“הוא רק חיה, לא התינוק שלך – מתי כבר תקלטי שהוא לא בנאדם?” נוזף בי הווטרינר הקשוח שלי בכל פעם שאני באה אליו. “רק חיה?!” אני מסננת לעצמי בשקט שהוא לא ישמע, “רק חיה?!” למה מי בא אחריי למטבח ועוקב בעין של עקרת־בית פולניה אחרי כל מה שאני עושה? מי יושב לידי ובודק כל תנועה כשאני מפעילה מכונת כביסה? עבדה, זה מי! החתול הפרסי הכי יענטע במזרח־התיכון.
איך, תגידו לי, איך בעשרת אלפי שנות ביות הפכו החתולים מחיות־פרא לבלבוסטה מצטיינת? ואיך מצפים ממני להתייחס למתוקים האלה כאל טורפים אימתניים, כשהם בקיאים בהלכות־הבית יותר ממני? עבדה מכיר את כל אביזרי המטבח, ומבין היטב מה כל אחד מהם מבצע. כשאני הולכת למטבח, הוא מגיח ומאותת לי בראשו לכיוון המיקרוגל. לא תאמינו איך הוא מאוהב במיקרו הזה, שמחמם לו את האוכל בשניות. לעומת זאת, את המזגן הוא שונא שנאת־מוות, כאילו היה האויב הכי גדול שלו. בכל פעם שאני מפעילה אותו, הוא מוביל אותי למרפסת ומתיישב שם בהפגנתיות. כך הוא מסביר לי שהוא שונא את הקור בחדר, ושעליי להתפגר לבד בחום של יולי־אוגוסט.
כשאני מצטיידת במכשיר חדש, ישר מגיע עבדה בהוד־פרוותו כדי לפענח מה עושה המכשיר, והאם הוא יכול להביא לו תועלת. אני נשבעת שהוא מבין היטב את תפקידיהם של כל המכשירים החשמליים בבית, כולל מייבש השיער, התנור, ואפילו מברשת השיניים החשמלית. רק על מכשיר אחד הוא תוהה עד היום: מייבש חסה! לא ברור לו למה הוא מועיל… כנראה בצדק. וכמובן, יש את עניין צבא מברשות הטואלטה שלו, להן הוא מקנא כמו דוגמנית עצבנית על קריסטל־מט. רק חסר לי שאתעסק איתם – הוא עוד עלול להעיף עליי מברשת כמו נעמי קמפבל. עד כדי כך החתמנו את תינוקות־הפרווה, שהם מעורים בהלכות־אנוש הרבה יותר מאשר ביצריהם הקדומים מימי הג’ונגל. חתול אחד שהכרתי גר בבית עם אקווריום. לפעמים הדגים קפצו ראש החוצה, והחתול היה מזנק אל בעליו וקורא לו בניע־ראש לבוא אחריו כדי להציל את המתאבדים־השיעים. לא יותר הגיוני שהיה בולע אותם, הוא, שהיה יושב שעות ליד האקווריום ואורב לשעתם הרעה? אבל מסתבר שההחתמה גרמה לחיית־הטרף הקטנה להפוך את עורה ולתפקד יותר כמו כלב־צאן נאמן מאשר כמו חיית־טרף.
אז מה הם בדיוק הקטנים האלה שממוססים את ליבנו: טורף אכזר או תינוק מדופלם? זהו, כנראה שגם וגם. כשמוטל מסתער לי על זרועי במהלך משחקי הנשיכות שלנו, ומבטו התינוקי הופך באחת לאטום ומבהיל כמבטה של צ’יטה, אני מבינה מה מרגיש אדם שנמר ספארי עומד להסתער עליו. ברגעים כאלה ליבי המאוהב מתמלא אימה ממשית מפני המפלצת שגרה בין כותלי דירתי העירונית. וכשעבדה רץ אחריי ונועץ את שיניו וטפריו ברגלי, בתור משחק ציד, אני מסוגלת להבין למה הווטרינר “המסוקס” שלי טוען בלהט: שבכל כדורון־פרווה ננסי שאוהב לנמנם על שמיכת־פוך, מסתתר לב של טירנוזאור־רקס.
אחרי 13 שנים של חיים משותפים ומספקים ביותר לשני הצדדים, אני מודה שעדיין אינני קולטת את פיצול־האישיות המוזר הזה. איך יכול סטלן עירוני מצוי להפוך בשניות לברדלס, הנכון להתנפל על טרפו ולרטש אותו בין חודי שיניו? הכיצד אחרי כל השנים הללו, אותו כדור־פרווה שישן איתנו במיטה, מבצע חרקירי לשממית או לג’וק, שהזדמנו לצערם הרב למרחבו הפרטי? רגע אחד הם מתמתחים על הספה בפוזה של נערת־אמצע בפלייבוי, מגלגלים את עיניהם העגולות ומבצעים עלייך את מיטב החיינדעלך שלהם, ורגע אחר כך הם אורבים עם מבט של רצח בעיניים ליונה שעשתה את טעות חייה ונחתה בחלון.
אולי זה חלק מאופיים הסתגלתני, המוכיח שוב ושוב איזו חיה מופלאה היא החתול. יצור גמיש שמצליח להתאים את עצמו לכל מצב ולתפקד בו כאילו נולד לתוכו: תינוק אך גם צייד, בלבוסטה אך גם מפלצת אימתנית, חבר רגיש ונאמן אך גם נרקיסיסט שדואג דבר ראשון למס' 1, טיפוס מלבב ושופע רגש ואהבה דביקה כמו בסרטים, ומצד שני בדלן מנוכר, שעושה לך “ברוגז” על ימין ועל שמאל. לחיות עם חתול, זה אומר לא להשתעמם לרגע: אתה פשוט חי עם המון טיפוסים בו זמנית. בעיניי, זה מה שכל כך מייחד את החתולים מיתר חיות־המחמד. ויסלחו לי מראש כל בעלי הכלבים, אבל זאת האמת־לאמיתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.