נראה לי שאין חובב חתולים אחד בארץ, שלא קיבל צמרמורת בכל הגוף כששמע לאחרונה על הנער שרצח והתעלל בשני אנשים וב-500 חתולים! ביום שבו שמעתי את הידיעה, נמלאתי אבל כבד על שני העולים החדשים שנטבחו בדם קר בידי הרוצח הסדרתי הצעיר, ועל 500 הגופות המרוטשות של חתולים חסרי ישע, שהוא הסתיר בדירתו.
לא מספיק שאנחנו, חובבי החתולים, חוששים מפני שפע הסכנות האורבות לחתולים שלנו, עכשיו אנחנו צריכים לפחד גם מרוצח סדרתי של חתולים? יותר מדי חרדות, אני אומרת לכם, יותר מדי. בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר על תאונות, הרעלות, התעללות ומקרי מוות מחרידים של חתולים, ואני שואלת את עצמי האם ניתן למנוע את חלקם, או לפחות למזער נזקים.
יש לי חתול שאימצתי מגינת הבית אחרי שעבר תאונה. כבר היה לי את עבדה, הפרסי הכי מפונק במזרח־התיכון, כשיום אחד שמעתי פעייה עלובה מלמטה. הלכתי לבדוק, וגיליתי גור מתוק, יתום מאם. החלטתי שלא נורא אם אגדל אותו בחצר. אאכיל ואשחק איתו בכל יום, והוא יגדל למצוות ולמעשים טובים. כמה חודשים עברו ככה בנעימים, עד שיום אחד הוא נעלם. חיפשתי חיפשתי, ונאדה.
רק כעבור יומיים, פתאום ראיתי יצור כחוש ועלוב שגורר את גופו הקטן בקשיים עצומים. רצתי אליו ואימצתי אותו לחיקי כאילו פגשתי בבני האבוד, אבל נוכחתי לדעת שהוא צולע. מסתבר ששבר את האגן ואת הרגל. אולי נפל מעץ, אולי נדרס על ידי מכונית, מי יודע. מאותו יום הוא הפך למוטל שלי, אח שהוא קצת צ’ילבה מתחנפת לעבדה, שעל יחסי האהבה־שנאה המגוחכים שלהם כתבתי בעבר.
זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם הסכנות האורבות לחתולים ברחוב ובגינות הבתים. נדמה לנו שבגלל שהקטנים האלה הם חיות־פרא מטבעם, מצוידים בזוג טפרים ובשיניים אימתניות, אז הם יסתדרו בכל מקום. אלא שהמיתוס על תשע הנשמות של החתול הולך ומתמוסס למול הסכנות המבהילות האורבות לו: תאונות דרכים, תאונות נפילה מעצים ולתוך הביוב, מריבות קטלניות עם כלבים וחתולים אחרים, הרעלות, ופה ושם פסיכופטים שמתעללים ורוצחים אותם, למשל בל"ג בעומר, שאז ישנם ילדים מופרעים שמחפשים גורי חתולים כדי להשליך למדורה בעודם בחיים.
רק לאחרונה שמעתי מחבר על גור שקרה לו בדיוק מה שקרה למוטל: כנראה שנפל מעץ ושבר אגן ורגל. חברה אחרת סיפרה על אהוב ליבה המקסים אוליבר, חתול ג’ינגי־לבן בן שנתיים, שמת בנסיבות מסתוריות לפני שלושה שבועות. תחילה חששה שמת בשל קטטה עם הבריון של השכונה, אחר כך שאולי נפגע בתאונת דרכים. ואולי היה זה מרעיל סדרתי? חברה אחרת סיפרה לי על שכן שהרעיל את חתולה היפיוף והאהוב צ’וקו, שאומנם לא נפטר, אך התעוור ונחלש מאוד בשל ההרעלה.
אלה מאיתנו שמתירים לחתוליהם לצאת החוצה, לא יודעים לאלו צרות יכניס את עצמו הסקרן הקטן. אין צורך למחזר את המנטרה “הסקרנות הרגה את החתול”, כדי לדעת שמי ששולח את חתולו החוצה חושף אותו לסכנות בטונות. אני מניחה ש“מדיניות החתולים” שלי, הכוללת איסור מוחלט לצאת החוצה, תקומם הרבה חובבי חתולים, שטוענים בלהט בעד עצמאותו של חוקר־העולמות הקטן.
מצד שני, תזכרו שקר שם וקשה מאוד בחוץ. החתול שבייתנו במשך אלפי שנים, גם אם לא איבד לגמרי את האינסטינקטים שלו, הרי שהחתמתו החלישה את הילתו הפראית. חתול מוחתם הולך אחרי זרים שעלולים להזיק לו. חתול מוחתם החי בקרבנו – וזה כולל את כל חתולי הרחוב בערינו – מנסה לשרוד בג’ונגל העירוני שאינו סביבת המחייה הטבעית שלו, ולכן הוא נדרס על ידי מכוניות, וקורות לו עוד כל מיני תאונות מוזרות ומסוכנות. חתולים נכנסים לביוב, פולשים לכל מיני סדקים בבניינים שהם עלולים להיתקע בהם, ולא פעם מטפסים גבוה על עץ, ולא מצליחים לרדת.
ייתכן שאני מגוננת מדי על חתוליי. אבל אני סבורה שאת חתולי העיר רצוי לגדל בבית או בדירה, ולא להניח להם לרדת למטה. ניתן לספק להם מרחב־מחייה מוגן, שבה בעת יחקה את הסביבה הטבעית שלהם. לעבדה ומוטל יש שפע של הפתעות וצעצועים, משטחי גירוד, עציצים ומתקני טיפוס. הם עוסקים שעות בצפרות – כך אני מכנה התחביב שלהם לארוב לציפורים ליד החלון – וזה מאוד מספק אותם. בקיץ יש להם המון הזדמנויות לצוד ג’וקים, זבובים, פרפרים ולטאות שמזדמנים לדירה. תאמינו לי שהחיים שלהם יפים, מלאים ומספקים, גם בלי שיירדו למטה ויסכנו את נפשם, ויגרמו לי להתקפי לב קטנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.