ערב אחד אני מטיילת בגינה הציבורית ליד הבית. פתאום אני קולטת חבורה של כמאה חתולים: יפים, שמנמנים וחטובים אחד־אחד, יושבים כמו גלמים ומחכים. למי מחכים? אולי למשיח.
התחלתי לחשוב שמדובר בכנס של חתולים בנושא חשוב. אולי הם דנים על אחת התקנות החדשות שהנחיתה העירייה על הגינות הציבוריות? אולי רוצים לגרש אותם, והם התכנסו דחוף כדי להקים ועד שכונתי לוחם? היום, אני מסוגלת להאמין לכל דבר על חתולים. לא צריך לראות את “הארי פוטר” כדי להבין שאלה, יש להם את הדרכים שלהם לצ’פר את עצמם בעולם שהשתלטנו עליו.
טוב, החלטתי שאני מחכה לראות מה יקרה. הם ישבו נורא יפה, מנומסים, שקטים, ופשוט חיכו לגודו. קיוויתי שאיזו חתולה רמת־ייחוס תקום ותנהל את האספה, אבל פתאום קלטתי שהחבר’ה איבדו את סטלנותם והתחילו לרוץ לכיוון השני. אני מביטה, רואה שם אישה מטפסת ועולה עם עגלת קניות. והחתולים – כזאת קבלת פנים לא קיבל גם סאדאת כשבא לישראל לעשות שלום.
המאכילה הגיעה – ואיזה כבוד־מלכים עשו לה! אומנם זו היא ש“פתחה שולחן” כיד המלך, אבל הם אלה שהתרפקו עליה והתחככו בשולי מכנסיה כמו סק־מנייקים קטנים. לרגע הרגשתי כמו במנגלים של עם ישראל לדורותיו בפארקים ובאיי־התנועה ברחבי ארצנו. בתוך פחות מעשרים דקות נבזזו שם צלחות עם ספגטי וכדורי בשר, תפוחי־אדמה בתנור, אפונה ירוקה, שקית תירס, שלא לדבר על אוכל לחתולים מסוג הייסוסייטי במיוחד. ממש בופה־דה־לוקס אכול־כפי־יכולתך, כמו במלונות “הכול כלול” בריביירה התורכית.
מאחר שהתכנסנו כאן בנושא הכי רגיש: מאכילי חתולים, עליי להזכיר שמדי טור חדש אני מבחינה בין המגיבים בהרבה טיפוסים שמשתייכים למועדון החברתי הזה. מי שנמנה עליו, יריח מרחוק מאכיל חתולים “מהמשפחה”, ומי שפחות מחבב, יעקם את האף ויפריח לאוויר כמה קללות. מכירים כאלה, חברים? הרי כולנו כאן בחברה טובה, אז אני מרשה לעצמי לדבר דוגרי.
אז הנה כמה אמיתות על חובבי חתולים המאכילים חתולי רחוב. קודם כל, למאכילים יש הרגלים קבועים בדיוק כמו לסועדיהם הקטנים. מאכילים מתייצבים בשעות קבועות, פונקט על השעון, וחסר להם שלא. כל מאכיל יודע מה יקרה אם יפספס את שעת הסעודה של האדונים בפרווה. אז כדי למנוע מסדר יללות, כולם באים בזמן על הדקה. העיקר לא להפריע את מנוחת השכנים.
מאכילי חתולים מכירים את כל חנויות המזון השוות לחיות־מחמד. לכולם יש איזה גיס שמכיר בן־דוד, שיש לו חבר שיש לו מחסן למזון חתולים בגבעת־חביבה, שאצלו אפשר להשיג שקי־ענק ברבע מחיר. מסרים על חנויות שיוצאות במבצעים, הנחות קריטיות ודילים “מצוינים ממש”, עוברים מפה לאוזן דרך שרשור אי־מיילים מהיר ברשת. ואם מישהו מגלה חנות שבה עושים כבוד למאכילים ומספקים שקי אוכל בגודל של בנייני עזריאלי, ועוד בהקפה, ישר יעלו לשם למחרת עשרות קליינטים חדשים עם אשראי פתוח.
לפעמים, אני לא יודעת מה קדם אצל מה בקרב המאכילים: אהבת החתולים או צורך עז להאכיל אחרים? כי יש בכך סיפוק גדול – להאכיל את הזולת – גם בלי שיהיו אלה חתולים. פשוט נורא כיף להאכיל אוגדות צבאיות שעירות אלה, מה גם שהן גומלות לך בליקוק אינטנסיבי של לשון מחוספסת.
כל המאכילים יודעים את העבודה היטב, וגם איך לאגף צרות־צרורות מכיוון השכנים. אין מאכיל שלא מכיר שכן נרגן שמעיר משהו, ואת השכנה מוועד־הבית שמתלוננת על ריח, אפילו שכמעט כולם מאכילים את החתולים באוכל יבש, שלא מלכלך ולא מסריח. לכולם יש פינות האכלה קבועות באזורים מוסתרים, הרחק מעיניים רעות ומלשונות ארוכות. והעיקר, באמת־באמת כדי לא להפריע לאיש.
מאחר שגם החתולים וגם המאכילים הם על פי רוב טיפוסים של הרגל, כפי שכבר הסברתי, הם גם טיפוסם של ניקיון. בעבר ראיתי זקנים שהאכילו חתולים בשאריות מזון מרקיבות שיצרו מפגע, שאפילו אני התרעמתי עליו. אבל ככל שהאוכלוסייה מקשישה ונעלמת, ובא תחתיה דור חדש ואמיץ של מאכילים צעירים מלאי עזוז, השתנו לחלוטין סדרי ההאכלה. הכול טיפ־טופ, הגייני יותר מתור בקופת חולים.
המאכילים של דור ההיי־טק מצוידים בקערות נירוסטה מעוצבות ומהממות, שמחלקות חנויות החיות כצ’ופר ל“קליינטים כבדים”. הם מגובים בשקיות אוכל יבש ממיטב היצרניות, וכולם חדורים רצון ירא־שמיים להיטיב עם “בני ישראל” הזעירים האלה, בפרוות ההדורות של דולצ’ה וגבנה מייד־אין גן־עדן. וחסל סדר ה“קרייזי קאט ליידי” המושמצת מהקריקטורות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.