פרק ביניים: שִׁלְהֵי קַיִץ    🔗

“אָכֵן קָצֵר זְמַן הַקַּיִץ וְלאֹ יִמָּשֵׁךְ”

וו. שכספיר

א

ביום האחרון של חודש מאי, בראשית שנות התשעים, סמוך לשש שעות בערב, ישב דזשוליון הזקן תחת עץ־האלון שלפני הסוללה של ביתו אשר ברוֹבּין היל. הוא לא רצה לפרוש מהדרי התפארת של השעות שלאחר הצהרים עד שהיתושים יתחילו לעקוץ אותו. הוא החזיק זנב־סיגארה בידו השחומה, אשר גידיה הכחולים היו בולטים ומבצבצים ואצבעותה היו מגדלות צפרנים ארוכות — המנהג של צפרנים משופות וממורטות נתקיים בידו מן הימים הראשונים של תקופת וויקטוריה, בזמן שהמהדרים היו מונעים עצמם מנגוע בדבר אפילו בראשי האצבעות, ומידה זו נחשבה למידת דרך ארץ נאה ביותר. מצחו הקמור, שפמו הארוך והלבן, לחייו הרזות וסנטרו הארוך והצנום היו מוגנים מפני זהרי החמה שבשיפולי המערב על ידי מגבעת־פאנאמה ישנה וחומה. רגליו היו מורכבות זו על גב זו ועל כל מנהגו בשעת הישיבה היתה שפוכה שלוה של קורת רוח ומין הידור ונוי שאי אתה מוצא אלא באדם זקן, הרגיל לזרוק בכל בוקר אוֹ־דֶה־קוֹלוֹן על מטפחתו. לרגליו היה רובץ כלב חום־לבן ועוטה שערת צמר, שהיה משתדל להיות דומה במראהו לכלב כפרי — הלא הוא הכלב בלשאצר; האיבה המסותרה שהגו זה לזה לשעבר נהפכה במרוצת השנים לידידות רבה. סמוך לכסאו עמדה נַדנדָה ועליה ישבה אחת הבובות של הוֹלי — “אליס הרמאית” שמה – שגופה היה מוטה על רגליה וחוטמה העגום היה חבוי בתוך השמלה התחתונה שלה. היא היתה תמיד שנואה ונזופה, ולפיכך לא חששה כלל לדרך ישיבתה. מתחת לעץ האלון השפיל וירד כר־הדשא מעל למורד התלולית והשתרע עד למטעה של שרכי ומעבר למטעה זו נמשכו שדות, ששפלו וירדו עד הבריכה, צמחה החורשה ונתגלתה אותה המראַה “הנאה, המופלאה” – אשר סוויתין היה מסתכל בה מתחת לאלון זה עצמו לפני חמש שנים, כשבא הנה עם אירין לסייר את הבית. דזשוליון הזקן שמע את פרשת מעשה־הגבורה של אחיו, שמע את פרשת המסע ההוא, שזכה לפרסום גדול ב“בורסא” של הפורסייטים. סוויתין! אשתקד בחודש נובמבר פרש הבחור הזה ומת, ועדיין לא מלאו לו אלא שבעים ותשע שנים; מיתתו עוררה מחדש את הספק, שנתעורר בפעם הראשונה בשעה שהדודה אַן נפטרה מן העולם, את הספק אם באמת עלולים הם הפורסייטים לחיות לעולם. הוא מת! ועכשיו לא נותרו בחיים אלא דזשוליון ודזשמס, רודזשר וניקולאס וטימותי, דזשוליה והסטר! ודזשוליון הזקן היה מהרהר בלבו: “הריני בן שמונים וחמש! איני חש ומרגיש בכך – אלא בשעה שמתרגש עלי אותו המכאוב!”

הוא היה בודק ומפשפש באוצר הזכרונות שלו. הוא לא הרגיש בזקנתו מזמן שקנה לו בית ביש־גד זה מיד בן אחיו סומס והשתקע כאן ברובין היל לפני שלוש שנים. דומה היה שעם כל אביב הולך הוא הלוך ונעשה צעיר ביותר מזמן שהיה חי בנאות־השדה עם בנו ועם נכדיו – עם דזשון והפעוטות, דזשולי והולי, שנולדו לבנו מאשתו השניה; מזמן שהיה חי כאן בריחוק מקום משאונה והמונה של לונדון ומקירקור ה“בורסא” של הפורסייטים, כשהוא חפשי מכל הישיבות של וועדי־החברות שלו ושרוי בתוך אטמוספירה נעימה שאין בה עמל ויגיעה אלא תענוגות בלבד, וכשהוא כולו עסוק בשיפור הבית ובהשבחת השדות ובטיפול בהולי ובדזשולי עם מערכי רוחם אשר חליפות ותמורות להם. כל המרירות והיסורים שנצטברו בלבו במרוצת המעשה הטראגי של דזשון, של סומס, של אשתו אירין ושל בוזיניי, שארך ימים רבים, כבר חלפו ועברו זה כמה. אפילו דוזשון התגברה סוף סוף על תוגת־נפשה – וראיה לדבר היא אותה הנסיעה להישפאניה שנסעה עכשיו עם אביה ועם אמה החורגת. מנוחה משונה וגמורה השתררה כאן לאחר שיצאו; הוא מדושן עונג ונחת, ואף על פי כן הריהו חש ריקנות בלבו משום שבנו אינו פה עמדו. דזשו היה לו מעכשיו אך נוחם לנפש וגרם לו כל הימים אך קורת רוח – נער חביב ונעים הוא מאין כמוהו! ואולם נשים, אפילו הטובות שבהן, כך דרכן שהן פוגעות פגיעה כל שהיא בעצביו של אדם, פרט בזמן שהוא מביע להן רגשי חיבה והערצה.

ממרחקים בקע ועלה קול קריאתה של הקוקיה; על הבוקיץ הראשון שבשדה עמדה יונה והשמיעה את ההגה שלה, ומה רבה ועצומה שפעת המרגניות והאַרְזָפים שצצו לאחר קציר־השחת האחרון! והרוח נשבה מפאת דרומית – אויר נעים ומבושם! הוא שמט את מגבעתו אל ערפו והניח לחמה להשפיע את זהרה על סנטרו ועל לחיו. הוא לא ידע משום מה, אבל היום חש צורך בחברת אדם – חש צורך להביט בפנים נאים. הבריות מתנהגים עם הזקנים כאילו שוב אין להם שום מאוויים ואינם מבקשים דבר. מימיו לא התרגשו עליו מחשבות, שהיו כל כך רחוקות מן הפילוסופיה של הפורסייטים כאותן שהגה היום. הוא היה מהרהר: “אין אדם מוצא את סיפוקו לעולם! חושש אני שאפילו בשעה שאדם קרוב אל קברו קירבה יתירה עדיין הוא מחַמֵד ומתאוה דבר!” כאן על פני חוץ – רחוק מן הטרדות של העסקים – היו הנכדים שלו והפרחים והאילנות והצפרים שבאחוזה הקטנה שלו, ואין צריך לאמור השמש והירח והכוכבים שממעל להם, אומרים אליו יומם ולילה: “שומשום היפתח!” והשומשום נפתח – אפשר שהוא עצמו לא ידע עד כמה. הוא היה תמיד נוח להתפעל ממה שהתחילו קוראים לו עכשיו בשם “טבע”, היה נוח להתפעל ממנו בכל נפשו ומאודו וכמעט מתוך רגש דתי, אף על פי שמימיו לא זנח את מנהגו לקרוא לשקיעת חמה “שקיעת חמה” ולמראה־נוף “מראה־נוף”, עד כמה שהחזיונות הללו לא היו מסעירים את לבו עד למעמקיו. ואולם עכשיו הגיע הדבר לידי כך שהטבע גרם לו מכאוב, פשוטו כמשמעו. בכל יום מן הימים השלוים האלה, המלאים זוהר וההולכים ומאריכים, היה מהלך ומשוטט כשהוא מחזיק בידו את יד דזשולי וכשהכלב בלשאצר רץ לפניו ותר ומחפש מה שלא מצא לעולם; הוא היה מהלך ומסתכל איך השושנים מתפתחות, איך עצי הפרי שלאורך הגדר מוציאים פקעים, איך זהרי החמה מזהיבים את עלי האלונים ואת העצים הרכים אשר בחורשה, איך עלי חבצלות־המים מתפשטים ומתנוצצים ושבלי־הכסף הרכות של שדמת־החטה היחידה מתנופפות ומתבוססות בשפעת האורה; הוא הי המהלך ומקשיב לקול הזרזירים, לרננת החוגות במרומי האויר ולקול הפרות השחומות־הבהירות המעלות גירה כשהן מכשכשות לאטן בזנבותיהן; ובכל יום מן הימים הנאים האלה היה לבו עליו דוי מעט מרוב אהבה אל כל החמודות הללו ואולי מתוך שהרגיש במעמקי נפשו, שלא יוסיף להתענג עליהן ימים רבים. ומחשבה היתה מנקרת במוחו שיבוא יום– אולי טרם תעבורנה עשר שנים, ואולי טרם תעבורנה אפילו חמש שנים– וכל העולם הזה ילקח ממנו קודם שיכלה בקרבו הכוח לאהוב אותו, והדבר נראה לו כעוֶל המאפיל את שמי חייו. אם יהי דבר־מה לאחר שיתמו החיים הללו, מובטח הוא שאותו הדבר לא יהיה מה שלבו מתגעגע עליו –: לא רובין היל ולא פרחים ולא צפרים ולא פנים נאים – אשר גם עכשיו מועטים הם המסובים יותר מדי! כל מה שהלך והזקין כן רבה מורת רוחו כנגד כל מיני רמאות ותעתועים; האדיקות הדתית, שהתגדר בה למראית עין בשנות הששים לימי חייו, כשם שהתהדר בפיאות־זקן מתוך גסות רוח בלבד, כבר נסתלקה ממנו זה כמה ושוב לא היה מעריץ אלא שלושה דברים בעולם: יופי, הנהגה ישרה ורכוש וקנין; והגדול והנעלה שבהם היה עכשיו בעיניו רק היופי בלבד. לבו היה פתוח כל ימיו לכל מיני ענינים שבעולם וגם כיום עדיין היתה הקריאה ב“טיימס” חביבה עליו, אלא שעלול היה להניח את העתון הצדה בו ברגע ששמעו אזניו קול שירת הקיכלי. הנהגה ישרה – רכוש וקנין – הדברים הללו יש שהיו מייגעים אותו; אבל הקיכלים ושקיעת החמה לא היו מייגעים אותו לעולם, אלא היו מעוררים בלבו הרגשה חרדה כאילו לא היו מספיקים לו כל צרכו. הוא ישב והציץ בזוהר השָלֵו של ראשית הערב ובפרחים הקטנים, המוזהבים והלבנים שעל כר הדשא, ומחשבה ניצנצה בלבו: מזג־האויר הזה דומה לנגינה של “אוֹרפיאוּס”, ששמע זה לא כבר בבית האופירה אשר בֶקוֹונֶט גארדן. הרי זו יצירה יפה, לא כיצירותיו של מאירבּאר, וגם אינה דומה בכל אפילו ליצירותיו של מוצארט, אבל אפשר שהיא נעימה מהן לפי דרכה. הרי זה דבר קלאסי משל תור הזהב, מלאכה נקייה ובשלה, ואותה המזמרת ראווֹלִיי “הריהי ראויה כמעט להימנות על המזמרים שבימים מקדם” – כזה היה השבח הגדול ביותר המצוי באוצר־השבחים שלו. געגועיו של אורפיאוס על היופי שאבד לו, על אהבתו שירדה שאולה, כדרך היופי והאהבה להסתלק ולהעלם מחיי האדם, – הגעגועים הללו, שהיו ממלאים את המנגינה הנפלאה והיו מנהמים ומרטטים בכל צליל מצליליה, ריפרפו גם עכשיו בתוך הדרי היופי של הטבע שנתגלו בערב זה. והוא פגע בלי־צדיה בקצה הנעל שלו, שסולייתה היתה של שַעַם וצדיה היו עשויים גומי, בצלעותיו של הכלב בלשאצר; הכלב הקיץ משנתו ומיד התחיל לפשפש בגופו ולצוד את הפרעושים שלו, שכן אף על פי שלא היו חושדים בו כלל שמצויים אצלו היצורים הללו, הרי הוא גופו לא היה מובטח בזה כלל. משגמר להתחכך, עמד ושיפשף את מקום החיכוך אל הסוֹבָך של בעליו ואחר חזר ורבץ והניח את סנטרו על הנעל שזיעזעה אותו ממנוחתו. ופתאום נזכר דזשוליון הזקן בפנים שראה לפני שלושה שבועות בבית האופירה – הלא הם פניה של אירין, אשתו של בן־אחיו היקר סומס, בעל הנכסים! אף על פי שלא נפגש עמה מזמן ה“מסיבה” שנערכה בביתו הישן אשר בסטנהוֹפ גייט לכבוד האירוסין שנארסה נכדתו דזשון, לרוע מזלה, עם אותו הצעיר בוזיניי, בכל זאת הכיר אותה מיד משום שחנה היה תמיד גדול בעיניו – אשה נאה היא עד מאוד. הוא שמע שלאחר מיתתו של בוזיניי, שהיא התנתה עמו אהבים בעבירה, עמדה ועזבה מיד את שראה את פניה מן הצד בשבתה בשורה שלפניו, היא היא שהזכרתו בפעם הראשונה שעודנה בחיים. איש לא דיבר עליה מעולם דבר. ואולם דזשו סיפר לו פעם אחת מעשה – שהרתיח את דמו בקרבו. כמדומה לו שהנער שמע את הדבר מפי דזשורזש פורסייט, שראה את בוזיניי בתוך הערפל בו ביום שעברה עליו המרכבה והוא נהרג – דבר שהיה בו כדי להסביר את סיבת טירוף דעתו של אותו הבחור – מעשה שעשה סומס לאשתו – מעשה מכוער ומגונה. דזשו עצמו ראה אותה באותו היום אחר הצהרים, לאחר שהידיעה על מיתתו של בוזיניי כבר נתפרסמהּ בקהל; הוא ראה אותה אך רגע אחד, ומה שדיבר עליה נחרת בזכרונו של דזשוליון הזקן לעולם – “כולה נבוכה ואבודה היא”, אמר עליה דזשו. וביום שלאחריו הלכה לשם דזשון – היא כבשה את רגשותיה והלכה לשם, והנערה המשרתת סיפרה לה מתוך בכייה איך התגנבה גברתה בחשכת הלילה מן הבית ונעלמה. אכן מעשה עגום הוא אותו המעשה! אך דבר אחד היה וודאי: ידו של סומס קצרה להביאה שוב פעם ברשותו ולהשיבה אליו. הוא היה דר בברֵייטְן והיה נוסע יום יום ללונדון, הנה ושוב – כך יפה לו לבעל־נכסים זה! כך היה טיבו של דזשוליון הזקן: כיון שאדם היה שנוא עליו – ובן אחיו זה היה שנוא עליו ביותר – שוב אי אפשר היה לו לעקור את השנאה מלבו. הוא עדיין נזכר היטב ברגש של רווחה שמילא את לבו בשעה שהגיעה אליו השמועה שאירין ברחה ונעלמה. אכן איומה היתה המחשבה שהיא כלואה ושבויה באותו הבית, אשר וודאי שבה אליו לרגע לאחר שקראה ברחובות את הידיעה על “המיתה הטראגית של אדריכל”, – שבה אליו כחיה פצועה החוזרת למאורה שלה. וכשראה את פניה באותו ערב בבית־האופירה, השתאה אליהם הרבה – הם היו יפים מכפי שהיו קבועים בזכרונו, אלא שנדמו למסכה שהעלימה את החיים החבויים מאחריה. עדיין אשה צעירה לימים היא – אפשר בת עשרים ושמונה. מי יודע! וודאי יש לה עכשיו מאהב אחר. וכשעלתה על דעתו מחשבה רעה זו – כי נשים נשואות אסור להן לאהוב פעמיים, שכן אפילו פעם אחת הריהי יותר מדי – סלדה רגלו למעלה ועמה יחד סלד גם ראשו של בלשאצר. הברייה הנבונה עמדה על רגליה והציצה בפני דזשוליון הזקן. “נלך לטייל?” נראה כשואל; ודזשוליון הזקן ענה ואמר: “בוא ונלכה, סבא!”

הם הלכו לאטם, כדרכם, ועברו בין הדרי התפארת של התּיאוֹת והמרגניות ונכנסו אל תוך מטע השרכים. המטע הזה, שגידוליו היו עדיין מועטים, הותקן בכוונה למטה משטח כר־הדשא, כדי שיעלה את צמחיו עד לשטח הכר ומתוך כך יעורר בלב הרואים את הרושם של חוסר־שיווי וסדר, שהוא דבר חשוב ביותר בנטיעת גן ועריכתו. הסלעים והעפר שבין הנטיעות היו אהובים על הכלב בלשאצר, שהיה מוצא שם לפעמים חפרפרת. דזשוליון הזקן היה עובר תמיד דרך המטע שעדיין אל היה נאה כלל; והוא היה מהרהר לעתים קרובות: “עלי לקרוא לגנן וַאר שיבוא ויראה את הנטיעות; הריהו ידען גדול מן הגנן ביטש”. כי כך דרכם של צמחים שהם טעונים טיפול מעולה על ידי מומחה גדול, כדומה לבתים ומיחושיהם של בני אדם. כאן היו מצויים הרבה חומטים וכשהיה מטייל בלויית נכדיו, היה מורה לעתים בידו על האחד מהם וסח להם את המעשה בנער הקטן, אשר שאל פעם אחת את אמו: “כלום יכולים השזיפים להלך, אמא?” “לא, בני”. “אם כן וודאי בלעתי אל קרבי חומט עבה”. וכשהילדים קפצו למעלה ותפסו את ידו מרוב חלחלה כשהעלו על דעתם איך החומט העבה צנח וירד דרך גרונו של אותו הנער, מיצמץ בעיניו מהנאה. הוא יצא מתוך מטע־השרכים ופתח את שער הגדר, אשר הוליך אל השדה הראשון, שהיה כברת־אדמה רחבת־ידים הדומה לפארק; משדה זה הופרשה על ידי מחיצת־לבנים חלקה אחת לשם גינת־ירק. דזשוליון הזקן פסח על הגינה, שלא היה בה כדי למשוך את לבו באותה שעה, וירד מעל הגבעה ושם פניו אל הבריכה. הכלב בלשאצר, שהיה ידוע לו ששני עכברני־מים דרים שם, קפץ ורץ בראש מתוך אותו ההילוך המיוחד לגלב זקן המהלך יום יום באותה הדרך עצמה. כשהביע דזשוליון הזקן אל שפת הבריכה, עמד תחתיו וראה והנה חבצלת־מים אחרת נפתחה מיום אתמול; הוא יַראה אותה מחר להוֹלי, לאחר ש“החביבה הקטנה שלו” תתגבר על קילקול־הקיבה שגרמה לה אכילת עגבנית בסעודת הבוקר – שכן המנגנון הפנימי הקטן שלה היה ענוג ביותר. עכשיו כיון שדזשולי היה לומד בבית הספר – זה היה “זמן־הלימוד” הראשון שלו – היתה הולי מצויה בחברתו כמעט כל היום, ומאחר שנעדרה ממנו היום, היה מיצר ביותר. ולא עוד אלא שחש היום אותו המכאוב, שהיה מטריד אותו בימים האחרונים לעתים קרובות – משיכה קלה בצדו השמאלי. הוא הפנה את פניו והציץ אל הגבעה. אכן בית זה, שבנה אותו בוזיניי האומלל, יצירה נאה היא באמת; אילו היה חי, וודאי היה מגיע לידי מעמד מעולה! ואיה, איפה הוא עכשיו? אפשר שרוחו עדיין משוטטת כאן, במקום שפעל את פעולתו האחרונה, ובמקום שהתרגש מעשה־האהבה הטראגי שלו? או אפשר שרוחו של פיליפ בוזיניי נמוגה ונבלעה בתוך מרחבי תבל כולה? מי יכול להגיד את פשר התעלומה הזאת? – הוי, איך ליכלך כלב זה את רגליו בבוץ! – והוא פנה ואחז את דרכו אל החורשה. כאן פרחו פרחי־פעמונים נחמדים מאין כמוהם, והוא ידע שם כמה מקומות שהפרחים הללו היו מתנוססים ומכחילים בריחוק מזהרי החמה והיו דומים לפרורי־שמים זעירים שנפלו ממרום לבין האילנות. הוא עבר על פני רפתי הפרות ובתי־התרנגולות, שהוקמו שם והלך במשעול צר ונכנס אל תוך עבי שתילי האילנות הרכים על מנת להגיע אל אחד המקומות שפרחי־הפעמונים היו גדלים שם. בלשאצר, אשר רץ לפניו שנית, השמיע קול נהמה חרישית. דזשוליון הזקן נגע בו ברגלו, אבל הכלב עמד תחתיו בלי־נוע באמצע הדרך, שנחסמה על ידו לאין מעבר, ושערותיו התחילו מזדקפות וסומרות לאטן על גבו הצמרני. אם משום נהמת הכלב ומראה שערותיו שסמרו או מפני הרגש המתגנב לבבו של אדם ביער, בין כך ובין כך וגם דזשוליון הזקן חש מין צמרמורת שחלפה באותה שעה את גבו. והוא הלך הלאה והגיע אל המקום ששם פנה המשעול הצדה; שם היה מוטל גזע־עץ ישר מכוסה אזוב ועליו ישבה אשה. פניה היו מוסבים לעבר אחר, ודזשוליון הזקן הירהר בלבו באותה שעה: “אסור היה לה ללכת בדרך זו – עלי להדביק לוח ועליו הכתובת ‘דרך אסורה’!” והנה הפנתה האשה את פניה אליו. הוי, אב רחום שבשמים! הלא הם הפנים אשר ראה בבית־האופירה – הלא זו היא האשה, שהיה מהרהר בה זה עתה! ברגע זה של מבוכת דעתו ראה את הכל ראייה מטושטשה, כאילו הופיעה לנגד עיניו רוח – פעולת־דמיון משונה, שאולי נתעוררה בו למראה ברק אור החמה שהחליק על פני שמלתה הסגולה־האפורה! והנה קמה ועמדה לפניו ושפתיה היו מחייכות וראשה היה מוטה קצת הצדה. ודזשוליון הזקן הירהר בלבו: “כמה נאה היא!” היא לא דיברה דבר וגם הוא שתק כמותה; ומתוך רגש של הערצה הבין פתאום את סיבת שתיקתה. וודאי הביא אותה לכאן אחד הזכרונות הכרוכים במקום זה, והיא לא רצתה להעלים את הדבר על ידי אמשׁלה נהוגה במקרים שכאלה.

“הזהרי לבל יגע הכלב בשמלתך”, פתח ואמר; “רגליו מלוכלכות. גש הנה, אתה!”

ואולם הכלב בלשאצר קפץ ורץ אל האורחת, וזו גחנה אליו והחליקה בידה את ראשו. דזשוליון הזקן נזדרז ואמר:

“ראיתיך זה לא כבר בערב בבית־האופירה, אבל את לא הרגשת בי”.

“לא כן הדבר! גם אני ראיתיך”.

הוא חש בדבריה כעין חנופה דקה, כאילו הוסיפה ואמרה: “וכי סבור אתה שיכול אדם שלא להרגיש בך?”

“הרי הם כולם עכשיו בהישפאניה”, ענה ואמר בלשון חטופה. “אני הנני כאן יחידי; זה לא כבר נסעתי העירה לשם ביקור האופירה. אותה ראווֹליי מזמרת נאה היא. כבר ראית את רפתי־הפרות?”

מתוך סיטואציה רבת־מסתורין זו שהיה בה כמעט כדי להרעיש את הלב, פנה על פי רגש אינסטינקטיבי אל אחוזת קנינו, והיא היתה מהלכת לצדו. גופה היה מתנודד תנודה קלה בהליכתה. כדרך הילוכן של הנשים הפראנציות הנאות ביותר; וגם תלבשתה היה בה מעין הגוון האפור הפראנצי. הוא הבחין שנים או שלושה חוטי־כסף בשערה שעינו כעין העינבר ושהיה משמש קונטראסט מוזר לעיניה האפלוליות ולפנים הלבנים כשן. עיניה החומות כקטיפה העיפו בו פתאום מבט צדדי, שהטיל חרדה בלבו. דומה היה שמבט זה בא ממעמקים וממרחק, כמעט מעולם אחר, או מכל מקום בעיניו של אדם שאינו בן־בית בעולם זה. והוא פתח ושאל שלא במתכוון:

“היכן את דרה כעשיו?”

“הריני גרה בדירה קטנה בפרוור טשֶלסי”.

הוא לא רצה לדעת במה היא עוסקת, לא רצה לדעת דבר על אודותיה, ואף על פי כן הפליט מפיו את המלה הקשה לשמוע:

“לבדך?”

היא ניענעה בראשה. הידיעה הזאת הניחה את דעתו. ומחשבה עלתה על לבו, שאלמלי היה רצון כל שהוא מלפני הגורל כי אז היתה היא בעלת החורשה הזאת והיתה מראה את רפתי־הפרות לו, שלא היה כאן אלא אורח הבא לשם ביקור.

“כל הפרות הללו הרי הן פרות של אַלדֶרְנִי”, אמר מתוך מילמול, " הן נותנות חלב מן המובחר. פרה זו הריהי ברייה נחמדה. הו, מֶרטְל!"

הפרה השחומה, שעיניה היו רכות וחומות כעיני אירין, עמדה דומם ובלי־נוע, כי זה לא כבר חלבו אותה. היא פנתה אליהם והציצה בהם בקצות עיניה המזהירות, הרכות והליצניות ומעל שפתיה האפורות טיפטף חוט של רוֹק אל התבן שלמטה. ריח של שחת, של שֶׁנֶף ושל נשדוֹר היה נודף בחלל הרפת הקרירה השרויה בדימדומים. דזשוליון הזקן פתח ואמר: “היוותרי פה וסעדי עמי. אצוה להביאך הביתה במרכבתי”.

הוא הבחין בה, שמלחמה מתרגשת בנפשה; ואין תימה בדבר, מאחר שתקפו עליה זכרונותיה. אבל הוא היה זקוק לחברתה; פנים נאים, דמות החמדה – כולה יופי! הוא היה שרוי יחידי כל אותן השעות שלאחר הצהרים. עיניו וודאי הביעו את כליון נפשו והיא הרגישה בהן וענתה ואמרה: “יישר כוחך, דודי דזשוליון. לו יהי כדבריך”.

הוא שיפשף את ידיו זו בזו מתוך הנאה ואמר:

“שׁפּיר! הבה נעלה למעלה!” והם עלו לאטם אל השדה והכלב בלשאצר רץ לפניהם. החמה הבהיקה את אורה בפניהם, והוא ראה עכשיו לא רק את חוטי־הכסף ההם אלא גם קוים זעירים, שהיו עמוקים עד כדי להבליט את יפיה בליטה של מטבע הטבוע יפה – מראיה היה כמראה אדם החי את חייו בפני עצמו בלי לשתף בהם אדם אחר. “הריני להוליך אותה דרך הסוללה”, הירהר באותה שעה בלבו, “אין לי לנהוג בה כדרך שנוהגים באוח מצוי”.

“מה את עושה כל היום?” שאל אותה.

“הנני מלמדת נגינה; וחוץ מזה הריני מתעסקת עוד בדבר אחר”.

“עבודה!” אמר דזשוליון הזקן ונטל את הבובה מתוך הנדנדה והחליק את שמלה השחורה שלה. אין דבר טוב ממנה בעולם, האין זאת? אני איני עושה עכשיו דבר. וטוב ויפה לי. ובמה את מתעסקת עוד?"

“הריני משתקדת להמציא רווחה לנשים שבאו לידי תקלה”. דזשוליון הזקן לא עמד מיד על כוונת הדברים. “לידי תקלה?” חזר על דבריה. ופתאום נתחוור לו מתוך חרדה שהיא מכוונת לאותו הדבר עצמו, שגם הוא היה מביע אותו בלשון זו. היא היתה מושיעה לנשים מבנות מינה של מרים המגדלית המצויות בלונדון! כמה מייגע ואיום הוא טיפול כזה! ומאחר שסקרנותו גברה על הבחילה שבנפשו עמד ושאל:

“כיצד את מושיעה אותן? מה את עושה לטובתן?”

“לא הרבה. אין לי ממון מיותר להוציאו אני יכולה אך לשתף עצמי בצערן ולתת להן לפעמים מעט רוֹכל”.

דזשוליון הזקן שלח שלא מדעתו את ידו אל הארנק שלו. ומיד נחפז ושאל:

“ואיך את מוצאה אותן?”

“הנני הולכת לשם כך אל בית־חולים”.

אל בית־חולים! אהה, אלוהים!" “מה שמיצר ומצער אותי ביותר, הרי זה שכמעט כולן היו מצטיינות לשעבר במין יופי מיוחד”.

דזשוליון הזקן החליק ושיווה בידו את שמלתה של הבובה. “יופי!” קרא בקול, “אמנם כן, הרי זה עסק ביש!” והוא כונן את פעמיו אל הבית. הוא הלך לפניה ועבר דרך פתח של זכוכית, שמסך־החמה שלו טרם הורם, ונכנס אל חדר, ששם רגיל היה לקרוא את ה“טיימס” וכתב־עתי חקלאי עם ציורים ענקיים של סלקים ודומיהם, אשר הוֹלי היתה מייפה אותם במכחול־הציור שלה.

“הסעודה תהיה מוכנה בעוד חצי שעה. אפשר רוצה את לרחוץ את ידיך? הנני להוליכך אל חדרה של דזשון”.

הוא ראה אותה כשהיא מביטה מסביבה בתשוקה רבה. מה גדולים השינויים שנעשו כאן מאז ביקרה את הבית בלוית בעלה או אהובה, או אולי בלוית שניהם כאחד – מי יוכל לדעת זאת! כל אותו המעשה היה מכוסה בחושך, והוא היה מתאווה שיהא טמון בחושך. אבל מה רבים ועצומים השינויים שהתרגשו מאז! וכשנכנסו אל האולם ענה ואמר:

“וודאי ידוע לך, שבני דזשוֹ הריהו צייר. יש לו טעם משובח. אמנם טעמי שונה משלו, אבל הריני מניח אותו ללכת בדרכו”.

היא עמדה דומם ועופפה את מבטי עיניה בחללו של האולם ושל חדר־הנגינה, כפי שהיה עכשיו – ששני אלה התלכדו ראחד תחת החלון הגדול שבתקרה. היא עשתה על דזשוליון הזקן רושם מוזר. כלום השתדלה להעלות בדמיונה דמות אדם מתוךהצללים שבחלל האולם הזה, שהיה כולו צבוע אפור וכסף? – אילו היה הדבר תלוי בו, היה מעדיף את צבע הזהב; צבע זה הרינו מלא־חיים ומהוגן ביותר. אבל דזשוֹ יש לו טעם פראנצי, וכך עלה לו לאולם זה שנדמה כאילו הוא מעוטף צללים או משוקע בעתר העשן של הסיגארות, שהנער היה מעשן תמיד, ורק פה ושם נפסק המראה הזה על ידי עין־גָוַּן של תכלת וזהורית. המראה הזה לא היה לפי רוחו שלו! בחזון לבו ראה את האולם הזה והנה על קירותיו תלויות אותן התמונות המופלאות, הקבועות במסגרות זהב והמתארות חיי שלוה והשקט, שהוא קנה אותן באותם הימים, שהכמות היתה יקרה בעיני הבריות. ועכשיו היכן הן התמונות הללו? נמכרו בדבר מועט! שכן אותה המידה המיוחדה לו, שהבדילה אותו מכל הפורסייטים וגרמה לו להיות מהלך קדימה יחד עם הזמן, היא היא שהזהירה אותו שלא ישתדל לשמור ולקיים את התמונות הללו. רק בחדר־העבודה שלו בלבד עדיין היתה תלויה אותה התמונה של “סירות־דוגה הולאנדיות עם שקיעת החמה”.

הוא התחיל עולה עמה על המדרגות והיה מהלך לאטו משום שחש בצדו.

“הרי חדרי־הרחצה ושאר חדרי־השימוש”, ענה ואמר: “אני צוויתי לרצף את קירותיהם ברעפים. כאן חדרי הילדים. וחדר זה הריהו של דזשו ואשתו. כל החדרים הללו מחוברים יחד. אבל סבור אני, שוודאי את זוכרת זאת”.

אירין ניענעה בראשה. הם עברו לאורך היציע ונכנסו אל חדר גדול עם חלונות רבים ובו עמדה מיטה צרה.

“הרי זה חדרי שלי”, אמר הוא. קירות החדר היו מכוסים בפוטוגראפיות של הילדים ובציורים של צבעי־מים. והוא הוסיף ואמר:

“הציורים הללו מעשי ידיו של דזשו הם. מכאן מתגלה מראה נהדר. בשעה שהאויר זך אפשר לראות מכאן את הבימה הגדולה של הזירה אשר באֶפּסוֹם”.

החמה שקעה עכשיו אחורי הבית ועל כל רחבי הנוף אשר מסביב היה שרוי אד־זוהר, בבואה של היום הארוך ורב־הנחת. מסביב לא נראו אלא בתים מועטים, ואולם שדות ואילנות ביצבצו מתוך האד של השפלה הרחוקה כשהם מנצנצים בזיו קלוש.

“הארץ משנה את צורתה”, אמר פתאום, “אבל היא תעמוד במקומה בזמן שכולנו נסתלק מן העולם. הביטי וראי את הקיכלים הללו – הצפרים מרננות כאן בבקרים רינה מתוקה. הריני שמח שפניתי עורף ללונדון ושוב אין לי עסק עמה”.

פניה היו סמוכים אל זגוגית החלון והוא נדהם למראה העצבת הגדולה השרויה עליהם. “מי יתן ויכולתי להציל את פניה!” הירהר בלבו “פנים נחמדים, אבל מה עגומים הם!” והוא נטל את הקומקום של מים רותחים ויצא אל היציע.

“הרי זה חדרה של דזשון”, אמר אליה כשפתח את דלת החדר והעמיד אם את הקומקום. “כסבור אני שתמצאי כאן את כל הדרוש לצרכך”. והוא סגר אחריה את הדלת וחזר אל חדרו של עצמו. הוא החליק את שערו במברשות גדולות של עץ־הָבְנים וטפח את מצחו באוֹ־דה־קוֹלוֹן ובעודנו מתעסק בכך השתקע בהירהורים. היא נתגלגלה ובאה לכאן בדרך כל כך מוזרה – ביאתה היתה מעין התגלות, כולה מסתורין ורומאנטית, כאילו תשוקתו לחברת אדם וליופי נתמלאה על ידי – על ידי מי שתפקידו בכך למלא תשוקות מאוויים שממין זה. והוא עמד ויישר לפני המראה את קומתו, שהיתה עדיין זקופה כל צרכה, העביר במברשת שלו על שפמו הארוך ולבן־השער, טפח במי־קולוניה את גבות עיניו ומשך בפעמון.

“שכחתי להגיד, שגברת אחת סועדת עמי היום. הגידי למבשלת, שתבשל היום מעט יותר מן הרגיל, וצווּ בשמי לביקוֹן שיתקין את המרכבה והסוסים לשעת עשר וחצי, שכן עליו להוליך הערב את הגברת העירה. הכי מיס הולי ישֵנה כבר?”

הנערה המשרתת השיבה שכמדומה לה שעדיין היא ערה. ודזשוליון הזקן עבר את היציע והתגנב, כשהוא מהלך על קצות אצבעות רגליו, אל חדר־הילדים ופתח את דלתו, שציריה היו משוחים תמיד, במצוותו, יפה יפה בשמן, כדי שיוכל לבוא ולצאת בחשאי בערבים בלי שירגישו בו.

ואולם הולי כבר ישנה את שנתה ושכבה על משכבה כמאדונה קטנה מאותו הטיפוס של המאדונות, אשר לאחר שהציירים הקדמונים גמרו לצייר אותן שוב לא יכלו להבדיל ביניהן ובין אחת התמונות של וונוס. עפעפיה הארוכים והשחורים היו מוטלים על לחייה ועל פניה שכנה מנוחה שלמה – כנראה שהמנגנון הפנימי הקטן שלה כבר שב לאיתנו כל צרכו. ודזשוליון הזקן עמד בחדר האפלולי ולבו מלא רגשי אהבה והערצה לה. הפנים הזעירים הללו היו כל כך נחמדים, כל כך נעימים וחגיגיים. הוא היה מחונן מידה יתירה של יכולת וכשרות לחדש את נעוריו בחברת ילדים. הוא ראה בהם את חייו שלעתיד לבוא – את היכולת היחידה של חיים לאחר המיתה, אשר מתוך הנטייה הטבעית הבריאה שלו, שהיתה נטועה במעמקי נפשו, עדיין אולי נתקבלה על דעתו. לברייה הרכה הזאת עדיין היה צפון ושמור כל מלוא החיים ועתידותיהם – ובעורקיה הענוגים נזל מקצת מדמו של עצמו. הנה היא מוטלת לפניו, חברתו הקטנה, – שומה עליו לעשות אותה מאושרה בעולם עד כמה שתשיג ידו, למען יהיו חייה פרשה אחת של אהבה ידידות. לבו נתמלא רגש נחת לאין שיעור והוא יצא מן החדר כשהוא מתאמץ למעך את קול החריקה של נעלי־הלַכּה שלו. ובצאתו אל המסדרון תקפהו פתאום רעיון שהיה בו כדי להוציא אדם מדעתו: הרי יש אשר ילדות סופן שהן נעשות לאותן הבריות, שאירין משתקדת להושיע אותן! הרי כל הנשים היו לשעבר פעוטות רכות ותמימות כאותה הפעוטה הנמה שם את שנתה! הרי כל הנשים היו לשעבר פעוטות רכות ותמימות כאותה הפעוטה הנצה שם את שנתה! “עלי לתת לה המחאה!” אמר בלבו; “המחשבה על הנשים הללו מדכאה אותי ואיני יכול לעמוד בה!” מימיו לא סבלה דעתו את המחשבה על הנידחות העלובות הללו; המחשבה הזאת פגעה עמוק עמוק ברגש הטהרה והעידון האמתי, שהיה חבוי מתחת לשכבות של חוש הרכוש והקנין – פגעה פגיעה קשה ומכאבת ברגש האצור במעמקי נפשו – באהבתו ליופי, שעדיין הפעימה את לבו אפילו עכשיו כשהיה מהרהר בערב זה, שעתיד היה לבלות בחברתה של אשה נאה. והוא עבר דרך הדלתות המסתובבות וירד אל חדרי המזָוֶה. שם במרתף־היין היה שמור יין־ריינוּס, שכל בקבוק ובקבוק ממנו היה שוה לכל הפחות שתי לירות; שאין כמוהו לטעם דק ומשובח, יין המתוק כניקטאר – יין שהוא ניקטאר ממש! הוא הוציא בקבוק אחד, כשהוא נוהג בו זהירות כמו בעולל, והחזיק אותו כנגד האור כדי להסתכל בו. מילא את לבו נחת מרובה. כבר עברו שלוש שנים מאז יצא מן העיר והשתקע בכאן, וכל אותן השנים היה היין שרוי שוב במנוחה – ועכשיו וודאי משובח הוא מאין כמוהו. הוא קנה אותו לפני ארבעים וחמש שנה – ושבח והודייה לאלוהים שחכוֹ עדיין כתיקונו ולו הזכות לשתותו. גם היא וודאי תדע להעריך את טיבו; אין אף קורטוב של חימוץ בתריסר בקבוקים. הוא ניקה את הבקבוק מן האבק, חלץ בעצם ידו את הפקק, הגישו אל אפו ושאף אל קרבו את ריחו המבושם וחזר אל חדר־הנגינה.

אירין עמדה אצל הפסנתר; היא הסירה מעליה את מגבעתה ואת סודר־הסלסלה שהיתה עטופה בו, ושערה המוזהב והלבנונית העדינה של צווארה נתגלו ונראו לעין. כשעמדה לפני הפסנתר העשוי עץ וורד והיא לבושה את השמלה האפורה שלה, נראתה לעיני דזשוליון הזקן כתמונה נהדרה מעשה ידי צייר אמן.

הוא הושיט לה את זרועו והם פנו והלכו חגיגית אל חדר־האוכל. חדר זה, שנועד מלכתחילה שיהיו עשרים וארבעה אנשים סועדים בו ברווחה, לא הכיל עכשיו בלתי אם שולחן קטן ועגול. מראהו של שולחן־האוכל הגדול דיכא את רוחו של דזשוליון הזקן שהיה שרוי עכשיו בבדידות, ולפיכך ציוה להוציאו מן החדר עד שישוב בנו. כאן רגיל היה לסעוד יחידי בחברת שתי העתקות יפות למאדונות של רפאל. שעת הסעודה היתה עכשיו, בעונה של מזג־אויר קיצי זה, השעה העגומה היחידה של יומו. הוא לא היה מימיו להוט אחר האכילה כאותו הבחור המגושם סוויתין, כסילוַאנוּס הייתוֹרפּ או כאינתּוֹני תוֹרנוורתי ידידו מימי הנעורים; והאכילה ביחידות, לעיני המאדונות שעל גבי הקיר, היתה בשבילו עסיקוּת טרדנית ועגומה, שהיה מזדרז לגמרה במהירות כדי לעבור אל עישון הסיגארה ושתיית הקפה, שהיו תענוגות יותר רוחניים. מה שאין כן הערב הזה! הוא קרץ אליה בעיניו מעבר לשולחן הקטן ודיבר על איטליה ועל שווייצראריה וסיפר לה סיפורים על אודות מסעיו בארצות הללו ומאורעות אחרים, שאירעו לו בימי חייו, אשר שוב לא יכול לספרם לא לבנו ולא לנכדתו משום שהסיפורים והמאורעות הללו כבר היו ידועים להם למדי. הוא שמח על המקרה שנזדמן לו אדם חדש להשמיע באזניו את המוצאות אותו, אף על פי שלא נמנה מימיו על אותם הזקנים האוהבים לחטט באוצר הזכרונות שלהם. מאחר שבני אדם שאין בהם מאנינות־הרגש היו מיגעים אותו גופו חיש־מהר, לפיכך מנע עצמו מניעה אינסטינקטיבית מלייגע את אחרים; וביחוד היה נזהר ממידה זו בחברת נשים מפני הגנדרנות הטבעית שלו כלפי אשה נאה. הוא היה שמח מאוד אילו עלה בידו להצהיל מעט את רוחה, ואולם אף על פי שמילמלה דברי־הסכמה וחייכה כנגדו, וכנראה גרמו לה סיפוריו קורת־רוח, בכל זאת הכיר יפה שעדיין שורה עליה אותה רוח ההתאפקות המסתורית, שהיתה חלק גדול מקסם־חנה. הוא לא יכול נשוא את הנשים המתנאות בכתפיהן ובעינין ומפטפטות בלי חשך; או את הנשים זעומות־השפתים, אשר דבר פיהן הריהו כגזירת חוק והסבורות שידיעתן מרובה משל שאר הבריות. רק מידה אחת מצא באשה שמשכה את לבו, הלא היא קסם־חן; וכל מה שקסם זה היה צנוע יותר, כן היה חביב עליו ביותר. ואשה זו היה בה קסם־חן, והוא רך וענוג כזהרי החמה שלאחר חצות הנסוכים על אותם הגבעות והעמקים שבאיטליה, שהוא אהב אותם אהבה יתירה. ולא עוד אלא שהרגש שגם היא גלמודה וחיה חיים של בדידות קירב אותה אל נפשו קירבה יתירה והחמיד את חברתה עליו ביותר. בשעה שאדם זקן מאוד וכבר פרש ממלחמת־התַּחְרוּת עם הבריות, הריהו שמח על שהוא בטוח מפני ההתחרות של הצעירים לימים, שכן עדיין הוא מתאוה לתפוס מקום בלבה של אשה נאה. והוא שתה את היין הרֵייני שלו, שמר את ניב שתיה וחש עצמו כמעט צעיר. ואולם גם בלשאצר תלה את עיניו בשפתיה ובז בלבו את ההפסקות שבשיחתם ואת הנטייה שהיו מטים אל פיהם את הכוסות הירקרקות המלאות אותו הנוזל המוזהב, שהיה תועבת נפשו.

בשעה שחזרו אל חדר־הנגינה כבר רפה היום. דזשוליון הזקן שהחזיק סיגארה בפיו, פתח ואמר:

“אנא נגני לי מעט מנגינותיו של שוֹפּין”.

מתוך הסיגארות שאדם מעשן ועל פי מחברי־המנגינות האהוגים עליו אתה יכול לעמוד על טיב נשמתו. דזשוליון הזקן לא יכול נשוא לא סיגארה חריפה ולא את המוסיקה של וואגנר. הוא אהב את ביטהובן ואת מוצארט, את הנדל ואל גלוּק ואת שוּמאן. ומתוך נימוק מיסתורי היה מחבב גם את האופירות של מאירבּר. ואולם בשנות־חייו האחרונות נפתה לבו אחר מנגינותיו של שוֹפין, כשם שבאמנות הציור נעשה להוט אחר תמונותיו של בוֹטיצֶ’לי. במקצוע זה של הטעם היה כופר מדעת באידיאל של בני תקופת הזהב. הפיוט שלהם לא היה אותו של מילטון, של ביירון וטֶנִיסוֹן, של רפאל וטיציאן, של מוצארט וביטהובן. אותו הפיוט היה דומה כמעולף בצעיף; הוא לא טפח בפניו של אדם, אלא תפש שלא בידיעתו בלבו, והלב היה מפרכס ומפרפר וחושב להימוג. ואף על פי שמעולם לא נתן דין וחשבון לנפשו אם נטייה זו הריהי בריאה כל צרכה, לא היה חושש לכך כל זמן שהיה מזין עיניו בתמונתו של זה או מקשיב את מנגינותיו של זה.

אירין ישבה אצל הפסנתר תחת העששית החשמלית, שסוכך אפור כמרגלית הֵצַל עליה, ודזשוליון הזקן הסב בכורסה שלו, שמשם יכול היה לראותה; הוא הרכיב את רגליו זו על גב זו ומשך לאטו בסיגארה שלו. היא ישבה שעה קלה כשידיה נחות על המנענעים כאילו נמלכה בדעתה מה לנגן לפניו. אחר התחילה לנגן, ובלבו של דזשוליון הזקן ניצנץ רגש של נחת נוגה, שלא היתה דוגמתה בעולם. לאט לאט התרגש עליו מעין מקסם שלא סר מעליו אלא לסירוגין ארוכים, כשהיה מוציא מפיו את הסיגארה שלו וחוזר ומכניסה לשם. קירבתה והיין הרייני אשר שתה וריח הטבק נסכו עליו שיכרון; באותה שעה נדמה לו כאילו הוא שרוי בעולם השטוף זוהר חמה, ההולך ונהפך לאט לאט לזיו ירח; הוא ראה בריכות, שחסידות מהלכות בתוכן, אילנות כחלחלים וביניהם וורדים מבהיקים האדומים כיין; לפניו השתרעו שדות של אֵזִיביוֹן, אשר פרות לבנות רעו שם, ובחזון נראתה לו דמות אשה עם עינים אפלות וצוואר לבן והיא מחייכת ופושטת את זרועותיה; ודרך האויר, שהיה דומה למוסיקה, טס ונפל מטה כוכב ממרום ונתלה בקרנה של אחת הפרות. הוא פתח את עיניו. מנגינה נפלאה! היא ניגנה יפה – ההכָּשָׁה שלהּ היתה רכה כזו של מלאך! והוא חזר ועצם שוב פעם את עיניו. הוא חש עצמו מאושר ועצוב כאחד באופן מופלא, כאדם העומד תחת עץ לִבנֶה פורח, שכולו מסובל ציצים נותני ריח מתוק כדבש. הוא לא התגעגע שוב לחדש את חייו כקדם, אלא לעמוד כאן ולטבול את נפשו בזוהר החיוך של עיני אשה ולהתענג אך על הריח בלבד! הוא השיב את ידו אחור, כי הכלב הזדקף והתחיל לוקק אותה בלשונו.

“מנגינה יפה!” ענה ואמר. “אנא נגני לי עוד – ממנגינות של שופין!”

והיא התחילה לנגן שוב. בפעם הזאת הבחין בה לתמנונו דמיון מפליא בינה ובין שופין. אותו הריפרוף המיוחד שראה בהליכתה ניכר היה גם בנגינה שלה; הנוֹקטוּרנוֹ אשר בחרה היה מכוון יפה לאפלולית הרכה של עיניה ולזיו שערותיה, שהיה דומה לברק נוגה הזהב של הירח. אכן מצודדת לב היתה אשה זו, אבל לא היה בה כלום משל דלילה, לא בה ולא בנגינה זו. מתוך הסיגארה שלו בקע ועלה סילסול כחלחל של עשן, שנמוג ונעלם עד מהרה בחללו של החדר. “כך נימוֹג ונכלה גם אנו!” הירהר באותה שעה בלבו. “ושוב לא נתענג על יופי! והכל יִתּוֹם?”

אירין עמדה שוב מנגן.

“אפשר רצונך לשמוע משהו משל גלוּק?” שאלה אותו. “הוא רגיל היה לכתוב את מנגינותיו בגן מוצף זהרי חמה ואצלו בקבוק של יין רייני”.

“אמנם כן! אנא נגני לפני את ‘אורפייאוס’”.

והנה השתרעו מסביב לו שדות זרועים פרחי זהב וכסף, דמויות לבנות ריפרפו בנגוהות החמה וצפרים מזהירות טסו ועופפו הנה והנה. חמדת הקיץ היתה שפוכה על הכל. אל תוך נפשו שפעו הלוך ושפוע גלי גלים של נעימות ועצבות. באותה שעה נפל ארצה מעט אפר־סיגארה והוא הוציא את מטפחת המשי שלו כדי לטאטא אותו, ובאפו עלה ריח של טאבאק־הרחה ושל אוֹ־דה־קוֹלוֹן. “אהה!” הירהר בלבו, “אין זה אלא שׁלהי־קיץ – ושוב אין דבר!” והוא ענה ואמר אליה: “הרי עדיין לא ניגנת לפני את ‘Che faro’”.

היא לא ענתה דבר ולא נעה ולא זעה. ומיד הרגיש שנפל כאן דבר – דבר־מה מוזר שיש בו מן התקלה. ופתאום ראה והנה היא קמה ממקומה והסבה את פניה הצדה, וצער של חרטה חלף את לבו. אכן אדם גס וחסר־בינה הוא! הן כמוה האורפייאוס – הרי גם היא ביקשה את אהובה באולם זה שזכרונותיה כרוכים בו! והוא קם מעל הכורסה שלו ונפשו מלאה תמרורי יגון. היא פנתה וניגשה אל החלון הגדול אשר בקצה השני של החדר. והוא הלך אחריה בחשאי. ידיה היו שלובות על לבה; והוא לא ראה אלא את לחיה, שהיתה חיוורת ביותר. והוא פתח ואמר אליה בלב נפעם: “בואי, בואי אלי מחמד נפשי!” המלים האלה יצאו מפיו שלא לדעתו לפי שהיה להשתמש בהן לנחם את הוֹלי בשעה שסבלה מכאוב; ואולם הפעם הפעילו מיד פעולה רבת־יסורים. היא נשאה את ידיה וכיסתה בהן את פניה והתחילה בוכה.

דזשוליון הזקן עמד ותהה וזקף בה עת עיניו, שהיו קבועות עמוק בחוריהן מרוב זקנה. ניכר היה, שהיא בושה מעומק נפשה על אשר יצאה הפעם חוץ מגדרה וקיפחה את מנוחתה הרגילה ולא עצרה כוח למשול ברוחה, ודומה היה כאילו מימיה לא באה לידי התרגשות כזו בפני אדם אחר.

“גשי אלי, – גשי אלי!” אמר בלחש; והוא פשט את ידו מתוך הערצה ונגע בה. היא פנתה אליו וסמכה עליו את ידיה, שכיסו את פניה. דזשוליון הזקן עמד דומם ובלי־נוע כשידו הדקה מונחת על כתפה. הבה תבכה עלובה זו כל צרכה ותפיג בדמעות את כל המרירות שבלבה – הבכיה תמציא לה רווחה! באותה שעה הלחית הכלת בלשאצר על רגליו והסתכל בשניהם בתמיהה גדולה.

החלון היה עדיין פתוח, הווילאות לא היו פרושים עליו, ושרידי אור היום שבקעו ועלו מן החוץ התערבו תערובת קלושה באור העששית שבפנים; באויר היה נודף ריח של עשבים שנקצרו זה עתה. מתוך חכמת הנסיון, שסיגל לו דזשוליון הזקן במשך שנות חייו הארוכים, שתק ולא דיבר דבר. אפילו יגון קודר הולך ומופג מתוך בכיה במרוצת הזמן; רק הזמן לבדו מרפא מעולה הוא לכל עצבותיו של אדם – הזמן, אשר ראה מאז ועד עתה שכל רגש הולך ומתחלף וכל סערת נפש סופה שמשתתקת וחולפת. הלא הזמן הוא המשקיט את כל הבריות ומביא אותן למנוחות עולמים. על לבו עלו דברי הפסוק “כאיל תערג על אפיקי מים”, – אבל הוא לא ידע מה ענינם לכאן, ופתאום עלה באפו ריח של סיגליות, והדבר היה לו לאות שהיא מחתה את עיניה במטפחתה. הוא פשט את הסנטר שלו ולחץ את שפמו אל מצחה והרגיש שרטט חלף את כל גופה, כדומה לאילן המנער מעליו את נטפי הגשם. היא הניחה את ידה על שפתיה כאומרת: “עכשיו שוב רווח לי! סלחני־נא!”

הנשיקה מילאה אותו קורת־רוח משונה, והוא הולך אותה שוב אל מקום מושבה הקודם. הכלב בלשאצר הלך אחריהם והניח לרגליהם עצם אחת מן הקציצות שאכלו.

כדי למחות את זכר סערת־הנפש שהתרגשה עליה לא מצא תחבולה אחרת אלא להראות לה את כלי־החרסינה; והוא הלך עמה לאטו מארון אל ארון והוציא משם כלי אחר כלי מעשה בתי החרושת שבדרזדן, לוֹהשְטוֹפט וטשֶׁלְסי והפך את החפצים הנה והנה בידיו הדקות והמגויידות, אשר עורן עם כתמי־הקיץ המטושטשים שעליו נראה כל כך ישן נושן.

“את זה קניתי אצל דזשובסון”, ענה ואמר; “הוא עלה לי בשלושים לירות. הריהו עתיק לימים עד מאוד. כלב זה כך טיבו שהוא מניח בכל מקום את העצמות שנותנים לו. את ה’גביע־הספינה' הזה קניתי במכירה־באכרזה בשעה שאותו המארקיז, אותו השחצן המתרברב, ירד מנכסיו. ואולם אַת וודאי אינך נזכרת בו. והרי כלי נאה מבית החרושת שבטשׁלסי. וחפץ זה מה טיבו לפי דעתך?” ורוחו היתה נוחה ביותר, מאחר שהרגיש שהחפצים הללו משכו את לבה באמת והן היא היתה בעלת טעם אמנותי משובח; שהרי סוף סוף אין לך דבר העלול ליישב את דעתו של אדם ולהניח את עצביו מכלי־חרסינה שמוצאו מפוקפק.

כשנשמע לבסוף קול רעש גלגלי המרכבה שקרבה אל הבית, ענה ואמר:

“עליך לבוא הנה שוב פעם; עליך לבוא לסעודת הבוקר ואז אַראך את כלי החרסינה הללו לאור היום ואציג לפניך את הפעוטה המתוקה שלי – כי אכן ילדה נחמדה היא! נראה שכלב זה הוגה לך ידידות רבה”.

כי בלשאצר, אשר הרגיש באותה שעה שהיא עומדת להיפטר וללכת לה, התחיל מחכך את צדו אל רגלה. דזשוליון הזקן נטפל אליה וכשעבר עמה דרך השער, אמר אליה:

“הרַכָּב יביאך הביתה בשעה ורבע. קחי את זה בשביל אותן הבריות שאת מטפלת בהן”, והוא הניח לתוך ידה המחאה על חמישים לירות. הוא ראה את עיניה הבהיקות משמחה ושמע אותה קוראת בלחש: “הו, דזשוליון דודי!” ורגש של תעהוג אמתי חלף את לבו. מתת זו תביא תשועה מועטה לברייה עלובה אחת או לשתים, ומתוך כך מובטח היה, שהיא עתידה לבקר אותו שוב פעם. הוא הושיט את ידו דרך החלון ואחז שנית בידה. אחר זזה המרכבה ממקומה ונסעה לדרכה. והוא עמד והסתכל בלבנה ובצללי האילנות והירהר בלבו: “כמה נאה הוא הלילה הזה! היא – –!”

ב

לאחר שני ימים של גשמים בא לעולם קיץ נעים שכולו זהרי חמה. דזשוליון הזקן היה מטייל עם הוֹלי ומספר עמה. מתחילה חש עצמו כאילו גבהה קומתו וכאילו נתמלא כוח חדש; אבל אחר כך קפצה עליו חרדה. כמעט בכל יום לאחר הצהרים היה מהלך עם הוֹלי אל החורשה עד לגזע העץ המוטל על הקרקע. והוא היה מהרהר בלבו: “היא איננה שם! וודאי איננה!” והוא חש עצמו כאילו נתקטן משהו ושרך את רגליו בכבדות ועלה על הגבעה כשהוא לוחץ את ידו אל צדו השמאלי. עתים ניצנצה מחשבה בלבו: “כלום היתה כאן באמת – או רק חלום חלמתי?” והוא נעץ את עיניו בחלל והביט נכחו, הכלב בלשאצר היה עומד על ידו ומסתכל בו. הדבר ברי בידו, שהיא לא תוסיף. לבוא הנה! הוא פתח את האיגרות מהישפאניה שלא מתוך אותה התשוקה כמו לשעבר. באותן האיגרות נאמר, שהם לא ישובו הביתה לפני חודש יולי; הוא חש לתמהונו שיוכל לעמוד בפרידה ארוכה זו. בכל יום בשעת הסעודה נשא את עיניו והציץ במקום ששם ישבה באותו הערב. וכיוון שהמקום היה פנוי והיא נעדרה, חזר והוריד את עיניו.

ביום השביעי אחר הצהרים אמר אל נפשו: “עלי לנסוע העירה לקנות לי זוג נעלים”. הוא ציווה את ביקון לרתום את המרכבה וישב בה ונסע העירה. בדרך מפוֹטניי אל היידפארק נמלך בו והירהר בלבו: “הרי יכול אני כמו כן לנסוע אל טשׁלסי ולבקר אותה”. והוא קרא מתוך המרכבה אל הרכּב: “הוליכני אל המקום שלשם הובלת לפני זמן מועט בלילה את הגברת”. הרכב הפנה אליו את פניו הרחבים והאדומים עם השפתים הרטובות וענה: “אותה הגברת הלבושה שמלה אפורה, אדוני?”

“הן, אותה הגברת הלבושה שמלה אפורה”. כלום הוליך אז גברות אחרות? ברנש מטומטם!

המרכבה עמדה לפני בנין קטן של שלוש דיוטות, שהיה קצת מרוחק מן הנהר. דזשוליון הזקן הבחין בעינו המנוסה, שהדירות שבאותו הבנין הנן מן המין הזול. “לפי האומד שלי שכרן כששים לירות לשנה”, אמר בלבו. הוא נכנס בביאה ונתן עיניו ברשימת הדיירים. השם “פורסייט” לא נמצא ברשימה זו, ואולם על הטבלה “דיוטה ראשונה, דלת C” היה כתוב “מיסטרֶס אירין הירון”. הנה כי כן! היא חזרה ונטלה לעצמה את שם המשפחה שלה שמלפני נשואיה! דעתו היתה נוחה מזה, אלא שלא ידע משום מה. הוא עלה במעלות לאטו ובשעת העליה היה חש משהו בצדו. קודם שמשך בפעמון עמד רגע אחד כד להתגבר על ההתרגשות ועל הרטט שתקפו אותו. וודאי אינה בבית! ולמה עלתה על דעתו לקנות לו נעלים? אכן מחשבה זרה היא שניצנצה בו. כלום זקן מופלג שכמותו יש לו צורך בנעלים? הרי לא יוכל לבלות אפילו את כל זוגות הנעלים שיש לו!

“גברתך בבית?”

“הן אדוני”.

“הגידי לה, שמיסטר דזשוליון פורסייט בא לבקרה”.

“טוב, אדוני; יואיל־נא להיכנס לכאן”.

דזשוליון הזקן הלך אחרי נערה קטנה מאוד, שלא היתה אלא כבת שש־עשרה, ונכנס אל חדר־קבלה קטן ביותר, שחלונותיו היו מכוסים בווילאות. אותו החדר של הכיל אלא פסנתר קטן וכלי־בית מועטים, שהיו סדורים בטוב טעם; באוירו של החדר יה נודף ריח ניחוח, שאי אפשר היה לעמוד על טיבו. הוא עמד באמצע החדר והצילינדר שלו בידו והירהר בלבו: “הנראה שמצבה רע ביותר!” ממעל לכירה היתה תלויה מראה והוא ראה בה את דמותו. אכן זקן מופלג הוא למראה! הוא שמע את קול האיוושה של שמלה וחזר לאחוריו. היא היתה כל כך סמוכה אליו, ששפמו כמעט נגע במצחה למטה מחוטי הכסף שבשערה.

“באתי היום העירה”, פתח ואמר, “והנה עלתה מחשבה בלבי לסור אליך ולשאלך, אם באת באותו הלילה הביתה בשלום”.

הוא ראה אותה מחייכת, ומיד נחה עדתו ורווח לו. אפשר שבאמת הריהי שמחה לראותו.

“אולי יהי רצון מלפניך לחבוש את מגבעתך לראשך ולנסוע עמי לשם טיול בהיידפארק?”

ואולם בשעה שיצאה ליטול את מגבעתה היתה עמו רוח אחרת וקמטים עלו במצחו. היידפארק! דזשמס ואמילי! הגברת ניקולאס או נפש אחרת מנפשות המשפחה הנאה הזאת וודאי מטיילת שם בהדר גאונה הנה ושוב. והללו יפשקו אחר כך את שפתיהם ויספרו שראו אותו בחברת אירין. מוטב שלא יעשה זאת! אין מן הראוי לו לעורר שוב פעם את הדי העבר בבורסא של הפורסייטים! הוא הסיר שערה לבנה מעל הדש של הסורדוט שלו, שהיה כולו מכופתר, והעביר ידו על לחייו, על שפמו ועל סנטרו המרובע. היד חשה שהלחיים שקנו ועצמותיהן בולטות ומבצבצות ביותר. בזמן האחרון המעיט באכילה – אפשר שצריך היה לבקש מאת אותו רופא־האליל הקטן שהיה מטפל בהולי שיתן לו סם מגרה את תאוַת האכילה. באותו הרגע חזרה אירין, וכשישבו שניהם במרכבה אמר אליה:

“אולי מוטב שנסע אל קֶנסינגטון גארדנס ונשב שם?” ומתוך מיצמוץ עינים הוסיף ואמר: “שם אין טיילים מתנאים המתהלכים הנה ושוב”, כאילו היו גלויות וידועות לה המחשבות הכמוסות שהגה קודם לכן בלבו.

לאחר שיצאו מן המרכבה נכנסו לנאות הגן הנהדר ושמו פניהם אל בריכת המים.

“ככל אשר ראיתי”, אמר אליה, “הרי את קוראה לעצמך שוב בשם המשפחה של אביך. ואכן יפה עשית”.

היא הכניסה את ידה תחת זרועו ואמרה: “הגידה לי, דודי דזשוליון, וכי שוב אין טינה בלבה של דזשון עלי והיא סלחה לי?”

הוא ענה רכות! “הן – הן; וודאי סלחה לך, ומדוע לא?”

“ואתה?”

“אני? אני סלחתי לך מיד, ברגע שנודעו לי הדברים כהווייתם”. ואפשר שבאמת סלח לה, משום שהרגש הטבעי שלו היה כופה אותו תמיד לסלוח למי שחונן חמדת יופי.

היא שאפה רוח שאיפה עמוקה. “מעולם לא התחרטתי – לא יכולתי. וכי אהבת מימיך אהבה עזה, דודי דזשוליון?”

לשמע האלה המשונה הזאת, תהה דזשוליון הזקן והביט נכחו. וכי אהב מימיו אהבה עזה? הוא לא יכול להזכר בכך. אבל הוא לא רצה להגיד זאת לאשה צעירה זו, אשר ידה נגעה בזרועו ואשר חייה נראו כאילו כלו על ידי זכר אותה האהבה הטראגית. והוא הירהר בלבו: “אילו נזדמנת לפני אַת בזמן שהייתי עדיין צעיר – אפשר שבאתי לידי טירוף־דעת”. וחפץ תקף אותו להשתמט מן התשובה על ידי דיבורים שבכללות.

“האהבה הריהי דבר משונה”, ענה ואמר, “לעתים קרובות הריהי מביאה פורענות לאדם. הלא היוונים העלו את האהבה לידי הדרגה של אלוהות, האין זאת? וודאי הדין עמם, אבל הרי הם חיו בתקופת הזהב של תולדות בני האדם”.

“פיל היה מעריץ אותם”.

פיל! מלה זו הרגיזה אותו, כי מתוך כשרונו להסתכל בדבר מצדי צדים תפס מיד משום מה היא נטפלה אליו ומגלגלת עמו. היא חשה צורך לספר עם מי שהוא באהובה שלה! לו יהי כך, אם הדבר גורם לה תענוג! – והוא ענה ואמר: “איני תָמֵהַ על כך, שהריהיה בו משהו משל פּסָל־אמן”.

“אמנם כן. הוא היה אוהב את הקֶצֶב ואת הסימטריה; הוא היה אוהב את היוונים בשביל שהיו מתמכרים לאמנות בכל נפשם ומאודם”.

קצב! עד כמה שיכול להיזכר לא היתה בבחור זה ממידת הקצב כל עיקר; ואשר לסימטריה – אין ספק בדבר שמבנה גוו היה נאה כל צרכו; אבל עיניו המשונות ועצמות־הלסתות הבולטות שלו – כלום היה בהן מן הסימטריה?"

“גם אתה, דודי דזשוליון, הנך מבני תקופת־הזהב”.

דזשוליון הזקן הסתכל בה מן הצד. וכי היא משטה בו? לא, עיניה היו רכות כקטיפה. או אפשר שהיא מדברת אליו חלקות ומחניפה לו! אבל למה תחניף לו? מה יועל לה בר־נש זקן שכמותו ומה מידו תקח?

“כך היתה דעתו של פיל. ולא עוד אלא שרגיל היה להוסיף ולאמור: אבל אי אפשר לי להגיד לו כמה אני מוקיר אותו'”.

הרי עוד הפעם אותו הדבר עצמו! אהובה המת – ותשוקתה לדבר עליו! והוא עישה את זרועה, מקצתו מתוך מורת רוח על הזכרונות האלה ומקצתו מתוך הכרת־טובה כאלו היה רואה ומרגיש שהזכרונות האלה משמשים קשר בינה ובינו.

“הוא היה צעיר רב־כשרון ביותר”, מילמל ואמר. “היום חם; עכשיו קשה לי לשאת את החום. הבה נשב מעט לנוח”.

הם ישבו על שני כסאות מתחת לעץ ערמון, אשר עליו הרחבים סוככו עליהם מפני קרני החמה שלאחר הצהרים שהזהירו בהדר־שלוה. ואכן תענוג גדול היה לו לשבת כאן ולהסתכל בה ולהיות חש ומרגיש שחברתו נעימה עליה. ומתוך תשוקה להעצים בקרבה את רגש הנעימות שבחברתו הוסיף ואמר:

“וודאי גילה לפניך את אחד הצדדים שבתכונתו, שהיה נעלם ממני. וודאי חשף לפניך את כל מצפוני לבבו. דעותיו על האמנות היו קצת – חדשות בעיני” – הוא כבש את המלים "חידושים תמוהים, ולא הוציאן מפיו.

“אמנם כן, אלא שרגיל היה לאמור שחוננת חוש־יופי אמתי”. דזשוליון הזקן הירהר בלבו: “וודאי לא אמר זאת מעולם!” אלא שענה ואמר כשהוא קורץ בעיניו: “אמנם כן, שלולא כך לא הייתי יושב עכשיו פה על ידך”. כמה גדולה חמדת קסמה בזמן שעיניה מחייכת באותה שעה!

“הוא היה אומר שלבך הריהו אחד מאותם הלבבות שאינם מזקינים לעולם. פיל היה מכיר יפה בטיב הבריות”.

הוא לא נפתה כלל על ידי דברי החנופה הללו, שהועלו מאוצר הזכרונות של ימים עברו ושלא נאמרו אלא מתוך התשוקה לספר באהוב שנפטר מן העולם. הוא לא נפתה על ידם אף במשהו; ואף על פי כן היו ערֵבים לאזניו, משום שזו שאמרה אותם היתה חמודה לעיניו וללבו, אשר – אמת נכון הדבר! – לא הזקין מעולם. ומשום מה לא הזקין? אולי משום שבהבדל ממנה ומאהובה המת לא אהב מעולם אהבה עזה עד כדי יאוש, משום שהיה תמיד מתון ושקול ולא קיפח מעולם את חוש הסימטריה שלו? בלבו זה נשמר עדיין הכוח להתענג על היופי והוא כבר בן שמונים וחמש שנים! והוא הירהר בלבו: “מי יתן והייתי צייר או פסל! אבל איש זקן ושבע ימים אנוכי. קצור קציר שחת כל זמן שהחמה מאירה”.

צמד של נאהבים חבוקים וצמודים עבר באותה שעה על פניהם על כר־הדשא בקצה הצל שהטיל האילן, שהם ישבו תחתיו. זוהר החמה המבהיק נח על פניהם החיוורים והצעירים, שהיו מטושטשים ויד לא טיפלה בהם להיטיב את מראיהם. “אכן בריות כעורות אנו בני אדם!” אמר דזשוליון הזקן פתאום. “תמה אני כיצד האהבה מכריעה אפילו כיעור כגון זה!”

“האהבה מכריעה את הכל!”

“כך סבורים בני הנעורים”, מילמל הוא.

“האהבה אין לפניה לא זקנה ולא גבולות ולא מות”.

בפניה החיוורים ניצנצה אדמימות, חזה התנופף עלה ורדת ועיניה הגדולות והאפלוליות מלאו רוך ועדינות והיא דמתה באותה שעה לפסל וֶנוּס שהוטלה בו נשמת חיים! ואולם הדעה שהביעה, שהיה בה מן ההפרזה, גררה אחריה מיד ריאקציה מצדו והוא ענה ואמר כשהוא קורץ בעיניו: “אכן אילו היו לה לאהבה גבולות, כי אז לא נולדנו בעולם, שכן רבים ועצומים המכשולים העומדים לשטן על דרכה”.

והוא הסיר את הצילנדר מעל ראשו וציחצח אותו בשרוולו. הכלי הגדול והגס הזה הֵחַם את מצחו; בימים האחרונים נזדקר לעתים קרובות הדם אל ראשו – מחזור־הדם שבגופו שוב לא היה כתיקונו.

היא ישבה עדיין דומם ועיניה הביטו נכחה, ופתאום מילמלה ואמרה:

“אכן תימה הוא שאני עודני חיה”.

על לבו של דזשוליון הזקן עלו שוב דברי בנו שאמר עליה: “הריהי כולה נבוכה ואבודה”.

“אהה!” ענה ואמר, “הן בני ראה אותך רגע אחד – באותו היום”.

“וכי היה זה בנך? שמעתי קול דברים בפרוזדור וכהרף־עין אחד דימיתי שהקול – קול פיל”.

דזשוליון הזקן ראה והנה שפתיה רועדות. היא שתה עליהן את ידה ואחר הסירה את היד והוסיפה ואמרה: “באותו הלילה ירדתי אל הנהר; אשה אחת תפשה אותי בשמלתי ועצרה בי. היא סחה לי את תולדות עצמה. וכשאדם שומע את פגעי יסוריו של אחר, הריהו מבוייש”.

“אחת הנשים הללו?”

היא ניענעה בראשה ופלצות תקפה את דזשוליון הזקן, פלצות של אדם, שלא ידע מימיו את המלחמה עם היאוש. וכמעט על כרחו הוא לחש ואמר: “אנא ספרי לי את העוברות עליך”.

“אחת היתה לי אם אחיה ואם אמות. כיוון שאדם מגיע לידי מצב שכזה, תרפה ממנו אפילו יד הגורל ושוב אין הוא להוט להמיתו. אותה האשה טיפלה בי שלשה ימים ולא עזבה אותי לנפשי אפילו רגע אחד. לא היה כסף בידי והייתי חסרת כל. ומשום כך אני משתקדת עכשיו לטובת הנשים הללו ועושה בשבילן כל מה שבכוחי”.

ודזשוליון הזקן הירהר בלבו: “לא היה לה כסף! כלום יש פורענות גדולה מזו? כל הפורעניות והצרות שבעולם כרוכות וגלומות בפורענות זו”.

“הייתי מבקש שתבואי אלי,” ענה ואמר. “למה לא באת?” אירין שתקה ולא השיבה דבר.

“וכי משום ששמי פרוסייט, האין זאת? או אפשר שמנעת עצמך מלבוא בשביל דזשון? ומה מצבך עכשיו?” והוא נתן עיניו בה שלא לרצונו והביט אל גופה אפשר שגם היום עדיין מצבה – –! אבל הרי אין היא כחושה כל עיקר – אין בה סימן של רזון!

“הו, אל תדאג לי. חמישים הלירות שלי שאני מקבלת בשנה יחד עם משכורתי מספיקים לי כל צרכי”. תשובה זו לא הניחה את דעתו; לבו נתמלא דאגה. ואותו בר־נש, סומס, היכן הוא? אבל רגש היושר שבלבו מנעהו מלדון אותו לכף חובה. לאו, היא וודאי היתה בוחרת במות מאשר לקחת אף פרוטה אחת מידו של אדם זה! אף על פי שהיתה רכה ונוחה כל כך למראה, וודאי היה אצור בה כוח – כוח ואֱמונים! אבל מה ראה אותו הבחור בוזיניי שהלך והטיל עצמו תחת אופני המרכבה והניחה ללא־עזר וישע בעולם!

“הנה כי כן”, ענה ואמר, “אם תהיי זקוקה לדבר־מה, עליך לבוא אלי, ואם אין, תצעריני בכך צער גדול”. והוא שם את מגבעתו על ראשו ועמד ממקומו. “הבה נלך לשתות תּה. ציוויתי לאותו הבחור העצלן לתת מנוחה לסוסים שעה אחת ואחר לבוא אל מעוֹנך ולהוליכני משם הביתה. עכשיו נטול לנו מרכבה שכורה; שוב איני יכול להלך ברגלי כמו שרגיל הייתי”.

הכל גרם לו הנאה יתירה: טיול זה שהיה מטייל עד לקצות גני־קנסינגטון, צליל קולה, זוהר עיניה והחמדה הענוגה השפוכה על דמות הקסם שהיתה מהלך לצדו. הוא נהנה מן התה, ששתה בבית־האוכל של ראפל בהיי־סטריט; וכשיצא משם התנדנדה על האגודל שלו קופסה גדולה של שוקולדה. הוא התענג גם על הנסיעה שנסע בחזרה אל טשלסי כשהיא יושבת לצדו והוא מעשן את הסיגארה שלו. היא הבטיחה לו לבוא אליו ביום הראשון הבא ולנגן לפניו שוב פעם, ובמחשבתו כבר קטף בשבילה צפרניות ושושנים על מנת להגיש לה לכשתקום לשוב העירה. אכן תענוג היה להמציא מעט תענוג לנפשה, אם מנחה מידו של בר־נש זקן שכמותו עלולה היתה באמת לגרום לה תענוג! כשהגיעו אל מעונה, כבר היתה מרכבתו שלו ממתינה שם. אכן יפה עשה הפעם בחור זה, אשר בשעה שהיו נזקקים לו היה מאחר תמיד! דזשוליון הזקן נכנס עמה לרגע אחד אל דירתה על מנת להיפרד ממנה. הפרוזדור הקטן והאפל של הדירה היה מלא ריח לא־נעים של פאטשולי ועל ספסל שליד הקיר, שהיה כלי־הבית היחידי שנמצא שם, ישבה דמות אשה. הוא שמע את אירין אומרת אליה רכות: “אנא המתיני רגע אחד”. וכשנכנסו אל האולם הקטן והדלת ננעלה אחריהם, שאל אותה בכובד־ראש: “וודאי אחת מאות שאת מטפלת בהן?”

“הן. בזכות נדיבות רוחך היכולת בידי עכשיו לעשות משהו לטובתה”.

הוא הביט נכחו והחליק את הסנטר שלו, אשר חזותו רבת־המרץ הפילה בשעתה פחד על הרבה בני אדם. המחשבה, שהיא עומדת במגע ומשא עם ברייה נידחת זו, הכאיבה והבהילה אותו כאחת. וכי מה היא יכולה לעשות בשבילן? לא כלום. לכל היותר עלולה היא לטנף את עצמה על ידי כך ולהביא עליה טירדות קשות. והוא אמר אליה: “הזהרי לנפשך, חביבה שלי! כך דרכן של הבריות שהן מטילות זוהמה בכל דבר ודנות אותו לחובה!”

“הריני יודעת זאת”.

דעתו נתבלבלה למראה החיוך השָׁלו שחייכה. “ובכן איפוא – ביום הראשון”, מילמל ואמר. “היי שלום!”

היא הושיטה לו את לחיה לנשיקה.

“היי שלום!” אמר אליה שוב פעם; “הזהרי לנפשך!”

והוא יצא מן הבית ולא הביט אל האשה שישבה על הספסל. הוא נסע הביתה דרך הֶמֶרסמיתּ לפי שהיה מתכוון לעצור את מרכבתו אצל חנותו של סוחר אחד ממכריו, כדי לצוות לו לשלוח לה שני תריסרים בקבוקים של יין בורגונדי מן המובחר. הרי היתה זקוקה לחזק לפעמים משהו את כוחה! רק בשעה שהגיע אל ריטשמונד־פארק נזכר פתאום, שהוא נסע העירה על מנת לקנות לו נעלים, והוא תמה על עצמו כיצד נכנסה מחשבה של שטות כזו בלבו.

ג

הרוחות הקטנות של שנים עברו, המציקות לאדם זקן כל ימותיו, כמעט שלא פקדו אותו כל אותן שבעים השעות שחלפו למן היום ההוא עד היום הראשון. תחתיהן התרגשה עליו רוח אחרת. הלא היא רוח העתיד עם כל קסם התעלומות והצפונות הצרור בכנפיה. דזשוליון הזקן שוב לא היה נרגז וחסר־מנוחה ולא יסף לבקר עוד את גזע־העץ שבחורשה, משום שעכשיו ידע בבירור שהיא עתידה לבוא לסעודת הבוקר. כך טיבה של סעודה קבועה שיש לה חלטנות מופלאה; על ידה מסתלק עולם מלא של ספיקות, משום שאין אדם דוחה סעודה אלא אם הוא אנוס לכך על ידי עיכובים שאין בכוחו להתגבר עליהם. הוא היה משַחֵק עם הוֹלי כמה פעמים בכדורים וסידר את המשחק באופן שתוכל להתרגל בהכאה־לאחור, כדי שתהיה מוכנה כל צרכה לשחק לאחר זמן עם דזשולי לכשיבוא הביתה בעונת הפגרה. שהרי היא לא היתה פורסייטית, מה שאין כן דזשולי; הלז היה פורסייטי גמור וכך טיבם של הפורסייטים שהם משיבים תמיד אחור את כל מכה ומכה עד שהם נעשים בני שמונים וחמש ומסתלקים מן הקרב. הכלב בלשאצר, שגם הוא היה באותו מעמד, היה רובץ על הכדור בכל פעם שיכול להשיגו, והנער־השמש היה צד את הכדור וחוזר וזורקו עד שפניו נוצצו כעין הלבנה במילואה בעונת הקציר. וכיוון שזמן הציפיה הלך ונתקצר, נראה בעיניו כל יום ארוך ורב־קסם מזה שלפניו. בליל יום הששי חש מכאוב גדול בצדו השמאלי והוא עמד והבליע אל קרבו גרגיר־רפואה למיחוש הכבד. ואף על פי שאין הכבד קבוע בצד השמאלי, סבור היה שאין תרופה טובה מזו. אילו אמר לו אדם שבזמן האחרון הריהו שרוי במצב של התרגשות שאינה פוסקת ושהתרגשות זו אינה יפה לבריאותו, וודאי היה נותן בו את עיניו האפורות כמראה הפלדה והשקועות עמוק בחוריהן והיה מביט בו הבטה תקיפה וזועמת, שפירושה: “הריני יודע בעצמי, מאין כמוני, מה שטוב ויפה לגופי!”

ואכן אמת הדבר" הוא היה יודע זאת כל ימיו ואף יֵדַע זאת תמיד.

ביום הראשון בבוקר, בשעה שהולי הלכה עם אומנתה אל בית התפילה, יצא הוא לבקר את הערוגות של תות־השדה. הכלב בלשאצר נטפל אליו והוא בדק בדיקה מעולה את הנטיעות ובידו עלתה לגלות כשני תריסרים גרגרים שכבר ביכרו כל צרכם. השחייה לארץ לא היתה יפה לו והיא גרמה לו סחרחורת ופריצת הדם אל ראשו. לאחר שהניח את גרגרי־התות בפינכה שהעמידה על שולחן־האוכל, עמד ורחץ את ידיו והדיח את מצחו במי־קולוניה. כשעמד לפני המראָה, הבחין בעצמו שהוא כחש ודל ביותר. כמה דק וצנום היה לשעבר, בעודנו עוּל־ימים! אך נוי הוא לאדם להיות דק ורם־קומה – אדם בעל־בשר היה תועבת נפשו; ואף על פי כן אפשר שפניו כחשו ודלו יותר מדי! היא צריכה היתה לבוא ברכבת בשתים עשרה שעות ומחצה; סמוך לחווה של גיידזש נתכוונה לנטות מן הדרך ולעלות ברגל ליד הקצה השני של החורשה. הוא נכנס אל חדרה של דזשוּן לראות אם יש שם מן המוכן מים חמים ואחר יצא לקראת אירין כשהוא מתנהל לאטו משום שלבו דפק בקרבו בחזקה. האויר היה מבושם בריחות ניחוח, החוגות פצחו רינה והזירה הגדולה שבאֶפּסוֹם היתה נראית לעין. יום נאה! יום אשר כזה וודאי היה אותו היום, שבו הביא סומס לפני חמש שנים את בוזיניי הנה על מנת לתור את המקום קודם שהוחל בנין הבית. בוזיניי הוא אשר יעד את המקום הזה לבנין, כך סיפרה לו דזשון פעמים הרבה. בימים האלה היה מרבה להרהר באותו הצעיר, כאילו היתה רוחו משוטטת באמת על פני כברת הארץ הזאת, שהיתה מקום פעולתו האחרונה, הלוך ושוטט, הלוך ובקש – אותה. בוזיניי היה האיש היחידי בעולם אשר קנה את לבבה ואשר לו התמכרה בכל נפשה ובכל מאודה בששון! אדם זקן שכמות אָמנם שוב אי אפשר היה לו לדמות בנפשו דברים כגון אלה; ואף על פי כן חש בעצמו מכאוב מוזר וסתום – מעין בבואה של קנאה סתמית ובלתי־אישית; ואל המכאוב הזה נטפל אוד רגש אחר, שנבע מתוך נדיבות רוח, – רגש של חמלה על אהבה זו, שנרעצה בעודנה באבה. הכל חלף ועקב במשך חדשים מועטים! הנה כי כן, הנה כי כן! – הוא הסתכל בשעון שלו קודם שנכנס לתוך החורשה – השעה אך שעת שתים־עשרה ועוד לו להמתין עשרים וחמישה רגעים תמימים! ואולם בשעה שנטה אל קרן הזוית של השביל ראה והנה היא יושבת באותו המקום עצמו, שבו מצא אותה בפעם הראשונה – על גזע העץ; ומיד שיער בנפשו שוודאי באה ברכבת הקודמת על מנת לשבת שם לכל הפחות שעתיים יחידה ובודדה לנפשה. נמצא שאיבד שעתיים, שיכול היה להימצא בחברתה! מה טיבו של אותו הזכרון, שעל ידו נתייקר עליה גזע עץ זה כל כך? וזות פניו וודאי העידה על המחשבות שניצנצו בלבו באותה שעה, שכן היא נזדרזה ואמרה מיד: “אנא סלח לי” דודי דזשוליון; במקום זה עמדתי על דעתי בפעם הראשונה".

“אין דבר, אין דבר; בואי הנה בכל עת, כאוות נפשך. מראיך קצת מיוגע כמראה בני לונדון; וודאי את מתעסקת יותר מדי בשיעורי הוראה”.

הוא היה מיצר על שהיתה אנוסה להתעסק בשעורים. אכן גדולה הטירדה להורות להמון ילדות קטנות לנקש באצבעותיהן הגסות את דרגת־הקולות!

“והיכן את מורה את שיעורי־הנגינה שלך?”

על פי רוב במשפחות של יהודים, לגודל אשרי".

דזשוליון הזקן הציץ בה מתוך תהייה. בעיני כל הפורסייטים היו הירודים בריות משונות וחשודות.

“הללו אוהבים את הנגינה והנם נוחים לבריות במידה יתירה”.

“הלוואי והיו באמת כך!”– הוא אחז בזרועה – העלייה על הגבעה גרמה לו תמיד קצת מכאוב בצדו – ואמר:

“הראית מימיך פרחים נאים מן הנוּריוֹת האלה? בן־לילה אחד צצו ופרחו כל כך”.

עיניה נראו כמשוטטות על פני השדה כדבורים המבקשות ציצים ומיץ־דבש.

“לא נתתי להוציא את הפרות אל שדה־המרעה, כדי שתוכלי להנאות תחילה את עיניך במראה הפרחים האלה”. ואולם באותה שעה נזכר, שהיא באה לכאן כדי לדבר עמו על אודות בוזיניי, ומיד פשט את ידו והחוה כלפי מגדל־השעון שממעל לרפתים ואמר:

“מובטחני שהוא לא היה מרשה לי להעמיד כאן את השעון הזה; שהרי עד כמה שאני נזכר בו לא היה לו בכלל שום מושג על אודות הזמן”.

אבל היא לחצה את זרועו אל זרועה ולא השיבה לו דבר, השיאה את השיחה לענין אחר והיתה מספרת בפרחים, והוא הבחין בדבר שעשתה זאת בכוונה שלא לעורר בו את ההרגשה, שהיא לא באה לכאן אלא לשם זכרו של אהובה המת.

“הפרח הנאה מכל הפרחים שהיכולת בידי להראותך”, ענה ואמר במין עליצות־נצחון, “הריהי התינוקת החביבה שלי. עוד מעט ותשוב מבית התפילה. יש בה דבר־מה המזכירני במקצת את טיבך את”, והוא לא תמה על עצמו כל עיקר שדיבר בלשון זה ולא אמר את ההפך: “יש בך דבר־מה המזכירני במקצת את טיבה היא”. – אבל הנה היא לנגד עיניהם!

הולי קפצה ורצה לקראתם מאצל האלון, ואחריה הלכה אומנתה, ריבה פראנצית מזדקנת, אשר לפני עשרים ושתים שנה, בזמן המצור על שטראסבורג, לקחת בקיבתה ונפגעה בקילקול־עיכול מתמיד. הולי עמדה לפניהם בריחוק־מה והתחילה מחליקה בידה את בלשאצר, כאילו לא באה אלא לשם כך. ואולם דזשוליון הזקן, שהכיר את טיבה יפה, פתח ואמר:

“גשי הנה, מחמדי, הנה הגברת הלבושה שמלה אפורה, שהבטחתי לך להציגך לפניה”.

הולי הזדקפה והביטה אל הגברת. הוא עמד והסתכל בשתיהן כשהוא קורץ בעיניו; אירין חייכה, והולי בחנה אותה מתחילה בעיניה בכובד ראש, אחר חייכה גם היא חיוך חרד ולסוף ניכר היה שניצנץ בה רגש יותר עמוק. אכן פעוטה זו נתייחד לה חוש היופי והיא ידעה והכירה חין ערכה של זו שלפניה! הוא התענג למראה הנשיקה שנשקו זו לזו.

“הגברת הירוֹן, מאמזל בוּס. ובכן, מאמזל, – ההיתה הדרשה נאה היום?”

כי עכשיו שחייו הלכו ותמו ושוב לא יאריך ימים רבים, נצטמצם האינטרס הקלוש, שעדיין נשתמר אצלו לגבי הכנסייה, באותו החלק של עבודת הדת שהיה קשור בעולם הזה. מאמזל בוּס הושיטה יד צנומה נעולה נעל־יד של עור עזים – היא היתה משמשת כל ימיה בבתי משפחות חשובות – ועיניה העצובות שהציצו מתוך פניה הדלים והירקרקים נראו כשואלות: “וכי מחונכת את כל צרכך?” בשעה שהולי או דזשולי עשו דבר שדעתה לא היתה נוחה ממנו – ומקרים שכאל היו מצויים לעתים קרובות – היתה אומרת אליהם: “הפעוטות של משפחת טאילייר לא היו עושים כך לעולם – הם היו ילדים מחונכים ומנומסים יפה”. דזשולי היה שונא את הילדים לבית טאילייר, והולי היתה תמהה על עצמה בחרדה שכל כך נופלת היא מהם. ובעיני דזשוליון הזקן היתה אותה מאמזל בוּס “ברייה פעוטה, צנומה ומשונה”.

סעודת הבוקר היתה סעודה נאה ומוצלחת ביותר; הפטריות, שדזשוליון הזקן קטף אותן בעצם ידיו בבית גידול הפטריות, גרגרי התות, שנבחרו על ידו בגן, ובקבוק חדש של יין רייני השרו עליו מין התעוררות רוחנית רווּית בשמי ריח, אלא שיחד עם זה היה גלוי וידוע לפניו באותה שעה, שמחר יעלה גופו חֲזָזִית קלה, תולדתה של האכילה. לאחר הסעודה ישבו תחת האלון ושתו קפה תורכי. הוא לא הצטער כלל על פטירתה של מאדמואזל בוס, שקמה והלכה לה, כמנהגה בכל יום ראשון, לכתוב מכתב לאחותה, שנסתכנה פעם אחת בילדותה עי ידי מחט שבלעה; מאורע זה היתה סחה יום יום לילדות לשם אזהרה שיהיו אוכלים לאטם ומעכלים יפה את מאכלם. על שמיכה של מרכבה, שהיתה שטוחה לרגלי המורד של הסוללה, היו הולי והכלב בלשאצר משחקים יחד, מקנטרים זו את זה ומלטפים זו את זה; ובאותה שעה ישב דזשוליון בצל האילן כשרגליו מורכבות זו על גב זו והוא מעשן בנחת רוח את הסיגארה שלו ומסתכל באירין, שישבה על הנדנדה. דמותה האפורה והקלילה היתה דומה כמרפפת באויר; פה ושם היו מרצדים עליה זהרורי חמה, שפתיה היו פתוחות ועיניה הרכות והאפלוליות הביטו מתחת לאשמורות המושפלות במקצת. מראיה הביע קורת רצון; ביקור זה שבאה לבקר אותו כאן בנאות־שדה וודאי היה יפה לה ומועיל לה! האיגואיסמוס של הזקנה טרם הכריע אותו כליל ועדיין עלול היה למצוא נחת בתענוגו ושמחתו של אדם אחר; ואף כל פי שקיום מאווייו של עצמו היה קרוב ללבו ביותר, עם כל זה היה מרגיש שאין זה הכל ושיש ערך גם לדברים אחרים.

“פה שרויה שלות השקט”, פתח ואמר; “אם שהייתך בזה מפילה עליך שיעמום, אין לך לבוא לכאן. אבל אני מתענג תענוג גדול לראותך. פני הפעוטה החביבה שלי הם הפנים היחידים שגורמים לי קורת־רוח, חוץ מפניך את”.

מתוך החיוך שלה הכיר, שעדיין מצויה בה מידת־הנשים לחבב דברי הוקרה והערצה לחין ערכה, והדבר הזה עודד אותו. “איני מדבר אליך חלקות”, הוסיף ואמר. “מימי לא אמרתי לאשה שהנני מוקיר אותה בשעה שלא הוקרתי אותה כל עיקר. לאמתו של דבר איני זוכר אימתי אמרתי לאשה שהנני מוקיר אותה, מלבד לאשתי של עצמי בשכבר הימים; אבל אשתו של אדם ברייה מגוחכה היא”. הוא שתק שעה קלה, ופתאום הוסיף לדבר שוב:

“היא היתה מתאווה שאשמיע באזניה דברי קילוס לעתים יותר קרובות מכפי שראיתי צורך לכך על פי הרגש שבלבי, ואני אנוס הייתי לוותר על שלי”. על פניה שכנה פתאום קדרות מוזרה. ומכיון שחשש שמא אמר דבר שציער אותה, נזדרז והוסיף:

“בשנה שהתינוקת החביבה שלי יגיע זמנה להינשא, הריני מקווה שיזדמן לפניה איש היודע ומכיר את הרגשות שבלבה של אשה. אמנם אני לא אזכה לראות זאת בעיני, אבל ברית הנשואים יש בה הרבה זרות ותהפוכות; איני רוצה שיתרגשו עליה הלבטים הקשים הללו”. ומאחר שראה שדבריו אלה עוד הרעו את הסיטואציה, הוסיף ואמר: “הזהרי, סופך שהכלב ישרוט אותך”.

אחר הדברים האלה השתררה דממה. מה המחשבות המתרגשות באותה שעה בלבה של ברייה נחמדה זו, שחייה נסתלפו ונתקלקלו? ברייה זו שהאהבה שלה נתקפחה ונסתיימה, ואף על פי כן לא נוצרה אלא בשביל האהבה? אפשר שבאחד הימים, לאחר פטירתו מן העולם, תמצא לה בן־זוג אחר, שלא יהיה מטורף־דעת כאותו הצעיר, שהטיל עצמו תחת גלגלי המרכבה. אבל הרי שי לה עדיין בעל – ומה היחס שבינו לבינה?

“וכי אין סוֹמס מציק לך לעולם?” שאל אותה.

היא נדה בראשה לשם תשובה שלילית. פניה לבשו פתאום צורה של התכנסות בתוך עצמה. שכן למרות הרכות והעדינות המיוחדה לה היה מצוי בה דבר־מה שאינו ניתן להתפייס. באותה שעה ניצנץ במוחו מושג כל שהוא על דבר האנטיפאתיה המינית, שטבעה קשה וזועם; והרי אדם שכמותו שנמנה על התקופה המוקדמה של התרבות הוויקטוריאנית, שהיתה עתיקה לימים מזו של עכשיו, לא העלה מעולם דברים פרימיטיביים כאלה על דעתו.

“הריני שמח שהנחת את דעתי”, ענה ואמר. “היום אפשר לראות מכאן את הבימה הגדולה. אפשר נלך לטייל?”

והוא הוליך אותה דרך גינת הפרחים ועצי־הפרי, אשר על גדרה החיצונית היו מודלים כלפי החמה אפרסקים ואפרסקי־נֶקטאר, דרך הרפתים, הכרם, בית־הפטריות, ערוגות האספרגוס, דרך גינת־הוורדים וסוכת־הקיץ; הוא הוליך אותה אפילו אל תוך גן־הירק כדי להראותה את האפונים הרכים והירוקים, אשר הולי אהבה לקלוף אותם באצבעותיה מתוך תרמיליהם וללקקם מעל כף ידה הקטנה והשחומה. הוא הראה לה המון דברים נאים, ובינתיים היה הולי מקפצת בראש בלוית הכלב בלשאצר או חוזרת ובאה אליהם פעם בפעם, כדי שיפנו מעט את תשומת לבם אליה ואל בן־לוייתה. אותה שעת אחר הצהרים היתה מן הנעימות והמאושרות ביותר שבימי חייו, ואף על פי כן סופו שנתייגע והיה שמח כשחזר אל הבית וישב בחדר הנגינה והיא הגישה לו תה. באותה שעה נכנסה לשם ידידתה האהובה של הולי – ילדה קטנה ונאה, ששערה היה גזוז כזה של נער. ושתיהן התרוצצו ורדפו זו אחר זו בריחוק־מה מתחת למדרגה ועל גבי היציע. דזשוליון הזקן ביקש שוב מאת אירין שתנגן לפניו מנגינותיו של שופּין. היא ניגנה אֶטיוּדוֹת, מַאזוּרוֹת, וואלסים, עד ששתי הילדות, שהתקרבו הלוך והתקרב, עמדו סמוך לפסנתר והקשיבו לנגינה כשהן מרכינות לפניהן את ראשיהן, שהאחד היה צהוב והשני שחור. דזשוליון הזקן התבונן אליהן ואמר אליהן:

“הבה הראינה, שתיכן, כיצד אתן מרקדות!”

והן התחילו לרקד מתוך ביישנות ובצעדים שאינם כשורה. הן קפצו והסתובבו בכובד ראש ושלא בזריזות יתירה לקול הנעימה של הוואלס הלוך ועבור פעם בפעם ליד הכסא שלו. הוא הביט אליהן ואל אירין, שניגנה והפנתה בשעת מעשה את פניה המחייכים כלפי הרקדניות הקטנות, והירהר בלבו: “אכן נחמד המראה וכמוהו לא ראיתי בימי חיי”. ופתאום נשמע קול דברים:

"הולי! Mais enfin – qu’est־ce que tu fais la־danser, le dimanche! Viens donc! " (“וכי מה את עושה? הנך מרקדת ביום הראשון! בואי הנה!”).

אבל הילדות נדחקו אצל דזשוליון הזקן מדעתן יפה שהוא יהיה להן למגן, והציצו בפניו מתוך בקשת רחמים עד שלא יכול לעמוד בפני מבטיהן.

"כל מה שהיום נבחר ביותר, כן נבחר המעשה הנעשה בו מאמזל. אני הוא שגרמתי להן לעשות מה שעשו. לכנה, אפרוחים, ושתינה תה”.

וכשנפטרו והלכו להן בלוית הכלב בלשאצר, שהיה משתתף בכל סעודה, הציץ מתוך קריצת־עין אל אירין ואמר:

“הנה כי כן הן התינוקות הללו! וכי לא נחמדות הן? היש לך תלמידות קטנות?”

“הן, יש לי שלוש – ושתי מהן הנן חביבות ביותר”.

“נאות הן?”

“נחמדות!”

דזשוליון הזקן נאחה; הוא חמד את הבריות הרכות והצעירות ביותר חימוד שאינו יודע שבעה. “הפעוטה החביבה שלי”, ענה ואמר, “אוהבת את הנגינה אהבה רבה; מובטחני, שהיא עתידה להיות מנגנת בעלת כשרון. אולי יהיה רצון מלפניך להגיד לי את דעתך על טיב הנגינה שלה?”

“בחפץ לב”.

“וודאי לא תֵאותי – –” הוא התאפק וכבש תחת לשונו את המלים “ללמדה פרקים בנגינה”. המחשבה שהיא תעסוק אצלו בשיעורים גרמה לו מורת רוח, ואף על פי כן נתקבלה על דעתו, שהרי על ידי כך תהיה לו היכולת לראותה לעתים מזומנות. היא הניחה את מקומה שליד הפסנתר וניגשה ובאה אצלו.

“הנני מוכנה ללמדה בנפש חפצה. אבל – דזשוּן מה תהא עליה? אימתי ישובו הביתה?”

דזשוליון הזקן העלה קמטים במצחו. “רק באמצע החודש הבא. ומה ענין זה לכאן?”

“הן אמרת לי שדזשון סלחה לי; אבל אין היא יכולה לשכוח זאת, דודי דזשוליון”.

לשכוח! אבל שומה עליה לשכוח אם הוא ידרוש זאת ממנה.

ואולם אירין נדה בראשה לשם תשובה. “הרי גלוי וידוע לפניך שהדבר למעלה מכוחה; אין אדם יכול לשכוח”.

אין מפלט מן העבר הנתעב הזה! והוא ענה ואמר מתוך מורת רוח, כאילו גמר לשים קץ לדבר:

“טוב איפוא, נראה איך יפול דבר”.

שעה אחת או יותר משעה סח לה על אודות הילדים ועל מאוד דברים של מה בכך אחרים עד שבאה המרכבה כדי להחזירה לביתה. וכשנפטרה והלכה לה חזר וישב על כסאו והחליק בידו את פניו ואת סנטרו והגה בכל העוברות עליו באותו היום.

בערבו של אותו היום נכנס אל חדר־העבודה שלו ונטל גליון של נייר. רגעים מועטים שהה על מושבו ולא כתב דבר, אחר קם והתייצב לפני התמונה המפוארה “סירות־דוגה הולנדיות עם שקיעת החמה”. ואולם לא בתמונה זו היה מהרהר באותה שעה, אלא בחייו של עצמו. הוא החליט להניח לה משהו בירושה; והחלטה זו הרעישה את המחשבות והזכרונות השפונים בעמקי נפשו מאין כמוה. הוא אמר להניח לה בירושה חלק מעשרו, מתשוקותיו, ממפעליו, מסגולות נפשו ועבודתו – חלק מכל אותם הדברים שיצרו את עשרו; ולא עוד אלא שרצה להניח לה גם חלק ממה שלא עלה בידו לרכוש בחיים, למרות יגיעוֹ ושקדנותו היתירה. ומה הדבר שקצרה ידו להשיגו? התמונה “סירות־דוגה הולנדיות” לא השיבה אל שאלה זו שום תשובה; הוא ניגש אל דלת הזכוכית, הזיח הצדה את הווילון ופתח את הדלת. קמה רוח ועלי־אלון יבשים של אשתקד, שניצלו בדרך נס מן המטאטא של הגנן, התגלגלו בדמדומי הערב בקול איוושה דקה על פני סוללת־האבל. חוץ לזה שלטה בחוץ דממה גמורה וריח ההֶליוטרוֹפ, שהדיחו זה לא כבר במים, עלה באפו. עטלף טס ועבר עליו. ציפור השמיעה את הציוץ האחרון שלה. וממעל לעץ האלון הבהיק ברק הזיו של הכוכב הראשון. פאוסט אשר באופירה מכר את נשמתו לשטן במחיר שנים אחדות של נעורים רעננים. אכן רעיון תעתועים הוא! מקח וממכר כזה לא יתכן כל עיקר, וזהו עצם הטראגדיה לאמתה. אין אדם יכול לחדש את נעוריו לא לשם האהבה ולא לשם החיים ולא בשביל שום דבר שבעולם. אין לו איפוא אלא ליהנות מן היופי ממרחק, כל זמן שעדיין היכולת בידו לעשות זאת, ולהניח לה מתנה בצוואתו. אבל כמה יניח לה? דומה שאי אפשר היה לו לחַשֵב את החשבון הזה בשעה שהיה צופה אל אפסי המרחביה של ליל הכפר הרך והנעים, ולפיכך פנה וחזר אל הקמין. שם עמדו פסלי־הברונזה החביבים עליו – פסלה של קליאופטרה עם הנחש שעל דדה; פסלו של סוקרטס; כלבה כפרית המשחקת עם גורה ופסלו של גבר חזק, שאחז ברסנם של כמה סוסים. “הללו יִוָתרוּ בעולם!” הירהר באותה שעה, ומכאוב דוקר חלף את לבו. הם יראו חיים עוד אלף שנה!

“כמה יניח לה?” הדבר ברור! עליו להניח לה סכום מספיק כל צרכו, שיהא בו כדי להציל אותה מזקנה בלא עת, כדי להרחיק את הקמטים מעל פניה ימים רבים, עד כמה שאפשר, וכדי לשמר את שערותיה הנוצצות משיבה. אפשר שעוד יחיה חמש שנים. והיא תהיה אז בת שלושים ומעלה. “כמה יניח לה?” היא לא היתה עצמו ובשרו! מחשבת־אזהרה זו וניצינצה בלבו במכוון לאורח חייו, שהחזיק בו בכל מאודו זה יותר מארבעים שנה, מאז נשא אשה וכונן אותו המוסד רב־החידות המכונה משפחה. לא עצמו ובשרו היא ואין לה המשפט להימנות בין יורשיו! מתנה זו, שאמר לתת לה, לא תהיה איפוא, אלא בזבוז ממון לבטלה, מעשה־תהפוכות, מעשה־תעתועים של אדם זקן, מעשה שטות של מי שאינו שפוי בדעתו. עתידו לאמתו היה צפון באותם היצורים שדמו היה ניגר בעורקיהם ואשר בהם יוסיף לחיות לאחר פטירתו מן העולם. הוא הסב את עיניו מעל פסלי הברונזה והציץ אל כסא־המשענת הישן שלו המחופה עור, שהיה רגיל לשבת עליו לעתים קרובות ואשר מתוך ישיבה עליו עישן כמה מאות סיגאריות. ופתאום נדמה לו כאילו הוא רואה אותה יושבת כאן והיא לבושה שמלתה האפורה וריח ניחוח נודף ממנה וכולה רכה ורבת חמדה ועיניה האפלוליות מביטות אליו. ולמה היא מביטה אליו? הרי אין היא נותנת את דעתה עליו כלום; הרי כל מעייניה נתונים לאהובה שאבד. ואף על פי כן הרי היתה קיימת בעולם, ובין לרצונה ובין שלא לרצונה גרמה לו נחת־רוח ביפיה וחנה. אין רשות לאדם זקן לאכוף אדם אחר לארוח עמו לחברה, אין לו רשות להזמין אותה על מנת שתנגן לפניו וכדי שיזין את עיניו במראיה – חנם וללא תשלום גמול! אדם חייב לשלם בעד התענוג שהוא רוֹוֶה בעולם הזה. “כמה יניח לה?” סוף סוף הרי יש לו רכוש גדול; בנו ושלושת נכדיו לא יקפידו על הסכום המצער שיניח לה. הרי הוא רכש לו את רכושו בעצם ידיו וכמעט כל פרוטה ופרוטה היא קנינו של עצמו; הרשות בידו לעזוב אותו למי שירצה וזכאי הוא להרשות לעצמו את התענוג המועט הזה, והוא חזר אל שולחן־הכתיבה שלו. “הנה כי כן גמור ומוחלט אצלי לעשות את המעשה הזה!” הירהר בלבו; “ויאמרו הבריות מה שיאמרו. הריני לעשות מה שגמרתי!” ומתוך החלטה זו ישב על כסאו.

“כמה?” עשרת אלפים, עשרים אלף – כמה? אילו יכול היה לקנות בממונו שנה אחת, חודש אחד של נעורים! רעיון זה הבעית אותו והוא נזדרז וכתב את הדברים האלה:

"הרינג יקירי!

"אנא ערוך בשבילי תוספת לצוואה שלי בלשון זו: ‘הריני מניח לאשת בן־אחי אירין פורסייט מבית הירון, המתכנה עכשיו אירין הירון, סכום של חמשה־עשר אלף נקי מ’מס ירושה’.

"המסור לך באמונה,

דזשליון פורסייט".

לאחר שחתם את המעטפה והדביק עליה בול, חזר אל החלון ונשם נשימה עמוקה. החושך כיסה את הארץ, אבל במרומי השמים הבהיקו עכשיו כוכבים לאין מספר.

ד

הוא הקיץ משנתו בשתי שעות ומחצה בלילה, הלא הוא הזמן המגביר את כל מחשבה טורדת עד לידי מצוקה איומה, ככל שהיה ידוע לו מפי הנסיון הארוך, וכמו כן הורהו הנסיון אשר אם ייקץ אחר כך בזמנו, בשמונה בבוקר, יווכח שהבלהות שאפפוהו בלילה, בלהות שוא הן. וזו המחשבה שתקפה אותו עם יקיצתו באותו הלילה: אם יחלה ויפול למשכב, – והרי אדם זקן שכמותו עלול לכך – שוב לא יראנה. ומחשבה זו הביאה אותו לידי מחשבה אחרת, היינו שעתיד הוא להיות מובדל ממנה, בין כך ובין כך, לכשישוב בנו ודזשון מהישפאניה. היך יוכל לצַדֵק את געגועיו על חברתה של זו שגנבה את ארוסה של דזשון? – כשאדם ניעור בלילה אין הוא מקפיד על לשון נקייה. – אמנם אותו הארוס כבר מת; אבל דזשון היתה נערה קשת־עורף; לב חם בקרבה, אבל מרדנית וקשת־עורף היא במידה יתירה, ולא עוד אלא שאמת נכון הדבר, שאינה מן הבריות העלולות לשכוח דבר! הם ישובו הביתה באמצע החודש הבא. לא נשאר לו איפוא אלא זמן של חמישה שבועות להתענג על סגולת־החמדה החדשה שמצא בשארית חייו. החושך ששלט מסביבו הבליט לפניו את טיב הרגש שלו בבירור והוא ראה ונוכח עד כמה מגוחך הדבר. הערצת היופי – תשוקה לראות מה שנותן תענוג ונחת לעיניו. אך תהפוכה ואיוולת היא לאדם זקן שכמותו! ואף על פי כן – כלום היה טעם ונימוק אחר לחפצו, שדזשון תזעזע שוב את הזכרונות רבי־היגון החבויים בנפשה? וכיצד יוכל לעכב שלא להיראות בעיני בנו וכלתו זר ומשונה ביותר? הוא יהיה אנוס לנסוע פעם בפעם ללונדון, והדבר הזה יוגיע אותו; ולא עוד אלא שמיחוש כל שהוא יעצור אותו אפילו מן הנסיעות הללו. הוא שכב על מטתו בעינים פקוחות, התאמץ לגרש מאתו את מראות העתיד שאפפוהו וקרא לעצמו זקן שוטה, ולבו דפק בקרבו בחזקה, ויש אשר נדמה לו כאילו דמם וחדל לדפוק כליל. הוא ראה את ברק נוגה השחר בעד סדקי הווילאות ושמע את הצפרים מצפצפות ומצייצות ואת התרנגולים קוראים עד שנרדם שנית; וכשחזר וניעור חש עצמו עיף, אבל בריא כל צרכו. עוד לו חמישה שבועות – ולמה יענה עכשיו את מוחו? חמישה שבועות לגבי זקן שכמותו נצח מלא הם! ואולם הפחדים שתקפוהו בלילה השאירו בו את רישומם, והוא, אשר רגיל היה תמיד להוציא את רצונו אל הפועל בתקיפות, חש עצמו כאחוז קדחת קלה. עליו לראות אותה בכל עת ובכל שעה שירצה! מדוע לא יסע העירה, אל עורך־הדין שללו, כדי לערוך אצלו את התופסת אל הצוואה שלו בעצם ידו, תחת לכתוב בענין זה מכתב? אפשר שיהא רצון מלפניה ללכת אל האופירה! אבל הוא יסע העירה ברכבת, משום שאין נפשו שאותו הריקה השמן ביקון יהא מגחך אחורי גבו. הרי המשרתים שוטים הם, וסברה היא שכולם ידעו את המעשה הישן של אירין ובוזיניי הצעיר – משרתים יודעים את הכל, ומה שאינם יודעים הרי הם משערים בנפשם. – ובכן עמד וכתב אליה ?????? ¹ כדברים האלה:

"אירין יקירתי!

“עלי לנסוע מחר העירה. אם יש את נפשך לבקר לשעה קלה את האופירה, בואי ונסעד יחד בבית־אוכל שקט…”

אבל היכן? הרי כבר עברו עשרות בשנים מאז סעד בלונדון במקום אחר חוץ מן הקלוב שלו או בבית פרטי. אבל הנה נזכר באותו המלון החדש שלפי רוח הזמן אשר בקרבת קוֶונט גארדן…

"הריצי לי מחר בבוקר טורים אחדים אל פאידמוֹנט הוטל והודיעיני־נא אם עלי להמתין לך שם בשבע שעות בערב ואם אין.

"והנני אוהבך,

דזשוליון פורסייט".

היא תבין מדעתה, שהוא רוצה להמציא לה מקצת תענוג; כי המחשבה שמא תשער שהוא מתאווה לראותה גרמה לו מורת רוח אינסטינקטיבית; שהרי לא נאה ויאה לאדם זקן כמותו לנטות מעל דרכו הרגילה ולהתענג על חמדת יופי, ובייחוד על חמדת יפיה של אשה.

הנסיעה שנסע העירה ביום המחר והביקור שלו אצל עורך־הדין שלו הוגיעו אותו הרבה. חוץ מזה היה היום חם, ולאחר שהתלבש לסעודה שכב על הספה שבחדר משכבו לנוח שעה קלה. אין זאת כי אם התעלף, שכן לאחר ששבה רוחו אליו חש עצמו שתקפה עליו חולשה משונה; הוא קם מעל משכבו בקצת יגיעה ומשך בפעמון. אהה! הרי כבר עברה שעת שבע! והוא עדיין כאן והיא וודאי מצפה לו! ופתאום אחזתו שוב סחרחורת והוא אנוס היה לצנוח שנית על הספה. הוא שמע את קול הנערה המשרתת שאמרה? “צילצלת אדוני?”

“הן, גשי הנה!” הוא לא יכול לראותה בבירור, כי לנגד עיניו היה שרוי מעין עב־ערפל. “אין שלום בגופי, הביאי לי מעט מלח־הרחה”.

“הנני להביא, אדוני”, אמרה הנערה בקול מביע חרדה.

דזשוליון הזקן אימץ את כוחו ואמר:

“חכי מעט. לכי־נא אל אשתו של בן־אחי – גברת לבושה שמלה אפורה המצפה באולם – והגידי לה שחולשה תקפה את מר פורסייט – מחמת החום. הוא מצטער שאינו יכול לרדת מיד; אם לא ירד בעוד שעה קלה אל תצפה לו, אלא תסעוד בלעדיו”.

לאחר שהנערה נפטרה ויצאה, חש עצמו חלש והירהר בלבו: “למה אמרתי לה ‘גברת לבושה שמלה אפורה’? – הרי אפשר שלבשה שמלה של צבע אחר! מלח־הרחה!” אף על פי ששוב לא התעלף, בכל זאת לא הרגיש באירין, שבאה החדרה וניגשה עליו והושיטה מלח־הרחה לאפו והניחה כר למראשותיו. הוא שמע אותה מדברת אליו בחרדה: “דודי היקר, דזשוליון, מה לך?” וחש חישה קלושה שהיא מדביקה את שפתיה אל ידו; אחר שאף שאיפה עמוקה את ריח המלח המבושם ופתאום הרגיש את פעולתו המחזקת את הכוח ועיטש.

“הוי!” ענה ואמר, “אין דבר. איך באת הנה? לכי נא לסעוד – כרטיסי הסעודה מונחים כאן על שולחן־הלבישה. בעוד שעה קלה אשוב לאיתני כל צרכי”.

הוא חש את ידה הקרירה שנגעה במצחו, הריח ריח סיגליות והיה מרחף בין הרגש של מין תענוג שבהווייתו של עכשיו ובין הרצון להתחזק ולהבריא כל צרכו.

“היך! את לבושה שמלה אפורה!” אמר אליה. “עזריני־נא לקום!” אך חזר ועמד על רגליו, התנודד וקרא:

“מה ראיתי על ככה לבוא לידי חולשה זו!” והוא התנהל לאטו וניגש אל המראה. אכן הפנים פני נבלה! הוא שמע מאחוריו את קולה בדברה אליו בלחש:

“אל־נא תרד מטה, דודי; עליך לנוח”.

“הבלים! כוס יין שאמפאני תבריאני ותעמידני שוב על רגלי. איני רוצה שתחסרי עצמך מן האופירה למעני”.

ואולם ההליכה דרך המסדרון היתה קשה בשבילו. מה משונים השטיחים הללו הפרושים בבתי־המלון מן הטיפוס החדש! הרי הם עבים כל כך ועם כל פסיעה ופסיעה אתה נכשל בהם! בשבתו במעלית הבחין שמבטי עיניה מפיקים דאגה וחרדה ואמר מתוך נסין חלוש של קריצת עין:

“אכן בעל־סעודה נאה אני!”

כשהמעלית עמדה תחתיה, היה אנוס להחזיק בחזקה בספסל כדי שלא לאבד את שיווי־המשקל; ואולם לאחר שאכל את המרק ושתה כוס יין שאמפאני רווח לו הרבה והוא התחיל לשמוח שבא לידי חולשה קלה זו, שגרמה לה להיות דואגת וחרדה לו כל כך.

“מי יתן והיית בתי שלי”, אמר אליה פתאום; וכשראה שעיניה מחייכות הוסיף ואמר:

“אשה צעירה שכמותך אין לה להיות שקועה בזכרונות של ימים עברו בלבד; עוד תספיקי להגות בהם די והותר לכשתגיעי לפרק שנותי אני. שמלה זו נאה היא – הגיזרה מוצאה חן בעיני”.

“אני תפרתיה לי בעצמי”.

הו! אשה היודעת לתפור לה בעצם ידיה שמלה נאה עדיין לא קיפחה את חפצה בחיים.

“קצור שחת בעוד החמה זורחת”, ענה ואמר; “אנא שתי את הכוס עד תומה. הריני מתאווה לראות מעט צבע אודם בלחייך. אין לאדם לבזבז את חייו לבטלה; אין תועלת בדבר. הערב תעלה על הבימה מרגריתא חדשה; הבה נקווה שאינה עבה ושמנה יותר מדי. ואשר למפיסטו – הנה דבר יותר נורא מאדם בעל־בשר המשחק את תפקיד השטן איני יכול להעלות על דעתי”.

ואף על פי כן לא הלכו הערב אל האופירא, כי בשעה שקם מאצל השולחן תקפה אותו שוב סחרחורת, והיא עמדה על דעתה שיהא שרוי במנוחה ויעלה על משכבו בשעה מוקדמה. לכשנפטר ממנה ליד פתח המלון, לאחר ששילם לרכב את שכרו על מנת שיוליכנה אל טשלסי, הוא ישב שוב על הכסא לשעה קלה כדיי לענג את נפשו בזכרון הדברים שאמרה לו: “הרי אתה כל כך טוב ונוח לי, דודי דזשוליון!” וודאי שכך הוא! לב מי לא ירחש לה אהבה! הוא היה מתאווה להישאר כאן עוד יום אחד כדי לנסוע עמה אל גן־החיות, אבל אם תשהה שני ימים בחברתו, סופה למות מחמת שיעמום! לא, עליו לחכות עד היום הראשון הבא; היא הבטיחה לו לבוא לבקרו באותו היום. ואז יחליט בדבר שיעורי הנגינה להולי, ואילו אך לחודש אחד. על כל פנים הרי זה יהיה משהו שיש בו ממש. דעתה של אותה המאמזל הקטנה בוּס וודאי לא תהא נוחה מזה, אבל היא תהיה אנוסה לוותר. והוא לחץ את הצילינדר הישן שלו אל חזהו כדי לקפלו ושם פעמיו אל המעלית.

למחרת בבוקר נסע אל תחנת־הרכבת ואטרלו וכל זמן הנסיעה לשם היה נלחם עם תשוקתו להגיד לרַכּב: “הוליכני אל טשלסי”. ואולם חוש המידה והקצב המיוחד לו גבר על תשוקתו זו, חוץ מזה עדיין חש עצמו חלש והוא לא רצה לבוא לידי סכנה של התקפת־עילוף חדשה, כאותה שהתרגשה עליו אמש, כשהוא רחוק מביתו. ולא עוד אלא שגם הוֹלי היתה מצפה לו ולמתנה המוכנה לה בצקלונו. אמנם התינוקת החביבה שלו אהבה אותו לא בשביל המתנות שהעניק לה – לבה הקטן היה מלא רגשי חיבה אליו במידה גדושה. וכיון שבא לידי הירהור זה, שאל עצמו רגע אחד מתוך הציניסמוס של הזקנה אם החיבה היתרה שמראה לו אירין אינה אהבה התלויה בדבר. אבל מיד גרש מלפניו את המחשבה הזאת. לאו, היא לא היתה ממין הבריות האלה. היפוכו של דבר. עלובה זו לא היה לה כמעט אף מושג כל שהוא כיצד למשוח את פתה בחמאה, והיתה חסרה כל עיקר את חוש הרכוש והקנין! וחוץ מזה הרי לא הגיד לה דבר על אודות התוספת לצוואה שלו ואף לא יגיד לה – יום יום ותענוגו המיוחד לו.

במרכבה שהיתה מצפה לו ליד התחנה הוצרכה הולי לעצור בעד הכלב בלשאצר שלא יכול למשול ברוחו, והלטיפות והגיפופים שהעתירו עליו שניהם יחד הפכו את נסיעתו הביתה לתהלוכת ששון וחגיגה. כל שארית הים הנאה והחם הזה ורובו של היום שלאחריו היה שָלֵו ושבע רצון; הוא נח בצל והזין עיניו בנגוהות הזהב שזרעה החמה על פני כרי־הדשא והפרחים. ואולם ביום החמישי בערב אחר הסעודה שסעד ביחידות התחיל מונה את השעות; עליו להמתין עוד ששים וחמש שעות עד שירד אל החורשה הקטנה כדי לקבל שוב את פניה וכדי לעלות בצדה אל הבית דרך השדות. הוא ידמה לשאול ברופא על דבר העילוף שתקף אותו, אלא שהיה ברי בידו שאותו ברנש וודאי יצווה עליו להיות שרוי במנוחה גמורה ולהתרחק מכל התרגשות־נפש. והוא לא רצה שידברו עמו על חוֹלי, ואילו חולה היה באמת; הוא לא רצה ליתן את דעתו על כך עכשיו כשנזדמן לו חפץ חדש זה בחיים. והוא נזהר מלרמז במכתב שכתב אל בנו אף רמיזה כל שהיא על המיחוש שלו. ידיעה זו היתה מחזירה אותם חיש מהר הביתה! הוא לא טרח לעיין בדבר ולשקול בדעתו כמה היה בשתיקתו זו משל דאגה לתענוגם להם, וכמה היה בה משל דאגה תענוגו של עצמו.

בשבתו באותו הערב בחדר־העבודה שלו ואך גמר לעשן את הסיגארה שלו התחיל מנמנם, והנה שמע קול איוושה של שמלה ובאפו עלה ריח סיגליות. הוא פקח את עיניו וראה אותה כשהיא לבושה את שמלתה האפורה ועומדת אצל הקמין וזרועותיה פשוטות. המופלא שבדבר היה מה שהזרועות הללו, אף על פי שלמראית עין לא היו מחזיקות כלום, עם כל זה היו מעוגלות כאילו חיבקו את צווארו של אדם, ובאותה שעה היה ראשה מוטה לאחור, שפתיה היו פתוחות ועיניה עצומות. היא נתעלמה מיד, והוא לא ראה אלא את כרכוב־הקמין ואת פסלי־הברונזה. ואולם פסלי־הברונזה האלה והכרכוב הזה לא נמצאו שם קודם לכן בשעה שהיא עמדה שם, ורק הקמין והכתלים בלבד נמצאו אז במקום ההוא. הוא קם ממקומו כולו רועד ונבוך. “עלי ליטול סם־תרופה”, הירהר בלבו: “וודאי חולה אני”. לבו דפק במהירות יתירה ונשימתו נתקצרה בחזהו; והוא ניגש אל החלון ופתח אותו כדי לשאוף מעט אויר צח. במרחק נשמע קול כלב נובח, וודאי אחד מכלבי החווה של גייזש א שר מעבר השני של החורשה. הלילה היה שוקט ונאה להפליא, אבל אפל ביותר. “אין זאת כי אם חטפתני תנומה”, הירהר בלבו, “זולת זאת אין דבר! ואף על פי כן הריני מוכן להישבע שעיני היו פקוחות!” והנה נדמה לו שקול כקול אנחה עלה באזניו.

“מה זאת?” שאל בקול רם, “מי כאן?”

הוא הניח את ידו על צדו, כדי להשקיט את הלמות לבבו, ויצא אל הסוללה. דבר־מה רך חלף ועבר על פניו בחשאי בתוך החשכה. “שט!” קרא אחריו. זה היה החתול הגדול והאפור. “אותו בוזיניי הצעיר היה דומה לחתול גדול!” הירהר בלבו. “והוא הוא שהיה בבית פנימה, ואותו – אותו לפתה – –. כי לו היא, לו בלבד!” הוא צעד ובא עד קצה הסוללה והציץ אל תוך החשכה; לעיניו ניצנץ ברק המרגניות הלבנות שעל כר־הדשא שלא היתה קצורה. היום הרי הן קיימות עדיין ומחר תחלופנה ואינן! והנה הופיעה הלבנה הצופה ורואה את הכל, את החיים ואת המתים ואינה נותנת את דעתה לשום דבר! עוד מעט ויגיע גם תורו שלו להיפטר מן העולם. את כל שארית חייו היה נותן במחיר יום אחד של עלומים! – והוא שב והפנה פניו אל ביתו. הוא הציץ למעלה וראה את החלונות של חדר־הילדים. התינוקת החביבה שלו נמה את שנתה. “הריני מקווה שהכלב לא יעירנה!” הירהר בלבו.

“מהו הכוח הכופה אותנו לחשוק ולאהוב ואחר הוא מביא עלינו את המות? עלי לעלות על משכבי”.

והוא צעד על פני מרצפת האבנים של הסוללה, שאור הלבנה יצק עליה צבע אפור, וחזר ונכנס אל הבית.

ה

במה יבלה אדם זקן את ימיו, אם לא בחלומות והירהורים על שנות קדם, שהשתמש בהן יפה ולטובה? החלומות הללו, לגבי כל המאורעות שבחיים, אין בהם משל להט חום והתרגשות, אלא דומים הם לזיו־השמש הקלוש בימות החורף. גלי הזכרונות המשתפכים ברוך אינם עשויים לזעזע את נשפו. אל יתן אמון בהווה וישתדל להימנע ממחשבות על דבר העתיד. ממקומו הלוטה בעבי צללים יתבונן איך אור השמש הולך וזוחל עד לאצבעות רגליו. בהופיע שמש הקיץ הלוהטת, אל יצא החוצה לטייל בה, שמא יטעה ויהא סבור עליה שהיא השמש הנעימה של שלהי־הקיץ! וכך יהא הולך וכָלֶה בנחת ולאט לאט וללא־היכר, עד שהטבע חסר־הסבלנות יסתום את פי קנה־האויר שלו והוא יפליט את אנחתו האחרונה באחד הבקרים קודם שהעולם ייקץ משנתו. ואז יבואו ויחרתו על אבן מצבתו את הדברים: “נפטר מן העולם זקן ושבע ימים!” אמנם כן! בשעה שאדם מן הפורסייטים חי את חייו לפי עיקרי הכללים שבידו הריהו יכול להאריך ימים אפילו לאחר שמת.

כל זה היה גלוי וידוע יפה לדזשוליון הזקן, ואף על פי כן היה בו דבר, שפרץ את גדר הפורסייטיסמוס. שהרי הכתוב אומר, שאסור לו לפורסייטי לאהוב את היופי יותר מן השכל ושאין לו ללכת אחר יצרי לבו לרעת בריאותו. ואולם דבר־מה היה קוסס ומנקר בלבו באותם הימים בחזקה רבה כל כך, שהמחיצה הדקה שלו חישבה להתפוצץ. הוא הבין זאת מדעתו, אלא שכיוצא בזה ידע גם שאי אפשר לו לעצור את הלמות לבבו הנמרצה ושאילו גם היתה היכולת בידו לעצור אותה לא היה רוצה לעשות זאת. ובכל זאת אילו אמר לו אדם שהוא ניזון מן הקרן שלו ומכלה אותה, היה נותן בו עיניו בתמהון. לא, לא; אין אדם ניזון מן הקרן שלו; אסור לו לעשות זאת! הסיסמאות של העבר לעולם יותר ממשיות הן מן ההווה הממשי. והוא, אשר אכילת הקרן היתה תמיד שקולה בעיניו כעבירה שאין לה כפרה, וודאי היה קשה לו מנשוא אילו נשא מי שהוא את המשל הזה על הענין שלו. התענוג נותן בריאות לגוף; היופי נחמד לעין; לחוש עצמו שוב פעם צעיר עם המעירים – והן אך זאת עשה, זאת ולא אחרת!

הוא חלק עכשיו את זמנו בסדר ובשיטה, כדרך שהיה נוהג בכל ימי חייו. בשלישי בשבת היה נוסע העירה ברכבת; אירין היתה סועדת מו והם היו הולכים יחד אל האופירא. בחמישי בשבת היה נוסע לשם במרכבתו, היה מצוה לנהג המפוטם להכניס את הסוסים אל האורווה ונפגש עם אירין בקנסינגטון גאורנס; ולאחר שנפטר ממנה חזר וישב במרכבתו ושב הביתה לעת הסעודה. הוא אמר לאנשי ביתו שבשני הימים הללו הריהו טרוד בעסקים בלונדון. ביום הרביעי ובשבת היתה באה אצלו על מנת ללמד פרקי נגינה להוֹלי. כל מה שגדל התענוג שמצא בחברתה, כן רבתה ההקפדה שהיה מקפיד על הנימוס ודרך ארץ וכל מנהגו היה של דוד נובן ורב־חביבות. ואפילו ברגשותיו לא יצא מחוץ לגדרו זה – שהרי סוף סוף אדם זקן היה. ואף על פי כן כשהיתה מאחרת לפעמים, היה חרד ודואג עד מות. וכשנפקדה ולא באה, מה שאירע פעמיים, נעשו עיניו עצובות כשל כלב זקן ושנתו נהיתה עליו.

וכך עבר חודש ימים – חודש של קיץ בשדות ובלבו, עם חום הקיץ ועם היגיעה שהוא מוגיע את האדם. מי פילל לפני שבועות אחדים שלבו כמעט יחרד ויחיל בקרבו מפני ביאתו של בנו ונכדתו! במשך השבועות הללו של מזג־אויר נאה היה מתענג על חירות נעימה ונעשה שוב בלתי תלוי בדעת אחרים כגבר קודם שהוא עומ' ומכניס את צוארו בעול המשפחה; ועם זה אותה הנחת שגרמו לו רֵעוּת חדשה זו שהוא מתרעה עם אשה שאינה תובעת ממנו כלום, שהעלימה עצמה תמיד העלמה כל שהיא ושהיה בה מן הקסם של המסתורין. למה היה הדבר דומה? ללגימה של יין שלגם אדם, אשר ימים רבים הזיר עצמו מן היין ולא שתה אלא מים עד ששכח כמה גדול כוחו של היין להרתיח את הדם ולנסוך שכרון על המוח. הפרחים עטו צבעים יותר מזהירים; ריחות ניחוח ונגינה וזוהר השמש נעשו בשבילו דברים שיש להם ערך של ממש בהווה וחדלו מהיות אזכרות לשמחות ותענוגות שחלפו ועברו. עכשיו מצא לו דבר, שבגללו כדאי היה לו לחיות ושהיה משהה אותו תמיד במצב של צפייה. בתוך צפייה זו היה חי עכשיו את חייו ולא בסקירה לאחור; ההפרש שבין שתי אלה היה גדול ביותר לגבי זקן מופלג שכמותו. ההנאות של האכילה, שלא היה להוט אחריהן מימיו, משום שמטבעו היה מסתפק במועט, קיפחו עכשיו בשבילו את כל ערכן. הוא אכל מעט ולא ידע אפילו מה הוא אוכל; והוא הלך וכחש יום יום ומראהו הלך ונעשה רע ביותר. הוא היה שוב צנום כשחיף עץ, ומצחו הגדול עם רקותיו הנפולות שיוו עכשיו לדמותו הכחושה הדרת חשיבות במידה יתירה מאשר בזמן מן הזמנים. הוא ידע היטב שעליו לשאול ברופא, אבל החירות היתה חביבה עליו ביותר. הוא לא יכול להרשות לעצמו ליתן דעתו לעוצר־הנשימה, שתקפהו לעתים קרובות, ולמכאובות שבצדו, ולהסתלק על ידי כך מן החירות שזכה לה. וכי יחזור שוב פעם אל הקיום העלוב, שהיה קיים לשעבר כשהוא מוקף כתבי־עת לעניני חקלאות עם תמונות הסלקים הצויירות בהם בשיעור גדלן הטבעי? היה לא תהיה! הוא היה מעשן עכשיו סיגארות יותר מן המנין המותר לו. כל ימיו היה נוהג לעשן שתים ביום. עכשיו היה מעשן שלוש ופעמים גם ארבע – כמנהגו של אדם שרוח יצירה שורה עליו. ואולם עתים היה מהרהר בלבו: “עלי להזיר עצמי מן העישון ומן הקפה; עלי למנוע עצמי מטילטול הנסיעה הזאת, שאני נוסע ברכבת העירה!” אבל הוא לא עשה זאת: לא נמצא בקרבתו מי שיכול היה להטיל עליו מרות כל שהיא והדבר הזה נחשב בעיניו לטובה שאין לה ערוך. אפשר שהמשרתים היו תמהים על אורח חייו, אבל הללו שתקו, כמו שמובן מאליו. מאמזל בוּס היתה יותר מדי עסוקה בעסקי העיכול של עצמה ויותר מדי “מחונכה כהוגן” מלרמז לו רמיזות בענין זה. הולי, שהוא היה משמש לה כלי־שעשוע ואלוהות, עדיין לא הגיעה לידי כך שתוכל להבחין בעיניה בשינויים שנעשו במראהו. ובכן לא היה מי שידאג לו חוץ מאירין גופה: היא היתה משדלת אותו לאכול יותר מכפי שנהג, לנוח בשעת חום הצהרים לנטול סמי־מרפא וכדומה. אבל היא לא הגידה לו שאך היא גרמה לו שבא לידי רזון זה – משום שאין אדם רואה את הקלקלה שהוא גורם. אדם בן שמונים וחמיש שוב אין לו תאוות, אבל היופי המוליד את התאוה הולך ופועל את פעולתו בדרכו הרגילה עד שבא המות ועוצם את העינים החושקות את חמדת מראהו.

ביום הראשון לשבוע השני של חודש יולי קיבל מכתב מבנו מפאריז ובו נאמר, שהם עתידים לחזור כולם הביתה ביום הששי. אמנם דבר זה היה תמיד וודאי ושריר כגזירת הגורל שאין לשנותה, אלא שמתוך רגש הביטחה המצוי אצל הזקנה לא רצה מעולם להודות בזה וחשב מחשבות מה לעשות. שוב לא יכול לצייר לעצמו את חייו בלי החמדה החדשה הזאת שנזדמנה לו, אבל מה שאין אדם יכול לצייר לעצמו יש שהוא קיים לפעמים במציאות, ואדם מן הפורסייטים יודע ומכיר זאת תמיד מפי הנסיון לרעתו ולהפסדו של עצמו. הוא ישב על הכורסה הישנה שלו המחופה עור, קיפל את המכתב ומצץ בשפתיו קצה סיגארה שאינה דולקת. ממחרתיים ואלך עליו להפסיק את הנסיעות העירה בשלישי בשבת. אפשר שעדיין יעלה בידו להלך לשם פעם אחת בשבוע באמתלה שעליו לבקר את המורשה שלו המנהל את עסקיו. אבל גם זה יהי תלוי במצב בריאותו, משום שעכשיו וודאי יתחילו לטפל בו בשקידה יתירה. ושיעורי הנגינה מה תהא עליהם? מן הצורך ששיעורי הנגינה יהיו נמשכים והולכים! עליה להתגבר על החששות שלה ועל דזשון שומה לכבוש את רגשותיה בחֻבּה. היא עשתה זאת פעם אחת, ביום שהגיעה אליה השמועה על מיתתו של בוזיניי; ומה שעלה בידה באותו היום, וודאי יעלה בידה גם עכשיו. כבר עברו ארבע שנים מאז נעשה לה אותו מעשה העלבון – ואין זו ממידתו של אדם ונצרי להיות נוטר תמיד בלבו עוולות ישנות. רצונה של דזשון היה חזק, אבל שלו היה חזק ממנו, משום שצבא חייו כמעט תם ורגעיו ספורים. אירין היתה רכה ועדינה, ובוודאי תעשה זאת למענו ונוח יהיה לה להשביח בקרבה את מורת רוחה הטבעית מאשר לגרום לו צער! מן הצורך שהשיעורים יהיו נמשכים והולכים, שכן רק מתוך כך תהא נשפו שלווה ובטוחה. ולסוף האחיז אש בסיגארה שלו והתחיל שוקל בדעתו כיצד יפרש את הענין לכל בני ביתו ויסביר להם את דבר הידידות המוזרה הזאת; כיצד יעטה ויעלים את האמת הערומה – ששוב אינו יכול לחַסר את עיניו ממראה היופי. אבל הרי הולי! נפש הולי דבקה בה לאהבה ושיעורי ההוראה שלה היו חביבים עליה חיבה יתירה! היא תציל אותו – היא, התינוקת הנעימה שללו! וכיון שעלתה על לבו מחשבה מוצלחת זו מיד נחה דעתו ורוחו צהלה והוא תמה על עצמו שהיה מיצר וחרד כל כך. אל לו להתעצב אל לבו, שכן העצובות מביאה אותו תמיד לידי חולשה משונה ודומה כאילו גופו שוב אינו שייך לו אלא מחציתו.

אותו הערב לאחר הסעודה שוב אחזתּוּ סחרחורת, אלא שלא בא לידי עילוף. הוא לא רצה לצלצל בפעמון משום שידע שאנשי ביתו יתבהלו ויתרגזו ונסיעתו של מחר תהיה חשודה בעיניהם. כיון שאדם נעשה זקן, הכל מתקשרים עליו לצמצם את חירותו, וכל כך למה? – כדי להאריך את נשמת אפו עוד זמן מועט. אם זה השכר שעליו לשלם במחיר חיי־שעה אלה, אין לו צורך בהם. רק הכלב בלשאצר לבדו ראה את הזקן הבודד התגבר לאט לאט על חולשתו; הוא הסתכל בחרדה איך ניגש אל המזנון ושתה שם כוס קטנה של קוניאק תחת לתת לו את אחד התופינים. וכשהגיעה לבסוף השעה שדזשוליון הזקן חש בעצמו יכולת לעלות בקושי על המדרגה, עמד ועלה אל חדר משכבו. למחר בבוקר עדיין רופף היה ולא יכול לעמוד על רגליו עמידה איתנה כל צרכה, אלא שהמחשבה על אודות הערב חיזקה ואימצה את כוחו. אכן גדולה היתה תמיד קורת רוחו לתת לה סעודת־ערב נאה – שכן חשד בה שבשעה שהיא שרויה לבדה אין היא אוכלת כדי שביעה; וכשישב עמה באופירא התענג למראה עיניה המתנוצצות ומבריקות בשעת ההצגה ולמראה שפתיה המחייכות שלא מדעת. היא לא שבעה תענוגות בימי חייה וזוהי הפעם האחרונה שתהא היכולת בידו להמציא לה את העונג הזה. ואולם בשעה שחבש את חפציו בצקלונו, תפס עצמו שהוא מתאווה להיפטר מיגיעת הלבישה לסעודה, וכמו כן מעמל– הנפש הכרוך בצורך להודיע לה את דבר חזירתה של דזשון!

באותו הערב היו משחקים את האופירא “קארמֶן”, והוא לא הודיע לה את החדשה הזאת אלא בהפסקה האחרונה, שכן מתוך רגש אינסטינקטיבי דחה את הדבר עד הרגע האחרון. היא שמעה אותה במנוחה ומראיה באותה שעה היה מוזר כל כך; לאמתו של דבר לא היה מחוור לו כל צרכו כיצד התייחסה אל הידיעה הזאת, שכן בינתיים פרצה שוב המוסיקה השובבה, שהצריכה שתיקה גמורה. על פניה היתה נסוכה שוב אותה המסכה, שהעלימה מעיניו את כל הסערה שהתרגשה בקרבה. בלא ספק היתה זקוקה לזמן כדי להרהר ולעיין בדבר! הוא לא רצה לדחוק בה להשיב לו תשובה, שכן מחר אחר הצהרים עליה לבוא לשיעור־ההוראה, ואז יראנה לאחר שכבר התרגלה אל הרעיון. כשישב עמה במרכבה לא היה מספר עמה אלא על המשחקת שמילאה את התפקיד של “קארמן”; הוא ראה בימים עברו משחקות טובות ממנה, אלא שזו לא היתה גרועה כל עיקר. כשאחז בידה על מנת לאמור לה “ליל־שלום”, כפפה את רומתה אליו ונשקה לו על מצחו.

“היה שלום, דודי דזשוליון היקר! מה רב טובך אלי!”

“ובכן מחר נתראה”, ענה ואמר. “ליל־שלום! תערב לך שנתך!” והיא השיבה רכות: “תערב לך שנתך!” דרך חלון המרכבה, שכבר זזה ממקומה, ראה אותה כשהיא חוזרת ומפנה את פניה אליו ומנענעת לו בידה נענוע של היסוס.

הוא עלה אל חדרו לאטו. בכל פעם השכינו אותו בחדר אחר והוא לא יכול להתרגל אל חדרי־המשכב החדשים הללו עם מערכת כלי־התשמיש החדשים הקבועים בהם ועם השטיחים האפורים־הירוקים שלהם הזרועים מקצה אל קצה וורדים סמוקים. הוא לא יכול להירדם. ואותה האבָּאנֵירה העלובה העסיקה בלי חשד את דעתו. הוא לא ידע את הלשון הפראנצית כל צרכה עד כדי להבין את דבריה, אבל הוא עמד על המשמעות שלהם אם בכלל היתה בהם משמעות כל שהיא; הרי זו ברייה שיש בה ממידת הצוענים – כולה פראות ומוזרה עד מאוד. אכן יש בחיים דבר המסכל את כל מעשי השתדלותך ואת כל מזימותיך – דבר הכופה גברים ונשים לכוון את מעשיהם לפי מצוותו. והוא היה מוטל על משכבו ונעץ את עיניו השקועות בחוריהן אל תוך האפלה, ממלכת הסתרים והתעלומות. כסבור היית שאתה שולט בחיים, אבל הנה השתמטו מידיך ואחזו בערפך וכפו אותך לעשות כזאת וכזאת, בין לדעתך ובין שלא לדעתך, וסופם שהם מוציאים את הנשמה מגופך! מי יודע אם לא עלתה כזאת גם לכוכבים במרום אילו היו מדביקים אותם אחד אל אחד ואחר היו מפרידים ביניהם. כך הם מעשי הליצנות של החיים מאז ומעולם. חמישה מיליונים של בני אדם יושבים בכרך רב־מידות זה וכולם תלויים בחסדו ורצונו של אותו כוח־החיים, כציבור של עדשים קטנות ויבשות המוטלות על קרש והמכרכרות ומפזזות כשאתה הולם בקרש באגרופך. אכן הוא לא יכרכר עוד לאורך ימים – עוד מעט ויישן שינה ארוכה ועריבה שהוא זקוק לה!

כמה גדול פה החום! – ומה רב השאון וההמולה! מצחו היה לוהט; היא נשקה לו במקום שכאב לו תמיד; דווקה במקום זה – כאילו היה ידוע לה היטב והיא נתכוונה להשבית משם את כל הדאגות בנשיקת פיה. אבל תחת זה הטילו בו שפתיה חרדה רבת־מכאוב. היא לא דיברה אליו מעולם בקול אשר כזה, לא ניענעה מעולם בידה ניענוע כזה שכולו היסוס ופיקפוק, ולא חזרה לאחוריה להביט אליו בזמן שנפטרה ממנו ונסעה לדרכה. הוא ירד מעל מיטתו והזיח את הווילאות הצדה; חדרו היה מפנה כלפי הנהר. האויר היה חמים ולא נשבה אף רוח כל שהיא ואולם המראה של זרם המים הרחב, שהיה זורם והולך במנוחה וברוח הנצח השפוכה עליו, הרגיע את נפשו. “ראשית כל”, הירהר בלבו, “עלי לדאוג לכך שלא אהיה לטורח על הבריות. הנני להגות בתינוקת החביבה שלי ולנום”. ואולם עבר זמן הרבה עד שהחום והתשואות של הלילה הלונדוני שבתו והניחו לבריות לנום תנומת־בוקר קצרה. ודזשוליון הזקן סופו שהתנמנם גם הוא שעה קלה.

כשחזר למחר הביתה, יצא אל גינת הפרחים ובעזרתה של הולי, שידעה להתהלך עם הפרחים בעדינות יתירה, קטף צרור גדול של צפרניות. הוא אמר לה שהפרחים הללו נועדו בשביל “הגברת הלבושה אפורים” –כנוי שהשתמשו בו בינם לבין עצמם; הוא שם את צרור הפרחים בספל והעמידו בחדר העבודה שלו, שכן לשם דימה להכניס את אירין תיכף לביאתה, על מנת להחליט עמה דבר בענין דזשון ובנוגע לשיעורי הנגינה להבא. ריח הפרחים וחמדת הגון שלהם יעודדו את רוחו ויסייעו בידו לבצע את הענין הקשה הזה. לאחר סעודת הבוקר חש עצמו עיף ויגע ביותר והוא שכב לנוח, מדעתו שהמרכבה לא תביא אותה מן התחנה אלא בארבע שעות. אבל כשהשעה מישמשה ובאה נטרדה מנוחתו והוא עמד ונכנס אל חדר־הלימוד, אשר משם יכול היה לראות את בוא המרכבה. הווילאות שבאותו החדר היו פרושים על גבי החלונות ובו הסתופפו באותה שעה הולי ומאדמואזיל בוס; שם מצאו להן מפלט מן החום הקשה של היום הזה, שהיה אחד מימי יולי הלוהטים, והיו מתעסקות בתולעי־המשי. דזשוליון הזקן היה מתעב מטבעו את היצורים הללו העושים את מעשיהם בשיטה קבועה ומסויימה ואשר ראשיהם ומראה צבעם היו מזכירים אותו את הפילים; המכרסמים המון חורים בעלים ירוקים וענוגים וריחם מאוס וקשה לו לעמוד בו. הוא ישב על ספסל מחופה כַּתּוּן שעמד אצל החלון, ואשר משם יכול היה לראות את המרכבה בבואה ולנשום אויר צח עד כמה שאפשר היה באותו היום; הכלב בלשאצר, שהיה אוהב לרבוץ על כתון בימים חמים, קפץ ועלה על הספסל ורבץ על ידו. על הפסנתר היה פרוש חיפוי סגול להיות למגן מפני האבק; אותו החיפוי כבר דהה כולו וכמעט שהפך אפור, ועליו עמד ספל ובו ציצי־אֵזִביון ראשונים, שריחם מילא את כל חללו של החדר. למרות הקרירות שבכאן, ואולי מפני קרירות זו עצמה, דיכא דופק־החיים האדיר את חושיו שנתרופפו ונחלשו. כל קרן מקרני החמה, שחדרו בעד ווילאות־הכתון, היה זיוה מבהיק עד כדי להרגיז את רוחו; הכלב הפיק ריח חריף ביותר ובשמי הרוח של האזביון הממוהו; תולעי־המשי האפורות־הכחולות הרימו ועיקמו את גבותיהן ונראו מלאות שפעת חיים עד להבהיל; וראשה השחור של הולי, שהיה מורכן עליהן, התנוסס להפליא בברק משי. כמה נפלאים ואכזרים הם החיים בעיני אדם זקן וחלש! דומה כאילו הם מלגלגים עליו בשפעת הצורות והמראות ובריגשת התנועה הנצחית שלהם. בשבועות המועטים האחרונים תקפה אותו הרגשה משונה שכמותה לא ידע מעולם: הוא הרגיש שחציו האחד נסחף בזרם החיים האיתן, תחת אשר חציו השני היה מוטל על החוף והיה צופה ומביט אל מאמצי היגיעות שיגע לבטלה. רק בזמן שאירין נמצאה על ידו נסתלקה ממנו התודעה הכפולה הזאת.

הולי הפנתה את ראשה והחותה באגרופה הזעיר והשחמני כלפי הפסנתר – שכן להחוות באצבע לא היה “מן הנימוס” ואמרה בערמומית:

“הבט וראה, סב, את ‘הגברת הלבושה אפורים’; וכי אינה נאה היום?”

לבו של דזשוליון הזקן נרעש ונפעם בקרבו בחזקה וכהרף עין אחד נדמה לו שחללו של החדר נתמלא עב ערפל; ואולם מקץ רגע שוב נתבהר חוש הראייה שלו והוא שאל מתוך קריצת־עין:

“מי הלביש את הבובה תלבושת זו?”

“מאמזיל”.

“הולי! אל תסָכלי!”

הנה כי כן היא אשה פראנצית קטנה וגנדרנית זו! עדיין כועסת על שלקחו ממנה את שיעורי הנגינה. אבל כעסה לא יועיל לה כלום התינוקת החביבה שלו הריהי הידידה היחידה שלו ושל אירין. שיעורי הנגינה שלה הם והוא לא יוותר על הדבר, לא יוותר – ויהי מה! הוא החליק בידו את ראשו של בלשאצר המכוסה שערות־צמר והחמים ושמע את הולי מדברת:

“כאשר תשוב אמא הביתה, שוב לא יהיה אצלנו שום שינוי, האין זאת? הרי יודע אתה שאינה אוהבת בני אדם זרים”.

דברי הילדה יצקו על דזשוליון צינת קרח, העמידוהו על ההתנגדות שהוא עתיד להיתקל בה וגילו לפניו את כל הסכנה הנשקפת לחירות חדשה זו שסיגל לו זה מקרוב. אהה! הוא אנוס יהיה להסתפק בכך להיות תלוי בחסדי אחרים ובאהבתם, כמו שנאה ויאה לאדם זקן, או להילחם על החבֵרוּת החדשה, היקרה לו לאין ערוך; ואם ילחם הרי זה יוגיע אותו עד מות. ופניו הכחושים והמיוגעים לבשו צורה של עוז וגמר־החלטה וסופם שנראו כאילו נצטמצמו ולא נשאר מהם אלא הסנטר האמיץ ורב־המרי. הבית ביתו וכל הענין הזה אך עסקו שלו הוא; הוא לא יוותר בשום פנים! הוא הסתכל בכלי־השעות שלו, שהיה ישן וצנום כמוהו; הוא סיגל אותו לפני חמישים שנה. כבר עברו ארבע שעות! הוא נשק את הולי על ראשה, מדי עברו עליה, וירד אל האולם שלמטה. הוא רצה להיפגש עם אירין קודם שתעלה למעלה, להורות את שיעור הנגינה. אך הגיע לאזניו קול רעש האופנים עמד ויצא אל השער, ומיד ראה שהמרכבה ריקה.

“הרכבת הגיעה, אדוני, אבל הגברת לא באה”.

דזשוליון הזקן הביט בו הבטה חדה מלמטה למעלה; דומה היה שנתכוון לסלק בעיניו את סקרנותו של ברנש מפוטם זה ולמנוע אותו מלראות את פחי־נפשו המרים, שתקפו עליו באותה שעה.

“טוב הדבר”, ענה ואמר ונפנה אל הבית. הוא נכנס אל חדר העבודה שלו וישב על כסאו כולו מרטט ורועד כעלה. מה פירושו של דבר? אפשר שאיחרה את הרכבת? אבל הוא ידע היטב, שאין דרכה לאחר. “היה שלום, דודי דזשוליון הזקן!” משום מה “היה שלום” ולא “ליל שלום”? ואותו הניענוע שניענעה בידה באויר מתוך היסוס, ואותה הנשיקה שנשקה לו. מה הכוונה שבכל האותות הללו? וחרדה גדולה והתרגשות נמרצה תקפו עליו באותה שעה. והוא עמד ממקומו והתחיל מתהלך הנה ושוב על גבי השטיח התורכי שבין החלון והקיר. היא אמרה להסתלק ממנו! הוא היה חש ומרגיש זאת בעליל – וידו קצרה לעשות דבר. אדם זקן שהשתוקק להזין עיניו בחמדת היופי! כמה מגוחך הדבר! הזקנה סתמה את פיהו והתישה את כוחו והוא היה חסר־אונים להילחם! שוב לא היתה לו זכות להתענג על חמימות ועל חיים, ושוב אין לו דבר בעולם זולתי זכרונות וצער. הוא לא יכול לעצור בה; אפילו אדם זקן צריך להקפיד על כבודו. קצר־ידים וחסר מגן הוא! שלא להשגיח ביגיעת גופו היה מהלך שעה תמימה הנה ושוב כשהוא עובר על פני הספל עם הצפרניות שקטף ואשר נראו עכשיו כאילו הן מלגלגות עליו בריח הניחוח שלהן. מכל הדברים הקשים לשאתם ולסבלם הרי הקשה ביותר הוא דיכוי כוח רצונו של אדם, שהיה תמיד תקיף בדעתו. הגורל צד אותו ברשתו וכדומה לדג עלוב היה מפרפר ומתחבט בעניבות הרשת ולא מצא לו מוצא. בחמש שעות הביאו לו תה ומכתב. רגע אחד חזר ונתעוררה בלבו התקוה. הוא פתח את המעטפה בסכין־החמאה והוציא את המכתב וקרא בו את הדברים האלה:

"דודי דזשוליון, מחמד נפשי!

"אכן קשה לי מאוד לכתוב לך דברים, אשר אולי יגרמו לך מפח־נפש, אבל אמש הייתי מוגת־לב יותר מדי ולא קמה בי רוח להגיד לך את הדברים בפי. הריני מרגישה ששוב אי אפשר לי לבוא אליך ולהוסיף לתת לקח להולי, עכשיו כשדזשון שבה בחזרה. יש דברים הנוקבים ויורדים עד התהום ואי אפשר לשכחם. והן גדולה ורבה היתה נחת רוחי לבקר אותך ואל הולי! אפשר שעדיין אוסיף לראותך לפעמים כשתבוא העירה, אף על פי שהדבר ברי בידי שאין זה יפה לבריאותך; שכן ראיתי ונוכחתי שאתה מייגע עצמך יותר מדי. כסדורה אני שעליך להיות שרוי במנוחה גמורה במשך כל תקופת־החום הזאת, ועכשיו כיון שבנך ודזשון שבים הביתה וודאי תשבע נחת הרבה. הריני מביעה לך אלפי תודות על כל הטוב והידידות שהשפעת עלי.

"והנני אוהבתך,

אירין".

הנה כי כן הוא הדבר! לא יפה לבריאותו לרוות תענוג ולעשות מה שלבו חומד ומתאווה; לנסות לגרש מלבו את הרגשת הקץ של כל הדברים שבעולם, שאין מפלט ממנו; לנסות להבריח את הרגשת המות ההולך ומתגנב בחשאי ואשר קול פסיעותיו עולה באזניו. לא יפה לבריאותו! אפילו היא טחו עיניה מראות את תוכן־החיים החדש שהיא נתנה לו! אפילו היא לא ראתה שהיתה משמשת לו התגשמות כל היופי שבעולם, שהלך והסתלק ממנו!

התה שלו הצטנן, הסיגארה שלו לא הודלקה; הוא התהלך אנה ואנה כשהוא נטרף ומיטלטל בין רגש הגאוה שלו ובין תשוקתו לחיים. אין כוח לסבול כשסוחטים לאט לאט את הנשמה מקרבך בלי אשר ישאלו את פיך; אין כוח להתקיים כשניטל רצונך ממך ואתה מסור בידי אחרים הלוחצים אותך עד עפר בדאגתם ובאהבתם אליך. אין כוח לסבול! הבה יראה מה הרושם שיפעל עליה אם יגיד לה את האמת – את האמת, שמראה פניה נכסף ויקר לו מן הקיום העלוב שיוסיף להתקיים. הוא ישב אצל שולחן־הכתיבה הישן שלו ונטל עט בידו. אבל הוא לא יכול לכתוב. כל קרביו התקוממו כנגד הרעיון שעליו לבקש ולהתחנן, – לבקש ולהתחנן מלפניה לתת לו לזון את עיניו בחמדת יפיה. הרי זה דומה כאילו היה מודה לה בפירוש שדעתו נטרפה עליו. הדבר הזה נבצר ממנו, פשוטו כמשמעו. ומשום כך עמד וכתב את הדברים האלה:

"קווה קיוויתי שזכר פגעים ישנים לא יביא אותך לידי כך, שאת תמנעי ממני ומנכדתו הקטנה את הדבר הגורם לנו תענוג. אבל כך גורלו של אדם זקן שעליו לוותר על מאוויי לבו. ולא עוד אלא שעליו לוותר, אם בהקדם־זמן ואם במאוחר, גם על החפץ לחיות ולהתקיים בעולם; ואפשר שמוטב לו שיעשה זאת בהקדם־זמן.

"הנני הוגה לך אהבה.

דזשוליון פורסייט"

“רע ומר הדבר”, הירהר בלבו, “אבל אין בידי לשנותו. עייף אני”. הוא סגר את המכתב ושילשל אותו אל תוך הארגז בשביל דואר־הערב, וכששמע שהוא ירד ונפל על קרקעיתו של הארגז, אמר אל נפשו: “הנה בא הקץ לכל מה שהיה בו עדיין כדי לשמח את נפשי!”

באותו הערב לאחר הסעודה, אשר כמעט לא נגע בה, ולאחר שהניח מידו את הסיגארה שלו כשהיא מאוכלת אך למחצה, משום שחש שהיא מביאה אותו לידי חולשה, התנהל ועלה לאטו על המדרגה ונכנס בחשאי אל חדר־הילדים. הוא ישב על הספסל שאצל החלון. בחדר היתה דולקת עששית־לילה ולאורה ראה יפה את פניה של הולי, שידה האחת היתה מונחת מתחת ללחיה. חיפושית היתה מזמזמת בתוך נייר־המשי, שבו מילא את הקמין הריק, ואחד הסוסים שבאורווה רקע ובטש בלי־חשך ברגליו. אילו יכול היה לישון כתינוקת זו! הוא הזיז שני נסרים שבתריס והפריד ביניהם והציץ החוצה. לעיניו ניצנצה הלבנה, שעלתה זה עתה והיא כולה אדומה כדם. מימיו לא ראה את הלבנה ומראיה אדום כל כך. היערים והשדות הלעו ונרדמו לאט לאט לברק האור האחרון של יום הקיץ, ויופי היה טס ומשוטט בעולם כרוח. “אכן חיים ארוכים חייתי על פני האדמה”, הירהר בלבו באותה שעה, “ואין לך קנין יקר מאריכות ימים. הריני אדם כפוי־טובה; הרבה יופי ראיתי בימי חיי. אותו הצעיר בוזיניי האומלל אמר עלי שיש לי חוש היופי. הלילה נראית צורת אדם בלבנה!” עש טס ועבר על פניו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. “הרי אלה גברות לבושות אפורים!” הוא עצם את עיניו. והנה תקף אותו רגש, ששוב לא יוכל לפתחן לעולם; הוא הניח לרגש הזה להיות מתעצם ומתגבר בקרבו והשתקע הלוך והשתקע אל תוך רפיון שאפפהו; ופתאום עברוֹ רטט והוא שב ופקח את אשמורות עיניו. וודאי אין בריאותו כתיקונה, וודאי מצבו חמור; סוף סוף עליו לקרוא לרופא. אבל מה בצע לו בזה עכשיו! אור הלבנה וודאי הגיע עכשיו אל החורשה הקטנה; שם שורה שפעת צללים, והצללים הללו וודאי יהיו היחידים בין האילנות. העופות והחיות והפרחים והרמשים כולם ישנים; ורק הצללים בלבד יהיו ערים ונעים בחורשה; “גברות לבושות אפורים!” הם יטפסו ויעלו על אותו גזע־העץ המוטל בחורשה ויתלחשו יחד. ואולי היא ובוזיניי יתלחשו שם? אכן משונה הוא הרעיון הזה! וגם הצפרדעים ובעלי החיים הזעירים יתלחשו יחד! כמה רם קול השעון המטקטק פה בחדר! הכל היה מטיל פחדים – הלבנה האדומה בחוץ, ופה בחדר – האור העמום של העששית הקטנה והשעון המטקטק והגלימה של האומנת התלויה על גבי החיץ ודמותה כדמות אשה. “גברת לבושה שמלה אפורה!” ומחשבה תמוהה ומוזרה ביותר ניצנצה בלבו: "וכי קיימת היא בכלל? וכי באמת באה אליו לבקרו בזמן מן הזמנים? או אפשר שלא היתה אלא האצילות של כל אותו היופי, שהיה אוהב ומחמד, ושעליו לעזבו ולהסתלק ממנו במהרה בקרוב? אפשר שלא היתה אלא הרוח העטופה עטיפה סגולה־אפורה אשר עיניה האפלולות ועל ראשה עטרה של שערות שעינן כעין הענבר והיא משוטטת בדימדומי השחר ובהרי הלבנה ובתקופת הפריחה של הפעמוניות? מה טיבה, מי היא, וכלום קיימת היא באמת? הוא קם ועמד על רגליו ונאחז רגע אחד באדן־החלון כדי להחזיר לעצמו את ההרגשה של העלילות והממשות; אחר צעד על קצות אצבעות רגליו ושם פניו אל הדלת. כשהגיע למרגלות המיטה עמד תחתיו; והולי זעה, נאנחה והתקפלה לשם הגנה על עצמה, כאילו הרגישה במבטי עיניו שנתן בה. והוא זז וצעד חרש ויצא אל המסדרון האפל; כשנכנס אל חדרו, התפשט מיד והתייצב לפני המראה כשהוא לבוש כותונת־לילה. כמה מבחיל הוא דחליל זה – בעל הרקות השקועות והרגלים הדקות! הוא נציץ בצלם הבבואה שלו בעינים עזות וארשת של גאוה ניצנצה בפניו. הכל התקשרו עליו להכניעו ולהשפילו, ואפילו הבבואה של עצמו הנשקפת לעיניו מתוך איספקלריה זו, ואף על פי כן עדיין לא נכנע ולא נוצח! הוא עלה על מיטתו ושכב זמן הרבה בלי אשר חטפה אותו תנומה והתאמץ להשלים עם גזירת הגורל, שכן גלוי וידוע היה לפניו שרוגז ופחי־נפש רעים לגופו.

כשניעור למחר בבוקר משנתו חש עצמו חלש ואין־אונים כל כך, שראה צורך לשלוח אחרי הרופא. לאחר שאותו אדם בדק אותו, נתמשכו פניו והוא ציווה עליו שלא לקום מעל מיטתו ולמנוע עצמו מן העישון. פקודה זו לא קשה היה לו לקיים; לא היה לו שום צורך לקום, ובשעה שחש עצמו חולה לא נעם לו טעם הטבק כלל. כל אותו הבוקר היה מיוגע וחסר אונים; הווילאות של החלונות היו מורדים והוא הפך את גליונות ה“טיימס” חזור והפוך, אלא שלא קרא בהם הרבה; ובאותה שעה היה הכלב בלשאצר רובץ ליד מיטתו. יחד עם סעודת־הבוקר הביאו לו טלגראמה, שהיה כתוב בה לאמור: "מכתבך קילבתי, אבוא היום אחר הצהרים, בארבע שעות ומחצה אהיה אצלך.

היא תבוא אליו! בכל זאת בוא תבוא! נמצא שהיא קיימת בעולם – והוא אינו בודד ועזוב מכל. היא תבוא אליו! חום לוהט חלף את איבריו; לחייו ומצחו היו משולהבים. הוא גמע את המרק שלו וסילק מלפניו את הטס, ואחר שכב במנוחה גמורה עד שבאו והוציאו את כלי הסעודה והניחוהו יחידי; ואולם פעם בפעם היה ממצמץ בעיניו מתוך הנאה. היא תבוא אליו! לבו דפק בחזקה ואולם יש אשר דמם ועמד מדפוק. בשלוש שעות הוא קם מעל מיטתו והתלבש בזהירות ובחשאי. הולי ואומנתה וודאי יושבות עתה בחדר־הלימוד, ואשר למשרתים הריהו מובטח שבוודאי הם ישנים לאחר שסעדו את סעודת הצהרים. הוא פתח את הדלת בזהירות וירד מעל המדרגה. באולם מצא את הכלב בלשאצר כשהוא רובץ שם בבדידות, ובלווייתו עבר דזשוליון הזקן את חדר העבודה שלו ויצא החוצה, אל השרב שלאחר הצהרים. הוא נתכוון לרדת אל החורשה כדי לקדם שם את פניה, אבל מיד הרגיש שאין בכוחו לעשות זאת בחום לוהט זה. ולפיכך נמלך וישב תחת האלון ליד הנדנדה, והכלב בלשאצר, שגם לו קשה היה לעמוד בפני החום, השתטח ורבץ על ידו. הוא ישב על מושבו והיה מחייך. הוא היה כולו מדושן עונג בהילולה זו של הרגעים המזהירים הללו! כמה נפלא זימזום הדבורים והגה היונים! כל קסמי החמודות של עונת הקיץ התלכדו ביום נאה זה! מה נחמד ומה נהדר הכל! והוא חש עצמו מאושר – מאושר וחסר דאגה כילד המשחק בחול. היא תבוא אליו; היא לא הסתלקה ממנו! החיים לא מנעו ממנו את כל משאלות לבו ויש לו כל – ולא חסר לו אלא קצת יותר רֶוח־נשימה ומיעוט הלחץ – פה בצדו זה! עיניו יראוה בהיגלותה מבין נטעי השרך, דמות סגולה־אפורה הצועדת מתוך נידנוד קל על פני המרגניות, שני־הארי ו“אנשי הצבא” של כר הדשא – אנשי הצבא עם עטרות הציצים שעל ראשיהם. הוא לא יקום ממקומו, אבל היא תגש אליו ותאמר: “דודי דזשוליון היקר, אל־נא תכעס עלי!” והיא תשב על הנדנדה, והוא יביט אליה ויספר לה, שבריאותו לא היתה כשורה כל צרכה. אבל עכשיו שב לאיתנו וטוב לו; והכלב ילחך את ידה. כלב זה יודע ומכיר שבעליו אוהב ומוקיר אותה; כלב מצויין הוא!

תחת האילן היתה פרושה שפעת צללים; החמה לא יכלה להגיע אליו, אבל היא הבהיקה באורה את כל שאר הדברים שבעולם והוא צפה וראה את הבימה הגדולה אשר באפסוֹם, שנראתה לעיניו ממרחקים, ואת הפרות הרועות בשדות התלתן ומכשכשות בזנבותיהן כדי להבריח את זבובים. אל אפו עלה ריח הניחוח של ציצי הלבנים והאזביון. ובכן זוהי הסיבה מפני מה הדבורים הומות ומזמזמות כל כך מסביב! הן היו נרגשות וטרודות – כשם שלבו היה נרגש וטרוד באותה שעה. וגם אחוזות־נימנום היו הדבורים הללו, אחוזות־נימנום ושכורות מריח דבש ונחת, כשם שלבו היה שכור מרוב נחת ואחוז נימנום. דומה כאילו הן הומות וקוראות: קיץ – קיץ בעולם! הדבורים הגדולות והדבורים הקטנות ואפילו הזבובים – כולם הומים וקוראים את הקריאה הזאת!

השעון של האורווה הקיש ארבע; בעוד חצי שעה תבוא הנה. הוא התאווה לנום תנומה קלה, משום שבימים האחרונים היה ממעט בשינה; ולא עוד אלא שהתנומה תחדש את כוחו ותשפות עליו רוח רענן למענה, למען העלומים וחמדת היופי, אשר יעלו לקראתו דרך כר־הדשא השטוף זהרי חמה – למען הגברת הלבושה אפורים! והוא הסב על הכורסה שלו והתפרקד יפה וסגר את עיניו. רוח קלילה הפריחה עליו ניצת־דרדר והטילה אותה על שפמו, שהיה לבן ממנה. הוא לא הרגיש בה, ואולם נשמת אפו הנידה אותה חרש תנודה קלה. קרן־השמש התגנבה בין העפאים ונחה על נעלו. דבורת־בר ירדה על מגבעת־הפאנאמה שלו והתהלכה על גבה. גל של תנומה מתוקה הציף את מוחו ואת דעתו וראשו שח ונח על חזהו. קיץ – קיץ! כך הכריזה בת קול מזמזמת במלוא כל העולם.

השעון של האורווה הקיש רבע לאחר ארבע. הכלב בלשאצר התמודד והציץ בפני בעליו. ניצת־הדרדר שוב לא נעה ולא זעה. הכלב הניח את פיו על הנעל שקרן החמה התנוצצה עליה. גם הרגל הנעולה נעל זו לא נעה ולא זעה. הכלב השיב מיד את פיו אחור ומיהר וקפץ אל חיקו של דזשוליון הזקן והציץ בפניו ויִבּב. אחר קפץ וירס מטה וישב על אחוריו ולטש את עיניו למעלה. ופתאום השמיע קול יללה ארוכה וממושכה.

ואולם ניצת־הדרדר היתה קופאה ודוממה כמות וכפני בעליו הזקן.

קיץ־קיץ־קיץ! ועל פני הדשא חלפו באותה שעה מצעדי־רגלים קלים שלא נשמע קולם!

"שְׁנֵי בָתִּים שָׁוִים לִיקַר־עֵרֶךְ וְכָבוֹד

שׁוּב יַחַד יִלָּחֲמוּ מֵחֲמַת אֵיבָה נוֹשָׁנָה"

רוֹמיאוֹ ויוּליה

חלק ראשון

 

פרק ראשון: בְּבֵיתוֹ שֶׁל טִימוֹתִי    🔗

יצר הרכוש והקנין אינו פוסק ואינו בטל לעולם. הוא משועבד לחוקי ההתפתחות והריהו הולך ומתקדם על פיהם דרך עתות של המפרחה ומחולקת, דרך קרה וחרבוני שרב אפילו במשפחה כמשפחת הפורסייטים, שהיתה סבורה עליו שהוא מוצק וקבוע ואינו משתנה לעולם. ולא עוד אלא שאי אפשר להפריד בינו ובין הסביבה המקיפה אותו, כשם שאין להפריד בין טיבו של תפוח האדמה ובין הקרקע המצמיח אותו.

ההיסטוריון אשר יכתוב את דברי ימי אנגליה בשנות השמונים והתשעים יראה צורך לעצמו לתאר בעונתו את ההתפתחות המהירה, שהתפתח הפרובינציאליסמוס השמח־בחלקו והמתון ונתהפך והיה לאימפריאליסמוס, שגם הוא שמח בחלקו אלא שאינו מתון כמותו – בלשון אחרת: את היצר לרכוש וקנין שהלך והתגבר בקרב האומה.

בשעה ששושנה היימן, האחות הנשואה של הפורסייטים, נפטרה בשנת 1895 מן העולם לאחר מיתת בעלה בעודנה צעירה לימים עד מאוד, שכן לא מלאו לה אלא שבעים וארבע שנים, והיא נשרפה בבית משרפת־המתים, לא עורר הדבר רוגז גדול בקרב ששת הפורסייטים הזקנים שעדיין נותרו בחיים. ושלוש סיבות גרמו לשיוויון־נפש זה, שלכאורה הריהו תמוה ביותר. ראשית: הקבורה שנקבר דזשוליון הזקן בשנת 1892 כמעט בחשאי ברוֹבִין היל – הוא היה הראשון מבני הפורסייטים שוויתר על קבר־המשפחה אשר בהייגייט. קבורה זו שאירעה שנה אחת לאחר מיתתו של סוויתין, שנקבר בכבוד וכשורה, כראוי לו, היתה משמשת נושא לשיחות מרובות בבורסה של הפורטייסטים, היינו בביתו של טימותי פורסייט אשר בבֵייזווֹטֶר רוד, שעדיין היה מרכז לבני המשפחה לספר שם לשון הרע ודברי רכילות. בענין זה היו חילוקי־דעות; הללו נטו אחרי הדודה דזשוליי, שלא פסקה מלקונן את קינותיה על המעשה הזה, והללו הסכימו לדעתה של פראנסי, שאמרה בפירוש “מוטב לנו שנחדל מלטפל בענין המעופש של הייגייט”. אמנם בשנים האחרונות משנות חייו – לאחר אותו המעשה המעציב שהיה בבוזיניי הצעיר, ארוסה של נכדתו דזשוּן, ובאירין, אשתו של בן אחיו סומס – גרם הדוד דזשוליון הרבה מורת רוח למשפחתו, והדרך המיוחדה לו, שרגיל היה להלך בה כל ימותיו, התחילה להיראות בעיני בני המשפחה מוזרה והפכפכנית במקצת. מתוך הנטייה הפילוסופית שהיתה מצויה בו עלול היה תמיד לנטות מעל הדרך של פורטייטיסמוס אמתי, ולפיכך, במידה ידועה, היו מוכנים לכך שעתיד הוא לעשות את המעשה הזה ולצוות לקברו במקום זר. ואף על פי כן היה כל אותו המעשה תמוה ומשונה עד מאוד, ובשעה שתוכן הצוואה שלו נתפרסם בין הבריות ונעשה מטבע מהלכת בבורסה של הפורסייטים, נזדעזעה כל המשפחה. מהונו (שעלה לסכום של 145.404 ליטראות שטרלינג) הניח 15,000 ליטראות – “וכי יודע אתה יקירי, למי הניח את הסכום הזה? לאירין!” – לזו שהיתה אשתו של בן־אחיו סומס וברחה ממנו; לאותה אירין, לאותה האשה אשר כמעט שלא המיטה קלון על המשפחה, ואשר – והדבר הזה הריהו מפליא ביותר – לא היתה קרובה לו קירבת־דם כל שהיא. אמנם הוא לא הוריש לה את כל הסכום הזה ירושה גמורה, אלא רק את ההכנסה השנתית של אותו הסכום, רק את הרבית שלו! מכל מקום קיפח דושוליון הזקן על ידי המעשה הזה את זכותו להיות נחשב פורסייטי גמור. זוהי איפוא הסיבה הראשונה מפני מה שריפתה של שושנה היימן בווֹקינג לא עוררה בקרב המשפחה אלא התרגזות מועטה.

הסיבה השניה היתה יותר ממשית ומכריעה. חוץ מן הבית אשר בקֶמדֶן־היל היתה לשושנה אחוזת קרקע (שהניח לה היימן במותו), ששם למדו הנערים לבית היימן להיות רוֹבים ורוכבי־סוסים מצויינים, – מעלה יתירה שנתנה אותם לחן ולכבוד בעיני כל; ועובדה זו שהיתה בעלת אחוזה ממש היה בה לכאורה כדי לצדק במקצת את חפצה המשונה לפזר את אפרה לרוח – אלא שלא יכלו להבין בשום פנים כיצד באה לידי מחשבה זו של שריפת גופה לאחר מיתתה! ואולם ההזמנות הנהוגות במקרים שכאלה נשלחו לבני המשפחה, וסוֹמס הלך לבית־המשרפת בלוית ניקולאס־הבן. הצוואה היתה כתיקונה ולא היה מה לערער עליה, שכן לא היתה לה אלא הזכות להיות ניאותה מן הרבית לכל ימי חייה; ובכן עברה כל הירושה לבנים חלק כחלק.

הסיבה השלישית מפני מה קבורתה של שושנה לא עוררה אלא התרגזות מועטה היא החשובה מכולן. סיבה זו נתנסחה בעזות־רוח על ידי יופימיה החיוורת ודקת־הבשר בלשון זו: “סבורה אני, שיש לו לאדם זכות־בעלים על הגווייה של עצמו אפילו לאחר מיתתו”. הדברים הללו שיצאו מפי בתו של ניקולאס, אחד הליבראלים הקנאים מבני האסכולה הישנה, היה בהם כדי לעורר דאגה וחרדה רבה – הם האירו את העינים כקו־ברק והראו כמה נשתנו העתים מיום מותה של הדודה אַן, שנפטרה לעולמה בשנת 1886, בו בזמן שזכות־הבעלים של סומס פורסייט על גופה של אשתו נעשתה מפוקפקה, מה שגרם למשפחה פורענות גדולה. אמנם יופימיה דיברה את דבריה כתינוקת והיתה חסרת נסיון בחיים; שכן אף על פי שכבר היתה למעלה מבת שלושים, הרי עדיין נקראה בשם פורסייט. ואולם בעצם הוכיחה ההערה שלה בלא ספק את התפתחותו של עיקר החירות, את התמורה שנעשתה בהשקפה על דבר השליטה באדם אחד ועל דבר היות אדם תלוי באדם. כששמע ניקולאס את דברי בתו מפי הדודה הסטר, התמרמר וקרא: “נשים ובנות! אין גבול למידת החירות שלהן כיום הזה!” דבר המובן מאליו הוא, שלא פסק כל ימיו להיות קובל של החוק המייפה את כוח הנשים הנשואות לשלוט ברכוש וקנין, שהיה גורם לו רעה רבה, אילמלא הקדים ונשא אשה קודם שנקבע ונתאשר. ואולם האמת צריכה להיאמר שהמרידה של צעירי הפורסייטים כנגד השליטה שאחרים ישלטו בהם כבקנין־בעלים היתה דבר שאינו מוטל בספק. שאיפה קולוניאלית זו לעמידת אדם ברשות עצמו, שהיתה מעין אות מבשר את ביאתו של האימפיראליסמוס, גדלה ועצמה אצלם בלי חשך. הם היו עכשיו כולם נשואים, חוץ בדזשורזש, שהתמכר כולו לעסקי מרוץ־הסוסים והיה חבר וותיק של איזיאום־קלוב; חוץ מפראנסי, שהשתלמה בנגינה בקוֹנסֶרוַטוֹריוּם אשר בקינגס־רוד ועדיין היתה כרוכה אחרי ה“מאהבים” שלה והזמינה אותו לריקודים; חוץ מחופימיה, שדרה בבית אביה ניקולאס ולא פסקה להתאונן עליו; וחוץ מאותם “תאומי־סיאם” דזישלס ודזשמס היימן. בני הדור השלישי לא היו מרובים ביותר: דזשוליון־הבן הוליד שלושה, וויניפרֶד דארטי ילדה ארבעה, ניקולאס הצעיר כבר הוליד ששה, לרודזדר־הבן היה ילד אחד, למאריאן טוויטימן – ילד אחד, ולדזשון היימן – שניים. ואולם האחרים מששה־עשר הנשואים, היינו – סומס, רחל וסיסילי בני דזשמס; יוסטייס ותומאס בני רודזשר; ארנסט, ארטשיבאלד ופלוֹרֶנס בני ניקולאס; אוגוסטוס ואנאבֶּל ספּנדר בני היימן – הוציאו את שנותם לבטלה ולא הקימו זרע.

הנה כי כן נולדו לעשרת הפורסייטים הזקנים עשרים ואחד פורסייטים צעירים; ואולם עשרים ואחד הפורסייטים הצעירים לא הולידו עד עכשיו אלא שבעה־עשר צאצאים, וכבר ברי היה שהמנין הזה אינו עתיד להתרבות במידה ניכרת. מומחה לסטאטיסטיקה וודאי היה אומר ששיעור הלידה תלוי במידת הרבית שאדם מקבל בעד ממונו. פורסייט הסב, שהיה חי בראשית המאה התשע־עשרה, היה מקבל בעד ממונו עשרה אחוזים למאה, ולפיכך הוליד עשרה בנים. אלה העשרה, פרט לארבעה מהם שלא היו נשואים ופרט לדזשוליי, שבעלה מת כמעט לאחר נשואיה, היו מקבלים בדרך ממוצעת בעד ממונם מארבעה ועד חמישה אחוזים ולפי השיעור הזה היו פרים ורבים. עשרים ואחד הבנים שהולידו לא היו מקבלים עכשיו אלא שלושה אחוזים למאה משטרי המלוה הממלכתית שבהם נתנו אבותיהם על פי רוב את הסכומים שקצבו להם בצוואה, כדי לפטרם ממס הירושה, ושישה מהם הולידו יחד שבעה־עשר ילדים או שנים וחמש שישיות לאיש.

אמנם היו עוד סיבות אחרות למיעוט־לידה זה. חוסר הביטחון בכוח עצמם וביכולתם לרכוש רכוש, המשמש מידה טבעית באדם שסיפוק צרכיו מובטח למדי, יחד עם ההכרה שאבותיהם יאריכו ימים ולא ימותו במהרה, עַשָאוּם זהירים ביותר. כשאדם מטופל בבנים והכנסתו אינה מרובה, מן ההכרח הוא שימעט את תביעות טעמו וינמיך את הדרגה של חיי הרווחה; מה שמספיק כל צרכו בשביל שנים אינו מספיק בשביל ארבעה, וכיוצא בזה – ובכן מוטב להמתין ולראות מה תהא על אבא. חוץ מזה חביב על אדם לחיות חיי חופש באין מעצור. תחת להעמיס על צווארם עול בנים הם ביכרו לראות נחת בעולם הזה בעצמו על פי התורה הרווחת ב“סוף המאה”,ככל אשר קראו לאותה התקופה. מי שהולך בדרך זו, מובטח הוא שימנע עצמו מסכנה ושתהא היכולת בידו לסגל לו אבטומוביל. ואמנם יוסטייס כבר רכש לו אבטומוביל, אלא שהנסיעה בו טילטלה את גופו טלטלה איומה ושיברה את אחת משיניו הקדומות; והואיל וכך מוטב היה להמתין עד שהמרכבות הללו תהיינה מעט יותר מתוקנות ובטוחות – ובין כה וכה – אַל להוסיף להוליד בנים! אפילו ניקולאס הבן גזר על עצמו פרישות ובמשך שלוש שנים לא הוסיף שם תוספת על ששת הילדים שלו.

ואולם ההתנוונות הכללית של הפורסייטים, או מוטב שנאמר ההתפוררות שלהם, אשר כל מה שנאמר כאן היה משמש לה סימן מובהק, עדיין לא הגיע לידי מידה גדולה כזו לעכב אותם מלהתכנס יחד בשעה שרודזשר נפטר מן העולם בשנת 1899. ימות החמה של השנה היו ימים נאים מאין כמוהם, ולאחר המנוחה הנעימה שהתענגו עליה בחוץ לארץ ועל שפת הים חזרו כולם ללונדון, והנה נמלך דודזשר ועשה מעשה מוזר כדרכו והפיח פתאום את נשמתו בביתו אשר בפרינסס גארדנס. בביתו של רודזשר היו מתלחשים עליו ביגון שכל ימיו היה להוט אחר האכילה בצידה נפרזה – וכי לא העדיף, למשל, בשר־איל גרמני מכל צלי־אש אחר שבעולם?

בין כך ובין כך והקבורה שלו נערכה ברוב הדר, ובשעה שסומס פורסייט חזר מבית הקברות סר כמעט בדרך מיכאנית אל בית דודו טימותי אשר בבייזווֹטר־רוֹד. “אותן הזקנות” – הדודה דזשוליי והדודה הסטר – וודאי משתוקקות לדעת את מעשה ההלוויה לפרטיו ומן הצורך לסיח להן את הכל, אביו דזשמס שהיה בן שמונים ושמונה, לא השתתף בהלווייה מפני החשש שמא תייגע אותו; ואשר לטימותי, הרי מסתבר מאליו שלא הלך אחר המיטה, ובכן ליווה את המת רק אחד מאחיו, הלא הוא ניקולאס. ובכל זאת התכנסה ובאה ללווייה חבורה גדולה, והדודות דזשוליי והסטר וודאי ינעם להן לשמוע זאת. ואולם למחשבה טובה וודאי נטפלה גם אותה התשוקה להפיק תועלת מכל דבר שהיתה אחת המידות המובהקות של הפורסייטים, ולא של הפורסייטים בלבד אלא של היסודות הבריאים אשר בכל אומה ואומה מנהג זה, לשיח ולספר בכל עסקי המשפחה בביתו של טימותי אשר בבייזווֹטר־רוד, ירש סומס מאביו, שהיה רגיל לבקר את אחיותיו אשר בבית טימותי לכל הפחות פעם אחת בשבוע, ומן ההרגל הזה לא זז אלא בהיותו בן שמונים ושש, לאחר שתש כוחו ושוב לא יכול לצאת מביתו בלי עזרתה של אמילי אשתו. ללכת לשם עם אמילי לא רצה, משום שלא ראה תועלת בדבר: כלום יכול אדם לסיח עם מי שהוא שיחה של ממש בעוד אשתו לנגדו? כדומה לדזשמס בימים מקדם נטל לו גם סומס זמן ללכת לשם כמעט בכל יום ראשון בשבוע והיה יושב בחדר־האורחים הקטן, שנתקשט על ידו בהרבה כלי־חרסינה, אם גם לא מן המין המובחר כאותם של עצמו, ובשתי תמונות מפוקפקות של בַּארְבִּיזון, שנתן לדודותיו במתנה בימי חג־הלידה. הוא עצמו עשה בזמנו עסקים מצויינים בתמונותיו של בארביזון, אלא שזה שנים אחדות שנגרר אחר מַאריס, איזרָלס וּמוֹו והיה מקוה שתמונותיהם של הציירים הללו עתידות להכניס לו ריווח עוד יותר גדול. בבית שעל שפת הנהר, בקרבת מְפִלדֶרהֶם שהוא היה דר שם עכשיו, ערך לו אוסף של תמונות שהיו תלויות ומוארות יפה ושכל סוחרי־תמונות שבלונדון היו מכירים אותן. הן היו משמשות גם כוח־המושך למסיבות, שאחותו וויניפרד דארטי או רחל היו מתקינות לו לפעמים בביתו ביום הראשון לאחר הצהרים. שהרי אף על פי שהיה ממעיט בדיבור בשעה שהראה את תמונותיו לבריות, בכל זאת היתה בטיחות־הרוח המוחלטה שלו עושה רושם של אורחיו, אשר ידעו היטב שהוא זכה לפירסום לא בשביל טעמו האסתיטי בלבד, אלא בשביל כשרונו לראות מראש מה יהא שווין של התמונות בשוק לעתיד. כשהיה בא לבית טימותי, היה כמעט תמיד מספר שם מעשה בניצחון שניצח את אחד מסוחרי־האמנות, וצהלת השמחה, שצהלו דודותיו בגאוה לשמע ההצלחה הזאת, גרמה לו קורת רוח, ואולם הפעם, כשבא לכאן מן ההלווייה של רודזשר והוא לבוש את תלבשתו הנאה והשחורה – שאמנם לא היתה שחורה ביותר, משום שסוף סוף דוד אינו אלא דוד ונפשו מאסה את כל הפרזה של רגש – הפעם היתה רוחו עסוקה בענינים אחרים לגמרי. הוא נשען לאחוריו על גב הכורסה והציץ ממעל לחוטמו אל הכתלים הכחולים כעין השמים והתפושים במסגרות־זהב והיה שרוי בשתיקה גדולה. אם משום שבא מלוויית־מת ואם משום סיבה אחרת, בין כך ובין כך ופרצוף־הפנים הפורסייטי שנתייחד לו נתגלה באותו הערב בכל הסגולות המעולות שבו – פרצוף־פנים מארך ושטוח עם לסתות, אשר אילו הופשט הבשר שעליהן היו נראות גידלות־מידה ביותר: כללו של דבר, פרצוף־פנים סנטרֶני שלא היה מכוער כל עיקר. היום הרגיש במידה יתירה מאשר בשאר הימים, שטימותי הוא אדם עיקש שאין לו תקנה ודודותיו שקועות עד להבהיל בעולמו של הדור הישן. הענין היחידי שהיה רוצה לדבר עליו – היינו מצבו כאדם עגוּן ובלתי־גרוּש – היה דבר שאין מסיחים עליו. ואף על פי כן העסיק הענין הזה עכשיו את דעתו יותר מכל שאר הענינים שבעולם. הדבר אירע אך בימי אביב זה: אז צמח בלבו רגש חדש, שעורר אותו לעשות מעשה, אשר כפי שידע היטב לא היה אלא מעשה־שטות לגבי איש פורסייטי בן ארבעים וחמש. בזמן האחרון נתחוור לו יפה שהוא “הולך ומצליח”. רכושו, שכבר היה מסויים כל צרכו בזמן שהתחיל בונה ברובן היל אותו הבית, שגרם תקלה לנשואיו עם אירין, גדל ועצם במידה מפליאה במשך אותן שתים־עשרה השנים שחי חיי בדידות והתמכר אך לעסקיו בלבד. היום עלה הונו לסכום של יותר ממאה אלף לירות ולא היה לו למי להניחו – לא היתה מטרה לאמתה, שבשבילה כדאי היה לו להוסיף להתעסק במה שהיה משמש דתו ואמונתו. אפילו אם יְמָעֵט ויצמצם את מאמצי יגיעו להרבות את הונו, הרי ממון מוליד ממון והוא הרגיש שיהיה בידו סכום של מאה וחמישים אלף קודם שיתן את דעתו לכך. סומס היה מחבב תמיד חיבה יתירה את חיי המשפחה והיה מתאווה לבנים, אבל תשוקתו זו היתה חבויה ומוצנעת בקרבו, משום שלא עשתה פרי והיתה לבטלה; ואולם עכשיו, כיון שהגיע ל“מרום פיסגת החיים”, חזרה וניעורה בלבו. חמדת יפיה הוודאי של נערה אחת נתנה לתשוקתו זו צורה של ממש וכיוונה אותה למטרה ברורה ובזמן האחרון סופה שנפכה לנטייה עזה.

ואותה נערה הייתה פראנצית אשר כנראה לא היתה עשויה כלל להקל דעתה או לבוא בברית שאינה כשרה. ולא עוד אלא שסומס גופו לא רצה להעלות את המחשבה הזאת על דעתו. במשך כל אותן השנים הארוכות של נזירות מאונס הוא טעם בצנעה את טעם הזוהמה של חיי אשות שממין זה ותמיד היתה מאוסה עליו, משום שהיה בחרן וחוש החוק והסדר היה מוטבע בו מלידה. הוא לא ביקש לו קשרי אהבים מסותרים. הוא יכול לקדש את אנט בבית המלאכות האנגלית שבפאריז ולערוך עמה מסעות במשך חדשים אחדים, וכשיבוא עמה בחזרה, תהיה כולה בדילה ומופרשה מחייה לשעבר, אשר לאמתו של דבר לא היו כבודים ביותר, שכן לא היתה אלא גזברית היושבת אצל הקופה של בית־אוכל אשר לאמה בסוֹהוֹ². הוא יכניס אותה אל ביתו אשר בקרבת מפלדורהם ושם תהיה שוררת כמלכה בנוי המיוחד לה ובטוב טעמה הפראנצי. בבורסה הפורסייטית ובקהל ידידיו תהי מתהלכת השמועה שנזדמנה לו במסעיו נערה פראנצית נחמד והוא נשא אותה לאשה. דבר היות לו אשה פראנצית עתיד להשרות עליו מעין זוהר של רומנטיקה ותפארת ידועה. אמנם כן! הדבר לא עורר שום חששה בלבו ומצד זה לא היה שום עיכוב; ואם היה דואג באותה שעה, הרי אין זה אלא מפני מצבו הארור שעדיין עגון הוא ולא התגרש מאשתו, – ומפני השאלה שמא לא תרצה בו אנט, שאלה שלא ערב את לבו לנגוע בה עד שיוכל להציע לפניה עתיד ברור ומזהיר.

בשבתו בחדר האורחים של דודותיו כמעט שלא קלטו אזניו את השאלות הרגילות שלהן: השלום לאבא היקר? וודאי אינו יוצא מפתח ביתו עכשיו כשהאויר נשתנה והריהו קריר כל כך? יואיל־נא סומס להגיד לו, שהסטר נוכחה כי עלי דָקרָניה יפים מאין כמוהם למכאובות שבצדה – תחבושת אחת לשלוש שעות ועליה כריכה של פלאנֶיל אדום. ואפשר שיטעם מקצת ממשרת השזיפים המובחרה שלהן – השנה עלתה יפה והריהי טעימה ביותר ופעולתה מפליאה. אח! ועל אודות משפט דארטי – וכי שמע סומס על הפגעים הקשים, שגרם לוויניפרד היקרה בעלה מוֹנטגיוּ? טימותי סבור, שהיא זקוק באמת לעזרה ולמגן. אומרים, שהוא נתן חלק מתכשיטיה של וויניפרד לאחת הרקדניות – אלא ששמועה זו טרם נתבררה כל צרכה. מעשה זה הריהו דוגמה רעה לוֶול היקר, המתעתד להיכנס לאוניברסיטה, וכי עדיין לא שמע סומס את המאורע הזה? אם כן עליו ללכת מיד אל אחותו ולחקור ולדרוש את הדבר! ומה דעתו של סומס על אותם הבורים? כלום באמת יתקוממו? המאורע הזה הביא את טימותי לידי דאגה גדולה. הרי השער של שטרי־המלוה היה כל כך גבוה והוא השקיע בהם ממון הרבה. וכי סבור סומס שהם יוזלו לכשתפרוץ מלחמה? סומס נענה בראשו. אבל הרי הצרה לא תימשך ובמהרה תחלוף. לולא כן עתידה היא לפגוע פגיעה קשה במצבו של טימותי. והרי גם אביו היקר של סומס עתיד להינזק על ידה הרבה לעת זקנתו המופלגה. אשרי רודזשר המסכן שנפטר מן החרדה והדאגה הנוראה הזאת! והדודה דזשוּליי מחתה במטפחת קטנה את הדמעה הגדולה שאמרה להתגלגל על פני קמטי־הרוגז הקבועים של לחיה השמאלית, שהיתה עכשיו כולה בלה מזוקן, היא נזכרה ברודזשר היקר ובמעשיו הזרים והתמוהים ובמנהגו לדקור אותה במחטים בשעה שהיו עדיין ילדים קטנים. הדודה הסטר, שהיתה משתקדת תמיד למנוע דברים שאינם טעימים, התכוונה להטות את השיחה לענין אחר וענתה ואמרה: וכי סבור סומס שמיסטר טשמברלן יתמנה עכשיו לראש המיניסטרים? הוא ישים קץ למהומות חיש מהר. היא מתאווה שיגלו את קריגר הזקן אל סט.־הילינה. היא עדיין זוכרת יפה את דבר השמועה על מיתתו של נאפוליון ועל הרווחה שהביאה שמועה זו לזקנו של סומס. אמנם היא ודזשויליי – “יקירי, אנו היינו עדיין תינוקות קטנות לבושות מכנסים זעירים” – טרם הבינו אז את המאורע לכל ערכו.

סומס נטל כוס תה שהגישה לו ולגם אותה לגימה מהירה ואבל שלושה מאותם תופיני־השקדים, שבשבילם נתפרסם בית טימותי לשבח, חיוך שפתיו הדק, החיוור והגאוותני התעמק משהו. אכן אמת הדבר, בני משפחתו לא נשתנו ועדיין קרתנים הם כמו שהיו, אף על פי שסיגלו להם בתים הרבה בלונדון. בימים האלה שהכל מתרוצץ קדימה בחפזה, נזדקר ובלט הפרוביניציאליסמוס שלהם במידה יתירה מאשר קודם לכן. ניקולאס הזקן עדיין היה מצדד בזכות המסחר החפשי והיה חבר לאותו בית־מקלט הקדמוני של הליבראליסמוס, הקרוי רימוּו־קלוב – אף על פי שיתר חברי הקלוב וודאי כבר נעשו כמעט כולם קונסרווטיבים, שאילמלא כן לא יכול היה להימנות עליו; ועל טימותי אומרים שעדיין הוא חובש לראשו מצנפת־לילה.

הדודה דזשוליי פתחה את פיה והתחילה מדברת שוב. היא אמרה שסומס מראהו טוב ורענן וכמעט שלא נזדקן אף משהו מיום מותה של הדודה אן, בזמן שהכל נתכנסו יחד בבית זה, דזשוליון היקר וסוויתין היקר ורודזשר היקר. כאן עצרה במלים וצדה את הדמעה שנתגלגלה ועלתה בקמטי־הרוגז אשר בלחיה הימנית. – “השמעת, השמעת בזמן מן הזמנים דבר על אודות אירין?” ניכר היה שהדודה הסטר רצתה שוב להתערב בדבר ולעצור בה לבל תוסיף לדבר. אכן כך דרכה של דזשוליי להפליט מפיה דברים שאינם במקומם! באותה שעה חלף החיוך מעל פני סומס והוא העמיד את כוסו על השולחן. הנה נגעה זו בענין הקרוב ללבו ביותר, ואולם למרות תשוקתו לספר בענין זה, אי אפשר היה לו בכל זאת להשתמש בהזדמנות שבאה לידו.

הדודה דזשוליי הוסיפה ואמרה בחפזון:

“אומרים, שדזשוליון היקר הוריש לה מתחילה את הסכום של חמישה־עשר אלף הוֹרשה גמורה, ואולם לאחר זמן נמלך וראה, שאין זה מן היושר ולפיכך הניח לה רק את הרבית של הסכום לכל ימי חייה”.

השמע, סומס, את הדבר הזה?

סומס נענע בראשו.

“דזשוליון, בן דודך, נתאלמן עכשיו מאשתו. הוא האפוטרופוס שלה; וודאי אתה יודע זאת?”

סומס נד בראשו לשם תשובה שלילית. אמנם הדבר היה ידוע לו, אבל הוא לא רצה לגלות שהוא נותן דעתו לענין זה. הוא לא נפגש עם דזשוליון־הבן מיום מותו של בוזיניי.

“וודאי הריהו עכשיו באמצע שנותיו”, הוסיפה ואמרה הדודה שזשוליי כשהיא תפושה במחשבות. “הבה אעשה חשבון; הוא נולד בשעה שדודך היקר היה דר במַאוּנט־סטריט, זמן הרבה קודם שהשתקע בבית אשר בסטנהוֹפ־גייט – הדבר היה בחודש דצמבר שנת 47. בעצם הזמן שלפני הקומונה. ובכן הריהו עכשיו למעלה מבן חמישים! כמה תמוה הדבר! הוא היה ילד נחמד כל כך וכולנו התגאינו בו; הוא היה הראשון לכולכם!” הדודה דזשוליי נאנחה וקווצה אחת מקווצות שערה, שלא היה כולו של עצמה, נתרופפה ונתבדלה. ראתה זאת הדודה הסטר ורעדה קלה עברה את גופה. סומס קם ממקומו; הוא גילה בעצמו באותה שעה דבר שהתמיה אותו הרבה. הוא הרגיש פתאום, שהפצע הישן של גאותו ושל חשיבות־עצמו עדיין לא העלה קרום. הוא בא לכאן לדבר על מצבו הקשה, שידיו אסורות ואינו בן־חורין, – ומה עלתה לו? הוא נזדעזע ונרתע לאחוריו מפני הנגיעה שנגעה בשאלה זו דודתו דזשוליי, שהיתה מפורסמה בשל מידתה לדבר דברים שלא בעתם.

“אהה! מה לך סומס? וכי אומר אתה ללכת כבר?”

סומס חייך קצת ברוגז וענה ואמר:

“הן, אני הולך. היינה שלום. ברכת שלום לדודי טימותי!” והוא אצל נשיקה קרה למצחותיהן, אשר קמטיהם נראו כמתדבקים בשפתיו כאילו היו מבקשים שישבית ויכלה אותם בנשיקות פיו, ונפטר והלך לו. הן הביטו אחריו בפנים מזהירות – כמה גדולה נדיבות לבו של סומס מחמד נפשן, שבא לבקר אותן היום, בשעה שרוחן מרה עליהן! מתוך רגש עוקץ של חרטה ירד סומס מעל המדרגה שריח נעים של כֶפוּר ושל יין פוֹרתֶר היה נודף שם תמיד, הלא הוא הריח של בית שרוח מפלשת אינה רשאית לעבור שם. זקנות עלובות, – הוא לא רצה לצער אותן! אבל בצאתו אל הרחוב שכח אותן מיד, שכן שוב קמה לפניו תמונתה של אנט ושוב התחילה להציק אותו המחשבה על המכשולים הארורים שהקיפוהו. מפני מה לא עמד על דעתו ולא דרש גירושין בשעה שאותו בוזיניי העלוב נהרג והיה המון ידים מוכיחות את אשמתה! והוא נפנה והלך אל בית דירתה של אחותו וויניפרד דארטי אשר בגרין־סטריט, בשכונת מייפיייר.

 

פרק שני: “אִישׁ הָעוֹלָם” פּוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ לוֹ    🔗

אכן תימה גדולה היה הדבר, ש“אדם מן העולם” המשועבד לחליפות הגורל ותהפוכותיו, כגון מוֹנטגיוּ דארטי, עדיין היה דר באותו הבית, שהיה דר בו זה עשרים שנה, אלא שעלינו לדעת ששכר־הדירה, המסים ודמי בדק הבית היו משתלמים מכיסו של חותנו. על־ידי המעשה הפשוט ורב־הנדיבות הזה המציא דזשמס פורסייט לחיי בתו ונכדיו יציבות וביטחה ידועה. שהרי סוף סוף אין ספורטאי נלהב כדארטי יכול להתקיים בלי דירה, ואם זכה שתמך על ראשו קורת־בית בטוחה, הרי זו מעלה יתירה שאין לה ערוך. כל אותה השנה היה מתון והגון שלא כדרך הטבע, עד שהתרגשו עליו המאורעות של הימים האחרונים. ומשום מה היה מתנהג כהוגן? משום שסיגל לו מחצית חלק באחת הסוסות של רודזשר, שהתמכר כולו לעסקי מרוץ־סוסים, לצרתו ולהוותו של רודזשר המוטל עכשיו דומם בקבר. אותה הסוסה היתה אמיצה ובת שלוש, ומפני טעמים שונים לא גילתה מעולם את צורתה האמתית. מאחר שנעשה דארטי חצי בעליה של בהמה זו, שעתידות טובים היו צפויים לה, נתגלה פתאום כל האידיאליסמוס שהיה חבוי באחת הפינות שבלבו של דארטי, כשם שהוא חבוי בלבו של כל אדם, ושם עליו רסן ועצר ברוחו כל אותם החדשים האחרונים, אם יש לו לאדם תקוה טובה שכדאי לו לחיות בשבילה, הריהו נעשה מתון וצנוע עד להפליא; ותקותו של דארטי באותו הזמן היתה באמת טובה מאוד – שַׁאנסים מובחרים, שלושה כנגד אחד, לזכות במרוץ הסוסים שבעונת הסתיו. זאת ועוד אחרת. לבו של דארטי, שהיה עכשיו בן ארבעים וחמש, נטה באותו הזמן אחר רקדנית אחת. תאותו לא היתה תאוה פחותה, אלא שבלי ממון, היינו בלי ממון הרבה, עתידה היתה להישאר אהבה אפלטונית ואוורירית כשמלות הקלילות של אותה הרקדנית; ודארטי היה תמיד מחוסר ממון ולא היה מתקיים אלא קיום עלוב ממה שקיבל בהפצרות מידה של וויניפרד, או ממה שלווה ממנה. וויניפרד זו היתה אשה אמיצת אופי, שהחזיקה בו משום שהיה אבי ילדיה ומשום שעדיין הגתה הערצה קלה ליפי מראהו, שצודד את לבה בנערותה. היא יחד עם בריות אחרות שהיו מַלווים לו משהו, וכמו כן ההפסדים שהיה מפסיד במשחק הקלפים ובמרוץ־הסוסים (אכן פלא הוא שיש בני אדם חרוצים היודעים להפיק תועלת לעצמם מן ההפסדים שלהם) היו משמשים המקור היחידי של אמצעי קיומו; כי דזשמס היה עכשיו זקן ונרגז ביותר ואי אפשר היה לו להטרידו ולפנות אליו בבקשות, וסומס היה קשה כחלמיש וידו קפוצה. לא יהא זה מן ההפרזה אם נאמר, שזה כמה חדשים שדארטי לא היה חי אלא על התקוה בלבד. הוא לא היה להוט מימיו אחר הממון לשם ממון והיה בז תמיד לפורסייטים על הזהירות שנהגו להשקיע את ממונם בדברים של ערך, אף על פי שהיה משתדל להשתמש בו שימוש מרובה עד כמה שידו מגעת. הממון היה חביב עליו רק משום שעל ידו יכול אדם להקנות לעצמו תענוגות הגוף.

“אין ספורטאי לאמתו משגיח בממון”, היה רגיל לאמור לאחר שראה שלא יעלה בידו ללוות חמש מאות לירות והיה מסתפק במלוה של עשרים וחמש. אכן אדם נחמד ונעים היה אותו מונטגיוּ דארטי: “אבן חן” היה, כמו שאמר עליו דזשורזש פורסייט.

והנה אתא יום־המירוץ, שהיה היום האחרון לחודש ספטמבר. באותו היום היה הבוקר נאה ומזהיר, ודארטי, שבא לניוּ־מארקיט בלילה שעבר, לבש מכנסים של אריג בעל ריבועים, עלה על אחת הרמות כדי להשקיף משם על המרוצה האחרונה של מחצית הסוסה שלו. אם היא תזכה, יכניס אל כיסו שלושת אלפים – שכר עלוב בעד הפרישות והסבלנות שלו במשך כל אותם השבועות רבי־התקוה, שבהם הרגילו והתקינו את הסוסה למרוץהתחרות. ––

יש בחייו של אדם רגעים של מפח נפש, אשר אם בעל רגש אתה הרי אתה מזדעזע מפניהם ולא תקום בך רוח לתארם. ולפיכך די לי אם אוֹמַר, שאחרית הדבר רעה. הסוסה של דארטי באה לידי כשלון והוא הפסיד את ההמראה.

ומה רבו המאורעות שאירעו מיום האיד הזה עד אותו היום שסומס נפנה והלך אל גרין־סטריט!

אם אדם כגון מוֹנטגיוּ דארטי חי במשך חדשים חיים של נזירות ופרישות מתוך נימוקים רבי־ערך וסופו שאינו מקבל שכר על כך, אין הוא מקלל את אלוהים ומת, אלא מקלל את אלוהים וחי, לצרתה ולהוותה של משפחתו.

וויניפרד – אשה אמיצת־לב, אבל קצת יותר מדי מודרנית – אשר התענתה תחת ידו עשרים ואחת שנה רצופות, לא העלתה מעולם על דעתה שהוא עלול לעשות מה שעשה עכשיו. כדומה להרבה נשים אחרות סבורה היתה שהיא יודעת את כל מעשיו הרעים ביותר, אלא שעדיין לא ידעה מה יהא טיבו לכשיגיע לשנת הארבעים וחמש לימי חייו, לכשיתקוף עליו יצרו וכדוגמת גברים אחרים יאמר לעצמו: אם לא עכשיו, אימתי? בשני לאוקטובר בדקה את קופסת התכשיטים שלה ולגודל חרדתה ראתה שנעלם נזר־התפארה של תכשיטי־הנשים אשר לה – המרגליות, שנתן לה מונטגיו במתנה בשנת 1886, לאחר שילדה את בנדיקט, ואשר דזשמס אנוס היה באביב שנת 1887 לשלם את מחירן כדי למנוע שערוריה. היא פנתה מיד אל בעלה ושאלה בעצתו מה לעשות. הוא נהג קלות בענין זה וגימגם מה שגימגם: אין דבר, וודאי תמצאינה! אבל היא ענתה קשות ואמרה: “טוב איפוא, מוֹנטי, הנני ללכת אל המשטרה בעצמי”,ומיד נאות להיזקק לענין זה ולטפל בו. אבל כך טיבה של ההחלטה הגמורה שאדם מחליט להוציא דבר אל הפועל, שהיא עשויה להיבטל בכוחה של לגימה! באותו הלילה חזר דארטי הביתה כשהוא מתרגז ומתעקש בקולי קולות ואינו חושש למאומה. אילו היה המצב כתיקונו, היתה וויניפרד נועלת את דלתה ומניחה לו לפכח את שכרונו מתוך שינה, אבל כיון שהיה לבה חרד על המרגליות שלה, המתינה לו ויצאה לקראתו. הוא הוציא מכיסו אקדוח קטן וניגש אל השולחן ואמר לה, שלא איכפת לו כלל אם תחיה, ובלבד שתנהוג במנוחה ובהשקט; אבל נפשו הוא קצה בחיים. וויניפרד שעמדה אצל הצד השני של השולחן החזירה לו:

“רב לך, מונטי, אל תשתטה. ההודעת על דבר האבידה במשטרה?”

דארטי כונן את פי האקדוח כנגד חזהו ולחץ פעמים אחדות את המַקוֹש. הנשק לא היה מטוען. הוא הפיל אותו מידו מתוך מארה כשהוא מגמגם: “למען הילדים” וצנח על אחת הכורסאות. וויניפרד הרימה את האקדוח והגישה לו מעט מי סוֹדה. המים פעלו עליו פעולת־קסם והוא פתח שוב את פיו ואמר: גורל חייו המר לו; וויניפרד לא הבינה לרוחו מעולם. אם אין לו רשות לקחת את המרגליות שנתן לה במתנה, למי איפוא הרשות לכך?. המרגליות ניתנו לאותה הסייחה ההיספאנית. אם וויניפרד מערערת כנגד הדבר, ינחר – את – גרונה. בשל מה כל הרעש הזה?

וויניפרד, שלמדה את מידת השליטה בעצמה באסכולה קשה, נתנה בו את עיניה ואמרה: “הסייחה ההישפאנית! ובכן אתה מכוון לאותה הריבה שראינוה מרקדת בבאליט שבפאנדימוניום? אם כן, גנב ונבל אתה”. הדברים האלה היו המעמסה הכבדה האחרונה שהוטלה על לב כבד־עוון. דארטי קפץ מעל הכורסה שלו ובזכרו את מעשי הגבורה של ימי נערותו תפש בזרוע אשתו ועיקם אותה. וויניפרד נשאה את יסוריה באומץ; עיניה זלגו דמעות, אבל היא לא השמיעה אף הגה. היא המתינה רגע אחד עד שכוחו רפה, ומיד חלצה ידה; אחר נסוגה אל העבר השני של השולחן, ששימש מחיצה ביניהם, הפליטה מבין שיניה: “מנוול אתה, מונטי!” היא הניחה את דארטי וקצף על שפמו השחור ועלתה אל חדרה. לאחר שנעלה את הדלת, רחצה את זרועה במים חמים וכל הלילה היתה מוטלת ערה והירהרה במרגליות שלה המקשטות את צוארה של אשה אחרת, ובשכר שקיבל בעלה בעד המתנה הזאת.

“איש־העולם” הקיץ בבוקר משנתו מתוך רגש, שהוא קיפח את עולמו, ומתוך זכר קלוש שכינוהו “מנול”. הוא ישב כחצי שעה בדימדומי שחר על הכורסה שהוא ישן עליה. חצי שעה מלא עוני ומצוקה כל כך אולי לא עבר עליו בכל ימי חייו, אפילו אדם כדארטי מזדעזע מפני הסוף הממשמש ובא. וגלוי וידוע לו, שסופו הגיע. שוב לא יישן לעולם בחדר־האוכל שלו ולא ייקץ לאור היום המסתנן דרך הווילאות, שוויניפרד קנתה אותן בבית המסחר של ניקֶנס וזשארוויי בכספו של דזשמס. שוב לא יוסיף לאכול כליות צלויות על שולחן זה העשוי עץ־וורד, כדרכו יום יום לאחר שהוא משפשף את גופו בצוננים ורוחץ בחמים. הוא הוציא את תיק־הניירות שלו מתוך כיס־החזה של בגדו, ארבע מאות לירות בשטרות של חמש ועשר לירות – שארית הפליטה של חלקו בסוסה, אשר מכר אותה אמש במזומנים לדזשורוש פורסייט. הבֹּאליט יוצא מחרתיים לבואינוס־אירס וגם הוא יִלָוְה אל המקהלה. בעד המרגליות עדיין לא קיבל את שכרו משלם; לפי שעה לא טעם אלא את הפרפרת שלפני הסעודה.

הוא התגנב ועלה למעלה. הוא לא ערב את לבו לרחוץ באמבטי או להתגלח אלא החליף את בגדיו וחבש בחשאי במזוודה את כל מה שיכול לחבוש. אכן צר היה לו עד מאוד לעזוב כל כך הרבה זוגות נעלים מבהיקות, אלא שאי־אפשר היה לו בלי קרבן. אחר נטל מזודה בכל אחת מידיו ויצא אל המסדרון. הבית היה שרוי במנוחה גמורה – אותו הבית, שבו נולדו לו ארבעת ילדיו. רגש משונה תקף באותה שעה את נפשו כשעמד כאן לפני הדלת של חדר אשתו, אשר לפנים היה מוקיר אותה ואולי גם אוהב אותה, ואשר עכשיו כינתה אותו “מנוול”! זכר הכינוי הזה אימץ את רוחו והוא זז ופסע הלאה כשהוא מהלך על קצות אצבעותיו; אבל כיון שהגיע אל הדלת השניה, היה קשה לו עוד יותר לעבור עליה. אותו החדר היה חדר בנותיו. אמנם מוֹד נמצאה עכשיו בבית־החינוך, אבל אימוֹגֶן וודאי שוכבת פה במיטתה וישנה; ועיניו של דארטי רטבו מדמעה. מארבעת הילדים היתה היא היחידה שדמתה אליו ביותר בשערה השחור ובעיניה החומות והקורנות. ילדה נחמדה, זה עתה בגרה! הוא העמיד על הקרקע את שתי המזודות שבידיו. וויתור זה, שהוא מוותר על אבהוּתוֹ כמעט כמשפט, ציער אותו הרבה. אור הבוקר הגיה את פניו שהביעו התרגשות־נפש לאמתה. אבל לא רגש מעין חרטה הסעיר את רוחו באותה שעה, אלא רחשי־אב והיגון האצור ברעיון שהוא “הולך לבלי שוב”. הוא הרטיב בלשונו את שפתיו החריבות והיסוס גמור שיתק רגע אחד את רגליו העטופות מכנסיים של אריג משובץ בריבועים. אכן רגע רע ומר הוא לאדם להיות אנוס לעזוב את ביתו! “ארור היום הזה!” לחשו שפתיו, “מעולם לא פיללתי שהדברם יגיעו לידי כך”. קול שאון ותנועה שנשמע מלמעלה הודיע שהמשרתות מתעתדות לקום מעל משכבן. ומיד תפש את שתי המזודות שלו וירד חרש מעל המדרגה. לחייו היו רטובות מדמעה וידיעתו את הדבר המציאה לו תנחומים, כאילו מצא בזה הוכחה שהקרבן שהוא מקריב הריהו קרבן גדול לאמתו. הוא שהה שעה קלה בחדרים שלמטה כדי לאסוף ולחבוש את כל הסיגאריות שהיו לו, ניירות אחדים, מגבעת מתקפלת, נרתיק של סיגאריות עשוי כסף וספר מורה דרך. אחר מזג לו כוס וויסקי חריף מעורב במי־סודה, הצית סיגאריטה ועמד מתוך היסוס לפני תמונה פוטוגראפית של שתי בנותיו, שהיתה קבועה במסגרת של כסף. תמונה זו היתה שייכת לוויניפרד. “אין דבר”, אמר בלבו, “היא יכולה להזמין לעצמה תמונה אחרת, ואני איני יכול לעשות זאת!” והוא נטל את התמונה ותחב אותה אל אחת המזודות. אחר חבש לראשו את מגבעתו, לבש את מעילו, נטל שני מעילים אחרים, את המקל־קנה המובחר שלו וסוכך אחד ופתח את פתח הבית. הוא סגר בחשאי את הדלת ויצא החוצה, כשהוא עמוס משא במידה שלא היתה כמותה עד היום הזה, ונפנה אל פינת הרחוב הסמוכה כדי להמתין שם למרכבה משכימה שתעבור ברחוב…

כך פרש מוֹטגיו דארטי בשנת הארבעים והחמש לימי חייו מאותו הבית, שהוא קרא לו ביתו של עצמו…

כשירדה וויניפרד אל החדרים שלמטה וראתה שאינו בבית, היה הרגש הראשון, שניצנץ בלבה באותה שעה, רגש של כעס עמום על שמילט עצמו מן התוכחה הקשה, שערכה והכינה בשבילו במשך כל אותן השעות הארוכות שעברו עליה ללא־שינה. וודאי הלך לו עם אותה האשה אל ניומארקיט או אל ברֵיטון. מעשה נבלה! מכיון שאנוסה היתה להעלים את הדבר מאימוֹגן ומן המשרתות, ומאחר שידעה היטב שאין לגלות את הדבר לאביה משום שעצביו החלושים לא יוכלו לעמוד בו, עמדה והלכה באותו היום לאחר הצהרים אל בית טימותי וסחה את המעשה במרגליות לדודה דזשוליי ולדודה הסטר מתוך בקשה שיהא הדבר שמור בסוד גמור. רק למחר בבוקר הרגישה שהתמונה הפוטוגראפית נעלמה ואיננה. מה משמעותו של דבר? אז בדקה בדיקה מעולה את חפציו של בעלה ומיד ניצנצה מחשבה בלבה, שהוא הלך לבלי שוב עוד לעולם. וכיון שמסקנה זו נתאמתה בידה, עמדה תחתיה בדממה גמורה באמצע חדר־הלבישה שלו, כשהיא מוקפת מגרות וארונות פתוחים לרווחה, וניסה לעמוד על טיב הרגשות שלה באותה שעה. אכן קשים ומרים היו הרגשות הללו! שכן אף על פי שלא היה אלא “מנוול”,הרי היה קנינה שלה, ואי אפשר היה לה שלא להרגיש שקנינה זה אבד לה והיא נעשתה ענייה ודלה. היא נתאלמנה אף על פי שאינה אלמנה, ועדיין אינה אלא בת ארבעים ושתים, מטופלת בארבעה ילדים, נתונה לשיחת הבריות ולמנוד ראש ולרחמים! והוא – בזרועותיה של פרוצה הישפאנית! זכרונות ורגשות מכאיבים וקודרים, אשר דימתה שכבר גוועו ומתו זה כמה, שוב קמו לתחייה בקרבה ותקפו עליה בכוח. היא סגרה בדרך מיכאנית מגרה אחר מגרה, ניגשה אל מיטתה ושכבה עליה והשקיעה את פניה אל תוך הכרים. היא לא בכתה. מה תועיל לה הבכייה? כשקמה מעל המיטה על מנת לרדת לתעודת הבוקר, חשה בנפשה, שרק דבר אחד יכול להקל מעליה את משא יגונה עכשיו, הלא הוא מציאותו והווייתו של וֶול בבית. הוא – בנה הבכור – אשר בעוד חודש ילך לאוקספורד על מנת ללמוד שם על חשבונו של דזשמס, שוהה עכשיו בליטל הֶמפטון כדי להכין עצמו לבחינות. היא ציוותה לשלוח לו טיליגראמה שיבוא.

“עלי לבדוק את ערך מלבושיו”, אמרה אל אימוֹגן; “אינני יכולה להניח שילך אל אוקספורד והוא אינו לבוש כהוגן. הנערים שבאוקספורד מקפידים על תלבושת הגונה”.

“הרי וול יש לו המון בגדים”, החזירה לה אימוגן. “הריני יודעת זאת, אבל בגדיו טעונים בדיקה הנני מקווה שיבוא”.

“וודאי בוא יבוא כחץ מקשת, אמא, אבל חוששת אני שמא יכשל על ידי כך בבחינה שלו”.

“מה לעשות”, אמרה וויניפרד. “אני צריכה לו”.

אימוגן העיפה בפני אמה מבט תמים וערמומי והחרישה. הדבר ידוע, היא קוראה לו על עסקי אבא! ואמנם נבואתה נתקימה; וול בא בשש שעות “כחץ מקשת”.

פוביליוס ווַאלריוס דארטי הצעיר היה משמש מעין בן תערובת של פוחז ופורסייטי. ואין תימה בדבר: עלם שנקרא בשם זה, אי אפשר שלא יהא כך. כשבא לעולם, היתה וויניפרד שיכורה מרוב אושר, ומתוך חשקה להצטיין משאר הבריות עמדה והחליטה, שילדיה יהיו נקראים בשמות שאינם מצוים ואין דוגמתם. (עכשיו הריהי שמחה שקראה לביתה אימוגן ולא תיסבֶּה, כמו שרצתה בשעתה). ואולם דזשורזש פורסייט, שליצן היה כל ימיו, הוא הוא שזיכה את וול בשם שנקרא עליו. היה מעשה ודארטי סעד עמו שבוע לאחר שנולד בנו ויורשו, ובשעת הסעודה סח לו את דבר הרעיון המשונה שעלה על דעתה של וויניפרד.

“קרא לו בשם קַאטוֹ”, אמר דזשורזש, “שם זה יש בו מן החידוש!”

זה עתה זכה בהמראה על סוס שנקרא קאטו.

“קאטו!” חזר דארטי על השם – “אנשי הבית קצת איסטניסים הם – שם זה לא יֵרָצֶה להם, משום שאינו נוצרי!”

“הלוֹ, גש הנה!” קרא דשורזש לאחד המלצרים, שהיה לבוש מכנסים קצרים. הבא לי מן הספריה את האנציקלופדיה הבריטית אות C".

המלצר הביא את הכרך המבוקש.

“הבט וראה מה שכתוב כאן!” אמר דזשורזש כשהוא מורה בסיגארה שלו למקום הנדרש: “קאטו. – פובליוס וואליריוס, לדברי ווירגיל היה יליד לוּד. הרי לך מה שאתה צריך. פובליוס וואליריוס, הריהו שם נוצרי כל צרכו”.

כשחזר דארטי הביתה סח את הדבר לוויניפרד. היא נתמלאה שמחה גדולה. הרי שם זה “נאה” כל כך! ובכן עמדו וקראו לתינוק בשם פובליוס וואליריוס, אלא שלאחר זמן נתגלה הדבר בין הבריות שקאטו־הסוס הוא שגרם להם לכך. ואולם בשנת 1890, כשפובליוס הקטן היה כמעט בן עשר, חדל הדיבור “שם נאה” להיות שגור בפי בני המשפחה ודעתם נתיישבה עליהם; וויניפרד התחילה הוגה ספיקות. הספיקות הללו נתאשרו ונתחזקו על ידי פובליוס הקטן עצמו, כשחזר הלז מבית תלמודו, לאר ששהה שם שנה אחת, התאונן שנפשו קצה בחיים, משום שחבריו היו מכנים “פוֹבּי”. וויניפרד, שהיתה אשה מהירת־החלטה, מסרה אותו מיד לבית ספר אחר ושינתה את שמו ל“וול” והשם פובליוס נידון לגניזה ונימח זכרו.

כשנעשה בן תשע־עשרה היה עלם ישר־קומה, בעל פנים מכוסים כתמי־קיץ, רחב־פה, בעל עינים מזהירות ועפעפים ארוכים ושחורים; על שפתיו היה מרחף חיוך לוקח לבבות והוא היה בקי הרבה בענינים, שלא צריך היה לדעתם, אלא שלא היתה לו שום ידיעה מה המעשה שמוטל עליו לעשות. לא היה כמותו תלמיד, שאך כפשע בינו ובין הגירוש מבית הספר – כי אכן פוחז חביב היה נער זה!

הוא נשק לאמו וצבט את אימוגן ועלה על המדרגה, כשהוא מדלג ועובר על שלושה שלבים בבת אחת, והתלבש לסעודה, וחזר וירד כשהוא מדלג על ארבעה שלבים בבת אחת. הוא הביע את צערו הגדול שאינו יכול לסעוד בבית, משום ש“החוזר” שלו, שבא עמו יחד הזמינהו לסעודה בקלוב “אוכספורד וקמברידזש”; אי אפשר לו שלא ללכת – הדבר יעליב את הבחור הזקן, וויניפרד וויתרה והניחה לו ללכת מתוך עצבות אבל גם מתוך רגש של גאוה. היא השתוקקה מאד לעצרו בבית, אבל מצד אחד נעים היה לה לשמוע, שהוא חביב כל כך על מורהו. הוא קרץ בעיניו לאימוגן ונפטר ויצא מן הבית כשהוא אמר בהליכתו לאמו:

אמא שמא אוכל לקבל בחזירתי שתי ביצי שָרוֹנית מבושלות? – המבשלת הנה הביאה כמה ביצים כאלה. הרי זה יהיה קינוח־סעודה נאה. אגב טוב שנזכרתי! – אפשר יש לך מעט כסף? – לוויתי מן הבחור הזקן חמש לירות".

וויניפרד הציצה בו מתוך נזיפה רכה וענתה ואמרה:

“יקירי, אתה מבזבז את הממון בקלות־דעת. אלא שאי אתה צריך לשלם לו הערב, כיוון שהוזמנת על ידו והנך האורח שלו”. כמה נאה וגמיש היה למראה בחזייה הלבנה שהיה לבוש ובריסי עיניו העבותים והשחורים!

“אמנם כן, אמא, אבל אפשר שנלך אל התיאטרון וסבור אני שעלי לקנות את הכרטיסים, שהרי ידוע לך שהוא דחוק תמיד בממון”.

ווינפרד נתנה לו שטר של חמש לירות ואמרה:

“טוב איפוא, אולי מוטב שתשלם לו, אבל כרטיסים לא תקנה”.

וול תחב את השטר לתוך כיסו ואמר:

“אם אשלם לו, וודאי לא אוכל לקנות כרטיסים. יהי לילך שלום, אמא!”

הוא יצא החוצה בראש מורם כשמגבעתו זקופה בנחת על קרקפתו וכשהוא נושם את אוירה של פיקאדילי ככלב צעיר שהתירוהו מן הכבל. מה טוב ומה נעים פה! לאחר אותה המאורה הישננה והעבֵשה שהוא דר שם!

הוא מצא את “המורה” שלו לא בבית־המלון “אוספורד” וקמברידוש“. אלא ב”גוֹטס־קלוב".

אותו “המורה” לא היה גדול ממנו אלא שנה אחת; הוא היה עלם יפה־מראה, שעיניו חומות ונאות, שערו רך ושחור, פיו קטן ופניו סגלגלים, מרושל, מתון ומצונן במידה ידועה – כללו של דבר: אחד מאותם הצעירים המשפיעים השפעה מוסרית על חבריהם שלא מתוך יגיעה כל שהיא. הוא גורש מבית הספר שנה אחת לפני וול, ואת השנה ההיא בילה באוקספורד; על ידי כך נראה וול כמעוטר זר זוהר. שמו היה קראָם, והוא היה זריז להוציא ממון מאין כמוהו בעולם. דומה, שזו היתה המטרה היחידה בחייו – ומידה זו נסכה קסם על וול, אשר לעתים התעוררה בקרבו רוח הפורסייטים והוא היה תוהה ומתאווה לדעת על מה הוצא הממון.

הם סעדו בדממה, בנימוס ובטוב־טעם. לאחר שהריקו אל קרבם שני בקבוקים של יין, יצאו מן הקלוב, כשהם מעשנים סיגאריות, והלכו אל התיאטרון “ליבֶּרְטי”. קול הזמירות הבדחניות והמראה של רגלים נאות לא גרמו הפעם קורת רוח לוול; ההנאה שלו נתעכרה ונתמעטה על ידי החששה שקוססה באותה שעה את לבו, שלעולם לא יעלה בידו להגיע לידי מעלת הנוי והגיהוץ המצויה בקראַם. הוא התחיל מפשפש ומבקר את עצמו, ומי שנתעוררה בו מידה זו, בידוע ששוב לא ישבע נחת. אכן אמת הדבר שפיו היה רחב יותר מדי, שגיזרת החזייה הלבנה שלו לא היתה מן המובחר, ומכנסיו היו חסרים רצועת־משבצת ונעלי־היד שלו לא היו רקומות בנקודות שחורות וזעירות על גביהן. ולא עוד אלא שהיה מצחק יותר מדי – קראַם לא היה מצחק לעולם, אלא היה מחייך, ובשעת חיוכו היו גבותיו השחורות והישרות מזדקפות קצת ויוצרות מעין חודו של גג מעל לשמורותיו הכבדות. לאו! לעולם לא יעלה בידו להשתוות אל קראַם. ואף על פי כן היה המחזה היום נאה ומשעשע את הלב, ואותה צינתִּיָה דארק הפליאה לשחק. בהפסקות שבן העלילות סח לו קראם כמה פרטים מחיי עצמה של צינתיה זו, ומתוך כך בא וול לידי ההכרה המרה, שקראם יכול להיכנס אל מאחורי הפרגוד, לכשירצה. הוא השתוקק להגיד לו בפשיטות: “קחני־נא גם אותי עמך!” אבל הוא לא הרהיב בנפשו לעשות זאת מחוסר אומץ לב, והדבר מנע אותו לגמרי ליהנות הנאה כל שהיא מן העלילה האחרונה או משתי העלילות האחרונות של המחזה. כשיצאו מן התיאטרון, אמר קראם: “הבה נלך אל ‘פאנדימוניום’, עוד חצי שעה עד הגמירה”. הם נסעו לשם במרכבה, אף על פי שהיה קרוב ביותר, קנו כרטיסים, שלא עלו אלא בשבעה שילינג וחצי, משום שהיה סמוך לנעילה, ונכנסו פנימה. בדברים שבקטנות הללו, היינו בעסקי ממון, נתגלתה בייחוד מידת הנימוס הנאה של קראם בכל חנה וקסמה. הבאליט כמעט שנגמר ועל ידי כך קשה היה לעבור בשבילי־ההליכה שבבית. גברים ונשים נדחקו והצטופפו בשלוש שורות לפני מחיצת הבימה. התנועה הסוערת וברק היפעה שעל גבי הבימה, חצי־האופל שבבית, התערובת של עשן הטאבאק וריח הבשמים של הנשים,כל אותה הערבוביה רבת־המדוחים המצויה תמיד בשבילי־ההליכה של בתי המחזה התחילה להפיץ את ההירהורים הטורדים שהיו מנקרים במוחו של וול הצעיר. הוא הציץ ברגש בפניה של אשה צעירה, ומיד ראה שאינה צעירה כלל ומיהר והסב את עיניו ממנה. הריהי כאין לעומת צינתיה דארק! זרועה של אותה האשה נגעה שלא במתכווין בזרועו שלו וריח של מוּשֶק ורִכפּה עלה באפו, וול העיף בה מבט נמן צד. אפשר שטעה, ובאמת צעירה היא? רגלה שלה פגעה ברגלו, והיא ביקשה ממנו מחילה על כך. הוא ענה ואמר:

“אין דבר; באליט נאה, האין זאת?”

“אהה, הוא הפיל עלי שיעמום. כלום לא קצת בו גם אתה?”

וול העיף בה מבט מן הצד. אפשר שטעה, ובאמת צעירה היא? רגלה המצודד לבבות. הוא הסתפק בכך ולא יצא חוץ מגדרו – משום שעדיין היה חוכך ומפקפק. הרוח הפורסייטית שבקרבו היתה תובעת וודאות ברורה מזו. בין כה וכה ועל הבימה התחולל הריקוד לכל מסך גווניו וצבעיו, שלובן השלג, אודם־הלכיס, ירק־האיזמרגד והתכלת היו משמשים בו בעירבוביה, ופתאום נדמה כאילו הוא קפא והיה לפיראמידה מתיזה חרש זהרורי שביבים ואשים. ומיד פרצו תשואות של מחיאות כפים, והמחזה תם ונשלם! ווילאות של צבע ערמון ירדו על הבימה והעלימו את הכל חצי העיגול של גברים ונשים שמסביב למעקה־הבימה נתפרד, זרועה של האשה הצעירה לחצה את זרועו. ופתאום קמה מהומה קטנה מסביב לגבר אחד אשר צפרנית וורודה נוצצה בדש בגדו; וול העיף שוב פעם מבט חשאי אל האשה הצעירה, שהביטה אל אותו העבר. והנה יצאו מבין הקהל שלושה אנשים שלובי־זרוע, שלא עמדו הכן על רגליהם והיו מהלכים הליכה רופפה ומתנודדת. האמצעי שבהם, שהיה מקושט בצפרנית אדומה ובחזייה לבנה, היה בעל שפם שחור; הוא התנודד מעט בהליכתו. וול שמע את קולו של קראם, שאמר לאט ובמתינו: “הבט וראה את ה”‘הולל’ הזה, הריהו שיכור!" וול הפנה את פניו והביט. ה“הולל” חלץ את זרועו והורה בידו אליהם. קראם אמר במתינות כדרכו:

“הנראה שהוא מכיר אותך!”

באותה שעה קרה ה“הולל”:

“הביטו וראו, חברים! פוחז צעיר זה הריהו בני שלי!”

וול הסתכל בו. הלא זה היה אביו! היה היה מתאווה לנפול באותה שעה ארצה ולחבוש את פניו בשטיח האדום. ולא מפני שנפגש עם אביו במקום זה, ואף לא משום שאביו היה שיכור, אלא מפני הכינוי “הולל” שקראַם כינה את אביו ושהוא חש והכיר ברגע זה, כאילו על פי גילוי מן השמים, שכינוי זה הריהו אמת לאמתו. אמנם כן מראה אביו היה כמראה הולל לכל דבריו: חזות עיניו השחורות והנוחות, הצפרנית הוורודה שלו ופסיעותיו הרחבות, שהיה בהן משל התגדרות ובטחון־עצמו, העידו עליו שאכן אדם הולל הוא. ובלי דבּר דבר כפף עצמו אחורי דמות האשה הצעירה והחליק בחשאי מן האולם. הוא שמע אחריו את קול הקריאה “וול!” ומיהר וירד מעל שלבי המדרגות המכוסות שטיחים, עבר על פני השמשים “שומרי הסדר” ופרץ ויצא אל הרחוב.

אם איש צעיר לימים הגיע לידי כך שעליו להתבייש מפני אביו, הרי זו פורענות קשה ומרה, שאין מרה ממנה. בשעה שוול חפז וברח מאותו המקום, נדמה לו שדרך־חייו תמה עוד קודם שהוחלה. היך יוכל עכשיו ללכת אל אוכספורד, אל עדת כל אותם הבחורים הנאים והיחסניים, ידידיו וחבריו של קראם, אשר וודאי יודע להם שאביו הריהו “הולל”? ופתאום ניצנץ בלבו רגש של שנאה אל קראם. מי הוא איפוא קראם זה ומה טיבו בעצם? אילו נמצא קראם זה באותו הרגע על ידו, היה נוטל את שלו מתחת ידו והיה מוטל על המרצפת. אביו של עצמו –אביו שלו! הוא חש מחנק בגרונו והעמיק לתחוב את ידיו בכיסי מעילו. ארור יהיה קראם! רעיון מטורף עלה על לבו לרוץ בחזרה ולמצא את אביו ולטייל עמו שלוב־זרוע בפני קראם; אבל הוא סילק מלפניו מיד את הרעיון הזה והוסיף ללכת לדרכו לאורך פיקאדילי. נערה צעירה נזדקרה פתאום לפניו ואמרה: “אל תהא נזעם כל כך, מחמדי!” הוא נרתע לאחוריו, צידד ונטה מפניה, ופתאום נתקררה דעתו עליו. אם קראם יגיד ביום מן הימים מלה אחת, ירוצץ את גולגלתו, ואז יהיה סוף לדבר! מתוך החלטה זו עבר כמאה פסיעות הלאה, ואחר חלשה דעתו שנית ושוב התגברו עליו פחי נפשו. אכן הדבר לא היה פשוט כל כך! הוא נזכר במעשים שאירעו בבית־הספר: כשנזדמנו לשם אבותיו של נער, שלא ישרו משום מה בעיני יתר התלמידים, לא פסקו הללו להציק לאותו הנער העלוב כל הימים. זה היה אחד מן הדברים, שאי אפשר היה להעבירם מן העולם. משום מה נישאה אמו לאביו, אם הלה היה “הולל”? אכן לא יפה עשתה –הרֵעָה אשר עשתה לצעיר שכמותו, שנתנה לו אב “הולל”! ואולם רע מכל הוא הדבר, שעכשיו, כיון שקראם הוציא מפיו את כינוי־הגנאי הזה, נדמה לו שזה כמה היה מכיר שלא מדעתו, שאביו אינו “זהב טהור”. אכן גדולה לאין שיעור היא הצרה שהתרגשה עליו היום – גדולה מכל הצרות שאירעו בזמן מן הזמנים לאחד הצעירים! וכולו מדוכדך נפש במידה שלא ידע כמותה מימיו הוא בא הביתה ופתח את הדלת במפתח, שהיה שמור אצלו בגניבה. על השולחן שבחדר האוכל היו מוכנות בשבילו ביצי־שרונית, החביבות עליו, עם לחם וחמאה ומעט וויסקי בקרקעיתו של בקבוק – במידה מספקת שיהא חש עצמו כגבר, ככל אשר היתה סבורה וויניפרד. מראה הסעודה הזאת עורר בקרבו גועל נפש, והוא מיהר ועלה אל חדרו.

ווינפרד שמעה את קול צעדיו בעברו והיא הירהרה בלבה: “הנה שב הנער היקר הביתה! השבח לאלוהים! אם ילך בדרכי אביו, איני יודעת מה תהא אחריתי! אבל הוא לא ילך בדרכיו – הוא דומה אלי. וול מחמד נפשי!”

 

פרק שלישי: סוֹמְס מַכִין עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים    🔗

כשנכנס סומס אל חדר־האורחים הקטן של אחותו, שהיה ערוך ומתוקן לפי סגנון זמנו של לואי החמישה־עשר, ואשר הגזוזטרה הקטנה שלו היתה מקושטה בימות הקיץ בפרחי גֵרַניום תלויים ועכשיו בעציצים של חבצלות, תהה למראה עיניו שהכל נשאר כאן בהווייתו ולא נשתנה כלום. מראה החדר היה כמראהו לפני עשרים ואחת שנה, כשבא לכאן בפעם הראשונה לבקר את הזוג דארטי לאחר חתונתם. הוא עצמו בחר את כלי־התשמיש והבחירה שלו נעשתה מתוך הקפדה מעולה כל כך, שכל הכלים שהוסיפו עליהם אחר כך שוב לא יכלו לשנות את הרוח השרויה באותו החדר. אכן אמת הדבר, הוא ייסד את אשיות מצבה של אחותו, והיא היתה זקוקה לכך. אבל ראוייה היתה וויניפרד לשבח גדול, שבמשך כל אותן השנים ששהתה עם דארטי, היתה חיה חיי רווחה ומצבה לא נתמוטט. הוא הכיר את דארטי למן הרגע הראשון ועמד מיד על טיבו של אדם זה למרות זריזותו היתירה ולמרות מראהו הנאה אשר צודד את לב וויניפרד, את לב אמה ואפילו את לב דזשמס, והדבר הגיע לידי כך שהלז נתן לו את בתו לאשה אף על פי שלא היה בידו כלום – וזוהי וודאי תקלה שאין לה תקנה.

וויניפרד, שהרגיש בה לאחר שבדק בעיניו את כלי התשמיש שבחדר, ישבה אצל שולחן־הכתיבה ומכתב בידה. היא קמה ממקומה והלכה לקראתו. היא היתה בעלת־קומה כמותו; עצמות לחייה היו בולטות ומלבושה היה נאה. סומס הבחין בפניה מבע שהחריד אותו. היא קמטה את המכתב שבידה, ואולם אחר כך דומה נמלכה והושיטה את המכתב לאחיה. הוא היה לה גם אח וגם עורך־הדין שלה.

המכתב היה כתוב על גליון נייר של אהאיזיאום־קלוב וסומס קרא בו את הדברים האלה:

"שוב לא תמצאי לך הזדמנות להוסיף ולהעליב אותי בביתי של עצמי. מחר הריני יוצא את הארץ. הכל תם ונשלם. שבעתי את הגידופים והחרפות שלך לאין הכיל. את בעצמך גרמת למעשה שאני עושה. אין גבר המכבד את עצמו שכוח בו לשאת ולסבול את כל זאת. שוב לא אבקש ממך דבר. היי שלום. לקחתי את התמונה של שתי הילדות. מסרי להן את ברכתי, ברכת אהבה ושלום. אחת היא לי מה שיאמרו עלי בני משפחתך, כל מה שבא עלי מעשה ידם הוא. הריני הולך על מנת להתחיל לחיות חיים חדשים.

“מ.ד.”

פיתקה זו, שנכתבה כנראה לאחר סעודה נאה, היה בה כתם, שעדיין לא יבש כל צרכו. הוא הציץ בפני ווינפרד – הדבר היה ברי בידו שכתם זה נעשה על ידה והוא כבש תחת לשונו את המלים: “אשריך שנפטרת ממנו!” ובאותה שעה ניצנצה פתאום מחשבה בלבו, שעל ידי המכתב הזה היא באה לידי אותו המצב עצמו, שהוא גופו היה משתוקק ליחלץ ממנו – לידי המצב של איש פורסייטי שאינו גרוש.

ווינפרד הסבה א תפניה ושעה ארוכה שאפה אל קרבה את ריח הנוזלים האצורים בבקבוק קטן, שפקק של זהב לו. חמלה כבושה יחד עם רגש עלבון תקפו את רוחו של סומס. הוא בא לכאן כדי לדבר עמה על מצבו של עצמו ולשתף אותה בצערו, והנה הוא רואה כשהיא נתונה באותה צרה עצמה ובוודאי הריהי מבקשת לדבר עליה ולשתף אותו בצערה שלה והרי כך היה הדבר תמיד! דומה, שאיש לא העלה מעולם על דעתו שיש לו דאגות וצרות וענינים של עצמו. הוא קיפל את המכתב עם הכתם שעל גבו וענה ואמר:

“הגידי לי, מה הדבר אשר קרה?”

וויניפרד סחה לו במנוחה את המעשה במרגליות

“וכי סבור אתה, סומס, שבאמת נסתלק והלך לו? הרי רואה אתה את המצב שהיה נתון בו בשעה שכתב את הדברים האלה”.

סומס היה נוהג שבשעה שהיה מתאווה לדבר, היה עושה עצמו כאילו אינו מאמין שאותו הדבר יתקיים בידו, כדי לפייס בכך את ההשגחה, ולפיכך החזיר:

“אני סבור שנסע. אלא שיכול אני לברר את הדבר בקלוב שלו”.

“אם תמצא שם את דזשורזש”, אמרה וויניפרד, “תשאל את פיו; הוא וודאי יודע את זאת”. “דזשורוש?” אמר סומס; “ראיתיו בלווייה של אביו”.

“אם כן, מובטחני שהוא יושב עכשיו בקלוב”.

סומס אשר ההגיון הישר שלו הסכים לפיקחותה של אחותו, ענה ואמר בלי־חמדה: “טוב איפוא, הנני ללכת לשם. הסיפרת למי שהוא דבר בענין זה בפארק־ליין?”

“סיפרתי לאמילי”, החזירה וויניפרד, שעדיין החזיקה במנהג “נאה” זה לקרוא לאמה בשמה הפרטי. “אילו סיפרתי זאת לאבא, וודאי אחזהו השבץ”.

ובאמת היו מעלימים עכשיו מדזשמס את כל דבר שהיה בו כדי לגרום צער. סומס העיף שוב פעם מבט עין על כלי החדר שמסביב כאילו רצה לברר בדיוק את מצב אחותו לאמתו, ונפטר ויצא כשהוא אוחז את דרכו אל פיקאדילי. הערב היה ממשמש ובא – ובערפל של חודש אוקטובר היה מורגש משהו של קרה. הוא היה מהלך במהירות והכרת פניו ענתה בו שבמחשבה כבושה ומרוכזה מעסיקה עכשיו את דעתו. עליו לגמור את הענין חיש מהר, משום שרצה לסעוד הערב בסוֹהוֹ. כששמע מפי שומר הסף של האיזיאום, שמר דארטי לא היה שם היום, הציץ בפני אדם נאמן זה ושוב לא שאלו אלא אם מר דזשורזש פורסייט נמצא באותה שעה בקלוב. הלז החזיר לו תשובה של הן. סומס היה תמיד חושש מפני דזשורזש בן דודו, שהיה רגיל להתלוצץ בו לעתים קרובות, ואולם הפעם הלך אחר הנער המנהיג אותו כשרוחו שקטה במידה ידועה; כלום אדם, שזה עתה מת עליו אביו יהא נוטה לליצנות? הוא חישב בדעתו, שדזרורז וודאי היה עכשיו בעל שלושים אלף לירות, חוץ ממה שהכניס לו אותו הרכוש, שרודזשר השקיע אותו בניירות־ערך כדי לפטור את יורשיו ממס הירושה. הוא מצא את דזשורזש יושב אצל חלון קמור ועיניו מביטות מעבר לפינכה של תופינים, שכבר נאכלו למחצה. דמותו הגבוהה, המסורבלה והלבושה שחורים היתה דומה כמעט כאילו היא מאיימת על רואיה. אף על פי שלא חיסרה כלום מן הגיהוץ המופרז של אדם השטוף במרוץ־סוסים. מתוך עקימת־שפתים קלילה פתח ואמר:

“הלוֹ, סומס! שמא תאכל תופינים?”

“לאו, יישר כוחך”, מילמל סומס והעביר בידו גרגר־אבק מעל מגבעתו. מחפצו להגיד דבר בעתו, שיש בו משל השתתפות בצער, הוסיף ואמר:

“השלום לאמך?”

“יישר כוחך”, השיב דזשורזש; “לא טוב ולא רע. לא ראיתיך זה עידן ועידנים. הרי אינך בא לעולם אל מרוץ־הסוסים. והיך מצב העסקים בסיטי?”

סומס הרגיש, שדזשורזש מתכווין לאמור דבר־הלצה, ולכן עמד והטה את השיחה לענין אחר וענה ואמר:

“פרח לו; הוא עף כחץ מקשת אל בואינוס־איירס עם לולה היפהפיה. אשרי וויניפרד ואשרי ילדיו שכך אירע. הריהו אדם שאין הדעת סובלתו”.

סומס נענע בראשו. אף על פי שבני־הדודים הללו היו עויינים זה את זה, הרי ביחס לדארטי הסכימו שניהם לדעה אחת.

“דודי דזשמס יוכל מעכשיו לישון במנוחה על מיטתו”, הוסיף ואמר זשורזש; “כסבור אני שגם מידך הוציא ממון הרבה”.

סומס חייך.

“אכן שכחתי, שאתה הרחקת אותו מעליך”,אמר דזשורזש בידידות. “רועה רוח גמור הוא. עכשיו מן הצורך הוא לפקח מעט על וול הצעיר. כל ימי הייתי מיצר בצרתה של ווינפרד ונדתי לה. אשה אמיצת־רוח היא”.

שוב נענה סומס בראשו. “עלי לשוב אליה”, ענה ואמר; “היא ביקשה לדעת אל נכון אם אמת הדבר. עלינו לעשות איזו מעשים בנידון זה. סבורני שאין כאן שום טעות?”

“הכל אמת ויציב”, אמר דזשורזש. "בלילה שעבר סבא בלי מידה והיה שיכור כלוט, ואולם הבוקר התפכח מיינו ויצא לדרכו בשלום, הוא הפליג באניה ‘טוסקארוֹרה’, " – והוא הוציא מכיסו כרטיס־ביקור וקרא בו בלצון את הדברים האלה:

“מיסטר מוֹנטגיוּ דארטי, עד־הדרישה בדואר, בואינוס־איירס'. אילו הייתי אני תחתיך הייתי מזדרז לעשות את המעשים הדרושים בלי איחור. אכן יפה האריחני בליל אמש”.

“אמנם כן”, אמר סומס. “אלא שלא תמיד נקל הוא לעשות מעשה”. ואולם כיוון שהכיר מתוך מבטי עיניו של דזשורזש, שהוא עורר בקרבו את זכר קורותיו של עצמו, מיד קם והושיט לו את ידו. גם דזשורזש קם מעל כסאו ואמר:

“דרוש־נא בשמי בשלום וויניפרד. רצונך לשמוע בעצתי, קום השתדל מיד בדבר הגירושין”.

כשהגיע סומס אל הדלת, חזר לאחוריו והעיף בו מבט בחשאי.דזשורזש חזר וישב על מקומו והביט נכחו הבטה קופאה; הוא נראה גדל־מידות וגלמוד בתלבושת השחורה שהיה עטוף בה. סומס לא ראהו מימיו כל כך מדוכדך־נפש. “סברה היא, שבכל זאת הריהו שרוי באבל במקצת”, הירהר בלבו. “אומרים, שרכושו הכולל של כל אחד ואחד מהם עולה לחמישים אלף לירות. את האחוזה לא יחלקו ביניהם, אלא ינהלו אותה בשותפות. לכשתפרוץ מלחמה, וודאי יוזל מחיר הבתים. ואולם הדוד רודזשר ידע לסדר את עניניו בבינה יתירה”. ובעודו מהרהר את ההירהורים הללו הופיעו פתאום לנגד עיניו פניה של אַנט בחשיכה שברחוב; והנה הוא רואה את שערה החום, את עיניה הכחולות עם עפעפיהן השחורים, את שפתיה ולחייה הרעננות והפורחות למרות אוירה של לונדון ואת דמות גופה הפראנצית כלילת־החמדה. “הגיעה השעה לעשות מעשה!” אמר אל נפשו. כשהגיע אל ביתה של וויניפרד, נזדמן לפניו וול והם נכנסו יחד אל הבית. באותה שעה ניצנצה מחשבה בלבו של סומס. הן בן־דודו דזשוליון הנהו הנאמן של אירין, ולפיכך המעשה הראשון שעליו לעשות הרי זה ללכת אל רובין היל ולהתראות אתו. רובין היל! מה משונה – מה מוזר הוא הרגש שהשם הזה עורר בקרבו! רובין היל – הבית אשר בנה בוזיניי בשבילו ובשביל אירין – הבית, שלא דרו בו מעולם – הבית ביש־המזל! ובאותו הבית דר עכשיו דזשוליון! הנה כי כן הוא! ופתאום עלה רעיון על דעתו: “אומרים, שיש לו בן הלומד באוכספורד! אפשר שאקח עמי את וול על מנת להציגו שם לפני הבית! הרי זו אמשלה יפה! על ידי כך לא תהיה כוונתי בולטת כך – לא תהיה גלויה כל כך?” וכיון שבא לידי החלטה זו, אמר אל וול, מדי עלותם יחד אל המדרגה:

“יש לך בן־דוד באוכספורד, אלא שלא נפגשת עמו לעולם. והנה יש את נפשי לקחתך עמי מחר אל ביתו כדי שתתוודעו זה לזה. הדבר יביא לך תועלת”. ומאחר שראה שוול קיבל את ההצעה הזאת שלא בחפץ־לב מרובה, הוסיף ואמר:

“מחר לאחר סעודת הבור אבוא לקחתך עמי. דרים מחוץ לעיר – שלא בריחוק מקום. מובטחני שהביקור שם יְהַנֶה אותך”.

על המפתן של חדר־האורחים כפה את עצמו לתת את דעתו לדבר, שעליו היה מוטל עכשיו לשקוד לתקנתה של וויניפרד ולא לתקנתו של עצמו.

הוא מצא את וויניפרד כשהיא יושבת עדיין אל שולחן־הכתיבה שלה.

“אכן אמת נכון הדבר”, ענה ואמר אליה; “הוא הלך לבוֹאינוֹס־איירס והפליג היום בבוקר – עלינו להשתדל שיעקבו אחריו לכשירד על היבשה. הנני להריץ מיד טיליגראמה. אם לא נעשה זאת, יעלה לנו הענין בהוצאות מרובות ביותר. כל מה שהמעשים שממין זה נעשים במהירות, כן מוטב. הריני מתחרט תמיד, שלא נזדרזתי – –” הוא עצר במלים והציץ מן הצד אל וויניפרד, שהיתה שרויה בשתיקה. “אגב־אורח”, הוסיף ואמר, היש בידך להוכיח שהוא התנהג עמך באכזריות?”

וויניפרד החזירה בקול עמום:

“איני יודעת, לאיזו אכזריות אתה מכוון?”

“וכי הכה אותך, או עשה לך מעשה מעין זה?”

וויניפרד רגזה והתנודה ושפתיה נתעוותו.

“הוא עיקם את זרועי וכמעט ששמט אותה מפרקה. או אפשר שדי בזה שכונן כנגדי אקדוח? או שהיה שיכור יותר מדי ולא היתה לו יכולת להתפשט, או – – אבל לא – איני יכולה לערב בענין זה את הילדים”.

“צדקת”. אמר סומס; “אין לערב לכאן את הילדים. ובכן הרי זה ענין של פירוד כדת וכדין – והדבר וודאי יעלה בידנו שבית המשפט יוציא פסק דין של פירוד. אבל לא פסק־דין של גירושין!”

“מה פירושו של דבר?” שאלה וויניפרד בפחי נפש.

“פירושו של דבר הוא שיפרידו ביניכם: הוא לא יוכל להציק לך ואת לא תוכלי להציק לו; הנכם שניכם נשואים ולא־נשואים כאחד”. הוא נאנק. הרי זה אותו המצב הארור עצמו, שהוא גופו היה נתון בו, אלא שהפעם יהיה מאושר כדת! לאו, אסור לו להביאה לידי כך!

“עלינו להשתדל להשיג פסק־דנן של גירושין גמורים”, אמר בתקיפות־דעת מוחלטה. “כיון שאין להוכיח שנהג בך באכזריות, עלינו לתבוע גט־כריתות על סמך עזיבה זו שעזבך לנפשך בזדון. עכשיו יש דרך לקצר את הזמן של שתי שנים הדרוש לכך. אנו נדרוש בבית דין לחייב אותו לחיות שוב חיי נשואים אתך. אם לא יציית, נגיש לאחר ששה חדשים תביעה של גט כריתות. אמנם אי אַת רוצה שיחזור אליך. אבל הרי הדיינים לא ידעו זאת. אלא שיש כאן סכנה, שמא יחזור באמת. ובכן מוטב שאנסה להסתייע בנימוק של ‘מעשה אכזריות’”.

וויניפרד הנידה את ראשה ואמרה: “הרי הדבר מאוס כל כך”.

“לו יהי כן”, מילמל סומס, “אפשר שאין הסכנה גדולה כל כך כל זמן שהוא תפוש ברשתה של אותה הריבה וכל זמן שיש בידו ממון. אל־נא תגידי דבר לאיש ואל תשלמי אף חוב אחד מחובותיו”.

וויניפרד נאנחה. למרות כל התלאות שעברו עליה, לא יכלה לדכא בקרבה את הרגש שאכן אבדה לה אבידה; ורגש זה העיק עליה כמשא כבד. המחשבה הזאת, ששוב אין לה לפרוע את החובות שלו, הביאה אתה לידי הכרת האבידה הזאת במידה יתירה. נדמה לה שחייה הֵעֶנו וקיפחו קנין רב־ערך. עליה לעמוד עכשיו כנגד הבריות בלי בעלה, בלי המרגליות שלה ובלי אותה ההרגשה הפנימית, שעם כל המבוכה והעירבוביה ששלטו בביתה היתה נוהגת כאשת חיל והעמידה פנים של תקיפות ומרץ. עכשיו חשה עצמה שדודה וחמוּסה, דברים כפשוטם.

סומס נשק לה על מצחה נשיקה קרה, אלא שהפעם הכניס בה חמימות יתירה, שלא כדרכו.

“עלי ללכת מחר אל רובין היל”, אמר אליה, “על מנת לבקר את דזשוליון הצעיר לשם עסק. יש לו בן הלומד באוכספורד, והנני רוצה לקחת עמי את וול ולהציגו לפני בני הבית. בואי אלי ביום השבת והביאי עמך את הילדים. אבל הנה נזכרתי! לא. אי אפשר הדבר, שכן באותו היום יבואו אלי אורחים אחרים”. ובדברים האלה נפטר ממנה ופנה והלך אל סוֹהוֹ.

 

פרק רביעי: סוֹהוֹ    🔗

מכל השכונות של אותה הערבוביה המשונה והמופלאה של בניני אבנים הקרויה לונדון אפשר שאין אף אחת שרוח הפורסייטים אינה נוחה ממנה במידה שאינה נוחה מן השכונה סוהו. אלמלי ראה דזשורוזש את בן דודו הולך לשם, וודאי היה קורא עליו את הקריאה: “הו, הו, פרא־אדם, להיכן אתה הולך!” שכונה זו הריהי מסואבה, מלאה יוונים, ישמעאלים, חתולים, איטלקים, עגבניות, בתי־אוכל, תיבות־נגינה, בגדי צבעונים, שמות משונים ובני אדם המציצים בעד החלונות שמלמעלה, והיא יושבת לבדד ומופרשה מן הקהל הבינוני של האומה הבריטית. ואף על פי כן נתייחד לה לשכונה זו יצר לרכוש וקנין משל עצמה והיא רואה ברכה והצלחה ידועה באחוזות־הבתים שלה, שהיו מכניסות שכר הגון, בה בשעה שדמי־השכירות שבשכונות אחרות הלכו ונתמעטו. סומס היה מכיר את סוֹהוֹ זה שנים הרבה, אבל הוא לא היה מצוי אלא בחלק המערבי שלה, היינו בוַרדוּר סטריט. כאן סיגל לו הרבה חפצי־אמנות, אפילו במשך שבע השנים שדר בבריטון, לאחר מיתתו של בוזיניי ובריחתה של אירין, היה בא לכאן לעתים וקונה אוצרות לאמתם, אף על פי שלא היה לו מקום להכניסם; כי לאחר שנוכח לדעת שאשתו הלכה ממנו לבלי שוב, עמד והדביק מודעה על ביתו שבמונפלייה־סקוייר, לאמור:

עומד למכירה

הרוצה לקנות את הבית הנחמד הזה, יפנה אל הקונטורה של האדונים לֶסוֹן וטיוּקְס, קורט־סטריט, בֶּלגַראויָה ושם יגידו לו את פרשת תנאי המכירה

והוא נמכר במשך שבוע ימים – זה הבית הנחמד, אשר בצל קורתו הנאה וכליל־השלימות קיפחו איש ואשה את עולמם ויגון קוסס אוכל את לבם.

בערב מעורפל אחד של חודש יאנואר, זמן מועט קודם שסולק כרטיס־ההודעה מעל הבית, ביקר סומס שוב פעם את המקום, עמד אצל הסורג של הסקווייר שלפני הבית, הביט אל החלונות האפלים והשתקע בהירהורים על מעונו זה, שהשאיר בלבו זכרונות מרים כל כך. מפני מה לא אהבה אותו מעולם? הוא נתן לה את כל שאלה ואת כל חפצה, ותמורת זה נתנה לו שלש שנים רצופות את כל אשר ביקש – חוץ מלבה. הוא השמיע שלא לרצונו אנחה קלה, ואחד השוטרים שעבר עליו באותה שעה העיף בו מבט חשדני. אכן פקעה זכותו, זכות־בעלים, ושוב לא היה רשאי לעבור דרך הפתח, אשר על דלתו הירוקה היה מכוש־הנחושת המפותח, וממעל למכוש זה היה תלוי כרטיס־המודעה “למכירה”. רגש מחניק לחץ את גרונו והוא נחפז והלך משם והבליע עצמו בעבי הערפל. באותו הערב עזב את העיר והלך אל ברייטן והשתקע שם…

כשהתקרב אל מאלטא־סטריט אשר בסוהו ואל בית־האוכל “בריטאן”, אשר אַנט וודאי ישבה שם עכשיו כשהיא כופפת את כתפיה היפות על החשבונות שלה, הירהר סומס בלבו בתמיהה באותן שבע השנים שהיה דר בברייטן, כיצד יכול היה לשהות זמן הרבה כל כך בעיר זו, כשהוא מחוסר את הריח הניחוח של שדה וכר, בעיר זו שלא היה לו בה אפילו מקום לכנס שם את אוצרות־האמנות שלו? אמנם השנים הללו היו שנים, שלא היה לו זמן להציץ באוצרותיו אלה –שנים של רדיפה תאוותנית אחר הממון, שנים שבהן נעשו “פורסייט, בסטארד ופורסייט” מורשים ובאי־כוח של כל כך הרבה חברות של מניות, שלא היה ביכלתם לטפל בעסקיהן. בבוקר היה נוסע העירה בקרון של פולמאן, ובערב היה חוזר משם בקרון של פולמאן, לאחר הסעודה היה מטפל במכתבים של בתי ערכאות, וכשעלה על משכבו לישון היה כולו עיף ויגע מרוב עבודה. וכשקם בבוקר משנתו התחילה שוב פעם אותה הטירדה שאינה פוסקת. מיום השבת עד היום השני היה מבלה את זמנו בעיר, בקלוב שלו. הדבר הזה היה בו משל שינוי מן הסדר שהיה רגיל בו, אלא ששינוי זה היה נובע מתוך האינסטינקט העמוק שלו, שלצורך עבודתו הקשה הריהו זקוק לאוירו של ים, והוא היה נושם אותו פעמיים ביום, בהליכתו אל התחנה של מסילת הברזל ובחזירתו משם, ולצורך המנוחה עליו לספק את תביעות רגשותיו לקירבת משפחה. ביום הראשון היה מבקר את משפחתו בפארק־ליין, את טימותי ואת אחותו בגרין סטריט, ופעמים גם אנשים אחרים; הביקורים האלה נראו לו דרושים לצורך בריאותו כאוירו של ים בימות החול. הוא החזיק במנהגו זה אפילו לאחר שקבע את דירתו במפלדרהם אשר בסביבות לונדון – עד שהכיר לדעת את אנט. אם אנט היא היא שגרמה למהפיכה בהשקפותיו, או שההשקפות הללו הן הן שגרמו לו שהתקרב אל אנט, את זאת לא ידע, כשם שאין אנו יודעים היכן היא התחלתו של עיגול. אותן ההשקפות היו כרוכות ומעורות עמוק עמוק בהכרה, שהלכה ונקבעה בלבו בבהירות יתירה, בהכרה שמי שמסגל לו רכוש וקנין בלי שיהא לו למי להניחו אחריו, הריהו עושה מעשה שיש בו משום כפירה לפורסייטיסמוס האמתי. המחשבה שהוא צריך ליורש, להמשך עצמותו של עצמו, אשר יתחיל בזמן שהווייתו שלו תפסק, – המשך, אשר לאמתו של דבר יהא משמש לו בטחון שהוא לא יחדל מלהתקיים – מחשבה זו תקפה עליו בשנים האחרונות ולא הרפתה ממנו.

באחד הערבים של חודש אפריל רכש לו כלי־יוצר ממעשי ידיו של ודשווּד וסר אל מאלטה־סטריט, כדי לסייר את אחד מבתי אביו שנהפך לבית־אכל – עסק מפוקפק ומסוכן, שלא היה מתאים כל צרכו לתנאים של חוזה־השכירות. הוא הציץ שעה קלה אל הבית מבחוץ – הבית היה משוח בצבע צהבהב נאה; בפתח השער שמן הצד עמדו שתי גיגיות כחולות־בהירות ובהן עצי־דפנים קטנים, ולמעלה מהם שלט ועליו היה כתוב באותיטות זהב “ריסטוראן־בריטאן”. כל המראה הזה עשה עליו רושם יפה. כשנכנס אל הבית, מצא שם הרבה אנשים שישבו אל שולחנות ירוקים, קטנים ועגולים ועליהם אגנים קטנים עם פרחים חיים ומערכת כלים של כסף חדש. הוא פנה אל מלצרית נאה אחת וביקש ממנה להוליכו אל בעל־המעון. היא הכניסה אותו אל חדר שבירכתי הבית. שם ישבה נערה צעירה אל שולחן־כתיבה פשוט שהיה מכוסה ציבור של ניירות; חוץ מזה עמד באותו החדר שולחן קטן ועגול, שהיה ערוך לסעודה בשביל שנים. הרושם הכללי של נקיון, של סדר וטוב־טעם נתחזק בלבו של סומס במידה יתירה בשעה שאותה הנערה קמה ממקומה ושאלה אותו בהברה נכריה" “אדוני מבקש לדבר עם אמי?”

“הן”. השיב סומס; “הריני בא כוחו של בעל הבית שלכן; הנני בנו”.

“אולי יואיל אדוני לשבת?”

“לכי ואמרי לאמי, שאדון זה מבקש לדבר אתה”.

דעתו היתה נוחה ממה שביאתו עשתה כנראה רושם על הנערה – סימן שבת־חיל היא ויש בה חוש של עסק; ופתאום הבחין שהיתה יפה עד מאוד – כל כך יפה, שקשה היה לו לגרוע את עיניו מעל פניה. כשזזה ממקומה כדי להגיש לו כסא, התנועעה בקלות מפליאה וכלילת־חן; ופניה וצוארה המגולה מעט היו כל כך רעננים כאילו נזלו עליהם רסיסי־טל. סברה היא, שבאותו רגע גמר סומס בלבו לראות את החוזה כאילו לא הופר כל עיקר אלא שבינו לבין עצמו ובפני אביו היה מנמק את החלטתו זו בזה שהבנין הריהו ראוי ומוכשר לאותה התכלית כל צרכו, שלפי כל הסימנים שראה מכניס העסק רווחים. ושהגברת לַאמוֹט הריהי כפי הנראה אשת חיל וזריזה בעסקה. ואף על פי כן הניח לפי שעה כמה שאלות ללא בירור, כדי לדון בהן לאחר זמן. ועל ידי כך מצא לו עילה להמשיך את ביקוריו בימים הבאים. הנה כי כן נעשה אורח מצוי באותו הבית, וכתלי החדר הקטן שבירכתי הדירה ראו לעתים קרובות את דמותו הכחושה, המוצקה והשכיחה, את פניו החיוורים והמחודדים עם השפם המקוצר ושערו הכהה, שעדיין לא הלבין בפאתי צדעיו.

“Un monsieurtrés distingue” אמרה עליו הגברת לאמוֹט, וכשראתה את מבטיו שהוא מעיף אל בתה, עמדה והכריזה עליו שהוא אדם “Trés amical, trés gentil”.

היא היתה אחת מאותן הנשים הפרנציות כבודות־המראה, יפות־הפנים ושחורות־השיער, אשר כל מעשה ממעשיהן וכל צליל של קולן משפיע רגש של בטחון גמור בטוב טעמן בעסקי הבית, באמנות־הבישול שלהן ובגידול סכום הכסף שלהן המופקד באוצר הבאנק.

לאחר שהתחילו הביקורים הללו בבית־האוכל “בריטאן”, פסקו ביקוריו של סומס במקומות אחרים – אלא שלא החליט החלטה מסויימה; שכן סומס, כמוהו ככל הפורסייטים, וכרוב בני עמם וארצם, היה אמפּיריקן מלידה. ואולם שינוי זה באורח חייו השפיע עליו לאט לאט השפעה גדולה כל כך, שהוא התחיל משתוקק להחליף את המצב של אדם נשוי, שיאן לו אשה, במצבו של אדם נשוי, שיש לו אשה.

"כשפנה באותו הערב של ראשית אוקטובר שנת 1899 אל מאלטא־סטריט, קנה לו עתון, כדי לדעת אם נתחדש דבר בענין־דרייפוס. ענין זה היה עכשיו קרוב ללבו ביותר, משום שהיה משמש לו עילה לחזק על ידו את קשר הידידות שבינו ובין הגברת לאמוֹט ובתה, שהיו קאתוליות אדוקות ומסיעת הצוררים לדרייפוס.

סומס עיין בעתון ולא מצא בו שום חדשה מפראנציה, אבל תחת זה מצא שם ידיעה על ירידה כללית של מחירי האקציות בבורסא ומאמר ראשי עגום על עסקי טראנסוול. הוא נכנס אל הבית כשהוא מהרהר בלבו: “דבר וודאי הוא שמלחמה עתידה לבוא. עלי למכור את שטרי־הערך הממלכתיים שלי”. אמנם לא רבים היו השטרות שממין זה שבידו, לפי שלא היו מכניסים אלא רבית זעומה; אבל עליו להשיא עצה בנידון זה לחברות שהוא מנהל – שכן אין ספק בדבר שהשער של שטרי־הערך הממלכתיים עתיד לרדת. כשעבר על פתח אולם־האוכל והציץ אל תוכו, נוכח לדעת שהעסק הזה עדיין יפה הוא כמו שהיה, ועובדה זו, אשר בחודש אפריל היתה דעתו נוחה ממנה, גרמה לו עכשיו מורת־רוח במידה ידועה. אם המעשים שהוא אומר לעשות עתידים להסתיים בכך שישא לו את אַנט לאשה, מוטב לו שאמה תחזור לפראנציה, אבל כיוון שעסקי הריסטוראן “בריטאן” מצליחים הרי זה ישמש עיכוב לחזירתה לארץ מולדתה. והואיל וכך, לא ימצא לעצמו תקנה אחרת אלא לקנות ממנה את הריסטוראן הזה, ובמיטב כסף, שכן אין הפראנצים באים לאנגליה אלא על מנת לצבור ממון. ואולם הרגשה משונה ומתוקה שחלפה באחורי צוואור ודפיקת־לב קלה, שתקפה אותו תמיד בגשתו אל דלת החדר הקטן, עיכבו אותו מלחשוב מחשבות בכמה יעלה לו העסק הזה.

כשנכנס אל החדר, ראה את שוליה של שמלה שחורה ורחבה, שנעלמה דרך הפתח המוליך אל אולם־האוכל, ואת אַנט שידיה היו מורמות כלפי שערה לסדרו ולהיטיבו. עמידה זו שלה היתה תמיד חביבה עליו ביותר – כמה נאה, ישרת־גו, עגולה וגמישה היתה באותה שעה! והוא פתח ואמר:

“הנה באתי לדבר עם אמך על דבר הסרת המחיצה הזאת. אל נא תקראי לה”.

“הלא אדוני יסעד עמנו, האין זאת? בעוד עשרה רגעים תהיה הסעודה מוכנה”.

סומס, שעדיין החזיק את ידה בידו, בא פתאום לידי התרגשות שהתמיהה אותו.

“אכן יפית הערב”, ענה ואמר, “יפית להפליא. וכי יודעת את, אַנט מה יפה מראיך?”

אַנט חלה את ידה והאדימה. “אדוני רב־חסד הוא ומדבר נדיבות”.

“איני מדבר נדיבות כל עיקר”, אמר סומס וישב על כסא קדורנית.

אַנט הניעה את ידה ניעה קלה רבת־הבעה וחיוך הסתלסל על שפתיה הוורודות, שלא ידעו סרק מעולם.

סומס הביט אל השפתיים האלה ושאל:

“המאושרה את פה, בארץ זו, או אפשר שהנך מתאווה לשוב אל פראנציה?”

“הו, הריני אוהבת את לונדון. אמנם פאריז חביבה עלי יותר. אבל לונדון טובה מאורליאן, והכפרים שבאנגליה יפים הם עד מאוד. ביום הראשון שעבר הייתי בריטשמונד”.

רגע אחד התרגשה מלחמה בנפשו של סומס. אפשר יזמין אותה אל ביתו אשר במפלדרהם? היערוב את לבו לעשות זאת? היערוב את לבו בכלל להרחיק ללכת עד כדי לגלות לפניה מה שצפוי לה לעתיד? ואף על פי כן! הרי שם בביתו אשר מחוץ לעיר תהא היכולת בידו לסיח עמה בענינם הללו. מה שאין כן בחדר הזה.

“הייתי רוצה”, ענה ואומר פתאום, “שאת ואמך תבאנה אלי ביום הראשון הבא לאחר הצהרים. ביתי עומד על שפת הנהר, ובמזג־אויר זה עדיין יפה שם למדי; אגב אראך כמה תמונות שיש לי. מה תאמרי להצעתי זו?”

אַנט טפחה בידיה.

“אכן נעים יהיה הטיול הזה. הרי הנהר כל כך הדור הוא!”

“ובכן איפוא הדבר מוחלט וגמור הוא. הנני להזמין את אמך”.

שוב לא ראה צורך לדבר בענין זה דבר באותו הערב, מפני החששה שמא יגלה מה שבלבו, אבל אפשר שכבר הפליג בדברים וגילה את הרהורי לבו? כלום מזמין אדם בעלות בתי־אוכל ובנותיהן היפות אל ביתו שמחוץ לעיר בלי שום כוונה כמוסה כל שהיא? הגברת לאמוֹט וודאי תרד לסוף דעתו, אם אנט טרם תבין מה שבלבו. אבל אחת היא! הרי גברת זו מבינה סוף סוף את הכל. ולא עוד, אלא שזוהי הפעם השניה שנשאר אצלן כדי לסעוד עמן סעודת ערבית. ובכן חובתו היא שינהוג בהן גם הוא מידת הכנסת אורחים…

כשחזר הביתה אל פארק־ליין – הוא התאכסן בבית אביו – עדיין היה חש בלחיצה הרכה שלחצה ידה הענוגה של אַנט את ידו שלו, והירהוריו באותה שעה היו עריבים, קצת תאווניים ומסוכסכים ביותר, שומה עליו לעשות מעשה! אבל מה המעשה אשר יעשה? להתגרש? היך? לכבס כלי־לבן צואים ברבים? הוא, אשר זכה לפרסום שאדם פיקח הוא וצופה למרחוק וזריז לחלץ אחרים מן המיצר, הוא אשר היה מגן לאינטרסים של הרכוש והקנין ואחד מעמודי התווך, הוא יהיה נעשה לכלי־משחק לאותו החוק! מחשבה זו היה בה כדי להרגיזו עד למעמקי נפשו! הרי עסקה של וויניפרד היה רע ומר למדי! המשפחה עתידה להתפרסם ברבים פירסום כפול שלא לכבודה! אפשר שטוב מזה קשר־אהבים פשוט – קשר־אהבים ואחריו בן, שיאמצהו ויקרא שמו עליו? ואולם דמות דיוקנה הקודרת והשקדנית של הגברת לאמוט עמדה על המשמר ושמה לאל את חזון דמיונו זה. לאו! היה לא יהיה! אילו היתה אנט להוטה אחריו ולבה היה הוגה לו אהבה לאמתה – כי אז אולי היתה תקוה לדבר; אבל אדם בן גילו אין לו לצפות לכך. אילו היתה אמה רוצה בכך והתועלת החמרית שבדבר היתה גדולה וגלויה לעין – אפשר! ואם לאו, הרי המיאון דבר שאינו מוטל בספק הוא. חוץ מזה הירהר בלבו: “אינני נבל, אינני רוצה לגרום לה רעה; ואיני מבקש דבר שבצנעה. אבל אני זקוק לה ואני זקוק לבן! ואין תקנה אחרת אלא גירושין – אם כך ואם כך – ובאיזו דרך שהיא – אבל גירושין!” והוא הלך לאטו בצל הדולבים ולאור הפנסים לאורך הסורג של הגרין־פארק. בין הדמויות הכחלחלות של האילנות ומעבר לתחום ההישג של אור הפנסים היה תלוי ערפל. כמה מאות פעמים עבר על האילנות האלה בלכתו מבית אביו, בעודנו עול־ימים, או מביתו של עצמו אשר במונפלייה־סקווייר, במשך ארבע השנים שחי חיי נשואים! והלילה, שגמר בנפשו להשתחרר, אם יוכל, מכבלי הנשואים הללו, שהיה אסור בהם לבטלה זה כמה, ניצנץ רעיון משונה בלבו ללכת הלאה ולעבור דרך היידפארק־קוֹרנר עד לנייטסברידזש־גייט, כדרך שהיה נוהג לעשות בימים מקדם, כשהיה חוזר הביתה אל אירין. מה מראיה עכשיו? – כיצד היתה חיה כל אותן השנים שעברו מאז ראה אותה בפעם האחרונה, זה שתים־עשרה שנה, וזה שבע שנים מאז הניח לה דודו דזשוליון בירושה את סכום הכסף?

וכי עדיין יפה היא כמו שהיתה? וכי יכיר אותה לכשיראנה? “אני עצמי לא נשתניתי הרבה” הירהר בלבו; “אבל היא וודאי נשתנתה. היא גרמה לי יסורים הרבה”.. והוא נזכר פתאום בערב אחד, בשנה הראשונה לנשואיהם, שהלך לסעוד יחידי באחד המקומות. איך חזר אז הביתה בחפזון ובמרוצה! וכשנכנס הביתה בצעדי חרש כחתול שמע אותה מנגנת. הוא פתח את הדלת בלט ובלי שאון וראה את חזות פניה והנה היא שונה מחזות־הפנים שהיתה ידועה לו עד עכשיו; הפעם היו פניה כל כך גלויים וכל כך מפיקים אוֹמן, כאילו גילתה לנגינה שלה לב, שהוא לא ראה אותו מעולם, והוא נזכר היך היא פסקה לנגן והביטה לאחוריה, היך השתנו פניה וחזרו להיות כמו שנראו לו תמיד, והיך עברה צינת קרח את גופו – ואף על פי כן חבק מקץ רגע את כתפיה. הן, היא גרמה לו יסורים הרבה! גירושין! אמנם הדבר נראה כמעשה שטות לאחר כל אותן השנים של פירוד גמור! ובכל זאת אנוס הוא לעשות את הדבר. אין דרך אחרת! “ואולם זו השאלה”, ניצנצה פתאום בלבו מחשבה ריאלית, “מי משנינו צריך לקבל עליו את האשמה? אני או היא? היא עזבה אותי. ובכן עליה לפרוע בעד זה. סבור אני, שוודאי יש לה מי שהוא”. שלא לרצונו נמלטה מפיו נהמה חשאית והוא חזר לאחוריו ושב ללכת לדרכו אל פארק־ליין.

 

פרק חמישי: דזשֶׁמְס חוֹזֶה חֶזְיוֹנוֹת    🔗

סוכן הבית בעצמו פתח את הדלת לפני סומס, ולאחר שחזר ונעל אותה בחשאי, עצר אותו במסדרון.

“רע לאביך, אדוני”, אמר לו בלחש. “הוא לא רצה לעלות על משכבו עד שתבוא. הוא נמצא עדיין בחדר־האוכל”.

סומס שאל אותו בקול כבוש, שהיה נהוג ורגיל עכשיו בבית זה:

“מה לו לאבא, ווֹמסון?”

“סבור אני שעצביו נתרופפו, אדוני; אפשר שהקבורה ואפשר שביקורה של הגברת דארטי היום לאחר הצהרים הוא שגרם לו לכך. סבור אני, שאזנו לקחה שמץ דבר. נתתי לו כוס יין לוהט. הגברת עלתה זה עתה למעלה:”.

סומס תלה את מגבעתו על קרן־צבי עשויה מעץ־אוֹדם ואמר:

“טוב איפוא”, וורמסון, יכול אתה לעלות על משכבך; הנני להעלות אותו למעלה בעצמי". ובדברים האלה נכנס אל חדר־האוכל…

דזשמס ישב על כורסה גדולה לפני האח המבוערת וסודר של שערות־גמל קל וחם היה מופשל לו על כתפיו ממעל לבגדו, שזקנו הארוך והלבן ירד ושפע עליו. שערותיו הלבנות, שעדין מעובות היו הרבה, התנוצצו לאור העששית; טיפות של לחלוחית, שנבעו מתוך עיניו הקופאות והאפורות־הבהירות, הרטיבו את לחייו, שצבען היה עדיין כתיקונו במידה מספיקה, ואת הקמטים הארוכים והעמוקים שנמשכו עד לזוויות שפתיו המגולחות למשעי, אשר נעו בלי חשך כאילו היו מלחשות דברים בלא־קול. רגליו הארוכות והדקות ככרעי עורב, שהיו עטופות מכנסיים של צמר, היו כפופות כעין זווית ישרה, ועל אחת מברכיו התנועעה בלי הפסק יד דלה וצנומה, שאצבעותיה היו מפושקות וצפרניה מחודדות ונוצצות. על כסא נמוך שעל ידו עמדה כוס יין לוהט, שהורק למחצה ושעל פניו צפו אבעבועות קטנות. כאן היה יושב כל היום כולו, פרט לשעות האכילה. אף על פי שהיה בן שמונים ושמונה היה גופו עדיין בריא כל צרכו, אלא שסבל יסורים נוראים על ידי המחשבה שאיש לא הגיד לו דבר מעולם. באמת חידה היא איך נודע לו שרודזשר הובא לקבורה באותו היום, שהרי אמילי העלימה ממנו את הדבר. היא נהגה תמיד להעלים ממנו כל דבר. אמילי לא היתה אלא בת שבעים! עינו של דזשמס היתה צרה בצעירותה של אשתו! עתים היה מהרהר בלבו, שאלמלא ידע, שהיא תחיה עדיין שנים הרבה, תחת אשר ימיו כל כך ספורים ומועטים הם לא היה נושא אותה לאשה לעולם. לא היה זה מדרך הטבע וממידת הדין. היא תאריך ימים ותוסיף לחיות חמש־עשרה או עשרים שנה לאחר שיפטר מן העולם ותוציא ממון הרבה; הרי כך טיבה: בזבזנית היתה כל ימיה ויש לה תאוות משונות. הדבר ברי בידו, שלאחר מותו תקנה לה אחת מאותן המרכבות ההולכות־מאליהן. סיסילי ורחל ואימוגן וכל אותו הדור הצעיר – כולם רוכבים על אופניים, אלוהים יודע להיכן. ועתה הנה מת רודזשר והלך לעולמו. הוא לא ידע כלום – אי אפשר לו הגיד דבר! המשפחה התחילה להתמזמז ולהתפורר. סומס וודאי יודע כמה הניח אחריו דודו. אכן תמוה הדבר, שהוא חשב את רודזשר לדודו של סומס ולא לאחיו של עצמו, וכך היה מהרהר בו. סומס! הרי זה משמש עכשיו במידה יתירה נקודה מוצקה יחידה בעולם ההולך וכלה, ההולך וחולף. סומס היה שקדן וחרוץ; הוא היה אדם עשיר, אלא שלא היה לו למי להניח את ממונו. זוהי הצרה! והוא אינו יודע דבר! והרי אותו ברנש טשמברלין! העיקרים הפוליטיים של דזשמס נקבעו בפרק הזמן משנת 1870 עד שנת 1885. בעת אשר ה“ראדיקאל המנוול הזה” היה קוץ מכאיב בצדם של בעלי הנכסים והוא היה חשוד בעיניו עד היום הזה, אף על פי ששינה את דעותיו ונזדווג למפלגה אחרת; הוא עלול להביא תלאה גדולה על המדינה ולגרום לשער הממון להיות שוקע ויורד במהירות. אכן אדם לוהט הוא ואין מעצור לרוחו! וסומס היכן הוא? וודאי הלך להשתתף בלווייה, שבני הבית השתדלו להעלימה ממנו. אבל הדבר גלוי וידוע לו בבירור, שהרי עיניו ראו את המכנסיים שבו היה לבוש. רודזשר! רודזשר מוטל בארונו שלו! הוא נזכר שבשנת 1824 היו שניהם חוזרים מבית הספר במרכבה העתיקה ומושבם אצל הרכב, ואז היה רודזשר קם ויורד אל חיק המרכבה ישן שם. דזשמס צחק בחשאי. בר־נש מגוחך היה אותו רודזשר – ברייה משונה בפני עצמה! אכן תימה הוא! הרי רודזשר היה צעיר ממנו, וכבר הוא מוטל בארונו שלו! המשפחה הולכת ומתפוררת. והרי אותו וול המתעתד ללכת ללמוד באוניברסיטה; הוא חדל לבקר אותו ושוב אינו רואה אותו כלל. ישיבתו באותו המקום וודאי תעלה בדמים מרובים. אכן דור פרוץ הוא אותו הדור. ולנגד עיניו של דזשמס היו מחוללות ומרקדות כל אותן המעות היקרות שיצטרך להוציא על ארבעת נכדיו. עינו לא היתה צרה בממון שיוציא עליהם, אלא שהיה מיצר ודואב הרבה על הסכנה שביזבוז הממון הזה עלול להביא עליהם; הוא היה מיצר ודואב על התרופפות המצב הבטוח. ועכשיו שבתו סיסילי נישאה לאיש אפשר שתלד בנים גם היא. הוא לא ידע כלום – לא יכול להגיד דבר! בימים האלה אין לאדם מחשבה אחרת אלא לבזבז ממון, לנסוע במרכבות ולבלות את “יומו בנעימים”, ככל אשר הם קוראים לכך. מרכבת־מוֹטוֹר עברה באותה שעה על פני חלונו. כלי לא־יצלח, גדל־מידות, והריהו מרבה שאון כל כך! אבל כך עלתה לנו, המדינה הולכת ומידלדלת! בני אדם שטופים בבהילות גדולה כל כך, שאין להם פנאי אפילו לשים לב לטעם ולסיגנון – הרי המרכבה הנאה שלו עם הסוסים האמוצים שקולה מנגד כל אותן העגלות החדשות שהמציאו. והקונסוֹלוֹת עומדות על 116! וודאי יש שפע מרובה של ממון בארץ. והרי לנו עוד אותו קריגר הזקן! בני הבית השתדלו להעלים ממנו את מעשה־קריגר. אבל הדבר היה גלוי וידוע לפניו; אכן פורענות גדולה עתידה להתרגש שם באותה הארץ! הוא ידע היטב את הבאות בזמן שאותו בר־נש גלאדסטון – השבח לאלוהים, שכבר מת! – הרבה לעשות מעשי שטות לאחר אותו המאורע האיום שאירע במַאָיוּבּה. הוא לא יתמה כלל אם הקיסרות תתפורר ותלך לאבדון. וחזיון זה של חורבן הקיסרות מילא אותו כרבע שעה סערת רוח והתרגשות קשה ביותר. הוא גרם לו שלא סעד בבוקר אלא סעודה דלה. ואולם סערת הרוח ורוגז־העצבים לאמתו התרגשו עליו לאחר סעודת הבוקר. הוּא נימנם קצת והנה עלו באזניו – קולות מדברים בלחש. אהה! אנשי הבית לא הגידו לו מעולם דבר! הקולות קול וויניפרד וקול אמה. “מונטי!” הרי שוב אותו דארטי – אין לך יום בלי מעשה באותו דארטי! הקולות נשתתקו ודזשמס נשאר יחידי ואזניו זקופות כשל ארנבת ובלהות אימה מילאו את כל קרביו. למה יצאו והניחו אותו לבדו? למה לא באו והגידו לו את הדבר? ומחשבה איומה, שהיתה מנקרת במוחו שנים הרבה, ניצנצה ועלתה שוב בלבי. דארטי פשט את הרגל –פשט את הרגל בנכלי מרמה – ובכדי להציל את וויניפרד ואת הילדים שומה עליו – על דזשמס – לפרוע לנושיו! וכי יכול הוא – וכי יכול סומס להפוך אותו לחברה בעלת אחריות מוגבלה? לאו, הוא לא יכול לעשת זאת! אכן זו צרה! וצלם־האימים שרחף לנגד עיניו נעשה איום ומבהיל מרגע לרגע, קודם שאמילי שבה אל החדר. מי יודע, אפשר שעשה מעשי זיוף! ודזשמס נעץ את עיניו בתמונה המפוקפקה של טֶרנֶר, שהיתה קבועה באמצע הקיר, והיה מתענה ביסורים קשים. הוא ראה את דארטי חבוש בבית האסורים, את נכדיו מוטלים בבית השופכין ואת עצמו מוטל על ערש־דוי. הוא ראה את התמונה המפוקפקה של טרנר כשהיא נמכרת לדזשובסון ואת כל הבנין הנהדר של רכושו ונכסיו כשהוא מתערער ונהפך לגלי חרבות. הוא ראה בדמיונו את וויניפרד לבושה תלבושת פחותה ושמע את קולה של אמילי שאמרה לו: “אל־נא תתרגש, דזשמס!” לעולם אי אתה שומע מפיה אלא את האחת: “אל תתרגש!” היא היתה נטולת עצבים ואסור היה לו לשאת אשה צעירה ממנו שמונה־עשרה שנים. ופתאום שמע את קולה הממשי של אמילי, שאמרה לו:

“וכי נמת תנומה יפה, דזשמס?”

תנומה! הוא היה מעונה ביסורים והיא שואלת אותו כך!

“מה המעשה בדארטי?” שאל אותה כשהוא לוטש אליה את עיניו.

אמילי לא נתבלבלה מעולם ולא איבדה את השליטה ברוחה.

“וכי מה שמעת?” שאלה אותו רכות.

“מה המעשה בדארטי?” חזר דזשמס על שאלתו. “וודאי פשט את הרגל”.

“דברי הבאי!”

דזשמס אימץ את כל כוחו ועמד מלוא קומת גופו הדומה לזה של חסידה.

“את אינך מגדת לי לעולם דבר”, אמר אליה, “הרי הוא פשט את הרגל”.

אמילי נוכחה שברגע זה שומה עליה קודם כל להשבית את המחשבה הקבועה שנתקעה במוחו.

“הוא לא פשט את הרגל”, אמרה בתקיפות. “הוא הלך לאוּאינוֹס־אייריס”.

אילו אמרה: “הוא פרח לו אל הכוכב מאדים”, לא היתה המכה שגרמה בכך לדזשמס פחות הוממת ומדהימה. ההשגה שלו, שהיתה כולה שקועה בשטרי־המדינה של בריטאניה, לא יכלה להבחין בין שני המקומות הללו.

“לשם מה הלך לשם?” שאל. “הרי אין בידו ממון. מה לקח עמו!”

אמילי היתה כולה נפעמה על ידי הבשורה הרעה שהביאה לה וויניפרד ורוחה נרגזה על ידי הקינות הללו שחזרו ונשנו בלי חשך, והיא ענתה ואמרה במנוחה:

“הוא לקח עמו את המרגליות של וויניפרד ונטפל אל רקדנית”.

“איך?” קרא דזשמס וצנח על הכורסה.

דיכדוך־הרוח שתקף עליו פתאום הבהיל אותה והיא החליקה בידה על מצחו ואמרה:

“אל־נא תתרגש, דזשמס!”

אדמומית עכורה התפשטה על לחייו של דזשמס ועל מצחו.

“אני שילמתי את מחירן”, ענה ואמר בקול רועד; "גנב הוא! אני – אני ידעתי מה יהא סופו של דבר. הוא יהיה סיבת מיתתי; הוא – –´המלים נעתקו מפיו והוא ישב על מקומו כולו דומם. אמילי, שסבורה היתה שהיא יודעת אותו יפה, נבהלה וניגשה אל המזנון, ששם היתה שמורה צלוחית של סמי־הרחה. היא לא יכלה לראות את הרוח הפורסייטית קשת־העורף, אשר פעלה את פעולתה בתוך הגוף הצנום והרועד והתקוממה כנגד ההתרגשות הנפרזה שהתחוללה בקרבו על ידי פגיעה זו שנפגעו העיקרים של תורת הפורסייטים – היא לא יכלה לשמוע את הרוח הפורסייטית שדיברה את דבריה במעמקי הגוף הזה לאמור: “אסור לך להתרגש כל כך, אין תועלת בדבר. ההתרגשות תעכב את קיבתך מלעכל את סעודת־הבוקר שלך. היא תגרום לך התקפה של חולשה!” רוח זו, שהיתה סמויה מעיניה, השפיעה על דזשמס השפעה של חיזוק יותר מכל הסמים שבעולם.

“שתה־נא את זה”, אמרה אליו.

דזשמס דחה את הכוס המושטה לו הצדה.

“והיכן היתה וויניפרד?” ענה ואמר, “למה נתנה לו לקחת את המרגליות שלה?” אמילי ראתה שהסכנה עברה.

“אני אתן לה את שלי”, השיבה דרך ניחום. “איני עונדת אותן לעולם. עליה להשתדל להתגרש ממנו”.

“הנה עד היכן הגענו!” אמר דזשמס. “להתגרש! מעולם לא אירע מעשה־גירושין במשפחתנו. וסומס היכן הוא?”

“הוא יבוא עוד מעט”.

“לאו, הוא לא יבוא”, אמר דזשמס כמעט בחמת זעם, הוא הלך ללווייה. סבורה את, שאיני יודע דבר".

“לו יהי כך”, השיבה במנוחה, “אלא שעליך לעצור ברוחך ושלא להתרגש כל כך כשאנו מגידים לך דבר”. והיא נערה את הכרים שלמראשותיו והעמידה אצלו את סמי־ההרחה ויצאה מן החדר.

ואולם דזשמס ישב על הכורסה שלו וחזה חזיונות ברוחו – הוא ראה את וויניפרד בבית דין לעניני גירושים ואת שמה של משפחתו כשהוא מתפרסם בעתונים בקשר עם ענין זה; הוא ראה את ארונו של רודזשר והנה הוא הולך ומתכסה עפר שנשפך עליו, את וול והנה הוא הולך בדרכי אביו, את המרגליות שהוא שלם בעדן ואשר שוב לא יראה אותן לעולם; הוא ראה את הממון, והנה ערכו הולך ופוחת ושוב אינו מכניס אלא ארבע למאה. ואת המדינה כולה והנה היא הולכת לאבדון. וכשהיום פנה לערוב ועברה שעת שתיית־התה וגם שעת הסעודה נעשו החזיונות הללו מטורפים ומבולבלים ביותר ומאיימים ביותר – שהרי איש אינו מגיד לו דבר, ואפילו אם כל עשרו יאבד ולא ישאר ממנו כלום, ישימו יד לפה ולא יגידו לו כלום. וסומס היכן הוא? משום מה אינו בא?.. הוא שלח את ידו אל כוס היין־הלוהט והרים ראשו כדי לשתות, והנה ראה את בנו עומד אצלו ומסתכל בו, אנחת־רווחה קלה התמלטה מבין שפתיו והוא העמיד את הכוס ואמר:

“הנה הנך! דארטי הלך לבואינוס־אייריס!”

סומס נענע בראשו. “טוב ויפה”, ענה ואמר, “אשרינו שנפטרנו ממנו!”

גל של נחת חלף את לבו של דזשמס. סומס ידע את הדבר. סומס היה היחיד שבכולם שנתייחדה לו בינה. מפני מה אינו דר עמו יחד? הרי לא היה לו בן משל עצמו. והוא ענה ואמר בקול של תחנונים:

“זקן שכמוני אי אפשר לו שלא יהא נעשה חלוש־עצבים. הייתי מבקש שתהיה יותר מצוי בבית, נערי שלי”.

סומס נענע שוב בראשו; המסכה הנסורה על פרצוף פניו לא גילתה שום סימן של הסכמה, ואף על פי כן התקרב ביותר את אביו ונגע בכתפו, כאילו במקרה.

“בית טימותי שולח לך את ברכתו שלום”, אמר אליו. “שם הכל כתיקונו. ביקרתי את וויניפרד, הנני להשתקד לטובתה ולעשות מעשה”. ובאותה שעה הירהר בלבו: “אבל אותו המעשה יהא נעלם ממך ואין לך לדעת אותו”.

דזשמס נשא אליו את עיניו, זקן־הלחיים הארוך והלבן שלו רעד, צוארו הדק, שהציץ מבין קצות צוארונו, נראה כל כך צנום ומעורטל.

“כל היום כולו היה רע לי ביותר”, ענה ואמר הם אינם מגידים לי דבר לעולם".

לבו של סומס נתכווץ בקקרבו.

“הסר דאגה מלבך,הכל שלום. אין לך סיבה לצער עצמך. אפשר תעלה עכשיו למעלה?” ובדברים האלה שם את ידו תחת זרועו של אביו.

דזשמס ציית והתרומם מעל כסאו וגופו רועד, ושניהם עברו לאטם דרך החדר, שמראהו היה נאה לברק האש המבוערת בקמין, ויצאו אל המדרגה. ולאט לאט עלו למעלה.

“ליל מנוחה, נערי שלי”, אמר דזשמס כשהגיע אל פתחו של חדר־המשכב שלו.

“ליל־מנוחה אבא”, החזיר לו סומס. ידו החליקה לכל אורך השרוול שמתחת לסודר, ונדמה לו שהשרוול הוא כולו ריק – כל כך דקה היתה הזרוע שבקרבו. והוא הסב את פניו מעל האור שהבהיק דרך הפתח שנפתח ועלה אל הדיוטה שלמעלה מזו אל חדר משכבו של עצמו.

“אני רוצה שיהיה לי בן”, היה מהרהר בלבו כשהוא יושב על פאת מטתו. “אני רוצה שיהיה לי בן”.

 

פרק ששי: בְּבֵיתוֹ שֶׁל דְּזשׁוֹלְיוֹן שֶׁחָדל מֵהֶיוֹת “צָעִיר”    🔗

כך טיבם של אילנות שאינם חוששים לזמן, והאלון הזקן אשר במעלה כר־הדשא של רובין היל לא נראה עכשיו זקן מכפי שהיה בשעה שבוזיניי היה מוטל סרוח תחתיו ואמר לסומס: “הו, פורסייט, הנה מצאתי מקום נאה לבית שאתה אומר לבנות!” הוא לא נראה זקן מכפי שהיה בשעה שסוויתין ישן תחתיו וחלם חלומות, ומשעה שדזשוליון הזקן הפיח תחת ענפיו את נפשו, ועכשיו היה דזשוליון, שחדל מהיות “צעיר”, מצייר שם את תמונותיו סמוך לנדנדה. אפשר שהמקום הזה היה קדוש לו מכל המקומות שבעולם, משום שאהב את אביו אהבה רבה.

הוא היה מסתכל בגזע רב־ההיקף של אילן זה, שהיה סדוק ומעוטה אזוב במקצת אבל לא חלול, והיה מהרהר במהלך העתים. אפשר שאילן זה ראה את כל פרשת ההיסטוריה של העם האנגלי, ומוצאו לכל הפחות מימי מלכותה של המלכה אלישבע. במה נחשבו חמישים שנות חייו של עצמו לעומת שנות חייו של האילן הזה? אם הבית שמאחוריו, שעכשיו הריהו קנינו שלו, יהיה בן שלוש מאות שנה, תחת היותו עתה אך בן שתים־עשרה שנה, אפשר שהאילן הזה עדיין יהא עומד כאן על עמדו, כולו אדיר וחלול, כי מי יעיז לעשות מעשה של חילול־קודש זה לשלוח בו יד לכרתו? אפשר שאחד הפורסייטים עדיין ידור בבית זה וישקוד עליו לשמרו משמרת קדוש. ודזשוליון היה מדמה בנפשו את מראה הבית לכשיעברו עליו ימים רבים כל כך. צמחי וויסטאריה כבר השתרגו על קירותיו – המראית החדשה כבר ניטלה ממנו. הישמר את טיבו המיוחד ואת החשיבות שחלק לו בוזיניי, או אפשר שאותו הענק שלונדון שמו ילפפהו בזרועותיו ויהפכנו לבית־מקלט בתוך מדבר־שממה הבנוי כולו בנינים שלא כראוי? פעמים כשהיה מסתכל בבנין הזה בין מבית ובין מחוץ, בא לידי ההכרה, שבוזיניי בנה אותו ברוח הקודש. הוא הכניס לתוך הבנין הזה את נשמתו שלו! אפשר שעלול היה להיעשות אפילו אחד מבתי הסגולה שבאנגליה – אכן בית משוכלל היה בדור זה שסיגנון־הבנייה התנוון בו ביותר. ומתוך הרגש האיסתיטי שלה, שנזדווג לו היצר הפורסייטי לרכוש וקנין שיש לו עמידה לאורך ימים, היה מתגאה ונהנה בלבו שזכה לכך להיות בעליו של בית זה. ובנוח עליו רוח ההערצה לאבותיו שקדמוהו (ואילו אך לאחד מהם) היה מתאווה למסור את הבית לידו של בנו ובן בנו. אביו אהב את הבית הזה, אהב את המראה שמסביב, את הקרקעות ואת האילן הזה; שנותיו האחרונות שבילה במקום זה היו שנים של אושר ונחת, ושום אדם לא דר כאן לפניו. אחת־עשרה השנים האלה שהוא, דזשוליון, ישב ברובין היל, היו משמשות בחייו תקופה של הצלחה רבה כצייר. הוא הגיע עכשיו למרום יכולת היצירה באמנות הציור בצבעי־המים והכל היו מודים בו. הציורים שלו היו נמכרים במחיר יקר. מאחר שייחד עצמו למקוצע האחד הזה בכל אותה קשיות־העורף המצויה בגזע שממנו יצא, סופו שזכה לפירסום גדול; אמנם פירסום זה בא באיחור־זמן, אבל אין איחור־זמן לבן משפחת פורסייטים, ששאפה לחיות חיי עולם, ואמנם האמנות שלו התעמקה והשתכללה ביותר. בהתאם למעמדו כאמן היה מגדל עכשיו זקן קצר וצהוב, שהתחיל מלבין זה עתה והיה מכסה את הסנטר הפורסייטי שלו; מעל פניו החומים נסלק המבע של דיכדוך־נפש שהיה שורה עליו לשעבר בזמן שהיה מנודה למשפחתו – הוא נראה עכשיו צעיר ורענן מכפי שהיה. מיתת אשתו בשנת 1894 היתה אחת הטראגידיות המשפחתיות, אשר סופן לטובה לכל הצדדים. הוא אמנם אהב אותה עד הרגע האחרון, שכן מטבעו היה אדם בעל רגש ולבו היה מלא אהבה, אלא שמידתה הלכה ונעשתה קשה ביותר ואי אפשר היה לעמוד בה: היא קינאה בבתה־החורגת דזשוּן, ולא עוד אלא שקינאה אפילו בבתה הקטנה הוֹלי ולא פסקה להתאונן ששוב אינו יכול לאהוב אותה, מאחר שהיא חולה “ואין בה מועיל לשום אדם ונבחר לה המות”. הוא התאבל עליה בלב תמים, אלא שמאז מתה נעשה מראה פניו יותר צעיר. אילו אך יכלה להאמין שהיכולת בידה לעשותו לאדם מאושר בעולם, וודאי היו עשרים השנים שראה עמה חיים הרבה יותר מלאות נחת ואושר!

האמת ניתנה להיאמר, שדזשון לא היתה נוטה מעולם רצון לזו שתפסה את מקומה של אמה בעוול; ולאחר מיתתו של דזשוליון הזקן השתקעה בלונדון וישבה שם בדירה שהיתה מעין בית מלאכה לאמנות. אבל לאחר שאמה־החורגת מתה חזרה אל רובין־היל ונטלה שם את מושכות־ההנהגה בידה הקטנה והתקיפה. דזשולי נמצא בימים ההם בבית תלמודו שבהארוֹ, והולי עדיין למדה תורה מפי אומנתה הגברת בּוֹס. שוב לא היה דבר אשר יעצור את דזשוליון בבית, והוא נטל את נרתיק־הציור שלו ויצא לחוץ לארץ כדי להפיג את יגונו. שם היה נודד ומשוטט ממקום למקום, על פי רוב בריטאן, ולסוף קבע את דירתו בפאריז. שם שהה כמה חדשים, ואחר חזר הביתה ומראהו רענן וצעיר וזקן קצר וצהוב מכתיר את סנטרו. כיון שהיה אדם שכל בית לא היה משמש לו אלא אכסניה, היתה דעתו נוחה ביותר שדזשון היתה מכלכלת את כל עסקי הבית אשר ברובין־היל והוא היה חפשי לנפשו ללכת עם כּן־הציירים שלו אל כל אשר יחפוץ ובכל עת אשר יחפוץ. אמת הדבר, שהיא היתה נוטה להפוך את הבית לבית־מקלט לאלה שפרשה עליהם את כנפי חסותה; ואולם הימים שהוא גופו היה נידח ומנודה העירו בלבו של דזשוליון רגשי השתתפות בצער לגבי כל נידח ומנודה, ומשום כך לא היתה עינו רעה ב“עלובים והחלכאים” שהכניסה דזשון בבית. הבה תארח אותם ותפרנס אותם כאוות נפשה; ואף על פי שמתוך רוח הליצנות המיוחדה לו הבחין בדבר, שכשם שעוררו את לבה החם של בתו לחמול עליהם כך היו משמשים לה לצורך הסיפוק של תאות השררה שלה, עם כל זה לא היה פוסק מלהעריץ את בתו בשל הטיפול המרובה שהיתה מטפלת בהמון אביוני אדם. משנה לשנה נעשה היחס שבינו ובין בנו ובנותיו יותר חפשי ונהפך ליחס של אחוה ומתוך מזגו הנוח היה מתהלך עמם כאילו היו בני גילו. כשהיה בא אל הארוֹ לבקר את דזשולי,לא היה מכיר מעולם יפה מי משניהם גדול מחברו בשנים ויש שהיה יושב ואוכל עמו יחד דובדבניות מתוך שק של נייר כשהוא מחייך חיוך מלא אהבה וליצנות, ממצמץ בעיניו ומכווץ קצת את שפתיו. והוא היה תמיד חרד על כך שיהא מצוי ממון בכיסו ושיהא לבוש נאה ולפי המודה, כדי שלא לגרום לבנו שיאדימו פניו בגללו. הם היו ידידים אהובים זה על זה, אלא שלא מצאו להם מעולם הזדמנות לשיח זה לזה מה שבלבם, שכן נתייחדה לשניהם בשוה המידה של הכרת ערך־עצמו המצויה בפורסייטים. הם ידעו, שיעמדו זה לזה בשעת הדוחק, אלא שלא ראו צורך לדבר על זה. דזשוליון היה מתעב בכל נפשו את הטפת־המוסר – מקצתו מחמת בחילה טבעית ומקצתו מפני חטאות נעוריו. אי אפשר היה לו להגיד לבנו בענין זה אלא את הדברים האלה:

“הסכת ושמע, נער זקן, אלא תשכח שהנך דזשנטלמן”; אלא שגלוי וידוע היה לפני שאלמלי אמר את הדברים האלה, היה שואל את עצמו אם אין בזה משום שחצנות. – בשעה שדזשולי הלך לאוכספורד על מנת ללמוד באוניברסיטה, נטפל אליו דזשוליון וליוהו לשם; הענין בידח את דעתו, אלא שהיה חרד מקצת שמא יבאיש את ריחו של בנו בתוך כל הצעירים הללו, שהיו למראית עין תקיפים בדעתם וגדולים בשנים הרבה יותר ממנו. לעתים קרובות היה מהרהר בלבו: “אשרי שאני צייר” – שכן את משרתו אצל ללויד זנח זה כמה – זוהי אומנות תמימה ביותר. אין הבריות מזלזלות בצייר – אין הבריות חושבות אותו לאדם חמור כל צרכו. כי דזשולי, שנתייחדה לו חשיבות ידועה מטבע ברייתו, נעשה מיד חבר לחבורה קטנה מאוד, שבידחה בסתר את דעתו של אביו. הנער היה בעל שיער צהוב מסולסל מעט, ועיניו היו אפורות כברזל ומעמיקות בחוריהן, כדומה לעיניו של זקנו. מבנה גוו היה נאה וקומתו זקופה ומראהו היה מהנה ביותר את החוש האיסתיטי של דזשוליון, שהיה מפחד ממנו במקצת, כדרך האמנים החרדים מעט מפני בני מינם, שיפי גופם מעורר בקרבם רגש של הערצה. ואולם הפעם הרהיב בנפשו עוז ועמד והשיא לבנו את העצה הזאת:

“הסכת ושמע, בחורי שלי, וודאי תהיה אנוס ללוות ממון ולהשתקע בחובות; אם תגיע לידי כך, פנה תחילה אלי. דבר המסתבר מאליו הוא, שאני אפרע תמיד את החובות שלך. אלא שעליך ליתן את דעתך לדבר שמי שפורע את חובותיו בעצמו, הריהו מכובד בעיני עצמו ביותר. והוה זהיר שלא ללוות לעולם כלום חוץ ממני אני. שמעת?”

ודזשולי ענה ואמר:

“שפיר, אבא, אעשה שכדבריך”.

“זאת ועוד אחרת, איני בקי הרבה בתורת המוסד וכדומה, אלא שכלל זה נקוט בידך: כיון שאתה אומר לעשות דבר, עליך לשקול קודם לכן בדעתך אם המעשה אשר תעשה יהא בו כדי לפגוע באחר במידה יתירה מכפי הצורך”. הכרת פניו של דזשולי ענתה בו שהוא משוקע במחשבות; הוא נענע בראשו ואחר לחץ את יד אביו. ודזשוליון הירהר בלבו: “אפשר שלא הייתי רשאי להגיד לו את הדברים האלה?” הוא היה חושש תמיד, שמא יקפח את האמונה המוצנעת שהיו מאמינים זה בזה, שכן היה זכור איך קיפח לפני הרבה שנים את האמון שנתן בו אביו, עד שניתק הקשר שביניהם ולא נותרה אלא האהבה שאהבו זה את זה ממרחק רב. אין ספק בדבר שלא העריך כראוי את השינוי שנשתנה רוח הדור למן הזמן שהוא עצמו הלך אל קמברידזש ללמוד תורה, היינו משנת 1865; ואפשר שלא העריך כראוי את כשרונו של הנער להבין את מידת הסבלנות היתירה שלו. הסבלנות הזאת, ואולי הספקנות שלו, היא היא שייחדה ליחס שלו לגבי דזשון תכונה משונה של הגנה. היא היתה ברייה תקיפה בדעתה מאין כמוה, ידעה ידיעה ברורה מה שהיא רוצה ועמדה על דרישותיה בקשיות עורף עד שהשיגה את מבוקשה, ולאחר שהשיגה אותו יש שחזרה והפילה אותו מידה כשם שמפילים תפוח־אדמה רותח. כך היה גם טיבה של אמה והדבר הזה גרם בשעתו לכל אותן הדמעות שנשפכו. אמנם הניגוד שבינו ובין בתו לא היה בולט כל כך כניגוד שהיה בינו ובין אשתו הראשונה. לגבי בתו היה אדם מתפייס וחילוק־הדעות שבינו לבינה היה מבדח את דעתו, מה שאין כן לגבי אשתו. כשראה דזשוליון את דזשון שהיא מתנכרת בכל לבה ובכל כוח רצונה להשיג את הדבר שהיא מבקשת ואינה נחה עד שהיא משיגה אותו, לא גרמה לו מידה זו מורת רוח, משום שלא קיפחה מעולם את חירותו – הלא הוא הדבר האחד שגם הוא היה מחזיק בכל תוקף. ולא עוד אלא שמעולם לא נפלה ביניהם קטטה של ממש. אפשר היה לנהוג בכל מנהג של ליצנות – ואמנם כך היה נוהג לעתים קרובות. רק דבר אחד נמצא בדזשון שגרם לו מורת רוח לאמתה: היא לא סיפקה מעולם את הרגש האיסתיטי שלו, למרות שערה האדום כזהב, עיניה הבהירות כעיני הוויקינגים ורוחה הסוערת. מה שאין כן הולי: זו היתה שונה ממנה תכלית שינוי. היא היתה רכה ונוחה. ביישינית, מלאת אהבה עם משהו של רוח משובה באחת הפינות החבויות שבקרבה. הוא היה מתבונן בתאות נפש גדולה אל גידולה של בתו הצעירה, שעדיין היתה בבחינת אפרוח ברוז מכוער. היבוא יום והיא תיהפך לברבור נאה? פניה היו חיוורים־סגלגלים, עיניה אפורות, חמורות ועורגות ועפעפיה שחורים – ומתוך כך אפשר שסופה להיות אשה יפהפיה ואפשר לאו. רק בשנה האחרונה ניתנה היכולת לעמוד על טיבה ולראות את הבאות. אכן אמת הדבר, היא עתידה ליהפך לברבור נאה – אמנם ברבור שחור, ברבור חרד, אבל ברבור לאמתו. היא היתה עכשיו בת שמונה־עשרה ומאדמואזיל בוס נפטרה והלכה לה – לאחר אחת־עשרה שנה של זכרונות שאינם פוסקים על “ילדי טיילייר המחונכים יפה” עברה הגברת המצויינה הזאת אל משפחה אחרת, שנגזר עליה להיות נרגזת מעכשיו על ידי זכרונותיה על “ילדי פורסייט המחונכים יפה”. היא לימדה את הולי לדבר פראנצית כמוה היא.

בציור פורטריטים לא היה כוחו של דזשוליון גדול ביותר, ואף על פי כן כבר צייר את בתו הצעירה ארבע פעמים. וברביעי לאוקטובר שנת 1899 לאחר הצהרים היה עוסק שוב במלאכה זו והיה מצייר אותה פעם רביעית, והנה הביאו לו כרטיס־ביקור, אשר גרם לו לפקוח את עיניו לרווחה מרוב תמהון. על כרטיס זה היה כתוב לאמור:

מִיסְטֶר סוֹמְס פוֹרְסַייט

שֶלְטֶר מֶפְלְדֶרְהֶם קוֹנִיסֶר־קלוּב סט.דזשֶס.

ואולם כאן דורשת הרצאת הגדת הפורסייטים שנטה מן הענין ונחזור לאחורינו…

דזשוליון שב ממסעו הממושך בארץ הישפאניה ומצא את ביתו שרוי בקדרות אבל, את בתו הקטנה מתמוגגת בדמעות ואת אביו היקר לו מוטל דומם ושלו וישן את שנתו האחרונה – וכי יכול היה אדם אנין־רגש ובעל לב חם שכמותו לשכוח את כל זאת כל זמן שהוא חי? ולא עוד אלא שמין מיסתורין היה שורה על יום האבל הזה ועל קצו של אותו האיש שהיה חי את חייו בסדר מדויק והכל היה אצלו שקול ומדוד עד תכלית. קשה היה להעלות על הדעת, שאביו נפטר מן העולם בלי להודיע מראש מה שבלבו, בלי לצוות את דבריו האחרונים לבנו ובלי אמירת שלום כיאות. והרמזים הסתומים והטרופים של הוֹלי הקטנה כלפי “הגברת הלבושה אפורים” ושל מאדמואזל בוֹס כלפי גברת אחת ששמה אֶרַן (כך בטאה את השם) השרו על כל המאורע מחשכי ערפל, שנתפזרו מעט לאחר שקרא את צוואתו של אביו ואת התוספת שהוסיף על צוואה זו. כאפוטרופוס של הצוואה הזאת ושל התוספת שנוספה עליה ראה חובה לעצמו להודיע את אירין, אשתו של סומס בן־דודו, שאביו כתב לה את הפירות של חמישה־עשר אלף לירות לכל ימי חייה. הוא ביקר אותה ופרש לה שהכסף משוקע במניות־הודו ועתיד להכניס לה בערך 430 לירות לשנה רבית נקיה שמס־ההכנסה אינו חל עליה. זוהי הפעם השלישית שראה את אשתו של סומס בן־דודו – אלא שהדבר לא היה ברי בידו אם עדיין היתה אשתו של זה. הוא נזכר שבפעם הראשונה ראה אותה יושבת בגן הבוטאני ומחכה לבוזיניי – דמות אשה סבילה ורבת־קסם, שהזכירתו את התמונה “אהבה שמימית” של טיציאן; בפעם השניה כשהלך בשליחות אביו אל מוניפילייה סקווייר ביום שנודע דבר מיתתו של בוזיניי. עדיין הוא רואה בבירור את הופעתה הפתאומית בפתח חדר־האורחים באותה שעה – את פניה היפים, שתקוה עזה ונסערה נתחלפו בהם למפח־נפש קודר וקופא; הוא נזכר בחמלה הרבה עליה שחש באותה שעה, בחיוך הזועם שעבר על שפתי סומס, בדברים שאמר לו “אין אנו נדרשים לשואלינו” ובדחיפה שדחף את דלת־הבית כדי לנעול אותה.

ואולם בפעם הזאת, היא הפעם השלישית, נראו לו פניה ודמותה יותר יפים מכפי שהיו – שלוה היתה נסוכה עליהם ולא היה בהם לא מן התקוה הסוערת ולא ממרירות היאוש. כשהסתכל בה, הירהר בלבו: “אכן מראיך זה עלול היה לעורר רגשי הערצה בלבו של אבא!” ולאט לאט נתברר לו כל אותו המעשה המשונה שהיה באביו באחרית ימיו. היא דיברה על דזשוליון הזקן מתוך הגות כבוד ובדמעות בעיניה. “הוא נטה לי חסד והתהלך עמי בחביבות יתירה, ואיני יודעת מפני מה. מראהו היה כל כך נאה ומלא שלוה כשישב על הכורסה תחת האילן; הן אני הייתי הראשונה שמצאה אותו שם. אותו היום היה יום נאה להפליא. איני יכולה לצייר בנפשי מיתה יפה מזו. הלוואי והיתה אחרית כולנו כמותו!”

“יפה אמרת!” הירהר בלבו. “כולנו היינו חומדים לגווע ביום קיץ נהדר, כשיופי הולך וצועד לקראתנו על פני כר־הדשא”.

והוא הביט מסביבו בחדר־האורחים הקטן, שהיה כמעט כולו ריק, ושאל אותה מה דעתה לעשות עכשיו. “יש את נפשי לשוב ולחיות מעט כאדם, דזשוליון יקירי. מה מאושר הוא האדם שיש לו ממון משל עצמו! מימי לא היה לי ממון. בדירה זו וודאי אוסיף לגור ולא אחליפנה; הנני רגילה בה; אלא שעכשיו תהיה היכולת בידי ללכת לסייר את איטליה”.

“בודאי!” מילמל דזשוליון והביט אל שפתיה המחייכות בחשאי, והוא נפטר והלך לו כשהוא מהרהר בלבו: “כמה חמודה היא אשה זו! חבל עליה! הנני שמח, שאבא השאיר לה את הממון הזה!” מאותו היום שוב לא ראה אותה אלא שבכל רבע שנה היה שולח המחאה על שמה אל הבאנק ומודיע אותה על כך במכתב שהיה משגר אל דירתה אשר בטשלסי. ובכל פעם היה מקבל ממנה תשובה המאשרת את קבלת הכסף, על פי רוב מדירתה שבעיר, אבל עתים גם מאיטליה; ומתוך כך התגשמה בעינו אישיותה בנייר אפור, שריח־בושם קליל נודף ממנו, בכתב־יד זקוף ודק ובמלים: “קוּזין יקר, דזשוליון”. כיון שהיה עכשיו אדם בעל רכוש וקנין יש אשר עם חתימת ההמחאה הקטנה היה מהרהר בלבו: “סבור אני, שהכסף הזה יספיק לה כל צרכה”; אלא שהיה תמה, שמאחר שהיא מצויה בעולם של גברים היך הדבר עולה בידה לשַׁמֵר את יפיה, ששום ברייה לא תהא לה שליטה עליו. בתחילה היתה הוֹלי מדברת עליה לעתים קרובות, אבל כך טיבן של “גברות הלבושות אפורים” שהן מתעלמות עד מהרה מתוך זכרונותיהם של ילדים; ואשר לדזשון, הרי קמיצה זו, שהיתה קומצת את שפתיה באותם השבועות הראשונים לאחר מיתתו של זקנה, בכל פעם שהזכירו את שמה של מי שהיתה ידידתה לשעבר, נטלה ממנו את החפץ לדבר עליה עמה. רק פעם אחת שמע מפיה את הדברים המוחלטים: “סלחתי לה. הריני שמחה הרבה, שהיא עומד עכשיו ברשות עצמה ואינה תלויה בדעת אחרים”.

כשקיבל את כרטיס־הביקור של סומס, אמר אל הנערה המשרתת (כי שמשים היו שנואים עליו): “הכניסי אותו אל חדר־העבודה ואמרי לו שאבוא בעוד רגע”; ואחר פנה אל הולי ושאל אותה:

“וכי עדיין זוכרת אַת אותה ‘גברת הלבושה אפורים’, שהיתה מלמדת אותך נגינה?”

“וודאי אני זוכרת! למה אתה שואלני? כלום היא באה לכאן?”

דזשוליון הניד את ראשו, פשט את חולצת־הבד שלו ולבש בגד ושתק,שכן הכיר פתאום שסיפור־מעשה כזה אין מספרים אותו באזני נערה צעירה, והוא כונן את פעמיו אל חדר־העבודה ופניו הביעו תהיה גדולה.

הוא ראה שתי דמויות, אחת של גבר באמצע שנותיו ואחת של עלם צעיר, שעמדו אצל החלון והציצו מעבר לסוללה אל עץ־האלון, והירהר בלבו: “מי הוא אותו הנער? הרי לא היו להם בנים מעולם”.

הגדול שבין שני הגברים החזיר את פניו לאחוריו. הפגישה ששני הפורסייטים הללו בני הדור השני, – שהיה דור של מזימות והתחכמות יותר מן הדור הראשון, – נפגשו בבית, שנבנה על ידי האחד מהם, והשני היה בעליו ודר בו, היה בה משהו מן הזהירות ומן העמידה על המשמר, למרות ההשתדלות הגלויה ששניהם השתדלו להראות חיבה זה לזה. דזשוליון הירהר בלבו: “כלום בא לכאן על עסקי אשתו?” וסומס הירהר: “במה אתחיל את דברי?” תחת אשר וול, שהובא לכאן כדי לשבר את קליפת הקרח, עמד כשריסי עיניו השחורים והעבותים מורדים ובדק מתוך רשלנות את ה“ברדלס בעל הזקן” הזה שלפניו.

“הרי זה וול דארטי”, פתח ואמר סומס, “בנה של אחותי. הוא מתעתד ללכת עכשיו אל אוכספורד. רוצה אני שיכיר לדעת את בנך”.

“חבל! דזשולי נסע. אל איזו מחלקה הוא רוצה להיכנס?”

“אל ברייזינוֹז קולדזש”, השיב וול.

“דזשולי לומד במחלקה אחרת, אבל הוא יבקר אותך בחפץ־לב”.

“תודה רבה”.

“ואולם הולי הריהי בבית, ואם מסתפק אתה בקרובה, לך והיא תוליכך להראותך את הבית ואת הסביבה. הנה היא באולם. עבור דרך הווילאות ותמצאנה. אני ציירתי שם זה עתה את התמונה”.

וול הפליט שוב מפיו את המלם “תודה רבה!” וחפז ויצא כשהוא משאיר אחריו את שני הקוזינים בלי לקרב את לבותיהם.

“ראיתי תמונות אחדות משלך בתערוכה של האקווארילוֹת”, אמר סומס.

דזשוליון התנודד. זה עשרים ושש שנה שהיה מרוחק ממשפחת הפורסייטים ולא בא עמה במגע, ואולם במחשבתו ראה אותה תמיד בקשר עם תמונתו של פְרית “יום־דֶרבּי” ועם הפיתוחים של לֶנדסיר. מפי דזשון שמע שסומס הריהו ידען בעניני אמנות, והדבר הזה הכביד את מבוכת נפשו ביותר. ולא עוד אלא שחש בלבו מעין רגש משונה של בחילה כלפי סומס.

“לא ראיתיך זה ימים רבים”, ענה ואמר.

“הן”, הפליט סומס מבין שפתיו הקמוצות, “לא ראיתני מאז – אבל אותו הענין הוא הוא שהביאני אליך עכשיו. שמעתי שהנך המורשה שלה”.

דזשוליון נענע בראשו.

“שתים־עשרה שנה הרי הן זמן ארוך ביותר”, אמר סומס בלשון חטופה, “ואני – אני נלאיתי ונפשי קצה בכל הענין הזה”.

דזשוליון לא מצא בפיו תשובה הוגנת ולכן עמד ושאל: “אפשר תעשן?”

“לאו, יישר כוחך”.

דזשוליון הצית סיגאריטה לעצמו.

“הריני מבקש להיות אדם חפשי”, אמר סומס פתואם.

“איני רואה אותה לעולם”, מילמל דזשוליון מתוך עתר עשנה של הסיגאריטה.

“אבל וודאי יודע אתה היכן היא דרה?”

דזשוליון נענע בראשו, אלא שלא היה בדעתו כלל לתת לו את הכתובת שלה בלי רשותה. סומס עמד כנראה על מחשבתו ולכן ענה ואמר:

“איני מבקש ממך את הכתובת שלה, הריני יודע אותה”.

“ובכן, איפוא, מה אתה מבקש?”

“היא ברחה ממני. הנני מבקש להתגרש”.

“הרי זה מאוחר במקצת, האין זאת?”

“הן”, השיב סומס. שעה קלה שלטה שתיקה.

“איני בקי כלל בכל הענין הזה – על כל פנים שכחתי אותו”. פתח ואמר דזשוליון מתוך חיוך מעוּשה. הוא עצמו אנוס היה להמתין למיתה, שגאלה אותה מן הזיקה לאשתו הראשונה. “רצונך שאדבר עמה בענין זה?”

סומס נתן את עיניו בפני בן־דודו.

“סבור אני, שוודאי יש לה מאהב”, ענה ואמר.

דזשוליון משך את כתפיו ואמר:

“איני יודע כלום. לפי דעתי יכול כל אחד מכם לחיות את חייו כאילו השני מת. הרי כך נוהגים במקרים שכאלה”.

סומס הסב את פניו אל החלון. עלים אחדים מעלי עץ האלון שנשרו קודם זמנם היו פזורים על פני הסוללה והתגלגלו הנה והנה ברוח. דזשוליון ראה את הוֹלי ואת וול דארטי עוברים על כר־הדשא ופניהם מועדות אל האורוות. “אין את נפשי להיות רץ עם הארנבת ולהיות משסה את הכלבים כאחד” אמר אל נפשו. “עלי לשקוד לטובתה שלה. אבא וודאי היה מבקש ממני שכך אעשה”. וכמו הרף־עין אחד נדמה לו כאילו הוא רואה את אביו יושב על הכורסה הישנה שלו, אשר סומס עומד אצלה. וברכיו מורכבות זו על גב זו והעתון “טיימס” בידו. ואולם מיד נעלם המראה.

“אבא היה נוטה לה חיבה יתירה”, אמר בלחש.

“איני יודע מה ראה על ככה”, השיב סומס בלי להציץ בו. “היא הביאה אסון על בתך דזשון; והיא הביאה אסון על כולנו. אני נתתי לה את כל חפצה. מוכן הייתי אפילו לסלוח לה, אלא שהיא העדפה לנטוש אותי”.

קולו הקשה מנע את דזשוליון מלנוד לו ומלהשתתף בצערו. מה המידה האצורה בגבר זה, המקשה על אדם להיות מיצר בצרתו?

“הריני נכון ללכת אליה ולדבר עמה, אם אתה רוצה בכך”, ענה ואמר. “סבור אני, שהיא תאות להתגרש בחפץ לב, אלא שאיני יודע זאת אל נכון”.

סומס נענע בראשו ואמר:

“טוב הדבר. אנא לך אצלה. כבר אמרתי לך, שהנני יודע את הכתובת שלה, אלא שאיני רוצה לראותה”. הוא הרטיב בלשונו את שפתיו, כאילו היו יבשות ביותר.

“אפר תשתה תה?” אמר דזשוליון כשהוא כובש את המלים: “ולסייר את הבית”. והוא עמד והוליכו אל האולם. לאחר שצילצל בפעמון וציווה להביא תה, ניגש אל כן־הציור והפך כלפי הקיר את התמונה שהיה מצייר. הוא התכווין להעלים את מלאכתו מעיני סומס שעמד באמצע החלל רחב־הידים, אשר קירותיו נועדו להיות משמשים מקום לתמונותיו של עצמו. באותה שעה הסתכל דזשוליון בפניו של בן־דודו, שהיו דומים דמיון משפחתי בלתי־נתפס לפניו של עצמו, והבחין את מבטו הקשה, החד והמרוכז, ומיד אמר לנפשו: “אדם זה לא ישכח דבר לעולם – ולא יגלה לעולם את רפיונו לעיני זר. הריהו אדם שאין לעומד בו!”

 

פרק שביעי: וֶול וְהוֹלִי    🔗

כשיצא וול מלפני בני הדור הישן, היה מהרהר בלבו:“מה רב השיעמום! הבה יתענג שם הדוד סומס בעצמו. תאב אני לדעת מה טיבה של אותה ילדה?” הוא לא היה מצפה כלל, שחברתה תמציא לו הנאה כל שהיא, ופתאום ראה אותה והנה היא עומדת ומסתכלת בו. היתכן? הרי נערה נאה היא! מה גדול אשרו!

“חוששני שאינך יודעת אותי”, פתח ואמר. “שמי וול דארטי – הריני שלישי בשלישי שלך או מעין זה. ם המשפחה של אמי בבתוליה היה פורסייט”.

הוֹלי, אשר ידה הדקה והשחומה היתה נתונה בידו, משום שהיתה ביישנית יותר מדי וחששה להשיבה אחור, ענתה ואמרה:

“איני מכירה אף אחד מקרובי שלי, וכי רבים הם?”

“רבים לאין מספר. רובם בריות איומות הם. כוונתי לאמור – אחדים מהם. הרי קרוביו של אדם תמיד בריות איומות הם, וכי לא כך הוא?”

“אם כדבריך כן הוא, הרי וודאי גם אנחנו נחשבים בעיניהם בריות איומות” אמרה הולי.

“איני יודע משום מה. הן לא תעלה, למשל, על דעתו של אדם לחשוב אותך לברייה איומה!”

הולי הביטה אליו – הישרות ותום־הלב שנשקפו מעיניה האפורות עוררו פתאום בנפשו של וול מעין רגש כאילו שומה עליו להיות לה למגן.

“כוונתי לאמור שיש בני אדם ויש בני אדם”, הוסיף ואמר בערמה. “הרי אביך, למשל, מראהו כאדם חשוב ביותר”.

“ואמנם כך הוא!” אמרה הולי בהתלהבות, “אדם יקר הוא!”

אדמומית כיסתה את לחייו של וול – הוא נזכר באותו המעשה שהיה ב“פאנדימוניום” – באותו האיש חום־הפנים שצפרנית אדומה היתה נעוצה באבקת בגדו ואשר נמצא שהוא אביו שלו! “אבל הרי יודעת את מה טיבם של הפורסייטים”, אמר כמעט ברשעת־לב. “אבל שכחתי, שאינך יודעת אותם”.

“ומה טיבם?”

“אהה! זהירים הם לאין שיעור; אין בהם אף משהו משל רוח אנשים בעלי־ספורט. התבונני־נא אל הדוד סומס ותביני את דברי”.

“הנני רוצה מאוד לראותו”, אמרה הולי.

וול התאפק ועמד בפני תשוקתו לשים את זרועו תחת זרועה.

“הניחי לו עכשיו”, אמר אליה, “הבה נצא החוצה. עוד תספיק לך השעה להכירו כל צרכך. ואחיך מה טיבו?”

הולי הוליכה אותו אל הסוללה ומשם אל כר־הדשא שלפניה ולא השיבה דבר. איך תוכל לתאר לפניו את דזשולי, אשר מיום שעמדה על דעתה היה אדונה ומדריכה והמופת שלה?

“וכי טוב הוא לך?” שאל וול בקול מביע סערת רוח. “הנני להתוודע אליו באוכספורד. היש לכם סוסים?”

הולי נענעה בראשה. “אפשר רצונך לראות את האורוות?”

“בחפץ לב!”

הם עברו על עץ־האלון ודרך שיחים דקים ובאו אל חצר־האורווה. תחת מגדל־שעון היה רבוץ כאן כלב שעיר, שמראהו חום־לבן ושהיה כל כך זקן, שלא עמד ממקומו אלא כישכש ברפיון בזנבו.

“הרי זה בלשאצר”, אמרה הולי; “הוא זקן ביותר – זקן מופלג. ששנותיו כמעט כשנותי אני. ישיש עלוב! הוא מעריץ את אבא”.

“בלשאצר! הרי זה שם מוזר. אלא שעליך לדעת שאינו בן גזע טהור”.

“אמנם כן, אבל כלב חביב הוא”, והיא גחנה כדי להחליק בידה את הכלב. גוה היה ענוג וגמיש, שער ראשה כהה ומגולה וצוארה וידיה דקים וחומים מעט והיא נראתה לעיני וול מוזרה ורבת־חמדה כיצור נעים, שמימיו לא ראה כמותו לנעימות.

“בזמן שזקני מת”, הוסיפה ואמרה, “לא אכל שני ימים רצופים עליך לדעת, שהוא ראה במיתתו”.

“ההיה זה הדוד דזשוליון הזקן? מא רגילה לאמור עליו שהוא היה אדם מצויין ביותר”.

“אכן אדם מצויין היה”, אמרה הולי בפשטות ופתחה את דלת האורווה.

במחיצה פתוחה עמד סוס לבן, שעינו כעין הכסף וזנבו ורעמתו שחורים וארוכים. “זה סוסי – פיירי שמו”.

“הוי!” קרא וול, “הרי זה סוס רכיבה נאה. אלא שעליך לקצר את זנבו. אז יהיה מראהו נחמד ביותר”. כשראה שהיא מציצה בו בתמהון, ניצנצה פתאום מחשבה בלבו: “הרי באמת איני יודע כלל מה טיבה ומה הדבר החביב עליה!” והוא שאף אל קרבו את אוירה של האורווה שאיפה עמוקה. "אין לך יצורים נפלאים כסוסים, האין זאת? אבא שלי – – " הוא עצר במלים ונאלם.

“אמנם כן!” השיבה הולי.

באותה שעה כמעט שתקפה אותו תשוקה לשפוך לפניה את לבו – אלא שמקץ רגע חלפה ועברה. “רציתי לאמור, שלעיתים קרובות נתדלדל על ידם. וגם אני – הנני אוהב את הרכיבה ואת הציד. גם מרוץ־ההתחרות חביב עלי ביותר. יותר מכל הייתי מתאווה להיות רוכב־סוסים מן החובבים”. והוא הסיח את דעתו מן העובדה, ששוב לא ישהה בעיר אלא יום אחד ושיש לו עוד שני ראיונות שקבע לאותו היום, ועמד וקרא פתאום:

“שמעי־נא, הנני לשכור לי מחר סוס, היש את נפשך לרכוב עמי רכיבה של טיול בריטשמונד־פארק?”

הולי מחאה כף.

“כן! הרכיבה חביבה עלי ביותר. אבל הרי כאן סוסו של דזשולי, מדוע לא תרכב עליו? הנה הוא עומד. אנו נוכל לצאת לטייל ברכיבה לאחר התה”.

וול הציץ כמפקפק ברגליו העוטות מכנסיים. וא התאווה להופיע לנגד עיניה כפרש הדור כשהוא נעול את מגפי־הרכיבה הארוכים וצהובים שלו.

“אין לי חשק לרכוב על סוסו שלו”, ענה ואמר. “אפשר שדעתו לא תהא נוחה מזה. וחוץ מזה סבור אני, שהדוד סומס רוצה לחזור העירה. אלא שעליך לדעת שאיני משועבד למרותו. וודאי אין לך דוד, וכי לא כך הוא? אכן יצור נאה הוא”, הוסיף ואמר מדי בדקו את סוס של דזשולי, סוס אמוץ־כהה, שהבליט את הלובן שבעיניו. “וודאי אי אתם עוסקים כאן בציד, ככל אשר אני משער?”

“לאו, ולא עוד אלא שאין לי שום חפץ לצאת לצוד ציד. אמנם עסק זה יש בו כדי להביא את האדם לידי התעוררות והתרגשות רבה, אבל אכזרי הוא, האין זאת? גם דזשון אומרת כך”.

“אכזרי?” קרא וול. “הוי, כל זה הבל הבלים הוא! ואותה דזשון מי היא?”

“אחותי – כלומר אחותי החורגת – הגדולה ממני בשנים”. היא אחזה בשתי ידיה בראש הסוס של דזשולי והתחילה מחככת את אפה אל אפו שלו מתוך המייה דקה, אשר פעלה כנראה פעולה היפנוטית על הבהמה. וול התבונן אל לחיה, שנחה על אפו של הסוס, ואל עיניה שהציצו בו כשהן מזהירות. “אכן ריבה חמודה היא באמת”, הירהר בלבו.

הם חזרו הביתה מתוך מיעוט שיחה, אלא שהפעם נטפל אליהם הכלב בלשאצר, שהיה מתנהל לאטו יותר מכל יצור אחר שבעולם, וניכר היה בעליל שהיה מצפה שלא יקדימוהו ולא יעברו את גבול המהירות שלו.

“הרי זה מקום נחמד עד מאוד”, אמר וול תחת ענפי האלון, ששם עמדו והמתינו לכלב בלשאצר שפיגר מלכת.

“אמנם כן”, אמרה הולי ונאנחה. “אלא שהייתי רוצה לשוטט ברחבי העולם. מי יתן והייתי צוענית”.

“צדקת, הצועניות נאות הן”, אמר וול מתוך הכרה ברורה שנתגלתה לו באותה שעה: “יודעת את? הנך דומה כמעט לצוענית”.

פני הולי הבהיקו פתאום כעלים כהים שהחמה יצקה עליהם את זהב אורה.

“לשוטט בכל מקום ולראות את הכל ולדור תחת כיפת השמים – כלום יש לך דבר נאה מזה?”

“הבה נעשה זאת”, אמר וול.

“טוב הדבר, הבה נעשה!”

“הרי זה יהיה מעשה־ספורט אדיר – נשוט בעולם שנינו, רק אני ואת!”

ופתאום עמדה הולי על כל הזרות שבדבר ופניה האדימו.

“הנה כי כן חרצנו שעלינו לעשות זאת”, אמר וול בקשיות־עורף, אלא שגם פניו האדימו. “סבורני, שכיון שאדם מתאווה לדבר, עליו לעשותו. מה שם למטה?”

“גן־הירקות והבריכה והחורשה והמחלבה”.

“הבה נלך לשם!”

הולי נפנתה והביטה אל הבית.

“כמדומה אני, שהגיעה שעת שתיית התה; הנה אבא כבר מרמז לנו לשוב”.

וול השמיע הברה של נהמה והלך אחריה אל הבית.

כשחזרו ונכנסו אל האולם ראו את שני הפורסייטים העומדים באמצע שנותיהם, שישבו יחד ושתו תה, השפיע עליהם המראה הזה השפעה קוסמת והם נעשו דמומים ביותר. ואמנם המחזה הזה היה בו כדי לעשות רושם. ניהם ישבו זה אצל זה על ספסל, שנדמה כאילו היה צירוף של שלושה כסאות וורודים־כהים, ולפניהם שולחן־תה נמוך. נראה הדבר, שהם נתכוונו לשבת בריחוק מקום זה מזה עד כמה שאפשר, כדי שלא יהיו אנוסים להביט זה אל זה לעתים קרובות יותר מדי; והם הרבו באכילה ושתייה והמעיטו בדיבור – פני סומס הפיקו ארשת של בוז, כאילו בחל בעוגת־התה שאכל, ודעתו של דזשוליון היתה קצת בדוחה עליו כמלגלג על עצמו. אילו הסתכל בהם אדם במקרה, וודאי היה מבחין שאף אחד מהם לא היה מן הגרגרנים, ואף על פי כן היו שניהם עסוקים באכילה בהתמדה יתירה. לאחר ששני הצעירים הסבו לשולחן והוגשו לפניהם צרכי אכילה, עברה הסעודה מתוך שתיקה וכל אחד עסק בשלו, עד שהגיעו לפרשת הסיגאריטות. אז פתח דזשוליון את פיו ושאל את סומס:

“ומה שלומו של הדוד דזשמס?”

“יישר כוחך, הריהו חלוש ביותר”.

“הרי אנו משפחה מופלאה, וכי אין הדבר כך? זה לא כבר עמדתי וחישבתי את פרק־החיים הממוצע של עשרת הפורסייטים הזקנים, על פי הרשום בספר הביבליאה של אבא. העליתי בחשבוני גיל ממוצע של שמונים וארבע שנים, וחמישה מהם עודם חיים. הללו וודאי יגיעו למעלה מן המידה של גבורות”. והוא הציץ מתוך בדיחות דעת אל סומס והוסיף ואמר: “אנו אין בני אדם כמותם”.

סומס חייך. ומה היה כאילו רצה לומר: “וכי סבור אתה באמת, שדעתי תהא מסכימה לכך שאיני דומה אליהם, או שאוותר על דבר, ובייחוד על החיים?”

“אפשר שהיינו עלולים להאריך ימים כמותם”, הוסיף ואמר דזשוליון, “אלא שידיעת־עצמנו הריהי פגם המעכב בדבר, וזהו ההפרש שבינינו. אנו קיפחנו את הביטחון. לעולם לא עלה בידי לברר כיצד ואימתי נולדה בקרבנו ידיעת עצמנו זו. באבא היה מצוי אך שיעור מועט של ידיעה זו. אלא שסבור אני שמכל שאר הפורסייטים הזקנים לא היה אף אחד שנמצא בו אפילו קורטוב כל שהוא משל מידה זו. רצונך לשמר את קיומך, אל תחשוש לבריות ואל תראה עצמך לעולם כדרך שאחרים רואים אותך. זוהי סגולה מופלאה לאריכות ימים. בהפרש זה שבינינו אצורה כל ההיסטוריה של המאה האחרונה. וההפרש שבינינו וביניכם”, הוסיף ואמר כשהוא מציץ מתוך עיגול של עשן אל וול ואל הולי, שנבוכו מחמת המבט הליצני שלו, “יהא – הפרש אחר, אלא שאיני יודע מה טיבו”.

סומס הוציא את השעון שלו מכיסו.

"עלינו ללכת, ענה ואמר, “ואם אין, נאחר את זמן יציאת הרכבת שלנו”.

“דודי סומס אינו מאחר מימיו את זמן היציאה של רכבת”, מילמל וול בפה מלא אוכל.

“ולמה אאחר?” השיב סומס בפשיטות.

“איני יודע”, רטן וול, “יש בני אדם המאחרים”.

בפתח הבית השהה בידו את ידה הדקה והשחומה של הוֹלי ולחץ אותה בחשאי לחיצה ממושכה.

“צאי לקראתי מחר בשלוש שעות”, אמר בלחש. “אני אמתין לך בדרך, ומתוך כך לא נאבד זמן לבטלה. אנו נטייל ברכיבה טיול יפה”.

כשהגיע אל שער־הגן נפנה לאחוריו והביט אליה, ואלמלא העיקרים של בן־כרך שהיו בידו, היה מנענע לה בידו. הוא חש, שמתוך מצב רוחו באותה שעה לא יוכל לכלכל את שיחתו של דודו. אלא שלחנם חשש לסכנה זו. סומס היה שקוע במחשבות ושתק שתיקה גמורה.

עלי־הסתיו הצהובים נשרו מן האילנות ונפלו על שניהם לכל אורך הדרך של מיל וחצי, אשר סומס היה רגיל לעבור בה לעתים קרובות ביותר בימים שחלפו ועברו זה כמה, באותם הימים שהיה בא לכאן על מנת לפקח מתוך גאוה כמוסה על בנין הבית – אותו הבית, שנועד להיות משמש מעון לעצמו ולזו, שהיה משתקד עכשיו להשתחרר ממנה. פעם אחת הביט לאחוריו, אל השביל הארוך לאין־סוף העובר בין הגדרות ההולכות ומצהיבות מרוח הסתיו. מה רבים העתים והזמנים שחלפו מאז! “איני רוצה לראותה”, הירהר בלבו והתנודד: תקפתהו אחת מאותן הרעידות המשונות, אשר לדברי הבריות הרי הן משמשות סימנים של מיתה קרובה. אכן קר כקרח הוא העולם הזה! אכן עולם משונה הוא! והוא צידד והציץ אל בן אחותו המהלך על ידו והירהר בלבו: “מי יתן והייתי צעיר כמותו! – אכן נכספה נפשי לדעת מה מראיה עכשיו?”

 

פרק שמיני: דְּזשׁוֹלְיוֹן מְקַיֵּם אֶת הַתַפְקִיד שֶׁל אֶפִּיטְרָפּוֹס    🔗

בשעה שאותם השנים נפטרו והלכו להם, לא חזר דזשוליון אל מלאכת־הציור שלו, משום שאור היום הלך ופחת, אלא נכנס אל חדר־הקריאה כשהוא משתוקק שלא מדעתו שעוד הפעם יתגלה לפניו אותו החזיון החולף, שחזה את אביו יושב על כסא־העור החום והישן וברכיו מורכבות זו על גב זו ועיניו החמורות צופות מבעד לכיפה של מצחו רב־המידות. בחדר הקטן הזה, שהיה הנעים מכל חדרי הבית, היה דזשוליון מבקש לעתים קרובות לבוא בהתחברות עם אביו. אמנם הוא לא היה מאמין כל עיקר בהתמדת קיומה של רוח האדם – הרגש לא היה הגיוני ביותר – אבל הדבר היה לו בבחינת חזון העולה מתוך האטמוספירה המקיפה אותו, מעין ריח ניחוח, או מעין אותם הרשמים הנמרצים ורבי־החיים של צורות או של הפְעָלוֹת־אור, שעין האמנים נוחה לקלטם במידה יתירה. רק פה – בחדר הקטן הזה, שנשאר בהווייתו ולא נשתנה ואשר אביו היה מבלה בו את רוב השעות שהיה ער – עלול היה להגיע שוב לידי ההרגשה, שאביו לא נסתלק ממנו סילוק גמור ושעצותיו המחוכמות והחמימות של אישיותו המלאה אהבה והמכרעת את הכל עדיין קיימות.

מה העצה שאביו היה משיא לו עכשיו, כשהטראגדיה הישנה חזרה ונתחדשה פתאום – מה היה אומר על עסקי הסכנה הנשקפת לזו, שלבו הגה לה חיבה יתירה בשבועות האחרונים של חייו? “עלי לעשות למענה את כל מה שבכוחי”, הירהר דזשוליון בלבו; “הרי אבא הפקידני בצוואתו למגן לה. אבל מה אוכל לעשות למענה?”

והוא ישב על הכורסה הישנה והרכיב את ברכיו זו על גב זו כאילו ביקש להשיג את החכמה, את המתינות ואת השכל הישר של אותו הפורסייטי הישיש. אבל הוא חש עצמו כאילו אינו אלא צלו של מי שהיה רגיל לשבת במקום זה; הוא לא מצא שום עצה ותחבולה בעוד אצבעות הרוח דופקות על זגוגית החלון ההולכות ומחשיכות.

“האלך אליה”, שאל את עצמו, “או אזמיננה לבוא לכאן? כיצד היתה חיה לשעבר? והיך היא חיה עכשיו? אכן למורת רוחי הוא לשוב ולחטט עכשיו בכל אותם הדברים”. ושוב ניצנצה לפניו כמו חיה תמונתו של בן־דודו בזמן שעמד אצל הדלת הצבועה ירוק דק כעין הזית וידו נתונה אל אותה הדלת; דמיונו באותה שעה היה כאחד מאותם הצלמים שבאורלוגין מן הטיפוס הישן, המקפצים ויוצאים בזמן שהפעמון מקיש את השעה. ובאזניו של דזשוליון רעשו בקולי קולות הדברים שהשמיע אז: “הריני מטפל בענינים שלי בעצמי. כבר אמרתי לך פעם אחת, והנני חוזר ואומר לך שוב פעם, שאין אנו נדרשים לשואלינו”. הרגש של תועבת־נפש שהגה כלפי סומס, כלפי פניו השטוחים, המגולחים למשעי והמביעים עקשנות רוחנית, כלפי צורת גופו הכחוש, חד־הזוויות והזריז – הוא נדמה לו ככלב הגוחן על עצם שאינו יכול לבלוע אותה ושאינו רוצה להניחה – רגש זה נתעורר עכשיו שוב בלבו בכוח משנה. “הריני מתעב אותו”, אמר אל נפשו, “הריני מתעב אותו מעומק לבי. ואשרי שכך הוא; הדבר הזה יקל עלי להיות למגן לאשתו”. כיון שהיה דזשוליון חציו אמי וחציו פורטסייטי, לא היה מחבב את המחלוקת. אם לא הרגיזוהו, היה דומה לאותה הכלבה, שנאמרו עליה הדברים המפורסמים: “היא העדיפה לברוח מאשר להלחם”. חיוך קל עבר על שפתיו וננעץ בזקנו. כמה יש בזה מן האירוניה, שסומס בא לכאן – אל הבית שהוא בנה בשביל עצמו; איך לטש את עיניו אל עיי החרבות של עשתונותיו לשעבר! איך הריח בחטמו בגנבה בקירות ובמדרגות! וכמו מתוך רוח נבואה אמר דזשוליון בלבו: “סבור אני, שאותו אדם עדיין היה משתוקק לדור כאן אפילו עכשיו. כך טיבו, שאינו יכול להסתלק לעולם מן הגעגועים על מה שהיה לשעבר קנינו שלו! ובכן איפוא עלי לפעול ולעשות, אם כך ואם כך, אלא שהעסק הזה טורח גדול הוא – טורח גדול וקשה ביותר”.

בשעה מאוחרה בערב שלח מכתב אל הדירה שבטשלסיי ושאל בו את אירין אם היא נכונה לקבלו.

המאה הישנה, שראתה את פרח האינדיבידואליסמוס בעצם פריחתו ושיגשוגו הנפלא, היתה עטופה עננים צהובים הורי סערות־זוועה המתרגשות ובאות. שמועות מלחמה האדירו והעצימו ביותר את הרגשת ההמולה והשאון של רחובות לונדון בסוף עונת הפגרה של ימות הקיץ. דזשוליון, שלא היה מצוי בעיר לעתים קרובות, ראה ברחובות מין תנועה קדחתנית, שנתחוללה על ידי אותם האופנים והמרכבות המהלכים מעצמם, שהיו שנואים עליו מבחינה אסתּיטית. הוא מנה את העגלות הללו מתוך מרכבתו שלו ומצא שמנינן הוא אחד כנגד עשרים.

“אשתקד היה מנינן אחד כנגד שלושים”, היה מהרהר בלבו; “נמצא שהן בנות־קיום. ומתוך כך יגדל רעש הגלגלים וירבה הסרחון” – שכן היה אחד מאותם הליבראלים יקרי המציאות, המתנגדים לכל דבר חדש הלובש צורה של ממש. והוא ציווה לרכב שלו למהר ולהריץ את המרכבה אל הנהר, מחוץ לתחום הרעש של העוברים והשבים; נפשו נכספה לראות את מי הנהר מבעד למחיצה הנעימה של עצי הערמונים. כשהגיע אל קבוצת־הבתים הקטנה הנמצאת בריחוק של חמישים יארדים משפת הנהר, ציווה לרכב להמתין לו והוא נפנה ועלה אל הדיוטה הראשונה.

“הן, הגברת הירון הריהי בבית!”

מיד לכניסתו הכיר את רישומה של ההכנסה הקבועה עם כל היותה קטנה ביותר, שכן נזכר בדלות המגוהצה ששלטה בדירה קטנה זו לפני שמונה שנים, בשעה שבא לכאן לבשר את אירין את בשורת אשרה. עכשיו היה כל חפץ שבכאן חדש, נאה וריח של פרחים היה נודף ממנו. הגוון העיקרי שבלט כאן לעין היה גוון־הכסף עם משהו של שחוֹר ועין הזהב. “הריהי אשה בעלת טעם משובח”, הירהר בלבו. הזמן לא שינה הרבה את דזשוליון, שכן היה אדם מן הפורסייטים. אבל על אירין עבר הזמן בלי לנגוע בה אף נגיעה כל שהיא – או אפשר שכך נדמה לו. כשעמדה לפניו לבושה שמלת־קטיפה עקודה שצבעה כצבע החפרפרת, ועיניה רכות ושערותיה כעין זהב עמום וידה פשוטה לקראתו והיא מחייכת, נראתה לו צעירה ורעננה כמו שהיתה, כאילו לא נוסף אף יום אחד על ימי חייה.

“אולי תואיל לשבת?”

אפשר שמימיו לא ישב על כסא מתוך מבוכה גדולה מזו שהתרגשה עליו באותה שעה.

“מראיך לא נשתנה שינוי כל שהוא”, אמר אליה.

“ואתה, הקוזין שלי דזשוליון, הנך נראה צעיר מכפי שהיית”.

דזשוליון העביר את ידיו על שערותיו העבותות, שהיו לו לתנחומים וענה ואמר:

“הריני זקן, אלא שאיני מרגיש בזה. זוהי המעלה היתירה של אומנות הציור, שהיא משמרת את צעירותו של אדם. טיציאן חי תשעים ותשע שנים ולא מת אלא בדבר. יודעת את, שבשעה שראיתיך בפעם הראשונה, נזכרתי באחת מתמונותיו שלו”.

“והיכן ראיתני בפעם הראשונה!”

“בגן הבוטאני”.

“ואיך הכרתני, מאחר שלא ראית אותי קודם לכן?”

“על פי אדם אחד, שניגש אליך”. הוא הביט אליה הבטה תקיפה, אבל פניה לא נשתנו והיא אמרה במנוחה:

“הן, הדבר היה לפני עידן ועידנים”.

“מה הסגולה שבידך, אירין, לשמירת הנעורים?”

“בני אדם שאינם חיים, משתמרים יפה”.

המ! אכן דבר מר אמרה! בני אדם שאינם חיים! אלא שדבר זה שימש לו פתחון־פה והוא השתמש בו. “וכי הנך זוכרת הקוזין שלי סומס?”

הוא ראה את החיוך הקל, שניצנץ על שפתיה לשמע השאלה המשונה הזאת, והוסיף ואמר: “הוא ביקרני שלשום. הוא מבקש גירושין. ואַת?”

“אני?” ראה בחרדה. “לאחר שתים־עשרה שנה? כבר מאוחר קצת. וכי אין קושי בדבר?”

"דזשוליון הציץ בפניה כֵיוָן. “לא יהא שום קושי”, ענה ואמר, “אם אך…”

“אם אך יש לי עכשיו מאהב. אבל מאז לא אהבתי איש ולא היה לי שום מאהב”.

מה הרגשות שעברו בלבו לשמע הדברים הפשוטים והתמימים הללו? רווחה, הפתעה, חמלה? וֶונוס שהתה שתים־עשרה שנה בלי היות לה מאהב!

“ואף על פי כן”, ענה ואמר, “סבור אני, שגם אַת היית נותנת הרבה כדי להיות בת־חורין”.

“איני יודעת. מה בצע לי עכשיו בחירות זו?”

“ואם שוב תדבק נפשך באיש?”

“אז אהבנו!”

נדמה לו, שמתוך התשובה הפשוטה הזאת הריהו שומע את כל הפילוסופיה של אדם, שכל באי עולם הפכו לו עורף.

“טוב איפוא” אפשר שאת מבקשת שאגיד לו דבר בשמך?"

“אנא הגידה לו רק את זאת, שאני מצטערת מאוד שאיננו חפשי. פעם אחת היתה לו ההזדמנות לכך. אינני יודעת משום מה לא השתמש בה בשעתה”.

“משם שהוא מבני הפורסייטים; עליך לדעת, שלעולם אין אנו נפרדים מדבר אלא בשעה שאנו מבקשים דבר אחר במקומו; ואפילו אז, לא תמיד אנו נפרדים ממנו”.

אירין חייכה. “הגם אתה נוהג כך, הקוזין שלי דזשוליון? – כסבורה אני, שדרכך לא כך היא”.

“אמנם צדקת, וסיבת הדבר היא משום שהנני מעין בן־תערובת – לא פורסייטי גמור. איני גורע מעולם חצאי־סנטים מן הטשקים שלי, אני מצרפם לחשבון”, אמר דזשוליון מתוך מבוכה קלה.

“ומה הדבר אשר סומס מבקש עכשיו תמורתי אני?”

“איני יודע, אולי ילדים”.

היא שתקה שעה קלה וכבשה את עיניה בקרקע.

“הן”, מילמלה; “אכן קשה המצב. הייתי מסייעת בידו להיעשות חפשי, אילו יכולתי לעשות זאת”.

דזשוליון נעץ את עיניו במגבעתו; מבוכתו גדלה במהירות, וכיוצא בזה עצמו ורבו גם רגשי ההערצה, ההשתוממות והחמלה שלו. היא היתה כל כך נעימה וכל כך בודדה, וכל הענין היה כל כך חמור ומסובך.

“טוב איפוא”, ענה ואמר, “עלי לדבר עם סומס. אם אוכל להועיל לך בדבר מן הדברים, אהיה מוכן תמיד להידרש לפקודתך. עליך לראות אותי כממלא־מקום עלוב של אבא. על כל פנים אודיעך את תוצאות המשא והמתן שלי עם סומס. אפשר שהוא יקבל את הכל על עצמו”.

היא נדה בראשה.

“תן דעתך לדבר, שעליו לאבד הרבה, ואני אין לי מה לאבד. הריני חפצה שיהיה חפשי, אלא שאיני יודעת מה אוכל לעשות”.

“גם אני איני יודע ברגע זה”, אמר דזשוליון ונפטר ממנה מיד.

הוא יצא החוצה וישב במרכבתו. השעה שעת שלוש וחצי! סומס וודאי נמצא עדיין בלשכת־הסופרים שלו.

“סע אל רחוב פאוּלטרי!” קרא אל הרכב. לפני בית הפארלאמנט הכריזו מוכרי העתונים בקולי קולות “מצב חמור בטראנסוואל!” ואולם הקריאות הללו לא הסעירו כמעט את רוחו משום שהיה כולו מובלע בהירהוריו על האשה הנאה הזאת, על מבטיה הרכים והקודרים ועל אודות דבריה “מאז לא אהבתי איש ולא היה לי שום מאהב”. ריבונו של עולם, מה עושה אשה שכמותה בחייה הגדורים ומסוייגים ככה? גלמודה, חסרת־מגן ויד כל גבר בה, או – לאמתו של דבר, – כל גבר מוכן לשלוח בה יד ולכבשה, לכשיראה רמז כל שהוא לכך! בדרך כזאת הריהי חיה שנה אחר שנה!

המלה “פאולטרי” שעל גבי קרן הזוית של הרחוב החזירה אותו אל המציאות.

השם “פורסייט, בּסטארד ופורסייט”, שהיה כתוב באותיות שחורות על גבי טבלה אפורה, עורר בקרבו מין אימוץ כוח והוא עלה על מדרגת־האבנים. “חברה מעופשה ורקובה!” מילמל בינו לבין עצמו. “אבל אי אפשר לנו להתקיים בלעדיה!”

“דבר לי אל מיסטר סומס פורסייט”, אמר אל הנער שפתח לו את הדלת.

“ומה שם אדוני?”

“מיסטר דזשוליון פורסייט”.

הנער הציץ בו בסקרנות, שכן מימיו לא ראה פורסייט בעל־זקן. ומיד נעלם.

הקונטורה של “פורסייט, בּסטארד ופורסייט” בלעה לאט לאט את הקונטורה של “טוּטינג ובאוּלס” ותפסה עכשיו את כל הדיוטה הראשונה. הפירמה לא כלל עכשיו אלא את סומס ומספר של שמשים וסופרים.

הסתלקותו הגמורה של דזשמס, שאירעה לפני שש שנים, גרמה לעסק שיהא מתפתח והולך במהירות, ואולם הצלחת הפירמה גדלה ביותר לאחר שפרש ממנה גם בסטארד. אמרו עליו, שהמשפט הממושך של “פרייאר כנגד פורסייט” דילדל כל כך את בריאותו, שהלך ונעשה בלתי מוכשר להיות להועיל לקליאנטים שלו. סומס, שהיה תופס את העובדות תפיסה צלולה ובריאה, לא היה מיצר על כך כל עיקר; היפוכו של דבר, הוא הבחין זה כמה, שההשגחה זיכתה אותו על ידי כך במתנה של מאתים לירות לשנה לאורך ימים – ולמה יהא מיצר?

כשדזשוליון נכנס אצל בן דודו היה הלז עסוק בעריכת רשימה של שטרי המלוה הממלכתית, אשר מסיבת השמועות של מלחמה אמר לייעץ לחברות, שהוא מנהל את עסקיהן, להוציאן מיד אל השוק קודם שחברות אחרות תעשינה גם הן כזאת. הוא נפנה לאחוריו והעיף מבט מן הצד ואמר:

“השלום? המתן אך רגע אחד. הואל־נא לשבת”, והוא הכניס ברשימה שלושה מספרים והניח עליהם סרגל כדי לציין בכך את המקום שעמד שם, ופנה אל דזשוליון כשהוא נושך את קצה אצבעו השטוחה.

“מה בפיך?” פתח ושאל.

“דיברתי עמה”.

“וסוף דבר?”

“היא נשארה נאמנה לזכרו”.

לאחר שאמר דזשוליון את הדברים האלה, התבייש. דמימות צהבהבה־כהה עלתה בפני בן דודו. מה ראה להקניט את החיה העלובה הזאת? – “רציתי להגיד לך שהיא מצטערת הרבה, שאינך חפשי לנפשך. שתים־עשרה שנה הרי הן זמן ארוך ביותר. אתה יודע את החוק יפה ממני וגלוי וידוע לפניך מה הטובה שתוכל להפיק ממנו לעצמך”. סומס השמיע נהמה חרישית משונה ושניהם שתקו במשך רגע אחד. “הריהו כדונג!” הירהר דזשוליון בלבו כשהוא מסתכל בפנים הסתומים הללו, שהאדמימות שלהם נתעלמה חיש מהר. “הוא לא יגלה לי לעולם אף ברמיזה קלה מה המחשבות שבלבו או מה הוא מתכוון לעשות. הריהו כדונג!” והוא כונן את מבטו אל תכנית של עיר פורחת “בייסטריט אוֹן סי” שמה, שהיתה תלויה על הקיר על כל פרשת הצלחתה לעתיד לבוא, לתועלת הקליאנטים של הפירמה הלהוטים אחר רכוש וקנין. ומחשבה משונה ניצנצה פתאום במוחו: “לא אתמה כל עיקר אם אקבל ממנו חשבון של תשלומים כגון זה: בעד הקבלה שקיבלתי את מיסטר דזשוליון פורסייט בעינין הגירושין שלי, בעד שמיעת ההרצאה, שהרצה לפני את פרשת ביקורו אצל אשתי, ובעד העצה שהשאתי לו ללכת ולדבר עמה שוב פעם – בסך הכל ששה־עשר שילינגים ושמונה פּנסים”.

פתאום פתח ואמר סומס: “אי אפשר שיהא הדבר הולך ונמשך כך. הריני אומר לך, שאי אפשר שיהא הדבר הולך ונמשך כך”. עיניו שוטטו מצד אל צד כעיניה של חיה, המבקשת לה מוצא להימלט. “אכן באמת הריהו סובל יסורים”, הירהר דזשוליון בלבו, “אסור לי לשכוח זאת, ואף על פי שאיני אוהב אותו”.

“בוודאי”, אמר רכות, “אלא שהדבר תלוי בך. גבר יכול תמיד להתגבר על הקשיים שבענינים האלה, אם אך יקבל את הכל על עצמו”.

סומס פנה אליו בתנועה ואמר בקול שנדמה כאילו הוא בוקע ועולה ממעמקי נפשו:

“מפני מה עלי לסבול עוד יסורים קשים מאלה שסבלתי? מפני מה?”

דזשוליון משך את כתפיו. שכלו כפה אותו להסכים לדבריו, ואולם הרגש שבלבו התקומם כנגדו, אלא שלא ידע מדוע.

“אביך שלך”, הוסיף ואמר סומס, “הטה לה חסד – אך אלוהים יודע מדוע! והריני משער שגם אתה עושה כמותו, וכי לא כך הוא?”

והוא נעץ בפני דזשוליון מבט נוקב. “נדמה לי, שאין לו לאדם אלא לעשות עוול לחברו, ומיד הכל מחבבים אותו. מעולם לא ידעתי, מפני מה היו מגנים אותי ומטילים בי דופי. כל הימים הייתי מתנהג עמה יפה, מילאתי את כל מה ששאלה נפשה. נפשי חשקה בה והייתי זקוק לה”.

ושוב פעם הסכים שכלו של דזשוליון לדבריו, ושוב פעם פרץ והתקומם כנגדו הרגש שבלבו. “מה זאת?” אמר אל נפשו; “וודאי יש בי מידה רעה. אבל אם כך הוא, מוטב שאהיה רשע ואל אהיה צדיק”.

“סוף סוף”, אמר סומס מתוך חימה קודרת, “הרי היתה אשתי שלי”.

בו ברגע חלף ברק מחשבה במוחו של איש־שיחו: “עכשיו הדבר ברור! יש כאן ענין של קנין־בעלים! כולנו הנני בעלים לחפצים. אבל – לשמש בעלים ליצורי־אדם – היתכן?”

“עליך ליתן דעתך לעובדות”, אמר בקרירות־רוח, “או מוטב שאוֹמַר לחסרון של עובדות”.

סומס העיף בו שוב מבט חשדני חטוף.

“לחסרון של עובדות?” ענה ואמר. “אבל איני מובטח בזה כלל”.

“סלח לי”, השיב דזשוליון, “הרי הגדתי לך מה שאמרה, הדברים היו ברורים”.

“הנסיון שלי אינו מרשה לי להאמין אמונה שלימה בדבריה. הבה נראה מה יהיה”.

דזשוליון עמד ממקומו.

“היה שלום”, אמר בלשון קצרה.

“היה שלום”, החזיר לו סומס; ודזשוליון יצא החוצה כשהוא מתאמץ לעמוד על טיבו של המבט, שהעיף בו בן דודו ושהיה מקצתו חרד ומקצתו מאיים. הוא נסע אל התחנה וואטרלוֹ כולו נרגז ונרעש כאילו נפגע פגיעה מבחינה מוסרית; וכל זמן הנסיעה ברכבת היה מהרהר באירין השרויה גלמודה בדירתה שלה, ובסומס השרוי גלמוד בקונטורה שלו ובמועקה המשונה המדכאה את חיי שניהם עד כדי שיתוק. “בקולר!” אמר אל נפשו. “צאוורי שניהם נתונים בקולר – והרי צווארה שלה כל כך נאה הוא!”

 

פרק תשיעי: וֶול שׁוֹמֵעַ אֶת הָאֱמֶת    🔗

המידה של שמירת המדובר בינו ובין אחרים לא היתה עד עכשיו מן המידות המובהקות בחייו של וול דארטי, ולפיכך כשנמנע מלבוא לשני ראיונות ובא לראיון שלישי, היה תמה על המאורע האחרון הזה תמהון גדול בשעה שרכב לאטו העירה מרובין־היל לאחר טיול הרכיבה שלו עם הולי. בהיותה רכובה על סוסה הלבן ארך־הזנב היתה נאה מכפי שדימה אותה אתמול; בעברו דרך פרוורי לונדון בדמדומי הערב המעורפל של חודש אוקטובר נדמה לו שמגפיו שלו היו הדבר היחידי שהזהיר והתנוסס באותן שתי השעות שהיו מטיילים יחד. הוא הוציא מכיסו את שעון־הזהב שלו – שקיבל במתנה מאת דזשמס – אבל לא כדי לראות את השעה, אלא כדי להסתכל בחלקים מחלקי פניו שנשקפו לעיניו מתוך הצד הפנימי הנוצץ של הנרתיק הפתוח. באחת מגבותיו עלתה אבעבועה קטנה והיא הרגיזה את רוחו משום שהולי וודאי מצאה בזה פגם. קראם לא לקה מעולם באבעבועות. וכשנזכר בקראם, שוב עלה לנגד עיניו אותו המאורע שאירע בתיאטרון “פאנדימוֹניום”. היום לא נתעורר בקרבו אף חפץ כל שהוא לגלות לפני הולי את לבו ולספר לה על אביו. אביו היה חסר רגש של שירה, שנתעורר בקרבו בפעם הראשונה בתשע־עשרה שנות חייו. המחזה “ליברטי” עם צינתיה דארק, שהיתה מעין התגשמות מסתורית של חמדת קסם; התיאטרון “פאנדימוניום” עם אותה האשה שגילה לא היה ברור לו – כל זה נראה לו לוול כ“מסולק” וכלא היה לאחר ששהה בחברתה אותה הקוזינה החדשה שלו, הביישנית ושחורת־השיער, שנתוודע אליה זה עתה. היא היתה רוכבת נאה וזריזה ואך מפני הנימוס נתנה לו לרכוב בראש בשדרות הארוכות של ריטשמונד־פארק, אף על פי ששביליו היו נהירין לה יותר ממנו. כשהיה מהרהר בכל אותו הטיול, היה מיצר ביותר על עניות דבריו בשיחתו עמה. הוא חש, אשר אילו באה שוב ההזדמנות לידו היה “מפליא לדבר דברים נאים”, והמחשבה שעליו לחזור אל ליטלהמפטוֹן ובשנים־עשר עליו ללכת אל אוכספורד – ל“בחינה הארורה” – בלי שום סיכוי לשוב לראותה לפני יציאתו מן העיר, מחשבה זו השרתה על רוחו אפלה גדולה וקודרת מאפלת הערב שמישמשה ובאה. אבל הוא יכתוב לה מכתבים והיא הבטיחה לו להחזיר לו תשובה. ולא עוד אלא שאפשר שתבוא לאוכספורד כדי לבקר את אחיה. מחשבה זו היתה לו כעין ברק הכוכב הראשון, שניצנץ בשמים בשעה שרכב ובא אל אורוות סוסי־השכירה של פדוויק אשר בסלוֹן סקווייר. הוא ירד מעל סוסו והתמודד בהנאה, שכן עבר ברכיבה כעשרים וחמישה מילין. הוא אמר לפדוויק הצעיר “רשום את הסוס על חשבוני”. ונפטר והלך כשברכיו מפושקות מעט וכשהוא מקיש בקנה הקצר שלו במגפיו. “אין לי חשק כל שהוא לצאת הערב מן הבית”, הירהר בלבו. “הריני תאב לדעת אם אמא תכבדני בערב האחרון הזה ביין־תוסס!” מתוך לגימה של יין תוסס ומתוך התמכרות לזכרונות נוח יהיה לבלות ערב אחד בבית.

לאחר שהתרחץ יפה באמבטי, ירד מטה וראה והנה אמו לבושה שמלת ערבית חשופת־צואר, אבל למורת רוחו הרבה מצא בחברתה את דוד סומס. כשנכנס אל החדר, הפסיקו את השיחה שביניהם; ואולם מיד לאחר זה ענה דודו ואמר:

“מוטב שנגיד לו את הדבר”.

לשמע המלים האלה, אשר בוודאי היה בהן מן המכוון כלפי אביו, העלה וול קודם כל על דעתו את זכר הולי. וכי אירע דבר רע?

אמו התחילה לדבר. “אביך”, פתחה ואמרה בקולה הבטוח ובחשיבות כדרכה, כשהיא מושכת במבוכה באצבעותיהם בקטע של דִיבָג ירקרק, “אביך, בני יקירי, – איננו בניו־מרקיט, הוא נמצא בדרך אל אמריקה הדרומית. הוא – הוא עזב אותנו!”

וול הביט אליה ואחר הציץ בפני סומס. אביו עזב אותם! וכי היה מצטער על כך? וכי אהב את אביו? נדמה לו, שאין הוא יודע זאת בעצמו. ופתאום – כאילו עלה באפו ריח של גארדיניוֹת ושל סיגארות – נלחץ לבו בקרבו והוא נעשה עצוב ומיצר. אביו של אדם הריהו אביו שלו ואי אפשר לו להסתלק ממנו בדרך זו – אין זה המנהג! והרי לא תמיד היה אותו ה“הולל”, כפי שנגלה לעיניו בפאנדימוֹניוּם. על לבו עלו זכרונות נעימים על אודות חייטים וסוסים, על תשורות שהיה שולח לו כשלמד בבית־הספר ועל מתנות שהיה נותן לו בנדיבות לב, כשהשעה היתה משחקת לו.

“אבל מדוע?” פתח ואמר, ואולם מיד היה מיצר ששאל שאלה זו. מראה פניה של אמו הביע רוגז ומבוכה, והוא עמד וקרא:

“רב לך אמא, אל תגידי לי כלום! אבל מה יהא סופו של דבר?”

“חוששתי אני, וול, שסופו של דבר יהיה גירושין”.

וול השמיע נהמה חרישית משונה והביט הבטה מהירה אל דודו – אל אותו הדוד, אשר מילדותו הרגילוהו לראות אותו כמגן ומבטח מפני אביו ואפילו מפני דמו של דארטי שניגר בעורקיו. הפנים צרי־הלחיים נראו כרועדים והדבר הזה החריד אותו.

“אבל הן הדבר לא יהא נעשה בפרהסיא, האין זאת?”

ולנגד עיניו ניצבו הפרטים המאוסים של כמה וכמה משפטי־גירושין, שקרא בצמא בעתונים.

“וכי אי אפשר לעשות זאת באיזו דרך שהיא בצנעה? הרי הדבר מגונה – לאמא – ולכולנו”.

“היה מובטח, שהכל יהא נעשה שלא בגלוי עד כמה שאפשר”.

" טוב הדבר – אבל מה צורך בכל זה? הרי אמא שוב לא תינשא לאיש".

הוא ואחיותיו ושמותיהם יהיו נתונים לחרפה בעיני חבריו לבית הספר, בעיני קראם, בעיני הסטודנטים שבאוכספורד – ובעיני הולי! אכן נורא הדבר ואין הדעת סובלתו! ומה ירוויחו בכך?

“וכי אומרת את להינשא, אמא?” שאל קשה.

לאחר שזה שהיא אהבה אותו יותר מכל אשר על פני האדמה העמיד אותה בבירור על רגשותיה, קמה וויניפרד מעל כורסת־האֶמפּיר, שהיא ישבה עליה. היא ראתה היטב, שבנה יתקומם לה כל זמן שלא יגידו לו את הכל; אבל היך תוכל להגיד לו את הדבר? והיא הוסיפה לצבוט את הדיבג הירוק ונתנה את עיניה בסומס. גם וול לטש אליו את עיניו. הרי דבר של וודאי הוא שאדם כמותו, המשמש התגשמות של הנימוס ושל חוש הקנין, לא יאבה להמיט קלון כזה על אחותו של עצמו!

סומס העביר לאט סכין־לנייר קטנה ומגולפה על פני הטבלה החלקה של שולחן משובץ, ובלי להביט אל בן אחותו פתח ואמר:

“אי אתה יודע את כל אשר נשאה וסבלה אמך במשך עשרים השנים האלה. דע לך, וול, שמה שאירע עכשיו אינו אלא הטיפה האחרונה בכוס התמרורים”. והוא צידד והביט אל וויניפרד והוסיף ואמר:

“האגיד לו?”

וויניפרד שתקה. אם לא יגידו לו, הרי יהיה כנגדה! אבל מה נורא לבן לשמוע דברים כאלה על אביו! היא קפצה את שפתיה ונענעה בראשה.

סומס דיבר בחטיפה ובקול שווה:

“הוא היה תמיד למשא ולעול כבד על צווארה של אמך. היא היתה משלמת וחוזרת ומשלמת את חובותיו; לעתים קרובות היה שיכור והעליב אותה ואיים עליה; ועכשיו ברח לבואינוס־איירס עם רקדנית אחת”. וכאילו חשש, שמא לא יעשו הדברים האלה על הנער רושם מספיק כל צרכו, הוסיף ואמר במהירות:

" הוא לקח את המרגליות של אמך על מנת לתתן במתנה לאשה זו".

ידו של וול רעדה! למראה הסימן הזה של ייסורי נפש קראה וויניפרד ואמרה:

“דייך, סומס – חדל!”

באותה שעה היה הדארטי והפורסייטי מתנצחים זה עם זה בנפש הנער. לגבי חובות, שיכרות ורקדניות היה נוטה חיבה ידועה, אבל המעשה במרגליות – לאו! דבר זה היה יתר על המידה! ופתאום חש בידה של אמו שלחצה את ידו שלו.

“הנך רואה איפוא”, שמע את קולו של סומס מדבר אליו, “שאין אנו יכולים להניח שהכל יחזור שוב פעם לכמות שהיה. לכל גבול; עלינו לנַגֵד את הברזל בעודנו רותח”.

וול חלץ את ידו מיד אמו.

אבל – הן את המעשה במרגליות – לא תפרסם ברבים! לא אוכל נשוא זאת. – לא אוכל בשום פנים!"

וויניפרד קראה:

“לא לא, וול – לא! המעשה לא סופר לך אלא כדי שתיווכח לדעת, שאביך הריהו אדם שאין לעמוד בו!” ודודו נענע בראשו. עתו של וול נתקררה קצת והוא הוציא סיגאריטה. אביו הוא הוא שקנה לו את נרתיק־הסיגאריטות הדק והקמור הזה. אהה! פורענות זו קשה מנשוא – והיא התרגשה עליו בו בזמן שעליו ללכת לאוכספורד!

“כלום אי אפשר להגן על האם בדרך אחרת?” ענה ואמר. “הנני לשמור עליה. ואותו המעשה אפשר לעשות לאחר זמן, אם באמת יש צורך בו”.

חיוך מר עבר על שפתי סומס.

“אי אתה יודע מה אתה סח; בענינים שכאלה אין לך רע מן הדיחוי”.

“משום מה?”

“הריני אומר לך נער, שאין דבר רע מזה. הריני יודע זאת מפי הנסיון”.

קולו היה מלא רוגז. וול הציץ בו בעינים פקוחות לרווחה, שכן מימיו לא ראה את דודו מביע רגש כל שהוא. הו! עכשיו הריהו נזכר – היה היתה לו דודה ושמה אירין, ואירע מאורע שהעלימו ממנו; הוא שמע עליה פעם אחת מפי אביו דיבור שאינו ניתן לחזור עליו.

“אין את נפשי לדבר באביך סרה”, הוסיף ואמר סומס בפנים נזעמים, “אלא שאני מכיר אותו יפה והנני מובטח, שעוד טרם תעבור שנה ושוב יהיה תלוי בצווארה של אמך. ואתה הגע בעצמך מה יהא טיבה של צרה זו בשבילה ובשביל כולכם, לאחר שאירע מה שאירע. אין תקנה אחרת אלא לגזור את הקשר לשנים”.

הדברים האלה עשו רושם על וול על כרחו, וכשהסתכל בפני אמו הבין אולי בפעם הראשונה בימי חייו, שהרגשות שלו לא תמיד עיקר הם ואי אפשר להם להכריע בכל מקום.

“טוב הדבר, אמא”, ענה ואמר; “אנו נהיה לך לעזר. אלא שהייתי רוצה לדעת אימתי יהיה הדבר. הרי יודעת את שזהו 'זמן’־הלימודים הראשון שלי. לא הייתי רוצה להיות בריחוק מקום בשעה שיתרחש אותו הדבר”.

“אהה, נערי היקר!” לחשה וויניפרד, “אכן משא כבד הוטל עליך”.

מתוך ההרגל הישן שבידה הביעה בלשון נוחה זו את היגון שבנפשה, שהכרת פניה הוכיחה עליו. “ואימתי יהיה הדבר, סומס?”

“קשה להגיד – בעוד כמה חדשים. מתחילה עלינו לתבוע בבית דין החזרת הנשואין ליושנה”.

“השד יודע מה טיבו של דבר זה”, הירהר וול בלבו. “אין בהמות גסות וחסרות בינה כעורכי הדין הללו! בעוד כמה חדשים! אבל דבר אחד ברי בידי עכשיו: לא אסעד היום את סעודת־הערב בבית!”

“לצערי הגדול, אמא, עלי ללכת עכשיו לסעודה שנקראתי לה”.

אף על פי שאותו הערב היה הערב האחרון שלפני יציאתו למקום תלמודו, בכל זאת נענעה לו וויניפרד בראשה כמעט מתוך החזקת טובה; שניהם חשו, שהפליגו בהבעת רגשותיהם הפלגה רבה למדי.

וול יצא אל מרחב־הדרור המעורפל של גרין־סטריט וכולו זועף ומדוכדך. ורק לאחר שהגיע אל פיקאדילי עמד על הדבר שאין בכיסו אלא שמונה־עשר פנס. בסכום כזה אי אפשר היה להשיג סעודת־ערב והוא היה רעב ביותר. הוא נשא את עיניו בגעגועים אל חלונותיו של איזֵאוּם־קלוב, ששם היה סועד לעתים קרובות סעודה מצויינה עם אביו. אהה למרגליות הללו! אי־אפשר היה לו להסיח מהן את דעתו! אבל כל מה שהיה מוסיף לנקר ולחטט במחשבותיו בענין זה וכל מה שהיה מוסיף להלך, כן נעשה רעב ביותר. מאחר שלא רצה לחזור הביתה, לא היו לפניו אלא שתי דרכים: אם ללכת אל בית זקנו אשר בפארק־ליין, או אל בית טימותי אשר בייזווֹטר־רוֹד. איזו משתי הרעות הללו הריהי קטנה מחברתה? אצל זקנו וודאי ישיג סעודה מעולה ביותר, אבל בבית טימותי אין סעודה נאה אלא בשעה שאתה מוזמן לשם. ובכן החליט ללכת אל פארק־ליין, אלא שלידי החלטה זו בא גם מתוך המחשבה, שאי אפשר לו לצאת לאוכספורד בלי לתת לזקנו את ההזדמנות לשלשל משהו לידו. אם יעשה כך, הרי נאה יהיה הדבר לשני הצדדים כאחד. אמנם הדבר יוודע לאמו, שהוא היה שם והענין הזה וודאי יהיה תמוה בעיניה, אבל מה לעשות. הוא צילצל בפעמון.

“הלו, ווֹרמסון אפשר שאמצא משהו לאכול? מה דעתך?”

“הם נכנסו זה עתה לסעודה, מאסטר וול. מיסטר פורסייט ישמח מאוד לראותך. שמעתיו אומר היום עם פת שחרית שאין הוא רואה אותך אף פעם”.

וול גיחך ואמר:

“ובכן איפוא הנני, שחט עגל מרבק והגישה לפנינו יין תוסס”.

וורמסון העלה חיוך קל על שפתיו – בעיניו היה וול בכור־שטן צעיר.

“הנני לשאול את הגברת פורסייט, מאסטר וול”.

“הלא פי המדבר אליך”, רטן וול כשהוא פושט את מעילו, “הוה יודע ששוב איני תלמיד בית־הספר”.

וורמסון, שלא היה חסר את רוח הליצנות, פתח את הדלת שאצל הקולב וקרא:

“מיסטר וואלרוּס, גברתי הנדיבה!”

“ימח שמו!” הירהר וול בלבו כשנכנס אל החדר.

חיבוק של אהבה וקריאה “שלום לך, וול!” מצד אמילי ואמירה בקול רועד: “ובכן סוף סוף באת!” מצד דזשמס החזירו לו את רגש החשיבות שלו.

“מפני מה לא הודעתנו על ביאתך? אין לנו היום אלאל גב־איל בלבד. הבא יין שאמפאני, וורמסון”, אמרה אמילי. והם נכנסו אל חדר־האוכל.

דזשמס הסב אל הקצה של שולחן־האוכל הגדול, שנתקצר עכשיו תכלית הקיצור ואשר כל כך הרבה רגלים כבודות היו פשוטות תחתיו לשעבר; אמילי הסבה אל קצהו השני וול ישב ביניהם באמצע. רוחו של הנער הרגישה באותה שעה בבדידות שאבותיו הזקנים שרויים בה עכשיו, לאחר שכל ארבעת בניהם יצאום והם נשארו לבדם בבית.

“הריני מקווה, שיעלו עשבים בלחיי קודם שאזקין כסבא שלי”, הירהר בלבו. “אי לו לזקן עלוב שכמותו, הריהו דק כמוט!” ועד שזקנו וֹורמסון היו מתווכחים זה עם זה על עסקי סוכר בתוך המרק השפיל את קולו ואמר לאמילי:

“אכן פורענות גדולה ניתכה על ביתנו, זקנתי. כסבור אני שאת יודעת את הנעשה שם”.

“הן, מחמדי”.

“דודי סומס היה שם. הגידי לי, כלום אי אפשר לעשות דבר כדי לעכב את הגירושין? מפני מה הוא עומד על דעתו ודורש דווקא גירושין?”

“הס, יקירי!” לחשה אמילי; “אנו מעלימים את הדבר מזקנך”.

והנה נשמע קולו של דזשמס מן הקצה השני.

“מה הדבר? על מה אתם מדברים?”

“על בית תלמודו של וול”, החזירה אמילי. “גם פאריזר הצעיר למד שם; וודאי אתה זוכר אותו, דזשמס – הרי לאחר זמן הוא פוצץ כמעט את הבאנק של מונטה קארלו”.

דזשמס מילמל שאינו ידוע כלום – וול חייב להשגיח שם על עצמו, ואם לאו, סופו שיצא לתרבות רעה. והוא הביט אל נכדו הבטה זעומה, שהיה בה משל אהבה.

“איני מתיירא אלא מפני דבר אחד”, אמר וול כשעיניו כבושות בקערה שלפניו, “היינו, שלא אבוא לידי דוחק־ממון”.

הוא ידע ידיעה אינסטינקטיבית, שהפחד שמא יבואו נכדיו לידי עוני היה הצד החלש שבטבעו של זקנו.

“טוב איפוא”, אמר דזשמס כשהמרק שבכף שלו מטפטף ועובר, “אתה מקבל תמיכה הגונה, אלא שעליך להשתדל להסתפק בה”.

“בוודאי”, מילמל וול, אם תהי המספיקה כל צרכה. ומה מידתה, זקני?"

“שלוש מאות וחמישים; הרי זה סכום גדול יותר מדי. אני בהיותי עלם בן גילך לא היה לי כלום”.

וול נאנח. הוא היה מקווה לארבע מאות, והיה חושש שמא לא יקבל אלא שלוש מאות. “איני יודע כמה מקבל הקוזין הצעיר שלך”, אמר דזשמס; “הרי גם הוא לומד שם. אביו אדם עשיר הוא”.

“וכי אינך עשיר גם אתה?” שאל וואל עזות.

“אני?” החזיר דזשמס מתוך התרגשות. "הרי אני מטופל בהוצאות מרובות כל כך. אביך – – " והוא נשתתק.

“הקוזין דזשוליון יש לו אחוזה נאה מאוד. הייתי שם עם דודי סומס – יש לו אורוות משובחות”.

“אהה!” מילמל דזשמס. “אותו הבית – אכן ידעתי מה תהא אחריתו של דבר!” והוא השתקע בהירהורים קודרים ועיניו כבושות בעצמות של דג שעל פינכתו. הטראגדיה של בנו והפירוד הגדול שהיא חוללה במשפחת פורסייט, עדיין היה בהם כוח למשוך אותו לתוך מערבלה של ספקות וחששות. וול, שהיה משתוקק ביותר לדבר על אודות רובין היל, משום שרובין היל פירושו הולי, פנה אל אמילי ואמר:

“וכי זה הוא אותו הבית, שנבנה בשביל דודי סומס?” וכיון שהיא נענעה בראשה, הוסיף ואמר: “אנא ספרי לי את הדבר, סבתא. מה היה סופה של הדודה אירין? וכי עדיין חיה היא? הוא נראה הערב מרוגז ונסער ביותר בשל דבר־מה”.

אמילי הניחה את אצבעה על שפתיה, ואולם אזנו של דזשמס צדה את השם אירין.

“מה הדבר?” ענה ואמר כשהוא מחזיק נתח של צלי־איל סמוך לשפתיו. “מי ראה אותה? אכן ידעתי, שעדיין עתידים אנו לשמוע דברים בענין זה”.

“רב לך, דזשמס”, אמרה אמילי, “אכול את סעודתך. איש לא ראה את איש, ואין כלום.”

דזשמס הניח את המזלג שבידו.

" כך טיבך“, ענה ואמר. אפילו אם אמות לעיניך, לא תגידי לי דבר. וכי סומס מבקש להתגרש?”

“דברי הבאי”, השיבה אמילי בתקיפות שאין משלה; “סומס הריהו פיקח יותר מדי”.

דזשמס אחז בזקן־הלחיים הארוך והלבן שלו בסמוך לצווארו, שלא היה אלא עור ועצמות.

"היא – היא היתה תמיד – – " ומתוך הדברים הסתומים הללו נסתיימה השיחה, משום שווֹרמסוֹן חזר ונכנס באותה שעה בחדר. ואולם לאחר זמן, לאחר שנסתיימה פרשת צלי־האיל ועל השולחן הועלו מיני מתיקה ופרפראות וּוול קיבל מאת זקנו שיק על עשרים לירות ונשיקה מנשיקות פיו – נשיקה שאין משלה בעולם, שניתנה מתוך פתאומיות חרדה, כאילו לא עמד המנשק בפני חולשה שתקפה עליו – חזר וול אל הענין הזה שוב פעם כשעמד עם זקנתו בתוך האולם.

“הגידי לי, זקנתי, מה טיבו של הדוד סומס? מפני מה הוא מעמיד כל כך על דעתו שאמא תתגרש?”

“דודך סומס”, אמרה אמילי מתוך החלטוּת מופרזה, “הריהו עורך־דין, נערי היקר. וודאי הוא מבין את הענין הבנה מעולה”.

“האומנם?”, מילמל וול. “אבל מה היה סופה של הדודה אירין? הריני נזכר, שמראיה היה נאה ביותר”.

“היא” – אמרה אמילי, – התנהגה שלא כהוגן. מוטב שלא נדבר בענין זה".

“אבל איני רוצה שהעינינים שלנו יהיו ידועים לכל אנשי אוכספורד”, קרא וול; “הרעיון הזה נורא הוא! מפני מה אי אפשר לעצור את אבי, בלי להביא לידי פירסום?”

אמילי נאנחה. בשל הנטייה היתירה שלה להיות מעורבה עם הבריות היתה שרויה תמיד בתוך אטמוספירה שהגירושין היו משמשים בה ענין רגיל – שהרי כמה וכמה מאותם שהיו מצויים בביתה ופשטו את רגליהם תחת שולחנה הגיעו על ידי הגירושין לידי פירסום. אבל כיון שהדבר נגע במשפחתה של עצמה היתה נפשה סולדת בו כנפשם של בני אדם אחרים. ואולם היא היתה מעשית במידה יתירה ואשה אמיצת־לב ולא היתה רודפת מימיה אחר צל, אלא ביקשה תמיד דבר של ממש.

“אמך, וול”, ענתה ואמרה, “תהיה יותר מאושרה לכשתהיה בת־חורין גמורה. היה שלום, נערי היקר; ואל תלבש באוכספורד חזיות מבהיקות המנקרות את העינים, שכן שוב אין מן המנהג עכשיו, והרי לך מתנה קטנה”.

והוא נפטר ויצא אל פארק־ליין ובידו עוד שטר אחד בן חמש לירות ובלבו מעט חמימות, כי הוא אהב את זקנתו. רוח פיזרה את הערפל, עלי הסתיו היו מרשרשים והכוכבים הזהירו במרום. כיון שהיה בכיסו כל אותו הממון קפץ עליו יצרו “ליהנות מן החיים”, אבל לאחר שעבר כמאה פסיעות אל עבר פיקאדילי, ניצנצו לנגד עיניו פניה הביישניות של הולי עם עיניה המפיקות כובד ראש וקורטוב של מרי, ודומה היה כאילו שוב חלף רטט בידו מלחיצת ידה החמה הנעולה נעל־יד, “לאו, ילך כל זה לאבדון!” הירהר בלבו, “הריני הולך הביתה!”

 

פרק עשירי: סוֹמְס צוֹפֶה עֲתִידוֹת    🔗

העונה כבר היתה מאוחרה יותר מדי בשביל השיוט על פני הנהר, אבל האויר היה נעים ודומה היה כאילו מתחת לעלים המצהיבים של האילנות עדיין שוהה הקיץ ואינו רוצה להסתלק. באותו הבוקר של היום הראשון הציץ סומס כמה פעמים אל מזג האויר מן הגן שלו שעל שפת הנהר אשר בקרבת מפלדורהם. הוא קישט בעצם ידיו את הסירה שלו בפרחים והתקין את כל הדרוש כדי לשוט אתם לאחר סעודת הבוקר על פני הנהר. כשריפד את ספסלי הסירה בכרים סיניים, היה תוהה ולא ידע בבירור אם הוא מבקש שאנט תארח עמו לבדו ואם אין. הן היא היתה חמודה כל כך – וכלום יכול היה להיות בטוח בעצמו שלא יוציא מפיו דברים שאין להשיבם, שיפרצו את גדר הפיקחות והזהירות שלו? השושנים שעל גבי המרפסת היו עדיין פורחות והמשוכות היו ירוקות ורעננות וכמעט שלא ניכר כאן אף משהו מן הבלייה של הסתיו שיש בה כדי להכניס צינה בלבו של אדם; ואף על פי כן היה מרוגז־עצבים, חרד ומפקפק פיקפוק משונה, שמא יקצר כוחו להלך בדרך הנכונה והרצויה לו. ביקור זה היה מכוון להפעיל על ידו רושם על אנט ועל אמה ולהקנות להם מושג על רוב עשרו, כדי שתהיינה מוכנות לכך לקבל בכבוד הראוי הצעה, אשר אולי יהיה רצון מלפניו להציע לפניהן לאחר זמן. הוא התלבש יפה מתוך הקפדה יתירה והשתדל שלא להיות נראה לא צעיר ביותר ולא זקן ביותר, והיה שמח הרבה ששערו עדיין מעובה ורך ולא זרקה בו שיבה. שלוש פעמים עלה אל אולם התמונות שלו. אם יש להן הבנה כל שהיא בענינים הללו, וודאי תכרנה מיד שאוסף־התמונות שלו שווה לכל הפחות שלושים אלף לירות. הוא בדק בדיקה מעולה גם את חדר־המשכב הנאה שלו, המכוון כלפי הנהר, אשר שם תסרנה מעל ראשיהן את מגבעותיהן. חדר זה יהיה חדר־המשכב שלה אם – אם מאוויו יתקיים בידו והיא תהיה אשתו. והוא ניגש אל שולחן־הקישוט והעביר את ידו על כר־המחטים הסגול, שכל מיני סיכות ופריפות היו נעוצים בו; צלוחית של בשמים העלתה ריח, שהביא אותו קצת לידי סחרחורת. אשתו! אילו אך אפשר היה ליישב את כל הענין הזה במהרה ולא היה צורך לסבול תחילה את הסיוט האיום הזה של מעשה־הגירושין! קמטים קודרים עלו במצחו והוא הציץ אל הנהר, שהתנוסס ונראה אחורי השושנים וכר־הדשא. הגברת לאמוֹט לא תוכל עמוד בפני האושר הזה הצפוי לבתה; ואנט לא תעמוד בפני אמה ולא תתנגד לרצונה. אילו אך היה חפשי לנפשו! הוא נסע במרכבתו אל התחנה של מסלת הברזל כדי לקדם את פניהן. כמה משובח טעמן של הנשים הפרנציות הללו! הגברת לאמוֹט היתה לבושה שמלה שחורה עם קורטוב של גוון סגול זעיר שם, ואנט היתה לבושה שמלה של בד אפור־סגול וגוון מגבעתה ונעלי־היד שלה היה חוּם־בהיר. מראיה היה חיוור, כמראיהם של יושבי לונדון ומבט עיניה הכחולות היה תמים וצנוע. סומס עמד אצל החלון הפתוח של חדר־האוכל והמתין לביאתן לסעודת־הבוקר. באותה שעה היה לבו מלא אותו התענוג החושני הכרוך במראה זוהר השמש וחמדת הפרחים והאילנות, שאין אדם מרגיש אותו במלואו אלא בשעה שנעורים ובריות רבות־חן נטפלים אליו להשתתף בו. הוא ערך את הסעודה מתוך תשומת־לב מרובה; היין היה סוטרן מן המובחר, סידור המאכלים היה משובח, והקפה, שהוגש לפני המסובים על המרפסת, היה מצויין. הגברת למוט נטלה קרֶם־דֶה־מאנְט; אנט משכה ידה ממנו. מנהגה, שניכר בו משהו משל הכרת יפיה, היה מצודד את הלב. “הן”, הירהר סומס בלבו, “אם תשב עוד שנה אחת בלונדון ותוסיף ללכת בדרך־חיים זו, סופה להתקלקל.”

הגברת לא פסקה מלהשמיע קריאות של התפעלות כמנהג בני פראנציה: “מה רבה החמדה! וכמה נאה השמש! וכמה ערוך ומתוקן הכל ברוב נוי, האין זאת, אנט? האדון הריהו מוֹנטה כריסטו גמור!”

אנט מילמלה דברים של הסכם והעיפה בסומס מבט, שהוא לא יכול לעמוד על משמעותו. הוא הציע לערוך שיוט של טיול על פני הנהר. אבל מי ששט בסירה עם שתי נפשות, אשר האחת מהן מביטה בלי חשך בהתפעלות אל הכרים הסיניים, אי אפשר לו שלא יהא מתענה על ידי ההרגשה שהוא מאבד לבטלה הזדמנות שבאה לידו; ולפיכך לא עברו אלא מהלך קצר, ומיד שטו לאטם בחזרה; ובעודם שטים נפל פעם בפעם אחד מעלי־הסתיו הצהובים על אנט או על תלבשתה השחורה של אמה רבת־ההיקף. באותה שעה היה סומס רחוק מאושר ונחת, כי הציקה אותו המחשבה: “איך – אימתי – והיכן – אוכל להגיד – ומה אגיד?” הן לא ידעו אפילו שהוא נשוי. אם יאמר להן שהוא נשוי, אפשר שיסכן בכך את כל אפשרות של הצלחה; אבל אם לא יגיד להן בפירוש, שהוא מבקש לשאת את אנט לאשה, אפשר שיזכה בה אדם אחר קודם שיהיה חפשי כדי לבקש את ידה.

בשעת שתיית התה פתח סומס בשיחה על עסקי טראנסוואל.

“מלחמה עתידה לבוא”, ענה ואמר.

"הגברת לאמוט נאנחה מרה וקראה:

“חבל על הרועים העלובים הללו! וכי אי אפשר להניחם חפשים לנפשם?”

סומס חייך – שאלה זו היתה בעיניו שאלה של שטות.

הרי אשה בעלת־עסקים היא ועליה להבין שהבריטים אינם יכולים להפקיר את עניני־המסחר שלהם המוטבעים על החוק והמשפט.

“אם כן, זה דבר המחלוקת!” ואף על פי כן סבורה היתה הגברת לאמוט, שהאנגלים הנם צבועים במקצת. הם מדברים על צדק ועל ה“אוּיטלֶנדים” ולא על עסק. מר היה הראשון, שדבר עמה על ענין זה.

“הבורים מעוטי־תרבות הם”, אמר סומס; “הם ניצבים לשטן לכל התקדמות. ובכן אי אפשר הדבר, שאנו נוותר על המרות העליונה שלנו”.

“מה פירושם של דברים אלה? מרות עליונה! כמה משונה היא מלה זו!” כיון שראה סומס התרסה זו כלפי העיקר של קנין בעלים זאת עיניה של אַנט שהיו מכוונות אליו באותה שעה, נחה עליו רוח הדיבור והוא התחיל דורש נאה. ולאחר שגמר, נהנה הנאה גדולה כששמע אותה אומרת:

“סבורה אני, שהצדק עם מר. ודאי ראויים הם לכך שיאַלפום בינה”.

אכן אשה פיקחית היא!

“הדבר מובן מאליו”, ענה ואמר, “שעלינו להיות מתונים במעשינו. אינני מן השוביניסטים. עלינו להיות תקיפים, אבל לא קנתרנים ואכזריים. היש את נפשכן לעלות ולראות את התמונות שלי?” כשהוליך אותן מתמונה אל תמונה אשר באוצר היקר שלו, הכיר מיד שאינן מבינות כלום. הן עברו על פני התמונה של מוֹו “עגלת שחת השבה הביתה”, שרכש לו זה עתה, כאילו לא היתה אלא ליתוגראפיה. הוא היה מצפה כמעט בחרדה מה שתאמרנה למראה המרגלית היקרה של כל האוסף שלו – לאחת התמונות של איזראילס, אשר כידוע לו עלה מחירה הלוך ועלה עד שהגיע עכשיו למרום גבהו והוא החליט משום כך למהר ולהוציא את התמונה לשוק. אבל הן לא הביטו כלל אל תמונה זו. הדבר הזה היה בשבילו מכה קשה; ואף על פי כן, אולי מוטב לו לפתח ולשכלל את טעמה של אנט, שהוא בבחינת קרקע בתולה, מאשר לטפל בדעות־הקדומות, הטפלות והפגומות של בני המעמד הבינוני שבאנגליה. בקצה בית־האוסף שלו היתה תלויה אחת התמונות של מסוֹנֶייֶה, אשר בעצם היה מתבייש בה – שכן שער התמונות של מסונייה היה פוחת והולך בלי חשך. הגברת לאמוט עמדה לפניה וקראה:

“תמונה של מסוֹנייה! הו! הרי זה אוצר יקר!” השם מסוֹנייה הגיע לאזנה בזמן מן הזמנים; סומס השתמש ברגע זה. וא נגע נגיעה קלה בזרועה של אנט ואמר:

“ומה בעיניך ביתי שלי, אנט?”

היא לא נרתעה לאחוריה ולא ענתה; היא הביטה אליו הבטה מלאה וישרה ואחר השפילה את עיניה ומילמלה:

“וכי יש אדם שהבית לא ימצא חן בעיניו? הרי כל כך נאה הוא!”

“אפשר שיבוא יום – –” אמר סומס ומיד נשתתק.

אף על פי שהיתה נחמדה כל כך וידעה למשול ברוחה, בכל זאת הטילה עליו פחד. העינים הללו הכחולות כציצי־הדגן, הפנייה של צווארה הלבן, דמותה החמודה – כל זה היה משמש מדוחי־תמיד לעשות מעשה שטות. לא! לא! מן הצורך שיהא חש קרקע מוצק תחת רגליו – קרקע מוצק ביותר! “אם לבי לא יהא גס בה ואתרחק”, אמר אל נפשו, “הרי זה יצער אותה”. והוא נפנה וניגש אל הגברת לאמוֹט, שעדיין עמדה והסתכלה בתמונה של מסונייה.

“אכן יצירה נאה היא, אחת מיצירותיו האחרונות”, ענה ואמר אליה. “עליך לבוא הנה שוב פעם, גברתי, ולראות את התמונות לאור המנורות. עליכן לבוא שתיכן וללון כאן”.

“טוב ויפה! וודאי נחמד הוא מראה התמונות לאור המנורות, וכי לא כך הוא? וגם מראה הנהר וודאי רב־קסם הוא לאור הלבנה!”

אנט מילמלה:

“אכן רגשנית את, אמא!”

“רגשנית!” אותה הפראנצית, הלבושה שחורים, הפשוטה, העסקנית ואשת החיל – רגשנית היא! ופתאום הוברר לו תכלית הבירור, שגם זו וגם זו הריהי מחוסרת רגש כל עיקר. ומוטב שכך הוא! מה תועלת ברגשות? ואף על פי כן – –!

הוא הוליך אותן במרכבתו אל התחנה של מסילת הברזל והושיבן ברכבת. נדמה לו שבשעה שלחץ בחזקה את ידה של אנט, ענו לו אצבעותיה גם הן בלחיצה קלילה; פניה חייכו כנגדו מבעד לאפילה.

הוא חזר אל מרכבתו תפוש הירהורים. “סע הביתה דזשורדון”, אמר אל הרכב, “הנני ללכת ברגל”. והוא היה מהלך בשבילים האפלים שבין הגדרות כשלבו חלוק ורגש הזהירות והתשוקה לרכוש אותה מתנצחים בקרבו Bon soir, monsieur!“” – כמה רוך ונוע היה בברכת־פטירה זו שיצאה מפיה! מי יתן וידע את מחשבות לבה! הנשים הפראנציות – הרי הן דומות לחתולים – ואי אתה יכול לעמוד על אפיין! אבל – כמה נאה היא! וכמה גדול יהיה אשרו, לכשיזכה לחבוק יצור רענן וכליל־יופי זה בזרועותיו! אך זוהי אֵם שאין מָשלָה בשביל היורש שלו! והוא היה מהרהר מתוך חיוך בבני משפחתו ובתמיהתם על שלקח לו נערה פראנצית לאשה ובסקרנותם וכיצד יתעתע אותם – יקחם אופל! הצפצפות נאנחו בחשכה, ואחד הינשופים השמיע את יללתו. חשרת צללים השתרעה על פני המים והעמיקה אותם. “הנני רוצה להיות חפשי, ועלי להיות חפשי ויהי מה!” הגה בלבו. “שוב לא אדחה של הענין דחייה כל שהיא. הנני ללכת אל אירין ולדבר עמה. רצונך להשיג דבר, השתדל ועשה מעשה בעצמך. עלי לחיות שוב את חיי שלי – לחיות ולהתנועע כאות נפשי ולהיות שוב בהוייתי”. וכעין בת קול של הדברים המשונים הללו, שרחשה נפשו באותה שעה, בקע ועלה צליל הפעמונים של בתי־התפילה, שקראו את בני־האדם לתפילת־הערב.

 

פרק אחד־עשר: וּפוֹקֵד אֶת הֶעָבָר    🔗

ביום שלישי אחד בערב, לאחר הסעודה שסעד בקלוב שלו, קם סומס לעשות את הדבר, שהצריך גבורת־נפש מרובה ואולי עדינות־רגש פחותה מכל המעשים שעשה בימי חייו – אולי חוץ מלידתו ומעשה אחר שעשה פעם אחת. הוא בחר לעשות את הדבר בערב, קצת משום שהיה מקווה שבאותה שעה וודאי ימצא אותה בבית, אבל בייחוד שלאור היום היה חסר תקיפות במידה מספיקה והיה זקוק ליין כדי להפיח בקרבו את אומץ הרוח הדרוש.

הוא עזב את מרכבתו על שפת הנהר, ומאחר שלא ידע באיזה בית מן הבתים היא דרה, התחיל מחפש אותו וסופו שהוא מצא אותו חבוי אחורי בנין גדול. על דלת הבית היה כתוב: “אירין הֵירוֹן” – הירוֹן, אכן אמת נכון הדבר! הרי כך היה שמה בעודנה בבתוליה: ובכן חזרה וקראה לעצמה שוב בשם זה? – והוא חזר אל הרחוב כדי להציץ אל החלונות שבדיוטה הראשונה. הדירה שבקרן הזוית של הבית היתה מוארה ומתוכה בקעו ועלו לאזניו צלילי נגינה של פסנתר. הוא לא אהב מימיו את המוסיקה ובסתר לבו היה שונא אותה בימים עברו, בשעה שאשתו היתה פונה והולכת לעתים קרובות אצל הפסנתר שלה ועושה אותו מעין מקלט, אשר גלוי וידוע היה לפניה שהוא לא יוכל לחדור לשם. התקוממות! התקוממות ארוכה וממושכה כנגדו, שמתחילה היתה כבושה ומוצנעת ואחר פרצה בגלוי. צלילי הנגינה עוררו בקרבו זכרונות מרים. וודאי היא היא המנגנת, ומאחר שכמעט מובטח היה שעיניו יראוה, עמד תוהה ומהסס במידה יתירה מאשר בזמן מן הזמנים. רטט של חרדה מפני הבאות חלף את גופו; לשונו יבשה ולבו הלם בקרבו בחזקה. “אין לי שום סיבה להתיירא”, הירהר בלבו. ומיד התעורר בקרוב איש־המשפט. אפשר שהוא עומד לעשות מעשה שטות? וכי לא היתה שומה עליו להיפגש עמה פגישה אופיציאלית במעמדו של האפיטרופוס שלה? לא! לא במעמדו של ברנש זה דזשוליון, ההוגה לה רצון! לא! הוא שב אל פתח הבית, ולאט לאט, כדי לעצור את דפיקת לבו, עלה על שלבי המדרגה האחת ומשך בפעמון. כשהדלת נפתחה לפניו, נשתנה פתאום מערך־רוחו על ידי ריח ניחוח – על ידי ריח של בשמים – שנדף ועלה באפו כאילו ממרחקי העבר ועורר בקרבו זכרונות עמומים: הוא נזכר בריח הניחוח הממלא את חללו של חדר־אורחים, שהיה מצוי שם לשעבר, ושל בית שהיה קנינו שלו – הלא הוא ריח הניחוח של עלי־שושנים יבשים ושל דבש!

“הגידי שמיסטר פורסייט בא”, אמר למשרתת, “הגברת שלך מצפה לי”. הוא בדה את הדבר, כדי שתהיה סבורה שדזשוליון בא!

כשהנערה יצאה והוא נשאר יחידי בפרוזדור הקטן, שעששית אחת בעלת סוכך שעינו כעין הפנינים האיר אותו הארה קלושה והגוון הכספי של הקירות, של השטיח ושל כל דבר השרה בחלל החדר הצר דבר־מה משל עולם הרוחות, לא עלה על דעתו אלא הירהור מגוחך אחד: “האכנס במעילי, או אפשטנו?” באותה שעה נפסקה הנגינה והנערה הופיעה בפתח ואמרה:

“אנא יכנס, מר”.

סומס נכנס. הוא הבחין שלא מדעת שגם בחדר הזה היה הכל של גוון־כסף ושהפסנתר היה עשוי עץ שעינו כעין האטלאס. הא קמה ממושבה ונשענה עליו; ידה, שנחה על המכושים כאילו לשם סעד, הכישה פתאום באחד מהם, שהשמיע קול צורם ממושך ואחר נאלם… האור של נר־הפסנתר נפל על צווארה ולא הגיה כמעט את פניה שהיו שרויים בצל. היא היתה לבושה שמלה ערבית שחורה ועל כתפיה מין עטיפה – הוא לא נזכר שראה אותה בזמן מן הזמנים לבושת שחורים, ומחשבה חלפה במוחו: “הריהי מתקשטת בזמן שהיא לבדה”.

“האתה זה?!” שמע אותה קוראת בלחש.

פעמים הרבה תיאר סומס לעצמו את המחזה בדמיונו. אבל התיאור הזה לא העלה מעולם על דעתו שמראיה של אשה זו, שהוא היה מחמד אותה לשעבר חימוד בכל נפשו ומאודו, שהיה שולט בה שליטה גמורה ושלא ראה אותה זה שתים־עשרה שנה, עלולה לעשות עליו רושם אדיר כזה. הוא דימה בנפשו שעתיד הוא לדבר עמה ולפעול ולעשות מקצתו כסוחר ומקצתו כשופט. ועכשיו דומה היה כאילו אינו עומד לפני אשה, לפני אשתו שבגדה בו, אלא לפני מין כוח סתום ובלתי־נתפס כאטמוספירה אשר מסביב לו.

“אכן ביקור משונה הוא! הנני מקווה ששלום לך”.

“יישר כוחך. אולי תואיל לשבת?”

היא עברה מן הפסנתר אל החלון וצנחה שם על כסא והניחה את ידיה בחיקה. כאן נגה עליה אור הנר וסומס ראה את פניה, את עיניה ואת שערה והנה הם יפים להפליא כמו שהיו לשעבר וככל אשר נחרתו בזכרונו.

הוא ישב על קצה כורסה רפודה אריג שגוון כספי לו, שעמדה סמוך לו.

“לא השתנית במאומה”, פתח ואמר.

“האמנם? למה באת?”

“לדבר עמך על כמה ענינים”.

“כבר שמעתי מפי בן דודך את הדבר שאתה מבקש”.

“ובכן?”

“הריני מוכנה ומזומנה. הייתי מוכנה ומזומנה לכך”.

צליל קולה התקיף והכבוש, ומראה דמותה, שהיה בה מן הזהירות ומן השקידה לעמוד לעצמה, היו לו עכשיו להועיל. בלבו נתעוררו אלפי זכרונות על אשה זו, שהיתה תמיד שקודה להיזהר מפניו, והוא ענה ואמר במרירות:

“ובכן אולי יהיה רצון מלפניך לתת לי ידיעות, שעל פיהן אוכל לפעול את הפעולה בענין זה. הרי מן הצורך לעשות את הכל לפי דרישת החוק”.

“אין לי להודיעך דברים, שאינם גלויים וידועים לך”.

“שתים־עשרה שנים! וכי סבורה אַת, שאני יכול להאמין בזה?”

“איני סבורה כלל, שעלול אתה להאמין בדברַי; ואף על פי כן מה שאמרתי לך, אמת לאמתו הוא”.

סומס הביט אליה הבטה תקיפה. הוא אמר אליה, שהיא לא נשתנתה כלום, ועכשיו הבחין שאמנם נשתנתה. אמנם פניה לא נשתנו – שכן יפו הרבה מכפי שהיו; גם דמות גופה לא נשתנתה – היא רק עבתה משהו מכפי שהיתה. אך לעומת זה בא שינוי ברוחה. ניכר היה, שעכשיו הריהי יותר פעילה ועזת־נפש, תחת אשר לפנים לא היתה עלולה אלא להתנגדות פאסיבית. “הוי”, הירהר בלבו, “כל זה הריהו פרי עמידתה ברשות עצמה וההכנסה שיש לה משלה! ארור הדוד דזשוליון!”

“סבור אני, שאת חיה עכשיו ברוחה?” ענה ואמר.

“יישר כוחך; מצבי כתיקונו”.

“מפני מה לא הנחתיני לתמוך בך? הייתי עושה זאת שלא להשגיח בכל מה שקרה”.

חיוך קלוש עבר על שפתיה, אבל היא לא ענתה דבר.

“עדיין אשתי אַת”, אמר סומס. מדוע אמר את הדברים האלה ומה נתכווין באמירתו זו, את זאת לא ידע בעצמו לא בשעת האמירה ולא אחר כך. הדברים האלה היו אמת טפלה, שאין לחלוק עליה, ואף על פי כן פעלו עליה פעולה מדהימה. היא קמה מעל מקומה שאצל החלון ועמדה רגע אחד דומם כשהיא לוטשת אליו את עיניה. הוא ראה שחזה התנופף עלה ורדת. אחר פנתה אל החלון ופתחה אותו לרווחה.

“מה את עושה?” אמר קשה. “הרי תצטנני בתלבשתך זו. אל תיראי מפני, איני אדם מסוכן”. ובדברו את הדברים האלה צחק צחוק עגום.

גם היא צחקה בחשאי – צחוק קלוש, צחוק מר.

“אין דבר – כך מנהגי”.

“הרי זה מנהג משונה”, אמר סומס במרירות. “אנא סגרי את החלון!”

היא סגרה את החלון וחזרה וישבה על מקומה. אכן כוח גדול התפתח וגמל באשה זו – באשתו שלו! הוא הרגיש בכוח הזה ששפע ועלה ממנה בעוד היא יושבת שם לנגדו כאילו היא מזויינה. וכמעט שלא מדעתו קם והתקרב אליה הלוך והתקרב; הוא רצה לראות את ארשת פניה. עיניה פגעו בעיניו מתוך תקיפות יתירה. ריבונו של עולם! מה זכות היו העינים הללו וכמה כהה היה גוון החוּם שלהן לעומת הלבנוניות של עורה וצבע העינבר של שערותיה! וכמה צחות ולבנות היו כתפיה! אכן משונה היה הרגש שתקפהו באותה שעה! הרי עליו לשנוא אותה.

“טוב תעשי אם תגידי לי את הכל”, ענה ואמר: “הן טובתך שלך וטובתי שלי דורשת שנהיה חפשים. אותו המעשה הישן שלך הריהו ישן יותר מדי”.

“הרי כבר אמרתי לך את הכל”.

“וכי את מכוונת בכך שכל הזמן הזה לא נפל דבר ולא היה לך עסק עם איש?”

“לא היה לי עסק עם איש. עליך לחטט בפרשת חייך של עצמך”.

תשובה שנונה זו עקצה את סומס עקיצה צורבת והוא התחיל מתהלך הלוך ושוב בין הפסנתר ובין הקמין כדרך שהיה רגיל להתהלך לשעבר בחדר־האורחים בשעה שתקפו עליו רגשותיו במידה יתירה.

“אין בזה משום תועלת כל שהיא”. ענה ואמר. "אַת עזבתיני, לפי החוק הרי אַת – – "

הוא ראה אותה מושכת את כתפיה הלבנות ושמע אותה מדברת בלחש:

“אמנם כן. אבל מדוע לא נתגרשת ממני אז? כלום סירבתי?”

הוא עצר בהליכתו והציץ בה בעינים בוחנות ובמין סקרנות. ריבונו של עולם, כיצד היתה חיה את חייה אם באמת היתה שרויה לבדה? ומשום מה לא נתגרש ממנה? והרגש הישן שבלבו, שהיא לא הבינה לרוחו לעולם ומימיה לא התנהגה עמו בצדק חזר ועינה את נפשו בעודנו עומד ומסתכל בה.

“מפני מה לא יכולת להיות לי אשה טובה?” ענה ואמר.

“אמנם מעשה פשע עשיתי שנישאתי לך. ועל זה נענשתי דיי. וודאי תמצא לך מוצא מן המיצר. לשמי אני אין לך מה לחשוש; שוב אין לי מה להפסיד. ועכשיו, כמדומה לי, מוטב שתלך מזה”.

הרגשה שהוא נחל מפלה – הרגשה שהוא קיפח את צידוק־עצמו ועד דבר־מה, שהיה למעלה מכוחו לעמוד עליו ולבררו לעצמו, – הרגשה זו תקפה את סומס כערפל קר. הוא הושיט את ידו בדרך מיכאנית ונטל מעל הקמין אגן סיני קטן והפך אותו ואמר:

“הרי זו תוצרת לוֹסטוֹפט. מנין לך אגן זה? קניתי אגן דומה לו אצל דזשובסון”. ופתאום נזכר איך לפני הרבה שנים קנו יחד כלי־חרסינה בחנות, ומתוך זכרון זה עמד והסתכל באגן הקטן, כאילו היה אוצר בקרבו את כל העבר. קולה שלה עורר אותו מהירהוריו:

“קחהו־נא. אין לי צורך בו”.

סומס חזר והעמיד את האגן על גבי הקמין.

“התושיטי לי את ידך?” שאל אותה.

חיוך קלוש עיוות את שפתיה. היא הושיטה לו את ידה. כשנגע בה בידו החמומה הרגיש והנה היא קרה ביותר. “הריהי קרה כקרח”, הירהר בלבו – “כל ימיה לא היתה אלא קרח!” ואולם אפילו בשעה שמחשבה זו חלפה במוחו הסעיר ריח הניחוח שעלה ממלבושיה ומגופה את כל רגשותיו בקרבו, כאילו החום העצור בתוכה ואשר כל הימים חשכה אותו ממנה, שאף להתפרץ ולהתגלות באותה שעה בפניו. הוא נפנה ויצא מלפניה במהירות כאילו רדף אחריו אדם ושוט בידו. הוא לא הביט אפילו כה וכה לבקש לו מרכבה והיה שמח על העזובה הגדולה שברחוב הסמוך לנהר, על הקרירות העולה מן הנהר ועל שפעת הצללים של עצי הדולבים הסמוכים זה לזה. הוא היה כולו נבוך ונרגז, לבו דוה בקרבו ונפשו נרעשה, כאילו עשה מִדחה גדול, שאי אפשר לו לראות מראש את תוצאותיו. ופתאום ניצנצה במוחו מחשבה משונה: מה היה, אילו תחת לאמור לו “מוטב שתלך מזה” היתה אומרת לו “מוטב שתשאר עמי?” מה היה מרגיש לשמע הדברים האלה? מה היה עושה? למרות כל אותן השנים המרובות של התנכרות ושל מחשבות מרות עדיין צודדה את לבו בקסם יפיה הארור. קסם זה עלול היה לבלבל את דעתו לכל אות כל שהוא ולכל מגע כל שבקלים הצדה היא. “אכן שוטה הייתי שהלכתי אליה!” מילמל ואמר. “לא הועלתי כלום. מי יכול לשער כזאת! לא העליתי מעולם על דעתי – –!” זכרונות מן השנים הראשונות משנות נשואיו צפו ועלו על דעתו ועינו אותו עינויים קשים. היא לא היתה ראויה לכך שישתמר יפיה – אותו היופי, שהיה קנינו שלו ושהוא מכיר אותו היטב, והוא נתמלא חימה מרה על עצמו שעדיין הוא מתמיד להעריץ את יפיה. רוב הגברים היו מתעבים את מראיה, שכן היא ראויה לכך. היא קילקלה את חייו, פצעה את רוח גאותו פצע מות וגזלה ממנו את האפשרות להוליד בן. ואחרי כל אלה, אך ראה את מראיה, שהיה מצונן ומתנכר לו כמו תמיד, והנה שוב נהפך לבו בקרבו! ואין תימה איפוא, אם כל אותן שתים־עשרה השנים האחרונות היתה חיה בבדידות ובפני עצמה ככל אשר אמרה אמירה מוחלטת. נמצא שאותו בוזיניי – ארור זכרו! – היה חי כל אותו הזמן בלבה והיא שמרה לו אמונתה! סומס לא ידע בעצמו אם לשמוח על כך ואם לאו.

כשהגיע סוף סוף אל הקלוב שלו, עמד וקנה עתון. בכותרת שעל גבי העתון היה כתוב: “הבורים אינם מקבלים מָרוּת!” אינם מקבלים מרות! “הרי הם עושים כמוה היא!” הירהר בלבו. “הן כך עשתה כל ימיה. מרוּת! ל פי החוק עדיין משועבדת היא למרותי שלי. וודאי עזובה וגלמודה היא מאין כמוה בדירה קטנה ועלובה זו!”

 

פרק שנים־עשר: בַּבּוּרְסָה שֶׁל הָפוֹרְסַייטִים    🔗

סומס היה חבר לשני קלובים, חבר לקלוב “קוֹניסר”, אשר שמו קבע על כרטיס־הביקור שלו ושלא היה מבקר אותו אלא לעתים רחוקות. וחבר לקלוב “רימוּו”, אשר שמו לא היה רשום על כרטיסי־הביקור שלו ושהיה מצוי בו לעתים תדירות. הוא נספח אל הקלוב הליבלראלי הזה לפני חמש שנים, לאחר שנוכח לדעת שחבריו קונסרוואטיבים גמורים הם בנוגע ללבם וכיסם אם גם שלא לפי עיקרי דעותיהם. דודו ניקולאס הוא הוא שהכניס אותו לתוך הקלוב הזה. חדר־הקריאה הנאה היה מקושט בסיגנונו של הצייר אדמס.

כשנכנס באותו הערב אל הקלוב הזה העיף קודם כל את מבטו בטלגראמות כדי לדעת את החדשות מטראנסוואל, ואחר הבחין ששער שטרי־המלווה הממלכתיים ירד הרבה מאז הבוקר. הוא שם את פניו אל חדר הקריאה והנה שמע מאחוריו קול קורא אליו:

“שפיר, סומס, הכל עלה יפה”.

הקול קול דודו ניקולאס, שהיה לבוש פראק ועל צווארו צווארון זקוף מיוחד במינו עם עניבה שחורה המשוכה דרך טבעת. ריבונו של עולם! כמה צעיר ורענן היה מראהו והוא זקן בן שמונים ושתים!

“סבור אני, שרודזשר וודאי היה שמח על כך”, הוסיף ואמר דודו. “הענין הצליח יפה. – על הבּוּרים הללו יזעף לבי – ואותו ברנש טשמברלין משתדל להכניס את המדינה בקשרי מלחמה. ומה דעתך אתה בענין זה?”

“מן המוכרח היה שיארע כך”.

ניקולאס העביר את ידו על לחייו הצנומות והמגולחות למשעי, שנעשו וורודות ביותר לאחר שבילה הקיץ במקום־מרפא, ושפתיו נתעוותו מעט מתוך תרעומת. ענין זה חזר ועורר לתחייה את כל העיקרים הליבלראליים שלו.

" אין לי אמונה בברנש זה! תחן הוא ואין מעצור לרוחו. מחיר הבתים ירד לכשתפרוץ מלחמה. בתיו של רודזשר עתידים לגרום לך טרדות הרבה. אמרתי לו פעמים הרבה, שטוב יעשה אם יפטר מאחדים מהם וימכרם. בל קשה־עורף היה ועומד על דעתו".

“הרי הוא בן זוג שלך!” הירהר סומס בלבו. אבל מימיו לא היה מדיין עם דודיו ומתוך כך היה תמיד חשוב בעיניהם “ברנש שמוח בקדקדו” והיה מנהל את עסקי בתי־האחוזה שלהם.

“שמעתי בבית טימותי”, אמר ניקולאס בקול נמוך, “שדארטי עקר סוף סוף את רגליו וברח לו. ובכן באה רווחה לאביך. אכן ביצה סרוחה היה אדם זה”.

שוב נענע סומס בראשו. אם היה דבר, שהפורסייטים הסכימו עליו באמת פה אחד, הרי זה בנוגע לאפיו של מוֹנטגיוּ דארטי.

“הוו זהירים”, אמר ניקולאס, “ואם אין, סופו שיחזור. וויניפרד צריכה ליפטר ממנו פטירה גמורה. שן רקובה אין לה תקנה אלא עקירה”.

סומס הביט אליו הבטה מן הצד. כיון שעצביו היו נרגזים על ידי השיחה שהיתה זה עתה בינו ובין אירין דימה למצוא בדברים הללו רמז כלפי עצמו.

“אני הנני היועץ שלה ומטפל בענין זה”, אמר קצרות.

“טוב הדבר”, אמר ניקולאס. – “המרכבה מצפה לי, עלי לשוב הביתה. הנני חש בגופי ורע לי. דרוש־נא בשמי בשלום אביך”.

אחר הדברים האלה, שנאמרו כאילו לשם חיזוק קשרי המשפחה, עמד וירד מעל המדרגות כשהוא מהלך כדרכו הילוך של צעיר, וכשהגיע למטה נתעטף על ידי השמש בפרווה שלו.

“מיום שאני מכיר את דודי ניקולאס היה הדיבור ‘הריני חש בגופי’ תמיד שגור בפיו”, הירהר סומס בלבו, “ומעולם לא ראיתי את מראהו אלא רענן ומלא כוח עלומים. אך זוהי משפחה מופלאה! אם אקח אותו למופת ואדון על פיו הרי לפני עוד שלושים ושמונה שנים של בריאות הגוף. טוב איפוא, אין את נפשי לבזבז אותן לריק”. הוא ניגש אל אחת המראות ועמד כנגדה והסתכל בפניו. חוץ מקמט אחד או שני קמטים שבפניו וחוץ משלוש או ארבע שערות לבנות בשפם הקצר שלו כלום נזדקן יותר מאירין? במרום פיסגת החיים – הוא והיא עומדים עכשיו במרום פיסגת החיים! ורעיון משונה חלף את מוחו. רעיון הבאי, רעיון אידיוטי! אבל הוא חזר ועלה על דעתו שוב פעם ושוב פעם. וחזירה זו של אותו הרעיון זיעזעה אותו הרבה, כדרך שמזדעזע החולה בשעה שחוזרת ועוברת עליו אותה הצמרמורת הבאה לפני התקפת הקדחת, והוא ישב במכונת־המשקל כדי לדעת את משקלו. מאה וחמישים וארבע ליטראות! במשך עשרים שנה לא נשתנה משקלו אלא בשתי ליטראות. ובת כמה היא עכשיו? כבת שלושים ושבע – ובכן טרם הזקינה ועדיין יכולה היא ללדת ילד – טרם הזקינה! בתשיעי לחודש הבא תמלאנה לה שלושים ושבע שנים. הוא זכר היטב את יום הולדתה – הוא היה שוקד באמונה לחוג אותו מדי שנה בשנה, ואפילו את יום הולדתה האחרון, שחל זמן קצר קודם שעזבה אותו, זכר ושמר, אף על פי שכמעט ברי היה בידו שהיא בגדה בו. ארבע פעמים חגג את יום הולדתה בביתו שלו. הוא שמח עליהם הרבה, משום שהיה מקווה שהמתנות שהגיש לה באותם הימים תעוררנה בקרבה מעין רגש של הכרת טובה ומשהו של חיבה אליו. יוצא מן הכלל אותו יום ההולדת האחרון – הוא זכר ושמר אותו רק מתוך הנאמנות היתירה שלו! והוא הפנה ממנו את מחשבתו. כך טיבו של הזכרון שהוא צובר ערמות של עלים נובלים על מעשים ועובדות קבורים. תחת גלי הערמות הללו אין המעשים והעובדות פוגעים פגיעה קשה כל כך ברגשותיו של אדם. ופתאום תקפה אותו מחשבה: “אפשר שאשלח לה מתנה ליום הולדתה? הרי סוף סוף נוצרים אנחנו! וכי אי אפשר לי – וכי אי אפשר לנו להתחבר שוב יחד?” והוא נאנח אנחה עמוקה. אנט! אהה! אבל בינו ובין אנט הפריד אותו משפט־הגירושין הארור! ואיך יתגבר על המעצור הזה?

“גבר יכול תמיד להתגבר על הקשיים שבענינים האלה, אם אך יקבל את הכל על עצמו”, אמר לו דזשוליון.

אבל איך יכול אדם שכמותו, שהוא משען ומעוז לחוק, לקבל על עצמו את השערוריה הזאת ולהעמיד בסכנה את כל הקריירה שלו? הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו! הרי זה מעשה שגעון! שתים־עשרה שנות הפירוד, שבהן לא עשה שום מעשה לשחרר עצמו מכבלי הנישואין נטלו ממנו את היכולת להשתמש ביחס שבינה ובין בוזיניי כטעם ונימוק לתת לה גט פטורין. כיון שבמשך כל אותו הזמן לא עשה שום מעשה כדי לשחרר עצמו, הרי זה מוכיח עליו שדעתו נתקררה והוא הסכים לדבר, ואילו גם עלתה בידו לאסוף עכשיו את כל הראיות המעידות על אשמתה, אלא שלאמתו של דבר ספק גדול הוא אם יוכל להמציא את הראיות הללו. ולא עוד אלא שרגש הגאוה של עצמו לא היה מניח אותו בשום פנים להשתמש במעשה הישן הזה, שגרם לו כל כך הרבה יסורים. לאו! הוא זקוק להוכחה שעברה עבירה זה מקרוב – אבל היא כפרה בזה, והוא כמעט שהאמין לדבריה. אכן אובד עצות הוא! אובד עצות לאין מוצא!

והוא קם מעל הכסא שרפידת הקטיפה האדומה שלו היתה כבושה ומשוקעת, וכולו מדוכדך ומלא פחי־נפש. הוא היה חושש שהמחשבות הטורדות הללו לא יניחוהו לישון הלילה, והוא נטל את מעילו ואת מגבעתו ויצא החוצה ופניו מועדות אל מזרח העיר. כשהגיע אל טראפאלגאר־סקווייר ראה המון גדול שבא לקראתו מצד הנהר. אותו ההמון היה קהל מוכרי עתונים, אשר צרחו בקול רם כל כך שאי אפשר היה לשמוע אף מלה אחת מן הדברים שהכריזו עליהם. הוא עמד תחתיו והטה את אזניו, והנה התקרב אליו האחד מהם.

“עתון! הוצאה מיוחדת! התראה אחרונה של קריגר! הכרזת מלחמה!” סומס קנה את העתון. אכן אמת הדבר! המחשבה הראשונה שניצנצה במוחו עם קריאת החדשות הללו היתה זו: “הבורים מאבדים את עצמם לדעת”. והמחשבה השניה שלו היתה זו: “וכי יש לי עוד דבר שצריך למכרו?” אם כך הוא, הרי העביר את המועד – שכן מכר וודאי תהיה “מפלה” גמורה בסיטי. אבל הוא גירש את המחשבה הזאת מלפניו בהחלט. התראה אחרונה זו היתה חצופה ביותר – הוא היה מוכן ומזומן להפסיד ממון ובלבד שלא למחול על חוצפה זו. הללו היו זקוקים לעונש שיאלפם בינה, וסופם שיקבלו את ענשם; אבל יעברו לכל הפחות שלושה חדשים עד שיכניעו את מרדותם. הרי אין שם מחנות צבא מן המוכן; כך דרכו של השלטון שהוא בא תמיד באיחור זמן! ילכו לאבדון עכברי־העתונים הללו! מה תועלת בדבר שהם מעירים את הבריות משנתם? וכי לא הספיקה להם השעה אילו היו מכריזים למחר עם סעודת שחרית? והוא הירהר בחרדה באביו. הרי הקולנים הללו וודאי מתריעים ומשמיעים את הקריאות שלהם גם בפארק ליין. הוא קרא לרַכב ועלה על מרכבתו וציווהו לנסוע לשם.

דזשמס ואמילי עלו זה עתה אל חדרם כדי לשכב לישון. סומס סח את הדרישות לווֹרמסוֹן ונתכווין לעלות אחרי אביו ואמו אל חדרם, אלא שעמד תחתיו מתוך היסוס ואמר:

"ומה דעתך, ווֹרמסוֹן, על המאורעות הללו?

השמש שניקה באותה שעה במברשת את מגבעת־המשי שהסיר סומס מעל ראשו, הפסיק את מלאכתו והטה קצת את פניו ואמר בלחש:

“הדבר מובן מאליו, אדוני, שאין להם תקוה להצליח במלחמה; אלא ששמעתי עליהם שהנם קלעים מצויינים. יש לי בן העובד בצבא הפרשים”.

“האמנם, ווֹרמסוֹן? לא ידעתי כלל, שהנך נשוי”.

“אין דרכי לדבר על זה, אדוני. כסבור אני שישלחוהו לאותה הארץ”.

חרדה קלה אחזה את סומס כשנוכח פתאום לדעת שכל כך מועטה היא ידיעתו על אודות חייו של אדם, שהיה סבור עליו שהוא מכיר אותו יפה; ואולם חרדה זו נתחלפה באחרת קשה ממנה כשהרגיש בדבר שהמלחמה עלולה לפגוע באדם פגיעה אישית. הוא נולד בשנה של מלחמת קרים ולא עמד על דעתו אלא לאחר שעבר את המרד ההודי. המלחמות הקטנות הרבות שהתרגשו מאז באימפריה הבריטית לא היו אלא מלחמות של בעלי אותה האומנות בלבד ולא היתה להן שום נגיעה לא אל הפורסייטים ולא אל הענינים הקרובים ללבם במדינה.

גם מלחמה זו וודאי לא היתה יוצאת מן הכלל. אבל הוא פקד במהירות ברוחו את כל בני משפחתו. הוא שמע, ששנים מבני היימן נזדַווגו אל אחד הגדודים מגדודי המתנדבים; רעיון זה היה מושך ומשעשע תמיד את לבם, שהרי גדודי המתנדבים היו משמשים מעין מעמד מיוחד ומיוחס ביותר; הם לבשו בגדי שרד כחולים ומרוקמים בכסף והיו רוכבי סוסים. ושוב הוא נזכר שארטשיבאלד עבד זמן־מה בצבא, אלא שאנוס היה לפרוש משם, משום שאביו ניקולאס התמרמר עליו הרבה “שהוא מבזבז את זמנו לבטלה ומתהדר כטַווס בבגדי שרד”. זה לא כבר שמע באחד המקומות, שבנו הבכור של ניקולאס הצעיר, הלא הוא ניקולאס הנכד, הלך ונעשה מתנדב. “לאו”, הירהר סומס בלבו כשהוא עולה לאטו על המדרגה, “אין בכך משום סכנה!”

הוא עמד במסדרון לפני חדר־המשכב של הוריו ושקל בדעתו אם יכנס אצלם, כדי להגיד להם דבר שיניח את רוחם, ואם לאו. הוא פתח את חלון המסדרון והטה את אזניו. הוא לא שמע כלום חוץ מרעש האבטומובילים שעלה מפיקאדילי, ושלא מדעתו היה מרהר: “אם השאון הזה של האבטומובילים ילך וירבה, סופו שיגרום ירידה של מחיר הבתים”. מתוך הירהור זה נתכווין לעלות אל חדרו, שהיה תמיד מוכן בשבילו, והנה שמע מרחוק את קול־ההכרזה הצרוד של אחד ממוכרי־העתונים. ובכן הם הולכים ומתקרבים אל הבית! הוא נקש על דלתה של אמו ונכנס אל חדרה.

אביו ישב ישיבה זקופה על מיטתו והטה את אזניו, שהיו מבצבצות מתחת לשערותיו הלבנות, אשר אמילי גזזה אותן גזיזה נאה ביותר. לחייו היו וורודות וכולו נראה זך וטהור עד מאוד מדי שבתו כאן על גבי הסדינים והכרים הלבנים, אשר כתפיו הכחושות והגבוהות היו בולטות מתוכם ברמה. רק עיניו האפורות והחשדניות, שהציצו מתחת לשמורות הבלות שלהן, שוטטו מן החלון אל אמילי, שהיתה עטופה סודר והתהלכה הנה ושוב בחדר כשהיא לוחצת כדור של גומי הקשור אל צלוחית של בשמים. בחדר היה נודף ריח קלוש של רסיסי אוֹ־דה־קולון שזילפה בחללו.

“אין דבר, הכל שלום!” פתח ואמר סומס, “אין דליקה ואין כלום. הבורים הכריזו מלחמה – הרי זה כל מה שאירע!”

אמילי עמדה והפסיקה את מעשה־הזילוף שלה.

“אהה!” השמיעה ולא יספה והביטה אל דזשמס.

גם סומס הביט אל אביו. הלז התייחס אל החדשה הזאת בדרך אחרת מכפי שדימו, כאילו התרגשה עליו באותה שעה מחשבה זרה, שלא היתה ידועה להם.

“המ!” מילמל פתאום, שוב לא אאריך ימים כדי לראות את סופו של דבר".

“הבלים אתה מדבר, דזשמס! עם חג הלידה יסתיים הכל”.

“כי מנין את יודעת זאת?” השיב דזשמס קשות. “אכן עסק ביש הוא – ולא עוד שנזדרזו לבשר עליו בעתותי לילה!” הוא דָמם פתאום ואשתו ובנו ישבו כאחוזי היפנוזה והיו מצפים שיוסיף ויאמר כדרכו: “איני יכול להגיד כלום – איני יודע דבר; אכן ידעתי מראש מה יהא סופו של דבר!” אבל הוא לא אמר זאת. עיניו האפורות שוטטו אנה ואנה, אבל ניכר היה שאינן רואות כלום בחללו של החדר; אחר התרחשה תנועה מתחת לסדינים והוא הרים את ברכיו למעלה.

“עליהם לשלוח לשם את רוֹבּרטס. הכל בא לנו מידו של אותו בר־נשא גלאדסטון ובשל מאיוֹבּה שלו”.

שני השומעים הרגישו בקולו דבר־מה בלתי רגיל, דבר־מה שהיה בו משל חרדת־נפש לאמתה. דומה היה כאילו אמר: “אני לא אוסיף לראות את ארצי כשהיא שרויה שוב בשלום ובבטחה. מות אמות לפני דעתי שהיא ניצחה במלחמה”. ואף על פי שהרגישו שאין להניח לדזשמס לבוא לידי התרגשות, נפעם לבם בקרבם. ומס ניגש אל המיטה והחליק את ידו הדקה של אביו, והמעורה גידים, שהיתה מבצבצת מתחת לסדינים.

“תן דעתך לדברַי”, אמר דזשמס, “השער של שטרי־המלוה הממלכתיים עתיד לרדת עד כדי חמישים אחוזים. ולא עוד אלא שמובטחני שוול ילך ויכתוב עצמו ברשימת המתנדבים למלחמה”.

“רב לך, דזשמס!” קראה אמילי, “הרי אתה מדבר כאילו היינו נתונים בסכנה”.

דומה שקולה המרגיע והמנוחם הניח פתאום את דעתו של דזשמס.

“הנה כי כן”, מילמל ואמר, “הגדתי לכם מה שעתיד להיות. מובן מאליו שאיני יודע ולא כלום – הרי איש אינו מגיד לי דבר. וכי תלון הלילה פה, נערי שלי?”

המשבר חלף ועבר, ועכשיו וודאי יחזור למצבו הרגיל ולמדרגת החרדה המצויה אצלו תדיר. סומס הבטיח לאביו שהוא ילון בבית, אחר חבק את ידו ועלה אל חדרו.

למחר אחר הצהרים התכנס בביתו של טימותי קהל אורחים גדול כל כך, שכמותו לא ראה אותו הבית זה כמה שנים. שעה שהתרגשו מאורעות לאומיים כאותו המאורע של עכשיו הרי כמעט שאי אפשר היה לאיש מבני המשפחה למנוע עצמו שלא ללכת לשם. ולא מפני שבאה סכנה לעולם התכנסו לשם, או היפוכו של דבר: הם באו לשם משום שראו צורך להבטיח זה את זה, שהסכנה אינה ולא כלום.

ניקולאס נזדרז ובא במוקדם. הוא סח שראה אמש את סומס והלז אמר לו, שמן המוכרח היה שכך יארע. אותו הזקן קריגר וודאי בא לידי טיפשות של זקנה – והרי אינו אלא בן שבעים וחמש! (ניקולאס היה בן שמונים ושתים). וטימותי מהו אומר? אחרי מעשה מאיובה התרגשה עליו התקפה. הבורים הללו שחצנים וחצופים הם! פראנסי שחורת־השיער שבאה תיכף לאחריו ושהיתה מצויה בה מידת הניגוד כיאות לרוח החפשית של בת רודזשר, התערבה בשיחה ואמרה:

“רמאים ונבלים הם. דודי ניקולאס! ה’וויטלנדים' הללו סורם רע!”

הדודה דזשוליי העירה, שלא מן הראוי היה לה לפראנסי לדבר דברים כאלה. הן גם בנה של הגברת מאקאנדר החביבה, טשארלי מאקאנדר, הריהו אחד מהם ואיש לא יאמר עליו שאדם שחצן וחצוף הוא. על זה החזירה לה פראנסי מתוך אחד מאותם ה“דיבורים השנונים” שלה, שנתפרסמו לגנאי ושנעשו שגורים בפי הבריות:

“ומה הייחוס שלו? אביו הריהו איש סקוטי ואמו חתולה חנפנית”.

הדודה דזשוליי אטמה את אזניה, אלא שאטימה זו באה באיחור זמן, ואולם הדודה הסטר חייכה; ואשר לניקולאס, הנה רעם פנים – דברי ליצנות, שלא יצאו מפיהו הוא, לא היו לפי טעמו. באותה שעה באה מרים טוויטימן, וכמעט לאחריה בא ניקולאס־הצעיר. כשראה ניקולאס את בנו, עמד ממקומו.

“עלי ללכת”, ענה ואמר, “הנה בא ניק והוא יגיד לכן מי זה במרוץ־הסוסים”. ומתוך עקיצה זו כלפי בנו הבכור, שהיה סמל המתינות ויישוב הדעת ושימש מנהל של חברה לאחריות ונפשו בחלה בספורט במידה לא פחותה מאביו, נפטר והלך לו. ניקולאס איש חמודות! מה טיבו של אותו מרוץ שעליו דיבר? אי אפשר שאין זו אלא אחת ההלצות הרגילות שלו? אכן אדם מופלא הוא לפי שנותיו! – כמה גזרי־סוכר להטיל לתוך כוסה של מרים היקרה? ומה שלומם של דזשיילס ודזשס? הדודה דזשוליי הביעה את השערתה, שהגדוד שלהם וודאי יהיה שקוד עכשיו הרבה לשמור על חוף־הים. אף על פי שהבורים הללו אין להם שום אניות, אבל הרי אין אדם יודע מה יעשו הפראנצים לכשתבוא הזדמנות לידם, ובייחוד אחר אותה הבהלה האיומה שגרם המאורע של פאשוֹדה, שהרעיש את רוחו של טימותי לאין הכיל. הצד האיום ביותר שבכל אותו הענין הריהו כפיית־הטובה של הבורים לאחר כל החסדים הרבים שהשפיעו עליהם. דר. דזשמסון שבוי בידם – והרי הוא אדם נאה כל כך, ככל אשר אמרה עליו הגברת מאקאנדר. והם עמדו ושלחו את סיר אלפרד מילנר לשאת ולתת עם הבורים. אכן חכם גדול הוא אדם זה! ומה כוונתם ולשם מה שלחוהו? מי יודע!

---

ואולם באותה שעה אירע אחד מאותם המאורעות המפליאים והיקרים הבאים לפעמים בעקב סיבות דגולות וחשובות:

“מיס דזשוּן פורסייט באה!”

הדודה דזשוליי והדודה הסטר קפצו ועמדו מיד על רגליהן כשהן רועדות מרגש של תרעומת כבושה, מאהבה ישנה שחזרה ונתעוררה בלבן ומרוב גאוה על דזשון שחזרה אליהן כבן אובד החוזר אל אביו! אכן זוהי הפתעה לאמתה! דזשון היקרה שבה ובאה – לאחר כל אותן השנים המרובות! וכמה נאה מראיה! לא נשתנתה אף שינוי כל שהוא! וכמעט שלא הוסיפו ושאלו את השאלה המרחפת על דל שפתיהן: “והשלום לזקנך היקר?” שכן מתוך סערת רוחן ברגע זה שכחו שאותו דזשוליון היקר היה מוטל בקברו זה שבע שנים.

דזשון הענוגה והקטנה, שרשמי פניה היו תקיפים, עיניה מלאות חיים, ומראה שערה כמראה להבות אש, שהיתה אמיצת־רוח וגלויית־לב יותר מכל הפורסייטים, ישבה על כסא מוזהב שרפידת המושב שלו היתה רקומה בפנינים, כאילו מיום שהיתה כאן בפעם האחרונה לא עברו עשר שנים – עשר שנים של מסעות ושל עמידה ברשות עצמה ושל התמכרות לטובתם של “העלובים והחלכאים” שלה; אותם העלובים והחלכאים, שהיתה מטפלת בהם בזמן האחרון, היו כולם ציירים, גַלָפים או פַסָלים ומתוך כך רבתה וגדלה ביותר מורת רוחה כלפי הפורסייטים וכלפי השקפותיהם, שלא היה בהן אף ניצוץ של רוח אמנות. ולאמתו של דבר כמעט שפסקה להאמין שמשפחתה עדיין קיימת בעולם והיא העיפה מסביבה מבט שהיה בו מעין התגרות למלחמה ושעשה רושם לא נעים על המסובים. היא לא פיללה שתמצא כאן בריות אחרות מבני המשפחה חוץ מן ה“זקנות החביבות”. ולא עוד אלא שלא ידעה בעצמה לשם מה באה לכאן. בדרך הליכתה מאוכספורד־סטריט אל בית הסטוּדיוֹ שלה אשר בלאטימר־רוֹד עלה פתאום זכרונן על דעתה ולבה נקפה שהזניחה זה עידן ועידנים את שתי ה“עלובות והחלכאות” הללו, ומיד פנתה והלכה אצלן.

הדודה דזשוליי הפסיקה שוב את השתיקה וענתה ואמרה: זה עתה דיברנו, יקירה, על הבורים הללו. כמה נורא הענין הזה! וכמה חצוף הוא אותו הזקן קריגר!"

“חצוף?” אמרה דזשון. “סבורה אני, שאתו הצדק. מה לנו להתערב בענינים שלהם? אם יגרש את כל אותם הנכרים המנוולים, לא יהא זה אלא דין צדק. שהרי הללו לא באו לשם אלא מהיותם רודפים אחר הממון”.

הדברים הללו הדהימו את הכל והשליטו דממה גדולה בחדר, אלא שמקץ שעה קלה פתחה פראנסי את פיה ואמרה:

“היך? נמצא, שהנך מן המצדדים בזכות הבורים?”

“הן! מפני אין אנו מניחים אותם להיות שרויים במנוחה?” החזירה דזשון, ואולם אך יצאו המלים מפיה והנה נפתחה הדלת והמשרתת הודיעה: “מיסטר סומס פורסייט בא!” הפתעה על הפתעה! המסובים התאפקו וכמעט שלא שאלו בשלום הבא – כל כך גדולה היתה תשוקתם לראות כיצד תתקיים הפגישה בין דזשון ובינו, שכן הכל שיערו, אף על פי שהדבר לא היה ברי בידם, שהללו לא נפגשו מזמן שאירע אותו המעשה המעציב בארוסה של דזשון, בוזיניי, ובאשתו של סומס. והנה ראו, שידיהם לא נגעו זו בזו אלא נגיעה קלה ושהם הביטו זה אל זה בעין שמאלית בלבד. הדודה דזשוליי נזדרזה ובאה מיד לרווחתם ופתחה ואמרה:

“דזשון היקרה שלנו הריהי אדם כל כך נִפְלֶה. הגע בעצמך סומס: היא סבורה שהבורים אינם ראויים לגנות”.

“הרי אינם מבקשים אלא את העמידה ברשות עצמם”, אמרה דזשון, “ומשום מה לא תינתן להם?”

“משום”, החזיר סומס כשהוא מחייך חיוך קלוש בצדי שפתיו, “משום שהסכימו לקבל את המָרוּת שלנו”.

“מרות!” חזרה דזשון על המלה הזאת בבוז; “הרי גם אנו לא נאבה להשתעבד למרותו של עם אחר”.

“אבל הן מרות זו השפיעה עליהם טובה רבה”, השיב סומס; “וחוזה הריהו חוזה”.

“קשרי חוזה יש שאין בהם מן הצדק”, החזירה דזשון ברתיחה, “ואם אין בהם מן הצדק יש לבטלם. הבורים חלשים מאתנו הרבה, ואנו יכולים להרשות לעצמנו להתנהג עמהם במידת הנדיבות”.

סומס עקם את חוטמו. “אין אלה אלא דברים של רגשות גרידא”, ענה ואמר.

הדודה הסטר, אשר כל מין של מחלוקת היה נורא בעיניה מאין כמוהו, עמדה והסבה את השיחה לענין אחר:

" כמה נאה הוא מזג־האויר לגבי תקופת־שנה זו".

אבל דזשון לא רצתה לפנות את לבה לענין אחר.

“איני יודעת מפני מה ראויים הם רגשות הלב להיות ללעג. אין לך מידה טובה מהם בעולם”. היא הביטה מסביבה הבטה עזה כקוראה לקרב, והדודה דזשוליי שוב ראתה צורך לעצמה להשכין שלום, וענתה ואמרה:

“סומס, אפשר ורכשת באלה הימים תמונות חדשות?”

האחרון, היה גורם בכך לעצמו בוז וחרפה במידה יתירה. שהרי גלוי וידוע היה לכל בני המשפחה כמה גדולה החיבה הנודעת מאת דזשון.

הנטייה הטבעית שלה לדבר דבר שלא בעתו לא בגדה בה הפעם. פני סומס הסמיקו. אילו קרא בשמות היצירות שרכש בזמן ל“גאונים”, שעדיין לא קנו להם שם בעולם. וכמה היא בָזָה ל“הצלחה” של אמן, שהיא לא סייעה בידו.

“אחת או שתים”, מילמל הוא.

ואולם פניה של דזשון נשתנו פתאום; הנפש הפורסייטית שבה ראתה סיכוי טוב לעסקי עצמה. למה לא יקנה סומס אחת מתמונותיו של אריק קובּלי – אותו הצייר שהיא פרשה עליו את כנפי חסותה בזמן האחרון? ומיד התחילה בהתקפה שלה: “וכי מכיר סומס את יצירותיו של זה? אכן יצירות מופלאות הן. אמן זה סופו שיצאו לו מוניטין בעולם”.

סומס השיב שאמנם הוא מכיר את יצירותיו. אלא שלדעתו אין בהן אלא משל הידור ריק בלבד ואינן עשויות למשוך את לב הקהל.

דזשון התרגזה.

“וודאי אינן עשויות, אבל מי יתן דעתו לקהל. סבורה הייתי שלא סוחר־תמונות אתה, אלא ידען ומומחה בעניני אמנות”.

“וודאי ידען גדול הוא סומס במקצוע זה”, נזדרזה ואמרה הדודה דזשוליי; “הריהו בעל טעם מופלא – היכולת בידו להגיד תמיד מראש איזו יצירה עתידה להצליח בעולם”.

“הוי!” קראה דזשון כשהיא נושמת בכבדות וקפצה מעל הכסא המרוקם בפנינים, “הריני מתעבת מין זה של הצלחה. מפני מה אין בני אדם יכולים לקנות דברים משום שהם מוצאים חן בעיניהם?”

“כלומר, משום שהם מוצאים חן בעינך את?” אמרה פראנסי.

בהפסקה הקצרה שקמה אחר הדברים האלה נשמע קולו של ניקולאס הצעיר שאמר בנחת כי וַוייוֹלֵט (היא בתו הרביעית) לומדת את מלאכת הציור בצבעונית, אלא שאינו יודע אם יש תועלת בדבר.

“היי שלום, דודה”, אמר הדזשון, “עלי ללכת”; והיא נשקה לדודותיה והעיפה מסביבה בחדר מבט תקיף ואמרה “שלום” כללי ונפטרה והלכה לה, וכיון שיצאה, שאפו הכל רוח ברווחה.

אבל עד שהספיק איש מן המסובים לפתוח את פיו ולדבר התרגשה עליהם הפתעה חדשה, כי הנה באה המשרתת והכריזה:

“מיסטר דזשמס פורסייט!”

דזשמס נכנס החדרה כשהוא נשען מעט על מקלו וכשהוא מעוטף בפרווה שלו, שייחדה לו היקף רב־מידות.

הכל קמו. דזשמס היה זקן מופלג וזה כמעט שנתיים שלא היה בביתו של טימותי.

“אכן חם פה”, מילמל ואמר.

סומס הפשיט את הפרווה שלו וזן עיניו בהנאה במראהו של אביו שהיה לבוש מלבושים נאים. דזשמס ישב על כסא וכולו ברכיים, מַרפקים, זיג וזקן־לחיים ארוך ולבן.

“מה פירושו של דבר?” פתח ואמר.

אף על פי שלכאורה לא היה שום הגיון בדבריו אלה, בכל זאת הבינו הכל שהם מכוונים כלפי דזשון. הוא נתן את עיניו בפניו של בנו.

“אמרתי בלבי, מוטב שאבוא לכאן כדי לברר הכל בעצמי. מה התשובה שהחזירו לקריגר?”

סומס הוציא מכיסו את עתון הערב וקרא את הדברים שנאמרו בראש הגליון:

“המעשים התכופים של ממשלתנו – התחילה המלחמה!”

“הנה כי כן!” אמר דזשמס ונאנח. “ואני הייתי חושש שחזרו בהם וברחו כמו שעשה גלאדסטון הזקן. הפעם נכריע אותם הכרעה גמורה”.

הכל הביטו אליו ותהו. דזשמס! אדם זה שכל ימיו הריהו נרגז ועצבני וחרד! אותו דזשמס, שהדיבור “הרי אמרתי לכם מה יהיה סופו של דבר” תמיד שגור על פיו, המלא פסימיסמוס והזהיר זהירות גדולה בעסקי השקעת ממונו. תקיפות־דעת זו שגילה הפעם הזקן שבפורסייטים היתה דבר מופלא ושלא כדרך הטבע.

“והיכן טימותי?” שאל דזשמס. “עליו לנהוג עכשיו זהירות יתירה”.

הדודה דזשולי השיבה שאינה יודעת היכן הוא. היום עם סעודת הבוקר היה טימותי ממעיט בדיבור שלא כדרכו. הדודה הסטר קמה ויצאה מן החדר, ופראנסי אמרה בלעג:

" הבורים הללו, דודי דזשמס, אגוז קשה הם, שאין לפצעו על נקלה".

“המ!” מילמל דזשמס. “מנין לך הידיעה הזאת? איש אינו מגיד לי דבר?”

ניקולאס הצעיר העיר ואמר בקולו הרך כי את ניק (הוא בנו הבכור) מתחילים עכשיו ללמד ולאמן בטכסיסי־המלחמה כהלכה.

“אהה!” מילמל דזשמס והביט נכחו. הוא נזכר בוול וכיוון אליו את מחשבותיו באותה שעה. “עליו לדאוג עכשיו לאמו ולהשגיח עליה”, ענה ואמר, “אין לו פנאי לתרגילי־צבא ולדברים כגון אלה, כיוון שיש לו אב שכזה”, דברי־החידות הללו השרו שתיקה בחדר, עד שפתח שוב פעם את פיו והוסיף ואמר:

“למה באה לכאן דזשון?” והוא הביט אל כל המסובים הבטה חשדנית. “אביה שלה הריהו עכשיו אדם עשיר”. מתוך כך התחילו מסיחים בדזשוליון והיכן ראוהו בפעם האחרונה. שיערו השערה שהוא הלך לחוץ לארץ לאחר מיתתה של אשתו ושם וודאי בא במגע ומשא עם בני אדם שונים. האקווארֶלוֹת שלו זכו לפרסום והוא הצליח הצלחה רבה. פראנסי הרהיבה בנפשה עוז עד כדי כך שענתה ואמרה:

“הייתי רוצה לשוב ולראותו, הרי היה בשעתו אדם חביב כל כך”.

הדודה דזשוליי נזכרה במעשה שהיה: פעם אחת נרדם על אותה הספה, שהדוד דזשמס יושב שם עכשיו. הוא היה כל ימיו אדם חביב ונעים ביותר. ומה דעתו של סומס עליו?

הכל ידעו שדזשוליון הריהו האפיטרופוס של אירין ולפיכך הרגישו בחוסר הנימוס שבשאלה זו והביטו אל סומס מתוך סקרנות. אדמימות קלה כיסתה את לחייו.

“שערו הולך ומלבין”. ענה ואמר.

“האמנם? סומס ראה אותו?” – סומס נענע בראשו והאדמימות שעלתה בפניו נסתלקה.

דזשמס פתח ואמר פתאום: “הנה כי כן – איני יודע כלום, איני יכול להגיד דבר”.

הדברים האלה הביעו יפה את ההרגשה שהרגיש באותה שעה כל אחד ואחד מן המסובים, שכל דבר אינו כפשוטו ושיש בו משהו הסמוי מן העין, ולפיכך שתקו הכל ולא ענו כלום. ואולם בו ברגע חזרה החדרה הדודה הסטר.

“טימותי”, ענתה ואמרה בקול נמוך, “טימותי קנה לו מפה והוא נעץ בה – הוא נעץ בה שלושה דגלים”.

כך עשה טימותי! – – כל המסובים נאנחו אנחה קשה.

אם באמת כבר נעץ טימותי שלושה דגלים במפה – הרי זה משמש אות ומופת מה כוחה ויכלתה של אומה בשעה שהיא מתעוררת ומתקוממת כנגד הסכנה הצפויה לה. אם כך הוא, הרי המלחמה כאילו חלפה ועברה כבר.

 

פרק שלושה־עשר: דְזשׁוֹליוֹן שָׁרוּי בִּמְבוּכָה    🔗

דזשוליון עמד אצל החלון אשר בחדר המשכב הישן של הולי, שנהפך לחדר־ציור. לא משום שאור היום בא לשם מצד צפון, אלא משום שנתגלה משם מראה למרחקים. הוא ניגש אל החלון הצדדי, אשר בעדו נשקפה החצר ושרק לכלב בלשאצר, שהיה רבוץ כדרכו תחת מגדל־השעון. הכלב נשא את עיניו וכישכש בזנבו. “אי לך, זקן מסכן!” הירהר דזשוליון בלבו וחזר אל החלון האחר.

כל אותו השבוע, מאז ניסה למלא את תפקידו כאפיטרופוס, היה שבע רוגז; הידענות שלו, שהיתה תמיד ערה ורגישה, לא ידעה שלֵו; רגש הרחמנות שלו שהיה נוח להתעורר, הטרידו ובילבל את דעתו ולבו נתמלא הרגשה משונה ומיוחדה במינה כאילו חוש־היופי שלו מצא לו סוף סוף את התגשמותו. הסתיו שפך את שלטונו על האלון הזקן ועליו הצהיבו. השנה היה הקיץ חם ביותר וכל ימיו היו ספוגים זהרי חמה. כעץ כן חיי האדם! “מן הראוי שאאריך ימים”, הירהר דזשוליון בלבו; “הריני מצטמק מחוסר חום. אם לא אוכל לעבוד את עבודתי, אקום ואלך לפאריז”. ואולם זכרונה של פאריז לא גרם לו קורת רוח. וחוץ מזה, כלום אפשר לו עכשיו לצאת מכאן? הרי עליו להיוותר פה ולראות מה המעשה אשר יעשה סומס. “הריני האפיטרופוס שלה ואי אפשר לי לעזבה לנפשה חסרת מגן”, הירהר בלבו. הוא תמה הרבה שעדיין ראה לפניו את אירין בבירור כשהיא שרוייה בדירתה הקטנה, אף על פי שלא היה בדירה זו אלא פעמיים. יפיה שלה היה בו משל הרמוניה מופלאה במינה! שום תמונה שלה, ואפילו הנאמנה ביותר, לא היתה עלולה למסור את כל קסמי חנה. מהותה הפנימית היתה – אהה, כלום יודע הוא מה טיבה של מהותה הפנימית?… קול הלמות פרסות סוס גרם לו שחזר אל החלון האחר. הולי באה אל החצר כשהיא רכובה על סוס ארך־הזנב. היא נשאה אליו את עיניה והוא נענע לה בידוֹ. בזמן האחרון נעשתה דמומה ביותר; היא הולכת וגדילה – חשב בלבו – ומתחילה להרהר בעתידה, כדרך כל בני הנעורים! אכן הזמן שד משחת הוא ומי יכול לעמוד בפניו? ומתוך רגש שאיבוד הזמן החולף ועובר במהירות הריהו מעשה־שטות שאין לו כפרה, תפש את המכחול שלו בידו. אבל עמלו היה לשוא; הוא לא יכול לרכז את מבט עינו – וחוץ מזה הלך אור היום הלוך והתמעט. “הנני ללכת העירה”, אמר אל נפשו. כשירד אל האולם, באה לקראתו אחת המשרתות.

“גברת אחת מבקשת לדבר עמך. אדוני; שם משפחתה הירוֹן”.

הזדמנות מופלאה! – הוא נכנס אל בית־התמונות, ככל אשר קראו עדיין לאולם זה, וראה את אירין עומדת אצל החלון,

היא הלכה לקראתו ואמרה:

“אני הלכתי בדרך אסורה; עברתי דרך החורשה והגן. בדרך זו הייתי רגילה להלך תמיד כשהייתי באה לבקר את דודי דזשוליון”.

אין כאן דרכים אסורות בשבילך", החזיר דזשוליון; “אי אפשר הדבר מפני הקורות של הימים עברו. זה עתה הייתי מהרהר בך”.

אירין חייכה. ודומה היה כאילו דבר־מה מנצנץ ומבהיק מבעד לחיוך הזה, לא רק נוגה רוחני – אלא דבר־מה יותר בהיר, יותר כָּלוּל ויותר מלבב ומצודד את הנפש.

“הקורות של ימים עברו!” מילמלה ואמרה. “אמרתי פעם אחת לדוד דזשוליון, שהאהבה קיימת לעולם, ולא היא. רק הבחילה מתמידה וקיימת”.

דזשוליון נתן בה את עיניו ותהה. כלום עקרה סוף סוף מלבה את זכרו של בוזיניי?

“אכן צדקת!” ענה ואמר, “רגש הבחילה הריהו עמוק מן האהבה ומן השנאה, משום שהוא נובע ממקור העצבים, ואת העצבים אין ביכלתנו לשנות”.

"באתי להגיד לך, כי סומס היה אצלי, הוא אמר דבר, שהטיל עלי אימה. הוא אמר: “‘עדין אשתי את’!”

“”היך?" קרא דזשוליון “אסור לך לדור יחידה”. והוא הוסיף להביט אליה. באותה שעה תקפה עליו מחשבה מרה, שבכל מקום שיש יופי, אין הכל נוהג כשורה, וזוהי בלי כל ספק הסיבה מפני מה נחשב היופי בעיני רבים לדבר של פריצות.

“ושוב מה אמר לך?”

“הוא ביקש שאושיט לו את ידי”.

“ואת הושטת לו את ידך?”

“הן כמדומה לי שבשעה שנכנס אצלי לא היה מתאוה לכך; אבל בזמן ששהה בדירתי היתה רוח אחרת עמו”.

“אהה! אסור לך לדור בדירתך יחידה”.

“אין לי אשה מכָּרָה, שיכולתי לבקש ממנה לדור עמי. וכלום תפקוד עלי לקחת לי מאהב, דזשוליון שאֵרי?”

“חס ושלום!” אמר דזשוליון. “אכן רע המצב! אפשר תיוותרי כאן לסעוד עמנו? לאו? אם כן, הבה אלווה אותך העירה. שכן מכל מקום דימיתי ללכת לשם הערב”.

“באמת?”

“ובאמת ובתמים. בעוד חמשה רגעים אהיה מוכן”.

בדרך אל תחנת מסילת הברזל היו מסיחים בתמונות ובנגינה ובניגוד שבין תכונת האנגלים והפראנצים ובהפרש שביחס שלהם כלפי האמנות. ואולם הצבעים של הגדרות אשר ליד הדרך הארוכה והישרה, הציוּץ של ההרנוגות שהיה מלווה אותם, הריח של העשבים־הרעים השרופים, הנטייה של צווארה, הקסם של עיניה השחורות, שהעיפה בו פעם בפעם, וכשפי החמדה של כל דמותה עשו עליו רושם יותר עמוק מן ההערות שהחליפו ביניהם בשעת השיחה. שלא מדעתו היה מהלך בקומה זקופה ובפסיעות גמישות ביותר, שלא כמנהגו עד עכשיו.

כשישבו יחד בקרון הרכבת חקר ודרש אותה בפרוטרוט כיצד היא מבלה את ימיה.

והוא שמע מפיה, שהיא תופרת את בגדיה בידי עצמה, הולכת אל החנויות לקנות את צרכיה, מבקרת בית־חולים אחד, מנגנת בפסנתר ומתרגמת ספרים מן הלשון הפראנצית. מוציא לאור אחד מעסיק אותה בעבודת־תרגום תמידית ושכר עבודתה זו משמשת תוספת קטנה להכנסתה. בערבים אינה יוצאת מביתה אלא לעתים רחוקות. “הנך רואה איפוא, שהייתי חיה לבדד ימים רבים כל כך ששוב איני חוששת לבדידות, כסבורה אני, שהנני בודדה מטבע ברייתי”.

“ואני איני סבור כך”, אמר דזשוליון. היש לך מכרים הרבה?"

“לא, אין לי אלא מכרים מועטים מאד”.

בתחנת־וואטרלוֹ עלו על אחת המרכבות והוא הוליך אותה עד לפתח ביתה. כשנפטר ממנה לחץ את ידה ואמר אליה:

“דעי לך, שאת יכולה לבוא אל רובין־היל בכל עת ובכל שעה, שתרצי. עליך להודיעני את כל הנעשה. היי שלום, אירין”.

“היה שלום”, השיבה רכות.

דזשוליון חזר ועלה על המרכבה ותמה על עצמו שלא הזמין אותה לסעוד עמו באחד מבתי־האוכל וללכת עמו אל התיאטרון. כמה עלובים חייה של אשה זו, חיים של רעב ושל בדידות! “הוליכני אל הוטש־פוטש־קלוב!” קרא אל הרכב. כשהמרכבה הגיעה אל שפת־הנהר ראה והנה איש לבוש מעיל ועל ראשו צילינדר עובר במהירות, הוא היה מהלך כל כך סמוך לחומה שדומה הי כאילו הוא נוגע בה בבגדו.

“הוי אבי שבשמים!” הירהר דזשוליון בלבו; “הרי זה סומס בכבודו ובעצמו! לאן פניו מועדות?” הוא עיכב את המרכבה בקרן הזוית של הרחוב וירד מעליה והלך אל אחד המקומות, שמשם יכול היה לראות את מבוא הבית. סומס עמד לפני חזית הבית ונשא את עיניו אל החלונות המוארים שבדירתה. “אם יכנס לשם”, הירהר דזשוליון בלבו, “מה אעשה? וכלום רשאי אני לעשות דבר?” הרי אמת דיבר בר־נש זה. היא עדיין אשתו שלו והיא כולה מופקרה לכל פגיעה רעה בלי שום מגן! “יהיה אשר יהיה”. אמר אל נפשו, “אם הוא יכנס לשם, אלך אחריו גם אני”. והוא כונן את פעמיו אל הבית. עד כה ועד כה וסומס התקרב ביותר וכבר הגיע אל מבוא הבית. ואולם פתאום עמד תחתיו, חזר לאחוריו ופנה והלך שוב אל עבר הנהר. “מה אעשה עכשיו?” הירהר דזשוליון, “הרי אם יעבור עוד שתים עשרה פסיעות, יכירני”. והוא נפנה ושב אל עקבו. בן־דודו היה מהלך במהירות כמותו, אבל הוא הגיע אל מרכבתו ועלה אליה קודם שסומס נפנה אל קרן הזוית. “נהג ולך!” קרא לרכב. ואולם בו ברגע נגלו פני סומס סמוך למרכבה.

“הו, רכב!” קרא. המרכבה תפוסה? הלו!"

“הלו!” החזיר דזשוליון. “האתה זה?”

החשד הגלוי שניכר היה בפני שארו, אשר לאור הפנס ניראו חיוורים ביותר, גרם לו שיחליט דבר.

“הנני לקחתך אתי”, אמר אליו, “אם דעתך ללכת אל מערב העיר”.

“יישר כוחך”, אמר סומס ועלה אל המרכבה.

“ביקרתי את אירין”, אמר דזשוליון בשעה שהמרכבה זזה ממקומה.

“האמנם?”

“שמעתי מפיה, שגם אתה היית אצלה אמש”.

“אמנם כן, הייתי אצלה”, השיב סומס, “הרי גלוי וידוע לפניך שאשתי היא”.

קול דבריו ושפתו המורמה למחצה למעלה מתוך ליגלוג עוררו פתאום כעס בלבו של דזשוליון, אלא שמיד כבש אותו ומשל ברוחו.

“וודאי אתה יודע היטב מה המעשה שעליך לעשות”, ענה ואמר, “אלא כיון שאתה מבקש להתגרש ממנה, כלום מחכמה אתה עושה שהנך הולך לבקר אותה? הרי אי אפשר לו לאדם לרוץ עם הארנבת ולשסות בה את הכלבים כאחת”.

“אכן ידידות רבה היא מלפניך שאתה מזהירני, אלא שעדיין לא חרצתי דבר”.

“אבל היא חרצה והחליטה”, אמר דזשוליון, כשהוא מביט לפניו ישר. “הרי עליך לדעת, שאי אפשר לך להשתמש במעשים שאירעו לפני שתים עשרה שנה”.

“דבר זה עדיין טעון בירור”.

“הסכת ושמע!” אמר דזשוליון, “הריני נתונה במצב נורא, ואני הנני האיש האחד שיש לו המשפט להיזקק לענינים הנוגעים אליה”.

“חוץ ממני אני”, השיב סומס; “והרי גם אני נתון במצב שאין לסבלו. היא היא שהביאה עצמה לידי מצבה שלה והיא היא שגרמה לי את צרתי אני. עדיין אין הדבר ברור בידי אם לא מוטל עלי לדרוש ממנה לשוב אלי, לטובתה ולתקנתה של עצמה”.

“היך!” קראה ורעדה עברה את כל גופו.

“איני מבין מה פירושו של ‘היך’ זה שלך”, החזיר סומס מתוך קרירות; “התפקיד שלך לגבי הענינים שנוגעים אליה מוגבל הוא: עליך להמציא לה את מכסת ההכנסה השנתית שלה – זהו כל תפקידך. בבקשה ממך לשמור את הדבר בלבך. מאחר שלא רציתי לחלל את כבודה על ידי גירושין שמרתי לעצמי את כל הזכויות שלי, וככל אשר אמרתי לך עדיין איני יודע אם לא אקיים אותן”.

“הוי, אלי שבשמים!” קרא דזשוליון וצחק צחוק קצר.

“הן”, אמר סומס וקולו הביע שנאת מות. “עדיין לא שכחתי את הכינוי ‘בעל הנכסים’ שכינני אביך. לא לחנם נקראתי כך. הריני מחזיק בנכסי ובקניני שלי!”

“הרי זה שגעון גמור שאין הדעת סובלתו”, מילמל דזשוליון. וכי סבור הוא ברנש זה שהיכולת בידו לכוף את אשתו לחיות עמו? אותם הימים, שאדם זכאי היה לעשות זאת, כבר חלפו ועברו! והוא צידד והביט אל סומס והירהר בלבו: “כלום באמת ברייה של ממש הוא אדם זה?” אבל מראהו של סומס היה כולו ממשי וריאלי: הריהו יושב כאן מיושר, לבוש הדר, פניו לבנים, שפמו גזוז וחיוך קופא על שפתיו, שאחת משניו נראתה מבעדן. השתררה דומיה ארוכה, ובינתים היה דזשוליון מהרהר בלבו: “תחת להושיע לה, עוד קילקלתי את הענין במידה יתירה”. פתאום פתח סומס ואמר:

“מכמה וכמה בחינות אין בשבילה תקנה טובה מזו”.

לשמע הדברים האלה תקפה את דזשוליון התרגזות גדולה כל כך, שכמעט אי אפשר היה לו לשבת במנוחה במרכבה. נדמה לו כאילו הוא יושב כלוא עם מאות אלפים מבני ארצו, כאילו הוא יושב כלוא וחבוש עם אותו הדבר המצוי באפיים של בני אומתו, שהיה מרגיז אותו כל ימיו, עם אותו הדבר אשר לכאורה הריהו טבעי ביותר ואף על פי כן נראה כחידה סתומה – הלא הוא אמונתם המוצקה בקשרי־חוזה ובזכויות מאושרות ומקויימות. כאן במרכבה זו ובצדו ישב אדם שהיה משמש התגשמות של יצר הקנין והרכישה, הצורה של בשר ודם שלבש יצר זה – ולא עוד אלא שאותו אדם היה שארו שלו, עצמו ובשרו! אכן נורא הדבר ואין הדעת סובלתו! “אבל יש כאן עוד דבר”, אמר אל נפשו מתוך רגש מכאיב. “הכתוב אומר, שהכלב שב על קיאו! ראיה חזר ועורר בקרבו דבר־מה. זה כוחו של היופי! כוח השטן הוא!”

“ככל אשר אמרתי לך”, חזר ואמר סומס, “עדיין לא חרצתי מה לעשות. הייתי מכיר לך טובה אילו סלקת את ידך ממנה ועזבתה אותה לנפשה”.

דזשוליון נשך את שפתיו; כל ימיו היה שונא את המחלוקת, ואולם עכשיו היה משתוקק לה.

“איני יכול להבטיח לך הבטחה זו”, השיב תשובה קצרה.

“טוב ויפה”, אמר סומס, “מעכשיו אנו יודעים את עמדתנו כל צרכה. כאן עלי לרדת”. והוא עצר את המרכבה וירד בלי אמירת שלום ובלי אות של ברכת פרידה. דזשוליון נסע לדרכו אל הקלוב שלו.

ברחובות הכריזו על החדשות הראשונות מערכֵּי המלחמה, אבל הוא לא השגיח בהכרזות הללו. מה המעשה שיעשה כדי לבוא לעזרתה? אהה, אילו היה אביו חי! הוא יכול היה לעשות הרבה! אבל משום מה אינו יכול לעשות כל מה שהיה עושה אביו? כלום אינו בא־בשנים כל צרכו? והריהו בן חמישים ופעמיים היה נשוי ויש לו שתי בוגרות ובן. “אכן משונה הדבר”, היה מהרהר בלבו. “אילו היתה מכוערה, לא הייתי נותן את דעתי לענין זה. כן כשפים ביד היופי, אם לבו של אדם עלול להיות ניצוד על ידו!” וכולו מדוכדך ומר־נפש סר אל חדר־הקריאה שבקלוב. באותו החדר עצמו היה סח פעם אחת עם בוזיניי ביום קיץ לאחר הצהרים; הריהו זוכר עדיין היטב את דברי־המוסר, הסתומים והמוצנעים שהטיף אז לאותו צעיר לטובתה של דזשון, את הסימנים שנתן אז בטיבם ומהותם של הפורסייטים, ואיך השתוקק באותה שעה לדעת מה משפטה של אותה האשה, שהוא הזהיר אותו מפניה. ועכשיו! כמעט שהוא עצמו היה זקוק לאזהרה. “אכן משונה ומגוחך הוא!” אמר אל נפשו, “מעשה מגוחך הוא ויד השטן באמצע!”

 

פרק ארבעה־עשר: סוֹמְס מְגַלֶּה סוֹף סוֹף מַה חֶפְצוֹ וְצָרְכּוֹ    🔗

אכן נקל לאדם לאמור “מעכשיו אנו יודעים מה עמדתנו כל צרכה”, מאשר לדעת בבירור מה הוא מתכווין בדבריו אלה. ובשעה שהוציא סומס את הדיבור הזה מפיו לא עשה זאת כדי לתת סיפוק ליצר הקנאה הזעומה שבלבו. הוא יצא מן המרכבה ולבו מלא זעף – הוא זעף על עצמו, שלא זכה לראות את אירין, והוא זעף על דזשוליון שראה אותה, ולא עוד אלא שהיטב חרה לו שלא ידע כל צרכו מה הוא רוצה.

הוא עזב את המרכבה משום שקשה היה לו לשבת בצוות עם בן דודו, והוא פנה והלך במהירות אל מזרח העיר. ובדרך הליכתו היה מנודה הריהו מנודה!" אותו אדם יש לו נטייה מלידה למידות של מנודה הריהו מנודה!" אותו אדם יש לו נטייה מלידה למידות של פריצות.

מאווייו היו מפוקפקים ובלתי מסויימים, ופיקפוק זה היה בשבילו רגש חדש, שלא ידע אותו עד עכשיו. הוא היה דומה לתינוק שלבו חלוק בין כלי־הצעצוע שהבטיחו לו ובין כלי־הצעצוע הישן שניטל ממנו; והוא היה תוהה על עצמו. ביום הראשון שעבר היה חפצו ברור ופשוט ביותר – הוא השתוקק להיות חפשי ולשאת לו לאשה את אַנט. “הנני ללכת לשם לסעוד את סעודת הערב”, אמר בלבו. אפשר שמראיה שוב יעמידנו בבירור על מגמתו, ישקיט את רוחו הנרגזה ויזכּך את דעתו.

בית־האוכל היה כמעט כולו מלא סועדים – רובם נכרים, אשר לפי מראיהם נדמו לו כסופרים או כשחקנים. קטעי שיחה הגיעו לאזניו מבין צילצול הפנכות והכוסות. הוא שמע בבירור שהם הוגים רגשי רצון לבורים ומגנים את הממשלה האנגלית. “באי בית־האוכל הללו אינם לפי רוחי”, הירהר בלבו. הוא אכל בקור־רוח את הארוחה ושתה את הקפה בלי להודיע לאיש על מציאותו כאן, ולאחר שגמר את סעודתו, נכנס אל קודש הקדשים של הגברת לאמוט, אלא שהשתדל שלא ירגישו בו בהליכתו לשם. ככל אשר שיער היו האם והבת מסובות באותה השעה לשולחן וסועדות – סעודה נאה מזו שאכל זה עתה, וכמעט שהיה מיצר שלא זכה לה. הן קידמו את פניו מתוך השתוממות רבה, אשר למראית עין היתה כנה ואמתית ביותר ומתוך כך נתעורר פתאום חשד בקרבו והוא הגה בלבו: “סבור אני שהן ידעו שכל אותו הזמן הייתי כאן”. הוא הביט בגניבה אל אַנט הבטה בוחנת וחופשת. היא היתה כל כך נאה ולמראית עין היתה ישרה ותמימה ביותר; וכי אפשר שהיא מתכוונת לצוד אותו ברשתה? הוא פנה אל הגברת לאמוֹט וּפתח ואמר:

“אני סעדתי כאן”.

האמנם? חבל שלא ידעה זאת! היא היתה מגישה לו כמה מאכלים ערבים. כמה גדול צערה, שלא ידעה זאת! דבריה נתנו חיזוק לחשד שהגה סומס. “עלי לשקול היטב בדעתי מה המעשה שעלי לעשות”, הירהר בלבו במרירות.

“אולי ישתה אדוני עוד ספל קפה מן המין המובחר? או אולי רצונו בליקוֹר ‘גראן מַארנייה’?” והגברת לאמוֹט קמה כדי לצוות להביא את המשקאות הללו.

כשנשאר לבדו עם אנט פנה ואמר אליה כשהוא מעלה על שפתיו חיוך קל וזהיר:

“השלום, אנט?”

פני הנערה התאדמו. התאדמות זו, אשר ביום הראשון שעבר היתה מזעזעת את עצביו זיעזוע נעים, עוררה בו עכשיו מעין אותה ההרגשה המצויה בלבו של אדם בשעה שכלבו מציץ בעיניו ומכשכש בזנבו. הוא חש בעצמו כוח מוזר, כאילו יכול היה לאמור לה: “גשי אלי ושקי לי”, והיא היתה נשמעת לו. אבל למרבה הפלא נדמה לו באותה שעה שכאן בחדר מצויים עוד פנים אחרים ודמות אחרת, ולמי משתי הדמויות היתה מכוונה התשוקה שבנפשו – לזו או לאותה האחרת? הוא הניד ראשו כלפי אולם־האוכל ואמר: “יש שם כמה אורחים משונים. וכי רצויים בעיניך החיים הללו?”

אנט הציצה בו רגע אחד, אחר השפילה את עיניה ושיחקה במזלג שבידה.

“לא”, ענתה ואמרה, “החיים הללו אינם רצויים בעיני”.

“אם אך אחפוץ בה הריהי שלי”, הירהר סומס בלבו, “אבל כלום אני חפץ בה?” היא היתה רבת־חן, היא היתה נאה מאוד; היא היתה צעירה ורעננה וגם מחוננה טעם במידה ידועה. עיניה שוטטו בחללו של החדר הקטן; אבל עיני רוחו שוטטו במקום – הוא ראה לפניו חדר שרוי בספק־אור, קירות שעינם כעין הכסף, פסנתר עשוי עץ־אטלס ועל ידו עומדת אשה המרתיעה לאחוריה כאילו כדי להגן על עצמה מפניו – אשה בעלת כתפים לבנות, שהוא היה מכיר אותן יפה, בעלת עינים שחורות, שהוא מבקש ומשתקד להכירן, ובעלת שער שעינו כעין העינבר הכהה. וכדומה לאמן, השואף למה שאינו עשוי להיות מושג וכל ימיו נפשו צמאה ושוקקה, תקף עליו ברגע זה צמאון התאוה הישנה, שלא יכול לרוות אותו לעולם.

“הרי צעירה לימים את”, ענה ואמר במנוחה. “עדיין כל העתיד לפניך”.

אנט נדה בראשה.

“פעמים שאני סבורה שאין לי מה לצפות לעתיד ושמנת גורלי היא עבודה קשה. אין העבודה חביבה עלי כשם שהיא חביבה על אמי”.

“אמך אשה מופלאה היא”, אמר סומס מתוך ליגלוג קליל. “היא לא תבוא לעולם לידי תקלה”.

אנט נאנחה ואמרה: “וודאי אין בעולם אדם מאושר ממי שזכה לעשירות”.

“גם את עתידה להיות עשירה באחד הימים”, ענה סומס מתוך אותו הליגלוג הקליל; “אל תדאגי”.

אנט הניעה את כתפיה. “אכן אדוני איש טוב ורב־ידידות הוא”, אמרה כשהיא מניחה חתיכת שוקולאדה לבין שפתיה הזעופות.

“הנה כי כן חביבה שלי”, הירהר סומס בלבו, “שפתיך נאות הן עד מאוד!”

באותה שעה נכנסה הגברת לאמוט והביאה קפה וליקור ושמה קץ לשיחה. סומס לא שהה אצלן זמן הרבה.

משנפטר מאתן ויצא אל הרחובות של סוֹהוֹ, שהיו מעוררים תמיד בלבו הרגשה של דבר נכסים שנרכשו שלא במשפט, השתקע בהירהורים. אילו ילדה לו אירין בשעתה בן, לא היה רודף עכשיו אחר נשים. מחשבה זו קפצה ועלתה פתאום על דעתו מתוך מחשכי המחבואים שבנפשו, ששם היתה צפונה עד עכשיו, בן – יצור, שאדם יכול לתלות בו את תקוותיו, יצור, שיש בו כדי לשוות ערך לשארית חייו של אדם, יצור, שאדם יכול למסור לו חלק מעצמו והמשמש מעין המשך קיומו של עצמו! “אילו היה לי בן”, הגה במרירות, “בן כשר של עצמי, יכולתי להחליף כוח ולחיות שוב את חיי כלפנים. סוף סוף אין הבדל בנשים ואשה דומה לחברתה”. אבל כשהוסיף ללכת הלאה, נד בראשו לאו! אין אשה דומה לחברתה. כמה פעמים במשך חיי הנשואים שלו רבי־הפגעים היה סובר כך, אלא שתמיד טעה. וגם עכשיו אינו אלא טועה. הוא ניסה לדמות את אנט אל אותה האחרת. אבל היא לא היתה כמותה, לא היה בה מן הקסם של התאוה הישנה. “ואירין הריהי אשתי”, אמר אל נפשו, “אשתי כדת וכדין. אני לא עשיתי כלום כדי לדחותה מלפני. משום מה, איפוא, לא תאבה לשוב אלי? אין בשבילה דבר טוב וישר מזה, דבר הגון מזה לפי החוק והמשפט. הדבר לא יגרום שום שערוריה ושם מתלאה ומבוכה. ואם אין זה נעים לה – אבל מדוע? הרי אינני מצורע. והיא – שוב אין לה אהוב, שהיא להוטה אחריו!” משום מה יפקיר את עצמו לכל אותה פרשת הפגעים והפילפולים הערמומים והבזיון והגנות והמפלות הצפויים למי שיש לו עסק עם בית־המשפט לעניני גירושין, בזמן שהיא קיימת בעולם והריהי פנויה ודומה לבית ריק העומד ומצפה לבעליו שישוב ויחזיק בו? המחשבה, שאפשר לו לשוב ולהחזיק במנוחה ובשקט בקנינו שלו בלי לוותר על כבודו כנגד באי עולם, היה קסם בו לצודד את לבו של אדם כסומס, שהיה שוקט תמיד להצניע את מעשיו. “אכן שמח אני”, הירהר בלב, “שהלכתי לבקר את הנערה. עכשיו גלוי וידוע לפני הדבר מה שאני זקוק לו ביותר. אילו אך תֵּאוֹת אירין לשוב אלי, הנני לוותר לה ולשאת את פניה ככל אשר תשאל נפשה; היא תוכל לחיות את חייה בפני עצמה; ומי יודע, אולי – אולי תשוב אלי שיבה גמורה”. דומה היה לו כאילו הושם מחנק לגרונו. וכולו קודר וזועף היה מהלך לאורך הסורג של גרין־פארק ופניו מועדות אל בית אביו, ודרך הילוכו היה מנסה לדרוך על צילו, שהיה משתרע ומהלך לפניו לנוגה הירח המבהיק.

חלק שני

 

פרק ראשון: הַדּוֹר הַשְׁלִישִׁי    🔗

באחד הערבים של חודש נובמבר היה דזשולי פורסייט מהלך במורד היי־סטריט שבאוכספורד; והנה בא לקראתו וֶול דארטי, שעלה במעלה הרחוב. דזשולי החליף זה עתה את בגדיו, לאחר השיוט שהיה משייט בסירה על פני הנהר, ואחז את דרכו אל הקלוב שלו, אשר זה לא כבר נספח אליו ונבחר שם לחבר. וול, שהחליף זה עתה את בגדיו לאחר רכיבה על סוס, הלך אל שדה־מערכה – אל ביתו של מחבר אחד אשר בקוֹרנמארקיט.

“הֵלוֹ!” קרא אליו דזשולי.

“הלוֹ!” החזיר כנגדו וול.

שני הקוזינים לא נפגשו אלא פעמיים. דזשולי, שכבר עמד בשנת־הלימודים השנייה, הזמין את הבא־־מחדש לסעודת־הבוקר. זו היתה הפגישה הראשונה שלהם. ואמש חזרו ונזדמנו שוב פעם בדרך משונה במקצת.

מעל לבית דירתו של חייט אשר בקורנמארקיט היה דר אחד מאותם הצעירים המאושרים, אשר בעודם בקטנותם הרי הם זוכים לירושה גדולה, אשר אבותיהם מתו והאפיטרופסים שלהם רחוקים מהם מרחק רב ואשר הטבע נטע בקרבם נטיות ויצרים לעבירה. בהיותו בן תשע־עשרה אחז באורח־חיים, שיש בו כדי לצודד ולהפליא את ליבותיהם של בני־תמותה פשוטים, אשר שמיטת־כספים אחת חשובה בעיניהם מעין חג. הוא היה מפורסם כבעל שולחךהרולֶטה היחידי שנמצא באותו הזמן באוכספורד, ולא עוד שהגיע לידי כך שגימר וביזבז במהירות מתמיהה אפילו את הממון, שהיה שמור לו בירושה.

הוא ניצל אפילו את קראם. אף על פי שהיה חם־מזג וטיפוס מוצק והיה חסר את מידת הרשלנות הנעימה והמצודדת־לב, שהיתה מצויה בפלוני. כשזכה וול להיות מוכנס לאותו המקום לשם משחק ברולטה, היה בעיניו כגר שהכניסוהו תחת כנפי השכינה, וכשחזר בשעה מאוחרת בלילה אל בית תלמודו לאחר נעילת הדלתות והוא אנוס היה להיכנס דרך החלון שהבריח שלו לא היה חזק די צרכו, היה בעיניו כמי נתקדש ונעשה בר־מצוה. באותו נשף החשק והתענוגות נשא פעם אחת את עיניו מעל השולחן הירוק המצודד את הלב, וראה בעד תמרות עשן טאבאק והנה שארו עומד כנגדו. “manque impair, et Rouge gagne!” והוא שוב לא ראהו שם באותו הערב.

“בוא עמי אל הקלוב שלי לשתות תה”, אמר דזשולי. ושניהם נכנסו אל הקלוב.

מי שהיה רואה אותם יחד וודאי היה מכיר בשני הקוזינים הללו של הדור השלישי למשפחת הפורסייטים מין דמיון קלוש שאינו נתפס לעין; מבנה פניהם היה שווה, אלא שהגוון האפור אשר לעיני דזשולי היה יותר כהה ושערו בהיר מסולסל ביותר.

“המלצר, אנא הבא תה ולחמניות של חמאה”, אמר דזשולי.

“אפשר תעשן סיגאריטה?” שאלהו וול. “ראיתיך אמש. וכי הצלחת במשחק?”

“לא הייתי משחק”.

“ואני זכיתי בחמישה־עשר זהובים”.

אף על פי שדזשולי היה מתאווה לחזור על פתגם בדבר המשחק ששמע פעם אחת מפי אביו: “אם גזזוך אחרים, הנך שרוי בצער, ואם את גוזז את האחרים, הנך מיצר”, – בכל זאת התאפק ולא אמר אלא את הדברים האלה:

“כמדומני, שאותו המשחק נאלח הוא; אותו בחור היה חברי בבית־הספר, טיפש גדול הוא”.

“אח! איני יודע זאת”, אמר וול כאדם המבקש להגן על כבודו של אל שנתחלל, “הריהו בחור עליז ביותר”.

הם ישבו והפריחו בשתיקה באויר תימרות עשן טאבאק.

“הרי מכיר אתה את אבי ואת אחותי, האין זאת?” אמר דזשולי. “מחר הם באים לכאן”.

פני וול הסמיקו מעט.

“האומנם? – היכולת בידי להמציא לך ידיעות רבות־ערך ביותר על דבר מרוץ־הסוסים שבמאנטשֶסטר שיהיה בנובמבר”.

יישר כוחך. איני מחבב אלא את המרוץ הקלאסי בלבד".

“מה מועיל במרוּץ זה?” אמר וול, “הרי אין אדם יכול לזכות על ידו אפילו פרוטה!”

“הריני שונא את המעגל”, אמר דזשולי; 'שם שאון ורעש וסרחון שאין לעמוד בו, אני אוהב ללכת אל הקַרפּף כדי להביט שם אל הסוסים".

“אני סומך על הבנתי ומשפטי בעסקי מרוץ־ההתחרות”.

דזשולי חייך; החיוך שלו היה דומה לזה של אביו. “אין לי שום הבנה בענין זה. כל אימת שאני מתערב, הריני מפסיד”.

“מסתבר מאליו שאין הנסיון נקנה אלא במחיר יקר”.

“אמנם כן, אבל כיון שאתה זוכה, הרי אתה גורם בכך הפסד לאחרים”.

“ודאי שכך הוא, אלא שאם לא יפסידו הם, תפסיד אתה – וזהו כל עיקרו של הגירוי שבמשחק”.

דזשולי העיף בו מבט שהיה בו משהו של בוז.

“ובמה אתה מבלה את עתות הפנאי? בשיוט?”

“לאו – הריני עוסק ברכיבה ומסתכל בעולם. בסֵמֵסטֶר הבא אשחק בפוֹלוֹ, אם אך יעלה בידי להטות את לב זקני לפתוח את כיסו”.

“הלא הוא הדוד דזשמס הזקן, האין זאת? מה טיבו?”

“הריהו זקן ממתושלח”, אמר וול, “וכל ימיו אינו אלא חרד ודואג שמא יתדלדל וירד מנכסיו”.

“כמדומני שהוא וזקני אחים היו”.

“מובטחני שבין הזקנים הללו לא נמצא אף ספורטאי אחד” אמר וול, “הם היו עובדים לממון”.

“זקני שלי לא כך היה!” אמר דזשולי מתוך חום־רגש.

וול נקף באצבעו את האפר מעל הסיגאריטה שלו.

“לא נברא הממון אלא להוציאו”, ענה ואמר; “מי יתן והיה לי ממון הרבה!”

דזשולי העיף בו מלמטה למעלה אותו המבט הבוחן שנחל מאת דזשוליון הזקן ושפירושו היה: “אין זה מדרך ארץ לדבר בממון!” ושוב שתקו ולא דיברו דבר אלא שתו את התה ואכלו את העוגות החמאניות.

“היכן יתאכסנו אביך ואחותך?” שאל וול מתוך קור־רוח מעושה.

“בבית המלון:”קשת“. ומה דעתך על המלחמה?”

“לפי שעה הכל נאלח. הבורים אינם ספורטאים כל עיקר. מפני מה אינם יוצאים למלחמה בגלוי?”

“ולמה יעשו זאת? הלא הכל כנגדם ולרעתם חוץ מדרך־המלחמה המיוחדת להם. הנני משתאה לגבורתם”.

“אכן זריזים הם ברכיבה ויודעים לירות”, הסכים וול, “אבל אספסוף נבזה הם. וכי מכיר את האת קראם?”

“ממֶרְטוֹן? רק לראוּת עין. הרי גם הוא מבני אותה החבורה העליזה, האין זאת? יש בו ממידת ההתגדרות והוא שטוף בהוללות ואין תוכו כברו”.

“הריהו ידידי שלי”, אמר וול בתקיפות.

“אח! צר לי מאוד!” לאחר שסיימו את פרשת הענינים החביבים עליהם ושיש בהם משום התגדרות ישבו והביטו זה אל זה במבוכה, שכן דזשולי חזה שלא מדעתו בעיני רוחו כנופיה של אנשים, אשר הסיסמה שלהם היא: “אנו קובלים עליכם, שאתם מטילים עלינו שיעמום. החיים הנם קצרים יותר מדי ואנו מבקשים לדבר ביתר מהירות וביתר עוז. אנו מבקשים לעשות הרבה ולדעת הרבה ושלא להשהות את עצמנו על ענין אלא שהייה פחותה מכפי שאתם עלולים לדמות בנפשכם. אנו ה’מעולים' – מוצקים וגמישים”. – וכנגדו חזה וול שלא מדעתו בעיני רוחו כנופיה של אנשים, אשר הסיסמה שלהם היא: “אל תדמו בנפשכם שעלולים אתם להשעות את דעתנו אליכם או להביא אותנו לידי התרגשות. אנו מכירים את כל סנסאציה, ואפילו אם אין אנו מכירים אותה אנו עושים עצמנו כאילו היא גלויה וידועה לנו. החיים הקהו כל כך את חושינו, שהיום והלילה שוים בעינינו. הננו להפסיד במשחק את הכותונת שעל בשרנו בשויון־נפש. אכן טסנו ועברנו בעולם במהירות יתירה והשארנו את הכל מאחורינו והלאה. הכל הבל ועשן נדף! בשם אַללַה!” רוח ההתחרות המוטבעה עמוק עמוק בטיבו של כל איש אנגלי הכריחה את שני הפורסייטים הצעירים הללו לסגל להם אידיאלים, וכך טיבם של אידיאלים שבסוף המאה הרי הם מעורבים ביותר. האריסטוקרטיה קבלה בעצם את הרעיונות החדשים, אף על פי שאנשים כקראם – שהיו מבני האצילים – היו להוטים הרבה אחרי הניורוואנה של השטוף במשחק, אשר בשנות השמונים היתה ראש מאוויים של ה“גנדרנים” וה“מתייפים”. ומסביב לקראם עדיין התלקטה חבורה קטנה של רמי־יחש ובני עשירים.

אבל בין שני הקוזינים הללו היתה מצויה עוד אנטיפאטיה אחרת, שלא היתה כל כך גלויה וניכרת לעין. אותה אנטיפאתיה (כך במקור. הערת פב"י) מוצאה מתוך הדמיון המשפחתי הקלוש שביניהם, אשר אפשר שהיה מצער את שניהם, או מתוך ההכרה שאינה ברורה על אודות האיבה הישנה, שעדיין היתה קיימת בין שני סניפי המשפחה ואשר נקבעה בלבם שלא מדעתם על ידי מלים וחצאי־רמיזות שנפלטו מפי הוריהם. ודזשולי היה מקשקש באותה שעה בכף־התה שלו והירהר בלבו: “סיכת־העניבה שלו והחזייה שלו ודרך־הדיבור שלו וההמראות שלו – אוי, ריבונו של עולם!”

ואף וול, שהיה מסיים לאכול את העוגה שלו, היה מהרהר על זה שכנגדו: “לאמתו של דבר אדם גס הוא!”

“וודאי תלך להקביל את פני אביך ואחותך?” אמר כשהוא קם מעל מושבו. “בבקשה ממך להגיד להם, שהנני נכון להראות להם בנפש חפצה את הקוֹלגיוּם שלי – אף על פי שאין שם דברים מצויינים ביותר – אם יהי רצון מלפניהם לבוא לשם”.

“יישר כוחך, הנני להגיד להם”.

“אפשר שיאבו לסעוד שם את סעודת־הבוקר? יש לי שמש זריז היודע להכין ארוחה נאה”.

דזשולי השיב, שהדבר מפוקפק בידו אם יהיה להם פנאי.

“ואך על פי כן הרי תשאל אותם?”

“אכן ידידות רבה היא מלפניך”, אמר דזשולי מתוך החלטה גמורה שלא יתנם ללכת לשם; אבל מאחר שהיה אדם מנומס על פי טבעו הוסיף ואמר: “מוטב שתבוא אלינו מחר לסעוד עמנו סעודת ערבית”.

“בחפץ לב, באיזו שעה?”

“בשבע ושלושים רגעים”.

“בלבוש של פראק?”

“לאו”. והם נפרדו זה מזה מתוך רגש של איבה כבושה.

הולי ואביה באו ברכבת של שעת הצהרים. זוהי הפעם הראשונה שביקרה את העיר רבת־המגדלים והחלומות והיא היתה דמומה ביותר והביטה כמעט בחרדה אל אחיה, שהיה משמש חלק של המקום הנפלא הזה. אחר סעודת־הבוקר היתה מחזרת ומסיירת את תפוסת ביתו מתוך סקרנות גדולה. חדרו של דזשולי היה מכוייר ומשל חפצי אמנות נמצאו בו כמה ציורים, שהיו שייכים לדזשוליון הזקן, ותמונות פוטוגראפיות של תלמידי בית־האולפן – תמונות של צעירים, של צעירים מלאים חיים שהיתה נסוכה עליהם מעין רוח של גבורה ושהזכירה את וול. גם דזשוליון בחן בעיון רב את הדברים הללו שהעידו על אפיו וטעמו של בנו.

דזשולי היה משתוקק הרבה שיראוהו כיצד הוא משייט, ולפיכך עמדו והלכו אל הנהר. הולי, שהיתה מהלכת באמצע בין אביה ואחיה, חשה גאוה בלבה כשראתה שהבריות מפנים את ראשיהם אליה ונותנים בה את עיניהם. כדי לראות אותו יפה הניחוהו אצל המעברה ועברו אל העבר השני של הנהר. דזשולי היה גבה־קומה וגמיש־גו – שכן מכל הפורסייטים רק סוויתין ודזשורזש בעלי בשר היו – והוא שייט “שני” בסירה שהיו בה שמונה שייטים. מראהו היה חמור ביותר והוא התמכר למלאכתו בשקידה יתירה. דזשוליון הירהר בגאון שהוא נאה משאר הבחורים שבאותה החבורה. ואולם הולי, כדרכה של אחות, נתנה את עיניה באחד או בשנים משאר בני החבורה והללו נראו לה נאים ממנו. אלא שלא היתה מגלה את לבה לפיה בעד כל הון שבעולם. מי הנהר היו זכים ובהירים באותו יום, דשאי הכרים היו רוויים והאילנות עדיין עטו צבעים יפים. שלוה גמורה היתה שרויה מסביב לעיר העתיקה; דזשוליון קיווה שיעלה בידו לצייר אֶסקיזות נאות, אם מזג־האויר יתמיד ולא ישתנה. שמונת השייטים עברו על פניהם שוב פעם ואחר חזרו למקומם לאורך האַרבוֹת. דזשולי העמיד פנים אמיצים ביותר כדי להעלים שהוא עייף ושואף רוח בכבדות. הם חזרו ועברו את הנהר ונטפלו אליו.

בחזירתם פתח דזשולי ואמר: “עלי להגיד לכם, שאנוס הייתי להזמין אותו בחור וול דארטי לסעוד עמנו הערב. הוא רצה להזמין אתכם לסעודת הבוקר ולהראות לכם את בית־האולפן שלו, אלא שאני גמרתי בלבי: מוטב שאקראהו אלינו ובלבד שלא תצטרכו ללכת אליו, איני מחבב אותו ביותר”.

פני הולי שהיו חיוורים מעט האדימו פתאום והיא שאלה:

“משום מה”?"

“איני יודע בעצמי. דומה שהוא מתהדר ומתנאה ביותר ונימוסיו רעים. מה טיבה של משפחתו, אבא? הרי אינו אלא שאֵר ממדרגה שלישית, וכי אין כך?”

דזשוליון חייך ואמר: “שאל נא את הולי ותגדך, היא ראתה את דודו שלו”.

“בעיני אני מצא וול חן”, החזירה הולי והביטה לארץ, “אבל דודו שלו – מראהו לא כך הוא – אדם אחר הוא”. והיא העיפה בהעלמה מתחת לריסיה מבט חטוף אל דזשולי.

“וכי שמעתם מימיכם את תולדות המשפחה שלנו, חביבי שלי?” אמר דזשוליון מתוך בדיחות הדעת. "הרי זו אגדה לאמתה. דזשוליון פורסייט הראשון – על כל פנים הראשון שאנו יודעים עליו דבר, הלא הוא אבי אבי זקנכם – היה דר בארץ דוֹרסֵיט, על שפת הים, ולפי אומנותו היה ‘בעל אחוזה’ ככל אשר קרא לו זקנכם, ולא עוד אלא שהיה בנו של בעל־אחוזה – כלומר שניהם היו אריסים. זקנכם רגיל היה לאמור עליהם שהיו “פחותי ערך”. הוא הביט בעין אחת אל דזשולי כדי לראות מה הרושם שיעשה הדבר הזה על רוחו הגאה, ובעינו השניה הבחין בשמחה הקנתרנית ששמחה הולי למראה המבע הקלוש של מפח־נפש שניכר בפני אחיה.

“עלינו לדמות אותו בנפשנו כאדם בעל בשר וחסון ומוצק, שהיה משמש מעין סמל טיפוסי של אנגליה כמו שהיתה קודם שהתחילה התקופה של חרושת־המעשה. דזשוליון פורסייט השני, הלא הוא אבי זקנך, דזשוֹלי, היה עוסק, כפי שמספרת עליו הכרוניקה המשפחתית, בבנין בתים והוליד עשרה ילדים וסופו שקבע דירתו בלונדון, דבר מפורסם הוא שהיה להוט אחר שתיית יין מאדיירה. עלינו לדמוֹת אותו כבא כוחה הטיפוסי של אנגליה בזמן המלחמות של נאפוליון ובימי המהומות והמבוכות בארץ. הגדול מששת בניו היה דזשוליון השלישי, הלא הוא זקנכם שלכם, מחמדי־נפשי; הוא היה סוחר־תּה, ראש לכמה חברות של מסחר, אחד האנגלים ההגונים והנבונים ביותר שחיו בזמן מן הזמנים – ואני הוקרתיו ואהבתיו מנפשי”. קולו של דזשוליון איבד פתאום את כל מה שהיה בו מן הליצנות ובנו ובתו הביטו אליו בחרדת קודש, “הוא היה צדיק וישר, קשה־עורף, בעל נפש עדינה ובעל לב צעיר ורענן. אתם זוכרים אותו וגם מלבי לא יסוף זכרו. אבל הבה אעבור אל יתר בני המשפחה! דודי אני, דזשמס, הלא הוא זקנו של וול, יש לו בן ושמו סומס – באדם זה כרוך מעשה באהבה אבודה, שלא היתה אהבה כלל, ואולם את המעשה הזה אין את נפשי לספר לכם. דזשמס ושאר תשעת בניו ובנותיו של פורסייט הראשון”, אשר חמישה מהם עדיין חיים כיום הזה, ראויים להיחשב כריפריזנטאנטים של אנגליה בתקופה המלכה ויקטוריה עם העיקרים של מסחר ומשא ומתן, עם האינדיבידואליסמוס ועם הכלל של הלוואות ממון בריבית של חמשה למאה שהיו נהוגים באותה התקופה. מכל מקום עלה בידם להפוך במשך ימי חייהם הארוכים את שלושים אלף הלירות שקבלו בירושה לסכום מסויים של מיליון לירות. הם לא עשו מימיהם מעשים של שטות והבאי – פרט לדודי סוויתין, שפעם אחת נכשל באוחז־עינים והלה רימה אותו, ושהיה קרוי ‘פורסייט בעל ארבעת הסוסים’, משום שהיה נוסע במרכבה רתומה לצמד סוסים. יומם הולך ועובר וגם הטיפוס שלהם עובר ובטל מן העולם. אלא שספק הוא אם אבידה זו הריהי לטובתה של הארץ. אני הנני דזשוליוֹן פורסייט הרביעי – אדם עלוב, שאינו ראוי לשם זה – –"

חלילה לך מדבר זאת, אבא!" אמר דזשולי והולי חבקה את ידו.

“אמת נכון הדבר”, חזר ואמר דזשוליון, “הריני ברייה עלובה, בא־כח וסמל של סוף המאה, אדם שיש לו הכנסה שלא עמל בה, אמן־חובב, מצדד בזכות החירות האישית – חירות זו, דזשולי, הריהי שונה מן האינידיבואליסמוס תכלית שינוי. ואתה נערי שלי, הנך דזשוליון החמישי והרי אתה מתחיל את פרשת חייך במאה החדשה”.

ובדברו את הדברים האלה פנו ונכנסו אל תוך שער בית־האולפן, והולי ענתה ואמרה: “הרי זה מפליא, אבא, ומצודד את הלב”.

איש מהם לא הבין כל צרכו למה היא מכוונת בדבריה אלה. דזשולי שתק מתוך כובד ראש.

בית־המלון “קשת”, שכמוהו ככל בתי־המלון שבאוכספורד, הצטיין בחוסר תשמישי־רווחה מודרניים, ולא נמצא בו אלא חדר־אורחים קטן מצופה עץ־אלון. באותו החדר ישבה הולי לבושת לבנים, יחידה וחרדה והיתה מצפה לביאתו של האורח האחד.

וכשנכנס אותו האורח, אחז את ידה אחיזה רכה עדינה כאדם הנוגע בפרפר. אפשר תנעץ בשערה “פרח עלוב” זה להיות מתנוסס שם לתפארה? ובדבריו אלה הוציא מתוך האבקה של בגדו גארדיניה אחת.

“אח! לא! יישר כוחך – אי אפשר הדבר!” ואף על פי כן נטלה את הפרח ונעצה אותו בשערותיה סמוך לערפה, שכן נזכרה פתאום במלה “מתהדר”. הפרח הנעוץ באבקת בגדו של וול וודאי היה גורם תקלה, והיא השתוקקה בהרבה שדזשולי יהא מחבב אותו, כי הרגישה בדבר, שוול גילה את הצד הטוב והנוח שבו בהיותו מצוי בקרבתה היא, ואפשר שבזה היה צפון מקצת הסוד מפני מה צודד את לבה.

“יודע אתה, וול, שלא סיפרתי לאיש דבר על אודות טיול־הרכיבה שלנו”.

“ואין צורך לספר! הדבר יהיה סוד שמור בינינו”.

אי־המנוחה שבידיו וברגליו ובכל גופו עוררה בקרבה רגש נעים שיש לה כוח־השפעה עליו, אבל יחד עם זה חשה בלבה באותה שעה רגש ענוג אחר – תשוקה לעשות אותו מאושר בחיים.

אנא ספר לי על אוכספורד. החיים וודאי נעימים כאן ביותר".

וול הודה לה, שאין לאדם נעימות גדולה מלעשות את כל אשר יהיה עם לבו; שיעורי־ההוראה אין בהם שום קושי, ולא עוד אלא שיש לו חברים טובים אחדים, “בחורים נאים”. “ואף על פי כן”, הוסיף ואמר, “הייתי מתאווה לדור בעיר, כדי שאוכל ללכת אליך ולראותך לפרקים”.

הולי הניחה את ידה האחת על ברכה והשפילה את עיניה.

“וכי עדיין לא שכחת”, אמר מתוך עוז רוח שנח עליו פתאום, “שגמרנו ללכת ולשוטט יחד בעולם לכל אוות־נפשנו?”

הולי חייכה.

“אין זה אלא רעיון־רוח שעלה על לבנו. הרי יודע אתה, שאין אדם יכול לעשות דבר כזה לאחר שבגר”.

“מה את סחה! הלא קרובים אנחנו ורשאים אנו לעשות זאת”, אמר וול, “בעונת הפגרה הארוכה הבאה – היא מתחילה בחודש יוני ונמשכת ימים רבים – עלינו להשתמש בהזדמנות שתבוא לידנו”.

אף על פי שהרעיון על דבר מעשה־הסתרים צודד את נפשה והסעיר את דמה, בכל זאת נדה הולי בראשה. “אי אפשר שהדבר יקום ויהיה”, אמרה בלחש.

“לא יקום ולא יהיה!” קרא וול בהתלהבות. “מי יכול לעכב בידנו? כלום אחיך או אביך?”

באותו הרגע נכנסו דזשוליון ודזשולי החדרה, והרומאנטיקה נתעלמה במחבואי נפשותם של וול והולי והיתה סמויה מן העין.

דזשוליון היה מחונן בחוש דק לגבי רוח הסביבה המקיפה אותו, ומיד הרגיש באיבה הכבושה שבין שני הנערים ומראיה של הולי התמיה אותו; ומשום כך שרתה עליו שלא מדעתו רוח הליצנות, אשר בני הנעורים נפגעים על ידה קשה ואינם יכולים לעמוד בה. אגרת שנמסרה לידו לאחר הסעודה גרמה לו שנאלם פתאום והיה שרוי בשתיקה שנמשכה עד שדזשולי עם וול קמו ללכת. הוא יצא ללוותם כשהוא מעשן את הסיגארה שלו, אחר נטפל אל בנו והיה מהלך עמו עד לשערי בית־האולפן שלו. בחזירתו, הוציא את האיגרת מכיסו וקרא אותה שוב פעם לאורו של אחד הפנסים.

"דזשוליון יקירי,

"הערב – ביום הולדתי השלושים ושבעה – בא אצלי סומס שוב פעם. אכן צדקת, אסור לי להוסיף לדור בדירתי. מחר אעבור אל פְיֶידמונט־הוטל לדור שם לפי שעה, אלא שאיני רוצה לצאת לחוץ לארץ עד שראיתיך. הנני רואה עצמי גלמודה ורוחי מדוכאה בקרבי.

“ברגשי ידידות וחיבה, אירין”.

הוא חזר וקיפל את האיגרת ושם אותה בכיסו והוסיף ללכת הלאה כשהוא תמה על עצמו שרגשותיו נסערו כל כך. מה המעשה שעשה אותו אדם או מה הדברים שדיבר אליה?

הוא חזר על היי־סטריט ונכנס לתוך מבוֹך של מגדלים ובתי־תפילה וחומות וחזיות ארוכות של בתי־אולפן שהיו שרויים בצללי אפלה או היו מאירים מנוגה הירח המבהיק. כאן בתוך תחום ממשלתה של אצילות־התרבות של העם האנגלי קשה היה לאדם לצייר בנפשו שאשה גלמודה עלולה להיות נפגעת או נרדפת על ידי מי שהוא, שהרי כך משמעותם של דברי האיגרת. סומס וודאי הפגיע בה שתחזור אליו, מאחר שדעת הבריות והמשפט עומדים לימינו! “הרי אנו מונים שנת אלף שמונה מאות תשעים ותשע!” הירהר בלבו: “אבל כיון שהדבר נוגע לקנין־בעלים עדיין עובדי אלילים גמורים אנו! הנני לנסוע אליה מחר בבוקר. סבור אני שאין טוב לפניה מאשר לצאת לחוץ לארץ”. אבל דעתו לא היתה נוחה מעצה זו. וכי אפשר להניח לסומס שיגרש אותה מאנגליה! ולא עוד אלא שבר־נש זה יכול ללכת אחריה ושם בחוץ לארץ תהיה חסרת־מגן לגבי נגישותיו של בעלה במידה יתרה מאשר כאן! “עלי לנהוג זהירות יתירה”, הירהר בלבו; “אותו אדם עלול לעשות מעשים מכוערים ביותר. מנהגו באותו הערב במרכבה לא ישר בעיני”. ופתאום נזכר בבתו דזשון. אפשר שהיא תוכל להיות לעזר בענין זה? היו ימים שאירין היתה ידידתה האהובה עליה ביותר, ועכשיו הריהי אחת מאותן “הבריות האומללות”, אשר כך טבעה של דזשוּן שהיא מתמלאה עליהן רחמים ועומדת להן בצרתן! והוא החליט לטלגרף לדזשוּן שתקביל את פניו בתחנת־פֶדינגטוֹן. בדרך חזירתו אל המלון “קשת” ניסה לפשפש בנפשו ולעמוד על רגשותיו של עצמו. וכי כל אשה ואשה הנתונה במצב שכזה היתה מעוררת בקרבו התרגשות־רוח כזו? וודאי לאו! מסקנה ברורה זו שהעלה בידו דיכאה אותו, ומאחר שראה שהולי עלתה על משכבה, פנה ונכנס אל חדרו של עצמו. אבל הוא לא יכול לישון וזמן הרבה ישב אצל החלון כשהוא עטוף במעילו והסתכל בנגוהות הירח שהיו זרועים על הגגות.

גם הולי, ששכבה על מיטתה בחדר הסמוך, היתה ערה ולא יכלה לישון; היא היתה מהרהרת בעפעפי עיניו של וול, ביחוד בעפעפים של השמורות התחתונות, וחשבה מחשבות מה לה לעשות כדי להסב אליו את לבו של דזשוֹלי שיהא מחבב אותו. הגארדיניה הפיצה ריח חריף בחדר־משכבה הקטן, אלא שריח זה גרם לה הנאה רבה.

ובאותה שעה נשען וול אל אדן החלון שבחדרו אשר בקומה השלישית שבבית־האולפן שלו והביט מטה אל שטח מרובע, שהיה מואר באור הירח, אלא שלא ראה לפניו בלתי אם את הולי והיא רכה וישרת־גו ולבושת לבנים, ככל אשר נגלתה לעיניו בשעה שנכנס אל חדרה ומצא אותה יושבת ליד האם.

ואולם דזשולי שכב באותה שעה בחדר משכבו הצר וידו האחת נתונה תחת לחיו וראה בחלומו והנה הוא יושב יחד עם וול בסירה אחת ושניהם משייטים שיוט של התחרות, ואביו עומד על שפת הנהר וקורא אליו בקול: “השייט השני! שים לב! הוה זריז!”

 

פרק שני: סוֹמְס מִשְׁתַּדֵּל לְהַשִּׂיג אֶת שֶׁלּוֹ    🔗

מכל החנויות הנאות המפארות בחלונותיהן את מערבה של לונדון היתה החנות של דייווס וקוֹרטגוֹל חשובה בעיני סומס במידה יתירה. הוא לא היה להוט מימיו אחרי אבנים יקרות כדודו סוויתין, ומזמן שאירין עזבה את ביתו בשנת 1887 והניחה אחריה את כל התכשיטים הנוצצים שנתן לה במתנה, היה מתעב להשקיע את ממונו בדברים כגון אלה. ואף על פי כן היתה לו הבנה בטיב אבנים יקרות ובשבוע שלפני יום הולדתה של אירין השתמש בהזדמנות זו ובדרך הליכתו אל הקונטורה שלו ובחזירתו משם היה שוהה קצת לפני החנויות של הסוחרים באבנים טובות, הגדולים והקטנים, אשר אדם יכול להשיג שם חפץ, שערכו היה אמנם פחות מערך הממון ואף על פי כן היה נאה ומהודר ביותר.

מזמן נסיעתו עם דזשוליון במרכבה היה מעיין וחוזר ומעיין תמיד באותו הענין וסופו שנתחזקה ההכרה בלבו שלא היתה שעה חשובה בחייו כשעה זו ושיש לו הכרח גדול מאין כמוהו לעשות מעשים לתקנתו, אבל לא מעשים שיש בהם משל משגה. ויחד עם המחשבה היבשה והנבונה, שאם לא יעשה עכשיו לנפשו ולשימור קיומו, שוב לא יכונן אותה לעולם, תקפה עליו התשוקה הכמוסה של חושיו, שנתעוררה בקרבו למראיה של זו שהיתה לשעבר אשתו שלו, אשר הוא חמד אותה בכל עוז חשקו, והוא בא לידי ההכרה שעוון פלילי הוא כנגד השכל הישר וכנגד מידת הצניעות של אדם מן הפורסייטים לוותר על אשה, שהיא אשתו שלו כדת וכדין.

בעניניה של וויניפירד הוא נמלך בעורך הדין דרימר (הוא היה מבכר על פניו את ווֹטרבוֹק, אלא שהלז נתמנה לשופט) והלה השיא לו עצה שיש לדרוש בבית המשפט להוציא פסק־דין שהבעל חייב לחזור לאשתו, ואמנם כיוון בזה לדעתו של סומס, שלא היה מפקפק מעולם שכך צריך לעשות. לאחר שיוציא בית המשפט פסק־דין כזה, עליהם להמתין זמן ידוע, שמא יציית הבעל ויקיים אותו. ואם לא יציית, הרי זה ישמש ראיה שהוא עזב את אשתו בזדון, ומאחר שיש בידיהם הוכחות שהוא נהג באשתו שלא כשורה, יהיו זכאים להגיש בקשה לבית המשפט על דבר גירושין כחוק. כל דברי העצה הזאת היו גלויים וידועים לסומס יפה. הוא עצמו השמיע אותם מאה פעמים ואחת. אלא שפשטות זו אשר בענינה של אחותו גרמה לו שבא לידי מפח־נפש ויאוש בשל הקושי אשר בענינו של עצמו. כל הסיבות הללו אילצוהו אפוא להשתדל ליישב את הענין בדרך פשוטה: להביא את אירין לידי כך שתחזור אליו. ואם הדבר הוא למורת רוחה, מה לעשות? וכי אין גם בלבו שלו רגשות שעליו לדכא אותם? וכי מעט הוא העלבון שנגרם לו ושהוא צריך לוותר עליו? וכי קלים הם הייסורים שעליו לשכחם? מכל מקום הרי מימיו לא העליב אותה, והעולם הזה, שאנו שרויים בו, הריהו עולם של וויתורים ופשרות! היכולת בידו להציע לפניה הרבה יותר מכפי שיש לה עכשיו. הוא היה מוכן ומזומן לקצוב לה בעין יפה סכום קבוע. באותם הימים היה מסתכל לעתים קרובות בעינים בוחנות בתמונתו של עצמו. הוא לא היה מימיו טווס מתנאה כאותו בר־נש דארטי אף לא התברך בלבו שהוא אחד הגברים שהנשים מחמדות אותם, ואף על פי כן היה מחשיב במידה ידועה את תארו של עצמו – ולא בכדי, שכן מבנה גוו היה נאה, מטופח ומשומר, ללא־דופי ובריא, ופניו היו חיוורים וצורתם לא נשחתה על ידי שתיה או על ידי התמכרות למעשי־פריצות, יהיו אשר יהיו. הסנטר הפורסייטי והקווים הבולטים שבפניו היו בעיניו מעלה יתירה. עד כמה שיכול היה להוציא משפט בענין זה לא נמצא במראהו אף תו אחד שיהיה עלול לעורר רגש של בחילה בלב רואיו.

כך דרכו של אדם שמחשבות ומאוויים שהוא מצוי אצלם יום יום סופם שנעשים לו דבר שבטבע, אף על פי שהמגמה שלהם הריהי רחוקה ביותר. אף עם יעלה בידו לתת לה הוכחות ברורות למדי, שאדיר חפצו הוא שהעבר לא יזכר ולא יפקד עוד ומה שהיה היה ושהוא מוכן לעשות את כל מה שבכוחו לחבב עצמו עליה ולמצוא חן בעיניה, משום־מה תסרב לחזור אליו?

אי לזאת נכנס בבוקר של יום התשיעי לנובמבר לחנותם של גייווס וקוֹרטגוֹל כדי לקנות סיכת־יהלום. “מחירה ארבע ועשרים וחמשה, אדוני, בזיל הזול. הרי זו סיכה לגברת כבודה”. הוא היה שרוי באותה שעה במצב רוח, שמנע אותו לערער על המחיר. ובכן שם בכיס־החזה שלו את הנרתיק השטוח העשוי סוחְתייָן ירוק ונפנה והלך אל הקונטורה שלו. הרבה פעמים באותו היום פתח את הנרתיק כדי להסתכל בשבע האבנים, שהתנוצצו ברוך בקן־הקטיפה הסגלגול שלהן.

“אם הסיכה לא תמצא חן בעיני הגברת, הנני מוכן להחליפה בכל עת, אלא שאין לחשוש לכך”, מי יתן והיתה כזאת! הוא העסיק עצמו בעבודה רבה שהיתה משמשת לו תמיד תחבולה מעולה להניח את עצביו הנרגזים. ובעודו מתעסק בקונטורה שלו התקבלה טיליגראמה מאת הסוכן שלו בבואינוס־אייריס ובה ידיעות מפורטות וגם שמה וכתבתה של סוכנות, שהיתה נכונה לעשות את כל מה שדרוש בענין זה. טיליגראמה זו היתה דבר בעתו ונתנה חיזוק לרגש של גועל נפש כלפי כביסת לבנים בפרהסיה, שהיה מושרש בטבעו של סומס. וכשנסע ברכבת התחתית אל תחנת ויקטוריה, קרא בעתון הערב שלו דין וחשבון על משפט־גירושין של משפחת אצילים, ודין וחשבון זה שימש לו גורם חדש שעורר אותו לנסות להחזיר את ברית הנשואים שלו ליושנה. החוש המשפחתי המתעורר בלב כל הפורסייטים בשעה שהם שרויים בפחד ובמיצר, רגש־הקריבוּת שהיה משמר אותם בעין ועשה אותם חזקים ומוצקים, גרמו לו שילך לסעוד בבית אביו אשר בפארק־ליין. הוא לא יכול אף גם לא רצה להגיד לבני משפחתו דבר על אודות הכוונה שבלבו – גאוותו ומדת השתקנות שלו עיכבו בידו מלעשות זאת – ואולם המחשבה שאילו היה הדבר ידוע להם וודאי היו שמחים על כך ומברכים אותו בהצלחה, הפיחה אומץ בלבו.

דזשמס היה שרוי בעצבות רוח, שכן ההתלהבות שהפיח בקרבו האולטימאטום המחוצף של קריגר פגה ונצטננה על ידי התוצאות העלובות של המלחמה בחודש האחרון ועל ידי היגיעה שיגע העתון “טיימס” במאמריו לזרז את העם ולאמץ את כוחו. הוא לא ידע מה יהא בסופו של דבר, סומס השתדל לעודד את רוחו. אבל דזשמס היה חרד ונרגז ביותר. הרי לך אותו קוֹֹליי שהאויב צר עליו והקיפהו על גבי אחת הגבעות – וליידיסמית זו מונחת במכתש של בקעה, ובכלל נראה לו הכל כ“מעשה־תקלה גמור”; ולדעתו מן הצורך היה לשלוח לשם את המלחים – הללו גיבורי חיל הם והם הצטיינו בגבורתם במלחמת קרים. סומס העביר את השיחה לענין אחר כדי לנחמו. הוא סח לו שוויניפירד שמעה מפי וול שביום גואי פוֹֹקס באוכספורד ערכו “הילולא” והשיאו משואות, וכדי שלא יכירו שהיה בן המשתתפים השחיר את פניו בפיח.

“הוי!” מלמל דזשמס, “קטן זה פיקח הוא!” ואולם שעה קלה לאחר מכן הוא נד בראשו ואמר שאינו יודע מה יהא בסופו. ומלא הירהורים נתן עיניו בבנו והביע את צערו שאין לסומס בן. כל ימיו היה משתוקק שיהיה לו נכד אשר שמו יִקָרא עליו. “ועכשיו – אבל מה לעשות ואין לשנות את הדבר!”

סומס התנודד. הוא לא היה מצפה לכך, שיהא נתבע לגלות את הסוד הכמוס בלבו. ואמילי שהבחינה בו שנכוה מדברי אביו, ענתה ואמרה:

“שטות היא מלפניך דזשמס; אל תדבר דברים כאלה!”

אבל דזשמס לא הביט בפני איש מהם אלא הוסיף למלמל ולרטון. הנה רודזשר וניקולאס ודזשוליון אחיו זכו כולם לבני בנים. סוויתין וטימותי לא נשאו נשים מימיהם. הוא עצמו עשה בימיו כל מה שביכלתו, אבל עוד מעט ויסתלק וילך לעולמו. וכאילו דיבר דברים שהיה בהם משל תנחומים גדולים נאלם ואכל מתוך שתיקה מוח ופת לחם.

תיכף לאחר הסעודה קם סומס ונפטר מלפני אבותיו. לאמתו של דבר לא היה קר בחוץ ואף על פי כן לבש את הפרווה שלו, כדי שתגן עליו מפני ההתקפות של צמרמורת־עצבים, שהתרגשו עליו כל אותו היום. ולא עוד אלא שלא מדעתו היה מרגיש שהפרווה משׁוָּה לו הדרת־מראה יותר ממעיל שחור ופשוט. אחר מישש בנרתיק של סוּחתיין שהיה שמור בכיס־החזה שלו סמוך ללבו ויצא מן הבית. הוא לא היה מן השטופים בעישון, ואף על פי כן הצית לו סיגאריטה והיה מעשן אותה במתינות. הוא היה מהלך לאט והיה מתכוון להגיע לטשֶלסי בתשע שעות וחמש־עשרה דקות. מה היא מבלה את זמנה ערב אחר ערב באותה המאורה הקטנה? אכן רבות־מסתורין הן הנשים הללו! אדם חי בצוות עם אשה ואף על פי כן אין הוא מכיר אותה כלום. וכי מה מצאה באותו בר־נש בוזיניי, שהביא אותה לידי טירוף־הדעת? שהרי כל אותו המעשה שעשתה לא היה אלא מעשה של טירוף־הדעת – שגעון של סַהֲרוּרִיוּת, שפגם את החוש שלה לגבי כל הערכים היקרים בעולם וגרם לה שקיפחה את חייה ואת חייו שלו! ורגע אחד הוא נתמלא מעין התרוממות־הנפש כאילו זכה שתשרה עליו רוח הקודש כאותו אדם שמסופר עליו באגדה, והיכולת בידו לשוב ולהחזיר לה את כל חמודות החיים ולסלוח ולשכוח את הכל ולהיות לה לכרוב סוכך אשר יעיר (כך במקור. הערת פב"י) על עתידה. והוא עמד תחת אילן אחד, שהלבנה שפעה שם את נגהה הזך והלבן, והוציא מכיסו שוב פעם את נרתיק הסוּחתיין ופתח אותו ונתן לקרני הלבנה להתיז ניצוצות באבנים היקרות. אמנם כן, אבני היקר הללו היו זכות מאין כמוהן! אבל לקול הנקשה שהשמיע הנרתיק כשנסגר בחזקה עברה אותו שוב צמרמורת והוא התחיל מהלך במהירות יתירה; הוא קפץ את ידיו התחובות בכיסי הפרווה שלו והנעולות נעלי־ידים וכמעט שהיה מקווה שלא ימצאנה בבית. ושוב פעם התחילה להציק אותו המחשבה שטיבה של אשה זו הריהו כולו מסתורין ותעלומה. מדי ערב בערב הריהי סועדת יחידה ולא עוד אלא שבשעת הסעודה היא לבושה שמלת־נשף כאילו היא נמצאת במסיבה של אורחים! והיא מנגנת בפסנתר – לעצמה! ועד כמה שראה לא היה לה אפילו לא כלב ולא חתול. והדבר הזה הזכירו פתאום את הסוסה שהחזיק במפלדורהם לצורך נסיעה אל התחנה. כל אימת שנכנס אל האורווה מצא אותה בודדה ומנמנמת במקצת, ואף על פי כן בדרך חזירתה הביתה היתה מהלכת במהירות יתירה ובחפץ לב מרובה מכפי שהיתה מהלכת בצאתה לדרך, כאילו היתה מתגעגעת לחזור אל האורווה שלה ולהיות שרויה שם בבדידות! “אני אנהוג בה כבוד”, הירהר בלבו בלי קשר ויחס אל מחשבותיו הקודמות, “אשתדל להיות זהיר ביותר!” ובלבו של סומס נתעוררה פתאום כל עצמת תשוקתו לחיי־בית, אשר דומה שהוא קיפח אותם לעולם, והוא עמד כנגד תחנת סָאוט קֶנְסִינְגְטוֹן ושגה בחלומות ובהירהורים. מבית מרזח אחד יצא אדם ובידו קונצֶרטינה והוא התנודד בהליכותיו אילך ואילך. סומס התבונן שעה קלה כיצד הוא מרקד על המרצפת לקול הנגינה הממושכה והמרוסקה של כלי־הזמר שלו, ואחר עבר לצד השני של הרחוב כדי שלא לבוא במגע עם השוטה השיכור הזה. וודאי עתיד הוא שוטה זה לבלות לילה במשמר! אכן חמורים גמורים הם בני אדם! ואולם אותו האיש הבחין בו שהוא משתמט ממנו ועמד והמטיר עליו מטר קללות אל העבר השני. “הנני מקווה שיאספו אותו אל המשמר”, אמר סומס אל נפשו בהתמרמרות. “היך הם מניחים לבריונים כאלה לשוטט כאוות נפשם בזמן שיש נשים המהלכות ברחוב לבדן!” מחשבה זו נתעוררה בלבו למראה דמותה של אשה, שהיתה מהלכת לפניו. תמהונו נדמה לו שדרך הילוכה של אשה זו ידועה לו היטב, וכשנטתה אל קרן הזווית התחיל לבו הולם בקרבו. הוא נחפז והלך אל קרן הזווית כדי להיווכח אם ההשערה שלו נכונה היא. אכן אמת נכון הדבר! הרי זו אירין! אי אפשר היה לו שיטעה ולא יכיר את דרך הילוכה ברחוב הצר. היא עברה הלאה ונטתה אל שתי פינות אחרות, וכשהגיעה אל הפינה האחרונה ראה אותה כשהיא נכנסת אל מבוא הדירה שלה. כדי להיות בטוח שלא תשתמט מפניו מיהר ועבר את הפסיעות האחדות במרוצה, חפז ועלה על המדרגה ומצא אותה עומדת אצל דלתה. הוא שמע את המפתח מתהפך במנעול והוא נזדרז ועמד לצדה בו ברגע שפתחה את הדלת וחזרה לאחוריה בחרדה.

“אל תבהלי”, פתח ואמר בקוצר נשימה, ראיתיך במקרה ברחוב. תניני להיכנס לרגע אחד". היא הניחה את ידה על לבה, פניה חוורו ועיניה נפקחו לרווחה מרוב בהלה. אחר כך דומה כאילו משלה ברוחה והיא הרכינה את ראשה ואמרה: “טוב, היכנס”.

סומס נעל את הדלת. גם הוא היה זקוק שתשוב רוחו אליו וכשהיא עברה עליו ונכנסה אל חדר־האורחים, עדיין שהה רגע אחד בפרוזדור ונשם נשימה ארוכה כדי להשקיט את דפיקות לבו. נדמה לו שמעשה גס יעשה אם ברגע זה, שעתידו היה תלוי בו יעמוד ויוציא מכיסו את הנרתיק של סוחיין. אבל אם לא יוציאנו, היך יעמוד לפניה בלי כל אמשלה של הצטדקות על ביאתו זו? ובעודו חוכך ומהסס מה לעשות, תקפה אותו פתאום מורת־רוח כלפי כל אותם הנימוסים של בקשת סליחה והצטדקות. כל אותו המעשה לא היה אלא סצינה – ואי אפשר שלא יהא כך, ועליו לעמוד בפני הסצינה הזאת פנים אל פנים! הוא שמע את קולה הרך והמלא פחי־נפש והנוגע עד הלב.

– למה באת שוב פעם? כלום אי אתה מבין, שנוח לי שתמנע עצמך מלבוא אצלי?"

הוא נתן עיניו בתלבשתה – שמלה של קטיפה חומה־כהה, בוֹאַ של צֶבל ועל ראשה מצנפת קטנה ועגולה של אותו העור עצמו. תלבשתה זו היתה נאה לה להפליא. כנראה שהיה לה די ממון למלבושים! הוא ענה ואמר בחפזון ובלי קשר:

“היום יום הולדתך, הנה הבאתי לך את זאת”, והוא (במקור מודפס: ווהא. הערת פב"י) הושיט לה את הנרתיק הסוּחתייני הירוק.

“הו! לאו – לאו!”

סומס לחץ את כפתור המנעול – ושבע האבנים התנוצצו על גבי הקטיפה־הבהירה.

“משום מה לא?” ענה ואמר, “אין זה אלא לסימן ששוב אין בלבך טינה עלי”.

“אי אפשר לי לקבל!”

סומס הוציא את הסיכה מתוך הנרתיק.

“תניני אך לראות אם היא נאה לך”.

היא נרתעה בחרדה לאחוריה. הוא הלך אחריה וידו פשוטה וביקש להצמיד את הסיכה אל שמלתה ממול פניה, והיא נרתעה שוב לאחוריה בחרדה.

סומס הוריד את ידו.

“אירין”, ענה ואמר “שכחי את העבר. מה שהיה היה. אם אני יכול לשכוח זאת, וודאי לא יִבָּצֵר הדבר גם ממך. הבה נתחיל מחדש כאילו לא קרה דבר. רצונך בכך?” קולו היה מלא געגועים ועיניו שנחו על פניה הביעו מעין תחנונים.

היא עמדה באותה שעה כשגבה סמוך אל הקיר ולא ענתה דבר אלא פתחה פיה ולגמה לגימה קלה של אויר. סומס הוסיף ואמר:

“וכי באמת יש את נפשך להוציא את ימיך במאורה זו ולחיות חיים שאינם אלא מיתה למחצה? שובי אלי והנני לתת לך את כל משאלות נפשך. את תחיי חיים של עצמך, הריני נשבע לך כל כך”.

הוא ראה אותה מעקמת את פניה עקימה של לצון.

“הן, הן”, חזר ואמר, “הפעם הרי זו כוונתי באמת ובתמים. איני מבקש אלא דבר אחד. אני רוצה – אני רוצה שיהיה לי בן. אל תביטי אלי הבטה כזו! אני צריך לבן! אל תתאכזרי לי!” קולו נעשה דחוף ונרגש, וכמעט שלא היה מכיר בו שהוא קולו של עצמו, ופעמיים הטה את ראשו לאחור כאילו היה חסר אויר לנשימה. ואולם למראה עיניה השחורות, שהיו מכוונות אליו מתוך חרדה קופאה, התאושש ונמיכות רוחו, שהיה בה משל צער ויגון, נהפכה פתאום לחימה עזה.

“וכי שלא כדרך הטבע הוא?” הפליט מבין שניו. “וכי שלא כדרך הטבע הוא שאדם מבקש שיהיה לו בן מאשתו שלו? את הרסת את חיינו ואבדת בכך את הכל. אנו חיים אך למחצה ואין לנו שום תקוה ואחרית. וכי יש בזה משום עלבון בשבילך, שלמרות כל מה שאירע הריני – הריני מבקש עדיין שתהיי אשתי שלי? דברי־נא, למען השם דברי דבר!”

דומה שאירין ניסתה לדבר, אבל לא יכלה.

“אין את נפשי להפחיד אותך”, אמר סומס בקול יותר רך. “סהדי במרום. איני מבקש אלא שתכירי ותיווכחי לדעת, ששוב אי אפשר לי לחיות חיים כאלה. אני זקוק שתשובי אלי. אני זקוק לך!”

אירין הרימה את ידה האחת וכיסתה בה את החלק העליון של פניה, אבל עיניה היו מכוונות כל אותו הזמן כנגד עיניו כאילו היתה סבורה שעל ידי כך היא עוצרת בו ומשהה אותו בריחוק מקום ממנה. וכל אותן השנים, שנים של סרק ושל תמרורים, מאז – אהה! – מאימתי? – כמעט מאז הכיר אותה בפעם הראשונה, שבו וחיו בלבו של סומס והתרגשו עליו כנחשול גדול של זכרונות, ועווית שלא יכול להתגבר עליה בשום אופן כיווצה ועיקמה את פניו.

“עדיין לא עבר הזמן”, ענה ואמר; “עדין לא מאוחר הוא – אם אך תאבי להאמין בזה”.

אירין פרשה את ידיה ממול חזה וסומס אחז בהן.

“הרף”! לחשה מתוך חוסר נשימה. אבל הוא החזיק בהן בכוח וניסה להציץ לתוך עיניה, שלא נעו ולא שפלו ארצה. אחר אמרה במנוחה:

“הנני פה לבדי, הן לא תנהוג בי כמו שנהגת כבר פעם אחת”.

הוא הרפה מידיה כאלו היו ברזל לוהט והסב את פניו ממנה. כי אפשר שתהא מצויה בלבו של אדם נטירה אכזריה כזו? היתכן שאותו מעשה־האונס האחד עדיין זכרו חי וקיים בלבה? כלום יעמוד מעשה זה לשטן בינו ובינה לעולם? והוא הקשה את ערפו וענה בלי לשאת את עיניו הכבושות בקרקע:

“לא אלך מזה עד שתשיבי לי דבר. הריני מציע לך מה שגברים מועטים לא היו גומרים בלבם להציע לאשה; הריני מבקש – תשובה בדעת ובתבונה”.

וכמעט מתוך תמיהה שמע אותה מדברת:

“אי אפשר שתשמע מפי תשובה בדעת ובתבונה. אין כאן ענין של תבונה. אין בידי אלא להשמיעך את האמת האכזריה: מוטב שאמות!”

סומס לטש אליה את עיניו.

“אהה!” ענה ואמר. באותה שעה תקף אותו מין שיתוק והוא לא יכול לדבר ולנוע ניעה כל שהיא, עבר אותו מין רטט העובר את גופו של אדם שהעליבוהו עלבון שיש בו כדי להמית והוא אינו יודע עדיין מה יעשה, או טוב מזה, הוא אינו יודע עדיין מה תהא עליו.

“אהה!” ענה ואמר שוב הפעם, “וכי הגיע הדבר עד כדי כך? האומנם? נבחר לך המות מלשוב אלי. כמה נאים הדברים?”

“צר לי מאד. הרי דרשת ממני תשובה. הנה הגדתי לך את האמת, וכלום יכולתי לעשות אחרת?”

הדברים הברורים והפשוטים הללו החזירו את סומס אל המציאות. הוא תפס את הסיכה והטילה לתוך הנרתיק ותחב שוב את הנרתיק לתוך כיסו.

“את האמת!” ענה ואמר; “דבר כזה אינו מצוי אצל הנשים. כל זה אינו אלא פרי העצבים”.

הוא שמע אותה מדברת בלחש:

“אמנם כן הוא, אבל העצבים אינם מכזבים. כלום אין הדבר גלוי וידוע לך?” הוא שתק. באותה שעה תקפה עליו המחשבה: “אני רוצה לשנוא את האשה הזאת. אני רוצה לשנוא אותה”. אבל זו הצרה! אילו אך יכול לשנוא אותה! הוא העיף בה מבט; היא ניצבה דומם וללא־תנועה סמוך לקיר וראשה מורם למעלה וידיה משולבות על לבה כאילו עמדה להיות מומתה ביריה. והוא פתח ואמר במהירות:

“איני מאמין אך בדבר אחד מן הדברים האלה. מובטחני שיש לך מאהב. אילו לא היה הדבר כך, לא היית – לא היית שוטה כזו”. מתוך מבט עיניה הכיר שאמר דבר שאינו הגון ושתפס שלא מדעת בלשון הפרוצה שהיה נוהג להשתמש בה לשעבר כשהיה בעלה. הוא פנה אל הדלת. אבל הוא לא יכול לצאת. דבר־מה שהיה אצור בקרבו – המידה הפורסייטית העמוקה והמוסתרת שהיתה מוטבעת בלבו, היינו, אי־היכולת לוותר על דבר, אי־היכולת לראות את הצד של הבאי ושל חוסר ממשות אשר בקשיות ערפו – מידה זו עיכבה בידו לצאת. ובכן חזר לאחוריו ועמד כשגבו מופנה כלפי הדלת, כשם שגבה שלה היה מופנה כלפי הקיר שמנגד ולא הרגיש בכל הצד המגוחך שבהפרדה זו שכל חללו של החדר הפריד ביניהם.

“היש אשר את חושבת על אדם אחר זולתך?” אמר אליה.

שפתיה של אירין רעדו והיא ענתה ואמרה לאטה:

“היש אשר אתה מעלה על דעתך שאני הכרתי את המשגה שבידי – את המשגה האיום והנואש שעשיתי – עוד בשבוע הראשון לאחר חתונתנו ושאף על פי כן ניסיתי שלוש שנים רצופות להשלים עמו? וכי למעני עשיתי זאת?”

סומס חרק שניו. “אך אלוהים יודע מה טיבך. אני לא הבינותי לרוחך מעולם ואף לא אבין אותה לעולם. הרי היה לך כל מה ששאלה נפשך, והנני מוכן לתת לך גם עכשיו את כל משאלות לבך ועוד יותר מכן, ובכן מה הטינה שבלבך כנגדי? הריני שואל אותך שאלה פשוטה: מה טיבה של הטינה הזאת?” ומאחר שלא הרגיש בכל הפאתוס המשונה שבשאלה הזו הוסיף ואמר בהתרגשות: “הרי איני חיגר, איני בעל צורה מאוסה, איני אדם בוּר ואיני שוטה. ובכן מה הדבר? ומה התעלומה המקיפה אותי?”

היא לא ענתה דבר, אלא נאנחה אנחה עמוקה.

הוא ספק את כפיו מתוך תנועה מוזרה ורבת־רגש. “כשבאתי לכאן הערב הייתי סבור – הייתי מקווה – הייתי מבקש לעשות את כל מה שביכלתי כדי להשכיחך את העבר ולהתחיל את חיינו מחדש. ואת קידמת את פני ב’עצבים' ובשתיקה ובאנחות. כל זה אינו דבר של ממש. כל זה דומה לרשת של קורי עכביש”.

“הן”.

לחש זה שבקע ועלה מעבר השני של החדר העביר אותו שוב על דעתו והביאו לידי חמת זעם.

“טוב איפוא, אין את נפשי להיות תפוש ברשת של קורי עכביש, הנני לנתקה”. והוא פנה והלך יש אליה. “ותיכף ומיד”! – מה המעשה שאמר לעשות בגשתו אליה, את זאת לא ידע בעצמו. ואולם בהיותו סמוך לה הכריעו פתאום ריח שמלותיה, שהיה ידוע לו משכבר הימים. הוא הניח את ידיו על כתפיה וגחן כדי לנשקה, אבל הוא לא נשק את שפתיה אלא קו דק וקשה של פיה שהיה קפוץ ומהודק בעוז; ומיד לאחר מכן הדפה ממנה את פניו בחזקה בידיה והוא שמע אותה אומרת: “אהה! אל־נא!” בושה, חרטה ופחי־נפש תקפו עליו באותה שעה ומילאו את כל ישותו והוא חזר על עקבו ונחפז ויצא מן הבית.

 

פרק שלישי: בִּיקּוּר אֵצֶל אִירִין    🔗

דזשוליון מצא את דזשון כשהיא ממתינה לו בתחנת־פדינגטון. היא קיבלה את הטיליגראמה שלו בשעה שסעדה את סעודת הבקר. בית־הדירה שלה – סטודיה ושני חדרי־משכב באחד הגנים אשר בסט. דזשוֹנס ווּד – נבחר על ידה משום שהמציא לה חרות גמורה ללא שום זיקה לדעת אחרים. כאן יצאה מתחום השגחתם של בעלי המוסר ונפטרה מצרת המשרתים היושבים תדיר בבית ויכלה לקבל את ה“חלכאים” שלה באין מעצור בכל עת ובכל שעה בין ביום ובין בלילה; ולא עוד אלא יש אשר אחד העלובים הללו שלא היה לו בית־אמנות משל עצמו היה משתמש בחדר־הסטודיה של דזשון. היא היתה נהנית מן החרות שלה ואהבה אותה מתוך תאווה עזה; את חום־הרגש שעתידה היתה להשפיע על בוזיניי ואשר – בשל העקשנות הפורסייטית שלה – וודאי היתה מלאָה אותו ביותר, הוציאה עכשיו במלחמה לטובת ה“גאונים” שבין האמנים שהבריות לא הודו בהם או שעדיין לא התפתחו כל צרכם. לאמתו של דבר לא היתה חיה אלא כדי להפוך בּרוזים לברבורים, שכן לא היו בעיניה אלא ברבורים נאים. מתוך קנאתה היתירה להיות לעזר ולהועיל אמנם באה לידי משפט מעוקל. אבל היא עשתה את מעשיה ביושר ובנדיבות־לב; ידה הקטנה והזריזה היתה מונפה תמיד כנגד הלחץ מצד חוות דעתם של אנשי האקאדימיה או אנשי המסחר, ועל אף שההכנסה שלה היתה מסויימה עם כל זה היה המאזן שלה בבאנק לקוי לעתים קרובות בחסר.

היא באה אל תחנת־פדינגטוֹן לאחר ביקורה שביקרה את אֶריק קובְלֵי ושהרתיח את לבה בקרבה. בית־אוסף עלוּב אחד סרב לערוך תערוכת תמוּנוֹתיו של הגאון הזה בעל השערות החלקות. המנהל החצוף של אותו בית־האוסף סייר את בית מלאכתו וחיווה את דעתו שהתערוכה לא תצליח משום שלא יהא מי שיקנה את התמונות. הדוגמא הזאת של מורך־לב תגרני כלפי אחד החלכאים שלה החביב עליה ביותר – שהיה בעל אשה ואב לשני ילדים ושעתו היתה דחוקה כל כך שאנוסה היתה להגדיל את מידת הקיצבה שקצבה לו – עדיין הלהיבה את דמיה בפניה הקטנים והאמיצים וגרמה לשערה האדום כזהב שנהא מבהיק במידה יתירה, שלא כרגיל. היא חיבקה את אביה ועלתה עמו אל אחת המרכבות. גם לבה שלה היה מלא באותה שעה על גדותיו כלבו הוא. הואיל וכך היה הדבר מפוקפק מי מהם יפתח את פיו לדבר תחילה.

דזשוליון פתח תחילה וענה ואמר: “חביבה שלי, הנני מבקש ממך ללכת עמי”, אלא שבאותה שעה הציץ בפניה וראה שעיניה הקטנות משוטטות מצד אל צד – כזנבו של חתול היושב במארב – ומיד הבין שאינה מאזינה כלל.

“אבא, האמת הדבר שאיני רשאית כלל לנגוע בכספי שלי?”

“לאשריך, מחמד נפשי, זכאית את לקבל אך את הריבית בלבד”.

“גזירה של שטות היא! וכי אין תקנה לדבר? וודאי יש דרך לשנות את הגזירה. הייתי יכולה לקנות בית־אוסף קטן של תמונות במחיר של עשרת אלפים לירות”.

“לקנות בית־אוסף קטן”, מילמל דזשוליון – “וודאי חפץ צנוע הוא. אבל מה לעשות וזקנך ראה זאת מראש”.

“לדעתי”, קראה דזשון בהתרגשות, “הרי כל החרדה והדאגה הזאת לממון מידה נוראה היא בזמן שיש בעולם כל כך הרבה גאונים האובדים וכלים מאין להם במה לספק סיפוק כל שהוא את צרכיהם ההכרחיים. אני לא אהיה לאיש ולא אלד בנים לעולם, ומשום מה איני רשאית לעשות מעט טובה לבריות תחת לחשוך את כל ממוני למקרים אשר לא יתרחשו ולא יבואו לעולם?”

“אנו נקראים בשם פורסייט, חביבתי שלי”, החזיר דזשוליון בקול של ליצנות, אשר בתו הרותחנית לא יכלה להתרגל אליה מימיה, “ועליך לדעת שהפורסייטים הרי הם בני אדם המכלכלים את עסקי רכושם בדרך מיוחדה להם: הם מחייבים את נכדיהם לכתוב את רכושם להוריהם, אם ימותו בעוד הללו בחיים, לפי שאין להם משפט הירושה אלא לאחר מיתת הוריהם. וכי קשה לך להבין את הדבר? גם לי קשה להולמו, אלא שכך היא העובדה. כלל הוא בידנו, שכל זמן שיש יכולת לקיים את העושר בידי המשפחה, אסור למעטו; אם תמותי פנויה, יעבור ממונך לידי דזשולי והוֹלי ולבניהם אחריהם, אם יהיו נשואים ויוולדו להם בנים. וכי לא נעים הוא לדעת, אשר אם תעשי כל מה שתעשי, לא יהא בכם איש אשר יסבול עוני ומחסור?”

“וכי אי אפשר לי ללוות את הכסף?”

דזשוליון נד בראשו. “דבר המובן מאיליו הוא שהיכולת בידך לשכור לך בית־אוסף, אם תוכלי לסלק את דמי השכירות מסכום ההכנסה שלך”.

דזשון השמיע קול הברה של בוז וענתה ואמרה:

“אמנם כן הוא, אבל אז לא ישאר בידי כלום כדי לעזור לאיש”.

“בתי היקרה”, מילמל דזשוליון, “וכי לא אחת היא אם תקני או תשכרי את בית־האוסף?”

“לאו”, החזירה דזשון ברוגז. “היכולת בידי לקנות אותו בעשרת אלפים לירות, והרי זה בסך הכל ארבע מאות לירות לשנה. אבל אם אשכרנו, אצטרך לשלם אלף לירות לשנה דמי שכירות, ואז לא ישאר לעצמי אלא סכום של חמש מאות. הגע בעצמך, אבא, כמה טובות יכולתי לעשות אלמלי היה לי בית־אוסף זה. במשך זמן קצר יכולתי לעשות את שמו של אריק קוֹבּלי מפורסם בעולם וכיוצא בזה גם את שמותיהם של כמה אמנים אחרים”.

“שמות הראויים לפירסום, מתפרסמים מאליהם”.

“לאחר מיתת בעליהם”.

“וכי ידעת מימיך אמן שזכה להתפרסם בחייו ופירסומו הועיל לו לעשותו מעולה מכפי שהיה?”

“אמנם ידעתי, ואתה הוא האיש!” קראה דזשון וחבקה את זרועו.

דזשוליון תהה, “אני?” הירהר בלבו. “הו, הו! עכשיו וודאי תבקש ממני שאסייע בידה. אנו הפורסייטים יודעים כיצד להשיג את שלנו; כל אחד ואחד על פי דרכו”.

דזשון הזיזה עצמה והתקרבה אליו ביותר.

“אבא יקירי”, פתחה ואמרה, “אנא קנה אתה את בית־האוסף ואני אשלם לך בעדוֹ ארבע מאות לירות לשנה, ומתוך כך לא יבוא איש מאתנו לידי הפסד. וחוץ מזה הרי זה עסק מצויין וכדאי להשקיע בו ממון”.

דזשוליון התנודד ואנה ואמר: “וכי אינך סבורה, אשר אם אמן יקנה לו בית־אוסף, יהא הדבר חשוד במקצת בעיני הבריות? ולא עוד אלא שעשרת אלפים לירות סכום הגון הם ולפי טיבי ותכונתי איני מן הסוחרים”.

דזשון הביטה אליו מתוך רגשי הערצה והוקרה.

“אמנם יודעת אני שאינך מן הסוחרים, אבל יש לך הבנה גדולה בעסקים, ואני הנני מובטחה שהעסק יכניס רווחים, זוהי הדרך המעולה ביותר להיפטר מאותם התגרנים הנבלים ודומיהם”. ושוב פעם לחצה את זרועו של אביה.

פניו של דזשוליון הביעו באותה שעה יאוש שהיה בו מן הליצנות.

“והיכן נמצא אותו בית־האוסף הנכסף? וודאי במקום מובחר, האין זאת?”

“אוהה!” הירהר דזשולון בלבו, “הרי כך שיערתי שוודאי הוא נמצא באחד המקומות הללו, עכשיו הבה אדבר עמה בענין העזר שאני מבקש ממנה!”

“טוב, הנני לעיין בדבר, אבל לא עכשיו. וכי זוכרת אַתּ את אירין? הנני מבקש ממך ללכת עמי אליה. סומס התחיל שוב רודף אחריה. עלינו להצילה מידו ולהמציא לה מקלט בטוח”.

המלה “מקלט”, שהוא השתמש בה במקרה, כאילו נבראה לעורר מיד את האינטיריסה של דזשון.

“איירין! הרי לא ראיתיה מיום – –! דבר המובן מאליו! הנני נכונה בכל מאודי להיות לה לעזר!”

עכשיו הגיע תורו של דזשליון לחבק בחום רגש ובהערצה את זרועה של הברייה הפעוטה, הנלהבה ונדיבת־הלב הזאת.

“איירין גאוותנית היא”, הוסיף ואמר כשהוא מציץ בה מן הצד, שכן התחיל לפקפק פתאום במידת הזהירות ושמירת־הסוד של דזשון; “קשה לעזור לה, עלינו לעשות את מעשינו בזהירות יתירה. כאן הריהי דרה. הודעתי לה על ידי טיליגראמה שתמתין לנו. עלינו לשגֵר לה את כרטיסי־הביקור שלנו”.

'“אין דעתי סובלת את סומס”, אמרה דזשון כשירדה מן המרכבה; “כך דרכו שהוא מלגלג תמיד על כל דבר שאינו מצליח”.

אירין קיבלה את פניהם ב“אולם הגברות” אשר במלון “פיידמונט”.

דזשון צעדה ישר ובתקיפות־רוח לקראת מי שהיתה ידידתה לשעבר, נשקה אותה על לחיה, ושתיהן ישבו על ספה שמיום היווסד בית המלון לא ישב עליה אדם. דזשוליון הבחין שאירין נרעשה עד למעמקי נפשה על ידי מעשה־הסליחה הפשוט הזה של דזשון. “ובכן שוב הציק לך סומס?” אמר אליה.

“הוא היה אצלי שלשום בערב; הוא רוצה שאשוב אליו”.

“ודבר המובן מאיליו הוא, שלא תעשי זאת?”

אירין חייכה חיוך קלוש ונדה בראשה.“אבל מצבו נורא הוא”. אמרה בלחש.

“הוא עצמו גרם לכך; הרי צריך היה להתגרש ממך בשעה שהיתה בידו היכולת לכך”.

דזשוליון נזכר כמה היתה דזשון משתוקקת לשעבר שהדבר לא יבוא לידי גירושין כדי שלא יגרמו חילול שמו של ארוסה המת, שבגד בה.

“אבל הנה נשמע מה אירין אומרת לעשות”, אמר הוא.

שפתיה של אירין רעדו, אבל היא דיברה במנוחה.

“מוטב לי שאתן לו תואנה חדשה להיפטר ממני”.

“מה נורא הדבר!” קראה דזשון.

“וכי מה אעשה? כלום יש לי ברירה אחרת?”

“דבר זה לא יתכן בלי אהבה”, אמר דזשוליון במנוחה גמורה.

נדמה לו, שעוד מעט ותגעה בבכי, אבל היא קמה במהירות והפנתה אליהם את גבה למחצה וניסתה להתחזק ולשלוט ברוחה.

דזשון פתחה ואמרה פתאום:

“הנני ללכת אל סומס לאמור לו שירפה ממך ויניחך לנפשך. וכי מה הוא מבקש עכשיו לאחר שהגיע לפרק־שנים זה?”

“הריהו מבקש ילד ומאוויו זה אינו שלא מדרך הטבע”.

“ילד!” קראה דזשון בבוז. “דבר המובן מאליו! כדי שיהא לו למי להניח את ממונו. אבל אם באמת הריהו משתוקק כל כך לילד, הבה ימצא לו בת זוג כטוב בעיניו ותלד לו ילד, ואחר תתגרשי ממנו והוא ישא אותה לאשה”.

דזשוליון הכיר פתאום שהוא עשה משגה שהביא עמו את דזשון – התערבותה הנמרצה בענין זה עתידה להקניט את סומס ביותר.

“אין טוב לאירין מאשר לבוא אלינו אל רובין־הול ולשבת שם עד שיתברר מה יהא סופו של דבר”.

“אכן צדקת”, אמרה דזשון, "אלא – – "

אירין הביטה אל דזשוליון הבטה מכוונה ומלאה – ועד כמה שלא ניסה לאחר מכן לעמוד על משמעותה של הבטה זו, לא עלה הדבר בידו.

“לא! אי אפשר הדבר. רק רוגז ועמל מרובה אגרום לכם בכך. הנני ללכת לחוץ לארץ”.

הוא הכיר מתוך קולה שהחלטה זו הריהי גמורה ואין לשנותה.

באותה שעה חלפה ועברה את מוחו מחשבה מהירה כברק:

“הרי אוכל לראותה שם”, אבל הוא ענה ואמר:

“וכי אינך סבורה ששם בחוץ לארץ תהיי חסרת עזר ומגן עוד יותר מכאן, אם ירדוף אחריך?”

“איני יודעת, הנני לנסות”.

דזשון קפצה ממקומה והתחילה מהלכת בחדר הלוך ושוב.

“כל זה הרינו נורא ביותר”, פתחה ואמרה. מפני מה נגזר על הבריות להיות מעונים ואומללים וחסרי־עזר שנה אחר שנה על ידי החוק הנבזה הזה, שאין בו אלא משום צביעות?" ואולם באותה שעה נכנס אדם אל החדר ודזשון נשתתקה. דזשוליון פנה אל אירין ושאל אותה:

“אפשר שאת צריכה לכסף?”

“לא”.

“רצונך שאשכיר את דירתך?”

“הן, דזשוליון, בבקשה ממך”.

“ואימתי תצאי לדרך?”

“מחר”.

“והן לא תשובי אל דירתך, האין זאת?” את הדברים האלה אמר מתוך פחד, שהיה תמוה בעיני עצמו.

“לא. הבאתי עמי לכאן את כל החפצים הדרושים לי”.

“הלא תשלחי לי את הכתובת שלך?”

היא הושיטה לו את ידה. “לבי מרגיש שמעוז וסלע אתה לי”.

“סלע העומד על גבי חול”, השיב דזשוליון ולחץ את ידה; “אבל זכרי־נא, שהנני מוכן בכל עת ובכל שעה לעשות למענך בשמחה את כל מה שיש לאל ידי לעשות. ואם תחזרי בך ותשני את דעתך – –! בואי, דזשון, הפרדי ממנה”.

דזשון שעמדה אצל החלון, ניגשה אל אירין וחיבקה אותה בזרועותיה.

“הסיחי את דעתך ממנו” אמרה בלחש, “בלי את ימיך בנעימים ויהי אלוהים עמך!”

וכך ניפטרו מלפני אירין, שעיניה היו מלאות דמעות ועל שפתיה היה מרפרף חיוך, ועברו דמומים על פני אותה הגברת, שעל ידה נפסקה השיחה ושישבה עכשיו כפופה על גבי העתונים שעל השולחן ויצאו מן הבית.

כשעברו מול בית־אוסף־התמונות הלאומי קראה דזשון:

“ילכו לאבדון כל אותם רשעי־הלב המנוולים ועל אותם החוקים האיומים!”

דזשוליון לא ענה דבר. יה בו משהו מן המתינות ומן המידה המעויינה של אביו והוא עלול היה להסתכל בענינים בלא משוא פנים אפילו בשעה שרגשותיו רתחו וסערו בקרבו. אירין צדקה; מצבו של סומס היה רע כשלה ואולי רע ממנו. ואשר לחוק ­– הנה היה מכוון כלפי טבעם של בני אדם שעמדו על מדרגה רוחנית נמוכה, ומאחר שהיה חושש, אשר אם יוסיף להימצא עכשיו בחברתה של בתו, סופו שלא יזהר בלשונו וידבר דבר שהשתיקה יפה לו, אמר אליה שעליו למהר אל הרכבת ההולכת לאוכספורד; והוא קרא למרכבה, ולאחר שהבטיח לבתו שיעיין בענין בית־האוסף שלה נפטר ממנה ונסע לדרכו.

אבל תחת לעיין בענין זה היה מהרהר באירין. אומרים שהחמלה הריהי אחותה של האהבה! אם אמת הדבר, סימן שהוא נתון בסכנה להיות אוהב אותה, משום שחמל עליה חמלה עמוקה. כמה קשה היתה לו המחשבה שהיא תהיה משוטטת ונודדת בארצות אירופה גלמודה ומדוכא! (כך במקור. הערת פב"י) “הנני מקווה שתתאושש ותאמץ את רוחה”, אמר אל נפשו, “שכן עלולה היא על נקלה לבוא לידי יאוש”. הוא לא יכול לצייר בנפשו כיצד תוסיף לחיות את חייה מעכשיו, לאחר שקיצצה את הפתילים הדקים של עבודתה העלובה – והריהי ברייה נחמדה כל כך וחדלת־תקוה וכדור־משחק לכל אדם! ההתמרמרות שלו לא היה בה משל פחד קל וקנאה גרידה, אלא יתר מכן, כך טיבן של נשים לעשות מעשים משונים כשהן באות במיצר. “תאב אני לדעת מה יעשה עכשיו סומס!” הירהר בלבו. “כמה נאלח ומטופש הוא מצב־הדברים הזה! וחוששני שהבריות יאמרו, שהיא עצמה הביאה עליה פורענות זו ואשמתה היא”. ומתוך מחשבות טרופות ובלב מלא יגון עלה אל קרון הרכבת, הניח את הכרטיס שלו באחד מכיסיו ולא ידע היכן הניחו, ובתחנה שבאוכספורד נתן שלום לאחת הגברות אשר נדמה לו שפניה ידועים לו, אלא ששמה נשתכח מלבו והוא לא נזכר בו אפילו בשעה שראה אותה כשהיא מסבה לשולחן ושותה תה בבית־המלון “קשת”.

 

פרק רביעי: הַדְּרָכִים שֶׁהַפוֹרְסַייטִים מִתְיָרְאִים לְהַלֵּךְ בָּהֶן    🔗

סומס היה כולו רועד ומזועזע בשל הכשלון שנכשלו תקוותיו; הנרתיק הסוחתייני הירוק והשטוח היה עדיין נתון בכיסו סמוך ללבו והוא היה מהרהר הירהורים המרים כמות. רשת של קורי־עכביש! הוא היה מהלך במהירות ולא ראה דבר לאור הירח; הוא היה מהרהר באותה הסצינה שהתרגשה עליו זה עתה והגה בדמות גופה, שהיה קופא בשעה שנגע בו בידיו. וכל מה שהוסיף להרהר בה כן נעשה הדבר מוחזק בידו שיש לה מאהב. שהרי אילולא היה לה מאהב, היו הדברים “מוטב שאמות”, שהפליטה מפיה, דברים מגוחכים. נניח שלא אהבה אותו מימיה, אבל כל זמן שלא נזדמן לפניה אותו בוזיניי לא חששה לכך ולא מרדה בו. לא, הדבר ברי בידו ששוב הריהי שטופה באהבה, שאלמלא כן לא היתה משיבה לו תשובה תיאטראלית זו להצעה שהציע לפניה ושראויה היתה שתתן אליה את דעתה. טוב איפוא! על ידי כך נעשה הענין פשוט ביותר!

“הנני לעשות מעשה כדי לברר ולדעת את הדבר על בוריו”. הירהר בלבו, “מחר בבוקר אלך קודם כל אל פּוֹלטיד”.

ואולם אפילו לאחר שהחליט החלטה זו, הרי גלוי וידוע לפניו שהדבר יהיה מאוס עליו ולמורת רוחו, הוא השתמש בסוכנות של פּוֹלטיד כמה פעמים לרגל עסקי אומנותו וזה לא כבר גם לרגל מעשה־דארטי, אבל מעולם לא העלה על דעתו שהוא יוכל להגיע לידי כך שישתמש בה כדי לעקוב אחרי אשתו של עצמו.

אכן בזיון גדול הוא לעצמו!

הוא לא יכול לתת שינה לעיניו, שכן המחשבה הזאת שזמם והעלבון שנעלבה רוח גאוותו לא הניחוהו לישון. רק בשעה שישב והתגלח נזכר פתאום שהיא מכנה עצמה בחניכת אביה, הירון. פולטיד לא ידע, על כל פנים בראשונה, אשתו של מי היא, לא יציץ בפניו מתוך התרפסות ולא יהא מגחך אחר כך אחורי גבו. הוא וודאי ידמה שהיא אשתו של אחד הקליאנטים שלו. והרי לאמתו של דבר כך הוא – וכי איננו עורך־הדין של עצמו?

הוא היה חושש הרבה שמא סופו לחזור בו ולשנות את החלטתו, ולפיכך גמר בלבו להזדרז ולקיים את זממו לאלתר. ובכן ציווה לווֹרמסוֹן בהשכמה להביא לו כוס קפה, ולאחר ששתה התגנב ויצא מן הבית קודם שהגיעה שעת ארוחת הבוקר. הוא פנה והלך במהירות אל אחד הרחובות הקטנים אשר בוֶסט־אֶנד, שהפירמה של פוֹלטיד ופירמות אחרות שכמותה היו מצויות שם לצרכם ולתועלתם של בעלי הרכוש. עד עכשיו היה רגיל לקבל תמיד את פולטיד בקונטורה, אבל הוא ידע היטב את מקום משכנו והגיע לשם בשעה שנפתחו דלתותיו למבקריו. בחדר הראשון שהיה ערוך ברווחה ובהידור מרובה כאילו היה חדרו של מלווה בריבית, קיבלה אותו גברת אחת, שלפי מראיה נדמתה למנהלת בית ספר.

“הריני מבקש לדבר עם מר קלוֹד פולטיד. הוא מכיר אותי – אין מן הצורך לפרש את שמי”.

להעלים מכל אדם שהוא, סומס פורסייט, ראה עצמו אנוס להעמיד מרגלים שיעקבו אחרי אשתו – דבר זה היה חשוב בשבילו לאין ערוך.

מר קלוד פולטיד היה אחד מאותם הגברים בעלי שער שחור, בעלי חוטם כפוף מעט ובעלי עינים חומות ופזיזות הנראים כיהודים אלא שלאמתו של דבר הרי הם מבני הצורים. הוא קיבל את סומס בחדר שרצפתו וקירותיו היו מצופים מרבדים ושטיחים עבים שהבליעו את כל קול הברה. באמת היה החדר ערום כולו כלשכת־חשאים גמורה ולא נראה בו אף סימן כל שהוא של ניירות ותעודות.

הוא נתן שלום לסומס ביראת הכבוד ונעל את הדלת האחת שבחדר באופן בולט וניכר ביותר.

"אם אחד הקליאנטים שולח אחרי, כך רגיל היה לומר, “הריהו נוהג זהירות מעולה כטוב בעיניו, וכשבא לכאן, אנו משתדלים להראותו לדעת, שאנו שוקדים שדבריו לא יגונבו לאזני אחר. רשאי אני להגיד בלב בטוח, שמעשינו נעשים בתכלית הזהירות… ובכן, אדוני, במה אוכל להיות להועיל לו?”

דומה כאילו הושם מחנק לגרונו של סומס וכמעט שלא יכול לדבר. מן ההכרח היה לו להעלים מאדם זה העלמה גמורה שהוא נוגע בדבר נגיעה אישית; והוא העלה על פניו בדרך מיכאנית אותו החיוך המעוקם שלו שהיה רגיל בו וענה ואמר:

“באתי אליך בשעה מוקדמה כל כך משום שאין לאבד אפילו שעה אחת” – שהרי אילו איבד שעה אחת, אפשר שהיה חוזר בו מהחלטתו! “וכי יש לך אשה נאמנה ביותר, שאינה עסוקה באותה שעה!”

מר פולטיד פתח במפתח את אחת המגרות והוציא משם פינקס ונתן בו עין ואחר חזר ונעל את המגרה.

“הן”, ענה ואמר, “יש אשה הנאותה כל צרכה לחפצך”.

סומס ישב על כסא ושיכל את רגליו – רק אדמימות קלה שניצנצה בפניו ושאפשר היה לחשוב אותה לגוון־פניו הרגיל הוכיחה על התרגשות רוחו.

“אם כן שלח אותה תיכף ומיד לעקוב אחרי גברת אחת ושמה אירין הֵרון – כתבתה: טשֶלבי, טרוּרוֹ מֶנְשֶׁנס, דירה ד'. – זוהי פקודתי לפי שעה”.

“מיד אקיימנה”, אמר פולטיד; “וודאי ענין של גירושין, האין זאת?” והוא נטל את שפופרת־הדיבור וקרא: “היש בזה הגברת בלאנש? עלי לדבר עמה בעוד עשרה רגעים”.

“את כל הידיעות שימציאו לך הוה מקבל בעצמך”, חזר ואמר סומס, “ושלח אותן אלי עצמי במעטפה חתומה ורשומה ועליה הכתובת ‘דבר סתר’. הקליאנט שלי דורש שהכל יהא שמור בתכלית הסוד”.

מר פולטיד חייך כאדם האומר: “אדוני, הרי אתה מאלף בינה את זקנתך”, ורגע אחד הסיח דעתו “מאומנותו” והעיף את עיניו בפני סומס.

“הנח את דעתך כל צרכך לגבי דבר זה”, ענה ואמר. “וכי מעשן אתה?”

“לאו”, אמר סומס. “תן דעתך לדבר: אפשר שכל היגיעה הזאת תהיה לבטלה. ואם השם יִגָלֶה לבריות או הריגול יעורר חשד, עלול הדבר להביא לידי תוצאות חמורות עד מאוד”.

מר פולטיד נענע בראשו. “אם כן, הנני להסתייע בכתב־סתרים. לפי שיטה זו אין השמות נזכרים לעולם; אנו משתמשים במספרים”. והוא פתח מגרה אחרת והוציא משם שתי רצועות של נייר וכתב עליהן מה שכתב ואחר מסר את האחת מהן לידו של סומס.

“שמור כתב זה תחת ידך, אדוני; הרי זה המפתח שלך. כתב־המשנה יהיה שמור תחת ידי. וזה פירושה כל פרשת המספרים: הענין הנידון יהא קרוי 71; האשה שיעקבו אחריה תהא קרויה 17; העוקב – סימנו 19; הבית – 25; אתה בעצמך – כלומר הפירמה שלך – 31; הפירמה שלי 32; אני עצמי – 2; אם יהיה צורך לך להזכיר במכתבך את הקליאנט שלך, נכנה אותו 43; אדם חשוד בעינינו יהא קרוי 47; אדם חשוד שני – 51. וכי יש לך להוסיף על זה רמיזה או הוראה מיוחדה?”

“לאו” אמר סומס; אלא – שעליך להיות זהיר לעשות את מעשיך מתוך רתוי עד כמה שאפשר".

שוב נענע מר פולטיד בראשו. “וההוצאות?”

סומס הניע את כתפיו, “לפי המידה הראויה”, השיב תשובה קצרה ועמד ממקומו. “ובכן יהיה הענין כולו שמור בידיך אתה?”

“בידי אני”, אמר מר פולטיד, שנזדקר פתאום בינו ובין הדלת. בנוגע לענין השני, הריני לבקרך בקרוב. היה שלום, אדוני". ושוב פעם העיף בפני סומס מבט סתם, שלא מענין האומנות שלו, ופתח את הדלת.

“היה שלום”, אמר סומס ולא הביט לא לימינו ולא לשמאלו.

כשיצא אל הרחוב התחיל מתמרמר ומתריס כנגד עצמו בקנאה יתירה. רשת של קורי עכביש – וכדי לנתק אותה הוצרך להסתיע בעכביש זה ובשיטה חשאית נמבזה זו של ריגול, המאוסה כל כך לאדם שחייו הפרטיים חשובים בעיניו כחלק הקדוש ביותר של רכושו וקניינו. אבל הגורל הוטל ושוב אי אפשר לו לחזור בו. והוא בא אל הקונטורה שלו וסגר במגרה של שולחנו את הנרתיק הסוחתייני הירוק ואת כתב־הסתרים, אשר תעודתו היתה להוכיח לו בעליל את פשיטת־הרגל הביתית שלו.

אכן תמוה הדבר שאדם אשר כל ימיו היה עמל וטורח לגלות ברבים את כל השערוריות של עסקי הרכוש והקנין של בני אדם אחרים ואת כל התלאות של חיי הבית שלהם, יהא מתיירא כל כך מעיני הבריות בשעה שהדבר נוגע לעסקי ביתו של עצמו; ואף על פי כן לא היה הדבר תמוה כל עיקר, שהרי מי כמוהו יודע את כל הסדר האכזרי של הכרעת בית־דין?

כל אותו היום עבד בשקידה רבה. הוא הזמין את וויניפירד לבוא אליו בארבע שעות כדי ללכת עמה אל עורך־הדין דרימר. ובעודו יושב ומצפה לביאתה חזר וקרא שוב פעם את המכתב, שכתבה על פי דרישתו לדארטי ביום צאתו מן הארץ ושבו ביקשה ממנו לשוב אליה:

"מוֹנטגיו יקירי!

"קבלתי את מכתבך, שבו אתה מודיעני שהנך עוזב אותי לעולם והולך לבואינוֹס־איירס. דבר המובן מאליו הוא, שידיעה זו פגעה בי פגיעה קשה. הנני משתמשת בהזדמנות ראשונה זו לכתוב לך, שהנני מוכנה ומזומנה לשכוח את כל מה שהיה לשעבר, ובלבד שתשוב אלי מיד. הנני מבקשת ממך לעשות את משאלתי זו. רוחי מדוכאה בקרבי עד מאד ואיני רוצה להוסיף דבר על דברי אלה. הנני שולחת לך את המכתב הזה כשהוא רשום, על פי הכתובת שהשארת בקלוב שלך. בבקשה ממך להחזיר לי מיד תשובה טיליגראפית.

"אשתך האוהבת אותך עדיין

וויניפרד דארטי".

הו, כמה מגונה הוא השקר הזה! הוא נזכר איך גחן אל וויניפירד בשעה שישבה והעתיקה את הדברים שנכתבו על ידו ואיך הניחה פתאום את עטה הצדה, ובקול משונה, כאילו לא ידעה מה הוא רוצה, קראה אליו: “ומה יהיה סומס, אם ישוב באמת?” והוא החזיר לה: “הוא לא ישוב עד שיוציא את ממונו. ובשביל כך עלינו לעשות את כל המוטל עלינו תיכף ומיד”. אל המכתב הזה נצטרף טופס הפיתקה המסוכסכה הכתובה מתוך שכרות ששלח דארטי מן הקלוב “איזיאום”. נוח היה לו לסומס אילמלא היה ניכר כל כך שפיתקא זו נכתבה בהשפעתם של משקאות משכרים, שכן בית המשפט וודאי יתן דעתו לעובדה זו ויסתמך עליה. נדמה לו כאילו הוא שומע את קולו של השופט האומר: “וכי סבור אתה באמת ובתמים שיש ממש בדברים האלה? שיש בּהם ממש במידה מרובה כל כך, שעמדת לכתבת אליו מה שכתבת? וכי סבור אתה שכך כוונתו?” אבל יערער השופט ככל העולה על רוחו! הלא העובדה שדארטי יצא מן הארץ ולא חזר הריהי שרירה וקיימת ואין לטעון כנגדה. אל אותו המכתב נצטרפה גם התשובה הטיליגראפית של דארטי: “אי אפשר לי לשוב”. סומס נד בראשו. אם כל הענין זה לא יסתיים במשך חדשים מועטים סופו של בר־נש זה לחזור כמטבע שנמחקה צורתו. אם יפטרו ממנו יצילו בכך לכל הפחות אלף לירה לשנה, ואין צריך לדבר על הגאולה מן הפגעים והיסורים שתבוא על ידי כך לוויניפירד ולאביו. “עלי לזרז את דרימר”, הירהר בלבו, “עלינו להחיש את הדבר”.

וויניפרד שלבשה בגדי־אבל למחצה, שהיו הולמים אותה יפה והבליטו את שערה הצהוב ואת דמות גופה רם־הקומה, באה במרכבתו של דזשמס הרתומה לצמד הסוסים האמוצים. סומס לא ראה את המרכבה הזו בסיטי זה חמש שנים, מאז הסתלק אביו מן העסקים. והוא הבחין מיד כמה נתיישנה צורתה ועבר זמנה. “העתים משתנות”. הירהר בלבו, “ואין אדם יודע מה ילד יום!” גם הצילינדראות הלכו והתמעטו. הוא שאל אותה על וול. וויניפרד השיבה שוול כתב לה, כי בזמן־הלימודים הבא עתיד הוא לשחק ב“פולו”. לדעתה הרינו חבר לחבורה הגונה ביותר. ומתוך חרדה, שהיא כבשה והעלימה אותה בחשיבות, הוסיפה ואמרה: “הגידה לי, סומס, כלום עתיד הענין שלי להתפרסם ברבים? וכי מן המוכרח הוא שיהא מסופר בעתונים? הרי גנאי יהיה לו ולנערות”.

סומס שעדיין היה מדוכא על ידי צרתו של עצמו, ענה ואמר:

“העתונים חצופים ועזי־פנים הם וקשה מאוד להעלים מהם דבר. הם מתאמרים שהנם משמשים שומרים ומגינים למוסר של הציבור, אבל לאמתו של דבר הרי הם משחיתים את מידותיו של אותו הציבור על ידי הידיעות שהם מפרסמים. אבל עדיין לא הגענו לידי כך, היום עלינו לדבר עם דרימר על דבר הנסיון שלנו להשיב את דארטי הביתה. דבר המובן מאליו הוא שהוא יודע שאין זו אלא עילה לצורך גירושין, אלא שעליך להעמיד פנים כאילו את משתוקקת ונכספת בכל מאודך שדארטי ישוב אליך – עליך להתלמד היום בתפקיד זה”.

וויניפירד נאנחה ואמרה: “אהה, מוקיון גמור הוא דארטי זה!”

סומס העיף בה מבט קשה. הדבר היה ברי בידו שאינה מתייחסת אל מעשי דארטי בכובד ראש ושאילמלי ניתנה לה עילה קטנה היתה מסתלקת מכל הענין. הרגש של עצמו לגבי ענין זה נכון היה מתחילתו. הוא היה סבור שאם יבקשו עכשיו למנוע עצמם משערוריה קטנה, סופה של אחותה וילדיה יהיה חרפה וקלון ואולי לאחר זמן גם דילדול גמור, אם אותו דארטי יוסיף להיות תלוי בצווארם והוא יגיע לירידה התחתונה ויבזבז את הממון, שדזשנס עתיד להניח לבתו. ואפילו אם הממון יהא מונח ושמור במקום בטוח, ימצא לו בר־נש זה דרך כיצד לנצל את שם משפחתו ולכוף אותה לפרוע את חובותיו כדי להצילו משמיטת־כספים או מבית־האסורים! הם עזבו את המרכבה המהודרה עם הסוסים והמשרתים המהודרים ועם המגבעות המהודרות שעל ראשי המשרתים על שפת הנהר והלכו אל לשכת־הסופרים של יועץ־המשפטים דרימר שנמצאה בקְרָאוּן אוֹפִיס רָאוּ.

“מר בֶּלבּי הריהו כאן”, אמר הלבלר; “מר דרימר יבוא בעוד עשרה רגעים”.

מר בּלבּי ישב ועיין בכתבים שלפניו. הוא בא זה עתה מבית־המשפט ועדיין היה עטוף תגא וחבוש פאה־נכרית, שהיתה משמשת מסגרת נאה לחוטמו המבצבץ כעין קילון קטן של משאבה, לעיניו הקטנות הכחולות והערמומיות ולשפתו התחתונה הבולטת בליטה יתירה – אכן לא היה אדם ראוי ממנו לשמש השלמה למר דרימר ועזר כנגדו!

לאחר שהוצג לפני וויניפרד פסחו על ענין מזג־האויר והתחילו מדברים על המלחמה. סומס הפסיק פתאום את השיחה ופתח ואמר:

“אם דרימר לא יסכים, לא נוכל להתחיל בדבר עד שיעברו שישה חדשים. הייתי רוצה, מר בּלבי, שתזדרזו ותחישו את המעשה”.

מר בּלבי חייך כלפי וויניפרד ומימל בהברה אירית במקצת: “מה לעשות הגברת דארטי, והחוק מעכב”.

“שישה חדשים!” חזר ואמר סומס; “ובכן ימשך הדבר עד חודש יוני! ומתוך כך אי אפשר יהיה לנו להגיש את התביעה לבית דין אלא לאחר עונת הפגרה של ימות הקיץ. עלינו להחיש את הדבר, בּלבי” – אכן קשה תהיה יגיעתו לעצור בוויניפרד להיות תקיפה בדעתה ולעמוד בנסיון.

“מר דרימר מבקש לדבר עמך, אדוני”.

הם קמו ונכנסו בסדר: מר בלבי נכנס תחילה ומקץ רגע אחד באה אחריו וויניפרד בלווית סומס.

יועץ־המשפטים דרימר, שהיה לבוש תגא אבל בלי פיאה נכרית על ראשו, עמד לפני הקמין כאילו וועידה זו לא היתה בעיניו אלא מעין שעשועים לנפשו; גוון פניו היה כמראה העור או כמעט כמראה השמן, כעין זה שאנו מוצאים אצל בני אדם העמלים הרבה בתורה. הוא היה בעל חוטם רב־מידות, שמשקפים היו מורכבות עליו, ובעל זקן־לחיים קצר שזרקה בו שיבה. מנהגו היה למשוך בלי חשך את הַגַּבָּה האחת מגבותיו למעלה ולהעלים את שפתו התחתונה תחת העליונה, שעל ידי כך נעשה קול דיבורו קצת גרוני. ועוד מידה אחת היתה מצויה בו: הוא היה נוהג לעמוד ולגשת פתאום אל האיש שהיה מסיח עמו, כל המידות הללו יחד עם נעימה צורמת שבקולו ועם המנהג להשמיע הברה של נהמה קודם שהתחיל לדבר הקנו לו פירסום שמומחה גדול הוא בעסקי אפיטרופסות וגירושין – פירסום שלא זכו לו אלא יחידי סגולה מועטים. לאחר ששמע את הרצאת העובדות שבּלבי הרצה לפניו בזריזות יתירה, הרים את גבת עינו למעלה, נהם את נהמתו וענה ואמר:

“כל הדברים האלה גלויים וידועים לי”. ומיד עקר ממקומו וצידד וניגש אל ווינפרד והפליט מגרונו את המלים:

“ובכן אנו מתאווים שיחזור לביתו, וכי לא כך הוא, הגברת דארטי?”

סומס קפץ ונכנס תוך דבריו ואמר בקול קשה:

“דבר המובן מאליו הוא, שמצבה של אחותי הריהו קשה מנשוא”.

דרימר נהם: “בוודאי, עכשיו נשאלה שאלה מה לעשות: נסמוך על תשובת־הסירוב שלו שהשיב על ידי הטיליגראף או נמתין עד לאחר חג הלידה כדי לתת לו פנאי לכתוב מכתב?”

"כל מה שנקדים – – " התחיל סומס לדבר.

“וכי מה אתה סבור, בּלבי?” אמר דרימר לחברו וניגש אליו.

דומה שבּלבי היה מריח באותה שעה באויר ככלב.

“אי אפשר יהיה לנו להתחיל בענין זה לפני דצמבר. ארכּה גדולה מזו אין אנו צריכים לתת לו”

“לא”, אמר סומס. "למה תהא אחותי מתענה בייסורים על ידי שהוא עמד ופרש – – "

“אל מרחקי עולם!” אמר דרימר; “אכן צדקת, אין הבעל רשאי לעזוב את אשתו ולפרוש אל מרחקי עולם, וכי לא כך הוא, הגברת דארטי? הריני מסכים. עלינו להחיש את מעשינו. וכי יש לך עוד דבר אלי?”

“לפי שעה לא כלום”, אמר סומס מתוך כוונה כּמוסה. “לא באתי לכאן אלא כדי להציג לפניך את אחותי”.

דרימר נהם חרש: “נעים לי מאוד, ערב טוב!”

והם נפטרו ויצאו מלפניו בזה אחר זה. וויניפרד התחילה לרדת מעל המדרגה וסומס התמהמה. דרימר עשה עליו רושם שלא לרצונו.

“סבור אני שהראיות ברורות למדי”, אמר אל בּלבי, “הנני להגיד לך בינינו לבין עצמנו אשר אם לא נזדרז לסיים את הדבר חיש מהר, שוב לא יעלה בידינו לעולם. וכי סבור אתה שהוא מכיר זאת כל צרכו?”

“הנני להשתדל להביאו לידי כך שיהיה מכיר”, אמר בּלבי. “אכן אדם מצויין הוא – אדם מצויין”.

סומס נענה בראשו ומיהר ללכת אחרי אחותו. הוא מצא אותה כשהיא עומדת למטה בפתח הפתוח ונושכת את שפתה מאחורי הצעיף שעל פניה. והוא נזדרז ואמר:

“עדותה של הסוכנות תהא מספיקה כל צרכה”

פניה של וויניפרד נעשו זועפים; היא זקפה את קומתה ושניהם נפנו והלכו אל המרכבה. וכשנסעו בחזרה אל קרין־סטריט היו דוממים ושותקים וכל אותו הזמן היתה מעסיקה את נפשות שניהם אך מחשבה אחת: “אוי ואבוי לי! למה עלי לגלות את אסוני שלי ברבים? למה להעמיד מרגלים, אשר יציצו בתלאות ובלבטים של חיי־עצמי? אבל לא אשמתי היא”.

 

פרק חמישי: דְזשׁוֹלִי יוֹשֵׁב בַּדִּין    🔗

היצר של רכוש וקנין, אשר עורר לאחר מפח־נפש עמוק שנים ממשפחת הפורסייטים להשתחרר ממה שלא יכלו להחזיקו בידם, הלך וגבר יום יום בקרב העם האנגלי. ניקולאס זה, שמתחילה היה מהרהר אחרי המלחמה וחושש ממנה משום שעתידה היתה לפגוע פגיעה קשה במחיר הבתים והקרקעות, סופו ששמעו אותו אומר שהבורים הללו אספסוף של עקשנים וסרבנים הנם וגורמים למדינה הוצאות מרובות ביותר וכל מה שיקדימו לייסרם כדי מרדותם כן מוטב. אילו היה הדבר תלוי בו, היה שולח לשם את ווֹלְסלֵי! מתוך שהיה מרחיק תמיד לראות מעט יותר משאר הבריות – סגולה זו התייחדה לכל הפורסייטים והיא היא שסייעה בידם לעשות הון ועושר מופלג – לפיכך כבר הבחין שבּוּלר לא היה האיש שהשעה צריכה לו – “אדם זה שור גמור הוא המנגח בלי דעת ותבונה, ואם לא יעמוד בפרץ, סופה של ליידיסמית לנפול ביד האויב”. הדבר היה בתחילת דצמבר, וכשהגיע ה“שבוע השחור” כבר היתה היכולת בידו להגיד לכל אדם: “הרי אמרתי לך מראש שכך יהיה!” כל אותו השבוע, שהיה שבוע של עצבות וקדרות, שכמותו לא זכר אדם מן הפורסייטים מימיו, היה ניקוֹלאס־הנכד מתאמן ומתעמל בגדוד שלו – “גדוד־השטן” – בטכסיסי־מלחמה במידה מרובה כל כך שאביו, ניקולאס־הבן, נועץ עם רופא־המשפחה על אודות בריאותו של בנו ולרוב חרדתו שמע מפיו שהוא בריא כל צרכו. הנער גמר זה עתה את חוק לימודיו וצריך היה להיכנס לתוך המעמד של עורכי־הדין, וגדולה היתה צרת נפשם של אביו ואמו, שהוא נזקק לעבודת־הצבא דווקא בזמן שהאזרחים הפשוטים וודאי יתגייסו ויקראו לעבוד בצבא. אפס זקנו היה מלגלג על החששה הזאת, שכן מראשית נעוריו קבעו בלבו את הדעה שכל מלחמה בריטית אינה יכולה להימשך אלא זמן קצר וצריכה להיעשות רק על ידי חיילים שאומנותם בכך, והוא התייחס באי־אימון גמור כלפי תקנות ופעולות של הממשלה שהיה בהן כדי לגרום לו הפסד ממון, משום שהיו בידו מניות “די בירס”, שהשער שלהן היה הולך ויורד עכשיו במהירות, והפסד זה היה בעיניו קרבן מספיק יותר מדי מצדו של נכדו.

ואולם באוכספורד שררה באותו הזמן רוח אחרת. התסיסה המצויה בקרב קיבוץ גדול של בני נעורים נהפכה לאט לאט במשך שני חדשי הסמסטר שלפני ה“שבוע השחור” להתנגדות נמרצה. בני־הנעורים הרגילים, אשר באנגליה הרי הם מחזיקים תמיד בדעות קונסרוואטיביות, דרשו בהתלהבות להלחם עם הבורים עד רדתם ולייסרם כראוי להם. סיעה זו היתה הגדולה במנין ודבר המובן מאליו הוא שוול היה אחד מחבריה. מה שאין כן הצעירים הראדיקליים. הללו היו סיעה קטנה במנין אבל קולנית ביותר והם החזיקו בדעה שיש לגמור את המלחמה ולתת לבורים אבטונומיה. ואולם עד “השבוע השחור” היו הכתות הללו עדיין מטושטשות, ללא צורה קבועה וקצוות חדים, והשאלה לא יצאה מגדר שאלה עיונית. דזשולי היה אחד מאלה שלא ידעו כל צרכם להיכן הם נוטים. אהבת היושר, שעברה אליו בירושה מאת דזשוליון זקנו, מנעה אותו מלראות את הדבר רק מצדו האחד, ולא עוד אלא שבאגודה שלו, אגודת ה“מעולים” נמצא “בעל הזייה” אחד שדעותיו היו פרוגרסיביות ביותר ושהשפיע במקצת על חבריו השפעה אישית. דזשולי היה מהסס ולבו היה חלוק. הנראה שגם אביו היה מפקפק ודעתו היתה רופפת. אף על פי שהיה צופה ומביט אל אביו בעין חדה, כדרכם של צעירים בני עשרים, והיה מחפש בו מגרעות קטנות, שאולי יש להן עדיין תקנה, הרי מראהו ומנהגו של אב זה היה אוצר דבר־מה אשר חלק לסבלנות הליצנותית שלו מעין זוהר טמיר. בידוע שאמנים יש בהם משל טבעו של האמלט, ואל תכונה זו שבאביו צריך אדם לתת דעתו אפילו בזמן שהוא אוהב אותו. ואולם השקפתו העיקרית של אביו “שאדם התוקע את חוטמו למקום שאינו מתבקש” (כדרך שעשו ילידי חוץ באפריקה) “ואחר הריהו מנצל את אחרים עד שהוא משיג את מטרתו, אינו נוהג כהוגן” – השקפה זו, בין שהיתה מבוססת על עובדות ובין לאו, משכה במידה ידועה את לבו של בנו, אשר ההגינוּת היתה בעיניו מידה חשובה ביותר. ומצד אחר לא יכול דזשולי נשוא אותם בני אדם שהחבורה שלו קראה להם “מעורבים בדעת” והחבורה של וול קראה להם “גנדרנים”, וכך היה עדיין פוסח על שתי הסעיפים עד שהגיע ה“שבוע השחור”. אז התרגשו בזו אחר זו המכות הקשות אצל סְטוֹרמבֶּרג, מאגרס־פוֹנְטֵיין וקוֹלֵנזו. לאחר המכה הראשונה תלתה הנפש האנגלית את תקוותה במֶתּוּאֶן, אחר השנייה – בבּוּלֵר, ואולם אחר כך התקשתה והיתה שרוייה בעצבות קודרת. ודזשווליון אמר אל עצמו: “לא! לכל הרוחות! עכשיו עלינו להכריע את האספסוף הזה בין שהצדק אתנו ובין לאו”. והוא לא ידע שכך היה סבור גם אביו.

ביום הראשון הסמוך, שהיה האחרון של אותו הסמסטר, נתבקש דזשולי למשתה יין אצל אחד מסיעת ה“מעולים”. לאחר ששתו את הכוס השניה “לחיי בּוּלר וכלייה לבורים!” הבחין דזשולי כי וול דארטי, שגם הוא היה בין המסובים, הציץ בו מתוך חיוך של לעג ואמר דבר־מה לשכנו. הוא היה מובטח שדיבר בגנותו, אלא שידע לשלוט ברוחו שלא לצאת מגדרו ולעורר מהומה ברבים. אבל פניו הסמיקו והוא קמץ את שפתיו. האיבה המוזרה שהיה רוחש תמיד לשארו זה התגברה בלבו ביתר שאת. “טוב איפוא!” אמר אל נפשו, “המתן נא ידידי!”

היין ששתה יותר מן הראוי לו ומכפי שהיה רגיל לשתות נתן לו חיזוק לבצע את מחשבתו, וכשקמו כולם ויצאו מן הבית נגע בזרועו של וול ואמר:

“מה הדברים שדיברת עלי בבית?”

“וכי איני רשאי לדבר מה שלבי חפץ?”

“לאו”.

“אם כן הבה אגיד לך:אמרתי עליך שהנך ממצדדי־הבורים – ואמנם כך אתה!”

“שקרן אתה!”

“רצונך להתכתש עמי?”

“בוודאי, אבל לא במקום זה, אלא בגן”.

“טוב הדבר! הבה נלכה”.

והם הלכו יחד בנפש נרגזה ובתקיפות כשהם מציצים זה אל זה מן הצד; כשהגיעו אל הגן, עמדו וטיפסו מעל לסורג. החדודים שבראש הסורג קרעו את שרווליו של וול קריעה קלה והוא נתן את דעתו על כך. ואת דעתו של דזשולי העסיקה באותה שעה המחשבה שהנם הולכים להילחם בתחום של בית־אולפן, שהיה זר לשניהם. דבר זה לא היה מן המידה, אבל אחת היא – ריקה שכמותו!"

הם עברו את כר־הדשא ובאו למקום אפל ביותר ומיד פשטו את בגדיהם.

“אפשר מבוסם אתה?” אמר דזשולי פתאום. “אם מבוסם אתה לא אוכל להלחם עמך”.

“לא יותר ממך”.

“טוב איפוא”.

ובלי להושיט יד זה לזה התייצבו מיד במצב של הגנה. הם שתו יותר מדי ולא יכלו לערוך את המלחמה ככל הלכותיה, ומשום כך השתדלו לתפוס עמדות נכונות ביותר. והנה סטר דזשולי את וול על חטמו כמעט במקרה. אחר סטירה זו התלקחה ביניהם התכתשות פרועה ומנוולת בצלם של האילנות הזקנים, ולא היה מי שיקרא “די!” ואולם סוף סוף הרפו זה מזה מוכים וחבוטים ונרתעו לאחוריהם בפיק רגלים, כי הנה עלה באזנם קול קורא:

“מה שמותיכם, אדוני הצעירים?”

לקול השאלה הנוחה והידידותית הזאת, שבקעה ועלתה מתחת לפנס אשר עם שער הגן ושנדמתה להם כבת קול מן השמים, מיד שככה חמתם והם תפשו את בגדיהם ורצו אל הסורג וטיפסו ועברו אותו וחזרו אל המקום ששם התחילה הקטטה שביניהם. שם מחו את פניהם לאור הקלוש ובלי לדבר דבר פנו והלכו אל שער בית האולפן כשהם מרוחקים זה מזה עשר פסיעות. הם עברו את השער מתוך שתיקה ונפרדו איש לעברו. ראשו של דזשולי היה עדין מהביל והוא היה מיצר הרבה שלא השתמש בתכסיסי ההתגוששות לכל חוקיהם ולא הנחית על צרהו כמה מהלומות־שכנגד ומהלומות־הפלה. ובדמיונו ראה מלחמה אחרת, שאינה דומה כלל לאותה מלחמה שנלחם זה עתה. מלחמה רבת־גבורה, מלחמה בחרב בכף, שיש בה תגרה ודחיפה לאחור, ככל אשר קרא עליה בסיפוריו של דיומא החביב עליו. הוא ראה את עצמו כאחד הגיבורים שבסיפורים הללו, אלא שלא יכול לצייר לעצמו את וול בדמות אחד הגיבורים האחרים שבאותם הסיפורים. שארו זה לא היה אלא פירחח גס. אבל אחת היא! הלז נטל את שלו מתחת ידו. “מצדד־הבורים!” מלה זו עדיין צרבה את לבו, ובראשו הכואב חלפה מחשבה שעליו להירשם בצבא המתנדבים. ומתוך מחשבה זו ראה את עצמו רוכב על שדה המלחמה רכוב וירה בבוּרים הנופלים ומתגוללים לפניו על הארץ כשפנים. וכשנשא את עיניו הצורבות למרום, ראה את הכוכבים מזהירים בין חודי הגגות ואת עצמו מוטל על מצע־עור כשהוא מעוטף בשמיכה והרובה המטוען מונח על ידו ומבטו מכוון כלפי השמים הנוצצים.

למחר בבוקר היה לקוי בנזלת איומה שהיה מרפא אותה, כיאות לאחד ה“מעולים”, במים קרים, במרקח של קפה חריף, שלא יכול לשתותו, ועל ידי שגמע לארוחת הבוקר רק כוס קטנה של יין־ריינוס. כדי להעלים מן הבריות את סיבתה של החבורה שבלחיו אנוס היה לבדות מעשה ב“שוטה” אחד שנחבט בו במרוצה בקרן זווית. בעד כל הון שבעולם לא היה מספר את דבר המלחמה שנלחם, משום שבעצם לא היתה מתאימה כלל לעיקרים שבידו.

ביום השני הלך ללונדון ומשם נסע מיד לרובין־היל. וא לא מצא שם אלא את דזשון ואת הולי בלבד, כי אביו הלך לפאריז. הוא בילה את ימי הפגרה שלו ללא־מנוחה וללא־סדר, בלי שום מגע ומשא עם אחיותיו, שהרי דזשון היתה מתעסקת ומטפלת ב“חלכאים” שלה, אשר דזשולי לא יכול לסבול אותם, ובייחוד את אריק קובליי והפמליא שלו. “האמנים החיצונים מחוסרי־תקוה”, שהפריעו את סדרי הבית בימות הפגרה. ובין הולי ובינו קם פירוד משונה, כאילו התחילה להחזיק בדעות של עצמה, ודבר זה – מיותר היה בעיניו. בשעת המשחק בקריקט היה מכה בכדור בחמת־כוח, ובשעת הרכיבה, שהיה רוכב יחידי בריטשמונד־פארק, היה מרעיש את סוסו בחזקה והיה משתדל לקפץ ולדלג מעל לסייגים הגבוהים שהוקמו מסביב לשבילי־דשא שנתקלקלו מרוב שימוש. וכל זה עשה, לפי דבריו, כדי לאמץ את עצביו. דזשולי היה מתיירא מן הפחדנות יותר ממרבית הצעירים שכגילו. הוא קנה לו רובה, ובשדה שעם הבית קבע לו מטחווי־יריה והיה מורה מעבר לבריכה אל הגדר של גינת־הירקות, שעל ידי כך היה מסכן את חייהם של הגננים; וכל זה לא נעשה אלא מתוך המחשבה שמא יתנדב באחד הימים לעבודת הצבא וילך להציל את אפריקה־הדרומית בשביל ארץ מולדתו. עכשיו כשהתחילו מגייסים את המתנדבים היה הנער נרגש ומבולבל ביותר. הילך ויכניס עצמו ברשימת המתנדבים? גלוי וידוע היה לפניו שבין “המעולים” – אשר עם כמה מהם היה מחליף מכתבים – לא נמצא אף אחד שדימה לעשות זאת. אילו היתה הסיעה שלו מכריזה על גיוס, וודאי היה נשמע לה תיכף ומיד, משום שהיה בין הזריזים ביותר והיה מקפיד על הנימוס ומן הנמנע היה לו להיות פורש מן הציבור; אבל אם ילך ויעשה זאת מדעת עצמו, אפשר שיהא המעשה נראה כשחצנות, משום שלאמתו של דבר לא היה צורך בו כלל. חוץ מזה לא היה לו כל חשק ללכת, שכן הפורסייטי הצעיר הזה היה בוחל לקפוץ ולעשות דבר בלי לעיין בו כל צרכו, ולבו נתמלא עירבוביה ורוגז ומבוכה ורוחו השלוה והאצילות נסתלקה ממנו והוא היה לאדם אחר.

והנה ראה באחד הימים דבר אשר העלה את חמתו לאין הכיל – באחת השדרות שבפארק ראה שני רוכבים, איש ואשה: האשה שמצד שמאל היתה בלי־ספק הולי, שרכבה על סוסה הלבן, והאיש שמצד ימין היה בלי־ספק אותו ה“ריקה” וול דארטי. מתוך רגש הזעם שתקף אותו רצה מתחילה להתקרב אליהם כשהוא רכוב על סוסו ולשאול מה פירושו של דבר, לצוות לאותו בחור “להתעלם” ולהוליך עמו את הולי הביתה. ואולם לאחר שנמלך שעה קלה בדעתו, חזר בו, שכן היה מרגיש בלבו שאם יסרבו יהיה לצחוק. הוא הדריך את סוסו אחורי אילן אחד ועמד שם, אבל מיד נוכח שאי אפשר לו לראותם ולעקוב אחריהם, ובכן לא היתה לו ברירה אחרת אלא לחזור הביתה ולהמתין לשובה! היך יכלה לעשות כזאת! להתחמק עם ה“הולל” הצעיר הזה! הוא לא יכול להיוועץ בענין זה עם דזשון משום שנסעה הבוקר ברכבת עם אֶריק קובליי ועם כל הכנופיה שלו, ואביו עדיין שוהה באותה פאריז ה“רקובה”. הוא חש שרגע זה הריהו לאמתו של דבר אחד מאותם הרגעים שהוא היה מתרגל אליהם בלי חשך בבית הספר, שכן הוא ואחד מחבריו ששמו ברנט היו נוהגים בימים ההם להצית אש בגל של עתונים ולהניחם באמצע חדר־העבודה שלהם כדי להרגיל את עצמם להיות מתונים ומיושבים ברגעים של סכנה. אלא שלא היה מתון וקר־רוח כל עיקר בשעה שהיה עומד ומצפה בחצר האורווה כשהוא מחליק בידו, מתוך בטלה, את הכלב בלשאצר, שהיה כבד־תנועה כנזיר זקן ובריא־בשר ושרוי בעצבות בשל היעדרו של אדוניו; הכלב נשא אליו את עיניו ונשם במהירות מתוך הכרת טובה בעד לטיפת־החיבה הזאת. הולי לא באה אלא מקץ חצי שעה ולחייה משולהבות והיא נאה למראה במידה יתרה מכפי שהיתה רשאית לכך. הוא ראה שהעיפה בו מבט־עין במהירות – ומתוך ידיעת אשמתה, כמובן מאליו – והוא הלך אחריה ואחז אותה בזרועה והוליכה אל החדר, שהיה משמש לשעבר חדר־העבודה של זקנו. חדר זה, שלא היו משתמשים בו עכשיו אלא מעט, עדין היה כרוך בזכרונם ברגשות רוך ועדינות, בשפם ארוך ולבן, בריח של עשן סיגארות ובקול צחוק שהיו מצויים כאן בימים עברו. כאן היה דזשולי משחק ומתגושש עם זקנו והוא עדיין נער קטן וטרם הגיע זמנו ללכת אל בית הספר, והזקן אף על פי שהיה בן שמונים עדיין היה גוֹחן ומתכופף אליו. כאן היתה הולי רוכבת על גבי המסעד של כורסת־העור הגדולה, מעבירה מעל אחת מאזניו את שער־הכסף המסולסל שלו ולוחשת לו על אזנו זו את סודותיה. דרך החלון־הפתח הזה היו מקפצים ועוברים שלשתם פעמים אין ספורות כדי לשחק על כר־הדשא בקרוקיט ובמשחק־סתרים הקרוי “ווֹפְּסִידוּזל”, שאדם זר לא יכול לעמוד על טיבו ושהיה מביא את דזשוליון הזקן לידי התעוררות רבה. כאן הופיעה הולי באחד הלילות החמים והיא אך לבושה “שמלת לילה”; היא ראתה חלום רע ובאה פעם אחת (אביו לא היה אז בבית) לאחר שהטיל מאגנזיום לתוך ביצה טריה של מאדמואזיל בוֹס ועשה עוד מעשים רעים מאלה, ואביו זקנו פתח ואמר אליו בדברים האלה:

“אל תוסיף לעשות כדבר הזה נערי שלי”.

“אבל היא סטרה אותי על לחיי, סבא”. החזיר לו, “ואני השיבותי לה סטירה תחת סטירה ואז סטרה אותי שוב פעם”.

“הרימות יד בגברת? כן לא יעשה. וכי ביקשת ממנה סליחה?” “עדיין לא ביקשתי”.

“אם כן עליך ללכת אליה תיכף ומיד ולבקש ממנה סליחה. בוא ונלכה”.

“אבל הן היא היתה המתחילה בדבר. סבא, ותחת הסטירה האחת שלי סטרתני פעמיים”.

“יקירי, המעשה אשר עשית מגונה הוא ביותר”.

“אבל הרי היא התמרמרה ובאה לידי כעס ואני לא באתי לידי כעס”.

“בוא מיד”.

“התלך עמי, סבא?”

“טוב איפוא – אך הפעם ולא אוסיף”.

והם קמו והלכו יחד אחוזי־יד.

אל החדר הזה – כאשר הרומנים של וֶורְלֵיי, יצירותיו של ביירון, “הממלכה הרומאית” של גיבוֹן, “קוסמוס” של הומבולד, פסילי־הברונזה על כרכוב הקמין והתמונה המצויינה “סירות־דוגה הולאנדיות עם שקיעת החמה” עדיין קבועים במקומם ללא־חליפות כגזירת הגורל, באשר נדמה כאילו דזשוליון הזקן עדיין יושב פה על כורסת־המשענת שלו ברגלים שלובות ומצחו הקמור ועיניו היושבות עמוק במאורותיהן נטויים בעיון על גבי העתון טיימס – אל החדר הזה נכנסו ובאו עתה שני נכדיו. דזשוֹלי פתח ואמר:

“ראיתיך עם אותו הבחור בתוך הפארק”.

הוא ראה שדמה צף ועלה לתוךחייה, והמראה הזה הפיס במקצת את דעתו; הרי אי אפשר שלא תתבייש!

“ובכן איפוא?” ענתה ואמרה.

דזשולי תהה; הוא היה מצפה ליתר מכן, או לפחות מכן.

“יודעת את”, אמר בהטעמה יתירה, “שהוא כינני בסמסטר האחרון “מצדד־הבורים”, ואני ראיתי צורך להילחם עמו”.

“ומי ניצח?”

דזשולי התאווה להשיב “כמעט שניצחתי אני” – אלא שנראה לו שאין זה לפי כבודו.

“הגידי לי!” ענה ואמר, “מה המעשה אשר עשית? ובלי אשר הגדת דבר לאיש?”

“למה צריכה אני להגיד? הרי אבא איננו פה; ומשום מה אסור היה לי לרכוב עמו?”

“אם חפצת לצאת לרכוב, יכולת לבקש מני שאלווה אליך. לדעתי הריהו נער משוקץ”.

פני הולי החווירו מרוב כעס.

“הוא איננו כך. אם אינך יכול לסבול אותו אין זו אלא אשמתך אתה”.

והיא חמקה ועברה על פני אחיה ויצאה מן החדר והניחה אותו כשהוא יושב ומביט אל פסלי־הברונזה של וונוס הרכובה על צב, שעד עכשיו היה מכוסה ועלום מעיניו על ידי ראש אחותו השחור העוטה מגבעת־רכיבה של לבד רך. הוא היה כולו מדוכדך ונרעש עד למעמקי נפשו הצעירה. המרות שלו שהיה נוהג כל ימיו, היתה מוטלת עכשיו לרגליו שבורה לרסיסים. הוא ניגש אל פסל־ונוס ובדק שלא מדעת את הצב. מפני מה אין דעתו סובלת את וול דארטי? הוא לא יכול להגיד את פשר הדבר. הוא לא היה מכיר את קורות המשפחה וכמעט שלא שמע כלום על דבר המחלוקת שפרצה לפני שלוש־עשרה שנה בזמן שבוזיניי זנח את דזשון בשביל שנגרר אחרי אשתו של סומס ואף לא ידע כמעט דבר על אודות וול, ולפיכך היה שרוי במבוכה. בין כך ובין כך ועובדה היא שהוא לא יכול לסבול אותו. אבל באותה שעה לא העסיקה את דעתו אלא שאלה זו: מה שומה עליו לעשות? אמת הדבר שוול דארטי היה קוזין רחוק שלהם, ואף על פי כן לא נאה היה להולי לשוטט עמו. אבל “לגלות” מה שיזדמן לו לראות במקרה אי אפשר היה לו משום שלא היה זה לפי טבעו ומידותיו. ומתוך מבוכת־נפש זו ישב על כורסת־העור העתיקה ושילב את רגליו. היום פנה לערוב והחשיך והוא עדיין יושב על מושבו ומציץ בעד החלון הארוך על עץ־האלון הזקן, שהלך והתרשם במלוא רחבו וללא עלים כגוש אפל ועבה בתוך הדימדומים.

“סבא!” הירהר פתאום בהיסח־הדעת והוציא את שעונו מכיסו. והוא לא יכול לראות את המחוג, אבל מתח את המנגנון החוזר שהתחיל להקיש. “חמש שעות!” שעון זה היה שעון־הזהב הראשון של זקנו – הכיסויים שלו היו רכים מחמאה מיושן, הפיתוחים שבקצותיו היו מחוקים והוא היה מלא סימנים של נפילות רבות לארץ. צליל פעימתו היה דומה לבת־קול חשאית הבוקעת ועולה מאותה תקופת־הזהב, שבה באו אל הבית הזה ראשונה מסט. דזשוֹנס ווּד: הוא בא לכאן עם זקנו במרכבתו ותיכף ומיד פנה והלך אל האילנות. אילנות לטפס עליהם, ומתחתיהם עמד זקנו והשקה במים את־ערוגות הגראניום שלו! – ובכן מה יעשה? יבקש את אביו שישוב הביתה? יגלה את הדבר לדזשון? – אבל הרי היא היתה כל כך – כל כך רתחנית! לא יעשה כלום אלא יסמוך על הגורל? הן ימי הפגרה לא ימשכו ועוד מעט ויעברו. אפשר ילך אל וול ויתרה בו? אבל כיצד ידע היכן הוא דר? הרי הוֹלי לא תגיד לו זאת! – הוא הצית סיגאריטה. כשעישן אותה עד לחציה נתיישרו הקמטים שעל מצחו כאילו עברה עליו בנחת יד דקה וזקנה ודומה היה לו כאילו קול לוחש באזנו חרש:

“אל תעשה כלום, התנהג עם הולי באהבה וחסד, יקירי, התנהג עמה באהבה וחסד!” ודזשולי הפליט מפיו אנחת רווחה והפיח קילוחי עשן דרך נחירי אפו…

ובאותה שעה ישבה הולי בחדרה אשר למעלה. היא התפשטה את בגד־הרכיבה שלה ופניה היו עדיין קודרים וזועפים. “הוא אינו כך – הוא אינו כך!” לחשו שפתיה הלוך ולחוש בלי־חשך.

 

פרק ששי: דְזשׁוֹלְיוֹן פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים    🔗

דזשוליון היה מתאכסן באכסניה פרטית קטנה שעל גבי בית־אוכל מפורסם אשר בקירבת התחנה סט. לזר. הוא היה שונא את בני ארצו הפורסייטים שנתגלגלו ובאו לחוץ־לארץ – הם היו מגוחכים בעיניו בשל הריצה שהיו רצים כל הימים אל האופירה, ברחובות המפוארים ואל כל מיני מקומות שעשועים. מתוך פרצוף פניהם ניכר היה שלא באו לכאן אלא על מנת לחפוז ולעבור עד מהרה למקום אחר, ומידתם זו היתה מקניטה אותו ביותר. ואולם שום פורסייטי אחר לא היה מזדמן בקרבת בית מקלטו, באשר התנור של חדר־משכבו היה מוסק בעצים והקפה שהיו מגישים לו היה מן המובחר. פאריז היתה חביבה עליו בייחוד בימות החורף. עשן החריף של עצים בוערים בתנורים ושל ערמונים קלויים באש, הזוהר הזך של אור החמה בימים בהירים, בתי קפה הפתוחים לרווחה למרות קור־החורף הצורב, המוני־העם הזריזים והפזיזים שעל הבולווארים, כל זה היה משמש לו אות ומופת שבימות החורף יש לה לפאריז נשמה, אשר כדומה לעופות הנודדים הריהי פורחת וטסה לה בתקופת תמוז.

הוא היה מדבר פראנצית יפה, היו לו ידידים אחדים והיה מכיר כמה בתי־אוכל קטנים שמצויים שם מאכלים ערבים ושהוא יכול להתבונן שם אל טיפוסים משונים של בני אדם. בפאריז היתה שורה עליו רוח פילוסופית וחוד הליצנות שלו נעשה מלוטש ביותר; החיים עברו כאן בקלות וללא־מטרה ונעשו לאגודה של הנאות ערבות, למין אופל שקווי־אור בוקעים בו חליפות.

כשעמד והחליט בשבוע הראשון לחודש דצמבר לנסוע לפאריז, לא היה מודה כל עיקר שדבר היות אירין בעיר זו הוא הוא שגרם לו לכך. אבל הוא לא הספיק לשהות שם אפילו שני ימים ומיד הכיר שהחפץ לראותה הוא הוא שהיה העילה העיקרית שהביאה אותו לכאן. באנגליה אין דרכו של אדם בכך להודות בדבר שהוא מדרך הטבע. הוא היה סבור שמן הראוי הוא לדבר עמה אודות השכרת הדירה ועל ענינים אחרים כיוצא בזה, אבל כשבא לפאריז, מיד נתברר לו הכל. רוח קסם היתה שפוכה על העיר. ביום השלישי עמד וכתב לה מכתב וקיבל ממנה תשובה שהרעידה את עצביו רעידה של נחת:

"דזשוליון יקירי,

"אכן גדול יהיה אשרי לראותך.

אירין"

אותו היום יום בהיר היה והוא אחז את דרכו אל בית המלון שלה מתוך אותו הרגש שהיה מצוי לעתים קרובות בלבו בשעה שהיה הולך להזין עיניו באחת התמונות החביבות עליו. עד כמה שיכול לזכור לא נזדמנה לו מימיו אשה שעוררה בקרבו מין הרגשה מופלאה כזו שהיתה חוּשנית ומָפשטה כאחת. הוא הלך להזין את עיניו במראיה והוא ידע שיצא מלפניה בלי אשר הכיר אותה הכרה יתירה, ואף על פי כן יהא מוכן לשוב ולערוך לעיניו את חג־התענוגות הזה גם ביום המחר. כזה היה הרגש שבלבו בשעה שנכנס לחדר־האורחים הקטן, הדהה והמהודר של בית־מלון שוקט אשר בקרבת הנהר והיא יצאה לקראתו לאחר שהנער־המשרת הקטן, שהודיע לה על ביאתו, נפטר ויצא. פניה, החיוך שלה, עמידת גופה היו בהווייתם כמו שצייר אותם לעצמו ומבע פניה מילל ברור: “ידידי אתה!”

“ובכן”, פתח ואמר, “מה חדשות בפיך?”

“אין שום חדשות”.

“וכי אין לך שום ידיעות על אודות סומס?”

“אין”.

“השכרתי את הדירה שלך וכסוכן הגון הנה הבאתי לך מעט כסף. מה פאריז בעיניך?”

ובעודו חוקר ודורש אותה בדרך זו, נדמה לו שמימיו לא ראה שפתים ענוגות ורגשניות כאלה; השפה התחתונה שלה היתה קצת נטויה למעלה ועל העליונה, סמוך לזווית האחת של פיה, היתה קבועה גממית קטנה שכמעט שלא נראתה לעין. דומה היה כאילו גילה פתאום שמה שהיה מעריץ עד עכשיו כמעט הערצה מפשטה ובלתי־אישית כפסל – הריהי אשה. היא הודתה שאמנם קצת קשה לה לחיות יחידה בפאריז, אלא שפאריז כל כך שקועה בחיי עצמה, שעתים דומה לה כאילו היא שרויה במדבר. ולא עוד אלא שהאנגלים אינם חביבים כאן על הבריות באותה שעה!

“מסופקני מאוד אם את תהיי נפגעת על ידי כך”, אמר דזשוליון. “מן הסברה היא שתמצאי חן בעיני הפראנצים”.

“דבר זה יש בו צד ריעוּת”.

דזשוליון נענע בראשו.

“אם כן הרשיני להיות מנהיגך ומורה־הדרך שלך בעיר, כל זמן שאני כאן. ואנו נתחיל בסיור שלנו ביום המחר. בואי לסעוד עמי בבית־האוכל החביב עלי, ואחר נלך אל ה’אופירא־קומיק'”

זו היתה תחילת הוועדות, שהיו מתוודעים מכאן ואילך יום יום.

דזשוליון הכיר מיד כי בשביל אדם הרוצה להבליג על מאוויי לבו הרי פאריז הוא המקום האחד ששם יוכל להתהלך עם אשה נאה בדרך של ידידות וריעות. התרגשה עליו מעין רוח התגלות שרָנָה בלבו: “היא חזון נפשך! היא חזון נפשך!” עתים נראה לו הדבר טבעי ביותר ועתים מגוחך – מקרה רע של תאות אדם שנזדקן. מאחר שפעם אחת היה מודח מגו החברה, שוב לא היה חושש מאז למוסר המוסכם; אבל המחשבה על אודות אהבה, שהיא לא יכלה לעולם להיענות לה – וכיצד יכלה להשיב אהבה לאדם בא־בשנים כמותו? – כמעט שלא ביצבצה ועלתה מתחת לסף ההכרה שלו. הוא היה מצטער הרבה על הבדידות והעזובה שבחייה, ומתוך שהכיר שהיא מוצאה תנחומים בחברתו ושהטיולים הקטנים הרבים שהיה מטייל עמה ממציאים לה קורת־רוח, היה נזהר שלא לעשות או לדבר דבר שהיה בו כדי לעכור את תענוגה זה. דומה היה שהיא יונקת חִיוּת מתוך חברתו כשם שצמח יבש מוצה ויונק מים. עד כמה שהיה ידוע להם לא נמצא אדם שידע את הכתובת שלה חוץ ממנו; היא היתה נכרייה בפאריז והוא לא היה ידוע שם אלא מעט, ומתוך כך לא ראו צורך לנהוג זהירות בכל אותם הטיולים והשיחות שביניהם, בכל אותם הביקורים שהיו מבקרים קונצרטים, בתי־אוסף של תמונות ותיאטראות, בכל המסעדות הקטנות שסעדו יחד ובנסיעות שנסעו לוֶורסַאיל, לסֶן קלו ואפילו לפונטֶבְּלוֹ. והזמן גז – חלף חודש תמים בלי עבר ובלי עתיד. מה שבימי נערותו וודאי היה תאווה עזה שאינה יודעת מעצור, אפשר שלא היה עכשיו אלא רגש עמוק במידה לא פחותה ממנה אבל רך וענוג ממנה. וההערצה שהיה מעריץ אותה, חוסר־התקווה ורוח הנדיבות שלו עשו את הרגש הזה מתון ביותר והפכו אותו לחַברות סוככה ומגינה, על כל פנים כל זמן שהיתה מצוייה על ידו כשהיא מחייכת ושבעת אושר על הידידות שביניהם וכשהיא נראית לו תמיד יותר יפה ויותר קרובה אליו קרבת רוח: שכן דומה היה שפילוסופית החיים שלה, שהיתה מיוסדת על הרגש יותר מאשר על התבונה, היתה מכוונה ומסכימה עד להפליא להפילוסופיה של עצמו. היה בה ממידת הפקפקנות הליצנית, רוחה היתה נוחה להתפעל מן היופי והיא היתה נדיבת־לב וסבלנית לאין שיעור, אלא שהיתה נוחה לבוא לידי קשיות־עורף אינסטינקטיבית, אשר הוא כגבר לא היה מוכשר לה כל עיקר. וכל אותו החודש שבילו יחד מתוך חברות לא נעקר מלבו כליל אותו הרגש שניצנץ בו ביום הראשון ושהיה מצוי בו תדיר בשעה שהיה מסתכל ביצירה אמנותית מופלאה וחביבה עליו, ולא נסתלק ממנו אותו החפץ, שהיה כמעט חפץ מפשט ובלתי־אישי. מתוך שהיה חושש שמא יאבד את השלווָתנוּת שלו, היה משתדל שלא להביט בפני העתיד – הקשור בהווה קשר בל־ינתק; אלא שהיה חושב מחשבות לשוב ולחדש את ימי־התענוגות האלה במקומות אחרים הנאים ממקום זה, במקומות שהשמש משפיעה את חומה ויש שם דברים מופלאים להזין בהם את העין ולציירם על בד.

ופתאום נתקבלה בעשרים ליאנואר טיליגראמה ששמה קץ לכל:

“הסתפחתי על גדוד־המתנדבים הקיסרי. – דזשולי”.

דזשוליון קיבל את הטיליגראמה הזאת בו ברגע שאמר ללכת אל לוּור כדי להיפגש שם עם אירין. בשורה זו הממה אותו כרעם. בזמן ששהה כאן ובילה את ימיו בתענוגות, עמד בנו, שהוא חייב היה להיות יועצו ומדריכו, ועשה מעשה אשר ישיא עליו סכנה ועמל ותלאה ואולי גם מות. נפשו מרה עליו והוא הרגיש פתאום כמה עמוקים הם השרשים שאירין הכתה בתוך הווייתו שלו. והואיל וכך, כיוון שהיו צפויים עכשיו לפירוד, שוב אי אפשר היה שהקשר שביניהם – שהרי קם ונהיה ביניהם מעין קשר – יוסיף להיות קשר סתם שאינו תלוי בדבר. דזשוליון הכיר שעת ההתענגות הצנועה והשלוָה, שהיו מתענגים בצוות על הדברים שבעולם, חלפה לבלי שוב. הוא ראה את הרגש שלו כמו שהיה באמת, היינו כעין טירוף של אהבה. אפשר שהדבר היה מגוחך, אבל הוא היה ברור וממשי כל כך, שעתיד היה להתגלות אם במוקדם ואם במאוחר. ואולם נדמה לו שעכשיו לא יכול ולא היה רשאי לגלות את לבו. הידיעה שקיבל מאת דזשולי עמדה לשטן על דרכו. הוא היה מתגאה שדזשולי עמד והתנדב לעבודת הצבא; הוא היה מתגאה בבנו שהלך להילחם בעד ארץ מולדתו, כי אותו השבוע השחור שינה גם את דעתו על דזשוליון, שהיה עד עכשיו מן המצדדים בזכות הבּוּרים. וכך הגיע הסוף קודם שנעשתה ההתחלה! טוב איפוא, אשריהו שלא גילה אף ברמז כל שהוא מה שבלבו!

כשבא אל בית־השכיות מצא אותה עומדת לפני התמונה “העלמה על הסלע”. היא היתה כולה חן ויופי והסתכלה בתמונה שלפניה מתוך עיון והתעמקות וחייכה שלא מדעת. “וכי שומה עלי להסתלק מלראות את זאת?” הירהר בלבו.“הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו, מאחר שרצונה בכך שאראנה”. ובלי אשר הרגישה בו עמד והתבונן אליה והתענג על יפי תארה והיה מקנא באותה התמונה שהצמידה אליה שעה מרובה את מבטי עיניה. פעמיים הפנתה ראשה כלפי הפתח, והוא הירהר: “הרי זה בעבורי אני!” לסוף זז ממקומו וניגש אליה.

“קראי את זאת!” פתח ואמר אליה.

היא קראה את הטיליגראמה והוא שמע אותה מתאנחת.

גם אנחה זו היתה בעבורו הוא! אכן קשה היה מצבו לבלי הכיל! כדי להיות נאמן לבנו עליו להושיט לה מיד את ידו ולהיפרד ממנה וללכת לו. וכדי להיות נאמן לרגש שבלבו עליו להגיד לה לכל הפחות את טיבו של אותו הרגש. וכי תבין וכי תוכל להבין את משמעותה של השתיקה שמתוכה עמד והביט אל תמונה זו?

“חוששני שעלי לנסוע מיד הביתה”, אמר לבסוף. “אכן צר לי מאד להיפרד מכל זה”.

“וגם לי צר מאוד, אלא שעליך לנסוע”.

“ובכן איפוא” אמר דזשוליון כשהוא מושיט לה את ידו.

כשעיניו פגעו בעיניה קפץ עליו נחשול של רגשות שהכריע אותו כמעט.

“הנה כי כן הם החיים!” ענה ואמר. “הזהרי לנפשך, יקרה שלי!”

ברכיו פקו וכמעט שמעדו רגליו, כאילו סירב מוחו להזיזו ולהוליכו ממנה. כשהגיע אל הפתח ראה והנה היא מרימה את ידה ונוגעת באצבעותיה על שפתיה. הוא נפנף חגיגית את מגבעתו ושוב הביט לאחוריו.

 

פרק שביעי: דַּארְטי כְּנֶגֶד דַּארְטִי    🔗

המשפט של דארטי כנגד דארטי בענין החזרת ברית הנשואים ליושנה, אשר ויניפרד התיחסה אליה בלבה מתוך היסוס גדול, עמד להתברר באחד הימים הקרובים. אי אפשר היה להקדים את הבירור עד שלא התחיל בבתי הדינים מועד הפגרה של חג־הלידה, אבל המשפט הזה היה השלישי ברשימת המשפטים שבית־הדין היה צריך לטפל בהם לאחר שיתחדשו ישיבותיו. וויניפרד בילתה את ימי חג הלידה קצת יותר בהידור מכפי שהיתה רגילה והצניעה את הענין שלה בתוך לבה, שהיה חשוף חשיפה יתירה. דושמס נהג בה בחג־הלידה הזה נדבנות יתירה ובעין יפה, כדי להביע על ידי כך את השתתפותו במערה ואת רגש הרווחה שנתעורר בו לרגל התקווה שעוד מעט וינתק קשר הנשואים שלה עם “אותו הריקא”, רגש שהיה שמור בלבו ולא הועלה על דל שפתיו הבלות.

ירידת השער של שטרי־המלווה הממלכתיים היתה כאין בעיניו לעומת בריחתו של דארטי; ואשר לשערוריה – הנה השנאה העזה שהגה לאדם זה, והחשיבות שפורסייטי אמתי העומד להיפטר מן העולם היה מייחד לרכוש הרבה יותר מאשר לשם טוב, סייעו לו להסיח את דעתו ממנה, ומה גם שהכל (חוץ ממנו) הו מונעים בכוונה שלא להזכיר את הענין אפילו ברמיזה, כעורך דין וכאב לא היה חושש אלא לדבר אחד: שמא יחזור ויגלה פתאום דארטי שוב פעם ויציית לפסק־הדין של בית המשפט. ואז יהיה זה עסק ביש – הפחד מפני הדבר הזה היה מנקר בלבו במידה כזו שבשעה שהגיש לווניפרד שֶיק על סכום גדול שלם מתנת חג־הלידה, ענה ואמר: “הרי זה בייחוד בשביל אותו בר־נש שמעבר לים, כדי לעכב בידו מלשוב הנה”. אמנם היה זה איבוד ממון לבטלה, ואף על פי כן היה משמש ממון זה מעין ביטוח כנגד פשיטת־הרגל, אשר אם דבר הגירושין יתקיים שוב אימתו לא תבעת אותו; והוא לא נתן מנוחה לוויניפרד עד שהבטיחה לו שתשלח את הממון לתעודתו.

אשה עלובה! – אכן גדול היה צערה לשלוח את הממון הזה על מנת שיתגלגל לתוך ה“צרור הנקוב” של “אותה הברייה!” כששמע סומס את הדבר, נד בראשו. הרי אדם סה לא היה אחד הפורסייטים המחזיק בכל עוז בזממו אינו זז ממנו. הרי סכנה היא לעשות כזאת בלי לדעת מה מצב הדברים שם במקום שהלז מתגורר. ובכל זאת עלול המעשה הזה לעשות רושם טוב על בית־המשפט, והוא ישתדל שדרימר יפנה אליו את דעת הדיינים. “מי יתן וידעתי להיכן ילך הבאליט לכשיצא מארגנטינה”, אמר פתאום. הוא היה רגיל להזכיר את הדבר בכל הזדמנות שבאה לידו משום שידע היטב, אף על פי שנפשה של וויניפרד נקעה מדארטי בכל זאת שאפה שקלונו לא יתפרסם ברבים. אמנם לפי טבעו לא היה נוח להראות לאדם סימני הערצה. אף על פי כן היה מודה שהיא ראויה לשבח על דרכה ומנהגה המצויין בבית בתוך עדת ילדיה, שהיו צמאים לחדשות מאביהם, – בחברת אימוֹגֶן, שהגיע פרקה לצאת ולבוא בין הבריות, ובחברתו של וול, שכל הינין הזה היה למורת רוחו. הוא חש שווֶל, אשר אמו אהבה אותו מכל שאר ילדיה, היה בעיני וויניפרד העיקר בענין זה. הנער יכל לעכב את מהלך הגירושין האלה, אילו אך רצה בכך. וסומס השתדל להעלים מבן אחותו את כל ההכנות שנעשו לצורך בירור המשפט. ולא עוד אלא שעשה יותר מכן. הוא הזמין אותו לסעודה בקלוב “רימוּו”, ובשעה שהצית את הסיגארה שלו התחיל לדבר עמו בענין, אשר ככל הידוע היה ללבו מאין כמוהו.

“שמעתי עליך”, פתח ואמר, “שיש את נפשך לשחק באוכספורד במשחק של ‘פּוֹלוֹ’”.

“אמנם כן!” השיב וול.

“אבל”, הוסיף ואמר סומס, “הרי זה עסק העולה בדמים מרובים. זקנך וודאי לא יסכים לכך אם לא יהיה בטוח, ששוב לא יהא מי שימוץ את כספו מצד אחר”. והוא נשתתק כדי לראות אם הנער עמד על כוונתו.

עפעפיו של וול השחורים והעבותים כיסו את עיניו, אבל הוא עיקם את פיו הרחב ומילמל:

“כמדומני שאתה מכוון לאבא!”

“הן”, אמר סומס: “חוששני שהדבר תלוי בזה, אם יוסיף להיות רובץ עליו כבד, ואם אין”; ושוב לא אמר דבר, אלא הניח את הנער להרהר ולעיין במה שאמר.

ואום וול היה מהרהר באותם הימים גם בסוס לבן ובנערה הרוכבת על גבו. אף על פי שקראם היה שרוי באותו הזמן בעיר ואילו היה מבקש ממנו היה ממציא לו הזמנה מאת צינתּיה דארק, אבל וול לא ביקש ממנו. ולא עוד אלא שהיה משתמט מקראם והיה חי חיים, שהוא גופו תמה עליהם, פרט לענינים הנוגעים לחשבונות של חייטים ולראוות סוסים. אמו, אחיותיו ואחיו הצעיר היו סבורים עליו שהוא מבלה את ימות הפגרה שלו ב“בקורים אצל חבריו”, ואולם את הערבים היה מבלה מתוך נמנום בבית. על כל דבר שהיו מציעים לפניו ביום היה משיב תמיד תשובה אחת: “חבל, עלי לבקר את אחד מחברי”; הוא היה אנוס להשתמש בכל מיני תחבולות של ערמה כדי להתגנב ולצאת מן הבית וכדי להתגנב ולשוב לשם כשהוא לבוש בגדי־רכיבה. וכך היה נוהג עד שנעשה חבר לגוֹטְס־קלוב, ומיד העביר ללשם את כליו והיה מחליף שם את בגדיו באין־רואים ומתחמק משם על סוסו אל ריטשמונד־פארק. את רגשותיו שהלכו וגברו שמר שמירה מעולה בלבו ולא גילה אותם לאיש. העד כל הון שבעולם לא היה מרמז בפני אותם “החברים”, – שהוא לא “ביקר” אותם כלל,– אף רמיזה כל שהיא כלפי דבר, אשר מנקודת ההשקפה שלהם ושל עצמו היה מגוחך מעין כמותו. אבל הדבר הזה הכריעהו ונטל ממנו את התשוקה לענינים אחרים, והוא היה חסר־אונים להילחם כנגד זה. הוא ניצב כצר בינו ובין התענוגות הכשרים של הנעורים במידה כזו שבעיניו של קדאם היה נחשב בוודאי לבן־טיפוחים מפונק. כל מאווייו ומעייניו באותו הזמן לא היו נתונים אלא לדבר אחד: לעטות את תלבושת־הרכיבה החדשה שבחדשה שלו, להתגנב מן הבית ולמהר אל השער שברובין־היל. משם צעד ויצא מיד הסוס הלבן בכובד־ראש ועליו הרוכבת שלו, דקת־הגזרה ושחורת־השיער, ושניהם פרשו אל המשעולים העוברים בין אילנות מחוסרי־עלים ורכבו זה בצד זו ולא דיברו אלא מעט, ויש אשר דהרו במרוצה שוטפת ויש אשר אחזו זה בידה של זו. לא פעם אחת אירע באחד הערבים שנחה עליו רוח של שיחה והוא היה מתאווה לספר לאמו היך נערה מתוקה וחרדה זו גנבה את לבו וקיפחה את “חייו”. אבל הנסיון המר שכל הבריות שהם למעלה מבני שלושים וחמש טיבם בכך “לקלקל את המשחק” מנעהו מלעשות זאת. הרי סוף סוף יהא מוטל עליו לגמור את חוק לימודיו ועליה יהיה מוטל “לבוא בחברה” עד שיוכלו להינשא, ולמה איפוא להכביד את המצב כל זמן שהיכולת בידו לראותה? אחיות בריות קנתרניות ולא־סימפאטיות הן, ואח הנהו עוד רע מזה, ובכן לא היה לו למי לשיח את לבו. ועל כל אלה נוספה עוד אותה הצרה של ענין־הגירושים הארור. אהה, כמה רע מזלו של אדם שיש לו שם מיוחד, שלא כמו שמותיהם של שער הבריות! הלוואי והיה שמו גורדון, או סקוֹט או הוֹארד או אחד מן השמות המצויים בין הבריות! אבל דארטי – אחד הוא ואין שני לו בספר־הכתוֹבוֹת! כך היו הדברים הולכים ונמשכים עד שבאחד הימים שבאמצע ינואר נעדר הסוס הלבן ורוכבתו ממקום הפגישה. הוא עמד בקור ושקל בדעתו אם ירכב אל ביתה. אבל הרי אפשר שדזשוליי נמצא שם וזכר מלחמת־הבינים הזעומה שנלחם עמו עדיין חי היה בלבו. הרי לא יתכן שיהא נלחם תמיד עם אחיה! ובכן הוא חזר מר־רוח העירה וכל אותו הערב היה שקוע במחשבות עגומות. למחר עם סעודת הבוקר ראה והנה אמו לבושה שמלה שאינה רגילה ועל ראשה מגבעת. אותה השמלה היתה שחורה עם ברק של כחול־טַוָס, והמגבעת היתה שחורה וגדולה – אכן נאה היה מראה אמו בתלבושת זו. אבל כיוון שאמרה אליו לאחר סעודת הבוקר “וול, בוא הנה” והוליכה אותו אל לחדר־האורחים, תקף אותו רגש של עקת־לב. וויניפרד נעלה את הדלת בזהירות רבה והגישה את מטפחתה אל שפתיה ושאפה אל קרבה את הריח של וויוֹלֵט דֶה פארם, שהמטפחת היתה מלוחלחה בה. וול היהר בלבו: “אפשר שנודעו לה הדברים שביני ובין הולי?”

קולה הפסיק את הירהוריו:

“היש את נפשך לעשות עמי טובה, נערי היקר?”

וול חייך מתוך פיקפוק.

"רצונך ללכת עמי היום – –”

“עלי ללכת לבקר – –” התחיל וול, אבל מבע פניהּ באותה שעה עצר בו מלגמור את האמשלה הרגילה שלו, והוא הוסיף ואמר: “וכי את אומרת – –”

“הן, עלי ללכת היום אל בית־המשפט”.

כבר! – מעשה ארור זה, שכמעט נשכח מלבו משום שאיש לא הזכיר אותו! מתוך חמלה על עצמו עמד ומרט חתיכות־עור קטנות מעל אצבעותיו. ואולם מכיוון שראה ששפתי אמו נתעוותו ורעדו, ענה ואמר מתוך החלטה פתאומית: “טוב, אמי, הנני ללכת. אוי לפראי־אדם הללו!” הוא עצמו לא ידע לאילו פראי־אדם הוא מכוון, אלא שדיבור זה הביע כל צרכו את הרגשות שבלב שניהם והחזיר להם במידה ידועה את מנוחת נפשם.

“כסבור אני, שמן הראוי לי להחליף את בגדי”, מילמל וברח אל חדרו. הוא לבש זיג, צוארון גבוה ביותר, נעץ סיכה של מרגליות בעניבה של ונעל את נעליו האפורות והנאות ביותר כשהוא משמיע בשעת מעשה קללות ונאצות בלחש. אחר הסתכל במראָה ואמר:

“ארור אני אם יבחינו בי מה שבלבי!” וירד מטה. הוא מצא את מרכבת זקנו עומדת לפני פתח הבית ואת אמו עטופה בפרווה כאילו הלכה לאספה שנערכה על ידי ראש העיר בארמונו. הם ישבו זה בצד זה במרכבה הסגורה ובמשך כל הנסיעה אל בית המשפט לא רמז וול כלפי אותו הענין אלא פעם אחת באמרו: "הן לא ידברו שם כלום על מעשה־המרגליות, האין זאת?

הזנבות הקטנים והשעירים אשר למוּפה של וויניפרד התחילו מרתתים.

“חלילה”, ענתה ואמרה, “היום יהיה הכל מתון וצנוע. גם זקנתך רצתה ללכת אתי, אבל לא נתתי לה. נסמכתי עליך שאתה תביאני לשם. מראיך נאה ביותר וול. רק הגביה מעט את צווארון מעילך מאחור – כך יפה”.

“אם יציקוך בדברים – –” התחיל וול.

“חלילה! הם לא יציקוני. אני אהיה מתונה וקרת־רוח ביותר, זוהי הדרך היחידה להימנע מזה”.

“הן לא ידרשו ממני שאעיד עדות על דבר מן הדברים?”

“לא, יקירי, דאגנו לכך שלא תהא כזאת”. והיא ליטפה בחיבה את ידו. תקיפות דעתה השקיטה את סערת רוחו של וול והוא העסיק עצמו בזה שהיה חולץ וחוזר ונועל את נעלי־הידים שלו. ככל אשר נוכח עכשיו לא היה זוג מתאים לנעלים שלו; מן הראוי היה לו לנעול אפורות ואלה שנעל היו של עור־צבי חום־כהה, והוא היה מפקפק אם ישאירן על ידיו ואם לאו. הם באו אל בית המשפט זמן קצר לאחר שעת עשר. זוהי הפעם הראשונה להיותו בבית־דין והבנין עשה עליו רושם גדול.

כשנכנסו אל האולם אמר: חי יופיטר! הרי אולם זה יכול היה לשמש ארבעה או חמישה מגרשי־טניס מרווחים!"

סומס היה מצפה להם לרגלי אחת המדרגות.

“הנה באתם!” אמר אליהם בלי להושיט להם יד, כאילו אותו המאורע קירב אותם קירבה יתירה ושוב אין צורך להקפיד על נימוסים שכאלה. “הדיין הוא הֶפֶּרְלִי בראון. מחלקה 1. המשפט שלנו יתברר ראשונה”.

את וול תקף באותה שעה אותו הרגש שהיה מצוי בו במשחק הקריקט בשעה שהיה מניף את הפטיש להכות בכדור, אבל הוא הלך אחרי אמו ודודו מר־רוח ולא הביט אחריו אלא כפי הצורך והירהר בלבו שריח של עיפוש נודף במקום הזה. נדמה לו שבכל פינה עומדים כאן במארב בני אדם ועיניהם משוטטות לכאן ולכאן. הוא משך את סומס בשרוולו ואמר:

“שמע־נא, דודי, הן לא תניח לעתונאים המנוולים הללו להיכנס?”

סומס העיף בו מן הצד אחד מאותם המבטים שלו, שהביאו בשעתם הרבה בני־אדם לידי שתיקה.

“בואו הנה”, ענה ואמר. “אינך צריכה לפשוט את הפרווה שלך, וויניפרד”.

וול נכנס אחריו כשלבו מלא זעף וראשו מורם. דומה היה, שכל הנמצאים במאורה ארורה זו – ואכן נמצאו כאן בני אדם הרבה – יושבים איש על ברכי רעהו, אף על פי שהספסלים היו נפרדים זה מזה, ובנפשו ניצנץ רגש כאילו הם צפויים לשקוע יחד לתוך המעמקים. ואולם כל זה לא היה אלא מעין חזון הנגלה וחולף כהרף־עין – חזון שהשפיע עליו על ידי מראה עץ־האוֹדם והעטיפות השחורות והפיאות־הנכריות הלבנות ופני בני אדם והניירות ועל ידי הלחישות רבות־הסוד שנשמעו כאן בכל פינה. והחזון נסתלק בו ברגע שישב על יד אמו בשורה הראשונה וגבו מופנה אל הקהל. הוה נהנה מריח הבושם של אמו וחלץ את נעלי ידיו בפעם האחרונה. אמו הביטה אליו, והוא הכיר פתאום שהיא היתה צריכה לו באמת שיהיה יושב כאן על ידה, ושהוא עולה מן המנין בענין זה. טוב איפוא! הוא לא יכפיש פניו בעפר! הוא התמודד, הרכיב את ברכיו זו על גב זו ונתן עיניו במנעליו. אבל הנה נפתחה אחת הדלתות ואל כסא־המשפט הגבוה שמנגד ניגש “זקן בדחני” לבוש תגא ועל ראשו פיאה נכרית ומראהו כאשה מפורכסת פירכוס מגוחך, וול אנוס היה להזדרז ולעמוד על רגליו יחד עם כל הקהל.

“משפט דארטי כנגד דארטי!”

גועל נפש אחז את וול כששמע את שמו מוכרז כך ברבים! ופתאום הבחין שמאחוריו ובסמוך לו ביותר התחיל מי שהוא לדבר על אודות משפחתו; הוא החזיר פניו לאחוריו וראה זקן גחכני חבוש פיאה־נכרית שהיה מדבר כאילו היה לועס ובולע את המלים של עצמו – ינשוף זקן שמראהו מבדח את הדעת, מאותו המין של בני אדם שראה פעם או שתים כשהם מסובים לסעודה בפארק ליין ומתמכרים בשקידה יתירה ליין־הפוֹרתּר; עכשיו ידע מהיכן העלו את הבריות הללו, ואף על פי כן נראה לו אותו הזקן הגחכני מלבב ביותר והוא היה מוסיף לכוון אליו את מבטיו לולא נגעה אמו בזרועו. ומאחר שהיה אנוס להביט נכחו נתן את עיניו בפני הדיין. מנין לו ל“בחור” זקן זה, אשיר פיו ליצני ועיניו זריזות ומתרוצצות, יפוי־הכוח לתקוע עצמו לתוך הענינים הפרטיים שלהם – וכי אין לו עסקים משל עצמו, שוודאי כעורים הם כעסק הזה? ובנפשו של וול התעורר בכוח כל אותו רגש־העצמוּת המושרש במעמקי ישותו של גזעו. הקול שמאחורי גבו המה באזניו: “מחלוקת על עסקי ממון – תאות־הביזבוז של הנתבע לדין” (כמה מגונה הוא דיבור זה! וכי הוא מכוון כלפי אביו) – סיטואציה של יחסי־איבה – והרגלו של מר דארטי להיות נפקד לעתים קרובות מן הבית. הקליאֶנטית שלי השתדלה, כמובן מאליו, לעצור בעד הקלקלה הזאת – שהיתה מביאה את המשפחה לידי דילדול והרס – והוכיחה אותו – על היותו שטוף במשחק הקלפים ובהמראות של מרוץ סוסים (“אמת נכון הדבר!” הירהר וול, “גבב דבריך ואך תחשוך!”). המשבר בתחילת החודש אוקטובר כשהנתבע שלח לה את המכתב הזה מן הקלוב שלו". וול התיישר ואזניו להטו. “הנני מציע לקרוא את המכתב ולשים לב שהוא נכתב על ידי אדם שבא – אם לדבר בלשון נקייה – מסעודה נאה”.

" “בר־נש גס!” הירהר וול ופניו הסמיקו ביותר; “אין נותנים לך שכר כדי שתדבר דברי חידודים!”

“שוב לא תמצאי לך הזדמנות להוסיף ולהעליב אותי בביתי של עצמי. מחר הריני יוצא. הכל תם ונשלם' – ביטוי זה, כבוד מעלתו, הריהו מן הביטויים השגורים בפי הבריות שההצלחה לא האירה להם את פניה”.

“עורב מקרקר!” הגה וול בלבו והאדמימות שבפניו עמקה ביותר.

“שבעתי את הגידופים והחרפות שלך לאין הכיל'. הקליאֶנטית שלי תאמר לכבוד מעלתו, שהחרפות והגידופים הללו כביכול לא היו אלא הכינוי ‘מנוול’, שכינתה אותו, – וירשני־נא כבוד מעלתו להגיד לו, שכינוי זה הריהו רך ביותר לגבי כל המעשים הללו”.

וול הביט מן הצד בפני אמו הקופאים והבחין בעיניה מבע של אדם מורדף ומעונה. “אמי הענייה!” הירהר בלבו וזרועו נגעה בזרועה. והקול שמאחורי גבו עדיין הומה באזניו:

"הריני הולך על מנת להתחיל לחיות חיים חדשים. מ.ד.' "

“ולמחר, כבוד מעלתו, עמד הנתבע ונסע באנית־הקיטור ‘טוּסקארוֹרה’ לבואינוס־אייריס. ומאז לא קיבלנו ממנו כלום חוץ מתשובה של סירוב שהשיב טיליגראפית על המכתב שכתבה לו הקליאנטית שלי ביגון נפשה מתוך בקשה לחזור אליה. ברשות כבוד מעלתו הנני להזמין עכשיו את הגברת דארטי להגיד את עדותה”.

כשאמו קמה, תקף את וול חפץ עז לקום גם הוא ולאמור: “הסכת ושמע! הנני מבקש ממך להתנהג עמה בכבוד”. אבל הוא כבש את חפצו זה ושמע אותה מדברת את “האמת, את האמת כולה ורק את האמת”, ונשא את עיניו והציץ. תארה היה הדור בפרווה שלה ובמגבעת הגדולה שעל ראשה ובאדמימות הקלה שבלחייה; היא היתה שלוה ודיברה כענין והוא התגאה בה על עמידתה זו שעמדה כנגד כל “עורכי־הדין הארורים הללו”. התחילה החקירה והדרישה מאחר שידע וול שכל זה אינו אלא הקדמה לגירושין, כיוון לבו מתוך תענוג ידוע אל השאלות שהיו ערוכות וסדורות באופן שהיה בו כדי לעשות רושם כאילו היא משתוקקת לחזירתו של אביו. נדמה לו כאילו הם “להערים על הזקנים הללו בעלי הפיאות הנכריות ולהביאם סוף סוף בין המצרים”. ורטט של הנאה חלף את נפשו כששמע פתאום את הדיין אומר:

“ומשום מה עזב אותך בעלך – הן לא משום שכינית אותו מנוול, האין זאת?”

וול ראה את דודו מכוון את מבטיו אל מקום מעמד העדים בלי שום תנועה בפניו ושמע מאחוריו קול רעש של ניירות ולבו אומר לו שמוצא המשפט נתון בסכנה. אפשר שדודו סומס ואתו הזקן השוטה שמאחורי גבו קילקלו את הענין?

“לא, אדוני, אלא שכך היה הדבר הולך ונוהג ימים רבים”.

“איזה דבר?”

“דבר המחלוקת שבינינו על עסקי ממון”.

“אבל הרי את סיפקת לו ממון. וכי סבורה את, שהוא עזב אותך כדי להיטיב את מצבו?”

“מנוול שכמותו! מנוול זקן שכמותו!” הירהר וול פתאום. “הוא מריח ריח של חתיכה שמנה – הוא מבקש להגיע אל הפשטידה!” ולבו עמד מדפוק. אם –אם הדבר יעלה בידו של אותו זקן, אז ידע אל נכון, שבאמת אין אמו מבקשת שאביו יחזור. ואמו דיברה שוב, והפעם מתוך יתר חשיבות:

“לא, אדוני, אבל אני סירבתי להוסיף ולתת לו עוד ממון. עבר זמן הרבה עד שהאמין בסירובי, אבל סופו שהאמין – וכשהדבר נתברר לו – –”

“הריני מבין, את השיבות את פניו ריקם. אבל הרי מאז שלחת לו משהו”.

“אמנם כן, אדוני, חפצתי שיחזור הביתה”.

“וכלום חשבת שהדבר הזה יעורר אותו לחזור?”

“איני יודעת, אדוני, עשיתי זאת בעצת אבי”.

ארשת פניו של הדיין, איוושת הניירות מאחורי גבו ומה שדודו הרכיב פתאום את רגליו זו על גב זו הגידו לוול, שאמו השיבה תשובה כהלכה. “אכן פיקחית היא!” הירהר וול בלבו, “ריבונו של עולם, כמה רמאות יש בכל הענין הזה!”

הדיין דיבר שוב:

“עוד שאלה אחת יש לי לשאול אותך, הגברת דארטי. וכי עדיין אוהבת את בעלך?”

ידיו של וול, שהיו תלויות ברפיון, נתקמצו פתאום לאגרופים. מה לו לדיין ולדברים שכאלה? היך ערב את לבו לכוף את אמו להגיד בפני כל הקהל הזה דבר, שהיא עצמה אולי אינה יודעת אותו! הרי אין זו ממידת דרך ארץ! – אמו השיבה בלחש: “הן אדוני”. וול ראה את הדיין מנענע בראשו. “מי יתן ויכולתי ללמדך פרק בדרך ארץ”, הירהר שלא מתוך יראת הכבוד כשאמו חזרה וישבנ על ידו. אחר נקראו עדים שהעידו על יציאתו של אביו מן הארץ ועל היעדרוֹ הממושך – ואפילו אחת המשרתות של אמו באה להעיד על כך, והדבר הזה היה נתעב בייחוד בעיני וול. ושוב התחילו לדבר, והכל דברים של ערמומיות ואחיזת־עינים. ולסוף הודיע בדיין את פסק־הדין שלו, שהוא ינסה להחזיר את ברית־הנשואים ליושנה, והם נפטרו והורשו ללכת. וול יצא אחורי אמו ועיניו כבושות בקרקע ומראהו כאילו הוא מתעב את כל באי עולם. קולה של אמו, שהגיע לאזניו בפרוזדור, עורר אותו מתוך ההירהורים הזעומים, שהיה שקוע בהם באותה שעה.

“התנהגת יפה, יקירי. אכן גדולה נחמתי בהיותך על ידי. אני ודודך הולכים עתה לאכול את ארוחת־הבוקר”.

“טוב הדבר!” אמר וול; “ובכן יש לי פנאי ללכת לבקר את חברי”. והוא נפטר מהם בבהילות וחפז וירד מעל המדרגות ויצא החוצה. ומיד קפץ אל תוך אחת המרכבות ונסע אל הגוֹטס־קלוב. הוא היה מהרהר בהולי ושקל בדעתו מה עליו לעשות קודם שאחיה יראה לה מחר את המעשה כשהוא מסופר בעתונים.

*

לאחר שוול נפרד מהם אחזו סומס ואחותו את דרכם אל בית־האוכל טשֶשֵיר טשיז. הוא הציע את בית־האוכל זהז כמקום של פגישה עם מר בֶּלְ בִּי. בשעה מוקדמת זו יוכלו להסב שם ביחידות, וּויניפרד חשבה שביקור המסבאה המפורסמה הזאת וודאי ימציא לה “שעשועים”. הם הזמינו סעודה קלה, לתמהונו הרב של המלצר, ועייפים ויגעים מן העינויים שנתענו שעה וחצי בפרהסיה ישבו ושתקו והמתינו לארוחה שהזמינו וכמו כן לביאתו של מר בלבי. ואכן מר בלבי בא מיד כשהוא שולח לפניו את חוטמו ורוחו היתה טובה עליו כשם שרוחם הם היתה זועפת וקודרת. הרי השיגו את מבוקשם והדיין פסק שהבעל חייב לחזור לאשתו, ומה להם עוד?

“אמנם כן”, השיב סומס בקול נמוך, “אלא שעלינו להשתדל מחדש להשיג הוכחות. הוא וודאי ידון בשאלת הגירושין – ותמוה יהיה בעיניו אם יוברר הדבר, שאנו ידענו את העבירות שביד הנתבע ואת דרכו הרעה עוד מבתחילה. השאלות ששאל הוכיחו בעליל שההשתדלות הערמומית הזאת להחזיר את ברית־הזווג ליושנה הריהי למורת רוחו”.

“אין דבר!” אמר מר בלבי בזריזות, “הוא ישכח זאת! הרי עד אותו הזמן וודאי יהיה מוטל עליו לטפל במאה משפטים! חוץ מזה הוא חייב להוציא פסק דין של גירושין, אם העדות תהיה כל צרכה. אנו יעלים ממנו, שהגברת דארטי ידעה את העובדות. דרימר עשה את מעשהו בדרך נאה ביותר – יש במנהגו משהו משל אבהוּת!”

סומס נענע בראשו.

“ועלי להגיד את שבחך בפניך, הגברת דארטי”, הוסיף ואמר מר בלבי, “יש בך כשרון טבעי להגדת עדות. הנך מוצקה כסלע”.

באותה שעה נכנס המלצר ועל זרועו האחת שלוש פינכות והוא אמר: “נזדרזתי להביא את הפודינג, אדוני. היום תמצאו בו המון חוגות”.

מר בלבי הודה לו בעד טיפולו על ידי שנענע את חוטמו מלמעלה למטה. אבל סומס וּויניפרד הביטו בחרדה אל החומר השחום שלפניהם וחיטטו בו בזהירות במזלגותיהם מתוך תקוה למצוא בו את המזמרים הקטנים הערבים לחיך. ואולם בשעת האכילה הכירו שהיו רעבים מכפי שדימו, ולפיכך אכלו את הכל, ולקינוח סעודה שתה כל אחד מהם כוס יין־פּורתר. השיחה שביניהם סופה שנגעה בענין המלחמה. סומס אמר שליידיסמית עתידה לנפול ושהמלחמה תיגמר במשך הקיץ. שניהם הסכימו פה אחד, שמספר אנשי הצבא אינו מספיק ושיש צורך ביותר מכן. אין תקנה אחרת אלא נצחון גמור משום שהענין נהפך והיה לשאלה של כבוד־המדינה. וויניפרד החזירה את השיחה אל ענין יותר ממשי באמרה שלא היתה רוצה להתחיל במשפט־הגירושין עד שלא יתחילו באוכספורד ימי הפגרה של עונת הקיץ, כדי שחבריו של וול ישכחו את הענין קודם שישוב לשם; אז גם עונת הפגרה שבלונדון, שני עורכי־הדין הסבירו לה שיש צורך בהפסקה של ששה חדשים – ומקץ הזמן הזה כל מה שיקדימו, כן מוטב. באותה שעה התחילו בני אדם ליכנס אל בית האוכל, והמסובים נפרדו – סומס שם פניו אל הסיטי, בלבי פנה והלך אל לשכת־הסופרים שלו וּויניפרד נסעה במרכבה שכורה אל פארק־ליין, כדי להודיע לאמה מה עלתה לה. מוצא המשפט היה בו בכללו כדי להשביע רצון במידה גדולה כל כך שהנשים החליטו שמן הראוי הוא להגיד את הדבר לדושמס, אשר לר פסק מלאמור יום יום שאין הוא יודע כלום על אודות הענין של וויניפרד ושאינו יכול להגיד דבר בענין זה. כיון שצבאו כמעט עבר ורגעיו היו ספורים, נעשו עניני העולם הזה חשובים בעיניו במידה יתירה כאילו היה בלבו הרגש הזה: “עלי להשתמש ברגעי הספורים עד כמה שידי מגעת ולעיין בדברים להוגיע את מוחי כהוגן; עוד מעט ושוב לא יהא לי דבר להוגיע עליו את מוחי”.

הוא שמע את פרשת הדבר מתוך כעס ותרעומת. הנה בדו להם דרך חדשה כיצד לטפל בענינים הללו, והוא לא ידע! ואף על פי כן נתן לוויניפרד שיק ואמר לה:

“סבורני שיש לך הוצאות מרובות. מגבעת זו שעל ראשך חדשה היא. מפני מה אין וול בא אלינו לבקרנו?”

ווניפרד הבטיחה להביא אותו במהרה לסעודת הערב. וכשבאה הביתה עלתה אל חדר־המשכב שלה, ששם יכלה להיות שרויה לבדה. עכשיו לאחר שבעלה נתבע לחזור אליה ולהיות נתון לפיקוחה על מנת להיפרד ממנה לעולם, רצתה לנסות לשאול שוב פעם אחת את לבה הדָוֶוה והגלמוד מה חפצה ומשאלתה לאמתו של דבר.

 

פרק שמיני: הַקְּרִיאָה לְמִלְחָמָה    🔗

הבוקר היה מעורפל, כמעט צונן, אבל השעה שוול רכב לאטו אל רוֹהמפטוֹן גייט, אשר משם דימה להריץ את סוסו במהירות אל מקום־הראיון הרגיל, הגיחה החמה בעד הערפל. התרגשות רוחו הלכה וגברה במהירות. הצד הנורא ביותר שבדברי המשא והמתן של הבוקר היה הבזיון הכרוך בגילוי של ענינים הנוגעים לחיי עצמו של אדם. “אילו היינו מאורשׂים”, הירהר בלבו, לא הייתי חושש לכל מה שמתרחש". רגשות לבו באותה שעה היו כשל כל הבריות שבעולם הנאנקים וקובלים על חיי הנישואים, ואף על פי כן הרי הם מזדרזים ונחפזים להינשא. ומתוך חששה שמא יאחר דהר במרוצה על פני העשבים של ריטשמונד־פארק, הצנומים מקור החורף. אבל כשבא למקום־הוויעוד, שוב היה בודד שם, ודבר היפקדה זה, שנפקדה הולי זו הפעם השנייה, הסעיר את רוחו לאין הכיל. אי אפשר לו לשוב הביתה בלי אשר ראה אותה! ולפיכך יצא מן הפארק ורכב בדרך אל רוֹבין־היל. אבל היה אובד עצות ולא יכול להחליט בלבו על מי שאל שם. הרי אפשר שאביה חזר הביתה, או שאחותה או אחיה נמצאים בבית! הוא החליט להפקיר עצמו ביד הגורל ולשאול תחילה על כולם יחד, ואם השעה תהא משחקת לו והם לא יהיו בבית, סופו שישאל על הולי, ודבר זה יהיה ממנהגו של עולם; אבל אם אחד מהם ימצא באותה שעה בבית, יצטדק שלא בא לשם אלא במקרה “אגב רכיבה לשם טיול”.

“אין בבית אלא מיס הולי בלבד, אדוני”.

“יישר כוח! וכי יורשה לי להעמיד את סוסי באורווה? אנא הגידי לה – כי הקוזין שלה וול דארטי בא”.

כשחזר אל הבית מצא את הולי באולם ופניה משולהבים ביותר והיא חרדה ונבוכה מאוד. היא הוליכה אותו אל המד השני של האולם והם ישבו על ספסל רחב שאצל החלון.

“הייתי חרד ודואג עד מאוד”, אמר וול בקול שפל. “מה אירע?”

“דזשולי יודע על טיולי־הרכיבה שלנו”.

“הוא בבית?”

“לא, אבל הוא ישוב במהרה”.

“אם כן – –!” אמר וול והטה עצמו לפנים ואחז בידה. היא ניסתה לחלץ אותה, אבל לא הצליחה, והיא נתנה בו את עיניה תפושת־הירהורים.

“קודם כל”, פתח ואמר, “עלי להגיד לך דבר על אודות משפחתי שלי. אבי, דעי לך, איננו כל צרכו – כוונתי לאמור, שהוא עזב את אמי והם משתדלים שתתגרש ממנו, ולשם כך דרשו ממנו לחזור הביתה. מחר וודאי תקראי את המעשה בעתונים”.

גוון עיניה עמק הרבה מתוך רגשי־השתתפות רבי־חרדה וידה לחצה את ידו. אבל וול הפקיר עצמו שוב ביד הגורל והוסיף ואמר בהתרגשות:

“דבר המובן מאליו הוא שלפי שעה אין בכך כלום, אבל מתיירא אני שעד שיגמר הענין, יתגלגלו הרבה דברים; משפטי־גירושין משפטים איומים הם. ראיתי צורך להגיד לך את הדבר, משום – משום שעליך לדעת זאת – אם –” והוא התחיל לגמגם והציץ לתוך עיניה הנבהלות, “אם תטי את לבך אלי, הולי, ותאהביני. הנני אוהב אותך אהבת־עולם והנני מבקש שתתארסי לי”. הוא הפליט את ווידויו זה מתוך בילבול ובדרך לא־נאותה כל כך, שרצה לרוצץ את ראשו. והוא כרע על ברכיו וניסה להתקרב ביותר אל פניה הענוגים והנפחדים. “הלא אהבתיני – האין זאת? אם לא, – הנני – –” רגע אחד קמה דממה גדולה, דממת־ספק איומה כל־כך, שאזניו שמעו את קול מכונת־הקצירה שעל גבי האפר הרחוק, שהיתה מנהמת כאילו היה לה עשב לקצור. ופתאום גחנה אליו; ידה הפנויה נגעה בשערו והוא גמגם: “הוי, הולי!”

ומענה פיה היה רך וענוג: “הוי, וול!”

על הרגע הזה היה חולם זה כמה, אבל מיד ראה עצמו בחזון רוחו כמאַהב אדיר ושליט, ועכשיו חש עצמו נמוך־רוח, נפעם וחרד. הוא ירא לקום מכרוע על ברכיו פן יגוז על ידי כך הקסם, פן תרתע לאחוריה ותכחש בהסכמתה של עצמה – כל כך רעדה כשהיא חבוקה בזרועותיו ושמורות עיניה סגורות והוא מגיש את שפתיו אל שפתיה. אך הנה פקחה את עיניה ודומה היה כאילו תקפה אותה סחרחורת קלה; הוא הדביק את שפתיו אל שפתיה. ופתאום קפץ ועמד על רגליו, כי שמע קול מצעדי רגלים ומעין אנקה של חרדה ותמיהה. הוא הביט מסביב – אין איש! אבל המסך שחוצץ בין האולם הזה ובין האולם גם הולי קפצה ועמדה על רגליה.

“וודאי דזשולי”, אמרה בלחש.

וול קמץ את אגרופיו בתקיפות־דעת.

“מה בכך!” ענה ואמר, “עכשיו איני חושש כלום הואיל ואנו מאורשים”, והוא צעד וניגש אל המסך והזיז אותו הצדה. אצל הקמין שבאולם עמד דזשולי וגבו מפנה אליו בכוונה. וול ניגש אליו ודזשולי חזר לאחוריו והפנה אליו את פניו.

“הריני ממך מבקש סליחה על ששמעתי את דבריך”.

על כרחו אנוס היה וול להשתאות אליו באותה שעה; פניו היו זכים, קולו שָלֵו ומראהו היה בו מן החשיבות כאילו הוא מתנהג ועושה מה שהוא עושה על פי עיקרים קבועים.

“אין זה נוגע אליך”, השיב וול תשובה קצרה.

“כך!” אמר דזשולי, “בוא עמי אל החדר הזה”, והוא עבר את האולם. וול הלך אחריו. כשהגיע אל הפתח של חדר־העבודה הוא חש שנגעו בזרועו ושמע את קולה של הולי שאמרה:

“גם אני אכנס”.

“לא”, אמר דזשולי.

“הן”, אמרה הולי.

דזשולי פתח את הדלת ושלשתם נכנסו אל החדר. וכיוון שנכנסו אל החדר הקטן, התייצבו כעין משולש על גבי השטיח הטורקי השחוק. הם עמדו זקופים ונבוכים ולא הביטו זה אל זה ולא הרגישו בכל הבדיחות שבמעמד זה.

וול הפסיק את השתיקה ואמר:

“אני והולי הננו מאורשים”.

דזשולי נרתע פסיעות אחדות לאחוריו ונשען אל אדן החלון.

“הבית הזה ביתנו הוא”, ענה ואמר, “ואיני רוצה להעליבך בביתנו. אבל אבי איננו. אחותי נתונה תחת חסותי. ואתה השתמשת בזה”.

“לא היתה כוונה כזאת בלבי”,אמר וול בחום־רגש.

“סבור אני. שהיתה”, אמר דזשולי. “שהרי אם לא היתה כוונה כזאת בלבך, היה לך לדבר עמי או להמתין עד שישוב אבי”.

“היו נימוקים לדבר מפני מה לא עשיתי זאת”.

“איזו נימוקים?”

“מעניני משפחתי – זה עתה הגדת לה את הדבר. חפצתי שתדע את הכל קודם שיקרה דבר”.

מראהו של דזשולי נשתנה פתאום ושוב לא ניכרה בו אותה החשיבות היתירה.

“עודכם ילדים”. ענה ואמר, “והנכם יודעים שאך ילדים אתם”.

“אינני ילד”, אמר וול.

“הרי אתה – הרי אתה פחות מבן עשרים”.

“ואתה בן כמה הנך?”

“אני הנני בן עשרים”, אמר דזשולי.

“זה עָתה נעשית בן עשרים; אבל אחת היא, הנני גבר כמוך”.

פני דזשולי האדימו אודם מבהיק ואחר קדרו. נראה היה בעליל שמלחמה כמוסה מתרגשת בנפשו. וול והולי הביטו אליו בעינים תוהות. כל כך בולטת וניכרת היתה המלחמה שבלבו, ולא עוד אלא ששמעו אותו נושם בכבדות. אחר האירו פניו והביעו תקיפות מוזרה.

“עוד מעט ונראה זאת”, ענה ואמר. “הריני דורש ממך שתעשה מה שאני עומד לעשות”.

“הנך דורש ממני?”

דזשולי חייך. “הן”, ענה ואמר, הריני דורש ממך והנני יודע היטב שלא תעשה זאת".

וול נדהם ומיחוש דוקר עבר את לבו; כל זה היה מעין גישוש באפילה.

“עדיין לא שכחתי שהנך מן המתפארים”, אמר דזשולי לאטו,"ודומני שזהו כל מה שאפשר לאמור עליך; וכמו כן לא שכחתי שכינית אותי ‘מצדד־הבורים’ ".

וול שמע קול אנחה, שעלה באזניו יחד עם קול הנשימה הכבדה של עצמו, וראה את פני הולי מוטים קצת לפנים, והם חיוורים מאוד, ועיניה פקוחות לרווחה.

“הנה כי כן”, הוסיף ואמר דזשולי מתוך חיוך קלוש, “עוד מעט ונראה זאת. הנני להסתפח אל גדוד־המתנדבים הקיסרי והנני מציע לך לעשות כמוני אני, מר וול דארטי”.

וול נזדעזע ונרתע לאחוריו. דומה היה כאילו ניחתה עליו מכה שהלמה את מוחו; בהיסח־דעת גמור ולפתע פתאום ובאופן כל כך מגונה ניחתה עליו המכה בעודו חולם את חלומו. והוא הביט על הולי בעינים שנעשו פתאום עגומות עד כדי להרעיש את הלב.

“שב־נא!” אמר דזשולי. “קח לך שהות! חשוב ועיין בדבר יפה!” והוא עצמו ישב על מסעד הכורסה של זקנו.

וול לא ישב; הוא עמד וידיו תחובות עמוק לתוך הכיסים של מכנסי־הרכיבה שלו – והידים היו קפוצות ורועדות. כל הזוועה שבהחלטה שעליו להחליט, אם כך ואם כך, עמדה לפניו במלוא בהירותה. אם לא יקבל את “הדרישה” הזאת, הרי יתגנה על ידי כך בעיניה של הולי ובעיניו של אויבו הצעיר, בעיני אחיה הבריון. אבל אם יקבל, אהה! אז יסתלק ממנו הכל – פניה, שערה ונשיקותיה שהתחילו זה עתה!

“קח לך שהות”, אמר דזשולי שוב פעם; “איני רוצה לנהוג שלא במידת הצדק”.

ושניהם הביטו אל הולי. היא נרתעה לאחורה עד לכוננית־הספרים שהגיעה עד התקרה; ראשה השחור נשען אל הספר “הקיסרות הרומאית” של גִבּוֹן ועיניה הרכות־האפורות היו מכוונות בחרדת־נפש אל וול. והוא, אשר מטבעו לא היה חד־הסתכלות כל עיקר, ראה והבין פתאום את הכל. הוא הבין שהיא תתגאה באחיה – באויבו זה! ידיו נזדקרו פתאום מתוך כיסיו גאילו בכוח של קפיץ.

“טוב הדבר!” ענה ואמר. “הריני מסכים!”

פניה של הולי – הו, מה מוזר היה מראיהם! הוא ראה איך האדמימות שבהם הולכת ועולה. הוא עשה כהוגן – פני הולי האירו מרוב הערצה. דזשולי קם והטה ראשו הטייה קלה כאומר: “אכן עמדת בנסיון”.

“ובכן למחר”, ענה ואמר, “נלך לשם יחד”.

וול שב למנוחתו מן היגיעה הרבה שנתייגע עד שהחליט מה שהחליט והוא הציץ בו בלעג מתחת לריסי עיניו. “טוב הדבר”, הירהר בלבו, “קיבלת את שלך. עלי להסתפח על המתנדבים – אבל תבוא השעה ואֶפָּרַע ממך”. והוא ענה ואמר מתוך חשיבות: “אהיה מוכן”.

“אם כן ניפגש בלשכת־הפקידות הראשית לעניני הקריאה חצבא”, אמר דזשולי, “בשתים־עשרה שעות”. והוא פתח את דלת הזכוכית וימא אל המרפסת כשהוא משתעבד לרגש הפנימי שבלבו, שכפה אותו להתרחק כשמצא אותם באולם.

מבוכה גדולה לאין שיעור תקפה את וול כשנשאר יחידי עם זו ששילם בעדה זה עתה מחיר יקר כל כך. ואולם החפץ “להתנאות” היה עדיין שופך את מרותו עליו. על כרחו אנוס היה להעמיד פנים שוחקות בעסק ביש זה!

“על כל פנים תהיה לנו עכשיו יכולת להתעסק הרבה ברכיבה ובירייה”, ענה ואמר, “וזוהי הנחמה שבדבר”. וכששמע את אנחתה, אשר דומה היה כאילו פרצה ועלתה מתוך מעמקי לבבה, נהנה הנאה זעומה וקודרת.

“הו! מלחמה זו וודאי תסתיים במהרה”, הוסיף ואמר; אפשר שלא נצטרך אפילו לצאת מן הארץ. איני מיצר ודואג אלא עליך בלבד". והרי יש כאן גם מן הנחמה: אותו משפט־הגירושין הארור יתקיים שלא בפניו! – ופתאום חש והנה ידה החמה החליקה ובאה לתוך ידו. והן דזשולי היה מדמה ששם קץ לאהבה שלהם, וכי לא כך הוא? הוא חבק אותה בחזקה, הביט אליה ברוך ועדינות מבעד לעפעפיו המושפלים, חייך כדי להצהיל את רוחה והבטיח לה שבמהרה יבוא אליה שוב לבקרה, והוא חש עצמו פתאום כאילו גבהה קומתו לכל הפחות בשש זְרָתוֹת וששליטת עליה גדלה הרבה מכפי שהיה מעיז להעלות על דעתו קודם לכן. ולאחר שאָצַל לה נשיקות הרבה עלה על סוסו ורכב בחזרה העירה. הנה כי כן מספיקה עילה קטנה שבקטנות כדי להצמיח ולהפריח את יצר הרכישה והקנין בלבו של אדם במהירות גדולה.

 

פרק תשיעי: סְעוּדָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל דְּזשֶׁמְס    🔗

מסיבות של סעודות פסקו מביתו של דזשמס. בכל בית ובית באה סוף סוף השעה שהאדון או הגברת שוב “אין לבם פונה” לדבר זה; שוב אין פורשים על השולחנות מפות לבנות ודקות ואין מעלים תשעה מיני תבשילים לעשרים פיות; ושוב אין חתול הבית תוהה מפני מה עמדו וכלאו אותו פתאום במדור מיוחד.

אבל הנה בא יום ואמילי – אשר עם היותה בת־שבעים היתה משתוקקת לערוך לפעמים חגיגה קטנה ומסיבה צנועה – עמדה וציוותה מתוך התרגשות לערוך סעודה לא לשתי נפשות, כרגיל יום יום, אלא לשש, ובעצם ידיה כתבה על הכרטיסים מספר ידוע של מלים בלשון זרה וסידרה את צרורות הפרחים – מימוזות מן הריוויירה ויֶקֶנֶת לבנה רומאית, שלא באה כלל מרומא. אמנם חוץ מדזשמס וממנה לא יטלו חלק בסעודה זו אלא סומס, וויניפרד, וול ואימוֹגֶן – אבל חביב היה עליה להיות מטפלת וטורחת מעט ולהשתעשע בדמיונה בהוד ובתפארת של ימים עברו. וכך התקשטה ולבשה את אחת השמלות, אשר למראיה עמד דזשמס והעיר:

“למה את לובשת שמלה קלה זו? הרי תצטנני”.

אבל אמילי ידעה היטב שאהבת הקישוט מגינה על כתפיה של אשה מפני הצינה עד לזקנה של שמונים שנה, ולכן לא ענתה לו דבר, אחא אמרה:

“תן ואשים עליך את אחד החֳשָׁנים האלה שקניתי לך, דזשמס; ושוב אין עליך אלא להחליף את מכנסיך וללבוש את בגד־הקטיפה שלך. וול אוהב שיהיה מראיך נאה”.

“חשנים!” אמר דזשמס, “תמיד את מוצאה לך דבר להוציא עליו ממון לבטלה”.

ואף על פי כן היתה דעתו נוחה מחלוף הבגדים והניח לה לקשטו כרצונה כשהוא

ממלמל בשעת מעשה:

“הריני חושש שהוא בחור בזבזן”.

ובעינים מזהירות ולחיים וורודות מעט יותר מכפי הרגיל ישב על מקומו והיה מצפה לצלצול הפעמון שבדלת־הבית.

“התקנתי סעודה גמורה לאמתה”, אמרה אמילי בנית־רוח. “התכוונתי שתהא משמשת מעשה נאה לדוגמא בשביל אימוגן – עליה להתלמד ולהתרגל בכך עכשיו כשהגיע פרקה לבוא בין הבריות”.

דזשמס השמיע קול הברה שאינה עשויה להתפרש ונזכר באימוגן זו כשהיתה עדיין ילדה קטנה והיתה רגילה לטפס ולעלות על ברכיו.

“היא עתידה להיות יפת־מראה”. מילמל דזשמס, “ולא אתמה על כך”.

“הריהי כבר עכשיו יפת־מראה; ראויה היא שימצא לה חתן הגון”.

“אַת בשלך”, מילמל דזשמס; “מוטב שתשב בבית ותפקח על אמה”. אם יזדמן דארטי שני אשר יבוא ויקח לו לאשה את נכדתו הנאה, הרי זה יהיה קצו שלו! הוא לא יכול לסלוח לעולם לאמילי שגם היא היתה נוטה בשעתה חיבה למוֹנטגיוּ דארטי כמוהו הוא.

“והיכן ווֹרמסון?” אמר פתאום; “מתאווה אני לשתות הערב כוס יין מאדיירה”.

“יש שאמפאני, דזשמס”.

דזשמס נד בראשו וענה: “לא בשבילי הוא; איני יכול למצוא בו טעם”.

אמילי פשטה את ידה אל צד הקמין הסמוך לה וצילצלה בפעמון.

“וורמסון, אדוניך מבקש שתפתח בקבוק של יין מאדיירה”.

“לא, לא!” אמר דזשמס וקצות אזניו רעדו בחזקה ועיניו היו מכוונות ומצומדות אל דבר, שרק הוא בלבד ראה אותו. “הסכת ושמע, ווֹרמסוֹן, רד אל המרתף ועל האצטבה האמצעית של ארון־היין האחרון שמשמאל תראה שבעה בקבוקים; קח את זה שבאמצע ואל תנער אותו. זהו הבקבוק האחרון של יין־מאדיירה שקיבלתי מאת מיסטר דזשוליון בשעה שעברנו לדור בבית זה. אותו הבקבוק לא הוזז מעולם ממקומו ובוודאי היין עדיין במצב משובח ביותר, אלא שאיני יודע, איני יכול להגיד דבר בענין זה”.

“טוב, אדוני”.

“הייתי משמר אותו לחתונת־הזהב שלנו, אבל זקן כמוני לא יחיה עוד שלוש שנים”.

“דברי שטות אתה מדבר, דזשמס”. אמרה אמילי, “אל תוסיף לדבר דברים כאלה”.

“הייתי צריך ללכת ולהביא את הבקבוק בעצמי”, מילמל דזשמס, “מובטחני שהוא ינדנד אותו”. והוא שקע בזכרונות על רגעים ממושכים שהיה מבלה לפני כמה חגיגות במרתף לאור הגאז, בין רשתות של קורי עכביש ולריח הנעים של פקקים ספוגי־יין המגרה את תאבונו של אדם. ביין של אותו המרתף כתובה פרשת הקורות של ארבעים השנים המופלאות, שעברו מיום שבא לגור עם כלתו הצעירה בבית שבפארק ליין, ופרשת הקורות של כמה וכמה דורות של ידידים ומכרים שנסתלקו אל העולם האחר. ארונות המרתף שנתרוקנו מגידים ומספרים את פרשת כל החגיגות המשפחתיות שנערכו בבית – את דבר החתונות, הלידות והמיתות של קרובים ומכרים. וכשיפטר מן העולם, ישאר היין אחריו ואין הוא יודע מה תהא עליו. וודאי סופו שישתוהו או שיתקלקל!

וכך היה שוגה בזכרונות ומתעמק בהירהורים עד שבא בנו ומיד לאחריו גם וויניפרד והוציאוהו מעולם הדמיון.

הם ירדו מטה אל חדר־האוכל זוגות זוגות שלובי זרוע: דזשמס עם נכדתו הנאה אימוגן, שהופיעה בפעם הראשונה לבין הבריות ושהוטל עליה לשעשע את לב זקנה; סומס עם וויניפרד, אמילי עם וול, אשר עיניו נוצצו כשראה את הצדפות. הרי זו תהיה סעודה כהלכה עם יין תוסס ועם פוֹרתר! והוא חש שיש לו צורך בסעודה כזו לאחר המעשה שעשה באותו היום ושעדיין לא גילה אותו לאיש. לאחר ששתה את הכוס הראשונה או השנייה נהנה הנאה רבה שיש לו מן המוכן אותה הפצצה, אותה חתיכה של פאטריוטיסמוס מפליא, או טוב מזה, אותה הדוגמה של אומץ־רוח אישי – שכן התענוג שהתענג על המעשה שעשה לטובת המלכה ולטובת ארץ המולדת היה תענוג אישי גמור. הוא היה עכשיו “גבר” גמור הקשור לאין־הפרד עם כלי־תותח ועם סוסים; ובכן היתה לו רשות להתפאר, אלא שלא היה מתכווין לכך. הוא רצה לפרסם את הדבר במנוחה לכשתבוא הפסקה בין מאכל למאכל. וכשעיין בפרט־המאכלים בחר ב־ “Bombe aux fraises”³ לרגע הנאות לכך; שהרי בשעה שיאכלו את העוגה הזאת, הקרויה פצצה, תהא שורה עליהם מעין רוח של חגיגיות. פעם או שתים קודם שהגיעו לנקודת־הגובה האת של הסעודה ניצנצה מחשבה בלבו שלא טוב יעשה, שכן לזקנו לא היו מגידים לעולם דבר! אבל הן הנער הזקן שתה יין מאדיירה ומראהו היה עליז ביותר! ולא עוד אלא אפשר שהיה שמח על הדבר הזה, שכן על ידו תימחה חרפת השערוריה על ענין־הגירושין. ומראהו של דודו שישב ממולו שימש לו גם הוא גירוי עז לעשות מה שיזם. הוא לא היה ספורטאי כל עיקר, וכדאי יהיה לראות את חזות פניו באותה שעה, וחוץ מזה מוטב שיגיד זאת לאמו כאן מלהגיד לה בינו לבינה, מה שתיד לגרום התרגשות־רוח לשניהם! הוא היה מיצר עליה הרבה, אבל סוף סוף הרי אי אפשר לדרוש מאדם שיהא חומל חמלה יתירה על אחרים בשעה שנגזר עליו להיפרד מהולי.

קולו של זקנו נתגלגל ובא לאזניו בנעימה דקה:

“וול, שתה משהו של מאדיירה עם הגלידה שלך. דבר כגון זה אין אתה מקבל בבית־המדרש שלך.”

וול התבונן איך המשקה הולך וממלא לאטו את כוסו, איך היין הישן נוצץ ומבהיק כעין השמן; והוא שאף אל קרבו את ריחו ואמר בלבו: “עכשיו הגיעה השעה!” ואכן קשה היה אותו הרגע. הוא לגם לגימה אחת ולהט ענוג השתפך בגידיו, שכבר היו מחוממים. הוא העיף מסביבו מבט מהיר פתח ואמר: “זקני, היום הסתפחתי על גדוד־המתנדבים הקיסרי”, ובדברים האלה הריק את כוסו, כאילו היה שותה לכבוד המעשה של עצמו.

“איך!” קראה אמו בחלחלה ולא יספה.

“אני ודזשולי פורסייט הצעיר הלכנו לשם יחד”.

“וכי חתמת?” שאל סומס.

“וודאי! ביום השני אנו יוצאים אל המחנה”.

“לא יתכן!” קראה אימוֹגן.

הכל נשאו את עיניהם אל דזשמס. הוא הטה עצמו לפניו וידו נתונה אחורי אזנו.

“מה הדבר?” שאל. “מה זה אמר? איני יכול לשמוע כלום”.

אמילי הטתה עצה לפנים כדי להחליק את ידו של וול.

“אין דבר, דזשמס; וול הסתפח על המתנדבים לצבא – ושוב לא כלום; ואכן מעשה יפה הוא מלפניו. מראהו יהיה הדור במדי־השרד”.

“הסתפח על המתנדבים – שגעון הוא!” השמיע דזשמס בקול רם ורועד. “סומים אתם ואינכם רואים כלום מה שמחוטמכם והלאה. הרי אין ספק שישלחוהו לשם. הוא לא יספיק אפילו לראות היכן הוא וכבר יעמוד במערכות־המלחמה”.

וול ראה שעיני אימוגן מביטות אליו בהערצה ושאמו יושבת בדממה ובחשיבות ומטפחת אל שפתיה.

ופתאום פתח דודו ואמר:

“הרי עדיין לא בגרת.”

“נתתי את דעתי לכך מראש”, אמר וול מתוך חיוך, “לכן אמרתי שהנני בן עשרים ואחת”.

הוא שמע את זקנתו מדברת בהערצה: “טוב הדבר, וול, מעשה־גבורה עשית”; הוא ראה את וורמסון מוזג לו כוס שאמפאני ביראת־הכבוד ולאזניו הגיע קולו של זקנו שנאנק ואמר: “איני יודע מה יהא בסופך אם תוסיף ללכת בדרך זו”.

אימוגן טפחה לו בחיבה על שכמו, דודו הסתכל בן מן הצד; רק אמו ישבה בלי־נוע ודממה. שתיקתה נגעה עד לבו של וול והוא אמר: “אין דבר, הכל יעלה יפה; עוד מעט ונכריע אותם. אלא שמקווה אני שאבוא לשם בעוד מועד להיות מן העוזרים במערכה”.

רגשות של גאוה, של תוגה ושל חשיבות־עצמו היו משמשים בלבו בבת אחת. המעשה שעשה יוכיח לדודו סומס ולכל הפורסייטים כולם מה טיבו של ספורטאי. שהרי אין ספק בדבר שעל ידי שאמר שהוא בן עשרים ואחת עשה מעשה־גבורה שאינו מצוי.

קולה של אמילי החזיר אותו אל הממשות.

“אסור לך לשתות כוס שניה, דזשמס. וורמסון!”

“מה גדול יהיה התימהון בבית טימותי!” קראה אימוגן. “הייתי נותנת הרבה כדי לראות את חזות פניהם. ומה יהיה כלי זינך, וול, חרב או רק רובה?”

“מה גרם לך לכך?”

קולו של דודו, ששאלהו שאלה זו הפיח צינה לתוך לבו של וול. מה גרם לו? מה ישיב על שאלה זו? הוא החזיק טובה לזקנתו על דברי הניחומים שהשמיעה באותה שעה:

“לדעתי עשה וול מעשה־גבורה. מובטחתני שיהיה אחד החיילים המצויינים; תואר גופו נאה לכך. כולנו עתידים להתגאות בו”.

“מה ענינו של דזשולי פורסייט הצעיר לרכן? משום מה הלכתם יחד?” הוסיף סומס לחקור ולדרוש בלי־חמלה. “כמדומני שלא היתה מצוייה ביניכם ידידות יתירה?”

“אמנם כן, אינני מידידיו”, מילמל וול, “אלא שלא רציתי להיות נופל ממנו”. ובדברו את הדברים האלה ראה והנה דודו מביט אליו הבטה אחרת, כאילו היה מסכים עמו. גם זקנו נענע בראשו וזקנתו השפילה את שלה. הכל הסכימו שיפה עשה שלא רצה להיות נופל מן הקוזין שלו. וודאי יש טעם ונימוק לדבר! וול הרגיש הרגשה עמומה שיש דברים בגו הסמויים ונעלמים ממנו, מעין מרכז של סופה שאין לדעת היכן הוא. וכשנעץ עיניו בפני דודו חזה פתאום חזון מופלא: הנה אשה אשר עיניה שחורות ושערה זהב וצווארה לבן וריח של בושם ענוג נודף ממנה והיא לבושה שמלות משי שהיה אוהב למשש בהן כשהיה עדיין קטן ביותר. אכן אמת מכון הדבר! הרי זו הדודה אירין! היא היתה רגילה לנשק אותו ופעם אחת נשך את זרועה משום שהיתה חביבה עליו – זרועה רכה כל כך! – ופתאום ענה זקנו ואמר:

“ואביו מה עושה?”

“הריהו בפאריז”, השיב וול כשהוא תמה למראה הארשת המשונה של פני דודו, שהיה דומה באותה שעה ל־ לכלב הנוהם בזעף.

“אמנים!” אמר דזמשס. מלה זו שפרצה ועלתה מתוך נפשו, שימשה גמר סיומה של הסעודה.

כשנסע בחזרה הביתה והוא ישב במרכבה ממול אמו, טעם וול את טעמו של מעשה־הגבורה שלו כטעם עוזָרדין שבשלו יתר על המידה.

היא אמנם התאפקה ולא אמרה אליו אלא את זאת, שעליו ללכת מיד אל החייט כדי שיתקין לו תלבושת־שרד הגונה ושלא יסתפק בתלבושת שיתנו לו מן המוכן. אבל הוא הרגיש יפה שנפשה נרעשה ביותר. הוא רצה לנחמה ולהגיד לה שעל ידי כך יפטר מן הפורענות של ענין־הגירושין הארור, אבל נוכחותה של אימוגן והדעת שאמו לא תיפטר מפורענות זו מנעוהו מזה. בשעה שאימוגן עלתה על משכבה, ניסה לגלות לאמו את רגשות לבו הנרגז.

“צר לי מאוד לעזבך, אמא”.

“מה לעשות ועלי להשתעבד לגורלי. אנו נשתדל להשיג בשבילך תעודת־מינוי לקצין חיש מהר עד כמה שאפשר; אז יקל לך. וכי יודע אתה את תרגילי הצבא?”

“איני יודע כלום”.

“הנני מקוה שלא ירבו לענותך. מחר תלך עמי כדי להכין את כל צרכיך. ליל מנוחה. נשקני”.

ומתןך נשיקה רכה וחמה זו שנשקה לו בין עיניו ישב לפני האח הדועכת והצית לו סיגאריטה ובאזניו עדיין צלל קול מליה: “הנני מקווה שלא ירבו לענותך”. חום התלהבותו פג – דעכה אש חשקו להתראות כגיבור. כל אותו הדבר לא היה אלא מעשה משעמם ומכאיב לב. “תבוא השעה ואשיב לאותו הבחור דזשולי את גמולו בראשו”, אמר אל נפשו כשעלה על המדרגה ועבר על החדר ששם שכבה אמו על יצועה ונשכה בשיניה את הכר שלמראשותיה כדי להחניק את הרגש של פחי־נפש שהתגבר עליה ועורר אותה לגעות בבכייה.

ולא ארכה השעה ומכל האורחים שהיו מסובים לסעודה אצל דזשמס לא נשאר אלא אדם עֵר אחד – הלא הוא סומס בחדר משכבו שעל גבי חדר־המשכב של אביו.

ובכן איפוא שרוי אותו דזשוליון עכשיו בפאריז – מה לו שם? וודאי הריהו מסובב את אירין! הידיעה האחרונה שקיבל מאת פוֹלטיד היה בה רמז, שעוד מעט ויתרחש שם משהו. וכי אפשר הדבר? אותו אדם בעל הזקן אשר מנהג ארור לו לדבר בלשון ליצנות – בנו של אותו הזקן שייחד לו את הכינוי “בעל נכסים” וקנה ממנו את הבית רב־הפורענות? סומס היה מצטער תמיד שאנוס היה למכור את הבית אשר ברובין־היל, ומעולם לא סלח לדודו על שקנה אותו ולבן־דודו שהיה דר שם.

הוא לא השגיח בקור ופתח את החלון והוציא את ראשו והציץ לתוך הפארק. ליל יאנואר היה שחו ואפל ולא נשמע בו אלא שאון חרישי של תנועת העוברים ושבים ברחובות; צינת קרח מישמשה ובאה; אילנות חשופים וערומים; כוכב אחד או שנים ניצנצו במרום. “מחר אבקר את פולטיד”, הירהר בלבו. “אל אלוהים! הרי משוגע אנוכי, אם עדיין אני חפץ בה. בר־נש זה! אם – –? המ! לאו!” גדולה.

 

פרק עשירי: מִיתָתוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב בֵּלְשַׁאצַּר    🔗

דזשוליון הפליג בלילה מקאלה והגיע אל רובין־היל ביום הראשון בבוקר. הוא לא שלח לפניו דבר להודיע על ביאתו, ולפיכך הלך מן התחנה ברגל ונכנס אל אחוזתו דרך השער אשר עם החורשה.

כשהגיע אל הספסל שנעשה מגזעו של אילן עתיק, הניח עליו את מעילו וישב שם. “שִגְדוֹן!” היהר בלבו, “זה סופה של האהבה בפרק שנותי אני!” ופתאום נדמה לו שאירין קרובה אליו קירבה יתירה כמו באותו היום שהיו מטיילים בפוֹנְטֶנבּלוּ וישבו על קורת עץ לסעוד סעודת שחרית. היא היתה קרובה וסמוכה אליו ביותר! נחירי אפו ספגו ריח, שאור החמה החיוור העלה מתוך עלים בלים. “הנני שמח שלא אביב עתה”, הירהר בלבו. איחו עלתה לו כך בזמן שדשאים מזלפים ריחות וצפרים אומרות שירה ופקעי ציצים מתפקחים, כי אז היה הדבר קשה לו מנשוא! “הריני מקווה שעד בוא עת האביב סופי שאתגבר על כל זה, שכן שזקן שוטה אני!” והוא נטל את מעילו והלך אל השדה. הוא עבר על הבריכה ועלה לאטו על הגבעה. כשהגיע סמוך לראשה קידמה את פניו נביחה צרודה. על האפר שממעל לחורשת השרכים ראו עיניו את כלבו הזקן, בלשאצר. חיה זו שעיניה הטרוטות לא הכירוהו והיא היתה סבורה עליו שאדם זר הוא, התריעה עליו והזהירה ממנו את הבריות. אז השמיע דזשוליון את קול השריקה המיוחדת שלו. אף על פי שעדיין רחוק היה מן הכלב כמאה אמות כבר הבחין שניצנץ זיק של הכרה בגופו השמן, השחום־הלבן. הכלב הזקן קם וזנבו השעיר שהיה מקופל סמוך לגבו התחיל לכשכש כישכוש רפה ורב־התרגשות. הוא הלך ובא כשהוא מתנודד אילך ואילך ומתוך אימוץ כוח ונעלם בקצה חורשת השרכים. דזשוליון דימה שיפגשנו אצל פישפש השער, אבל בלשאצר לא היה שם. אז חרד דזשוליון חרדה גדולה וחזר אל חורשת השרכים. והנה מצא שם את הכלב הזקן כשהוא מוטל על צדו ומביט אליו בעינים שכבר הפכו זכוכית.

“מה לך, זקן עלוב?” קרא דזשוליון. זנבו הצנוף והשעיר של בלשאצר עדיין נע ניעה קלושה ועיניו הדועכות נראו כאומרות: “איני יכול לקום, אדוני, אבל שמח אני לראותך”.

דזשוליון כרע על ברכיו ועיניו, שהיו עכורות ומטושטשות ביותר, כמעט שלא יכלו להבחין בתנודת־הנשימה של צלעות הכלב, שהלכה ופסקה. הוא הרים מעט את ראשו – הראש היה כבד ביותר.

“מה לך זקן חביב? מה מכאובך?” הזנב נע עוד ניעה אחת והעינים כבו. דזשוליון העביר את ידו על הגוף הדומם והחם. הכל תם ונשלם – הלב הפסיק את פעולתו בגוף שמן זה מרוב שמחה והתרגשות על שיבת אדוניו. דזשוליון הרגיש שהחרטום, אשר זיפים לבנבנים מועטים היו צומחים בו, כבר היה קר. הוא עמד רגעים אחדים על ברכיו כשידו נתונה תחת הראש, שהלך והתקשה. הגוף היה כבד ביותר כשנשא אותו אל מעלה הגבעה. שם היו פזורים הרבה עלים והוא צבר אותם וכיסה בהם את הגוף המת; רוח לא נשבה והעלים לא יפוצו, אלא יהיו לו למכסה ויעלימוהו מעיני הבריות עד לאחר הצהרים. “הנני לקברו בידי אני!” אמר לנפשו. כבר עברו שמונה־עשרה שנה מיום שבא אל הבית אשר בסט. דזשוֹנס ווּד וגור הכלב הפעוט בכיס בגדו. אכן משונה הדבר שהכלב הזקן מת דווקא עכשיו! כלום היה בזה משום סימן רע? הוא חזר אל הפישפש כדי להביט משם שוב פעם אל התל הצהוב ואחר פנה וצעד אל ביתו ומחנק בגרונו.

דזשון היתה בבית; היא נחפזה לשוב מן העיר בו ברגע שהגיעה אליה הידיעה על דבר מעשה התנדבותו של דזשולי לעבוד בצבא. הפאטריוטיסמוס שלו ניצח את רגש הנטייה שלה לטובת הבורים. כשנכנס דזשוליון אל ביתו והגיד להניו את דבר מיתתו של הכלב בלשאצר, נתמלא הבית רוח של עצבות. הבשורה הרעה הזאת דיכאה את כל הלבבות. ניתקה חוליה את שבשלשלת העבר – הכלב בלשאצר! שנים מבני הבית גדלו עמו יחד ולא זכרו כלום מה שהיה לפני זמנו; דזשון ראתה בו את בן לוויתו של זקנה בשנות־חייו האחרונות, ואת דזולישון היה מזכיר חיים של עמל וצער ושל מלחמת־רוח קשה עד שחזר אל ממלכת העושר והאהבה של אביו! והוא נפטר ואיננו!

אחר הצהרים לקחו הוא ודזשולי מעדרים ומארוּפוֹת ויצאו אל השדה. הם בחרו מקום לקבורה סמוך לגבעה הצהובה, ומתוך כך לא הוצרכו לשאתו מהלך רב, ולאחר שהסירו בזהירות את שכבת־הקרקע העליונה המגדלת דשאים, התחילו לחפור באדמה.

הם חפרו בשתיקה כעשרה רגעים ואחר נחו.

“ובכן איפוא, נערי שלי”, פתח דזשוליון ואמר, “סבור היית שמוטל עליך לעשות מה שעשית?”

“הן” השיב דזשולי, “שכן לאמתו של דבר אין הענין הזה קרוב ללבי כל עיקר”.

המלים האלה הביעו את מצב רוחו של דזשוליון הבעה נכונה ומדוייקה ביותר!

“הריני מוקיר אותך בשביל כך, נערי שלי. כמדומה לי שבשעה עמדתי אני שנותיך אתה לא הייתי עושה זאת – חוששני שיש בי יותר מדי ממידת הפורסייטים כדי לעשות כזאת. ואולם סבור אני שהטיפוס הזה הולך ופוחת עם כל דור ודור. אפשר שבנך, אם יהיה לך בן, יהיה אַלטרואיסטן גמור~ מי יודע?”

“ובכן לא יהיה דומה אלי, אבא; אני הנני אוהב־עצמי לאין שיעור”.

“לא, יקירי, אין בך משל אהבת־עצמך כלום”. דזשולי נד בראשו והם התחילו לחפור שוב.

“אכן משונים חייו של כלב”, אמר דזשוליון פתאום, “הריהו היצור היחידי בין מהלכי־ארבע שיש בו התחלה של אלטרואיסמוס והרגשת־אלוהים!”

דזשולי נשא את עיניו והביט אל אביו.

“אבא, וכי מאמין אתה באלוהים? הדבר לא הוברר לי מעולם”.

לשמע השאלה הזאת שאין להשיב עליה תשובה כלאחר יד, עמד דוזשוליון ונח רגע אחד, כי החפירה הוגיעה את גבו.

“מה המשמעות שאתה מייחד לשם אלוהים?” ענה ואמר; יש בענין אלוהים שתי דעות שאינן עשויות להתאחות: העיקר־היוצר שאינו מושג – שבני אדם מאמינים בו, וסכום האלטרואיסמוס שבלב האדם – וגם בו מאמינים בני אדם. – ה דעתך אתה בענין זה, נערי שלי?"

דזשולי העלה קמטים במצחו. “בשנה הראשונה הרבינו אני וחברי לדבר על הענינים הללו. ואולם בשנה השניה פוסקים מלשבר עליהם; איני יודע משום מה – הרי השאלה הזאת רבת־חפץ היא ביותר”.

דזשוליון נזכר, שגם הוא היה מרבה לדון בענינים הללו בשנה הראשונה בהיותו באוכספורד, ובשנה השנייה חדל מזה.

“הריני משער”, אמר דזשולי, “שאותו האל, שבלשאצר היה מרגיש בו, לפי דבריך, הריהו האל השני”.

“וודאי שכך הוא, שאילמלא כן לא היה לבו הזקן נשבר בשל דבר שמחוץ לעצמו”.

“אבל כלום לא היתה ההתרגשות שלו נובעת מתוך אהבת עצמו?”

דזשוליון נד בראשו. “לאו, כלבים אינם פורסייטים גמורים, הם עלולים לאהוב דבר שנמצא מחוץ לעצמם”.

דזשולי חייך.

“אם כך הוא, כסבור אני שהנני אחד הפורסייטים הגמורים”, ענה ואמר. “עליך לדעת שלא הכנסתי עצמי ברשימת המתנדבים לצבא אלא כדי לכוף את וול דארטי לעשות כמוני”.

“אבל משום מה?”

“משום שאנו שונאים זה את זה”, ענה דזשולי קצרות.

“אהה!” מילמל דזשוליון. ובכן הולך ונמשך ריב־המשפחות עד הדור השלישי – אותו ריב־המשפחות של זמננו, החבוי במסתרים ואינו מתגלה כלפי חוץ?

“האגיד לנער את דבר המחלוקת הזאת?” הירהר בלבו. אבל למה יגיד לו – מאחר שאי אפשר לו לספר את המעשה עד תומו?

ובאותה שעה היה דזשולי מהרהר: “רק על הולי בלבד מוטלת החובה להודיעו על אודות הבחור הזה. אם היא לא תעשה זאת, משמע שאינה רוצה להגיד לו את הדבר, ואן אני אגלה את אזנו, אהיה בליעל. מכל מקום הרי עשיתי קץ לדבר. מוטב שאסיח דעתי מן הענין ולא אוסיף לטפל בו”.

ולפיכך הוסיפו לחפור בשתיקה עד שדזשוליון אמר:

“עכשיו נערי שלי, דומני שהבור הריהו עמוק למדי”. והם נשענו על המאפרות שלהם והציצו מטה אל תוך החפירה שרוח הערב כבר הטילה בה מעט עלים.

“את שאר מעשה הקבורה לא אוכל לכלכל”, אמר פתאום דזשוליון.

“הניחני, אבא, ואעשה זאת אני. הוא לא היה נוטה לי חיבה יתירה מימיו”.

דזשוליון נד בראשו.

“הבה נרים אותו ברכּוּת יתירה יחד כם העלים שעליו. מוטב היה לי אילו לא ראיתיו עוד. אני אחזיקנו בראשו. כך!”

והם עמדו והרימו בזהירות רבה את גופו של הכלב, אשר צבעי החום והלבן הדהים שלו נגלו פה ושם מתחת לעלים, שהרוח הזיזה אותם ממקומם. ובזהירות רבה השכיבוהו בקברו כשהוא כבד, קר ונטול־הכרה. דזשולי זרה עליו עוד עלים הרבה, תחת אשר דזשוליון שהיה חושש לגלות לעיני בנו את המיית נפשו נטל את המארופה והתחיל לשפוך במהירות את עפר האדמה על הגוף הדומם. כך נסתלק וחלף העבר מן העולם! אהה, אילו היה נשקף לו לפחות עתיד שיש בו מעט נחת! דומה היה לו כאילו הוא מכסה בעפר את חייו של עצמו. הם חזרו והניחו בשקידה רבה את הרגבים הדשואים על גבי התלוללית הקטנה. ומתוך טובה זה לזה על שכל אחד מהם רִתָּה על רגשותיו של חברו חזרו שלובי־זרוע אל הבית.

 

פרק אחד עשר: טִימותִי מַתְרִיס כְּנֶגֶד הַקַּלְקָלָה    🔗

השמועה על דבר ההתנדבות לעבודת הצבא התפשטה בבורסה הפורסייטית במהירות, אלא שנלוותה אליה גם הידיעה שדזשון אומרת להיעשות אחות רחמניה של ה“צלב האדום” – וחיש מהר, כדי שלא יקדימנה אחרת. המאורעות הללו היו בלתי־רגילים ואף היה בהם משל עקירת הפורסייטסמוס הגמור משרשיו, ולפיכך השפיעו על בני המשפחה השפעה של התאחדות והתלכדות והם נקהלו כולם ביום הראשון הסמוך לאחר הצהרים בביתו של טימותי כדי לשמוע מפי יושבי הבית את דעתם בנידון זה וכדי להביע זה לזה את רגשותיו על דבר הכבוד שעלה בחלקה של המשפחה. הרי דזשילס וזשס שאב לא יהיו משמשים נוטרים המגינים על החוף, אלא ילכו במהרה לאפריקה הדרומית; דזשולי וּול ישלחו לשם בחודש אפריל; ואשר לדזשון – וכי ידע אדם מעולם מה בלבה של זו!

הנסיגה לאחור מִסְפִּיוֹן קוֹפ והעדר כל שמועה טובה ממערכות המלחמה אישרו וקיימו, כנראה, את כל מה שהוכיח טימותי באופן שהיה בו כדי להחריד את הלב. הצעיר שבחבורת הפורסייטים הזקנים – הוא היה קצת פחות מבן שמונים – אשר אמרו עליו שהוא דומה הרבה לאביהם, בעל־האחוזה שבדורסיטשייר, אפילו בהרגלו המפורסם לשתות יין מאדיירה, – היה סמוי מן העין במשך שנים מרובות כל כך שנהפך כמעט ליצור אגדתי. עבר דור שלם מהזמן שהסכנה שהיתה צפויה להוצאת־הספרים שלו בהיותו בן ארבעים הרעישה כל כך את עצביו, שעמד ופרש מן העסק ויצא אל העולם כשאין בידו אלא שלושים וחמישה אלף לירות והתחיל לספק את פרנסתו על ידי שהשקיע את ממונו בזהירות יתירה בשטרי ערך. על ידי שהיה מחסך שנה שנה את הריבית וריבית של ריבית, סופו שהגדיל בארבעים שנה את הונו כפליים בלי אשר ידע מימיו מה פירושו של דבר להיות חרד ודואג על עסקי ממון. עכשיו היה מחסך בכל שנה כאלפיים לירות, ומתוך שהיה נוהג זהירות יתירה היה מקווה, ככל שאמרה הדודה הסטר, להכפיל שוב את מידת הונו קודם שימות. מה ייעשה בהונו זה לאחר שימות הוא ולאחר מיתת אחיותיו – בשאלה זו היו נידונים לעתים קרובות מתוך ליצנות החפשים־בדעות שבין הפורסייטים, כגון פראנסי, יופימיה או כריסטופור, בנו השני של ניקולאס הצעיר, שהיה חפשי־בדעות במידה כזו שאמר פעם אחת כי יש את נפשו להיעשות שחקן על הבימה. ואולם הכל היו מודים שטימותי גופו וודאי יודע זאת היטב, ואפשר שגם סומס יודע זאת, אלא שאדם זה לא היה מגלה מימיו סוד.

אותם הפורסייטים המועטים שזכו לראותו אמרו עליו שהיה אדם בעל־בשר וחסון, לא גבוה ביותר, בעל פנים שחומים־אדומים עם שערות שָׂבוֹת ומשהו מן המשהו מאותו העידון של קווי־הצורה שהנחילה לרוב הפורסייטים אשתו של הפורסייטי הראשון, שהיתה אשה נאה ובעלת מזג רך ועדין. גלוי וידוע היה, שהמלחמה העסיקה את דעתו במידה מתמיהה ומיום שהתחילה היה רגיל להיות נועץ דגלים במפה; ומשום כך היו הבריות תוהים ושואלים בחרדת מה יעשה אם האנגלים יהיו נדחפים אל הים? הרי כמעט שאי אפשר יהיה לו לנעוץ את הדגלים שלו במקום הנכון! ואולם פחות מכן היה ידוע לבריות עד כמה מגעת ידיעתו בעניני המשפחה ומה דעתו עליהם, אף על פי שהדודה הסטר היתה אומרת עליו תמיד שהוא נרעש ונרגז ביותר. ולפיכך יש לשער כמה גדול היה תמהונם של הפורסייטים, שבאו אל ביתו ביום הראשון שלאחר עזיבת ספיוֹן קוֹפ וראו זה אחר זה אדם אחד יושב על הכורסה המרווחה היחידה שבחדר וגבו מפנה כלפי האור וכפו הגדולה מסתירה את החלק התחתון של פניו, ושמעו את הדודה הסטר אומרת אליהם בקול חרד:

“הרי זה דודכם טימותי, אהובַי!”

טימותי ברך את כולם ברכת־שלום חטופה כלאחר־יד:

“השלום? השלום? סלח לי שאיני קם”.

באה פראנסי, בא יוסטייס באבטומוביל שלו; וויניפרד הביאה עמה את אימוגן, ורגשי־ההוקרה החמים שהביעו בני המשפחה למעשה ההתנדבות של וול הפיגו את צינת הקרח שהשרה בלבה משפט־הגירושין; באה מרים טוויטימן ובפיה חדשות על דזשילס וזשס. האורחים הללו יחד עם הדודות דזשוּליי והסטר, עם ניקולאס־הבן יופימיה ודזשורוש – הוא ולא אחר! – אשר יוסטייס הביאו באבטומוביל שלו, נצטרפו למסיבה, שלא היתה נופלת מן המסיבות המפוארות שנתכנסו לכאן בימי גדולתה ותפארתה של המשפחה. בידר־האורחים הקטן לא נשאר אפילו כסא אחד פנוי ובני־הבית היו דואגים שמא יבוא עוד־מישהו.

לאחר שפגה קצת רוח ההתאפקות וכבישת־עצמם, שהשרתה נוכחותו של טימותי על כל המסובים, התחילו מספרים בעניני המלחמה. דזשורזש שאל את הדודה דזשוליי אימתי תצא למערכות המלחמה עם ה“צלב האדום” ועל ידי כך הביאה כמעט לידי מצב של בדיחות־דעת; אחר פנה אל ניקולאס ואמר: " ניק הצעיר הריהו וודאי איש־מלחמה גיבור־חיל, וכי אין כך? אימתי ילבש תלבושת של חאקי?"

ניקולאס־הבן חייך כאילו מתוך הבעת צער ואמר שאמו הריהי חרדה ודואגת ביותר, כמו שמובן מעליו.

“שמעתי ש’תאומי סיאם' כבר יצאו למערכה”, אמר דזשורוש בפנותו אל מרים טוויטימז, “עוד מעט ונהיה כולנו שם. קדימה הפורסייטים!”

הדודה דזשוליי גיכחה: “דזשורזש גחכן הוא ודבריו מבדחים את הדעת! פשר שהסטר תלך ותביא את המפה של טימותי? הבה יראה־נא לכולם על המפה היכן הם עומדים”.

טימותי השמיע קול הברה שנתפרשה כהסכמה מצדו, ומיד קמה הסטר ויצאה מן החדר.

ודזשורזש הוסיף לתאר את התמונה של הליכת הפורסייטים לקרב כשהוא קורא לטימותי בשם “פלד־מארשאל”; אל אימוגן, שהבחין בה ש“נערה נאה” היא, היה מדבר כאשר אל קפֵילָאית המוכרת צרכי־אוכל לחיילים; אחר נטל את הצילינדר שלו והניחו לבין ברכיו והתחיל מתופף בן במכושי־תופים מדומים. מעשה־הליצנות הזה עורר בלב המסובים רגשות מעורבים. הכל צחקו – לדזשורזש מותר היה לעשות כל מיני תעלולים ולא היו מקפידים עליו – אבל הכל הרגישו שיש כאן משום “התלוצצות” במשפחה; והמעשה הזה היה בעיניהם כדבר שאינו ממידת דרך ארץ, מאחר שהמשפחה נותנת עכשיו חמישה מבניה לעבודת המלכה. הכל חששו שמא יפריז דזשורזש על המידה יותר מדי, ומשום כך הרגישו בלבם רגש של רווחה כשהוא קם והושיט את זרועו לדודה דזשוליי וצעד אל טימותי וחלק לו כבוד כמנהג אנשי הצבא ואחר נשק לדודתו מתוך תאווה בדחנית וקרא: “הוי, מה גדל תענוגי, אהובת נפשי! בוא ונלכה יוסטייס!” ובדברים האלה נפטר ויצא מן החדר ובעקבותיו יצא גם יוסטייס החמוּר והאיסטניס, שלא היה מחייך מימיו. הדודה דזשוליי נתבלבלה וקראה: “הגע בעצמך, הוא הלך לו ולא המתין עד שיביאו את המפה! אבל אל־נא תתרעם עליו, טימותי. הרי ליצן גדול הוא!” דבריה אלה השביתו את השתיקה וטימותי הסיר את ידו מעל פיו.

“איני יודע מה יהא סופו של דבר”, שמעו אותו מדבר. “כל אותו המשלוח של לבני אדם מה טיבו ומה תועלת בו? לא בדרך זו יכו את הבורים”.

פראנסי לבדה העֵזה את רוחה ושאלה:

“ובאיזו דרך יכו אותם, דודי טימותי?”

“כל המנהג החדש של התנדבות לצבא וכל ההוצאות הכרוכות בו – כל זה גורם לממון שיהא מוּצא מן הארץ”.

באותה שעה הביאה הדודה הסטר את המפה שהחזיקה אותה בזרועותיה כדרך שנושאים תינוק. בסיועה של יופימיה הניחוה על הפסנתר, שלא ניגנו בו זה שלוש־עשרה שנה, מאז מתה הדודה אַן. טימותי קם ועמד על רגליו. אחר ניגש אל הפסנתר והתייצב שם וכיוון את עיניו אל המפה שלו וכל המסובים הקיפוהו ועמדו מסביבו.

“הביטו וראו”, פתח ואמר, “זוהי העמדה שלנו עד היום הזה, עמדה עלובה ביותר. המ!”

“אמנם כן הוא”, אמרה פראנסי מתוך עזות־רוח יתירה. “אבל איך אפשר לשנות את המצב בלי להרבות את מספר אנשי הצבא?”

“אנשי צבא!” אמר טימותי; “אין צורך באנשי־צבא – לכַלות על ידם את ממונה של המדינה. אנו צריכים לנאפוליון: הוא היה מבצע ומסיים את המעשה החודש ימים”.

“אבל מה נעשה אם אין לנו נאפוליון, דודי טימותי?”

“זהו עסקם שלם”, השיב טימותי. “למה אנו מחזיקים את הצבא – ומפטמים אותו בעתות השלום! הלא בוש יבושו לדרוש מן הארץ לבוא לעזרתם,ככל אשר הם דורשים עכשיו! יניחו לכל אחד לעסוק בעסקו שלו ואז נעשה חיל ונצעד קדימה”.

והוא הביט מסביבו אל הניצבים עליו והוסיף ואמר כמעט בכעס:

“גדודי מתנדבים! פירושו של דבר הוא ביזבוז מיטב הממון לבטלה! עלינו לחסך ממון! שימור האנרגיה – זוהי הדרך היחידה והנכונה”. ומתוך קול הברה ממושכה, שהיתה מעין נשיפה ומעין נהימה כאחת, דרך על אצבעות רגליה של יופימיה ויצא מן החדר כשהוא משאיר אחריו תהייה גדולה וריח קלוש של נופת־שעורים.

הרושם שעושים דברים הנאמרים מתוך הכרה פנימית על ידי אדם שאנו רואים בו בעליל, שכבד היה ממנו להגיד מה שהגיד, תמיד אדיר הוא. ושמונת הפורסייטים שהשאיר אחריו בחדר, כולם נשים חוץ מניקולאס הצעיר, עמדו מסביב למפה כשהם שרויים בשתיקה. אחר פתחה פראנסי ואמרה:

“אכן סבורה אני שהצדק אתו. סוף סוף, לשם מה קיים הצבא? עליהם לדעת זאת מראש. אנו אך מסייעים בידם”.

“וכי מה את סבורה חביבה שלי?” קראה הדודה דזשוליי, “הרי הגדילו לעשות. תני דעתך שהם עמדו וּויתרו על מדי־הזהורית שלהם. תלבושת זו היתה תפארתם וגאונם. ועכשיו מראה כולם כמראה אסירים. רק אתמול אמרנו אני והסטר ששינוי זה וודאי מצער אותם ביותר. דַמי בנפשך מה היה אומר על כך דוכס־הברזל!”

“הצבעים החדשים נאים הם ביותר”, אמרה וויניפרד “הרי הם יפים לוול ומשׁווים לו מראה הדור ביותר”.

הדודה דזשוליי נאנחה.

“הנני מתאווה לדעת מה מראה בנו של דזשוליוז. הרי מעולם לא ראינו אותו! אביו וודאי מתגאה בו”.

“אביו שרוי עכשיו בפאריז”.

כתפה של דודה הסטר התרוממה פתאום למעלה כאילו לעכב ביד אחותה שלא תאמר מה שנתכוונה לאמור מיד, שכן לחייה המקומטות של דזשוליי נתכרכמו באותה שעה.

“אתמול ביקרה אותנו הגברת מאקאנדר הקטנה והחביבה, שחזרה זה עתה מפאריז. ונחשו־נא, את מי ראתה שם ברחוב? מובטחתני שלא תשערו זאת בנפשכם לעולם!”

“ואף לא ננסה לשער, דודה יקרה”, אמרה יופימיה.

“את אירין! הִתַֹמהו תמוֹה! מקץ ימים רבים כל כך. והיא היתה מהלכת עם זקן צהוב – –”

“דודתי! הריני מתה מצחוק! עם זקן צהוב – –”

“רציתי לאמור עם גבר בעל זקן צהוב”, ענתה ואמרה הדודה דזשוליי קשה. “והיא לא נזדקנה אפילו ביום אחד. הרי תמיד היתה נאה ביותר”, הוסיפה מתוך היסוס כמצטדקת.

“הו! אנא ספרי על אודותה, דודה”, קראה אימוגן; “על אודותיה, דודה”, קראה אימוגן; “עדיין אני נזכרת בה. היא הרוח־הרעה אשר בבית המשפחה שלנו, האין זאת? והרי זה מלבב כל כך”.

הדודה הסטר ישבה על מקומה. ובכן לא השגיחה בה דזשוליי ועשתה את שלה!

“כפי שאני זוכרת אותה לא היתה רוח, אלא בעלת גו נאה”, מילמלה יופימיה.

“חביבה שלי!” אמרה הדודה דזשוליי, “אכן לשון משונה לך – לא נאה ביותר”.

“לא”, אמרה אימוגן, “אבל מה היה מראיה?” לא פסקה אימוגן מלשאול.

“הנני להגיד לך, בתי”, אמרה פראנסי: “היא היתה לפי מראיה מעין וונוס של זמננו ולבושה הדר”.

יופימיה אמרה קשה: ווֶנוס לא היתה לבושה מעולם ועיניה היו כחולות כספיר מוּתָּך".

לשמע הדברים האלה הצורמים את האוזן, קם ניקולאס ונפטר ויצא.

“הגברת ניקולאס הרהי אשה בעלת מידות חמורות ביותר”, אמרה פראנסי בצחוק.

“היא אם לששה ילדים”, אמרה הדודה דזשוליי, “ומסדרו של עולם הוא שתהא זהירה ודייקנית ביותר”.

“וכי אהב אותה הדוד סומס הרבה?” הוסיפה אימוגן לחקור ולדרוש בלא־רחמים כשהיא מעבירה את מבטי עיניה המזהירות מפנים אל פנים.

הדודה הסטר העוותה את פניה העווייה של פחי־נפש כששמעה את דזשוליי משיבה ואומרת: “הן, דודך סומס היה כרוך אחריה עד מאוד”.

“וודאי ברחה עם מי שהוא, האין זאת?”

“זאת לא זאת; כלומר – לא כך היה המעשה”.

“ובכן איפוא מה המעשה שעשתה, דודה?”

“בואי ונלכה, אמוגין”, אמרה וויניפרד, “עלינו לשוב הביתה”.

ואולם הדודה דזשוליי הפסיקה אותה וקראה נמרצות:

“היא – היא לא התנהגה כהוגן כל צרכה”.

“הוי, כמה מכעיס אותי הדבר!” קראה אימוגן, “יתר מכן אין איש מגיד לי לעולם!”

“טוב איפוא, חביבה שלי”, אמרה פראנסי, “הנני להגיד לך: היה לה עסק של אהבה שנסתיים במיתתו של אותו הצעיר, ואחר עזבה את דודך ויצאה מביתו. אני הייתי מחבבת אותה ביותר”.

“היא היתה רגילה לתת לי שוקולאדה וריח נעים היה נודף ממנה”, מילמלה אימוגן.

“אכן אמת הדבר!” אמרה יופימיה.

“הדבר אינו נכון כל עיקר!” החזירה פראנסי, שהיתה מתבשמת במין בושם־ציפרנית יקר ביותר.

“אין דעתי תופסת היך אנו יכולות לדבר על ענינים כאלה!” אמרה הדודה דזשוליי כשהיא נושאה את כפיה למרום.

“וכי נתגרשה ממנו?” שאלה אימוגן מאצל הפתח.

“לאו”, קראה הדודה דזשוליי, “זאת אומרת – לא נתגרשה כל עיקר”.

באותה שעה נשמע קול שאון אצל הפתח השני. שוב נכנס טימותי לחדר־האורחים. “באתי לקחת את המפה שלי”, ענה ואמר. “מי נתגרשה?”

“לא נתגרש אדם, דודי”, החזירה פראנסי תשובה של אמת לאמתה. טימותי נטל את המפה שלו מעל הפסנתר.

“אסור לנו לתת שיתרחשו דברים כאלה במשפחה שלנו”, ענה ואמר, “כל אותו מעשה־ההתנדבות לצבא הריהו מעשה רע למדי. חורבן גמור ממשמש ובא על המדינה; איני יודע מה תהא עלינו”. הוא איים בבוהן ידו והביט מסביב בחדר: “אכן רב ייתר מדי מספר הנשים בימינו והללו אינן יודעות מה הן מבקשות”.

ובדברו את הדברים האלה תפש בשתי ידיו את המפה שלו ויצא מן החדר, כאילו היה חושש שמא יחזירו לו תשובה.

שבע הנשים אשר אליהן דיבר את דבריו, השמיעו מילמול כבוש, שמתוכו עלה ובקע רק קולה של פראנסי, שאמרה: “אכן הפורסייטים הללו – –” וקול דבריה של הדודה דזשוליי: “מן הצורך שיטבול את רגליו במים חמים מהולים בחרדל; הסטר, התגידי זאת לדזשֶן? הריני חוששת ששוב פרץ הדם אל מוחו…”

באותו הערה לאחר הסעודה, בשעה שהיא והסטר ישבו לבדן בחדר, השמיטה לולאה אחת מתוך צינור־הסריגה שלה, ונשאה את עיניה ואמרה: “הסטר, איני זוכרת איני זוכרת היכן שמעתי, כי סומס חביבנו מבקש שאירין תחזור אליו. מי הוא אשר סיפר לנו כי דשזורזש צייר אותו ציור ליצני וכתב תחת הציור את המלים: ‘הוא לא יהיה מאושר עד שישיג את מבוקשו’?”

“יוסטייס”, החזירה הדודה הסטר מאחורי גליון ה“טיימס”; “אותו ציור היה שמור בכיסו, אלא שלא רצה להראותו לנו”.

הדודה דזשוליי שתקה והשתקעה בהרהורים. השעון תיקתק, גליון העתון איווש והאח המבוערת השמיעה קול רישרוש. הדודה דזשוליי השמיטה שוב פעם עניבה אחת.

“הסטר”, פתחה ואמרה, “מחשבה איומה ניצנצה בלבי”.

“אם כן, העלימי אותה ממני ואל תגידי לי”, נחפזה ואמרה הדודה הסטר.

“אהה! מוכרחה אני להגיד לך. את יכולה לשער מה איומה המחשבה הזאת!” והיא השפילה את קולה ואמרה בלחש:

“אומרים, שדזשוליון – שדזשוליון הריהו עכשיו בעל זקן – בעל זקן צהוב”.

 

פרק שנים־עשר: הַהַצְלָחָה שֶׁל מַעֲשֶׂה־ הַרִגוּל    🔗

שני ימים לאחר הסעודה אצל דזשמס המציא מיסטר פּוֹלטיד לסומס חומר לעיון ולהירהור.

“אדון אחד”, פתח ואמר כשהוא מעיין ב“מפתח” שבידו השמאלית, “שאנו מכנים אותו מספר 47, היה מייחד בחודש האחרון תשומת־לב מרובה למספר 17 בפאריס. ואולם לפי שעה לא התרחש שום דבר מוחלט. הפגישות שביניהם נתקיימו תמיד במקומות של רבים, בפרהסיה, ולא בצנעה – בבתי־אוכל, באופירה, בלוּבר, בגני־לוקסנבורג, באולם של בית־המלון וכדומה. עדיין לא ביקרו זה את זו בדירתם, לא היא בחדרו שלו ולא הוא בחדרה שלה. הם נסעו יחד לפוֹנטנבּלוּ – אבל שום דבר של ממש לא אירע. קיצורם של דברים, לפי המצב של עכשיו יש תקווה למאורעות להבא, אלא שעלינו להמתין בסבלנות”. והוא נשא פתאום את עיניו והוסיף ואמר:

“יש כאן דבר תמוה אחד – שמו של 47 כשמו של – 31!”

“בר־נש זה יודע שאני הנני בעלה שלה”, הירהר סומס בלבו.

“שם עצמו – אכן משונה הדבר – הריהו דזשוליון”, המשיך מיסטר פולטיד את דבריו. “אנו יודעים את כתבתו בפאריז ואת מקום מגוריו כאן. אלא שאנו נזהרים שלא לרדוף אחרי ארנבת שאינה היא”.

“לך בדרך זו, אבל בזהירות”, אמר סומס בפנים זועפות.

הוודאות האינסטיקטיבית שבידו, שהמרגל הזה עמד על סודו גרמה לו להיות שתקני ביותר.

“סלח לי”, אמר מיסטר פולטיד, “הנני ללכת לראות אם נתקבל דבר־מה חדש”.

והוא יצא וחזר ובידו מכתבים אחדים. לאחר שחזר ונעל את הדלת נתן עיניו במעטפות.

“הן”, ענה ואמר, “הרי כאן מכתב פרטי שלי שנכתב בתשעה־עשר לחודש”.

“ומה כתוב בו?” שאל סומס.

“הם!” אמר פולטיד: “הריהי כותבת: 'מספר 47 יצא היום מכאן על מנת לנסוע לאנגליה. הכתובת שעל גבי אמתחות־המסע שלו היא: רובין־היל. הוא נפרד ממנה בלוּבר ביום השבעה־עשר בשלוש שעות וחצי; בשעת הפרידה לא ניכר שום דבר הראוי לשימת־לב. החלטתי שאין טוב לפני מאשר להישאר כאן ולהוסיף ולהשגיח על מספר 17. אתה וודאי תטפל עם מספר 47 באנגליה, אם תראה צורך בכך”. באותה שעה העיף מיסטר פולטיד בסומס מבט שלא מענין האומנות שלו, וכאילו נתכווין לאסוף חומר לספר על הטבע האנושי, שהיה בדעתו לכתוב לאחר שיסתלק מאומנותו. “אותה האשה מספר 19 הריהי אשה משכילה ביותר והיא מפליאה לעשות את מעשיה בלי שיבחינו בה. היא אינה עולה בזול, אבל אשת חיל היא ופועלת כהוגן בעד הממון שהיא נוטלת. אי לזאת אין 17 חושדת עדיין כלל שמשגיחים עליה. ואולם כידוע לך יש בריות רגשניות אשר מקץ זמן ידוע הרי הן מרגישות שעוקבים אחריהן, והמלאכה נעשית אז קשה ביותר. ולפיכך הייתי יועץ להרפות לפי שעה ממספר 17 ולשים עין על 47. בחילוף־המכתבים שביניהם אין אני יכולים לנגוע בלי להביא עצמנו לידי סכנה גדולה. לפי מצב הדברים כיום לא הייתי מייעץ בשום פנים לעשות זאת. ואולם יכול אתה להגיד לקליאֶנט שלך, שהכל עולה יפה ויש סיכויים להצלחה”. ושוב ננעצו עיניו הבוחנות בפני איש־שיחו השתקן.

“לא”, אמר סומס פתאום, “נוח לי שתמשיך את מעשה־ההשגחה המוצנע בפאריז ואל הנעשה כאן אל תתן דעתך”.

“כטוב בעיניך”, השיב מיסטר פולטיד, “אנו יכולים לעשות כך”.

“מה – מה טיב היחסים שביניהם?”

“הנני לקרוא לפניך מה שהיא כותבת”, אמר מיסטר פולטיד כשהוא פותח את אחת המגרות שבשולחן־הכתיבה שלו ומוצא משם קבוצת ניירות; "היא מסכמת זאת באחד המכתבים בלשון סודית. הנה המכתב! ‘17 רבת־חן ביותר – הריני משערת כי 47 שניו ארוכות משלה (כלומר: גדול ממנה בשנים, לפי שגרת הלשון שלנו) – כנראה הוא אוהב אותה ביותר – מצפה שתבוא שעתו – 17 מסרבת, אפשר שהתנאים אינם רצויים לה. אי אפשר להגיד דבר בלי לדעת יותר ממה שידוע לי. ואולם נוטה אני לחשוב שעדיין לא נתבררו לה מערכי רוחה של עצמה – ושעלולה היא לעשות מעשה באחד הימים על פי דחיפה פתאומית. שניהם בעלי־סיגנון הם’ ".

“מה פירושו של דבר?” הפליט סומס מבין שפתיו הסגורות.

“הרי זה אחד הדיבורים שאנו משתמשים בהם”, מילמל מיסטר פולטיד מתוך חיוך כשהוא חושף כמה וכמה משיניו הלבנות. “והכוונה של לשון זו היא, שאין להניח שיש כאן עסק של התקשרות ארעית למים אחדים – הם יתאחדו אחוד קיים או לא יתאחדו כל עיקר”.

“המ!” מילמל סומס, “ובכן זה הכל ושוב אין דבר?”

“הן”, אמר מיסטר פולטיד, “אבל יש כאן משל סיכוי טוב לעתיד”.

“עכביש!” הירהר סומס בלבו. “היה שלום!”

הוא אחז דרכו אל גרין־פארק כדי לעבור משם אל תחנת־וויקטוריה ולנסוע ברכבת התחתית אל הסיטי. לגבי חודש יאנואר היה אותו יום חם בערך; זהרי חמה התנוצצו בעד הערפל על העשבים הקפואם מקרח – יום של קורי־עכביש נוצצים ומזהירים היה אותו היום!

עכבישים קטנים – ועכבישים גדולים! והעכביש הגדול שבכולם היתה קשיות ערפו של עצמו, אשר טוותה את קורי רשתותיה מסביב לכל דרך־מוצא ברורה וגלויה. למה היה כרוך אותו בר־נש אחרי אירין והיה מגלגל עמה? וכי באמת היה הדבר כך כמו ששיער פולטיד? או אולי אין כאן אלא מעשה חמלה שחמל דזשוליון על השרוייה בבדידות מתוך הנטיה הסינטמנטאלית שהיתה מצויה בו כל ימיו? מי יתן והיה כמו ששיער פולטיד! סומס עמד תחתיו דומם. אי אפשר הדבר! אותו בר־נש היה גדול ממנו שבע שנים, ומראהו אינו נאה משלו! ולא עשיר הוא ממנו! ובכן מה כוחו יפה למשוך את לבה?

“וחוץ מזה, הרי שב בחזרה”, הירהר בלבו; “אין הדבר נראה כך – – הנני ללכת אליו לדבר עמו!” והוא הוציא את כרטיס־הביקור שלו וכתב עליו כדברים האלה:

“אם יכול אתה לייחד לי באחד הימים בשבוע זה חצי שעה לאחר הצהרים הנני להמתין לך בלוב ‘קוֹניסרס’ משעת חמש וחצי עד שש, אני יכול לבוא אל הקלוב ‘הוטש־פוטש’ אם כך נוח לך ביותר. יש לי צורך לדבר עמך – ס.פ.”

הוא עלה במעלה הרחוב סט. דזשמס ומסר את הכרטיס לידי השוער של הקלוב הוטש־פוטש.

“מסור את הכרטיס הזה חמר דזשוליון פורסייט תיכף לבואו לכאן”, אמר לשוער וישב באחת מאותן מרכבות־האבטומובילים החדשות ונסע אל הסיטי…

דזשוליון קיבל את הכרטיס עוד באותו היום לאחר הצהרים, ומיד שם פניו אל הקלוב “קוניסרס”. מה חפצו של סומס? וכי הגיעה אליו שמועה מפאריז? – והוא החליט בלבו שלא להעלים ממנו שהיה שם. “אבל לא אגלה לו שהיא שרוייה שם”, אמר אל נפשו, “אם הדבר אינו ידוע לו עדיין”. מתוך מצב־רוח מבולבל זה נכנס אל הקלוב ומצא את סומס יושב ושותה תה אצל חלון קטן וקמור.

“יישר כוחך, איני רוצה בתה”, אמר דזשוליון, “אבל הרשני־נא שלא להפסיק את העישון”.

הווילאות טרם נפרשו על גבי החלונות אף על פי שהפנסים כבר הודלקו ברחוב. שני הקוזינים ישבו זה כנגד זה ושתקו.

“שמעתי, שהיית בפאריז”, פתח ואמר סומס לבסוף.

“הן, זה עתה שבתי”.

“הצעיר וול סיפר לי זאת. הוא ובנך הולכים איפוא למלחמה?”

דזשוליון נענה בראשו.

“וודאי לא נזדמן לידך לפגוש במקרה את איירין. הריהי כנראה שרוייה באחד המקומות שבאירופה”.

דזשוליון התעטף תחילה בענן עשן ואחר ענה:

“הן, ראיתיה”.

“ומה שלומה?”

“טוב מאוד”.

שוב פעם דממו והיו שרויים בשתיקה; אחר זקף סומס את גוו וישב קוממיות על כסאו וענה ואמר:

“כשראיתי אותך בפעם האחרונה היה לבי חלוק ועדיין לא באתי לידי החלטה. אנו היינו מסיחים בענין זה ואתה חיווית את דעתך. אין את נפשי לחדש שוב את הוויכוח הזה. הנני רוצה אך להגיד לך את זאת: מצבי ביחס אליה הריהו קשה ביותר. לא רצוי לי הדבר שתשתמש בהשפעתך עליה לרעתי. מה שאירע, אירע לפני ימים רבים מאוד. הנני חפץ לבקש ממנה שתשכח ישנות ומה שהיה היה”.

“הרי כבר ביקשת זאת ממנה”, אמר דזשוליון בלחש.

“אז היה הרעיון הזה חדש לה והדהים אותה. אבל כל מה שתוסיף לעיין ולהרהר בו כן יתברר לה שזוהי הדרך האחת ויחידה לשנינו”.

“לפי הרושם שעשה עלי מצב רוחה אין הדבר כך”, אמר דזשוליון מתוך מנוחה גמורה. “וסלח לי אם אוֹמר לך שאתה טועה אם סבור אתה שיש כאן ענין של עיון־השכל ושיקול הדעת”.

הוא ראה שפני הקוזין שלו החיוורים החווירו עוד יותר – שלא מדעתו חזר על דבריה של איירין עצמה.

“יישר כוחך,” מילמל סומס, “אבל אני תופס את הענין אולי תפיסה יותר ברורה מכפי שאתה סבור. איני מבקש אלא להיות מובטח שאתה לא תשפיע עליה השפעה לרעתי”.

“איני יודע מנין לך שכוחי יפה להשפיע עליה השפעה כל שהיא”, אמר דזשוליון; "אבל אילו היתה לי השפעה עליה, הייתי חייב להשתמש בה לטובתה ולאשרה, כפי שאני מדמה לעצמי את אשרה שלה. הריני מה שקרוי עכשיו ‘פֵמִינִיסְטָן’ ".

“פמיניסטן!” חזר סומס על מלה זו כאיחו ביקש להרוויח בכך זמן. “וכי פירושו של דבר הוא שאתה כנגדי?”

“שטות היא בידך”, אמר דזשוליון, “איני כנגדך, אלא כנגד זה שאשה תהא אנוסה לחיות עם בעל השנוא עליה בהחלט. בעיני אני הרי זו תועבה”.

“ואני משער שבכל פעם שאתה הנך רואה אותה הנך אוצל עליה מרוחך ומדעותיך”.

“כפי הנראה שוב לא אראנה”.

“וכי לא תשוב לפאריז?”

“כסבור אני שלא אשוב”, השיב דזשוליון שהבחין בפני סומס שהוא כולו עירנות נמרצה.

“אוב איפוא, זהו כל מה שרציתי להגיד לך. עליך לדעת שכל מי שעומד לשטן בין בעל לאשתו הריהו מקבל עליו אחריות כבדה.”

דזשוליון קם והשתחווה כנגדו השתחווייה קלה.

“היה שלום”, ענה ואמר בלי להושיט לו יד ופנה והלך לו, וסומס נשאר לבדו והביט אחריו בעינים תוהות. “אנחנו הפורסייטים”, הירהר דזשוליון בלבו בשעה שישב באחת המרכבות שקרא אליו, “הנני בעלי תרבות במידה יתירה. אנשיפ פשוטים ממנו וודאי היו באים במקרה זה לדי קטטות ומהלומות. לולא הייתי חושש לבני ההולך עכשיו למלחמה – –” המלחמה! הפיקפוקים הישנים שלו חזרו וניעורו בלבו בחזקת־היד. מלחמה נאה! הטלת מרוּת על עמים או על נשים! מעשה נסיון להכריע ולשעבד תחתינו את הבריות שאינם רוצים בנו! התכחשות גמורה למידות הנימוס ודרך־ארץ! שליטה ורכישה וזכויות שרירות וקיימות, וכל מי שהוא “כנגדם” – הריהו מוחרם ומנודה! “השבח לשמים!” הירהר בלבו, “אני הייתי תמיד כנגדם!” ואכן אמת הדבר! הוא נזכר שאפילו לפני הנשואים שלו, רעי־המזל, היה מתמרמר כנגד השפטים הקשים שנעשו באירלאנדיה, או כנגד משפטי הגירושין של נשים, המבקשות להשתחרר מרשות בעלים המאוסים עליהן. דעת הכמרים היא שחירות הנפש וחירות הגוף הרי הן שני דברים שונים זה מזה! תורה זו מזיקה היא! אין להפריד בין הגוף ונפש. חופש הרצון מחזק את כל קשר ומסורת לא מרפה אותם. “צריך הייתי להגיד לסומס”, הירהר בלבו, “שבעיני הריהו בדחני ביותר. אבל, אהה, גם טראגי הוא אדם זה!” והאומנם יש בעולם דבר טראגי מאדם שהוא כולו עבד ליצרו, יצר הרכוש וקנין, המסמא את עיניו מלראות מה שממנו והלאה והמונע אותו מלהבין אפילו הבנה כל שהיא את רגשותיהם של בני אדם אחרים? “עלי לכתוב לה ולהזהיר אותה”, אמר אל נפשו; “הוא מתכונן לנסוע שוב פעם להשיג את חפצו.” ובדרך נסיעתו הביתה, אל רובין־היל, היה מתמרמר מתקומם כל הזמן כנגד אותה החובה החמורה המוטלת עליו ביחס לבנו, חובה שעיכבה בידו למהר ולנסוע בחזרה לפאריז…

וסומס ישב שעה ארטכה על כסאו ובלבו מכאוב נמרץ במידה לא פחות מכן – מכאוב של קנאה, כאילו נגלה לו שאותו אדם יש לו יתרון ממנו והוא טווה חוטי־מזימות חדשים כנגדו ועומד לשטן על דרכו. “וכי פירושו של דבר הוא שאתה כנגדי?” שאלה ערמומית זו, ששאל אותו, לא הועילה לו כלום. פמיניסטן! פטפטן עלוב שכמותו! “אל־נא אעשה את מעשי בבהיחות יתירה”, הירהר בלבו. “יש לי שהות; הוא לא ישוב לפאריז, אם אך לא שיקר לי. אמתין עד בוא האביב!” אבל הוא עצמו לא ידע מה יועיל לו האביב, אם לא להוסיף מכאוב על מכאובי נפשו. הוא הצץ מטה אל הרחוב, אשר דמויות בני אדם היו מהלכות ועוברות שם מחוג־אור אל חוג־אור, שהטילו מסביבם הפנסים הגבוהים, והירהר בלבו: “אין נחת ואין טובה – אין דבר שיש לו ערך. הריני גלמוד – וזהו אסוני הגדול!”

הוא עצם את עיניו; ופתאום נדמה לו שראה את אירין, – ברחוב אפל שאצל בית־תפילה – היא עברה והפכה את פניה והוא צד ברק־זוהר של עיניה ושל מצחה הלבן, אשר ביצבץ מתחת למגבעת קטנה, שהיתה מקושטה בנקודות־זהב וצעיף היה תלוי לה מאחוריה. הוא חזר ופקח את עיניו – הרי ראה אותה כמו חיה! אשה אחת עברה ברחוב אשר למטה ממנו – אבל לא היא! אהה, לא היא. –

 

פרק שלושה־עשר: “הִנֵּני”    🔗

מלבושיה של אמוֹגֶן לעונת־בגרותה הראשונה הצריכו את שׁפּוּטָה של אמה ואת כיס־כספה של זקנתה כל ימי החודש מארס. מתוך קשיות־עורף והתמדה פורסייטית דרשה וויניפרד שהמלבושים יהיו משוכללים תכלית השיכלול. הטיפול הזה הסיח את דעתה מאותו מעשה־הטקס, שהיה ממשמש ובא לאתו ושעתיד היה לתת לה חירות, אשר עדיין פיקפקה אם תתאווה לה ואם אין; הוא הסיח גם את דעתה מבנה ומן היום הקרוב, שבו עתיד היה לצאת אל מערכות מלחמה, אשר השמועות עליה עדיין היו מרגיזות ביותר. כדבורים עסקניות המסובבות פרחי־קיץ, או כזבובים נוצצים, הטסים ומרפרפים מעל לציצי־בציר עקצניים, נדדה היא ו“בתה הקטנה”, שהיתה גדולה כמותה ושהיקף חזה לא היה פחות כמעט משל עצמה, מחנות אל חנות וממחסן למחסן ובחנו ומיששו מיני־אריג שונים. עשרות של נשים צעירות, שנימוסיהן והילוכן היו מפליאים ומיוחדים במינם, התייצבו לפני וויניפרד ואימוגן כשהן עוטות את ה“יצירות” החדשות שבחדשות. הדוגמאות – “חדשות ביותר, גברתי; הרי זו המודה האחרונה” – ששתי הנשים הללו היו בוחנות ובודקות מתוך היסוס, היה בהן כדי למלא מוזיאון; והדוגמאות שאנוסות היו לקחת כמעט שהריקו את כיסו של דזשמס. לא טוב עשות מעשה לחצאין. וויניפרד הרגישה שעונה ראשוה זו של בתה, שהיתה העונה היחידה שעדיין לא נתעכרה, מן הצורך שתהיה מזהירה ורבת־הצלחה ביותר. כוח הסבלנות שלהן, שבו היו מנסות את כוח הסבלנות של אותם היצורים הסתמיים, שהסתובבו והתהפכו לעניהן לכאן ולכאן, יכול היה להיות מצוי רק במי שהענין הזה היה חשוב בעיניו כענין של אמונה ודת. וויניפרד היתה כורעת ומשתחווה לפני האלילה היקרה לה הקרויה “מודה” מתוך חרדת קודש וכוונת־הלב כקתולי הכורע ומשתחווה לפני תמונת הבתולה הקדושה; ובשביל אימוגן היה הענין הזה נסיון שהיה בו מן הנעימות – פעמים כל כךהיתה הדורה בלבושה ואזניה שמעו דברי־חלקות ערבים: כללו של דבר, הענין היה “משעשע את הלב”.

בעשרים לחודש מארס אחר הצהרים, לאחר שניצלו כמעט את המחסן של סקֵיווֹרד, נכנסו אל בית־הקפה שמנגד והשיבו את נפשן בשוקולאדה עם שמנת מקציפה ולפנות ערב קמו והלכו הביתה כשהן מרגישות בדרך הליכתן משהו משל נשמת האביב, שכבר מישמש ובא. כשפתה וויניפרד את הדלת, שהיתה צבועה לכבוד אימוגן ירק־זית קליל, ניגשה אל סלסילת־הכסף כדי לראות שמא היה כאן איש והשאיר את כרטיס־הביקור שלו, ופתאום עלה באפה ריח. מה טיבו של ריח זה?

אימוגן נטלה בידה רומן, שנשלח לה זה עתה מן הביבליותיקה, והתחילה קוראה בו מתוך עמידה. באוה שעה ניצנץ בלבה של וויניפרד רגש משונה שהסעיר את רוחה והיא אמרה אל בתה בלשון קשה:

“קחי את הספר, בתי, ועלי אל חדרך ונוחי מעט לפני הסעודה”.

אימוגן עלתה על המדרגה עלה וקרוא בספר. כששמעה וויניפרד את קול דלת חדרה שנסגרה אחריה בדחיפה, שאפה רוח שאיפה ארוכה ועמוקה. כלום יד האביב בזה, אשר גירה את חושיה ועל כרחם של כל החכמה והמוסר הנעלב עורר בקרבה געגועים על “המוקיון” שלה? ריח של גבר עלה באפה! ריח דק של עשן סיגאריטות ושל מי אזוביוֹן שלא הריחה אותו מאותו הערב של ראשית הבציר, לפני שישה חדשים, בשעה שקראה לו “מנוול”. מהיכן בא ריח זה, או אפשר שאין זה אלא בבואה של ריח – רק נדיפה העולה מן הזכרון ולא יותר? היא הביטה מסביבה – לא כלום. לא ניכר אפילו סימן של שהוא לפריעת־סדר לא במסדרון ולא בחדר־האוכל. ריח זה אינו אלא חלום בהקיץ – פרי הדמיון, מכאיב את הלב וכולו הבל! בסלסילת־הכסף היו מונחים כרטיסי־ביקור חדשים, שנים שהיה כתוב עליהם: “מיסטר ומיסטרס פוֹלֶיגייט תּוֹם” ואחד של “מיסטר פוליגייט תום”; היא הרחה בהם, אבל ריחם היה קשה. “וודאי עייפה אני”, הירהרה בלבה, “אלך ואשכב לנוח”. חדר־האורחים שלמעלה היה אפל והיה מצפה ליד שתדליק בו את המנורה; והיא הלכה הלאה ונכנסה אל חדר־המשכב שלה. ווילאות החלונות של החדר הזה היו פרושים למחצה וגם הוא היה אפל, שכן השעה היתה שש. וויניפרד פשטה את מעילה – שוב עלה בפה אותו הריח! – ופתאום עמדה תחתיה אצל גב המיטה כהלומת ברק. דבר־מה אפל התרומם מעל הספה, שעמדה באחת הפינות הרחוקות שבחדר. “אהה אלוהים!” קראה בחלחלה.

“הרי זה אני – מונטח”, נשמע קול אומר.

וויניפרד החזיקה בגב־המיטה ופשטה את ידה והדליקה את מנורת־החשמל, שהיתה תלויה מעל שולחן־הקישוט שלה. הוא הופיע בקצה מעגל־האור ונראה לעיו למן המקום ששם חסרה שרשרת־הזהב עד לנעליו הצהובות־המפוחמות שהיו קרועות בקציהן. חזהו ופניו היו שרויים בצל. מראהו היה דל וכחוש ביותר – או אפשר שלא היה זה אלא תעתוע ברק האור? הוא קם והתקרב פסעה אחת כשהוא מואר מכף רגלו ועד ראשו – אכן אמת הדבר שיבה זרקה בו! צבע פניו הקדיר והצהיב ביותר; שפמו השחור איבד את עזותו היתירה וכעין לעג מר היה שרוי עליו; היא הבחינה בפניו קווים שלא ידעה אותם. העניבה שלו חסרה את הסיכה. חליפת־הבגדים שלו – היא הכירה אותה – אבל מה מעוכה ושחוקה היא! היא הביטה שוב אל קצה מנעליו. דבר־מה נורא ואכזרי התרגש עליו והפך ועיקם ומעך אותו. היא עמדה בלי דבּר דבר ובלי־נוע ועיניה מביטות אל הקרע שבקצה מנעליו.

“הנה כי כן!” פתח ואמר, “קיבלתי את המכתב. והנה שבתי בחזרה.”

חזה של וויניפרד התחיל להתנופף עלה ורדת. הגעגועים על בעלה, שנתעוררו בקרבה עם אותו הריח שעלה באפה, נלחמו בלבה עם קנאה נמרצה ועמוקה, שכמותה לא הרגישה מעולם. הריהו כאן – צל קודר של עצמו המגוהץ והמהודר לשעבר! מה הכוח אשר עולל לו את כל אלה – אשד סחט אותו כלימון עד לקליפתו היבשה? אותה האשה!

“חזרתי,” אמר שוב פעם. “התרגשו עלי ימים קשים. נסעתי במחלקה הרביעית שבאנייה. אין לי כלום חוץ מן הבגדים שאני לובש וחוץ מן המלתחה הזאת”.

“ומי לקח את כל יתר החפצים?” קראה וויניפרד, שנתעוררה פתאום. “איך נועזת לבוא? גלוי וידוע לפניך, שרק לצורך הגירושין נשלח לך מכתב זה, שבו אתה נתבע לחזור. אל תגע בי!”

הם החזיקו שניהם בגבה של המיטה הגדולה, אשר בה בילו יחד את הלילות של שנים מרובות כל כך. פעמים הרבה – הן, פעמים הרבה – היתה מתאווה שישוב, אבל עכשיו כשבא נתמלא לבה משטמה קרה, משטמת־מות. הוא פשט את ידו אל שפמו, אבל לא צבט ולא סילסל אותו כמו שרגיל היה לפנים, אלא משך אותו למטה.

“אהה אלוהים!” ענה ואמר; “אילו ידעת מה עלתה לי!”

“הריני שמחה שאיני יודעת זאת”.

“השלום לילדים?”

וויניפרד ניענעה בראשה. “איך נכנסת הביתה?”

“פתחתי את הדלת במפתח שלי”.

“אם כן אין המשרתות ודעות דבר. אי אתה יכול להשאר כאן, מונטי.”

הוא נתן קולו בצחוק של לעג.

“ולהיכן אלך?”

“אל אשר תחפוץ”.

“בל ראי והביטי אלי! זו – הארורה – –”

“אם תשא את שמה על שפתיך ותזכיר אותה”, צרחה וויניפרד, “אלך מיד אל פארק־ליין ולא אשוב עוד”.

ופתאום עשה מעשה פשוט, אלא שאותו מעשה כל כך היה לאפיו וטיבו עד שנגע עד לבה. הוא עצם את עיניו. ומתוך כך דומה היה כאילו אמר: “טוב איפוא! אני חשוב כמת לבאי־עולם!”

“יותן לך חדר ללינת לילה”, ענתה ואמרה; “חפציך עדיין פה. אין בבית אלא אימוֹגן בלבד”.

הוא נשען על גב המיטה. “טוב, הכל בידך”, ובדברו את הדברים האלה נעה ידו של עצמו מתוך רטט. “עברו עלי צרות הרבה. אל תכבידי עלי את אכפך יותר מדי – אין כדאי. אימה נפלה עלי; אימה נפלה עלי, פרדי”.

כינוי־של־חיבה זה, שלא יצא מפיו שנים על שנים, הרעיד את כל גופה של וויניפרד.

“מה לעשות עמו?” הירהרה בלבה. “מה לי לעשות עמו?”

“היש לך סיגאריטה?”

היא הוציאה סיגאריטה מתוך קופסה קטנה, שהיתה שמורה אצלה למקרה של נדודי־שינה, והושיטה לו והאחיזה בה אש. על ידי מעשה זה נתגלה שוב הצד העובדתי והענייני שבטבעה.

“לך ורחץ באמבטי חמה. הנני להניח בשבילך אי־אלו בגדים בחדר הלבישה. לאחר מכן נדבר את דברינו”.

הוא נענע בראשו ונעץ בה את עיניו – הן נראו כמתות למחצה, או שאפשר שנדמה כך משום שקיפולי שמורותיהן כבדו ביותר? “הוא נהפך והיה לאחר”, הירהרה בלבה. “הוא לא יחזור עוד חכמות שהיה. אבל מה יהא טיבו?”

“טוב הדבר!” אמר ופנה וצעד אל מול הדלת. אפילו הילוכו נעשה אחר והיה דומה להילוכו של אדם שאבד סברו ובטלוּ סיכוייו בעולם והוא מהסס בלבו אם כדאי לו לאבד זמן להניע את רגליו.

לאחר שיצא והיא שמעה את המים מקלחים לתוך האמבטי, הניחה חליפת־בגדים שלימה על גבי המיטה שבחדר־הלבישה ואחר ירדה אל החדרים שלמטה והעלתה משם את קופסת־התופינים ובקבוק של ויסקי, אחר לבשה שוב את מעילה, הטתה רגע אחד את אזניה אל הדלת של חדר האמבטי והאזינה וירדה מטה ויצאה מן הבית. ברחוב עמדה תחתיה מתוך היסוס. כבר עברה שעת שבע! היכן הו סומס באותה שעה, אם בקלוב שלו או בפארק־ליין? היא נפנתה אל פארק־ליין. חזר הביתה! סומס היה תמיד חושש לכך – והיא היתה מקווה לכך לפעמים. חזר הביתה! אכן המעשה הזה היה לפי טיבו – לפי טיבו של מוקיון שכמותו! הנה הוא בא ואמר: “הנני!” ועשה ללעג את כולם – את החוק ואת סומס ואותה עצמה! אכן נפטרה עכשיו מן המשפט הזה ונתפזר הערפל הקודר שהיה תלוי על ראשה ועל ראש ילדיה! כמה גדולה הרווחה! אבל איך לנהוג בו עכשיו לאחר שחזר? אותה האשה השמה את נפשו, הפיחה בו תאווה, אשר מימיו לא הערה אותה ביחס אליה ואשר לא שיערה מעולם שהוא עלול לה. זה העוקץ שבדבר! אותו ה“מוקיון” שלה, האוהב־עצמו והמתפאר, אשר היא עצמה לא הלהיבה אותו מימיה לאמתו של דבר, נפתה לבו אל אשה אחרת והיא צדה אותו ברשתה! אכן גדולה החרפה! יותר מדי! היא אינה רשאית ולא לפי כבודה הוא לקבל אותו בחזרה! אבל הרי היא דרשה ממנו שיחזור ואפשר שבבית המשפט יכריח אותה עכשיו לקבלו בחזרה. הוא עדיין בעלה כמו שהיה – היא איבדה את זכותה בידיה! ובלי ספק לא היה מבקש אלא דבר אחד – ממון כדי לספק את צרכו בסיגארות ובמי־אזוביון! אותו הריח! “סוף סוף לא זקנה אני”, הירהרה בלבה, “עדיין לא זקנה אני!” אבל אותה האשה שגרמה לו שהוציא מפיו את המלים: “עברו עלי צרות הרבה, אימה נפלה עלי – אימה נפלה עלי, פרדי!” מתוך הרהורים טרופים ומסוכסכים כאלה קרבה אל בית אביה, אלא שכל אותו הזמן היה טבעה הפורסייטי מטה אותה שלא מדעתה כלפי ההכרה העמוקה, שסוף סוף הריהו רכושה וקנינה שלה ועליה להחזיק בו ולשַמֵר אותו מפני העולם החמסני. ומתוך “ובכן?” אמרה ווניפרד בקוצר־רוח.

“מה הדברים שהוא אומר לצידוק־עצמו?”

לא כלום. אחת מנעליו יש לה קרע במקום האצבעות".

סומס לטש את עיניו אליה.

“כך!” ענה ואמר. “מדרך הטבע הוא. הגיע לירידה התחתונה. ובכן – שוב יתחיל אןתו המעשה מחדש! הדבר הזה יקרב קצו של אבא”.

“וכי אפשר לנו להעלימו ממנו?”

" אי־אפשר. יש לו חוש־ריח מופלא לגבי כל דבר המעורר צער ומפח־נפש".

והוא עמד ונמלך בדעתו ואצבעותיו תחובות אחורי כתפות־המשי הכחולות שלו. “וודאי יש איזו תחבולה חוקית להינצל מפגיעתו”, אמר בלחש.

“לאו” קראה וויניפרד, איני רוצה שיהיו משטים בי שוב פעם; מוטב שאתפשר עמו".

שניהם הביטו זה אל זו. לבותיהם היו מלאים רגשי חמלה והשתתפות בצער, אבל מאחר שהיו שניהם פורסייטים לא יכלו להביע אותם מן השפה ולחוץ.

“והיכן השארת אותו?”

“בחדר־הרחצה”, אמרה וויניפרד כשהיא צחוק קצר מלא תמרורים. “הוא לא הביא עמו כלום חוץ ממי־אֵזוביוֹן.”

“חזקי ואמצי!” אמר סומס; “רוחך נרעשה עד מאוד. הנני ללכת עמך אל ביתך”.

“מה תועלת בדבר?”

“עלינו להתנות עמו תנאים”

“להתנות תנאים! ללא הועיל הוא והכל יהיה כמו שהיה. לכישוב לאינו, יחזור לסורו – קלפים והמראות, ושתייה ו – –”. היא נשתתקה, כי זכרה את מראה פניו של בעלה. “תינוק שנכווה – תנוק שנכווה! – – אולי!”

“לכשישוב לאיתנו? כלום חולה הוא?” שאל סומס.

לא, הוא כולו שרף מתוכו; חוץ מזה אין דבר".

סומס נטל את החזייה שלו מעל אחד הכסאות ולבש אותה, אחר לבש בגדו, זרק מי־קולוניה על מטפחתו, הצמיד את שרשרת שעונו אל החזייה שלו אמר: “אין לנו מזל!”

למרות צרת נפשה של עצמה נתמלא לבה של וויניפרד רחמים עליו, כאילו גילה בדבריו אלה את ייסורי־הנפש העמוקים של עצמו.

“הנני רוצה לראות את אמא”, ענתה ואמרה.

“היא וודאי יושבת עכשיו בחדרו של אבא. בואי ורדי בחשאי אל חדר־העבודה. הנני לקרוא לה”.

וויניפרד ירדה בלט מעל המדרגות והתגנבה בחשאי אל חדר קטן ואפל, שלא נמצא בו שום דבר מצויין חוץ מאחת התמונות של קאנאליֶטו, אשר מתוך שהיתה מפוקפקה ביותר לא קבעו אותה במקום אחר, וחוץ מקובץ נאה של פסקי בתי הדין, שלא פתחו אותו זה כמה שנים. כאן עמדה כשגבה מפנה כלפי הווילאות החומים כעין הערמון, שהיו פרושים על החלון וכשהיא מכוונת את מבטיה אל הקמין הריק, עד שנכנסה אמה בלווית סומס.

“הוי, בתי היקרה והמסכנה!” קראה אמילי; “מה עלוב מראיך! אכן רע ומגונה הוא מעשהו לאין שיעור!”

מידה היתה ביד בני המשפחה להיות זהירים שלא להביע התרגשות־נפש שאינה מן הנימוס ולפיכך התאפקה ולא ניגשה אל בתה לחבקה באהבה בזרועותיה. אבל קולה הרך ומראה כתפיה המלאות והעטופות סלסלה שחורה ויקרה היה בהם כדי להשפיע על בתה רוב תנחומים. ומתוך שאיפתה שלא להשפיל את גאונה ושלא לצער את אמה ענתה ואמרה וויניפרד בקול שקט: “אין דבר, אמא; ללא־הועיל הוא להתרגש ביותר בשל ענין זה”.

“איני מבינה”, אמרה אמילי כשהיא מביטה אל סומס, “מפני מה אין וויניפרד צריכה להודיע לו שהיא תתבע אותו לדין, אם לא יתקן את עוותתו. הן הוא לקח את המרגליות שלה, ואם לא יחזירם, הרי זה מספיק למדי”.

וויניפרד חייכה. הנה יבואו כולם ויציעו הצעות זה בכה וזה בכה, אבל היא כבר ידעה מה שהיא עתידה לעשות – היינו לא כלום. הרגש שסוף כל סוף היא נחלה ניצחון על ידי שקללמה בידה את קניניה, גדל ועצם בקרבה מרגע לרגע. לאו! אם היא תבקש לענוש אותו, תוכל לעשות זאת בבית בלי אשר יוודע הדבר לבריות.

“בואי אל חדר־האוכל והסירי דאגה מלבך”, אמרה אמילי, “עליך להשאר פה ולסעוד עמנו. הניחיני ואני אספר את הדבר לאביך”. וכשפנתה וויניפרד ושמה פניה אל הדלת, שלחה אמה את ידיה וכיבתה את מנורת־החשמל. רק אז ראו את האסון שהתרגש במסדרון.

האור, שנראה בחדר אשר מעולם לא האירו אותו, משך אליו את עיניו של דזשמס והוא יצא ועמד במסדרון מעוטף בסודר של שערות גמל, שכיסה את זרועותיו; ראשו השב היה מבהיק כעין הכסף ונדמה כאילו מדבר־שממה רחב־ידים הפריד בינו ובין הרגלים התחובות לתוך מכנסים הדורים לפי מנהג הזמן. הוא היה דומה באותה שעה דמיון גדול לחסידה ומראה פניו כאילו הוא רואה לפניו צפרדע, שאינו יכול לבלוע אותה משום שהיא גדולה יותר מדי.

“מה משמעותו של כל זה?” ענה ואמר. “אפשר תגידו לאביכם? הלא אי אתם מגידים לי דבר לעולם”.

הפעם לא מצאה אמילי מענה בפיה. ואולם וויניפרד ניגשה אליו והניחה את ידיה על כל אחת מזרועותיו הכרוכות בסודר ואמרה:

“מונטי לא פשט את הרגל, אבא. הוא רק חזר הביתה”.

שלשתם היו חוששים שרעה גדולה עתידה להתרחש והיו שמחים שוויניפרד החזיקה בזרועותיו, אבל הם לא ידעו כמה אדיר כוח־הרוח האצור בקרב הפורסייטי הזקן הזה הדומה לצל. רעד חלף את פיו ואת סנטרו המגולי למשעי, שירטורי־פניו שבין פאות־זקנו הארוכות והנוצצות כעין הכסף, נתעוו. ואחר פתח ואמר מתוך חשיבות ידועה:

“הוא יהיה מלאך המות שלי. ידעתי מה יהא סופו של דבר”.

“אל תצטער, אבא”, אמרה וויניפרד במנוחה. “הנני להשתדל שיהא מתנהג כשורה”,

“אהה!” אמר דזשמס. “הסירי מעלי את החפץ הזה, חם לי”. היא התירה אותו מקיפולי הסודר והוא פנה והלך בצעדים מאוששים אל חדר־האוכל.

“איני רוצה במרק”, אמר אל וורמסון וישב על כסאו. גם שאר בני המשפחה ישבו כולם. וויניפרד הסבה לשולחן כשמגבעתה עדיין על ראשה; וורמסון סידר לפניה את מערכת תשמישי הסעודה. כשיצא מן החדר פתח ואמר דזשמס: “ומה הביא עמו?”

“לא־כלום, אבא”.

דזשמס כיוון את מבטיו אל בבואת צורתו של עצמו, שנגלתה לפניו באחת הכפות. “גירושין!” מילמל הוא. “הבל הבלים! ואיך לא נתתי זאת אל לבי קודם לכן? צריך הייתי לקצוב לו סכום קבוע על מנת שלא יחזור עוד לאנגליה, סומס! לך והציע לו את הדבר הזה”.

העצה הזאת היתה כל כך נכונה ופשוטה, שהפתיעה אפילו את וויניפרד, אלא שאמרה: “לא עכשיו לאחר שחזר, הנני להחזיק בו; עליו להתנהג כשורה – זהו כל מה שאדרוש ממנו”.

הכל הביטו אליה, גלוי וידוע היה להם שוויניפרד הריהי אשה אמיצת־לב.

“מי יודע”, אמר דזשמס, "אם לא היה שם חבר לחברת רצחנים! תני דעתך לאקדוח שלו! אל תעלי על משכבך בלי אותו האקדוח. מן הצורך שווורמסון ילון בביתך.

הכל היו נרגשים לשמע ההודעה הזאת, ואמילי ענתה ואמרה מתוך הסכמה:

“דבריך נכוחים, דזשמס, שוב לא נסבול שום מעשה־נבלה”.

“אהה!” נאנח דזשמס בפנים זועפים, “איני יודע –”.

משנכנס וורמסון והעלה דגים על השולחן, נפסקה השיחה.

תיכף לאחר הסעודה קמה וויניפרד וניגשה אל אביה כדי לנשק לו נשיקת־פטירה. הוא הסתכל בה בעינים מפיקות שאלה ויגון גדול כל כך שאימצה את כל יכלתה לעודד אותו ואמרה אליו בקול מביע תנחומים:

“הכל כשורה, אבא, אל תדאג. אין לי צורך באיש – הוא נוח ונמוך־רוח ביותר. גדול יהיה צערי אם תהיה חרד ודואג עלי. ליל־מנוחה לך והיה ברוך!”

דזשמס חזר על המלים “היה ברוך!” כאילו לא עמד כל צרכו על משמעותן ומבטי עיניו ליוו אותה עד הפתח.

היא באה הביתה לפני תשע שעות ומיד עלתה אל החדרים שלמעלה.

היא מצאה את דארטי כשהוא שוכב על המיטה שבחדר־הלבישה שלו לבוש חליפת־בגדים כחולה של אריג־סֶרזש ואברקיים. זרועותיו היו שלובות אחורי ראשו ובפיו סיגאריטה כבוייה.

למראהו נזכרה וויניפרד במראה הפרחים אשר בעציצי־החלונות שלה לאחר חרבוני יום קיץ בוער: יבשים וניחרים הרי הם עומדים שחוחים וכפופי־ראש, ואף על פי כן כיוון ששקעה החמה יחליפו כוח. דומה היה כאילו טיפת טל כבר ירדה על בעלה שתוכו ניחר.

הוא פתח ואמר בקול מביע שיוויון־נפש: “וודאי היית בפארק־ליין, מה שלומו של הזקן?”

וויניפרד לא יכלה לשלוט ברוחה והחזירה לו תשובה מרה: “עדיין לא מת”.

הוא נזדעזע, אכן אמת הדבר, הוא נזדעזע.

“תן דעתך לדבר, מונטי”, הוסיפה ואמרה, “שאיני רוצה שיהא נרגז ומיצר. אם לא תחזור למוטב ולא תתנהג כשורה, יכול אתה לשוב למקום שבאת משם, יכול אתה ללכת אל אשר תחפוץ. הסעדת?”

“לאו”.

“רצונך לאכול דבר־מה?”

הוא הניע כתפיו.

“אימוגן רצתה להגיש לי אוכל ואני מאנתי.”

אימוגן! מתוך התרגשות־רוחה הגדולה הסיחה את דעתה ממנה ושכחה אותה.

“ובכן ראית אותה? מה אמרה לך?”

“היא נשקה לי”.

וויניפרד ראתה מתוך מרירות שפניו הכהים והלגלגנים האירו. “אמנם כן הוא”! הירהרה בלבה, “הוא אוהב אותה ואותי אינו אוהב”.

עיניו של דארטי שוטטו אנה ואנה.

“וכי יודעת היא דבר־מה על אודותי?”

באותה שעה ניצנצה מחשבה בלבה של וויניפרד שדבר זה יכול לשמש לה נשק כנגדו. הוא היה מתיירא שמא ידועים מעשיו לילדים!

“לא, רק וול יודע. משאר הילדים נעלם הדבר ואין הם יודעים אלא שנסעת”.

היא שמעה אותו נאנח ברווחה.

“אבל הדבר יוודע להם. אם תתן לי עילה לכך”, הוסיפה ואמרה בתקיפות.

“טוב!” מילמל הוא, “הכיני! הריני מוטל לארץ!”

וויניפרד ניגשה אל מיטתו. “הסכת ושמע, מונטי! אין את נפשי להכותך, אין את נפשי להכאיבך. אין את נפשי להזכיר את מעשיך. ואף לא אענה את נפשי ולא אתמכר ליגון. מה בצע בכל זה?” היא נשתתקה לרגע אחד. “אבל שוב לא אשא ולא אסבול זאת ואיני רוצה לשאת ולסבול! יהא הדבר גלוי וידוע לפניך. אתה עיניתני וגרמת לי ייסורים. אבל היה זמן שאהבתיך. ומשום כך – –” עיניה הירוקות־האפורות פגעו במבט התמה של עינו השחומות וכבדות־השמורות, והיא נגעה פתאום בידו ופנתה והלכה אל חדרה.

שם ישבה שעה ארוכה לפני המראה שלה וגוללה באצבעותיה את הטבעות שלה והירהרה בגבר מדוכא וכהה־פנים זה, המוטל על המיטה שבחדר השני והוא כמעט נכרי לה; היא גמרה בלבה להבליג על צערה, ואף על פי כן כירסם את נפשה רגש של קנאה בשל המעשים שעשה גבר זה, ולא עוד אלא שפעם בפעם התעורר בקרבה גם רגש של חמלה עליו.

 

פרק ארבעה־עשר: לַיְלָה מְשֻׁנֶּה    🔗

סומס היה מצפה במרירות לבוא האביב – ולא דבר קל היה זה לאדם הרואה שהזמן חולף ועובר והוא עדיין רחוק מן המטרה שלו וטרם נראה לו מוצא מן הרשת של קורי עכביש שאפפה אותו. מיסטר פולטיד לא המציא לו שום ידיעות חוץ מזו שעדיין הוא ממשיך את הריגול – העולה בדמים יקרים. וול ושְאֵרוֹ נשלחו אל מערכות המלחמה, אשר החדשות שהגיעו משם היו טוֹבות ביותר; דארטי היה מתנהג לפי שעה כהוגן; דזשמס התעודד ובריאותו כתיקונה; והעסק שלו הצליח והוא עשה חיל כמעט במידה מבהילה – ובכן לא היתה לו לסומס שום סיבה להיות מיצר ודואג; ורק על דבר אחד היה מצטער באותו הזמן: על שהיה “מעוכב” ולא יכול לעשות מעשה לא לצד זה ולא לצד זה.

הוא אמנם לא מנע את רגליו מן הבית אשר בסוהו, כדי שלא לתת לבעלת הבית ולבתה פתחון פה להיות סבורות שהוא זנח את כוונתו, אלא שכבש את רוחו והיה נוהג בזהירות יתירה, ופעמים הרבה היה עובר על פתח בית־האוכל “בריטאן” בלי להיכנס לשם והיה משוטט בסביבות השכונה הזאת, שעוררה תמיד בקרבו את הרגש של רכישת רכוש בלא משפט.

וכך היה משוטט ברֶדזשנט־סטריט באחד הלילות של של חודש מאי ונתגלגל ובא לבין המון משונה שכמותו לא ראה מימיו: המון־עם צורח ושורק ומרקד ודוחף וצוהל ומשתובב משובה איומה עם מסכות על הפנים, עם משרוקיות ואבּוּבים זוֹלים ועם נוצות ארוכות על המגבעות וכל מיני קישוטים בדחניים. וודאי מֵיפקינג גרמה לכך! הלא היתה לה רוחה והיא ניצלה מיד הבורים! אבל כלום אפשר לצדק בזה התהוללות זו? ומי ומי הבריות הללו? מה טיבם ומאין באו אל מערב העיר? הם דיגדגו את פניו ותקעו לתוך אזניו. ריבות צרחו: “אל תאבד את הפיאה־הנכרית שלך!” בחור אחד טפח על הצילינדר שלו והפילו מעל ראשו ובקושי גדול עלה בידו לשוב ולהשיגו. פצצות ליצניות התפוצצו בסמוך לו ובין רגליו. הוא היה מבולבל ונרגז וראה עצמו נעלב. זרם של המון עם משך ובא מכל שכונה ושכונה כאילו נפתחו פתאום שערי־סכרים והזרימו שפעת מים, אשר על מציאותם אפשר ששמע באזניו, אבל מימיו לא האמין בה. ובכן איפוא הללו היו האוכלוסין, השלילה החיה והעצומה לאין חקר, השלילה של נימוסים נאים ושל פורסייטיסמוס. זו היתה – הדימוקראטיה! היא הסריחה, צווחה בקולי קולות והיתה מנוולה! ואילו לפחות התהולל המון זה במזרח העיר או אפילו בסוהו, אפשר שלא היה מתרעם – אבל כאן ברדזשנט־סטריט, בפיקאדילי! והמשטרה היכן היא? בשנת 1900 לא ראה סומס ואלפי הפורסייטים אשר עמו את הקלחת הרותחת הזאת שהכיסוי שלה פתוח, ואולם עכשיו כיוון שהציץ לתוכה, לא האמין למאה עיניו הכוויות. כל מה שהתחולל כאן לא היה הפה יכול לאמרו! הבריות הללו לא ידעו מעצור לרוחם והנראה שחשבו אותו ליצר מגוחך; אלה ההמונים שלהם כמה גסים וכמה מגושמים הם ומה מנוול הוא הצחוק שהם משמיעים! אין דבר קדוש בעיניהם! הוא לא היה תמה כל עיקר, אילו היו מתחילים לנפץ את זגוגיות החלונות. שפעת ההמונים הללו הרועשים, השורקים והמרקדים כדרווישים השתפכה בפִל־מֶל אחורי היכלי התפארה של הקלובים, אשר כדי להיכנס לשם צריך היה אדם לשלם ששים לירות. מחלונות הקלובים הללו הביטו על המחזה הזה אנשים מבני מינו שלו מתוך קורת־רוח מתונה. הסקרנים הללו לא חששו ולא העלו על דעתם כלום! הרי הענין הזה היה חמור – ומי יודע מה עתיד להתעולל! ההמון היה הפעם עליז, אבל באחד הימים תהיה רוח אחרת עמו! הוא נזכר בהמון מתגעש, שהתפרץ בשנות השמונים בזמן שהיה בברייטון; אותו ההמון היה משבר ומנפץ את הכל ונשא נאומים. ואולם תמהונו היה גדול מפחדו באותה שעה. ההמון היה היסטירי – ודבר זה אינו ממידתו של איש אנגלי! והכל בשביל התשועה שהיתה לעיירה קטנה הרחוקה מכאן מהלך ששת אלפים מילין. התאפקות, כבישת־עצמו! המידות הללו, שנכסי הרכוש והתרבות אינם יכולים להתקיים בלעדיהן, היכן הן? המנהג בזה לא היה מנהג אנגלי! לא, הוא לא היה אנגלי כי עיקר! כך היה סומס מהרהר בלבו כשהוא מהלך לדרכו קדימה בזהירות. דומה היה כאילו תפש פתאום אדם המחתך ומוציא תעודה חשובה מתוך כתבי־המשפט שלו, או כאיל ראו עיניו מפלצת אורבת ומתגנבת בלט וצלה מהלך לפניה. הם היו חסרים כובד ראש, הם היו חסרים יראת־הכבוד! דומה היה כאילו נגלה לו שתשע עשיריות של העם האנגלי נכרים הם. ואם כך הוא הדבר – מי יודע מה פורענות עתידה לבוא!

אצל היידפארק־קורנר נזדמן לפניו דזשורש פורסייט, שהיה שזוף־פנים ביותר מרוב התעסקותו במרוץ־הסוסים, ובידו מסכה של חוטם.

“האלו, סומס” ענה אמר, “הרי לך חוטם!”

סומס העלה על שפתיו חיוך קלוש במקום תשובה.

“קיבלתי אותו מאת אחד הליצנים הללו”, הוסיף ואמר דזורזש, אשר ניכר היה בו שהוא בא מסעודה עריבה; “אנוס הייתי לשים אותו על חוטמי – כדי למנוע אותם להפיל את מגבעתי מעל ראשי. הריני אומר לך שקרוב היום ואנו נצטרך להילחם עם הבריות הללו, ההולכים ונעשים חצופים ביותר – כולם הינם ראדיקאלים וסוציאליסטים. הם מתאווים לרכוש שלנו. הגד זאת לדודי דזשמס; השמועה הזאת תיישנהו יפה”.

“in vino veritas”, הירהר סומס בלבו, אלא שנענע לו בראשו והלך לדרכו הלאה ועבר את מגרש־האמילטון. בפארק־ליין לא היו אלא מתהוללים מועטים והללו לא הקימו רעש גדול ביותר. והוא נשא את עיניו אל הבתים והירהר בלבו: “סןף סוף אנו חוט־השדרה של הארץ. הם לא יכריעו אותנו על נקלה. הרכוש והקנין הנם תשע עשיריות של החוק”.

ואולם השעה שנעל אחריו את הדלת של בית אביו מיד נסתלק מזכרונו כל אותו חזון־הבלהות המשונה שברחובות העיר והוא הסיח את דעתו ממנו הסחה גמורה כאילו לא היה אלא חלום שחלם בלילה ושהתעופף ממנו בבוקר כשהקיץ וראה עצמו שוכב ברווחה במיטה רכה ונקייה.

כשנכנס אל חדר־האורחים הגדול והריק והגיע עד לאמצעו, עצר בלכתו ועמד תחתיו.

אשה! נפש להשתעות ולשיח עמה שיחה! הרי יש לו זכות לכך! לעזאזל! הרי יש לו זכות לכך!

חלק שלישי

 

פרק ראשון: סוֹמְס בּפאריז    🔗

סומס המעיט לנסוע בארצות. כשהיה בן תשע־עשרה ערך עם אביו ואמו ועם וויניפרד את “המסע החביב על הבריות” – לבריסל, אל ערי הריינוס ולארץ שווייץ, וחזר הביתה דרך פאריז. כשהיה בן עשרים־ושבע, בו בזמן שהתחיל לשעות בתמונות, בילה חמישה שבועות חמים באיטליה והיה מסתכל שם ביצירות של תקופת הריניסאנס – אלא שתקופה זו לא היתה בעיניו עשירה כל כך כפי שהיה מצפה לאחר כל מה ששמע עליה – ובדרך חזירתו שהה שבועיים ימים בפאריז והיה מסתכל שם בנפשו של עצמו, כמו שנאה ויאה לאדם מן הפורסייטים המוקף בני אדם המחשיבים כל כך את ערך־עצמם וה“זרים” כל כך כבני העם הפראנצי. מאחר שלא היתה לו ידיעה אחרת בלשונם חוץ מזו שהקנוהו לשעבר בבית הספר, לא היה מבין את דיבורים, ולפיכך מצא שהשתיקה יפה לשני הצדדים. שכן אין אדם רוצה להיות שוטה בעיני הבריות. דעתו לא היתה נוחה מתלבושת הגברים, מן המרכבות הסגורות, מן התיאטראות הדומים לכוונות של דבורים ומבתי־השכיות, שריח של שעוה היה נוסף מהם. הוא היה זהיר וחרד ביותר כדי לחקור ולתור אותו הצד של פאריז, אשר הכוח המושך שלו היה מוצנע וסמוי מן העין, כפי ששיערו הפורסייטים; ולא עוד אלא שגם העסק של אסיפת־תמונות לא הצליח שם כלל – אי אפשר היה להשיג דבר! הבריות הללו היו כנופייה של חומדי־ממון – כך וודאי היה אומר עליהם ניקולאס, ובכן חזר הביתה שלא מתוך סיפוק־נפש ואמר שאך לחנם מפליגים בערכה של פאריז.

ולפיכך כשהלך בחודש יוני שנת 1900 לפאריז ולא היתה נסיעתו זו אלא הביקור השלישי במרכז התרבות העולמית. ואולם הפעם הלך ההר אל מוחמד, שכן עכשיו ראה את עצמו יותר נאור ותרבותי מפאריז, ואפשר שבאמת היה כך. ולא עוד אלא שהיתה מגמה קבועה וברורה לפניו. הפעם לא בא לכאן לשם כריעה והשתחווייה לפני הצלם של הטעם המשובח והפריצות, אלא לשם פיקוח על עניניו הכשרים של עצמו. ואכן אמת הדבר, הוא בא לכאן משום שמצב הדברים נעשה חמור ביותר. מעשה הריגול הלך ונמשך, ואין דבר – ואין כלום! דזשוליון שוב לא חזר לפאריז, ואדם “חשוד” אחר לא נמצא שם! מכיון שסומס היה מתעסק עכשיו בעניני־משפטים חדשים וחשאיים ביותר, נתברר לו במידה יתירה מאשר קודם לכן כמה חשוב הדבר לעורך דין שיהא לו שם טוב בין הבריות. ואולם בלילות ובשעות הפנאי היתה מענה אותו המחשבה שהזמן חולף ועובר וממונו מתבזבז ועתידו עדיין “אסור בכבלי־ברזל” כמו שהיה. מאותו הלילה של “שמחת מייפקינג” הרגיש בדבר ש“שוטה צעיר אחד ודוקטור הוא” מחזר אחרי אנט. הוא כבר פגש אותו פעמיים – צעיר שוטה ועליז־חיים כבן שלושים. לא היה דבר שהקניט כל כך את סומס כעליצות – מידה מגונה ומשונה שאין שום קשר בינה ובין העובדות הממשיות שבחיים. עירבוביה זו של מאויים ותקוות סופה שנהפכה לו לעינוי־נפש, וזה לא כבר ניצנצה מחשבה בלבו שמא נודע לאירין שעוקבים אחריה. כל זה סופו שעורר אותו ללכת ולברר את הדבר בעצמו, ללכת ולנסות שוב הפעם את דרך החיים שלה ושלו. ואם עוד הפעם יכשל והדבר לא יצליח בידו – די לו שיראה לכל הפחות מה היא עושה וכיצד היא חיה!

הוא סר אל בית־מלון אחד שברחוב קוֹמרטן שהפליגו בשבחו לפורסייטים וששם באמת לא היה מי שמדבר פראנצית. הוא לא תיכן לו תכנית של פעולה הוא לא רצה להבעית אותה, אלא שראה צורך לשקוד על כך שלא תמצא לה הזדמנות להשתמט ממנו על ידי מנוסה. ולמחר בבוקר קם ויצא לדרכו במזג־אויר נאה.

על פאריז היתה שרוייה באותה שעה רוח של עליצות והיה לה ברק זוהר, שהקניט כמעט את סומס. הוא היה מהלך בכובד ראש ואפו מורם למעלה והיה מביט לצדדין מתוך סקרנות הוא היה מתאווה עכשיו לעמוד על טיבם ומידותיהם של בני האומה הפראנצית. וכי לא היתה אנט נערה פראנצית? ביקור זה יכול היה להביא תועלת גדולה, אילו אך ידע להשתמש בו. מתוך הירהורים כאלה הגיע אל ככר קונקורד, אשר שם כמעט שלא נתמעך שלוש פעמים לתחת גלגלי המרכבות. הוא ראה עצמו עומד לפני בית מלונה של אירין כמעט לפתע פתאום ביותר, משום שעדיין לא גמר בלבו כיצד יתנהג. הוא עבר על שפת הנהר, אשר משם יכול היה לראות את הבנין הלבן ועליז־המראה, שהציץ בתריסיו הירוקים מבעד למחיצה של עלי ערמונים. ומתוך הכרה שמוטב לו לפגוש אותה במקרה ברשות הרבים מאשר לסכן בדבר ולהיכנס אליה לשם ביקור, ישב על ספסל, אשר משם יכול היה להשגיח אל מבוא הבית. לא היתה עדיין אפילו שעת אחת־עשרה, ולפיכך לא היה מן הסברה שכבר יצאה מן הבית. יונים אחדות היו מטופפות ומצחצחות את נוצותיהן במקומות הזרועים זהרי־חמה שבין צללי הערמונים. עבר פועל לבוש חולצה כחולה וזרק לפניהן פרורים מתוך נייר, שסעודת־הצהרים שלו היתה כרוכה בו. אומנת שראשה היה מקושט בקישורים נהגה שתי ילדות בעלות צמות ולבושות מכנסי־סַלְסָלָה. עברה מרכבה, שהרכב שלה היה לבוש מעיל כחול ומגבעת שחורה ומבהיקה. לסומס נדמה שכל זה יש בו משל התייפות, משל ציוריות שכבר עבר זמנה. אכן אומה תיאטראלית היא אומה פראנצית זו! הוא הצית את אחת הסיגאריטות היקרות שלו מתוך רגש של עלבון שהגורל הטיל אותו לבין נכרים. הוא לא היה תמה כל עיקר אילו היתה דעתה של אירין נוחה מן החיים הללו; הרי לאמתו של דבר לא היתה מעולם אנגלית גמורה – ואפילו מראיה אינו כשל אנגלית גמורה! והוא התחיל לשקול בדעתו איזה מן החלונות ירוקי־התריסים היה חלונו של חדרה. מה המלים אשר יבחר לו כדי לברר לה את מגמת ביאתו וכדי להכריע את קשיות־ערפה הגאה? הוא זרק את קצה הסיגאריטה שלו באחת היונים מתוך מחשבה: “איני יכול לשבת פה לעולם ולסבב את בהונות ידי. מוטב שאלך לי לפי שעה, ואבוא לבקר אותה אחר הצהרים”. ואף על פי כן הוסיף לשבת ושמע את השעון מקיש שתים־עשרה ואחר שתים־עשרה וחצי. “הבה אחכה עד אחת”, הירהר בלבו. ואולם בו ברגע קפץ ממקומו וחזר וישב בחרדה. מן הבית יצאה אשה לבושה שמלה בהירת־צבע והלכה לה מתחת לסוכך מוצהב. הלא זוהי אירין! הוא המתין עד שהרחיקה ללכת ממנו והלאה במידה ששוב לא יכלה להבחין בו, ואחר כך והלך אחריה. היא היתה מהלכת לאטה כאילו לא היתה לפניה מטרה מכוונה; ואולם עד כמה שהמקום היה ידוע לו הבחין שהיא שמה את פניה אל יער בּוּלוֹן. כחצי שעה היה מהלך אחריה בריחוק מסויים מעבר השני של הרחוב עד שנכנסה אל היער. אפשר שהיא הולכת לשם לשם ראיון עם מי שהוא? עם אחד הפראנצים הארורים – עם אחד מאותם הבריות שאין להם מה לעשות אלא לרדוף אחר הנשים? הוא הלך אחריה ברוח נזעמה לאורך שדרה רבת־צל, ופעמים שנתעלמה מעיניו כשהדרך נתעקלה ונטתה הצדה. ובאותה שעה הוא נזכר במעשה שהיה לפני הרבה שנים בהייד־פארק: באחד הערבים התגנב שם מספסל לספסל ומאילן לאילן כשלבו בוער באש קנאה וכשהוא מתכווין לצוד בדרך מגוחכה זו אותה ואת בוזיניי. השביל נתעקל עיקול חד, וכשהוא נפנה במהירות אל קרן־הזווית מצא אותה יושבת כנגד מזרק־מים קטן – פסל קטן וירוק של ברונזה, דמות צלמה של ניאוֹבּה העטופה עד למתניה הענוגות בתלתלי שערה והמביטה אל שלולית־הדמעות שזלגו עיניה. מהיותו בהול לרוץ אחריה, עבר עליה כמה פסיעות ולא יכול לפרוע את ראשו לפניה עד שחזר לאחוריו. היא לא ניתרה ממקומה. כך היה טיבה לעולם להיות שולטת ברוחה שליטה גדולה – מידה זו היתה אחת ממידותיה שהיה מוקיר ומעריץ ביותר אף על פי שגרמה לו צער גדול ביותר, משום שלא יכול לעמוד מעולם על המחשבות שבלבה. וכי הבחינה בדבר שהוא רודף אחריה? כבישת־עצמה הכעיסה אותו והוא לא ראה צורך לעצמו לפרש לה את סיבת מציאותו בכאן, אלא החווה בידו כלפי ניאובה הקטנה והעגומה ואמר: “הרי זה פסל נאה”

הוא הכיר בה שהיא נלחמת בעצמה להתאפק ושלא לצאת מגדר מתינותה.

“לא היתה את נפשי להבעית אותך; וכי מקום זה הריהו אחד המקומות החביבים עליך?”

“הן”.

“מקום גלמוד מעט”. מדי דברו את הדברים האלה עברה על פניהם אשה אחת שהתנהלה לאטה ועמדה רגע אחד כדי להסתכל במזרק־המים ואחר הלכה לה.

אירין הביטה אחריה ועיניה ליוו אותה.

“לא”, ענתה ואמרה כשהיא מנקרת בקרקע בקצה הסוכך שלה, “מקום זה אינו גלמוד כלל. לעולם נטפל אלי צלי שלי”.

סומס הבין את הרמז; הוא נעץ בה את עיניו וקר:

“את בעצמך גרמת לכך. את יכולה להשתחרר מזה בכל רגע. אירין, שובי אלי והיי חפשית”.

אירין צחקה.

“אל תצחקי!” קרא סומס ורקע ברגלו. “אכזריות היא מלפניך. שמעיני! אפשר ששיבתך אלי תלויה בתנאי שעלי לקיימו? ומה תאמרי אם אבטיח לך בית־דירה מיוחד לעצמך ואני לא אבוא לבקרך אלא לפעמים?”

אירין עמדה ממקומה ופניה וכל גוּפה הביעו פתאום התעוררות עזה ופראית.

“לא אובה ולא אשמע! לא אובה ולא אשמע! לא אובה ולא אשמע! יכול אתה לרַדפני עד מות ואני לא אשוב אליך!”

סומס נרתע לאחוריו כשהוא נעלב ומתמרמר.

“אל תתגעשי!” אמר קשות. ושניהם עמדו דומם והביטו אל ניאובה הקטנה אשר גופה הירקרק הבהיק בנגהות החמה.

“הרי זו איפוא מלתך האחרונה והמוחלטה”, מילמל סומס וקפץ את ידיו. “גזר־דין של פורענות הוא לשנינו יחד”.

אירין הורידה את ראשה. “איני יכולה לחזור. היה שלום!”

בלבו של סומס התלקח באותה שעה רגש של מעשה־עוול נורא.

“המתיני!” ענה ואמר, “והקשיבי אלי רגע אחד. את נשבעת לי שבועת קודש – את באת אלי ובידך לא היתה אפילו פרוטה. אני נתתי לך את כל מה שהיה לאל ידי לתת. ואת הפרת את שבועתך על לא דבר ועשית אותי ללעג ולמשל בפי הבריות; את סרבת ללדת לי ילד ועשיתיני כאסיר החבוש בכלא; ואת – את מושכת עדיין את לבי ואני חפץ בך – אני חפץ בך. ובכן השיבי כל זאת אל לבך והגידי לי מה בפיך?”

אירין חזרה לאחוריה, פניה היו חיוורים חיוורת מות ובעיניה בערה אש קודרת.

“אלוהים עשני כמו שהנני”, ענתה ואמרה; “אפשר שרעה ומשחתה אני כמו שסבור אתה – אלא שאיני רעה ומשחתה במידה כזו שאפקיר עצמי שוב לגבר שאני שונאה אותו”.

והיא פנתה והלכה לה, ומדי לכתה הבהיקו זהרי החמה בשערותיה וליטפו ברוך את שמלתה בהירת־הצבע הצמודה לגופה.

סומס לא יכול לדבר ולא יכול לנוע ממקומו. דיבור זה “אני שונאה” – דיבור קיצוני ופרימיטיבי כל כך – הרעיד והרגיז את כל הנפש הפורסייטית שבקרבו. מתוך קללה שפרצה מעומק לבו התרחק מן המקום שבו נתעלמה מעיניו ובפחזו ללכת כמעט שנפל בזרועותיה של אותה הגברת המטיילת, שהלכה בחזרה, – של אותה המרגלת ששמרה את עקבותיה!

כשנכנס בעבי היער היו טיפות זיעה מנטפות מעל פניו.

“הואיל וכך,” הירהר בלבו, “שוב איני צריך לחמול עליה; הרי גם היא אינה חומלת עלי חמלה כל שהיא. עוד היום אַראנה שעדיין אשתי היא”.

ואולם בדרך חזירתו אל בית מלונו אנוס היה להודות לעצמו, שהוא גופו לא ידע מה כוונתו באיומיו אלה. הרי אי אפשר היה לו להוכיחה על פניה ברבים, וחוץ מתוכחה ברבים מה יכול היה לעשות? הוא אירר כמעט את אנינות דעתו של עצמו. אפשר שלא היתה ראוייה לרתּוּי כל עיקר, אבל הוא – אהה! – הוא היה ראוי לכך. וכשישב באולם של בית מלונו והבֵּידֵיקֶר בידו והוא עדיין לא אכל כלום ובכל רגע ורגע היו עוברים על פניו תיירים, בא לידי דיכדוך־נפש מר וקודר. הוא אסור בכבלים! כל חייו, כל יצר טבעי שבקרבו וכל חפץ ומאווה ישר שלו היה כפותים וכבולים, וכל זה בשביל מה? בשביל שהגורל גזר עליו לפני שבע־עשרה שנה לתת את לבו לאשה זו – לתת אותו נתינה גמורה כל כך, שגם עתה אינו יכול לכוף את עצמו לתת אותו לאשה אחרת! ארור היום שבו נפגש עמה, ארורות עיניו שנתעו אחריה ולא ראו ולא הכירו שאינה אלא וונוּס אכזרייה וקשת־לב! ואף על פי כן גם עכשיו, כשראה את דמותה בעיני רוחו והיא עמדה לפניו לבושה שמלה של קרפדישין צמודה לגופה ומושפעה זהרי חמה, לא יכול להתאפק והפליט מפיו אנקה קלה, שהסבה אליו את עיניו של אחד האורחים שעברו עליו.

לאחר זמן כשישב לפני בית־קפה שבקירבת האופירא ולפניו כוס תה צונן עם לימון ועם קנה־שבולת בה, החליט החלטה ערמומית ללכת לסעוד בבית מלונה שלה. אם תמָצא שם, ידבר עמה, ואם לאו, ישאיר לה פיתקה. הוא התלבש נאה ובקפדנות יתירה וישב וכתב את הדברים האלה:

"פרשת האידיליה שלך עם אותו בר־נש דזשוליון פורסייט גלויה וידועה לי. ובכן דעי לך, שאם אידיליה זו עתידה להימשך, אעשה את כל מה שביכלתי כדי למרר את חייו עד שיקוץ בם.

“ס. פ.”

הוא שם את המכתב במעטפה וחתם אותה, אבל לא רשם על גבה את הכתובת משום שלא רצה לכתוב את שם משפחתה בעודה בתולה, שחזרה וסיגלה לה בלי־בושת; ואת השם פורסייט לא רצה לכתוב משום שהיה חושש שמא תקרע את המכתב בלי לקראו. אחר יצא ושוטט ברחובות המוצפים אורות, שהיו מופקרים באותה שעה למבקשי־תענוגות בנשף. כשנכנס אל בית מלונה, ישב באחת הפינות הרחוקות שבעולם־האוכל, אשר משם יכול לראות את כל הנכנסים והיוצאים. היא לא נמצאה שם. הוא אכל מעט ובחפזון והיה צופה ומביט לצדדים. היא לא באה. הוא בילה שעה ארוכה בגמיאת הקפה ואחר שתה שתי כוסות קטנות של ליקוֹר. ועדיין לא באה. הוא קם וניגש אל לוח המפתחות ולקרא את שמות הדיירים. מספר שנים־עשר בסיוטה הראשונה! והוא החליט להביא לה את הפיתקה בעצמו. הוא עלה על מדרגה הרפודה שטיחים אדומים ועבר אל אולם קטן; שמונה – עשרה – שנים־עשר! היקיש על הדלת, היתחוב את המכתב מתחת הדלת, או – –? הוא הביט מסביבו בחשאי ולחץ את כפת־המנעול. הדלת נפתחה, אבל היא שימשה כניסה אל מסדרון קטן שהוליך אל דלת אחרת; הוא הקיש על דלת זו – אין קול ואין עונה. הדלת היתה סגורה. היא היתה סמוכה ביותר אל הרצפה ומתחתיה לא נמצא סדק כל שהוא לתחוב שם את המכתב. הוא חזר ותחב אותו לתוך כיסו ורגע אחד עמד והקשיב. הוא היה מובטח שאינה בחדרה. ופתאום פנה והלך בחזרה, עבר אל האולם הקטן וירד מעל המדרגה. כשבא אצל הלשכה עמד שם ואמר:

“הואיל־נא למסור בטובך פיתקה זו לגברת הירון”.

“הגברת הירון נסעה פתאום היום בשלוש שעות אדוני. אחד מבני משפחתה חלה”.

סומס קמץ את שפתיו. “אהה!” ענה ואמר: “וכי יודע אתה את הכתובת שלה?”

“לא, אדוני. סבור אני שנסעה לאנגליה”.

סומס החזיר את המכתב לתוך כיסו ויצא. הוא קרא למרכבת־סוסים פתוחה שעברה באותה שעה ברחוב.

“הוליכני אל אשר תוליכני!”

הרכב, אשר כנראה לא הבין את דבריו, חייך ונופף את שוטו. וסומס נישא בעגלה הקטנה צהובת־האופנים דרך כל הרחובות רבי־התפארה שבפאריז. פעם בפעם עצר הרכב בסוסיו ושאל: “אפשר לכאן, אדוני?” “לא, נְהַג ולך הלאה! ולסוף הרפה הרכב ממנו בפחי־נפש והעגלה צהובת־האופנים הוסיפה להתגלגל הלוך והתגלגל בין הבתים הגבוהים, שטוחי־החזית והסגורים, ודרך השדרות של ערמונים, והיתה דומה באותה שעה לאותו ה”הולאנדי הפורח" שבסיפור האגדה.

“כך הוא גורלי בחיים”, הירהר סומס בלבו, “גזירה נגזרה עלי ללכת הלוך ולכת הלאה הלאה ללא־מטרה וללא־תכלית”.

 

פרק שני: בְּרֶשֶׁת שֶׁל קוּרֵי־עַכָּבִישׁ    🔗

סומס שב לאנגליה למחר, וביום השלישי בבוקר בא לבקרו מיסטר פולטיד ופרח באבקת בגדו ועל ראשו מגבעת רכה וחומה. סומס רמז לו בידו לשבת.

“החדשות הבאות ממערכות המלחמה לא כל כך רעות הן, האין זאת?” פתח ואמר מיסטר פולטיד. “הריני מקווה כי שלום לך, אדוני”.

“יישר כוחך, שלום לי”.

מיסטר פולטיד הטה את גופו לפנים, חייך, פתח את ידו, הציץ בה ואמר בנחת:

“כמדומני שסוף סוף עשינו את התפקיד שהטלת עלינו”.

“מה?” קרא סומס.

“תשע־עשרה המציאה לנו פתאום ידיעה אשר לדעתי הריהי יכולה להיחשב ראיה מוחלטה”. כאן הפסיק מיסטר פולטיד את דבריו.

“ובכן איפוא?”

“בעשירי לחודש ביום היתה תשע־עשרה עדה לפגישה שנתקיימה בין שבע־עשרה ובין גבר אחד, ולאחר מכן בעשר שעות בערב ראתה את הגבר הזה יוצא מחדר־המשכב שלה, והיא יכולה להישבע על כך. הוכיחה זו מספיקה לדעתי כל צרכה, ובייחוד אם נשים אל לב ששבע־עשרה יצאה מפאריז – בלי ספק עם אותו הגבר הנידון. לאמתו של דבר התחמקו שניהם ועדיין לא עלתה בידנו לגלות את עקבותיהם, אבל אין דבר, גלה נגלה אותם. היא עבדה קשה ומתוך תנאים קשים, והנני שמח שסוף סוף ביצעה את המלאכה”. מיסטר פולטיד הוציא סיגאריטה, טפח בקצה על גבי השולחן, הציץ בפני סומס והחזירה למקומה. ארשת פניו של הקליאנט שלו לא היה בה כדי לעודד את רוחו.

“ומי הוא אותו האיש החדש?” שאל סומס פתאום.

“אין אנו יודעים זאת. אבל היא נשבעת שהעובדה אמת היא ומתארת את מראהו לכל סימניו המובהקים”.

מיסטר פולטיד הוציא מכתב מכיסו והתחיל קורא בו:

"גבר באמצע שנותיו, בעל קומה ממוצעת, לבוש תלבושת כחולה ביום ופראק שחור בערב, חיוור־פנים, שערו כהה, שפמו קצר וכהה, לחייו שטוחות, סנטרו גדול, עיניו אפורות, רגליו קטנות ומראהו כאשם – – "

סומס קם ממקומו וניגש אל החלון. הוא עמד שם ודמו רתח בקרבו מחמת זעם. אידיוט גמור הוא מלידה ומבטן – אידיוט גמור הוא אותו מרגל! שבעה חדשים רצופים היה משלם שבוע שבוע חמש־עשרה לירות, וסופו שעקבו אחריו ותפסוהו כעוגבה של אשתו! “מראהו כאשם!” והוא פתח בדחיפה את החלון. “חם פה”, ענה ואמר וחזר וישב על מקומו. הוא הרכיב את רגליו זו על גב זו ונע בפני מיסטר פולטיד מבט יהיר.

“מסופקני אם כל זה הריהו הוכחה מספיקה למדי,” כשהוא מושך ומטעים את כל מלה ומלה, “בלי ידיעת השם והכתובת, סבור אני שטוב תעשה אם תרפה עכשיו מאותה הגברת ותתן לה מנוחה, ותחת זה עליך לטפל בידידנו מספר 47”. הדבר לא היה ברי בידו אם אותו פולטיד היה משטה בו ואם לאו, אבל הוא ראה בדמיונו כשהוא יושב בחברת מרעיו ומתמוגג בצחוק פרוע. “מראהו כאשם!” תבוא לה מארה!

מיסטר פולטיד פתח ואמר בקול חודר אל הלב וכמעט מתוך פאתוס: “הריני מבטיחך שפעמים עלה בידנו לבצע עסקים שממין זה מתוך ראיות והוכחות פחותות מאלה. תן דעתך לדבר שאותה העיר הריהי פאריז. אשה נאה השרוייה בגפה. וכי לא כדאי לנסות דבר, אדוני? אנו יכולים להצליח”.

סומס ירד פתאום לסוף דעתו. באדם זה התלקחה קנאת אומנותו: “ההצלחה המופלאה ביותר בעסקי שלי; סייעתי לבעל להתגרש מאשתו על ידי כניסתו של עצמו לחדר־המשכב של אשתו! הר זה מעשה שהבריות עדיין יהיו מסיחים בו לאחר שאסתלק מאומנותי!” ורגע אחד ניצנצה בלבו המחשבה הזרה: “משום מה לא?” הרי יש גברים למאות שקומתם ממוצעת, רגליהם קטנות ומבטם כשל אשם!

“לא ניתן לי ייפוי־כוח לנסות מעשה מסוכן כזה”, אמר קצרות.

מיסטר פולטיד נשא את עיניו והציץ בו.

“חבל”, אנה ואמר, “חבל במאוד מאוד! אותו הענן האחר מתנהל לאטו ביותר”.

סומס קם ממקומו.

“אין בכך כלום. בבקשה ממך לעקוב אחר 47 והיזהר שלא למצוא את היֵמים אשר במדבר. היה שלום!”

כששמע מיסטר פולטיד את המלים “הימים אשר במדבר” הבריקו עיניו.

“לו יהי כדבריך. כל ידיעה שנעלה בידנו, נמציאנה לך מיד”.

וסומס נשאר שוב לבדו. כמה מזוהמה ומגוחכה היא אומנות־ריגול זו! הוא הניח את ידיו על השולחן וסמך עליהן את מצחו. במצב זה שהה עשרה רגעים תמימים עד שבא אחד הלבלרים ובידו ראשי פרקים של תכנית להוצאת מניות חדשות ורצויות ביותר על ידי אחת החברות שהוא טיפל בעסקיה. באותו היום הפסיק את מלאכתו בשעה מוקדמה ואחז את דרכו אל בית־האוכל “בריטאן”. רק הגברת לאמוט נמצאה באותה שעה בבית. אולי יואיל מוסייה לשתות עמה תה?

סומס השתחווה.

כשישבו בחדר הקטן זה כנגד זו, פתח ואמר פתאום:

“דבר לי אליך, גברת”.

המבט המהיר שהעיפו בו עיניה החומות הגיד לו שהיא היתה מצפה זה כמה לדברו זה.

“קודם כל רוצה אני לשאלך שאלה זו: אותו דוקטור הצעיר – מה שמו? וכי יש כלום בינו ובין אנט?”

כל ישותה נהפכה פתאום למעין שחרון מלוטש, שחור, מוצק ונוצץ.

“אנט נערה צעירה היא”, ענתה ואמרה, “וגם האדון הדוקטור צעיר הוא. וכך דרכם של צעירים שהם מתקשרים במהירות; ואולם אנט בת טובה היא. אבן־חן היא לפי טבעה ותכונתה!”

חיוך דק מן הדק עיקם את שפתי סומס.

“ובכן אין ביניהם שום דבר וודאי?”

“דבר וודאי? – לא, חלילה! צעיר זה אדם נחמד הוא ביותר, אבל מה לעשות? לפי שעה הריהו מחוסר ממון”.

היא הרימה את ספל־התה שלה שהיה מצוייר ציורים של ערבות; וגם סומס עשה כמותה. עיניהם נפגשו יחד.

“הריני איש נשוי”, ענה ואמר, “וזה הרבה שנים שנפרדתי מאשתי והנני חי בגפי. עכשיו הנני משתדל להתגרש ממנה”.

הגברת לאמוט הורידה את הספל שלה על השולחן. האומנם? אכן יש מאורעות מעציבים בעולם!

בלבה של אשה זו לא היה אף קורטוב של רגש והדבר גרם לו לסומס להתייחס אליה במין בוז.

“הריני אדם עשיר”, הוסיף ואמר אף על פי שהכיר יפה שדבריו אלה אין בהם מן הנימוס. “שלא מן התועלת היא להגיד לך עכשיו יתר מכן. אבל סבור אני שאַת מבינה את כוונתי”.

עיניה של הגברת נפקחו לרווחה עד שנגלה הלובן שבהן והן הביטו אליו הבטה ישרה ותקיפה.

“אח! אין דבר – יש לנו פנאי לחכות”, השיבה תשובה קצרה. “אולי עוד ספל קטן אחד?” אבל סומס סרב ומיד נפטר מנה והלך לו.

ובכן גולל מעל לבו את האבן הזאת; היא לא תניח לאנט להתחבר עם חמור צעיר ונאה זה עד – –! אבל מה סיכויו שיבוא יום ויוכל לאמור: “הריני חפשי”? מה סיכויו? העתיד הוא מעולף בערפל ולא ניכר בו אף סימן כל שהוא של ממשות. הוא ראה עצמו כזבוב שנלכד ברשת של קורי־עכביש והוא צופה ומביט בעינים כלות אל מרחבי הדרור שבחלל האויר.

הוא חש צורך בתנועה ובכן פנה והלך אל גני־קנסינגטון ומשם ירד אל קווין־גייט ושם פניו אל טשלסי. אפשר ששבה אל דירתה? הרי את הדבר הזה יכול היה לברר מכל מקום. שכן לאחר סירובה האחרון והמגונה ביותר שוב חזר לדעה הקבועה שבלבו והשתדל להפיג את העלבון של כיבוד־עצמו על ידי המחשבה שוודאי יש לה מאהב. הוא הגיע אל הבית הקטן בה בשעה שדרך בני האדם לסעוד את סעודתם. לא היה לו צורך לשאול ולדרוש עליה! גברת זקנה אחת שבת־שיער השקתה את הפרחים אשר בעציצי החלונות שלה. ברור הדבר שהדירה היתה מושכרה. והוא פנה והלך לו והתנהל שוב לאטו לאורך שפת הנהר – הערב היה מלא יופי זך ושלו, בכל היתה שרוייה הארמוניה ומנוחה ונחת, מה שאין כן בלבו של עצמו.

 

פרק שלישי: רִיטְשְׁמוֹנְד פַּארְק    🔗

בו ביום שסומס נסע לפראנציה קיבל דזשוליון טיליגראמה ברובין־היל וזו לשונה:

“בנך חולה בטיפוס, לפי שעה אין סכנה, אטלגרף שוב”.

ידיעה זו החרידה את אנשי הבית, שכבר היו נרעשים ביותר על ידי יציאתה של דזשון לדרך, שכן הוזמן בשבילה תא באנייה ליום המחר הטיליגראמה נתקבלה בו בזמן שהיא נתכוונה לבקש מאת אביה להיות שוקד לטובתו של אריק קובליי ומשפחתו.

ההחלטה להיעשות משמשת־חולים של “הצלב־האדום”, שהחליטה בשל התנדבותו של דזשולי לעבודת הצבא, נתקיימה על ידה באמונה אבל מתוך מורת־רוח ודאבון־לב שתוקפים את כל הפורסייטים בשעה שנפגמת חירות־עצמם. מתחילה הביאה אותה העסקנות ה“נפלאה” הזאת לידי התלהבות גדולה, ואולם מקץ חודש ימים התחילה להרגיש שהיא גופה יכולה לאמן ולהרגיל עצמה במלאכה זו יותר משאחרים עלולים לאמנה ולהרגילה לכך. ולולא עמדה הולי על דעתה לעשות כמותה ולהתאמן גם היא, וודאי “היתה משוועת” מקושי השעיבוד. ואולם יציאתה של דזשולי ווּל עם הגדוד שלהם אל מערכות המלחמה בחודש אפריל חיזקה שוב את ההחלטה שלה שנתרופפה. אבל עכשיו, כיוון שהגיע זמן יציאתה לדרך קשתה עליה המחשבה שהיא עומדת להפקיר את אריק קובליי עם אשתו ושני ילדיו להיות צפים על פני המים הקרים של עולם, שלא הודה בערכו של אמן זה; וכל כך כבדה עליה מחשבה זו, שעדיין היתה שרוייה בסכנה לחזור בה מדעתה. והנה באה הטיליגראמה והודיעה עובדה ממשית ומחרידה והכריעה את הכף. היא כבר ראתה עצמה מטפלת בדזשולי ומכלכלת אותו בימי חליו, – שהרי וודאי לא יעכבו בידה לכלכל את אחיה של עצמה! ואולם דזשוליון, שהיה תמיד צופה למרחוק ולבו היה מלא ספיקות, לא הגה תקווה כזו. אי לה לדזשון הענייה! כלום יכול היה מי שהוא מן הפורסייטים מבני דורה להבין כמה קשים ואכזרים הם החיים? מיום שנודע לדזשוליון שבנו הגיע לקייפטאון היה כמעט חולה מן המחשבה עליו. הוא לא יכול להשלים עם הרגש שבלבו, שדזשולי נתון כל הימים בסכנה שאינה פוסקת. הטיליגראמה, עם כל היותה חמורה, הביאה לו כמעט רווחה. עכשיו הריהו בטוח לכל הפחות מסכנת כדורי־הירייה. ובכל זאת – מחלת־טיפוס זו היתה מחלה רעה וקשה! העתון “טיימס” היה מלא ידיעות על מקרי־מות מחמת מחלה זו מפני מה לא יכול הוא להיות מוטל חולה באותו בית־החולים שבמרחקים ובנו שלו יהיה שרוי לבטח בבית? הקרבת־עצמם של שלושת בניו, שלא היתה מידת פורסייטית כל עיקר, התמיהה את דזשוליון ביותר. הוא היה מוכן ומזומן בחפץ לב להחליף את מקומו שלו בזה של דזשולי, משום שאהב את הנער; אבל הם לא עשו מה שעשו מתוך נימוקים אישיים כאלה. ומתוך כך אי אפשר היה שלא לראות בזה סימן שהטיפוס הפורסייטי הולך ומתנוון.

באותו היום לפנות ערב יצאה אליו הוֹלי והוא עומד ומצייר תחת האלוֹן הזקן. היא גדלה ובגרה הרבה באותם החדשים האחרונים שבילתה בבית הספר לאחיות רחמניות והיתה מרוחקת מביתה. וכשראה אותה הולכת ומתקרבת אליו, הירהר בלבו: “אף על פי שעדיין ילדה היא הריהי פיקחית ונבונה מדזשון. השבח לאלוהים שהיא אינה יוצאת למרחקים”. היא ישבה על הנדנדה וכולה שקטה ודוממה. “הריהי מרגישה זאת כמוני אני”, הירהר דזשוליון. וכשראה שעיניה מכוונות אליו, ענה ואמר: “אַל תדאגי ואל תצטערי ביותר, בתי. לולא חלה, וודאי עלול היה לבוא לידי סכנה גדולה מזו”

הולי קמה וירדה מעל הנדנדה.

“עלי להגיד לך דבר, אבא. אני היא שגרמתי לדזשולי שהסתפח על המתנדבים לצבא ויצא למלחמה”.

“היך?”

“בזמן ששהית בפאריז נתקשרנו אני וּול דארטי קשר של אהבה. היינו רוכבים יחד בריטשמונד־פארק ונתארסנו. הדבר נודע לדזשולי והוא החליט לשים קץ לדבר, ולכן דרש מאת וול להיכתב בצבא. רק אני לבדי אשמה בזה, אבא, ולכן רוצה אני ללכת לשם גם אני. שכן רע ומר יהיה לי אם יקרה שם את אחד מהם מקרה רע, וחוץ מזה הריני מאומנת כל צרכי ויודעת את המלאכה במידה לא פחותה מדזשון”.

דזשוליון נתן בה את עיניו מתוך תמהון מעורב בליצנות. ובכן איפוא זה פתרון החידה שחד לעצמו, וכל שלושת בניו אינם אלא פורסייטים גמורים. אמת הדבר, הולי צריכה היתה להגיד לו את כל זאת קודם לכן! אבל הוא כבש בקרבו את דברי הליצנות שלו, שעוד מעט ועברו על שפתיו. חיבה יתירה לבני הנעורים היתה אולי העיקר הקדוש ביותר שבין עיקרי אמונתו. אין ספק בדבר שהוא רואי לענשו ועליו לאכול את פרי מעלליו. נתארסה! ובכן זוהי הסיבה שהיא נתרחקה ממנו ושוב לא היה מגע נפשי בינו ובינה! ולמי? לוול דארטי – לבן אחותו של סומס – מן המחנה שכנגדו! כל אותו המעשה היה כל כך מאוס ונאלח! הוא קיפל את מַלבֹן־הציירים שלו והעמיד את ציורו כנגד האילן.

“וכי הגדת זעת לדזשון?”

“הן, היא אמרה שתייחס לי מקום בתא שלה. תא זה הריהו בשביל אדם אחד, אבל אחת מאתנו תוכל לישון על גבי הרצפה. אם אתה מסכים לדבר, תלך מיד להשיג רשיון”.

“אם אני מסכים לדבר?” הירהר דזשוליון בלבו. “אכן איחרת מעט לשאלני על כך!” אבל שוב פעם התאפק כבש את דבריו.

“הנך צעירה יותר מדי, מחמד נפשי; לא יניחוך ללכת”.

“דזשון מכירה אנשים אחדים שסייעה בידם ללכת לקייפטאון. אם לא יניחוני לטפל בחולים, אשב שם ואמשיך את לימודי. תנני ללכת, אבא!”

דזשוליון חייך משום שביקש לבכות.

“מימי לא עיכבתי ביד אדם מלעשות דבר”, ענה ואמר.

הולי חיבקה את צווארו בזרועותיה.

“הוי, אבא! אין איש טוב ממך בעולם!”

“זאת אומרת, שאין רע ממני”, הירהר דזשוליון בלבו. אם היה זמן שהטיל ספק במידת הסבלנות שלו, הרי היה זה באותה שעה.

“אין ידידות ביני ובין משפחתו של וול”, ענה ואמר, “ואיני מכיר את וול, אבל דזשולי לא היה מחבב אותו”.

הולי נשאה את עיניה למרחקים ואמרה:

“אני אוהבת אותו”.

“דבר זה מכריע”, אמר דזשוליון בקרירות, וכשראה את מבע פניה עמד ונשק אותה מתוך המחשבה: “כלום יש בעולם דבר הנוגע עד הלב יותר מן האמונה של בני הנעורים?” ומאחר שלא אסר עליה לנסוע איסור מפורש, ברור היה שעליו לסייע בידה עד כמה שאפשר, ולפיכך קם והלך עם דזשון העירה. אם מתוך שעמדו על דעתם בכל תוקף ואם משום שהפקיד שבאו עמו בדברים היה לשעבר חברו של דזשוליון בבית־הספר, בין כך ובין כך והם קיבלו את הרשיון להולי להיות שותפה לדזשון בתא שלה שלא היה בו מקום אלא לנוסע אחד. למחר בערב הוליך אותן אל התחנה סוּבּרייטוֹן ובשעה הקבועה נפטרו ממנו והפליגו בים כשהן מצויידות כל צרכן בממון, במזונות לחולים ובאיגרות־המחאה, אשר בלעדיהן אין אדם מן הפורסייטים יוצא למסעיו.

הוא נסע בחזרה אל רובין־היל ושמים מזהירים התנוצצו מעל לראשו, וכשבא הביתה בשעה מאוחרה ערכו לפניו המשרתים את השולחן בשקידה יתירה והשתדלו להראות לו אותות של השתתפות בצער; ואף הוא היה שקוד לאכול את סעודתו בתשומת־לב יתירה, כדי להראות להם שהוא מוקיר את רגשי השתתפותם זו. אבל הוא חש רווחה לאמתה כשקם מאצל השולחן והצית את הסיגארה שלו ויצא אל המרפסת, אשר אבני המרצפת שלה על צורתן וצבען נבחרו על ידי בוזיניי באמנות יתירה. מסביב לו היה לילה שכולו הדרי יופי; האילנות השמיעו לחישה קלילה והאויר היה ספוג ריח מתוק עד כדי להכאיב את הלב. הדשאים היו מכוסים שפעת טללים והוא היה מהלך על אבני המרצפת הלוך ושוב, עד שפתאום נדמה לו שלא יחידי הוא כאן אלא אחד משלושה המתהלכים אנה ואנה מן הקצה אל הקצה, אלא שאביו היה סמוך ביותר אל הבית, תחת אשר בנו היה סמוך ביותר אל שפת המרפסת. הם התהלכו יחד שלובי זרועות, ומתוך חששה שמא יטריד אותם לא הרים את ידו אל הסיגארה שלו, אשר בערה הלוך ובעור והשירה עליו את אפרה עד שנפלה לבסוף מבין שפתיו שנכוו באשה. ואז נסתלקו ממנו והוא חש שקרה חלפה את ידיו. ובכן היו מטיילים כאן שלושה דזשוליונים, שלושה שהם אחד!

הוא עמד תחתיו ומנה את הקולות וההברות שהגיעו לאזניו – קול מרכבה שעברה בדרך־הרבים, קול שאון של רכבת רחוקה, נביחת הכלב בחצרו של שכנו, לחישת האילנות וקול הנגינה של שומר האורווה, שהיה מחלל בחליל שמחירו פרוטה. המוני כוכבים במרומי השמים – והם מזהירים ודוממים ורחוקים כל כך! עדיין לא עלה הירח! ואף על פי כן היה די בהיר כדי שיוכל להבחין בדגלים ובחרבות האפלולים של האִירוֹסים, שהיו גדלים לאורך שפת המרפסת – אותם הפרחים החביבים עליו אשר עלי־הציצים שלהם, העקומים והמקומטים היה בהם משל גוון הלילה. הוא הפנה את פניו אל הבית. הריהו גדל־מידות ומחוסר־אור וחוץ ממנו אין נפש אדם לדור בכל אותו החלק ממנו! בדידות גמורה! אי אפשר לו לדור כאן יחידי. ואף על פי כן למה ירגיש אדם עצמו בודד וגלמוד כל זמן שיש יופי בעולם: התשובה היא פשוטה: משום שהוא מרגיש עצמו בודד. כרבות היופי כן תרבה הבדידות, משום שהיופי זקוק להארמוניה, והארמוניה זקוקה להתחברות. אם היופי חסר נשמה, אין בו כדי לתת תנחומים לאדם. הלילה הזה, שהיה יה עד כדי להוציא אדם מדעתו, עם ברק אשכלות הענבים הנוצצים לנוגה הכוכבים ועם נשימת העשבים וריח הדבש העולה מהם, הלילה הזה לא יכול לתת עונג לנפשו משום שזו שהיתה בשבילו נפש היופי, מהותו והתגשמותו, היתה נתוקה ממנו – נתוקה ממנו נתיקה גמורה, ורק על ידי נימוקים של דרך ארץ ונימוס, ככל אשר הרגיש אז בבירור.

כל אותו הלילה לא יכול לתת שינה לעיניו; הוא נלחם מלחמה קשה ביותר כדי לשעבד עצמו לגורלו ולהגיע לידי אותה מידת הוויתור, שאדם מן הפורסייטים אינו יכול לסגל אותה משום שהוא מורגל מלידה להיות מהלך בדרכו המיוחדה לו ומשום שאבותיו התקינו לו חיים של רווחה. ואולם עם דימדומי בוקר חטפתהו תנומה, ומיד חלם חלום מוזר.

בחלומו והנה הוא עומד על בימה ועליה מסך יקר וגבוה לאין שיעור – גבוה עד לכוכבי השמים – שהיה פרוש בחצי־עיגול מקצה הסוללה של הבימה ועד קצה. הוא עצמו היה קטן מאוד, דמות זעירה ושחורה שהתהלכה הנה והנה ללא־מנוחה; והמופלא שבדבר היה, שהוא לא היה הוא גופו בלבד אלא גם סומס, ומתוך כך לא דיו שהתרגש עליו מה שהתרגש אלא שהיה גם צופה ומשגיח אל הנעשה. דמות זו של עצמו ושל סומס ביקשה למצוא מוצא דרך המסך האפל והכבד שגדר בעדו. הוא עבר עליו הרבה פעמים עד שניצנץ אור היום והוא ראה פתאום שיש בו סדק צר – בקיע אשר עינו כעין גוון האירוס, כעין ברק זוהר של גן־עדן, והוא רחוק עד לאין תכלית. הוא נחפז וצעד במהירות קדימה כדי לעבור דרך הסדק, והנה התלכדו שני חצאי המסך וחסמו בפניו את המוצא, במרירות ובפחי־נפש הוא – או אולי היה זה סומס? – הלך הלאה והנה נגלה שוב הסדק בין שני חצאי המסך שנתפלגו, אלא שחזרו והתלכדו מיד. וכך היה הדבר הולך ונמשך והוא לא הצליח לעבור דרך הסדק עד שהקיץ משנתו והמלה “אירין” על שפתיו. החלום הזה הרגיז אותו הרבה ובייחוד רגזה רוחו על ההתדמות של עצמו עם סומס.

למחר בבוקר אי אפשר היה לו לעסוק במלאכתו, וכדי לייגע עצמו רכב הרבה שעות על סוסו של דזשולי. ולמחרתו של אותו היום גמר בלבו ללכת ללונדון ולנסות לקבל רשיון ללכת אחרי בנותיו לאפריקה הדרומית. בבוקר של יום המחרת כבר התחיל לחבוש את חפציו והנה קיבל את המכתב שלהלן:

גרין־הוטל, ריטשמונד,

"13 ליוני.

"דזשוליון יקירי!

"וודאי תתפלא בראותך כמה קרובה אני אליך. שוב אי אפשר היה לי לשהות בפאריז – והנה באתי הנה כדי שתהיה היכולת בידי להימלך בך ולשאול בעצתך. נכספתי מאוד לשוב ולראותך. כמדומה לי שמאז עזבת את פאריז לא פגשתי אף אדם אחד שיכולתי לשיח עמו שיחה לאמתה, השלום לך? השלום לבנך? כסבורה אני, שאין איש יודע שהנני שרוייה עכשיו כאן.

"ידידתך לעולם,

אירין".

אירין נמצאת בסמוך לו ואינה רחוקה ממנו אלא שלושה מילין! – ושוב נמלטה על נפשה! – הוא עמד תחתיו וחיוך מוזר על שפתיו. הרי זה יותר מכפי שיכול היה לצפות ולהתאוות!

סמוך לשעת הצהרים קם והלך ברגל אל ריטשמונד־פארק, ובדרך הליכתו היה מהרהר בלבו: “ריטשמונד־פּארק! חי יופטר, הרי זה מקום הנאה ויאה לנו הפורסייטים!” ולא משום שפורסייטים היו דרים שם – איש לא היה דר שם מלבד משפחת המלך, שומרי־הגן והצבאים – אלא משום שבריטשמונד־פארק הורשה הטבע להתפשט עד גבול ידוע, הורשה לגבר חיילים ולהראות עצמו כטבעי לאמתו, ודומה היה כאילו אמר: “הביטו וראו את יְצָרַי ושאיפותי – הרי הם דומים כמעט לתאוות שאין ליד שליטה עליהן, אלא שאינן תאוות גמורות, כמסתבר מאליו; מרום פסגת השלטון הוא היות בעליו ושליטו של עצמו!” הן! ריטשמונד־פּארק היו בעליו ושליטו של עצמו אפילו באותו היום של חודש יוני שהיה כולו מלא זוהר, שהקוקיות היו טסות בו כחץ ומשמיעות את ענות קריאתן מצמרת אל צמרת, ויוני־היער היו הוגות בו ומבשרות שתקופת־תמוז באה לעולם.

אותו גרין־הוטל, שדושוליון נכנס לתוכו בשעה אחת, עמד כמעט מנגד לאכסניה המפורסמה “כתר ושרביט”; הוא היה מלון צנוע והגון ביותר ומעולם לא היה חסר צלי צונן, עוגה של ענבי־שועל ואלמנה אחת או שתים מן המשפחות המיוחסות, ומתוך כך היתה כמעט תמיד עומדת לפני פתחו מרכבה רתומה לצמד סוסים.

בחדר שהיה רבוד רבידות של כּתּוּן חלק ומוצק כל כך שדיכא וכבש באדם את כל נידנוד של התרגשות, ישבה אירין על כסא מכוסה רקמות וניגנה על פסנתר את “האנזֶל וגרֵטֶל” מתוך ספר־ניגונים ישן. למעלה ממנה היתה תלויה על הקיר תמונה מודפסת של המלכה כשהיא רוכבת על פּוֹני ומוקפה כלבי־ציד, מצנפות של שוטלאנדים וצבאים מומתים; על סף־חלון שבסמוך לה עמד עציץ ובו פוּכּסִיָיה לבנה־וורודה. הסיגנון של התקופה הוויקטורייאנית היה בולט לעין בחדר זה, וכשראה דושוליון את אירין הלבושה שמלה צמודה לגופה, נדמתה לו כעין וונוס המגיחה ועולה מתוך הקונכה של המאה שעברה.

“אילו היו עינים לבעליו של בית־מלון זה”, פתח ואמר, “היה משלח אותך מזה; אי אַת מתאימה למערכת הקישוטים שלו”. בדברים האלה הסתייע כדי להתגבר על ההתרגשות שהטילה בו פגישה זו. לאחר שאכלו צלי צונן, אגוזים כבושים ועוגה של ענבי־שועל ושתו כד של שכר זנגביל, קמו ויצאו אל הפּארק, ולאחר ששחו שיחה קלה נשתקעו באותה השתיקה שדושוליון היה מתיירא ממנה ביותר.

“עדיין לא סיפרת לי כלום על פּאריז”, פתח ואמר לבסוף.

“לא. זמן הרבה היו עוקבים אחרי, אבל התרגלתי לכך. ואולם אחר כך בא סומס. אצל הפסל הקטן של ניאובה נשנה עוד הפעם אותו המעשה הישן: אולי אֵאוֹת לשוב אליו?”

“דבר שלא יֵאמן!”

היא דיברה את דבריה ופניה כבושות בקרקע, ואולם עתה נשאה את עיניה. העינים האפלוליות הללו, שהציצו בעיניו שלו, מיללו ברור יותר מכל אומר ודברים: “הגעתי עד הסוף; אם אתה חפץ בי, הנני”.

אף על פי שכבר היה אדם בא בשנים לא התרגשה עליו מימיו סערת־רוח אדירה כזו.

“אירין, הנני מעריצך!” המלים האלה כמעט שעברו את דל שפתיו באותו רגע. ואולם מיד נחה עליו רוח חזון והוא צפה וראה בבירור את דזשולי מוטל על ערשו ופניו הלבנים מוסבים אל קיר לבן.

“בני חלה שם מחלה קשה מאוד”, ענה ואמר במתינות.

אירין הכניסה את זרועה תחת זרועו.

“בוא ונתהלך עוד, הנני מבינה לרוחך”.

לא היה לו שום צורך לנסות לברר לה את הכל בירור־דברים עלוב! היא הבינה לרוחו! והם התהלכו יחד בין השרכים שכבר גבהו והגיעו עד הברכיים, בין מאורות־שפנים ואלונים והיו מסיחים בדזשולי. כעבור שעתיים נפרד ממנה אצל ריטשמונד־היל גייט וחזר הביתה.

“היא יודעת את הרגש שאני הוגה לה”, הירהר בלבו. “ואין תימה בדבר! אי אפשר לו לאדם להעלים את רגשותיו מאשה שכמותה!”

 

פרק רביעי: בְּעֵבֶר הַנַּחַל    🔗

דשזולי היה עייף עד מות מרוב החלומות שחלם. לסוף נסתלקו והניחוהו לנפשו, והוא חיוור וחלש יותר מדי כדי לשוב ולחלום עוד; הניחוהו לנפשו להיות מוטל בלי־נוע ולהיזכר זכירה קלושה ב’דברים הרחוקים ממנו מרחק רב; עדיין היה בו כוח להניע את עיניו ולהציץ בעד החלון הסמוך למשכבו אל זרם הנחל שחלף ועבר כשהוא זוחל בוך החולות ואל שיחי־החלב הגדלים בעירבוביה על פני הקארוֹ (ערבה). עכשיו ידע מה טיבו של קארוֹ אף על פי שעדיין לא ראה בורים מתגלגלים על הארץ כשפנים ולא שמע קול כדורי־ירייה העפים בשריקה. מגפה זו הפילה אותו למשכב קודם שהריח ריחו של אבק־שריפה, אפשר שלגימת־מים שלגם בחטיפה ביות חם או אכילת פרי נשחת גרמה לו מלחמה זו – מי יודע זאת? וודאי לא הוא, שכן אין לו אפילו כוח להתמרמר על הנצחון שהמחלה הארורה ניצחה אותו; כוחו לא היה מספיק לו אלא כדי לדעת שעוד הרבה חולים כמותו מוטלים כאן, ושהוא מדוכא וחלוש מן החלומות המטורפים שהתרגשו עליו; כוחו לא היה מספיק לו אלא כדי להביט אל רצועת מי הנחל ולהיות עלול להיזכר זכירה קלושה בדברים הרחוקים ממנו מרחק רב…

השמש כבר שקעה כמעט. במהרה ירפה החום והאויר יצטנן מעט. הוא נכסף עד מאוד לדעת כמה השעה – למשש את שעונו הישן ולשמוע אוו מקיש הקשת־חזרה. הדבר היה גורם לו נחת־רוח והוא היה חש עצמו כאילו בבית. לא היה בו אפילו כוח כדי לזכור שהשעון הישן שלו כוֹנן בפעם האחרונה בו ביום שהשכיבוהו במקום זה. דפק־המוח שלו היה כל כך חלוש שלא הבחין בפני הנכנסים ויוצאים, ופני האחות הרחמניה, פני הרופא ופני המשגיח נתמזגו והיו בעיניו לפרצוף־פנים אחד שאינו מעלה ואינו מוריד; והדברים שהיו מדברים אליו לא היתה להם אלא משמעות אחת – ועל פי רוב לא היתה להם שום משמעות כלשהיא. המעשים שהיה רגיל לעושת לשעבר, אף על פי שרחוקים ומטושטשים היו, ביצבצו ועלו על זכרונו ביתר בירור – הנה הוא עובר לרגלי המדרגה הישנה אשר בבית הספר שבהארוֹ – שומע קול קריאתו של המורה ומשיב: “כאן, אדוני! כאן, אדוני!” כורך את נעליו בגליון של “ווסטמינסטר גאזיט”, שהנייר שלו היה ירקרק – והנעליים מבהיקות – והרי זקנו המבצבץ ובא מאחד המקומות האפלים – ריח של אדמה עולה באפו – בית גידול הפטריות! ריבין־היל! והריהו מקבר את בלשאצר הזקן ומרפד לו יצוע של עלים! אבא! בית־אבא…

ושוב פעם חזרה אליו ההכרה והוא הבחין שהנחל ריק ואין בו מים – ומי שהוא היה מדבר אליו אפשר אתה מבקש דבר? לאו.. וכי מה יכול לבקש? הריהו חלש יותר מדי לבקש דבר – אולי לשמוע את קול נקישת השעון שלו…

הולי! היא לא יכלה מעולם לשחק בכדור כשורה! הו! זרקי אלי! אל תשפילי לזרוק!… חתור במשוט לאחור! הו! השייט השני – הוא היה השייט השני!… ושוב פעם חזרה אליו ההכרה והוא הבחין בצבעים הסגוליים של דימדומי ערב ובחצי עיגול הירח האדום כדם שעלה ברקיע. עיניו נתלו בו כאחוזות קסם, וברגעים הארוכים של ריקנות המוח עלה העיגול האדום הלוך ועלה מעלה מעלה…

“דוקטור, הוא גווע!” שוב לא יהא צורך לכרוך את הנעליים? שוב לא יהא צורך לעולם? “מספר שניים, חזק ואמץ!” אל תבכה! שוט במנוחה – אל עבר הנחל – ישן!… אפלה!… אילו היה אדם מכונן – את השעון שלו שיהא מקיש!…

 

פרק חמישי: סוֹמְס פּוֹעֵל פְּעוּלָה    🔗

מכתב חתום כתוב בעצם ידו של מיסטר פולטיד לא נפתח על ידי סומס ונשאר טמון בכיסו במשך אותן שתי השעות שהיה מטפל בתשומת־לב יתירה בעסקיה של “החברה החדשה למכרות־פחמים”, אשר מיום שדזשוליון הזקן הסתלק מלהיות נשיאה נעשו עניניה יגעים ביותר ובימים האחרונים ירד שער המניות שלה במהירות גדולה כל כך, ששוב לא היתה לה עכשיו תקנה אלא חיסול. הוא הוציא את המכתב מכיסו עם ארוחת־הבוקר שאכל בסיטי־קלוב, שהיה קדוש לו בשביל הסעודות שסעד שם עם אביו בתחילת שנות השבעים, שכן רצוי היה בעידי דזשמס שיהא מצוי בקלוב הזה כדי שיכיר את טיב מסלול חייו לעתיד.

כאן, בפינה רחוקה ולפני קערה של צלי־כבש ותפוחי־אדמה מרוסקים פתח את המכתב וקרא בו את הדברים שלהלן:

"אדוני הנכבד!

"בהסכם לדבריך כיונו את פעולתנו לעבר האחר ובאנו לידי תוצאות שיש בהן כדי להשביענו רצון. מתוך השגחה על 47 עלה בידנו לגלות כי 17 שרוייה בגרין־הוטל שבריטשמונד. על פי הצפיות הוברר לנו שכל השבוע שעבר היו שני אלה מזדמנים יחד יום יום בריטשמונד־פארק. אמנם שום דבר מוחלט ומכריע לא נתגלה עדיין. אבל אם לצרף את הידיעות שסיגלנו בתחילת השנה בפאריז מובטחני שהיכולת בידנו להניח את דעתו של בית־דין. מסתבר מאליו שאנו נוסיף להשגיח ולעקוב עד שיבוא דברך אלינו.

"המסור לך באמונה רבה,

קלוד פולטיד".

סומס קרא את המכתב פעמיים ורמז למלצר.

“קח את זה בחזרה, הריהו צונן”.

"אפשר אביא לאדוני דבר־מאכל אחר?

“לא. הבא לי קפה בחדר האחר”.

והוא שילם בעד הסעודה שלא אכל וקם ויצא אל החדר השני בלי אשר הבחין בשנים ממכריו שעבר עליהם.

“להניח א דעתו של בית־דין!” הירהר בלבו כשהוא מיסב אל שולחן־שיש קטן ועגול והקפה לפניו. אותו בר־נש דזשוליון! הוא מזג לו את הקפה לתוך ספל, המתיקו ושתהו. הוא יעשה אותו לשמצה בעיניו בניו של עצמו! ומתוך החלטה גמורה זו שבלבו קם לצאת. ופתאום הרגיש בפעם הראשונה שלא טוב הדבר שיהא משמש טוען של עצמו. הרי אי אפשר לו לטפל בענין המגונה הזה בלשכת־הסופרים של עצמו. עליו להפקיר את כבודו היקר לו מנפשו בידי אדם אחר, בידי בעל אומנות אחר בעסקי־משפחה מגונים. אבל אל מי יפנה? אפשר אל לינקמֶן ולֶוֶור – הללו היו אנשים נאמנים, לא חשובים ביותר ולא היו מכירים אותלו אלא הכרה של שאל־שלום. ואולם קודם שהלך אליהם היתה שומה עליו לדבר עם פולטיד. אבל כיוון שעלתה מחשבה זו על דעתו, התחיל מהסס ומפקפק. וכי יגלה את הסוד שלו? ואיך ימצא את המלים המכוונות לדבר? איך יעשה עצמו לבוז ולצחוק־במסתרים? אבל סוף סוף כבר ידע בר־נש זה את הכל – אמנם כן, הוא ידע את הכל! ומתך רגש שהגיעה השעה לשים קץ לדבר נטל מרכבה ונסע אל המערב.

במזג־אוויר חם זה היה חלון חדרו של מיסטר פולטיד פתוח לרווחה, אלא שרשת־תּייל דקה היתה קבועה בו לשם שמירה מפני הזבובים. שניים או שלושה מהם ניסו לחדור לתוך החדר ונלכדו ברשת והיו תלויים שם מתוך ציפייה להיות נבלעים מיד. מיסטר פולטיד הבחין בכיוון מבטו של הקליאנט שלו עמד וסגר את החלון מתוך דברי הצטדקות.

“חמור מתחפש!” הירהר סומס בלבו. כדומה לכל אדם המאמין בעצמו אמונה שלמה העמיד עצמו למעלה מכל הנעשה ופתח ואמר מתוך חיוך קליל ומעוות: “קיבלתי את מכתבך. עכשיו הגיעה השעה שאעשה מעשה. סבור אני, שהנך יודע מי היא לאמתו של דבר אותה הגברת שהיית עוקב אחריה”.

ארשת פניו של מיסטר פולטיד באותה שעה היתה מעשה־אמנות מופלא. היא מיללה ברור: “וכי מה היית סבור? ואולם ידיעה זו לא היתה אלא פּרופיסיונאלית בלבד, הריני מבטיחך על כך – ואתך הסליחה!” הוא הניע בידו באויר הנעה קלה כאומר: “מקרים כאלה – מקרים כאלה מזדמנים לידנו!”

“טוב איפוא”, אמר סומס כשהוא מרטיב א שפתו בלשונו; יתר מכן שוב אין לנו צורך לדבר. הריני מייפה את כוחו של לינקמן ולוור להתעסק בענין זה. אין לי צורך לשמוע א עדותך, אלא שהנני מבקש ממם שתואיל לשלוח לה בחמש שעות את הרצאת הענין ושתוסיף לשמור את הדבר בסוד גמור".

מיסטר פולטיד עצם את עיניו כאילו לשם רמז שהוא מילא מיד את משאלתו. “אדוני הנכבד”, פתח ואמר.

“וכי מובטח אתה”, שאל סומס מתוך התעוררות פתאומית, “שההוכחות מספיקות כל צרכן?”

מיסטר פולטיד הניע את כתפיו הנעה קלה.

“היכולת בידך לנסות”, מילמל הוא, “על סמך הידיעות שבידנו ובשים לב לחולשת הטבע האנושי. היכולת בידך לנסות את הדבר”.

סומס קם. עליך לסור אל מיסטר לינקמן. יישר כוחך; אל־נא תקום ממקומך". הוא לא יכול נשוא את מנהגו של מיסטר פולטיד להזדקר בינו ובין הדלת. כשיצא אל פיקאדילי הזרוע נגוהות־חמה מה את הזיעה מעל מצחו. ביקור זה היה הקשה מכל הפורעניות שהתרגשו עליו – עם אנשים זרים ייקל לו לבוא בדברים. והוא חזר אל הסיטי כדי לשעות מה שעדיין היה מוטל עליו לעשות.

כשהסב באותו הערב אל שולחנו של אביו והסתכל באביו בשעת אכילתו, תקפו עליו שוב געגועיו הישנים על בן – על בן שיהא מסתכל בו בשעת האכילה לכשיזקין, ושהוא יושיבנו על ברכיו שלו כדרך שאביו היה נוהג עמו בשעתו. הוא התגעגע על בן, שהוא יהיה אביו ומולידו ואשר יבין לרוחו משום שיהיה עצמו ובשרו – בן אשר יבין לרוחו ויתן תנחומים לנפשו ויהיה עשיר ואיש תרבות יותר ממנו משום שיתחיל את פעולתו במצב מעולה משלו. לבוא לידי זקנה – כאותה הדמות הצנומה, השָׂבה, הדבקה והחלושה היושבת שם – ולהיות כולו ערירי וגלמוד עם הרכוש והנכסים שהלכו ונצטברו בידו; שלא למצוא חפץ וענין בשום דבר משום שהרכוש שלו אין לו עתיד וסופו לעבור אל ידים ואל פיות ואל עינים שאינם קרובים ללבו אף משהו! לא! עכשיו יאמץ את כל כוחו וישיב את שלו, יעשה עצמו חפשי וישא אשה ויוליד בן לדאוג לו ולגלגל עמו קודם שיהא נעשה זקן כל כך כאביו הישיש היושב כאן ותולה עינים כמהות פעם בבשר־העגל הממותק ופעם בבנו.

מתוך מערכי־רוח אלה עלה על משכבו. ואולם בשעה שהיה שוכב בין הסדינים הדקים שסיגלה אמילי, תקפו עליו זכרונות וחבלי־עינויים. בחזון רוחו נתגלתה לפניו אירין בדמותה ובצביונה ודומה היה כאילו הוא נגע בגופה נגיעה של ממש. למה עשה מעשה־שטות זה לשוב ולראותה עוד הפעם ולהטיל את עצמו שוב לתוך זרם־רגשות זה שגרף את נפשו? אכן גדולים מכאובי לבו כשהוא מעלה על דעתו שהתחברה עם בר־נש זה – עם בר־נש שגנב אותה ממנו!

 

פרק ששי: יוֹם קַיִץ    🔗

בימים שלאחר הטיול הראשון שלו עם אירין בריטשמונד־פּארק כמעט שלא הסיח דזשוליון את דעתו מבנו. ידיעות חדשות לא הגיעוהו; דרישות וחקירות בבית־הפקידות של המיניסטריום למלחמה לא הועילו כלום, וגם מאת דזשון והולי אי אפשר היה שיקבל ידיעה קודם שיעברו שלושה שבועות. באותם הימים היה מרגיש שלא נתן דעתו כל צרכו לדזשולי ושלא היה אב לאמתו אלא אב־הדיוט.. הוא לא העלה על לבו אף זכר אחד של כעס שכעס עליו בזמן מן הזמנים, אף זכר אחד של התפייסות עמו, משום שמעולם לא היתה מריבה ביניהם; וכיוצא בזה לא נזכר שהיה סח עמו באחד הימים שיחה היוצאה מן הלב ונכנסת אל הלב, אפילו בזמן שאמו של דזשולי מתה, מנהגו עמו לא היה אלא מנהג של חיבה ליצנותית למחצה. מתוך חששה שמא יקפח את חירותו של עצמו או יפגום בחירותו של בנו היה נזהר ביותר שלא להערות את נפשו במידה יתירה. רק בהיות עמו אירין חש רווחה בלבו, אלא שלגודל מבוכתו התחיל מבחין בבירור כמה חלוק לבו בינה ובין בנו. נפשו היתה קשורה בנפש דזשולי על ידי הרגש של אריכות קיום עצמו ושל האמונה בקיום החברה, שנשתרש בלבו בנערותו של עצמו ובאותן השנים שבנו היה מבקר את בית־הספר ואת האוניברסיטה – על ידי כל אותה השאיפה שתתקיימנה התקוות שהאב והבן היו תולים זה בזה. ובאירין היה קשור על ידי רגש הנחת שגרם לו היופי והטבע. וסופו שהגיע לידי כך שנדמה לו ששוב אינו יודע איזה משני הרגשות הללו היה חזק בלבו ביותר. מתוך מבוכה נפשית זו עורר אות בחזקת היד בחור אחד רכוב על אפניים שבא אליו ביום אחד לאחר הצהרים בו ברגע שאמר ללכת אל ריטשמונד־פּארק. אותו בחור, אשר לתמהונו הגדול היו פנים ניכרים לו יפה, קרב אליו מתוך חיוך קלוש ואמר:

“מר דזשוליון פורסייט? רב תודה!” ובדברים האלה מסר לידו של דזשוליון מכתב והסיע את האופניים שלו אל השביל ומיהר ורכב לדרכו. דזשוליון נתבלבל ופתח את המכתב.

“הזמנה במשפט גירושין של פורסייט כנגד פורסייט ופורסייט!” רגש של בושה ושל תיעוב שתקף עליו ברגע הראשון נתחלף מיד על ידי רגש אחר: “וכי מה אה מבקש הרי לכך התאווית, ועכשיו אין דעתך נוחה מזה!” אבל בלי־ספק קיבלה גם היא כתב־הזמנה כזה ועליו ללכת אליה. ובדרך הליכתו אליה שקל את הדבר בדעתו. הרי זה מעשה בדחני ביותר! אין בית דין יכול להתעסק בדברים המסורים אל הלב וכדי לצאת ידי החוק אין די ברגשות־געגועים בלבד אלא יש צורך ביתר מכן. היכולת בידם לשים לאל את הקובלנה הזאת או על כל פנים לנסות לעשות זאת מתוך אמונה בצדקתם. אבל המחשבה הזאת הרגיזה את דזשוליון עד למעמקי נפשו. שכן אף על פי שלא היה מאהבה שלה למעשה, הרי היה כך בהירהוריו ומאווייו וגלוי וידוע היה לפניו, שהיא היתה נכונה להידרש לו. פניה הגידו לו זאת. אמנם הוא לא הטעה עצמו לחשוב שהיא הוגה לו רגשות אהבה עזה ביותר. בשעתה לתקפה אותה תשוקה אדירה ואי־אפשרה היה לצפות ששוב תתלקח בקרבה תשוקה אחרת כמותה אל גבר כגילו. אבל היא שמה את מבטחה בו והיתה והגה לו חיבה ובוודאי הרגיש שהוא היה לה מחסה ומעוז. ומאחר שידעה שהוא מעריץ אותה, וודאי לא תבקש ממנו לערער כנגד הקובלנה הזאת! השבח לאלוהים שלא היתה בה אותה מידת הישרנות השגעונית המיוחדה לבריטים, המוותרת על האושר משום וותרנות גרידה! עליה לשמוח על ההזדמנות שבאה לידה להיעשות בת־חורין – לאחר שבע־עשרה שנים של מיתה בעודנה בחיים! ואשר לפירסום שהדבר יתפרסם בקהל, הרי אי אפשר להימנע מזה! העירעור כנגד הקובלנה אין כוחו יפה להסיר מעליהם את החרפה. בלבו של דזשוליון היה מצוי אותו הרגש המיוחד לאדם מן הפורסייטים בשעה שחייו הפרטיים נתונים בסכנה: אם יצא דינו להיתלות, יהא זה לכל הפחות בעד כבשה שגנב ולא על חנם! ולא עוד אלא כשהעלה על דעתו שעליו לעמוד לפני הדיינים ולהישבע שלא הביעו אהבה זו לזו אפילו ברמיזת־יד ובדיבור־פה, נראה לו הדבר יותר מגונה ומשפיל את כבודו מאשר אם יקבל על עצמו מתוך שתיקה את הקלון להיות נחשב לנואף – יותר מגונה ומשפיל את כבודו לגבי הרגש שבלבו, אבל רע ומכאיב־נפש במידה לא פחותה מכן לגבי ילדיו. המחשבה שעליו לעמוד למשפט לפני דיין אחד ושנים־עשר אנגלים פשוטה ולצַדֵק, אם יוכל, את דבר הפגישות שהיה נפגש עמה בפאריז ואת דבר הטיולים שהיה מטייל עמה בריטשמונד־פּארק, ־ המחשבה הזאת הביאה אותו לידי פלצות. האכזריות וחומר הביקורת של צביעות אשר במשפט זה, הסברה שוודאי לא יאמינו להם – הרעיון אשר היא, שהוא רואה בה התגשמות הטבע והיופי, עתידה לעמוד לפני כל העינים החשדניות והתאווניות הללו – כל זה איום ונורא בעיניו. לא, לא! אם יצא לטעון ולערער כנגד הקובלנה, הרי יכין בכך מעדנים לנפש יושבי לונדון הצמאים לחדשות שממין זה ויספיק לעתונים חומר המושך את הלב. טוב מזה אלף מונים לקבל עליו מה שמינה לו סומס ומה שמינו אלי מרום!

“וחוץ מזה”, הירהר בתום־לב, “מי יודע אם אוכל לשאת ולסבול עוד את המצב הזה אפילו למען בני? אל כל פנים תֵּחָלֵץ סוף סוף מן הקולר התלוי בצווארה!” ומהיותו שקוע בהירהורים האלה כמעט שלא הרגיש בחום־היום הקשה. השמים התכסו בענני ארגמן עם רצועות לבנוניות בתוכם. טיפת־גשם כבדה טבעה צורה זעירה של כוכב על גבי אבק־הדרך בו ברגע שנכנס לתוך הפּארק. “הו!” הירהר בלבו, “הנה שואת־גשם ממשמשת ובאה! הנני מקווה שלא יצאה לקראתי; הגשם כבר מתחיל מטפטף!” ואולם בו ברגע עצמו ראה והנה אירין הולכת וקרבה אל השער. “עלינו לשוב מהר אל רובין היל”, אמר אל נפשו.

*

שואת־הגשם התחוללה על “הפאוּלטרי” בארבע שעות וגרמה קורת־רוח ושעשועים רצויים ללבלרים שבכל לשכת־סופרים. סומס ישב באותה שעה בלשכה שלו ושתה לתה, והנה הביאו לו את האגרת שלהלן:

"אדוני הנכבד!

"פורסייט כנגד פורסייט ופורסייט.

"בהתאם להוראות שקיבלנו ממך הננו מרשים לעצמנו להודיעך שמסרנו היום את ההזמנות לנתבעת אשר בריטשמונד ולנתבע אשר ברובין־היל.

"בכבוד גמור,

לינקמן ולוור".

רגעים מספר לטש סומס את עיניו אל איגרת זו. שכן מיד לאחר שנתן את הפקודה ההיא הסיתהו לבו לבטל אותה, הדבר היה כל כך מגונה, כל כך נאלח ומביש! ההוכחות והדברים ששמע לא נראו לו מספיקים כל עיקר; הוא לא היה מאמין שאותם השניים הגיעו עד הקצה האחרון. ואולם המעשה הזה וודאי יביאם לידי כך, והמחשבה הזאת גרמה לו עינויים. היא תתן את אהבתה לבר־נש זה וממנו מנעה אותה! וכי כבר איחר את המועד: כלום יש עדיין תקנה להפריד ביניהם לאחר שהקובלנה הזאת הביאה אותם לידי התרגשות יתירה? “אבל אם לא אתאושש ואעשה מעשה מיד”, אמר אל נפשו כבר יהיה לאחר זמן, מכיון שההזמנה כבר מצויה בידם. הנני ללכת ולדבר עמו. הנני ללכת אליו!"

וכולו רועד מרוב התרגשות וזעזוע־עצבים שלח להביא אחת מאותן המרכבות־המכונות שהנהיגו עכשיו בעולם. אפשר שיעבור זמן הרבה עד שיעלה בידו להכריע בר־נש זה ואך אלוהים יודע מה ההחלטה שהחליטו לאחר המכה הזאת שניחתה עליהם לפתע פתאום! “אילו הייתי אחד מאותם החמורים התיאטרליים”, הירהר בלבו, “צריך הייתי לקחת עמי שוט או אקדוח או דבר אחר שכיוצא בזה!” ואולם תחת זה לקח עמו חבילה של ניירות בענין המשפט “מדזשנטי כנגד ווייק” על מנת לעיין בניירות האלה בדרך נסיעתו. ואולם הוא לא פתח אפילו את החבילה, אלא היה יושב ודמם כשהוא מיטלטל ומתנדנד ולא היה מרגיש לא ברוח המפולשה שנשבה בגבו ולא בריח הבנזין. עליו לכוון את מעשיו על פי התנהגותו של אותו בר־נש; עיקרו של דבר הוא לעשות את הכל בישוב־הדעת!

משהתקרב אל פוטניי־ברידזש כבר התחילה לונדון להקיא את הפועלים שלה מבתי מלאכתם; נחיל הנמלים היה מושך והולך אל מחוץ לעיר. כמה גדול ועצום הוא המון נמלי־אדם אלה, שכולן היו צריכות פרנסה והיו טורחות ומתייגעות להשיג טרף לנפשן בתוך העירבוביה הגדולה הזאת! אפשר שזוהי הפעם הראשונה בימי חייו שסומס היה מהרהר בלבו: “אני אוכל להסתלק מעמלי אם אך ארצה בכך! אין לי לחשוש לכלוּם; יכול אני להקיש באצבע צרדה ולחיות את חיי ככל העולה על רוחי – ולרוות תענוגות!” אבל לא כן הוא! אי אפשר לו לאדם לחיו חיים של יגיעה כדרך שהוא היה חי ואחר להסתלק מכל – להתמכר לחיי־לתענוגות ולבזבז א ממונו ואת שמו הטוב שהקנה לעצמו. הנכסים שאדם סיגל לו או משקד לסגל לו הם הם עצם חייו. מי שאינו סובר כך אינו אלא שוטה – שוטה, סוציאליסט או מופקר!

האבטומוביל עבר באותה שעה על מעונו־קיץ והיה קץ במהירות גדולה. “וודאי חמישה־עשר מילין לשעה!” היה מהרהר בלבו; “יש בזה כדי לעורר את הבריות לצאת לגור מחוץ לעיר!” והוא שקל בדעתו עד כמה יש בזה כדי להשפיע על שער המגרשים שרכש לו אביו בלונדון גופה – הוא עצמו לא נגרר מימיו אחרי עסקים שממין זה ולא השקיע בהם את ממונו; הוא היה עושה סחורה בתמונות ובן היה משקיע את כל הממון שלא היה לו צורך בו באותה שעה.. והאבטומוביל אץ הלאה וירד מעל הגבעה שמאחורי ווימבלדוֹן קוֹמֶן. אהה לראיון זה! אכן סברה היא שגבר בן חמישים ושתיים, אב לבנים גדולים וצייר בעל מעמד בטוח ימנע עצמו מלעשות מעשה שטות. “הוא לא יאבה להמיט קלון על משפחתו”, הירהר בלבו; “הוא אהב את אביו כשם שאני אוהב את אבי, והללו אחים היו. אותה אשה חובלנית היא וגורמת חורבן – וכי מה יש בה? מימי לא יכולתי לעמוד על טיבה”. האבטומוביל נטה הצדה ורץ על שפת יער, ולאזניו הגיע קול הקריאה המאוחרה של קוקיאה, שהיה כמעט הראשון ששמע בשנה זו. הוא נמצא ברגע זה כמעט מנגד לאותו המקום שהוא בחר בו מתחילה לבנות שם את ביתו ואשר בוזיניי מאס בו ובחר במקום אחר ולא שת אליו לב. הוא מחה במטפחתו את מצחו ואת ידיו ונשם נשימה עמוקה כדי להשרות על עצמו אומץ רוח. “אל הִבּוֹך!” אמר אל נפשו, “אל הבִּוֹך!”

האבטומוביל פנה ובא אל המסילה שלפני הבית, שיכלה להיות המסילה של עצמו, וקול נגינה עלה באזניו. הרי הסיח את דעתו כליל מבנותיו של בר־נש זה!

“אפשר שאשוב בחזרה מיד”, אמר אל הנהג, "ואפשר שאשתהה שם זמן־מה. והוא משך בפעמון.

כשהלך אחרי הנערה המשרתת, שהוליכה אותו דרך הקלעים אל האולם הפנימי, היה מהרהר בלבו מתוך רגש של רווחה, שאכן טוב הדבר שהפגישה תתקיים בפני דזשון או הולי, אשר אכן מהן כנראה מנגנת שם והיא וודאי לא תניח שיבואו לידי התנגשות. ומה גדול היה תמהונו כשראה את אירין יושבת לפני הפסנתר ודזשוליון מיסב בכורסה ומאזין את נגינתה. שניהם קמו. הדם פרץ לתוך מוחו של סומס וההחלטה שלא להתנהג כך או כך נתעלמה מלבו. מראה פניו באותה שעה היה כמראה אבות אבותיו החקלאים יושבי השפלה שעל שפת הים.

“כמה נאה הדבר!” פתח ואמר.

הוא שמע את דזשוליון אומר בלחש:

“כאן לא המקום – הבה ניכנס אל חדר־העבודה, אם הדבר טוב בעיניך”. ושניהם עברו עמו דרך המפתח שבין הקלעים. כשנכנסו אל החדר הקטן, תפסה לה אירין מקום אצל החלון הפתוח ודשזוליון עמד בסמוך לה אצל כסא גדול. סומה סגוף אחריו את הדלת בקול רעש; הקול הזה הזכירהו שוב את היום שבו נעל לפני כמה שנים את הדלת בפני דזשוליו – משום שתקע עצמו לתוך ענינים שאינם שלו.

“ובכן”, פתח ואמר, “מה דברים בפיכם לצדק את נפשכם”.

אותו בר־נש העז את פניו וחייך.

“מה שקיבלנו היום נטל ממך את הזכרות לשאול. כסבור הייתי שהנך שמח על הדבר שאתה מחלץ את צווארך מן הקולר”.

“הוי!” קרא סומס; “כך אתה סבור! הנה באתי להגיד לך, שהנני להתגרש ממנה על ידי שאפרסם את פרשת הדבר לכל פרטיו אשר יעטו קלון על שניכם, אם לא תישבעו לי שמכאן ולהבא תיפרדו זה מזו פירוד גמור”.

הוא תמה על שטף־הדיבור שלו, שכן היה נבוך וידיו רעדו. איש מהם לא החזיר דבר, ואולם נראה לו שפניהם הפיקו בוז.

“ובכן”, אמר שוב, “מה בפיך – אירין?”

שפתיה נעו, אבל דזשוליון הניח את ידו על זרועה.

“הרף ידך ממנה!” זעק סומס בחמת־זעם. “אירין, התשבעי לי?”

“לא”.

“כך! ואתה?”

“לא כל שכן!”

“ובכן אתם מודים באשמתכם, וכי לא כך הוא?”

“הן, אנו מודים באשמתנו”. את הדברים האלה דיברה אירין; קולה היה צלול ופניה לבשו אותה הצורה הסתומה והכבושה שהיתה מוציאה אותו לעתים קרובות מדעתו; והוא התגעש זעק:

“אך שד משחת את!”

“צא מזה! עזוב את הבית הזה, ואם אין אשלח בך יד!”

בר־נש זה מעז לאיים עליו שישלח בו יד! וכי ידע שהוא נכון היה לשים מחנק לגרונו?

“אפיטרופוס המועל בפיקדון שהפקד בידו!” ענה ואמר. “גנב הגונב את אשתו של בן דודו!”

“כנני בכל כינוי שאה רוצה. אתה בחרת את מנת חלקך, ואנו בחרנו את מנת חלקנו אנו”.

אילו לקח סומס נשק עמו, היה משתמש בו תיכף ומיד.

“שלם תשלם לי על כך!” ענה ואמר.

“בחפץ לב”.

לשמע הסירוס המעליב הזה, שסירס את כוונת דבריו בנו של אותו האיש, אשר הקנה לו את הכינוי הליצני “בעל נכסים”, עמד סומס דומם והביט מסביבו בעינים פקוחות לרווחה. אכן מגוחך היה המצב!

כאן עמדו זה כנגד זה וכוח טמיר ונעלם עיכב בידם מלעשות מעשי אלמות איש לרעהו. אי אפשר היה להכות מכה, אי אפשר היה להפליט מלה שתהא פוגעת יפה. אבל הוא לא יכול, הוא לא ידע אי יפנה את פניו וילך לו הוא הצמיד את עיניו בפניה של אירין – זוהי הפעם האחרונה שהוא רואה את הפנים האלה שהמיטו עליו פורענות – זוהי הפעם האחרונה, בלי שום ספק!

“ואת”, פתח ואמר פתאום, “הריני מקווה שאת תתנהגי עמו כדרך שהתנהגת עמי – ושוב אין לי מה לדבר!”

הוא ראה שהיא נרתעה לאחוריה, ומתוך רגש שהיה בו משל ניצחון ומשל רווחה כאחד פתח בחזקה את הדלת וישב במרכבתו. הוא נשען על הכרים ועצם את עיניו. מימיו לא היה כל כך מוכן ומזומן לעושת מעשה־רצח, מימיו לא זנח כל כך את מידת ההתאפקות והמתינות שלו, שהיתה לו כעין טבע שני. היתה הרגשה בלבו כאילו נגלו מערומיו, כאילו נתערטל וכאילו עזבהו כוחו – כאילו החיים אין להם טעם ומוחו פסק לפעול את פעולתו. אור־החמה חדר לתוך מרכבתו ושפע עליו, אבל הוא חש צינה. המאורע שהתרגש עליו זה עתה כבר היה ממנו והלאה, ומה שעתיד להיות טרם לבש דמות וצורה והוא לא יכול לתפוס ולהבחין מאומה; ופלצות אחזה אותו כאילו היה תלוי על פתחה של תהום, כאילו סופו לצאת מדעתו אם אך יוסיף לנוע עוד תנועה אחת. “אין זה לפי כוחי”, הירהר בלבו; “לא הייתי צריך – אין זה לפי כוחי”. האבטומוביל טס במהירות ועל פניו חלפו בזה אחר זה אילנות, בתים ובני אדם, ואולם כל זה היה נטול טעם ומשמעות. “הריני חש בגופי חישה משונה”, הירהר בלבו, “הנני ללכת לרחוץ בבית־המרחץ הטורקי. אני – אני הייתי קרוב לסכנה לכרוע תחתי. אי אפשר שיהא הדבר נוהג והולך כך להבא” האבטומוביל כבר רץ דרך הפארק.

“אל בית־המרחץ הטורקי,” אמר סומס.

עכן משונה הדבר שביום־קיץ בוער כזה יהא מרחץ חם כל כך נעים לגופו של אדם! כשנכנס אל ביל־המרחץ המלא הבל חם פגש בדזשורזש פורסייט שאמר לצאת משם ופניו אדומים ומבהיקים.

“האלו!” אמר דזשורזש, “משום מה אתה מעמל את גופך? הרי אין לך חֶלֶב מיותר שאתה צריך למעטו!”

בדחן! סומס עבר עליו מתוך חיוך מעווה על־שפתיו. כשהיה מוטל פרקדן והזיעה התחילה מבצבצת מגופו, שיפשף את עורו בשקידה יתירה ואגב שיפשוף היה מהרהר בלבו: “הבה יצחקו כאוות נפשם! איני משגיח בכך! אסור לי לבוא לידי רתיחה! אין זה יפה לגופי!”

 

פרק שביעי: לֵיל קַיִץ    🔗

כשיצא סומס מן החדר הקטן, השתררה שם דומיית־מות.

“יישר כוחך בעד השקר הנאה”, פתח ואמר דזשוליון פתאום. “בואי ונצא מזה – שוב אין האויר כאן כמו שהיה!”

ושניהם היו מתהלכים הנה ושוב בדממה לפני גדר ארוכה וגבוהה הפונה דרומה אשר מאחוריה היו מגדלים עצי־אפרסקים. בין הסוללה הדשואה ובין האפרים הרטובים המלאים נוּריוֹת ומרגניות גדולות נטע דזשוליון הזקן ברושים אחדים במרחקים גדולים זה מזה; במשך שתים־עשרה שנה היו משגשגים ומוריקים עד שדמותם האפלולית הלוליינית היתה מעוררת בלב רואיה את זכרה של ארץ איטליה. צפרים ריפרפו בחשאי בתוך השיחים הרטובים; סנוניות טסו ועברו וגוויותיהן הקטנות והזריזות הבריקו כעין פלדה כחולה; העשבים שמתת לרגלי המטיילים היה בהם משל עידון האביב, והירוק שלהם היה משיב־נפש; ופרפרים התעופפו ורדפו זה אחרי זה. לאחר אותה הסצינה המדאיבה השפיעה עליהם שלוות הטבע השפעה נפלאה. למטה מן הגדר הספוגה זהרי חמה עברה רצועה צרה של ערוג־גינה מלאה רכפות וסרעפות, והדבורים השמיעו המולה חשאית שנטפלו אליה כל שאר הקולות – קול געייתה של פרה שנלקח ממנה העגל שלה וקול קריאתה של קוקיאה שהיה מפוצץ מראש בוקיצה עומדת בתחתית האפר. וכי אפשר היה לשער שמאחוריהם, במרחק של עשרה מילין מהם מכאן והלאה, מתחיך הכרך לונדון – אותה לונדון של הפורסייטים עם העשירו והעוני שלה, עם הזוהמה ועם התשואות שלה, עם איי־האבנים שלה רבי־התפארת הפזורים פה ושם ועם הים האפור של לבנים וטיח מאוסים? אותה לונדון שראתה את הטראגידיה של אירין בעודנה בצעירותה ואת ימיו הקשים של דזשוליון גופו, אותו בית־היוצר המלכותי של יצר הרכוש והקנין!

ועד שהם מתהלכים ומטיילים יחד היה דזשוליון שוקל במחשבתו את המלים: “הריני מקווה שאת תתנהגי עמו כדרך שהתנהגת עמי”. הדבר יהיה תלוי אך בו בעצמו. וכי יכול היה להאמין ולבטוח בעצמו? וכי ירשה הטבע לאדם מן הפורסייטים שלא לשעבד שיעבוד של עבדות את זו שהוא מעריץ? וכי נאמן הוא להיות שומרו ומגינו של יופי שיפקד בידו? או אפשר שלא תהיה אך אורחת עראית אשר תבוא איתי שהיא רוצה, תשתעבד לו למשך רגעים קלים ולא תחזור אליו אלא בזמן שיהא רצון מלפניה? “אין אנו אלא חבר־שודדים!” הירהר דזשוליון בלבו, “צרי־לב וחמדנים, וציץ־החיים אינו בטוח שלא נשלח בו יד. הבה תבוא אלי לפי אוות נפשה ואימתי שתרצה, או לא תבוא אלי כלל אם לא תרצה בכך. איני מבקש אלא להיות שומרה ומגינה, המסתור והמחסה שלה, אבל לעולם – לעולם לא אהיה הכלוב שלה!”

היא היתה זיו היופי שראה בחלומו. היעלה בידו עתה לעבור את המסך ולהשיגנו? וכי עשוייה שפעת הרכוש והקנין, אותו בית־היוצר המצומצם של תאות הרכישה, שהתגשם בדמות־הגוף השחורה והזעירה של עצמו ושל סומס – וכי עושי היה אותו המסך להיקרע והוא יוכל לעבור דרכו אל חזיון נפשו ולמצוא שם דבר שאין בו רק כדי להנאות את החושים בלבד? “אהה, מי יתן וידעתי”, הירהר בלבו, "כיצד עלי לנהוג שלא אושיט ידי לתפוס ולאחוז ולכלות!

בשעת הסעודה היו מטכסים אצות מה לעשות. החליטו שהערב תשוב אל המלון ותלון שם ומחר בבוקר יסע עמה ללונדון. עליו לתת הוראות לעורך־הדין שלו – דזשק הֶרינג. אין להם להניע אפילו אצבע כדי לעכב את מהלך המשפט. תשלומי פיצויים, קנסות בית דין, תיחלץ סוף סוף מן הקולר התלוי בצוארה! מחר יבקר את הרינג – הם ילכו אליו יחד. ואחר־יצאו לחוץ לארץ, שלא לתת מקום לפיקפוק ולעשות את השקר שהוציאה מפיה לדבר־אמת. הוא הביט אליה; ובאותה שעה נדמה לו שעיניו המשתאות אליה רואות באשה היושבת כאן יותר מדמותה של אשה גרידה. את רוח היופי העולמי, העמוקה והמסתורית, אשר הציירים הקדמונים טיציאן, דזשיוֹרדזשדוֹנה ובוטיטשֶלי ידעו את הסוד כיצד לתפסה ולציירה בפני נשיהם – את היופי העליון הזה ראה והנה הוא קורן על מצחה, על שערה, על שפתיה ובתוך עיניה.

“וכל זה עתיד להיות שלי!” הירהר בלבו. “הרי זה מטיל עלי פחד!”

לאחר הסעודה יצאו אל המרפסת לשתות קפה. הם ישבו שם שעה ארוכה והתענגו על מראה הערב הנעים והסתכלו בביאתו של הלילה, שהיה ממשמש ויורד לאטו. עדיין היה חם והאויר היה מבושם ריח של ציצי לבנות – שהקדימו להתפתח בקיץ זה. שני עטלפים טסו מתוך אותו קול השאון החרישי והמסתורי המיוחד להם. הוא העמיד את הכסאות אל מול פני החלון של חדר־העבודה והססים היו פורחים ובאים לשם כדי לבקר את האור הצנוע הדולק שם. רוח לא נשבה ובין עפאי האלון הזקן העומד במרחק של חמישים פסיעות הם והלאה לא עבר אף רחש קל שבקלים! הלבנה עלתה מאחורי החורש והיא כמעט במילואה; ושני האורות, אור היום הדועך ואור הלבנה, נלחמו זה בזה עד שאור הלבנה ניצח והפך את צבעו ואת ראהו של כל הגן, התגנב ועלה אל טבלאות האבנים של הרצפה, הגיע אל רגליהם, טיפס ועלה ושינה את צורת פניהם.

“את עייפת מאוד”, אמר דזשוליון לבסוף, “מוטב שנלך. המשרתת תראך היכן חדרה של הולי”, והוא משך בפעמון שבחדר־העבודה. המשרתת באה ומסרה לידו טיליגראמה. אירין קמה והלכה עמה והוא הביט אחריה והירהר בלבו: “טיליגראמה זו וודאי באה לפני שעה או יותר מכן והיא לא נזדרזה להביאה לנו! דברים בגו! עוד מעט ויהא להם נימוק מספיק להוציא א דיננו לחובה!” והוא פתח את הטיליגראמה וקרא בה את הדברים האלה:

"דזשוליון פורסייט רובין היל. – בנך נפטר מן הועלם ללא ייסורים בעשרים ליוני. אנו משתתפים בצערך מעומק לב" – ולמטה שמו של אדם שאינו ידוע לו.

הטיליגראמה נשמטה מידו ונפלה והוא הפך את פניו ועמד ללא־נוע. הלבנה שפעה עליו את נגהה וסס עף אל פניו. זה היה היום הראשון שהסיח את דעתו מדזשולי וכמעט שלא הירהר בו אף רגע אחד. הוא ניגש כמוכה עיוורון אל החלון, נתקל בכורסה הישנה – היא הכורסה של אביו – וצנח עליה. שם ישב כשהוא מכווץ והיה צופה ומביט אל הלילה. דעך כדעוך השלהבת של נר, רחוק מביתו, מאהבה, בודד לנפשו, נפטר ושקע במחשכים! נערו שלו! ילד טוב ונעים היה מקטנותו – והיה הוגה לו תמיד ידידו וחיבה! בן עשרים שנה היה והנה נקצר כעשב – ושוב אין בו אף זיק חיים! “לאמתו של דבר לא ידעתי אותו היטב”, הירהר בלבו, “וגם הוא לא ידעני, אבל אהבנו זה את זה. רק האהבה הוא העיקר!”

הוא מת שם במרחקים – גלמוד – בלב מלא געגועים עליהם – בלב מלא געגועים על ביתו! הדבר הזה נראה ללב הפורסייטי שבקרבו יותר נורא, יותר קשה וראוי לרחמים מן המוות עצמו. ללא מגן, ללא מחסה וללא אהבה עד הרגע האחרון! וכל רגש האחדות של בית־אב, שהיה מָשרָש בקרבו עמוק עמוק, חוש־המשפחה שלו והדביקות בעצמו ובשרו, שהיתה חזקה כל כך בלבו של דזשוליון הזקן – ושהיא חזקה כל כך בלב הפורסייטים כולם – כאילו נפגעו פגיעה קשה, כאילו נגזרו ונטרפו על ידי מיתתו הגלמודה של בנו הנער. מוטב היה אילו נפל חלל במלחמה בלי אשר היתה לו שהות להתגעגע עליהם, להיות נכסף שיבואו אליו ואולי גם לקרוא להם בשעת הטירוף של גסיסה!

הלבנה עמדה עכשיו אחורי האלון והשפיעה עליו רוח־חיים מסתורית עד כי דומה היה שהוא מציץ ומסתכל בו – הלא הוא אותו האלון אשר הנער שלו היה אוהב לטפס עליו בקטנותו ואשר פעם אחת נפל ממנו ונפצע, אלא שלא בכה!

הדלת השמיעה קול חריקה. הוא ראה והנה אירין נכנסה החדרה, הרימה את הטיליגראמה וקראה אותה. הוא שמע את קול האיוושה הדקה של שמלתה. היא כרעה על ברכיה בסמוך לו והוא כפה את עצמו לחייך כנגדה. היא פשטה את זרועותיה וחיבקה את ראוש ומשכה אותו אליה עד שנח על כתפה. ריח הניחוח והחמימות שלה שפעו על חושיו ולפפו את נפשו וקירבתה כבשה הלוך וכבוש לאט לאט את כל ישותו.

 

פרק שמיני: דְזֶשֶׁמְס יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה    🔗

הרחיצה בבית־המרחץ הועילה יפה לגופו של סומס. הוא הזיע הרבה ושב למנוחתו, ולאחר שסעד בקלוב “רימוּו” שם פניו אל פארק ליין. אביו חש בגופו בימים האחרונים. את המאורע של עכשיו צריך להעלים ממנו! עד הרגע הזה לא העלה מימיו על דעתו עד כמה היה חרד שלא להוריד את שיבת אביו ביגון שאולה ועד כמה היתה חרדה זו קשורה קשר פנימי במוראו מפני סקאנדאל אהבתו לאביו, שהיתה אהבה עמוקה כל הימים, גדלה ועצמה בשנים האחרונות מחמת הכרתו שדזשמס רואה בו את המשען האחד שלו לעת זקנתו המופלגה. נפשו דוכאה בקרבו כשהיה מעלה על דעתו אשר אדם, שכל ימי חייו היה חרד וזהיר כל כך והרבה לעושת כדי להגדיל את כבוד שם המשפחה שלו – עד שנעשה כמעט דוגמה של עשירות וחשיבות־ערך מוצקה – שאדם כזה יראה ברגעי־חייו האחרונים א השם הזה מתפרסם בעתונים. הדבר הזה נראה בעיניו כהושטת יד־עזרה למות, לאותו האויב האכזרי של הפורסייטים, שאין מנוס ממנו. “עלי להגיד את המעשה לאמא”, הירהר בלבו, “וכשהדברים יגיעו עד לידי כך עלינו להסתיר ממנו את העתונים. הרי כמעט שאינו רואה אדם”. הוא פתח את הדלת במפתח שלו והתחיל עולה על המדרגה והנה שמע שאון הבא מן המסדרון שבדיוטה השניה ואת קול אמו האומרת:

“אל־נא, דזשמס, הלא תצטנן. מפני מה אי אתה יכול לצפות במנוחה?”

ואביו ענה:

“לצפות? הריני מצפה כל הימים. משום מה אינו בא?”

“הרי יכול אתה לדבר עמו מחר בבוקר תחת לעמוד כאן כדחליל”.

“הוא וודאי יעלה מיד אל חדרו וישכב על מיטתו, ואני איני יכול לישון”.

“בוא ועלה שוב על משכבתך, דזשמס”.

“אהה! הרי אפשר שאמות עד בוא הבוקר של יום המחר, מי יודע”.

“לא יהא לך צורך לצפות עד למחר בבוקר; אני ארד ואעלנו אליך, אל־נא תתרגש!”

“כך דרכך תמיד – להשתבח לבטלה. הרי אפשר שלא יבוא כלל”.

“ואם לא יבוא כלל, הרי וודאי לא תוכל לצוד אוו על ידי עמידתך כאן בחוץ כשאתה לבוש גלימה”.

סומס עלה עד העיקול האחרון של המעלות וראה את דמות איבו שהיה לבוש גלימת־משי חומה וחפותה במוך ועמד כשהוא גוחן מעל למעקה של המדרגה שלמעלה. אור נפל על שערות־הכסף שלו ועל זקנו ושיווה לראשו מעין זר הזוהר.

“הנה הוא!” שמע אותו מדבר בקול מביע עלבון, מיד לאחר מכן עלה באזניו קולה של אמו שענתה ואמרה במנוחה מאצל הפתח של חדר־המיטות:

“טוב ויפה. בוא החדרה ואסרק את שערותיך”. דזשמס הושיט אצבע דקה וכפופה שהיתה משונה ומבהילה כעין הרמיזה של שלד, ונתעלם דרך הפתח של חדר משכבו.

"מה הדבר?, הירהר סומס בלבו, “מה הרוח שנחה עליו שוב?”

אביו ישב לפני שולחן־הלבישה סמוך למראה ואמילי החליקה בנחת את שערותיו בשתי מברשות מצופות כסף. היא היתה רגילה לעשות זאת כמה פעמים ביום, כי סריקה זו היתה יפה לרוחו כחיכוך שמחככים חתול לבין אזניו.

“הנה באת!” פתח ואמר. “ואני הייתי מצפה לך”.

סומס השפיל אחת מכתפיו ונטל בידו וָו־לולאות של כסף והסתכל בסימן־הטביעה שעליו.

“מראיך טוב עתה מכפי שהיה.”

דזשמס הניד בראשו.

“עלי להגיד לך דבר. אמך אינה יודעת מאומה”. הוא דיבר בקול שנשמעה בו מעין תרעומת על אמילי שלא ידעה דבר, אשר הוא העלים ממנה ולא הגיד לה.

“אביך שרוי כל הערב בהתרגשות גדולה ואיני יודעת בשל מה”. השאון החרישי שהשמיעו המברשות המחליקות על גבי השערות שימשו מעין המשך של קולה המרגיע.

“לא! את אינך יודעת כלום”, אמר דזשמס. סומס יכול להגיד לי את הדבר". והוא לטש אל סומס את עיניו האפורות, אשר מבטן המיוגע והמאומץ עשה רושם לא נעים, ומילמל ואמר:

“קצי ממשמש ובא, סומס. אדם זקן שכמוני אינו יודע מתי תבוא שעתו. אני עלול למות בכל רגע. הריני מניח אחרי ממון הרבה. רחל וסֵייסֶלִי אין להן ילדים; וול נמצא בארץ מרחקים – ואותו בר־נש, אביו שלו, יסגל לו כמה שתשיג ידו. ובוודאי יזדמן מי שוא אשר יקח לו את אימוגן, לא אהיה תמה על כך כל עיקר”.

סומס כמעט שלא האזין אליו – הוא כבר שמע את הדברים האלה פעמים הרבה. והמברשות הוסיפו להשמיע את קול השאון הקלוש שלהן.

“אם זהו הכל – –!” אמרה אמילי.

“הכל!” קרא דזשמס; “אין זה עדיין כלום. עוד מעט ואגיד את עיקרו של דבר”, ושוב פעם נתן את מבטי־עיניו המיוגעים והמאומצים בפני סומס.

“הריני מתכווין אליך, נערי שלי”, ענה ואמר פתאום; “עליך להתרגש מאשתך”.

הדברים האלה, שיצאו מתוך הפה הזה, כמעט שהעבירו את סומס על דעתו. הוא כיוון שוב את מבטי עיניו אל וו־הלולאות ודזשמס הוסיף ואמר כאילו לשם צידוק־עצמו:

“איני יודע מה עלתה לה – אומרים שהיא דרה בחוץ־לארץ. דודך סוויתין היה מוקיר אותה ביותר – הוא היה בר־נש משונה”. (כך היה רגיל לדבר תמיד על בן־תאומו המת. לאחד היו מכנים "בריא־הבשר ולשני “דק־הבשר”). “סבור אני שבודאי אינה שרוייה בגפה”. לאחר שסיכם במאמר זה את פעולתו של היופי על הטבע האנושי, נשתתק והסתכל בפני בנו בעינים חשדניות, שהיו דומות לעיני עוף. גם סומס שתק. רק המברשות עדיין הוסיפו להשמיע את קול השאון החרישי שלהן.

“הרף, דזשמס! סומס יודע יפה מה שמוטל עליו לעשות. הרי זה עסקו שלו”.

“אהה!” קרא דזשמס, קריאה שפרצה כנראה מתוך מעמקי נפשו; “אבל הרי כל ממוני שלי והרי כל ממונו שלו – מי יירש אותו? ולכשימות, ימָחֶה השם ויעבור מן העולם”.

“השם?” אמרה אמילי, “הרי עדיין קיימים כל שאר הפורסייטים”.

“ומה הנייה יש לי בכך?” מילמל דזשמס. “אני אהיה מוטל בקבר ואם לא ישוב ויקח לו אשה, שוב לא יהיה בזה איש”.

“אכן צדקת”, ענה ואמר סומס במנוחה; “הנני משתדל להתגרש.”

עיניו של דזשמס כמעט שקפצו ויצאו מתוך חוריהן.

“מה אתה סח?” קרא בקול. “הרי לך! איש אינו מגיד לי דבר!”

“אמנם כן”, אמרה אמילי, “מי יכול היה להעלות על הדעת שאתה רוצה בכך? נערי היקר שלי, הרי זה חידוש לאחר כל און השנים”.

“הדבר יהיה לדיבת־עם”, מילמל דזשמס כמדבר אל נפשו; "אבל אין להימנע מזה. אימתי יקום הדבר?,

“לפני עונת־הפגרה הארוכה; הנתבע לא ילמד על עצמו זכות”

שפתיו של דזשמס נעו, כאילו היה מחשב חשבונות בלבו. “שוב לא אאריך ימים עד כדי לראות בעיני את נכדי שלי”, מילמל לבסוף.

אמילי הפסיקה את מעשה־הסריקה. “בוודאי עוד תזכה לראותו, דזשמס. סומס יזדרז עד כמה שתהא היכולת בידו”.

קמה דממה ממושכה ולסוף פשט דזשמס את זרועו.

“הנה כי כן! הבי לי או־דה־קולון”, והוא הגיש את הבקבוק אל אפו והפנה את פניו אל בנו. סומס גחן עליו ונשקהו על מצחו במוקם שמתחיל השיער. רטט של רווחה עבר בפני דזשמס, כאילו גלגלי החרדה שבקרבו עמדו פתאום מלכת.

“הנני לעלות על משכבי”, ענה ואמר; “כאשור יקום ויהיה אותו הדבר לא אעיין בעתונים. הללו חבר מרעים הם; אבל איני יכול ליתן אליהם את דעתי, הריני זקן יותר מדי”.

בלב נרעש בדרך משונה שם סומס את פניו אל הדלת; הוא שמע את אביו אומר אל אמו:

“הריני עייף. הנני להתפלל את תפילתי במיטה”.

ואמו ענתה ואמרה:

“טוב הדבר, דזשמס; תפילתך זו תמציא לך נחמה יתירה”

 

פרק תשיעי: נֶחְלַץ מִן הָרֶשֶׁת שֶׁל קוּרֵי עַכָּבִישׁ    🔗

הידיעה של מיתתו של דזשולי בתוך המון אנשי צבא עוררה בבורסה הפורסייטית רגשות שונים. משונה היה הדבר בעיני בני המשפחה לקרוא בעתונים, שדזשוליון פורסייט (הוא החמישי לשם זה, שהתנחל ביחוס ישר מאב לבן) מת מן החולי בהיותו עובד בצבא לטובת ארץ מולדתו והוא לא היה עלול להרגיש בזה בעצמו ידיעה זו החייתה שוב פעם בלבם את הטינה הישנה כנגד אביו שהתנכר להם התנכרות גמורה כל כך. כבודו של דזשוליון הזקן עדיין גדול היה בעיני הפורסייטים והללו לא העלו מימיהם על דעתם שאך הם אשמים בדבר שהתרחקו מבנו בשביל פריצותו. דבר המובן מאליו הוא שהבשורה הרעה הזאת עוד הגדילה את ההתענינות שלהם לגבי וול ואת חרדתם שחרדו לשלומו; אבל הרי שם משפחתו של וול היה דארטי, ואפילו יפול במלחמה או יזכה לקבל את צלב־וויקטוריה לא יהא בכך משל אותו הכבוד למשפחה כאשר אילו היה שמו פורסייט. ולא עוד אלא שגם בני היימן לא היו בכלל המשפחה ואילו קרה להם מקרה אסון או זכו לשם תהילה לא היה בכך כדי לתת סיפוק לאמתו לבני המשפחה. הגאון המשפחתי ראה עצמו נפגם.

איך נפלה ההברה “שדבר־מה איום עומד להתרחש”, את זאת לא ידע איש, ולא כל שכן סומס, שהיה שומר סוד ונוצר תמיד את לשונו תכלית הנצירה. אפשר שמי שהוא ראה את המשפט של “פורסייט כנגד פורסייט ופורסייט” ברשימת המשפטים העומדים להתברר, ומיד צרף לזה את המעשה שהיה שראו את “אירין מטיילת בפאריז עם זקן צהוב” או אפשר שכתלי הבית שבפארק־ליין היו להם אזנים. בין כך ובין כך ועובדה היא שהדבר היה גלוי וידוע בין הבריות – הזקנים היו סחים בו בלחש והצעירים היו דנים ומתווכחים עליו – שעוד מעט וגאון המשפחה יֻכֶּה מכה קשה.

ביום ראשון אחד בא סומס לשם ביקור בבית טימותי – אלא שהיה חש בלבו שלאחר גמר־המשפט ימנע רגליו מבית זה ולא יוסיף לבקרו – ומיד לכניסתו לשם הרגיש באויר, שהדבר היה ידוע ליושבי הבית. אמנם איש לא העז לדבר עליו בפניו, אבל כל אחד מארבעת הפורסייטים שהיו מצויים כאן באותה שעה עצר את נשימת אפו, לפי שהיו מובטחים ששום דבר שבעולם לא יוכל לעכב את הדודה דזשוליי מלהביא את כולם לידי מצב של מבוכה. היא הביטה אל סומס בחמלה רבה כל כך והפסיקה את שיחתה לעתים קרובות כל כך, שהדודה הסטר שוב לא יכלה להתאפק והיא עמדה ויצאה מתוך אמשלה שעליה ללכת להדיח את עיניו של טימותי – שכן חילזון התחיל לצמוח בהן. סומס התנהג בקרירות־רוח ומתוך מקצת של יהירות ולא האריך לשהות שם. הוא עמד ויצא משם מתוך קללה כבושה שהיתה אצורה אחורי שפתיו החיוורות והמחייכות.

הסקאנדאל העומד להתרחש בקרוב גרם לו ייסורים קשים, אבל לאשרו ולמנוחת רוחו היה עסוק יומם ולילה בטיכוס עצות כיצד להסתלק מעסקי אומנותו – כי אכן בא לידי המסקנה האיומה הזאת. להוסיף ולבוא בדברים עם כל אותם הבריות, שהיו מכירים אותו "כאדם בעל מוח וכיועץ פיקח – לאחר אותו המאורע – חלילה לו! האיסטניסות והיהירות של בעל רכוש וקנין, התקוממו כנגד המחשבה הזאת. הוא יסתלק מעסקיו, יחיה חיים של אדם פרטי, יוסיף לקנות תמונות ויעשה לו שם גדול כאַספן – שכן לאמתו של דבר היה לבו נוטה תמיד אחרי המקצוע הזה יותר מאשר אחרי תורת המשפטים. ולאחר שהחלטה זו נקבעה בלבו קביעה גמורה, התעתד לאחד את העסקים שלו עם עסקי פירמה אחרת בלי אשר יוודע הדבר בין הבריות, כי הפירסום עלול היה לעורר סקרנות ולגרום לו זילזול־כבוד. הוא נתן עיניו בפירמה של קוּתקוֹט, הוֹלידיי וקינגסון, אשר שנים מהם כבר מתו. לאחר ההתמזגות של שתי הפירמות יהיה איפוא השם המלא שלהן “קותקוט, הולידיי, קינגסון, פורסייט, בּסטארד ופורסייט”. ואולם לאחר שדנו בדבר מי ומי מן המתים עדיין יש לו השפעה כל שהיא על החי, נמנו וגמרו להמעיט בשמות ולקרוא לפירמה על שמותיהם של קותקוט, קינגסון ופורסייט, אשר מהם יהיה קינגסון השותף העיקרי והעסקן למעשה, תחת אשר פורסייט לא יהיה אלא טפל לו, שאינו עושה כלום. על ידי שמסר את שמו, אל פירסומו ואת הקליאנטורה שלו לפירמה החדשה, היה סומס משמש בה ושתף רב־ערך ביותר.

בערב אחד עמד סומס וחישב את חשבון רכושו, כמו שנאה ויאה לאדם שהגיע לידי מעלה רמה כל כך בעסקי אומנותו, ולאחר שהעלה בחשבון את הפחת שבא בממונו על ידי ירידת השער של שטרי־הערך בסיבת המלחמה, מצא שהונו מגיע לידי הסכום של מאה ושלושים אלף לירות. לאחר מיתתו של אביו, אשר לתוגת נפשו שוב לא תאחר לבוא, וודאי יקבל לכל הפחות עוד חמישים אלף, וההוצאות השנתיות שלו עולות עכשיו לאלפיים לירות. וכשעמד בין התמונות שלו, צפה ברוחו את הרווחים הגדולים שהוא עתיד להרוויח על ידי כשרונו המנוסה להבחין בדברים יותר משאר הבריות, לכשימכור את כל מה שמחירו הולך ופוחת וישאיר בידו את כל מה שהולך ומתייקר ויכוון את דעתו לחזות מראש את עם הבריות לעתיד לבוא, סופו שיכנס קבוצת־תמונות מיוחדה במינה, אשר לאחר מיתתו תהיה קנין האומה ותיקרא בשם “עזבון־פורסייט”.

אם דבר הגירושין יתקיים], יבוא בדברים עם הגברת לאמוט. בכל הידוע לו לא היה לה אלא משא־נפש אחד – להיות חיה על ה“הכנסות” שלה בפאריז בקירבת נכדיה. הוא יקנה ממנה את בית־האוכל שלה וישלם לה מחיר הגון בעין יפה. הגברת תחיה בפאריז כאם־מלכה ותהא ניזונת מן הריבית של ממונה, אשר תניח אותו באשר תניח כטוב בעיניה (אגב כדאי לגלות שסומס נתכוון להעמיד במקומה בן־משק־בית מומחה והיה מובטח שהממון שישקיע בבית־האוכל יכניס לו ריבית הגונה. סוהו הריהו מקום שמצויות בו אפשרויות הרבה להשתכר ממון). לאנט יבטיח להניח על שמה בבאנק חמשה־עשר אלף לירות, היינו בדיוק אותו הסכום שהניח דזשוליון הזקן ל“אותה האשה”

מתוך מכתב ששלח פרקליטו של דזשוליון לפרקליטו של עצמו נתגלתה העובדה ש“אותם השניים” שרויים עכשיו באיטליה. ולא עוד אלא שבמקרה נודע הדבר שקודם לכן דרו יחד בבית מלון שבלונדון. הדבר היה ברור כשמש והמשפט לא יימשך אלא חצי שעה, אבל במשך אותו חצי־השעה יחושו כל הנקראים בשם פורסייט שפרח השושן שלהם נבל הוא לא היה סבור כשקספיר ששושנים אפילו כשהן קרויות בשם אחר ריח־הניחוח שלהן עדיין נודף והולך. השם היה משמש קנין, חתיכה ממשית של נכסים שאין בהם כתם, אשר ערכו יתמעט לכל הפחות בעשרים אחוזים. חוץ מרודזשר, אשר סירב פעם אחת להיות נבחר לפארלאמנט, וחוץ מדזשוליון – אהה, כמה גדולה האירוניה! – שהיה צייר מפורסם לא נמצא מעולם אף פורסייטי מצויין אחד. ואולם דווקא חוסר־הצטיינות זה היה מעלתו היתירה של אותו השם. הוא היה משמש שם פרטי, מיוחד תכלית הייחוד וקנינו של עצמו; מעולם לא השתמשו בו שימוש שאינו הגון בין לטובה ובין לרעה על ידי שמועות היוצאות מגדר הרגיל. הוא וכל אחד ואחד מבני משפחתו ייחדוהו לעצמם ייחוד מלא ומוחלט ולא היו מכריזים עליו בקהל אלא בשעה שהיה צורך בדבר, כגון במקרה של לידה, של נישואין ושל מיתה. ובמשך כל אותם השבועות שהיה שרוי בציפיה והיה מתקין עצמו להסתלק מן האומנות של עורך דין לתקפה עליו מורת־רוח עמוקה כלפי הדין והמשפט שהוא היה אחד ממשמשיו, משום שעל ידו עתיד היה שמו שלו להיות בקרוב לשיחה בפי הבריות ומשום שאנוס היה להשתמש בו מתוך שאיפתו ששם זה יהא מוסיף להתקיים כדת ולא ייכחד מן הארץ. העוול הנורא שבכל אותו המעשה היה מעורר בו בלי־חשך חמת־זעם כבושה. הוא לא היה מבקש כל ימיו אלא לחיות חיי־משפחה צנועים שאין בהם כתם, ועכשיו לאחר כל אותן השנים של חיי־ריק, של חיי־סרק, אנוס היה לעמוד בבית דין ולהגיד עדות ולהודיע בקהל שנסיונו להחזיק באשתו לא עלה בידו – ולהיות למנוד־ראש, לצחוק ולבוז בעיני אנשים כערכו. אכן עולם הפוך הוא! הרי מן הדין הוא שהיא ואותו בר־נש יהיו סובלים ייסורים, ותחת זה הם – שרויים באיטליה! החוק, אשר כל ימיו היה משמש אותו באמונה והיה מביט אליו ביראת הכבוד ורואה בו את שומרו ומגינו של קנין בעלים, נראה לו עכשיו עלוב ביותר. וכי יש בעולם דבר יותר שגעוני מאשר לאמור לגבר שהאשה הריהי קנינו שלו, ולענוש אותו כשבא אחר ונטל אותה ממנו שלא כדין? וכי לא ידע החוק ששמו של גבר הריהו בבת עינו שלו ושיותר קשה לאדם להיראות בעיני הבריות כבעל־קרניים מאשר להיראות כמפתה ומדיח? לאמתו של דבר קינא סומס בדזשוליון על שהצליח במקום שהוא נכשל ומאומה לא עלה בידו. ולא עוד אלא שגם שאלת הפיציים הציקה לו ביותר. הוא רצה לגרום לאדם זה ייסורים, אלא שנזכר בדברים שאמר בן דודו שהוא נכון לשלם “בחפץ לב”, ומחשבה טורדנית עלתה על דעתו שתביעת פיצויים עלולה לגרום ייסורים לא לדזשוליון אלא לו לעצמו; הוא הרגיש הרגשה עמומה שדזשוליון יעדיף לפרוע לו פיצויים – שכן בר־נש זה קל־דעת היה וותרן בממון. ולא עוד אלא שתביעת פיצויים לא היתה מן המידה. התביעה נעשתה כמעט בדרך מיכאנית ועכשיו ראה בזה סומס ערמה אחרת מצדו של אותו החוק האווילי וההפכפך הזה לעשותו לצחוק, שכן הבריות רשאים יהיו לאמור עליו בלעג: “אמנם כן, הוא קיבל בעדה מחיר הגון!” והוא מילא את ידי הפרקליט שלו להודיע שכסף־הענושים יותן לטובת בית מקלט לנשים חולות. זמן הרבה היה שוקל בדעתו באיזה מוסד של צדקה יבחר, ואולם מיום שהחליט שהכסף ינתן לבית־מקלט זה, היה מתעורר לעתים קרובות משנתו בלילה והיה מהרהר: “לא יתכן, הרי זה דבר המשתמע לשני פנים ויש בו כדי לעורר תמהון. מוטב שאבחר במוסד צנוע מזה – במוסד הנוח ביותר לטעם הבריות”. לבו לא הלך אחר כלבים, שאילמלא כן היה מציע שהקנס ינתן לטובם; ומתוך פחי־נפש – שכן ידיעתו בעסקי צדקה היתה מצומצמה ביותר – הכריע סוף סוף את הכף לטובת העיוורים. מוסד־צדקה זה לא יהא חשוב בעיני הבריות כבלתי־מתאים בנידון זה ועורר את הדיינים להעריך את דמי־הפיצויים הערכה גבוהה.

הרבה משפטים נמחקו מתוך הרשימה, אשר בכלל היתה קטנה ביותר באותו הקיץ, ומתוך כך עתיד היה תור המשפט שלו להגיע עוד לפני חודש אבגוסט. וככל אשר קרב יום הדין הלוך וקרוב כן נעשתה לו וויניפרד הנחמה האחת והיחידה שלו. היא השתתפה בצערו מתוך רגש־החמלה של אדם שעברו עליו פורעניות קשות והיא היתה לו הנפש היחידה שיכול לבטוח בה, שכן ידע היטב שהיא לא תגלה דבר לדארטי. מנוול זה וודאי היה שמח לאידו שמחה גדולה! בסוף חודש יולי בערב, ביום שלפני בירור המשפטי, נכנס אצלה לבקרה. היא לא יכלה עדיין לצאת מן העיר, משום שדארטי כבר ביזבז את הממון שנועד לעונת הפגרה הקיצית של בני ביתה, וויניפרד לא ערבה את לבה לבקש מאת אביה עוד ממון כל זמן שאסור היה להגיד לו דבר על אודות ענין המשפט של סומס.

סומס מצא אות היושבת ומכתב בידה.

“מכתב מאת וול?” שאל בפנים זועפות. “מה הוא כותב?”

“הוא כותב שנשא לו אשה”, אמרה וויניפרד.

“אהה אלוהים! ואת מי נשא?”

“את הולי פורסייט, בתו של דזשוליון”.

“מה את סחה?”

“הוא קיבל חופשה ועמד ועשה את המעשה. הרי לא ידעתי אפילו שהוא מכיר אותה. ענין לא־נעים, וכי לא כך הוא?”

סומס צחק קצרות לשמע הביטוי האופייני הזה.

“לא נעים! וודאי שכך הוא, אלא שסבור אני שדבר־המשפט לא יוודע להם אלא לאחר שישובו בחזרה. הלוואי וישארו באשר הם שם. בר־נש זה, אביה שלה, יתן לה ממון”.

“אבל הנני רוצה שוול ישוב הביתה”, אמרה וויניפרד כמעט ברוח נכאה; “הנני זקוקה לו, הוא מסייע בידי להמשיך את קיומי”

“הריני יודע זאת”, מילמל סומס, “והיך מנהג עכשיו דארטי?”

“התנהגותו יכלה להיות גרועה מכפי שהנה; אלא שהלבטים שאני מתלבטת עמו כל הימים אינם אלא על עסקי ממון. הטוב בעיניך סומס, כי אבוא מחר אל בי־משפט?”

סומס הושיט לה את ידו. תנועת־היד הביעה את כל עוצם היגון והבדידות שלו במידה גדולה כל כך שהיא חיבקה את היד המושטה לה בשתי ידיה.

“אל תצער, נערי החביב, כאשר ייגמר כל אוו הענין ירווח לך הרבה וייטב לך”.

“איני יודע מה פשעי ומה חטאתי”, ענה סומס בקול צרוד, “ומעולם לא ידעתי זאת. נהפך עלי עולמי. הרי אהבתי אותה; כל הימים אהבתיה”.

וויניפרד ראתה טיפת דם מחלחלת ויוצאה מתוך שפתו שנשך אותה והמראה הזה הרעיש את נפשה עד למעמקיה.

“אכן אמת הדבר”, ענתה ואמרה, “שהרעה רעה גדולה מאין כמוה! אבל הגידה לי, סומס, מה לי לעושת לנשואיו של וול? איני יודעת מה לכתוב לו לאחר שהמעשה נשה? הרי ראית את הילדה. וכי נאה היא?”

“הן, ילדה נאה היא”, אמר סומס. “שחרחורת היא – וכל מראיה כמראה גברת”.

“ובכן אפשר שאין בזה משום רעה גדולה כל כך”, הירהרה וויניפרד בלבה. “הרי גם דזשוליון היה איש־חן וטוב־טעם”.

“הרי זה עסק ביש”, ענתה ואמרה. “מה יאמר אבא?”

“אל תגידי לו דבר”, אמר סומס. “המלחמה תסתיים במהרה, ואת תשפיעי על וול שיהא נעשה שם פארמר”.

וכשאמר את הדברים האלה דומה היה כאילו נתכווין בכך שבן־אחותו הריהו אדם אבוד ואין לו תקנה.

“למונטי לא גיליתי את הדבר”, מילמלה וויניפרד בפחי־נפש.

המשפט נתברר בבית דין למחר בבוקר ונגמר במשך חצי־שעה. סומס, אשר ישב על ספסל־העדים חיוור־פנים, לבוש הדר וזעום־עינים, סבל קודם לכן ייסורים רבים כל כך, שהיה עכשיו כמת ולא הרגיש כלום. בו ברגע שהשופט השמיע את פסק־הדין עמד ויצא מבית המשפט.

בעוד ארבע שעות יתפרסם הענין ברבים! “משפט־גירושין של עורך דין!” חמת זעם קודרת דחתה מלפניה את הרגש הקהה והמת שבקרבו. “ילכו כולם לאבדון” הירהר בלבו, “אני לא אברח מזה. אני אוסיף לעשות את מעשי כאילו לא קרה דבר”. והוא לא השגיח בחום הלוהט שבפליט־סטריט ועבר ברגל את כל המהלך שמלוּדגייט־היל עד לקלוב שלו אשר בסיטי, סעד שם את סעודת־הבוקר ושב בחזרה אל לשכת־הסופרים שלו. שם עשה את מלאכתו בשקידה רבה עד לפנות ערב.

בשעת יציאתו מן הלשכה הכיר בפני הלבלרים שלו שהללו כבר ידעו את הדבר, ולעומת המבטים שהעיפו בו על כרחם כיוון מבט מלא בוז נוקב כל כך, שהשעו מיד את עיניהם הצדה. כשהגיע אל בית־התפילה של סט.־אול עמד וקנה את ההגון שבין עתוני הערב. אמנם כן הוא! הרי הענין שלו! “משפטו של עורך־דין ידוע. הנתבע בן־דודו, דמי־פיצויים לטובת העיוורים” – ובכן פירסמו גם את הפרט הזה הוא הציץ בפני כל אדם שנזדמן לפניו והירהר בלבו: “וודאי יודע אתה את המעשה!” ופתאום תקף אותו רגש משונה כאילו דבר־מה היה מתחולל ומתגלגל במוחו.

מה זאת? הוא לא שלט שוב ברוחו והמאורע היה מחשב להכריעו! אבל אַל לו להניח שיבוא לידי כך! סכנה שיחלה! אסור לו להרהר הירהורים! עליו ללכת אל הנהר ולשוט בסירה ולדוג דגים. “לא אניח למאורע שיכריעני תחתיו”, אמר אל נפשו.

ופתאום ניצנצה מחשבה במוחו, שעד שיצא מן העיר עליו לעושת דבר חשוב. הגברת לאמוט! עליו להסביר לה את טיב החוק. הוא לא יהיה חפשי חופש גמור אלא מקץ ששה חדשים! אבל הוא לא רצה לראות עכשיו את אנט! והוא העביר את ידו על קדקדו – ראשו היה חמום ביותר.

הוא פנה והלך דרך קוֹוֶנט־גארדן. האויר של השוק הישן, המלא פסולת של צרכי אוכל, היה מעופש ביותר ביום יולי מחניק זה ועורר בקרבו גועל נפש, והפרוור סוהו נראה לו הפעם כמקום מקלט של שחיתות ופריצות, שסר מעליו הקסם. רק בת־האוכל “בריטאן”, שהיה כולו מצוחצח וצבוע נאה, עם הגיגיות הכחולות שלפניו והעצים־הננסים שבהן, הצטיין במראהו המיוחד שהיה בו משל ההתכבדות הפראנצית. אותה שעה היתה שעת בטלה בבית־האוכל והמלצריות חיוורות־הפנים והמגוהצות ערכו את השולחנות הקטנים לסעודת־הערב. סומס עבר דרך האולם ושם פניו אל החדרים המיוחדים לדירה. הוא נקש על הדלת וכשנפתחה, ראה לפניו, לדאבונו הגדול, את אנט. גם מראיה היה חיוור ומעונה מן החום.

“אתה מוקיר את רגליך מביתנו”, אמרה מתוך רפיון.

סומס חייך.

“על כרחי; הייתי עסוק. היכן עמך, אנט? עלי להגיד לה דבר”.

“אמא אינה בבית”.

סומס נדמה שהיא מביטה אליו הבטה מזונה. מה טיב הידיעה שידעה? ועד כדי איזה שיעור גילתה לה אמה את הדבר? היגיעה שיגע למצוא תשובה על השאלות הללו בילבלה את מוחו וגרמה לו סחרחורת־ראש. הוא אחז בקצה הושלחו וראה את אנט הולכת ומתקרבת אליו בעינים תמהות. הוא סגר את עיניו של עצמו ואמר:

“אין דבר. סבור אני שהשמש גרמה לי לכך”. השמש! – לא השמש גרמה לו לכך אלא מחשכים שירדו עליו! והוא שמע את קול אנט שאמרה בנחת ובלשון פראנצית:

“שב־נא וירווח לך”. ידה לחצה את כתפו והוא צנח על כסא. בשעה שהמחשכים שלפפו אותו נסתלקו והוא פתח את עיניו, ראה אותה והנה היא מביטה אליו. כמה סתומה ומוזרה היתה ארשת פניה, – ארשת פניה של נערה בת עשרים!

“וכי רווח לך?”

“אין דבר”, אמר סומס. האינסטינקט שלו הגיד לו שלא טוב הדבר שהיא רואה אותו בחולשתו – די לו בכך שגילו משמש מעצור גדול בינו לבינה. כוח־הרצון שלו בלבד יכול להיות לעזר לו לגבי אנט; על ידי הרפיפות וההיסוס שלו בחדשים האחרונים איבד הרבה מהשפעתו עליה – ושוב אינו רשאי לאבד עוד יותר מכן. הוא עמד ממקומו ואמר:

“הנני לכתוב מכתב לאמך. הריני יוצא אל ביתי אשר עם שפת הנהר ואדור שם זמן הרבה. הייתי מבקש ששתיכן תבואנה לשם ותגורנה אצלי זמן־מה. עכשיו נאה שם ביותר. הלא תאותי לבוא לשם, האין זאת?”

“אכן נעים יהיה לי הדבר עד מאוד”. היא גירגרה במקצת גירגור נאה את האות “ר”, אבל לא הביעה שום התלהבות יתירה. והוא הוסיף ואמר בנפש עגומה:

“הרי גם אותך מציק החום, וכי אין כך, אנט? היותך בקירבת הנהר תשיב את נפשך, היי שלום”. אנט השחתה את גופה לפנים. תנועה זו היה בה מעין משהו של חרטה.

“וכי יש בך כוח ללכת? אפשר אתן לך ספל־קפה?”

“לא”, החזיר סומס בחוזק. “הבי לי ידך”.

היא הושיטה לו את ידה וסומס הגיש אותה אל שפתיו וכשנשא את עיניו והציץ בה ראה והנה פניה לבשו שוב אותה הארשת המוזרה. “איני יודע מה פירושו של דבר”, היRהר בלבו כשנפטר ויצא; “אבל אסור לי לענות את מוחי במחשבות – אסור לי לצער את נפשי”.

ואף על פי כן אי אפשר היה לו שלא להיות מיצר ומצטער בדרך הליכתו. הוא היה איש אנגלי, שלא מבני אמונתה, עומד בחצי ימיו, כולו רצוץ על ידי הטראגדיה המשפחתית שלו – ומה יכול אדם שכמותו לתת לה? רק עושר, מעמד בחברה, תענוגות ושעשועים ורגשי הערצה. אמנם מתן זה מרובה הוא, אבל כלום די הוא לנערה יפה בת עשרים? הרי לאמת של דבר כמעט שלא היה מכיר את אנט, ולא עוד אלא שלבו היה הוגה פחד מוזר מפני הטבע הפראנצי של אמה ושלה עצמה. הן ידעו היטב מה שביקשה נפשו. הן היו כמעט פורסייטיות גמורות. הן לא תרדופנה לעולם אחר צל ותסחנה את דעתן מן העיקר והממשות!

כשבא אל הקלוב שלו וישב לכתוב איגרת לגברת לאמוֹט, גרמה לו הכתיבה יגיעה איומה, ואותה היגיעה שימשה לו אזהרה יתירה שכוחו רצוץ רציצה גמורה.

וזו פרשת האיגרת:

"גברת לאמוט יקירתי!

"מתוך קטע העתון הרצוף בזה יוודע לך שהיום נתגרשתי מאשתי. ואולם לפי החוק האנגלי איני רשאי לשאת לי אשה אחרת אלא מקץ ששה חדשים, לאחר שיאושר ויקויים פסק־הדין. בינתים הריני מתכבד לבקש ממך לראות אותי כמשתדך בבתך באמת ובתמים. בעוד ימים מועטים אכתוב לך שוב פעם ואזמין את שתיכן לבוא ולהתארח בביתי אשר עם שפת הנהר.

"והנני מסור לך, גברת יקרה, בלב נאמן,

סומס פורסייט".

משחתם את האיגרת ושלח אותה לתעודתה על ידי הדואר, נכנס אל אולם־האוכל. ואולם כשלגם שלוש כפות של מרק נוכח לדעת שאינו יכול לאכול. הוא שלח להביא מרכבה ונסע אל תחנת־פאדינגון וישב ברכבת הראשונה שיצאה אל רידינג. הוא בא אל ביתו עם שקיעת החמה, ומיד יצא אל כר־הדשא. האויר היה רווי ריח של צפרניות ורכפות אשר בערוגות הפרחים שלו. קרירות חרישית היתה מפעפעת ועולה מן הנהר.

מנוחה – שלוה! הבו מנוחה לאדם עלוב ומר־נפש! הבריחו ממנו יגון וחרפה וכעס לבל יתרוצצו ויטוסו במוחו כעופות־לילה רעים ואכזרים! הבה ינוח כיונים שעל השובך, כחיות העוטות פרוות שעירות אשר ביערים הרחוקים שמעבר השני, כבני־האדם הפשוטים השוכנים בצריפים שלהם, כאילנות הדוממים וכנהר, אשר הלך והחוויר וכהה בוך הדימדומים, וכרקיע־השמים המחשיך, המכחיל כפרחי־דגן והמתנוסס בברק־הכוכבים, שהתחילו עולים ומבהיקים בו – הבה, ישלה ויסיח את דעתו מעצמו!

 

פרק עשירי: סוֹפָה שֶׁל תְּקוּפָה    🔗

חתונתו של סומסס עם אַנט נתקיימה בפאריז ביום האחרון ליאנואר שנת 1901 ונערכה בצנעה גדולה כל כך, שאפילו אמילי לא ידעה עליה דבר אלא לאחר שנסתיימה. למחרת החתונה הביא את אשתו אל אחד מאותם בתי־המלון הצנועים שבלונדון, שהכל עולה שם ביוקר שאין דוגמתו תחת השמש, אלא שאדם מקבל שם במחיר ממונו פחות מאשר בכל מקום אחר תחת השמש. יפיה, אשר מבחר המלבושים שבפאריז הבליטו ואתו ביותר, גרם לו נחת־רוח הרבה יותר מאשר אילו רכש לו כלי־חרסינה מעולה או אבן־יקרה או תמונה בשביל האוסף של שכיות־החמדה שלו; הוא היה מצפה לרגע שיוכל להציגה לפני יושבי הבית שבפארק־ליין, שבגרין־סטריט ולפני הבריות שבבית טימותי.

אילו שאל אותו אדם באותם הימים לאמור: “הגידה לי את האמת – וכי אוהב אתה נערה זו אהבה לאמתה?” וודאי היה משיב: “אהבה? מה זו אהבה? אם אתה מכוון בכך לאותו הרגש שהגה לבי לאירין לשעבר, בזמן שנפגשתי עמה בפעם הראשונה והיא לא חפצה בי; בזמן שהייתי נאנח ונפשי ערגה לה ולא מצאתי מנוחה אפילו רגע אחד עד שוויתרה ונאותה לי – עלי להשיב לך: לאו, איני הוגה לה רגש כזה! אבל אם אתה תאב לדעת אם אני מעריץ את חן נעוריה ואת חמדת יפיה, אם חושַי שלי מתעוררים במקצת בשעה שאני רואה אותה בקרבתי – עלי להשיב לך: הן! ואם יש את נפשך לדעת, אם סבור אני שהיא תהיה אשה מסורה ונאמנה לי ואם טובה לילדי – עלי להשיב לך שוב פעם: הן! וכי יש לי צורך ביתר מכן! וכלום שלושת רבעי הנשים הנשואות מקבלת מבעליהן יתר מכן?” ואם אותו השואל יוסיף לחקור ולדרוש אותו לאמור: “וכי סבור אתה שיפה עשית שפיתית את הנערה הזאת להתמכר לכך לכל ימי חייך בלי אשר רכשת את לבה רכישה לאמתה?” וודאי היה משיב: “דעת הפראנצים שונה היא מדעתנו בענינים האלה. הללו דנים על הנישואין מנקודת־ההשקפה של תיקון־העולם והולדת בנים, ומתוך הנסיון של עצמי עלי להגיד שאפשר הדבר שדעתם היא הנכונה ביותר. הפעם לא אצפה ליותר ממה שאוכל להשיג או ליותר ממה שתוכל לתת לי. אפשר שבמרוצת השנים תגרום לי מורת־רוח, אבל אז כבר אהיה זקן ויהיו לי בנים. אז אעלים עיני מכל ולא אהיה מקפיד. בשעתי תקפתני תאווה עזה; אפשר שתאוותה שלה עדיין עתידה לבוא – אבל איני סבור שתהיה מכוונה אלי. הריני נותן לה הרבה, ובמחיר זה עיני מצפה ומבקש ממנה הרבה, חוץ מילדים, או לכל הפחות בן אחד. אבל דבר ברי בידי – יש בה בינה יתירה!”

ואם אותו השואל שאי דעתו מתקררת היה מוסיף לשאול: ובכן אינך נותן את דעתך לכך שהנישואין צריכים להיות מבוססים על אחדות רוחנית?" היה סומס מעלה על שפתיו את החיוך המעוות שלו ואומר: “אם אמצא סיפוק לחושי, אם אקים זרע אשר ישמש המשך של קיום עצמוּתי, אם אשבע הנאה וקורת רוח בביתי, הרי זה יהיה כל מה שאדם בן גילי יכול לבקש ולצפות לו. סברה היא שלא אסור מן המסילה הכבושה שלי ולא אתמכר לסנטימנטליות מעושה”. ולאחר שהשואל ישמע את התשובה הזאת, וודאי יהא מנומס כל צרכו ולא יוסיף לשאול עוד.

המלכה מתה ואוירו של הכרך הגדול מכל כרכי העולם היה רווה דמעות שלא נשפכו. בבוקר של יום הלוויה עבר סומס שלוב זרוע עם אנט דרך פארק־ליין ושם פניו אל הסורג של הייד־פארק. הוא היה לבוש פרווה ועל ראשו צילינדר, והיא היתה עטופה פרווה כהה. בנוהג שמאורעות פומביים כאלה לא נגעו עד לבו אלא מעט, ואולם מאורע זה, אשר סימלי היה במידה יתירה, סיום זה של תקופה ארוכה ועשירה עתה רושם על דמיונו. בשנת 1837, כשמלכה זו עלתה על כסא מלכותה, עדיין היה אבי אביו בונה בתים אשר ניוולוּ את מראיה של לונדון; ודזשמס, שהיה עדיין עלם בן עשרים ושש, התחיל משמש זה עתה באומנות של עורך דין. אז היו מהלכות עדיין ברחובות מרכבות רתומות לסוסים, גברים נשאו מקלות בידיהם, גילחו את שפתם העליונה ואכלו צדפות מתוך חביונות; משרתים עמדו באחורי המרכבות של אדוניהם; נשים היו מדברות בלשון מיופה ביותר ולא היתה להן זכות של קנין־בעלים; אז היו נהוגים נימוסי דרך־ארץ נאים והעניים היו דרים ברפתי־חזירים; עבריינים עלובים היו נידונים על עבירות קטנות שבידם ודיקנס התחיל זה עתה מושך לבשבט־סופרים. כמעט שני דורות עברו מאז ועד עתה – באו לעולם אניות־קיטור, מסילות־ברזל, טיליגראפים, אופניים, אור חשמל, טיליפונים ועכשיו האבטומובילים הללו – והעושר גדל ועצם ותחת שמונה אחוזים למאה ריבית משלמים עכשיו רק שלושה ומספר הפורסייטים עלה לאלפים! נשתנה המוסר, נשתנו המידות, בני־אדם נעשו קופים גמורים, אלוהים היה לממון – והממון נעשה חשוב ומכובד כל כך, שהתחיל מתעתע את עצמו. ששים וארבע שנים סייעו את גידולו של הרכוש והקנין, יצרו את המעמד הבינוני העליון, תמכו בידו, שיפשפו ומירקו אותו עד שנשתווה כמעט למעמד האצילים ולא נבדל ממנו במידותיו, במוסרו, בלשונו, במראהו, בהרגיליו וברוחו. תקופה זו הזהיבה את החירות האינדיבידולאית עד כדי כך, שמי שהיה לו ממון היה בן־חורין בין על פי החוק ובין למעשה, ומי שלא היה לו ממון היה בן חורין על פי החוק ולא למעשה. זאת היתה תקופה שקידשה את הצביעות, ומי שהתראה כאדם הגון, היה נחשב לאדם הגון. זאת היתה תקופה גדולה, אשר השפעתה שינתה את הכל חוץ מטבעו של האדם וחוץ מטבעו של עולם ומלואו.

ובכדי לציין את גמר סיומה של תקופה זו הזרימה לונדון – בת־שעשועיה ומשושה – את יושביה דרך כל שער משערי ההייד־פארק, שהיה מרכזה של התקופה הוויקטוריאנית ותחום־הציד המוצלח של הפורסייטים. ההמונים הללו נתכנסו לכאן ועמדו צפופים תחת רקיע השמים האפור שהדלף שלו פסק זה עתה, והתעתדו לראות במחזה. המלכה “הטובה והזקנה”, שהיתה מופלגה בשנים ובמעשים טובים, נטשה בפעם האחרונה את מעונה המופרש מן העולם כדי לערוך חגיגת־ראווה ליושבי לונדון. מכל הפרוורים, השכונות, הרחובות והסימטאות שבלונדון נהרה שפעת ההמונים אל הדרכים, ששם צריך היה המות לעבור מיד בהוד והדר קדורני. שוב לא תהיה מלכה אשר תמלוך ימים רבים כל כך, ושוב לא ימצא לו העם הזדמנות לראות בעיניו כל כך הרבה היסטוריה מובלת לקבורה בעד ממונו שלו. חבל שהמלחמה עדיין נמשכת ושאי אפשר להניח את זר־הניצחון על ארונה שלה! אבל הכל ילכו אחרי מיטתה וישתתפו בטקס של הזכרת נשמתה – אנשי־צבא, מלחים, נסיכי ארצות נכריות; יתנפנפו דגלי־אבל, הפעמונים יצלצלו, ומסביב תשתפך אותה שפעת ההמון הגדול לאין קץ, הלבוש שחורים, אשר אולי ימצאו בו פה ושם אנשים מועטים שלבם התאבל בקרבם אבל כבד ועמוק לאמתו. שכן לא מלכה בלבד הובלה לקברות, אלא אשה שהבליגה על היגון והצער וחיתה את חייה יפה ובחכמה לפי הכשרונות שנתייחדו לה.

סומס עמד בתוך ההמון והיה מצפה אצל הסורג וזרועו שלובה בזרועה של אנט. אמנם כן הוא! התקופה הזאת חלפה ועברה! עכשיו כיון שקמו אגודות בעלי־האומנויות ומנהיגי הפועלים וכל אדם היה מרגיש בלבו דבר־מה שאין הפה יכול לאמרו, עכשיו נשתנו הדברים תכלית השינויי; הוא נזכר בהמון שהתגודד בליל־מייפקינג ובדברים שאמר אז דזשורזש פורסייט: “הרי הם כולם סוציאליסטים, הם מתאווים לרכוש שלנו”. כדומה לדזשמס לא ידע סומס “ולא יכול להגיד” מה יהיה – לכשישב אדוארד על כסא המלכות! מכל מקום שוב לא יהא המצב כל כך בטוח ואיתן כמו בימיה של וויקי הזקנה והטובה! הוא לחץ מתוך עווית את זרועה של אשתו הצעירה. היא היתה לכל הפחות הקנין הממשי שלו; שוב רכש לו סוף סוף משען בטוח בבית, דבר שעל ידו נעשה הרכוש והקנין ענין הראוי לענות בו, – דבר של ממש ושבמציאות. וסומס נדחק אליה בחזקה והתאמץ להדוף מפניה אנשים אחרים ורוחו היתה נוחה בשלו. ההמון התגודד ושוטט מסביבם, אכל כריך והפיל את הפירורים לארץ; נערים שטיפסו על עצי ערמונים ציפצפו והשתוללו שם כקופים וזרקו מטה ענפים וקליפות של תפוחי־זהב. המועד כבר עבר; התהלוכה וודאי תגיע עוד מעט! ופתאום והנה בריחוק מקום קצת מאחוריהם ולשמאלם ראה סומס גבר גבה־קומה ועל ראשו מגבעת רכה וזקן קצר לו שהתחיל מלבין, ועל ידו אשה גבהת־קומה שעל ראשה כובע־פרווה קטן ועגול וצעיף על פניה. הללו היו דזשוליון ואירין, שהיו מסיחים זה עם זו ומחייכים זה בפני זו ונלחצים זה אל זו כמוהו ואנט! הם לא הרגישו בו, וסומס התבונן אל שניהם בחשאי ומתוך רגש משונה בלבו. מראיהם הפיק נחת ואושר! למה באו לכאן – אלה היצורים העבריינים המשרשים בחטא, המורדים באידיאל של התקופה הוויקטורייאנית? מה להם פה בתוך המון זה? כל אחד מה חטא פעמיים כנגד חוקי המוסר – והרי הם עומדים ומתנאים באהבה ובפריצות שלהם! הוא התבונן אליהם כאחוז־קסם, ואף על פי שזרועו היתה לשובה בזרועה של אנט אנוס היה להודות על כרחו שהיא – שאירין – חלילה! הוא לא יודה בזה; והוא הסב את עיניו מהם. הוא לא יביט אליהם ולא יראה אותם ולא יניח למרירות הישנה ולתשוקה הישנה לשוב ולעלות בלבו שנית! באותה שעה פנתה אליו אנט ואמרה: “הביטה אל השנים הללו, סומס; מובטחתני שהם מכירים אותך. מי הם?”

סומס צידד וחזר לאחוריו.

“איזו שנים?”

“העומדים שם. אתה רואה אותם. הנה הם פונים ללכת. הם מכירים אותך”.

“לא”, השיב סומס; “טעות היא בידך, יקירתי”.

“מה נעימים פניה! מה נאה הילוכה! אכן אשה הדורה ורבת־חן היא!”

עכשיו נשא סומס את עיניו והביט. כך נכנסה לתוך חייו וכך פרשה ויצאה מתוך חייו – מתוך הילוך מרפרף, זקופת־קומה, נכרייה ובלתי־מושגת , ומעולם לא באה לידי מגע עם נפשו שלו! והוא נפנה פתאום והסב את עיניו מחזון־העבר הזה, שהלך ונתעלם.

“מוטב שתביטי לכאן”, ענה ואמר, “הנה הם הולכים ובאים!”

ובעודנו עומד ואוחז בזרועה ומביט למראית־עין בעיון אל ראש התהלוכה, חלף אותו רגש מרעיד שכל ימיו יהא חסר דבר־מה והיה מיצר שלא היתה לו יכולת לרכוש את שתיה יחד.

הנגינה והלווייה התקרבו לאט לאט עד שהתהלוכה הארוכה התפתלה ועברה בדממה דרך שער הפארק. הוא שמע את אנט אומרת בלחש: “כמה אבל ויפה המחזה!” והרגיש בלחיצת ידה בשעה שהתרוממה על קצות אצבעות רגליה; והתרגשות ההמון נגעה עד לבו. הנה היא – מיטתה של המלכה, ארונה של התקופה ההולכת ומסתלקת לאטה; ובשעה שהארון עבר נשמע קול אנקה כבוש שבקעה ועלתה מתוך כל אותה השורה הארוכה של הרואים, קול אשר כמותו לא שמע סומס מימיו, קול הפורץ שלא מדעתו של אדם, קול פרימיטיבי עמוק ופרוע כל כך אשר לא הוא ולא אדם אחר לא ידע אם נטפל אל המשמיעים אותו ואם לאו. אכן משונה היה הקול הזה! הוא היה המס אשר פרעה התקופה למיתתה של עצמה!… אהה! אהה!.. המשען שבחיים נסתלק מן העולם. מה שנראה נצחי וקיים לעד נסתלק מן העולם! המלכה – ברכת אלוהים עליה!

ואנקה נודדת זו היתה מלווה את הארון כאש המתגלגלת ונעה ברצועה צרה על גבי העשב; היא התגלגלה אחריה צעד אחר צעד ומיל אחר מיל לאורך כל ההמון הצפוף. היא היתה אנקת אדם, ובכל זאת לא היה בה משל קול אנוש; היא בקעה ועלתה מתוך תּחוֹת־ההכרה של חיה, מתוך הידיעה הפנימית שהכל עומד למיתה והכל צפוי לחליפות ותמורות. איש מאתנו – איש מאתנו אינו יכול להתקיים לעולם!

שעה קלה – שעה קלה מאד – השתררה דממה עד שהלשונות חזרו להביע בקידה את רגשות בעליהן לגבי המחזה. סומס שהה שם עד שאנט סיפקה את תשוקת הסקרנות שלה כל צרכה ואחר פנה והלך עמה אל פארק־ליין כדי לסעוד סעודת הבוקר אצל אביו…

דזשמס היה מציץ כל אותו הבוקר בעד החלון של חדר־משכבו. הרי זה המחזה האחרון שרצה לראות – המחזה מהמון מזחות שראו עיניו בימי חייו! הנה כי כן נפטרה המלכה והלכה לעולמה! אמנם אשה זקנה היתה. הוא וסוויתין ראו אותה בשעת הכתרתה – היא היתה אז נערה דקה וצעיריה, ששנותיה היו פחותות משל אימוֹגן! ואולם לאחר זמן שמנה ועבתה ביותר. הוא ודזשוליון ראו אותה ביום חתונתה, כשנישאה לאות האיש הגרמני; בעלה זה אדם הגון היה וסופו שמת ועזב ואתה עם בנו. והוא נזכר באותם הערבים הרבים אשר הוא ואחיו וחבריהם היו יושבים ושותים יין ומפצחים אגוזים ומניעים ראש אחר אותו הבחור, שהיה עדיין צעיר ביותר וחסר נסיון. ועכשיו הנה זה עלה על כסא המלכות. אומרים שנתיישבה דעתו – הוא לא ידע זאת – הוא לא יכול להגיד דבר בענין זה! מי יודע, אפשר שעדיין יהא מוסיף לבזבז ממון כדרכו! כמה גדול ועצום ההמון המתגודד ברחובות! נדמה לו שזה לא כבר היה הדבר, אשר הוא וסוויתין עמדו בתוך ההמון לפני מנזר־ווסמינסטר ששם הכתירוה, וסוויתין הוליך אותו אחר אל קרמוֹרן ושם היטיבו את לבם – אכן בחור פוחז היה אותו סוויתין; נדמה לו, שלא רבים הימים מאז היה הדבר, לא רבים יותרמשנת היובל, בזמן שהוא וסוויתין שכרו יחד מעקה בפיקאדילי כדי להשקיף משם. דזשוליון, סוויתין, רודזשר – כולם נפטרו והלכו לעולמם, והוא יהיה בן תשעים בחודש אבגוסט! וסומס הלך ונשא לו שוב אשה, נערה פראנצית. הפראנצים הללו כנופיה משונה הם, אבל הוא שמע על נשיהם שאמהות טובות הן. אכן הדברים הולכים ומשתנים בעולם! אומרים שהקיסר הגרמני בא לכאן להשתתף בלווייה, אבל הטיליגראמה שלו לקריגר הזקן היתה פגומה ומחוסרת נימוס. הוא לא יתמה כלל אם אותו בחור יגרום באחד הימים טרדות הרבה לבאי עולם. הכל משתנה ומתחלף! הם! הבה ידאגו לעצמם לאחר שייפטר מן העולם: הוא אינו יודע היכן יהיה! ועכשיו הנה הזמינה מאילי את דארטי עם וויניפרד ואימוגן לסעודת הבוקר להקביל את פני אשתו של סומס – הרי כך דרכה תמיד לעשות ולערוך דבר־מה. אומרים שאירין חיה עם אותו בר־נש דזשוליון. כסבור הוא שעכשיו ודאי ישא ואתה לאשה.

“ומה היה אחי דזשוליון אומר על כל אותו המעשה?” היה מהרהר בלבו. ואי־יכולתו הגמורה לדעת מה היה אומר אחריו הבכור, שהוא היה מוקירו ביותר, כל כך ציערה את דזשמס שהוא עמד מעל כסאו שאצל החלון והתחיל מתהלך בחדר הנה ושוב לאט לאט ובאפס־אונים.

“היא היתה ברייה נחמדה”, היה מהרהר בלבו, “ואני הייתי מחבב אותה. אפשר שסומס לא מצא חן בעיניה – איני יודע – איני יכול להגיד דבר. נשותינו אנו לא גרמו לנו מעולם שום פגעים ולבטים. הנשים נשתנו – הכל נשתנה בעולם! ועכשיו הנה מתה המלכה – גזירה היא ומי יכול לעמוד בפניה!” לאזניו הגיע קול תנועה שקמה בקרב ההמון שבחוץ, והוא עצר בלכתו והתייצב אל החלון והגיע את אפו אל הזגוגית, אשר קרתה גרמה לאפו שהלבין כולו. הנה ליוו את המתה עד להיידפארק־קורנר – ועכשיו הם עוברים כאן! מפני מה לא עלתה אמילי הנה? הרי כאן יכלה לראות את הכל, ותחת זה היא טורחת שם בהכנת הסעודה! באותו רגע היה מיצר שאינה כאן – היה מבקש שתהיה על ידו! מבעד לענפים הערומים של עצי הערמונים ראה היטב את התהלוכה, ראה את הבריות מסירים את כובעיהם ופורעים את ראשיהם – הוא לא יתמה כלל אם רבים מהם יצטננו! והנה שמע קול מאחריו שענה ואמר:

“אכן מצוין הוא המראה, שאתה רואה מכאן, דזשמס!”

“הנה באת!” רטן דזשמס; “למה לא באת קודם לכן? הרי עוד מעט ואיחרת את המראה!”

והוא נשתתק וזקף את עיניו והביט בכל מלוא יכולת הראייה שלו.

“מה קול התשואות האלה?” שאל פתאום.

“אין קול ואין תשואות”, החזירה אמילי; “מה זה עלה על דעתך? – הן לא יריעו תרועת שמחה!”

“ואני שומע קול המון”.

“הבלים אתה מדבר, דזשמס”.

שום קול לא חדר דרך החלונות הכפולים; מה ששמע דזשמס לא היה אלא קול אנקת לבבו של עצמו למראה תקופתו ההולכת ומסתלקת.

“אל תגידי לי לעולם היכן יקברוני”, ענה ואמר פתאום. “איני רוצה לדעת זאת”. והוא פנה וסר מעל החלון. ובכן נפטרה המלכה הזקנה והלכה לעולמה. הרבה צרות התרגשו עליה בימי חייה – וסבור הוא שתשמח על שנגאלה מהן!

אמילי נטלה בידה את מברשות־השערות.

“עדיין יש שהות לסרוק את שערך קודם שיבואו”, אמרה אליו.

“עלייך להשתדל, דזשמס, שמראיך יהיה נאה עד כמה שאפשר”.

“הו!” מילמל דזשמס; “אומרים שיפה היא”.

הפגישה עם כלתו החדשה נתקיימה בחדר־האוכל. כשנכנסה לשם ישב דזשמס אצל הקמין. הוא הניח את ידיו על ידות הכורסה שלו והתרומם לאטו. הזיג שלו היה הולם אותו יפה והוא הרכין את גופו הדק כעין קו מן הקווים אשר בספרו של אבקלידוס ונטל בידו את ידה של אנט; ועיניו החרדות שנשקפו מתוך פניו הקמוטים, אשר צבעם ניטשטש עכשיו כליל, נחו עליה מתוך פיקפוק. ואולם למראה הרעננות של נעוריה ניצנץ בהן מעט חמימות וגוון של אודם הבהיק בלחייו.

“השלום?” פתח ואמר. “וודאי הלכתם לראות את לווייתה של המלכה, האין זאת? וכי עברתם את דרככם בשלום?” כך הקביל את פניה של זו שהוא תלה בה תקוות שתלד לו נכד אשר ייקרא על שמו.

אנט הסתכלה בישיש שלפניה, שהיה כל כך זקן, כל כך צנום וחיוור ולבוש נאה, ומילמלה מה שמילמלה בלשון הפראנצית, אשר דזשמס לא שמע אותה.

“הן, הן”, ענה ואמר, “וודאי אתם רוצים לסעוד את סעודת־הבוקר. סומס, צלצל בפעמון; לא נמתין לביאתו של אותו דארטי”. ואולם באותו רגע באו האורחים המוזמנים. דארטי סירב להטריח את עצמו ללכת לראות את “הבתולה הזקנה”. הוא ישב בחדר־העישון שבאיזיאום כלוב ואצלו קוֹקטייל של שחרית וראה משם את כל מחזה התהלוכה; ומתוך כך אנוסות היו וויניפרד ואימוגן לחזור מן הפארק וללכת להביאו מן הקלוב. הוא נתן את עיניו החומות באנט והביט לאיה מתוך הנאה, שהיה בה כמעט מן התמיהה. ובכן שוב העלה בר־נש זה, סומס, יפיפיה אחרת במצודתו! ומה מוצאות הנשים באדם זה שהן נגררות אחריו? אין ספק בדבר שגם זו תעשה לו אותו המעשה שעשתה אותה האחרת, אבל הרי בינתיים בר־מזל היה! והוא החליק את שפמו; במשך תשעת החדשים שהיה שרוי בשלווה בבית אשר בגרין־סטריט כמעט שחזר לכמות שהיה, הוא שב והשמין וסיגל לו שוב את בטחונו הקודם. למרות השתדלותה היתירה של אמילי, מנהגה המתון והמיושב של וויניפרד, דברי־הידיעות של אימוגן, התנאותו של דארטי ודאגתו של דזשמס בנוגע לאכילה, הרגיש סומס יפה דעתה של אשתו לא היתה נוחה ביותר מסעודה זו. ומשם כך נפטר והלך עמה עד מהרה.

“אותו מוֹסייה דארטי” אמרה אנט בשבתם במרכבה, “ין טיפוס זה חביב עלי”.

“צדקת, אין זה טיפוס חביב כל עיקר!” החזיר סומס.

“אחותך הריה יאשה נעימה ביותר, והנערה נאה היא. אביך זקן מופלג הוא. אמך וודאי מתלבטת עמו קשה; לא הייתי מתאווה להיות במקומה”.

סומס נענע בראשו לשמע דברי הפיקחות והמשפט הברור והקשה שהשמיעה אשתו הצעירה; אלא שהדברים האלה החרידו אותו חרדה קלה. אפשר שבאותה שעה ניצנצה במוחו מחשבה זו: “כשאהיה בן שמונים, תהיה היא בת חמישים וחמש ותתלבט עמי לבטים קשים!”

“עלי להביאך עוד אל בית אחר מבתי קרובינו”, ענה ואמר; “הבריות הללו וודאי יבדחו את דעתך, אבל שומה עלינו לבקר אותם; אחר נסעוד ונלך אל התיאטרון”.

בדרך זו הכין את דעתה לקראת הביקור אצל טימותי ואחיותיו. ואול שם לא כך היה הדבר. האחיות עלצו לראות את סומס היקר מקץ ימים רבים כל כך. ובכן זוהי אנט!

“כמה נאה את, חביבה שלי! הנך נאה וצעירה כמעט יותר מדי בשביל סומס היקר, האין זאת? אבל הוא אדם המייחד את לבו לאשתו ודואג לטובתה – ובעל טוב – –” והדודה דזשוליי הפסיקה את דבריה והצמידה את שפתיה אל עיניה של אנט. היא תיארה אחר כך את העינים הללו לפראַנסי, שנזדמנה לשם במקרה, בלשון זה: “כחולות הן כפרחי־דגן וכל כך יפות, שאי אפשר היה לי שלא לנשקן. עלי להגיד לך כי סומס היקר ידען גדול הוא בדברים כאלה. סבורה אני שעל פי טיבה הפראנצי – אף על פי שטיבה זה אינו מובלט יותר מדאי – הריהי דומה ביפיה לאירין, אלא שאין בה אותה חשיבות־המראה ואינה מצודדת־לב כמותה. שהרי מצודדת־לב היתה אין זו, וכי לא כך הוא? היא צוֹדדה את הלבבות בלבנוּנית של עורה בעיניה האפלוליות ובשערה, אשר עינו כעין – מה שמו של אותו הגוון? הריני שוכחת זאת תמיד”.

“Feuille more”, ענתה פראנסי.

“אמנם כן, עלים בלים – אכן משונה הדבר. הנני נזכרת שבזמן שהייתי עדיין נערה צעירה, קודם שבאנו ללונדון, היה לנו כלב־שועל צעיר. על ראשו צמחה בלורית חומה, חזהו היה לבן ועיניו חומות ויפות, והוא היה נקבה”.

“כל זה טוב ויפה, דודתי היקרה”, אמרה פראנסי, “אלא שאיני מבינה מה ענין זה אצל זה”.

“הו!” השיבה הדודה דזשוליי מתוך התרגשות גדולה, “אותה הכלבה הצעירה היתה כל כך נחמדה, אבל עיניה ושערה, יודעת את – –”. היא נשתתקה כאילו נתפסה על מעשה שאינו מן הנימוס.

“Feuille more”, אמרה פתאום; “הסטר, אל תשכחי זאת!”…

בין שתי האחיות קם וויכוח גדול אם לקרוא את טימותי לראות את אנט ואם לאו."

“אל תטרחנה טרחות יתירות!” אמר סומס.

“אין כאן שום טירחה, אלא מאחר שאנט הריהי פראנצית אפשר שהדבר ירגיז קימעה את רוחו. הרי מעשה פאַשוֹדה הרעיש בשעתו את לבו ביותר. הסטר, סבורה אני שמוטב לנו שלא להביא עצמנו לידי סכנה זו. ואכן נעים יהיה הדבר עד מאוד, שרק אנו בלבד נשתעשע בחברתה של אנט, האין זאת? ומה שלומך, סומס? וכי כבר נתקררה דעתך לגמרי לאחר – –”

הסטר נזדרזה ושיסעה אותה בדברים:

“ומה לונדון בעיניך, אנט?”

סומס ציפה לתשובה מתוך חרדת לב. והתשובה באה והיא היתה נבונה ומתונה: “אני יודעת את לונדון, כבר ביקרתי ואתה קודם לכן”.

הוא לא ערב מעולם את לבו לדבר עמה על ענין בית־האוכל. בני העם הפראנצי יש להם דעה אחרת על מידות של נימוס והגינות, ואילו הבחינה שנפשו סולדת מן הקשר שבינה ובין בית־האוכל, וודאי היה הדבר נראה מגוחך בעיניה. הוא לא הזכיר את הדבר עד לאחר נישואיו, ועכשיו התחרט על שעשה זאת.

“ואיזה חלק מלונדון את מכירה ביותר?” שאלה הדודה דזשוליי.

“סוהו”, השיבה אנט בתמימות.

סומס קמץ את שפתיו.

“סוהו?” חזרה הדודה דזשוליי על מלה זו; “סוהו?”

“הדבר עתיד להימסר מפה אל פה לכל בני־המשפחה”, הירהר סומס בלבו.

“פרוור זה פראנצי גמור הוא ויש בו כדי למשוך את הלב”, ענה ואמר.

“הן”, מילמלה הדודה דזשוליי; “לדודך רודזשר היו שם פעם אחת כמה בתים, וכפי שאני נזכרת אנוס היה תמיד להשליך משם את הדיירים”.

סומס שינה את השיחה והתחיל מדבר על ביתו אשר במפלדרהם.

“הנה כי כן”, אמרה הדודה דזשוליי, “וודאי תקבעו עד מהרה את דירתכם שם. כולנו מצפים בכליון עינים ליום שבו יהיה לאנט פעוט נעים – –”

“דזשוליי!” קראה הסטר בפחי־נפש, “צלצלי שיביאו תה!”

סומס לא ערב את לבו להמתין עד שיגישו לפניהם תה, אלא נפטר והלך לו מיד עם אנט.

“אילו הייתי אני תחתיך, לא הייתי מזכיר את סוֹהוֹ”, אמר אליה בשבתם במרכבה. “מקום זה נחשב למקומות החשוכים ביותר שבלונדון, ושוב אין לך שום עסק עם אותו בית־האוכל; הריני שואף”, הוסיף ואמר, “שתתוודעי אל אנשים בעלי נימוסים נאים והאנגלים סנוֹבים גדולים הם”.

“כן”, השיבה היא.

“המ!” הירהר סומס בלבו, דברה זה מכוון אלי!" והוא העיף בה מבט קשה. “יש לה חוש מעשי מעולה”, אמר אל נפשו, “ועלי להסביר לה את הענין פעם אחת לעולם”.

“האזיני אלי, אנט! הדבר פשוט מאוד, אלא שמן הצורך להבינו. המעמד של העוסקים באומנויות חפשיות והמעמד של אנשי הבטלה שלנו עדיין חושבים את עצמם מעולים מן המעמדות של אנשי המסחר שלנו, להוציא כמובן תא העשירים הגדולים. אפשר ששטות היא בידם, אלא שעליך לדעת שכך הוא הדבר. לא מן הראוי הוא באנגליה להודיע לבריות שהיה לך בית־אוכל או חנות או שעסקת במקצוע אחר ממקצועות המסחר. אפשר שעסקך היה הגון ביותר, ואף על פי כן הריהו טובע עליך מין חותם ידוע; אין בכך משל טובה לעצמך ואי את יכולה לבוא בחברת אנשים מנומסים ביותר – הנה כל מה שחפצתי להגיד לך”.

“הריני מבינה”, אמרה אנט; “כך הוא הדבר גם בפראנציה”.

“הו!” קרא סומס מתוך רווחה והפתעה כאחת “הדבר מובן מאליו שהכל תלוי במעמד”.

“הן!” השיבה אנט; “אכן אדם פיקח אתה”.

“כל זה טוב ויפה”, הירהר סומס בלבו כשהוא מסתכל בשפתיה, “אלא שחוּצפנית היא יותר מדי”. ידיעתו בלשון הפראנצית לא היתה עדיין מרובה כל כך שעלול היה להצטער על שאינה מדברת אליו בלשון “אתה”. הוא חבק את גופה בזרועו ומילמל מתוך יגיעה ובכבדות בפראנצית:

“ואת הנך אשתי היפה”.

אנט געתה בצחוק ואמרה:

“אל נא, סומס! אל נא תדבר פראנצית הגידה לי, למה היתה דודתך הזקנה מכוונת בדבריה, שהיא מצפה בכליון עינים?”

סומס נשך את שפתו. “אך אלוהים יודע!” ענה ואמר; “כך דרכה להגיד תמיד דברים שאין להם שחר”. ואולם הכוונה שבדברי דודתו היתה גלויה וידועה לו יותר מאשר לאלוהים בכבודו ובעצמו.

 

פרק אחד־עשר: הַהִתְעוֹרְרוּת שָׁבְתָה    🔗

המלחמה עדיין נמשכה. ניקולאס היה אומר עליה שהיא תעלה למדינה בשליש מאות מיליונים לירות עד שיבוא קצה! מס־ההכנסה היה נתון בסכנה גדולה. אבל תחת זה תרכוש לה המדינה במחיר ממונה את אפריקה הדרומית רכישה לצמיתות. ואף על פי שעם דימדומי שחרית, כשהבריות נעורו משנתם, היה יצר הרכוש והקנין רופף וממוטט בקרבם, הנה עם סעודת הבוקר שב ונתחזק יצרם זה, לפי שהעלו על דעתם שאין דבר נקנה בעולם בלא־מחיר ובלא תשלום. וכך היו בני אדם יוצאים לפעלם ולעסקיהם כאילו לא היתה מלחמה בעולם, כאילו לא היו לא מחנות־ריכוז לשבויים, לא דֶה־ווֶט החלקלק והערמומי, לא רגשות טינה בלב יושבי אירופה ולא שום דבר בלתי־נעים. המפה של טימותי, אשר ההתעוררות שלו בטלה עכשיו לגמרה, יכלה לשמש סמל ומופת למנהגה של האומה – שכן טימותי חדל להניע את הדגלים התקועים בה, והם לא יכלו להניע עצמם ממקומם לא לפנים ולא לאחור כמו שצריכים היו לעשות זאת.

ושביתת ההתעוררות הלכה והתפשטה; היא פגעה גם ב“בורסה” של הפורסייטים וגרמה לכך שאנשי הבורסה הזאת היו כולם תוהים ולא ידעו מה ילד יום. הידיעה שבאה בעתון “טיימס” על דבר נישואיו של “דזשוליון פורסייט עם אירין בתו היחידה של הפרופיסור הירון” עוררה בקרבם ספק אם הסימנים שניתנו באירין נכונים הם. ואולם מצד אחר הרגישו רווחה בלבם שהיא לא נקראה בעתון בשם “אירין מי שהיתה אשתו של סומס פורסייט”, או “גרושתו של סומס פורסייט”. בכלל התייחסה המשפחה אל אותו ה“ענין” מתחילתו במין גדלות־רוח. דזשמס הביע את היחס הזה הבעה נכונה כל צרכה: “גזירה היא ועלינו לקבלה!” אין בדבר להתרגש ולהרבות דברים על כך! אכן “סיכסוך מגונה” היה אותו המאורע ולא היה כדאי לדבר עליו!"

ואולם מה יהא עכשיו, לאחר שסומס ודזשוליון חזרו ונישאו שוב? שאלה זו היתה קשה ביותר. גלוי וידוע היה, שדזשורזש ויוסטייס התערבו זה עם זה בששה כנגד ארבעה שדזשוליון קטן עתיד לבוא לעולם לפני סומס קטן. אכן גחכן היה אותו דזשורזש! ולא עוד אלא שנפלה הברה שהוא ודארטי המרו זה את זה אם דזשמס עתיד להיעשות בן־תשעים ואם לאו, אלא שאיש לא ידע מי משניהם היה דורש את טובתו של דזשמס.

בראשית חודש מאי הביאה וויניפרד את הידיעה שוול נפצע ברגלו בשבר של כדור ועומד להשתחרר מעבודת הצבא. אשתו מטפלת בו. הוא יהיה חיגר משהו – מום קל שאין כדאי לדבר עליו. הוא ביקש את זקנו לקנות לו שם בחוץ לארץ חווה, אשר בה יוכל לגדל סוסים. אביה של הולי נותן לו שמונה מאות לירות לשנה, ומאחר שזקנו הבטיח לתת לו חמש מאות תהי היכולת בידם לחיות ברווחה כל צרכם. ואולם בנוגע לחווה היה הזקן מהסס: הוא אינו יודע דבר – אינו יכול להגיד דבר: הוא לא רצה שוול יבזבז את ממונו.

“אבל הרי צריך הוא לעסוק באיזה עסק שהוא”, אמרה וויניפרד.

הדודה הסטר הביעה את דעתה, שאפשר הדבר שהצדק עם זקנו, שהרי אם לא יקנה חווה ייפטר מן החששה שמא לא תצליח ואחריתה תהיה רעה.

“אבל וול אוהב סוסים”, אמרה וויניפרד; “עסק זה יהיה בשבילו עסק מתאים ביותר”.

הדודה דזשוליי הביעה את דעתה, שעסק הסוסים הריהו דבר מפוקפק ביותר, וכי לא נכווה בו דארטי?

“וול אדם אחר הוא”, אמרה וויניפרד, “הוא דומה אלי”.

הדודה דזשוליי אמרה שהיא מובטחה שוול זריז ופיקח הוא. “הריני נזכרת תמיד”, הוסיפה ואמרה, “במעשה שהיה פעם אחת, שנתן את הפרוטה השחוקה שלו לאחד הקבצנים. המעשה הזה גרם קורת־רוח יתירה לזקנו. הוא אמר אז, שהדבר מוכיח שיש בו משל יישוב־הדעת. הנני נזכרת עדיין יפה שהוא אמר אז שעליו להיכנס לשרת בצי־המלחמה”.

הדודה הסטר הסכימה לדבריה: וכי אין וויניפרד סבורה שמוטב להם לעולי־ימים להלך בדרך בטוחה בחיים ולא לסכן בעצמם לבוא ליד זקנה ובידיהם אין־מאומה?

“אילו היו בלונדון, אפשר שלא הייתי חוששת”, אמרה וויניפרד; “בלונדון תענוג הוא לאדם להלך בטל ושלא לעשות כלום. אבל שם בארץ נכרייה תביא אותו הבטלה לידי שיעמום שיש בו כדי להמתי”.

הדודה הסטר החזירה, שאכן טוב ויפה יהיה בשבילו לעסוק בעבודה, ובלבד שיהא מובטח שמשלח ידו לא יגרום לו הפסד. מה שאין כן אילו היו מחוסרי ממון. אמנם טימותי יפה עשה בשעתו שהסתלק מעסקו. הדודה דזשוליי נכספה לדעת מה אמר מוֹנטגיוּ בנוגע לענין זה.

ווינפרד החרישה ולא גילתה לה את דברי מונטגיו, אשר אמר: “המתיני עד שימות אותו זקן”.

ברגע זה נכנסה החדרה פראנסי. עיניה היו מבהיקות ושפתיה מחייכות.

“ובכן”, פתחה ואמרה, “מה אתן אומרות לכך?”

“למה את מתכוונת, חביבה שלי?”

“לידיעה שבאה הבוקר ב’טיימס'”.

“עדיין לא ראינו את העתון, אנו קוראות אותון תמיד אחר הצהרים; עד אותו הזמן הריהו ביד טימותי”.

פראנסי גילגלה את עיניה הנה והנה.

“וכי סבורה את שעליך להגיד לנו זאת?” אמרה הדודה דזשוליי, “מה הדבר?”

“אירין ילדה בן ברובין־היל”.

הדודה דזשוליי שאפה רוח שאיפה עמוקה. “אבל הרי החתונה שלהם לא היתה אלא בחודש מארס!” ענתה ואמרה.

“אמנם כן, דודתי היקרה; וכי אין זה דבר מופלא?”

“הדבר הזה משמח אותי”, אמרה וויניפרד. “צר היה לי על דזשוליון שאיבד את בנו. הלא אסון זה יכול היה לקרות את וול”.

הדודה דזשוליי דומה היתה כאילו היא שקועה בחלום.

“הריני נכספת לדעת”, אמרה בלחש, “מה יאמר על זה סומס היקר? הרי הוא היה מתאווה כל כך לבן. ציפור קטנה אחת הגידה לי תמיד את הדבר הזה”.

“אין דבר”, אמרה וויניפרד, “גם הוא יזכה לכד – אם הכל יעלה יפה”.

עיניה של הדודה דזשוליי הפיקו נחת רוח.

“כמה גדולה השמחה!” ענתה ואמרה. “אימתי?”

“בחודש נובמבר”.

אכן חודש של אושר יהיה אותו החודש! אבל היא היתה מתאווה שאותו המאורע יתרחש קודם לכן. קשה לדזשמס להמתין זמן ארוך כזה והוא זקן מופלג כל כך!

להמתין! הן היו חוששות שמא קשה הדבר לדזשמס, אבל הן עצמן היו רגילות בכך. ולאמתו של דבר היתה ההמתנה הגדול שבשעשועיהן. להמתין! להמתין ל“טיימס”, כדי לקרוא אותו; לאחד מבני אחיהן או לאחת מבנותיהם, שיבואו וישעשעו את נפשן; לחדשות על דבר בריאותו של ניקולאס; להחלטה בנוגע לכריסטופר, אם ייעשה לשחקן על הבימה ואם לאו; לביאתו של הרופא, שהזמינוהו להמציא תרופה להסטר המתעוררת בבוקר השכם ושוב אינה יכולה לישון; לספרים מבית־העקד אשר תמיד תפוסים היו בידי אחרים; למקרה־הצטננות של טימותי; ליום נאה וחמים, אבל לא חם ביותר, שבו תוכלנה לנסוע לשם טיול לקנסינגטון־גארדנס. להמתין לנקישת השעון כשהן יושבות משני עברי הקמין שבחדר־האורחים וידיהן הדקות, רבות־הגידים והמשופות עמלות בחריצות יתירה במחטי־סדקית ובצינורות של סריגה. להמתין לגמר מועד האבל בחצר־המלכות והן תוכלנה להתפשט את שמלות־המשי או שמלות־הקטיפה השחורות שלהן וללבוש את מלבושיהן הקודמים – הסטר את שמלתה הירוקה־הכהה, ודזשוליי את שמלתה החומה־הכהה. להמתין כשהן מחיות וחוזרות ומחיות בלבותיהן הזקנים את השמחות והייסורים הקטנים, את המאורעות והציפיות שהתרגשו בעולם־המשפחה הקטן שלהן, וכשהן הופכות בכל אלה כפרות שבכרי־המרעה, המעלות גירה באורך־רוח ובמתינות. ואותו המאורע החדש, שעמד להתרחש, כדאי היה גם הוא שתהיינה ממתינות לו. סומס היה תמיד מחמד נפשן, שכן רגיל היה לתת להן תמונות במתנה. היה מבקר אותן כמעט בכל שבוע והיה משתף אותן בצערו לאחר הפורענות שהתרגשה כל נישואיו הראשונים. אותו המאורע החדש – לידתו של יורש לסומס – היה כל כך חשוב בשבילו וגם בשביל אביו היקר, ואפשר שדזשמס יזכה לכך שלא למות בלי וודאות כל שהיא בנוגע למצב הדברים. דזשמס לא יכול נשוא את אי־הוודאות, ומפני היחס שלו אל מונטגיו היה מובן מאליו שלא היה שבע רצון ביותר שלא יניח אחריו נכדים אחרים חוץ מבניו של דארטי. שהרי סוף סוף יקר לו לאדם שמו של עצמו! ומאחר שיום הולדתו התשעים ממשמש ובא, היו מתאוות לדעת מה המעשים אשר יעשה לשם זהירות, הוא יהיה הפורסייטי הראשון שיגיע לדי זקנה כזו, ויקבע, אם אפשר לומר כך, דרגה חדשה של אריכות־ימים. הדבר הזה היה חשוב בעיניהן חשיבות יתירה, מאחר שהאחת מהן היתה בת שמונים ושבע, והשנייה בת שמונים וחמש. אף על פי שלא נתכוונו כלל לדאוג לעצמן אלא לאחיהן טימותי. שלא היה אלא בן שמונים ושתים. אמנם בידוע הוא שיש עולם אחר טוב מזה. “רבים המעונות אשר בבית אבי”, פסוק זה היה חביב על הדודה דזשוליי ושגור על פיה – הוא היה משמש לה תמיד מקור נחמה, שכן יש בו רמז כלפי אחוזת בתים, אשר רודזשר היקר נתעשר על ידם. אכן אמת הדבר שכתבי הקודש עזר גדול הם לנפש האדם, ובאחד בשבת כשמזג האויר היה נאה ביותר היו הולכות בבוקר אל בית־התפילה; ויש אשר הדודה דזשוליי התגנבה אל חדר העבודה אל בית־התפילה; ויש אשר הדודה דזשוליי התגנבה אל חדר העבודה של טימותי, בשעה שהיתה בטוחה שהלך לו, והניחה כאילו במקרה את ספר הברית הפתוח בין הספרים המונחים על שולחנו הקטן – שכן קורא שקדן היה טימותי, מאחר שהיה לשעבר מוציא לאור. אבל היא הבחינה שלאחר המעשה הזה היו פני טימותי תמיד זועפות בשעת הסעודה. וסמיתר סחה לה לא אחת שבשעה שנכנסה לנקות את החדר מצאה שם ספרים מוטלים על הרצפה. ואף על פי כן היתה מצויה בלבן ההרגשה שאי אפשר הדבר שהמעון אשר בשמים יהיה נוח ונעים כל צרכו כחדרים, אשר הן וטימותי היו יושבים וממתינים בהם ימים רבים כל כך. המחשבה על דבר אימוץ־כוח ויגיעה היתה קשה בייחוד לדודה הסטר. כל תמורה, או מוטב שנאמר המחשבה עליה – שכן מעולם לא באה שום תמורה – היתה מרגיזה ואתה במידה יתירה. הדודה דזשוליי, שרוחה היתה עירנית ורבת־תנועה משלה, היתה חושבת לפעמים שיהא בזה מן ההתרגשות הנעימה; היא נזכרה בתענוג הגדול שגרמה ישיבתה בברייטון בשנת מותה של שושנה. אפס ברייטון מקום יפה היא, דבר זה ידוע לכל באי עולם, וכנגד זה קשה להגיד מה עתיד להיות שם בשמים; ומשום כך היתה דעתה נוחה ביותר שעדיין יש לה יכולת לשבת ולהמתין.

ביום הולדתו של דזשמס, בחמישי לאבגוסט, היו נרגשות מאוד מאז הבוקר ופיתקאות קטנות היו נשלחות מזו אל זו ביד סמיתר בשעה שאכלו את פת־השחרית שלהן במיטה. אחר נשלחה סמיתר אל דזשמס למסור לו את ברכותיהן בצירוף מתנות קטנות ולשאול מה שלומו ואם למרות התרגשותו עבר עליו הלילה במנוחה. ועוד נצטוותה סמיתר לסור בדרך חזירתה אל הבית אשר בגרין־סטריט – אמנם דרך זו הרי היא דרך עקיפין בשבילה, אבל היא יכלה לנסוע אחר כך באבטובוס ההולך לבונד־סטריט, ולא עוד אלא שמהלכה זה יהא ערב עליה, שכן יש בו משום חליפות – ולבקש מאת הגברת דארטי לבקר אותן אל נכון לפני יציאתה מן העיר.

את כל הפקודות הללו מילאה סמיתר בדיוק – שכן היתה משרתת מעולה, אשר הדודה אַן אימנה אותה לפני שלושים שנה והביאה אותה לידי השתלמות גדולה כל כך, שאין למצוא עכשיו דוגמתה. להיא שבה ומסרה בשם הגברת דזשמס, שמיסטר דזשמס בילה את הלילה במנוחה שלמה והוא שולח את ברכותיו; ועוד אמרה הגברת דזשמס שמנהגו מגוחך ביותר ושהוא התאונן שאינו מבין בשל מה כל התכונה והטירחה הזאת. ואשר לגברת דארטי, הנה ביקשה למסור להן את ברכותיה ולהגיד להן שהיא תבוא לעת שתיית־התה.

הדודה דזשוליי והדודה הסטר חשו עצמן נעלבות על אשר המתנות שלהן לא זכו להזכרה מפורשת – הן שכחו בכל שנה שדזשמס היה שונא מתנות והיה קובל עליהן על שהן מבזבזות בגללו את ממונן לבטלה – ואף על פי כן שמחו שמחה גדולה; הדבר ברור שרוחו של דזשמס טובה עליו, וזה היה חשוב בשבילו ביותר. והן התחילו להמתין לביאתה של וויניפרד. היא באה בארבע שעות והביאה עמה את אימוגן ואת מוֹד, ששבה זה עתה מבית ספרה “וכמו כן נעשתה נערה נאה וחמודה”; ומתוך כך היה קשה ביותר לשאול דבר על אודות אנט. ואף על פי כן אימצה הדודה דזשוליי את לבה ושאלה את וויניפרד אם שמעה דבר ואם סומס הנהו חרד ודואג ביותר.

“דודי סומס הריהו תמיד חרד ודואג, דודתי היקרה”. הפסיקה אותה אימוגן; “הוא אינו יכול להיות מאושר אפילו עכשיו בשעה שהאושר בידו”.

הדברים האלה נראו כידועים לדודה דזשוליי. אמנם כן! הרי זו משמעותו של אותו הציור הליצני שצייר דזשורזש ושלא הראוהו להן! אבל מה כוונתה של אימוגן? וכי היא מרמזת, שדודה מתאווה תמיד יותר ממה שיכול להשיג? אכן לא נאה הוא לחשוב מחשבות כאלה.

והנה הגיעה לאזניה קולה של אימוגן, קול צלול וברור:

“הגענה בעצמכן! אנט אינה גדולה ממני אלא שתי שנים; וודאי נורא הוא גורלה שהיא נשואה לדודי סומס”.

הדודה דזשוליי נזדעזעה והרימה את ידיה בחרדה.

“חביבה שלי”, ענתה ואמרה, “אינך יודעת מה את סחה. דודך סומס הריהו בן־זוג מעוּלה לכל אשה. הוא אדם פיקח ביותר, טוב־מראה ועשיר, מכבד רגשות אחרים ומתון, ולא עוד אלא שאינו זקן כלל”.

אימוגן העיפה את עיניה המזהירות בכל אחת משתי ה“זקנות החביבות” וחייכה.

“הנני מקווה”, אמרה הדודה דזשוליי קשה, “שאת תינשאי לגבר טוב כמותו”.

“אני ללא אנשא לגבר טוב, דודתי היקרה”, מילמלה אימוגן; “הגברים הטובים מפילים שיעמום”.

“אם כך תוסיפי לדבר ולנהוג”, החזירה הדודה דזשוליי בהתמרמרות רבה, “סופך שלא תינשאי לאיש כלל. מוטב שלא נוסיף לשיח בענין זה”; והיא פנתה אל וויניפרד ואמרה: “השלום למונטגיו?”

באותו הערב כשהיו יושבות וממתינות לסעודה, פתחה ואמרה:

“הסטר, הנה ציוויתי לסמיתר להעלות חצי בקבוק של יין שאמפאני מתוק. סבורה אני שעלינו לשתות לחיי דזשמס היקר ו־ולחיי אשתו של סומס; אלא שהדבר צריך להישמר בסוד גמור. אני אומר אליך רק זאת, “הסטר, את יודעת לחיי מי!” ואז נשתה. שאם אין כן, חוששת אני שטימותי יתרגש”.

“ואני חוששת, שאנו נתרגש יותר ממנו”, אמרה הדודה הסטר, “אולם סבורה אני ששומה עלינו לעשות זאת לרגל מאורע כזה”.

“הן”, אמרה הדודה דזשוליי בהתלהבות, “הרי זה מאורע לאמתו! דמי בנפשך כמה גדול יהיה האושר אם יזכה לבן קטן ונעים שעתיד להמשיך את קיומה של המשפחה! לדעתי חשוב הדבר מאין כמוהו, בייחוד עכשיו לאחר שאירין ילדה בן. וויניפרד סיפרה כי דזשורזש קרא לדזשוליון ‘אנייה בעלה שלושת סיפונים’ על שם שלוש המשפחות שלו. אכן ליצן גדול הוא דזשורזש! והגיעי בעצמך! הנה נתגלגלו הדברים שאירין יושבת באותו הבית אשר סומס בנה בשביל שניהם. וודאי קשה צערו של סומס היקר; והרי היה כל ימיו אדם דייקן הנאמן לחובתו מאין כמוהו”.

באותו הלילה שכבה על מטתה והיא עדיין נפעמה ומרותחה במקצת מכוס היין ששתתה ומחמת התעמולה שבאמירת “לחיים” השנייה שלה; סידור־התפילה שלה היה מונח פתוח לפניה ועיניה היו נעוצות בתקרה שהצהיבה מאורה של עששית־הקריאה שלה. הנה כי כן הם עוּלי־הימים! אשריהם ואשרי גורלם! וגדול יהיה אשרם אם תזכה לראות באשרו של סומס היקר. אבל היא מובטחה שעכשיו עתיד הוא להיות מאושר, למרות הדברים שאמרה אימוגן. הרי יהא לו כל מה שהוא צריך: רכוש ואשה ובנים! והוא יזכה לאריכות ימים וינוב בשיבה טובה כאביו היקר וישכח את הכל אודות אירין ואת כל אותו המעשה הנורא. הלוואי ותזכה היא עצמה להיות כאן ולקנות לילדיו את סוס־הנדנדה הראשון שלהם! היא תשלח את סמיתר אל המחסנים הגדולים וזו תבחר בשבילו סוס נאה ומנומר. הו! היך רגיל היה רודזשר לנדנד אותה בשעתה, עד שנפלה מעל סוסה! הו, אב רחום שבשמים! רבים הימים שעברו מאז! אבל הן היה היתה כזאת פעם אחת! “רבים המעונות אשר בבית אבי – –” קול שאון חשאי של כירסום וניקור עלה באזנה – “מי יתן ולא היה זה עכבר!” הירהרה בלבה שלא לדעתה. אבל השאון התגבר. הן! הרי זה עבר! כמה מגונה הדבר מלפני סמיתר להגיד שאין כאן עכברים! הם יכרסמו להם דרך בעד קרשי־הציפוי של הכתלים קודם שיספיק אדם ליתן דעתו עליהם, ואז יהי צורך לקרוא לאומנים. בריות מחבלות ומזיקות הם מאין כמוהם! והיא היתה מוטלת על מיטתה ועיניה הפקוחות נעות הנה והנה ואזניה מאזינות את כל רחש של קול הניקור והכירסום והיא ממתינה לשינה שתבוא ותגאל אותה מן העינוי הזה.

 

פרק שנים־עשר: הֻלֶּדֶת יֶלֶד לְבֵית פוֹרְסַייט    🔗

סומס יצא דרך פישפש הגן, עבר את כר־הדשא, עמד תחתיו על השביל שעל שפת הנהר, חזר לאחוריו ושב אל פישפש הגן בלי אשר ידע להבחין שהוא מהלך ומתנועע. מתוך הרעש של אופנים משתקשקים על גבי הכביש הכיר שעבר משך זמן ושהרופא נפטר והלך לו. מה הדברים הברורים שאמר אותו הרופא?

“הבה אגיד לך את המצב כהווייתו, אדוני פורסייט. אם אעשה לה ניתוח, אציל את חייה אל נכון, אבל הילד יוולד מת. ואם לא אעשה את הניתוח, קרוב לוודאי שהילד יוולד חי, אבל אמו תהי נתונה בסכנה גדולה – בסכנה גדולה ביותר. בין כך ובין כך סבור אני ששוב לא תלד ילד לעולם. במצב שהיא שרוייה בו באותה שעה ברור הוא שאינה יכולה להחליט דבר לעצמו, ואי אפשר לו להמתין עד שתבוא אמה. ובכן שומה עליך להחליט דבר, ובינתיים אלך להכין את כל הדרוש. אני אשוב לכאן בעוד שעה”.

להחליט דבר! מה ההחלטה אשר יחליט? אין פנאי להביא לכאן רופא מומחה! אין פנאי לעשות דבר!

קול האופנים הלך ונשתתק במרחק, וסומס עדיין עמד דומם על עמדו; ופתאום אטם בידיו את אזניו וחזר אל הנהר. אהה, הנה התרחש המאורע קודם זמנו, בלי אשר היתה יכולת כל שהיא להכין דבר מראש, ואפילו להזמין לכאן את אמה! רק אמה צריכה להחליט דבר, אבל היא תבוא מפאריז רק בלילה! אילו יכול להבין על בוריו את הז’ארגוֹן של הרופא, את דיקדוקי הלשון המדיצינית, כדי שיהא בטוח שהיכולת בידו לשקול בדעתו את האפשרויות לכאן ולכאן; אבל כל הדיקדוקים הללו הנם בשבילו לשון שאינו מבין אותה – כשם שהדיוט אינו מבין שאלה משפטית. ובכל זאת היה מוטל עליו להחליט דבר! הוא העביר את ידו על מצחו והרגיש שהוא מלוחלח, אף על פי שהאויר היה מצונן. אהה לקולות הללו הבוקעים ועולים מחדרה שלה! אם יחזור לשם, יכבד עליו עוד יותר מכן. עליו להיות שרוי בשקט ובדעה צלולה. על כף מאזניים אחת חיים, חייה של אשתו הצעירה – הדבר כמעט ברי – ומיתה מוחלטה של ילדו שלו – ושוב לא יהיו לו ילדים לעולם! ועל כף מאזניים שנייה ספק מיתה של אשתו וכמעט וודאות שילדו ישאר בחיים – ושוב לא יהיו לו ילדים לעולם! במה יבחר?… במשך שבועיים הימים האחרונים ירדו גשמים – הנהר היה מלא על גדותיו ועל פני המים אשר מסביב לבית־הסירה הקטן המרותק אצל הגשר צפו המון עלים מעלי היערים שמעבר השני, שנשרו מחמת הקור. עלים נושרים, חיים מתעופפים ומסתלקים! מות! ועליו להחליט דבר על חיים ועל מות! ואין איש אשר יעמוד לו ויושיט לו יד עזרה! אבידת החיים הריהי אבידה לעולם, אבידה שאינה חוזרת. אחוז והחזק במה שאתה יכול להחזיק; שהרי אם יסתלק ממך, שוב לא יחזור. הוא יניח אותך ערום כאילנות הפשוטים והערומים הללו שהשירו את עליהם; ואתה תלך הלוך והתערטל עד שתבול גם אתה ותסוף ותכלה. ופתאום נסתכסכו הירהוריו סיכסוך משונה ומדומה היה לו כאילו לא אנט היא השוכבת שם אחורי זגוגיות החלון, שהחמה שפעה עליהן את נגהה, אלא אירין היא היא המוטלה בחדר משכבה אשר במונפלייה־סקווייר, ככל אשר אפשר היה הדבר לפני שש־עשרה שנה, וכי היה מהסס אז? אפילו רגע אחד לא היה מהסס! לנתּח, לנתּח! להציל את חייה שלה! לא החלטה מתוך שיקול הדעת – אלא זעקה אינסטינקטיבית לעזרה, אף על פי שידע שאינה אוהבת אותו! אבל עכשיו! אהה, רגשות לבו לאנט לא היו עזים ביותר כדי לשעבדו ולהכריעו! פעמים הרבה במשך החדשים האחרונים, ובייחוד מאותו הזמן שהתחילה מפחדת, היה תוהה ומפקפק. היה לה רצון ומאוויים של עצמה והיא אהבה את עצמה לפי טיבה הפראנצי. ובכל זאת – כמה נאה וחמודה היא! והיה גופה מה היתה רוצה – לסכּן בעצמה? “יודע אני שהיא מתאווה לילד”, הירהר בלבו. “אם הילד יוולד מת ושוב לא תהיה כל תקווה! הכל יהיה מאפע! שנים אחרי שנים של חיי נישואים וללא ילד! ולא יהא דבר אשר יסעדה ויעודדה! והרי היא צעירה כל כך. לא יהא הדבר אשר יתן שמחה ללבה – וללבי! ללבי אני!” והוא לחץ את ידיו אל חזהו! מפני מה אינו יכול לחשוב מחשבות בלי לכוון את דעתו לעצמו – מפני מה אינו יכול לסלק את עצמו הצדה ולשקול במחשבתו מה המעשה שעליו לעשות? הרעיון הזה פגע בו פגיעה מכאבת, אבל אחר כך ניטול חודו והוא קהה כאילו נתקל בשריון. להסיח את דעתו מעצמו! אי אפשר הדבר! לסלק עצמו לתוך חלל ריק שאין בו לא קול ולא ריח, לא מגע ולא ראייה! הרעיון הזה גופו היה איום ומטורף! ומאחר שהגיע לידי מסקנה זו ועמד על קרקע הממשות, על המֵשתּית של הרוח הפורסייטית שלו, נח סומס רגע אחד. כשאדם פוסק להתקיים, פוסק הכל; ואילו גם יימשך קיומו זמן מועט, אין שום תכלית לדבר!

הוא הציץ בשעון שלו. בעוד חצי שעה ישוב הרופא. שומה עליו להחליט דבר! אם יתנגד לניתוח והיא תמות, איך ישא פניו אל אמה ואל הרופא? איך יצדיק עצמו לפני יַדעוּתוֹ של עצמו? הילד אשר תלד היה ילדו שלו! ואם יסכים לניתוח – יוציא גזר־דין על שניהם להיות ערירים. ומשום מה נשא אותה לאשה, אם לא על דעת כן שיהא לו יורש כדת וכדין? ואביו – אביו העומד על עברי פי קבר, מצפה לידיעה! “אכן גורל אכזרי נפל בחלקי!” הירהר בלבו; “אוי לי שנגזר עלי להחליט דבר בענין כזה! אכן אכזרי הוא גורלי!” הוא נפנה והלך אל הבית. לא ימצא לו דרך פשוטה וברור להחליט דבר! הוא הוציא מכיסו מטבע, אבל שב והחזירו מיד לתוך כיסו. גלוי וידוע היה לפניו אשר אם יגלגל אותו, לא תקום בו רוח להציץ איזה משני הצדדים שלו פונה למעלה לאחר נפילתו! הוא נכנס לתוך חדר־האוכל, שהיה מרוחק ביותר מאותו החדר, אשר מתוכו בקעו ועלו הצעקות. הרופא אמר שיש תוחלת כל שהיא; כאן בבית נראתה לו תוחלת זו גדולה יותר; כאן לא נהר שוטף ולא עלים נישרים. בקמין בערה אש. סומס פתח את ארון־המשקאות. הוא כמעט שלא נגע במשקאות משכרים מימיו, אבל עכשיו מזג לו כוס וויסקי ושתה אותה כדי להרתיח ביותר את דמיו. “הנה אותו בר־נש דזשוליון”, הירהר בלבו; “הרי כבר היו לו בנים. הוא רואה חיים עם האשה, שאני אהבתי אותה אהבת אמת; ועכשיו הנה ילדה לו בן! ואני – אני מתבקש להכרית את ילדי האחד! אנט לא תמות; אי אפשר הדבר. היא חזקה וכוחה יעמוד לה!”

ובעודנו עומד סר וזעף אצל המזנון והנה שמע קול אופני המרכבה של הרופא, ומיד מיהר ויצא אליו. הוא המתין לו עד שיצא מחדר היולדת וירד מטה.

“ובכן, אדוני הרופא?”

“המצב הנהו כמו שהיה. החלטת דבר?”

“הן”, אמר סומס; “אל תעשה ניתוח!”

“לא? וכי שמת אל לבך – שהסכנה גדולה?”

פני סומס היו קופאים ודוממים ורק שפתיו נעו.

“והרי אמרת שיש שׂבר?”

“אמנם כן, יש שבר; אלא שאינו מרובה”.

“אמרת שמן ההכרח הוא שהילד יוולד מת, אם תעשה את הניתוח?”

“הן”.

“וכי עדיין סבור אתה, שלא תוסיף ללדת עוד?”

“אי אפשר לו לאדם להיות מובטח כל צרכו, אלא שהדבר הוא קרוב לוודאי”.

"היא אשה חזקה,, אמר סומס; “הבה נסכּן”.

הרופא הביט אליו בכובד ראש. “האחריות תחול עליך”, ענה ואמר; “אילו היתה זאת אשתי, לא יכולתי לעשות זאת”.

סנטרו של סומס נזדעזע, כאילו הכהו אדם.

“וכי אוכל להיות לך שם לעזר?” שאל הוא.

“לא; מוטב שתתרחק מזה”.

“אני אהיה באולם התמונות שלי; אתה יודע היכן הוא”.

הרופא נענע בראשו ועלה למעלה.

סומס עמד על עמדו והטה את אזניו והקשיב. “מחר בזמן הזה אפשר שכבר תהיה מתה”, הירהר בלבו, “ואני אהיה אשם במיתתה”. לא! לא מן הצדק הוא – נורא הוא לדון על הדבר בדרך זו! ושוב תקפה אותו עכירות־רוח והוא עלה אל אולם־התמונות. הוא עמד שם אצל החלון. נשבה רוח צפונית; האויר היה קר וזך; השמים היו כחולים ביותר וקרעי עננים כבדים ולבנים טסו על פניהם; גם פני הנהר, שנראו בעד המחיצה של אילנות מוזהבים, היו כחולים; היערים הבהיקו ולהטו בשפעת גווניהם – היה סתיו מוקדם. אילו היה הדבר נוגע לחייו של עצמו – כלום היה מביא עצמו לידי סכנה זו? “אבל היא היתה נוטלת על עצמה את הסכנה לאבד אותי”, אמר אל נפשו, “ובלבד שלא לאבד את ילדה שלה! לאמתו של דבר אינה אוהבת אותי!” וכי מה אפשר לצפות ממנה – מאחר שהיתה עדיין נערה ומה גם פראנצית? הדבר הממשי האחד לשניהם יחד, הדבר שיש בו משום צורך חיוני לחיי הנישואים שלהם ולעתידם היה ילד! “הרבה צרות עברו עלי”, הירהר בלבו, “אני אתחזק ואעמוד על שלי. יש שׂבר ששניהם יתקיימו – יש שבר!” אדם מחזיק בקנינו עד שהוא ניטל ממנו – אדם מחזיק בשלו! הוא התחיל מתהלך ומחזר באולם־התמונות. הוא קנה זה לא כבר תמונה, אשר ידע עליה שהיא שווה הון מלא, ועכשיו הנה עמד לפניה – תמונה של נערה, אשר שערה נוצץ כעין זהב עמום והיה דומה לחוטי מתכת, והיא מביטה אל מפלצת קטנה של זהב שהחזיקה בידה. אפילו ברגע זה של ייסורים קשים היה מכיר את גודל ערכו של מקחו זה – היה מתענג על חין ערכו של השולחן, של הרצפה, של הכסא, של דמות הנערה, של ארשת פניה העמוקה והמרוכזה, של ברק הזהב העמום אשר לשערה ושל עין הזהב המבהיק אשר למפלצת הקטנה. אסוף תמונות והתעשר, הלוך והתעשר! מה בצע בכל זה, אם – –! הוא הפנה פתאום את גבו אל התמונה וניגש אל החלון. אחדות מן היונים שלו התעופפו מעל הבדים שלהן אשר מסביב לשובך ופרשו את כנפיהן ברוח. הלבנונית שלהן הבריקה כמעט לנוגה אור החמה הברור והמבהיק. הן הרחיקו לעוף והיו דומות להירוגליפים שנזרקו למעלה כלפי רקיע השמים. אנט היתה מכלכלת את היונים; אכן נאה היה לראות אותה בשעה שעסקה בזה. היונים לקטו את מזונותיהן מתוך ידה; הן ידעו שהיא אשת חיל. הוא חש בגרונו הרגשה מחניקה. היא לא תמות – היא אינה יכולה למות! היא היתה – נבונה ופקחית יותר מדי; והיא היתה רבת־כוח וחזקה, חזקה לאמתה, כדומה לאמה, למרות יפיה הענוג והרך!

היום כבר ירד והחשכה מישמשה ובאה כאשר פתח סוף סוף את הדלת ועמד והקשיב. אין קול ואין קשב! דימדומים חוורוורים התפשטו לאט לאט על המדרגה ועל המסדרון שלמטה. הוא כבר חזר לאחוריו, והנה הגיע לאזניו קול הברה. הוא הציץ למטה וראה דמות שחורה הולכת ובאה, ולבו דמם בקרבו. מה זאת? מות? דמות המות, היוצא מדלת חדרה? לא! אין זאת אלא אחת הנערות המשרתות, בלי כיפה על ראשה ובלי סינור. היא ניגשה אל מעקה המדרגה ואמרה מתוך עוצר נשימה:

“הרופא מבקש לדבר עמך, אדוני”.

הוא חפז ורץ מטה. היא עמדה סמוכה אל הקיר, כדי להניח לו לעבור, ואמרה:

“הוי, אדוני, הכל נגמר”.

“נגמר?” אמר סומס כמעט מתוך איום; “מה פירושו של דבר?”

“הילד נולד, אדוני!”

הוא קפץ ועלה על ארבעת השלבים שלפנים ובפרוזדור האפל נתקל ברופא. האיש מחה את הזיעה מעל מצחו.

“ובכן?” אמר הוא, “דבר מהר!”

“שניהם חיים; סבור אני שהכל כסדר”.

סומס עמד תחתיו דומם וכיסה את עיניו בידיו.

“הנני מברך אותך בברכת מזל טוב”, שמע את הרופא אומר אליו; “חייה היו תלויים בשערה”.

סומס הרפה את ידיו שכיסו את פניו.

“הנני מודה לך, הנני מודה לך מקרב לב. מה ילדה?”

“בת – לגודל אשרה; בן היה ממית אותה – בר אשו”.

בת!

“שניהם זקוקים לטיפול מעולה”, שמע את הרופא אומר אליו, “והכל יהיה כשורה. אימתי תבוא אמה?”

“הנני מקווה שתבוא הערב בין תשע לעשר”.

“הנני מקווה שתבוא הערב בין תשע לעשר”.

“הנני להישאר פה עד אותו הזמן. אפשר רצונך לראותן?”

“לא עתה”, אמר סומס, “אלא לפני לכתך מזה. הנני לשלוח לך את סעודתך למעלה”. והוא ירד למטה.

רווחה שאין הפה יכול לאמרה, ואף על פי כן – בת! הדבר נראה לו כעוולה גדולה. לבוא לידי סכנה כזו – לסבול ייסורי־תופת כאלה – ייסורי־תופת איומים כאלה! – והכל בשביל בת! הוא עמד לפני גזרי העצים הבוערים בקמין אשר באולם, דחף ואתם בקצה רגלו והשתדל לבוא שוב לידי יישוב הדעת. “אבי!” הירהר בלבו, פחי־נפש מרים ואין להעלימם! אין אדם משיג לעולם את כל מה שהוא מתאווה בחיי העולם הזה! וחיים אחרים אין – על כל פנים אין מועיל בהם אילו גם היו!

ובעודנו עומד שם הביאו לו טיליגראמה:

“בוא תיכף ומיד, אביך הולך הלוך וחלוש במהירות. – אמך”.

הוא קרא את הדברים האלה מתוך רגש מחניק. אפשר היה להיות סבור עליו, שלאחר כל מה שהתרגש עליו בשעות האחרונות שוב אינו עלול להרגיש דבר, ואף על פי כן היה נרעש ונפעם ביותר. השעה היתה שעת שבע ומחצה, רכבת מרידינג באה בתשע, והרכבת שבה נסעה הגברת לאמוט, אם עלתה בידה להשיגה, באה בשמונה שעות וארבעים דקות – ובכן יפגוש אותה ואחר יסע הלאה. הוא ציווה לרתום את המרכבה, אכל משהו אכילה מיכנית ועלה למעלה. הרופא יצא לקראתו.

“הן ישנות”.

“איני ורצה להיכנס”, אמר סומס מתוך רש של רווחה. “אבי הולך למות, עלי ללכת לאיו. הכל כשורה?”

פני הרופא הפיקו תמיהה גדולה. דומה כאילו רצה לאמור: “אילו היו כל בני אדם כל כך שקטים ומתונים!”

“הן, סבור אני שהנך יכול ללכת במנוחת־נפש גמורה. וודאי תשוב במהרה?”

“מחר”, אמר סומס. “הרי לך הכתובת”.

הרופא השתדל להביע לו את רגשי השתתפותו בצערו.

“ליל־מנוחה!” אמר סומס בחפזון ונפנה והסתלק ממנו. הוא לבש את הפרווה שלו. בשבתו במרכבה עישן סיגאריטה – אחת הסיגאריטות היקרות שלו. הלילה היה ליל־רוח והיה מרחף בכנפיים שחורות; אורות הפנסים של המרכבה שוטטו אנה ואנה לחפש את הדרך. אביו שלו! זה האיש הזקן, הזקן המופלג! לילה קודר וגלמוד – ורע לאדם למות בו!

הרכבת של לונדון באה בו ברגע שהגיע אל התחנה והגברת לאמוט באה לקראתו דרך המוצא ובידה ילקוט־משא והיא בריאת־בשר, לבושת־שחורים ומראיה צהוב ביותר לאור הפנסים.

“וכי אין עמך חפצים אחרים?” שאל סומס.

"לאו, לא היה לי פנאי לקחת עמי. מה שלום התינוקת שלי?,

“שלום לשתיהן. היא ילדה בת!”

“בת! מה רבה השמחה! המעבר דרך הים היה נורא!”

גופה המסורבל העטוף שחורים, אשר המעבר דרך הים לא פיחת ממנו כלום, טיפס ועלה אל המרכבה.

“ואתה יקירי?”

“אבי הולך למות”, הפליט סומס מבין שיניו. “הנני נוסע אליו. מסרי את ברכתי לאנט”.

“אהה!” מילמלה הגברת לאמוט, “מה רב האסון!”

סומס הסיר את כובעו מעל ראשו ושם פניו אל הרכבת שלו.

“הנה כי כן הן הפראנציות הללו!” הירהר בלבו.

 

פרק שלושה־עשר: דְּזשֶׁמְס מִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה    🔗

הצטננות פשוטה שלקה בה בחדר כפול־החלונות, אשר האויר והבריות היו נכנסים לתוכו כמסוננים במסננת ושהוא לא עזב אותו מאמצע החודש ספטמבר, היא היא שגרמה לו לדזשמס שנאבק עכשיו עם המות. קלה היתה הצטננות זו, ואף על פי כן קיפחה את כוחותיו הדלים וחדרה במהירות לתוך ריאותיו. “עליו להיזהר שלא להצטנן”, אמר הרופא, והנה קרה הדבר והוא הצטנן. כּשחש בפעם הראשונה בגרונו אמר למשמשת שלו – כי אכן היתה לו עכשיו משמשת – “הרי ידעתי שכך יארע על ידי שמרבים לאוורר את החדר!” יום תמים היה חרד ודואג ביותר, השתמש למפרע בכל התחבולות של זהירות ובכל התרופות הדרושות, היה מושך את כל נשימה ונשימה מתוך זהירות יתירה ומודד בכל שעה את הטמפרטורה שלו. אמילי לא היתה חוששת כלום

ואולם למחר בבוקר, כשנכנסה אל חדרו, לחשה לה המשמשת: “שוב אינו רוצה למוד את הטמפראטורה שלו”.

אמילי נגשה אל פאת המיטה שהוא שכב עליה ואמרה רכות:

“מה שלומך, דזשמס?” והגישה את התּרמוֹמטר אל שפתיו. דזשמס נשא את עיניו והביט אליה.

"מה צורך בזה?, מילמל בקול צרוד; “איני רוצה לדעת”.

ואז באה לידי חששה וחרדה. הוא היה נושם בכבדות ומראהו היה תשוש וחיוור ביותר ובלחייו נוצצו כתמים אדומים ביותר. אך אלוהים ידוע כמה “קשים היו הלבטים שהתלבטה עמו”; אבל הרי דזשמס, הרי היה דזשמס כמעט חמישים שנים רצופות; היא לא יכלה לדמות ולצייר לעצמה את חייה בלי דזשמס – בלי אותו דזשמס, אשר עם כל הקפדנות, הפסימיסמוס והקליפה הקשה שלו היה לבו מלא רגשי אהבה וידידות ונדיבות לכולם!

כל אותו היום ולמחרתו כמעט שלא הוציא מלה מפיו, ואולם מתוך עיניו ניכר היה שהוא מבחין בכל מה שעושים וטורחים בשבילו, וארשת פניו הגידה לה שהוא נלחם עם מחלתו; ומתוך כך לא אבדה תקווה. שתקנותו והשתדלותו לשמר את כל שריד מועט של אונים הוכיחו עליו שהוא נלחם את מלחמתו בקשיות־עורף גדולה. והדבר נגע עד מעמקי לבה; ואף על פי שכל זמן ששהתה בחדר החולה היו פניה נוחים ומסבירים, אבל כיוון שיצאה משם זלגו עיניה דמעות שהיו מנטפות ומתגלגלות על לחייה.

ביום השלישי לעת שתיית־התה – היא החליפה זד עתה שמלתה כדרכה, שכן הקפידה על מראיה ודיקדקה בתלבשתה שלא להרגיז את רוחו, לפי שהיה מבחין בכל דבר – ראתה שנהיתה בו תמורה. על פניו החיוורים היה כתוב בפירוש " אין כל תועלת במלחמתי, יגעתי", וכשנכנסה אצלו, מילמל ואמר: “שלחי אחרי סומס”.

“הן, דזשמס”, אמרה בפנים מסבירים; “טוב הדבר – תיכף ומיד”. והיא נשקה לו על מצחו. דמעה נתגלגלה וירדה על המצח, וכשמחתה אותה ראתה והנה עינו מביטות אליה מתוך תודה. בנפש נרעשה ובאפס תקווה עמדה ושלחה את הטיליגראמה לסומס.

כשיצא סומס מתוך מחשכי הלילה הסוער ונכנס אל בית אביו, היה כל אותו הבית הגדול דומם כקבר. פניו הרחבים של ווֹרמסון היו דומים כאילו נצטמקו; הוא פשט מעליו את הפרווה מתוך שקידה כפולה ואמר:

"אפשר אתה רוצה כוס־יין, אדוני?,

סומס נד בראשו וריסי עיניו נראו כשואלים.

שפתי וורמסון רעדו. “הוא שואל עליך, אדוני”; ופתאום נתן את קולו בבכי ואמר: “זה ימים רבים, אדוני, – זה ימים רבים שאני משמש את האדון פורסייט”.

סומס הניחו כשהוא מקפל את הפרווה שלו ועלה על המדרגות. הבית הזה, שבו נולד וגדל, לא נראה לו מעולם כל כך חמים ועשיר ונוח כמו בהליכתו אחרונה זו שהלך לבקר את אביו בחדרו. הוא לא היה לפי טעמו, אבל פי טיבו המוצק והנוחח היה סמל הרווחה והבטחון. והלילה היה כל כך אפל וסוער, והקבר כל כך קר וגלמוד!

הוא עמד תחתיו אצל הדלת. מן החדר לא נשמע כל קול. הוא לחץ בחשאי את כפת־המנעול וקודם שהספיק להבחין בדבר כבר עמד בחדר. אור המנורה היה מועם שם. אמו וּויניפרד ישבו כנגד המיטה, והמשמשת באה לקראתו מן העבר השני, ששם עמד כסא פנוי. “הריהו מוכן בשבילי!” הירהר סומס. כשהזיז עצמו מאצל הדלת, קמה אמו ואחותו ממקומן, אבל הוא נתן להן אות בידו והן חזרו וישבו. הוא ניגש אל הכסא ועמד והתבונן אל אביו. דזשמס נשם בכבדות כאילו הוא נחנק; עיניו היו עצומות. ובשעה שהביט סומס אל אביו וראה אותו, והנה הוא כל כך כחוש וחיוור ותשוש, ושמע אותו נושם בכבדות נשימה חנוקה, תקף אותו רגש של זעם והתמרמרות עזה כנגד הטבע, כנגד הטבע האכזרי שאינו יודע רחמים, אשר הניח את ברכו על חזהו של הגוף הזה, שאינו אלא גל של עצמות, וסחט לאט לאט את הנשימה מתוכו, – סחט את החיים מתוך היצור הזה, שהיה יקר לו מכל על פני האדמה. אביו היה חי חיים של זהירות, חיים של מתינות והתאפקות מאין כמוהו בבני אדם, וזה שכרו – להיות חייו נסחטים ונלחצים מקרבו לאט לאט ומתוך ייסורים רבים! ושלא מדעתו לחשו שפתיו: “אכן אכזריות היא”.

הוא ראה את אמו מכסה את פניה בכפות ידיה ואת וויניפרד מטה את פניה כלפי המיטה. כך טיבן של נשים! הן יודעות להתגבר על הכל בדרך מעולה מן הגברים. הוא פסע פסיעה והתקרב ביותר אל אביו. זה שלושה ימים שדזשמס לא התגלח ושפתיו וסנטרו התכסו בשערות, אשר הלבנונית שלהן כמעט שלא היתה מרובה מזו של המצח. הן הֵרַכּוּ את ארשת פניו ושיוו להם מראה משונה שלא מן העולם הזה. עיניו נפקחו. סומס קרב אליו קירבה יתירה וגחן עליו. שפתיו נעו.

“הנני, אבא”.

“המ – מה – מה חדשות? הם אינם מגידים לי לעולם – –”.

קולו גווע ונדם, וסערה של רגשות תקפה את סומס והדיבר נעתק מפיו. היגיד לו את הדבר? – הן. אבל מה יגיד לו? הוא אימץ את כוחו בכל עוז, לחץ את שפתיו וענה ואמר:

“חדשות טובות, אבא יקירי, חדשות טובות – אנט ילדה בן”.

“האח!” הברה זו שהתמלטה מפיו היתה משונה מאין כמוה: הברה צורמת ועלובה, מביעה רווחה וצהלת נצחון – כקול הקריאה של עולל בשעה שניתן לו מה שהוא מבקש. העינים נעצמו ושוב פעם התחיל מנסר אותו הקול של נשימה חנוקה.

סומס נרתע לאחוריו וצנח על הכסא וישב כמאובן. השקר, שאמר מתוך הכרה פנימית שלאחר מיתתו שוב לא ידע דזשמס את האמת, נטל ממנו ברגע זה את היכולת להרגיש דבר. זרועו נתקלה בדבר־מה ונתחכך בו. זאת היתה הרגל היחפה של אביו. מתוך יגיעו והתאמצותו לנשום אויר הוציא אותה מתחת השמיכה. סומס נטל אותה בידו: רגל קרה, קלה ודקה, לבנה וקרה מאוד. מה תועלת בדבר להשיבה למקומה ולעטוף אותה, מאחר שעוד מעט תיעשה קרה עוד יותר! הוא חימם אותה בדרך מיכאנית בידו והקשיב לקול הנשימה הכבדה של אביו, ובינתיים חזרה אליו יכולת־ההרגשה שלו. וויניפרד השמיעה חרש אנחה כבושה, תחת אשר אמו ישבה דומם ובלי־נוע ועיניה נטויות אל דזשמס. סומס רמז בידו למשמשת.

“היכן הרופא?” שאל בלחש.

“שלחו לקרוא לו”.

“וכי את יכולה לעשות דבר כדי להקל עליו את הנשימה?”

"רק זריקה, אבל אין הוא יכול לעמוד בה. הרופא אמר שבשעה שהוא נלחם – – "

“אין הוא נלחם”, אמר סומס בלחש, “הוא נחנק לאטו. אכן נורא הדבר”.

דזשמס לטש אליהם את עיניו בחרדה, כאילו ידע מה שדיברו. סומס קם וגחן עליו. דזשמס הניע ברפיון את שתי ידיו וסומס אחז בהן.

“הוא מבקש שיושיבוהו”, לחשה המשמשת.

סומס הרימו והושיבו. הוא דימה שהרימו בנחת ובזהירות רבה, אבל פני דזשמס הביעו מבע של רוגז. המשמשת ניערה והצבתה את הכרים, סומס הניח את ידי אביו על הכרים, גחן עליו ונשקו על מצחו. כשחזר והזדקף, נתן בו דזשמס את עיניו וכיוון אליו מבט, אשר נדמה כאילו הוא בוקע ועולה מתוך מעמקי נפשו. דומה היה כאילו אמר אליו: "באא קצי, נערי שלי, הוה דואג להם, הוה דואג לעצמך; הוה “דואג להם – הריני מוסר את הכל לידך”.

“הן, הן”, לחש סומס, “הן, הן”.

המשמשת שעמדה מאחוריו טיפלה באביו, אלא שהוא לא ידע מה עשתה לו; אביו הניע את ידו תנועה קלושה של התנגדות כאילו התרעם עליה על הפרעה זו; ואולם כמעט תיכף לאחר מכן נעשתה נשימתו יותר קלה ושקטה; הוא שכב במנוחה גמורה. המבע המיוגע והמאומץ שבפניו נסתלק ובמקומו נחה עליהם שלווה מוזרה ולבנה. שמורות עיניו זעו, נחו; כל פניו רגעו והיו שרויים בנחת. רק מתוך פיחת שפתיו ניכר היה שהוא נושם. סומס חזר אל כסאו ושוב פעם התחיל מחליק בידו את הרגל. הוא שמע את המשמשת בוכה חרש אצל האח הבוערת; אכן משונה הדבר, שהיא, האשה הנכרייה, היתה היחידה ביניהם שבכתה! הוא שמע את קול הלחיכה והשאון החרישי של להבות האש הבוערת בתוך הקמין. שוב הלך אחד מזקני הפורסייטים למנוחת עולמים – אכן מופלא הדבר איך השתמר והתקיים! לאמו ואחותו התכופפו ותלו את עיניהם בשפתיו של דזשמס. אבל סומס גחן הצדה, אל עבר הרגלים וחימם את שתיהן; המעשה הזה גרם לו מעט תנחומים, אף על פי שהרגיש שהן הולכות ונעשות קלות ביותר. ופתאום נזדעזע ונרתע לאחוריו; קול, קול איום אשר כמותו לא שמע מעודו, פרץ מבין שפתי אביו, כאילו נשבר מתוך אנקה ארוכה לב שבע רוגז ועמל. כמה גדול כוחו של אותו הלב שנפטר מן העולם מתוך השמעת קול זה! השתררה דממה. סומס הציץ בפנים. אין תנועה, אין נשימה! מת! הוא נשק את המצח, חזר לאחוריו ויצא מן החדר. הוא רץ ועלה למעלה אל חדר משכבו, אל חדר־משכבו הישן, שעדיין היה שמור בשבילו, התנפל על מיטתו ופניו למטה וגעה בבכייה, שחנק ואתה בתוך הכרים…

שעה קלה לאחר מכן ירד מטה ונכנס שוב לתוך החדר. דזשמס היה מוטל יחידי, שלו שלווה נפלאה, חפשי מרוגז ודאגה; על פניו הכחושים היה שרוי אותו הדר החשיבות המיוחד החופף על זקנה מופלגה, אותו הדר החשיבות הנאה שאנו מוצאים במטבעות עתיקים ומטושטשים.

סומס הביט דומם אל הפנים הללו, אל האח המבוערת ואל כל החדר, אשר חלונותיו היו פתוחים לרווחה כלפי הלילה שלל לונדון.

“היה שלום!” אמר בלחש ונפנה ויצא.

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

אותו הלילה וכל היום שלאחריו היה טרוד בעבודה רבה. טיליגראמה שקבל עם סעודת־הבוקר הניחה את רוחו בנוגע לשלומה של אנט; הוא לא הספיק לנסוע בחזרה אלא ברכבת האחרונה, וכשנפטר מאמו, נשקתו על מצחו, ואמרה לו:

“איני יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, נערי היקר”.

הוא הגיע אל ביתו בחצות הלילה. האויר נשתנה לטובה ונעשה שוב רך ונעים; דומה היה כאילו הטבע נח מעמלו, לאחר שביצע את מעשהו ושלח את אחד הפורסייטים לעמוד למשפט לפני בית־דין

של מעלה. טיליגראמה שנייה שקיבל סומס בערב לעת הסעודה אישרה וקיימה את הידיעות הטובות על אודות אנט, ולפיכך תחת להיכנס הביתה, עבר לאור הלבנה דרך הגן וירד אל בית־הסירה שלו. ששם הוא יכול לישון הלילה יפה. ומאחר שהיה עייף ויגע עד מות, השתרע על הספה העומדת שם, התעטף בפרווה שלו ומיד שקע בשינה. הוא הקיץ תיחף לאחר עלות השחר ועלה על הסיפון. הוא עמד אצל המעקה והביט לפאת מערב במקום שהנהר תאר קשת גדולה ורחבה ונתעלם לבין היערים. ההוקרה שסומס היה מוקיר את יפי הטבע דמתה לזו של אבותיו אנשי השדה, אלא שנתעמקה ונשתלמה בלי ספק על־ידי חקירותיו במקצוע הציור של מראות־הנוף. ואולם זה כוחם של דימדומי־שחרית שהם פועלים פעולת־הפראה אפילו על רוחו של אדם פיכח ביותר, ולבו נפעם. פה אצל הנהר, לנוגה האור החיוור והמצונן, נמצא עולם אחר, השונה מן העולם שהוא היה מכיר אותו; פה היה עולם, שעדיין לא נכנס בו אדם, עולם שאינו ממשי, כדומה לחוף נכרי שאדם רואה אותו מרחוק מעל האנייה. הצבע שלו לא היה הצבע המצוי, וכמעט שלא היה צבע כל עיקר; רשמי תבניתו היו רופפים אבל ברורים; הדממה שלו היתה מתמיהה; לא היה לו שום ריח. הוא לא ידע מפני מה עורר העולם הזה את רגשותיו כל כך; אולי משום שחש עצמו בתוכו בודד לנפשו, משוחרר מכל קשר של קריבות, מכל רכוש וקנין. אפשר שלתוך עולם כזה נכנס עכשיו אביו, למרות המדיון שבין אותו העולם ובין העולם שעזב זה עתץה. וסומס התחיל מהרהר בלבו מי ומי הצייר העלול לתאר אותו באמונה. המים הלבנים־האפורים היו דומים – היו דומים לכרסו של דג! וכי יתכן הדבר שאותו העולם, שהוא הסתכל בו, יהא כולו קנין בני אדם, חוץ מן המים – ואפילו עליהם שת האדם את ידו לשעבדם! אין אילן, אין שיח, אין גבעול עשב, אין עוף או חיה, אין אפילו דג במים שלא יהא קנינו של מי שהוא. והיו ימים שכל זה היה עבי־יער וביצה ומים ויצורי־בראשית היו משוטטים מסביב וצדים ציד בלי אשר ידעו את האדם שעלול היה לקרוא להם שמות; שפעת צמיחה פרועה היתה משמשת בערבוביה במקום שניטעו בשקידה יתירה אותם היערים הגבוהים המשתרעים עד למימי הנהר, וקנה וסוף של אגמי־ביצה כיסו את כל השטח של אדמת־המרעה. אמנם כן! בני אדם שיעבדו את כל זה, הטילו עליו את מרותם, התוו עליו תווים והפקידו את תעודות הקנין שלהם למשמרת בערכאות של עורכי־דין. ויפה עשו! אבל יבוא יום ורוח העבר תעלה מתהום הנשייה ותשוטט בעולם וכשתפגע באדם שקרה מקרהו להיות ער, כמוהו הוא בואתה שעה, תלחש באזניו לאמור: “כולכם יצאתם ממרחבי הבדידות שלי, שהיתה בת־חורין וללא־בעלים, וסוף כולכם לחזור אליה”.

וסומס אשר הרגיש בקרה ובמסתרי־התעלומות של אותו העולם – אשר בשבילו היה חדש אבל בעצם היה עתיק כל כך – של אותו העולם שלא היה משועבד לאיש – ירד למטה והרתיח לו תה על מכונת־בישול של ספיריטוס. לאחר ששתה את התה הוציא מכיסו תשמישי כתיבה וכתב שתי מודעות:

“בעשרים לחודש זה מת דזשמס פורסייט בביתו אשר בפארק ליין בשנת התשעים ואחת לימי חייו. הקבורה תהיה בעשרים וארבעה לחודש אחר הצהריים בבית הקברות של הייגייט. בבקשה שלא להביא פרחים”.

“בעשרים לחודש זה ילדה אנט אשת סומס פורסייט בת בבית דירתו ‘מחסה’ אשר במפלדרהם”. ומתחת למודעה זו רשם על הנייר־הסופג את המלה “בן”.

בעולם המצוי שלנו כבר היתה שעת שמונה של אחד מימי הסתיו הרגילים. באותה שעה קם ושם פניו אל הבית. השיחים אשר מסביב לנהר התחילו לבצבץ במראיהם העגולים ובגווניהם המבהיקים מתוך ערפל לבן כעין החלב; מתוך היער היה מתמר ועולה למרום עמוד עשן ישר וכחלחל; והיונים שלו היו הוגות ומצחצחות את נוצותיהן באור החמה.

הוא התגנב ונכנס לתוך חדר־הלבישה שלו, התרחץ באמבטי, התגלח, לבש לבנים נקיים ומלבושים שחורים.

כשירד מטה מצא את הגברת לאמוט כשהיא מתחילה לסעוד את סעודת־הבוקר שלה.

היא הביטה אל מלבושיו ואמרה: “אל תגיד לי דבר!” ולחצה את ידו. “מצב בריאותה של אנט הריהו כתיקונו. אבל הרופא אמר ששוב לא תוסיף ללדת כל ימיה. וכי יודע אתה את הדבר?” סומס נענה בראשו. "אכן צרה גדולה היא. אבל הפעוטה היא ילדה נחמדה. אפשר תשתה קפה?,

סומס נפטר ממנה חיש מהר ככל אשר יכול. מראיה הקניט אותו – היא היתה כל כך מוצקת־גו, כל כך מעשית, זריזה וצלולת־דעת – וכל כך פראנצית. הוא לא יכול נשוא את המבטא האנגלי שלה; הוא התרגז למראה המבט המיוחד במינו שהעיפה בו, כאילו הוא אשם בדבר שאנט לא תוכל ללדת לו לעולם בן! הוא אשם בדבר! הוא התרעם אפילו על דברי המליצות הפחותים שהביעה לגבי בתו, אשר עדיין לא ראה אותה.

אכן משונה הדבר עד כמה התמהמה ועצר בעצמו שלא ללכת לראות את אשתו ואת בתו שלו!

הרי מן הסברה היתה שהוא ימהר וישתער למעלה אל חדרה ברגע הראשון. אבל לא כך היה. להפך, הוא חרד מפני הדבר כמעט חרדת בשר – הוא בעל־הנכסים היהיר והמפונק! הוא היה מתיירא מפני המחשבות שחשבה עליו אנט כעל אדם שגרם לה חבלי מות, היה מתיירא מפני מראה התינוקת, היה מתיירא לגלות את פחי נפשו, לגבי ההווה ולגבי – העתיד.

שעה תמימה היה מתהלך הלוך ושוב בחדר־האורחים עד שמצא עוז בלבו לעלות על המדרגה ולדפוק על דלת החדר שהיו שוכבות שם.

הגברת לאמוט פתחה לו את הדלת.

“האח! סוף סוף באת! היא מצפה לך!” היא הניחה לו לעבור עליה וסומס נכנס אל החדר בצעדי־חרש כששפתיו קמוצות ועיניו מביטות מסביבו בחשאי.

אנט היתה מוטלה על המיטה ופניה חיוורים מאוד והיא נאה ביותר. התינוקת היתה חבוייה באחד המקומות והוא לא יכול לראותה. הוא ניגש אל המיטה ובהתעוררות־פתאום גחן אליה ונשק לה על מצחה.

“סוף סוף הנה הנך, סומס!” פתחה ואמרה. “עכשיו לא כל כך רע לי. אבל סבלתי ייסורים איומים, איומים. הנני שמחה ששוב לא אוכל ללדת. אהה! כמה גדולים היו ייסורי!”

סומס עמד דומם והחליק את ידה; מפיו לא יצאה אף מלה אחת של חיבה, של חמלה והשתתפות בצער. בלבו חלפה מחשבה: “נערה אנגלית לא היתה אומרת כדברים האלה!” וברגע זה ידע בבירור, שלעולם לא יהיה קרוב לה קירבת רוח לאמתה, ושאף היא לא תהיה קרובה לו קירבה כזו. הוא אך אסף אותה אל ביתו – וחוץ מזה אין בינו ובינה ולא כלום! והוא נזכר פתאום בדבריו של דזשוליון “כסבור הייתי שהנך שמח על שאתה מחלץ את צווארך מן הקולר”. הנה חילץ את צווארו מן הקולר! אבל אפשר שהכניס אותו לתוך קולר אחר?

“עלינו לטפל בך ולכלכל אותך יפה”, ענה ואמר, “ועד מהרה תשובי לאיתנך”.

“וכי אינך רוצה לראות את הילדה, סומס? היא ישנה עכשיו”.

וודאי אני רוצה", אמר סומס, “אני משתוקק לראותה”.

הוא הקיף את מרגלות המיטה ועבר אל הצד השני ועמד תחתיו דומם. ברגע הראשון לא ראה לפניו אלא מה שהיה מצפה לראות – תינוקת. ואולם בעודנו עומד וצופה ומביט והתינוקת נשמה ושאפה רוח וברשמי־ פניה הזעירים נסתמנו התנועות שנעה בשנתה, נדמה לו שהיא לובשת צורה יחידית, אינדיבידואלית, ונעשית מעין תמונה, מעין דבר שהוא היה מכיר אותו שוב פעם; נפשו לא בחלה בה, היא נראתה לעיניו כעין פקע של פרח ולבו המה לה. שער ראשה היה כהה. הוא נגע בו באצבעו, הוא השתוקק לראות את עיניה. והנה נפקחו העינים, הן היו אפלוליות – ספק כחולות ספק חומות, – קשה היה לו להבחין בצבען. העינים מיצמצו, הציצו ומעין תנומה עמוקה היתה נסוכה בהן. ופתאום נתמלא לבו רגש מוזר, רגש חם ומלא עליצות וגאון.

Ma petite fleur!“” (פרחי הקטן) אמרה אנט רכות. “Fleur” חזר סומס על מלה זו; Fleur!“, זה השם אשר נקרא לה”.

רגש של נצחון ושל קנין־בעלים שנתחדש וחזר ליושנו גאה הלוך וגאה בקרבו.

חי אלוהים! היצור הזה – היה שלו, של עצמו!