכלת את הארץ. הריני מוחה כנגד מה שכספי ניתן לבני אדם שאיני יודע מה טיבם ושלא נקפו באצבע כדי לרכשו. הריני מוחה כנגד כל הדבר בכללו; אין זה עסק, הריני מציע להחזיר את הדין והחשבון ולמחוק את כל המתנה”.

דזשוליון הזקן עמד על רגליו כל זמן שהגבר החזק והמתון הזה היה מדבר. הדברים עוררו הד בכל הלבבות משום שנתנו חיזוק להשקפתם של התקיפים ובעלי הכוח, אשר תמכו בכל עוז בתנועה כנגד הנדבנות, שתקפה באותו הזמן את בעלי השכל הישר שבקרב חברי החברה.

המלים “אין זה עסק” פעלו את פעולתן אפילו על חברי וועד ההנהגה; כל אחד ואחד בפני עצמו הרגיש בלבו שבאמת אין זה עסק. אלא שיחד עם זה ידעו את תקיפותו וקשיות ערפו של היושב ראש. אפשר שגם הוא חש בלבו שאין זה עסק, אלא שאנוס היה להגן על ההצעה של עצמו. כלום יסתלק ממנה? לא היה זה מן הסברה.

הכל יחלו ברב־תשוקה. דזשוליון הזקן הרים את ידו; המשקפים שחורי־המסגרת שבין האגודל והאצבע שלו רעדו רעידה קלה מתוך איום.

הוא הפנה את פניו אל בעל המניות התקיף והמתון ואמר אליו:

“הן גלוי וידוע לפניך, אדוני, כל יגיעו ועמלו של המשגיח הראשי המנוח בשעה שאירע הנפץ במכרה, וכלום אתה מבקש באמת ובתמים, שאציע הצעה לשנות את ההחלטה שלנו?”

“הן”.

דזשוליון הזקן העמיד את ההצעה למנין.

“היש מי שנוטה אחרי הצעה זו?” שאל כשהוא מביט סביבו במנוחה.

באותה שעה הסתכל סומס בדודו והרגיש את כוח הרצון האצור בזקן זה. איש לא נע ולא זע. אז הציץ דזשוליון הזקן ישר בעיניו של בעל המניות התקיף והמתון ואמר:

"ובכן איפוא הריני מציע לאשר ולקיים את הדין והחשבון לשנת

1. מסכימים אתם? מי שמסכים להצעה זו, מאשר את הדין והחשבון בחתימת ידו כנהוג. מי מתנגד להצעה? – אין איש. ההצעה נתקבלה. הענין השני, שעלינו לדון עליו, אדוני – –"

סומס חייך. אכן כך טיבו ודרכו של דודו דזשוליון!

ואולם באותה שעה חזר וכיון את דעתו אל בוזיניי. כמה תמוה הדבר, שהמחשבה על אדם זה מטרידה אותו אפילו בשעה שהוא שקוע בעסקיו.

הנה הביקור שביקרה אירין את הבית – אבל הרי אין בכך כלום, אלא שהיא צריכה היתה להגיד לו את הדבר. אפס כלום הגידה לו דבר מימיה? היא נעשתה מיום ליום יותר שתקנית ויותר נוחה להתרגז. הוא התפלל לאלוהים, שהבית יגמר במהרה ושהם ישתקעו שם – בריחוק מקום מלונדון. הכרך אינו יפה לה; אין עצביה חזקים למדי כדי לדור בכרך. שוב נכנסה בה רוח שטות והתחילה תובעת חדר מיוחד לעצמה!

הנאספים התחילו להתפזר, המטיף מר בוֹמס עצר את מר המינגס תחת פוטוגראפיה של המחפורת ההרוסה ותפש אותו בלולאת הכפתור לשם שיחה. מר בּוּקר הגוץ כווץ את גבות־הסמר שלו מתוך חיוך זועם וקרא לזקן סקרוֹבסוּל מלים אחדות לשם פרידה. שני אלה שנאו איש את אחיו שנאה גדולה. נפל ביניהם סיכסוך בדבר עסק של עיטרן, אשר בהשתדלותו של מר בוּקר הקטן התקשר וועד ההנהגה בחוזה עליו עם בן אחיו ולא עם סקרוֹבסול הזקן, שהיה מחזר אחרי העסק הזה. סומס שמע את המעשה מפי המינגס, שהיה אוהב לספר לשון הרע, בייחוד על מנהלים שלו חוץ מדזשוליון הזקן, שאימתו היתה מוטלת עליו.

סומס היה מצפה לשעת הכושר בשעה שבעל־המניות האחרון יצא מן החדר ניגש אל דודו, שחבש באותו רגע את המגבעת לראשו, ואמר אליו:

“הרשני לדבר עמך רגע אחד, דודי דזשוליון?”

לא היה ברור מה התקוה שתלה סומס בשיחה זו.

חוץ מאותו מין יראת־הכבוד המסתורית שהשפיע דזשוליון הזקן על כל הפורסייטים על ידי התבונה הפילוסופית שלו, או אפשר – כמו שאומר היה וודאי המינגס – על ידי הסנטר שלו – היתה מצויה תמיד שנאה כמוסה בין האיש הצעיר והאיש הזקן. דבר זה ניכר היה מתוך אמירת השלום הקרירה, שהיו אומרים איש לרעהו, מתוך הרמיזות המפורשות, שהיו מרמזים זה על זה, ואפשר שהיתה נובעת מתוך ההכרה שהכיר דזשוליון הזקן בקשיות־העורף הכבושה של האיש הצעיר (שהוא קרא לה בשם “עקשות לב”) או מתוך הספק שהגה בסתר לבו אם יוכל להשפיע עליו לפי דרכו.

שני הפורסייטים הללו, אשר בכמה בחינות היו שני הפכים גמורים, היו מחוננים איש לפי דרכו – ובמידה יתירה משאר בני המשפחה – אותה הסגולה של ההבחנה הפקחית בטיב “העסקים”, המשמשת סימן מובהק למעמד שהם נמנים עליו. כל אחד מהם עלול היה להגיע לידי מעלה רמה בחיים במקצת של הצלחה והזדמנות טובה; כל אחד מהם עלול היה להיעשות פינַנסיסטן מצויין, קבלן גדול או איש־מדינה; אלא שדזשוליון הזקן, שהיו חליפות ותמורות למערכי רוחו, היה עשוי – בהשפעה של סיגארה או של תכונתו הטבעית – אם לא לבזות את מעלתו הרמה, הרי על כל פנים לפקפק בערכה, מה שאין כן סומס, שלא היה מעשן סיגארות מימיו.

חוץ מזה, היה מנקר תמיד בלבו של דזשוליון מכאוב כמוס על אשר בנו של דזשמס – של אותו דזשמס, שנחשב תמיד בעיניו בריה ריקה – עושה חיל והולך ומצליח, תחת אשר בנו של עצמו – –!

ואחרון אחרון – הרי גם הוא עמד בתוך התהום של לשון הרע המשפחתית ככל אחד מבני הפורסייטים – הנה הגיעה לאוזניו בימים האחרונים השמועה הרעה על בוזיניי, אשר עם כל היותה סתומה ולא־ברורה היה בה כדי להרגיזו. ורגש הגאוה שלו נפגע על ידה פגיעה קשה.

כדאי לציין שההתמרמרות שתקפה אותו היתה מכוונה לא כנגד אירין אלא כנגד סומס. המחשבה שאשתו של בן אחיו (משום מה אין בר נש זה משגיח עליה יפה! – התרעם עליו שלא בצדק, כאילו יכול היה סומס להשגיח עליה במידה יתירה מכפי שעשה!) הדיחה אחריה את ארוסה של דזשוּן היה בה כדי להעליבו עלבון קשה מנשוא. ומאחר שראה את הסכנה, לא התעלם ממנה בחרדת נפש כמו שעשה דזשמס, אל הכיר בדעה הצלולה שלו שהדבר קרוב לאמת, משום שבאמת עלול היה קסמה של אירין לצודד את הלבבות!

הם עזבו את אולם האסיפה ויצאו אל הרחוב המלא רעש ותשואות והוא שיער בנפשו מה הענין, אשר סומס רוצה לדבר עליו עמו. שעה ארוכה היו מהלכים יחד ואין דובר דבר: סומס היה פוסע פסיעות קטנות וחשאיות בדרכו ודזשוליון הזקן היה צועד בקומה זקופה כשהוא משתמש בסוכך שלו כבמקל־טיול.

הם נפנו אל רחוב שקט לפי הערך, כי דזשוליון הזקן אחז את דרכו אל עבר מורגייט סטריט לישיבת הוועד של חברה אחרת.

באותה שעה פתח סומס ואמר כשעיניו כבושות בקרקע: “הנה קבלתי את המכתב הזה מבוזיניי. קרא־נא מה שהוא כותב; ראיתי צורך לעצמי להודיעך את הדבר. הוצאתי על הבית הזה יותר הרבה מכפי שדימיתי תחילה והייתי רוצה לברר את המצב תכלית הבירור”.

דזשוליון הזקן נתן עיניו במכתב שלא ברצון וקראהו בחטיפה וענה ואמר: “הריהו מדבר דברים ברורים למדי”.

"הוא מדבר על “חופש פעולה”, השיב סומס.

דזשוליון הזקן הציץ בו, ההתרגזות והאיבה הכבושה כלפי פרחח זה, שכבר התחיל מסכסך אותו בעסקיו שלו, באה עכשיו לידי התפרצות.

“אם אינך מאמין בו, משום מה אתה מעסיק אותו במלאכה?”

סומס העיף בו מבט חטוף מן הצד ואמר: “כבר איחרתי את המועד ואת הנעשה אין להשיב. עכשיו הריני חושש אשר אם אתן לו חופש פעולה, שוב לא יניחני להיזקק לשום דבר. כסבור הייתי, אשר אם תואיל לדבר עמו, תשפיע עליו יותר ממני והוא ישמע לך!”

“לא”, אמר דזשוליון הזקן אמירה פסקנית, “איני רוצה לטפל בזה!”

מדברי הדוד ובן אחיו ניכר היה שיש בהם כוונה כמוסה שהיא מן העיקר ושלא ביטאו אותה מן השפה ולחוץ. ומבטי עיניהם, שהעיפו זה בזה, היו משמשים מעין הוכחה לדבר.

“טוב איפוא”, אמר סומס, “כסבור הייתי, שעלי להגיד לך זאת למען דזשון; רציתי להודיעך, שלא אסבול שום מעשה שטות!”

“אבל מה לי ולדבר?” הפסיקהו דזשוליון הזקן.

“אינני יודע”, אמר סומס, אשר כיון שפגע בו מבטו החד, נתבלבל ושוב לא יכול להגיד את יתר הדברים שבלבו. “מכל מקום עשיתי את שלי הגדתי לך את הדבר”, הוסיף ואמר סומס בפנים זועפים לאחר שהתעודד ממבוכתו.

“הגדת לי!” קרא דזשוליון הזקן. “איני יודע מה כוונתך. הנה אתה בא ומטריד את דעתי בדברים כגון אלה. אני איני רוצה לדעת את העסקים שלך, טפל בהם בעצמך!”

“יפה אמרת”, השיב סומס בתקיפות דעת, “את זאת אעשה!”

“ובכן שלום לך”, אמר דזשוליון הזקן והם נפרדו והלכו להם.

סומס חזר לאחוריו ונכנס אל בית־אוכל מפורסם וציווה להביא לו מנה של לָָכִיס מעושן וכוס שַאבְּלי. אך לעתים רחוקות היה אוכל הרבה באמצע היום ולא היה אוכל אלא מעומד, כי סבור היה שהעמידה יפה לכבידו, שהיתה בריאה כל צרכה, אלא שהוא תלה בה את כל פגעי רוחו והתרגזותו.

משגמר את אכילתו חזר לאטו בראש מורד אל הקונטורה שלו ובשעת הליכה לא שת לבו אל אלפי בני האדם העוברים על פניו, כשם שהם לא שתו לבם אליו.

בערב של אותו היום קיבל בוזיניי את התשובה הזאת על מכתבו:

"פורסייט, בֶסטֶר ופורסייט

נוטאריונים"

"2001, בראנטש ליין, פאולטרי, א. ס.

17 לחודש מאי 1887."

"בוזיניי יקירי!

"קיבלתי את מכתבך, אשר דבריו התמיהוני תמיהה רבה. כמדומה לי שיש לך חופש פעולה ושכל הימים היה חופש זה נתון לך, שכן איני זוכר שהסכמת אפילו פעם לאחת ההצעות שהצעתי לך לרוע מזלי. בתתי לך ‘חופש’ פעולה, ככל אשר אתה דורש, הריני מבקש ממך שיהא גלוי וידוע לפניך שהוצאות בנין הבית שאתה צריך למסרו לי כולו משוכלל ומתוקן, בצירוף שכרך (כפי מה שהתנינו עליו) אינן צריכות לעלות יתר על הסכום של שנים־עשר (12.000) אלף לירות. סכום זה ממציא לך תחום־פעולה רחב וככל הידוע לך הריהו גדול הרבה מכפי שדימיתי להוציא לכתחילה.

הנני עבדך הנאמן

סומס פורסייט".

ביום שלאחריו קיבל סומס מאת בוזיניי את הפיתקה הזאת:

"פיליפ ביינס בוזיניי

"ארכיטקטון

"309, סלוֹן סטריט, ס. וו.

"18 לחודש מאי.

"פורסייט יקירי!

אם סבור אתה, שבענין חמור כגון שיכלול פנימי של בית הריני יכול לשעבד עצמי מראש לסכום מדוייק תכלית הדיוק עד כדי לירה אחת, הנני חושש שאינך אלא טועה. רואה אני שקצת בכל הענין וגם בי, ולפיכך אין טוב לפני מאשר לסלק עצמי מן המלאכה.

ברגשי כבוד פיליפ בוזיניי"

סומס שקל בדעתו זמן הרבה ומתוך עינוי־נפש את פרשת התשובה שעליו להשיב, ובשעה מאוחרת בלילה, לאחר שאירין עלתה על משכבה ערך סוף סוף בחדר האוכל את המכתב שלהלן:

"בוזיני יקירי!

"סבור אני שמבחינת טובתי וטובתך אתה לא מן הרצוי הוא לנטוש את המלאכה במצבה של עכשיו. לא התכוונתי לאמור, אשר אם תוציא עשר או עשרים או חמישים לירות יותר מן הסכום האמור במכתבי, יקום סיכסוך־דברים ביני ובינך. וכיון שכך, הריני מבקש ממך לחזור ולשקול שוב פעם את הענין בדעתך ולהשיבני דבר. ניתן לך חופש־פעלה גמור לפי התנאים שבחליפת־מכתבים זו והריני מקוה שתמצא לך דרך לגמור את שיכלול הבית, אשר לגבי ההוצאות שלו וודאי אי אפשר לו לאדם להיות דייקן גמור, ככל הידוע לי היטב.

“הנני ז”עבדך הנאמן

“סומס פורסייט”.

תשובתו של בוזיניי נתקבלה ביום המחר וזו לשונה:

20 לחודש מאי.

פורסייט יקירי!

"הריני מסכים.

פיליפ בוזיניי.

 

פרק ששי: דְּזשׁוֹלְיוֹן הַזָּקֵן בְּגַן הַחַיּוֹת    🔗

דזשוליון הזקן גמר את האסיפה השניה שלו – שהיתה ישיבה רגילה – במהירות יתירה. הוא נהג את נשיאותו כדיקטאטור גמור וביד חזקה כל כך, שחבריו־המנהלים זממו להתקומם כנגד תאות המרות שלו, שהלכה ורבתה, ושוב לא רצו לשאת ולסבול אותה, ככל אשר אמרו בפירוש.

הוא נסע ברכבת התחתית עד לתחנת פורטלֶנד רוֹד ומשם נסע במרכבה אל גן החיות.

הוא הלך שמה לשם אחד מאותם הראיונות שלו, אשר בזמן האחרון נעשו מצויים ביותר. החרדה שחרד על דזשון ועל “התמורה שנעשתה בה”, ככל אשר אמר, חרדה שהלכה וגדלה, היא היא שהביאה אותו לידי הראיונות הללו.

היא התבודדה ופניה דלו; כשהיה מדבר אליה, לא החזירה לו תשובה או הטיחה קשות כנגדו או יש אשר מראיה ענה בה שהיא מבקשת לבכות. היא השתנתה שינוי גמור והכל בשל אותו בוזיניי. והיא שתקה ולא רצתה להגיד לו דבר!

ויש שהיה יושב שעה ארוכה על כסאו ומהרהר הירהורים, עתונו מונח לפניו והוא לא קרא בו והסיגארה הכבויה בין שפתיו. הן היא היתה משמשת לו תמיד בת־לויה נאה מיום היותה בת שלוש ואילך! והוא אהב אותה אהבה רבה כל כך!

כוחות חזקים מן המשפחה, מן המעמד ומנהג דרך ארץ ביטלו את השמירה ואת הלקוח שלו; מאורעות מאיימים, שהוא לא יכול לעמוד בפניהם הטילו עליו את צלם. וכאדם הרגיל להיות מהלך בשבילו המיוחד ולעמוד על דעתו היה זועף ולא ידע על מי הוא זועף.

הוא הגיע אל שער גן החיות מתמרמר כנגד הרכב שהיה נוסע לאטו; ואולם מאחר שהיה מחונן מזג נאה להיות נהנה מן הטוב והנעים שבכל רגע, שכח מיד את מורת רוחו עם כשהלך הלוך וקרוב אל מקום הפגישה.

על סוללת האבנים אשר למעלה מסוּגַר־הדובים עמד בנו ושני נכדיו, וכשראוּ את הזקן הולך ובא, מיהרו וירדו למטה ורצו לקראתו והוליכוהו אל בית־האריות. הקטנים נטפלו אליו מזה ומזה ואיש איש מהם אחז באחת מידיו, אלא שדזשולי, שסורר ועיקש היה כאביו, החזיק את הסוכך של אביו זקנו בדרך הפוכה כשהוא מתכוין לצוד את רגלי הבריות בבית־האחיזה שלו.

דזשוליון־הבן הלך אחריהם.

כשראה את אביו מהלך עם בניו היה הדבר בעיניו כעין מחזה של משחק, אבל ממין המחזות המביאים את הרואה לידי צחוק מתוך דמעות. זקן מהלך עם שני ילדים קטנים יכול אדם לראות בכל עת ובכל שעה שביום; אבל כשראה דזשוליון־הבן את אביו עם דזשולי ועם הולי, נדמה לו שהוא צופה ורואה דברים הצפונים במעמקי לבנו. ההתמכרות הגמורה, שהישיש רם־הקומה התמכר באותה שעה לפעוטות שמימינו ומשמאלו, היה בה משל עדינות הנוגעת עד הלב, מכיון שדזשוליון־הבן נוח היה להתפעל מטבע בריתו, התחיל מחרף ומגדף בחשאי. המראה הזה הרעיש את לבו במידה שאינה יאה לאיש מן הפורסייטים, אשר מי שאינו יודע לכבוש את רגשותיו לא נחשב בעיניהם למאומה.

הם באו עד בית־האריות.

בגן הבוטאני נערכה היום חגיגת־בוקר והמונים המונים של פורסייטים – כלומר בני אדם לבושים נאה, שהיתה להם מרכבה משל עצמם – באו משם אל גן החיות כדי להשביע כל צרכם את עיניהם בעד ממונם קודם שישובו הביתה.

“הבה נלכה אל גן החיות”, אמרו איש אל רעהו, “אין לך שעשוע גדול מזה!” אותו היום היה יום של שילינג דמי־כניסה ובוודאי יעדרו שם כל אותן הבריות הפשוטות, שאין לעמוד במחיצתן.

הם התלקטו שורות שורות לפני הטור הארוך של כלובים והסתכלו בחיות הצהובות הצמאות לטרף אחורי השבכות והיו מצפות לתענוג היחידי, שנזדמן להן אחת לעשרים וארבע שעות. כל מה שהחיה היתה רעבה ביותר, כן הרבתה לצודד את לב רואיה. אלא שדזשוליון־הבן לא יכול לברר לעצמו משום מה היא מצודדת כל כך את לב הרואים, אם משום שהללו מקנאים בה בשל התיאבון שלה, או בשביל שנחה דעתם בראותם שהתיאבון הזה קיבל סיפוקו חיש מהר כל כך. לאזניו הגיעו הערות שונות, כגון: “כמה מנוול מראהו של נמר זה!” “הוי, כמה נחמד הוא! הבט וראה את פיו הקטן!” “אכן נחמד הוא באמת. אל תתקרבי אליו יותר מדי, אמא!”

ולעתים קרובות היה אחד או השני ממשמש בחשאי בכיסיו שמאחור והביט מסביבו כחושש שמא הורק מה שבתוכם על ידי דזשוליון־הבן או על ידי אדם אחר, המציץ לנגדו שלא מתוך תאות־נפש.

אדם בעל בשר ומפוטם כל צרכו, שהיה לבוש חזיה לבנה, הפליט לאטו בין שיניו: “אין זו אלא רעבתנות גרידה, אי אפשר שתהיינה רעבות. הרי אינן מעמלות את גופן בתנועה”. אך יצאו הדברים האלה מפיו והנה חטף נמר אחד נתח כבד שותת דם, והאיש המפוטם צחק. אשתו, שהיתה לבושה שמלה לפי המודה הפאריזאית ומלחצי־אף של זהב מרכבים על אפה, נזפה בו ואמרה: “היך יכול אתה לצחוק, הארי? הרי המראה איום כל כך!”

דזשוליון־הבן העלה קמטים במצחו.

אף על פי שחדל להתייחס אל תנאי חייו מנקודת השקפה אישית ביותר, עם כל זה היו מעוררים בקרבו לפרקים מין רגש של יהירות, והמעמד שעליו היה נמנה לשעבר – מעמד בעלי המרכבות – היה מגרה בייחוד את כוח הליצנות שלו.

לכלוא ארי או נמר בסוגר וודאי מעשה ברברי הוא, אבל שום אדם בן תרבות לא יסכים לדעה זו.

המחשבה, שמעשה ברברי הוא לכלוא פראי חיות בכלוב וודאי לא עלתה למשל, אפילו על לבו של אביו מימיו; הוא נמנה על בני האסכולה הישנה, שהחזיקה בדעה שכליאת קופים ופנתרים בסוגר הריהי מעשה הנאה לבני אדם ויש בו משום תועלת חינוכית; אסכולה זו וודאי סבורה היתה, שבמרוצת הימים אפשר להביא בינה בלב היצורים הללו לבל יעשו מעשה שטות לגווע מעוצר יגון ומכאוב־לב על היותם עצורים בכלובים של שבכת ברזל ולגרום בכך הפסד ממון לחברה, שתצטרך לקנות אחרים תחתיהם! בעיניו שלו, כאשר בעיניהם של כל הפורסייטים, גדול היה ערך התענוג שאדם מתענג למראה הבריות הנאות הללו העצורות בשבי; תענוג זה הכריע לדעתם את העוול שבדבר שאדם צד וכולא חיות, אשר שגגה היתה לפני יוצר בראשית שנתן להן דרור. הלא טובה עשו עם החיות שגאלו אותן מן הסכנות הרבות לאין ספור, שהיו צפויות להן בהיותן משוטטות במרחב, ונתנו להן את היכולת לקיים את תפקידן במדור מיוחד, בטוח מכל פחד! לאמתו של דבר מי יודע אם חיות הבר לא נוצרו להיות סגורות בכלובים!

ואולם מכיון שדזשוליון־הבן היה מטבעו אדם שאין משוא פנים לפניו, נמלך בדעתו ובא לידי המסקנה, שעוול הוא לחשוב למעשה ברברי מה שבעצם אינו אלא חוסר של כוח דמיון; שהרי אף אחד מן המחזיקים בדעה זו לא היה מימיו במצב דומה לזה של החיות שנכלאו בכלובים, ולפיכך אי אפשר לדרוש ממנו שיבין לרוחן ולרגשותיהן.

רק לאחר שיצאו מן הביבר – דזשויליי והוֹלי היו מלאים תענוג והתפעלות לאין קץ – מצא לו דזשוליון הזקן שעת כושר לדבר עם בנו על הענין שהיה קרוב ביותר ללבו. “איני יודע מה לעשות”, פתח ואמר; “אם תהיה נוהגת והולכת כמו שנהגה עד עכשיו, איני יודע מה יהא בסופה. רציתי שתלך אצל הרופא, אלא שהיא מסרבת. אין היא דומה אלי אף במשהו. היא דומה בכל לאמך. קשת־עורף כפרד! כשהיא ממאנת לעשות דבר, לא תעשנו ויעבור עליה מה!”

דזשוליון־הבן חייך כשהוא מעיף את עיניו בסנטרו של אביו. כמוה כמוך", הירהר בלבו, אלא שהתאפק ולא אמר כלום.

“זאת ועוד אחרת”, המשיך ואמר דזשוליון הזקן, “הרי לך אותו בוזיניי. הייתי מתאווה לרוצץ את גלגלתו של בחור זה, אלא שאיני יכול, אף על פי – אפס איני רואה סיבה לדבר, מפני מה לא תעשה זאת אתה”, הוסיף כמפקפק.

“וכי מה עשה? אם אין שלום ביניהם, מוטב שתתפרד החבילה!”

דזשוליון הזקן הציץ בבנו. עכשיו כיון שבאו לדבר בענין הנוגע ליחסים שבין איש ואשה, נעשה חשדני. הוא חשד בדזשוֹ, שהשקפתו בנידון זה הריהי וודאי פרוצה ביותר.

“איני יודע מה דעתך אתה על הענין הזה”, ענה ואמר: “אפשר שאתה מלמד עליו זכות – לא הייתי תמה על זה כל עיקר; אבל אני סבור שהוא מתנהג בדרך מגונה, ואם יזדמן לפני, אגיד לו זאת בפירוש”. והוא חדל מדבר בענין זה ועבר אל ענין אחר.

אי אפשר היה לו לדבר בנו על עצם טיבו ומהותו של מעשה־הבגידה שעשה בוזיניי. כלום לא עשה בנו כמעשה הזה (וגם רע ממנו) לפני חמש־עשרה שנה? עדיין לא נראה מה יהא סוף התוצאות של מעשה־השטות ההוא!

גם דזשוליון־הבן שתק; הוא עמד מיד על מחשבותיו של אביו, כי לאחר שירד מעל מרומי השקפה פשוטה וטבעית על הדברים שבעולם, נעשה רגשני ותפיסתו נתחדדה ביותר.

דעתו על עסקי איש ואשה, שנקבעה אצלו לפני חמש־עשרה שנה, היתה שונה יותר מדי מדעתו של אביו. על פני תהום זו שהפרידה ביניהם אי אפשר היה לגשור גשר.

הוא פתח ואמר בקרירות רוח: “וודאי חשקה נפשו באשה אחרת?”

דזשוליון הזקן העיף בו מבט סתום וענה: “איני יודע; כך אומרים הבריות!”

“אם כן וודאי אמת הדבר”, העיר פתאום דזשוליון־הבן; “והללו וודאי אמרו לך מי היא אותה אשה?”

“הן”, ענה דזשוליון־הזקן, “אשתו של סומס!”

דזשוליון־הבן התאפק ולא שרק בשפתיו מרוב תמיהה. מאורעות חייו של עצמו נטלו ממנו את היכולת לשרוק לשמע מקרה שכזה; הוא הציץ באביו וצל של חיוך חלף ועובר על פניו.

אם אביו ראה את החיוך הזה, הנה לא שת אליו לב.

“הן היא ודזשון היו ידידות אהובות זו על זו!”

“צר לי על דזשון, התינוקת העלובה!” אמר דזשוליון־הבן רכות. בדמיוני עדיין נצטיירה דזשוּן כתינוקת בת שלוש.

דזשוליון הזקן עמד פתאום תחתיו וענה ואמר: “איני מאמין בשמועה זו אף משהו. כל זה אינו אלא סיפור־אגדה של נשים בלות. המציא לי מרכבה, דזשו. הנני עיף עד מות!”

הם עמדו באחת הפינות שברחוב וצפו שמא תעבור מרכבה ריקה ובינתיים חלפו על פניהם מרכבות נושאות פורסייטים מכל המינים, שחזרו מגן־החיות. כלי הסוסים, תלבושת המשרתים, עור־הסוסים המבהיק – הכל התנוצץ והזהיר לנוגע החמה של חודש מאי.

אחת המרכבות האלה, שהיתה רתומה לצמד סוסים אמוצים־בהירים, עברה על פניהם במהירות יתירה. היא היתה מרקדת על קפיציה הגבוהים וארבע הנפשות שבתוכה דמו כאילו הן מתנדנדות בעריסה.

מרכבה זו משכה אליה את עיניו של דזשוליון־הבן, ופתאום הציץ והכיר על גבי מושבה שמאחור את דודו דזשמס; הוא הכיר אותו בבירור, למרות מה שזקן־הלחיים שלו הלבין ביותר. ממולו ישבו רחל פורסייט ואחותה הבכירה והנשואה וויניפרד דארטי; הן החזיקו סוככים בידיהן שהגנו על גביהן מפני החמה; תלבשתן היתה נאה והן הרימו את ראשיהן למעלה כשני עופות שבגן־החיות. לצדו של דזשמס הסב דארטי ועליו סורדוט חדש, שיצא זה עתה מתחת המחט שהיה מכופתר הדק היטב, ועל פרקי ידיו מנצנצת רצועה רחבה של המאנשיטין הלבנים שלו, שהבלטה בהקפדה יתירה מתוך שרוולי הבגד.

ברק מיוחד, אם גם מעומם, קורטוב נוסף של לַכָּה משובחה או של מרקָה משובחה ייחד את צורתה של מרכבה זו והפלה אותה מכל שאר המרכבות; ודומה היה כאילו סגולה מופלאה – כאותה הסגולה המופלאה המבדילה בין “היצירה האמנותית” לאמתה ובין “התמונה” הפשוטה – מציינת אותה כמרכבת הנצחון הטיפוסית, ככסא כבודה ותפארתה של המלכות הפורסייטית.

דזשוליון הזקן לא ראה אותם בעברם; הוא ליטף ושידל את הולי הקטנה שהיתה עיפה, אבל היושבים במרכבה הרגישו בחבורה הקטנה. הגברות הרימו פתאום את ראשיהן למעלה וגוננו על עצמן בסוככיהן מתוך תנועות־ידים רועדות; דזשמס הוציא בתמימות את פניו, שהיו דומים באותה שעה לראשו של עוף גדול, ופער לאטו את פיו. אחר הלכו ונתקטנו עיגולי הסוככים הדומים למגינים וסופם שנתעלמו מן העין.

דזשוליון־הבן ראה שהכל הכירוהו, ואפילו רחל הכירה אותו, אותה רחל אשר בזמן שקיפח את זכותו להיות נחשב לבן משפחת הפורסייטים וודאי לא היתה אלא בת חמש־עשרה.

הללו לא נשתנו הרבה מאז ועד עתה! הוא נזכר במראה המרכבה שלהם באותו הזמן: אמנם הסוסים, בני האדם והעגלה – כולם שונים הם כיום הזה – אלא שטבועים הם באותו חותם מלפני חמש־עשרה שנה; אותה ההתרברבות הנאה, אותה ההתייהרות המחושבת והמכוונה יפה – כולה נחת רוח ובטחון! כך היו מתנדנדים, כך היום מחזיקים את סוככי־החמה וכזאת היא הרוח החופפת על הכל – כאז כן עתה.

ומרכבה אחר מרכבה חלפה ועברה זו אחר זו בזהרי החמה והיושבים בה חוסים תחת חופת הסוככים הגבוהים.

“דודי דזשמס עבר זה עתה על פנינו עם בנותיו”, אמר דזשוליון־הבן.

אביו הביט לאחוריו ואמר: “כלום ראני דודך? הן? המ! תמיהני לשם מה נתגלגל ובא למקום זה?”

בו ברגע עמדה מרכבה ריקה ודזשוליון הזקן עצר אותה.

“בקרוב נשוב נתראה, נערי שלי!” אמר אל בנו. “אל תשית לבך לדברים שאמרתי לך על בוזיניי – איני מאמין לשמועה זו!”

והוא נשק את הילדים, אשר ביקשו לעצרו, ועלה אל המרכבה ונסע לדרכו.

דזשוליון הבן נטל את הולי על זרועותיו ועמד בלי־נוע בפינת הרחוב והביט אחרי המרכבה ההולכת ומתעלמת.

 

פרק שביעי: מְסִבָּה שֶׁלְּאַחַר הַצָּהָרַיִם אֵצֶל טִימוֹתִי    🔗

אילו היה דזשוליון הזקן אומר עם עלותו אל המרכבה: “איני רוצה להאמין לשמועה זו”, כי אז וודאי היה מביע רגשותיו הבעה נאמנה ביותר.

המחשבה כי דזשמס ובנותיו ראוהו בחברת בנו לא דייה שעוררה בקרבו אותה מורת רוח, שקמה בקרבו בכל פעם כשאדם סיכל את עשתונותיו, אלא חזרה וליבתה אותה השנאה הכמוסה והטבעית המצויה בין אחים, אשר שרשיה – עסקי קנאה ותחרות פעוטים בחדר התינוקות – הולכים ומתחזקים, הולכים ומעמיקים ברבות הימים ומגדלים במסתרים צמח, אשר בעונתו הריהו מבכר פירות מרים מאין כמותם.

עד עכשיו לא היתה מצויה בין ששת האחים שום טינה אחרת חוץ מזו שמקורה בחששה הטבעית, שכל אחד מהם היה חושש שמא חברו עשיר ממנו. רגש זה התחזק בלבם והגיע לידי המדרגה העליונה של סקרנות מחמת קרבת המות – שהוא הסוף לכל מעשי התּחרות שבין הבריות – ומחמת “שמירת הסוד” של מנהל העסקים שלהם, שהתחכם והעלים מניקולאס את מידת ההכנסה של דזשמס, מדזשמס את זו של דזשוליון הזקן, ומדזשוליון הזקן את זו של רודזשר, ומרודזשר את זו של סוויתין, תחת אשר על ניקולאס היה אומר לדזשמס, שוודאי אדם עשיר הוא – דברים שהיה בהם כדי להרגיז ביותר את רוחו של זה. רק טימותי בלבד היה יוצא מן הכלל משום שהיו לו שטרי־המלוה הבטוחים של המדינה.

ואולם עכשיו קם והפריד בין שנים מהם רגש אחר, רגש של עלבון, למן אותו הרגע שדזשמס החציף ותקע את חוטמו לתוך הענינים שלו – כך ציין את מעשה־הסקרנות של דזשמס – שוב לא האמין דזשוליון הזקן בכל אותו המעשה בבוזיניי. אחד מבני משפחתו של “אותו ברנש” הקל בכבוד נכדתו שלו! הוא היה מובטח, שאך דיבה הוציאו על בוזיניי. ודאי יש סיבה אחרת, שגרמה לו להפיר את בריתו אתה. אין זאת כי אם דזשון הכעיסתו תמרורים, שהרי קפדנית ורתחנית היא מאין כמוה!

הוא החליט ללכת אל טימותי ולהגיד לו משהו ממה שבלבו ולראות אם יוסיף לרמז לו רמיזות! והוא גמר בנפשו שלא להחמיץ את הדבר, אלא ללכת אליו תיכף ומיד ולעשות את כל המוטל עליו שלא יצטרך לטפל בענין זה שוב פעם.

הוא ראה את מרכבתו של דזשמס עומדת וחוסמת את הדרך לפני המבוא אשר לבית טימותי. ובכן הללו קידמוהו ובאו לשם לפניו – וודאי הם מקרקרים ומספרים שראוהו! ולא עוד אלא שגם סוסיו האפורים של סוויתין עמדו שם; הללו הסבו את חטמיהם כלפי חטמי סוסיו האמוצים של דזשמס, כאילו מדיינים בהם וממתיקים עליהם סוד.

דזשוליון הזקן הניח את מגבעתו בפרוזדור הצר על אותו הכסא, ששם היתה מונחת לשעבר מגבעתו של בוזיניי שהיו סבורים עליה שהיא חתול, והעביר בכעס את ידו על פניו עם השפם השב התלוי מטה, כאילו למחוק מהם את כל סימן של התרגשות, ועלה על המדרגה.

הוא מצא את חדר־האורחים מלא מפה אל פה. אותו החדר היה מלא כל צרכו בכל עת – אפילו בשעה שלא היו שם אורחים – אפילו בשעה שלא נמצא שם אדם – משום שטימותי ואחיותיו החזיקו במסורת של בני דורם, שאין חדר “נאה” כל צרכו אם אינו מסודר וממולא בכלי תשמיש, ולפיכך הכיל בקרבו אחת־עשרה כורסאות, דרגש, שלושה שולחנות, שני ארונות, המון כלי־צעצועים ופסנתר גדול. ועכשיו כיון שהסתופפו בו הגברת סמול, הדודה הסטר, סוויתין, דזשמס, רחל, וויניפרד, יופימיה, אשר באה להחזיר את הספר “התאוה ותרופתה”, שהיא קראה אותו עם אכילת פת שחרית, וידידתה פראנסיס, בתו של רודזשר (שהיתה המנגנת היחידה במשפחת הפורסייטים וערכה ניגונים לשירים), לא נשארה בו אלא כורסה פנויה אחת, חוץ משתי כורסאות – זו של הדודה אן עליה השלום וזו של טימותי – שעליהן לא ישב אדם מעולם, – המקום היחידי בחדר שאדם יכול היה לעמוד שם היה תפוס על ידי החתול, אשר רגלו של דזשוליון דרכה עליו מיד בבלי צדיה.

בימים האלה היה טימותי רגיל בכך שאורחים רבים מצויים אצלו תדיר. כל בני המשפחה היו מעריצים תמיד את הדודה אן הערצה של אמת, ועכשיו כיון שנפטרה מן העולם היו מרבים לבקר בביתו לעתים יותר קרובות ומאריכים לשבת שם.

סוויתין בא ראשון; הוא הסב הסבּה מרושלת על כורסה מחופה חיפוי של סאטין אדום ומוזהבת גב, ומראהו כמראה אדם המתאוה לבלות את שאר הבריות בעולם. בגופו הגדול והמסורבל, בשערות ראשו הלבנות והמעובות בפניו המגולחים, הנפוחים והדוממים היה הכינוי “בעל הבשר”, שכינהו בוזיניי, הולם אותו יפה, ובהיותו נתון בתוך חדר זה, המרובה בכלים נאים, הובלט ביותר הרושם של יצור קדמוני שעשה על רואיו.

הוא פתח בשיחה על אירין, ככל אשר רגיל היה לעשות בזמן האחרון, והביע לדודה דזשוליי ולדודה הסטר את דעתו בענין השמועה עליה המתהלכת בין הבריות שהגיעה גם לאזניו. מנם אי אפשר לה בלי מקצת פלירט, כי כך דרכה של אשה נאה; אבל ביותר מכן אין הוא מאמין. אין שום ידים מוכיחות את אשמתה; הרי בת־דעת היא במידה יתירה ויודעת היטב את החובה המוטלת עליה כלפי מצבה וכלפי משפחתה שלה! “שום שער” – הוא רצה לאמור “שערוריה”, אלא שעצם הסברה על אפשרות של שערוריה נראה לו כל כך אוילי וחסר טעם שהוא הניע את ידו הנעה של ביטול, כאילו נתכוון לאמור – “אבל רב לנו לדבר בזה!”

נניח שסוויתין דן על המצב מנקודת השקפה של רווק – אבל כלום באמת לא היתה חובה מוטלת על אדם כלפי משפחה זו, אשר רבים מבניה עשו חיל רב בכוח עצמם והגיעו לידי מעמד ידוע? ואם היו רגעים של עכירת־רוח של פסימיות והוא שמע אז את המלים “אכרים” ו“דלת העם”, שנאמרו לגבי אבותיו, כלום האמין בדבר?

לא! הוא החזיק בסתר לבו בדעה החביבה עליו, שאחד מאבות אבותיו ודאי אדם חשוב היה.

“מובטחני שכך הוא”, אמר פעם אחת לדזשוליון הבן קודם שהלז יצא לתרבות רעה. “הביטה אלינו – הנה הצלחנו ועשינו חיל! וודאי יש לנו יחוס־אבות!”

הוא היה מחבב את דזשוליון־הבן חיבה יתירה: חברים הגונים היו לו לנער זה בבית תלמודו והוא היה מודע ומכיר לבניו של אותו הנבל הזקן סיר טשארלס פיסט, אשר אחד מהם נעשה גם הוא בליעל כהלכה. טיבו היה נאה – וכמה גדול היה הצער והעלבון שהוא ברח עם אותה הנערה הנכריה – עם אותה האומנת! אם כך גזר מזלו שיברח, משום מה לא ברח עם אשה שהיתה להם לכבוד! ומה היתה אחריתו? – הריהו פקיד בעסקי האחריות של ללויד! לא עוד אלא שאומרים עליו שהו גם מצייר תמונות – תמונות! ארור הוא! הרי עליו היה להיעשות בסופו סיר דזשוליון פורסייט, בארוֹניט, לזכות למושב בפרלאמנט ולהיות בעל אחוזה בכפר!

סוויתין היה האיש, אשר תקפהו אותו היצר המתעורר אם במוקדם ואם במאוחר בלב אחד מבניה של כל משפחה חשובה והוא עמד והלך אל בית הפקידות לעניני יוחסין כדי לחקור ולדרוש שם את תולדות היחש שלו. שם אמרו לו, שבלא ספק הריהו שייך לאותה המשפחה המפורסמה פורסיט ששמה נכתב באות I שהסימניה שלה היא “שלושה מגינים מימין על מצע שחור עם קוים אדומים בו”, והביעו את התקוה שבוודאי יקבל את הסימניה הזאת.

אבל סוויתין לא עשה זאת, אלא כיון שנודע לו שהסמל של אותה משפחה היה “פַסיוֹן” עם הסיסמה “,למען פורסיט”, עמד וקבע את צורת הפסיון על גבי מרכבתו ועל גבי כפתורי הרַכָּב שלו את הסמל יחד עם הסיסמה קבע על נייר־המכתבים שלו. ואולם מן הסימניה הדיר עצמו הנאה מקצתו משום שהיה חושש אשר אם יצייר אותה על מרכבתו יהא הדבר נראה כהתהדרות שוא, כיון שהוא משתמש בה בלי תשלום, והוא שנא את ההתהדרות וההתרברבות, מקצתו משום שכדומה לכל איש מעשי שבמדינה חש בלבו רגש של בחילה ושל בוז כלפי דברים שלא יכול להבין את טיבם – ו“שלושה מגינים מימין על מצע שחור עם קוים אדומים” היו בעיניו חתיכה גסה שקשה לבלוע אותה.

ואף על פי כן לא שכח מעולם מה שאמרו לו באותו בית הפקידות, אשר אם ישלם בעד הסימניה יהא רשאי להשתמש בה, והדברים האלה נתנו חיזוק להכרתו הפנימית שהנהו דזשנטלמן. גם יתר בני המשפחה סיגלו להם, בלי משים, את ה“פסיון” והחמוּרים שבהם נטלו לעצמם אפילו את הסיסמה; רק דזשוליון הזקן לבדו הסתלק מן הסיסמה, כי אמר עליה שאינה אלא דבר־הבאי מחוסר טעם והגיון.

אפשר שבני הדור הישן ידעו את פרשת המאורע ההיסטורי שבגללו זכו לסמל שלהם, וכשדחקו בהם ושאלום על כך במפגיע, הודו מיד שסוויתין מצא אותו באחד הספרים, ובלבד שלא לדבר שקר, לפי שלא היו נוחים לדבר שקרים וסבורים היו שאך הפראנצים והרוסים מפיחי כזבים הם.

ואולם בני הדור החדש היו נוהגים בענין זה שתיקה גמורה. הם לא רצו לפגוע ברגשותיהם של הזקנים ולא להיות מגוחכים בעיני עצמם; הם השתמשו בסמל בפשטות, בלי אומר ודברים…

“לא היו דברים מעולם”, אמר סוויתין, “נזדמן לידי לראות ולהתבונן בעיני עצמי ומעיד אני שמנהגה עם אותו ה’בוקאנייר' הצעיר, עם אותו בוזיניי, או יהיה שמו אשר יהיה, לא היה שונה במאומה ממנהגה עמי; לאמתו של דבר לא הייתי אומר…”

ואולם באותו הרגע הופיעו פראנסיס ויופימיה והוא אנוס היה לצערו להפסיק את השיחה לפי שאין סחים בענינים כאלה בפני צעירים וצעירות.

אפס אף על פי שסוויתין זעף על שהוטל עליו לעצור במלים בו ברגע שנתכוון להגיד דבר חשוב, בכל זאת חזרה אליו מיד חביבותו המיוחדת לו. הוא היה מחבב את פראנסיס – את “פראנסי” ככל אשר קראו לה בני המשפחה. היא היתה כל כך עליזה, ולא עוד אלא שהוא שמע עליה שהיא רכשה לה על ידי שיריה סכום נאה לצרכי תכשיטים; והוא שיבחה על כך וראה בזה סימן שזריזה ונבונה היא.

הוא השתבח שהנהו חפשי בדעות לגבי הנשים, ולפי השקפתו לא היתה שום סיבה אשר תוכל לעכב בידן מלצייר תמונות, מלכתוב דברי זמר ואפילו ספרים ובייחוד בזמן שמלאכה זו שכרה בצדה ומכניסה להן פרוטה; אין שום טעם מפני מה לא תעסוקנה בדברים כגון אלה – הרי התעסקות זו תשמור אותן מפני מעשי שטות. מה שאין כן אילו היו גברים!

“פראנסי הקטנה”, ככל אשר נהגו לכנותה מתוך זילזול הבא מטוב לב, היתה משמשת בריה חשובה ואילו אך בתור דוגמה חיה וקיימת ליחס של הפורסייטים כלפי האמנות. היא לא היתה “קטנה” כל עיקר, אלא גבוהה; שערה, אשר לגבי אדם מן הפורסייטים היה כהה למדי, יחד עם עיניה האפורות ייחדו למראיה משהו מן ה“טיפוס הקֶלטי”, ככל אשר קראו לטיפוס זה. היא חיברה נגינות, שקראה להן שמות מעין “אנחות כמוסות”, או “שקי לי אמא טרם אמות” עם חרוז חוזר כמו בשירי הלל והודיה:

"שְׁקִי לי אִמִּי טֵֶרֶם אָמוּת שְׁקִי לִי ־־ שְׁקִי לִי, אִמִּי, הָהּ!

שְׁקִי לִי, הָהּ! שְׁקִי לִי טֶֹ־רֶם –

שְׁקִי לִי, אִמִּי, טֶרֶם אָ־מוּת!"

את המלים לנגינות האלה חיברה בעצמה וכמו כן כתבה שירים אחרים. ובשעה ששרתה עליה רוח צהלה חיברה וואלסים, אשר האחד מהם, זמר של “קנסינגטוֹן”, נעשה כמעט וואלס לאומי בקנסינגטון משום שהיה לו ריתמוס ערב. חוץ מזה פירסמה “זמירות לקטנים”, שהיה בהן משל ערך חינוכי ומשל חידוד כאחד, ובייחוד הזמר “דג־הזהב של סבתא”, ואת השירה הקטנה הנקובה “מַחֲצוּ, הַצְבּוּ עֵינוֹ”, שהרוח העתידה לשלוט במדינה היתה מפעפעת בה כאילו מתוך נבואה.

כל מוציא לאור היה מוכן ומזומן להוציא את הזמירות הללו, וכתבי עתים מעין “דרך חיים נעלה” ו“מדריך נשים” היו מקלסים בהתלהבות את “כל שירה משירותיה של פראנסי פורסייט אשר שאר־רוח בהן, ברק־זוהר ורגש. השירות האלה עוררו התפעלות והביאו אותנו לידי צחוק ודמעות. הבה תוסיף מיס פורסייט ללכת בדרכה זו כי ברכה בה”.

מאחר שהיה מוטבע בפראנסי אינסטינקט הוודאי של בני משפחתה עלתה בידה על נקלה להכיר את האנשים הנאותים להפצה – אנשים אשר יכתבו עליה ואשר ידברו עליה, וגם אנשים בעלי־יכולת שבחברה – בזכרונה היתה קבועה רשימה שלמה של אנשים כאלה, שיכלה להשפיע עליהם את השפעתה הקוסמת, והיא לא הסיחה את דעתה מן הדרגה של העלאת המשכורת, שראתה בה בעיני רוחה את עתידה שלה. בדרך זו הצליחה להיעשות כבודה וחשובה בעיני הכל.

פעם אחת כשרגשותיה נתלהבו בקרבה בשל יצר אהבה – כי כל אורח חייו של רודזשר עם הספסרות שלו בעסקי בתים, שהיה מסור לה בכל לבו, עורר בלב בתו זו את הנטייה לתאותנות – עמדה והתמכרה ליצור יצירה גדולה וחמורה בצורה של סונאטה לכנור. זו היתה היצירה היחידה שלה שדעת הפורסייטים לא היתה נוחה ממנה. הם הרגישו מיד שלא תמצא לה קונים.

רודזשר, שהיה שבע נחת על שנתברך בבת בעלת כשרון ואשר רמז לעתים קרובות כלפי סכום “המעות של כיס” שהיא צברה לה בעצמה, התמרמר הרבה בשל סונאטה־לכנור זו.

“פסולת שבפסולת!” אמר עליה. פראנסי הזמינה את הכנר של יופימיה, את פלאגילוטי הצעיר, על מנת שינגנה לפניה בבית דירתה אשר בפרינסס גארדנס.

לאמתו של הדבר צדק רודזשר. אותה הסונאטה פסולת היתה – אלא זו עקה שהיתה ממין אותה פסולת, שאינה נמכרת בשוק. שכן גלוי וידוע לכל אדם מן הפורסייטים שפסולת שיש עליה קופצים אינה פסולת כל עיקר – רחוקה היא מהיות פסולת.

ואף על פי כן, למרות הסברה הפשוטה שהחזיקו בה הפורסייטים ואשר לפיה אין ערך האמנות נקבע אלא לפי מידת הרווח שהיא מכניסה, נמצאו ביניהם אחדים, כגון הדודה הסטר, – שהיתה לה הבנה יתירה בנגינה, – שמתחו ביקורת על המוסיקה של פראנסי ואמרו עליה שאינה “קלאסית”; וכיוצא בזה אמרו גם על השירים שלה, אלא שהסכימו לדעתה של הדודה הסטר, שבכלל אין בדור הזה שום פיוט וכל השירים של עכשיו אינם בלתי אם “דברים פעוטים וקלי ערך”. אין בדור הזה מי שיש בו כשרון לכתוב פואימה מעין “העדן האבוד” או “טשיילד הארולד”, אשר כיון שאתה קורא בהן הנך מרגיש שאתה קורא דבר של ממש. מכל מקום נוי הוא לפראנסי שיש לה ענין להתעסק בו. בחורות אחרות מצויות בחנויות ומבזבזות ממון על מקחות, אבל היא מרויחה ממון! והדודה הסטר והדודה דזשוליי גם שתיהן ניהנות תמיד לשמוע את כל חדשה על כל העלאה והעלאה, שהעלתה פראנסי את מידת משכורתה.

גם עכשיו הטו את אזניהן והקשיבו לחדשה שממין זה, ואף סוויתין הקשיב רב קשב, אם גם העמיד פנים כאילו אינו עושה זאת, משום שבני הנעורים הללו היו מדברים במהירות גדולה כל כך והיו מהגים וממלמלים כל כך, שלא יכול להבין לעולם מה הם סחים!

“הפליאה בעיני”, אמרה הגברת ספטימוס, “היך את עושה זאת. אני לא הייתי נועזה לעולם לעשות כך!”

פראנסי חייכה קל ואמרה: “נוח לי הרבה לבוא במשא ומתן עם גבר ולא עם אשה. נשים מבקרות קשות הן ביותר!”

“חביבה שלי”, קראה גברת סמוֹל, “לא צדקת, אין אנו מבקרות קשות כלל!”

יופימיה נתנה קולה בצחוק החרישי שלה, שנסתיים מתוך שריקה, והפליטה מפיה, כאילו שמו מחנק לגרונה: “אהה, דודתי, מות אמות מצחוק!”

סוויתין לא ראה שום סיבה לצחוק; הוא שנא את הצוחקים בשעה שהוא עצמו לא הבחין שיש כאן הלצה הראויה לבדח את הדעת. הוא שנא בכלל את יופימיה ולא היה מזכיר אותה אלא בלשון זו: “אותה הבת של ניק, מה שמה? – אותה החוורת”. כמעט שלא נעשה סנדק שלה – ודאי היה לה לסנדק, אילמלא מיחה בכל תוקף כנגד השם הלועזי שקראו לה. הוא שנא בכלל לשמש סנדק. עכשיו פנה אל פראנסי ואמר אליה מתוך חשיבות מרובה: “אכן יום נאה היום – המ – לגבי תקופת־שנה זו”. ואולם יופימיה שהיה גלוי וידוע לפניה יפה, שהוא סירב להיות לה לסנדק, פנתה אל הדודה הסטר והתחילה מספרת לה כיצד ראתה את אירין, אשת סומס, בבית־המרכולת הגדול.

“יחד עם סומס?” שאלה הדודה הסטר, אשר הגברת סמוֹל עדיין לא מצאה לה הזדמנות לסיח לה את המאורע.

“יחד עם סומס? חלילה לה!”

“כלום היתה מהלכת יחידה בעיר?”

“זאת לא זאת! מר בוזיניי היה עמה. היא היתה לבושה הדר”.

ואולם כיון ששמע סוויתין את השם אירין, מיד נשא את עיניו והביט קשה אל יופימיה, אשר מעולם לא היתה נאה בלבושה, ושום לבוש לא ייפה את מראיה, ענה ואמר:

“וודאי היתה לבושה כאחת הגברות הכבודות. אך תענוג הוא לראות אותה!”

באותה שעה באו דזשמס ובנותיו. דארטי, שהתגעגע על כוס משקה, ירד מעל המרכבה באחד הרחובות באַמשָלה שעליו לסור אל רופא־השינים שלו, ומשם נסע במרכבה אחרת ועכשיו כבר ישב סמוך לדלת הזכוכית אשר בקלוב שלו.

הוא סיפר לידידיו, שאשתו רצתה שילך עמה לשם עריכת כמה ביקורים. אבל אין את נפשו לדברים כגון אלה – מה לו ולצרה זו!

הוא קרא למלצר ושלחהו החוצה להוודע מי זכה במרוץ־הסוסים, שהיה בשעה 4:30. הוא אמר, שעיף הוא ככלב, ודבריו היו נכונים, כי כל אותו הבוקר היה נוסע עם אשתו מ“ראווה” אל “ראווה”. לסוף השתמט וברח. הרי צורך הוא לאדם להיות חי את חיי עצמו!

באותה שעה הציץ בעד דלת־הזכוכית – הוא אהב את המקום הזה, שממנו יכול היה לראות את כל עובר ושב – ולאסונו או לאשרו ראו עיניו את סומס, שעבר לאטו לרוחב הרחוב מתוך כוונה גלויה להיכנס אל הקלוב, שגם הוא היה אחד מחבריו.

הוא קפץ ועמד על רגליו, תפס את הכוס שלו וגימגם מה שגימגם על מרוץ הסוסים של שעת 4.30 ומיהר והתחמק לחדר המשחק בקלפים, אשר סומס לא היה נכנס שם לעולם. כאן, בתוך האור הקלוש בחדר, היה חי בבדידות גמורה את חיי עצמו עד שעת שבע ומחצה, היינו עד אותה השעה, אשר כידוע לו וודאי כבר יצא סומס מן הקלוב.

בכל פעם שהתגבר עליו יצרו ללכת וליטול חלק בשיחותיהם של המסובים אצל דלת־הזכוכית, היה אומר וחוזר ואומר אל נפשו שלא מן הראוי לו – לא מן הראוי לו בשום פנים לסכן עצמו ולהתחיל במחלוקת עם סומס בזמן שעסקי הממון שלו ירוּדים הם כל כך ובזמן “שאותו זקן” (כלומר דזשמס) עדיין פניו זעומות למן אותו המעשה במניות־הנפט, שאירע שלא באשמתו שלו.

אילו ראהו סומס בקלוב, וודאי היתה השמועה מתגלגלת ובאה לאזני אשתו ומתוך כך היה מתגלה לה, שהוא לא היה אצל רופא השינים כל עיקר. הוא לא ראה מימיו משפחה כזו, שכל שמועה “מתגלגלת” ועוברת בה כל כך מאיש אל רעהו. הוא ישב בין השולחנות הירוקים ורוחו מרה עליו, ופניו, אשר עין הזית להם, נזעמים וקודרים, רגליו, הנתונות בתוך מכנסים של אריג בעל רבועים, מוּרכּבוֹת זו על גב זו ונעלי הלכּה שלו מבהיקות ונוצצות בתוך האפלולית. הוא ישב ונשך את אצבעו ושקל בדעתו היכן יקח מעות אם הסוס “ארֹטיק” לא זכה בגביע של לֶנְקֶסְטר.

הוא הפנה מתוך מורת רוח את הירהוריו כלפי הפורסייטים. כמה מגונה היא כנופיה זו! אי אתה יכול להוציא מהם פרוטה – ואם הוצאת, הרי עלה לך הדבר בעמל וביגיעה לאין קץ. קמצנים ארורים הם בעסקי ממון; אין ביניהם אפילו ספורטאי אחד חוץ מדזשורזש. אותו ברנש סומס, למשל, היה מתעלף, אילו ניסית ללוות ממנו עשרה כסף, אם לא היה מתעלף, היה מציץ בך מתוך החיוך הארור שלו המלא יהירות, כאילו אדם אבוד אתה משום שאתה זקוק למעות.

אותה האשה שלו (פי דארטי נתמלא שלא לרצונו ריר תשוקה) – הוא ניסה להתרעות עמה בידידות, שהרי מדרך הטבע הוא שאדם מבקש להתרעות עם גיסה נאה, אבל אותה (הוא השתמש במחשבתו במלה גסה) לא שעתה אליו – היא הציצה בו כאילו היה חלאת אדם – ובכל זאת מוכן ומזומן הוא להתערב, שעלולה היא לפרוץ גדרים. הוא היה מכיר את הנשים יפה; לא לחנם חנן אותן הטבע עינים רכות כל כך ודמות נאה כל כך; סוד זה יוודע בקרוב לאותו סומס, אם אך יש ממש בדברים ששמע על אותו “בוקאנייר”.

דארטי קם מעל כסאו, עבר בחדר ועמד לפני המראה שממעל לכרכוב הקמין והסתכל שעה ארוכה במראה פניו של עצמו. הפנים הללו עם השפם המדונג שלהם ועם החתימה הכבודה של זקן־לחיים נדמו כאילו היו טבולים בשמן־פשתן; ולחרדת לבו הגדולה הבחין דארטי באבעבועה, שהתחילה עולה וצומחת בצד חטמו הכפוף השמנוני.

בינתיים מצא דזשוליון הזקן את הכסא הפנוי היחידי שבחדר־האורחים הנאה של טימותי. ביאתו הפסיקה את השיחה, ככל אשר ניכר היה בבירור, והביאה את המסובים לידי מבוכה גלויה. ואולם הדודה דזשוליי, שהיתה מפורסמה בטוב לבה, נזדרזה מיד להשרות שוב רוח טובה על המסובים.

“יודע אתה, דזשוליון”, פתחה ואמרה, “זה עתה דיברנו, שלא היית כאן ימים רבים; אלא שאין אנו תמהים על כך. ודאי אתה טרוד ביותר? הנה הגיד לנו דזשמס, שהימים ימי עסקים מרובים והכל טרודים – –”

“וכי כך אמר?” השיב דזשוליון הזקן כשהוא נותן את עיניו בדזשמס. “בני האדם לא היו טרודים כל כך, אילו התעסק כל אחד בשלו ולא בעסקי אחרים”.

דזשמס שישב תפוש־הירהורים על כורסה נמוכה וברכיו מבצבצות למעלה, פשט ברוגז את רגליו ופגע באחת מהן בחתול, אשר ברח מפני גזשוליון הזקן וביקש לו מפלט על ידו.

“הרי יש כאן חתול”, אמר בקול מביע עלבון כשהוא משיב בתנועה נרגזה את רגלו לאחר שהרגיש בלחיצה שהיא לחצה גוף רך ושעיר.

“יש כאן חתולים הרבה”, אמר דזשוליון הזקן כשהוא מעביר את מבטיו מפני אחד אל פני משנהו. “זה עתה דרכה רגלי על זנבו של אחד מהם!”

הכל החרישו.

אז פתחה הגברת סמול את פיה, כשהיא משלבת אצבעותיה ומביטה מסביבה במנוחה חגיגית, ושאלה: “ומה שלומה של דזשון החביבה?”

ניצוץ של בדיחות־דעת הבהיק בעיניו החמורות של דזשוליון הזקן. אכן אשה יחידה במינה היא דזשוליי זו! כשרון מופלא לדבר תהפוכות מאין כמוה!

“רע לה!” ענה ואמר; “לונדון אינה יפה לבריאותה – אוכלוסיה מרובים יותר מדי ורב יותר מדי הלהג והפיטפוט אשר בקרבה”. הוא הטעים את דבריו הטעמה יתירה והציץ שוב בפני דזשמס.

איש לא דיבר דבר.

הכל הרגישו את הסכנה שבדבר לפתוח פה ולהעיר הערה כל שהיא. משהו מן הרגשה של גזרת הגורל, התוקפת את רואיה של טראגדיה יוונית, התפשט בחדר זה, המלא כלים נאים, והתגנב אל לב הזקנים השבים הלבושים סורדוטים ואל לב הנשים המפורכסות ומקושטות לתפארה, אשר דם אחד היה נוזל בעורקי כולם ואשר כולם היו דומים זה לזה דמיון שאינו נתפס לעין.

אמנם הם לא הבחינו בזה הבחנה ברורה ומדעת – כי הופעתן של רוחות רעות המבשרות פורענות אינה אלא דבר המסור להרגשת הלב.

באותה שעה קם סוויתין ממקומו. הוא לא רצה לשבת כאן על מנת שישרו עליו הרגשות כאלה – לא הוא האיש, אשר יניח למי שהוא להפיל עליו שממון. הוא חזר אילך ואילך בחדר מתוך חשיבות מופרזה וחבק את ידו של כל אחד ואחד.

“הגידי בשמי לטימותי”, אמר עם פטירתו, “שהוא מפנק עצמו יותר מדי!” אחר פנה אל פראנסי שנראתה לו אותה שעה “יפת תואר”, והוסיף ואמר: “הבה נערוךיחד מסע־טיול באלה הימים”. ואולם מיד עלה לפניו זכרו של מסע אחר, רב מאורעות, שהיה לשיחה בפי הבריות והוא עמד רגע אחד דומם ועיני הזכוכית שלו פקוחות לרווחה, כאילו רצה לעמוד על משמעות הדברים שהוציא מפיו. פתאום נמלך וגמר, שלא איכפת לו כלום מה שיאמרו עליו, הוא פנה אל דזשוליון הזקן ואמר אליו: “היה שלום, דזשוליון! אל תהלך בלי מעיל, סופך שתלקה באישיאס או במחלה אחרת כמותה!” והוא בעט בעיטה קלה בחתול בקצה נעל־הלכּה שלו ועמד וסילק מן החדר את גופו רב־המידות המסורבל.

כשנפטר והלך לו, הציץ כל אחד בחשאי בפני חברו, כדי להבחין את הרושם שעשתה עליו המלה “מסע טיול” – אותה המלה שנתפרסמה לגנאי וזכתה לערך מכריע כידיעה רשמית יחידה, כביכול, הכרוכה באותה השמועה העמומה והמעציבה, הנישאת על שפת־הלשון של בני הַמשפחה.

יופימיה לא יכלה להתאפק וצחקה צחוק קצר ואמרה: “אשׁרי, שדודי סוויתין לא הזמינני אני לנסוע לטייל עמו!”

הגברת סמול רצתה לפייס אותה ולסלק את המבוכות הקטנות, ששיחה זו עלולה היתה לגרום, לפיכך השיבה: “חביבה שלי, כך דרכו שהוא אוהב לטייל עם מי שלבוש יפה ויש בו כדי לאצול עליו מקצת מזיו תפארתו. לעולם לא אשכח את מסע הטיול שערך עמי פעם אחת. מסע זה היה פורענות גמורה בשבילי!” ופניה העגולים ועבי־הלחיים צהבו רגע אחד מנחת־רוח משונה; ואולם בעוד רגע קדרו וזעפו ודמעות ניצנצו בעיניה, כי נזכרה פתאום במסע טיול שערכה לפני הרבה שנים עם ספּטימוס סמוֹל.

דזשמס, שחזר ושקע בהירהורים נרגזים כשהוא יושב בכורסה הנמוכה שלו, ניעור פתאום וקם ואמר: “אכן אדם מגוחך הוא סוויתין זה!” אלא שדבריו נאמרו מן השפה ולחוץ ולא בלב תמים.

שתיקתו של דזשוליון הזקן ומבטי עיניו הקשים הפילו על כולם מעין שיתוק. הרושם שפעלו דבריו פגע בו בעצמו והביאו מבוכה – שכן רושם זה חיזק, כנראה, את ערכה של השמועה, שהוא בא על מנת לבטלה מן העולם. ואף על פי כן עדיין זעף לבו בקרבו.

עדיין לא נפרע מהם כל צרכו – לא, לא – עדיין עתיד הוא להכותם בשבט פיו אחת ושתים!

הוא לא נתכוון “להכות בשבט פיו” את בנות אחיו, שהרי לא התקוטט עמן – שכן אשה צעירה ונאה נשאה תמיד חן וחסד מלפני דזשוליון הזקן – אבל אותו בר־נש דזשמס ושאר בני החבורה – אולי במידה מועטה מכן – כולם ראויים ליטול את שלהם מתחת ידו. והוא עמד ושאל היכן הוא טימותי.

דומה שהדודה דזשוליי הרגישה בדבר שסכנה צפויה לאחיה הצעיר ממנה, ולפיכך ניזדרזה פתאום והציעה לו תּה: “הוא נצטנן ונתקלקל בעמדו שם בחדר כל אותו הזמן שהמתַּנוּ לך, אבל סמיתר תבשל לך תה חדש”.

דזשוליון הזקן קם ממקומו. “יישר כוחך”, ענה ואמר, כשהוא מישיר להביט על דזשמס, “אלא שאין לי פנאי לשתות תה – לספר לשון הרע ולשאר הדברים כגון אלה! הגיעה השעה שאלך הביתה. היי שלום, דזשוליה; היי שלום, הסטר; היי שלום, ויניפרד!”

והוא מנע עצמו מיתר נימוסי הפרידה ונפטר והלך לו.

וכיון שישב שוב במרכבתו, מיד נח כעסו ודעתו נתקררה, כי כך דרכו תמיד כשהיה מתקצף ורותח – מאחר ששפך את חמתו, מיד שככה ופגה. באותה שעה התמלאה נפשו תוגה. אפשר שסתם את פיהם – אבל בכמה עלתה לו סתימה זו! היא עלתה לו במחיר הידיעה הברורה, שאותה השמועה שהוא מאן להאמין בה, אמת היא. דזשון הריהי עזובה ונטושה – והכל בשביל אשת בנו של אותו בר־נש! הוא הרגיש שהשמועה אמת היא, אלא שכפה עצמו לנהוג כאילו אך בדות היא.

שש הנשים והגבר האחד, שנשארו בחדר־האורחים הקטן, התחילו מדברים ברווחה ובאוות־נפש, בכל מידת יכלתם לאחר מאורע כזה, שכן אף על פי שכל אחד מובטח היה שמימיו לא סיפר לשון הרע, הרי כיוצא בזה גלוי וידוע היה לכל אחד, ששאר הששה עשו זאת; משום כך היו כולם נרגזים ומבולבלים. רק דזשמס לבדו שתק, כי היה נבוך ונדהם עד מעמקי נפשו.

ופתאום פתחה פראנסי ואמרה: "יודעת את, כסבורה אני, שהדוד דזשוליון השתנה בשנה האחרונה שינוי גדול עד מאוד. מה דעתך, אַתּ, דודתי הסטר?

הדודה הסטר נרתעה רתיעה קלה לאחור ואמרה: “הוי, שאלי־נא את הדודה דזשוליי! אני איני יודעת כלום בענין זה!”

איש לא ערב את לבו להסכים בפירוש לדברי פראנסי ורק דזשמס שהיה קודר וזועף ועיניו כבושות בקרקע מילמל:

"הוא הפך לאיש אחר ושוב אין בו אף החצי ממה שהיה''.

“הכרתי זאת זה כמה”, הוסיפה ואמרה פראנסי; “הוא נזדקן במידה מבהילה!”

דודה דזשוליי הנידה בראשה; כל פניה הפכו פתאום עצבת אחת גדולה לאין שיעור.

“וי לו לדזשוליון המסכן!” ענתה ואמרה, “הרי אין מי שידאג לו!”

ושוב שלטה שתיקה; ופתאום קמו חמשת האורחים בבת אחת כאילו כל אחד נתיירא להישאר יחידי, ונפטרו והלכו להם.

הגברת סמול והדודה הסטר והחתול נשארו שוב בודדים בבית. קול סגירת דלת, שבקע ועלה אל החדר מרחוק, הודיע את דבר ביאתו של טימותי.

באותו ערב, בו ברגע שנפלו חבלי שינה על עיני הדודה הסטר, אשר חדר משכבה שבירכתי הבית שימש לפנים חדר משכב לדודה דזשוליי קודם שאותה הדודה השתקעה בחדרה של הדודה אן, נפתחה הדלת ונכנסה הגברת סמול ולראשה חבוש צניף אדום ובידה נר.

“הסטר!” קראה הנכנסת, “הסטר!”

סדין היצוע של הדודה הסטר השמיע קול רישרוש קלוש.

“הסטר”, חזרה ואמרה הדודה דזשוליי, כדי להיות מובטחה בטחון גמור, שאמנם עוררה אותה משנתה, “הריני דואגת וחרדה הרבה לשלומו של דזשוליון המסכן. מה?” הדודה דזשוליי הטעימה מלה זו הטעמה יתירה, “מה עלינו לעשות למענו, לדעתך אַתּ?”

שוב רישרש סדין יצועה של הדודה הסטר והיא ענתה ואמרה בקול נשמעה בו מעין בקשת רחמים קלושה: “מה עלינו לעשות? ומנין לי לדעת זאת?”

הדודה דזשוליי נפטרה ויצאה מלפניה כשדעתה נתקררה. היא התאמצה לנעול אחריה את הדלת בזהירות גדולה ביותר, כדי שלא להפריע את הסטר היקרה מלישון, אלא שהדלת נשמטה מבין אצבעותיה וננעלה מאליה בקול רעש.

משחזרה אל חדרה, עמדה אצל החלון ובעד סדק הווילאות, שהיו פרושים ומתוחים היטב כדי שלא יראנה איש, הציצה אל הלבנה שהופיעה מעל לאילנות של הפארק. היא ניצבה דומם וצניפה האדום מאהיל על פניה העגולים והמפיקים יגון ועיניה רטובות מדמעה והירהרה ב“דזשוליון היקר”, שכל כך זקן היה וכל כך גלמוד היה; היא הירהרה איך ובמה תוכל להיות לו לעזר ולהועיל ואיך תדבק נפשו בה והוא יאהבנה כאשר לא אהב אותה איש מיום – מיום שספטימוס האומלל נפטר והלך לעולמו.

 

פרק שמיני: נֶשֶׁף מְחוֹלוֹת בְּבֵית רוֹדְזשֶׁרְס    🔗

ביתו של רודזשר אשר בפְרינסֶס גַארדֶס היה מלא אורה מבהיקה. נרות של שעוה לאין מספר היו דולקים בנברשות של בדולח ורצפת־הפארקייט של חדר־האורחים הכפול החזירה את ברק שפעת הנוגה הזה. מן החדר הזה הוצאו כל כלי־הבית והועלו על הכְּבָשׁים העליונים של המדרגות ותחתיהם העמדו לאורך הקירות אותם צרכי־השימוש המשונים של הציוויליזאציה הקרויים “כורסאות לנשפי מסיבות כבודות”. על ידי כך לבש אותו החדר צורה של אולם מרווח וגדל־מידות לאמתו.

באחת הפינות הרחוקות עמד פסנתר חבוי בין ענפי תמרים עם טופס של “זמר קנסינגטוֹן”, שהיה מונח על הכּן לתוי־הנגינה.

רודזשר סירב להזמין מקהלת נוגנים. הוא לא יכול לתפוס בשום פנים מה צורך יש להם במקהלה; הוא לא רצה להיזקק להוצאת־ממון זו והענין נתבטל. פראנסי (אמה, אשר רודזשר הביא אותה זה כמה לידי קילקול־עיכול כרוני, פרשה ועלתה במקרים כאלה על משכבה) אנוסה היתה להסתפק בכך שהזמינה מנגן צעיר אחד תוקע בקוֹרנֵייט, כדי שנגינתו תהא משמשת תוספת והשלמה לנגינת הפסנתר. ולא עוד אלא שסידרה את התמרים סידור מופלא כזה, אשר כל מי שאינו מסתכל לפני ולפנים יכול היה לדמות, שכמה וכמה מנגנים חבויים באותה הפינה המוצנעת. היא גמרה בלבה לצוות על המנגנים לנגן בקול רם – שהרי הקורנייט כוחו יפה להפליט המון קולות, אם אך ידע אותו התוקע להכניס את כל נפשו בתקיעתו.

היא עשתה כל מה שביכלתה ו“עברה”, כמה שאומרים המשכילים האמריקנים בלשונם, – על כל פנים “עברה” דרך כל אותו הלאבירינת המסובך של תחבולות וטכסיסי־מזימה, שהיה צורך בהם כדי שהכל יהיה נראה מהודר כל צרכו ועם זה יהיה נערך במכוון למידת־החיסכון הבריאה המצויה באדם ממשפחת הפורסייטים. היא התהלכה ממקום למקום כשהיא נועלת את נעלי־הידים שלה ועיניה צופיות בכל צפיה אחרונה, למרות רזון גופה נראתה הדורה בשמלתה, שצבעה צבע המַאיס, בשפעת הטוּל שכיסתה את כתפיה.

היא נשאה ונתנה עם השמש השכיר (כי רודזשר לא היה מחזיק בביתו אלא משרתות) על עסקי היין. היא הסבירה לו, כי מר פורסייט מבקש שיעלה תריסר בקבוקי יין שאמפאניה של ווייטליי. ואם היין הזה יכלה (היא לא היתה סבורה שיכלה, משום שרוב הגברות וודאי תשתינה מים), יוסיף עליו עוד את הלגין של יין שאמפאני שיש כאן, עליו להשתדל ולעשות כתבונתו שיספיק.

אכן מאוס היה עליה לדבר על ענינים כאלה עם אחד השמשים; הדבר היה שלא לפי כבודה; אבל מה יכלה לעשות אם אביה גרם לה לכך? אין ספק בדבר, שלאחר כל העיכובים שעיכב רודזשר את עריכת נשף המחולות, ודאי ירד עוד מעט אל האולם ופניו רעננים ומצחו הגבנוני מבהיק, כאילו היה הוא העורך המסדר את הנשף. והוא יחייך ובוודאי יוליך את היפה בנשים אל הסעודה; ובשתי שעות בלילה, בעצם צהלת החגיגה והריקודים, ילך בחשאי אל המנגנים ויצוום לנגן את ההימנון “אל נצור את המלכּה” וללכת הביתה.

פראנסי היתה מתאווה בכל מאודה, שייעף עד מהרה ויתגנב ויעלה על מטתו.

שלוש או ארבע הרעיות הקרובות לה, שהיו מצויות באותה שעה בבית לשם נשף המחולות, סעדו עמה בחדר קטון ועזוב שבעלייה סעודה חטופה, שלא היה בה אלא תה ובשר־תרנגולת צונן. הגברים נשלחו לסעוד אל הקלוב, לפי שמורגש היה שמן הצורך הוא להשביע את בטנם השוקקה.

בתשעה שעות בדיוק הופיעה הגברת סמול לבדה. בלשון מדברת נאה, כיד הדברנות הטובה עליה, לימדה זכות על טימותי שנמנע מלבוא, אלא שלא הזכירה כלל את הדודה הסטר שברגע האחרון ביקשה שיניחו לה ולא יציקוה. פראנסי קיבלה אותה בחביבות נפרזה והושיבתה על אחת הכורסאות הכבודות ושם הניחה אותה להיות יושבת יחידה ועגומת־פנים בשמלת הסאטין שלה, שצבעה צבע הנרד – זו הפעם הראשונה מיום מותה של הדודה אַן שהיא לבשה צבעונים.

באותה שעה יצאו רעותיה של פראנסי מחדריהן וכאילו על פי מעשה כשפים היתה כל אחת ואחת מהן לבושה שמלה בעלת צבע אחר, אלא שכולן עטו שפעת טוּל על כתפיהן ועל חזיהן, משום שכולן רזות ודקות־בשר היו במידה שאינה יאה לנערה. כולן הוצגו לפני הגברת סמול, שאף אחת מהן לא שהתה עמה יותר משניוֹת מועטות. הן התכנסו בחבורה והיו מספרות יחד ומקמטות בידיהן את כרטיסי־הריקודים שלהן ומביטות בחשאי אל הדלת מתוך צפייה לגבר הראשון.

אחר באה בבת אחת חבורה שלמה של בני משפחת ניקולאס ובעקבותיה הופיע יוסטייס ומרעיו – סיעה של בחורים קודרי פנים, שריח חריף של טאבאק היה נודף מהם.

אחריהם באו בזה אחר זה שלושה או ארבעה ממאהביה – מעריציה של פראנסי; היא אלצה את כל אחד מהם להבטיח לה לבוא בשעה מוקדמה. כולם היו מגולחים למשעי ועליזים; דומה שעינו של כל אחד מהם לא היתה צרה בחברו והוא לא הקפיד כל עיקר על מציאותו כאן. הם הבליטו את קצות העניבה שלהם והיו לבושים חזיות לבנות וגרבים עם משבצת ומטפחותיהם היו תחובות לתוך המאנשיטות שלהם. תנועותיהם היו קלות וזריזות ורוח צהלה של אנשים שהצהלה היא אומנותם היתה שרויה עליהם, כאילו באו לכאן לעשות גדולות ונצורות. בשעת המחול לא נחה על פניהם אותה רוח החגיגיות הנאדרה השפוכה על פני האנגלי המרקד, אלא מראיהם היה תמים, מלא חביבות ונעימות. הם היו מקפצים ומסובבים את בת זוגם בפסיעות גסות ולא הקפידו לכוון את לבם לקצב והמידה של הנגינה.

על המחוללים האחרים הביטו מתוך זילזול – הלא הם גדוד קלי הרגלים, הגבורים של מאות ריקודים בקנסינגטון – והם הם העתידים להביא לעולם את תורת הנימוסים המהוגנים, את משפט החיוך כהלכתו ואת מעשה המחול לכל חוקתו האמתית.

והנה שפע ובא הזרם של יתר האורחים; אמהות ודודות המשמשות כרובים סוככים לצעירות תפסו להן מקום לאורך הקיר לנוכח הפתח, תחת אשר עולי הימים קלי הרגלים הסתובבו בסערה בתוך האולם.

מספר הגברים היה מועט ומראה הגברות שלא זכו לבני זוג היה נוגע עד הלב כנהוג במקרים כאלה: הן חייכו אותו החיוך הסבלני העגום שפירושו" “אל־נא תחשוד בי חנם! הריני יודעת שלא תגש אלי! איני מצפה לכך!” פראנסי היתה משדלת את אחד ממעריציה או את אחד הבחורים, שעדיין לא בגר כל צרכו, ואומרת לו: “עשה זאת למעני והרשני להציגך לפני מיס פינק, הריהי נערה נאה באמת!” והיתה מוליכה אותו אל אותה נערה ואומרת: “מיס פינק – מיסטר גַאתֶּרְקוֹל. אפשר עדיין יכולה את לכבדו במחול?” ומיס פינק חייכה את החיוך המעושה שלה והסמיקה משהו והחזירה: “הו! כמדומני שאוכל!” והיא כיסתה בידה את הכרטיס החלק שלה וכתבה עליו את שם גאתרקול למחול המיוחד השני, ככל אשר הציע לה, כשהיא הוגה בתאות־נפש את השם הזה באותיותיו.

ואולם בשעה שאותו העלם מילמל ואמר שגדל החום בחדר והוא נפטר והלך ממנה, חזרה ושקעה במצבה הקודם, מצב של צפייה ללא תוחלת, ועל שפתיה ניצנץ שוב החיוך הסבלני העגום שלה.

אמהות היו מפקחות על בנותיהן, כשהן מנפנפות לאטן בפניהן במניפות שבידן, ומבין ריסי עיניהן היתה ניכרת כל פרשת גורל בנותיהן באותו הנשף. הן עצמן ישבו שעות על שעות, יגעו עד מות, דממו או סחו זו עם זו מתוך פירכוס – אבל לא השגיחו בכך, ובלבד שהנערות תבלינה את עתן בנעימים! אבל אבוי להן, אם נטל עליהן לראות שמזלזלים בבנותיהן ואין איש משגיח עליהן! אהה! הן חייכו, אבל עיניהן היו דוקרות את הלב כעיניו של ברבור פצוע. באותה שעה היו מתאוות לתפוש את הבחור גאתרקול – את השחצן המתייפה הזה – בקצות המכנסים המהודרים שלו ולסחוב אותו אל בנותיהן!

וכל האכזריות והמתלאה של החיים, כל הפאתוס וחליפות הגורל שלהם, כל זחיחות הדעת, שכחת אדם את עצמו ומידת הסבלנות שבהם התרגשו באותה שעה על שדה־הקרב שבאולם המחולות הזה!

פה ושם נראו מאהבים – לא כמאהביה של פראנסי, שהיו ממין מיוחד, אלא מאהבים פשוטים – והם רועדים, מסמיקים ודוממים ומבקשים זה את זו במבטים מעופפים, מבקשים להיפגש ולבוא במגע בתוך המבוך והתסבוכת של המחולות, וכשנזדמנו לפעמים ורקדו יחד הבהיקו עיניהם ברק זוהר, שהפליא את המסתכל בהם.

בעשר שעות בדיוק הופיע דזשמס עם בני משפחתו – אֱמילי, רחל, וויניפרד (את דארטי השאירו בבית משום שבאחד הנשפים הקודמים בבית רודזשר שתה יותר מדי יין שאמפאני) והצעירה סיסילי, שזוהי הפעם הראשונה שהביאוה אל בין הבריות. אחריהם באו במרכבה סומס ואירין, שסעדו היום בבית אביהם.

כל הגברות הללו נשאו כתפות במקום טוּל – ועל ידי שחשפו את שארן יותר מטפח הוכיחו בעליל שבאו מאחת הפינות החשובות והמהודרות שבנאות הפארק.

סומס השתמט מלבוא במגע עם המרקדים ותפס מקום אצל הקיר. הוא העלה על שפתיו את החיוך הקלוש שלו, שהיה משמש לו מגן, עמד והסתכל. וואלס בא אחר וואלס. זוג אחר זוג חלף ועבר על פניו בשפתים מחייכות, בצחוק ובקטעי שיחה, או בשפתים לחוצות זו אל זו ובעינים תרות וחופשות בתוך הדוחק; או יש אשר השפתים היו פתוחות ודוממות והעינים מביטות אלה באלה. וריח החגיגה, ריח של פרחים, של שערות ושל בשמים האהובים על הנשים, התערב עד למחנק עם החמימות של ליל הקיץ.

סומס עמד דומם והיה מחייך חיוך שהיה בו משהו של בוז, ודומה היה שאין הוא רואה כלום; ואולם יש אשר עיניו מצאו מה שביקשו ומיד נצמדו אל אחת הנקודות שבתוך הערבוביה המתחלפת והחיוך גווע על שפתיו.

הוא לא רקד עם שום אשה. כמה גברים היו מרקדים עם נשותיהם; החוש שלו לגבי הלכות “דרך ארץ” לא הרשהו לעולם לרקד עם אירין מיום נשואיהם ואלוהי הפורסייטים לבדו יודע, אם מצא בזה תנחומים ורווחה לנפשו ואם אין.

היא עברה על פניו כשהיא מרקדת עם גברים אחרים ושמלתה, שצבעה צבע אירוס, התנפנפה מסביב לרגליה. היא היתה מרקדת נאה ונפשו קצה משמוע את דברי הנשים, שאמרו אליו מתוך חיוך עגום: “כמה יפה ריקודה של אשתך, מר פורסייט – אכן תענוג הוא להביט אליה!” ונפשו קצה מלענות אותן, שהוא מצדד את מבטי עיניו, לאמור: “האומנם?”

זוג צעיר עמד בסמוך לו ונופף חליפות במניפה ועל ידי כך התרגשה רוח־מפלשת לא־נעימה. אותו הזוג היה פראנסי ואחד ממאהביה. הם עמדו וסחו על אהבה.

הוא שמע מאחריו את קולו של רודזשר, אשר דיבר עם אחד השמשים ונתן לו פקודה בדבר סעודת ערבית. הכל היה כאן משל דרגה שניה! הלוואי ולא בא לכאן! הרי הוא שאל את אירין, אם היא מבקשת שילווה אליה, והיא חייכה אותו החיוך שלה, שיש בו כדי להוציא אדם מדעתו, וענתה ואמרה לו: “לאו!”.

למה איפוא בא לכאן? כבר עבר רבע שעה ועיניו לא ראוה אפילו. למרבה הצרה הנה הולך ובא אצלו דזשורזש עם רוח הליצנות השפוכה על פרצופו, ושוב לא היה סיפק בידו להשתמט מפניו.

“אפשר ראית את ה’בוקאנייר'?” אמר אליו בדחן וותיק זה. “הוא כולו ערוך וחמוש למלחמה – גזוז שיער וכיוצא בזה!”

סומס השיב שלא ראהו ומיד עבר את האולם, שנתרוקן למחצה לרגל הפסקה שבין המחולות, ונפנה ויצא אל הגזוזטרה והציץ מטה אל הרחוב.

אל הבית קרבה ובאה מרכבה ובה אורחים מאחרים ומסביב לפתח התגודדו אחדים מאותם סקרנים הסבלנים שברחובות לונדון, שאתה מוצא אותם אצל כל בית שאור מבהיק וקול נגינה בוקעים ועולים מתוכו. הדמויות השחורות המנוולות הללו הפנו את פניהן אל הבית מתוך סקרנות אוילית שהקניטה את סומס: משום מה מתירים לבריות הללו להתגודד כאן? משום מה אין השוטר מגרש אותם?

ואולם השוטר לא השגיח בהם. הוא עמד כנטוע במסמרים על גבי רצועת השטיח המתולע, שהיתה פרושה על פני המרצפת, ופניו, שביצבצו מתחת לקובעו, הפיקו אותה הסקרנות האוילית כפניהם של אותם בריות.

מעבר לרחוב, מבעד לסורג, ראה סומס את ענפיהם של אילנות, שהתנודדו תנודה קלה ממפח הרוח לאור הפנסים שברחוב; ומשם והלאה ראה את האור המנצנץ בחלונות העליונים שבבתים אשר מעבר השני – אותם החלונות המאירים דומים היו לעינים הצופות ומַביטות אל תוך הדממה השחורה שבגן. ממעל לכל היה פרוש הרקיע, אותו הרקיע הנפלא של לונדון שהבהיק מנוגה הבבואה של אורות פנסים לאין ספור שהיה משמש כיפה זרועת כוכבים הנטויה מעל לנגעי בני אדם והזיות בני אדם – איספקלריה ענקית לברק תפארת ועוני, המשתרעת לילה לילה מתוך ליצנות של ידידות מעל למילי מילין של בתים וגנים, של ארמונות וסחי מאוס, מעל לפורסייטים, שוטרים וסקרנים סבלנים שברחובות.

סומס חזר לאחוריו ומתוך הפינה החבויה שעמד שם הציץ אל תוך האולם המלא אורה. על הגזוזטרה היה האויר צח ומצונן מאשר באולם. הוא ראה את האורחים החדשים שבאו – הללו היו דזשון וזקנה. למה באו בשעה מאוחרת כל כך? הם עמדו אצל הפתח ומראיהם עגום. אכן משונה הדבר, שהדוד דזשוליון יצא מביתו בלילה, בשעה מאוחרה כל כך! משום מה לא באה דזשון אצל אירין כמו שנהגה תמיד? ופתאום נזכר שהוא לא ראה את דזשון זה ימים רבים.

הוא הסתכל בה מתוך שמחה לאיד, והנה ראה שפניה השתנו: הם הלבינו כל כך, שנדמה לו כי עוד מעט ותפול ארצה, ואחר האדימו כאש. הוא הפנה את מבטיו אל עבר מבטי עיניה כדי לגלות את הסיבה שעוללה שינוי זה בפניה, והנה ראה את אשתו יוצאת שלובת זרוע עם בוזיניי מגן־החורף אשר בקצה האולם. היא הרימה את עיניה והביטה אליו כמשיבה תשובה על שאלתו והוא הצמיד אליה את מבטיו ולא גרע ממנה עין.

סומס חזר והביט אל דזשון. היא הניחה את ידה על זרועו של דזשוליון הזקן ודומה שהיא ביקשה ממנו דבר. הוא ראה שפני דודו מפיקים מבע של תמיהה ואחר פנו ויצאו שניהם דרך הפתח ונעלמו מעיניו.

שוב התחילה הנגינה – נגינה של וַואלס – סומס עמד בכוך שבחלון דומם כפסל, פניו קופאים, החיוך נעלם מעל שפתיו והוא עדיין מצפה. לא היו רגעים מועטים ובריחוק של אמה אחת מן הגזוזטרה האפלה עברה אשתו ובוזיניי. הוא צד את ריח ציצי הגארדיניה שבידה, הוא ראה את חזה עולה ויורד, את הגעגועים אשר בעיניה, את שפתיה הפתוחות למחצה, ראה מין ארשת מוזרה בפניה, שלא ראה כמותה מעולם. הם רקדו ועברו על פניו לפי קצב הנגינה האטי והמרטט, ומדומה היה לו שהם דבקים ונצמדים זה לזה; הוא ראה אותה כשהיא מרימה את עיניה אל בוזיניי וחוזרת ומשפילה אותן – והעינים מלאות רוך ואופל.

פניו חוורו עד מאוד והוא חזר אל הגזוזטרה ונשען עליה והציץ מטה; אותן הדמויות עדיין עמדו והציצו מתוך קשיות עורף וטימטום דעת אל החלונות המוארים שמלמעלה, וגם השוטר הפנה את פניו אל החלונות ולטש אליהם את עיניו, ואל הסקרנים לא שעה. אל מבוא הבית קרבה ובאה מרכבה ושתי דמויות עלו אליה והמרכבה זזה ונסעה מזה…

דזשון ודזשוליון הזקן ישבו לסעוד באותו הערב בשעה הרגילה. הנערה היתה לבושה שמלתה המצויה, הרכוסה עד הצואר, וגם דזשוליון הזקן החליף את בגדיו.

בשעת סעודת הבוקר דיברו על נשף המחולות שבבית הדוד רודזשר; היא רצתה ללכת לשם; היא אמרה, ששטות היתה בה ששכחה לבקש את מי שהוא להוליכה אל הנשף. עכשיו כבר עבר הזמן לכך.

דזשוליון הציץ בה בעיניו החדות. הרי דזשון רגילה היתה לבקר תמיד את הנשפים בלוית אירין! והוא נתן בה מבט תמה ושאל: “משום מה אי את הולכת עם אירין?”

דזשון החזירה, שאין את נפשה ללכת עם אירין, ושהיא תאות ללכת אל הנשף רק אם זקנה יואיל – אך הפעם הזאת – להלוות אליה – ולו אך לשעה קלה! –

כשראה דזשוליון הזקן שהיא משתוקקת כל כך ללכת ומראיה מלא צער, נאות לה מתוך ריטון. הוא אמר לה, שאין הוא מבין לשם מה היא מבקשת ללכת אל נשף זה, אשר בוודאי יהיה עלוב ביותר; ולא עוד אלא שחלושה היא ואין בה כוח לבקר נשפים! היא זקוקה לאוירו של ים והוא נכון להוליכה אל אחד ממקומות הים לאחר שיפנה מעסקיו. אין היא רוצה לעזוב את העיר? סופה לקפח את חייה! והוא העיף אליה מבט מלא יגון והוסיף לאכול את ארוחתו.

דזשון יצאה מן הבית בבוקר השכם ושוטטה בחום היום בעיר ללא מנוחה. גופה הקטן והקליל, אשר בזמן האחרון היה כל כך קלוש ומרושל, היה כולו אש לוהטת. היא קנתה לעצמה פרחים. היא היתה זקוקה לכך – היא שאפה לכך שיהא מראיה נאה ביותר. הרי הוא יהיה שם! היא ידעה היטב שקיבל כרטיס־הזמנה. היא תַראהו בעליל, שאחת היא לה. ואולם במעמקי נפשה גמרה לקנות באותו ערב שוב את לבבו ולהשיבו אליה. היא שבה הביתה כולה נרגשת ונסערת ועם אכילת סעודת הבוקר דיברה ארוכות וקצרות מתוך התעוררות, ומראיה באותה שעה הטעה את דזשוליון הזקן.

אחרי הצהרים תקפה אותה תאוה עזה לבכות. היא כבשה את פניה בכרי מטתה והחניקה שם את קול בכייתה, ואולם לאחר שרוחה נתקררה ראתה במראָה פנים צבויים ועינים אדומות עם עיגולים כחולים מסביב להן. היא נשארה בחדר המחשיך עד שעת הסעודה.

במשך כל זמן הסעודה, שעברה מתוך שתיקה, התחוללה מלחמה בנפשה. מראיה היה כל כך קודר ומיוגע, שדזוליון הזקן צווה את ה“צבוע” שלו להפטיר את המרכבה שהזמין – הוא לא יתן לה לנסוע. עליה לעלות על משכבה! היא לא סירבה. היא נכנסה אל חדרה וישבה שם בחשיכה. בעשר שעות צילצלה וקראה לנערה המשרתת אותה.

“הביאי לי מים רותחים ולכי והגידי למר פורסייט, שנחתי כל צרכי. הגידי לו, אשר אם הוא עיף יותר מדי, הנני ללכת אל נשף־המחולות לבדי”.

הנערה הביטה אליה הבטה מן הצד ודזשון פנתה אליה מתוך מרות ואמרה: “לכי הביאי לי מיד את הרותחים!”

שמלת הבּאל שלה עדיין היתה מונחת על הדרגש והיא מיהרה והתלבשה בשקידה יתירה, נטלה את הפרחים בידה וירדה מטה ופניה הזעירים נטויים ברמה מתחת לשפעת השערות המכתירה את ראשה. בעברה על חדרו של דזשוליון הזקן שמעה אותו שהוא מטפל שם כה וכה.

הוא התלבש מתוך מבוכת־נפש וכעס. הרי כבר עברה שעת עשר ועד שיספיקו לבוא לשם תגיע שעת אחת־עשרה – אכן נטרפה דעת הנערה עליה! ואף על פי כן לא ערב את לבו להמרות אותה – כי מראה פניה בשעת הסעודה לא זח מנגד עיניו.

הוא החליק את שערו במברשות גדולות של עץ הַבְנִים עד שהבהיק ונוצץ ככסף לאור המנורה ואחר יצא גם הוא אל המדרגה האפלה.

דזשון המתינה לו למטה ובלי דַבּר דבר עלו אל המרכבה.

הנסיעה במרכבה היתה בעיניה ארוכה לאין קץ וכשנגמרה סוף סוף והיא נכנסה אל אולם־האורחים של רודזשר, העמידה פנים של עוז ותקיפות והצניעה תחת מסוה זה סערה גדולה של התרגזות ודיכדוך נפש. רגש החרפה, שמא יאמרו עליה שהיא “רצה אחריו”, נתרכך על ידי החששה שחששה שמא אינו כאן, שמא לא תראנו כלל ועל ידי אותה ההחלטה העקשנית להשיבו אליה – אף על פי שטרם ידעה באיזו דרך יעלה הדבר בידה.

המראה של אולם־המחולות עם הרצפה המזהירה שלו עורר בקרבה רגש של שמחה וצהלת רוח, משום שאהבה את המחול, ובשעה שחוללה היתה מרפרפת, לרוב קלותה, כעין רוח זעירה, זריזה ומהירת עוף. הוא וודאי יזמין אותה לרקוד עמו, וכשירקד עמה, וודאי ישוב הכל לכמות שהיה. והיא הביטה מסביבה בשקידה יתירה.

פתאום ראתה והנה בוזיניי יוצא עם אירין מגן־החורף ועל פניו ארשת מוזרה של התעמקות בתוך עצמו. מראה זה, שנגלה לעיניה, בהיסח־הדעת, הדהים אותה כולה. הם לא ראו את צרת נפשה – ושום אדם, אפילו זקנה, ראה לא יראה זאת.

היא הניחה את ידה על זרועו של דזשוליון הזקן ואמרה בלחש:

“עלי לשוב הביתה, זקני, כי רע לי!”

והוא מיהר ויצא עמה כשהוא רוטן בינו לבין עצמו, שהוא ידע מראש מה יהא סופו של דבר.

ואולם לה לא אמר דבר. רק בשעה שישבו שוב במרכבה, אשר על פי מקרה מוצלח עדיין שהתה בקרבת הפתח, שאל אותה: “מה לך, חביבה שלי?”

באותה שעה ראה והנה כל גופה הרך מתעוות ומיטלטל מרוב בכייה, וחרדה גדולה ואיומה נפלה עליו. עליה לקרוא מחר לרופא. הוא ידרוש זאת בכל תוקף, אי אפשר לו לראותה בכך… הנה כי כן, הנה כי כן!

דזשון כבשה את בכייתה ולחצה את ידו לחיצה קדחתנית והסבה בפינת המרכבה ופניה עטופים בסודר שלה.

הוא ראה אך את עיניה, שהיו מציצות דומם ובלי־נוע בתוך החשכה. והוא לא פסק להחליק וללטף את ידה באצבעותיו הדקות והרזות.

 

פרק תשיעי: נֶשֶׁף בְּרִיטשְׁמוֹנְד    🔗

עינים אחרות חוץ מעיני דזשון וסוֹמס הבחינו “באותם השנַים” (ככל אשר יוּפימיה התחילה לכנות אותם) בצאתם מגן החורף; עינים אחרות ראו את ארשת פניו של בוזיניי.

יש רגעים, שהטבע מגלה את יצרו הכמוס מתחת לשלוה של חליפות מראותיו המצויים – הנה אביב־פתאום, המבריק בלבנוניתו על ציצי שקדים מבעד לעבי־ארגמן; הנה ראש־הר עוטה שלג וזהרורי הלבנה, ועליו כוכב בודד, והוא פורץ ומתנשא למרום, אל תכלת הרקיע, שיש בה משל כליון־נפש וגעגועים; או הנה לפנינו עץ־טכסוס זקן, המתנשא לעומת להבות שקיעת החמה ועומד דומם כצופה עוטה־קדרות השומר על תעלומה לוהטת באש.

ויש רגעים, שאחת היצירות שבבית אוסף של תמונות, המסומנה בקאטאלוג " * * * טיציאן – יצירה מופלאה", מכריעה את מרדות רוחו של אחד הפורסייטים, אשר אולי סעד בבוקר סעודה טובה מזו של שאר הבריות, והיא מצודדת את לבו ומשרה מעין אכסטאזה. הוא מרגיש שיש בעולם דברים – שיש כאן דברים, שהנם – דברים לאמתם, דברים של ממש. באותה שעה יתגנב אל לבו דבר־מה שאינו מן ההגיון, דבר־מה שאין לו שחר; כשהוא מנסה לבאר אותו ולהגדירו מתוך הדיקנות של איש־מעשה, הריהו משתמט ומתחמק ממנו, כדרך שלהט היין אשר שתה מסתלק וחולף ומניח אותו עצוב־רוח ומזכירו שיש לו כבד בגופו. הוא מרגיש, שהיה קל־דעת, שביזבז דבר־מה; כוחו סר מעליו, הוא לא היה מתאוה כלל לראות מה שמוצנע וכמוס ברמיזה זו של שלושת הכוכבים אשר בקאטאלוג שבידו. אלוהים ישמרהו מדעת דבר על אודות כוחות הטבע! אלוהים ישמרהו מהכיר ומהודות רגע אחד שישנם דברים שכאלה בעולם! ומאחר שהודה בזה, מה עלתה לו? אדם שילם שילינג אחד דמי כניסה ועוד שילינג אחד דמי פרוגראמה.

המבט, שראתה דזשון ושראו פורסייטים אחרים, היה דומה לברק אור נר שניצנץ פתאום מבעד לחור של מסך דמיוני, אשר העלים אותו – היה דומה להיבהוב־פתאום של אור תועה וקלוש, המאיר ואינו מאיר ומפתה ומדיח אחריו את הלב. הוא הביא את המסתכלים בו לידי ההכרה שכוחות מסוכנים פרצו ממסגרותיהם ופועלים את פעולתם. רגע אחד גרם להם הדבר הנאה יתירה, ואחר הרגישו שנוח להם להסב את עיניהם מזה שלא להשגיח בו כלל.

ואולם דבר זה היה בו כדי לברר את הסיבה מפני מה איחרה דזשון לבוא ומפני מה נסתלקה ונעלמה בלי לרקד ובלי להושיט אפילו יד לארוסה. נפלה הברה שהיא חולה, ואין כל תימה בדבר.

אפס הם הביטו איש אל אחיו כאשמים. הם לא רצו שהדבר יתפרסם בין הבריות ויהיה לדיבת־עם, לא רצו להיות קשי־לב. וכלום יש מי שרוצה בכך? ומשום כך לא הגידו דבר לאנשים שאינם משלהם – חוק שאינו בכתובים צווה עליהם להיות נוצרים את לשונם.

אחר הדברים האלה באה הידיעה, שדזשון הלכה עם דזשוליון הזקן לנאות הים.

הוא הוליך אותה אל ברודסטירס. מרחץ־ים זה נתחבב עכשיו על הבריות. תחת אשר כבודה של יארמוּת ירד, על אפו של ניקולאס, ואיש מן הפורסייטים לא הלך אל אותו המקום שעל הים בלי אשר היה מובטח שעתיד הוא להיות נושם בעד ממונו שלו אויר, אשר יחלה את המרה שלו במשך שבעה ימים. הנטייה האריסטוקראטית הרעה של פורסייט הראשון לשתות יין מאדיירה היא היא שעשתה וודאי את צאצאיו נוחים לחלות במחלה זו.

הנה כי כן נסעה דזשון לנאות הים. המשפחה היתה מצפה, איפוא, ליתר גילגולי המאורעות העתידים לבוא, כי שוב לא היה לה מה לעשות אלא לצפות.

אבל עד היכן – עד היכן הגיעו “אותם השנים”? ועד היכן הם עתידים להגיע? וכלום באמת עלולים הם להרחיק ללכת? לא, אין שום ספק בדבר שהענין יגמר בלא כלום, משום ששניהם עניים הם ואין להם ממון. לכל היותר אין זה אלא מעשה־אהבים מצוי, שסופו להיגמר בעונתו ככל קשרי היחסים שממין זה.

אחותו של סומס, וויניפרד דארטי, אשר קלטה את אוירה של השכונה האריסטוקראטית מֵייפרֶד, ששם דרה, סיגלה לה בעניני אישוּת דעות יותר חדשות מאלה שהיו מצויות, למשל בלַאדבְּרוֹק גרוֹב, שחקה לסברה שדברים של ממש בגו. “התינוקת” – אירין היתה גבוהה ממנה ורק בעיני אנשים רבי־ערך כפורסייטים היתה חשובה תמיד ל“תינוקת” – התינוקת היתה נגועת שעמום. משום מה איפוא לא תשעשע את נפשה? סומס היה אדם טרדן ומפיל שעמום; ואשר למר בוזיניי – הנה רק בדחן כאותו דזשורזש עלול לכנותו “בוקאנייר”, אבל לדעתה היא הריהו אדם “הדור”.

פתגם זה, שבוזיניי אדם “הדור” הוא, עורר פליאה גדולה, אלא שלא נמצא מי שיהא מודה בו. אמנם הכל מוכנים היו להסכים “שטוב תואר” הוא במקצת, אבל רק אשה כוויניפרד זו, שדרך תהפוכות לה להיות רודפת אחרי כל חדש, עלולה היתה לאמור “הדור” לגבר זה, שעצמות לחייו בולטות ביותר, שעינים מוזרות לו ומגבעת־לֵבֶד רכה לראשו.

הדבר היה באותו הקיץ המופלא, שדרך תהפוכות היתה למידה נאה שהחזיקו בה הבריות, בזמן שהארץ גופה היה בה מן הזרות ומקלות הדעת, בזמן שהערמונים היו מסובלים בציצים והפרחים היו רוויים בשמי ריחות במידה שלא היתה כמותה; בזמן ששושנים פרחו בכל גינה והשמים היו צרים מהכיל את צבאות הכוכבים בלילות; בזמן שיום יום מן הבוקר עד הערב הופיעה השמש חמושה בכל כלי נשקה ונופפה את מגן הנחושת שלה מעל לפארק, ובני אדם עשו מעשים משונים – סעדו בבוקר ובצהרים תחת כיפת השמים. ולא היה מספר למרכבות ולעגלות שזרמו המונים המונים על פני כל הגשרים של הנהר המתנוצץ והובילו אלפים מבני העלייה של המעמד הבינוני אל נאות התפארה הירקרקים אשר במסבי העיר. כמעט כל משפחה, שהיתה לה זכות כל שהיא להתיחס אל מעמד בעלי־הכרכרות, ביקרה פעם אחת בשנה זו את חורשת הערמונים אשר עם בּושׁיי או ערכה מסע־טיול בין עצי הערמונים ההישפאניים של ריטשמונד־פארק. הם נטו בנחת בתוך ענן־אבק, שהעלו בעצמם, והביטו בחשיבות אל קרני צבאים גדולים ומרושלים, אשר ביצבצו מתוך יער של שרכים שהבטיח למאהבים של ימות הבציר מחסה ומסתור שלא היה כמותו. ופעם בפעם, כשריח הבושם הענוג של ציצי הערמונים והשרכים היה מפעפע וצף בקרבת מקום, היה האחד אומר לחברו: “כמה מוזר הוא ריח זה!”

וציצי־הלִבנות באותה השנה היו נאים להפליא ועינם כמעט כעין הדבש. בפינות הסקוויירים שבלונדון הפיחו ריח ניחוח, שהיה מתוק מן הדבש שרדו מהם הדבורים – ריח ניחוח, שעורר געגועים כמוסים בלבות הפורסייטים ודומיהם, אשר התענגו אחרי סעודת הצהרים על האויר הצונן שבגנים הללו, שרק הם לבדם היו אדונים להם ומפתחותיהם היו מסורים לידם.

והגעגועים הכמוסים הללו השהו אותם, עד ערוב היום, שעה ארוכה בין ערוגות הפרחים ההולכות ומתעטפות באפלולית, וגרמו להם להיות הופכים חוזרים והופכים את פניהם ומביטים לאחוריהם כאילו מאהבים היו עומדים ומצפים להם – עומדים ומצפים להם עד שידעך קו האור האחרון בצלם של ענפי האילנות.

אם מחמת רגש עמום של השתתפות בצער, שנתעורר בה בעקב ריח הניחוח של עצי הלבנות, משאיפה של אחות “לראות את הכל בעיני עצמה” ומתוך רצון להוכיח, כי אך אמת הוא מה שאמרה ש“אין ממש בדבר”, או מתוך תשוקה לנסוע לריטשמונד, תשוקה שאדם לא יכול לעמוד בפניה בשנה זו, בין כך ובין כך ואמם של הדארטים הקטנים (אמם של פובליוס, אימוזשֶן, מוֹד ובֶנידיקט) עמדה וכתבה אל גיסתה את המכתב שלהלן:

"30 יוני.

"אירין יקירתי!

"שמעתי, שסומס ילון מחר בהינלי. סבורה אני, שנמציא תענוג גדול לעצמנו אם נאסוף חבורה קטנה ונסע יחד לריטשמונד. בקשי אַתּ את מר ברוזיניי שיארח עמנו ואני אזמין את פליפארד הצעיר.

"אמילי (בני משפחה קראו לאמם אמילי – מנהג זה היה בו מן ה“הידור”) תתן לנו את מרכבתה. אני אבוא לקחתך, אותך ואת הצעיר שלך, בשבע שעות.

"אחותך אוהבתך

וויניפרד דארטי".

“מוֹנטֶיגיוּ אומר, שהמאכלים של בית המלון ‘כתר ושרביט’ ערבים ביותר”.

מונטיגיו היה שמו השני של דארטי ושם זה היה יותר מפורסם בין הבריות. שמו הראשון היה משה, אלא שהיה “איש־העולם” מכף רגלו ועד ראשו.

מחשבתה של וויניפרד פגעה בהתנגדות מצד ההשגחה במידה שכוונותיה הטובות לא היו ראויות לכך. ראשית קיבלה תשובה מאת פליפארד הצעיר ובה נאמרו כדברים האלה:

"יקירתי מרת דארטי!

"הריני מצטער הרבה. התקשרתי בהבטחה לאחרים ושוב איני בן־חורין.

"שלך,

אוגוסט פליפארד".

כבר מאוחר היה לשלוח לכאן ולכאן לבקש תקנה לתקלה זו. מתוך זהירות החלטה וטכסיס של אם נזכרה מיד בבעלה שלה. היא היתה בעלת מזג תקיף אבל סבלני, שהיה מכוון יפה לפרוֹפילוֹן הברור, לשערות הצהובות ולעינים הירקרקות שלה. היא לא באה לעולם לידי כשלון, כשבאה לידי כשלון הצליחה תמיד להפכו לטובה.

גם רוחו של דארטי היתה טובה עליו. אירוֹטיק לא זכה בגביע של לאנקאשייר. סוס מפורסם זה, שהיה קנינו של אחד מעמודי הזירה, שהמרה עליו בצנעה כמה אלפים, לא התחיל אפילו במרוץ. ארבעים ושמונה השעות שלאחר המפלה הזאת היו מן הקודרות ביותר בחייו של דארטי.

חזיונות על דזשמס אפפוהו יומם ולילה. מחשבות מרות על סומס התערבו אצלו עם תקוות קלילות. ביום הששי בלילה היה כל כך נפעם ומדוכדך, ששתה ונשתכר. ואולם ביום השבת בבוקר התגבר עליו האינסטינקט של איש הבורסה. הוא לוה מאות אחדות, שלא היתה לו שום יכולת לשלמן, והלך העירה והמרה את כל הסכום הזה כנגד הסוס קונצרֶטינא.

“את הכסף הזה הלוני אותו הבחור היהודי הקטן נתן”, אמר מאיור קרוֹטוֹן, שעמו סעד בבוקר בקלוב. “לי אחת היא, הריני נתון במצוקה. אם קונצרטינא לא ינצח – טוב איפוא, אז שלם ישלם אותו זקן!”

והוא שתה בקבוק של יין, שהזמין אותו על חשבונו של עצמו, והיין הפיח בקרבו רגש של בוז חדש כלפי דזשמס.

הפעם שחק לו מזלו. קונצרטינא פרץ קדימה מלוא אורך צוארו – ניצח בדוחק גדול! אכן צדק דארטי באמרו: אין לך דבר העומד בפני אומץ הלב!

האכספדיציה לריטשמונד לא היתה למורת רוחו כל עיקר. ולא עוד אלא שהיה מוכן להוציא את כל ההוצאות מכיסו של עצמו! הוא הגה רגשי הערצה לאירין והיה מתאוה להתקרב אליה ביותר.

בחמש שעות ומחצה בא המשרת מן הבית אשר בפארק ליין והודיע את הדברים האלה: הגברת פורסייט מבקשת סליחה, אלא שאחד הסוסים התחיל משתעל!

ואולם גם צרה חדשה שהתרגשה עליה לא הרפתה את רוחה של וויניפרד. היא מהרה ושלחה מיד את פובליוס הקטן (שהיה עכשיו בן שבע) יחד עם אומנתו אל ונפילייה־סקוייר להודיע שם, שכל זוג יסע בפני עצמו במרכבות שכורות ועליהם להיפגש יחד בשעת 7.45 במלון “כתר ושרביט”.

כשנודע הדבר לדארטי, היתה דעתו נוחה מזה ביותר. כך מוטב מאשר לשבת כל הדרך כשגבו הפוך כלפי הסוסים! הוא אינו מונע עצמו מלנסוע יחד עם אירין. ודאי יהא מוטל עליהם ללכת אל מונפילייה סקווייר ולעשות שם חליפין במרכבות, האין זאת?

אבל כשהוגד לו, שיזדמנו יחד בריטשמונד בבית המלון “כתר ושרביט” ושעליו לנסוע יחד עם אשתו, זעפה רוחו והוא אמר שנסיעה כזו תהיה עגומה ביותר!

הם יצאו בשבע שעות ודארטי הציע לרכב להתערב עמו בחצי כתר, שלא יספיק לעבור את המהלך במשך שלושת רבעי שעה.

רק פעמיים החליפו הבעל ואשתו דברים ביניהם במרוצת הנסיעה.

דארטי אמר: “אוי ואבוי לו למיסטר סומס כשתגיע השמועה לאזניו, שרעיתו נסעה במרכבה עם מיסטר בוזיניי!”

וויניפרד החזירה: “אל תדבר שטויות כאלה, מוֹנטי!”

“דברי שטות!” חזר דארטי על דבריה. “אי את יודעת את הנשים, גברתי הכבודה!”

בפעם השניה שאל את אשתו: “מה מראי? פני קצת נפוחים? שאמפאני זה, אשר דזשורזש כל כך להוט אחריו, הריהו יין תוסס ומעלה קצף ביותר!”

הוא סעד הבוקר עם דזשורזש פורסייט.

בוזיניי ואירין כבר באו קודם להם. הם עמדו אצל החלון הגדול הפונה אל הנהר.

החלונות עמדו פתוחים באותו הקיץ כל היום וכל הלילה, ויומם ולילה פרצו ובאו אל תוכם ריחות פרחים ואילנות, הריח החמים של עשב יבש והריח הצונן של טללים כבדים.

דארטי הסתכל בשני קרואיו אלה, שעמדו סמוכים זה לזה בלי לדבר דבר, ועינו החדה הבחינה שרוחם אינה טובה עליהם ביותר. מראהו של בוזיניי היה מראה אדם היודע את טעמו של רעב – מה ערכה של בריה שכמותו!

ואף על פי כן מסר אותם לפיקוחה של וויניפרד והוא עצמו התחיל מטפל בעסקי הסעודה.

אדם מן הפורסייטים תובע מאכלים הגונים, אף על פי שאינם מאכלי תאוה, אבל איש כדארטי מבקש שיעלו על השולחן ממיטב אוצר המזונות של “כתר ושרביט”. כיון שהיה אדם המתפרנס מן היד אל הפה, לא היה מאכל אשר מנע עצמו לאכלו משום שהוא טוב ומשובח ביותר; והוא אינו אוכל אלא מן הטוב והמשובח. כיוצא בזה היה מקפיד הקפדה יתירה עם על משקהו; יש הרבה משקאות בארץ זו, “שאינם יפים כל צרכם” בשביל אדם כדארטי; הוא אינו רוצה לשתות אלא מן המשובח ביותר. כיון שלא היה משלם בעד שום דבר מכיסו של עצמו, לא ראה צורך לעצמו למנוע את נפשו מטובה. מי שמזיר עצמו מן ההנאה, סימן שהוא שוטה, ואדם כדארטי לא שוטה הוא.

המובחר מכל דבר שבעולם! אין לך כלל הגון מזה לאדם כדארטי; רק על פי כלל זה יכול לסדר את חייו מי שחותנו הריהו בעל הכנסה מרובה וחיבה יתירה נודעת ממנו לבני בניו.

עינו החדה של דארטי הבחינה בחולשתו של דזשמס עוד בשנה הראשונה ליציאתו של פובליוס הקטן לאויר העולם והוא הפיק תועלת לעצמו מהבחנתו זו. ארבעת הדארטים הקטנים היו משמשים לו מעכשיו מעין ביטוח־חיים מתמיד שאינו פוסק.

בחיר המטעמים בסעודת־חגיגה זו היה בלי ספק שיבוט־הים האדום. דג ערב זה, הבא ממרחקים כשהוא משומר כמעט כל צרכו, נצלה מתחילה באש, אחר הוסרו עצמותיו והוא הועלה על השולחן בתוך קרח ועם פּוּנש של יין מאדיירה במקום זמית. כל זה הוכן ונערך על פי ריצפט, שאינו ידוע אלא ליחידי סגולה מועטים על פני האדמה.

דארטי שילם את דמי הסעודה, ועל זה ודאי ראוי הוא להיכתב לזכרון בספר, אם שאר מעשיו באותו הערב אינם כדאים לכך.

במשך כל שעת הסעודה נהג בחביבות יתירה וכמעט שלא גרע את עיניו המפיקות עזות והערצה מעל פני אירין ודמותה. והוא צריך היה להודות בינו לבין עצמו, שלא עלה בידו להטות את לבה אליו – היא התיחסה אליו בקרירות יתירה, כדומה לקרירות של כתפיה מתחת לצעיף של סלסלה, שעינה כעין השמנת. הוא קווה לתפוש אותה כשהיא מסבירה פנים כל שהוא לבוזיניי, אלא שלא הבחין כלום; היא לא יצאה חוץ מגדרה אף כמלוא הנימה. ואשר לבנאי זה, הנה היה זועף כדוב פצוע – וויניפרד לא יכולה להוציא מלה מפיו אלא בקושי. הוא לא אכל כלום, כנגד זה הרבה בשתייה, פניו היו מלבינים והולכים, מבטי עיניו נעשו מוזרים ביותר.

כל זה היה בו כדי לבדח את הדעת עד מאוד.

דארטי גופו היתה רוחו טובה עליו ביותר; הוא היה מדבר באין מעצור מתוך עקיצה, שכן לא היה שוטה כלל. הוא סיפר שנים או שלושה סיפורים, שהיה כחוט השערה בינם ובין ניבול־פה, אלא שוויתר הפעם משלו לכבוד המסובים והתאפק שלא כמנהגו בסיפוריו במסיבות אחרות. הוא נשא את כוסו לחיי אירין בדברים של בדיחה, ואולם איש לא נטפל אליו וּויניפרד אמרה: “אל תעשה עצמך בדחן דארטי!”

על פי הצעתה יצאו המסובים אחר הסעודה אל הסוללה הצופה פני הנהר.

“הריני נכספת לראות כיצד עם הארץ מתעסק בעסקי אהבה”, ענתה ואמרה, “הרי זה מחזה מבדח כל כך!”

ואמנם המונים של “עם הארץ” היו מטיילים בקרירות להנאתם לאחר חום היום, ובאויר היו מנסרים קולות מקולות שונים, קולות גסים ורמים או קולות רכים כלוחשים סודות.

לא היתה שעה קלה וּויניפרד הזריזה – היא היתה כאן באת־הכוח היחידה של הפורסייטים – המציאה לבני החבורה ספסל פנוי. הם ישבו כולם בשורה אחת. אילן גדול פרש על ראשיהם חופה עבותה והערפל התקרר והלך על פני הנהר.

דארטי ישב בקצה הספסל, על ידו ישבה אירין, אחריהם בוזיניי ואחריו וויניפרד. כמעט שצר היה המקום לארבעה אנשים, ודארטי “איש העולם” הרגיש בזרועה של אירין, שנלחצה אל זרועו של עצמו. הוא ידע, שאי אפשר היה לה להשיב את זרועה אחור, כדי שלא להיראות חסרת נימוס, והדבר הזה בידח את דעתו; הוא התקרב אליה הלוך והתקרב והירהר בשעת מעשה בלבו: “אל תהא שייכת כולה לאותו ה”בוקאנייר" הטיפש בלבד! אכן נאה דוחק זה שבכאן!"

מרחקים מתגלגלו ובאו מעל פני הנהר הקודר צלילי מאנדאלינה וענות קולות אנשים השרים במקהלה פזמון ישן נושן.

ופתאום הופיעה הלבנה; היא הציצה מאחורי אחד האילנות ופניה רכים וענוגים. באותה שעה נעשה האויר מצונן יותר, כאילו הפיחה הלבנה את צינתה בחללו של עולם, ואולם מתוך צינה זו עדיין בקע ועלה ריח הניחוח של ציצי הלבנות.

דארטי נשא עיניו מעל לסיגארה שבפיו והציץ אל בוזיניי אשר ישב כשזרועותיו משולבות על לבו והוא מביט נכחו; מראהו היה כמראה אדם מדוכא ביסורים.

ומיד העיף דארטי מבט אל הפנים שביניהם. אותם הפנים היו מעולפים בצעיף הצל היורד ושוקע ונדמו לחלק מן האופל שהאפיל ביותר ולבש צלם ודמות; ורכים היו הפנים האלה ומלאים מסתורים ומפתים ומצודדים את הלב.

הס השלך פתאום על פני הסוללה המלאה תשואות, כאילו כבשו כל הטיילים את סודותיהם ולא הביעו אותם מן השפה ולחוץ מהיותם יקרים להם יותר מדי.

דארטי הירהר בלבו: “נשים!”

נוגה בין הערבים שעל פני הנהר דעך, הזמרה פסקה; הלבנה הצעירה הסתתרה אחורי האילנות והכל התעטף בחשכה. דארטי הסמיך עצמו אל אירין.

הוא לא נבעת מן הרטט, שעבר את כל איבריה בשעה שנגע בה ולא ממבטי עיניה המבולבלים והזועמים. הוא הרגיש, שהיא מתאמצת להתרחק ממנו, וחייך.

כדאי להגיד, שאיש־העולם הזה שתה יתר על המידה, שהיתה יפה לו.

שפתיו העבות הפתוחות למחצה מתחת לשפמו המסולסל נאה ועיניו החצופות, שהביטו אליה מן הצד, ייחדו לו חזות־פנים של סאטיר החורש מזימה רעה.

על פני שביל הרקיע שבין קבוצות צמרות האילנות התגודדו המוני כוכבים; דומה היה שהם משוטטים, נעים ונדים ומתלחשים כבני תמותה שלמטה. באותה שעה פרץ שוב קול תשואות על פני הסוללה ודארטי הירהר בלבו: "הוי כמה עלוב הוא אותו בוזיניי, אותו שוטה שמראהו כמראה רעב ללחם! והוא דחק עצמו שוב פעם אל אירין.

חבל עליו שיגיעו היה לבטלה. היא קמה ממקומה ושאר בני החבורה עשו כמוה.

איש־העולם החליט החלטה תקיפה לעמוד על טיבה ולתהות על קנקנה ויהי מה בדרך הליכתם לאורך הסוללה נטפל אליה בסמוך לזרועה. הוא היה כולו נבלע מן היין המשובח ששתה. והוא חזה באותה שעה בעיני רוחו את הנסיעה הארוכה הביתה, את הנסיעה הארוכה עם האפלולית החמימה והצפיפות הנעימה שבמרכבה – ביחידות עם יצור חביב ונאה. אדריכל רעב זה יכול לנסוע עם אשתו שלו – יתעלס עמה כאות נפשו, אין עינו צרה בו! – דארטי הכיר יפה, שאין לשונו נשמעת לו כל צרכה ולכן נזהר ומנע עצמו מלדבר, אלא שחיוך דבק בשפתיו העבות ולא סר מעליהן.

הם פנו והלכו אל העבר השני, אל המקום ששם המתינו להם המרכבות שלהם. המזימה שלו הצטיינה בפשטות גסה כמעט, ככל המזימות הגדולות שבעולם – הוא נתכוון להלך לצדה עד שתעלה אל המרכבה, ומיד יקפוץ אחריה וישב על ידה.

ואולם בשעה שאירין הגיעה אל המרכבה, לא עלתה אליה, אלא השתמטה ונפנתה לפנים, אל מול ראש הסוס. דארטי לא היה באותו רגע אדון גמור לרגליו, ולפיכך לא יכול להלך אחריה. היא עמדה והחליקה את אף הסוס, ומיד נטפל אליה בוזיניי, לגודל כעסו של דארטי. היא פנתה אל בוזיניי ודיברה אליו דבר־מה בלחש ובמהירות; אזני דארטי קלטו את המלים “אותו האיש”. הוא עמד בקשיות עורף אצל המדרגה של המרכבה והמתין לשובה. הוא ידע תחבולה אחת, שהיתה שקולה כנגד שתים של אותו אדם!

אור הפנס יפה את מבנה גופו הנאה (הוא היה בעל קומה ממוצעת), העטוף חזיה לבנה; מעילו הבהיר היה מופשל על זרועו, פרח אדום נוצץ בלולאת הכפתור שלו ופניו השחרחרים הפיקו בטחון בעצמו, חוצפה וטוב לב. באותה שעה הופיע בכל הדר תפארתו – איש־העולם מכף רגלו ועד קדקדו!

וויניפרד כבר ישבה במרכבתה. דארטי צייר בנפשו כמה עלוב יהיה גורלו של אותו בוזיניי במרכבה זו, אם לא ינהג זהירות יתירה! ופתאום נדחף דחיפה גדולה, אשר כמעט הפילה אותו ארצה. קולו של בוזיניי נהם באזניו: “אני אחזיר את אירין הביתה, שומע אתה?” והוא ראה פנים שהלבינו מזעם, ועינים שנוצצו לנגדו כעיני חתול־הבר.

“היך?” גימגם בלשונו, “היך? היה לא תהיה! אתה נוסע עם אשתי!”

“גש הלאה!” נהם בוזיניי, “ואם אין אשליכך על המרצפת!”

דארטי נרתע לאחוריו; הוא הכיר ברור, שאותו אדם מתכוון לקיים את דברו באמת. באותו רגע חלפה על פניו אירין ושמלתה נגעה בדרך הילוכה ברגליו. בוזיניי מיהר לעלות אחריה אל המרכבה.

“נהג ולך!” שמע את קולו של בוזיניי. והרכּב הצליף את סוסו בשוט והסוס קפץ ודהר קדימה.

דארטי עמד כדי הרף־עין אחד כהלום רעם, ואחר קפץ ובא אצל מרכבתו, שאשתו ישבה שם, וטיפס אל תוכה.

“דפוק את הסוס!” צרח אל הנהג, “וסע אחרי המרכבה שלפנינו ואל תפגר!”

כשישב לצדה של אשתו, פרץ מפיו מטר קללות וחרפות. לאחר שהרגיע ביגיעה רבה את רוחו, פתח ואמר: “אכן מעשה נאה עשית שנתת לבונקאנייר זה לנסוע עמה הביתה! משום מה לא עצרת אותו על ידך? הרי דעתו נטרפה מאהבה אליה: אפילו שוטה יכול לראות זאת בעיניו!”

וכשהשיבה לו וויניפרד מה שהשיבה, עמד ויצק שוב את כל חמת רוחו ולא פסק כל הדרך לקונן את קינותיו ולחרף ולגדף אותה ואת אביה ואת אירין ואת בוזיניי ואת השם פורסייט ואת ילדיו של עצמו ואירר את היום שבו נשא אותה לאשה.

כיון שווייניפרד היתה אשה בעלת אופי תקיף, שתקה ונתנה לו לדבר ככל העולה על רוחו, עד שפסק סוף סוף ונשתקע בשתיקה עגומה. הוא לא גרע את עיניו הזועמות מעל אחוריה של אותה המרכבה, שהיתה מקפצת ומדלגת לפניו בתוך החשכה כאושר שנסתלק ואבד ממנו.

אשריהו שלא שמע את הפצרותיו הסוערות של בוזיניי – אותן ההפצרות שפרצו מפיו כשטף־מים לאחר מעשה התנהגותו של איש־העולם: אשריהו שלא ראה את הרטט שעבר את אירין, כאילו נפשט מעליה אחד מבגדיה, ולא ראה את עיניה הקודרות והנוגות כעיניו של ילד שלקה. הוא לא שמע את בוזיניי מתחנן לפניה, מתחנן וחוזר ומתחנן: לא שמע את קול בכייתה החרישית שבכתה פתאום ולא ראה איך עלוב זה, שפניו פני רעב, נוגע בידה ברטט ובהערצה ובהכנעה.

הרכב שלו קיים את פקודתו בדיוק והגיע אל מונפילייה־סקווייר אחרי המרכבה ההולכת לפניו. דארטי ואשתו ראו והנה בוזיניי קפץ מן המרכבה ואחריו יצאה אירין, אשר מיהרה ועלתה אל המדרגה בראש מורד. היא החזיקה כנראה את המפתח שלה בידה, משום שהיא נעלמה מיד מן העין. אי אפשר היה לראות, אם חזרה לאחוריה לדבר עם בוזיניי ואם אין.

הלז עבר על פני מרכבתם: הבעל ואשתו ראו ברור את פניו לאור הפנס שברחוב. פנים אלה היו מעוותים מרוב התרגשות.

“ליל שלום, מר בוזיניי!” קרא וויניפרד.

בוזיניי עמד, שמט את מגבעתו מעל ראשו וחפז והלך לו. ניכר היה בעליל, שהוא שכח את דבר מציאותם.

“הרי לך!” אמר דארטי. “הראית את פרצופה של חיה רעה זו? וכי מה אמרתי לך? עסקים יפים!” הוא השתמש בהזדמנות שבאה לידו לתועלתו.

במרכבה הראשונה התרגש מאורע מכריע – הדבר היה כל כך ברור וניכר בעליל, שוויניפרד שוב לא יכלה להגן על שיטתה שלה.

היא אמרה: “אני לא אגיד דבר לאיש על הענין הזה. אינני רואה תועלת לעורר רעש!”

דארטי הסכים לדעה זו! מאחר שראה את דזשמס כפרה חולבת של עצמו, לא רצוּי לו כל עיקר, שהלה יבוא לידי רוגזה בשל צרותיהם ודאגותיהם של אחרים.

“אכן צדקת”, ענה ואמר: “ידאג סומס לעצמו. הוא מוכשר לכך כל צרכו!”

בדברים האלה נכנסו דארטי ואשתו אל דירתם שבגרין סטריט, אשר את שכרה היה משלם דזשמס מכיסו, ומיד ביקשו לעצמם את המרגוע שהיו זכאים לו. השעה היתה שעת חצות לילה ואיש מן הפורסייטים לא נמצא באותה שעה בחוץ כדי לעקוב אחר בוזיניי שהיה משוטט בשווקים וברחובות; איש לא ראהו כשהוא שב על עקבותיו ועומד אצל סורג הגן של הסקווייר בריחוק מקום מאור הפנס שברחוב; עין לא ראתהו כשהוא עומד כאן בצל האילנות ומביט אל הבית, אשר בחשכה השרויה בו היתה חבויה אותה הנפש, שהוא היה נותן את העולם כולו כדי לראותה אך רגע אחד – אותה הנפש, שהיתה עכשיו בשבילו ריח הניחוח של הלִבנוֹת, מהות האור והחושך ודפיקת לבו של עצמו.

 

פרק עשירי: מַה טִיבוֹ שֶׁל אָדָם מִן הַפוֹרְסַייִטִים    🔗

כך דרכו של פורסייטי, שאינו יודע בעצמו כי פורסייטי הוא; מה שאין כן דזשוליון־הבן: הלז היה מכיר יפה שפורסייטי הוא. הוא לא הרגיש בדבר עד אותו המעשה הנועז, שעשהו מוחרם ומנודה; ואולם מכאן ואילך שוב לא זחה הכרה זו מדעתו. הוא חש והרגיש זאת מיום שהתקשר עם אשתו השניה, בין לפני הנשואים ובין לאחריהם; מיום שראה חיים עם אשה זו, שלא היה בה אף קורטוב של אדם מבית פורסייט.

גלוי וידוע היה לפניו, שלולא היה מחונן הבנה ברורה לגבי הדבר שהוא היה זקוק לו, שלולא היתה בו קשיות העורף להחזיק באותו הדבר בכל מאמצי כוחו, שאילו חסר היה את החוש, ששטות גדולה תהיה מלפניו לאבד את הדבר שעלה לו במחיר גדול כל כך – קיצורם של דברים, אילו חסר היה את ה“יצר של קנין בעלים” – כי אז לא עצר כוח בשום פנים לעצור את האשה הזאת אצלו (ואפשר שלא היה מתאוה לעולם לעצרה אצלו) בתוך כל אותו מחסור, הבזיונות והדופי ששבע במרוצת חמש־עשרה השנים האלה; כי אז לא היה משדל אותה בשום פנים להינשא לו לאחר מיתתה של אשתו הראשונה; כי אז אי אפשר היה לו להתקיים ולעמוד בפני כל הצרות הללו ולהתגבר עליהן, אם גם בדי עמל, אבל מתוך חיוך על שפתיו.

הוא היה מאותו הסוג של בני אדם, היושבים בכלוב של לבבם ורגליהם מקופלות תחתיהם, כפסילי־האלילים הזעירים של הסינים, ומחייכים תמיד כלפי עצמם חיוך של ספקנות. ואולם חיוך תמיד זה, הבא מעומק הלב, לא היה מעכב את מעשיו, אשר כדומה לסנטר ולמזג שלו היו משמשים תערובת מיוחדה במינה של עַנְוַת־רוח ותקיפות.

וגם בהתעסקו במלאכתו, מלאכת הציור בצבעי־מים, שהתמכר לה ברוב מרץ, הכיר בעצמו שמן הפורסייטים הוא. שכן היה תמיד מפשפש בעצמו, לפי שמדומה היה לו כאילו אינו יכול להתעסק כל צרכו בכובד ראש במלאכה בטלה כזו, שאינה עושה פירות. ותמיד היה מצוי בו רגש מוזר של דאבון לב על שמלאכה זו אינה מכניסה לו שכר הגון.

והכרה זו שהיה מרגיש היטב מה פירושו של דבר “היות איש מן הפורסייטים”, היא היא שגרמה לו שבשעה שקיבל את מכתבו של דזשוליון הזקן, המובא להלן, נתמלא לבבו ברגשי חמלה והתמרמרות כאחד. ואלה דברי המכתב:

"שלדרְייק האוּז,

"ברוֹדסטירס.

"1 ליולי.

(כתב ידו של אביו לא נשתנה אלא משהו במשך שלושים השנים שהוא מכיר אותו).

"אנו שרויים כאן זה שבועיים ימים, ומזג־האויר היה בכללו נאה כל אותו הזמן, האויר כאן מחלים ומחזק את הגוף, אלא שכבדי אינה כתיקונה ומתאוה אני לחזור העירה. על דזשון אין לי מה להגיד הרבה; בריאותה ומערך־רוחה אינם יפים כל עיקר, ואיני יודע מה יהא סופו של דבר. היא אינה אומרת כלום, אלא שניכר בעליל שדעתה עסוקה תדיר באירוסים הללו, שהנם אירוסים ואינם אירוסים – ואך – אלוהים יודע מה טיבם. ספק גדול אצלי אם לפי מצב הענינים באותה שעה רשאי אני להרשות לה לשוב ללונדון, אלא שהיא כל כך סוררת שבכל רגע עלולה היא לגמור בלבה לקום ולחזור לשם. מן הראוי הוא, שמי שהוא ידבר עם בוזיניי וישמע מפיו מה כוונתו. מתיירא אני לעשות זאת בעצמי, משום שמובטחני שעלול אני לקפח את שוקיו, אלא שסבור אני שמאחר שאתה מזדמן עמו בקלוב והנך מכיר אותו, אפשר שתדבר עמו ותעמוד על דעתו של בחור זה. דבר המובן מאליו הוא, שעליך להשתדל שלא לנגוע נגיעה כל שהיא בדזשון. אשמח מאוד עם תשמיעני במשך ימים אחדים, שעלה בידך להשיג ידיעה בענין זה. מצב הדברים ממלא את לבי דאגה רבה ומענה אותי בלילות. הנני שולח את ברכותי לדזשולי והולי.

“אביך אוהבך, דזשוליון פורסייט”.

דזשוליון־הבן שקל את דברי המכתב הזה ברוחו בעיון ובכובד ראש והיה מהרהר בהם שעה ארוכה כל כך, שאשתו הרגישה בזה ושאלתהו מה לו שהוא שקוע במחשבות. אבל הוא ענה ואמר לה: “לא כלום”.

כלל קבוע היה בידו, שלא להזכיר בפניה לעולם את דזשון. הוא היה חושש, שמא ירגיז הדבר את רוחה והיא תעלה על דעתה מחשבות זרות. ומשום כך נזדרז למחות מעל פניו את עקבות ההשתקעות בהירהורים, אלא שהדבר לא עלה בידו, כשם שלא היה עולה בידו של אביו, שכן הוא ירש מאת דזשוליון הזקן את כל טבעו הגלוי והחשוף לגבי הטכסיסים הדקים בענינים שבבית. והגברת דזשוליון הצעירה, שהיתה מטפלת אותה שעה בעסקי הבית, היתה מהלכת כששפתיה קפוצות והעיפה אליו בחשאי מבטים סתומים, שאין לפרשם.

אחר הצהרים קם והלך אל הקלוב והמכתב בכיסו, אלא שטרם בא לידי החלטה מה לעשות.

לתהות על קנקנו של אדם, כדי לעמוד על “כוונתו” היה למורת רוחו במידה יתירה, ומצבו המיוחד בענין זה לא היה עשוי כל עיקר להמעיט את מורת רוחו זו. כך דרכם של בני משפחתו של כל מכריהם ובני סיעתם לכוף אדם להודות בזכויות שלהם, כביכול, להכריחו להחליט דבר; כך דרכם לנהוג ביחסים האישיים שלהם לפי הכללים שעל פיהם הם נוהגים בעסקי המסחר!

ולא עוד אלא שאותו הפסוק שבמכתב – “דבר המובן מאליו הוא, שעליך להשתדל שלא לנגוע נגיעה כל שהיא בדזשון” – יש בו כדי לבטל את כל הענין!

ואולם המכתב הזה, שבו שפך אביו את יגון נפשו ואת חרדתו לדזשון ואת חפצו “לקפח את שוקיו” של בוזיניי – מכתב זה וודאי היה טבעי ביותר. אין שום תימה בדבר, שאביו מבקש לדעת את מחשבתו של בוזיניי, אין שום תימה בדבר שהוא כועס.

אכן קשה היה לו לסרב! אבל משום מה הטיל את התפקיד הזה עליו? הרי הדבר ברור, שתפקיד זה אינו הגון לו כל עיקר; אבל כך דרכו של אדם מן הפורסייטים: כל זמן שהיה משתדל להשיג את מבוקשו לא היה מדקדק ביותר באמצעים, ובלבד שיהיה משתמר הנימוס החיצוני.

כיצד יקיים את השליחות הזאת, או כיצד יסלק ידו ממנה? אי אפשר היה לו לעשות לא את זה ולא את זה. אכן גדולה היתה מבוכתו על דזשוליון־הבן!

הוא בא אל הקלוב בשלוש שעות והאיש הראשון, שהוא ראה שם, היה בוזיניי עצמו, שישב בפינה והציץ בחלון.

דזשוליון־הבן ישב שלא בריחוק מקום ממנו והתחיל להימלך בדעתו על מצבו מתוך רוגז נפש. הוא הביט בחשאי אל בוזיניי, אשר ישב בפינתו בבלי דעת שמי שהוא משגיח עליו. הוא לא היה מכיר אותו יפה, ולפיכך הסתכל בו בשים לב כמעט בפעם הראשונה. אדם זה מראהו משונה ביותר ואין הוא דומה לא בבגדיו, לא בפניו ולא במנהגו אל מרבית יתר חברי הקלוב – והרי דזשוליון־הבן גופו, אף על פי שנשתנה הרבה במידותיו ובתכונת רוחו, עם כל זה עדיין נשתמרה בו הצורה של אדם מן הפורסייטים, שהיה בה משל חשיבות מוצנעת. הוא היה היחיד בין הפורסייטים שלא ידע את כינוי־הלואי של בוזיניי. אכן אדם שאינו מצוי היה אותו אדם, לא מבעלי הזרות והתהפוכות, אבל אדם שאינו מצוי; ולא עוד אלא שפניו היו מיוגעים ודלים, לחייו היו שקועות ומצומקות מתחת לגרמיהן הרחבים והבולטים, אף על פי שלא ניכר בו שום סימן של חולניות, כי מבנה גופו היה מוצק, אף היה בעל שערות מסולסלות, אשר דומה כאילו העידו על הכוח החיוני המלא של גוף בריא.

בפניו ובטיבו של אדם זה היה ניכר דבר־מה שנגע עד לבו של דזשוליון־הבן. הוא ידע טעמם של יסורים ומראהו של אותו אדם היה כמראה מדוכא ביסורים.

הוא קם ונגע בזרועו.

בוזיניי התחלחל, אלא שלא נראה בו אף סימן כל שהוא של מבוכה כשראה מי האיש העומד לפניו.

דזשוליון־הבן ישב על כסא.

“זה ימים רבים לא ראיתיך”, פתח ואמר. “עד היכן הגעת במלאכת ביתו של בן דודי, שאתה בונה?”

“המלאכה תשלם בעוד שבוע”.

“הריני מברכך!”

“יישר כוחך – אלא שאיני יודע אם יש כאן מקום לברכה”.

“האמנם?” שאל דזשוליון־הצעיר; “ואני סבור הייתי ששמח אתה להיפטר סוף סוף מן המלאכה הזאת, שהתעסקת בה ימים רבים; ואולם וודאי מצוי בך עכשיו אותו הרגש, אשר תקפני תמיד בשעה שאני נפטר מאחת התמונות – צער של פרידה, כאילו אתה נפרד מילדך?”

והוא הציץ בפני בוזיניי מתוך ידידות.

“הן”, ענה ואמר הלז ביתר חביבות, “אדם יוצר את יצירתו, שהיא חלק מעצמו – ואחר הכל תם ונשלם. לא ידעתי, שהנך מצייר תמונות”.

“איני מצייר אלא תמונות של צבעי־מים; אבל איני יכול לאמור שאני מאמין בערכה של מלאכתי”.

“אי אתה מאמין בערכה? אם כן, היך אתה יכול להתעסק בה? אין מלאכה כשרה אלא אם אתה מאמין בערכה!”

“אכן צדקת”, אמר דזשוליון־הצעיר, “כזאת אמרתי תמיד גם אני. אגב גררה: וודאי עמדת על כך, שבשעה שאדם אומר “צדקת”, הריהו מוסיף תמיד “כזאת אמרתי תמיד גם אני!” אפס אם אתה שואל אותי, היך יכול אני להתעסק במלאכה זו, הריני משיב לך: משום שאני מן הפורסייטים”.

“מן הפורסייטים! מימי לא דימיתי שהנך מבני מינם!”

“ברייה זו ששמה פורסייט”, החזיר דזשוליון־הבן, “איננה מן החיות שאינן מצויות הרבה. בין חברי הקלוב הזה אתה מוצא אותה למאות. ומאות פורסייטים מתהלכים בשווקים וברחובות; אתה מוצא אותם בכל מקום שאתה מהלך שם!”

“ומה הסימן, שעל פיהו אתה מכיר אותם?” שאל בוזינניי.

“על פי יצרם לרכוש וקנין. איש פורסייטי מסתכל בדברים שבעולם הסתכלות מעשית – כביכול מתוך הגיון בריא – והסתכלות מעשית בדברים שבעולם מיוסדת ומאושרת על היצר לרכוש וקנין. הוה יודע, שאיש פורסייטי כובש את רוחו ואינו מגלה את חולשתו לבריות”.

“אתה משטה?”

“איני משטה כלל. אילו הייתי פורסייטי גמור, וודאי לא הייתי אומר לך כלום. אבל הריני מעין בן תערובת מגזע מיוחס. בנוגע אליך איני יכול לטעות כלל. אתה שונה ממני כשם שאני שונה מדודי דזשמס המשמש דוגמה גמורה ומובהקת של איש פורסייטי. יצרו לרכוש וקנין עז ונמרץ הוא ביותר, תחת אשר אתה חסר את היצר הזה כל עיקר. לולא הייתי אני באמצע, היית נראה כעין מין מיוחד בפני עצמו. אני הנני החוליה שביניכם. דבר המובן מאליו הוא, שכולנו עבדים לרכוש וקנין, והריני מודה שמידה זו ניתנת לשיעורים ויש בה מדרגות מדרגות, אבל ברייה זו שאני קורא לה ‘פורסייט’ הריהי אדם המשמש עבד לרכוש וקנין בשיעור שאין למעלה ממנו. גלוי וידוע לפניו מה טוב לגופו, גלוי וידוע לפניו מה הדבר שלבו יכול להיות סמוך ובטוח בו, והאחיזה שהוא אוחז בקנינו – בין שקנין זה הוא אשה, בתים או ממון ובין שהוא שם טוב, – היא הסימן המובהק והמוניטין שלו”.

“הוי!” מילמל בוזיניי. “מן הראוי שתבקש לך תעודה של זכות יחיד על מלה זו שגלית את ענינה”.

“יפה דיברת”, אמר דזשוליון־הצעיר, “כי יש את נפשי להרצות הרצאות על אותו הענין, וזה תכנן: סגולותיו ומידותיו של פורסייטי. חיה קטנה זו מתייראה מפני הליגלוג של בני מינה, אלא שאינה משגחת כלל בצחוק של בריות אחרות הזרות לה (כגון אני ואתה). היא לקוייה בקוצר־ראייה, שבא לה בירושה, ולפיכך אין היא מבחינה אלא באישים ובסביבה של בני מינה ובתוכם הריהי חיה חיים של שלוה, שהגיעה אליהם מתוך מלחמה של תחרות”.

“אתה מדבר על הפורסייטים”, אמר בוזיניי, “כאילו היו מחצית תושביה של אנגליה”.

“אמנם כן”, השיב דזשוליון־הבן, “הם מחציתה של אנגליה והמחצית המעולה שלה, המחצית הבטוחה, המחצית בעלת השטרות של שלושה אחוזים רווחים, המחצית העיקרית שהיא מן המנין. העשירות והבטחון שלהם מקיימים את כל דבר; הם נותנים את האפשרות לקיום האמנות שלך, לקיום הספרות והמדע אפילו לקיום הדת. אילמלא הפורסייטים, שאינם מאמינים בכל הדברים הללו, אלא שהם משתמשים בהם להנאתם, אנה היינו באים אני ואתה? אדוני היקר, הפורסייטים הם אנשי־הביניים, הסוחרים, עמודי החברה, אבני הפינה של הכנסיה, של כל דבר מופלא שבעולם!”

“איני יודע אם ירדתי לסוף דעתך”, אמר בוזיניי, “אלא שכמדומה לי שגם במקצוע האומנות שלי מצויים המון פורסייטים, ככל אשר אתה קורא לבריות הללו”.

“אין שום ספק בדבר”, החזיר דזשוליון־הבן. “רוב מנינם של האדריכלים, הציירים והסופרים חסר־פרינציפים הוא. כמוהו כיתר הפורסייטים. האמנות, הספרות והדת אינן מתקיימות אלא בזכות המטורפים המועטים, המאמינים באמת ובתמים בדברים כגון אלה, ובזכות הפורסייטים המרובים העושים בהן סחורה. לפי הערכה נמוכה נמצא ששלושת רבעי חברי האקדמיה שלנו, שבע שמיניות של כותבי־הרומנים שלנו וחלק גדול של סופרי העתונים אינם אלא פורסייטים. על המדע איני יכול לחוות את דֵעי; אבל מרובים הם בין כוהני הדת; בבית התחתון אולי גדול מספרם מאשר במקום אחר; ועל האריסטוקראטיה אין מה לדבר. אבל איני צוחק על החזיון הזה. סכנה היא לאדם להתקומם כנגד הרוב – ולא כל שכן כנגד רוב שכזה!” הוא נעץ את מבטיו בפני בוזיניי והוסיף ואמר: “סכנה היא לאדם להתמכר בכל נפשו לאחד הדברים – אם לבית, אם לתמונה ואם – לאשה!”

הם הביטו איש בפני רעהו. דזשוליון־הצעיר נשתתק והתכנס בתוך עצמו כאילו עשה מעשה, שאדם מן הפורסייטים אינו עושה אותו לעולם – היינו גילה את רוחו. בוזיניי עמד ופרע את השתיקה ראשון ושאל:

“מפני מה אתה מעמיד את בני משפחתך כטיפוס ודוגמה?”

“בני משפחתי”, השיב דזשוליון־הבן, "אינם קיצונים ביותר ויש להם תכונות אישיות המיוחדות לעצמם, אלא שנתייחדו להם בשיעור מרובה שתי מידות המשמשות סימן־היכר לאיש פורסייטי – יש להם הכוח שלא להתמכר לדבר בגופם ונשמתם, ויש בהם “היצר לרכוש וקנין'”.

בוזיניי חייך ואמר: “ואותו בעל־בשר מה טיבו?”

“אתה מתכוון לסוויתין?” שאל דזשוליון־הבן. “בסוויתין אתה מוצא עדיין כוחות־בראשית. העיר והחיים של אדם מן המעמד הבינוני טרם עיכלוהו כל צרכם. כל אותן מאות השנים הקדמוניות של ההתעסקות בעבודת השדה של כוח גס שקועות בקרבו, שלא השגיח בכל ההידור והחשיבות שבהליכותיו”.

בוזיניי השתקע שעה קלה במחשבות ואחר ענה ואמר פתאום: “מכל מקום התיאור שלך הולם יפה את בן דודך סומס לכל דמותו וצביונו. אדם זה וודאי לא ירוצץ את גולגלתו לעולם”.

דזשוליון־הבן נתן בו עין בוחנת ונוקבת.

“לאו”, ענה ואמר. “הוא לא יעשה זאת. ומשום כך עצמו חייב אדם להתחשב עמו ולהיזהר בו. השמר לך מפני צפרניהם! אין לך דבר קל מלצחוק, אבל בבקשה ממך להבין את דברי כמשמעם. אסור לבוז לאדם מן הפורסייטים, אסור לזלזל בו!”

“ואף על פי כן הרי עשית זאת בעצמך!”

הדברים האלה ניחתו בלבו של דזשוליון־הבן כחץ שנון והחיוך נסתלק מעל שפתיו.

“אתה שוכח”, ענה ואמר מתוך גאוה מוזרה, “שגם אני יכול לעמוד על מידותי בקשי עורף – שכן אני גופי איש פורסייטי הנני. אנו כולנו מן התקיפים ומבעלי הכוחות האדירים. מי שהולך ומסכן בעצמו – ודאי אתה מבין מדעתך למה אני מתכוון. איני מיעץ לכל אדם”, גמר את דבריו בלחש כמאיים, “ללכת – בדרכי – אני. הכל תלוי – –”.

אדמומית ניצנצה בפני בוזיניי ואחר נסתלקה ולחייו נעשו שוב שחומות־חיוורות כמו שהיו. הוא צחק צחוק קצר, שהשאיר אחריו על שפתיו חיוך משונה וזועם; עיניו לעגו לדזשוליון־הבן.

“יישר כוחך”, ענה ואמר. “אכן ידידות רבה היא מלפניך שהזהרתני. ואולם דע לך שאינך היחיד בעולם מי שיכול להעמיד על מידותיו בקשי עורף”. ובדברים אלה הוא קם והלך לו.

דזשוליון־הבן הביט אחריו, כשראשו תמוך בידו, ונאנח.

רישרוש כתבי־העתים וחיכוך הגפרורים שהודלקו היו הקולות היחידים שנשמעו באותה שעה בחללו של האולם השרוי בתנומה והריק כמעט מאדם. הוא ישב שעה ארוכה ללא תנועה ושוב קמו לתחייה בנפשו אותם הימים, שבהם היה יושב גם הוא שעות ארוכות ומביט אל השעון ומצפה שיחלפו הרגעים – שעות ארוכות מלאות יסורים של לא־דעת אבל גם של מכאוב נמרץ ומתוק; וענות־הנפש הממושכה והנעימה של אותה תקופת החיים שוב התעוררה בקרבו בכל תקפה ועוזה שמקדם. מראהו של בוזיניי עם פניו הכחושים ועם עיניו המכוונות בלי חשך אל השעון עורר בקרבו חמלה מעורבה בקנאה מוזרה, שאין לעמוד בה.

כל הסימנים הללו היו ידועים לו יפה. לאן יובילוהו רגליו – מה אחריתו וגורלו? מה טיבה של אשה זו, המושכת אותו אליה באותו הכוח המאגניטי, אשר שום חששה לחילול הכבוד, שום עיקר מוסרי ושום חפץ וענין שבעולם לא יוכלו לעמוד בפניו ואשר אין מפלט ממנו אלא בריחה?

בריחה! אבל למה יברח בוזיניי זה? אין אדם בורח אלא בשעה שהוא נתון בסכנה להיות מחריב בית וחיי־משפחה, בשעה שעליו לחשוש לילדים, בשעה שהוא מרגיש שהוא רומס ברגליו אידיאלים ומשבר ומכלה דבר־מה. אבל כאן, ככל אשר שמע באוזניו, היה הכל מוטל לפניו הרוס ושבור.

הוא עצמו לא ברח, ואף לא היה בורח אילו התרגש עליו שוב פעם כל אותו המאורע. והרי הוא הרחיק ללכת מבוזיניי, שכן הרס את ביתו האומלל של עצמו ולא את ביתו של אדם אחר. והוא נזכר באותה שעה במשל הקדמוני: “גורל האדם תלוי בלבו של עצמו”.

בלבו של עצמו! ין בודקים את טעמו של פודינג אלא דרך אכילה – ועל בוזיניי שומה עדיין לאכול את הפודינג שלו.

מחשבותיו פנו אל אותה האשה, אל אותה האשה שהוא לא היה מכיר אותה, אלא שהוא שמע מקצת קורותיה.

ברית נשואים שלא עלתה יפה! אמנם לא היתה כאן משל התעמרות והטלת מרה – אלא היה כאן משל אותו חוסר קורת־רוח, משל אותה הקרירות האיומה הממיתה את כל נעימות תחת השמים. וכך יהא הדבר נוהג והולך מיום ליום, מלילה ללילה, משבוע לשבוע ומשנה לשנה עד שיבוא המות וישים קץ לכל היסורים הללו!

ואולם דזשוליון־הבן, אשר הזמן הפיג את מרירות רגשותיו, הסתכל בשאלה זו גם מצד אחר, מצדו של סומס. אדם כבן דודו, שהיה מלא וגדוש בכל הדעות והאמונות המיוחדות לבני מעמדו, מהיכן יקח את עיון הבינה או את הניצוץ של רוח ממרום, שהיה צריך להם כדי להחריב את עולמו ואת חייו? הוא היה זקוק לכוח הדמיון, לכשרון להיות צופה ורואה את הנולד, לגבורה להיות מסיח דעתו מכל דברי הרכילות והליצנות ולשון הרע המכעיסים תמרורים, שהיו כרוכים בגירושים שממין זה; הוא היה זקוק לאומץ, כדי שיוכל להתגבר על היסורים החולפים ועוברים, שיהא סובל באין מראיה לנגד עיניו, ועל הדופי החמור שיטילו בו האנשים הכבודים. אבל רק בני אדם מועטים מחוננים כוח־דמיון למדי לענין כזה, ולא כל שכן שבעלי דמיון שכאלה מועטים מקרב מעמדו של סומס. כמה מרובים בני תמותה בעולם הזה וכמה מועטים האנשים שנתייחד להם כוח הדמיון! ולא עוד, אלא צא וראה כמה גדול ההפרש שבין המדרש והמעשה. יש בני אדם, ואולי סומס הוא אחד מהם, אשר דעותיהם על ענינים שכאלה הן דעות של בני־חורים, ואף על פי כן בשעה שהנעל לוחצת את רגלם של עצמם הרי הם מוצאים להם עילה מיוחדה, העושה אותם ליוצאם מן הכלל.

אבל הוא הטיל ספק גם בצדקת משפטו בענין זה. הוא עצמו נתנסה בנסיון, הוא טעם את טעם המרירות של נשואים שאינם מוצלחים, ומהיכן יכול לסגל לו את ההשקפה הרחבה והמתונה של מי שלא היה מימיו בתוך שאונה והמונה של המלחמה? דעתו היתה יותר מדי דעת מומחה ובקי. למה הדבר דומה? לחייל ששימש זמן הרבה בעבודת הצבא והוא מחווה את דעתו לעומת זו של מי שאינם מאנשי המלחמה, שלא נשתבשו במגרעת הבאה מתוך ראיית הדברים בקרבה יתירה. בעיני מרבית בני האדם ודאי היו נשואים מעין אלה של סומס ואירין נשואים מוצלחים כל צרכם. הוא היה אדם בעל כסף והיא היתה אשה בעלת יופי, ובכן היה כאן מקום לפשרה. לא היתה שום סיבה לדבר מפני מה לא יוסיפו להתנהל כדרך שהיו מתנהלים עד עכשיו, ואפילו אם היו שונאים זה את זה. ואין בכך כלום אם כל אחד ילך לדרכו, כל זמן שיהיו זהירים במנהג דרך ארץ, כל זמן שיהיו זהירים בקדושה של ברית הנשואים ושל מדור משותף לשניהם. אל תפגע ברגשותיו של הציבור, אל תפגע ברגשותיה של הכנסיה – זה הכלל, שעל פיהו נוהגת והולכת מחצית הזווגים של בני השדרות העליונות. כדאי לאדם שיהא מקריב את רגשותיו של עצמו ובלבד שימנע עצמו מלפגוע ברגשות הללו. המעלות היתרות של בית־משפחה מוצק נראות ומורגשות והנן כחלקים מחלקי הרכוש והקנין; אין שום סכנה במצב־הדברים הקיים. להחריב בית־משפחה הריהו באופן הטוב ביותר רק נסיון מסוכן, ולא עוד אלא שאין זה אלא מעשה של אהבת עצמו.

כזאת היתה פרשת הסניגוריה, דזשוליון־הבן נאנח.

“השורש של כל זה” היה מהרהר בלבו, “הריהו קנין־בעלים, אבל יש בני אדם שדעתם לא כך היא. הללו מעמידים את הכל על ה’קדושה של ברית הנשואים'; אבל קדושת הנשואים תלויה בקדושת המשפחה, וקדושת משפחה תלויה בקדושה של קנין בעלים. ואף על פי כן הריני רואה את כל הבריות הללו כתלמידיו ותופשי תורתו של אותו האחד, שלא היה לו כל רכוש וכל קנין מעולם. אכן נפלא ומוזר הדבר!”

ושוב נאנח דזשוליון־הבן והוסיף להרהר את הירהוריו:

“כלום אזמין את כל מסכן שאפגוש בדרך הליכתי ללכת הביתה עמי ליטול חלק בסעודתי, אשר על ידי כך תמעט מנתי אני ולא יהא בה כדי סיפוקי, או על כל פנים לא יהא כדי סיפוקה של אשתי, שאני צריך לה לתועלת בריאותי ובשביל אשרי? אפשר שבכל זאת הדין עם סומס שהוא עומד על זכותו ומקיים במעשיו את העיקר המקודש, של קנין־בעלים, שכולנו נהנים מטובו, להוציא את אלה – שעיקר זה גורם להם פגעים רעים”.

והוא קם מעל כסאו והבקיע לו דרך בתוך הערבוביה של הכסאות שבאולם, נטל את מגבעתו ופנה והלך הביתה כשהוא פוסע לאטו ברחובות החמים, המלאים מרכבות וספוגים ריח של אבק.

ואולם קודם שהגיע אל ביתו, הוציא מכיסו את מכתבו של דזשוליון הזקן וקרע אותו לקרעים זעירים ופיזר את הקרעים באבק הרחוב.

הוא פתח את דלת הבית במפתח שלו וקרא את שם אשתו. אבל היא לא נמצאה באותה שעה בבית, כי יצאה עם הילדים, והבית היה ריק. רק הכלב בלשצאר היה רובץ בגן יחידי בצלו של אילן וצד זבובים.

דזשוליון־הבן ישב גם הוא בתוך הגן תחת עץ האגוז, שנעשה אילן סרק וחדל מעשות פרי.

 

פרק אחד־עשר: בּוֹזִינֵיי וְסוֹמְס    🔗

ביום שלאחר הנשף בריטשמונד חזר סומס מהנלי ברכבת של שחרית. כיון שלפי טבעו לא נגרר מימיו אחרי מעשי ספורט לא שעל היבשה ולא שעל פני המים, לא היה ביקורו במקום זה לשם תענוג שעשועים אלא לשם עסק, שכן הוזמן לשם על ידי אחד הקליאנטים החשובים שלו.

הוא הלך מיד אל הסיטי, מאחר שלא מצא שם אלא ענינים של מה בכך, שמח על הזדמנות שנתנה לו את היכולת ללכת הביתה במנוחה, ובשלוש שעות נפטר והלך לו. אירין לא היתה מצפה לו. אמנם הוא לו התכוון כל עיקר לרגל אותה ולפשפש במעשיה, אבל מאחר שנזדמן לידו להעיף עין על בימת־החזיון בהיסח־הדעת, לא היה בזה כל רע.

הוא החליף את בגדיו ונכנס אל חדר האורחים. היא ישבה באפס מעשה בפינת הדרגש, שהיתה משמשת מקום מושבה החביב עליה: מתחת לעיניה נראו עיגולי תכלת, כאילו לא ישנה כל הלילה.

הוא פתח ושאל: “משום מה את יושבת כאן? כלום את מצפה למי שהוא?”

“הן – כלומר, לא אל נכון”.

“למי?”

“מר בוזיניי אמר, כי אפשר שיבוא”.

“בוזיניי? הרי הוא צריך להימצא במקום הבנין ולעשות שם מלאכתו!”

היא לא החזירה דבר.

“הנה כי כן”, אמר סומס, “ואני הנה היתה את נפשי לבקש ממך ללכת עמי אל בית־הממכר ומשם אל הפארק לטייל”.

“אין לי חפץ לצאת מן הבית; אני חשה בראשי”.

סומס ענה ואמר: “כל אימת שאני מבקש ממך לעשות דבר, את חשה בראשך. אך טוב לך לצאת ולשבת תחת האילנות”.

היא לא ענתה דבר.

סומס שתק רגעים מספר ואחר פתח ואמר:

“איני יודע מה דעתך על החובות המוטלות על האשה. מעולם לא ידעתי זאת”

הוא לא היה מצפה שתחזיר לו תשובה, אבל היא החזירה:

“ניסיתי לעשות את כל מה שביקשת ממני, ולא אשמתי היא שלא יכולתי לעשות זאת בכל לבי ונפשי”.

“ובכן אשמתו של מי היא?” שאל כשהוא מציץ בה מן הצד.

“לפני חתונתנו הבטחתני להפטירני, אם הזווג שלנו לא יהא מוצלח. וכלום מוצלח הוא?”

סומס העלה קמטים במצחו.

“מוצלח”, גימגם ואמר, “אילו התנהגת כהוגן, ודאי היה מוצלח!”

“ניסיתי”, אמרה אירין; “היש את נפשך לשלחני לנפשי?”

סומס הסב את פניו ממנה. הוא היה חרד ונרגז בסתר נפשו וכדי להעלים את חרדתו התחיל מתרעם ומתמרמר.

“לשלחך לנפשך? אי את יודעת מה את סחה. לשלחך לנפשך? איך יכול אני לשלחך לנפשך? הרי אנו נשואים, וכי אין הדבר כך? ובכן איך מדברת את דברים כאלה? למען השם, אל תוסיפי לדבר הבלים כאלה! חבשי את מגבעתך ולכי ונלכה אל הפארק!”

“ובכן אי אתה רוצה לשלחני לנפשי?”

הוא הרגיש, שכוונה אליו מבט מוזר הנוגע עד הנפש.

“לשלחך לנפש!” ענה ואמר: “ומה תעשי כשאמלא את רצונך? הרי אין לך ממון בידך!”

“אין דבר, אמצא לי פרנסה”.

הוא התחיל מהלך בחדר אנה ואנה בפסיעות מהירות, ואחר בא אצלה ועמד לפניה.

“הסכיתי ושמעי”, אמר אליה, “הריני מבקש ממך לבל תוסיפי לעולם לדבר אלי דברים כאלה. לכי וחבשי את מגבעתך!”

היא לא נעה ולא זעה ממקומה.

“ודאי אינך רוצה לצאת מן הבית, משום שאַת מצפה לבוזיניי!” אמר סומס.

אירין קמה לאטה ויצאה את החדר; מקץ שעה קלה ירדה מטה ומגבעתה על ראשה.

הם יצאו מן הבית.

בהיידפארק כבר חלפה אותה השעה שלאחר הצהרים, בזמן שנכרים ובני אדם חשובים אחדים, החושבים את עצמם שהם נאים והדורים לפי המודה, מטיילים שם במרכבות; השעה לאמתה, השעה הנכונה הגיעה וכמעט שעברה בזמן שסומס ואירין תפסו להם מקום ישיבה תחת פסלו של אֲחילֵיס.

כבר עברו ימים רבים מאז התענג על טיולים שהיה מטייל בחברתה בפארק. הטיולים הללו היו מראשי התענוגים שלו בשתי השנים הראשונות לנשואיו; הרגשה שהוא מופיע לעיני כל לונדון כבעלה של אשה חמודה זו מילאה אותו גאוה לאין שיעור, אלא שגאוה זו היתה כמוסה ומוצנעת בלבו. כמה פעמים היה יושב כאן בקרבתה כולו הידור ונוי, על ידיו נעלי־יד אפורות־בהירות והוא מחייך חיוך קליל ויהיר, מנענע בראשו למכריו ומנופף פעם בפעם את מגבעתו!

אותן נעלי־היד האפורות־הבהירות עדיין חופות את ידיו, והחיוך הליצני שלו עדיין מרפרף על שפתיו, אבל היכן נסתלקה ההרגשה שבלבו?

הספסלים הלכו ונתרוקנו במהירות, ואף על פי כן עדיין השהה אותה כאן כשהיא חוורת ודוממה, כאילו נתכוון בסתר לבו לענוש אותה. פעם או שתים פנה אליה ואמר לה דבר, והיא הרכינה ראשה או ענתה “הן” מתוך חיוך מיוגע.

לאורך הסורג היה מהלך באותה שעה אדם אחד בחפזון רב כל כך, שהבריות הביטו אחריו בעברו עליהם.

“הביטי וראי את החמור הזה!” אמר סומס, “ודאי הריהו משוגע כיון שהוא מהלך במהירות גדולה כל כך בחום אשר כזה!”

הוא חזר לאחוריו; ובו ברגע נעה אירין ניעה מהירה.

האלו!" קרא. “הרי זה מודענו הבוקאנייר!”

והוא ישב דומם ועל שפתיו חיוך ליצני, כי ידע שגם אירין מחייכת.

“התנענע לו בראשה?” הירהר באותה שעה בלבו.

אבל היא לא נעה ולא זעה.

בוזיניי הגיע אל קצה הסורג ושב בחזרה כשהוא הולך בין הכסאות ועיניו כבושות בקרקע ככלב־ציד המחפש את עקבות צידו. כשראה אותם, עמד תחתיו בלי־נוע והרים את מגבעתו.

החיוך לא זז מעל שפתי סומס; גם הוא הרים את מגבעתו.

בוזיניי התקרב אליהם. מראהו היה מיוגע, כמראהו של אדם לאחר עמל קשה. מצחו היה מכוסה טיפות זיעה וחיוכו של סומס נראה כאומר: “אכן עינוי קשה עונית ידידי!”… “הגם אתה מן המטיילים בפארק?” שאלהו. “אנחנו דימינו שאתה מואס בהבלי־עולם כאלה!”

דומה היה כאילו בוזיניי לא שמע את דבריו; הוא פנה אל אירין וענה ואמר: “הייתי זה עתה בביתך; קוויתי שאמצאך בבית”.

באותה שעה טפח אדם אחד על כתפו של סומס והתחיל מדבר אליו; ועד שהוא עמד עמו בשיחה בטלה ומשיב לו דברים טפלים מעבר לכתפו לא שמעו אזניו את תשובתה, ובינתים החליט דבר.

“אנו הולכים מיד הביתה”, אמר אל בוזיניי; “הילווה אלינו גם אתה ותסעוד עמנו”. את דברי ההזמנה האלה הביע מתוך התפארות מוזרה ומתוך פאתוס מוזר במידה יתירה מזו. קולו ומבטי עיניו נראו כאילו אמרו: “אי אתה יכול לרמות אותי, אבל ראה – הריני בוטח בך – איני מתיירא ממך!”

הם קמו והלכו יחד אל מונפילייה־סקוייר. אירין הלכה באמצע. ברחובות המרובים בעוברים ושבים הלך סומס בראש. הוא לא האזין אל שיחתם. ההחלטה המשונה שהחליט להאמין בהם השפיעה כנראה גם על יצרי לבו הכמוסים. הוא אמר אל עצמו כמשחק בקלפים: “הרי זה אחד הקלפים שאסור לי לזלזל בו ולהשליכו מידי – עלי לשחק בו, יהי ערכו אשר יהיה. הסיכויים שלי להצלחה אינם מרובים ביותר”.

הוא החליף את בגדיו לאטו, וכששמע שיצאה מחדרה וירדה מטה, שהה בחדר־הבגדים שלו עוד חמשה רגעים. אחר ירד מטה ונעל אחריו במתכוון את הדלת בקול רעש, כדי להודיע בכך, שהוא הולך ובא. וא מצא אותם כשהם עומדים אצל הקמין, ספק משתעים ספק לאו; הדבר לא היה ברי בידו.

הוא היה משחק את תפקידו במחזה בדחני זה כל אותו הערב באמונה – הסביר פניו לאורחו במידה יתירה מאשר עד עכשיו. כשבוזיניי עמד סוף סוף על מנת ללכת הביתה, אמר אליו: “עליך לבקר אותנו לעתים תכופות; אירין אוהבת לדבר עמך על אודות הבית!” ושוב פעם הביע קולו התפארות מוזרה ופאתוס מוזר עוד יותר מכן: אבל ידו היתה קרה כקרח.

מהיותו נאמן להחלטה שלו הסב את פניו מהם בשעת פטירתם, הסב את פניו מאשתו בשעה שעמדה תחת הנברשת התלויה ואמרה לו שלום – הסב את פניו משערות הזהב שלה, שהזהירו ונוצצו לנוגה אור הנברשת, ומן החיוך העגום שלה, שרחף באותה שעה על שפתיה; הוא לא ראה גם את עיניו של בוזיניי בשעה שהלז הביט אליה כהביט הכלב אל אדוניו.

והוא עלה על משכבו מתוך ידיעה ודאית, שנפש בוזיניי דבקה לאהבה באשתו.

ליל הקיץ היה חם, כל כך דומם וחם, שמכל חלון פתוח שפעו אל החדר קילוחי אויר מלאים חמימות מחניקה. הוא שכב שעות תמימות והאזין לקול נשימתה.

היא יכלה לישון והריהי ישנה, אבל שנתו נדדה והוא היה מוטל ער. ובהיותו מוטל ער התחזקה בלבו ההחלטה להוסיף ולהעמיד פנים כבעל השמח בחלקו ונותן אמון באשתו.

ובהשכמה, אך ניצנץ ברק היום, הוא קם בחשאי מעל משכבו ונכנס לחדר הלבישה שלו ונשען אצל החלון הפתוח.

הנשימה היתה קשה עליו.

הוא נזכר בלילה אחד מלפני ארבע שנים – הוא הלילה האחרון שלפני יום חתונתו; אותו הלילה היה חם ומחניק כלילה זה.

הוא נזכר איך היה מוטל סרוח על כורסת־נצרים ארוכה אצל החלון שבחדר דירתו שברחוב ויקטוריה. באחד הרחובות הצדדיים למטה נקש אדם על דלת ואשה השמיעה קול צעקה; כאילו אירע הדבר זה עתה הוא זכר היטב בקול ענות הקטטה, בקול הדלת הננעלת ברעש ובדממת המות שהשתררה לאחר מכן. ואחר עלה באזניו קול שאונה של עגלת־הזילוף של שחרית, שטיהרה את הרחובות המלאים אד והבל שנתגלגלה והתקרבה לברק אור הפנסים המוזר, שכבר היה מיותר באותה שעה; דומה היה כאילו הוא שומע שוב את קול שאונה והמונה של אותה העגלה, שהתקרב הלוך והתקרב עד שעבר וחלף והדו נבלע לאט לאט במרחק.

הוא הוציא את ראשו בעד החלון של חדר הלבישה, מעל לחצר הקטנה שלמטה, וראה את ברק הזיו הראשון כשהוא פושה והולך. רשמי הקירות והגגות העמומים נטשטשו רגע אחד ואחר ביצבצו ובלטו ביתר בירור מאשר קודם לכן.

הוא נזכר איך היה צופה ומביט באותו הלילה אל אור הפנסים שברחוב ויקטוריה שהלך והחויר, הלך וכהה; איך נזדרז ולבש את בגדיו וירד אל הרחוב ועבר על בתים ועל מגרשים ובא אל רחוב מגוריה ושם עמד והביט אל בית־דירתה הקטון, שהיה דומם ואפור כפניו של מת.

ופתאום ניצנץ רעיון במוחו, והרעיון היה כדמיון העולה על דעתו של אדם חולה: “מה עושה הוא באותה שעה? – מה עושה אותו אדם, המדריך את מנוחתי, אשר היה פה אמש ואשר נפשו חשקה באשתי? וודאי הריהו משוטט כאן מסביב וצופה לה ועוקב אחריה כשם שהיה עוקב אחריה אתמול לאחר הצהרים; ומובטחני שגם ברגע זה הריהו עומד ומסתכל בביתי!”

הוא התגנב ועבר בלאט את המסדרון ובא אל צד־החזית של הדירה הפונה אל הרחוב; שם הזיז בחשאי הצדה את אחד הוילאות ופתח חלון אחד.

האור האפור היה מושלך ותלוי על גבי האילנות של הסקווייר, כאילו נגע בהם הלילה בכנפיו כפרפר רך וגדל־מידות, הפנסים היו עדיין דולקים ואורם היה כהה וחוור, אבל הרחובות היו ריקים – לא נראתה בהם אף נפש חיה אחת!

ופתאום בתוך דממת המות שמסביב בקעה ועלתה באזניו ממרחקים צעקה קלושה, כקול נשמה תועה, שננעלו בפניה שערי השמים והיא משוועת לישעה ורוחתה. והנה נסר קול הצעקה בחלל שוב פעם – שוב פעם! סומס רעד ומיהר וסגר את החלון.

אבל מיד חלפה מחשבה בלבו והוא אמר אל נפשו: “אין זה כי אם קול צעקת הטווסים אשר מעבר לבריכה!”

 

פרק שנים־עשר: בִּקוּרֶיה שֶל דְּזשׁוּן    🔗

דושוליון הזקן עמד באולם הצר אשר בברדוֹסטירס ושאף אל קרבו את הריח של אריג שַעֶוָוני ושל דגים מלוחים המפעפע וממלא את כל בתי־המלון ההגונים שעל שפת הים. על אחד הכסאות ־ אותו הכסא היה בהיר־צבע ושל עור ומן החור שבקצהו השמאלי ביצבצו ונראו לעין שערות־סוס – עמד צקלון שחור. את הצקלון הזה היה ממלא באותה שעה בניירות, גליונות ה“טיימס” ובקבוק של אוֹ דיקוֹלוֹן. היום היו ישיבות של “חברת הקונציסיה למכרות הזהב” ושל “החברה החדשה למכרות פחמים”, והוא נסע העירה על מנת להשתתף בישיבות הללו, שכן מימיו לא נעדר מאחת הישיבות של וועד ההנהגה. אילו נעדר “מישיבות וועד ההנהגה” היו רואים בזה הוכחה יתירה שהוא הולך ומזדקן, והדבר הזה היה קשה לו מנשוא; הרוח הפורסייטית השקדנית והקנאית שבקרבו, התקוממה כנגד ההנחה הזאת.

בשעה שעמד ומילא את צקלונו השחור היה מראה עיניו כאילו היו מוכנות בכל רגע להתלהב מחמת זעם. כך נוצצות עיניו של תלמיד בית הספר המעונה ומוצק על ידי חבריו, אלא שהוא מושל ברוחו משום שהוא מתיירא מפני רוב מנינם. ודזשוליון הזקן משל ברוחו ובכוח ־ההתאפקות המופלא, שהיה מצוי בו ושעכשיו הלך ופחת לאט לאט, כבש בקרבו את רגשי ההתמרמרות, שעורר בו מצבו של עכשיו.

הוא קבל מאת בנו מכתב שאינו אומר כלום. במכתב זה מדבר הנער דברים שבכללות, שאינם מן הענין, ומשתמט מלהשיב תשובה ברורה. “ראיתי את בוזיניי”, הריהו כותב, “ונוכחתי שאין הוא האדם פושע. כל מה שאני מרבה להסתכל בבני אדם, הריני מוסיף חיזוק לדעתי, שאינם לא טובים ולא רעים אלא מגוחכים או ראוים לחמלה. אתה ודאי לא תסכים לדעתי!”

ואמנם דזשוליון הזקן לא הסכים לדעת בנו; הוא חשב כי אך ציניסמוס הוא לדבר דברים כגון אלה. הוא טרם הגיע לידי זקנה מופלגה כזו, שאפילו אדם מן הפורסייטים, אשר קיפח את האילוזיות ואת העיקרים שהיה מטפח אותם בשקידה יתירה לצורך חיי המעשה אף על פי שלא האמין בהם, אשר קיפח את כל תענוגות הגוף ולבו הוכה מכת מות משום שלא היה לו מה לקוות עוד ־ שאפילו אדם כזה פורץ את כל הסייגים ומדבר דברים, שלא היה מעז מימיו להוציאם מן השפה לחוץ.

אפשר שאמונתו ב“טוב” וב“רע” לא היתה גדולה מזו של בנו; אלא שהוא היה אומר, שאינו יודע ושאינו יכול להגיד דבר בענין זה; אולי יש כאן קורטוב של ממש. והואיל וכך, למה יגזול אדם מעצמו טובה אפשרית על ידי דיבורים של כפירה, שאין בהם צורך?

הוא היה רגיל לבלות את ימי הפגרה שלו בין ההרים, שאהב אותם אהבה עזה, אף על פי שמימיו לא עשה שם דברים שיש בהם מן האבנטורה ומן העזות היתרה (שכן פורסייטי אמתי היה בנידון זה)). ובשעה שלאחר היגיעה של הטיפוס והעלייה למעלה נתגלה לנגד עיניו המראה הנפלא, הוא חש והרגיש בבירור בישותו של כוח אדיר ונשגב המושל על כל התוהו והבואו של יצרי אדם ומאוייו, על כל התהומות הקטנות והפתחים הזעירים והמגוחכים של החיים. הרגשה זו הקריבה אותו קרבה יתירה אל האמונה, עד כמה שרוחו העסקנית והמעשית היתה עלולה לכך.

אבל כבר עברו הרבה שנים מאז היה בפעם האחרונה בין ההרים. הוא הוליך לשם את דזשון פעמיים בזו אחר זו, ולאחר מיתתה של אשתו, ומתוך צער ומרירות אנוס היה להודות בינו לבין עצמו, שכבר תש כוחו מלהיות מהלך ומטייל ברגל.

וכבר עברו ימים רבים מאז רוחו זרה לאמונה ישנה בסדר־עולם נשגב שסיגל לו בהיותו שרוי בהרים.

גלוי וידוע היה לפניו שזקן הוא, ואף על פי כן הרגיש בעצמו שצעיר הוא; והדבר הזה ציער אותו הרבה. הוא היה מיצר ומתבלבל כשעלה על דעתו, שאדם כמותו, אשר כל ימיו היה זהיר כל כך, נגזר עליו להיות אב ואבי־אב לבריות, אשר דומה כאילו נוצרו לצרות ופגעים. הוא אינו יכול לדבר רעות בדזשו – מי יכול להטיל דופי בנער נעים וחביב זה? – אבל מצבו בחיים עלוב הוא וראוי לחמלה, ועסקה של דזשון רע ומר הוא כמעט במידה לא פחותה מכן. הדבר נראה כגזרה מן השמים, וגזירה מן השמים היתה מאותם הענינים, אשר אדם בעל אופי כמותו לא יכול להבין אותם ואף לא לשאת ולסבול אותם.

כשכתב את מכתבו לבנו, לא הגה לאמתו של דבר שום תקוה כי יהא בזה כדי להועיל כל שהוא. עוד מזמן הנשף אצל רודזשר הוא ראה בעליל את מצב־הדברים כהוויתו – הוא היה מהיר לעמוד על טיבו של דבר יותר משאר הבריות ־ ומאחר שהיתה לנגד עיניו הדוגמא של בנו הוא היטיב לדעת מכל הפורסייטים כולם, שאותה הלהבה החוורת שורפת את כנפיהם של בני האדם, בין לרצונם ובין שלא לרצונם.

בימים שלפני אירוסיה של דזשון, בזמן שהיא ואשתו של סומס היו מצויות תמיד זו אצל זו, התבונן אל אירין יפה והרגיש בקסם שהיא עלולה לנסוך על הגברים. היא לא היתה מן המתאוות למצוא חן ואף לא גנדרנית ־ מושגים החביבים ללבם של בני דורו, האוהבים להגדיר את הענינים במלה נוחה ורחבה, שאינה אומרת כלום ־אלא היא אשה שיש בה סכנה. הוא אינו יודע משום מה. אילו אמר לו אדם שיש סגולה מיוחדת המוטבעת בכמה נשים מטבע ברייתן ־ כוח של מדוחים ופיתוי הפועל את פעולתו שלא לדעתן, היה משיב ואומר: “הבלים”! היא היתה אשה מסוכנה, ודי בכך. הוא רצה להעלים עיניו מן הענין הזה. אם הדבר הגיע לידי כך, יהא כך; הוא לא רצה שוב לשמוע על אודות הענין הזה מאומה ־ הוא רצה אך להציל את מצבה של דזשון ואת מנוחת נפשה. הוא עדיין קווה, שאפשר שיבוא יום והיא תהיה לו שוב לנוחם ולמשען.

ומשום כך עמד וכתב את המכתב. אבל התשובה לא הניחה את דעתו ולא ביררה לו כלום. למעשה הביאה שיחה זו את דזושוליון־הבן רק לידי מליצה משונה מעין זו: “סבור אני שהוא נסחף בזרם”. בזרם! מה טיבו של זרם זה? ומה טיבו של מין סגנון־לשון חדש שבא לעולם?

הוא נאנח והניח את הנייר האחרון מניירותיו אל תוך הצקלון שלו; הוא הבין היטב משמעותה של אותה המליצה.

דזשון יצאה מחדר האוכל ועזרה לו ללבוש את מעיל־הקיץ שלו. על פי מלבושה ומתוך ארשת פניה הזעירים והמביעים החלטה הכיר מיד מה שעתיד לבוא.

“הריני נוסעת עמך”, פתחה ואמרה.

“דברים של שטות את מדברת, חביבה שלי; אני הולך ישר אל הסיטי. איני יכול לתתך לשוטט בעיר!”

“עלי לבקר את הגברת סמיטש הזקנה”.

“כל ימיך את עסוקה ב,חלכאים העלובים' שלך!” רטן דזשוליון הזקן, הוא לא האמין באמשׁלה שלה, ואף על פי כן לא עמד על דעתו ולא מיחה בידה. הוא ידע שקצר כוחו לעמוד בפני קשיות ערפה.

בתחנת וויקטוריה הושיב אותה במרכבה, שהוזמנה בשבילו מלכתחילה – סימן מובהק, שלא היה בו מן הקטנות של אהבת עצמו ומדקדוקי עניות.

“ראי לבל תייגעי עצמך, יקירה שלי”, אמר אליה ולקח לו מרכבה ונסע אל הסיטי.

דזשון נסעה תחילה אל אחד הרחובות הצדדיים של שכונת פדינגטון, ששם דרה הגברת סמיטש – אשה זקנה, שכירת ־יום, שהיא היתה לה למחסה. אולם לאחר ששהתה עמה חצי שעה ושמעה את קינותיה הרגילות והשפיעה עליה דברי תנחומים, נפטרה ממנה ונסעה אל סנטהופ גייט. הבית הגדול היה סגור ואפל.

היא החליטה לחקור ולברר את הכל, ויהי מה. מוטב שתראה עין בעין את הגדולה שברעות ותתגבר עליה. היא גמרה בלבה לבקר תחילה את דודתו של פיל, את הגברת ביינס ואם לא יוודע לה מפיה דבר, תקום ותלך אל אירין עצמה. אלא שלא היה לה מושג ברור מה יועילו לה הביקורים הללו.

בשלוש שעות באה אל לאונדס סקווייר. כיון שידעה בעצמה שפורענות עתידה להתרגש עליה, לבשה מתוך אינסטינקט של אשה את מבחר שמלותיה ויצאה למלחמה מתוך אומץ רוח כאותו של דזשוליון הזקן גופו. הרטט שלה נהפך והיה למאמץ־כוח וקנאה.

בשעה שהודיעו לגברת ביינס, היא דודתו של בוזיניי (שמה היה לואיזה), את דבר ביאתה של דזשון, התעסקה גברת זו בבית־הבישול ונתנה הוראות למבשלת, כי היא היתה בעלת־בית מצויינה וידעה ש“סעודה טובה הריהי דבר חשוב ביותר”, ככל אשר רגיל היה ביינס לאמור תמיד. לאחר שסעד את סעודתו היה ביינס עושה את מלאכתו בדרך מעולה. הלא הוא אשר בנה בקנסינגטון את השורה הנאה והמצויינה של בתים גדולים ואדמומים, אשר התחרו עם כמה בתים אחרים בשל הזכות להיקרא " המכוערים ביותר בלונדון".

כיון ששמעה מרת ביינס את שמה של דזשון, מיד רצה אל חדר משכבה ונטלה שתי אצעדות רחבות מתוך קופסא של עור אדום, שהיתה חבויה במגרה נעולה, ושמה אותן על פרקי ידיה הלבנים – שכן נתייחד לה במידה יתרה אותו “חוש הרכוש והקנין”, אשר כידוע לנו הריהו משמש אבן־בוחן לפורסייטיסמוס ויסוד מוסד למידות טובות.

מתוך המראַה הקבועה בתוך ארון הבגדים שלה, שהיה עשוי עץ לבן, נשקפה לעיניה בבואת גופה הרחב, ששיעור קומתו היה בינוני ושניכרה בו נטייה להתעבות; אותו הגוף היה עטוף שמלה, שמלאכתה נעשתה על פי הוראתה של עצמה ושחצאי־הגוונים שלה הזכירו את מראה הטיח של כתלי המסדרונים שבבתי־מלון גדולים. היא נשאה את ידיה אל שערותיה ומישמשה בהן פה ושם והיטבה אותן שתהיינה קבועות יפה על ראשה, ועיניה נתמלאו באותה שעה ריאליסמוס שלא מדעת, כאילו עתידים היו להתרגש עליה גדולי הפגעים שבחיים, שעליה להלחם עמם ולהחלץ מהם. בנערותה היו לחייה צחות כחלב וורודות כשושנים, אבל משבאה בשנים נעשו בהרות בהרות; וכשעמדה עכשיו ופייכה את מצחה בפוך, ניצנץ שוב בעיניה אותו המבע של פיכחות קשה. היא הניחה מידה את מזרה־הפוך, עמדה דומם לנוכח הזכוכית והשתדלה להשרות זיו של חיוך על חוטמה הגדול ורב־המידות, על סנטרה (שלא היה גדול מעולם, אלא עכשיו, עם התְעַבות צוארה, נתקטן שיעורו עוד יותר) ועל פיה התלוי ודק־השפתים. וכדי שלא למעט את הרושם של חיוך זה מיהרה ואחזה את שולי שמלתה בשתי ידיה וירדה מטה.

היא היתה מצפה לביקור זה כל הזמן האחרון. הגיעו אליה שמועות, שהיחסים שבין בן אחיה ובין כלתו אינם כתיקונם. איש מהם לא סר אליה זה כמה שבועות. היא הזמינה כמה פעמים את פיל לסעוד אצלה, אלא שבכל פעם נתקבלה ממנו תשובה אחת ש“הוא טרוד ביותר”.

תקפה אותה חרדה אינסטינקטיבית ובענינים שכאלה היה האינסטינקט של אשה זו חד ביותר. היא היתה ראויה להיות מבנות הפורסייטים; בהסכם להשקפתו של דזשוליון־הבן היתה לה זכות גמורה לכך, ולפיכך כדאית היא שנספר את פרשת עלילותיה.

היא השיאה את שלוש בנותיה שלא לפי זכותן ערכן, ככל אשר אמרו עליהן הבריות. משום שנתייחד להן אותו הכיעור הטיפוסי שאינו מצוי אלא בבנותיהם של בני המעמדות העוסקים באומנויות. שמה היה מפורסם בוועדים של העורכים כל מיני שעשועים – כנשפי מחולות, מחזות תיאטרליים ובאזארים לטובת דברים שבצדקה הכרוכים עם הכנסיה, והיא לא שיתפה מעולם את שמה באחד הענינים הללו אלא אם היתה מובטחה מראש שהכל ערוך ומסודר כל צרכו.

היא החזיקה בדעה, ככל אשר אמרה זאת לעתים קרובות, שהכל צריך להיות מיוסד על בסיס מסחרי, משום שכל עיקר התפקיד של הכנסיה, של גמילות חסדים ושל כל דבר בכלל אינו אלא לתת חיזוק לבנין ה“חברה”. ולפיכך כל עסקנות שאדם עושה על דעת עצמו נחשבה בעיניה לדבר שאינו מן המוסר. רק האורגאניזאציה הרי היא דבר של ממש, משום שהאורגאניזאציה בלבד יש בה כדי לתת בטחון לאדם שיקבל גמול בעד ממונו שהוציא. אורגאניזאציה – ושוב פעם אורגאניזאציה! אין ספק, שהיא היתה משמשת מה שדזשוליון הזקן היה קורא לו “אומן לאותו דבר”, אלא שהוא לא הסתפק בכך והיה מכנה לאשה זו “רמאית”.

מעשה־השעשועים לדברים שבצדקה, שהיתה משתפת בהם את שמה, היו מסודרים סדור מופלא כל כך, שכל זמן שהנדבות טרם נמסרו למי שנועדו היו דומות לחלב שניטלה השמנת שלו, משום שלא היתה בהן אף טיפה אחת מן השמנת של רחמי אדם ונדיבות לבו. אלא שהיתה מכריזה וחוזרת ומכריזה שהרגשנות מידה מגונה היא לאדם. ולאמתו של דבר היתה אשה זו חקרנית במקצת.

אשה גדולה וטובה זו, שהיתה חשובה ומכובדה ביותר בקרב חוגי אנשי הכנסיה, היתה משמשת אחת הכוהנות הגדולות במקדש הפורסייטיסמוס והיתה שוקדת יומם ולילה על אש הקודש של אלוהי הרכוש והקנין, אשר על גבי המזבח שלו כתובים הדברים המרחיבים את דעתו של האדם: “אפס תמורת אפס, ותרומת חצי שילינג רק מועט מן המועט”.

משנכנסה אל בית, מיד היו הכל מרגישים שנכנס ובא דבר־מה ממשי ומוצק, ואפשר שזוהי הסיבה שגרמה לכך שהיא היתה חביבה כגבאית של צדקה. כך דרכם של הבריות, שכיון שהם משלמים ממון הרי הם מבקשים דבר ממשי; וכשראו אותה באולמים של נשפי צדקה כשהיא מוקפת גדוד העוזרות והמשמשות שלה ומתנוססת בהדר תפארת חוטמה רב־המידות ודמות גופה הרחב והמוצק היתה בעיניהם כגנרל מפקד צבא מלחמה.

רק פסול אחד נמצא בה, הלא הוא החסרון של שם כפול. היא היתה משמשת בעלת יכולת בשדרות העליונות של המעמד הבינוני עם מאות החוגים והכנופיות שלו, שהיו נפגשים יחד בשדה־הקרב של מעשה צדקה המשותף לכולם, ובשדה־הקרב הזה נתגלגלה לידם ההזדמנות הנעימה לבוא במגע עם בני החברה העליונה, החברה לאמתה. היא היתה תקיפה בחוגי החברה שלה, בקרב אותו הציבור הרחב, החשוב ורב־היכולת ביותר, אשר המוסדות, הכללים ו“העיקרים” המסחריים־הנוצריים שנתגשמו בגברת ביינס היו שם דם־חיים לאמתו, שנזל בעורקיו באין מעצור, היו עסקי משא ומתן לאמתם ולא חיקוי סרק של עסקי משא ומתן כאותו המצוי אצל הציבור הקטן של בני מרום עם הארץ. מי שהיה מכיר אותה, היה מרגיש שאשת חיל היא ־ אשת חיל, שמימיה לא באה לידי חולשה ולא וויתרה על שום דבר, אם אך יכלה להימנע מזה.

היחסים שבינה ובין אביו של בוזיניי, שהיה מלגלג עליה לעתים קרובות ליגלוג אכזרי שאין לו כפרה, היו רעים מאין כמוהם. כשהיתה מדברת אליו עכשיו, היתה קוראה לו “אחי המסכן, היקר שלא היה מן החרדים”.

היא קידמה את פני דזשון בברכת שלום מתוך אותה ההתלהבות הנפרזה, שהיא היתה מומחה לה. היא קצת פחדה מפניה, עד כמה שאשה שכמותה החשובה בעולם המסחר והכנסיה הנוצרית עלולה היתה לפחוד, ־ שהרי אף על פי שדזשון היתה נערה צעירה ורכה, עם כל זו היתה שרויה עליה חשיבות מרובה, שחלקו לה עיניה המביטות בעוז וללא פחד. ולא עוד אלא שהגברת ביינס הבחינה בעינה החדה שמתחת לאותה הישרות והתגלות־הלב שבמנהגה של דזשון מתעלמת מידה גדולה משל הטבע הפורסייטי. אילו היתה הנערה אך גלוית־לב ועזת־רוח, היתה הגברת ביינס חושבת אותה ל“מטורפת” והיתה מבזה אותה; אילו היתה אך אשה פורסייטית בלבד, כגון פראנסי, היתה פורשת עליה כנפי חסותה כאדם הראוי לכך מפעת ערכו החשוב; אבל דזשון עם כל קטנותה ־ הגברת ביינס היתה מכבדת על פי רוב את שיעור הכמות המרובה – היתה מעוררת בה רגש של חרדת לב; והיא הושיבה אותה על כסא ממול החלון.

היה עוד טעם אחר לכבוד שנהגה בה, טעם אשר הגברת ביינס שהיתה מן המבקרים הוותיקים של בית התפילה ועוסקת בענינים של קדושה וודאי לא היתה מודה בו בגלוי: היא שמעה לעתים קרובות מפי בעלה שדזשוליון הזקן הריהו עשיר גדול, ומפני הנימוק הזה, המעולה מכל הנימוקים בעולם, היתה הוגה חיבה יתירה לנכדתו. כיום היתה שרויה באותו מצב הנפש של התרגשות וחרדה, שמתוכו אנו קוראים באחד הרומנים מעשה בבחור אחד המצפה לירושה, והננו חרדים שמע יעשה המחבר מעוות נורא, וסופו של אותו הבחור לקפח את הירושה.

היא הסבירה לה פנים ונהגה בה חביבות יתירה; היא לא הכירה עד עכשיו הכרה ברורה כל כך כמה יקרה וחמודה היא נערה זו. היא שאלה לשלומו של דזשוליון הזקן. אכן זקן מופלא הוא אותו זקן; מהלך בקומה זקופה ומראהו צעיר ורענן, – ובן כמה הוא? בן שמונים ואחת! מי פילל כזאת! ועדיין הם שרויים על חוף הים? וודאי יפה להם שם! ודזשון וודאי מקבלת ידיעות מאת פיל יום יום? ובשעה ששאלה שאלה זו בלטו עיניה האפורות בליטה יתירה, אבל דזשון לא השתמטה מפני מבטה.

“לא”, ענתה ואמרה, “הוא אינו כותב לי כלל!”

הגברת ביינס השפילה עיניה; היא עשתה זאת שלא מדעת, אבל השפילה. ואולם תיכף ומיד התאוששה.

“דבר המובן מאליו הוא. הרי כך דרכו לעולם”.

“האמנם כך דרכו?” אמרה דזשון.

הקיצור שבתשובה זו הבריח לרגע אחד את החיוך הנעים מעל שפתי הגברת ביינס; ואולם היא העלימה את הדבר על ידי תנועה מהירה שמתוכה היטיבה והחליקה את שמלתה. “אמנם כן, יקירה שלי”, ענתה ואמרה, “אדם קל דעת הוא מאין כמוהו ואין לדקדק עמו ולהקפיד על מעשיו!”

דזשון באה פתאום לידי הכרה, שהיא מבזבזת את זמנה לבטלה; שהרי אפילו אם תשאל שאלה ברורה כל צרכה, לא תציל מפי האשה הזאת דבר.

“וכי את רואה אותו?” שאלה כשפניה מאדימים אודם מרובה.

נטפי זיעה ביצבצו על מצחה של הגברת ביינס מתחת לשכבת הפוך.

“הן! איני זוכרת מתי היה בפעם האחרונה – ואולם בימים האחרונים לא ראינו אותו אלא לעתים רחוקות. הרי הוא עסוק כל כך בבנין ביתו של בן דודך; שמעתי שבמהרה יגמור אותו. עלינו לערוך סעודה קטנה לכבוד המאורע הזה;הואילי לבוא אלינו ולבלות אתנו את הנשף!”

“יישר כוחך”. אמרה דזשון. ושוב הירהרה בלבה: “אני מאבדת את זמני לבטלה. אשה זו לא תגיד לי כלום”.

היא קמה ונתכוונה ללכת. באותה שעה התרגשה תמורה במנהגה של הגברת ביינס. גם היא קמה ממקומה, שפתיה נתעוותו והיא הנעה את ידיה תנועה נרגזה. הרי ברור בעליל, שהתרחש דבר־מה רע ומר. היא לא נועזה לשאול על אודות הדבר הזה את הנערה הזאת, שעמדה כאן לפניה והיא קטנת־קומה, והיא דקה וישרת־גזרה ופניה אמיצים ורישום של תקיפות מסביב לפיה ועיניה מפיקות כעס. היא לא נועזה לשאול, אף על פי שלא היה ממנהגה להתיירא מפני שאלות – הרי כל סידור העסקנות הציבורית שלה היה מיוסד על שאילת שאלות!

ואולם אחרית זו של הענין היתה כל כך קשה, שזיעזעה את עצביה, שהיו תמיד כתיקונם וחזקים למדי. הן עוד הבוקר הזה אמר אליה בעלה: “אותו זקן דזשוליון וודאי יש לו מאת אלף לירות!”

והנערה הזאת עומדת כאן ופושטת את ידה – פושטת את ידה!

מי יודע, אפשר שהסיכוי שנערה זו תהיה לבת משפחתה הולך ואובד, ואף על פי כן לא נועזה לדבר.

עיניה הביטו אחרי דזשון, שהלכה הלוך והתקרב אל הדלת.

הדלת נסגרה.

באותה שעה ננערה הגברת ביינס ממקומה והשמיעה קול קריאה ורצה כשהיא מטלטלת את גופה המסורבל אילך ואילך, וחזרה ופתחה את הדלת.

היא איחרה את המועד! היא שמעה את קול־הנקישה של דלת־המבוא שנסגרה ועמדה תחתיה בפנים מביעים כעס גדול ויגון.

דזשון הלכה ברחוב מתוך המהירות של צפור המיוחדה לה. עכשיו שנאה את האשה הזאת, אשר בימים טובים מאלה היתה סבורה עליה שאשה טובה וחביבה היא. וכי כך היו הולכים ומפטרים אותה בלא כלום והיא תוסיף לשאת ולסבול את היסורים שגורמת לה אי־הידיעה?

היא גמרה בלבה ללכת אל פיל עצמו ולשאול אותו מה כוונתו הלא לה המשפט לדעת זאת. היא נחפזה ואחזה את דרכה אל סלון־סטריט ובאה במהירות אל הבית ששם דר בוזיניי. היא עברה דרך פתח הבית ועלתה על המדרגות ולבה דפק בקרבה דפיקה של מכאוב.

כשהגיעה אל ראש המדרגה השלישית עמדה כדי לשאוף רוח. היא החזיקה במעקה והטתה את אזניה והקשיבה – אף קול הברה כל שהוא לא נשמע מלמעלה.

היא עלתה על המדרגה השלישית ופניה חוורו כסיד. היא ראתה את הדלת ועליה הטבלה ששמו חרות על גבה. ומיד התנדפה וחלפה אותה אמיצות הרוח שהביאה אותה לידי כך.

באותה שעה נתחוור לה טיב דרכה ומנהגה לכל מלוא משמעותו. חום קודח עבר את כל גופה; כפות ידיה רטבו מתחת למשי הדק של נעלי־ידיה.

היא נרתעה לאחוריה אל המדרגה, אבל לא ירדה מטה. היא נשענה על המעקה והתאמצה לדכא בקרבה הרגשה שהיא נחנקת; והיא עמדה ולטשה את עיניה אל הדלת מתוך גבורת־לב איומה. לא! היא לא תרד מטה. מה אכפת לה מה יאמרו עליה הבריות? הדבר לא יוּדע לשום אדם! היא תנסה את הכל ויעבור עליה מה!

ולפיכך אנסה עצמה לעזוב את מקומה שאצל הקיר וצילצלה במצילה. הדלת לא נפתחה. ופתאום נסתלקו ממנה כל הבושה והפחד שלה. היא צילצלה שוב פעם ושוב פעם, כאילו אוותה לשמוע תשובה כל שהיא מתוך החדר הסגור והריק ולקבל פיצוי כל שהוא בעד כל הבושה והפחד שגרם לה ביקור זה. אבל הדלת לא נפתחה ודזשון חדלה מצלצל וישבה על השלב העליון וכיסתה את פניה בכפות ידיה.

אחר ירדה בחשאי מטה ויצאה אל החוץ. דומה היה לה כאילו עברה עליה מחלה קשה ואת לבה מילא באותה שעה אך חפץ אחד ־ לבוא הביתה מהר ככל אשר תוכל. דומה היה, שהבריות שנזדמנו לפניה ידעו היכן היתה ומה המעשה שעשתה. ופתאום – בעבר השני של הרחוב – נתגלה לפניה בוזיניי בכבודו עצמו. הוא בא מצד מונפילייה־סקווייר והלך אל בית דירתו.

היא הרתיעה עצמה ונתכוונה לפלס לה דרך בין המון המרכבות שברחוב ולעבור אליו. עיניהם נפגשו והוא הרים את מגבעתו. באותו רגע חלף על פניה אומניבוס והעלים אותו מעיניה; אבל בעוד רגע חזרה וראתה אותו מקצה המדרכה דרך פירצה שנבעה בשורת המרכבות – והנה הוא הולך לדרכו הלאה.

ודזשון עמדה תחתיה ללא־תנועה והביטה אחריו.

 

פרק שלושה־עשרה: הַשְׁלָמַת בִּנְיַן הַבַּיִת    🔗

“תוֹר אחד; זנב־שור אחד; שתי כוסות של פורטר”.

דזשמס ובנו ישבו וסעדו את סעודת הבוקר באולם העליון אשר לבית־האכל של פרֶנטש, במקום שאדם מן הפורסייטים עדיין יכול היה להשיג שם מטעמים אנגליים כהלכה.

בית־אוכל זה היה אהוב על דזשמס יותר מכל בתי־האוכל האחרים; כאן מצא מאכלים פשוטים, ערבים ומשביעים, ואף על פי שההכרח להתנהג כאדם בן זמנו והנטייה לכוון את מנהגיו לפי ההכנסה שלו, שהלכה ורבתה, קילקלו אותו בבחינה ידועה, בכל זאת היו רגעים בסיטי שתקפוהו געגועים על סירי הבשר של הימים מקדם. כאן היו משמשים את הסועד מלצרים שעירים וחגורי סינורות מבני האומה האנגלית; הרצפה היתה זרועה כאן נסורת ושלוש איספקלריות מוזהבות היו תלויות לנוכח עיניו של אדם ולא למעלה מהם. רק לפני זמן מועט סילקו מכאן את הקובות הקטנות, ששם יכול היה אדם להיות מיסב כדזשנטלמן גמור ואוכל להנאתו חתיכת־בשר מעולה עם תפוחי אדמה קמחניים, בלי אשר תראינה עיניו את שכניו.

הוא תחב את קצה מפת־הקינוח שלו אחורי הכפתור השלישי מכפתורי החזיה שלו, מנהג שאנוס היה להסתלק ממנו לפני כמה שנים מאז ישב בווסט אנד. הוא הרגיש שיאכל את המרק בהנאה ־ שכן כל הבוקר היה טורח בסידור אחוזתו של אחד מידידיו הישנים.

לאחר שתחב לתוך פיו פרוסה של לחם ישן, פתח ואמר:

“היש את נפשך ללכת אל רובין היל? התקח עמך גם את אירין? טוב תעשה אם תקחנה עמך. סבור אני, שיש שם הרבה דברים אשר מן הצורך הוא לפקח עליהם”.

“היא אינה רוצה ללכת עמי”, השיב סומס בלי להרים את עיניו.

“אינה רוצה? ומה טעמו של דבר? הלא היא תדור באותו הבית, וכי לא כך הוא?”

סומס לא ענה דבר.

“איני יודע מה היה לנשים שבימינו”, רטן דזשמס. "אותן שבזמני לא גרמו לי מעולם שום צרות. הריהי בת־חורין יותר מדאי. מפונקת היא – – ".

סומס הרים את עיניו והציץ בו: “איני רוצה שתדבר סרה”, ענה ואמר פתאום.

קמה דממה שלא השבתה אלא על ידי קול הלגימה שלגם דזשמס את המרק.

המלצר הביא את שתי כוסות הפוֹרטר, אבל סומס עיכב בידו ולא נתנו להעמידן על השולחן.

“לא כך היא המידה להגיש פורטר”, אמר אליו, “החזר את הכוסות והבא את הבקבוק”.

דזשמס התעורר מן ההירהורים שהשתקע בהם עם לגימת המרק והעיף מסביבו מבט מהיר.

“אמך חולה ושוכבת על מטתה”, ענה ואמר, “ויכול אתה לקחת את מרכבתנו לצורך הנסיעה לשם. סבור אני שאירין תאות בחפץ לב לנסוע במרכבה. אותו הצעיר בוזיניי ודאי יצפה לכם שם על מנת להראות לכם את הכל?”

סומס נענע בראשו.

“הנני ללכת לשם גם אני, כדי לראות בעיני כיצד גמר את המלאכה”, הוסיף דזשמס. אך אסע למצער הביתה ואחר אבוא לקחת את שניכם".

“אני אסע ברכבת”, השיב סומס. “אם טוב בעיניך לבוא אל ביתינו במרכבתך, אפשר שאירין תסע אתך, אלא שאין הדבר ברי בידי”.

הוא רמז למלצר להביא את החשבון ודזשמס פרע את דמי הסעודה.

הם נפרדו אצל בית התפילה סט. פאול. סומס הלך משם אל תחנת הרכבת ודזשמס עלה על אומניבוס ההולך למזרח העיר.

הוא תפס לו מקום בקצה, סמוך לנהג; במקום זה שימשו רגליו הארוכות מכשול לכל העולים אל האומניבוס והוא הציץ בכעס אל כל העוברים עליו, כאילו לא היתה להם רשות לבוא לכאן ולהסתפק מן האויר שלו.

הוא גמר בלבו להשתמש היום לאחר הצהרים בהזדמנות שתבוא לידו ולדבר עם אירין. דבר בעתו פועל נפלאות; ועכשיו שעמדה להעתיק את דירתה אל מחוץ לעיר, הרי ניתנה לה יכולת להתחיל לחיות חיים חדשים! הוא הכיר ברור, שסומס לא יוכל להוסיף ולהביט באורך רוח אל דרכה ומנהגה!

הוא לא נתן את דעתו להגדיר בבירור את הכוונה שייחד למלים “דרכה ומנהגה”; לשון זו היתה סתומה ומטושטשה כדרך לשונו של אדם מן הפורסייטים. ולא עוד אלא שלאחר סעודת־בוקר זו נתווספה לדזשמס מידה יתרה של אומץ־רוח.

כשבא אל ביתו, צווה לרתום את המרכבה וגם פקד על המשרת ללוותו ולנסוע עמו. הוא רצה להתנהג עמה בידידות רבה ולקנות את לבה בכל מה שיכול.

כשנפתחה לפניו דלת ביתו של סומס, שמע ברור את קול זמרתה, והוא מהר ואמר זאת מיד למשרתת, כדי לעכב בידה למנוע ממנו את הכניסה.

המשרתת השיבה, שאמנם הגברת בבית, אלא שאין היא יודעת אם תאבה לקבל אורחים.

דזשמס לא המתין עד שתבוא תשובה אלא פנה והלך ישר אל חדר האורחים מתוך אותה המהירות המיוחדה לו, שהיתה מפליאה תמיד את כל מי שראה את דמותו הארוכה ואת הארשת של השתקעות בהירהורים שהיתה שרויה על מראהו. הוא מצא את אירין שהיא יושבת אצל הפסנתר וידיה נחות על המנענעים; ניכר היה שהיא מטה אזניה לשמוע את הקולות שעלו מן המסדרון. היא ברכה אותו בשלום בלי לחייך כנגדו.

“חמותך חולה”, פתח ואמר מתוך תקוה שעל ידי כך יעלה בידו לעורר מיד בקרבה רגשי השתתפות בצער. “הריני כאן עם מרכבתי. ועתה היי ילדה טובה וחבשי מגבעתך ונסע יחד לטייל. הנסיעה תהיה יפה לך!”

אירין הביטה אליו כאילו אמרה לסרב, אלא שמיד חזרה בה ועלתה למעלה וירדה כשמגבעתה על ראשה.

“ולהיכן אתה רוצה להוליכני?” שאלה אותו.

“הנני לנסוע אל רובין היל”, אמר דזשמס כשהוא מפליט מפיו את המילים בחפזון; “הסוסים זקוקים לעימול־הגוף ואני מתאווה לראות כיצד נסתיימה שם מלאכת הבנין”.

אירין היססה מתחילה, אלא שנמלכה שוב ויצאה אל המרכבה; דזשמס הלך אחריה בסמוך לה, כדי להיות מובטח שלא תחזור בה.

רק לאחר שעברו כמעט חצי הדרך פתח ואמר: “סומס אוהב אותך אהבה עזה – הוא אינו נותן להטיח כנגדך אף מילה אחת; משום מה אינך משתדלת להראות לו אותות של חיבה כל צרכך?”

אירין הסמיקה וענתה בשפל קול: “איני יכולה להראות מה שאין בי”.

דזשמס הציץ בה בעין חדה;עכשיו שהיתה נתונה במרכבתו הרתומה לסוסיו ומונהגה בידי אנשיו של עצמו, חש בעצמו שהוא אדון למצב. היא לא תוכל להשתמט מפניו ולדחותו, וכמו כן לא תאבה להתריס כנגדו בפני הבריות.

“אין דעתי תופסת מה חפצך”, ענה ואמר. “הרי בעל מצוין הוא!”

תשובתה של אירין נאמרה בלחש וכמעט שלא נשמעה לאוזן מפני רעש המרכבות שברחובות. אזניו קלטו אך את המילים: “הלא אני נשואה לו ולא אתה!”

“למה את מדברת דברים שאינם מן הענין? הרי הוא נתן לך את כל אשר שאלה נפשך. הרי הוא מוכן תמיד להוליכך אל כל מקום, והנה עכשיו בנה לך אותו הבית מחוץ לעיר. ואת כל זה הריהו עושה משל עצמו, שכן את אין לך משלך כלום”.

“אין לי”.

דזשמס הציץ בה שוב פעם; הוא לא יכול לעמוד על ארשת פניה. לפי מראיה דומה היה כאילו עוד מעט ותגעה בבכייה, ובכל זאת –

“הרי כולנו השתדלנו להתהלך עמך בחביבות”, מלמל בלשון חטופה.

שפתיה של אירין רעדו; לחרדתו ראה דזשמס דמעה מתגלגלת בחשאי על לחיה. והוא חש מחנק בגרונו.

“כולנו אוהבים אותך אהבה רבה”, הוסיף ואמר, “ובלבד שאת” – הוא רצה לאמר “תיטיבי את דרכך”, אלא שחזר בו ואמר: – “ובלבד שתדבקי בו כל צרכך כיאות לאשה”.

אירין לא השיבה דבר וגם דזשמס חדל מדבר. השתיקה שלה הרגיזה אותו ובילבלה את דעתו; זו לא היתה שתיקה של מרדות וקשיות עורף, אלא להפך, שתיקה של הכָּנעות לכל מה שאמר. ואף על פי כן הרגיש, שיותר ממה שאמרה לו עדיין עצור תחת לשונה. אי אפשר היה לו לרדת לסוף דעתה.

ובכל זאת קשה היה לו להאריך בשתיקה.

“אותו בוזיניי הצעיר”, פתח ואמר, “וודאי ישא עכשיו את דזשון לאשה?”

מראה פניה של אירין השתנה והיא השיבה: “איני יודעת, שאל־נא אותה עצמה”.

“וכי אינה כותבת לך?”

“לא”.

“היתכן?” אמר דזשמס. “ואני סבור הייתי שידידות יתירה מצויה בינה ובינך”.

אירין הפנתה את פניה אליו ואמרה: “גם על הדבר הזה עליך לשאול אותה!”

“אכן מוזר הדבר”, אמר דזשמס כולו נבוך ומבולבל על ידי מבטה, “שאיני יכול לקבל תשובה פשוטה על שאלה פשוטה”.

הוא ישב ותהה על דחייה זו שדחתה אותו, ולבסוף לא יכול להתאפק וקרא:

“הנה הזהרתיך. את עוצמת את עיניך מראות את הבאות. סומס אינו מדבר הרבה, אלא שאני מרגיש שהוא לא יוסיף לשאת ולסבול את הדבר לאורך ימים. סופך שתקוטי בפניך ותגני רק את עצמך בלבד, ומה שרע מזה: איש לא ינוד לך ולא יעמוד לימינך!”

אירין הרכינה את ראשה הרכנה קלה וחייכה ואמרה: “הריני מביעה לך תודה רבה שהזהרתני”.

דזשמס לא ידע מה התשובה שישיב על הדברים האלה.

אחר הבוקר המזהיר, הרווי ברק שמש וחום, קם אחר הצהרים מזג־אויר אפור, מהביל ומדכא; נחשול כבד של עננים עם הגוון הצהוב של רעם הממשמש ובא עלה מפאת דרום וזחל ופשט הלוך ופשוט. ענפי האילנות היו תלויים ללא־תנועה מעל לדרך ועליהם לא נדו אף ניד כל שהוא. בתוך האויר הכבד נדף ריח הסוסים החמומים; הרכב והמשרת ישבו על מושבם בלי־נוע וחמורים והתלחשו לפעמים בלי להסב את ראשם.

לרווחתו הגדולה של דזשמס הגיעו סוף סוף אל הבית. שתיקתה והתאפקותה של אשה זו, שהיתה תמיד בעיניו רכה ונעימה כל כך, הבהילו אותו.

המרכבה הביאה אותם עד לפתח והם נכנסו אל הבית.

האולם היה מצונן ודומם כל כך, שדומה היה כאילו ירדו אל קבר; רטט חלף את גבו של דזשמס. הוא מיהר והרים את יריעות־העור הכבדות שבין העמודים שבין העמודים אשר עם החצר הפנימית וקריאה של קורת רוח פרצה מפיו שלא לדעתו.

שיכלול החצר היה באמת מצויין ועשוי ברב טעם. הרעפים האדומים־הכהים, שהשתרעו משיפולי הקירות עד לשפת קבוצה עגולה של אירוסים,שהקיפו אגן של שיש לבן הקבוע בתוך ווילאות־העור הארגוונים, שהיו מתוחים לכל אורך העבר השני של החצר מזה ומזה לתנור גדול לבן־רעפים. החלק האמצעי של גג־הזכוכית היה פתוח והאויר החמום שבחוץ פרץ ונכנס לתוך פנימו של הבית.

הוא עמד כשידיו שלובות אחורי גבו וראשו מוטה לאחור כלפי כתפיו הגבוהות והצרות והסתכל במכלולי העמודים ובתבנית הזר שעבר מתחת לגזוזטרה סביב הקירות, כשעינם כעין השן. ניכר היה שהבנאי לא היה קמצן ביגיעה ועמל. ואכן היה הבית הזה ביתו של דזשנטלמן לכל דבר. הוא ניגש אל הווילאות ולאחר שהבחין כיצד היו קבועים הפריד ביניהם והתיקם לכאן ולכאן ולנגד עיניו נגלה אולם־התמונות, שנסתיים מתוך חלון גדול לכל מלוא שטח הקיר הקיצוני. רצפת האולם היתה עשויה עץ אלון שחור ועין קירותיו הלבנים כעין השן. ודזשמס הלך הלוך ושוטט בבית ופתח דלתות והסתכל והציץ בכל פינה. הכל היה מתוקן תכלית התיקון ומוכן לשימוש תכף ומיד.

ולבסוף הוא חזר אל החצר כדי לדבר עם אירין וראה אותה כשהיא עומדת בפתח הגן עם בעלה ועם בוזיניי.

אף על פי שדזשמס לא היה אדם בעל הרגשה דקה ביותר, בכל זאת הבחין מיד שנפלה מחלוקת ביניהם. הוא נגש אליהם ומאחר שלא ידע מה טיבה של מחלוקת זו ניסה מתוך מבוכה קלה להשכין שלום ביניהם.

“השלום, מר בוזיניי?” פתח ואמר כשהוא מושיט לו את ידו. “אכן רואה אנוכי שביזבזת כאן ממון ביד רחבה!”

סומס הפנה את שכמו והלך לו. דזשמס הסב את מבטיו מעל פני בוזיניי הזועפים והציץ אל אירין ועמד והביע את מחשבותיו מן השפה ולחוץ ובקול: “הנה כי כן נפל פה דבר ואיני יודע מה טיבו. איש אינו מגיד לי כלום!” וכשנפנה והלך אחר בנו, שמע את בוזיניי צוחק צחוק קצר ואומר: "אכן השבח לאלוהים; מראיך כה– – " לדאבונו לא הגיע לאזניו סופם של דברים אלה.

מה מאורע התרחש כאן? הוא הביט לאחוריו. אירין עמדה בקרבה יתירה אצל האדריכל ומראיה לא היה דומה כלל למראה פניה הידוע לו. הוא נזדרז ורץ אחרי בנו.

סומס עבר באותה שעה את אולם התמונות.

“מה אירע?” שאלהו דזשמס. “מה טיבו של כל אותו הדבר?”

סומס הציץ בו מתוך השלוה הגאותנית המיוחדת לו, אלא שדזשמס הכיר יפה שהיה מלא חמת זעם.

“ידידנו זה”, ענה ואמר, “יצא שוב מגבולות התקציב שקבעתי לו, הנה אשר עשה. אלא הפעם אוי ואבוי לו!”

והוא נפנה וחזר אל הפתח. דזשמס הלך אחריו במהירות ועבר אותו וצעד בראש. הוא ראה את אירין מסירה את אצבעה מעל שפתיה ושמע אותה אומרות דבר מה בקולה הרגיל, ובטרם הגיע אליהם פתח ואמר תוך כדי הליכה: “שואת גשם ממשמשת ובאה, עלינו למהר לשוב הביתה. אתה, מר בוזיניי ודאי לא תלווה אלינו? לא? אמנם כזאת דימיתי. אם כך, היה שלום!” הוא הושיט לו את ידו, אלא שבוזיניי נמנע מליטול אותה בידו, כי אם הסב את פניו ממנו בצחוק ואמר אליו:

“היה שלום מר פורסייט. ראה לבל תשיגך השואה”. ובדברים האלה פנה והלך לו.

“שמע נא”, פנה דזשמס, “איני יודע – – –”.

אבל באותה שעה נתקלו עיניו במראה פניה של אירין, ומיד נשתתק ועצר בלשונו. הוא אחז את כלתו בזרועה והוליך אותה אל המרכבה. הוא הרגיש בבירור, בבירור גמור שנדברו להיפגש או מעין זה…

אין לך דבר בעולם הזה העלול להעביר איש מבני הפורסייטים על דעתו יותר מהגילוי שהוא מגלה, כי אותו חפץ שהוא גמר להוציא עליו סכום ידוע עלה לו בסכום מרובה כזה. ויש טעם והגיון לדבר, שהרי כל חכמת־החיים שלו מיוסדת על דיוק האוֹמֵד והחשבון שלו. אם אינו יכול לסמוך על ערכים מסויימים ומדוייקים של רכוש וקנין, בידוע שהקומפאס שלו כוזב הוא ונמצא שהוא משוטט על פני מים זידונים בלי הגה.

לאחר שקבע סומס את התנאים שלו במכתבו אל בוזיניי, ככל המסופר למעלה, שוב לא נתן דעתו אל יציאות הבנין. הוא היה סבור שההודעה שלו בדבר סכום־ההוצאות המוחלט תכלית ההחלט היתה ברורה ומפורשה למדי, ולפיכך לא עלתה על דעתו אף חששה כל שהיא שמא שוב פעם תרבינה ההוצאות על השיעור הקבוע. וכששמע מפי בוזיניי, שההוצאות עלו בארבע מאות לירות למעלה מן הסכום של שנים־עשר אלף, שנקבעו על ידו קביעה מוחלטת, הלבינו פניו מכעס. לפי החשבון שערך מלכתחילה צריך היה הבית הגמור לעלות לו בעשרת אלפים, והוא נזף בעצמו פעמים הרבה שהסכים להוצאות יתירות, שהיו חוזרות ונשנות. ואולם הביזבוז האחרון של בוזיניי היה מעשה עוול גמור. סומס לא יכול להבין בשום פנים כיצד יכול היה אדם לעשות מעשה־שטות כזה. אבל הוא עשה את המעשה, וכל המשטמה הישנה של סומס, כל רגשי הקנאה החבויה שבערו בקרבו ימים רבים התלכדו יחד לסערת זעם עקב מעשה־השגעון הזה, שהיה גולת הכותרת לכל עשי השגעון של אותו האדם. המידה של בעל הוגה־אמון ומסביר פנים, שהחזיק בה בזמן האחרון, נסתלקה ממנו. הוא החזיק בה לשם שמירה על אחד מקניניו ־ הוא אשתו ־ והוא זנח אותה לשם שמירה והגנה על קנין אחר.

“הנה כי כן!” קרא אל בוזיניי כשחזרה אליו יכולת הדיבור. “רואה אני שדעתך נוחה מעצמך כל צרכך. שעלי להגיד לך שטעית בי טעות גמורה!”

באותה שעה טרם ידע ידיעה ברורה מה היתה כוונתו בדבריו אלה, ואולם לאחר הסעודה ביקר את חליפת המכתבים שבינו ובין בוזיניי כדי להעמיד את הענין על בוריו. ומיד נתחוור לו שאין כאן מקום לפיקפוקים ־ אותו אדם אחראי בעד הסכום של ארבע מאות לירות, או על כל פנים הריהו אחראי בעד שלוש מאות וחמישים לירות מאותו הסכום ועליו לשלם את הכסף מכיסו.

ומשבא לידי מסקנה זו, הציץ בפני אשתו. היא ישבה במקומה הרגיל שעל הדרגש והחליפה את הסלסלה על אחד הצווארונים. היא לא דיברה עמו באותו הערב מלה אחת.

הוא נגש אל הקמין והסתכל בפניו שנראו לעיניו במַראָה ואמר: “ידידך הבוקאנייר עשה מעשה שטות ויקבל על כך את ענשו!”

היא הביטה אליו בבוז והחזירה: “איני מבינה כלפי מה אתה מדבר!”

“עוד מעט ותביני. אני מדבר כלפי דבר מועט, אשר בעיניך כאין הוא ־ כלפי הסכום של ארבע מאות לירות”.

“ובכן כוונת דבריך היא שאתה רוצה לכוף אותו לשלם את הסכום הזה בשביל אותו הבית המגונה?”

“אמנם כן”.

“ואתה יודע שעני הוא ואין לו כלום?”

“הן”.

“אם כן נקלה אתה מכפי שדימיתי!”

סומס נפנה מעל המראה ונטל שלא מדעת מעל כרכוב הקמין ספל של חרסינה ופרש מסביבו את שתי ידיו כאילו היה מתפלל. הוא ראה את חזֶהָ שהוא מתנופף עלה ורדת, ראה את עיניה המתקדרות מזעם, ובלי שים לב לעלבונו עמד ושאל:

“את מתנה אהבים עם בוזיניי?”

“לא, שקר הדבר!”

היא כוונה את עיניה אל עיני סומס והלז הסב את עיניו הצדה. הוא היה חוכך בדעתו אם להאמין לה או שלא להאמין, אלא שדבר זה היה גלוי וידוע לפניו שעשה מדחה בשאלו את השאלה הזאת; הוא לא ידע מעולם את המחשבות שהיא חושבת ואף לא יֵדע זאת לעולם. מראה פניה שהיו כחידה סתומה בעיניו, והמחשבה על מאות הערבים שראה אותה יושבת כאן כדרך שהיא יושבת עכשיו – ענוגה וסבלנית אבל כולה הרת תעלומה ולא ־ידועה לו – העלו את חמתו ללא שיעור.

“אך אבן את ולא אדם!” הפליט מפיו ולחץ את אצבעותיו בחזקה רבה כל כך, ששיבר את הספל הדק שבין ידיו. רסיסי הספל נפלו על השבכה של הקמין. ואירין חייכה ואמרה:

“דומה ששכחת שאותו הספל וודאי לא של אבן הוא!”

סומס תפס בזרועה.

" אין לך תקנה אלא מהלומות במידה הראויה", ענה ואמר, “הללו וודאי יעמידוך על דעתך!” ובדברים האלה נפנה ויצא מן החדר.

 

פרק ארבעה־עשר: סוֹמְס יוֹשֵב עַל הַמַּדְרֵגָה    🔗

סומס עלה באותו הערב אל המדור העליון של בית דירתו מתוך ההרגשה שהפריז על המידה והיה מוכן ומזומן לבקש מחילה על הדברים שהפליט מפיו.

הוא כיבה את העששית של גאז, שעדיין היתה דולקת במסדרון המוליך אל חדר המיטות. הוא הניח את ידו על כף־המנעול ושהה זמן מה אצל הדלת כשהוא מתכוון למצוא צורה נאותה להצטדקותו, לפי שלא רצה להראות לה שרוחו נסערה.

אבל הדלת לא נפתחה, והיא לא נפתחה אפילו בשעה שמשך אותה ולחץ את כף־המנעול בחזקה. וודאי סגרה משום־מה את הדלת ושכחה שסגרה אותה.

הוא נכנס אל חדר־הלבישה שלו, שגם שם היתה דולקת עדיין עששית־הגאז שהומך אורה, וניגש במהירות אל הדלת האחרת של חדר־המיטות. אבל גם היא היתה סגורה. אז הבחין וראה והנה המיטה המתקפלת שלו, שהיה משתמש בה לפעמים, היתה סדורה ועליה מוטלת כסות־הלילה שלו. הוא העביר את ידו על מצחו והוריד אותה כשהיא רטובה. באותה שעה הבין, שהחדר ננעל בפניו.

הוא חזר אל הדלת וטילטל בצנעה את כף־המנעול וקרא: “פתחי את הדלת, שומעת את? פתחי את הדלת!”

מן החדר עלה קול תנודה קלה, אבל לא נשמעה שום תשובה.

“שומעת את? הניחיני מיד להיכנס – הריני דורש ממך במפגיע הניחיני להיכנס!” אזננו קלטה סמוך לדלת את קול נשימתה, שהיה דומה לקול נשימתו של יצור השרוי בסכנה.

דממה כבושה ואכזרית זו, אי־יכולת זו לחדור אליה הפילו עליו פחדים. הוא חזר אל הדלת הראשונה וניסה לשברה כשהוא דוחק אותה בכל כובד גופו. הדלת היתה חדשה – הוא עצמו צווה להתקין דלתות חדשות בבית בחזירתם הביתה לאחר “ירח הדבש”. בחמתו הרים את רגלו כדי לבעוט בדלת, אבל מיד נזכר במשרתת והתאפק; ופתאום הרגיש שהוא נוצח וידו על התחתונה.

הוא צנח על כסא שבחדר־הלבישה ונטל ספר בידו.

אבל האותיות המודפסות נשתמטו מנגד עיניו ודומה היה שהוא רואה את דמות אשתו – הרי היא עומדת כאן ושערותיה הצהובות והפרועות שופעות על כתפיה הערומות ועיניה הגדולות והשחורות פקוחות לרווחה וכולה כחית־ציד מודחה ונמוגה מפחד. הוא עמד על מלוא כל הכוונה שבמרידה זו שמרדה בו. הכוונה היא שנסתלקה ממנו לעולם.

הוא לא יכול לשבת במנוחה וחזר אל הדלת. הוא שמע עדיין את קול תנועתה בחדר והוא קרא: “אירין! אירין!”

שלא לרצונו גילה קול קריאתו את סערת נפשו. באותה שעה נשתתק קול התנועה הרפויה שבחדר ושיתוק זה היה תשובה לקריאתו תשובה מבשרת רעה. הוא עמד באגרופים קפוצים והירהר מה לעשות.

פתאום התעורר ורץ בחשאי על קצות אצבעות רגליו אל הדלת האחרת ואימץ את כל כוחו לנפץ אותה. הדלת רעשה, אבל לא נשברה, הוא ישב על המדרגה וכיסה את פניו בכפיו.

שעה ארוכה ישב כאן בתוך החשכה; הלבנה הטילה דרך הארובה העליונה קו חוור, שהתארך וזחל לאטו על המדרגה עד המקום שהוא ישב שם. הוא ניסה לדון בדרך פילוסופית.

מאחר שנעלה בפניו את הדלת, שוב לא היתה זכאית שיהיא נוהג בה כמשפט בעל לאשתו והרשות בידו לבקש לו תנחומים אצל נשים אחרות!

אבל מיני תענוגות כאלה לא היו אלא פרי מדוחי דמיונו – לאמתו של דבר לא היה לו חשק למעשי גבורה שממין זה. הוא לא היה להוט אחריהם מעולם ולא היה רגיל בהם. הוא חש שלא ימצא לו תשלומים לעולם. את רעבו תוכל לשבור רק אשתו, אותה האשה שישבה עכשיו אחורי הדלתות הנעולות וכולה אבירות־לב וחרדה. שום אשה אחרת לא תוכל להועיל לו.

הכרה זו התרגשה עליו בכוח איום בשבתו כאן בחוץ בתוך החשכה.

הפילוסופיה שלו נסתלקה ממנו ואת מקומה תפסה חמת זעם. דרך מנהגה היתה דרך של פריצות שאין עליה כפרה והראויה לכל עונש שיש בידו לענשה. הוא לא השתוקק אלא לה בלבד, והיא מנעה עצמה ממנו!

והואיל וכך וודאי הריהי שונאה אותו לאמתו של דבר! אלא שעד עכשיו לא היה מאמין בזה. וגם עכשיו אינו מאמין בזה. הדבר אינו מתקבל על דעתו. ודומה היה לו כאילו קיפח לעולם את כוח־ההגיון שלו. אם היא, אשר תמיד חשב אותה שרכה וּוַתרנית היא מאין כמוה, עלולה היתה לעשות מעשה מוחלט כזה – מי יודע מה עתיד לקרות עוד?

אחר שאל את עצמו שוב פעם אם היו דברים בינה ובין בוזיניי. הוא לא האמין בזה; הוא לא יכול לכוף עצמו להאמין שזהו הטעם למנהגה עמו באותה שעה – אי אפשר היה לו לחשוב את המחשבה הזאת עד תומה.

אי אפשר היה לו לכלכל את המחשבה שמא יהיה זקוק לגלות את עסקי הנשואים שלו ברבים. כיון שלא היו בידו ראיות מכריעות עדיין היה ממאן להאמין, משום שלא רצה לענוש את עצמו. ואולם בעמקי לבו היה מאמין כל אותו הזמן.

אור הלבנה האציל זיו אפור על דמותו המכווצה, שנשענה אל קיר המדרגה.

בוזיניי אוהב אותה! הוא שנא את האדם הזה ועכשיו לא יחוס עליו. הוא ימנע עצמו מלשלם אף פרוטה אחת יותר מן הסכום של שנים־עשר אלף וחמישים לירות – הוא הסכום הקיצוני שקבע במכתבו. או טוב מזה, הוא ישלם אבל יתבעהו לדין על נזקים שגרם לו. הוא ילך אל זשובלינג ובוֹלטר וימסור את הענין לידם. הוא ידלדל דילדול גמור את הקבצן הזה שאין פרוטה בידו! ופתאום הוא נזכר – מה הקשר שבין המחשבות הללו? – פתאום הוא נזכר שגם אירין עניה ואין פרוטה בידה. שניהם קבצנים הם. והרעיון הזה גרם לו סיפוק נפש מוזר.

הדממה הפרעה על ידי שאון קלוש שנשמע מעבר לקיר. משמע שהיא עלתה סוף סוף על משכבה. תערב עליה שנתה ויערבו חלומותיה! אילו גם פתחה לפניו עכשיו את הדלת לרווחה, לא היה נכנס אליה!

ואולם שפתיו שנתכווצו מתוך חיוך מר רעדו, והוא כיסה את עיניו בכפות ידיו…

למחרתו של אותו היום לפנות ערב עמד סומס אצל החלון שבחדר־האוכל והציץ בפנים זועפים אל הסקווייר.

קרני השמש עדיין רעדו על האָדרים ועליהם הרעננים והרחבים נוצצו והתנופפו ברוח בקצב ובמידה לניגון, שהשמיעה תיבת־נגינה בקרן הרחוב. תיבת־נגינה זו היתה מנגנת וואלס, וואלס ישן נושן, שלא היה עוד מן המודה ושריתמוס הנעימה שלו היה בו מן העצב וממרירות הגורל. והיא מנגנת וחוזרת ומנגנת את הוואלס הזה, אף על פי שלא היה מי שירקד לקול הנגינה חוץ מעלי האילנות.

מראה האשה בעלת תיבת־נגינה זו לא היה שמח ביותר; היא היתה עייפה ובבתים הגבוהים לא נמצא מי שיזרוק לה אגורת נחושת. היא נטלה את כלי־הנגינה שלה והלכה לה, אלא שלאחר שעברה על שלושה בתים מהלאה למקום עמדתה הראשון עמדה והתחילה מנגנת שוב.

זה היה אותו הוואלס עצמו, שניגנו אותו בנשף המחולות שבבית רודזשר, בשעה שאירין היתה מרקדת עם בוזיניי. ולשֵׁמע המנגינה הלועגת לאידו שוב עלה באפו של סומס ריח הגארדיניות, שהיא נשאה אז בידה, כשם שעלה באפו בשעה שעברה על פניו ושערה מבהיק ונוצץ ועיניה ענוגות ורכות והיא מושכת אחריה את בוזיניי הלוך ומשוך דרך אולם המחולות הארוך לאין־קץ.

האשה בעלת תיבת־הנגינה סובבה את יד התיבה שלה הלוך וסובב; היא היתה טוחנת את הניגון שלה כל היום – היתה טוחנת אותו בסלוֹן סטריט הסמוך, ואפשר שהיתה טוחנת אותו גם לפני בוזיניי עצמו.

סומס חזר לאחוריו ונטל סיגאריטה מתוך הקופסה המגולפה ושב אל החלון. המנגינה משכה את לבו כאבן שואבת, ופתאום נשא את עיניו וראה את אירין. היא הלכה במהירות דרך הסקווייר ופניה מועדות הביתה; הסוכך שבידה היה מקופל והיא היתה לבושה בלוזה רכה וורודה עם שרוולים רחבים ותלויים מטה, שהוא לא היה מכיר אותה. היא עמדה לפני תיבת־הנגינה, הוציאה את הארנק שלה והושיטה לאשה מטבע.

סומס נרתע לאחור ותפס מקום בחדר, שממנו יכול היה לראות את אולם־הכניסה.

היא פתחה את הדלת במפתח שלה, נכנסה אל האולם, הניחה את הסוכך שלה, התיצבה לפני המראה והסתכלה בצלמה. לחייה היו סמוקות כאילו נכוו בחמה; שפתיה נפתחו מתוך חיוך. היא פשטה את זרועותיה כאילו לחבק את עצמה, ובאותה שעה נתנה קולה בצחוק, שהיה דומה לאנקת בכייה.

סומס זז ממקומו ויצא אל האולם.

“אכן נאה מראך – נאה מאד!” פתח ואמר.

ואולם היא חזרה לאחוריה כאילו נפגעה בירייה ונתכוונה לעבור על פניו ולעלות על המדרגה. אבל הוא חסם בפניה את הדרך.

“חפזון זה למה?” אמר אליה כשהוא מצמיד מבטו אל קווצה אחת מקווצותיה שהותרה והשתלשלה על אזנה.

כמעט שלא הכיר אותה. היא היתה כולה כבוערת באש – כל כך מבהיק ורווה היה ברק הגוון של לחייה, של עיניה, של שפתיה ושל אותה הבלוזה שאינה מצויה, שהיא היתה לבושה באותה שעה.

היא פשטה את ידיה והחליקה את הקווצה לאחור. היא נשמה נשימה מהירה ועמוקה, כאילו לאחר מרוצה, ועם כל נשימה ונשימה שלה דומה ששפע ועלה מתוך שערה ומתוך גופה ריח בושם כריחו של פרח, שפיתח את כוסו.

“בלוזה זו אינה נאה בעיני”, אמר לאטו, “הריהי רכה וחסרת־צורה!”

הוא שלח את אצבעו אל חזה, אבל היא הדפה אותו אחור:

“אל תגע בי!” קראה אליו.

הוא תפש אותה בכף ידה, אבל היא חלצה אותה מתוך ידו בכוח.

“והיכן היית?” שאל אותה.

“הייתי בשמים – מחוץ לבית זה!” ובדברים האלה קפצה ועלתה במרוצה על המדרגה.

בחוץ, סמוך לדלת הבית, ניגנה בעלת תיבת־הנגינה את ניגון הוואלס שלה, לשם תודה על המטבע שניתן לה.

וסומס עמד על מקומו ללא־תנועה. מה הדבר אשר עיכב אותו מלכת אחריה?

אפשר שראה בעיני רוחו את בוזיניי מציץ מגבוה מחלון הבית אשר בסלון סטריט, מציץ ומאמץ את חוש הראייה שלו כדי לצוד ברק זיו כל שהוא מדמותה של אירין ההולכת ומתעלמת מנגד עיניו? אפשר שחזה אותו כשהוא מצנן את פניו המשולהבים ושוגה בחלומות על הרגע, שבו הפילה עצמה בזרועותיו ונדחקה אל לבו ־ על ריח הבושם שלה, שעדיין הוא נודף בחלל האויר שמסביבו ועל קול הצחוק שלה שהיה כקול ענות בכייה?

חלק שלישי

 

פרק ראשון: עֵדוּתָהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת מַאקַנְדֶר    🔗

אנשים רבים, ובכללם גם עורך העתון “אוּלְטרַא־וִויוִויסֶקציוֹניסט”, שהיה באותו הזמן בעצם ימות עלומיו הרעננים, וודאי היו אומרים שסומס נהג שלא כמנהג גבר לאמתו, מאחר שלא שיבר את המנעולים של דלתות החדר אשר לאשתו ולא חלק לה מהלומות כראוי לה ולא החזיר אליו את האושר של חיי הנשואים.

אמנם היצר של מעשי אלמות שוב אינו מתרכך ואינו מתמעט הרבה על ידי רגשות החמלה האנושית כאשר לפנים, ואף על פי כן סבור אני שדעתם של חלק גדול של בני אדם אניני־רגש וודאי תנוח בהוודע להם, שסומס לא עשה אף אחד מהמעשים הללו. שכן מעשי אלמות אינם ממידתם של הפורסייטים, לפי שהם זהירים יותר מדי, ולא עוד אלא שבכללם לב רך להם. ובסומס היתה מצויה מידה ידועה של גאוה, אשר על פי שלא היה בה כדי להביאו לידי עלילה של נדיבות־רוח לאמתה, בכל זאת היתה מספיקה למדי למנוע אותו מלעשות מעשה של שפלות יתירה, פרט אולי במקרים של חמת־רתיחה גדולה ביותר. אבל בייחוד ויותר מכל היה איש פורסייטי מתיירא להיעשות מגוחך בעיני הבריות. וכיון שאי אפשר היה לו לסומס להכות את אשתו, שוב לא היה לו מה לעשות אלא להשתעבד בשתיקה למצב הדברים.

כל אותו הקיץ וימות הסתיו היה מוסיף להלך אל לשכת־העסק שלו, לסדר את התמונות שלו ולהזמין את ידידיו לסעוד אצלו.

הוא נשאר בעיר, משום שאירין סרבה לצאת ממנה. הבית אשר ברובין היל היה כולו גמור ומתוקן ואף על פי כן עמד ריק וללא בעלים. סומס קבל על “הבוקאנייר” בבית דין ותבע ממנו את הסכום של שלוש מאות וחמישים לירות.

עורכי הדין פְרִיק ואֵייבְּל קיבלו על עצמם להיות טוענים לבוזיניי וללמד עליו זכות. הללו הודו בעובדות, אלא שעירערו כנגד חליפת־המכתבים, וזו תמצית העירעור, אם נוציאו מקליפת הסיגנון של בעלי אומנות זו: אך שטות גמורה היא לדבר על “חופש־הפעולה לפי התנאים האמורים בחליפת מכתבים זו”.

על פי מקרה, שאינו מקרה בלתי מצוי בחוג המצומצם של עורכי הדין, הדיעו לאזניו של סומס כמה ידיעות על טיבו וענינו של לימוד־זכות זה. את הידיעות הללו המציא לו השותף העסקני שלו, בּסטרד, שנזדמן לו להיות מיסב בסעודה סמוך לעורך־הדין הצעיר טשַׁאנקרי.

הצורך לספר בעניני ה“אומנות”, המתעורר תמיד בקרב עורכי הדין מיד לאחר שהגברות פורשות מן השולחן, הוא שגרם לטשאנקרי זה, שהיה עורך־דין עול ימים ואדם שנשקפו לו עתידות, לשיח שיחה סתם עם שכנו, ששמו לא היה ידוע לו, כי בסטרד היה תמיד “נחבא אל הכלים” ובעולם המעשה לא היה לו שם.

ובכן סח לו טשאנקי, שנזדמן לידו משפט העומד להתברר בבית דין “ושיש בו ענין מוקשה ומסובך”. הוא הרצה לפניו את כל התסבוכת והקושי שבמשפטו של סומס, אלא ששמר שמירה מעולה את כל הסודות של אומנותו. והוא הוסיף ואמר, שכל האנשים, שעמם דיבר בענין זה, סבורים היו שאותו הענין הריהו מן החמורים ביותר. אמנם תוכן המחלוקת כשהוא לעצמו נקלה ופעוט הוא לדאבונו, אבל “הדבר חמור הוא עד מאוד לגבי הקליאנט שלו”. הוא חושש שהשופט יוציא את פסק הדין שלו לאלתר. אבל הוא יאמץ את כל כוחו – שכן יש כאן “ענין מוקשה ומסובך” – מה דעתו של שכנו בזה?

בסטרד שהיה מצניע־סוד מאין כמותו, שתק ולא אמר כלום, הוא סח את המעשה לסומס מתוך מקצת של שמחה לאיד, משום שרגש אנושי היה מצוי באדם מתון זה; וכשסיים את דבריו חווה את דעתו, שאותו הענין הריהו באמת “מוקשה ומסובך”.

אותו הפורסייטי שלנו עשה כאשר זמם לעשות ומסר את הדבר לידי “זשובלינג ובוֹלטר”. ואולם מן השעה שעשה זאת, התחרט שלא טיפל בדבר בעצמו. לאחר שקיבל העתק מכתב־הטענה של בוזיניי, עמד והלך אל הלשכה של עורכי הדין שלו.

בולטר, שהיה מתעסק במשפט זה, לפי שזשובלינג מת לפני כמה שנים, אמר לו שלדעתו ענין זה חמור הוא באמת ושיש את נפשו להוועץ עליו עם אחד המומחים.

סומס יעץ לו ללכת אל אחד היוריסטים המובהקים והם פנו אל עורך הדין המושבע ווֹטרבּוק שנחשב בעיניהם למעולה שבבעלי אומנות זו. הלז החזיק בידו את הכתבים ששה שבועות ואחר החזיר בכתב את התשובה שלהלן:

“הבירור האמתי של חליפת־המכתבים הזאת תלוי לדעתי בייחוד בכוונתם של שני הצדדים והוא יקבע על פי עדותם בשעת המשפט. סבור אני, שיש לנסות לקבל מאת האדריכל הודאה שלא היתה לו רשות להוציא יותר משנים־עשר אלף וחמישים לירות. בנוגע ללשון ‘חופש הפעולה על פי התנאים האמורים בחליפת־מכתבים זו’, שנתבקשתי להפנות את דעתי אליה, עלי לאמור שפרט זה מוקשה הוא, ואולם דעתי היא שבכלל יש לנהוג בנידון זה על פי פסק הדין בענין התביעה של בּוֹאלו כנגד חברת המלט”.

הם עשו כעצתו והציעו שאלות, ואולם למורת רוחם השיבו להם האדונים פריק ואייבל תשובה ערוכה בחריצות גדולה כל כך, שלא יכלו להפיק ממנה שום תועלת לעצמם.

בראשון לאוקטובר לפני הסעודה ישב סומס בחדר האוכל וקרא את חוות דעתו על ווטרבוֹק, תשובה זו הרגיזה את רוחו לא מפני פסק הדין בענין “בואלו כנגד חברת המלט”, אלא משום שהוא עצמו התחיל לחשוב בימים האחרונים שהענין מוקשה הוא; שכן היה בענין זה מן הפילפול החריף החביב ביותר על עורכי הדין. אישור דעתו של עצמו על ידי מומחה כווטרבוק וודאי היה בו כדי לגרום עגמת נפש לא לסומס בלבד, אלא לכל אדם.

הגיעו ימות הסתיו, עדיין היה מזג האויר נאה להפליא כמו בחודש אבגוסט. אכן לא נעים היה לו מה שהיה מיצר ונרגז כל כך; ולא עוד אלא שבערה בלבו תשוקה עזה לדכא את בוזיניי ולרמסו ברגליו.

אף על פי שלא ראה את האדריכל מאותו היום שנפגש עמו באחרונה ברובין היל, בכל זאת לא יכול להסתלק לעולם מן ההרגשה שהוא מצוי בקרבתו – לא יכול להשתחרר לעולם מזכר הוא ישב שקוע בהירהורים ועיניו מכוונות כלפי הקמין הריק, שהרי אף על פי שכבר פניו הצנומים עם עצמות־לחייו הבולטות ועיניו המלאות התלהבות. לא יהא זה מן ההפלגה אם נאמר עליו שהוא לא יכול להשתחרר לעולם מאותה ההרגשה, שהתעוררה בקרבו באותו הלילה שבו שמע את צווחת הטווסים – מן ההרגשה שבוזיניי משוטט מסביב לבית. וכשראה בערבים האפלים דמות אדם עוברת על ביתו, היה מדמה שזוהי דמותו של אותו האיש, אשר דזשורזש כינה אותו “בוקאנייר” – כינוי נאה ויאה לו.

הוא היה מובטח, שאירין עדיין נפגשת עמו; היכן היא נפגשת עמו וכיצד – את זאת לא ידע ואף לא חקר ודרש, כי פחד סתום וטמיר שמא יוודע לו יותר מדי מנעהו מלחקור ולדרוש. כל אותו הענין נראה לו עכשיו כדבר הנעשה במחתרת.

כששאל לפעמים את אשתו היכן היתה, – כי עדיין ראה צורך לעצמו לשאלה על כך, כמו שנאה לכל פורסייטי הגון – העמידה פנים מוזרים ביותר. היא משלה ברוחה בכוח מופלא, אבל היו רגעים אשר מאחורי המסוה שעל פניה, שעדיין חידה סתומה היו בעיניו כמו תמיד, הבחינו עיניו מין ארשת שלא ראה אותה מימיו.

היא נהגה עכשיו לסעוד את סעודת הבוקר מחוץ לבית; וכששאל את בילסון אם הגברת סעדה בבוקר בבית, היתה זו משיבה לו בכל פעם: “לא אדוני”.

הוא כעס עליה כעס גדול על היותה משוטטת בעיר יחידה והוכיחה על כך. אבל היא לא השגיחה בו. היא זילזלה בכל משאלותיו מתוך שקט ומנוחה גמורה ודרכה זו הרגיזה והתמיהה אותו ויש אשר גם בידחה את דעתו. דומה היה, שהיא מוצאה קורת רוח לעצמה במחשבה שהיא הכריעה וניצחה אותו.

לאחר שעיין בחוות דעתו של ווטרבוק הוא קם ועלה למעלה ונכנס אל חדרה, כי היא לא נעלה את דלתותיו לפני שעת השינה – הוא סבור היה שלא עשתה זאת מפני רגש הנימוס לגבי המשרתים. היא סרקה את שערה ופנתה אליו מתוך התמרמרות מוזרה.

“מה לך פה?” אמרה אליו.“אנא צא מחדרי!”

הוא ענה ואמר: “הריני מבקש לדעת עד כמה יארך מצב־הדברים הזה ביני ובינך? הנה סבלתי והחרשתי למדי”.

“התואיל לצאת מחדרי?”

“התנהגי בי מנהג אשה בבעלה?”

“לאו!”

“אם כן אעשה את אשר אעשה להכריחך לכך”.

“עשה!”

היא לטש את עיניו אליה כשהוא תוהה על המנוחה שמתוכה השיבה לו את תשובתה. שפתיה נדחקו זו לזו והתלכדו יחד לקו דק; שערה נח בשפעה רכה על כתפיה המגולות וברק־הזהב שלו היה בו משום ניגוד מופלא לעיניה השחורות והאפלות – לאותן העינים המפיקות פחד, משטמה, בוז ורגש משונה של נצחון.

“התואיל אפוא לעזוב מיד את חדרי?”

הוא נפנה ויצא בפנים זועפים.

הוא ידע היטב, שאין בדעתו לעשות שום מעשה כדי להכריחה, והוא הכיר שגם היא ידעה זאת – ידעה שהוא מפחד.

הוא היה רגיל לשיח לה את פרשת המעשים שעשה במרוצת היום: על הקליאנטים שבאו אצלו, על האפותיקא שסידר בשביל פֵארקְס ועל מצב המשפט הממושך בדבר התביעה של פרייאר כנגד פורסייט, אותו המשפט אשר בשל הצוואה רבת־הזהירות שערך דודו־זקנו ניקולאס בענין הרכוש שלו הריהו כל כך מסובך, שאיש לא יכול לטפל בו בכלל ושעתיד הוא כנראה לשמש לעורכי דין אחדים מקור הכנסה עד לתחיית המתים.

ועוד היה מספר לה, שביקר בחנותו של דזשובסון וראה איך נמכרה שם אחת מתמונותיו של בּוּשה אשר לצערו החמיץ את ההזדמנות לקנותה אצל טאלייראן.

הוא הגה רגש הערצה לבּוּשֶה, לוואטוֹ ולכל הציירים מבית מדרשם.

על כל הדברים הללו היה נוהג לספר לה ארוכות וקצרות וגם עכשיו לא זנח את מנהגו זה והיה מרבה לסיח בשעת הסעודה באין־מעצור כאילו נתכוון להשקיע בשטף־מלים זה את מכאובי לבבו ולהעלימם מפני עצמו.

פעמים, כשהיו לבדם, ניסה לנשק לה בשעה שנפטרה ממנו מתוך ברכת לילה. אפשר שהיתה מצויה בלבו תקוה קלושה, שעתידה היא לתתו להיכנס אליה באחד הלילות; או אולי לא עשה זאת אלא מתוך הרגש שבעל חייב לנשק לאשתו. הוא לא רצה לזלזל במנהג הקדמוני הזה אפילו בזמן ששנאה אותו.

ומשם מה שנאה אותו? אפילו עכשיו אי אפשר היה לו להאמין בדבר. אכן משונה היא הרגשתו של אדם בשעה שהוא שנוא! – השנאה נראתה לו כיצר מופרז ביותר. ואף על פי כן היה הוא עצמו שונא את בוזיניי, את הבוקאנייר הזה, את הפַּרחי הזה, את המשוטט־בלילות הזה. כי סומס היה מצייר אותו תמיד בדמיונו כשהוא יושב במארב – ומשוטט. אבל עכשיו הריהו וודאי נתון בירידה התחתונה!

האדריכל הצעיר בארקיט ראה אותו יוצא מבית־אוכל ממדרגה שלשית והוא כולו מדוכדך תכלית הדיכדוך!

כל אותן השעות שהיה שוכב ער, שוכב ומהרהר במצבו שנדמה לו שאינו עתיד להשתנות לעולם – אם לא תחזור בה פתאום מדרכה ובינתה תשוב אליה – לא העלה אף פעם אחת באמת ובתמים על דעתו את המחשבה להתגרש ממנה…

והפורסייטים! מה התפקיד אשר מילאו הם בפרק זה של הטראגידיה של סומס הסמויה מעיני הבריות?

צריך להגיד את האמת שהפעם כמעט שלא נטלו שום חלק בטראגידיה זו, משום שהיו שרויים כולם בנאות הים.

הם דרו בבתי־מלון והיו מצויים בבתי־מרפא של מים, התגוררו באכסניות והיו מתרחצים יום יום וקלטו אל קרבם אוצר של אוֹזוֹן שיהא מספיק להם כל צרכו לכל ימות החורף.

כל אחד ואחד היה שרוי בכרמו שבחר לו והיה מגדל ובוצר וסוחט ודורך את הענבים אל אויר־הים החביב עליו.

בסוף חודש ספטמבר התחילו כולם חוזרים הביתה. מוצקים ובריאים ובפנים שזופים בחמה באו יום יום באומניבוסים קטנים מן התחנות השונות של מסלת הברזל. ולמחרת ביאתם כבר יצאו מאז הבוקר איש איש לפעלו ולעבודתו.

ובאחד בשבת שלאחר חזירתם נתמלא חדר האורחים של טימותי מסעודת הבוקר עד סעודת הערב עד אפס מקום.

בין שאר הסיפורים של לשון הרע, המרובים והמלבלבים עד מאד, סחה הגברת ספטימוס סמול גם את זאת, שסומס ואירין ישבו בעיר ולא יצאו ממנה.

אחרי הדברים האלה קמה אשה שלא מבנות המשפחה וסחה חדשה אחרת, שהיה בה כדי למשוך את הלב במידה יתירה.

אותה אשה היתה הגברת מאקאנדר, ידידת נפשה של וויניפרד דארטי. והיא סיפרה למסובים שבאחד הימים האחרונים לאחר הצהרים קרה מקרֶהָ לרכוב בלוית אוגוסטוס פליפארד הצעיר על האופנים שלה בריטשמונד פארק, והנה נזדמנו לפניה אירין ובוזיניי, שיצאו מחורשת־השרכים ופניהם מועדות אל שין גייט.

אפשר שאותה האשה הקטנה והמסכנה היתה עייפה וצמאה, משום שעברה ברכיבה דרך קשה וחרבה, וגלוי וידוע הוא לכל אדם בלונדון שלרכוב על אופנים ולספר בשעת מעשה עם פליפארד הצעיר הריהי מלאכה קשה המַתשת את כוחו של אדם מוצק ביותר; או אפשר שניצנצה בה רוח קנאה למראה “אותם השנים” שיצאו מחורשת־השרכים המלאה קרירות, הלא היא אותה חורשת־השרכים הקרירה אשר על ראש הגבעה – שענפי אלונים סוככים עליה כגג והיונים משמיעות שם שירי חתונה לאין מספר והסתיו לוחש והומה שם את המייתו באזני המאהבים החבויים בתוך השרכים בשעה שהאיילים מתגנבים ועוברים עליהם בחשאי. הלא היא חורשת־השרכים, המלאה תענוגות שאין להם תמורה, המלאה רגעים של פז, רגעים של חג־הכלולות הארוך אשר יחוגו השמים והארץ! הלא היא חורשת־השרכים אשר קודש היא לאיילים ולצבאים, קודש לאלי־יער מופלאים השוכנים בגזעי אילנות והמרקדים בימות הקיץ בין הערבים מסביב ללובן־הכסף אשר לנימפה של עץ־הלבנה!

אותה הגברת היתה מכירה את כל הפורסייטים כולם, ומאחר שהיתה מן הקרואים ל“מסיבות” של דזשון ידעה בבירור את מי ראו עיניה. הזווג של עלובה זו לא עלה יפה, אלא שפיקחותה וזריזותה עמדו לה לכוף את בעלה לקבל את האשמה על עצמו ובכן עברה דרך כל אותה הפרוצידורה הכרוכה בעסקי גירושין בלי להיות לדיבת־עם.

ומשום כך היתה משמשת דיין מומחה בכל הענינים שממין זה. היא דרה באחד מאותם הבתים הגדולים אשר בדירות הקטנות שבהם יושבים המונים המונים של פורסייטים לאין שיעור ואותם הפורסייטים אין להם תענוג יותר גדול מאשר לדיין ולספר בעתות הפנאי איש איש בעסקי חברו.

אותה האשה הקטנה והמסכנה אפשר שהיתה צמאה, אבל על כל פנים דבר זה ברי הוא שהיתה אחוזת שעמום, כי פליפארד זה היה מטבעו מן החקרנים. לראות “אותם השנים” במקום מוצנע ובלתי־רגיל כזה היה בשבילה מציאה יקרה וכסופה מאין כמוה.

בשביל מאקאנדר כמו בשביל כל אנשי לונדון עוצר הזמן את מהלכו ועומד דום.

אשה קטנה ומופלאה זו ראויה שנייחד לה תשומת לב, כי עינה הצופה ורואה את הכל ולשונה החדה וודאי נוצרו להיות מסייעות ביד ההשגחה לקיים את מחשבותיה וכוונותיה.

היא היתה מעמידה פנים כאילו צפויה היא תמיד לצרה גדולה שאין כמותה, ואף על פי כן ידעה להגן על עצמה בזריזות יתירה. לפי דרכה וטיבה הועילה אולי יותר מכל אשה אחרת להשבית את רוח הנימוס של האבירים המעכבת עדיין את התקדמות הציוויליזציה. אלא שהיתה נאה ביותר ומשום כך זכתה לכינוי של חיבה “מאקאנדר הקטנה!”

מלבושיה היו נאים וצמודים יפה לגופה והיא היתה חברה לקלוב של נשים, אלא שלא נמנתה בשום פנים על אותו הטיפוס המבהיל של נשים רגזניות, הנותנות כל הימים את דעתן לזכויות שלהן. היא העמידה על זכויותיה ונהנתה מהן כמעט שלא מדעת; היא חשבה אותן לדבר המובן מאליו וידעה היטב כיצד להפיק מהן תועלת במידה יתירה ולעורר על ידי כך רק רגש של כבוד לעצמה בקרב בני אותו המעמד הגדול, שהיא היתה שייכת אליו אם לא לפי טיבה ומנהגה הרי על פי מולדתה וחינוכה ועל פי הסימן המובהק שלו היינו יצר הרכוש והקנין.

היא היתה בתו של אחד הפרקליטים בבִידְפוֹרדשיר, אמה היתה בת כוהן דתי; היא נשאה לצייר מן הבינוניים שאהב את הטבע אהבה חולנית וסופו שעזב אותה והלך אחרי אחת האקטריסות; ואולם למרות הנסיון הקשה שנתנסתה על ידי זיווג זה לא קיפחה לעולם את הקירבה הפנימית שבינה ובין החברה ואת המצוות והמנהגים של החברה; ולאחר שנעשתה בת־חורין עלתה בידה לבצר לה מקום בתוך הפורסייטים בלי יגיעה כל שהיא.

מאחר שרוח טובה היתה שרויה עליה תמיד והיא היתה “מלאה חדשות”, היו מקבלים אותה בכל מקום בסבר פנים יפות. כשהיו פוגשים אותה אם בנאות הרהיין ואם בצֶרמאט לא עוררה מעולם בלב הבריות רגש של השתוממות או גינוי, בין שהיתה נוסעת יחידה ובין שהיתה מהלכת בחברת גברת אחת ושני אנשים; מורגש היה, שהיא יודעת לדאוג לעצמה כל צרכה; ולבותיהם של הפורסייטים נתלהבו למראה הכשרון המופלא של אשה זו להיות נהנית מכל דבר בלי לוותר על שלה וויתור כל שהוא. הכל היו מרגישים שנשים כגבקת מאקאנדר ראויות להיחשב לטיפוס המובחר שבטיפוסי הנשים. היא היתה חשוכת בנים ולא ילדה מעולם.

יותר מכל דבר שבעולם לא סבלה את הנשים הענוגות, את הנשים שהגברים אומרים עליהן ש“קסם” שורה עליהן; ואשתו של סומס היתה שנואה עליה ביותר.

אין ספק בדבר, שהיתה מרגישה הרגשה עמומה שאם יחבוא יום וה“קסם” שבאשה יהיה נחשב למידה שאין למעלה ממנה, הרי הנוי והזריזות יאבדו חנם בעיני הבריות. ומאחר שאותו ה“קסם” כביכול היה מסכל לעתים את כל חשבונותיה, לפיכך היתה שונאה שנאה עמוקה את החמדה המצודדת לב הנסוכה על אירין ואשר על אפה ועל חמתה אנוסה היתה להודות בה במקצת.

אלא שאמרה, שאין היא מוצאת באשה זו כלום – אין בה מן ה“עיקר” – היא לא תוכל לעולם לעמוד לעצמה – כל אדם יוכל לשעבד אותה לתועלתו, הדבר ברור – ופליאה היא מה מצאו בה הגברים, שהם משתאים לה מתוך הערצה!

לאמתו של דבר לא היתה אשה רעה מטבעה, אבל כדי לשמור את עמדתה בחברה לאחר הנסיונות הקשים שהתרגשו עליה בחיי הנשואים שלה, ראתה צורך לעצמה להיות תמיד “מלאה חדשות”, ולפיכך לא עלתה אפילו על דעתה לנצור את לשונה ושלא לספר על “אותם השנים”, שנזדמנו לפניה בפארק.

ועל פי גילגולי המקרה סעדה באותו ערב בביתו של טימותי, שהיתה באה לשם לפנים כדי “לשעשע את רוח הזקנות”, ככל אשר אמרה. לכבודה היו מזמינים תמיד אותן הנפשות עצמן: את וויניפרד דארטי ואת בעלה, את פראנסי, שנמנתה על חוגי האמנים, משום שגלוי וידוע היה שהגברת מאקאנדר מדפיסה מאמרים בעניני התלבושת בעתון “ממלכת הנשים”; וכדי לחזר אחריה היו מזמינים שני בחורים מבני בית היימֶן, אם אך אפשר היה למצאם; אמנם הבחורים הללו לא פצו מימיהם את פיהם ואף על פי כן יצא להם שם שהם בקיאים בכל החידושים שנתחדשו בחברה הנאה.

בעשרים וחמשה רגעים לאחר שבע שעות היתה מכבה את מאור החשמל בחדר־הביאה הקטן של בית דירתה ועטופה עטיפת־הערב שלה עם צוארון השינשילה שעליה היתה יוצאת אל המסדרון. שם עמדה רגע אחד ובדקה אם המפתח של הבית נתון בכיסה. הדירות הקטנות והמיוחדות הללו היו נוחות ביותר; אמת היא שהיו מחוסרות אור ואויר, אבל כנגד זה היתה להן מעלה יתירה. שהדייר יכול לנעול אותן ולצאת ולבוא אימתי שירצה. כאן היה אדם פטור מצרת המשרתים, והיא לא חשה את עצמה דחוקה וכפותה כמו בזמן שפריד המסכן והיקר היה מהלך תמיד בבית כשהוא שוגה בחלומות. אין בלבה שום תרעומת כנגד פריד המסכן והיקר, שכן שוטה גדול היה; אבל בשעה שנזכרה באותה האקטריסה לא יכלה לעצור בעצמה, אפילו עכשיו, שלא לחייך חיוך קליל, מר וליצני.

היא נעלה את הדלת אגב דחיפה חזקה ועברה את המסדרון עם קירותיו הקודרים והצבועים צהוב ועם השורה הארוכה לבלי קץ של דלתות שחומות ומסומנות במספרים. המעלית ירדה זה עתה מלמעלה: והיא עמדה והמתינה עד שתגיע אל הדיוטה שלה, וכולה עטופה עד למעלה מאזניה במעילה וכל שערה משערותיה הערמוניות היתה קבועה במקומה. והנה נפתחו דלתות ברזל ברעש והיא נכנסה לתוך המעלית. שם כבר נמצאו שלוש נפשות, גבר לבוש חזייה לבנה ופניו רחבים ורכים כפני תינוק ושתי נשים זקנות לבושות שחורים ועל ידיהן חצאי־כפפות.

הגברת מאקאנדר הסבירה להן פנים וחייכה; היא ידעה את כל אדם; ושלוש הבריות הללו שעד עכשיו שתקו שתיקה משונה התחילו פתאות להשתעוֹֹת יחד. אכן מתת מופלאה ומסתורית נתייחדה לגברת מאקאנדר לפתוח את פי הבריות ולהביאם לידי שיחה.

השיחה נמשכה כל זמן הירידה דרך חמש דיוטות, וכל אותו הזמן היה הנער המשמש את המעלית עומד ומפנה להם את גבו ודוחק את פניו החצופים לבין מוטות הברזל.

כשהגיעו למטה, נפרדו; הגבר הלבוש חזייה נפטר ברגש ופרש אל אולם־הביליארד, ושתי הזקנות הלכו לסעוד את סעודת הערב. “אשה קטנה וחביבה!” אמרו זו לזו. “הריהי כמעיין נובע!” – והגברת מאקאנדר ישבה במרכבה ונסעה לדרכה.

בשעה שהגברת מאקאנדר היתה סועדת אצל טימותי (הוא עצמו לא השתתף מעולם במסיבה זו) לבשה השיחה אותה הצורה הקלה של שיחת אנשים המעורבים עם הבריות, שהיתה נהוגה בקרב הפורסייטים, ועל דבר זה היו מחבבים אותה כאן חיבה יתירה.

הגברת סמול והדודה הסטר מצאו בשיחה זו שעשועים לנפשן. “חכל שאין טימותי נוטל חלק במסיבה!” אמרו זו לזו. שיחתה של זו וודאי היתה עריבה עליו ויפה לגופו. שכן היא ידעה לספר, למשל, את החדשות האחרונות על מאורעות בנו של סיר טשארלס פיסט במונטה קארלו; היא ידעה מי היתה הגיבורה האמתית אשר ברומן החדש של טיינמַאוּת אֶדי, שהכל היו עכשיו להוטים אחריו, ומה דעת הבריות בפאריז על דבר לבישת ברוּקין רחבים. ולא עוד אלא שהיא היתה נבונה כל כך, שיכלה להשיא עצה טובה בענין השאלה המטרידה אם מוטב לשלוח את בנו הבכור של ניקולאס לעבוד בצבא בצי־הים, ככל אשר ביקשה אמו, או לעשותו עורך־חשבונות כמו שרצה אביו, אשר סבור שאומנות זו הרי היא בטוחה מן הראשונה. והיא חוותה את דעתה בהחלט כנגד העבודה בצבא הצי. אם העובד שם לא היה בעל כשרון מזהיר ביותר, או אם לא עמד ביחסים חשובים ביותר עם בעלי־יכולת, היו מזלזלים בו זילזול גמור ולא היו מעלים אותו למדרגה רמה. ומה עתידו ואחריתו בכלל? אפילו אם יזכה להיעשות אדמירל, סופו שיהא מקבל משכורת נקלה! מה שאין כן עורך־חשבונות; הלז יש לו סיכויים טובים מאלה לעתיד, ובלבד שיכנס לשמש אצל פירמה הגונה, כדי שיהא מובטח מסכנה מלכתחילה.

פעמים שהיתה מרמזת להם רמיזה גם בעסקי הבורסא, לא משום שהגברת סמול והדודה הסטר נתכוונו להשתמש בעצתה. לאמתו של דבר לא היה להן ממון להשקיע בעסקים הללו, ואף על פי כן הנאה אותן הענין הזה, משום שהביא אותן במגע ומשא עם עולם המעשה. הרי ענין זה היה בו משום מאורע. והן השיבו לה שתשאלנה את פי טימותי. אבל הן לא עשו זאת מעולם, משום שידעו מראש שהדבר ירגיז את רוחו. ואולם שבועות תמימים לאחר השיחה בענין זה היו מעיינות עדיין בעתון, שהיו מחזיקות אותו על שום מגמתו המודרנית, כדי לראות אם המניות של החברות הנידונות עלו או ירדו. פעמים שלא היו מוצאות בעתון את שמה של אותה החברה כלל והיו מצפות עד שיבוא דזשמס או רודזשר או אפילו סוויתין ובקול רועד מסקרנות שאלו אותם מה מצבו של אותו העסק – שכן אינן יכולות למצוא את הדבר בעתון.

“ולשם מה אתן מבקשות לדעת זאת?” ענה רודזשר. “הבל הבלים! עתידות אתן לכוות את אצבעותיכן – אם תשקענה את ממונכן בסיד ובדברים שאין לכן בהם הבנה כל שהיא! מי יעץ לכן לעשות זאת?” ולאחר ששמע מפיהן מה שהוגד להן נפטר והלך לו וחקר ודרש בענין זה בסיטי ואפשר שהשקיע חלק ממונו של עצמו באותו העסק.

באמצע הסעודה, בשעה שסמיתר העלתה על השולחן את הצלי של בשר איל, העיפה הגברת מאקאנדר את עיניה אל המסובים בנחת רוח ופתחה ואמרה: “תודו את מי פגשתי היום בריטשמונד פארק? וודאי לא תמצאו את החידה – פגשתי את הגברת סומס ואת – מר בוזיניי. וודאי הלכו לסייר את הבית!”

וויניפרד דארטי השתעלה ואיש לא אמר דבר. דבריה של הגברת מאקאנדר שימשו אותה העדות ואותה הראיה, שהיו מצפים לה.

לזכותה של הגברת מאקאנדר עלינו לאמור, שהיתה באותו הקיץ בארץ שווייץ ועל גדות היאורים שבאיטליה ולא שמעה דבר על אודות הקרע שבין סומס ובין האדריכל. ומשום כך לא שיערה מה עמוק יהיה הרושם שיעשו דבריה.

פניה נתכסו אדמימות קלה והיא הישירה את גופה והעבירה את עיניה הקטנות והערמומיות מפנים אל פנים, כדי להבחין את הפעולה שפעלו דבריה. שני הנערים מבית היימן, שישבו משני צדיה, נעצו את פניהם הכחושים, הדוממים והרעבים בפינכה שלפניהם ואכלו את צלי־האיל שלהם בכוונה מרובה.

שני אלה, דזשיל וזשֶס, היו כל כך דומים זה לזה וכל כך צמודים יחד, שנקראו בפי הבריות בשם “תאומי סיאם”. שתקנים היו ולא היו מסיחים מעולם דבר, ודומה היה שהנם עסוקים וטרודים כל הימים בבטלה. הכל סבורים היו שהם שוקדים על התורה ומתקינים עצמם לבחינה חשובה. שעות ארוכות היו מטיילים מגולי ראש בגן השייך לביתם והספרים בידיהם; פוֹקסטרייֶר היה מלוה אותם ומהלך בעקבותיהם, והם היו מעשנים בלי חשך ולא הוציאו מילה מפיהם. מדי בוקר בבוקר היו רוכבים על שני סוסים דלים ארוכי־רגלים כמותם והיו יורדים ברכיבה מעל קאמפדן היל כשהם מרוחקים זה מזה מרחק של חמישים יארדים, ומדי בוקר בבוקר היו חוזרים ועולים מקץ שעה על אותה הגבעה עצמה, כשעדיין מרוחקים הם איש מרעהו חמישים יארדים. ומדי ערב בערב, אחת היא היכן סעדו את סעודתם, יכול היה הרואה לראות אותם בעשר שעות וחצי כשהם עומדים נשענים ליד המעקה של שדרת אלהאמברה.

מעולם לא ראה אותם אדם ביחידות, אלא תמיד היו כרוכים יחד; ואורח חיים זה הניח כנראה את דעתם כל צרכם והם היו שמחים בחלקם.

ברגע רב־מבוכה זה נתעורר בקרבם חפץ עמום להתראות לעיני הבריות כדזשנטלמנים ומיד פנו אל הגברת מאקאנדר ואמרו כמעט בקול אחד: “וכי ראית ש – –?”

הדברים שיצאו מפי שני השתקנים הללו התמיהו אותה כל כך, שהניחה את המזלג מידה; ומיד נזדרדה המשרתת, שעברה באותה שעה בחדר, וסילקה את הפנכה שלה, ואולם הגברת מאקאנדר משלה ברוחה כדרכה, ועיכבה בידה ואמרה אליה: “אנא הביאי לי עוד מקצת מצלי־איל משובח זה!”

ואולם לאחר הסעודה, כשהמסובים נתכנסו בחדר האורחים, נטפלה לגברת סמול וישבה אצלה מתוך החלטה תקיפה לחקור ולדרוש את הדבר עד תכלית. והיא פתחה ואמרה:

“כמה חמודה היא אותה גברת סומס! כמה חביב מזגה שלה! אכן אדם מאושר הוא אותו סומס!”

ואולם מתוך תשוקתה היתרה לדעת את הכמוס ממנה לא נתנה כל צרכה את דעתה לדבר, שטבעם הפנימי של הפורסייטים סולד לשתף בצרותיהם את מי שאינו משלהם. הגברת סמול הזדקפה מלוא קומתה ברעש ושאון וכולה זעה מרטטת ענתה ואמרה מתוך חשיבות:

“ידידתי, ענין זה הריהו דבר שאין אנו מדברים עליו!”

 

פרק שני: לַיְלָה בְּתוֹךְ הַפַּארְק    🔗

אף על פי שמתוך החוש המיוחד לה, שאינו עלול לטעות, אמרה הגברת סמול דברים, שהיה בהם כדי לגרות את סקרנותה של האורחת שלה במדה שאין למעלה ממנה, בכל זאת קשה להגיד כיצד יכלה להביע את האמת בלשון אחרת.

ענין זה היה דבר שהפורסייטים אסרו על עצמם לדבר עליו אפילו בינם לבין עצמם. הוא היה מן הדברים “שמתחת לקרקע”, אם להשתמש בדיבור, שסומס המציא אותו כדי לציין על ידו את המצב בינו לבין עצמו.

ואולם במשך שבוע אחד לאחר הפגישה של הגברת מאקאנדר נודע הדבר לכולם – חוץ מטימותי, שהעלימו ממנו את הדבר בשקידה יתירה – לדזשמס, שהיה מהלך את מהלכו הרגיל מן הסיטי אל פארק ליין, לדזשורוזש קל־הדעת, שהיה רודף יום יום אחר אבנטורות בדרכו מבית משתה אחד אל אולם־הביליארד של בית־משתה אחר – לכולם נודע הדבר ש“אותם השנים” הקדיחו את תבשילם.

דזשורזש (הוא דזשורזש, אשר טבע פתגמים שנונים, שעדיין שגורים הם בפי בני החוגים של מרום עם הארץ) כיוון יפה לדעת בני משפחתו באמרו לאחיו יוסטייס, ש“הבוקאנייר” “השתער על החומה בחמת כוח ולכדה”, וסומס וודאי “קץ” בכל הענין ונתייאש ממנו.

הכל חשו שוודאי כך הוא הדבר, אבל מה לעשות? אפשר שהיה מוטל עליו לעמוד בפני הקלקלה ולעשות מעשה, אבל כל מעשה בנידון זה היה כרוך ביסורים.

הם לא רצו בשום פנים להביא את הדבר לידי שערוריה גלויה, הואיל וכך קשה היה להם להחליט מה המעשה שאפשר לעשות ובאין מוצא נמנו וגמרו, שנוח להם שלא לדבר בענין זה דבר לא עם סומס ולא בינם לבין עצמם, אלא להתאפק ולשתוק.

לאירין אין תקנה אלא להתנהג עמה בקרירות מתוך חשיבות; אפשר שיהא בכך לעשות עליה רושם. אבל זו הרעה, שלא נראתה עתה אלא לעתים רחוקות, וללכת אליה רק על מנת להראות לה אותות של קרירות, היה דבר מסוכן. ואולם יש אשר דזשמש גלה לאמילי בחדר משכבו הבודד את כל יסורי הנפש שגרמה לו צרתו של בנו.

“אין מלה בפי”, היה אומר אליה; “היגון מכלה את חיי וסופו שיורידני קבר. הדבר יבוא לידי שערוריה, ושערוריה לא תביא לו טובה. אני לא אדבר עמו בענין זה. אפשר שכל הענין אינו ולא כלום? מה דעתך? אומרים, שחוננה בנפש של אמן. היך? אי לך, הרי “דזשולי גמורה” את! לו יהי כך, איני יודע כלום. לבי יאמר לי שתהיה אחרית רעה. וכל הצרה הזאת לא באה אלא משום שאין להם בנים. ידעתי מראש מה יהא סופו של דבר. הם לא אמרו לי מעולם, שאינם רוצים שיוולדו להם בנים – אין איש מגיד לי דבר!”

בעינים פקוחות לרווחה ודוממות מרוב צער הוא כרע על ברכיו לרגלי מטתו ונאנק לעומת השמיכה. בכותונת־הלילה שלו, בצוארו הפשוט ובגבו המעוגל היה דומה באותה שעה לעוף לבן גדל־מידות.

“אבינו שבשמים –” חזר ואמר כמה פעמים ולא יכול להשתחרר מן המחשבה, שאפשר שהדבר יבוא לידי שערוריה.

כדומה לדזשוליון הזקן היה תולה במעמקי לבבו את אשמת הטרגדיה במשפחה גופה. מה ראו אותם הבריות – הוא התכוון לאחיו אשר בסטנהופ גייט, לדזשוליון־הבן – ולבתו – להכניס אל תוך המשפחה אדם כאותו בוזיניי? (הוא שמע את הכינוי “בוקאנייר” שכינהו דזשורזש, אלא שדעתו לא היתה נוחה ממנו – שהרי אותו הצעיר אדריכל היה).

הוא התחיל מרגיש שאחיו דזשוליון, שהיה תמיד מכובד עליו ודעתו היתה חשובה בעיניו, אינו כולו כפי שדימה אותו כל הימים.

כיון שלא היה אדם בעל אופי תקיף כאחיו הגדול היה צערו גדול מכעסו. והוא המציא רווחה גדולה ליגון נפשו על ידי שהיה הולך אצל ויניפרד ומוליך במרכבתו את הדארטים הפעוטים אל קנסינגטוֹן גארדנס. שם היה נראה לעתים קרובות כשהוא מהלך מסביב לבריכה העגוּלה ועיניו נטויות בחרדה אל סירת־המפרש של פובליוס דארטי הקטן, שהוא עצמו עמס עליה מטבע של פֶּני אחד, כאילו היה מובטח שהסירה שוב לא תחזור אל היבשה. ובאותה שעה היה פובליוס הקטן – אשר דזשמס הכיר בו מתוך קורת־רוח גדולה שאינו דומה לאביו אף במקצת – מקפץ ומדלג מסביבו ומשדל אותו להתערב עמו שתחזור, שכן ידע היטב שדרכה לחזור תמיד. דזשמס נאות להתערב עמו והיה מפסיד תמיד – עתים שלוש או ארבע פעמים רצופות, כי פובליוס הקטן לא פסק מלשחק והמשחק לא היה מייגע אותו מעולם – וכשהיה פורע את דמי ההתערבות היה אומר לו בכל פעם: “הרי לך על מנת שתשלשל לתוך קופסת החיסכון שלך. סופך שתהיה עשיר מופלג!” והמחשבה על דבר עושרו של נכדו, ההולך וגדל, גרמה לו הנאה לאמתה. ואולם פובליוס הקטן היה מכיר חנות של ממתקים אף ידע תכסיס של ערמומית שאין דוגמתו.

אחר היו חוזרים הביתה דרך הפארק. דזשמס ארך־הקומה ורם־הכתפים, אשר פניו הפיקו דאגה ופיזור הנפש, היה משמש בדרך הליכתו מגן לאימוזשן ולפובליוס, שהיו תינוקות בריאים וחזקים למראה, אלא שלצערו לא השגיחו בפיקוח שייחד להם.

ואולם הגנים הללו והפארק הזה לא היו קיימים בשביל דזשמס בלבד. פורסייטים ובטלנים, ילדים וזוגות של אוהבים היו נחים ומשוטטים שם יום יום ולילה לילה, וכולם היו מבקשים להם מרגוע מעמלם ורווחה מן העשן ומן השאון והרעש שברחובות.

העלים הלכו והצהיבו לאט לאט בשמש ובחום הלילות, שהיה דומה לחום לילות הקיץ.

באחד בשבת, בחמישי לאוקטובר, היה מראה הרקיע כל היום כחול, אבל לאחר שקיעת החמה הפך צבעו ונעשה מתולע כענבים שעין ארגמן להם. הירח לא הגיה אורו וחשכה בהירה העטתה כשלמת קטיפה את האילנות, אשר ענפיהם, שנתערטלו מעליהם והיו דומים לנוצות, לא נעו ולא זעו באויר החמים. כל יושבי לונדון נהרו אל הפארק כדי למצות שם את כוס ימות החמה האחרונים עד הטיפה האחרונה.

זוגות זוגות נהרו דרך כל השערים וזרמו לאורך השבילים ועל פני הדשאים הנצרבים מחום השמש; וזוג אחר זוג חמק בחשאי מתוך המקומות המוארים וביקש לו מחסה בצל האילנות, ושם נשען אל אחד הגזעים או התחבא בשפעת הצללים של שיחים וכשהוא מוצנע במעמקי החשכה הרכה שכח את כל העולם כולו והתמכר רק לעצמו.

בעיני הבאים־מחדש, שעברו בשבילי הפארק, היו אותם שקדמו להם רק חלק משפעת הדמדומים המלאה געגועים וכליון נפש ואשר לחש מוזר, כקול דפיקת לבבות, בקע ועלה מתוכה. אבל בשעה שאותו הלחש הגיע לאזניו של אחד הזוגות השרוי בנגוהות אור הפנסים, מיד רעד קולו והוא נשתתק. והוא היה מהלך שלוב זרועות ועיניו התחילו תרות ומחפשות ומבקשות לחדור לתוך החשכה. ופתאום, כאילו משכו אותו ידים סמויות מן העין, עבר גם הוא את הסורג והתעלם מתוך האוֹרה בחשאי־חשאים כצללים.

רבבות יצרי־תאוות, תקוות ומאוויי־אהבה של אטוֹמי בני אדם מילאו את הדממה הכלואה בתוך הנהם הרחוק והאכזרי אשר לכרך. כי על אפו ועל חמתו של אותו חבר־הפורסייטים הגדול הקרוי מועצת העיר – אשר האהבה, כמוה כשאלת ביבי־השופכים, הריהי בעיניו סכנה לשלום הציבור שאין גדולה ממנה – התרגשו באותו הלילה בתוך הפארק הזה ובמאות פארקים אחרים מעשים, אשר אלפי בתי חרושת, בתי התפילה, החנויות, המסים וצינורות־המים, הנתונים לפיקוחם, לא היו בלעדיהם בלתי אם עורקים בלי דם, אדם בלי לב.

היצרים המביאים את האדם לידי שכחת־עצמו, התאוות והאהבה, שהתחבאו מתחת לאילנות מפני אויבם האכזרי, מפני שומרי הרכוש והקנין, חגגו את חגם בצנעה ובחשאי, וסומס אשר חזר מבייזווֹטר רוֹד – הוא סעד באותו היום לבדו על שולחנו של טימותי – והלך הביתה לאורך הנהר כשהוא שקוע במחשבות על דבר המשפט שלו העתיד להתברר בקרוב, סלדה נפשו ודמו הוצף אל לבו כשעלה באזניו צחוק חשאי וקול נשיקות. הוא החליט לכתוב למחר אל העתון “טיימס” ולהפנות את דעת המערכת אל הנעשה בפארקים. אבל הוא לא עשה זאת, משום שתקפה אותו חרדה לראות את שמו מודפס בעתון.

אבל כיון שהיה רעב ביותר, תקפוהו הלחישות הללו שעלו מן הדממה והדמויות הנראות ואינן נראות בתוך החשכה והשפיעו עליו השפעה של סם־גירוי מזיק. הוא נטה מן השביל שעל יד המים והתגנב אל בין האילנות, בשפעת הצללים של חלקות־המטעים הקטנות, באשר ענפי עצי הערמונים השפילו שם את עליהם למטה. שם מצא לו מקום מקלט השרוי בחשכה גדולה, והוא היה מהלך סחור סחור בעיגולים רחבים, כדי להציץ בגניבה אל הכסאות שאצל גזעי האילנות. על גבי הכסאות הללו ישבו חבוקים וצמודים זוגות של אוהבים, אשר מדי התקרבו אליהם נפרדו זה מזה.

והנה התיצב על התלולית והציץ משם אל הנתיב העקלתון. בתוך עצם אור־הפנס לכל מלוא נגהו ישב שם זוג אחד, שהשחיר לעומת ברק הכסף של המים והיה שרוי בשתיקה ולא בוש ולא נע אף ניעה כל שהיא; האשה כבשה את פניה בערפו של הגבר, ושתי הדמויות התלכדו והיו מעין דמות אחת – כעין סמל התאוה חצוב באבן.

המראה הזה פגע בסומס כעקיצת נחש והוא מיהר ועזב את המקום והתעמק בתוך שפעת הצללים של האילנות.

מה המחשבות אשר חשב באותה שעה ומה היה מבקש בהליכתו זו כה וכה? לחם לרעבו – אור מאופל? מה הדבר שהיה מקוה למצוא – אפשר דעת לב האדם בלי שום נגיעה לעצמו – אפשר סוף הטראגדיה של עצמו הסמויה מעיני הבריות – כי מי יודע, אולי בין הזוגות האפלים הללו, שאין לדעת את שמותיהם ואין להכירם, נמצאים גם הוא והיא?

אבל אי אפשר שיהא מבקש כאן מין ידיעה כזאת – אשתו של סומס פורסייט תהא יושבת בתוך הפארק כאחת הנשים הפרוצות! מחשבה כזו אין הדעת סובלת אותה; והוא אץ ועבר הלאה מעץ אל עץ בצעדי חרש, שלא נשמע קולם.

פעם אחת שמע אחריו דבר קללה, ופעם אחרת שמע דברים שנאמרו בלחש: “מי יתן והיה כה לעולם!” והדברים האלה הניסו שוב את דמו מלבו והוא עמד וצפה באורך רוח ובקשיות עורף, שאותם השנים יקומו וילכו להם. וכשקמו ועברו על פניו, ראה שאותה הלוחשת לא היתה בלתי אם אחת המשרתות בחנויות, ברייה דקה לבושה בלוזה שחוקה שאחזה בזרועו של מאהבה.

מאות אוהבים אחרים לחשו בתוך הדממה שבין האילנות אותם דברי התקוה עצמם, מאות אוהבים היו חבוקים וצמודים יחד.

ופתאום תקף את סומס רגש של גועל נפש והוא נזדעדע וחזר אל השביל וחדל לחפש בלי אשר ידע בעצמו מה הוא מחפש.

 

פרק שלישי: פְּגִישָׁה בְּגַן הַבּוֹטַאנִי    🔗

דזשוליון־הבן, אשר מצבו לא היה כאחד הפורסייטים,פעמים ששעתו היתה דחוקה ולא היו בידו מעות לצורך מסעות לנאות שדה לשם חיפוש אחרי מראות־טבע, שכל צייר בצבעי־מים זקוק להם ובלעדיהם אינו יכול ליטול את מכחולו בידו.

ומשום כך אנוס היה לעתים קרובות ללכת עם ארגז־הסממנים שלו אל הגן הבוטאני. שם היה מיסב על הכסא המתקפל שלו בצד אחד האילנות והשיחים, שמוצאם מארצות מרחקים, והיה מבלה שעות רבות בציור מראות.

אחד ממבקרי־האמנות, שהתבונן זה לא כבר אל יצירותיו, הביע לו את דעתו עליהן בדברים האלה:

“הציורים שלך טובים הם מבחינה ידועה; הטון והצבע של אחדים מהם יש בהם משל הבחנת הטבע לאמתה. אלא ששונים ונבדלים הם זה מזה יותר מדי; ומשום כך לא עלה בידך למשוך את לב הבריות להסתכל בהם. אילו היית בוחר בנושא מסויים, כגון ‘מראה לונדון בלילה’, או ‘ארמון הבדולח בימות האביב’ והיית מצייר שורות שורות של תמונות בענין זה, מיד היה הקהל יודע ומכיר מה שעיניו רואות. והריני מייחד לכך חשיבות יתירה שאין למעלה ממנה. כל האמנים שזכו לפרסום גדול, כגון קרוֹם סטוֹן ובלידר, לא הגיעו לכך אלא על ידי שמנעו עצמם מלצייר דברים מופלאים שאין בהם מן הרגיל, על ידי שייחדו עצמם לענין אחד והיו מציירים את תמונותיהם בנוסח אחד, ומתוך כך היה הקהל עומד עליהם מיד יודע מה שלפניו. ואמנם יש בזה מן ההגיון, שהרי אדם המאסף תמונות אינו רוצה שהבריות יהיו מריחים תחילה בבד כדי לדעת מי הצייר שצייר את התמונה שלפניו; הוא רוצה שהללו יוכלו להגיד מיד: “הרי זו תמונה נחמדה מעשה ידי פורסייט!” ומאחר שהסיגנון שלך חסר מקוריות בולטת וניכרת לעין, לפיכך חשוב הוא בשבילך במידה יתירה שתבחר לך נושא, שהבריות יהיו מכירין אותו לאלתר”.

דזשוליון־הבן נצב באותה שעה אצל הפסנתר הקטן, אשר אגן עלי־שושנים יבשים, הלא הם התוצרת היחידה של גינתו, עמד עליו על גבי מטלית דהה של בד־דמשק; הוא נשען אל הפסנתר והקשיב אל דברי המבקר מתוך חיוך קלוש.

והוא פנה אל אשתו, שהביטה אל האיש הדובר מתוך ארשת של כעס בפניה הצרים, ופתח ואמר:

“שומעת את, מחמד נפשי?”

“לא נכון הדבר”, השיבה בקולה העז, שעדיין היה בו משהו של הברה נכריה; “הסגנון שלך יש בו מקוריות!”

המבקר הביט אליה וחייך מפני הכבוד ושוב לא דיבר דבר. הוא ידע את הקורות אותם, שהיו גלויות וידועות לכל אדם.

ואולם דבריו של אותו האיש נכנסו ללבו של דזשוליון־הבן ועשו פירות טובים; אמנם היה בהם משל סתירה גמורה לכל מה שהיה מאמין בו, לכל מה שמצא באמנות שלו מן הטוב והמשובח לפי התיאוריה, ואף על פי כן תקף אותו יצר מוזר ועמוק וכפה אותו על כרחו להפיק מהם תועלת.

בוקר אחד ניצנצה בו פתאום מחשבה לצייר שורה של תמונות בצבעי־מים ממראות העיר לונדון. הוא לא ידע בעצמו כיצד בא לידי מחשבה זו; ורק מקץ שנה לאחר שגמר את מלאכת התמונות האלה ומכר אותן במחיר הגון, נתייחדה לו פעם אחת שעה של הסתכלות והירהורים והוא נזכר בעצתו של מבקר האמנות והבחין במעשיו של עצמו ראיה יתרה שאכן איש פורסייטי הוא.

הוא החליט להחל בגן הבוטאני, ששם כבר ערך סקיצות הרבה, ובחר לו למלאכתו את הבריכה הקטנה העשויה ביד אדם, שפניה היו זרועים עכשיו המון עלי־שלכת אדומים וצהובים, אשר יד הגננים קצרה מהשיג אותם במטאטא הארוך שלהם. את יתר הגן היו מטאטאים ומנקים תכלית הנקוי והיו מסלקים בכל בוקר את מטר העלים שהמטיר הטבע; הם אספו אותם חמרים חמרים והבעירום באש; ומתוך אש זו שבערה לאטה היה מתמר ועולה עשן מתוק וחריף, שהיה משמש סמל עונת הבלייה, כשם שקריאת הקוקיאה מסמלת את תקופת האביב וריח עצי הלבנה מסמל את תקופת ימות הקיץ. נפש הגננים האוהבת נקיון וסדר לא יכלה נשוא את הכתמים המוזהבים, הירוקים והצהובים שעל גבי העשבים, הם הקפידו על כך ששבילי־החצץ שבגן יהיו מנוקים ומסודרים יפה ושלא יהא בהם אף רמז להוויות הממשיות של החיים, רמז לבלייה האטית והיפה המשליכה לארץ עטרות עלים, כדי לפאר את האדמה בנוי והדר שעבר ובטל, שמתוכו ישוב ויצמח האביב המלא עלומים לכשיסוב הגלגל החוזר בעולם.

וכך נגזר דינו של כל עלה ועלה למן אותו הרגע שנשר מן הענף וריפרף לאטו באויר וסופו שנפל ארצה.

ואולם על פני הברכה הקטנה היו העלים צפים בשלוה כשהם מצופים נגוהות החמה ומקלסים את רקיע השמים בצבעיהם הנאים.

וכך נראו לעיניו של דזשוליון הצעיר.

כשבא לכאן פעם אחת באמצע חודש אוקטובר בבוקר, ראה למורת רוחו,ל שאחד הספסלים העומד במרחק של עשרים פסיעות ממקום עמדתו היה תפוס. הוא היה מיצר על כך, משום שלא יכול לכלכל כשאדם משגיח אליו בשעת מלאכתו.

על גבי הספסל ישבה באותה שעה גברת לבושה זיג של קטיפה ועיניה כבושות בקרקע. ואולם שיח־דפנים פורח היה חוצץ ביניהם ודזשוליון־הבן תפס לו מקום אחורי השיח והתחיל מעמיד שם את כוננית־הציור שלו.

הוא עשה את ההכנות שלו מתוך מתינות יתירה; ככל אמן לאמתו השתמש בכל הזדמנות כדי לדחות לרגע אחד את יגיעת המלאכה, וסופו שתפס עצמו שהוא מציץ בחשאי אל האשה שאינה ידועה לו.

הוא היה מחונן, כמוהו כאביו, בטביעת עין לגבי מראה פנים. והפנים הללו נחמדים היו!

הוא ראה סנטר עגלגל תפוש במסגרת של צוארון שעינו בעין השמנת, פנים ענוגים, עינים שחורות וגדולות ושפתים נעימות. מגבעת רחבה העלימה את שערה; גופה נשען קצת אל גב הספסל, ברכיה היו מורכבות זו על גב זו וקצה נעל־לכּה ביצבץ מתחת לשמלתה. על כל דמותה של אשה זו היתה יצוקה חמדה שאין הפה יכול לאמור, ואולם עיניו של דזשוליון־הבן נצמדו בייחוד אל ארשת פניה, שהזכירה אותו את מראה פני אשתו. דומה היה כאילו היא שרה אל כוחות איתנים, שהיו אדירים ממנה. הפנים הללו הביאוהו במבוכה ועוררו בקרבו רגשות עמומים של הערצה ושל חפץ להיות לה לעזר. מי היא? ולמה היא יושבת פה יחידה?

שני בחורים מאותו המין המיוחד של בחורים חצופים וצנועים כאחד המצויים ברֶגֶנטפארק עברו על פניה בדרך הליכתם אל מגרש הטניס, והוא הבחין למורת רוחו במבטי הרצון שהעיפו אליה בגניבה. גנן הולך בטל עמד וטיפל שלא לצורך בקבוצת דשאי פאמפאס; וגם הוא לא עשה זאת אלא לשם עילה להציץ בה. גבר בא בשנים, שעל פי מגבעתו ניכר היה שהוא פרופיסור לתורת הגננות, עבר עליה שלוש פעמים והבחין אותה בעיניו ארוכות ובצנעה מתוך מבע משונה על דל שפתיו.

כל הבריות הללו עוררו בלבו של דזשוליון־הבן רגש עמום של התרגזות. היא לא השגיחה אף אל אחד מהם, ואף על פי כן מובטח היה שכל גבר אשר יעבור עליה יביט אליה כמותם.

פניה לא היו דומים לפני מצודדת לבבות, אשר כל מבט ממבטי עיניה מגלה לגברים שהיא עשויה להתמכר; לא היה בהם מאותו “היופי של שדה”, החביב מאין כמותו על ראשי הפורסייטים שבארץ; אף לא היה בהם מאותו הטיפוס המצוייר על קופסאות של שוקולאדה, שגם הוא נערץ במידה יתירה; לא נמצא בהם מן הרוחניות התאוונית או התאווה הרוחנית המיוחדה לקישוטי הדירות ולפיוט שבדורנו; וכמו כן לא המציאו לסופר־מחזות חומר ליצור ממנו דמות של גיבורה מלבבת ונייראסטינית, אשר בעלילה האחרונה של המחזה הריהי מאבדת את עצמה לדעת.

על פי המראה והגון שלהם, על פי הפאסיביות הבולטת השפוכה עליהם ועל פי הטהרה החושנית שניכרה בהם הזכירו לו פני האשה הזאת את התמונה “אהבה שמימית” של טיציאן, אשר העתקה ממנה תלויה בחדר־האוכל שלו. ובפאסיביות הענוגה הזאת, באותה ההרגשה שעוררה בלב רואיה שהיא עשויה להיכנע לכל לחץ – בזה היתה אצורה כנראה כל החמדה והקסם של אותה אשה.

למה או למי היתה מצפה בתוך הדממה, בקרב האילנות שהשירו פה ושם את אחד העלים, ובין הקיכלים שהיו מטיילים בחשיבות על כר הדשאים שהתנוצץ בכפור הראשון של הסתיו?

ופתאום התלהבו פניה החמודים, ודזשוליון־הבן הביט כה וכה כמעט מתוך קנאה של אוהב והנה ראה את בוזיניי צועד ובא במהירות דרך הדשאים.

הוא התבונן מתוך סקרנות יתירה אל הפגישה שלהם, אל מבטי עיניהם ואל לחיצת הידים הארוכה שלהם. הם ישבו סמוכים זה אצל זו ולמרות ההתאפקות שלמראית עין היו צמודים ומאוחדים. הוא שמע את קול שיחתם המהירה שסחו בלחש, אבל דבריהם לא הגיעו לאזניו.

הוא עצמו נישא לשעבר על פני גלי ים האהבה הסוער! הוא ידע את טעם השעות הארוכות של צפייה ואת טעם הרגעים הקלים של פגישה במקומות של רבים; הוא ידע את היסורים של ספיקות ומבוכת־לב המתרגשים על האוהב, שאהבתו אסורה מן הדין.

ואולם דיה היתה סקירה אחת בפניהם של שני אלה כדי להווכח מיד שאין כאן ממעשי האהבים העראיים, שמשתעשעים בהם גברים ונשים בעונתם; שאין כאן אחת התשוקות הסוערות המתלהבות פתאום ולאחר שמצאו את ספוקן כדי שביעה הן בטלות ועוברות מקץ ששה שבועות. כאן היתה אהבה לאמתה! כאן היתה אותה האהבה שתקפה אותו עצמו! אהבה כזו עלולה לגרור כל מיני מאורעות ואין לדעת אחריתה!

בוזיניי שידל אותה והפציר בה, והיא ישבה והביטה על העשב וכולה רוך ודממה, אבל שרויה במנוחה פאסיבית שאין להזיזה ממנה.

וכי היה הוא האיש הראוי להוליך אחריו את היצור הרך והפאסיבי הזה, שלא היתה עלולה לפסוע לשם עצמה אף פסיעה כל שהיא? את היצור הזה, שהתמכר לו כולו והיה מוכן למות בעדו, אלא שלברוח עמו אולי לא יאות לעולם?

לדזשוליון־הבן נדמה כאילו שמע אותה אומרת: “אבל הן הדבר הזה ידלדל אותך, מחמד נפשי, דילדול גמור!” והרי הוא עצמו הכיר היטב מפי הנסיון את הפחד המכרסם את הלב, המקנן במעמקי נפשה של כל אשה – את הפחד שמא תהיה למעצור על דרכו של הגבר שהיא אוהבת.

ושוב לא הביט אליהם; ואולם קול הלחישה המהירה שלהם עלה באזניו יחד עם קול השירה הרצוצה של אחת הצפרים, אשר דומה היה כאילו נזכרה באביב: שמחה? תוגה? מה משתי אלה?

ולאט לאט נשתתקה שיחתם והשתררה דממה ממושכה.

“וסומס מה ענינו לכאן?” הרהר דזשוליון־הבן בלבו. “הבריות סבורים שעוון הבגידה בבעלה מדכא את רוחה! שוטים הם ואינם יודעים את נפש האשה! היא אוכלת לאחר שהיתה שרויה במצוקת רעב – היא מתנקמת ונוטלת את שלה! – ומן השמים ירחמו עליה – משום שגם הם עתידים להתנקם וליטול את שלהם!”

הוא שמע את קול הרישרוש של משי וכשהציץ מבין שיח־הדפנים ראה אותם כשהם הולכים מזה וידיהם צמודות יחד בגניבה…

בסוף חודש יולי הוליך דזשוליון הזקן את נכדתו לנאות ההרים, והביקור הזה (שהיה הביקור האחרון שלהם בארץ ההרים) היה יפה לדזשון והיא הבריאה כל צרכה ורוחה התעודדה. בבתי המלון שהיו מלאים פורסייטים מעם הבריטים – כי דזשוליון הזקן לא יכול נשוא את ה“כנופיה של הגרמנים”, ככל אשר קרא לכל הלועזים – נהגו בה כבוד כדול, כיאות לנכדתו היחידה של מיסטר פורסייט הזקן, שהיה אדם של צורה וכנראה עשיר גדול. היא לא היתה מעורבת עם הבריות ולא נטפלה אליהם על נקלה – דבר זה לא היה ממנהגה – ואף על פי כן רכשה לה כמה ידידים. בהיותה בעמק הָרון התקשרה בייחוד בידידות עם נערה פרַאנצית אחת מוכת שחפת, שהלכה למות.

לאחר שהתוודעה אליה, עמדה והחליטה שלא תתן לידידתה זו למות, ובמלחמה עם המות שכחה כמעט את צרת נפשה של עצמה.

ידידות חדשה זו היתה רצויה ולא רצויה בעיני דזשוליון הזקן, שכן ראה בה הוכחה יתירה, שעתידה היא לטפל כל ימי חייה ב“חלכאים”, ועל כך היה מיצר ביותר. כלום לא תתקשר לעולם בידידות, או תתן דעתה לדברים, שיביאו לה תועלת של ממש?

“הנה מצאה לה לועזים לטפל בהם”, היה אומר עליה. ואף על פי כן היה עתים מביא הביתה אשכולות ענבים או וורדים ומגיש אותם ל“מאמזֶל” כשהוא ממצמץ כנגדה בעיניו מתוך חביבות.

ואולם טיפולה של דזשוּן לא עמד לה למאדמואזיל וויגור, ובסוף חודש ספטמבר הפיחה עלובה זו את נפשה בבית־מלון קטן אשר בסט. לוק, שהעבירוה לשם. מיתתה נגעה כל כך עד נפשה של דזשון שדזשוליון הזקן עמד והוליך אותה לפאריז. למראה יצירות האמנות שבבתי הנכאת שבעיר זו, כגון “ווינוס ממילוֹס” ואחרות סר יגונה ורוחה התאוששה, וכשחזרו באמצע אוקטובר ללונדון סבור היה זקנה שעלה בידו לרפאה רפואה שלמה.

ואולם אך חזרו אל דירתם אשר בסטנהופ גייט, ומיד הרגיש לצערו הגדול, ששוב התכנסה בתוך עצמה והשתקעה בהירהורים כלפנים. היא היתה יושבת לעתים קרובות בלי־נוע כשסנטרה תמוך בידה והיתה מביטה נכחה כולה קודרת וזועפת, בה בשעה שהחדר הגדול על כל כלי־הבית היקרים שמילאוהו ועל קירותיו המצופים רקמות זהב וכסף התנוצץ והזהיר בשפעת אור החשמל, שהתקינו שם זה עתה. ובתוך הראי גדל־המידות והמוזהב נשקפה הבבואה של קבוצת פסלי החרסינה של דרזדן, שבה נצטיירו עולי־ימים, לבושים מכנסים קצרים, השוכבים לרגלי גברות בעלות חזה בולט המשעשעות על ברכיהן טלאים חביבים. קבוצה זו קנה דזשוליון הזקן בשעה שהיה עדיין רווק, ועכשיו כשטעם הבריות כל כך נפגם היה מוקיר ומעריץ אותה ביותר. הוא היה אדם שלבו היה פתוח לכל דבר והוא הלך קדימה עם הזמן יותר מכלל הפורסייטים, ואף על פי כן לא יכול לשכוח לעולם שקנה את הקבוצה הזאת בבית מסחרו של דזשובסון ושילם במחירה ממון הרבה. פעמים שהיה אומר אל דזשוּן מתוך בוז שהיה בו משל מפח־נפש:

“אי את נותנת דעתך לקבוצה זו! אין זה מעשה־צעצועים, כפי אשר יאהבוהו את וחברותיך! היא עלתה לי בשבעים לירות!” הוא לא היה אדם המרשה לבריות להטיל ספק בטעמו, בשעה שעל פי נימוקים מאוששים היה ברי בידו שטעמו יפה הוא.

ראשית מעשיה של דזשון לאחר חזירתה הביתה היתה ללכת אל טימותי. היא פיתתה את עצמה, שחובה מוטלת עליה ללכת לשם ולהמציא לו קורת רוח בסיפורה על אודות מסעותיה. אבל לאמתו של דבר הלכה לשם, משום שלא ידעה מקום אחר, אשר על ידי שיחות דרך אגב או מתוך שאלות־עקיפין יכלה להשיג שם ידיעה כלשהיא על אודות בוזיניי.

דודותיה קיבלו אותה בחביבות יתרה: השלום לזקנה? הרי הוא לא היה אצלן מחודש מאי. ודודה טימותי אין שלום לו; גורף־המעשנות גרם לו עגמת־נפש גדולה. אותו שוטה עמד וגרף דרך המעשנה את כל הפיח לתוך חדר משכבו! מעשה זה הרגיז את דודה לאין הכיל!

דזשון ישבה אצלן שעה ארוכה כשהיא שרויה בפחד שמא תדברנה על בוזיניי וכשהיא מקווה בתשוקה עזה שתדברנה עליו.

ואולם הגברת ספטימוס סמוֹל היתה כמשותקת. התאפקות סתומה ולא־מובנה עצרה בלשונה והיא לא דיברה עליו דבר ואף לא שאלה עליו את דזשון. הנערה באה לידי פחי נפש ויאוש וסופה ששאלה, אם סומס ואירין נמצאים בעיר – היא לא ביקרה עדיין אדם.

על שאלה זו החזירה תשובה הדודה הֶסטֶר: “אמנם כן, הרי הם בעיר, הם לא יצאו ממנה כל עיקר. כמדומני שאירעו אי־אלו תקלות קטנות בענין הבית, וודאי שמעת את הדבר. אך מוטב שתשאלי את הדודה דזשוליי!”

דזשון פנתה אל הגברת סמול, שישבה על הכורסה שלה זקופה ופכורת־ידים ופניה זועפים ומכוסים בהרות לאין מספר. לשם תשובה למבט־השאלה של הנערה שתקה שתיקה משונה, וכשפתחה את פיה לדבר, לא עשתה זאת אלא כדי לשאול את הנערה, אם לבשה בשבתה בבתי המלון שבהרים גרבי־לילה חמים, שהרי הלילות וודאי קרירים שם ביותר.

דזשון השיבה שלא לבשה, משום שכלי־הצמר שנואים עליה, וקמה ללכת.

שתיקתה של הגברת סמול, שניכר היה בעליל שהיא שתיקה מתוך כוונה, היתה רעה וחשודה בעיניה מכל הדברים שהיתה מדברת.

ואולם לא עבר חצי שעה והיא הצילה את האמת מפי הגברת ביינס אשר בלאונדס סקווייר. זו סחה לה, שסומס תבע את בוזיניי לדין על עסקי שכלול הבית.

ידיעה זו לא דייה שלא הרגיזה אותה, אלא השפיעה עליה השפעה מוזרה שהניחה את דעתה. דומה היה כאילו ראתה במחלוקת זו תקוה חדשה לעצמה. נודע לה, שהמשפט עומד להתברר בעוד חודש ושכמעט אין תקוה שבוזיניי יזכה בדין.

“ואיני יודעת מה יעשה”, אמרה הגברת ביינס: “פורענות איומה היא בשבילו – הרי אין לו כסף – ומצבו דחוק עד מאוד. וגם אנו אין בידנו לעזור לו. המלוים אינם מלוים לאדם אלא אם כן יש לו ערבים, והוא – אין לו מי שיהא ערב בעדו”.

גופה הוסיף עובי ומשמן בזמן האחרון והיא היתה כולה עסוקה בהכנות לסידור נשפים בימות הסתיו; שולחן־הכתיבה שלה היה עמוס ציבור של גליונות ופרוגרמות של עסקי־צדקה. בעיניה העגולות והאפורות כעיני התוכי הביטה אל דזשון הבטה רבת־כוונה.

האדמימות שניצנצה פתאום בפני הנערה האמיצים – וודאי הבהיקה בלבה באותה שעה תקוה גדולה – והחיוך הנעים שהופיע פתאום על שפתיה עלו לעתים קרובות על זכרונה של הליידי ביינס לאחר כמה שנים (ביינס נתעלה למדרגת אציל לאחר שבנה את בית־הנכאת הציבורי לדברי אמנות, שהעסיק המון פקידים ומשמשים אבל המציא נחת־רוח מועטה למעמד הפועלים והעוסקים במלאכה שבשבילו נועד).

וזכר השנוי הנמרץ הזה, שהיה נוגע עד הלב כפריחתו של פרח, שנפקחה כוסו, או כזוהר הראשון של השמש לאחר ימים רבים של תקופת חורף, וכמו כן זכר כל המעשים שנקרו אחרי הדברים האלה התרגש לעתים קרובות על הליידי ביינס בהיסח־הדעת ושלא בזמנו, בשעה שדעתה של גברת זו היתה עסוקה בענינים חשובים ביותר.

הדבר היה ביום שדזשוליון־הבן היה עד־ראיה לפגישה שנתקיימה בגן הבוטאני; בעצם היום ההוא עמד דזשוליון הזקן והלך אל עורכי־הדין שלו “בסטרד ופורסייט”. סומס לא נמצא באותה שעה בלשכה; בסטרד היה קבור בגל של ניירות בחדר המיוחד לו, ששם קבעוהו במתכוון על מנת שיעשה מלאכה מרובה עד כמה שאפשר; אבל דזשמס ישב בלשכה, נשך את צפרניו ועיין בדאגה בכתבי המשפט שבין פורסייט ובוזיניי.

החששה של אותו עורך־הדין המובהק מפני ה“ענין החמור”, לא היתה באמת אלא חששה מופרזה, שהיה בה כדי לגרום קורת רוח מחמת החשיבות המרובה שייחדו לענין זה; כי ההגיון המעשי של עצמו אמר לו שאילמלי היה דיין היושב על כסא משפט, לא היה נותן את דעתו לפרט זה. אלא שהיה חושש שמא יפשוט בוזיניי את הרגל ואז אנוס יהיה סומס לשלם את הכסף וגם את הוצאות המשפט. ומאחורי הפחד הממשי הזה ארבה ממעמקים אותה החרדה הטרופה, המטושטשה והבזיונית, שהיתה דומה לבלהות חלום רע ואשר המשפט הזה לא היה אלא הבבואה שלה הנראית לעין.

כשנכנס דזשוליון־הזקן, הרים ראשו ומילמל: “השלום דזשוליון? לא ראיתיך זה ימים רבים. שמעתי שהיית בארץ שוייץ. אותו בוזיניי הצעיר הכניס את עצמו לעסק ביש. ראיתי מראש, שכך יהיה סופו של דבר!” והוא הושיט לאחיו הגדול את המכתבים והביט אליו בפנים קודרים ונרגזים.

דזשוליון הזקן קרא את המכתבים מתוך שתיקה, ועד שהוא יושב וקורא כבש דזשמס את פניו בקרקע ולעס את צפרניו.

לבסוף זרק דזשוליון הזקן את הכתבים והם נפלו ברעש על גל של כתבים אחרים.

“איני מבין”, פתח ואמר, “מה ראה סומס על ככה להעמיד רעש בשביל מאות אחדות של לירות. כסבור הייתי, שאדם עשיר הוא”.

השפה העליונה של דזשמס, שארוכה היתה, רעדה בכעס; הוא לא יכול נשוא את העלבון, שבנו נתפס על דבר כגון זה.

“אין זה ענין של ממון –” פתח ואמר, אלא שמיד נשתתק, כי פגע בו מבט עיניו של אחיו שהיה קשה, נוקב ומרשיע.

בחדר השתררה דממה.

“באתי בעסקי הצוואה שלי”, ענה ואמר דזשוליון הדקן לבסוף כשהוא מושך את שפמו הארוך.

סקרנותו של דזשמס התעוררה מיד בכל תקפה. אפשר שלא היה דבר בעולם הזה שהיה כוח בו לעורר כל כך את רוחו כענין הצוואה. הרי הצוואה משמעותה פקודה אחרונה בדבר רכושו של אדם, סיכום מוחלט של קנינו, הקביעה האחרונה של ערכו. הוא צילצל במצילה.

“הבא־נא את צוואתו של מר דזשוליון”, אמר לפקיד אחד זריז ושחור־שיער.

“רצונך להכניס בה שינויים?” ובאותה שעה ניצנץ הירהור במוחו: “העשיר אני כמותו?”

דזשוליון הזקן שם את הצוואה בכיס־החזה שלו ודזשמס הרכיב את רגליו זו על גבי זו בפחי־נפש ואמר:

“שמעתי, שעשית בזמן האחרון עסקים אחדים, שעלו יפה”.

“איני יודע מנין לך הידיעות שבידך”, השיב דזשוליון הזקן קשות. “אימתי יתברר המשפט הזה? בחודש הבא? איני יכול לעמוד על כוונתכם. ודאי הרי זה עסקכם שלכם, אבל לו שמעתם לעצתי, כי אז הייתם מפשרים את הסיכסוך שלא בבית דין, אלא ביניכם לבין עצמכם. הייה שלום!”

דזשמס לטש את עיניו האפורות־הכחולות כאילו נעץ אותן במראה־אימים טמיר ונעלם והתחיל שוב נושך את צפרניו.

דזשוליון הזקן נטל את הצוואה והביא אותה אל הלשכה של חברת־הפחמים החדשה; שם ישב באולם־הישיבות הריק והתחיל מעיין בה מחדש. כשראה הֶמינגס את ראש המנהלים יושב באולם נכנס אליו על מנת להגיש לו את הדין־וחשבון הראשון של המפקח העליון החדש, ואולם הלז שלחהו מלפניו מתוך תשובה קשה כל כך, שהמזכיר נפטר והלך לו בחשיבות נעלבה; ומיד שלח וקרא ללבלר ונזף בו ודיבר אתו קשות, עד שהעלם המסכן הנתבלבל ולא ידע את נפשו:

“אין לו לפרחח ששכמותו לבוא ללשכה ולראות את עצמו כאילו הוא כאן מושל ושליט כל־יכול. הוא – המינגס – משמש כאן ראש הלשכה מספר שנים מרובות משנות חייו של בחור שכמותו, ואם סבור הוא שלאחר שגמר את מלאכתו הרשות בידו לשבת כאן בחיבוק ידים, סימן שאינו מכיר אותו (את המינגס) כל צרכו” וכו' וכו'

דזשוליון הזקן ישב מעבר השני של ווילון־הפתח הירוק, ליד שולחן־הישיבות הארוך, העשוי עץ אדום ומצופה עור; משקפי־הזהב העבים שלו היו מורכבים על חוטמו והוא עבר בעפרון־הזהב שלו על סעיפי הצוואה, סעיף אחר סעיף.

ענין זה היה פשוט ביותר, משום שהצוואה היתה חסרה אותם הסעיפים הטרדנים בדבר נדבות ומתנות קטנות לדברים שבצדקה, המפוררות את רכושו של אדם ופוגמות את הדר תפארת הרושם שבדברי ההספד הקצרים, שעתוני הבוקר מקדישים לכל הפורסייטים הנפטרים מן העולם ומשאירים אחריהם מאה אלף לירות

הענין היה פשוט ביותר: לבנו כתב אך עשרים אלף לירות, “ובנוגע לכל יתר רכושי, בין של נכסים שאינם נדים ובין של מטלטלים או של זה וזה כאחד, הנה ההכנסה השנתית או הרבית שהם מכניסים נתונות לנכדתי הנ”ל דזשון פורסייט או למי שתמלא את ידו לכך על מנת שתהא נהנית מהם ושלטת בהם שליטה גמורה כל ימי חייה בלי וכו' וכו'… ולאחר פטירתה או מיתתה הריני כותב ומצווה למסור ולהעביר את הירושה האמורה למעלה: קרקעות, נחלאות, בנינים, מעות, ניירות־ערך, מניות ושטרות וכל מה שתלוי בהם – לנפש או לנפשות, לאחת או לאחדות, לשם אותה התכלית, השימוש וטובת ההנאה ובכלל לפי הדרך והאופן, אשר דזשון פורסייט הנ“ל, בלי שים לב לנשואיה, תגזור, תחליט ותצווה בגילוי־רצונה האחרון, בצוואה או באיגרות־ההחלטה שלה, שכוחה יפה ככוח צוואה, שנחתמה ונתפרסמה על ידה כדת וכדין. והיה עם… ובתנאי מוחלט ש…” וכיוצא בדברים אלה שהיו כתובים על שבעה גליונות בנוסח קצר ופשוט.

את הצוואה ערך דזשמס בזמן שכשרון המעשה שלו היה עדיין בעצם תקפו. והוא ראה מראש כמעט את כל מקרה שלא יבוא והתנה עליו בפירוש.

דזשוליון־הזקן קרא את הצוואה ועיין בה שעה ארוכה; ולבסוף נטל חצי גליון של נייר וכתב עליו הערה ארוכה, אחר צווה להביא מרכבה והוא ישב בה ונסע אל לשכת־העסק של פאראמוֹר והֶרינג. דזשק הרינג כבר מת, ואולם בן אחיו עדיין מנהל את עסקי החברה ודזשוליון הזקן התייחד עמו והתייעץ עמו כחצי שעה.

המרכבה היתה מצפה לו אצל הבית, וכשיצא צווה לרכב להוליכו אל וויסטריה אוויניוּ מספר 3.

הוא חש בלבו הנאה משונה וחרישית, כאילו עלה בידו לנצח את דזשמס ואת בנו העשיר, “בעל הנכסים”. מעכשיו שוב לא יתקעו את חוטמיהם בעסקיו שלו; הוא ביטל זה עתה את ייפוי־הכוח שלהם להיות משמשים מקיימי צוואתו; ולא עוד אלא שדימה להוציא מידם את כל עסקיו ולמסרם לידו של הרינג הצעיר, ואפילו את עסקי החברה שלו החליט להוציא מידם. אם אותו סומס הצעיר הנהו באמת איש עשיר, הרי לא יקפיד על כך שאבדה לו הכנסה של אלף לירה לשנה. דזשוליון־הזקן חייך בכעס מתחת לשערות שפמו הארוך והשב. הוא חש בעצמו, שהמעשה שעשה זה עתה היה גמול צדק, שהללו היו ראויים לו.

הארס של הפגעים שנתקל בהם אשרו, רצונו וגאותו כילה את הבנין הנאדר של הפילוסופיה שלו לאט לאט אבל אל נכון, כאותו הפרוציס הפנימי והסמוי מן העין ההורס ומכלה אילן זקן. החיים השחוהו והטוהו הצדה עד שאבדה לו המשקולת, כדומה לאותה המשפחה, שהוא היה הראש שלה.

בדרך מסעו אל בית דירתו של בנו אשר בצפון העיר עלתה על לבו מחשבה עמומה, שהשינוי ששינה זה עתה את צוואתו בדבר ירושת רכושו הריהו עונש שהטיל על אותה המשפחה ועל אותה החברה, אשר דזשמס ובנו היו בעיניו הדַבָּרים ובאי הכוח שלהן. הוא השיב לבנו משפט הירושה, והמעשה הזה הניח את תשוקתו הכמוסה לנקמה – לנקמה בזמן האכזרי ובתמרורי היגון ובתנואות הבריות ובכל אותו הדופי שאין לו שיעור שהטילו הבריות בבנו יחידו חמש־עשרה שנים רצופות. מעשה זה היה משמש בעיניו דרך יחידה להוכיח שוב פעם לבאי עולם את גבורת רצונו, לכוף את דזשמס ואת סומס ואת יתר המשפחה ואת כל המוני הפורסייטים הנעלמים – המצטרפים יחד לזרם גדול המשתער אל הסכר של מריו וקשיות ערפו – להכיר הכרה ברורה ומוחלטת שהוא אדון לעצמו. ונעימה ומתוקה היתה לו המחשבה, שהוא יעשה את הנער שלו עשיר במידה יתירה מאותו הבן של דזשמס, מאותו “בעל הנכסים”. ונעים וערב היה עליו לתת לדזשו את כל אשר יתן לו, כי אכן אהב את בנו.

דזשלויון־הבן לא היה בבית, לא הוא ולא אשתו (הוא טרם שב מן הגן הבוטאני), אלא שהנערה המשרתת הקטנה אמרה שהיא מצפה לשיבתו של אדוניה בכל רגע.

“הוא חוזר תמיד הביתה לעת שתיית התה, כדי לשחק עם הילדים”.

דזשוליון־הזקן אמר לה שהוא יחכה; והוא ישב והמתין באורך רוח בחדר־האורחים העלוב, אשר הכורסאות הדרגשים הישנים שבו, שניטלו חיפויי־הקיץ שלהם, גילו עכשיו את מראיהם המדולדל והבלה. הוא השתוקק לשלוח לקרוא לילדים, שימצאו בקרבתו, שגופותיהם הגמישים יהיו נוגעים בברכיו, שישמע את קריאתו של דזשולי: “האלוֹ, סבא!” שיראה את התפרצותה בחדר ושירגיש בידה הרכה והקטנה של הוֹלי כשהיא מחלקת בחשאי את לחייו. אבל הוא לא שלח אחריהם. הדבר שעמד לעשות היה בו משל הוד החגיגה, והוא לא רצה לשחק עד שלא יהא נגמר. הוא בידח את דעתו מתוך המחשבה שבמשיכת־קולמוס אחת עתיד הוא להחזיר את הנוי החיצוני החסר לכל דבר שבבית הקטן הזה; שעתיד הוא לפאר את החדרים האלה או חדרים אחרים בבית־דירה גדול מזה ביצירותיהם של גדולי הציירים; שעתיד הוא לשלוח את דזשולי הקטן אל הארָאוּ ואל אוכספורד (אמונתו באיטון ובקמברידזש אבדה מזמן שבו נתחנך שם) ואת הולי הקטנה ימסור למורה נגינה מן המובחרים, כי הילדה היתה בעלת כשרון מוסיקאלי מצויין.

וכיון שתכפו עליו החזיונות הללו, נפעם לבו בקרבו מרוב התרגשות והוא עמד ממקומו והתייצב אצל החלון והציץ אל הגינה הקטנה והמוקפה גדר; שם ניצב עץ־האגס שנשרו עליו בלא עתו ופשט את ענפיו הצנומים בתוך הערפל של יום סתיו לאחר הצהרים, שהלך והתעבה. הכלב בלשצאר, שזנבו הצנוף היה מוטל על גבו השעיר והמנומר, התרוצץ בירכתי הגינה הנה והנה, הריח בצמחים ופעמים שנשען ברגלו האחת אל הגדר.

דזשוליון־הזקן עמד אצל החלון והירהר בלבו

כלום היו עדיין תענוגות אחרים בעולם חוץ מן התענוג של הנתינה? אכן תענוג הוא לאדם לתת כשהוא מוצא מי שיהא מחזיק לו טובה בעד המתנה שהוא נותן לו – כשמקבל המתנה הוא עצמו ובשרו! מי שנותן מתנה לאחר, שאינו מקרוביו, שאין לו זכות־תביעה אליו, אין הנאתו גדולה כל כך! נתינה כזו לאדם אחר היתה בעיניו בגידה בגופי הדעות והמעשים שלו, בגידה בכל מפעליו, בעבודתו, במידת ההסתפקות שלו ובאותה העובדה רבת־הערך ורבת ההגיון אשר כדומה לעשרות אלפים פורסייטים שהיו לפניו, לעשרות אלפי פורסייטים החיים כיום ולעשרות אלפים אשר יקומו אחריו הוא רכש וסיגל לו את הכל בידי עצמו וקיים את רכושו בידי עצמו.

וכשעמד כאן עמוד והצץ מטה אל הדפנים המכוסים פיח, אל חלקת־הדשא המגואלה בכתמים שחורים ואל מעשי הכלב ומרוצתו אנה ואנה, נתערבו בתוך הנעימות והעדנים של הרגע הקרוב לבוא טיפות המרה של כל אותם הייסורים שסבל במשך חמש־עשרה השנים, שהיה מחוסר את השמחה המגיעה לו במשפט.

סוף סוף חזר דזשוליון־הבן הביתה ודעתו נוחה ממלאכתו ומראהו רענן מן השהייה ששהה שעות ארוכות באויר־הצח. כששמע שאביו יושב בחדר־האורחים, שאל מיד אם אשתו בבית, וכשהוגד לו שאיננה, נאנח אחת רווחה. אחר הצניע בהקפדה יתרה את תשמישי הציור שלו בארון־הבגדים ונכנס החדרה.

דזשוליון־הזקן ניגש מיד אל עצם הענין בתקיפות־הדעת המיוחדה לו. “שיניתי את הצוואה שלי, דזשו”, פתח ואמר. “מעכשיו יכול אתה להשביח קצת את מצבך ולחיות חיי רוחה – הריני נותן לך מכאן ולהבא אלף לירות לשנה. לאחר מיתתי תקבל דזשון חמישים אלף ואת תקבל את המותר. אותו הכלב שלך מקלקל את ערוגות הגן, אילו הייתי אני תחתיך, לא הייתי מגדל כלב!”

הכלב בלשצאר ישב באמצע כר־הדשא וכישכש בזנבו.

דזשוליון־הבן הציץ אל הכלב, אלא שלא יכול להבחין בו כמעט משום שעיניו היו רטובות.

“החלק שלך, נערי שלי, לא יהא פחות ממאת אלף”, אמר דזשוליון הזקן. “ראיתי צורך להודיעך זאת, מאחר שזקן מופלג אני, שוב לא אאריך ימים. אין את נפשי להוסיף לדבר בענין זה. השלום לאשתך? – ברכנה בשמי”.

דזשוליון־הבן הניח את ידו על כתף אביו, ומאחר שאיש מהם לא דיבר דבר, נסתיים הענין.

לאחר שלווה את אביו עד שעלה למרכבה, חזר דזשוליון־הבן אל חדר־האורחים ועמד במקום ששם עמד קודם לכן אביו והציץ מטה אל הגינה הקטנה. הוא ניסה לברר לכעצמו את ערכו של כל אותו המאורע בשבילו, ומכיון שהיה פורסייטי גמור נמשך לבו אחרי מראות העושר שנתגלו לפניו בחזון רוחו. השנים של חיי עוני ולחם לחץ שעברו עליו לא החלישו את היצרים הטבועים בו מלידה. הוא הירהר בדרך מעשית גמורה במסעות, במלבושים ותכשיטים לאשתו, בחינוך ילדיו, בקניית פּוֹני לדזשולי ובאלפי דברים אחרים, אבל בתוך כל ההירהורים הללו נתערבה גם המחשבה על בוזיניי ועל אהובתו ועל השירה הקטועה של הקיכלי. שמחה? תוגה? מה משתי אלה?

העבר הקשה, המלא ייסורים, רב־התשוקות והנפלא, שאין לקנותו במחיר כל הון שבעולם, ששום דבר שבעולם יכול להביא את תמורתו לכל מלוא הנעימות הצורבות שלו – העבר הזה קם והתייצב לנגד עיניו באותה שעה.

כשנכנסה אשתו החדרה, ניגש אליה וחבק אותה בזרועותיו. וכך עמד שעה ארוכה בלי לדבר דבר ובעינים סגורות ולחץ אותה אל לבו, והיא השתאתה אליו והביטה אליו בעינים מפיקות תמהון והערצה וספק.

 

פרק רביעי: יְרִידָה אֶל מְדוֹרֵי גֵיהִנּוֹם    🔗

בבוקר שלאחר לילה, שבו השיב לו סומס סוף סוף את זכותו, זכות בעל, בעשה מעשהו כגבר, סעד סעודת שחרית יחידי.

הוא סעד לאור הגאז, משום שהערפל של נובמבר העטה את העיר כמו בשמיכה רבת־מידות עד שאפילו האילנות של הסקווייר כמעט שלא נראו בעד החלון של חדר האוכל.

הוא אכל במנוחה, אבל פעמים שתקף אותו רגש כאילו אינו יכול לבלוע את מאכלו. העשה כמשפט כשנכנע לתשוקתו, אשר הכריעה אותו בלילה שעבר, ודיכא את המרדות הממושכה של האשה הזאת שהיתה בת זוגו כדת וכדין?

הוא לא יכול להסיח מזכרונו את מראה פניה, אשר ניסה לסלק את ידיה מאליהם כדי לפייס ולרַצות אותה, ואזניו עדיין צללו מקול בכייתה האיומה והחנוקה אשר כמוה לא שמע מימיו. ועדיין היה מלפף את נפשו אותו הרגש המשונה של חרטה ושל בושה שחש בשעה שהביט אליה לאור הנר היחידי קודם שנפטר וחמק ממנה בדממה ובחשאי.

ועכשיו לאחר שעשה מה שעשה, היה תוהה ומתמה על עצמו.

שני ימי קודם לכן סעד אצל וויניפרד דארטי ובשעת הסעודה היה מיסב בקרבתה של הגברת מאקאנדר. זו הציצה בפניו בעיניה החדות והירקרקות ואמרה אליו: “ובכן שרויה אשתך בידידות רבה עם אותו מר בוזיניי?”

הוא מנע עצמו מלשאול אותה מה כוונתה, אלא שהיה מהרהר בדבריה זמן רב.

הדברים הללו עוררו בקרבו חמת־קנאה עזה, שעל פי ההפכפכנות המיוחדת לרגש זה נהפכה והיתה לתאוה קשה ונמרצה ביותר.

אילמלא העקיצה שבדברי הגברת מאקאנדר שהעבירה אותו על דעתו, לא היה בא לעולם לידי המעשה שעשה. רק הגירוי והשיסוי שבדבריה של זו והמקרה שהדלת של חדר אשתו לא היתה נעולה הפעם, הם הם שגרמו לכך שכבש את אשתו בהיותה ישנה את שנתה.

התנומה הסיחה מלבו את החששות והפיקפוקים שלו, ואולם עם בוקר חזרו והתרגשו עליו. רק מחשבה אחת המציאה לו תנחומים: הדבר לא יוודע לאיש – דבר זה אינו ממין הדברים שהיא עלולה לדבר עליהם.

ואולם בשעה שהתחיל מטפל שוב בעסקיו המצויים יום יום, הטעונים מחשבה בהירה ומעשית, בשעה שתקע עצמו בקריאת המכתבים שנתקבלו, התחילו אותם החששות והפיקפוקים הדומים לביעותי־חלום לאבד את תקפם והם פסקו להציק כל כך את לבו. הרי לאמתו של דבר לא היה אותו המקרה רב־ערך ביותר; רק הנשים מתריעות עליו ברומנים, אבל לפי ההשקפה המעויינה של אנשים אשר דעותיהם סמוכות על החוק, של אנשים מאנשי העולם, אשר זכו, כפי שהוא זוכר, לעתים קרובות לשבח וקילוס בבית דין לעסקי גירושין, יפה עשה מה שעשה כדי לקיים את קדושת הנשואים, כדי למנוע את אשתו מזלזל בחובה המוטלת עליה, ואם עדיין היא נפגשת עם בוזיניי – לחשוך אותה מ… לאו, אין הוא מתחרט על המעשה שעשה.

עכשיו לאחר שנעשתה ההתחלה להשרות שלום ביניהם, הרי השאר יהיה לפי הערך – –

הוא קם וניגש אל החלון. עצביו היו מזועזעים. קול הבכייה החנוקה עלה שוב באזניו. הוא לא יכול להשתחרר ממנו.

הוא לבש את הפרווה שלו ויצא אל הערפל; כיון שהוצרך ללכת אל הסיטי, ניגש אל התחנה שבסלוֹן סטריט וישב ברכבת של מסילת הברזל התחתית.

ובהיותו יושב בפינת הקרון של המחלקה הראשונה, שהיה מלא אנשים מאנשי הסיטי, שוב בקע ועלה באזניו קול הבכייה החנוקה. אז נטל את ה“טיימס” ופרש אותו בקול רעש, שהחריש את שאר הקולות הנמוכים ממנו שנשמעו בקרון, והתחיל קורא במתינות את החדשות כשהוא חבוי אחורי הפרגוד של העתון שבידו.

הוא קרא שם שביום אתמול באה לפני השופטים המושבעים שורה ארוכה של מעשי פשע. הוא קרא על שלושה מעשי רצח ועל חמש הריגות שלא במתכוון, על שבע הבערות ועל אחד־עשר – מספר גדול שיש בו כדי להבהיל – מעשי אונס ועוד הרבה עברות פחות חמורות העומדים להתברר במושב הדיונים הבא; והוא עבר מחדשה אל חדשה כשהוא מחזיק את גליון העתון סמוך לפניו.

ואולם קריאת החדשות הללו לא יכלה לעקור מלבו את זכר פניה של אירין השטופים בדמעות ולהשתיק את קול בכייתה הקורע לב שהמה באזניו.

אותו היום היה בשבילו יום של טרדות מרובות; חוץ מן העסקים הרגילים שהתעסק בהם, הלך באותו היום אל הספסרים שלו, גרין וגרינינג, והטיל עליהם למכור את המניות של החברה החדשה למכרות פחמים שהיו בידו, כי לבו הגיד לו שעניני החברה הזאת יגעים (עסק זה נתמוטט לאט לאט לאחר זמן וסופו שנמכר לאגודה אמריקאית בדבר מועט). ולסוף היתה לו התייעצות ממושכות בלשכת הסופרים של העורך־דין ווֹטֶרבק, שבה השתתף בָּאוּלְטֶר, העורך־דין הצעיר פיסק וּווֹטרבק עצמו.

התביעה של פורסייט כנגד בוזיניי עתידה היתה לבוא ביום המחרת לפני השופט בֶּנתֶם.

אותו השופט בנתם לא היה מן הידענים הגדולים בתורת המשפט. כנגד זה היה בעל סברה ישרה ולפיכך נחשב לשופט המעולה ביותר לברר את המשפט הזה. הוא היה שופט “קשה”.

העורך דין ווטרבק נהג כמעט זילזול גס בבאולטר ופיסק, אבל לעומת זה הסביר פנים לסומס במידה יתירה, משום שהרגיש הרגשה אינסטינקטיבית או נודע לו מפי שמועה נאמנה שאותו אדם הריהו איש עשיר, בעל נכסים.

הוא עדיין החזיק בכל עוז בדעתו, שכבר הביע אותה בכתב, שמוצא המשפט יהא תלוי בעיקרו של דבר בהגדת העדות בבית־דין ומתוך הערות מחוכמות אחדות יעץ לסימס שלא להיות דייקן יותר מדאי בעדותו. “מקצת עזות, מר פורסייט”, אמר לו, “מקצת עזות”, ובדברו את הדברים האלה צחק בקול רם וחיכך את ראשו במקום שהזיח את הפיאה־הנכרית שלו הצדה, כדרך שעושה דזשנטלמן כפרי, שכן היה חביב עליו להתראות בעיני הבריות כדזשנטלמן אשר כזה. הוא נחשב למומחה גדול מאין כמוהו בענינים שיש בהם משל הפרת הבטחה.

גם בדרך חזירתו הביתה השתמש סומס במסילת־הברזל התחתית.

בתחנה שבסלון־סקווייר היה הערפל גדול וכבד ביותר. גברים נכנסו ויצאו מתוך מישוש דרך עתר־הקיטור הדומם והמעובה; נשים לא היו שם אלא מעט, והללו לחצו את הארנקאות שלהן אל חזן ואת מטפחותיהן אל פיהן. פעם בפעם ביצבצו מרכבות עם רכבים, שהתנשאו על הדוכן שלהם כצלמי רוחות גדלי־מידות; לאור־הפנסים הקלוש, שנתמזמז בתוך הקיטור קודם שהגיע אל המרצפת, לא הבחינה העין את רשמי תבניתן אלא הבחנה מטושטשה; ומתוכן הגיחו בני אדם שנחפזו וחמקו אל תוך מאורותיהם כשפנים.

וצללי הדמויות הללו, שכל אחד ואחד מהם היה מעוטף בתכריך של עב־ערפל קטנה של עצמו, לא השגיחו זה בזה. בגדירה רחבת־הידים התיחד כל שפן בפני עצמו, וביחוד אותם שהיו עטופים פרוות יקרות ואשר נסעו במסילת־הברזל התחתית משום שיראו להשתמש בימי ערפל במרכבותיהם.

ואולם דמות אדם אחת עמדה וציפתה באותה שעה בפתח התחנה שלא בריחוק מקום מסומס.

וודאי היה זה אחד ה“בוקאניירים” או אחד המאהבים, אשר כל אדם מן הפורסייטים היה מהרהר עליו בלבו: “בריה עלובה! חזותו מוכיחה עליו שקשה־יום הוא!” לבם הרחמן דפק בקרבם דפיקה קצת יותר מהירה למראה מאהב עלוב זה, העומד ומצפה בכליון נפש בתוך הערפל; אלא שהם נחפזו ועברו עליו מאין להם לא פנאי ולא ממון בשביל צרות שאינן של עצמם.

רק שוטר, שהיה מהלך לפרקים לאטו הנה ושוב, נתן את דעתו לאותו אדם המצפה, אשר שולי מגבעתו הרכה כיסו למחצה את פניו הדלים והצנומים שנתאדמו מקור ושהוא העביר עליהם פעם בפעם את ידו בצנעה, כאילו לגרש את החרדה שבלבו או לתת חיזוק להחלטה שלו, שגרמה לו להיות עומד ומצפה כאן. ואולם המאהב המצפה (אם אותו האיש מאהב היה) היה רגיל, כנראה, בפיקוח של שוטרים או אפשר שחרדת לבו תקפה עליו במידה יתירה, שכן לא זז ממקומו. אכן קשה־עורף היה אדם זה; וודאי רגיל היה בצפיות ארוכות, ביסורים של חרדה ודאגה, בעבי־ערפל ובקרה, ובלבד שאהובת לבבו תבוא סוף סוף. מאהב שוטה! ערפלים שורים על הארץ עד ימות האביב; ולא עוד אלא נטפל אליו גם שלג וגשם ואין מקום אשר תמצא שם נחת; חרדה תקוסס את לבך כשתוציא את אהובתך החוצה, וחרדה תקוסס את לבך כשתבקש אותה לשבת בבית!

“כך יפה לו, שהרע את מעשיו ולא סידר את עסקיו כראוי!”

כזאת וכזאת וודאי היה סובר עליו כל פורסייטי הגון. אבל אלמלא יכול היה אותו אדם הגון להציץ לתוך לבו של המאהב העומד ומצפה בתוך הערפל ובקרה, וודאי היה חוזר ואומר עליו: “אוי לו לאותו עלוב! אכן קשים יסוריו!”

כשיצא סומס מן התחנה, עלה על אחת המרכבות שחלונותיה סגורים והיא זחלה לאטה דרך הרחובות. הוא בא הביתה בחמש שעות.

אשתו לא היתה בבית. היא יצאה לפני רבע שעה, יצאה בשעה מאוחרה כזו בערב, בתוך הערפל הנורא הזה! מה פירושו של דבר?

הוא ישב מר־נפש אצל הקמין אשר בחדר־האוכל, שדלתו היתה פתוחה, וניסה לקרוא בעתון הערב. ספר לא היה מועיל כלום – רק העתונים של יום יום עלולים היו לשמש סם כל שהוא להשקיט יסורים כיסורים שלו. מתוך המאורעות המצויים המסופרים בעתון היה שואב לעצמו תנחום כל שהוא. “איבוד עצמה של אקטריסה” – “מיחוש קשה של איש־מדינה” – “דליקה במכרה פחמים” – הוא קרא את כל דברי המאורעות שממין זה. הם הועילו לו מקצת – משום שהיו תרופה שנצטווה עליה מפי הגדול מכל הרופאים שבעולם, מפי הטעם המיוחד לאדם מטבע בריתו.

כבר הגיעה כמעט שעת שבע והנה שמע אותה כשהיא שבה ובאה הביתה.

יסורי המאורע של הלילה שעבר כבר קהו ופגו בקרבו מחמת כובד מצוקת החרדה שתקפה אותו בשל יציאתה המשונה מביתה אל תוך הערפל. ואולם עכשיו, כיון שאירין חזרה הביתה, שוב התרגש עליו זכר בכייתה הקורעת לב ולבו היה נוקפו להיראות לעיניה ולעמוד לפניה פנים אל פנים.

הנה היא עלתה על המדרגה; הפרווה האפורה שלה ירדה עד לברכיה והצוארון הרם של הפרווה החביא כמעט את פניה, שהיו מכוסים בצעיף מעובה. היא לא פנתה ולא הביטה אליו ולא דיברה עמו דבר, אפילו רוח לא יכול לחלוף ולעבור בדממה גדולה מזו.

בילסון באה לערוך את השולחן ואמרה לו שהגברת פורסייט לא תרד אל חדר האוכל, אלא תסעד בחדרה.

זו הפעם הראשונה שסומס לא החליף את בגדיו; זוהי אולי הפעם הראשונה בימי חייו שישב לסעוד כשקצות השרוולים של כתנתו אינם נקיים, ולא עוד אלא שאפילו לא הרגיש בזה וישב שהות הרבה לפני כוס היין שלו והיה מהרהר הירהורים. הוא שלח את בילסון להסיק את התנור בחדר־התמונות שלו. ומיד קם ועלה לשם גם הוא.

הוא העלה את מאור הגאז ונאנח אנחה עמוקה כאילו מצא סוף סוף את מנוחת נפשו בתוך האוצרות הללו שהיו מוטלים מסביבו ציבורים ציבורים בחדר הקטוֹן. הוא ניגש תחילה אל הסגולה היקרה שבכל האוצרות האלה, אל תמונה של טֶרְנֶר לאמתה, והציג אותה על כוננית לעומת האור. על תמונותיו של טרנר רבו עכשיו הקופצים ומחירן רב, אבל הוא לא יכול לגמור בנפשו להיפרד מתמונה זו. הוא עמד שעה ארוכה לפני התמונה כשפניו החוורים והמגולחים למשעי מוטים אליה מעל לצוארון הזקוף שלו. הוא עמד והתבונן אליה כאילו היה מצרף במוחו את צירופי הסכום שהיה נוטל במחירה. בעיניו ניצנצה ארשת רבת־הירהורים; אפשר שחישב ומצא שהסכום הוא מצער יותר מדי. הוא הוריד את התמונה מעל הכוננית וחזר והעמידה אצל הקיר; ואולם בעברו בחדר, עמד פתאום תחתיו משום שנדמה לו שהוא שומע קול בכייה.

אבל אין קול ואין קשב – רק מעשה הדמיון הוא שהציק לו כל אותו היום. ומיד לאחר מכן העמיד את שבכת־התריס הרמה בפני האח המבוערת והתגנב וירד בלט מטה.

עליו להחליף כוח בשביל יום המחר! ואולם עבר זמן הרבה עד שגברה עליו השינה והוא נרדם סוף סוף…

עכשיו עלינו לפנות אל דזשורזש פורסייט כדי לעמוד על המאורעות שאירעו באותו הערב השקוע בתהום־הערפל.

אדם זה שהצטיין ברוח הליצנות שלו ובאהבתו למעשי ספורט יותר מכל הפורסייטים, בילה אותו היום בקריאת רומן בביתו של אביו אשר בפרינסס גארדנס. לאחר המשבר האחרון שלו בעסקי ממון כפהו אביו להבטיח לו בהן צדקו שיהא “יושב בית”.

סמוך לשעת חמש הוא יצא מן הבית ונסע ברכבת עד תחנת סאות קנסינגטון (כי היום נסעו הכל ברכבת התחתית). הוא התכוון לסעוד ולבלות את הערב ב“קנקן האדום” – באותו המוסד המיוחד במינו, שלא היה לא קלוב ולא בית־מלון ולא בית־אוכל הגון.

כשיצא אל המישורת של התחנה נשא את עיניו – כי חוץ ממראהו ההדור והמיושב עוד חונן דזשורזש עינים חדות והיה צופה ותר בכל מקום אחרי חומר בשביל יצר הליצנות שלו – וראה אדם אחד שיצא מאחד הקרונות של המחלקה הראשונה ושם פניו אל היציאה בשהוא מתנודד ומהלך ברגלים כושלות.

“הו, הו, מחמד נפשי!” אמר דזשורזש בינו לבין עצמו. “הביטו וראו, הרי זה הבוקאנייר!” ומיד הזיז את גופו הגדול והלך בעקבותיו של בוזיניי. שום דבר לא היה מבדח את דעתו כל כך כמראהו של אדם שיכור.

בוזיניי, שהיה חבוש מגבעת רחבת־שולים, עצר את מהלכו ועמד לפניו, אבל מיד נפנה ורץ בחזרה אל הקרון, שיצא ממנו זה עתה, אבל כבר איחר את המועד. אחד הסבלים תפס אותו בצוארונו – הרכבת כבר זזה ממקומה.

עינו המנוסה של דזשורזש הרגישה בפניה של גברת אחת לבושה פרווה אפורה, שעמדה אצל חלון הקרון. אותה הגברת היתה מרת סומס – ודזשורזש הרגיש, שהזדמן לידו ענין המושך את הלב!

ומיד התחיל מהלך בעקבותיו של בוזיניי בקרבה יתירה מאשר קודם לכן – על המדרגה, דרך מחיצת הביקורת של הכרטיסים ועד הרחוב. ואולם תוך כדי הילוכו זה היתה עמו רוח אחרת ובא שינוי ברגשותיו. שוב לא היתה בו מן הסקרנות ובדיחות הדעת, אלא הוא חש רחמים לאותו העלוב, שהוא היה מהלך אחריו כצל. ה“בוקאנייר” לא היה שיכור כלל, אלא כנראה התרגשה עליו סערת־נפש אדירה. הוא היה מדבר אל עצמו, אבל אזניו של דזשורזש לא קלטו אלא את המלים: “אהה, אלוהים!” ולא עוד, אלא שניכר היה שלא ידע מה הוא עושה ולאן הוא הולך; הוא לטש את עיניו, היסס והיה מהלך כמעורב בדעת. ואם מתחילה היה דזשורזש נוהג כליצן שאינו מבקש אלא את תענוגו, הרי עכשיו חש בלבו שחובה מוטלת עליו לעמוד למסכן זה בצרתו.

“וודאי ניחתה עליו מהלומה שמחצה ראשו!” – “וודאי ניחתה עליו מהלומה!” ודזשורזש היה מתאווה לדעת, מה הדברים אשר דיברה אליו הגברת סומס, מה הסיפור שסחה לו בקרון של מסילת הברזל. גם מראיה היה רע מאוד! ודזשורזש היה מיצר בלבו כשהעלה על דעתו שהיא נוסעת יחידה וגלמודה עם תוגת נפשה.

הוא היה מהלך אחרי בוזיניי בסמוך לו – דמותו הגבוהה והמסורבלת היתה עוקבת אחריו בלי אומר ודברים ובזהירות בתוך הערפל. כאן היה לפניו ענין חמור – לא מעשה ליצנות! הוא היה מכוון את עיניו יפה, כי מלבד רגש הרחמנות התעורר בו באותה שעה גם היצר של צייד.

בוזיניי יצא כיון אל הרחוב – אפלה שחורה ועמוקה, שאדם לא יכול לראות בה כלום בריחוק של שש רגל ממנו והלאה, שהקולות והשריקות שנשמעו בה סביב התעו את חוש הכיוון המיוחד לאדם. תבניות של מרכבות התגלגלו וביצבצו כנגדם בהיסח הדעת ופה ושם ניצנץ ברק אור, שהיה דומה למראה הקלוש של אי בים מחשכים לאין סוף.

ובתוך תהום־הלילה הזאת המלאה סכנות היה בוזיניי מהלך במהירות גדולה, ודזשורזש נגרר אחריו והיה מהלך אף הוא במהירות גדולה. אם בחור זה מתכוון לרוצץ את גולגלתו תחת האופנים של אומניבוס, יעצור בו, אם הדבר יעלה בידו! בריה מורדפת זו היתה מהלכת בפסיעות גסות דרך הרחובות הנה וחזרה, לא דרך גישוש, כשאר הבריות שהיו מגששות באפלה זו, אלא במרוצה ובחפזון כאילו אותו דזשורזש הנאמן המהלך אחריה היה מצליף אותה בשוט, ורדיפה זו אחרי אדם מבוהל ושטוף במרוצה התחילה מצודדת את לבו של דזשורזש כמין כישוף מופלא מאין כמוהו.

אבל הנה התגלגלו הדברים והגיעו לידי כך, שאותו המקרה נתקע בלבו של דזשורזש ונשאר חרות בזכרונו כל ימיו. הערפל סופו שהביא את בוזיניי לידי עמידה וכאן שמע דזשורזש מפיו מלים שהגיהו פתאום אור על כל המאורע. מה שאמרה הגברת סומס לבוזיניי בקרון הרכבת שוב לא היה תעלומה בשבילו. מתוך קטעי הדברים המגומגמים שנמלטו מפי בוזיניי נתברר לדזשורזש כי סומס קיים את זכותו לגבי אשה מורדת ומתנכרת על ידי מעשה שהוא הגדול והקיצוני שבכל מעשי הקנין והחזקה.

ודמיונו התחיל מצייר לפניו את פרשת מצב הדברים – והענין הזה תפס את לבו ועשה עליו רושם. והוא שיער משהו מן היסורים ומרגשות החרפה של גבר ומן הזוועה אשר בלבו של בוזיניי. והוא אמר אל נפשו: “אכן רע המעשה! אין תימה שמסכן זה הריהו מטורף למחצה!”

ה“ציד” שלו צנח לסוף לארץ – בוזיניי ישב על ספסל תחת אחד האריות אשר בטראפאלגאר־סקווייר, תחת ספינקס־מפלצת, שנתעה בתהום־המחשכים הזאת כמוהם הם. הוא ישב דומם ובלי־נוע ודזשורזש עמד מאחוריו ובסבלנות שלו היה משהו מרגש של אחוה. הוא היה מחונן מידה ידועה של אנינות הדעת – חוש של דרך ארץ – והדבר הזה מנע אותו להכניס עצמו לתוך טראגדיה זו. ומשום כך היה עומד וממתין במנוחה כאותו האריה שממעל לו וזקף את צוארון־הפרווה שלו, שהעלים את האדמומית הבשרנית של לחייו ואת כל פניו חוץ מעיניו המפיקות ליצנות ורגשי השתתפות בצער. ועל פניהם עברו בלי חשד בני אדם שבאו מבתי־העסקים שלהם והלכו אל הקלובים שלהם, – בני אדם עטופי תכריכי ערפל ביצבצו ונראו לעין כרוחות וחזרו ונעלמו כרוחות. ואפילו עכשיו, כשלבו של דזשורזש היה מלא רגשי רחמים והשתתפות בצער, תקף אותו פתאום יצר הליצנות והוא התאווה לתפוש את הרוחות הללו בשרוולי בגדיהם ולאמור אליהם:

“הו, הו, שוטים שבעולם! הביטו וראו! הרי לפניכם מחזה, שכמותו לא תראו לעתים קרובות! הרי כאן עלוב אחד, אשר אהובת נפשו סחה לו זה עתה מעשה נאה בבעלה. גשו הלאה, גשו הלאה! הלא עיניכם הרואות שדעתו מטורפת עליו!”

והוא ראה אותם בדמיונו כשהם מתכנסים ועומדים מסביב למאהב המעונה בייסורים; והוא גיחך למחשבה שבין צלמי־הרוחות הללו שיעמדו מסביב ימצא צלם־רוח הגון, שנשא זה לא כבר אשה ואשר מתוך רגשותיו של עצמו יוכל לעמוד על המתרגש באותה שעה בלבו של בוזיניי; הוא צייר לעצמו איך צלם־רוח זה פוער את פיו הלוך ופעור לרווחה ואיך הערפל הולך ושופע אל קרבו עמוק עמוק. כי בדזשורזש היה מצוי כל אותו רגש הבוז למעמד הבינוני – ביחוד למעמד הבינוני הנשוי – המיוחד לשובבים ובעלי־הספורט שבקרב בני החוגים שלו.

אך הנה התחיל תוקף אותו השיעמום. שוב לא היה בו חשק להיות עומד וממתין.

“סוף סוף”, הירהר בלבו, “יתגבר בחור מסכן זה על צערו; לא בפעם הראשונה קרה מקרה כזה בעיירה הקטנה שלנו!” אבל הנה התחיל ה“ציד” שלו להפליט שוב מפיו מלים מלאות משטמה וחמת זעם. ופתאום פחז על דזשמס יצר שלא יכול לעמוד בו והוא שלח את ידו ונגע בכתפו.

בוזיניי החזיר פניו לאחוריו:

“מי אתה? ומה אתה מבקש?”

אילו נזדמן לדזשורזש מראה כזה לאור פנסי־הגאז, לאורו של אותו העולם המצוי, שהוא היה מכיר אותו יפה, וודאי היה יכול לעמוד בו ולא היה נבהל ממנו; אבל בתוך ערפל זה, שהכל היה בו עכור ומטושטש, שכל דבר היה חסר את הערך הממשי, שאיש פורסייטי היה מייחס לכל הנמצא על פני האדמה, תקפה אותו חולשה משונה, וכשניסה להציץ בעיניו של מעורב־בדעת זה, הירהר בלבו:

“אם אראה את אחד השוטרים, אסגירהו לידו; אסור לתת לו להיות משוטט חפשי לנפשו”.

ואולם בוזיניי לא המתין לתשובתו, אלא עמד והתחיל מהלך שוב בתוך הערפל, ודזשורזש הלך אחריו, אולי קצת בריחוק מקום ממנו מאשר קודם לכן, אבל מתוך החלטה יותר תקיפה שלא לגרוע ממנו עין.

“אי אפשר שיהא הדבר הולך ונמשך כך זמן הרבה”, הירהר בלבו. “נס מן השמים הוא, שעדיין לא נתמעך תחית אחת המרכבות”. עכשיו הסיח את דעתו מן המחשבה להסגירו ביד שוטר, אש־הקודש של איש־ציד התלקחה בקרבו שוב פעם.

המחשכים הלכו והתעבו במידה יתירה ובוזיניי הוסיף לפסוע בלי חשך בחפזון גדול; אבל הנה הבחין רודפהו, שהליכתו המטורפת יש בה משל שיטה וכיוון – ניכר היה בבירור שהוא אוחז את דרכו לצד מערב.

“הדבר ברי בידי, שהוא הולך אל סומס!” אמר דזשורזש אל נפשו. הרעיון הזה צודד את לבו. הרי זה יהיה גמר־סיום נאה לציד אשר כזה! הוא לא יכול שאת את בן דודו כל ימיו.

היָצוּל של אחת המרכבות שעברו ברחוב נגע בכתפו והכריחו לקפוץ הצדה. הוא לא רצה כלל להיות נהרג לא בשביל ה“בוקאנייר” ולא בשביל אדם אחר. ואולם מתוך קשיות עורף שנתייחדה לו בירושה הוסיף ללכת בעקבות הציד שלו דרך אד־הערפל אשר טישטש את הכל מתבניתו של האיש הנרדף ומן המאור הקלוש של הפנס הקרוב.

ופתאום, מתוך האינסטינקט של אחד הטיילים שבעיר הכיר דזשורזש שהוא נמצא ברחוב פיקאדילי. כאן יכול היה למצוא את דרכו בעינים עצומות, ומאחר שנשתחרר מן הטרדה של אי־הוודאות הגיאוגראפית נתן שוב את דעתו לצרתו של בוזיניי.

מתוך השורה הארוכה של נסיונותיו כאדם רודף תענוגות, מבעד הזוהמה של מעשי־אהבים מפוקפקים ניצנץ ועלה לפניו זכרון אחד מזכרונות ימי עלומיו. זכרון זה עדיין חי בקרבו והוא הכניס בקסמו אל תוך האד והמחשכים של הערפל הלונדוני הזה ריח של שחת, את זיו אור הלבנה וכשפי קיץ – הלא הוא זכרון לילה אחד, אשר בתוך שפעת הצללים של כר דשא שמע בו מפי אשה, שאין היא שייכת לו לבדו. ורגע אחד נדמה לדזשורזש ששוב אין הוא מהלך ברחוב פיקאדילי העטוף מחשכים, אלא מוטל שוב על הקרקע בתוך הצללים הארוכים של צפצפות המעלימות את אור הלבנה ופניו כבושים בתוך דשאים טלולים ונותני ריח ובלבו מצוקות גיהנום.

ופתאום תקפה אותו תשוקה להניח את זרועו על כתפו של הבוקאנייר ולאמור לו: “הרף, אחא! הזמן מרפא אך כל התחלואים. בוא ונשקיע את היגון בכוס יין!”

באותה שעה שמע קול אדם שגער בו, והוא נרתע לאחוריו. מרכבה התגלגלה וביצבצה מתוך המחשכים וחזרה ונעלמה בתוך המחשכים. ופתאום הרגיש דזשורזש שבוזיניי אבד ונסתלק מעיניו. הוא רץ הנה ושוב וחש שלבו התכווץ בקרבו מפחד המתיש כוחו של אדם, מאותו הפחד הקודר הלן בסתר כנפי הערפל. נטפי זיעה פרצו ועלו על מצחו. הוא עמד דומם והטה את אזניו והקשיב רב קשב.

“ואז” – כך סיים את סיפור המעשה, שסח באותו הערב לדארטי בשעת המשחק בביליארד ב“קנקן האדום” – “אבדתי אותו”.

דארטי סילסל בנחת רוח את שפמו השחור. זה עתה עלה בידו לדחוף את הכדור שלו דחיפה מוצלחת. “ומי היתה היא?” פתח ושאל.

דזשורזש הציץ לאטו בפנים השמנים והחוורים של “איש העולם” וחיוך קל וזועם ניצנץ בשירטוטי לחייו ובעיניו כבדות־השמורות.

“לאו, לאו, ידידי הנאה”, הירהר בלבו. “לך לא אגלה זאת”. שכן אף על פי שהרבה להתראות עם דארטי, בכל זאת בז לו וחשבהו ל“מנוול” במקצת.

“היא היתה וודאי אחת הגברות הקטנות המבקשות אהבה!” ענה ואמר כשהוא משפשף בגיר את מטה־הביליארד שלו.

“אחת הגברות הקטנות!” קרא דארטי – הוא השתמש בביטוי יותר חריף. “הייתי מובטח שזאת היתה אשתו של ידידנו סו – –”

“וכי כך סבור היית?” השיב דזשורזש בלשון קצרה. “אם כן, לכל הרוחות, טעית טעות גדולה!”

הוא דחף את הכדור והחטיא את המטרה. הוא נזהר שלא לנגוע שוב באותו הענין, אבל סמוך לשעת אחת־עשרה משך את ווילון החלון הצדה והציץ אל הרחוב. שחור המחשכים של שפעת הערפל לא השבת על ידי הפנסים של ה“קנקן האדום” אלא במידה קלושה ואי אפשר היה להבחין לא בדמות נפש חיה ולא בדבר אחר.

“אינני יכול להסיח את דעתי מאותו הבוקאנייר המסכן”, ענה ואמר. “אפשר שעדיין הוא נודד ותועה בתוך הערפל. ואפשר שכבר היה לפגר מת”, הוסיף ואמר מתוך דיכדוך־נפש משונה.

“פגר מת!” אמר דארטי, אשר זכר מפלתו בריטשמונד חזר וניעור בקרבו בכל עוז. “אל תדאג, זה שכמותו שלום לו. הריני מתערב עמך בעשרה כנגד אחד, ששיכור היה!”

דזשורזש פנה אליו והעיף בו מבט איום לאמתו ופניו הרחבים הפיקו זעם קודר.

“”שתוק!" קרא אליו. “וכי לא אמרת ילך שדעתו נטרפה עליו?”

 

פרק חמישי: הַמִשְׁפָּט    🔗

בבוקר של יום בירור המשפט שלו, אשר לפי הרשימה היה השני למשפטים שבאותו היום, יצא סומס שוב מן הבית בלי אשר ראה את אירין, ודעתו היתה נוחה מזה לפי שעדיין לא החליט כיצד עליו להתנהג עמה.

הוא נתבקש לבוא לבית־הדין בעשר שעות ומחצה, שמא תתבטל התביעה הראשונה (בענין הפרת הבטחה) ונמצא דינו מתברר במוקדם; אבל כדבר הזה לא קרה, משום ששני הצדדים היו מתנצחים בקנאה יתירה ובעוז־רוח, ועל ידי כך ניתנה הזדמנות לעורך־הדין המושבע ווֹטרבֶּק להגדיל את פרסומו הגדול בענינים שממין זה, הטוען שכנגדו היה העורך־דין רֶם, המומחה המפורסם השני בענינים של הפרת־הבטחה. המלחמה בין שני אלה היתה מלחמת ענקים.

הדיין הוציא את פסק הדין סמוך להפסקה של סעודת שחרית. השופטים המושבעים עזבו את מקומותיהם ונפטרו לבתיהם ליום זה, וסומס יצא לסעוד את לבו. בתוך העזובה של המסדרונים מצא את דזשמס, שעמד בודד כקאת אצל המזנון הקטן וראשו מורכן על לחמניה קטנה וכוס שֶׁרי. האולם האמצעי רחב־הידים, שבו עמדו האב והבן זה אצל זה תפושים במחשבות, היה כולו ריק ורק לפעמים חלפו בו לרגע מצער עורכי־דין חובשי פיאות נכריות ולבושי בגדי שרד; או יש שנזדמנה לשם אשה זקנה או גבר לבוש שחקים, שהביט מסביבו בחרדה; חוץ מאלה נמצאו שם באותה שעה שני אנשים עזי־נפש, שישבו באחד הכוכים והיו מדיינים זה עם זה בקול.

מקץ שעה קלה פתח דזשמס את פיו והתחיל מסיח עם בנו.

“אימתי יתברר דינך? כמדומני שעוד מעט. אני חושש שאתו בוזיניי לא יתאפק ויפליט דבר שאינו הגון לגמרי; הלא יהיה אנוס לכך, שהרי אם יצא דינו לחובה, עליו לפשוט את הרגל”. הוא שם אל פיו נתח גדול של הלחמניה ולגם מן היין. “אמך”, הוסיף ואמר, “מבקשת אותך ואת אירין לסעוד עמנו הערב”.

חיוך קלוש ריפרף על שפתי סומס; הוא נשא את עיניו והביט אל אביו. מי שראה את המבט הקר והחטוף שהעיפו זה על זה, וודאי היה הדין עמו אילו לא העריך כראוי את יחס הידידות שביניהם, דזשמס גמר לשתות את השרי שלו בלגימה אחת ושאל:

“כמה עלי לשלם?”

כשחזר אל אולם המשפט תפס סומס מיד את המקום הראוי לו על הספסל הקדום אצל הפרקליט שלו בחשאי ובלי שירגיש בו אדם הציץ מן הצד כדי לדעת היכן אביו יושב.

תפוש הירהורים ובידים פרושות על בית האחיזה של הסוכך שלו ישב דזשמס אחורי הפרקליט על קצה הספסל, כדי שיוכל לצאת מיד עם גמר המשפט. הוא סבור היה שמנהגו של בוזיניי היה מגונה מכל מקום. אלא רצה להיפגש עמו, משום שהרגיש שפגישה זו תהיה לא־נעימה ביותר.

מלבד בית־הדין של עסקי גירושין היה בית־דין זה משמש מוסד־משפט חביב ביותר; כאן היו מתבררים על פי רוב עניני רכילות והוצאת לעז, עסקי הפרת־הבטחה וכל מיני משפטים של עניני מסחר ומשא ומתן, על הספסלים האחרונים ישבו אנשים מועטים, שלא היתה להם שום שיכות אל הענין הנידון בבית־הדין, ועל גבי העלייה ראתה העין מגבעת אחת או שתי מגבעות של נשים.

שתי השורות הראשונות שלפני דזשמס נתמלאו על ידי פרקליטים חבושי פיאות נכריות, אשר ישבו שם כדי לרשום להם רשימות בעפרון, כדי להשיח שיחה בטלה ולחצוץ את שניהם. ואולם דעתו של דזשמס הוסחה מן המאורות הקטנים הללו של חכמת הדת והדין על ידי הופעתו של ווֹטרבֶּק, אשר כנפי התגא של משי שלו היו מאַוושות ומרשרשות ופניו האדומים המפיקים חשיבות היו מעוטרים מזה ומזה שתי פיאות־זקן קצרות וחומות. דזשמס נתן עיניו בעורך־דין מפורסם זה, ומיד הכיר, שדמותו הריהי באמת דמות תבניתו של אדם שכוחו יפה לבדוק את אחד העדים שבעים ושבע בדיקות.

עד כמה שיכול לזכור עדיין לא נזדמן לידו עד עכשיו לראות את העורך דין ווֹטרבק, וכדומה להרבה פורסייטים מבני החבורה הנמוכה של עורכי־הדין, שעליה נמנה גם הוא, היה מעריץ הערצה יתירה את מי שיודע להקיף את העד בשאלות מצדי צדדים

העורך דין ווטרבק הסב פניו כדי לשיח עם חברו הצעיר, והנה נכנס השופט, מיסטר בּנהם, בכבודו ובעצמו – אדם כחוש שמראהו כתרנגולת, קצת כפוף־גב ומגולח למשעי מתחת לפיאה הנכרית שלו הלבנה כשלג. הוא קם ממקומו, כשאר הפרקליטים, ועמד על רגליו עד שהשופט ישב על מושבו, דזשמס לא התרומם אלא מעט; הוא כבר ישב ישיבה נוחה ומרווחת ולא רצה לוותר עליה, ולא עוד אלא שבנתם לא היה חשוב בעיניו ביותר לפי שכבר סעד עמו פעמיים אצל בומליי טוֹם וישב בשעת הסעודה בקרבתו. ואותו בומליי טום היה אדם פחות־ערך, אף על פי שהיה מצליח הצלחה רבה. דזשמס נרגז באותה שעה, משום שזה עתה הרגיש שבוזיניי נעדר מבית המשפט.

“ובכן מה כוונתו בכך?” היה מהרהר וחוזר ומהרהר בלבו.

כשהכריזו על הענין העומד להתברר, דחה ווטרבק את הכתבים מלפניו היטיב במשיכת־יד את התגא שלו על כתפו, והעיף מסביבו את מבטו בחצי עיגול, כמשחק בקרוקיט המתכונן להכות בכדור, ועמד ממקומו ופנה בדברים אל הדיין.

הוא אמר, שהעובדות שרירות וקיימות ואין לערער עליהן, ואין לכבוד מעלתו אלא לעמוד על הבנת חליפת המכתבים שבין הקליאנט שלו ובין הנטען, אחד האדריכלים, בענין של שיכלול בית. כשהוא לעצמו סבור שמשמעותה של חליפת מכתבים זו הריהי ברורה ומפורשה למדי. לאחר שסח בקצרה את תולדות הבית אשר ברובין היל, שהוא קרא לו בשם ארמון, הוא הוסיף ואמר כדברים האלה:

“הקליאנט שלי, מר סומס פורסייט, הריהו דזשנטלמן, בעל נכסים, ואדם שכמותו לא היה מרשה לעצמו לערער על תביעה שהיא מן הדין ויש לה על מה לסמוך; אבל כך התנהג עמו האַדריכל שלו בענין הבית הזה, אשר כפי שהשמעתי לכבוד מעלתו כבר הוציא עליו יותר משנים־עשר אלף – יותר משנים־עשר אלף, שהם סכום העולה הרבה על הסכום שנתכוון להוציא על בנין הבית לכתחילה; והואיל וכך ראה עצמו אנוס להגיש לבית דין קובלנה זו מבחינה פרינציפיונית – הריני מטעים זאת הטעמה יתירה – מבחינה פרינציפיונית ולטובת אחרים. הדבר שמסתייע בו האדריכל בסנגוריה שלו כדי לצדק עצמו, אינו ראוי לדעתי שיעיינו בו בכובד ראש אפילו רגע אחד”. אחר הדברים האלה קרא את המכתבים.

הקליאנט שלו, “אדם חשוב לפי מעמדו”, מוכן ומזומן להישבע, שמעולם לא התיר ומעולם לא עלתה על דעתו להתיר להוציא הוצאת־ממון כל שהיא למעלה מן הקצבה הקיצונית של שנים־עשר אלף, שהוא קבע ברור ומפורש; וכדי שלא לבזבז עוד את זמנו של בית דין לבטלה הריהו מבקש לקרוא מיד למר פורסייט.

סומס קם וניגש אל הדיין. כל עמידתו היתה בה משל מנוחה ומתינות מופלאה פניו, שהביעו יהירות יתירה, היו חוורים ומגולחים למשעי; בין עיניו ניכר קמט דק ושפתיו היו קפוצות, הוא היה לבוש נאה, אבל בלי התייפות; ידו האחת היתה נעולה יפה נעל־יד, וידו השניה היתה ערומה. על השאלות שנשאל השיב בקול נמוך מעט אבל ברור למדי. דבריו היו מועטים ומצומצמים.

“וכי לא השתמש העד באמירה ‘חופש הפעולה’?”

“לאו”.

“הכיצד?”

“השתמשתי בלשון ‘חופש הפעולה על פי התנאים שבחליפת־המכתבים הזאת’”

"כלום יאמר לבית דין שלשון זו הריהי אנגלית לאמתה?

"הן!'

“ומה משמעותה של לשון זו?”

“כפשוטה!”

“כלום הוא מתכוון להכחיש שיש כאן דבר והיפוכו?”

“הן”.

“וכי לא אירלאנדי הוא?”

“לאו!”

“וכי אדם בעל השכלה הוא?”

“הן!”

“ואף על פי כן הריהו עומד על דעתו שלשון זו יש בה ממש?”

“הן”.

במרוצת החקירה והדרישה הזאת ושאר דברי החקירה שכיוצא בה, שנתייחדה כולה לאותו “הפרט המוקשה” שבענין זה ישב דזשמס כשידו נתונה אחורי אזנו ועיניו מכוונות בלי חשך אל בנו.

הוא התגאה בו! הוא הרגיש, שאילו היה במקומו וודאי לא יכול לעמוד בפני הנסיון והיה מרחיב את תשובותיו, אבל לבו אמר לו שהתאפקות זו הריהי מידה טובה לאמתה בכגון זה. הוא נאנח אנחת רווחה כשסומס חזר לאטו לאחוריו וירד מעל במת המשפט בלי שינוי כל שהוא בארשת פניו.

כשהגיע תור הפרקליט של בוזיניי לעמוד לפני הדיין, הכפיל דזשמס את תשומת לבו וצפה וחזר וצפה בלי חשך באולם, שמא יושב בוזיניי חבוי באחד המקומות.

טשאנקֶרי הצעיר פתח את דבריו מתוך התרגשות יתחרה; העדרו של בוזיניי הביא אותו לידי מצב קשה. ולפיכך השתדל להשתמש בהעדר זה לטובתו.

הוא חושש – כך פתח ואמר – שקרה אסון לקליאנט שלו. הוא היה מצפה לו והיה מובטח שיבוא לכאן להעיד את עדותו; הוא שלח הבוקר אל הלשכה של מר בוזיניי ואל דירתו (הוא ידע היטב שהיא הלשכה והיא הדירה, אלא שסבור היה שמוטב לו שלא להגיד זאת), אבל איש לא ידע היכן הוא, והדבר הזה סימן רע הוא בעיניו מדעתו עד כמה השתוקק מר בוזיניי לבוא ולהגיד את עדותו. שולחו לא ייפה את כוחו לבקש לדחות את בירור־המשפט, ומאחר שאין לו ייפוי־כוח כזה הריהו רואה חובה לעצמו להמשיך את הענין. הטענה שהוא עומד עליה ומחזיק בה בלב בטוח ואשר שולחו היה נותן לה חיזוק בדברי עדותו, אילמלא נעכב לאסונו מלבוא לכאן – הטענה הזאת אומרת שדיבור מעין “חופש הפעולה” אי אפשר להגבילו ולצמצמו וליטול את משמעותו על ידי גיבוב־דברים שלאחריו. יתר על כן, חליפת המכתבים מוכיחה, שלמרות מה שאמר מר פורסייט בעדותו הרי לאמתו של דבר לא הסתלק מעולם מחובתו לגבי כל מלאכה, שנעשתה על פי הזמנת האדריכל על ידי אחרים או שנעשתה על ידי עצמו. הנתבע לא העלה מעולם על דעתו שהסתלקות שכזו הריהי בגדר האפשרות, והרי מכתביו יעידו שאילמלי היה חושש לכך, היה מסלק ידו מן המלאכה – ממלאכה דקה מן הדקה, שנעשתה בהקפדה יתירה ובכשרון מעולה כדי לתת סיפוק לטעם המפונק של אדם ידען, של אדם עשיר, של בעל נכסים. פרט זה הריהו חמור בעיניו ביותר ומתוך שהוא חמור בעיניו כל כך, אי אפשר לו שלא להשתמש בדברים, שאולי קשים הם, ולאמור שתביעה זו אין בה מן היושר ואי אפשר היה לצפות לה ולאמתה של דבר לא נשמעה כמוה. אילמלי היה לכבוד מעלתו ההזדמנות ללכת ולראות בעיניו את הבית הנאה הזה ואת מלאכת השיכלול, שנעשתה בכשרון גדול וברב יופי על ידי הקליאנט שלו – שהוא אמן גדול במקצוע האומנות שלו הכבודה ביותר – מובטח הוא, שכבוד מעלתו לא היה סובל אף רגע אחד את הנסיון הנועז הזה –אם לדבר בלשון רכה – שמנסה התובע להשתמט מן האחריות המוטלת עליו מן הדין.

אחר הדברים האלה התחיל דן בפרוטרוט על ה“צד המוקשה”. עם כל הכבוד שהוא נוהג במר פורסייט הריהו מכריז ומודיע שדבריו סותרים את עצמם. כיון ששולחו אינו איש עשיר, הרי הענין הזה חמור בשבילו ביותר. הוא הנהו אדריכל בעל כשרון גדול ואין ספק בדבר, ששמו הטוב כבעל מקצוע נתון בסכנה. והוא סיים את דבריו מתוך משאלה לשופט – שהיתה אולי אישית יותר מדין – שבתורת אדם האוהב את האמנות יהא מגין על האמנים מתגרת הלחץ המקרי – הוא מטעים ואומר “מקרי” – מצד יד הברזל של הקאפיטאל “מה יהא גורלם של האמנים אם אנשים עשירים כמר פורסייט זה יהיו מסרבים, ויהיו רשאים לסרב לקיים את החובות שקיבלו על עצמם לגבי המלאכה שהטילו על האמנים לעשות?…” ועכשיו הריהו מבקש שיקראו לקליאנט שלו, שמא מצא לו ברגע האחרון יכולת לבוא לכאן.

שליחי בית דין קראו שלוש פעמים את שם פיליפ ביינס בוזיניי, והד קול הקריאה הזאת היה מנסר בעצבון מוזר בחלל האולם והעלייה.

הכרזת השם הזה, שלא באה עליה תשובה, עשתה רושם משונה על דזשמס; היא היתה דומה לקריאה שאדם הולך וקורא ברחובות את כלבו שאבד לו. המחשבה על האיש המבוקש ואיננו עוררה בקרבו רגש אשר פגע בחוש הרווחה והבטחון שלו – פגע בנחת־הרוח שלו. מחשבה זו גרמה לו רוגז וחרדה, אף על פי שלא ידע משום מה.

הוא הביט אל השעון – שלוש בלי רבע. בעוד רבע שעה יהא הכל נגמר. אבל עול־ימים זה – היכן הוא?

רק בשעה שהדיין מר בנהם עמד והודיע את פסק־הדין שלו התגבר על החרדה שמילאה את נפשו באותה שעה.

הדיין המלומד שישב אחורי השולחן של עץ, שהיה משמש מחיצה בינו ובין בני־התמותה הפשוטים, כפף עצמו לפנים. אור החשמל, שהודלק זה עתה למעלה מראשו, נפל על פניו ושווה להם גוון אוראנזש־צהוב מתחת לעטרת הפיאה־הנכרית שלו הלבנה כשלג; היקף התגא שלו הלך והתרחב לעיני הרואים וכל דמותו הזהירה והבהיקה באפלולית האולם כדמות דיוקנו של יצור מלא הוד מלכות ומקודש. הוא כעכע, לגם מעט מים, שבר את חודו של עט־נוצה על גבי העמוד, פכר לפניו את ידיו הגרמיות והתחיל מדבר.

לדזשמס נדמה פתאום כאילו הוא גדול הרבה מכפי שהיה מתאר לעצמו את בנתּם עד עכשיו. הרוממות של החוק היא שקסמה את הקסם הזה; וכל אדם, אפילו אם הטבע שלו היה פחות מעשי ועניני מזה של דזשמס, היה ראוי לסליחה אם עינו לא חדרה בעד הזוהר הזה ולא הכירה מאחוריו את הפורסייטי מן השכיחים במקצת, המהלך בחיי יום יום בין הבריות ושמו ווֹלטר בנתּם.

הוא עמד ופירסם את פסק הדין בדברים שלהלן:

"העובדות שבענין זה אינן מוטלות בספק. בחמשה־עשר למאי כתב הנתבע לתובע וביקש ממנו רשות להסתלק מן התפקיד המוטל עליו ביחס לשיכלול ביתו של התובע אם לא יותן לו חופש “הפעולה”. על זה החזיר לו התובע בשבעה־עשר למאי את התשובה הזאת: “בתתי לך ‘חופש פעולה’, ככל אשר אתה דורש, הריני מבקש ממך שיהא גלוי וידוע לפניך שהוצאות בנין הבית, שאתה צריך למסרו לי כולו משוכלל ומתוקן, בצירוף שכרך (כפי מה שהתנינו עליו) אינן צריכות לעלות יתר על הסכום של שנים־עשר אלף לירות”. על המכתב הזה השיב הנתבע בשמונה־עשר למאי כדברים האלה: “אם סבור אתה שבענין חמור כגון שיכלול פנימי של בית הריני יכול לשעבד עצמי מראש לסכום מדוייק תכלית הדיוק עד כדי לירה אחת, הנני חושש שאינך אלא טועה”, בתשעה־עשר למאי כתב התובע את הדברים שלהלן: “לא התכוונתי לאמור, אשר אם תוציא עשר או עשרים או חמשים לירות יותר מן הסכום האמור במכתבי יקום סיכסוך־דברים ביני ובינך. ניתן לך חופש־פעולה גמור על פי התנאים שבחליפת־מכתבים זו והריני מקוה שתמצא לך דרך לגמור את שיכלול הבית”. בעשרים למאי השיב הנתבע תשובע קצרה: “הריני מסכים”.

"כשעסק הנתבע בגמר שיכלול הבית העלה את ההוצאות עד לידי הסכם של שנים־עשר וארבע מאות לירות ואת כל הסכום הזה שילם התובע מכיסו. התובע עורר את המשפט הזה כדי לקבל בחזרה מן הנתבע את הסכום של שלוש מאות וחמישים לירות. שהלז הוציא למעלה מן הסכום של שנים־עשר אלף וחמישים לירות, אשר נקבע, לפי טענת התובע, בחליפת־מכתבים זו כסכום מאכסימלי, שהנתבע הורשה להוציאו.

"השאלה העומדת לפני הריהי איפוא זו, אם הנתבע חייב להחזיר לנתבע את הסכום הזה ואם לא. לפי הסברה שלי הריהו חייב.

"מה שאמר התובע במכתביו הריהו לאמתו של דבר כך: ‘הריני נותן לך את חופש הפעולה לגמור את שיכלול הבית בתנאי שסכום כל ההוצאות שעלי להוציא לא יעלה על שנים־אשר אלף לירות. אם תעדיף על הסכום הזה כחמישים לירות, לא אעשה אותך אחראי על כך; אבל כל מה שתוציא למעלה מזה, תוציא שלא ברשותי ושלא באחריות שלי’ אין הדבר ברי בידי כל צרכי, אם התובע היה זוכה בדין אילו הסתלק באמת מן האחריות לגבי החוזים שנעשו על ידי בא־כוחו זה בשמו; אבל הוא לא עשה כך. הוא קיבל עליו את האחריות ועכשיו הריהו קובל על הנתבע שעבר על תנאי ההרשאה שניתנה לו.

"לפי הסברה שלי זכאי התובע לדרוש מן הנתבע להשיב לו את סכום האמור.

"מצד הנתבע נעשה נסיון להוכיח שבחליפת־מכתבים זו לא נקבע גבול להוצאות או לא הובעה הכוונה לקבוע גבול כזה. אילו היה כך, לא הייתי מוציא שום טעם לדבר מה ראה התובע לסמן במכתביו את הסכום של שנים־עשר אלף לירות ואחר את הסכום של חמישים לירות. הטענה של הנתבע עושה את סימן המספרים הללו חסר־הגיון. הדבר ברי בידי שעל ידי מכתבו מיום העשרים למאי הסכים להצעה ברורה ומפורשה ביותר, שאת התנאים שלה הריהו חייב לקיים.

“על פי הטעמים הללו הריני פוסק, שהתובע זכאי לגבות מן הנתבע את הסכום שהוא דורש בצירוף הוצאות המשפט”,

דזשמס הפליט אנחה מפיו וכפף עצמו להרים את הסוכך שלו, שנפל ברעש בשעה שהדיין אמר את המלים: “מה ראה התובע לסמן במכתביו את הסכום”.

הוא פשט את רגליו, שהיו מורכבות זו על גב זו, ונזדרז ויצא מאולם המשפט. הוא לא המתין לבנו, אלא נטל מרכבה ונסע ישר אל בית טימותי, ששם מצא את סוויתין, ומיד עמד וסח לו ולגברת ספטימוס סמול ולדודה הסטר את פרשת המשפט לכל פרטיו, ובשעת ההפסקות שבסיפורו בלע אל קרבו כמעט שתי לחמניות.

“מנהגו של סומס היה מצויין”, סיים ואמר, “הוא זריז וממולח ודרכו ברורה לפניו. הדבר וודאי לא ייטיב בעיני דזוליוֹן, ורע ומר לו לאותו בוזיניי, חוששני שיפשוט את הרגל”. ולאחר הפסקה ארוכה, שבה לטש בחרדה את עיניו אל האש הבוערת בקמין, הוסיף ואמר:

“הוא נעדר מבית המשפט – היכן הוא?”

באותה שעה נשמע קול צעדים. בירכתי חדר־האורחים שמאחור הופיעה דמותו של אדם עב־בשר עם פנים אדומים־שחומים המפיקים בריאות מוצקה. האצבע של ידו המורמה הבלטה מתוך השחור של תלבשתו. הוא דיבר את דבריו בקול רוטן ונזעם.

“האתה הוא, דזשמס?” פתח ואמר: “איני יכול – איני יכול להתעכב”. והוא חזר לאחוריו ויצא מן החדר.

אותו האיש היה טימותי.

דזשמס עמד מכסאו. “הרי לכן!” ענה ואמר: “הרי לכן! אכן ידעתי שיש כאן דבר שאינו כתיקונו” – – והוא עצר בלשונו ונשתתק ולטש את עיניו נכחו, כאילו ראה אסון הממשמש ובא.

 

פרק ששי: הַחֲדָשׁוֹת שֶׁבְּפִי סוֹמְס    🔗

משיצא סומס מבית המשפט, לא הלך כֵּיוָן אל ביתו. לא היה לו חשק ללכת אל הסיטי. ומהיותו זקוק באותה שעה למי שיטול חלק בשמחתו על נצחונו אחז גם הוא את דרכו אל בית טימותי אשר בנייזווטר רוד, אלא שהלך לשם ברגל ולאטו.

הוא בא לשם תיכף לאחר יציאתו של אביו; הגברת סמול והדודה הסטר, שכבר ידעו את כל המעשה, קיבלו את פניו בברכה של שמחה. “הוא וודאי רעב לאחר כל המשא־והמתן הזה. סמיתר תִּקְּלֶה לו לחמניות חדשות, כי אביו היקר אכל את כל מה שהיה מן המוכן. יניח את רגליו על הספה וישתה כוס ליקור של שזיפים. משקה זה מחזק את כוחו של אדם”.

סוויתין היה עדיין כאן; הוא שהה יותר מכפי שהיה רגיל, משום שלא היה לו מה לעשות. כששמע את דבר הליקור, הפליט מפיו קריאת בוז. הנה עד היכן הגיעו עכשיו עולי־הימים! כבידו של עצמו לא היתה כתיקונה והוא לא יכול נשוא את המחשבה, שחוץ ממנו יש עוד בני אדם השותים ליקור של שזיפים.

הוא עמד ונפטר כמעט לאלתר כשהוא אומר לסומס:

“ומה שלום אשתך? אמור לה בשמי, אשר אם קפץ עליה השיעמום ויש לה חשק לבוא לסעוד אצלי, אגיש לה בקבוק שאמפני, שכמותו לא תשיג בכל יום”. והוא לטש את עיניו אל סומס ממרום גבהו, קפץ את ידו העבה, התפוחה והצהובה כאילו רצה למעוך בה את כל דגי הרקק הללו, הבליט את חזהו ויצא לאטו כשהוא מתנודד אילך ואילך כבר־אוז.

והגברת סמול והדודה הסטר התרגזו עד מאוד. הרי מנהגו של סוויתין היה כל כך גחכני!

הן עצמן השתוקקו לשאול את סומס, כיצד תתייחס אירין לתוצאות המשפט. אבל גלוי וידוע היה לפניהן שלא מן המידה היא לשאלו על כך. אפשר שהוא עצמו יגיד דבר־מה אשר יגיה אור כל שהוא על השאלה הסולדת של חייהן, על השאלה אשר מתוך הכרח השתיקה היתה מענה ומציקה את נפשן עד לבלי הכיל. גם לטימותי נודע עכשיו הכל והן חששו הרבה שהידיעה הזאת עלולה לרופף את בריאותו. ומה תעשה דזשון? גם העיון בשאלה זו היה בו כדי להרעיש את הלב במידה יתירה. ואולי גם מסוכן הוא להרהר בזה!

הן לא יכלו לשכוח בשום פנים את ביקורו של דזשוליון הזקן, אשר לאחריו שוב לא בא אל ביתן אף פעם אחת; הן לא יכלו לשכוח בשום פנים את הרגש שנתעורר אז בלב כל מי שהיה באותו מעמד – את הרגש שהמשפחה התחילה להתפורר.

ואולם הוא מנע מהן את הסיוע שהיו מצפות לו; הוא ישב כשברכיו מורכבות זו על גב זו וסח באסכולה של ציירי בּארבּיזוֹן, שגילה זה לא כבר. הציירים הללו היו, לפי דבריו, אנשי העתיד; הוא לא יתמה כל עיקר אם סוחרי התמונות יעשו עסק יפה בציוריהם וישתכרו על ידם ממון הרבה. הוא עצמו נתן עיניו בשתי תמונות נחמדות מעשה ידיו של צייר אחד ששמו קוֹרוֹ; אם יעלה בידו לסגל אותן במחיר המתקבל על הדעת, לא יאחר מקנותן – הוא מובטח שערכן יעלה בימים הבאים ומחירן ייקר עד מאוד.

אף על פי שהענין הזה וודאי היה בו כדי למשוך את לבן, בכל זאת לא נתקררה לא דעתה של הגברת ספטימוס סמול ולא דעתה של הדודה הסטר, על אשר דחה אותן בסיפורים כגון אלה.

ענין זה וודאי מלבב הוא – מלבב עד מאוד – וסומס אדם פיקח הוא ביותר ומשום כך הרי הן מובטחות, שעתיד הוא לעשות עסק יפה בתמונות הללו יותר משאר הבריות; אבל מה דעתו לעשות עכשיו לאחר שזכה במשפט? היעזוב מיד את לונדון ויצא לגור מחוץ לעיר, או מה מגמתו לעשות בכלל?

סומס ענה, שלפי שעה אינו יודע זאת בבירור, אלא שהוא סבור שיעתיקו במהרה את דירתם אל מחוץ לעיר. הוא קם ונשק את דודותיו.

כיוון שראתה הדודה דזשוליי את הסימנים הללו של פטירה, מיד באה תמורה בקרבה כאילו התרגשה עליה פתאום רוח גבורה איומה; דומה היה כאילו כל כדורית זעירה של בשר אשר בפניה התאמצה להיחלץ ממסיכה סמויה מן העין שהצרה אותה.

היא הזדקפה מלוא קומתה, שהיתה למעלה מבינונית, ופתחה ואמרה: “זה כמה היתה את נפשי, יקירי, להגיד לך דבר, ומאחר שאין איש רוצה לפתוח את פיו ולגלות את אזניך, גמרתי בלבי – –” הדודה הסטר הפסיקה אותה וקראה כשהיא נושמת בכבדות: “זכרי דזשוליי, שאת עושה זאת על אחריותך של עצמחך!”

הגברת סמול לא השגיחה בה כאילו לא שמעה את דבריה והוסיפה ואמרה: “סבורה אני, יקירי שעליך לדעת שהגברת מאקאנדר ראתה את אירין מטיילת בריטשמונד־פארק עם מר בוזיניי”.

הדודה הסטר, שגם היא עמדה ממקומה, צנחה על הכסא שלה והסבה את פניה הצדה. אכן יצאה דזשווליי חוץ מגדרה יותר מדי – אסור היה לה לעשות מעשים כאלה בשעה שהיא, הדודה הסטר, נמצאת בחדר. ומתוך עוצר נשימה מקוצר רוח וכליון עינים היתה מצפה לתשובתו של סומס.

פניו התכסו באותה האדמימות המיוחדת, שנתרכזה תמיד לבין עיניו; הוא הרים את ידו כאילו לבחור באחת מאצבעותיה והתחיל נושך בזהירות באחת מצפרניו; אחר הפליט לאטו דברים מבין שפתיו הקפוצות ואמר: “הגרת מאקאנדר הולכת רכיל היא!”

והוא יצא מן החדר בלי להמתין לתשובה.

בשעה שהלך אל טימותי שקל בדעתו כיצד עליו להתנהג לכשיחזור הביתה. הוא החליט לגשת אל אירין ולהגיד לה את הדברים האלה:

"זכיתי במשפט והענין נגמר! אין את נפשי להתהלך עם בוזיניי קשה; אנסה לבוא עמו לידי פשרה; לא אציק לו. ועתה הבה נתחיל לחיות חיים חדשים! נשכיר את הבית ונצא מאדי הערפל הללו. נעתיק מיד את דירתנו אל רובין היל. אני –לא רציתי מימי להתנהג עמך בגסות! הבי לי ידך ו – –” אפשר שתרשהו לנשק לה ותשכח ישנות!

אבל כיון שיצא מבית טימותי, שוב לא היו מחשבותיו כל כך פשוטות. רגשות הקנאה והחשד, שהיו כבושים בלבו הרבה חדשים, התלקחו והיו ללהבה. הוא יעשה קץ לדבר בפעם אחת; הוא לא יתן לה להכפיש את שמו ברפש! אם אינה יכולה או אינה רוצה לאהוב אותו, כפי החובה המוטלת עליה וכפי זכותו לדרוש זאת ממנה – אל תגנוב את דעתו להתנות אהבים עם אחר! הוא יוכיחנה על המעשה הזה בפניה ויאיים עליה להתגרש ממנה. הדבר הזה יחזירנה למוטב; היא לא תוכל עמוד בפני האיום הזה. אבל – אבל – מה יהא אם תעמוד בפניו? הוא תהה ונתבלבל; מחשבה כזאת לא עלתה על דעתו מימיו.

גירושין! מלה זו הדהימה אותו והרפתה את ידיו, משום שהיה בה משל סתירה גמורה לכל אותם העיקרים, שהנחו עד עכשיו את חייו. הוא נזדעזע מפני המעשה הזה, אשר כיון שהוא נעשה שוב אין לו תקנה; הוא היה דומה בעיניו למנהיגה של ספינה המטיל בעצם ידיו הימה את מבחר חבילות־הכבודה שלו. הטלה זו שיטיל בעצם ידיו הימה את רכושו וקנינו של עצמו, נראתה בעיני סומס כמעשה שאינו מדרך הטבע. הדבר הזה יקפח את עסקו ומשלח ידו. הוא יהיה אנוס לסלק עצמו מן הבית אשר ברובן היל, שהוציא עליו כל כך הרבה ממון, שתלה בו כל כך הרבה תקוות – ושעלה לו אפילו בקרבנות! והיא; היא לא תהיה עוד שלו, אפילו לפי השם גרידה! היא תסתלק מתחום חייו, והוא – הוא לא יוסיף לראותה עד עולם!

הוא נסע במרכבה לכל מלוא ארכו של אחד הרחובות וכל אותו הזמן לא יכול להשתחרר מן המחחשבה, שהוא לא יוסיף לראותה עד עולם.

אבל הרי אפשר שאין לה מה להתוודות לפניו, ולא עוד אלא שנראה הדבר שאין לה מה להתוודות. כלום מחכמה היא, אם יעשה מעשה קיצוני כזה? כלום מחכמה היא אם יביא עצמו לידי מצב כזה, שאנוס יהיה לחזור בו מדבריו? תוצאות המשפט וודאי עתידות להרוס את מעמדו של בוזיניי; אדם שנהרס מעמדו עז נפש הוא מרוב יאושו, אבל – מה יוכל לעשות? הוא ילך לחוץ־לארץ ומה יעשו הם – אם באמת יש כאן “הם” – בלי כסף? מוטב לו איפוא להמתין ולראות איך יתגלגלו הדברים. אם יהא צורך בכך, יהא משגיח עליה. חבלי המות של הקנאה תקפוהו שוב פעם וכמעט שלא צעק מרוב מכאוב. אבל עליו להחליט דבר. עליו לגמור בלבו, קודם שיבוא הביתה, מה המעשה אשר יעשה. אבל המרכבה באה ועמדה אצל פתח ביתו והוא טרם החליט דבר.

הוא נכנס הביתה ופניו חיוורים וידיו רטובות מזיעה; הוא פחד לראות אותה והשתוקק תשוקה עזה לראות אותה ולא ידע מה ידבר ומה יעשה.

המשרתת בילסון נמצאה במסדרון ועל שאלתו “היכן גברתך?” החזירה לו שהגברת פורסייט יצאה מן הבית סמוך לשעת הצהרים בילקוט ומזוודה.

הוא חילץ מידיה את שרוולי הפרווה שלו שרצתה להפשיטו ועמד בפניה וקרא:

“היך? מה את אומרת?” ופתאום נזכר שעליו לכבוש את רוחו ושלא לגלות את התרגשותו ולכן הוסיף ואמר:

“ומה הדברים אשר שמה בפיך להגיד לי בצאתה?”

מבטי עיניה של הנערה הפיקו חרדה והוא הרגיש בזה וזיעה כמוסה אחזתו.

“הגברת פורסייט לא שמה בפי שום דברים, אדוני”.

“שום דברים? טוב ויפה, יישר כוחך. היום לא אסעד בבית”.

הנערה ירדה מעל המדרגה והוא נשאר במסדרון כשהוא עטוף עדיין בפרווה שלו; הוא עמד והפך בהיסח־מחשבה את כרטיסי־הביקור שהיו מונחים באגן של חרסינה שעל גבי התיבה המפותחה של עץ־אלון אשר במסדרון.

מיסטר ומיסטרס ביירהָם קאלצר. ליייד בּליס

מיסטרס ספטימוס סמול. מיס הרמייאוֹני בליס.

מיסרס ביינס. מיס וויניפרד בליס.

מיסטר סולומון תורנו ורתי מיס אֶלה בליס.

מי ומי הם, לכל הרוחות, כל הבריות הללו? דומה שהוא שכח את כל הדברים המצויים והפשוטים. המלים “שום דברים – ילקוט ומזוודה” התרוצצו במוחו בסופה. אי אפשר שהלכה ולא השאירה אחריה שום דבר־ידיעה. ובעודנו לבוש את הפרווה שלו עלה במהירות על המדרגה כשהוא פוסע לסירוגין על שני שלבים בבת אחת, כבעל צעיר לאחר חתונתו החוזר הביתה וממהר לעלות אל חדר אשתו.

והוא נכנס אל חדר אשתו ומצא שם את הכל נאה, רענן ומלא ריח־ניחוח; כל חפץ היה מונח במקומו בסדר מעולה. על המיטה הרחבה המכוסה שמיכת־משי סגולה היתה מונחת האמתחת שרקמה אותה בעצם ידיה כדי לשים בה את כלי־הלינה שלה; סנדלי־הלילה עמדו מוכנים לנעילה, וקצה השמיכה והסדין למראשות המיטה היה מקופל הצדה כאילו היה המשכב מצפה לה.

על השולחן היו מונחים המברשות המצופות כסף והבקבוקים מתוך ילקוט־המסע שלה, שהיו מתנתו של עצמו. אין זאת, שאירע כאן משגה. איזה ילקוט לקחה איפוא עמה? הוא ניגש אל המצילה ורצה לצלצל ולקרוא לבילסון, אבל נמלך בעוד מועד שעליו להעמיד פנים כאילו הוא יודע להיכן הלכה אירין וכאילו נסיעתה הריהי בשבילו דבר המובן מאליו, ולחקור ולדרוש בעצמו את טעמו ונימוקו בשבילו דבר המובן מאליו, ולחקור ולדרוש בעצמו את טעמו ונימוקו של המאורע.

הוא נעל את הדלתות וניסה לחשוב מחשבות, אלא שהרגיש ערבוביה במוחו; ופתאום פרצו ועלו דמעות בעיניו.

הוא מיהר ופשט מעליו את אדרתו והסתכל בפניו בראי.

פניו היו חיוורים יותר מדאי; גוון אפור היה יצוק עליהם. הוא עירה מים אל תוך אגן הרחצה והתחיל מתרחץ בחפזון קדחני.

מן המברשות שלה המצופות כסף עלה ריח דק של הנוזלים המבושמים שהשתמשה בהם לצורך שערה; והריח הזה עורר בקרבו מחדש את המכאוב הצורב שלחמת קנאה.

הוא לבש את אדרתו בקושי וירד בחפזון מעל המדרגה ויצא אל הרחוב.

הוא עדיין משל ברוחו כל צרכו, וכשירד אל סלון סטריט הוא בדה מלבו סיפור־המעשה לסיח אותו אם לא ימצאנה אצל בוזיניי. אבל אם ימצאנה אצלו, מה יעשה? כוח־ההחלטה שלו שוב נסתלק ממנו. והוא הגיע אל בית דירתו של בוזיניי בלי אשר ידע מה יעשה אם ימצאנה שם.

באותה שעה כבר נסתיימה המלאכה בקונטורות והדלת של מבוא הבית היתה נעולה. האשה שפתחה את הדלת לא יכלה להגיד לו אל נכון אם מר בוזיניי נמצא בבית ואם אין; היא לא ראתה אותו היום וזה שנים שלושה ימים שלא ראתה אותו; שוב אין היא משמשת אותו, איש אינו משמש אותו, היא – –

טומס הפסיק אותה ואמר, שהוא יעלה למעלה לראות בעצמו אם ישנו ואם אין. והוא עלה על המדרגה ופניו חיוורים וזועמים.

הדיוטה העליונה לא היתה מוארת והדלת היתה נעולה, וכשצילצל במצילה לא ענהו איש, והוא לא שמע שום קול. ובכן ירד מטה כשהוא רועד מבעד לפרווה שעליו וצינה מפעפעת בלבו. הוא קרא למרכבה וציווה לרכב לנסוע אל פארק־ליין.

בדרך נסיעתו ניסה להיזכר אימתי נתן לה מעות בפעם האחרונה; וודאי אין בידה חוץ משלוש או ארבע לירות, אבל הרי היו בידה האבנים היקרות שלה. ומתוך ייסורים שאין הפה יכול לאמרם התחיל לשקול בדעתו כמה ממון תיטול במחירם; וודאי יספיק לה אותו הסכום כדי יציאה לחוץ־לארץ; וודאי יספיק להם כדי מחייתם במשך ארבעה חדשים; הוא ניסה לחשב את החשבון אבל הנה עמדה המרכבה והוא יצא מתוכה בלי אשר גמר את החשבון.

השמש שאלהו, אם הגברת סומס נמצאת במרכבה, לפי שאדוניו אמר לו ששניהם עתידים לבוא היום לסעודת הערב.

סומס החזיר לו: “לאו, הגברת סומס הריהי מצוננה”.

השמש הביע לו את צערו על כך.

לסומס נדמה כאילו הוא מציץ בו בעינים בוחנות. – ובאותו רגע נזכר שלא החליף את בגדיו והוא עמד ושאל: “היש פה עוד מי שהוזמן לסעודה, וֹרמסוֹן?”

“אין איש מלבד האדון דארטי ורעיתו, אדוני”.

ושוב נדמה לסומס שהשמש מביט אליו מתוך סקרנות. הוא לא יכול למשול עוד ברוחו ואמר:

“מה אתה מביט אלי? אמור, מה אתה רואה בי?”

פני השמש הסמיקו והוא תלה את הפרווה ומילמל דברים מעין:

“לא כלום, אדוני, בהן שלי לא כלום”, ומיד נפטר והתחמק בחשאי.

סומס עלה למעלה, עבר דרך חדר האורחים בלי להציץ מסביבו ושם פניו ישר אל חדר המשכב של אבותיו.

דזשמס עמד מן הצד והקווים הקעורים של גופו רם־הקומה והצנום עם שרוולי־הכותונת והחזייה הלבנה שעליו הובלטו יפה כל צרכם. ראשו היה כפוך, קצה העניבה הלבנה שלו הוזח הצדה והציץ מתחת לפיאה אחת מפיאות־הזקן הלבנות שלו, והוא שירבב את שפתיו ורכס את הקרסים העליונים אשר למחוך של אשתו. סומס עמד תחתיו; נשימתו נעצרה ודומה היה כאילו הוא נחנק, אם משום שנחפז ועלה על המדרגה במהירות גדולה יותר מדי, או מחמת סיבה אחרת. הוא – הוא לא נתבקש מעולם לר – –

הוא שמע את קול אביו, אשר אמר כאילו היה מחזיק מחט בפיו: “מי כאן? מי הוא זה? מה אתה מבקש?” ואת קולה של אמו שקראה: “בואי הנה, פֶליס, בואי הנה ורכסי לי את זה; בידו של האדון לא יעלה הדבר לעולם”.

סומס אחז בידו בגרונו ואמר בקול צרוד:

“אני הוא – סומס!”

ומתוך רגש של תודה שמעו אזניו באותה שעה את הקריאה התמוהה שקראה אמו באהבה רבה: “השלום לך נערי שלי?” ואת דברי אביו, שהקרס נשמט מידו והוא קרא: “האתה זה סומס? מה הביאך הנה? החולה עתה?”

הוא השיב תשובה מיכאנית: “שלום לי”, והוא הביט אליהם ודומה היה לו, שאי־אפשר לו להשמיע אותם את הבשורה הרעה שבפיו.

דזשמס, שנוח היה להיבהל ולהתרגז על נקלה. פתח ואמר: "מראיך רע. חוששני שהצטננת – וודאי לקית בכבד. אמא תתן לך – –”

אבל אמילי הפסיקה אותו במנוחה ושאלה:

“הבאת עמך את אירין?” סומס הניד בראשו וגימגם:

“היא – היא עזבה אותי!”

אמילי פנתה מן הראי שהיא עמדה לפניו. דמותה הגבוהה ובריאת הבשר קיפחה את הוד המלכות היצוק עליה ונעשתה לדמות של בשר ודם פשוט והיא קפצה ובאה אצל סומס.

“אהה, נערי היקר! אהה, נערי היקר שלי!”

והיא נשקה אותו על מצחו והחליקה וליטפה את ידו.

גם דזשמס הפנה את פניו אל בנו; דומה היה שהפנים הללו נזדקנו ביותר באותה שעה.

“היא עזבה אותך?” ענה ואמר. “מה פירושו של דבר – עזבה אותך? הרי מימיך לא הגדת לי, שהיא מבקשת לעזוב אותך”.

סומס ענה בזעף: “היך יכולתי להגיד לך זאת? ומה לעשות עתה?”

דזשמס התחיל מהלך בחדר הנה ושוב; בלי בגד עליון היה מראהו משונה ביותר והיה דומה לחסידה. “מה לעשות!” מילמל ואמר. “וכי מניין לי לדעת מה לעשות? מה תועלת בדבר שאתה שואלני על כך? איש אינו מגיד לי דבר ואחר הם באים ושואלים אותי מה לעשות! וכי יודע אני מה להשיב להם? הרי כאן אמך, הריהי עומדת כאן; היא אינה אומרת כלום. אין לי עצה אחרת אלא זו, שעליך לרדוף אחריה”.

סומס חייך; החיוך שלו, המיוחד במינו והיהיר, לא היה מימיו כל כך עלוב ולמראה.

“איני יודע להיכן הלכה”, אמר הוא.

“אינך יודע להיכן הלכה?” קרא דזשס. “מה פירושו של דבר, שאינך יודע להיכן הלכה? ולהיכן, סבור אתה, שהלכה? היא הלכה אל אותו הצעיר בוזיניי; עכשיו יודע אתה להיכן הלכה. והרי ידעתי שכך יהיה סופו של דבר!”

אחרי הדברים האלה קמה שתיקה ממושכה וסומס חש באותה שעה שאמו חובקת את ידו. ודומה היה שכל מה שנעשה כאן הולך ומתרחש שלא לדעתו, כאילו כוחו לחשוב מחשבה או לעשות דבר נרדם בקרבו.

פני אביו היו אדומים־כהים ומעוותים כאילו אמר לבכות, והוא הפליט מפיו מלים. אשר דומה היה כאילו אמר לבכות, והוא הפליט מפיו מלים, אשר דומה היה כאילו שבץ עוקר ומעלה אותן מתוך נפשו.

“היה יהיה סקאנדאל; הרי אמרתי זאת תמיד”, ומאחר שאיש לא ענהו דבר, הוסיף ואמר: “ועכשיו אתם עומדים כאן, אתה ואמך,ושותקים?”

אז נשמע קולה של אמילי שאמרה במנוחה ובקורטוב של בוז: “רב לך, דזשמס! סומס יעשה את כל מה שיהא לאל ידו!”

דזשמס כבש את פניו בקרקע ואמר מתוך הפסקות־הפסקות: “אמנם כן, איני יכול לעזור לך; הריני זקן. אל תהא נבהל ואץ במעשיך יותר מדי, נערי שלי!”

ושוב פעם נשמע קול האם בדברה: “סומס יעשה את כל מה שיהא בכוחו כדי להשיבה אליו. רב לנו לדבר בזה. מובטחני שהכל ישוב לכמות שהיה בשלום”.

אבל דזשמס ענה ואמר: “אהה, איני יודע איך ישוב הכל לכמות שהיה. ואם היא לא ברחה עם אותו הצעיר בוזיניי, הריני יועץ לך שלא להשגיח בה, אלא ללכת אחריה ולהשיבה הביתה”

ושוב פעם חש סומס את אמו מחליקה את ידו לאות הסכמה לדברים האלה, וכאילו היה חוזר על שבועה קדושה שנשבע בלבו עמד והפליט מבין שיניו" “אכן כה אעשה!”

שלשתם ירדו יחד אל חדר־האורחים שלמטה. שם התכנסו כבר שלוש הנערות ודארטי; אילו נמצאה כאן גם אירין, כי אז היה חוג־המשפחה בשלימות.

דזשמס צנח על הכורסה שלו וחוץ ממלה אחת של ברכה קרירה לדארטי, אשר בז לו וגם ירא מפניו כמפני אדם הזקוק תמיד לממון, לא דיבר דבר עד שהסבו לשולחן לסעוד. גם סומס היה דומם; ורק אמילי לבדה שהיתה אשה אמיצת־רוח ומתונה, היתה מספרת באותה שעה עם דארטי על דברים של מה בכך. מעולם לא היתה כל כך מתונה ושוקטת בהליכותיה ובשיחתה כמו בערב הזה.

כיון שבאו לכלל החלטה שלא לדבר בענין בריחתה של אירין, שוב לא חיווה איש משאר בני המשפחה את דעתו מה המעשה שיש לעשות. אם לדון על פי הדעה שהחזיקו בה כל בני המשפחה לגבי המאורעות, כפי שהתפתחו לאחר זמן, הרי אין ספק בדבר שעצתו של דזשמס, “שלא להשגיח בה אלא ללכת אחריה ולהשיבה הביתה” וודאי היתה נחשבת לעצה נכונה לא רק בעיני אנשי פארק ליין, אלא גם בעיני ניקולאס, רודזשר, טימותי ובני ביתם. ולא עוד אלא שוודאי היו מסכימים לה כל בני החבורה הגדולה של הפורסייטים שבכל העיר לונדון, אלא שהללו לא היוו את משפטם בענין זה משום שלא ידעו את המאורע.

למרות יגיעה של אמילי עברה הסעודה כמעט מתוך שתיקה. דארטי היה זעף ושתה כמה שידו השיגה; הנערות לא היו בכלל מדברו זו עם זו אלא לעתים רחוקות. דזשמס שאל פעם אחת היכן דזשון ומה היא עושה באלה הימים. אבל לא היה מי שידע להשיב לו תשובה. והוא השתקע שוב בעצבות גדולה. ורק בשעה שוויניפרד סיפרה מעשה בפובליוס הקטון שנתן את מטבע־הפני המזוייף שלו לאחד הקבצנים, צהבו פניו.

“הו!” ענה ואמר, פעוט זה פיקח הוא. אם יהא מוסיף והולך בדרך זו, סופו להיות בן חיל. אכן נער בר־דעת הוא פעוט זה!" ואולם התעוררותו זו לא היתה אלא כעין ברק שחלף ועבר.

המאכלים הועלו זה אחר זה חגיגית לאור החשמל אשר הבהיק בכל זהרו על גבי השולחן, אבל כמעט שלא הגיע אל פאר התכשיטים שעל גבי קיר החדר, הלא הוא תמונתו של טרנר “ראה הים”, שהיה מצוייר בה רק חבלי־אניה ואנשים טובעים. העלו יין שאמפאני ואחר כך בקבוק אחד של הפּוֹרטר הקדמוני אשר לדזמשס, אלא שדומה היה כאילו אותו הבקבוק הוגש בידו הקרה של אחד השלדים.

בעשר שעות עמד סומס ונפטר לביתו. פעמיים שאלוהו היכן אירין ופעמיים השיב, שאין שלום לה; הוא חש ששוב לא יוכל להאריך רוחו. אמו נשקה לו נשיקה ארוכה ורבת־אהבה והוא חבק את ידה וגל של חמימות הציף את לחייו, והוא יצא החוצה ואת פניו קידמה רוח צוננת, ששרקה שריקה עצובה בפינות הרחובות, וממעל לו השתרע רקיע־שמים בהיר, כחול כעין העשת וזרוע כוכבים. הוא לא השגיח בברכת השלום הקרה ששלחו ממרום, לא שת לבו לרעש עלי הערמונים המקופלים, לא העיף עין אל נשי־הלילה, שעברו על פניו במהירות עטופות פרוות שחוקות, ואל הפנים הצומקים של האורחים־הפורחים העומדים בקרנות הזוויות של הרחובות. חורף בא לעולם! ואולם סומס אץ הביתה כשהוא כולו שקוע בתוך נפשו; ידיו רעדו כשהוציא את המכתבים האחרונים מתוך ארגז־התייל המוזהב אשר אל תוכו הוטלו דרך הסדק שבדלת.

בין המכתבים האלה לא היה אף אחד מאירין.

הוא נכנס אל חדר האוכל. שם בערה בתוך הקמין אש מבהיקה; הכורסה שלו הוגשה בסמוך לקמין, סנדלי־הבית שלו היו מוכנים בשבילו ועל השולחן עמד בקבוק של ליקור וקופסה מהוקצעה של סיגאריות. הוא עמד ולטש את עיניו אל כל זה רגע אחד או שנים, ואחר כיבה את האור ועלה למעלה. גם בחדר־הלבישה שלו בערה אש בקמין, אבל חדרה היה אפל וקר סומס נכנס אל חדר זה.

הוא העלה את כל הנרות ושעה ארוכה היה פוסע הנה ושוב בין המיטה והדלת. הוא לא יכול להתרגל אל המחשבה, שאכן עזבה אותו לאמתו של דבר, והוא התחיל בודק ומפשפש בכל ארגז ובכל מגירה כאילו היה מחפש איזה פיתקה ממנה, איזה נימוק, איזה ביאור אשר יפתור לו את החידה הנעלמה של חיי הנשואים שלו.

הנה שמלותיה; הוא אהב תמיד שתהא לבושה נאה וגם דרש זאת ממנה – היא לא לקחה משמלותיה אלא מועטות; לכל היותר שתים או שלוש. והוא פתח מגירה אחר מגירה – כולן מלאות לבנים וכלי־משי. ויד לא נגעה בהן.

אפשר שכל המעשה הזה אינו אלא קאפריסה מצדה והיא הלכה אך לימים אחדים לנאות הים להחליף כוח? אילו היה הדבר כך וסופה לחזור אליו, שוב לא יעשה לעולם מה שעשה באותו ליל־הצרה, שוב לא יעמיד עצמו בסכנה זו – אף על פי שזוהי חובתה שלה, חובתה כאשה; אף על פי שהיא שייכת לו כדת וכדין – בכל זאת שוב לא יעמיד עצמו בסכנה כזו; שהרי וודאי אין דעתה שפויה כל צרכה!

הוא גחן על המגירה, ששם היתה טומנת את תכשיטיה; מגירה זו לא היתה נעולה והיא נפתחה כשמשך בה; במנעול של קופסת־ התכשיטים היה נעוץ המפתח. הדבר הזה התמיה אותו, אלא שאמר לעצמו שהקופסה וודאי ריקה. הוא עמד ופתח אותה.

הקופסה לא היתה ריקה כל עיקר. במחיצות הזעירות של קטיפה ירוקה שבה היו מונחים כל החפצים שנתן לה במתנה ואפילו כלי־השעות שלה; באותה המחיצה עצמה היתה מונחת פיתקה מקופלת כעין משולש ועל גבה כתובת “אל סומס פורסייט” שהיתה רשומה בכתב ידה של אירין. בפיתקה זו היה כתוב לאמור: “כמדומני שלא לקחתי מאומה מכל מה שנתת לי אתה ומכל מה שנתנו לי קרוביך”. כזה היה כל התוכן.

הוא הביט אל כל העגילים והאצעדות של יהלומים ופנינים, אל כלי־השעות הקטון והשטוח עם יהלום גדול מקובע בתוך פנינים, אל השרשרות והטבעות, שהיו קבועים כולם איש איש בקנו המיוחד, ודמעות פרצו מעיניו וירדו וטיפטפו עליהם.

שום דבר שעלולה היתה לעשות, שום דבר שעשתה לא היה בכוחו להעמיד אותו על הכוונה העמוקה שבמעשה שלה כמו הדבר הזה. אפשר שרגע אחד הבין את כל מה שניתן להבין – הבין שהיא תיעבה אותו, שהיא תיעבה אותו זה שנים, שבכל מעשיהם ומחשבותיהם היו דומים לשני בני אדם החיים בעולמות שונים, שאין לו לקוות לכלום ושלא היתה לו תקוה מעולם; ולא עוד אלא שהבין אפילו שהיתה סובלת יסורים – ושהיא ראוייה לרחמים.

ברגע זה של התרגשות הנפש הוא בגד בנשמה הפורסייטית שבקרבו – שכח את עצמו, את הענינים הקרובים ללבו ואת רכושו וקנינו והיה עלול כמעט לכל דבר; באותו רגע התנשא אל גבהי המרומים הזכים שאין שם לא אהבת עצמו ולא תאות בצע ולא מגמות מעשיות.

ואולם רגעים שכאלה חולפים ועוברים במהירות.

דומה היה כאילו הדמעות שזלגו עיניו טיהרו אותו מכל החולשה שתקפה אותו והוא עמד ונעל את הקופסה ונשא אותה אט אט, כמעט ברעדה, אל החדר השני.

 

פרק שביעי: נִצְחוֹנָהּ שֶׁל דְּזְשׁוּן    🔗

דזשון היתה מצפה ל“הזדמנות” שתבוא לידה ומן הבוקר עד הערב היתה מעיינת בעמודי־העתונים המשעממים מתוך שקידה והתמדה שדזשוליון הזקן תהה עליה מתחילה; וכשבאה אותה הזדמנות לידה, החזיקה בה בכל אותה המהירות וקשיות־העורף המוחלטה המיוחדת לאופייה.

כל ימי חייה עתידה היא להיות נזכרת באותו הבוקר שבו קראה ברשימת המשפטים המדוייקה של ה“טיימס”, כי במחלקה השלוש־עשרה של בית־דין עומדת להתברר על ידי הדיין בנתּם תביעתו של פורסייט כנגד בוזיניי.

כדומה למשחק בקלפים המסַכן את המטבע האחרונה שבכיסו, היתה מוכנה לזקוף על קלף יחידי זה את הכל; לא היה זה ממידתה לחשוש למפלה. אפשר שהאינסטינקט של אשה אוהבת הוא הוא שניבא לה, אין ספק בדבר שבוזיניי יפסיד במשפט, בין כך ובין כך הדבר היה ברי בידה ועל סמך הנחה זו היא עמדה ותיכנה את תכניות־הפעולה שלה כעל יסוד וודאי ובטוח.

באחת־עשרה שעות ומחצה כבר ישבה על העלייה של בית־המשפט השלושה־עשר ונשארה שם עד שנגמר המשפט שבין פורסייט ובוזיניי. העדרו של בוזיניי לא הביא אותה לידי דאגה; היא הרגיש הרגשה אינסטינקטיבית, שבוזיניי לא ילמד זכות על עצמו. לאחר פסק הדין נחפזה וירדה מטה ונטלה מרכבה ונסעה אל דירתו.

היא עברה דרך פתח־המבוא הפתוח ועל פני הקונטורות אשר בשלוש הדיוטות התחתונות ואיש לא הרגיש בה. אבל משעלתה אל הדיוטה העליונה, התחילה פרשת התקלות שלה.

היא משכה במצילת הדלת ולא נענתה; ובכן היתה שומה עליה אחת משתי אלה, או לרדת מטה אל השוער הדר בדיוטה התחתונה לבקש ממנו שיתן לה רשות להמתין לחזירתו של בוזיניי, או להישאר כאן ולעמוד באורך רוח אצל הדלת מתוך תקוה, שאיש לא יעלה למעלה. היא גמרה בנפשה להשאר כאן.

כרבע שעה עבר עליה מתוך צפייה קופאה על גבי המישורת של המדרגה, ופתאום נזכרה שבוזיניי רגיל היה להצניע את המפתח של דירתו תחת המחצלת שלפני הדלת. היא בדקה ומצאה שם את המפתח. רגעים מספר היתה מהססת ולבה היה נוקפה להשתמש בו; אבל לסוף עמדה ופתחה את הדלת ונכנסה אל הדירה והניחה את הפתח פתוח, כדי שהכל יראוה שהיא באה לכאן לשם עסק.

היא לא היתה שוב אותה דזשון שביקרה כאן לפני חמשה חדשים והיא כולה חרדה ורועדת. אותם החדשים של ייסורי נפש ושל התאפקות המעיטו את אנינות־הרגש שלה; לביקור זה היתה מצפה זמן ארוך כל כך והיא ציירה אותו בדעתה בפרוטרוט מרובה כל כך, שכל המוראים שלו כבר עברו עליה למפרע. היא לא באה לכאן על מנת שתיכשל הפעם, שהרי אם תיכשל לא יהא מי שיוכל לעזור לה.

כדומה לחיה השוקדת ומעירה על גוריה, כן לא יכול גופה הקטון והזריז לעמוד במנוחה בחדר זה, אלא היא שוטטה מקיר אל קיר, מן החלון אל הדלת ומישמשה פעם בחפץ זה ופעם בחפץ אחר. הכל היה מכוסה אבק, החדר וודאי לא נוקה זה כמה שבועות, ודזשון שהיתה מהירה להיאחז בכל דבר שהיה בו כדי לחזק את תקותה. ראתה בכך סימן שהיה אנוס לפטור את המשרתת שלו לשם חיסכון.

היא הציצה אל חדר־המשכב; המיטה היתהמוצעת ברשלנות, כאילו ביד גבר. היא הטתה את אזניה והקשיבה רב קשב ואחר קפצה ונכנסה אל אותו החדר והתחילה בודקת בארונות שלו. היא לא מצאה שם אלא כותנות וצוארונים אחדים וזוג נעלים מלוכלכים – אפילו בגדים לא נמצאו בחדר זה.

היא התגנבה וחזרה אל חדר־האורחים ועכשיו הבחינה שנעלמו משם כל אותם החפצים הקטנים, שהיו מצויים אצלו למכביר. כלי־השעות שהיה ירושה מאמו, שתי המשקפות שהיו תלויות למעלה מן הספה; שני גילופים עתיקים יקרי־ערך של מראות העיר הֶרוֹ, שאביו למד שם בבית הספר, ולסוף –אפילו אגן־החרסינה היאפאני שהיא עצמה נתנה לו במתנה. כל החפצים האלה נעלמו ואינם. ולמרות החימה שהתלקחה בלבה הנוח להתמרמר למחשבה שהבריות התאכזרו לו במידה כזו והביאוהו לידי כך, ראתה באבידת החפצים הללו סימן טוב שמחשבתה תתקיים בידה.

בשעה שעמדה והביטה אל המקום ששם היה מוצב לפנים האגן היאפאני, הרגישה פתאום מתוך וודאות משונה שעיני אדם מסתכלות בה. וכשחזרה לאחוריה ראתה והנה אירין עומדת בפתח.

שתיהן עמדו והביטו זו אל זו רגע אחד מתוך שתיקה; אחר ניגשה אליה דזשון והושיטה לה את ידה. אירין לא אחזה בה.

דזשון הסתירה את ידה המושבה ריקם אחורי גבה. עיניה נתמלאו כעס. היא היתה מצפה שאירין תפתח את פיה ותדבר אליה, ובעודנה מצפה לכך הסתכלה בחמת קנאה ובחשד ובסקרנות בפני ידידתה, בתארה ובתלבשתה לכל קויהם ופרטיהם.

אירין היתה לבושה את הפרווה האפורה והארוכה שלה; מבעד למצנפת־המסע שעל ראשה ביצבצה וירדה על מצחה קווצה של שערותיה המוזהבות. מתוך המליאות חיכה של הפרווה שלה נראו פניה קטנים כפני תינוק.

לחייה היו לבנות כשן וכאילו קפאו מקור. עיניה היו מוקפות עיגולים כהים. בידה האחת החזיקה צרור סגליות.

היא הביטה אל דזשון בלי חיוך על שפתיה; למרות רגש הזעם התוסס ומחלחל בלב הנערה הצעירה השפיעו עליה מבטי העינים הגדולות והשחורות האלה משהו מקסמן הקודם.

סוף סוף פתחה פיה והתחילה לדבר ראשונה:

“למה באת?” ואולם מיד נזכרה, ששאלה זו אפשר לשאול אותה עצמה, ולכן הוסיפה ואמרה: “אותו המשפט הנתעב גרם לכך. באתי להגיד לו שיצא חייב בדין”.

אירין שתקה; היא לא גרעה את עיניה מעל פני הנערה, וזו קראה" “מה את עומדת פה כאילו היית לאבן?”

אירין צחקה ואמרה: “הלוואי והייתי לאבן!”

אבל דזשון הסבה את פניה ממנה וצרחה: “דומי! אל תדברי אלי דבר! איני רוצה לשמוע כלום! איני רוצה לדעת למה באת הנה. איני רוצה לשמוע דבר?” והיא התחילה להתהלך בחפזון הנה ושוב כרוח פזיזה וחסרת־מנוחה. ופתאום נתנה את קולה וצרחה:

“אני באתי הנה ראשונה. אי אפשר לנו להימצא כאן שתינו יחד!”

על פני אירין חלף חיוך, אשר היבהב וכבה מיד כברק ניצוץ פורח. היא עמדה בלי נוע. ובו ברגע הרגישה דזשון, שדמות זו העומדת כאן כשהיא כלה רוך וללא־תנועה אוצרת בקרבה דבר־מה נואש ותקיף; דבר־מה שאין לבטלה ולהעבירה, דבר־מה מסוכן. היא שמטה מעל ראשה את מגבעתה ודחתה בשתי ידיה את שפעת שערות־הברונזה שלה לאחור.

“אין לך זכות להיות פה!” קראה בעזות.

אירין ענתה ואמרה: "אין לי זכום בשום מקום – –

“מה הכוונה שבדבריך!”

“עזבתי את סומס, הן זה היה חפצך תמיד שאעשה זאת!”

דזשון אטמה את אזניה בידיה וקראה:

“הסי! איני רוצה לשמוע דבר – איני רוצה לדעת דבר. אך לחנם אלחם עמך. למה את עומדת פה? מדוע אינך הולכת מזה?”

שפתיה של אירין נעו; דומה היה כאילו לחשה ואמרה: “אנה אלך?”

דזשון פנתה ונגשה אל החלון. מכאן ראתה את לוח־השעות של אורלוגין אשר ברחוב מתחת. השעה היתה סמוך לארבע. הרי יכול הוא לשוב הביתה בכל רגע! היא הציצה לאחוריה דרך כתפה ופניה נעוו מכעס.

ואולם אירין עמדה דומם ולא נעה; היא הפכה ומרטה בידיה בלי חשך את אגודת־הסגליות הקטנה.

דמעות של זעם ושל מפח־נפש פרצו מעיני דזשון והתגלגלו על לחייה.

" איך נועזת לבוא הנה? את היית לי ידידה כוזבה!"

אירין צחקה שוב פעם. דזשון ראתה ונוכחה שדבריה לא קלעו אל המטרה ולבה נשבר בקרבה.

“למה באת?” קראה בבכי. “את קיפחת את חיי ועכשיו את מבקשת לקפח את חייו שלו!”

שפתי אירין נתעוותו; עיניה הביטו בעיניה של דזשון בעצבות גדולה כל כך, שהנערה קראה מתוך בכייה: “לא, לא, אין זאת, אין זאת!”

ואולם אירין הֵשַׁחה את ראשה עד לחזהָ. היא חזרה לאחוריה ומיהרה ויצאה מן החדר כשהיא מסתירה את שפתיה בצרור־הסגליות הקטון.

דזשון רצה אל הפתח. היא שמעה את קול מצעדי הרגלים ההולכים ויורדים מטה מטה. היא קראה בקול: “אירין, שובי! שובי! שובי!”

קול מצעדי הרגלים נשתתק…

הנערה עמדה על ראש המדרגה ודעתה מבולבלת ונפשה קרועה לגזרים. למה הלכה לה איירין והשאירה אותה כמנצחת על שדה־הקרב? מה משמעותו של דבר? וכי באמת וויתרה עליו למענה? או אולי היא – –? והיא היתה שרויה בספק אשר אכל וכירסם את לבה כתולעת… ובוזיניי איננו…

סמוך לשש שעות בערב של אותו היום חזר דזשוליון הזקן מוויסטריה אוויניוּ, ששם היה מבלה עכשיו כמה שעות כמעט בכל יום ושאל אם נכדתו בבית. כששמע, שהיא באה זה עתה, שלח אליה אליה לבקשה שתרד אליו משום שהוא רוצה לדבר עמה.

הוא גמר בנפשו להגיד לה שעשה שלום עם אביה. מה שהיה היה ושוב לא יזכור מכאן ולהבא. שוב אינו רוצה לחיות יחידי או כמעט יחידי בבית הגדול הזה; הוא החליט להשכיר אותו ולשכור מחוץ לעיר בית בשביל בנו, ובאותו הבית ידורו כולם יחד. אם אין דעתה של דזשון נוחה מזה, הרשות בידה לחיות בפני עצמה והוא יספק את צרכיה. הרי אין בכך משום הפרש גדול בשבילה, משום שזה ימים רבים לא הראתה לו כל סימן של אהבה.

אבל בשעה שדזשון ירדה אליו ועמדה לפניו ראה והנה פניה דלים ועלובים עד מאוד ומבטי עיניה מיוגעים ונוגעים עד הנפש. היא ישבה כמנהגה הרגיל על גב יד־הכורסה שלו והדברים אשר דיבר אליה היו קלושים ביותר לעומת פרשת הדברים הברורים, התקיפים והנוקבים שסידר במחשבתו מראש ברב–עיון, לבו דאב בקרבו כלבה של צפור בשעה שהאפרוח שלה מגביה עוף ונפגע בכנפיו. דבריו היו רופפים כאילו היה מלמד זכות על עצמו שנטה באחריתו מדרך הישר ועל אף העיקרים המוצגים השתעבד ליצרי לבו הטבעיים.

דומה שהיה חרד ודואג שמא על ידי שהוא מודיע לנכדתו את חפצו ואת מחשבתיו בדרך כזאת עלול הוא לשמש לה דוגמה רעה; וכיון שבא להגיד לה אשר אם הדבר אינו לרצון לה הריהי יכולה לדור בפני עצמה, הציע לפניה את ההצעה הזאת בדרך רכה ונוחה עד מאוד.

“ואם הדבר יבוא לידי כך”, אמר לה, “שמחמת סיבה מן הסיבות לא יהא נוח לך, מחמד נפשי, לשבת בצוות עמם, אין בכך כלום. אסדר את הענין כראוי. היכולת בידך לעשות מה שלבך חפץ. נמצא בשבילך דירה קטנה בלונדון ושם תדורי כאות נפשך ואני אבוא לבקרך לעתים קרובות. ואולם עלי להגיד לך”, הוסיף ואמר, “שהילדים פעוטות נחמדים הם”.

אבל באמצע גילוי־דעת חמור ושקוף זה, שהרצה אותו בנוסח שונה מזה שעלה בדעתו מתחילה, קרץ בעיניו. “הדבר הזה עתיד לזעזע את עצביו החלושים של טימותי. מובטחני שבחור נאה זה וודאי יפתח את פיו וידבר דברים בענין זה!”

דזשון שתקה ולא אמרה כלום. היא היתה רכובה על גב יד־הכורסה שלו והוא לא יכול לראות את פניה שהיו מורמים למעלה מראשו. ואולם פתאום חש בלחיה החמימה שדבקה בלחיו, ומיד הכיר שאין לו מה לחשוש בנוגע ליחס שלה לגבי החדשות שהשמיע לה. והוא התחיל להתעודד ועוז רוח שב אליו.

“מובטחני שתדבקי לאהבה באביך”, פתח ואמר. “הריהו אדם חביב. אין הוא מפליג מעולם בערכם של דברים, אבל נוח הוא ואפשר לחיות עמו בשלום. את תכירי שיש בו מטבעו של אמן וכיוצא בזה”.

ודזשוליון הזקן נזכר בתריסר הציורים בצבעי־מים שהיו סגורים ומוצנעים בחדר־משכבו; עכשיו כיון שבנו עמד להיעשות אדם עשיר, שוב לא נראו בעיניו כל כך עלובים וגרועים כמו קודם לכן.

“ואשר לאם החורגת שלך”, הוסיף ואמר כשהוא מוציא מפיו את המלים האלה בקצת קושי – “הריני מוצא שאשה נעימה היא ואוהבת את דזשו אהבה עזה”. “והילדים”, חזר ואמר – “פעוטות נעימים ומתוקים הם!” דיבור זה היה נוזל מפיו כנגינה דרך כל צידוק־נפשו החגיגי.

אילו היה הדבר גלוי לדזשון, היתה יודעת שהמלים הללו אינן אלא התגשמותה של אותה האהבה הרכה לילדים קטנים, האהבה לכל מה שצעיר וחלש, ואשר לשעבר גרמה לו לעזוב את בנו למענה היא, בהיותה ברייה זעירה ורכה, ועכשיו כשחזר הגלגל הריהי מרחיקה אותה ממנו.

ואולם שתיקתה התחילה להרגיז אותו והוא עמד ושאל בקוצר רוח: “ובכן מה את אומרת?”

דזשון צנחה על הרצפה וישבה לרגליו והתחילה לדבר את דבריה. היא אמרה שהכל יעלה יפה, שאין היא רואה שום קושי בדבר ושהיא לא תשגיח בכל מה שיאמרו הבריות.

דזשוליון הזקן התנודד על מושבו. המ! נמצא שהבריות ישיחו בענין זה! והרי הוא סבור היה, שכיון שעבר על הענין כל כך הרבה שנים שוב לא ישיחו בו! טוב איפוא, אין הוא יכול לשנות דבר! ואף על פי כן אין דעתו נוחה מדרך התייחסותה של נכדתו אל הענין הזה – עליה לתת דעתה למה שיאמרו הבריות!

אבל הוא שתק ולא אמר מה שבלבו. מחשבותיו היו מסוכסכות והפכפכניות יותר מדי ואי אפשר היה לו להביען.

לאו – הוסיפה ואמרה דזשון – היא לא תשגיח בכך; מה לבריות ולענין זה? אלא שיש לה בקשה אחת – ובדברים האלה לחצה את לחיה אל ברכיו, ודזשוליון הזקן הבין מיד שאותה הבקשה לא קטנה היא: כיון שהוא אומר לקנות בית מחוץ לעיר, אפשר שיהי רצון מלפניו – אפשר שיעשה זאת למענה – ויקנה את הבית הנחמד של סומס אשר ברובין היל? אותו הבית כבר נגמרה מלאכתו והוא נאה תכלית הנוי ואיש לא ידור בה עכשיו. הישיבה בבית זה עשויה לגרום נחת ואושר לכולם!

דזשוליון הזקן התעורר והדבר נכנס מיד ללבו והוא שאל אותה: וכי אין “בעל הנכסים” אומר להשתקע בבית החדש שלו? – בכינוי זה רגיל היה עכשיו לכנות את סומס מדי דברו בו.

“לאו” – אמרה דזשון – “הוא לא ישתקע שם; גלוי וידוע לי שלא ישתקע שם!”

מהיכן היא יודעת זאת?

אי אפשר לה להגיד מניין היא יודעת. אבל הדבר כמעט ברי בידה! שלא מן הסברה היא שיצא לדור שם1 מצב־הענינים נשתנה! – אזניה עדיין צללו מדביר אירין אשר אמרה: “עזבתי את סומס! אנה אלך?”

אבל היא החרישה מהם ולא גילתה אותם.

הבה יקנה סבא את הבית הזה ויסלק את התביעה העלובה הזאת, שנתבע פיל שלא בצדק! “קניית הבית תביא טובה לכולנו, והכל – הכל יבוא על מקומו בשלום!”

ודזשון לחצה את שפתיה אל מצחו בחזקה.

ואולם דזשוליון הזקן חלץ עצמו מן הלטיפות והגיפופים שלה ופניו לבשו אותה הצורה של דיין שהיתה מצויה אצלו בשעה שהיה דן בעסקי משא ומתן. הוא שאל אותה: “מה כוונתך בכך? יש דברים בגו – הראית את בוזיניי?”

דזשון החזירה: “לאו. אבל הייתי בדירתו”.

“היית בדירתו מי ליווה אותה לשם?”

דזשון הביטה בפניו הבטה אמיצה. “הלכתי לשם לבדי. הוא נתחייב בדין. אחת היא לי אם בצדק או שלא בצדק. אני רוצה להושיעו; ואני אושיעו!”

דזשוליון הזקן שאל שוב פעם: “הראית אותו?” דומה היה שמבטו חודר ונוקב דרך עיניה של הנערה אל תוך נפשה פנימה.

ודזשון השיבה שוב פעם: לאו; הוא לא היה בבית, חיכיתי לו, אבל הוא לא בא".

דזשוליון הזקן נע על מקומו ניעה של רווחה, היא קמה מעל הרצפה והביטה אליו – כל כך קטנה, קלה ורכה היא, ובכל זאת כמה אמיצה היא ותקיפה בדעתה! ואף על פי שהיה זועף וכועס, לא עלה בידו לסלק מעליו את המבט האמיץ שנתנה בו. ובאותה שעה תקף אותו רגש שהוא נוצח, שהמושכות נשמטו מידו ושהוא זקן ויגע.

“אהה!” פתח ואמר לסוף, “רואה אני שאת מבקשת להסתבך בצרה. הרי כך טיבך ללכת תמיד בדרכך!”

ובאותה שעה קפצה עליו רוח הפילוסופיה המיוחדת לו והוא הוסיף ואמר: “כך היית מיום היוולדך וכך תהיי עד יום מותך!”

והוא, אשר במשא־ומתן שלו עם אנשי מסחר, עם וועדים, עם פורסייטים מכל המינים ועם מי שאינם פורסייטים היה נוהג תמיד לפי דרכו המיוחדת לו, הביט אל נכדתו המרדנית מתוך מורת רוח – משום שהרגיש שיש בה אותה המידה, שהיה מוקיר ומעריץ אותה שלא מדעתו יותר מכל המידות שבעולם.

“וכי יודעת את מה שהבריות מסיחים עליהם?” שאל לאטו.

פני דזשן הסמיקו.

“הן – לאו. הריני יודעת – ואיני יודעת – איני שמה לב לזה!” והיא רקעה ברגלה.

“כסבור אני”, אמר דזשוליון הזקן כשהוא כובש אתעיניו הקרקע, “שאת תהיי כרוכה אחריו אפילו לאחר מיתתו!”

קמה דממה ממושכת ואחר פתח ואמר שוב:

“ובנוגע לקניית הבית הזה – אי את יודעת מה את סחה!”

דזשון אמרה שהיא יודעת. גלוי וידוע לפניה, שהוא יכול לסגל לו את הבית הזה, אם רצונו בכך. אין לו אלא לשלם את דמי שוויו.

“את דמי שוויו! אי את מבינה כלום בענין זה! אני לא אלך אל סומס – שוב אין לי עסק עם פרחח זה!”

“אבל אין לך צורך ללכת אליו; יכול אתה ללכת אל דודי דזשמס. אם אינך יכול לקנות את הבית, אפשר יהי רצון מלפניך לשלם את סכום־התביעה שנתחייב בבית דין? אני יודעת שמצבו קשה עד מאוד – בעיני ראיתי זאת. יכול אתה לנכות את הסכום הזה מכספי שלי!”

דשוליון הזקן מיצמץ בעיניו.

“לנכות מכספך! יפה דיברת! אבל בבקשה ממך, הגידי לי מה תעשי בלי כספך?”

ואולם המחשבה להוציא מיד דזשמס ומיד בנו את הבית התחילה להעמיק את דעתו במסתרים. בבורסא של הפורסייטים שמעו אזניו כמה הערות כלפי הבית, כמה דברי שבח מפוקפקים. אמרו עליו שהוא “אומנותי” יותר מדאי ואף על פי כן אחוזה נאה הוא. אם יצליח להוציא מיד “בעל הנכסים” מה שהיה יקר ללבו, הרי ינצח בכך את דזשמס נצחון גמור ונהדר, ולא עוד אלא שהמעשה הזה ישמש מופת חותך, שיש בדעתו לעשות את דזשו לבעל רכוש וקנין, להשיב לו את מעמדו הקודם ולבצר את מעמדו זה. הנה כי כן ינקם נקמת צדק מכל מי שהיה רגיל לראות את בנו כנידח עלוב ודל שאין לו פרוטה בכיס!

הוא יעיין בדבר, יעיין בדבר! אפשר שידחה את הענין ולא יהא אצלו אפילו בגדר של שאלה; מחיר מופרז לא ישלם בעד הבית מכל מקום, אבל אם המחיר יהיה נוח, אולי יעשה את העסק

אבל הוא לא נכנע ולא גילה מה שבלבו. הוא ישקול את הדבר בדעתו – כך ענה ואמר לדזשון.

ואולם בסתר לבו היה גלוי וידוע לפניו, שאי אפשר לו להשיב את בקשתה ריקם.

 

פרק שמיני: סוֹפוֹ שֶׁל בּוֹזִינֵיי    🔗

כך דרכו של דזשוליון הזקן שלא היה מהיר להחליט דבר; קרוב לוודאי שהיה מאריך לשקול בדעתו את דבר קניית הבית אשר ברובין היל, אלמלא הגידו לו פניה של דזשון בפירוש, שלא תהיה לו מנוחה עד שיקום ויעשה מעשה.

למחרתו של אותו היום עם סעודת הבוקר שאלה אותו לאיזו שעה תזמין מרכבה.

“מרכבה!” קרא כשהוא מעמיד פנים של תם; “למה לי מרכבה? אין דעתי לצאת לשום מקום!”

היא החזירה לו: “אם לא תלך בהשכמה, שוב לא תמצא את דודי דזשמס בבית לפני לכתו אל הסיטי!”

“דזשמס! למה לי ללכת אל דודך דזשמס?”

“בענין הבית”, השיבה בקול מוחלט כל כך, ששוב אי אפשר היה לשים עצמו כאינו יודע.

“טרם החלטתי דבר”, ענה ואמר.

“אבל שומה עליך לעשות זאת! שומה עליך! אהה, סבא – תן דעתך אלי!”

דזשוליון הזקן רטן ואמר: “ליתן דעתי אליך – אני נותן תמיד את דעתי אליך, אבל את אינך נותנת את דעתך אל עצמך; אי את נותנת את דעתך מה המעמסה שאת מעמיסה על עצמך. טוב איפוא, צווי שיזמינו מרכבה לעשר שעות!”

בעשר שעות ורבע העמיד את הסוכך שלו בכּן העשוי לדבר במסדרון הבית אשר בפארק־ליין – מגבעתו ומעילו לא רצה להסיר. הוא אמר לשמש שעליו לדבר עם אדוניו, ובלי לצפות עד הלה יודיע את דבר ביאתו נכנס אל חדר־העבודה וישב שם.

דזשמס עדיין נמצא בחדר־האוכל והיה מסיח עם סומס, אשר בא אל בית אביו עוד לפני סעודת הבוקר. כששמע מי הוא הבא, רטן ברוגז: “תמיהני מה חפצו של זה?”

הוא קם מכסאו.

“ובכן יאפוא”, אמר אל סומס, “אל תהא נמהר במעשיך. ראשית דבר מן הצורך הוא לדעת היכן היא – אני הייתי פונה לשם כך אל סטיינר; יש לו בלשים מומחים במקצוע זה, ואם הללו לא ימצאוה, לא ימצאנה איש”. ופתאום נחה עליו רוח של חמלה מוזרה והוא מילמל בינו לבין עצמו: “אוי לה לברייה קטנה וענייה זו! היך עלה על דעתה לעשות כך!” והוא יצא מן החדר כשהוא נושף בחוטמו.

דזשוליון הזקן לא עמד ממקומו כשראה את אחיו, אלא הושיט לו את ידו והחליף עמו לחיצת־ידים פורסייטית.

דזשמס נטל כסא אחר מאצל השולחן וישב ותמך את ראשו בידו.

“ובכן”, פתח ואמר, “השלום לך? זה ימים רבים שלא ראינוך!”

דזשוליון הזקן לא השגיח בהערה זו.

“השלום לאמילי?” שאל הוא, אלא שלא המתין לתשובה והוסיף ואמר: “באתי אליך לסיח עמך בענין הצעיר בוזיניי. שמעתי שאותו הבית החדש שבנה הריהו בבחינת פיל לבן”.

“איני יודע כלוןם על פיל לבן”, אמר דזשמס, “אלא שיודע אני שנתחייב דין ובוודאי עתיד הוא לפשוט את הרגל”

דזשוליון הזקן נזדרז להשתמש בהזדמנות שבאה לידו.

“אין תימה בדבר!” הסכים לדעת אחיו; "ואם הלז יפשוט את הרגל, הרי סופו של ‘בעל הנכסים’, כלומר של סומס לבוא לידי הפסד ממון. ובכן חשבתי בלבי: מאחר שאין דעתו לדור שם – –

כיון שראה שדזשמס מביט בו הבטה של תמיהה וחשד, מיהר והוסיף: “איני רוצה לדעת כלום; אפשר שיד אירין באמצע – אבל אין זה עסקי. ואולם הנה עלתה מחשבה בלבי לקנות בית בכפר בשביל עצמי,לא הרחק מלונדון, ואם אותו הבית ייטיב בעיני ומחירו יהיה נאות, אפשר שאתן דעתי עליו”.

דזשמס האזין אל דבריו מתוך עירבוביה משונה של ספק, של חשד ושל רווחה. הוא היה חושש שמא יש כאן דברים בגו, אלא שחששה זו נתמעטה מקצתה על ידי שרידי אמונתו המוצקה שהאמין לשעבר בתומתו וביושר משפטו של אחיו הבכור. ולא עוד אלא שהיה דואג שמא שמע דזשוליון הזקן אותו המעשה, והוא נכסף לדעת עד כמה מגעת ידיעתו של דשוליון בענין זה ומניין נודע לו הדבר; אבל יחד עם זה ניצנצה תקוה בלבו, אשר אם הקשר שבין דזשון ובין בוזיניי ניתק לחלוטין, וודאי לא ישתדל זקנה לטובתו של אותו הצעיר ולא יושיט לו יד עזרה. בין כך ובין כך והוא היה מבולבל; אבל כיון שלא רצה לגלות את מבוכתו או להראות עצמו בקלקלתו, ענה ואמר:

“שמעתי אומרים ששינית את הצוואה שלך לטובת בנך”.

איש לא אמר לו את הדבר; הוא אך צירף את העובדה שראה את דזשוליון הזקן בחברת בנו ונכדיו עם העובדה שהוציא את הצוואה שלו מיד מפירמה “פורסייט, בּסטרד ופורסייט”. ומתוך שתי העובדות הללו הסיק מה שהסיק. הוא קלע את החץ אל המטרה

“מי הגיד לך זאת?” שאל דזשוליון הזקן.

“באמת איני זוכר”, אמר דזשמס; “שמותיהם של בני אדם אינם נשמרים בזכרוני – אלא שיודע אני שאדם אחד אמר לי זאת. סומס הוציא על הבית הזה אוצר מלא של ממון; הוא בוודאי לא יאבה ליפרד ממנו אלא במחיר הגון”.

" טוב איפוא", אמר דזשוליון הזקן, “אם סבור הוא שאני אובה לשלם בעדו מחיר מופרז, אינו אלא טועה. אין לי יכולת לבזבז הרבה ממון כמותו. ינסה־נא למכור אותו באכרזה ויראה כמה יטול במחירו. ככל אשר שמעתי אין הבית הזה לפי טעמו של כל אדם!”

גם דזשמס החזיק בסתר לבו בדעה זו, אלא שענה: “הרי זה בית בשביל דזשנטלמן. סומס נמצא עכשיו פה, אפשר רוצה אתה לדבר עמו?”

“לאו”, אמר דזשוליון הזקן, “עדיין לא הגעתי לידי כך וקרוב לוודאי שלא אגיע לידי כך, מאחר שנוהגים עמי בדרך זו!”

דזשמס נתיירא מקצת. כשעשה מסחר והדבר הגיע לידי מספרים של ממש, היה בוטה בעצמו משום שכאן היה לו עסק עם עובדות ולא עם בני אדם; ואולם משא ומתן מוקדם כגון זה היה מרגיז את עצביו – משום שלא ידע מעולם עד היכן עליו ללכת בהצעותיו.

“לאמתו של דבר”, ענה ואמר" “אין הענין הזה מחוור לי כל עיקר. סומס אינו מגיד לי כלום; סבור אני שיסכים לדבר – אין כאן אלא שאלת המחיר”.

“אבל אל יעלה על דעתו לעשות עצמו כגומל חסד עמי!” אמר דזשוליון הזקן כשהוא חובש את מגבעתו לראשו בכעס.

באותה שעה נפתחה הדלת וסומס בא החדרה.

“שוטר בא לכאן”, אמר מתוך חיוך קל על שפתיו, “הוא מבקש את דודי דזשוליון”.

דשוליון הזקן נתן עיניו בו בזעף, ודזשמס אמר: “שוטר? אין לי עסק עם שוטר, אבל אפשר שאתה יודע מה הוא מבקש”, הוסיף ואמר כשהוא מעיף מבט חשדני בדזשוליון הזקן. “סבור אני שעליך לדבר עמו!”

באולם־הקבלה עמד אחד מפקידי המשטרה ועיניו החיוורות־הכחולות הביטו בטימטום מתחת לשמורות הכבדות שלהן אל מערכת כלי־הבית האנגליים העתיקים, שדזשמס קנה אותם במכירה־באכרזה מפורסמה. “את אחי תמצא בחדר זה”, אמר אליו דזשמס.

הפקיד הגיע ביראת־הכבוד את אצבעותיו אל כובעו הגבוה ונכנס אל חדר־העבודה.

דזשמס הביט אחריו מתוך התרגשות משונה.

“סבור אני”, אמר אל סומס, “שעלינו להמתין כדי לשמוע מה הוא מבקש. דודך בא לכאן על עסקי הבית!”

הוא חזר עם סומס אל חדר־האוכל, ואולם נפשו לא מצאה מנוחה.

“ובכן מהו מבקש?” מילמל שוב פעם.

“מי?” שאל סומס. “אותו הפקיד? אין אני יודע אלא זאת, שהוא נשלח הנה מסטינהופ גייט. וודאי אותו השמש ‘הצבוע’ של דודי דזשלויון נתפס בגניבה!”

ואולם למרות מנוחתו שלמראית עין היתה גם נפשו נרגזה בקרבו.

מקץ עשרה רגעים נכנס דזשוליון הזקן.

הוא ניגש אל השולחן ועמד שם דומם כשהוא מושך בשפמו הארוך והלבן. דזשמס הביט אליו בפה פעור – הוא לא ראה מעולם את אחיו שכך יהיה מראהו.

דזשוליון הזקן הרים את ידו ואמר לאטו:

“בוזיניי נפל בהיות הערפל תחת גלגלי מרכבה ונהרג”.

אחר הביט בעיניו העמוקות אל אחיו ואל בן אחיו מלמעלה למטה ואמר: “משערים – שהוא – איבד עצמו לדעת”.

הלסת של דזשמס רעדה ושפלה. “איבד עצמו לדעת! מה גרם לו לכך?”

דזשוליון הזקן השיב קשות: “אלוהים הוא היודע מה גרם לו, אם אתה ובנך אינכם יודעים זאת!”

דזשמס לא השיב דבר.

כל בני אדם בעלי זקנה מופלגה נתנסו בחיים נסיונות מרים. העובר עליהם ורואה אותם כשהם עטופים עטיפות של מנהגים, של עושר ורווחה אינו מעלה מעולם על דעתו שצללים כבדים כאלה השתרעו על דרכם. אין לך זקן מופלג – ואפילו סיר וולטר בנתּם עצמו – אשר המחשבה של איבוד עצמו לדעת לא נתגלתה לכל הפחות פעם אחת בפרוזדור של נפשו; היא עמדה על המפתן והיתה מצפה שתבוא שעתה להיכנס פנימה, אלא שאחד המקרים, פחד עמום או תקוה רבת־מכאובות מנעו אותה מלחדור לפני ולפנים. אדם מן הפורסייטים קשה עליו הוויתור המוחלט על רכוש וקנין. אוי, כמה קשה עליו וויתור זה! לפיכך אך לעתים רחוקות עלול הוא לבצע את המעשה הזה, ואולי אין הוא עלול לכך לעולם. ואף על פי כן אך כפשע היה לפעמים בינו ובין אותו המעשה!

וכך אירע אפילו לדזשמס! עירבוביה של מחשבות טרופות התרגשה עליו באותה שעה, ומתוך עירבוביה זו קרא פתאום: "הרי קראתי אתמול את המעשה בעתון: “אדם שעברה עליו מרכבה בתוך הערפל!' עדיין לא ידעו את שמו!” ומתוך חרדת־נפש העביר את מבטי עיניו מפנים אל פנים. אבל במעמקי לבו התקומם כל אותו הזמן כנגד השמועה על דבר איבוד עצמו לדעת. מחשבה זו לא נתקבלה על דעתו משום שהיתה רעה לעניניו הוא, לעניניו של בנו ושל כל פורסייטי. הוא נלחם בה ומתוך שלפי טבעו היה דוחה תמיד את כל דבר שלא יכול לקבלו בוודאות סופו שהתגבר לאט לאט על פחדו. אך מקרה היה הדבר! אי אפשר שלא היה מקרה!

דזשוליון הזקן הוציאהו מידי הירהוריו.

“מיתתו באה כהרף עין. כל יום אתמול היה מוטל בבית־החולים. לא נמצא אצלו דבר שהעיד עליו מי הוא. הריני הולך לשם עכשיו; מן הראוי שגם אתה ובנך תלכו עמי לשם”.

היום היה יום שקט ובהיר ונאה ודזשוליון הזקן נסע מסטינהופ־גייט עד לפארק־ליין במרכבה פתוחה. הוא נשען לאחוריו אל כרי־הריפוד של המרכבה, עישן את הסיגארה שלו וניהנה מן הקרירות החדה של האויר ומן השאון וההמולה של מרכבות ובני־אדם; ברחובות שבלונדון התרגשה באותה שעה אותה תנועת־החיים הפזיזה והמוזרה, הדומה כמעט לזו של פאריז, אשר ישרה בהם היום הנאה הראשון לאחר תקופה של ערפל וגשם. והוא חש עצמו מאושר במידה שלא היתה כמותה זה כמה חדשים. ההודאה שלו בפני דזשון עברה בשלום; והוא ראה עצמו בימים הבאים בחברת בנו ובייחוד בחברת נכדיו (הוא נדבר עם בנו להיוועד עמו הבוקר בקלוב הוטש־פוטש כדי לסיח עמו שוב בענין זה); ועל כל אלה נוספה עוד ההתרגשות הנעימה שתקפה אותו כשהעלה על דעתו את המלחמה שהוא עתיד להילחם עם דזשמס ועם בעל הנכסים על עסקי הבית ואת הנצחון שעתיד הוא לנצחם

עכשיו סגר את מרכבתו; לבו לא נתנהו לראות את צהלת החיים שברחובות; ולא עוד אלא שלא היתה מן המידה שהבריות יראו פורסייטים נוסעים בלוית פקיד מפקידי המשטרה.

בשבתו במרכבה התחיל אותו הפקיד מדבר שוב על דבר המומת.

“באותו המקום לא היה הערפל כבד כל כך. הרַכָּב אומר, שאותו האדון היתה לו שהות לראות מה שלפניו, אבל דומה שהוא צעד כֵּיוָן לעומת גלגלי המרכבה. הנראה ששעתו היתה דחוקה ביותר; מצאנו בדירתו כמה שטרות של בית ההלוואות במשכון והחשבון החולף שלו בבאנק נתמצה כולו. פרשת המעשה מסופרת היום בעתונים”; ועיניו הקרות והכחולות הביטו אל כל אחד ואחד משלושת הפורסייטים שישבו במרכבה.

דזשוליון הזקן הציץ מן הפינה שלו וראה שפני אחיו נשתנו, מראיהם קדרו והמבע של חיטוט בנפש, המיוחד להם, נתעמק. לשמע דברי פקיד המשטרה נתעוררו שוב פעם כל הספיקות והחששות שבלבו של דזמשס. שעה־דחוקה – שטרי־בית – הלוואה במשכון – חשבון־חולף־בבאנק – שנתמצה! דומה שהמלים הללו, שהיו משמשות לו כל ימותיו כעין קושמאר רחוק, אישרו וקיימו את ההשערה של איבוד עצמו. אותה השערה, אשר מן הצורך הוא לעקרה מלב הבריות בכל מחיר שבעולם. הוא הציץ אל בנו; אבל סומס, שעיניו היו דומות לעיני חולדת־הבר, ישב דומם ובלי נוע ולא הביט אליו. דזשוליון הזקן שיער בנפשו שברית־מגן כרותה בין שני אלה והם יְחַפּוּ זה על זה. ובלבו נתעורר באותה שעה חפץ אדיר לקרוא לבנו שיעמוד לימינו, כאילו הביקור הזה שהלכו לבקר את גופתו של המת, לא היה אלא קרב, אשר אם בנו לא יסייע בידו אנוס יהיה לערוך אותו יחידי ובאין עוזר כנגד שנים. והמחשבה כיצד לסלק ולהרחיק מן המאורע הזה את שמה של דזשון עינתה את מוחו בלי חשך. הרי דזשמס בא בלוית בנו והוא יעזור על ידו! משום מה לא ישלח גם הוא אחרי דזשו?

ומיד הוציא מן הנרתיק את כרטיס־הביקור שו וכתב עליו בעפרון את הדברים האלה:

"בוא תיכף ומיד. הנני שולח לך מרכבה להביאך.

כשיצא מן המרכבה, מסר את הכרטיס ליד הרכב וציווהו לנסוע במהירות גדולה עד כמה שיכול אל הקלוב הוטש־פוטש, ואם מר פורסייט נמצא בקלוב, ימסור לו את הכרטיס ויביאהו לכאן. ואם עדיין איננו שם, יחכה לו עד שיבוא.

הוא עלה לאטו על המדרגה בעקבות האחרים, כשהוא נשען על הסוכך שלו, ועמד רגע אחד כדי לשאוף רוח: פקיד המשטרה אמר: “הרי חדר־המתים. אדוני. אבל המתן־נא מעט”.

בחדר הריק ולבן־הקירות, אשר רק קרן שמש השתטחה לאורך הרצפה שלו המנוקה למשעי, היתה מוטלת דמות אדם מכוסה סדין. הפקיד אחז בידו הגדולה והחזקה בקצה הסדין וחשף אותו. לעיני שלושת הפורסייטים נגלו פנים שתומי־עינים שהביטו אליהם הבטה עיוורת. ושלוש הפורסייטים עמדו משני עברי הפנים שתומי־העינים והעזים האלה והציצו בהם. ההרגשות, הפחדים והרחמים הנעלמים המוטבעים בטבעו של כל אחד מהם עלו וירדו כשם שעולים ויורדים גלי החיים, אשר הקירות הלבנים הללו הפרידו ביניהם ובין בוזיניי הפרדה עולמית. והנטייה הטבעית של כל אחד ואחד מהם, אותה השאיפה המופלאה המניעה אותו להיות נפלֶה ושונה בדרכיו תכלית השינוי מכל אדם אחר, גרמה לו לחשוב מחשבות בדרך המיוחדת לו. וכל אחד ואחד עמד כאן כשהוא מרוחק ומופרש מן האחרים ויחד עם זה קרוב אליהם קרבה סתומה ונעלמה; הוא עמד יחידי בפני המות ועיניו מושפלות מטה ולשונו נאלמה.

הפקיד שאל בלחש:

“המכיר אתה את האדון הזה, אדוני?”

דזשוליון הזקן נשא את עיניו ונענע בראשו. הוא העיף את מבטו אל אחיו אשר ממולו, אל אותה הדמות הארוכה והצנומה, שעמדה כפופה על גבי המת ופניה אדומים ועיניה האפורות מביטות הבטה קפואה; ואחר הציץ אל סומס, שעמד לצד אביו והוא דומם וחיוור־פנים. וכל אותה הטינה שהיתה בלבו כנגד שני אלה כלתה כעשן לנוכח המות. מאין הוא בא – וכיצד הוא בא – אותו המות? מהפיכת פתאום של כל מה שהיה לשעבר; פרישה סמויה לשביל המוליך – להיכן הוא מוליך? מחשכים המכבים את האש הבוערת! כליון אכזרי שכל בני אדם מהלכים לקראתו בעינים פקוחות ובאומץ רוח עד הסוף! והרי אינם אלא רמשים זעירים אשר כמוהם כאין! – ופתאום חלף על פני דזשוליון הזקן ברק־אור, כי סומס התגנב ויצא בחשאי לאחר שלחש באזני הפקיד מה שלחש.

אבל הנה נשא דזשמס את עיניו. מבטו החשדני היה בו משל בקשת־רחמים ומשל תחינה מוזרה ודומה היה כאילו אמר: “יודע אני איני יכול לעמוד בפניך”, והוא מישמש בכיסו והוציא את מטפחתו ומחה את הזיעה מעל מצחו; אחר כפף עצמו מתוך עצבות וחולשה על גבי המת ופנה ויצא במהירות גם הוא.

דזשוליון הזקן עמד דומם כמות ועיניו מכוונות אל המת. במה היה מהרהר באותה שעה? וכי זכר את עצמו ואת הזמן שגם שערות ראשו היו חומות כשל בחור זה המוטל כאן לפניו? וכי זכר את עצמו ואת הזמן, שזה עתה התחיל את מלחמת החיים הארוכה, הארוכה מאוד שהיתה אהובה עליו, את מלחמת־החיים אשר בשביל צעיר זה נסתיימה כמעט קודם שהתחיל בה? וכי היה מהרהר בנכדתו, אשר תקוותיה לא נתקיימו ונכזבו? או באותה האשה האחרת? בכל הזרות שבמאורע הזה ובתמרורי היגון שהוא מעורר? ואולי באירוניה המרה והסתומה אשר בקצו של אדם? צדק! אין צדק לבני אדם, משום שהם הולכים תמיד בחושך!

או אפשר שנחה עליו רוח הפילוסופיה שלו והוא היה מהרהר: מוטב לאדם שיהא נפטר מכל הצרה הזאת! מוטב לו שהכל יסתיים ויחלוף כשם שנסתיים וחלף בשביל העלם הזה…

איש נגע בזרועו.

דמעה פרצה מעיניו והרטיבה את עפעפו. “לא אועיל כאן כלום”, ענה ואמר, “מוטב שאלך מזה. מהר ובוא אלי מיד לכשתהיה היכולת בידך, דזשו”. והוא נפנה ויצא מן החדר בראש מורד.

עכשיו הגיע תורו של דזשוליון הבן לעמוד אצל המת. ובהיותו עומד שם נדמה לו שמסביב לגופתו של זה הריהו רואה את כל הפורסייטים מוטלים מרוחים ובאין רוח חיים. המכה התרגשה במהירות גדולה יותר מדי ובאה בהיסח־הדעת.

כוחות המשמשים בכל טראגידיה – כוחות, שאין לכפור בהם והם פועלים את פעולתם בדרכים עקלקלות עד שהם מגיעים אל המטרה האחרונה שלהם, שיש בה מן הליגלוג והליצנות, התלכדו יחד ופגעו בהלמות רעם בקרבן שבחרו להם והפילו ארצה את כל העומדים מסביב.

על כל פנים כך נדמה לו לדזשוליון־הבן באותה שעה שהוא רואה את כל הפורסייטים מוטלים סרוחים מסביב לגופו של בוזיניי.

הוא ביקש מאת הפקיד לספר לו את המאורע, והלז סח לו את כל הפרטים הידועים בארוכה, כאדם שלא בכל יום באה הזדמנות שכזו לידו.

“ואולם דע לך, אדוני, שדברים בגו ושיש כאן יותר ממה שהעינים רואות. כשאני לעצמי איני מאמין לא במעשה של איבוד עצמו לדעת ולא במקרה גרידה. יתר מכן מתקבלת על הדעת הסברה שהיה לקוי בפיזור־נפש קשה ולא הבחין בדברים אשר מסביב לו. אפשר שהיכולת בידך לברר מעט את הדבר על פי החפצים הללו”.

והוא הוציא מכיסו צרור קטון והניחו על גבי השולחן. הוא פתח אותו בזהירות והוציא ממנו מטפחת של גברת שקצותיה היו הדוקים בסיכה של זהב וונציאני עמום, אשר האבן הטובה שלה נפלה מתוך המשבצת. ריח של סיגליות יבשות נדף ממנה ועלה באפו של דזשוליון־הבן.

“מטפחת זו מצאנו בכיס־החזה שלו”, אמר הפקיד; “השם נגזר מתוכה”.

דזשוליון־הבן השיב מתוך אימוץ־כוח: “חוששני שלא אוכל להועיל לך בענין זה!” ואולם לנגד עיניו הופיעו כמו חיים אותם הפנים שהבהיקו בשמחה ובחרדה עם ביאתו של בוזיניי! בה היה מהרהר באותה שעה יותר מאשר בבתו, יותר מאשר בכל שאר בני משפחתו – בה, אשר עיניה שחורות ורכות ופניה ענוגים ונכנעים, שהיתה מצפה לאדם מת זה, שהיתה מצפה לו אולי גם ברגע זה בדממה ובסבלנות בזוהר החמה.

והוא יצא בלב מלא יגון וצער מבית החולים ושם פניו אל בית אביו והגה ברוחו, שמיתה זו עתידה לערער את משפחת הפורסייטים. מכה זו פגעה בעצם לב האילן האדיר שלהם. למראית עין הרי הם יכולים עדיין לשגשג ולפרוח כקדם ולהתהדר ולהתראות באומץ רוח לעיני יושבי לונדון, אבל מצבת האילן היתה מתה, כי להט הברק אשר הפיל את בוזיניי אכל את לשדה והיא נמשכה כולה. ואת מקומה תירשנה היונקות הרכות, אשר כל אחת ואחת מהן תשמש שומרת ונוטרת של חוש הרכוש והקנין.

“נוי יער־הפורסייטים הטוב והמעולה!” הירהר דזשוליון־הבן בלבו; “אתה מבחר עצי־הבנין של ארצנו!”

ואשר לסיבתה של מיתה זו – וודאי תדחה משפחתו בכל מאודה את ההשערה של איבוד־עצמו, שהיה בו ככדי להבאישה במידה יתירה! הם יאמרו שאין זה אלא מקרה אסון, פגע מפגעי הגורל. אפשר שבמעמקי לבם יהיו סבורים אפילו שיד ההשגחה באמצע ומיתה זו אינה אלא עונש מן השמים – וכי לא סיכן אותו בוזיניי את שני הקנינים שלהם היקרים ביותר, את צרור־הכסף ואת חיי המשפחה? וכך יהיו מסיחים ומספרים ב“אותו מקרה־האסון שקרה את בוזיניי הצעיר”, או אפשר שלא יהיו מסיחים כלל בענין זה – שתיקה יפה לו!

כשהוא לעצמו סבור היה שסיפורו של מנהיג־האומניבוס בדבר האסון הזה מעוט־ערך שהרי אדם, שלבו מלאה אהבה עד כדי שגעון, לא יאבד עצמו לדעת בשל ממון; ולא עוד אלא שבוזיניי לא היה ממין הבריות אשר דוחק־ממון עשוי להעבירם על דעתם. ובכן כפר גם בהשערה של איבוד־עצמו; פני המת ניצבו לנגד עיניו בבירור גדול למדי ואי אפשר היה לו שלא לדחות את ההשערה הזאת. ואולם להאמין שאסון קיפד את חי בוזיניי בעודנו בעצם סערת התאוה שלו – דבר זה נראה לו לדזשוליון־הבן נקלה ועלוב עד מאוד.

אחר חזה ברוחו את ביתו של סומס כפי שהוא עכשיו וכפי שעתיד הוא להיות לאחר מכן. קרן־הברק כילתה את זהרו המסתורי ולא השאיר ממנו אלא עצמות ערומות וביניהן חלל ריק ומלעיג. הבשר שכיסה את מערומי העצמות הללו כלה ואיננו.

דזשוליון הזקן ישב יחידי בחדר־האוכל אשר בביתו שבסטינהופ־גייט כאשר נכנס אצלו בנו. הוא היה מיסב בכורסה הגדולה שלו ומראהו קודר וחולני ביותר. מבטי עיניו תעו לאורך הקירות, ריפרפו על פני התמונות של חיי שלוה התלויות עליהן, נתקלו במצויינה שביניהן “סירות־דוגה הולנדיות עם שקיעת החמה” ודומה היה כאילו היו צופים ומסתכלים בתמיהה בחייו עם תקוותיהם, עם הרכוש אשר רכש ועם המפעלים אשר פעל בהם.

“האתה זה, דזשו?” ענה ואמר. “הגדתי את הדבר לדזשון הקטנה והמסכנה. אבל בזה טרם נגמר הכל. אפשר שתלך אל סומס? סביר אני שהיא היתה הגורמת לכך; אבל לבי דואב בקרבי בהעלותי על דעתי שהיא יושבת כלואה בבית – כולה בודדה וגלמודה”. והוא הרים את ידו הצנומה, המכוסה וורידים תפוחים, וקמץ אותה לאגרוף.

 

פרק תשיעי: אִירִין חְָזְרָה הַבַּיְתָּה    🔗

לאחר שעזב סומס את דזשמס ואת דזשוליון הזקן בחדר־המתים שבבית־החולים, יצא החוצה והתחיל משוטט ללא מטרה ברחובות העיר.

הפגע הטראגי שהתרגש על בוזיניי שינה את פני כל הדברים. שוב לא היה מצוי בקרבו אותו הרגש, שאם יאבד רגע אחד לבטלה ישיא על עצמו אסון; וגם לא ערב את לבו להגיד את דבר בריחתה של אירין לאיש כל זמן שלא נגמרה החקירה והדרישה בדבר מיתתו של בוזיניי.

אותו הבור השכים קום קודם ביאתו של הדוָר והוציא בעצמו את המכתבים מתוך הארגז. ואף על פי שבין המכתבים האלה לא היה אף אחד מאת אירין, בכל זאת השתמש בהזדמנות זו ואמר לנערה המשרתת, שגברתה שוהה עכשיו בנאות־הים ושאפשר שגם הוא ילך לשם ביום השבת ויתעכב שם עד היום השני. על ידי כך הרויח זמן להחליף כוח, זמן לחפש ולבדוק בכל העיר עד שימצאנה.

ואולם עכשיו שמיתתו של בוזיניי – אותה המיתה התמוהה, אשר בשעה שהיה מהרהר בה היה דומה כאילו ננעץ בלבו ברזל מלובן באש וכאילו גולל מעל לבו משא כבד – עיכבה בידו לבצע את זממו ולעשות מעשה, לא ידע כיצד יבלה את היום והיה מהלך ומשוטט בשווקים וברחובות, מציץ בפני כל עובר ושב ואלפי פחדים וחששות עינו את נפשו לבלי הכיל.

ועם שהוא מהלך ונודד ברחובות היה מהרהר באותו האיש, אשר פרשת הנדודים שלו נסתיימה ושוב לא יהא משוטט מסביב לביתו ולא יהא צופה ואורב לו.

לאחר הצהרים כבר ראה ברחובות מודעות המבררות מי היה האיש שנהרג, והוא קנה עתונים כדי לקרוא מה שהם מספרים בענין זה. אילו היתה יכולת בידו היה סותם את פיהם, והוא הלך אל הסיטי והתיעץ שעה ארוכה בחשאי עם בוֹלטר.

בארבע שעות וחצי הלך בחזרה הביתה, וכשעבר על פתח חנותו של דזשובסון פגע בדזשורש פורסייט. הלז הושיט לו עתון ערב ואמר:

“הרי לך! הקראת את המעשה באותו הבוקאנייר האומלל?”

סומס היה כמאובן והשיב בקול דממה: “הן”.

דזשורזש נעץ בו את עיניו. מימיו לא יכול נשוא את סומס, ועכשיו היה נחשב בעיניו אחראי למיתתו של בוזיניי. סומס הוא הוא שהביאו לידי כך – הוא שהביאו לידי כך על ידי אותו המעשה שעשה, הוא שגרם לו להיות מתרוצץ באותו הערב ברחובות מתוך טירוף־דעת.

“עלוב זה”, היה מהרהר בלבו, “היה משוגע מחמת קנאה, היה משוגע מתאות נקמה ולא הרגיש באומניבוס שבא לקראתו באפילת הערפל”.

סומס הוא שגרם למיתתו! משפט חרוץ זה מיללוּ מבטי עיניו של דזשורזש בלשון ברוּרה.

“אומרים שאיבד עצמו לדעת”, אמר לסוף, “נוסח זה אינו נכון כל עיקר!”

סומס נענע בראשו ומילמל: “מקרה אסון הוא”.

דזשורזש קמט את העתון ותחב אותו לתוך כיסו. הוא לא יכול עמוד בפני יצרו לעקוץ את סומס עקיצה חדה קודם שנפטר ממנו:

“המ! ובביתך הכל כשורה? ועדיין לא נתברכת בסוֹמסים קטנים?”

פני סומס הלבינו כשלבים שלפני חנותו של דזשובסון הוא הפטיר את שפתיו כאילו לחריקת שנים ונחפז ועבר על פניו ונעלם.

כשהגיע אל ביתו, פתח את הדלת במפתח שבידו, וכשנכנס בפרוזדור הקטון והמואר, הבחינו עיניו מיד בסוכך עם בית־האחיזה המוזהב אשר לאשתו, שהיה מונח על החיפוי של התיבה. הוא פשט מעליו במהירות את הפרווה שלו ונחפז ובא אל חדר־האורחים.

הווילאות היו פרושים על גבי החלונות ללילה; בקמין היו בוערים בקיעי עץ ארז באש מבהיקה, ולאורה של אש זו ראה את אירין כשהיא ישובת כמנהגה בפינת הספה. הוא נעל בחשאי את הדלת וניגש אליה. היא לא נעה ולא זעה ודומה שלא ראתה אותו.

“ובכן שבת הביתה?” פתח ואמר. “מפני מה את יושבת כאן בחושך?”

באותה שעה נגלו לפניו פניה והנה הם חיוורים וחסרי־תנועה כאילו חדל דמה לזרום בעורקיה, ועיניה נראו גדולות־מידה כעינים הגדולות, הפקוחות והנבהלות של ינשוף.

כולה עטופה בפרווה האפורה שלה התכווצה ונשענה אל כרי הספה והיתה דומה דמיון משונה לינשוף ניצוד הנלחץ בנוצותיו הרכות אל השבכה של כלובו. הזקיפות הגמישה אשר לתארה נתעלמה, כאילו נרעצה קומתה על ידי אימוץ־כוח אכזרי; כאילו לא היה שוב כדאי לה להיות יפה וגמישה וזקופת קומה.

“ובכן שבת הביתה”, חזר ואמר שנית.

היא לא נשאה את עיניה ולא דיברה דבר. זהרורי האש היו מרצדים ומשחקים על פני דמותה הדוממה המוטלה ללא־תנועה.

ופתאום ניסתה לקום, אבל הוא עיכב בידה; עכשיו הבין לרוחה הבנה ברורה.

היא שבה כחיה פצועה פצעי מות, בלי אשר ידעה אנה תפנה, בלי אשר ידעה מה לעשות. מראה גופה העטוף בפרווה הגיד לו את הכל.

עכשיו ידע בבירור שבוזיניי היה מאהבה, ידע שהיא קראה את המודעה על דבר מיתתו – אפשר שקנתה עתון ועמדה בקרן זוית שברחוב וקראה שם את פרשת הידיעה הזאת, כאשר עשה הוא.

ובכן היא שבה מרצון עצמה אל הכלוב, שנפשה כלתה להשתחרר ממנו! וכשעמד על המשמעות האיומה של כל אותו הדבר, תקפה אותו תשוקה להשמיע את קולו ולצעוק: “הוציאי מביתי את גופך השנוא שאהבתי! הרחיקי מנגד עיני את הפנים החיוורים והעלובים, אשר רכים ואכזרים הם – פן אניף ידי עליהם ואכלם! סורי מנגד עיני ואל תוסיפי להיראות לפני לעולם!”

והוא דימה בנפשו כי לשם תשובה על הדברים האלה, שלא הוציאם מן השפה ולחוץ, הריהי קמה והולכת לה כתפושת חלום איום, שהיא מתאמצת להתנער ממנו – קמה ויוצאה החוצה באפלה ובקרה בלי תת אליו לב ובלי להרגיש אפילו במציאותו.

ואז נתן את קולו וקרא, כשהוא חוזר בו מן הדברים שלא ביטא בשפתיו: “לאו! אל תצאי מזה! שבי פה!” והוא הסב את פניו ממנה וישב כמנהגו על כסאו מעבר השני של הקמין.

ושניהם ישבו בדממה ואין דובר דבר.

וסומס היהר בלבו: “כל זאת למה? מפני מה באו עלי כל הייסורים הללו? מה עשיתי? לא בי האשם!”

ושוב פעם הציץ בה. היא התכווצה בפינה וישבה כצפור שנפגעה בירייה והיא גוססת וגוועת: אתה רואה את חזה והנה הוא נושם בכבדות כאילו אפס ממנו האויר, אתה רואה את עיניה העלובות והנה הן מביטות אליך, אל האיש אשר ירה בה, הבטה יגעה ורכה וסמויה, והיא נפטרת מכל מה שיש בעולם מן הטוב והיפה – מן השמש ומן האויר ומבן זוגה. כך ישבו לאור האח המבוערת משני עברי הקמין ישוֹב ודמוֹם.

עשן עצי הארז הבוערים, שריחו היה חביב ביותר על סומס. התחיל חונק פתאום את גרונו עד לבלי הכיל. והוא קם ויצא אל הפרוזדור ופתח את דלתו לרווחה ושאף אל קרבו בצמא את האויר הקר שפרץ מן החוץ. אחר יצא אל הסקווייר בלי מגבעת ובלי מעיל.

לאורך הסורג התגנב ובא לקראתו חתול נפוח־רעב למחצה, וסומס הירהר בלבו: “ייסורים! אימתי יבוא הקץ לייסורים שלי?”

אצל פתח הבית שמעבר השני של הרחוב עמד אדם אחד ממכריו וגרד את הרפש מעל מנעליו ומראהו בשעת גרידה כולו אומר: “אני כאן אדון ואין זולתי!” סומס עבר עליו והלך הלאה.

באויר הזך בקע ועלה ממרחק קול פעמוני בית התפילה, שהוא ואירין באו שם בברית הנשואין; הפעמונים קראו את הבריות לעבודת אלוהים וקול הצילצול שלהם החריש את השאון וההמולה שברחובות. אז תקפה אותו תשוקה עזה ללגום לגימה רבה של יין אשר תקשה את רגשותיו או תצית בקרבו חמת זעם. מי יתן ויוכל להיחלץ מעצמו ומגופו, להיחלץ מתוך מסכת הרקמה, אשר חש מסביב לו בפעם הראשונה בימי חייו. מי יתן ויוכל לציית לקול הקורא בלבו; “תן לה גט פטורין – שלחנה מביתך! היא שכחה אותך. שכך אותה גם אתה!”

מי יתן ויוכל לציית לקול הקורא בלבו: “שלחנה לחפשי ותלך לה – היא נשאה וסבלה ייסורים קשים למדי!”

מי יתן ויוכל לציית לתשוקה שבלבו: “שעבדנה ותהי לך לשפחה – הריהי נתונה בידך!”

או מי יתן ויוכל להיכנע למחשבה שניצנצה פתאום במוחו: “מה בצע בכל אלה?” מי יתן ויוכל לשכוח את עצמו לרגע אחד, לשכוח שכל מה שעשה יש לו ערך, לשכוח אשר אם יעשה מה שיעשה אי אפשר לו בלי קרבן.

אהה, מי יתן ויוכל לעשות דבר מדעת עצמו ולרצונו!

אבל הוא לא יכול לשכוח כלום; הוא לא יכול להשתעבד ולציית לשום קול שבלבו, לשום מחשבה ולשום תשוקה. כל מה שהקיף אותו מסביב היה חמור וצר יותר מדי והוא היה כלוא בו כמו בתוך כלוב שאינו ניתן להישבר.

בקצהו השני של הסקווייר הכריזו נערים מוכרי־עתונים על עתוני הערב וקריאותיהם הצורמות את האוזן התערבו עם קול צלצלי הפעמונים של בית־התפילה.

סומס אטם את אזניו. מחשבה חלפה את מוחו כברק, שאך מקרה הוא הדבר שאירע מה שאירע את בוזיניי ולא אותו – ושאילו פגע בו המקרה היה הוא המוטל מת שם על הקרקע, והיא לא היתה מתכווצת בפינה כצפור שנפגעה בירייה ולא היתה מביטה בעינים כבות כהולכת למות, אלא…

דבר־מה רך נגע ברגליו – החתול נצמד אליהן והתחכך בהן ומלבו של סומס פרצה אנחה, שזיעזעה אותו מקדקוד ראשו ועד כף רגלו. אחר חזר ודמם הכל בתוך החשכה שמסביב. ומתוך חשכה זו ביצבצו לנגד עיניו הבתים, שחלונותיהם היו מוארים ואשר דומה היה כאילו מציצים בו ותוהים – בית בית עם הבעל והאשה אשר בו, בית בית והמעשה הטמיר והנעלם שלו – מעשה באושר ונחת או בצרה וויגון

* * *

ופתאום ראה והנה פתח ביתו של עצמו היה פתוח ואדם עומד בו ודמותו מחשיכה כנגד המאור שבפרוזדור וגבו מופנה החוצה. דבר־מה צבט את לבו והוא התגנב בחשאי ועמד מאחוריו.

בעד הפתח ראה את הפרווה שלו, שהיתה מושלכה על כסא־האלוֹן העשוי מעשה־פיתוחים, את השטיחים הפרסיים, את גביעי־הכסף ואת קערות־החרסינה, שהיו ערוכות שורות שורות לאורך הקירות שבפרוזדור ואת האיש הזר שעמד שם.

והוא שאל אותו קשה: “מה לך פה אדוני?”

האיש הפנה אליו את פניו. זה היה דזשוליון־הבן.

“הפתח היה פתוח”, ענה ואמר. “האוכל לדבר עם רעיתך רגע אחד? שולחתי אליה להגיד לה דבר”.

סומס הביט בו הבטה משונה מן הצד.

“אשתי אינה יכולה לקבל שום אדם”, מילמל עזות.

דזשוליון־הבן ענה רכות: “לא אעצור אותה אפילו רגע אחד”.

סומס נדחק ועבר ממנו והלאה וחסם בפניו את הדרך.

“היא אינה יכולה לקבל שום אדם”,חזר ואמר שוב פעם.

דזשוליון־הבן העיף את מבטיו והציץ אל ירכתי הפרוזדור, וסומס פנה והציץ לשם גם הוא. בפתח של חדר־האורחים עמדה אירין – עיניה קודחות באש זרה, שפתיה פתוחות וידיה פשוטות. למראה שני הגברים כבה ברק האור שעל פניה; ידיה רפו וירדו לשני צדיה והיא עמדה תחתיה כפסל אבן.

סומס חזר לאחוריו ועיניו פגעו בעיני האורח, ולמראה מבט העינים הללו התמלט מפיו קול כקול חריקת־שנים. שפתיו נתכווצו וכעין בבואה של חיוך עברה עליהן.

“הבית ביתי”, ענה ואמר. “הריני מטפל בענינים שלי בעצמי. כבר אמרתי לך פעם אחת – והנני חוזר ואומר לך שוב פעם, שאין אנו נדרשים לשואלינו”.

והוא הגיף בפני דזשוליון־הבן את דלת הבית בכוח.