לפני שהתאהבתי בחתולים סופית־סופנית, לא שמתי לב לחתולי הרחוב. בכלל לא ראיתי אותם. היום אני דורשת בשלומו של כל חתול שאני רואה: צועד לידי בעצלתיים, מנמנם על גדר, או יושב על עץ ומביט בי במבט של חכם מופלג, כמו החתול השמן, זה עם החיוך שמתפוגג לאיטו, מ“אליס בארץ הפלאות”.
כאשר התוודעתי לחתולי החצר, לא תיארתי לי איזה עולם־ומלואו יתגלה לי. מטיפוס עירוני קדחתני, הפכתי לזיאולוגית חובבת הצופה שעות על חתולים. ומאז שאימצתי את מוטל, אחרי שמצאתי אותו כגור פצוע למטה בגינה, התחלתי להאכיל את צבא־החתולים הקטן שברחבת הדשא לפני ביתי.
במשך השנים נולדו כמה דורות של חתולים בגינה, חלקם עזבו ואחרים נשארו, ומדי יום יוצא לי לצפות במחזות מיוחדים במינם. לא תיארתי לי, למשל, שחתולים הם יצורים כל כך חברותיים. המיתוס הרווח בחברה הוא שחתולים הם טיפוסים בדלניים ואנוכיים, שמעדיפים בדידות מזהרת. איזה אנוכיים? איזה בדלנים? מה תגידו על חתולה שיוצאת להגנתה של חתולה אחרת מהבית הסמוך, אחת שהיא בעצם בכלל שונאת? לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי את החתולה הזו, “התינוקת” שמה בישראל, מזנקת על חתול זכר גדול ואימתני שתקף את יריבתה. השלושה הסתחררו כמה שניות כמו בתוף של מכונת־כביסה, עד ש“התינוקת” הצליחה להניס את התוקף. ולא הסתפקה בזה, אלא גם דלקה אחריו, עד שברח כל עוד נפשו בו.
אירועים מדהימים כאלה של הקרבה עצמית ועזרה הדדית, אינם יוצאי דופן בין חתולים. מסתבר שחתולים ערבים זה לזה הרבה יותר מעם ישראל. אולי הם קיבלו את התורה מהר סיני, ולא אנחנו? כי לאור כל מיני ידידויות מוזרות ועזרה נדירה שהם מושיטים זה לזה, כבר התחלתי לחשוב שמדובר באימא תרזה ובצבא נזירותיה החָנונות.
אילו ראיתם את “התינוקת” מרגישה לא טוב, ואיך חתול אנונימי שהזדמן לגינה ואף פעם לא ראינו אותו, נשכב לצידה כדי לעודד אותה ואולי לרפאה, אני מאמינה שהייתם מתחילים לתרום קבוע ל“תנו לחיות לחיות”. ואילו רק ראיתם כיצד “התינוקת” אימצה גורה יתומה, וכל זה בזמן שכבר הייתה מבוגרת ומעוקרת: לכאורה, מה לה ולאימהות, סוליסטית שכמוה? ואיך היא אוהבת אותה ומסורה לה, ומאז הן חיות יחד במשפחה הקטנה שהקימו לעצמן. ואם חשבתם שחתולים מגינים ומטפחים רק את בני מינם, טעיתם בגדול.
לפני כשנה הזדמנה לחצר ביתי המשותף תרנגולת. אין לי מושג מניין הגיעה, אבל מאז היא גרה בקרבת החתולים. לפעמים היא אפילו מזדנבת אחריהם לתחנת האוכל, כאילו הייתה חלק מן הפמליה. והם, כולם – “התינוקת” ובתה המאומצת “ז’ק”, ו“המשוגעת”, והאחיות המנומרות ושני האחים הג’ינג’ים, ושאר החתולים היפים שגרים למטה – אוכלים את מזונם לצד התרנגולת. אחר כך, הם מדדים אחרי הציפור הגדולה עד השיח שלה, ונוברים בפירורי הלחם שלה או שותים מקערית המים שלה. אם זה לא חיזיון ימות־המשיח, אני לא יודעת מה זה. כי אני כבר שבוזה לגמרי מהמחזות הסוריאליסטים שיוצא לי לראות יום ביומו, וכל זה במגרש־חנייה של בית עירוני בשכונה סואנת, סמוך לצבא רכבי הארבע על ארבע של הדיירים.
עם השנים, למדתי להכיר את אופיו של כל אחד ואחד מדרי הגינה האלה, שלא משלמים ארנונה, שבעיני עצמם יש להם קושאן על האדמה התל אביבית היקרה. “התינוקת” מולכת על מאה מטר מרובע בחזית הבניין, ומנהלת את העסק כשוערת פריזאית למופת. לפעמים, אני מתפלאת שהיא לא גובה דמי־מעבר מהדיירים האנושיים. “ז’ק” סגניתה נאמנה מקפצת מאחוריה בעליזות ילדותית, יען כי למרות גילה המתבגר היא תישאר כנראה תמיד “הקטנה”. איתן מולכת בחזית “המשוגעת”, שמרביצה לכולם על ימין ועל שמאל, ומכאן הגיע שמה.
אבל הכי מופלאה היא “הסבתיקה”: חתולה בעלת ייחוס פרסי ושיער עבות, שעברה את גיל עשר מזמן, ויודעת להסתדר יותר טוב מקלושאר במונמרטר. זאת סועדת במספר נקודת האכלה בשכונה, ישנה על מזגנים בקומות הראשונות, וזוכה מכל הטוב שעולם־השפע יכול לספק לה. כל החתולים מכירים אותה, ושמה בא לה משום שהיא הסבתא־רבתה של רובם. אני חושדת שאפילו “התינוקת” השחורה והשעירה היא אחת מבנותיה או נכדותיה.
ל“סבתיקה” יש בחצר מעמד של “תושב ותיק”. אף אחד לא מנסה להתעסק איתה, ובסך הכול מאוד מכבדים אותה על שום קשישותה. עד כדי כך הם סובלניים לקשישים ולחלשים מהם וערבים זה לזה, עד שלפעמים נדמה לי כי לחתולים יש מונופול על אנושיות, הרבה יותר מאשר לנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.