הערה:
הנפשות והמעשים שברומן הזה כולם מבדא. אולם המבדא בנוי מלבנים שנלקחו מהווי הימים ההם. ואם יש קווי־דימיון בין המסופר ובין דברים שהיו, מקורם קצתו במקרה וקצתו בטבע החומרים מהם נבנה מה שנבנה
ספר א': בראשית המבוכה 🔗
הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם נֹצְרִים
בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל־עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם
(ירמיה ד, טז)
א 🔗
דלתי בית־הדפוס היו פתוחות לרוחה. בחוץ נשמעו צלילי־עופרת דקים, שנפלטו מתוך נקישת האותיות אלה באלה בידי המסדרים. בפתח החנות עמד בן־מתתיהו, אחד מעורכי העתון “הדרך”, והגיה עלה־הגהה לח, דבוק אל מזוזת הדלת בכח לחלוחיותו. מדי פעם הפסיק את קריאתו ועמד כאדם שהלך במסלול ופתאם נתקלה רגלו באבן. בלחייו הרחבות והחלקות התבלטה אז ביתר שאת הבעת רוגז עצור ודומם. בשרטוטי־עט עבים, מלאי־דיו, מחק את המלים המשובשות ורשם את תקוניו בשולי הדף. נחמיה, המסדר הראשי, התמסר באותו רגע לעבודתו בהתמדה יתרה, כאילו רצה לכפר בחריצות זו על התרשלותו הקודמת.
בן־מתתיהו גמר להגיה את העלה הלח והסב את פניו אל המסדרים. עיניו השחורות, הסגלגלות, נתקעו בכבדות בגבו של מנדל קנטור, המשגיח על בית־הדפוס. נכר היה, כי בפיו מוכנים דברים לאמר למשגיח – ואינו אומר. הלה חש גם הוא במבטו של העורך. ערפו נטה יותר וביתר עקשנות אל תבת־אותיותיו, שפמו זע בזעף, כלו חודים מזדקרים כמחטי חזיר־סמר שהרגיש בהתקרבות אויב.
נחמיה, המסדר הראשי, העיף מבט נחפז בפני העורך והמשגיח הנזעמים, עקם את שפתיו החוורות והצטחק אל תוך זקנו הקטן, הצהוב. בלבו פרש את שיחתם הדוממת לאמר:
“ערב סוכות היום – והנה טרם הוצאנו את הגליון הראשון לשנה החדשה… כל דעתך נתונה להזמנות פרטיות, הן חשובות לך מעתוננו”.
ושפמו הקשה, הסמר, של המשגיח ענה עקיצות:
“ולמה לא המצאת את החומר במועדו? למה חכית עד הרגע האחרון? בגללך מפגר העתון… ולא איכפת לי!..”
בן־מתתיהו הניע את כתפיו הרחבות ופהק כאדם שלא ישן די צרכו.
“נחמיה”, אמר אל המסדר הראשי, “המעטפה מוכנה?”
לשמע קול העורך, הפנוי אליו, הזדעזע נחמיה בכל אבריו; בת־צחוק של משרת מסור ונהנה ממסירותו עלתה על שפתיו הדקות. הוא נחפז לענות:
“תכף… תכף ומיד!”
“הבה לי! ותקן את זה… אבל מהר!”
בן־מתתיהו הסיר את העלה המוגה והדביק במקומו הגהת המעטפה. המשגיח עמד זעף ליד תבתו, מפרק טורי אותיות, שכבר השתמשו בהם, משליך כל אות ואות אל תאה. נחמיה והמסדר השני, העומד סמוך לו, שניהם הרגישו ברוגז הכבוש, המנסר באויר בית־הדפוס. מפני כך שתקו שניהם יותר מהרגיל ועבדו בזריזות יתרה. אצבעותיהם השחומות, המגואלות באפר, חטפו את האותיות מתוך תאיהן במהירות מפליאה וסדרו אותן, אות אחרי אות, בשורות ובטורים.
היום היה יום קיץ בהיר וחם. בהרת־שמש מזהירה פזזה על מזוזת הדלת ועל עלה־המעטפה הלח, הדבוק אליה. הבהרת לא ידעה על הרוגז המתרחש בבית־הדפוס, בעליזות נפשה זרקה טפות אור בפני העורך. בן־מתתיהו הוכרח למצמץ עיניו למען ייטיב לראות את עלה־ההגהה, ואז סרה מהן לרגע קל הבעתן הכבדה – הבעת רוגז עצור שלא יתפרץ, כי נוח לו בעצירותו, ואין דרכו לצאת מסגורו.
ב 🔗
בפנים החנות, ממול לכניסה, נראתה דלת לחדר השני, קטן מהראשון. באחת מפנותיו היו מוטלות על הרצפה חבילות ניר־הדפסה כבדות, עטופות בניר־מעטפה עבה, כחול. בפנה אחרת נצב ארון־עץ זול, דהוי, עשוי שמשות־זכוכית במחציתו העליונה. מבעד לשמשות נשקפו צרורות גליונות “הדרך”, ישנים וחדשים. על יד חלון החדר המאובק, שגילה לעיני המביט חצר־אבנים קטנה, מוקפת בתים גבוהים, עמד שלחן־עץ ארוך, ערום ומצולק, והקביל לו ספסל נמוך וצר, דומה לו מאד – כבנוי מצלעו. על הספסל ישב ורשם כתבות החותמים רואה־החשבונות, אהרן ציפרוביץ. בקצה השלחן השני שקד מרדכי רחמים, נער כבן ארבע־עשרה, על הכנת חפיסות למשלוח העתון. עיני הפרסי הקטן היו כעיני צבי, שחורות ורציניות, לבנן גדול וכחלחל־עמום, וידיו זריזות להדביק את קצות סרטי־הניר הצרים, האפורים־החורים, עליהם יכתוב רואה־החשבונות את כתבותיו. שנים מסופרי העתון, ברנצ’וק וסולודוכין, ישבו בבטלה על השלחן בתווך, רגליהם מורדות ומוצבות על הספסל. הם המתינו לצאת הגליון הראשון של השנה החדשה והשתעממו בכך. קוצר־רוחם התחלף ברפיון ידים. לא היה להם רצון לעשות אף תנועה קלה – רק לשבת ולחכות לקץ השעה הריקה והמיותרת הזאת.
בגליון, העומד להופיע, נדפס מאמרו של סולודוכין על ברשדסקי, והוא, סולודוכין, התכון להגיה בעצמו את הגהתו האחרונה. אולם, בבואו מהספּר, ששהה אצלו שעה ארוכה, כרגיל בערבי־חג, מצא את מאמרו במכבש־הדפוס. בזה ראה מעשה־זדון מאת בן־מתתיהו. הלה, תחת לחכות לו, הזדרז להגיהו ולמסרו לדפוס, וכל זה למען יוכל להתימר בלבו – ויהיה רק לרגע קטן – שהוא, בן־מתתיהו, “מתקן” מאמרי סולודוכין, ויש בידו למחוק מלה או להוסיף… בור דאורייתא! ודאי טשטש לו כמה גונים דקים, שלא הבין את פרושם!
בזכרונו של סולודוכין צפו ועלו אי־אלו בטויים, שנחשבו בעיניו כמוצלחים מאד. הם הסתובבו במוחו, הלוך וסוב, והרגיזו את רוחו, שקצרה מתוך צפיה. בה בשעה טעם מראש טעם ההנאה, המוכנה לו בביתו, עת ישתרע על מטתו, העתון בידו, ויקרא באין מפריע, בעונג לקקני, את כל המאמר מן הקצה אל הקצה. צר היה לו על האחור בהדפסת המעטפה – וגם לאחר שתודפס תעבורנה עוד שעתים עד שוב הגליון המוכן מהכורך.
ההתרעמות הקטנה הזאת עוררה בלבו המון תרעומות אחרות, קטנות וגדולות ממנה, כאילו היו כלן קשורות אליה בנימים דקות וטמירות. רחמיו נכמרו עליו, על כשרונו שנקבר פה, בעתון עלוב זה, בפנה נדחת זו – בירושלים. מי קורא את העתון הירושלמי הדל הזה? שלש מאות פועלים בארץ־ישראל ומאתים מורים לעברית בחוץ־לארץ. ומי כותב בו? בן־מתתיהו – “חבתן”, ולא יותר; מאמריו נבובים ומנופחים כחביות כרסניות וריקות. גבעוני – מתחיל… גם לפני עשר שנים היה מתחיל… טפוס של “אכסטרן נצחי” בספרות. חיים רם אינו מסוגל לצרף שני משפטים כהוגן. וברנצ’וק – מה לו פה, בתוכם, לבר־נש זה… לעם־הארץ, שלא קרא ולא שנה, ואינו יודע עברית, פשוטו כמשמעו? עתון!.. אבר מדולדל! אפס, פחות מאפס!
סולודוכין הוסיף לשבת על השלחן הארוך. היה זה בחור גבוה וכפוף, לחייו צרות וצחות־חלקות אחר הגלוח. בגלל הגלוח אחר את הגהת מאמרו. רוחו טרם שקטה. ככל אשר המשיך להרהר במעשה־ההגהה גדל בטחונו כי האשם אינו בו, במאחר לבוא, אלא בבן־מתתיהו, שמהר לנצל את איחורו ועשה זאת, בלי ספק, בכונה ובחשבון. סוף סוף, המספרה קרובה לבית־הדפוס. בן־מתתיהו יכול היה לקרוא לו ולא להזדרז ולמסור את המאמר להדפסה לפני שובו…
בלבו התנער ועלה אבק חשבונות קדומים, שהיו תלויים ועומדים בינו ובין בן־מתתיהו מימיהם ברוסיה, יחסים שנרקמו לפני עשר שנים ומעלה. כבר אז נזדמנו למקום אחד ועסקו במלאכה אחת, והאנשים היו אותם האנשים: הוא וחיים רם ובן־מתתיהו וגבעוני־ברגלמן. אולי היו יחסיהם בימים ההם כנים וטובים משהם היום – נערים היו – וגם הסכנה התמידית שארבה להם – למנהיגי אגודות מחתרתיות – מכל העברים, קרבתם מאד וקשרתם בקשרי רעות ונאמנות אמיצים. אך מתחת לפניה של אותה חברות הסתמנו גם אז אותם סכסוכים וחכוכים – הכל כמו עתה. בן־מתתיהו מעולם היתה דרכו לקפוץ בראש. דבר לא נעשה בלי שיתערב בו, ידו בכל – פתאם צץ ומתגלה לעין במקום לא זרעוהו שם. ואף על פי שהוא, סולודוכין, עולה עליו לאין שעור בדקות שכלו ובעמקות מחשבתו, נפל התפקיד הראשי בכל דבר – כל פעם – בחלקו של בן־מתתיהו… ועל הכל היה מטביע את חותמו – חותם של קוצר־השגה, של קהות־נפש, של רדיפה גסה אחר כבוד…
סולודוכין טייל ארוכות וקצרות בין גלי העצמות היבשות של זכרונותיו הישנים, אחר שב אל העתון ואל מאמרו. מתוך סקירת העבר וההוה התחזק בדעתו כי רק מאמריו לבדם – מכל הנדפס ב“דרך” – נכנסים בגדר של ספרות. לולא מצב בריאותו הרע, הכופת אותו אל המקום, ולולא מצבו החמרי העלוב, כי עתה זה כבר היה מנער מעליו אבק דבוריהם הנגרים כמים, נסורת הלכתם המבולבלת ותנועתם, שכולה ערפל ובוחל, והולך לאירופה או לאמריקה. שם היה תופס מקום יאה לו במעליה הגבוהים של הספרות, היה קונה לו שם בעולם…
סולודוכין שם ידיו על מפרקתו, תקע רגליו הארוכות ברצפה, התמתח בעצלתים, בתנועת אשה רכה ומרושלת, שהתעיפה מבטלת חייה.
“כן!” אמר בקול.
גדליה ברנצ’וק הפנה אליו את פניו הכהים, עיניו הבריקו בברק עליצות.
“הגעת לנקודה?” שאל בצחוק.
“מה? לאיזו נקודה?”
ברנצ’וק באר:
"יושב לו בן־אדם ושותק. מהרהר. רבות מחשבות בלב איש. ופתאם יפליט מפיו: ‘כן’. ברור שהגיע לסוף־דבר, בא לנקודה ועמד. ה’כן' שלו היא הנקודה שהציב בסוף פרק ממחשבותיו… האם לא שמת לב לזה?''
“גם ל’כן' שאמרתי לא שמתי לב… אבל, נכון הדבר… המ…” סלודוכין נתן את דעתו על מהלך רעיונותיו. “בודאי כך הוא. הערה שנונה היא זאת”.
מוחו של סולודוכין עוד היה תפוס בתרעומותיו על העורך הראשי. תחת אשר יכנס עם חברו למערכת באחת מאותן השיחות רבות־הענין, בהן התאמץ כל אחד מהם להראות את גודל יכלתו בהמצאות פסיכולוגיות דקות ומקוריות, התחיל למנות לפניו ולפני ציפרוביץ – הפרסי, מרדכי רחמים, לא הבין את הלשון האידית שהיתה שגורה בפיהם – את כל מומיו המרובים של בן־מתתיהו. ברנצ’וק שמע את הדברים מפיו לא פעם ולא שתים. מבעד לטענותיו והאשמותיו הרגיש רעל של קנאה, והרגשה זו גרתה את יצרו לענות לו בחריפות. תשובתו לבשה בלבו כסות של מלים גסות ועוקצות:
“אין דעתך סובלת שהכל נעשה על פי דברו ולא על פי דברך? בעיניך אתה גדול ממנו משכמך ומעלה? יפה! כבוש איפוא את מקומו, מי מעכב אותך? אלא מה: אינך יכול? הנך עצל? חסר מרץ ואומץ־לב? אם כן, הכבד ושב תחתיך… שב על שלחן־העץ המצולק הזה ואל תדבר. פה מקומך… ולמה תרנן אחריו? הלא בין כה ובין כה לא תוכל למלא את מקומו!”
אך עד שהגיעו הדברים שבלב אל קצה לשונו והיו למלים – נשתנו הרבה, רוכרכו, יופו במליצות. רק בעיניו עוד תססו זיקי זדון.
“אינך מבין, או אינך רוצה להבין, כי הוא בעל מרץ… ולו יחס וענין לכל דבר. מה לי שכלך, שהוא לך בלבד, שכחו ב’כח' בלבד, ומעולם לא יצא אל הפועל… ובן־מתתיהו עושה דבר־מה – ויהי שאינו נקי ממגרעות – בכל זאת, הוא עושה, ופעולתו – רשומה נכר בחיים בצורה זו או אחרת… ואתה אינך עושה מאומה, רק שוחק במשחק המצאות שכליות ומסתפק בברק זהרורי רעיונות מקוריים”.
בפתח הדלת נראו פני בן־מתתיהו הרחבים, ועליהם אותו חותם של רוגז עצור. הוא שלח את הנער מרדכי לכורך־הספרים.
“העוד יש תקוה לגליון שיצא היום?” שאלו סולודוכין.
“אני יש לי תקוה”, ענהו בן־מתתיהו בקרירות.
הוא נתן בו עינים שחורות, סגלגלות, טעונות רוגז כבוש.
אחר סר ומעבר לדלת הוסיף:
“לוא היו כולם יושבים על השלחן ומנדנדים ברגליהם ודאי שלא היה גמור היום”.
סולודוכין צחק צחוק יבש לצד הדלת שנסגרה בדפיקה.
“מה? האלך ואשב על מכבש־הדפוס לזרזו במלאכתו? או אולי אעזור לכורך לתפור את הגליונות… מבולבל הוא, בן־מוטיל שלנו, מבולבל לחלוטין! ערב יציאת גליון חדש… חבלי לידה… דבר קל הוא בעיניכם? חה־חה!”
השיחה לא הפריעה את רואה־החשבונות ציפרוביץ מעבודתו. ביד מהירה ומאומנת, בכתב יפה ונקי, באותיות ברורות, רשם על החפיסות כתובת אחר כתובת לפי סדרן בפנקסו. בין כתובת לכתובת קלטה אזנו את דברי סולודוכין, המלעיג על עתונם ועל סופריו. שבוע לפני ראש־השנה “התכנסו” העורכים לישיבה, ישבו שלש שעות רצופות, דברו, דברו, ובאו לידי החלטה להוציא את הגליון הראשון קודם לחג. מובן מאליו, כי עד יום הכפורים לא נמצא להם החומר. וראשית כל חסר מן הספר המאמר הראשי, נחלת בן־מתתיהו. מנדל קנטור עומד לפניו כשוטרי בני־ישראל לפני פרעה, להבדיל: גזלן! תבן אינך נותן לעבדיך ולבנים לקוראי ‘הדרך’ אתה אומר: עשו!.. והיהודים כבר סוחבים סכך בחוצות קריה. השעה דוחקת… ואם לסוכות – הרי לא נאה להוציא גליון בודד, דל־גוף. החג והאיחור מחיבים גליון כפול. צריך איפוא חומר נוסף. והמאמר הראשי… אללי! בן־מוטיל שלנו – רוח־ הקודש של מדגרתו המוחית טרם שרתה עליו. סוף סוף הפשיל את שרווליו וירק על כפות ידיו וישב ודגר בהצלחה. רק שלשום בערב נהיה הדבר. ועתה בא בטרוניא על איחור הגליון!.. חה־חה־חה!.. ואשר לפעולותיו בכלל – הלואי ולא היה חרוץ כל כך! העולם לא היה חוזר לתוהו…
גדליה ברנצ’וק גלל לו, בלי חפזון, בתנועות אטיות, סיגרית דקה. בשבתו על השלחן, סמוך לחברו הגבוה, נראה נמוך משהיה באמת. ראשו עלה אך מעט על שכמו של סולודוכין. פניו היו מחולקים באופן מוזר לשני חצאים לא־שוים: בחצי העליון, מתחת למסגרת שערות שחורות משחור, ערמת סלסלים סבוכים ופרועים – מצח ישר, חלק ושקט, חצוב במדה, עינים שחומות, תפוסות במחשבה סתומה, מבטן כהה ומעורפל – כל אלה דברו על חיים בודדים ומובדלים, הנוהרים רחוק מחיי העולם אשר מחוצה להם. ולעומת השקט והמדה למעלה סערו למטה קוי־פנים מתפרצים בגסות גשמית ובגלוי בשרים. הלסת התחתונה בלטה מאד, דמתה ללסת הכושי; הפה נסגר והודק כהסגר פי כלבים – שניו התחתונות של ברנצ’וק כסו לגמרי את העליונות; ומעל לסנטרו הזדקרה שפתו התחתונה העבה, המעוגלה, המסורבלת בשר אדום.
ברנצ’וק הדליק את סיגריתו. משמאל ישב על הספסל רואה־החשבונות, אהרן ציפרוביץ, ראשו השחור דל־השער, מורד אל השלחן. מימינו הצהיב שפמו הבהיר של סולודוכין, הזז זיז כל־שהוא עם ניד לחיו רכת־העור, החלקלקה מהגלוח, ונשמע קולו הרווי לעג ולצון, הרועד מצחוק עצור. ברנצ’וק ישב והביט לפניו במבט קהה, קופא, כגלוי־עינים שאינו רואה אלא את מחשבתו, הלכודה במוחו. אפס מוחו היה ריק מכל מחשבה. רק כובד ועמעום מלאוהו, ורצון לשכב ולהרדם.
לכאורה לא היה לו כל צורך לשבת פה בבית־הדפוס. הוא לא צפה לעתון כיתר הסופרים – דבר משלו לא בא בגליון זה. תרעומותיו הישנות־ הנושנות של סולודוכין עוררו בו רק רגש של אי־רצון. הוא חכה לרגע של הפסקה – אז יקום ויצא החוצה. בחוץ יום בהיר, רווי אור. הוא יוכל לעמוד שעה קלה תחת קרני השמש, לעצום את עיניו ולחשוב לאן ילך: העירה או הביתה? ולאחר שבעיר אין לו דבר לעשות יגמור בלבו ללכת הביתה, לפנתו הבודדה. שם יסיח מדעתו את עניני “הדרך” וכל יתר הויות העולם ויפליג בחברתו הנעימה של “ז’יל בלז”, משרת אציל־רוח זה שנתעלה והיה לאציל ורוח עבדים בו, ישוט עמו במימי חייו הרועשים, המלאים הרפתקאות לא־מסוכנות.
הוא השליך מידו שייר סיגריתו. כבדות ראשו הלכה והתנדפה. דברי סולודוכין עוררו את דמיונו. גם בו נמו רגשות דומים לרגשותיו, גם לו היו חשבונות עם בן־מתתיהו בגלל תקיפותו והתערבותו בכל דבר, ובגלל המשכורת.
“השכינה אינה שורה עליו אלא אחר יגיעה רבה”, התחיל מדבר ברוחו של סולודוכין. “הוא דולה אותה בדליים מתוך חוברות ‘השלח’ החדשות וגליונות ‘הדרך’ הישנים… ובהתמלא בית־קבולו רחב־ההקף יפתח את הברז ויציף את העתון כהצף דלפה פרוצה – אחרי מטר סוחף – את הבית החוסה בצלה”…
אהרן ציפרוביץ גחך לתוך פנקס כתבותיו. זה חדשים מספר ישב סולודוכין בשכנותו, ומתוך שיחותיהם – שיחות ערב ארוכות – סגל לו רואה־ החשבונות מבלי משים כמה מדעותיו. בלבו הכיר טובה למבקר על שהוא, סופר רב־כשרון, בחר דוקא בו, בציפרוביץ, להיות איש סודו, ושתפו במחשבותיו הטמירות על “הדרך” ואנשיו. בשימו מטרה לחצי־לעגו את בן־מתתיהו, או את רם, או את ברנצ’וק, ראה ציפרוביץ את עצמו כנישא עליהם. אמנם, אין הוא סופר, ואף על פי כן עולה הוא על כל אלה בדקות נפשו, בעדינותו, ואולי גם בפקחותו.
“עלי היה מפיל אימה בראשית התוודעותנו”, העיר בפנים קורנות מצחוק טוב־לב, מאושר שדעתו כדעתם והוא שותף לשיחתם, “פחוד פחדתי מפניו, כשם שאני יהודי… בפרט מבטו: חיל ורעדה אחזוני כשנתן עיניו בי – כשם שאני יהודי!”
אחרי שצחקו שלשתם די חפצם ושבעי־צחוק השתתקו, שבו והשתררו הדממה והריקות בחדר־ההנהלה האפלולי. סולודוכין שב ושם את ידיו על ערפו, הזדקף והתמתח, והתחיל מפהק מתוך אותה עצלות של עיפות, ששלטה בו כל הבוקר. פתאם פנה אל רואה־החשבונות ואמר:
“מה השעה? שעת הצהרים, בודאי. נלך לאכול, ציפיקל… ציפ!.. ציפ!.. ציפ!..”
ברנצ’וק פרץ בצחוק רועש, קולני, גועה, שהחריד את מעיו, כפפו והכריחו להאחז בקצה השלחן – כל כך הפתיעו “ציפ־ציפו” המשונה של סולודוכין, שיצא מפיו בציוץ דק, מזויף, כקול בעלת־הבית, המאספת את תרנגולותיה. רואה־החשבונות ציפרוביץ הצטחק אף הוא, מבויש במקצת, אבל מבליג על רגשותיו ומלמד זכות בלבו על שכנו וידידו: ודאי לא התכון להעליבו; הוא אמר מה שאמר מתוך בדיחות יתרה, ולא יותר; כך טבעו.
ג 🔗
אחרי הצהרים שכב סולודוכין לנוח כמנהגו. הוא ישן כשעה וחצי וקם קרוב לשעה השלישית, סר וזעף, ראשו כואב, בפיו טעם מר. בחוץ הוקל לו אחרי ששתה כוס מי־סודה. בבית־הדפוס, הריק מפועלים, מצא את כל חבריו למערכת.
זה עתה הביאו מהכורך חבילות של חוברות ירוקות־בהירות, המכריזות באותיות שחורות ועבות: “הדרך. – גליון 2–1”. כל אחד החזיק בידיו חוברת, דפדף בה, עיין בה, הציץ פה ושם בין השורות. נשמעו הערות של רצון:
“גליון כזה… מלא וגדוש!”
“מלא וגדוש, בלי עין הרע”, הפליט בחדוה רואה־החשבונות ציפרוביץ.
מעל פני בן־מתתיהו הרחבים, הבשריים, סרה הרוח הרעה של הבוקר. מבט עיניו השחורות, הקרושות, התבהר והתרכך. נדמה כי גם לסתותיו הכבדות, שנתגלחו לפני שעה קלה וכבר שבו ונזרעו נקודות שחורות, היו פחות קשות, פחות מוצקות. הוא עמד על יד ערמת הגליונות כחתן יובל ונהנה מזיו קרני הרצון שהפיקו פני חבריו, וענה להם בברק עינים לח ורגשני. הלא כל מה שנאמר בשבח הגליון הזה בשבחו הוא נאמר. הוא אביהו, יוצרהו: המאמר הראשי פרי עטו; המאמר “על האינטרנציונל הסוציאליסטי והמלחמה” – תרגומו; הסקירה על עניני העיר – עבודתו היא; הכרוניקה המקומית והכללית כולה שלו; ובשעת ההגהה עברו תחת ידו – עשר פעמים עברו – כל מלה וכל נקודה שבחוברת. והדפוס? אלמלא הוא – אילו היה סומך על מנדל קנטור בעל־התירוצים, או על “פקוחם” של יתר חברי המערכת – היה הגליון יוצא לאור שבוע אחרי שמחת־תורה… ודאי שלא לפני כן!
בן־מתתיהו לא עצם עין שני לילות. ליל שלשום הדיר את שנתו מפני מאמרו הראשי שהתאחר מאד, ואמש – מפני הכרוניקה וההגהה. עתה פעם לבו מנצחון וכל עיפותו סרה ממנו. הוא עמד בבית־הדפוס, השובת ממלאכתו, כשר־צבא מנצח על שדה־הקרב אחר המערכה, כלו ער ורענן ומוכן לקראת הרבה לילות נדודי־שנה שיבואו – ובלבד שיאירו לו אחריהם ימי נצחון כיום ערב־סוכות זה.
לא עברו רגעים מעטים ורגש הספוק המלא התחיל מתפגם. נפשו היתה זקוקה לדברי הלל גדושים, פומביים, ואלה השבחים המדודים, הקמוצים מתוך קנאת מתחרים ומתוך בטול איסתניסי של בני בעלי־בתים משכילים לבן בעל־מלאכה מגושם־הטעם בעיניהם – הוא ידע את יחסם אליו – הדריכו את שלותו, חתרו תחת ספוקו מלפני שעה קלה, נקבו את נפשו חרש ובלי הפוגות. התשוקה להודיה, לקטורת של שבחים, היתה עזה מכל התשוקות בלבו – תאות חייו. למענה היה מוכן להבליג על יגיעתו, על בריאותו, על גדלותו.
עם החוברת בידו, כמגיש בקשה למשרד רשמי, עבר בן־מתתיהו מחבר לחבר, תבע מכל אחד את דעתו, את אשורו הנוסף, המפורש, ולא מצא מרגוע לנפשו. הוא התאוה לשמוע מלה ברורה “ישר אל הענין” – ענין מאמרו הראשי – אפס על המאמר הזה דוקא נמנעו חבריו מלדבר אתו. בעיניהם היו הדברים שטחיים וקולניים יותר מדי: נתן לו עט־סופרים, לבן־מתתיהו, ועמו מדת הפשטות, וכל מחשבה מקורית ממנו והלאה – וזה אסונו!..
היחס אליו נקבע בסביבתם בהשפעת סולודוכין. הערותיו החריפות חדרו אל מוחות העתונאים האלה ומהם התפשטו בין מכריהם ובין מכרי מכריהם. כל אחד נהנה בלבו הנאה חשאית, כהנאתו של רואה־החשבונות ציפרוביץ, מהרשות שנתנה לו להקל בערכו, ולקפח את גדולתו של האיש התקיף, התופס תמיד מקום בראש.
עתה, כמו כל פעם, נתקל בן־מתתיהו במחיצה הנעלמה מן העין, המפרידה בינו ובין חבריו, ועמד לפניה נבוך וחסר־אונים. שוב עלה על פניו צל הרוגז שלפני הצהרים. בקול יבש הפסיק את השיחות בדבר הגליון החדש והודיע על הצורך בקמוצים. מצב “הדרך” מחייב להפחית את משכורותיהם השנה.
נתגלעה מחלוקת בדבר שכר־הסופרים. סולודוכין וברנצ’וק צעקו כי, להפך – בשים לב ליוקר ההולך ומאמיר – יש לדבר על הוספה למשכורת. חיים רם שתק, השקיף על חבריו בעינים רציניות והשתקע במחשבותיו על מצב העתון. לבסוף גלה את דעתו בעד הצעת בן־מתתיהו: טובת הכלל קודמת לטובת הפרט. גבעוני ישב בפנה וקרא את “השקפתו המדינית”. סכסוכיהם בשאלת המשכורת נקלו בעיניו. הוא התנגד לכל משכורת, כי בשלמם לסופרים בעד כתיבתם כאילו קנו אותם בכסף. היה ברור, כי בישיבת “הועד המרכזי” יעמוד גם הוא לצד בן־מתתיהו. ברנצ’וק וסולודוכין גדלה התרגשותם בראותם כי הקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליהם. פני בן־מתתיהו הזועפים עטו חשיבות רבה. אך מבעד למסוה הקודר הציצה עליצות חדשה, שנולדה זה עתה – עליצות הלוחם, הבוטח בכחותיו. הוא ינצח. והם – בפרט סולודוכין וברנצ’וק – יהיו המנוצחים.
העורך הראשי נאם נאום ארוך להוכיח שאם לא תקוצצנה המשכורות לא תהיה תקומה לעתונם, גם הגליון הבא ספק אם יצא לאור.
“תמות נפשי עם פלשתים!..” לחש סולודוכין לברנצ’וק בקרצו עין לעומת הנואם.
הם צחקו בלעג ובמרירות. ברנצ’וק נאנח בדכדוך מעושה ואמר:
“צוחקים אנו… אוי לצחוק זה! כדאמרי אינשי: א לאכן מיט קרעמעניעס… חכה!” הפסיק את דבריו, “בטוי לא רע, הבטוי הזה, לא כן? יש בו מן הציוריות: הצחוק אינו שוטף בקלות – הוא קופץ ומדרדר, כאילו פרץ לו דרך בין חצצים”.
“מיט קרעמעניעס?” שאל סולודוכין. “מימי לא שמעתי. רצונך לאמור: ‘מיט גרעמעניש’? ‘קרעמעניעס’ – בודאי שבוש… אצלכם במדינת ה’חחוֹלים', צומחים שבושים כפרג. אצלנו בליטא אומרים ‘גרעמעניש’ – מהמלה ‘גרים’, ‘גרימצורן’, מבין אתה?”
הם נכנסו בעבי השאלה – שאלת “קרעמעניעס” ו“גרעמעניש” – עד שהסיחו דעתם מעניני המשכורת. גדליה ברנצ’וק היה מוכן להודות בצדקת סולודוכין.
“אלא”, טען, “אין זה פוסל את המלה ‘קרעמעניעס’, ואם גם נניח כי מלכתחלה השתבשה מ’גרעמעניש', הרי היום היא בטוי מקובל שקנה לו זה כבר זכות אזרח באידית…”
ד 🔗
בערב יצאו ציפרוביץ וארוסתו, מניה אפלבוים, לטייל מחוץ לעיר. הם ירדו אל שער שכם דרך הרחוב הרחב, העובר על פני בית־החולים האיטלקי החדש, שעמד כחרות באויר הנשף הצח – מעשה אמנות קלה ונאה.
רוחו של אהרן ציפרוביץ היתה טובה עליו בשעה זו. יחד עם עורכי “הדרך” שמח לצאת הגליון הראשון של השנה החדשה – גליון עבה, רב־תוכן! ושמחה נוספת הביא לו מכתב, שקבלה מניה מאחיה, היושב בפריז. אחיה הפריזאי עומד על שלו – אל תמהר לעזוב את ירושלים. בפריז אין לומדים בזמן הזה, ולקליש לא תוכל לשוב – כל הסביבה ההיא היתה לשדה־קרב נורא. תשב נא לפי שעה בארץ הניטרלית, שהביאה שמה מזלה הטוב.
ההכרה שהם יושבים במדינה ניטרלית, בעוד התבערה הגדולה הולכת ומתפשטת, וכבר אחזה חצי כדור הארץ, נסכה נחומים בנפשו של ציפרוביץ. אמנם, לא היה לו אמון שלם באריכות ימי ניטרליותה של תורכיה.. ולוא היו עתה באמריקה לא היה בא בטרוניא לפני הקדוש־ברוך־הוא… ובכל זאת… עד שימלכו בדעתם שם, בסטמבול, ויחליטו דבר – תחדל המלחמה. כמה זמן יכול לארוך טבח־דמים כזה? עוד חדש, עוד שני חדשים – לא יותר! כי אם לא יפסק בשני חדשים – כי אז הלא באמת תחרב תבל ומלואה!
הוא ספר למניה את חדשות המלחמה האחרונות: הרוסים לכדו את ירוסלב, את רז’שוב, את למברג, ועתה הם עולים על קרקוי, גם העיר צ’רנוביץ נפלה בידיהם. הם כבשו את כל בוקובינה ורוב גליציה. והסרבים פשטו בדרום אוסטריה, נכנסו לזמלין, כבר הם קרובים לסאראיאבו. דומה שימי ממלכת ההבסבורגים ספורים… ודאי תפול במלחמה הזאת – ולא תקום עוד.
מניה הקשיבה לדבריו בשויון־נפש. היא לא קראה עתונים. היחסים בין המדינות מעולם לא תפסו מקום רב במחשבותיה. ידיעותיה הקלושות בתולדות עמים וארצות, שקנתה לה בנעוריה בגימנסיה בלודז, היו מוטלות ללא־צורך בפנת־מוח נדחת – זכרונות מעורפלים, נשכחים למחצה, על זמנים שחלפו ועברו, ועל אנשים שמתו זה כבר – ויען כי כל האנשים ההם מתו מכבר והזמנים עברו, לא ראתה ענין בידיעותיה מהגימנסיה. וכיחסה לעמי קדם, מלכיהם ומלחמותיהם, כן היה יחסה לעמי זמננו בארצות רחוקות. היא ידעה היטב מי הם הצרפתים, הגרמנים, האנגלים, אבל, אלמלא שיחות הגברים מבין מכריה, לא היה עולה בדעתה להרהר בהם ולשאול את עצמה: מה חייהם ומה מעשיהם? – כמו שלא עלה בדעתה להרהר בעמי אמריקה הדרומית. על פי טבעה – טבע האשה – הצטמצמה בעקר בחיי נפשה ובחיי האנשים הקרובים לה. ועולמה הקטן במסגרתו היה מלא חיים תוססים, מגוונים, כעולם הגדול במסגרתו.
חדשותיו של ציפרוביץ העירו בלבה מחזות קשים. לאזני רוחה הגיע קול פורעים רוסים, שכורים ומתהוללים, ההולכים לשבר ולנתץ חנויות יהודים, להתעלל בנשים. תמונות פוגרומים צפו ועלו בזכרונה. היא נאנחה:
“ויהודי גליציה המסכנים… לבי כואב עליהם… הנני מתארת לי את גודל החורבן, שבא להם מידי הקוזקים הרוסים…”
ציפרוביץ ידע זאת והרגיש כמוה. הוא נמנע מלחשוב על הנוראות, המתרחשות שם. עצביו מזועזעים גם בלי זה… ומה התועלת?… מוטב לראות את המצב בהקפו. אנשי “הדרך” נטו לצד ממשלות “ההסכמה”. העורכים־הסוציאליסטים חרה אפם בגרמנים המתפרצים, מפירי שלום־העולם. גרמניה הצבאית, בעלת כונות נסתרות־גלויות במזרח הקרוב, מיסדת מושבות בארץ־ישראל, הפחידה אותם. וגם החיבה הישנה לאנגליה, שהכתה שרשים בלבות היהודים מימי משה מונטיפיורי, חזקה בהם את הנטיה לממשלות ה“הסכמה”. אל שנאתם לגרמניה בגלל רדיפותיה על הסטודנטים “הרוסים” – שנאה המיוחדת לאינטליגנציה היהודית־הרוסית – נטפל בלי משים רגש של אי־אהבה לגרמניות בכלל, שירשוהו ממקורות זרים – רוסיים וצרפתיים־אירופיים. כל הפלגים הקטנים האלה נקוו לזרם אחד, “המוליך את מימיו לטחנת ההסכמה”: אך אליה וקוץ בה. רוסיה ארץ הפרעות, ארץ “תחום המושב”, מלכות הרשע, קלקלה את השורה. לתת את לבם לגרמניה לא יכלו. ולהתריס כנגדה בגלוי, בהחלט, הרי בזה כאילו נתנו את ידם לרוסיה. וכדרך אדם שמחשבתו הישרה והדלה באה בין המצרים ועמדה בלי יכולת להנצל מפגיעת החיים הנפתלים, העמוקים, השסועים, הסותרים את עצמם יום יום ושעה שעה – התחילו צצים במוחם, כעשב פרא על אדמת בור, פלפולים מפשרים לרוב. באחד הפלפולים האלה, השגורים אז בפי סוציאליסטים צרפתים, נאחז אהרן ציפרוביץ בתשובתו להערת מניה:
“ממשלת העריצות הרוסית עמודיה מתרופפים. בשנים האחרונות עמדה רק בעזרת הקיסר הגרמני. בנפול הצבאיות הגרמנית תפול גם היא, מאליה תפול”.
מניה לא התוכחה עמו. יכול להיות כי לבסוף יהיה כך, כמו שהוא אומר. אבל מה נחמה היא זו ליהודי גליציה המוכים, השדודים, הנעלבים היום? עוד חי בלבה זכר הפרעות שעברו עליהם ברוסיה בימי המהפכה שלפני עשר שנים.
“עד שתבוא הנחמה…” אמרה במרירות. “מי יודע כמה יהרגו ויהרסו שם עד אז!”
הם יצאו אל ככר השוק העגולה, המשתרעת לפני שער שכם. כל החנויות כבר היו סגורות. רק בתי־קהוה ערבים, המתעוררים לחיים עם שקיעת החמה, עמדו פתוחים לרווחה והאירו באורות חוורים את הככר הריקה מאדם. דלתי החנויות הסגורות, הסמוכות זו לזו, הקיפוה כקשת, בטבורה שער קודר, הדומה לפי מערה עמוקה – שער שכם!
“האם נכנס העירה?” שאל ציפרוביץ.
אך הטיול ב“עיר העתיקה”, בין סמטאותיה הצרות והאפלות, המרוצפות אבנים חלקות, והמעיפות במדרגותיהן המרובות, העולות והיורדות, לא משך את לבם. תחת זאת נטו שמאלה והלכו מחוץ לחומת העיר, בדרך להר הזיתים. לימינם, סמוך לחומה, נראתה חצר גדולה ושממה, מלאה רגבי סלע, מכוסה עשבי־בר וגלי סוחה, מוקפת גדר אבנים ישנה, מתפוררת. מעל לשער־החצר הפתוח התנשא שלט סדוק, חלוד, ועליו כתובת אנגלית דהה: Solomons Stone Quarries“”.
ציפרוביץ הראה למניה על מערה בפנים החצר, הסגורה בשער־ברזל מעשה סבכה, ואמר כי זוהי “מערת צדקיהו”. לפי מסורת יהודית יש בה מבוא טמיר, המוליך מתחת לאדמה עד יריחו – בו יצא צדקיהו בלאט מהעיר הנצורה, בנסותו להמלט מיד הבבלים.
בספרו זאת חייך בחיוך בן־ליטה פקח, המעיד עליו כי אינו פתי יאמין לכל דבר. להפך, יודע הוא להטיל ספק בדברי הבאי, אם גם יצאו מפי גדולים.
“חכמי אירופה דעתם אחרת, אינה כל כך רומנטית, אך לאמתו של דבר… חה־חה… אין הוא בטוח שהיא מבוססת יותר מדעת יהודי ירושלים: הם אומרים, כי המערה היתה מקום מחצב אבנים לבית־מקדשו של שלמה”.
הם ירדו במורד. החומה התרחקה מן הדרך, נטתה ימינה. ביניהן נפתח חריץ, למקומות עמוק כבור, לרוב סתום בעפר ובאשפה, נעלם תחת מרבד עשבים מאובקים – שריד מחוק לתעלה העתיקה, שהקיפה את החומה לכל ארכה. צללי הערב זרקו את שחורם בצלעות הסלע העצום, עליו רבצה חומת העיר, והחשיכו את עורן האפור, הבלה, כלו בקיעים ונקיקים. הסלעים משמאל התקרבו ונדחקו אל לב המסלה, לחצו אותה – אולי היו לפנים שני החצאים האלה צור אחד, שלם. מישהו פרץ את שלמותם הראשונה – בני־אדם או כחות הטבע. מאז קפאו תחתיהם אברי הצור המבותר, קרובים ונפרדים, בולטים מעל לדרך, בלבם חלום מאובן על יום הזדעזעות והתנגשות והזדוגות חדשה – יום נצחון על הקרע הקטן מטה, שביל בני־אדם.
בבואם למפנה החומה, הנוטה ימינה, נפרדו ממנה וירדו אל נחל קדרון. דרך זו היתה צרה ומשופעת, זרועה חצץ, חרוטה בחריצי־גשמים ותלמי־עגלות ישנים, שחתכוה כצלקות יבשות. גם הנחל הוביש – ערוץ עשבים מאובקים, אין מים, תעלה עזובה בין חלקות שדה קטנות, עוטות שחור לילה, ערומות וסמרות אחרי הקציר. האפיק הריק הלך ונדחק בין רגלי הר המוריה והר הזיתים, הלך וצר, פנה הנה והנה, ופתאם נעלם בין סבוביהם ומעקשיהם. במקום העלמו עמדו שלשה עצים בודדים – נוטרי לילה, עטופי אדרות שחורות, השומרים גן נרדם.
משעולם הוליכם דרך חורשת זיתים קלושה ודלה. הרוח הקלה, שלוותה אותם מעת צאתם מן הבית, חדלה מנשוב. רוח רמות היתה זו, רוח ירושלים היושבת על הריה – לא יכלה לרדת אל העמק מטה. עצי הזיתים הזקנים, מרוסקי האברים, הטילו צללים עקומים, מוזרים, על פני האדמה, המוארה באור חור. הירח המלא נאבק דום עם אפלת הליל. מתוך מאבקם נשפך אל הארץ אור פלאים כהה, רועד, זרוע נקודות שחור וניצוצות זוהר. מסביב לעמק הצר והעמוק התנשאו הרים גבוהים, אפלים, רוויים זרות לילה. בגביהם הגבנוניים ובראשיהם הנמוכים, המכונסים בין כתפיהם ללא־צואר, כסו את עין העולם הרחוק. בעיני מניה היה העמק כמו דוד גדול, גדול מאד, והם – שתי נמלים קטנות, הזוחלות על קרקע הדוד.
הם באו אל רחבה פתוחה ומוארה באור בהיר. מניה עמדה מלכת. לבה פעם בקרבה בחזקה מהירידה במורד התלול, מדומית הלילה בעמק הנדח הזה, מהמון הרגשות מוזרות וסתומות. עצי הזיתים היו דומים לישישים כפופי גב ומקומטי פנים. הזקנה החופפת עליהם העלתה בזכרונה קטעי דברים עתיקים־עתיקים, מעשים שהיו פה לפני דורות רבים, והנחל הזה, וההרים המקיפים אותו, ואבני העיר שם, למעלה, ודאי עוד זוכרים אותם… הנה הר הבית שבנה שלמה… הוא היה מלך חכם מאין כמוהו, והנה באו אליו שתי אימהות שרבו בגלל תינוק, והוא צוה לגזרו לשנים…
רעדה קלה עברה את גופה. נדמה לה, כי רק עתה הבינה ללב האם המוותרת על בנה למען הצילו ממות. וגם את חכמתו האכזרית של מלך ישראל השיגה בלבה. לא בשכלה, ולא במלים ברורות – בנפשה הרגישה מה אכזרי הוא הגבר, אכזרי בטבעו, מן ההכרח שיהיה כך – ובפרט מלך – מלך גדול ויפה כשלמה…
היא נזכרה מלים, שהפתיעוה בילדותה:
“והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות…”
כאז כן עתה הרגיז את דמיונה המון הנשים האלה, והרגשה חדשה – רחש עצב קל – זעה בלבה, כאילו צר היה לה שהיא אינה אחת מהן. אכזריות הגברים ותאותם שלא תדע שבעה, הפחידו אותה, העליבוה, וגם הכניעוה. לבה התכוץ בזכרה את המהפכה העתידה להתחולל בחייה. היא בחנה את חתנה בעינים גדולות ושואלות: מה טיבו של איש זה? בידי מי היא מוסרת את עצמה? האמנם קשורה נפשו בנפשה?
אנחה נפלטה מפיה.
הוא עמד קרוב אליה, ידו מחזיקה את זרועה, מבטו הטוב, הדואג לה, מבקש את מבטה.
“הנך עייפה, מניה? בואי, נשב פה”.
האבן, שישבו עליה, היתה ארוכה ועבה כקורה, ושקועה בעפר כמצבה על קבר נשכח. הוא אחז בשתי ידיה ולטף אותן בלי הרף לטיפות רפויות ההולכות ושבות כגלים הקטנים המלחכים את שפת הים ביפו, בערב שקט. בלטיפות הקלושות האלה ובמבט עיניו הטובות, החרדות, היה דבר־מה שעורר בה כל פעם רגש של מבוכה ושל רגיזה. בשובה מטיול כזה אל חדרה בבית־החולים היתה שוכבת זמן רב ערה במטתה, עיניה פקוחות, בלבה מפרכס בכי עצור – האחות צפורה ישנה באותו חדר ומטתה מול מטת מניה. בעבור התרגשותה היתה ליאה ואומללה. אז האשימה את עצמה בתאוות מכוערות, שאינן מצויות אצל נערות אחרות, והתביישה בפני אור הבוקר. אחר זה נישא חתנה בעיניה ונתעלה יותר, כי לא דמה לשאר הבחורים, השובבים וגסי־הרוח.
גם עתה התחיל תוסס בלבה אותו רגש של אי־שקט ושל צפיה נכזבה. היא התאמצה להתגבר עליו. הלילה ואור הירח השלימו בנפשה את הלקוי בלטיפותיו, רוחה רוותה רוך. היא הביטה אליו בעינים מסורות ומתמסרות. ברגע זה היתה מוכנה להביא לו את קרבנה – קרבן האשה. ברגע זה הבינה את אהבתה אליו – אל הגבר שאינו חזק וכובש. האהבה האמתית היא אהבה לחלש ולטוב…
היא חבקה את ראשו ומשכה אותו אל לבה בחזקה, עד כי הסבה לו כאב בערפו. היא נשקה לו בשפתיו נשיקות ממושכות, יונקות. ואחרי שניתקה את פניה הבוערים מעל פניו הוסיפו שפתיה ללחוש מאליהן, כאילו לא יכלו להרגע:
“אהובי־יחידי… הטוב שלי.. אה!..”
אהרן ציפרוביץ היה בחור רוק כבן שלשים וחמש, בישן ובעל חלומות וספקן מתחכם כאחד. יליד דרום־רוסיה, הוא ירש מאביו הליטאי את מוחו המחטט, שלא ידע מנוחה, ואת נטיתו להלצה ולחדודים, ואמו, שגדלה בכפר ושרה שירי חחוֹלים, הנחילה לו את רכותה – רוך שדות־אוקראינה הרחבים, המכים גלי עשב ירוקים. העדנה המרושלת הזאת הקהתה בנפשו את חודי אביו המסתמרים, השכל הליטאי הנוקר פורר בו שלמות אמו הענוגה, החיה חיי הזיה מעורפלים, ההולכים לאט ובעצלתים. הוא גדל שקט ומנומס, חולם על נשים, נתון להתקפות תכופות של אהבות בישניות, חסרות־זקיפות. האהבות האלה נולדו וחיו בלבו, כמוסות מעין זרים, ושם גועו חרש ופנו מקום אשה לרעותה. יש ונערה מן הנערות שמה לב לעלם הדק, השחרחור, החרד אחריה ואינו מדביקה – ונענתה לו ועודדה אותו. אז נפתחה פרשת טיולי־ערב ארוכים, לטיפות זהירות שיחות מקוטעות והפסקות ספוגות מבוכת נפש – אהבה שהוגיעה את שניהם ולא בשלה, ולא נשאה פרי. ציפרוביץ ראה בחייו בחורים מכוערים ותמימים ממנו, שמצאו חן בעיני עלמות יפות ופקחות מאלה, שמאסו בו. הוא הרהר בזה לעתים קרובות בערביו השוממים. ההרהורים האלה הולידו בלבו הרבה חטוטים ממאירים על אופיו ועל חייו. תכונות אופיו לא נשתנו מרוב בדיקותיו והסבריו ווכוחיו עם עצמו – רק דף חדש של מרירות מכאיבה, שהיה בה גם מטוב־לב של אדם חלש, חסר־אונים, נוסף בספר זכרונות־חייו – חיי רוק זקן.
ועתה, בחזרו על מניה, ירא פן יהיה סופה של אהבה זו כסוף יתר אהבותיו. האומץ, שהתעורר בלבו בתחלת הערב, עזב אותו. בשמחתו על אשר תשאר בירושלים שבו והתערבו הספקות והחששות לעתיד יחסיהם, שהיו תוקפים עליו לעתים לא רחוקות זה שבועיים. בדמיונו כבר ראה את הקרע שיתגלע ביניהם בקרוב – סדק דק, ההולך ומתרחב, ואין לאחותו. כך קרהו גם בעבר. בכל אהבה היה מגיע, לאחר זמן, לנקודת עמידה: ההתקרבות חדלה מגדול, קסם הפגישות דהה, והנה הם עומדים שניהם – הוא והיא – במעגל צר של רגשות סותרים, מתלבטים ודוחקים זה את זה, ואין מוצא. מן ההכרח שיבקיע לו דרך חדשה. היו רגעים ומתוך לחץ הרגשות והתרגשויות גבר בו כח החיים. אז ידע מה עליו לעשות. שעה ארוכה היה מתהלך בחדרו כמנצח, על שפתיו צחוק של בטחון. החלטתו החדשה עמדה נגד עיני רוחו כחרותה על לוחות אבן. אולם, בפינת מוחו כבר נקרה כיתוש מחשבה קטנה מגחכת ולוחשת באזניו כי גם החלטתו זו אינה החלטה, אונאת עצמו של גבר לא־יצלח היא – ברגע המכריע יבוא מורך בלבו וחוט רצונו ינתק כנעורת בהריחה אש. וכך היה. בבוא שעת המעשה היה נופל ברוחו. פחד החיים, הטבוע בו מלדה, היה שוב משתלט בו ומרפה את רוחו.
ציפרוביץ שחרר את עצמו מידי מניה בתנועת קוצר־רוח חלשה. צוארו כאב מחבוקיה החזקים. התפרצותה הרגשנית לא כבשה את לבו. זו היתה התקפה מפתיעה ולא־מובנת לרואה־החשבונות. רגע עמד כנדהם, ובהביטו בפני הנערה הלוהטים, נדנד את צוארו הנה והנה, כאדם המנדנד את ידו אחרי לחיצת־רעים אמיצה מהרגיל. במוחו תעתה מחשבה עורת ורפויה: עליו לעשות דבר־מה… דבר־מה שערכו יהיה כערך נשיקותיה היונקות וחבוקיה הסוערים… לעשות תכף… טרם עבר זמנו…
פני מניה רעדו. אצבעותיה החליקו על עור ארנקה בתנועות מהירות, רוטטות. היא פתחה כפתורי הז’קטה החמה שלה. מבעד לדשיה – דשי צמר אפורים – התבלטה חולצתה הלבנה, המתרוממת ויורדת על חזה. ציפרוביץ שאל את עצמו, למה לא יושיט את ידו אליה ויחבק את גופה…
לבו השתוקק לזה. היטב חרה לו על שלא עשה כך אז, בשעת נשיקותיה. הוא ירא פן אחר את המועד. בכל זאת אזר כח וחבקה. ידו החליקה על גב הז’קטה הקריר, הרטוב מטל, זחלה לאט, בלי העזה. שפתיו נקשו על לחייה כמוכות בסנורים. מניה חשה ברעידת אצבעותיו, החותרות תחת בית־שחיה ונוגעות בשדה השמאלי. היא ישבה בלי נוע, היתה כמחכה. קצות אצבעותיו המשיכו את רקודן הרועד בפאתי שדה המתוח והמתחלחל, ושפתיו נגעו בלחיה נגיעות קלושות – דפיקות עני החוזר על הפתחים ותובע ומתחנן כאחד. יד חתנה, המחבקת אותה, היתה לה פתאם כזרה, כמכבידה עליה. בתנועת־גב של מורת־רוח השליכה אותה מעליה.
“די כבר!” אמרה בדכאות לב.
מיד הרפה ממנה. לא התקומם, לא דרש, לא נסה דבר… נתבטל…
שניהם שתקו. מניה פנתה לו עורף. בלי הבט אליו ראתה את חיוכו העלוב. תמונה זו, שעלתה בדמיונה, והיא לא פקפקה באמתותה, מילאתה חמה. האהבה המרחמת התנדפה מלבה, חלפה ועברה כליל, פנתה את מקומה לרגש של מרירות. מתוך מהומת נפשה התקלפה ויצאה, כאגוז היוצא מקלפתו, הכרה חדשה, מבהיקה בעירומה: אין היא יכולה לסבול עוד את לטיפותיו… ובכלל: אינו מן האנשים המפילים את עצמם, בעינים עצומות, מראש ההר מטה…
ה 🔗
קרירות הלילה חדרה עד לבם. ציפרוביץ משש בידו את כובעו – הכובע היה רטוב מאד. לאשרו לקח עמו לדרך את ה“פלרינה” שלו. לילות סוכות קרים בירושלים על אף חום היום.
"מניה, רכסי את הז’קטה! את שומעת, מניה? הטל נורא, מניה. עוד לא קדחת בארץ־ישראל… אחרי טל כזה תוקפת אותך הקדחת תכף ומיד… וטוב אם רק קדחת ולא דלקת הריאות!
אהרן ציפרוביץ היה בקי במחלות הבאות מהצטננות. בכיסי חזיתו היו מצויים תמיד גרגרי חינין ואספירין – תרופות בדוקות כנגד התקפת הקדחת – וכל פעם שחש קור בגופו או כובד בראשו, מיד היה בולע גרגר מן הגרגרים. גם עתה היה עושה כך לוא ניתנה לו כוס מים. בלי מים אינו יכול לבלוע.
“נלך הביתה, מניה! טל כזה!..”
מניה ישבה דומם. ציפרוביץ נכנע לשתיקתה וחכה. במוחו צפו ועלו מחשבות שונות על העתון ועל בית־הדפוס, מקום עבודתו. בשכלו הצלול – שכל אדם המסתכל מן הצד, פקח וצר אפקים – הבין היטב את הנעשה סביביו. עורכי העתון היו אנשי תעמולה סוציאליסטית־לאומית מבני־הדור שגדל ברוסיה לעת המלחמה היפנית; שגוֹשים שמלאכתם בכך. אחדים מהם הכיר משם, כי גם הוא היה מעורב במדת מה באגודותיהם. הטרור המלכותי, שהשתרר בארץ ההיא אחרי המהפכה, גרשם מגבולותיה, פזרם והפיצם מקצה העולם עד קצהו – מאמריקה עד ארץ־ישראל. והנה התלקטו קצתם מסביב ל“דרך” והם מוסיפים לנאום נאומים, לכתוב מאמרים, לכנס ועידות – הכל כמו שהיו עושים בוילנה ובקיוב לפני עשר שנים. לא נשתנה בהם דבר – רק עורם העלה קשקשים קשות תחת סיבי נעוריהם הרכים. הם דומים לחידקים, ההולכים ומפיצים מגפה משונה בעולם.
הוא חייך בתרעומת קלה וסולחת. בלבו לא היותה טינה אליהם – רק הצורך לחטט ולנתח ולבדח את רוחו, כוון את מחשבותיו. בהסח הדעת המשיך את חוט הרהוריו:
אף על פי כן, אין לאמור שנשארו כלם שלמים. הנה סולודוכין פורש מן החבורה. בלבו הוא משתוקק להשתחרר מלחץ העוני הנצחי של סופר ונואם פרולטרי ולטעום טעם חיים יותר מרווחים. השאיפות האלה קרובות גם אל לבו. גם עליו, על ציפרוביץ, נמאסה זה כבר מהומת חייהם שאינם מסודרים. מתוך הרגל ישן עודו כרוך אחרי דברים ואנשים שהיה קרוב אליהם מימי נעוריו. מתוך אותו הרגל נמנה גם פה, בירושלים, עם חברי אגודת הפועלים, שנוסדה בידם. אך בלבו לא מצא עוד חפץ בכל אלה. בחזיונותיו – חזיונות לילה של רוק בודד – חלם לעתים קרובות על פנה שקטה ועל משרה בטוחה, על אשה צעירה, שתצא לקראתו בפנים שמחים בשובו מעבודתו… ועוד ועוד הזיות כאלה. לכן התקרב כל כך – יותר מכל אנשי “הדרך” – אל סולודוכין דוקא.
רוחם של יתר בני החבורה היתה זרה לו. את גבעוני הכיר כקנאי, רועה רעיונות מפשטים ורחוק מכל רגש חי אל אנשים חיים. חיים רם היה קרוב ממנו אל חיי בני־אדם, אבל רק אל חיי הכלל – אף את עצמו הרגיש כחלק מן הכלל בלבד. ובן־מתתיהו גם הוא החזיק בכנף בגדו של הכלל – אותו הכלל הדרוש לו כל כך כ“קהל נפעל”. רק גדליה ברנצ’וק התבדל מהם ונטה הצדה. אך מה בצע בו? לעולם הוא שקוע בעצמו, אינו דואג למאומה ואינו יוצא משתיקתו, אם לא להתל בכל ולשקץ הכל, ואחר הוא שב ומתכנס לתוכו כצב – אין לגשת. מחיצה… פלא. מנין לו ספוריו הקטנים, הספוגים רוך וצער, האלגיים, אפשר לאמור – אדם שעיניו טעונות רשע ורוחו רוח פורע?
בזכרונו של ציפרוביץ עלו פרטי פגישתו האחרונה עם ברנצ’וק. הם עמדו שניהם על יד בית־הדפוס, בחוץ. נגש אליהם המורה מיטלמן, לבוש בגדי־ חג חדשים. חבר לאגודת הפועלים, הוא לא יכול לעבור על פני בית־הדפוס בלי שיתעכב וישאל לשלום העתון. השיחה התגלגלה ועברה לעניני העיר. ברנצ’וק גחך ושאל את המורה:
“איפה תתפלל מחר?”
החבר מיטלמן התרגז, התנצל, הטיל את האשמה בבניו:
אל יחשבו שהיה לאדוק… או שהוא מבקר בבית־הכנסת מתוך צביעות… אין הוא נופל מברנצ’וק בנאמנותו לאידיאל הסוציאליסטי, יכול הוא להגיד לו… כבר לפני שתים־עשרה שנה נתפס והיה כלוא שלשה שבועות בבית־האסורים בוילנה… אך מה עליו לעשות והילדים אינם נותנים לו לחיות: “אבא, אנו רוצים לבית־הכנסת!”.. “כל הילדים הולכים עם אבותיהם לבית־הכנסת”!.. לוא היו גדולים היה מבאר להם. אבל הם עוד קטנים – מה יוכל לעשות? בגללם נאלץ לקנות מקום בבית־הכנסת… כי אין הוא יכול לראות בצערם…
ברנצ’וק הצדיקו וספר על רופאים צעירים מקרוב באו לירושלים והביאו עמהם מחוץ־לארץ צרור רעיונות שונים – ציוניים וסתם אירופיים – גם הם כבר מצאו דרכם אל בית־הכנסת. ביום הראשון לראש־השנה פרץ סכסוך קטן בין החוזרים בתשובה האלה ובין גבאי אותו בית־כנסת: הרופאים הצעירים נעלבו על שלא נתנו להם מקומות הגונים ב“מזרח”, כמקומות חבריהם הגדולים מהם בשנים, שבתו, וביום השני לחג – לא באו להתפלל. לאחר ימים מעטים ישבו הצעירים עזי־הרוח ב“מזרח”.
מיטלמן שמע את דבריו בחשד, בפנים חמוצים. אחרי שהלך הוסיף ברנצ’וק ואמר לו, לציפרוביץ:
“היה כלוא שלשה שבועות בבית־האסורים בוילנה, החבר מיטלמן… וכאשר יזדקן ויהיה לסבא – עד מאה ועשרים שנה, יספר לנכדיו ולניניו את מעשה גבורתו שהפליא לעשות שחי בזמן המלחמה העולמית.. שנאות לחיות בזמן ההוא…”
נשמתו של הסופר ברנצ’וק – שדה חוחים ודרדרים. אחרי כל איש עובר לתומו יזרוק מלים, הנדבקות אליו כקוצים המשלכים בידי ילדים שובבים על עוברים־ושבים בתשעה באב.
בבית המורה מיטלמן היה ציפרוביץ אוכל ארוחות צהרים. שם נזדמן, לפני חדשים מספר, עם מניה, שבאה אז מפולין הרוסית – היא היתה בת עירה של בעלת־הבית, רשקה מיטלמן. עוד חי בלבו הרושם הראשון, שעשתה עליו הנערה הזקופה והגמישה הזאת בהכנסה לחדר, לראשה כובע גדול, רחב־שולים, חותך את האויר בקצותיו החדים ומכסה את המצח עד גבות עיניה השחורות כשחור משי עדין. פניה הרעננים והמארכים – פני בת־פולין מפונקת – גזלו את מנוחת נפשו. ריח בשמים דק, שלווה אותה והתפשט בחדר, גרה את עצביו. הריח התפזר באויר הבית ולא נבלע בו. קיום משלו היה לו – ניד קל בלבד: הנה אתה מריחו וכבר התחמק והלך. אתה שואף את האויר בחזקה, נחיריך מתרחבים ורועדים מצפיה: שוב עולה באפך שמץ מנהו ושוב איננו, והיה כלא היה…
פעם, פעמים העיפה בו הנערה מבטים בשעת ארוחת הצהרים ההיא – לא מבטי התעלמות…
ואחרי זה – הטיולים הראשונים – טיולי־קסם בערבי־קיץ חמים. השמש השוקעת השתפכה והפיצה להבות־אש ורדיות. המון גונים כהים ומזהירים שחקו את משחקם – משחק אורות וצללים – על פני השמים הבהירים ושטפו בשפעם חלל האויר של בין השמשות. עיני מניה נפקחו לרווחה והבריקו בברק פנינים חוור לשמע ספוריו על פלאות הארץ. בראשונה נסה להקל בעיניה את מוסדות המקום ואת תכונות בניו, וכל אשר נעשה בארץ עד היום הזה – כדרך יושבי ירושלים. אך בראותו כי הנערה מאמינה לו באמונה שלמה ותמימה והתלהבותה הראשונה הולכת ופוחתת, והיא מתחילה אף היא להפליט דברי בטול כלפי “ארץ האבות” – דברים ובטויים שקבלה זה עתה ממנו – היה בעיניו כמתחייב בקודש. מי היא הנערה הזאת? בת ישראל טובה וישרה. מעבר לים, מפינה יהודית רחוקה, הביאה עמה נאד של התלהבות טהורה – טפה מאוצר התקוות והרגשות, שנאספו ונשמרו בלב דורות הגלות – ורק זמן קצר תשהה בארץ – התסע מפה ובלבה גל אפר ואשפה? הלא צעירה היא וחדשה עמהם – איך תעמוד בפני שטף הרוק הארסי, המרעיל את אויר המקום? ועל כל זה בא גם הוא ומוסיף נופך משלו – בטול “הישוב החדש”, בטול זול וקטנוני – והיא שומעת ומאמינה לו.
יחסה של מניה נסך אור חדש, לא־צפוי כלל, על הבטול “הפקח”, הנהוג אצל בני ארץ־ישראל. הבטול היה בעיניו פתאם כזלזול עלוב ומכוער, ורחוק מאד מחכמה. הרעיון הזה בא אליו לפתע, תפסו וכפאו, ולא הרפה ממנו עוד. עתה ראה גם את עצמו כהעתקה פשוטה וחסרת אופי פרטי מדמותם הרוחנית של אלה, שבאו לארץ לפניו, והיה בטוח כי גם ביניהם יש אנשים, שיחסם אליו כיחסו הוא אל מניה, ובלבם אותה הבושה הכבושה והנוקבת. הרגש הרענן, שמלא אז את נפשו, בא לעזרתו, וברק הפנינים החוור שהתחדש בעיניה – בבואת פלאי ספוריו, היה שכרו.
אך לא בכל עת עמד בנסיון. המוח הליטאי הנוקב והמצן לא יכול לסבול זמן רב את גובה החום. יש וציפרוביץ הוכרח לתת ספוק לתשוקתו המתגברת לנעוץ עוקץ של ספק לועג ומקרר לתוך זרם התפעלותם.
בתחלה ראה את שיחותיו וטיוליו עם מניה כ“חלום יפה וקצר”. הנערה תבלה בירושלים חדשים מעטים, הזמן יחלוף כהזית לילה. בראש־השנה כבר תהיה בפריז, אצל אחיה הרוקח. שם תמשיך את למודיה… ושם, בפריז, תפגוש אנשים אחרים, מוכשרים ומזהירים מהבחור הדל והבודד, המנהל את חשבונותיו של עתון פועלים נדח בירושלים. רשמי ארץ־ישראל ימחקו מלבה…
מפני זה אולי היה ער כל כך ומעז בעת הראשונה. השעה היתה דוחקת. המשחק יפסק פתאם ועל כרחם. מתוך אשנב הרכבת תשלח לו מבט נוצץ, אחרון…
המלחמה באירופה הפכה את הקערה על פיה. אחיה הרוקח כתב לה במכתביו שתשוב הביתה, לקליש, ומהבית כתבו לה שתשאר בירושלים ותשב אצל הגברת מיטלמן עוד שבועות מספר – עד יעבור הזעם. ברגע זה של דכדוך נפש חדל פתאם רואה־החשבוגות ציפרוביץ להאמין בדבר שהאמין בו רק לפני שעתים – כי המלחמה אמנם תגמר בקרוב. בטויו של אפלבוים הזקן במכתבו לבתו: “עוד שבועות מספר – עד יעבור הזעם”, – עורר בלבו צחוק מר: לפי שעה אין לראות כל התחלה של סוף!
אף קודם למכתבו האחרון של אחי מניה הוחלט ביניהם כי לא תסע. המכתב בא כהסכמה למעשה שנעשה. ההחלטה הביאה לו תקוות חדשות ודאגות חדשות.
הוא הלך אל מנהל בית־החולים “אבן העזר” להשתדל בדבר משרת אחות למניה. איזה מקרה מוזר! הרופא הראשי, שאליו פנה ושבו היה תלוי הדבר– מי הוא אם לא ישקה שנידרוביץ, הסנדלר, תלמידו לאלגברה ולגיאומטריה? אמו, ברינדל, האלמנה המרודה, היתה מוכרת להם תרנגולות מרוטות וביצים, ועוזרת במטבח בערבי חג… היא התחננה לפני אמו שלו, הגברת ציפרוביץ, שתבקש מאהרן בנה לעזור לישקה בלמודים – כי ישקה שלה, בן השבע־עשרה, רוח שטות נכנסה בו והוא עזב את מלאכתו הטובה, מלאכת הרצען, שהשתכר בה יפה, וגמר בלבו להיות דוקטור. ברינדל התמרמרה על זה, ואביו, האדון ציפרוביץ, בעל בית־מאפה אמיד, לגלג לתשוקת הרצען האביון – אך אמו הטובה בקשה בעדו והוא, אהרן, העלם ההגון והמציית, נאות לה והיה מלמד חנם את ישקה הסנדלר. הלמוד לא היה קל ולא הסב לו עונג. ישקה היה גדול ממנו בשנתים, ערום, ארסי וקשה־הבנה. אבל למרצו ולחריצותו לא היה גבול. תאותו לקפוץ מעלה מעלה ולהיות “דוקטור” עמדה לו להתגבר על כל הקשיים – ואת אשר לא תפס בבינתו שנן ימים ולילות עד כי נחרץ במוחו לעד. אש הקנאה, שאכלה את נפש התלמיד, היתה מבהילה את מורו הרך. אהרן לא האמין בהצלחתו. אביו היה אומר כי הרצען המטורף הזה ימות בשחפת לפני שיזכה לראות את כתלי האוניברסיטה מבחוץ. והוא, אהרן, גם דעתו היתה כך. לפני עשרים שנה היה כל זה – והנה…
בראשונה פגשו הרופא בהבעת רגזה על פניו. לא כל כך נעים, כשאתה רופא מכובד, להתקל פתאם באדם שהכירך בהיותך סנדלר. אך כהרף עין הבליג על רגזו והסביר לו פנים. מנעוריו היה בחור ערום, יודע להסתיר את רגשותיו. ודאי נהנה בלבו הנאה לא מעטה מזה שעתה בא תורו של ציפרוביץ לבקש טובה ממנו. הוא יעשה עמו את הטובה למען יראה עד היכן כחו מגיע, למען ידע ויבין היטב את ההבדל ביניהם: זה, בנו של ניסן ציפרוביץ המנוח, בעל הבית האמיד בשעתו, אינו אלא “בוכהלטר”, והוא, ישקה שנידרוביץ הסנדלר, הריהו היום ד"ר יעקב שנידרוביץ, אדם בעל מעמד בחברה…
ככה!
כל זה – מילא… ישקה שנידרוביץ!.. חשובה היתה רק שמחתם – שמחתו ושמחת מניה – על משרתה, חשובים היו החבוקים הראשונים, החמים, הנשיקות והמלים המחיבות, שאין לדעת מפי מי נפלטו בראשונה. אולי כבר אז, ברגע ההוא, רגעה בנפשו תולעת הפחד? הוא זוכר כי באותה שעה נצנצה במוחו המחשבה: הדרך מאחוריו נסתמה, אין לחזור. מעתה יהיה אנוס ללכת ישר לפניו ולשאת את מלוא מדת האחריות, שהטיל על שכמו מדעת. ומה יהיה בסופו של דבר? מה יהיה?
אהרן ציפרוביץ התעורר משכחתו. מסביב לא נשתנה דבר. אותו השקט האפל מילא את הנחל החרב. רק הבדידות גברה, נדמה כי אור הירח קדר. הוא הרים את ראשו וראה: הלבנה ירדה במורד הרקיע, רחוקה וקטנה. חלל האויר כהה, צללים חשכים עלו מלמטה וטפסו על צלעות הצורים. נחל קדרון התפתל כנחש שחור, ארוך מאד, בין רגלי שני ההרים הכבירים, ונעלם בעלטת קמטיהם העבים.
היה קר. כתפי הפלרינה הרחבה של רואה־החשבונות היו לחות כשולי כובעו. הוא התחלחל:
“מניה!.. רצונך להצטנן, מניה?”
הוא רכס לה את כפתורי הז’קטה.
היא קמה אחוזת רעדה – צנת הלילה הרטובה חדרה עד עצמותיה. שעת השתיקה הארוכה השכיחה מלבה את חתנה. עצי הזיתים הכפופים שוב השרו עליה אותו רגש של עתיקות, של ימי קדם רחוקים, רחוקים מאד. דמויות אגדיות התערבו במוחה בזכרונות מימי ילדותה. סבתה בת השמונים היתה נושאת את עיניה מה“טייטש־חומש” ומשקיפה עליה, על מניה הקטנה, מבעד למשקפיה הגדולים:
“בואי הנה!” היתה קוראת לה.
ומניה, בתתה את ידה הקטנה בידי סבתה, חשה את אצבעות הזקנה שהן דקות וקרות, וראתה את קצותיהן שהם שחומים ומצהיבים מטבק־ההרחה.
“בואי ואספר לד על המלך שלמה… חכם גדול היה הוא, המלך שלמה…”
מניה הקטנה הקשיבה בכובד־ראש, לא גרעה עין מפי סבתה חסר־השנים, מהשביל השחום־הצהוב מתחת לאפה, שהעיד גם הוא על מעשה ההרחה. הזקנה מלמלה את דבריה בקול דק, קלוש…
מעשיות במלכים ובנביאים.
מניה ראתה בדמיונה את המלך דוד יוצא מן העיר, הוא ואנשיו הנאמנים, שלא בגדו בו. הנה הם באים בדרך הזאת, יורדים אל העמק הזה, עוברים את הנחל הזה, עולים אל הר הצופים ושוב הם יורדים. הליכתם בחפזון, דומם, והם כמתגנבים. כלם חמושים. אנשים מרי־נפש… והמלך הזקן עוד כחו עמו, צעדיו אמיצים, אך ראשו מורד. האויב, שקם עליו הפעם אינו מאלה שהסכין עמהם מנעוריו… הוא מביט אחורנית, למעלה:
“איה הם, רודפיו? בנו, המבקש את נפשו, למה יתמהמה?”
והלילה ההוא כלילה הזה, קריר ומואר, הירח במלואו ורוח אין – עלה לא ירחש, חית־ליל לא תתן את קולה… שקט!
נדמה לה כי עוד הם מרחפים על פני המקום הזה, צללי הקדמונים… ומוזר בעיניה שהיא יושבת פה – היא והוא – שני בני־אדם רגילים. שחייהם ומחשבותיהם רגילים כל כך ופשוטים. היא אמרה לו זאת ונתנה את זרועה בזרועו. קולה התרכך – קול אשה חולמת, ספוג־לילה והדי זכרונות ילדות ואגדות־קדומים מקסימות. אבל אז דוקא התעורר בו הליטאי הפכח, והוא העיר בבת־צחוק קטנה, יבשה:
“האמיני לי, כי המלכים והגבורים ההם היו בני־אדם כמונו ממש… ומחשבותיהם היו רגילות ופשוטות כמחשבותינו ממש”.
בן־רגע סרו ממנה קסמי הלילה והמקום. בלי אומר נטלה את ידה מידו. לאט לאט עלו ההרה בדרכם אל העיר.
אחריהם שמעו רקיעות צלולות בקרקע הדרך הקשה, המאובנת – קול שעטת פרסות סוס. מניה נבהלה. על דעתה עלו ספורים נוראים שספרו מכיריה על פראות הערבים ועל הוללותם. מעשה בנערה שהלכה בלילה בחברת בחורים מרמאללה לירושלים – מטיול שבו. והנה עטו עליהם פלחים, להקה גדולה, בידיהם אלות עבות, והכום וגרשום – את הבחורים, והיא נשארה… ורק אחר כמה שעות באה הביתה, קרועה ופרועה…
מניה החישה את צעדיה, רצה כמעט, ולא ידעה זאת. ורק בשמעה קול חתנה המרוסק:
“למה… תרוצי ככה… במעלה?..” חשה בעיפותה.
היא תארה בנפשה מה שונה היה המצב לוא היה עמה עתה – במקום חתנה – זליג האדום, שומר במושבות, שבא העירה לרגל עסקיו ואוכל גם הוא על שלחן רשקה. בחברתו ודאי לא היתה יראה מהתנפלות. חגורתו בלבד – חגורת הכדורים, הנשקפת מבעד לשולי מעילו – נותנת בטחון בלב ההולכים עמו. הוא לא יברח כבחורים ההם בדרך מרמאללה. ואהרון שלה, הוא – רחוק הוא מגבורה… מכה אחת תפילו ארצה…
המחשבה על חולשת חתנה הכאיבה לה והרגיזתה. ואז נכמרו רחמיה – רחמי אשה – על יצור אהוב וחסר־אונים זה. היא נתנה לו להשיגה, אחזה את זרועו כבראשונה, לחצה אותה בחזקה אל לבה ומשכה אותו ההרה – מהר, מהר!..
ציפרוביץ לא הבין פשר פחדה. רך לב מטבעו כדרך החטטנים, החוששים לכל דבר קל, היה הפעם דוקא רחוק מכל חשש של סכנה. הדרך שקטה ובטוחה, היא ידועה לו מכבר. בשנה הראשונה להשתקעותו בירושלים טייל בה לעתים קרובות, ומעולם לא נגע בו איש לרעה. העיר קרובה, אין טעם לבהלה. הוא נשא את עיניו אל החומה, אל צללי מגדליה הכהים, הקטנים, הדומים לצריחי שח־מת. מראה חומת העיר הרגיע אותו – הם קרובים אליה, הם חוסים בצלה.
“מה הפחד, מניה?”
“פרש מאחורינו…”
“ומה בכך?” ענה בצחוק של איש חרד, הנהנה מזה שלא נבהל הפעם – שהפעם דוקא נבהל לא הוא. “איזו שטות!.. הנה העיר… ואנו בדרך המלך, ופה החומה…”
הפרש הדביקם. בהתקרבו האיטו שניהם, בלי להדבר, את צעדיהם הנחפזים. מתוך ערמת בני־עיר תמימה – ערמת אנשים אשר רק לעתים רחוקות יראו פנים אל פנים סכנה קרובה, גופנית – התחילו לצעוד לאט לאט, כמטיילים. הפרש עצר את סוסו, רגע קט היה כעומד תחתיו. הם ראו ערבי צעיר, עטוף “עביה” לבנה, רקומה פתילי זהב, אדרת רחבה, המפרפרת ברוח, קצותיה מתבדרים על אחורי סוסו, ולראשו “תרבוש” עגול, גבוה, מוקשה כ“צילינדר” אדום חסר־שולים.
“אפנדי!” ציין בלבו ציפרוביץ.
הרוכב סבב באוכפו, לטש אל מניה עינים מבריקות, חצופות, קרא דבר־מה בלשונו הגרונית. שניהם שתקו שתיקת חולשה. עתה דוקא התנדף ממוחו של רואה־החשבונות קומץ המלים הערביות המשובשות, שהוא סגל לו בשתי שנות שבתו בירושלים וידע לגמגמן בשעת הצורך, בחנות או ברחוב. הפרש צפצף כבן־חיל והתכופף לרעמת סוסו. הסוס קפץ ונתק מהאדמה, כל ארבע רגליו פשוטות באויר. שוב עלה באזניהם קול דהרתו הצלולה, הקצובה, על פני הדרך המאובנת. כהרף עין נעלמו שניהם, הוא ורוכבו, למעלה בסבוב ההר.
“אמרתי לך, כי אין טעם לפחד”, העיר ציפרוביץ וחייך בחיוך שלא במקומו.
החיוך כאילו העיד עליו כי גם הוא ירא ומבין בלבו לבהלתה. שניהם הרגישו פתאם כמה זרים הם פה, בארץ אבותיהם. דמות הפרש הערבי הצעיר עוד עמדה נגד עיניהם. הם שמעו את קולו הגרוני, הצורח, את דבריו שאינם מובנים להם, ראו את סוסו הקופץ ודוהר בסערת אבק – סמל דרור ועוז־רוח – ורגש הזרות לא סר מלבם.
ו 🔗
בעיר התהלכו שמועות מבשרות רעה. כל יום חכו לידיעה על הצטרפות תורכיה למלחמה. בבית־הדפוס לא חדלו לדבר על זה מהבוקר עד הערב. רבים לא האמינו. בראשונה לגלגו גם לבטול הקפיטולציות, שהוכרז עליו בראש חוצות.
ציפרוביץ תמה:
“איך אפשר שלא יבטלו אחרי גלוי־הדעת והטקס הפומבי בגן־העיר, ואחרי נאומיהם הרשמיים של פחת העיר ומפקד הצבא, שנאמרו בפני קהל רב?”
מנדל קנטור, משגיח בבית־הדפוס, תושב ירושלים מלפני כמה שנים, לעג לו ואמר:
“רב לך, ציפרוביץ! ‘ירוק’ אתה – טרם הצהבת. קושיה חמורה היא לתוגר! יוכל לעשות – יעשה, לא יפקפק; לא – לא: ימחה את פיו וישתוק”.
“אבל, עתה שהדבר גלוי וידוע לכל העולם?”
“הרבה דברים גלויים וידועים… אינו מתפעל מזה, התוגר…”
ובבוז ירושלמי מוחלט זרק:
“טערקאלע־שיקסע!”
הקפיטולציות נתבטלו על אף ספקנותם של בני ירושלים, וביום הראשון לאוקטובר נסגרו כל בתי־הדואר הזרים. עורכי “הדרך” שמחו לזה כאילו זכו בגורל. במוחותיהם הטעונים מאז רעיונות מפשטים, השגות ודוגמאות מתקופות־עבר שונות, עוד חי רגש הכרת טובה לתורכיה על החסד שעשתה לפנים עם גולי ספרד. לזה נוספה איבתם הישנה, המתחדשת מדי פעם, אל העולם הנוצרי האוכל את יעקב בכל פה – היום כמו לפני מאה שנה ולפני אלף שנה – איבה, שהביאוה עמם מאירופה. ומתוך ההנחה שהנוצרים הם שונאי ישראל מעולם בקשו בעלי “הדרך”, יוצאי רוסיה, לנטוע בלבם רחשי קרבה יתרה אל המושלמים, שונאי שונאיהם.
“ידי הממשלה התורכית היו אסורות בקפיטולציות”, טען בבית־הדפוס גבעוני, בעל ההשקפות המדיניות. “היא לא יכלה להוציא לפועל שום תקונים. כל ציר זמם מזמות, כל קונסול קטן, היושב כתולעת באחת הפנות הנדחות, היה בידיו לשים ויטו על כל פקודה שיצאה מקושטא, ולשתק את כל המנגנון העותומני המדיני… אנו היהודים אין לנו משום הפסד רב בבטול הקפיטולציות. הספרדים הם בין כך ובין כך נתיני תורכיה, והאשכנזים רובם פליטי רוסיה. אין הקונסול הרוסי מגן עליהם. נמצא שרק האירופים והנוצרים המקומיים, החוסים בצל הקונסולים השונים – אם הם נתיניהם או נתינים עותומנים – רק הם נהנים מהקפיטולציות. וכדאי הדבר שיחדלו סוף סוף מלהיות בעלי זכויות יתרות בארצנו”.
שפמו הסמר של מנדל קנטור זע מתוך צחוק עוקץ:
“ואף על פי כן, עד שיש אותו תוקף בידי הקונסולים – אף אם אינם מגנים עלינו – בכל זאת מרחפים גם על ראשינו קצות כנפי שכינת־אירופה… בזכות אחרים נותנים לחיות גם לנו…”
גבעוני הניף את ידו בבטול. הוא לא אבה לשמוע.
“שטויות! ואיך חיים העותומנים?”
המשגיח רטן לתוך שפמו:
“חיים? שאל אותם… ואם אתה מתקנא בהם – אני לא!..”
גבעוני הביט ארצה. סנטרו השטוח והמחודד, הדומה למצחת־כובע רוסי מהופכת, רעד רעידת התרגשות קלה. על פניו הגרמיים, הכתומים בכתמי אבעבועות, שרידי המחלה שעברה עליו בנעוריו, על לחייו הרחבות, המבליטות עצמות לסתותיו, על עפעפי עיניו, המכסים את מבטו התקוע ברצפה, קפאה הבעת עקשנות פנימית, מושרשת, משפחתית.
אחר שתיקה קצרה הפליט:
“מצבנו ברגע זה – מה איכפת?.. חשוב העתיד… מה שיועיל לעתיד – הוא העיקר!”
רואה־החשבונות אהרן ציפרוביץ שמע מפנתו וכוחי סופרי העתון ושיחותיהם. כפעם בפעם ספרו זה לזה חדשות היום: הספינות, הבאות מחוץ־לארץ, ממאנות1 למסור את הדואר לידי התורכים; העוני והמחסור גוברים מיום ליום; חלוקת הלחם ומעט המרק ב“בתי המחיה” אינה אלא טפה בים, והיא מביאה לידי קלקול חדש: בני ירושלים מתרגלים לחיות על צדקה, לבלות את זמנם בבטלה ולא לדאוג לעבודה; הכסף מאמריקה בא לידי חבר ממונים מצומצם ואלה מחלקים אותו ביניהם ובין מקורביהם, עושים בו כרצונם; כסף זה משמש בידיהם להגדלת השפעתם בקרב המוני העם החשוכים.
והרעב הולך וכבד. העיר, שהתפרנסה מתיירים ומנדבות וחיתה על קדושתה – מאין תמצא עתה את לחמה? עם הפסקת החבור בינה ובין חוץ־לארץ נשקפת לה גויעה בחוסר ובכפן.
גבעוני עמד על סבות המשבר העולמי:
“עשרים מיליון בני אדם – הצעירים, הבריאים, הרעננים ביותר – השבתו מעבודתם. נמצא, שיוצרים פחות ומבזבזים יותר. עוד מעט ויאזלו אוצרותיהם הצבורים – שם באירופה – ותוצרתם הרופפת לא תספיק לצרכיהם הם. והארץ הזאת הרי היא ארץ דלת לחם, דלת עצים וחסרת פחמים. מן ההכרח שמצוקתנו פה תגדל שבעתים”.
גדליה ברנצ’וק תאר לו בדמיונו תמונות הרזון שיבוא: בני־אדם ישוטטו בחוצות העיר כצללים – שלדים, פגרים חיים… יכרסמו סוליות נעלים ישנות, קלפת עצים… יפלו ברחוב… מלאך המות יתהלך בסמטאות, מגלו בידו, הלוך וקצור את האדם כחציר…
בזכרונו עלו ספורי מעשים על רעב בהודו. בתאוה משונה היה הוזה ומדבר:
“רק זאת רציתי – שיהיה לי שק קמח טמון… או פכסמים או צנימים… שיספיקו לי עד הסוף. כמה יאריך הרעב? לא יוכל להאריך יותר מחודש… ולאחר שיתמו חמשים למאה תהיה הרוחה לנותרים… ואני אוכל את פכסמי במחבואי… ואחרי כן אני יוצא ומתהלך יום תמים ומביט… ויודע שהם יגועו ברעב ואני אשאר בחיים… אלה יהיו ימים נפלאים…”
בדברו זאת גחך, כאדם חומד לצון.
ציפרוביץ לא האמין לו: רק לכסות על רגשותיו האמתיים בא צחוקו זה. בנפשו התערה בטחון מוזר במזלו של כותב הספורים.
“כל רעה לא תגע בו”, אמר בלבו רואה־החשבונות, מדוכא ונרגז, “אני לא אנצל… כלנו נספה פה… והוא… הנה הוא צוחק… לועג לכל העולם… בר־נש כזה, מה יאונה לו?..”
ציפרוביץ לא ידע ולא יכול להגיד, למה לא יאונה כל רע לברנצ’וק דוקא. הוא האמין בזה, כמו שהאמין שהוא עצמו יהיה בלי ספק מהקרבנות הראשונים. אם יבוא רגע ויחדלו למכור להם דברי אוכל בחנויות, כמו שכבר קרה באוגוסט – בפרוץ המלחמה באירופה – הרי הוא איש אבוד. איפה יקח? מי יתן לו? ולא יהיה לו מוצא אלא ללכת הביתה, להשתרע על מטתו ולשכב… ולא לקום עוד… והלז – הוא ירוץ ויחפש, יתחכם וישיג – ויחיה… ומניה? הלא היא בבית־חולים – על כל פנים שם טוב יותר ובטוח. אולי היא שתדאג לו… באין ברירה?..
מחשבותיו נטו למסלול אחר. פחד הרעב חלף כעב שחור שכסה את עין השמש והרוח נשאו אל פאתי הרקיע לפני המטירו – רק בעמקי לבו זע רגש של דחיה, שאינה גמר ופתרון.
בשבתו כפוף על ספרי־חשבונותיו עברו בנפשו ארחות הגיגים אטיים ונוגים על היחסים שהתהוו בינו ובין מניה: עתה אינם נפגשים עוד לעתים קרובות, פעם בשבוע – לא יותר. העבודה בבית־החולים מרובה. בעיר מתהלכות מחלות. הרופא מחמיר. ישקה!.. הוא גזר על האחיות שתשבנה פנימה, בבית־החולים, יומם ולילה. ומניה – רק בשבת אחר הצהרים רשאית היא לצאת לשעות מעטות – ועליה לשוב עד שמונה, לא יאוחר משמונה. בראשונה היה בא לראותה כל יום כמעט – לפנות ערב היה בא והיו נותנים לו להכנס ולשהות שם רבע שעה, חצי שעה. והנה הודיעה אותו, בשבוע שעבר, כי מוטב לו לחדול מבקוריו – הרופא אין דעתו נוחה מזה – אין זה נהוג להכניס זרים אל בית־החולים. אינו נהוג. אם כן, לא יתראו עוד בכל ערב… מה בכך? יש בזה גם צד טוב. כי שערי הברזל של חצר בית־החולים לעולם הם סגורים ומסוגרים. כל פעם הוכרח לעמוד ולדפוק בשער שעה ארוכה עד שנשמעו צעדים בחצר ונראה תרבושו הנמוך, המקומט והממורט, של השוער הזקן, ספרדי קטן־קומה, בעל זקן שב ודק. מארך ועשוי כמשולש, על מצחו משקפי־פח נוצצים, שבורים וקשורים בחוט אדום הכרוך מסביב לתרבושו האדום, הדהה והמאובק – דמות מכשף־יער מספרי הילדים ברוסיה… אנשי המזרח מעולם היו כקוסמים בעיני עמי המערב… כל פעם ינעץ בו הזקן את עיניו קצרות־הראות מבעד לחור הקטן, העגול, העשוי בדלת, וישאלו בפנים חמורות, כפקיד שאין להטרידו לשוא:
“מה רוצה?”
אחר כך יעמוד כמה רגעים ויצלצל במפתחותיו וימלך בדעתו, אם להיטיב גם הערב עם הבחור החרד הזה, הבא מדי ערב בערבו אל האחות החדשה, ולהכניסו – או לא?.. היא אומרת, כי הרופא אין דעתו נוחה… ישקה שנידרוביץ!.. אולי עליו לכבדו בבקור?… מה?… למה?… לוא היא רצתה… והתגעגעה באמת… כי אז – אולי כן… אבל, אם לה לא איכפת כלל?…
המחשבה הזאת נקרה במוחו וארבה לו בין המספרים שהוא רשם בפנקסו:
“ניר – 75 פרנק. שכר העבודה – 150 פרנק, שטיפת הרצפות – 2 פרנקים…”
“העיקר, שלה לא איכפת אם לא יבוא… כלל וכלל לא איכפת לה…”
והימים, שעוד הלכו ועברו כסדרם, היו טעונים צפיה לא־ברורה. והנה נודע, כי העולם ויתר. האניות, המביאות את הדואר מעבר לים, מסרוהו בידי בית־הדואר התורכי. במערכת “הדרך” שמחו לזה כפלים: ראשית, אירופה בטלה את רצונה מפני רצון תורכיה, והשנית – והיא המכרעת – סוף סוף יגיעו אליהם מכתבים ועתונים מחוץ־לארץ.
“הנה, אתם רואים… מה אמרתי?” קרא גבעוני בפנים צוהלים, ידיו מפשפשות בחבילות העתונים החדשים, המפוזרות על פני שלחן־העץ הארוך.
נחמיה, המסדר הראשי, נכנס באותו רגע אל חדר־ההנהלה לשתות מים. למראה פני העורכים המפיקים רצון התעקמו שפתיו הדקות והעלו חיוך חמוץ. בשובו למקומו, אל תיבת האותיות, אמר לזידל עוזרו בקול נמוך:
“הילולא להם… נו־נו!”
“רוסיים!” עקם זידל את אפו, כאדם המריח ריח רע.
“טרפ’ניאקעס!” סנן בשניו נחמיה.
שני המסדרים הבינו זה את זה בלי דברים רבים. הם ידעו גם את הפשט גם את הדרוש של המלה “תורכי”. ה“סראיה” החשוכה, קן המשטרה התורכית ב“עיר העתיקה”, “חבס א־דם” הנורא, בית־הסוהר לשופכי־דם, בו מתגוללים האסירים ברפש הרצפות המטונפות, בלי בגדים ובלי לחם – אם אין להם כסף משלהם; ה“פאליקות”, עונש המלקות בכפות רגליהם היחפות, ה“בקשישים” – כל אלה לא היו מעשיות בעותים ממדינות רחוקות, שתעודתן לגרות את הדמיון ולשעשעו. עם חלב אמם ינקו שנאה בוערת אל התורכי האכזר ואל עוזרו הארסי, הערבי, המתרפס לפניו ומסיתו בם – שנאת עולם תוססת וחסרת־אונים. ומוצא אחד לה בבוז שבלב ובלעג שפתים לוחשות…
רגשותיהם היו כרגשות סופרי “הדרך”, שברחו מרוסיה, רק בסדר מהופך: הצוררים הנוראים, “הגויים”, הם פה התורכים והערבים, והשאר – “נוצרים”, גם הם בני עוול ומזמות רעות, ואף על פי כן אינם רשעים כראשונים, ואפשר לחיות בצדם.
כל זה היה מובן לשני המסדרים בלי מלים יתרות – שניהם נולדו בירושלים. אלא שמכאן והלאה נפרדו בדעותיהם על “הרוסיים”, זידל, בחור כבן שמונה־עשרה, היה מעט “חשוד” בעיני נחמיה. הוא קרא את המאמרים האפיקורסיים, שנדפסו ב“הדרך”, והקשיב לשיחות העורכים, ימח שמם וזכרם! השנוי המתרחש בו היה נכר גם בהלוכו: מעילו התקצר באופן מגונה, באופן שאינו יאה כלל וכלל לבחור יהודי הגון, והפאות – עוד מעט ולא יהיה להן זכר, לפאותיו! ולא יפלא אם יעלה תער על המוך הבהיר, המתחיל צומח בקצה סנטרו. כבר נפלטו דברים מפיו… עוד אינו מעז, ירא מפני ר' זרח סבו, אבל סופו שיעשה גם זאת. לא יעמוד במבחן… הלא “הם” לנגד עיניו בכל עת ושעה!
נחמיה היה עוין “אותם” על כמה דברים: על כפירתם, על הפקרותם, על חבתם ל“תורכי” וגם על ההנאות שנהנה מהם. ופעמים כשהיה זידל מנסה ללמד זכות עליהם והיה אומר:
“אצל זילברשמיד עובדים ארבע־עשרה שעה ביום. ואפילו אצל ליבל קירבס – האם לא עבדנו שם שתים־עשרה שעה? והלא זה בית־הדפוס הטוב בעיר? ופה אנו עובדים רק שמונה שעות… האם הרעו בזה לנו?”
היה המסדר הראשי עונה בבוז ארסי:
“חה… תחבולות מסיתים!.. בבית ה’מסיון' יתנו לך גם כסף חנם… ובלבד שתבוא!..”
“למה אפוא תעבוד פה?” עקץ אותו זידל.
אך על זה היתה לנחמיה תשובה מוכנה מראש:
“ואצל ליבל לא הדפסנו קולות־קוראים של כמרים, צלבים והשד יודע מה?.. ואלתר זלקינד, יהודי כשר לכל הדעות, מה, לא כך? – האם אינו סוחר ב’בטרך' בעצביהם ובפסיליהם?.. פרנסה! ואם אני עובד כאן, בבית־דפוסם של הטרפ’ניאקים – מה בכך? אני פועל. ולא יותר… וכל זה אינו נוגע בי כלל… העברה עליהם, ימח שמם וזכרם!”
“בית־הדפוס ה”טרף", בכנוי זה גלתה העיר את יחסה אל חבורת “הדרך”; כך, ולא אחרת, קרא גם נחמיה למקום עבודתו.
אבל פה, בבית־הדפוס, היה אנוס להזהר בדבריו. מנדל קנטור, המשגיח, אזנו חדה, וגם בזידל הפוחז אין לתת אמון רב. תחת זאת היה שופך את לבו בביתו, בחברת ידידים. להם ספר על בן־מתתיהו המביא מהעיר, מחנויות הגויים, נקניק וחמאה כרוכים יחד, בניר אחד; על ברנצ’וק המעשן בשבת בפרהסיה; על סולודוכין הגר עם עלמה בלי חופה וקדושין. ואפילו חיים רם – הטוב שבהם – אינו אלא מומר להכעיס, הכותב את מאמריו בשבת דוקא – ומה טעם תמצא בכתיבה כזאת?
בחדר־ההנהלה, מסביב לחבילות העתונים החדשים התלקח וכוח על דבר המצב המדיני. כל סופרי “הדרך” היו בדעה אחת: תורכיה לא תעמוד זמן רב מן הצד. הגיעה השעה לברר את יחסם אל המתרחש לבוא “ולתפוס עמדה”.
חיים רם עמד על יד ציפרוביץ, גבו אל השלחן, וקולו הומה מעל לראשו של רואה־החשבונות – קול בס עבה והולך. לרגעים נמתחו בו והוטעמו, בין צליליו המלטפים, המפייסים, נימים קשות של עקשנות, של רצון להכריע – אז הורגשה אי־התאמה מוזרה בין תקיפותו ובין מבט העינים השחומות, השקטות, התפוסות במחשבה רכה ועצובה. העינים האלה העלו על הדעת את עיני “בן־האדם” בתמונות עתיקות בבתי־כנסת נוצרים. ואז היו צפים ועולים על הזכרון קטעי דברים קשים מ“הברית החדשה” – דברי זעם, תוכחות, קללות – והיה נדמה, כי ההוא גם לו היו עינים רכות ועצובות וקול עבה והולך, מתעקש ומפייס.
חיים רם דבר באריכות על המצב בעולם ועל השנוים שיבואו בו עם כניסת תורכיה למלחמה:
“אנגליה קשורה ברוסיה. מטרתה הראשונה של רוסיה המנצחת תהיה בודאי כבוש קושטא”, לפי מנהג בני ירושלים, שקבלו מהספרדים, היה אומר “קושטא” במקום “סטמבול”. “אחרי קושטא תעלה על הפרק ארץ־ישראל. זה עשרות שנים שהמלכות והכנסיה האורתודוכסית נושאות עיניהן אל ארצנו. ה’פלסטינסקויה אובשצ’סטבו‘, שכסתה את כל הארץ ברשת בתי־ספר רוסיים, אינה אלא כלי שרת בידי הפוליטיקה הרוסית האימפריאליסטית. עבודתה עשתה פרי. זה לא כבר פגשתי רועה בעמק יזרעאל – רועה צאן ערבי פשוט – והוא מדבר רוסית. זאת היא פעולת בתי־ספריה בנצרת. ה’פלסטינסקויה אובשצ’סטבו’ אינה קופצת את ידה. כל שנה היא מוציאה מיליונים, אין משליכים מיליונים חנם. תקות מכווניה לשכר בעתיד הקרוב, ארץ־ישראל נכנסת בגבול שאיפותיהם הקולניאליות. והלא רוסיה אויבתנו הגדולה בעולם. אם יעלה הדבר בידה, אם תדרוך כף רגלה על אדמתנו – אבדו תקוותינו… אז נזכה לראות את ירושלים, ואולי את יהודה כלה, מחוץ ל”תחום המושב"…
זכרון “תחום המושב” עורר בלב אנשי “הדרך” רגשות כאב ועלבון. דמיונם תאר להם בצבעים בהירים תמונת שלטון רוסי בירושלים: “גורודובוי” בעל פנים גסים, אדומים, ראש השוטרים – שכור ומתהולל, גוברנטור, העובר בחוצות העיר במרכבתו, בלוית גדוד קוזקים. ליהודים אסור לגור כאן – עיר קדושה! רק בימי החגים יתירו להם את הכניסה וירשו להם, בתנאים מעליבים, חלף דמים רבים – לשפוך את לבם לפני אבני הכותל המערבי…
כל אחד מהם בקש – כדרך סופרים ודברנים – טעם משלו, שונה מטעמי חבריו, להוכחת אותו דבר – כי חובתם היא לעמוד לצד תורכיה. אך הטעם העקרי, שבצבץ מבעד לכל דבריהם, היה אחד לכלם: האיבה לרוסיה והפחד מפני כבושה.
קולו הדק של גבעוני נכנס פתאם לתוך השאון, נקב אותו, כנקוב המחט צנפת חוטים מסובכים, ופרץ לו דרך אל אזני המדברים:
“הסכנה הרוסית אולי אינה גדולה, כמו שמתאר אותה החבר רם. מאודיסה עד יפו רחוקה הדרך. ומטיפליס – ביבשה – עוד המרחק גדול מזה. אבל יש גם גרעין של אמת בדבריו. אם לא מפחד הכבוש הרוסי הרי מהתנגדות לרוסיה, לכחה, שהוא ביסודו כח צורר אותנו… חובתנו הלאומית להלחם ברוסיה בכל מקום שהוא. גורלנו קושר אותנו בגורל ממשלות ההסכמה, ובפרט, בגורל תורכיה. וגם השאלה הערבית: הערבים בלבד ירויחו מהחלשת תורכיה. ומי לנו שונא כמוהם?”
הוא נאם נאום מדיני מקיף, הגיוני, מכוון להוכיח כי “לנו דרושה תורכיה חזקה – כי רק בתוך ממלכה עותומנית גדולה, המכילה בקרבה המון לאומים ושבטים, עדות וכתות, יהיה ערך גם לנו ותקוה לעתיד…”
אחריו פתח בן־מתתיהו. בנאום שוטף, ברור וחלק, חזר באריכות על הדברים שאמרו לפני כן רם וגבעוני.
עיני גדליה ברנצ’וק טושטשוּ, פניו הביעו לאות. הדברים הרבים והישיבה הארוכה במקום אחד הוגיעו אותו. הוא הוריד את ראשו אל ברכיו המוגבהות ונשאר יושב כך, במצב לא־נוח זה, על חבילות ניר־ההדפסה, עד שחש כאב בגבו. לרגע נשען אל הקיר, אך נזכר בגיר ובאבק שעליו ושב והתרחק ממנו, וליתר נקיון התחיל דופק בכף ידו על קדקדו ועל גב מעילו. לסוף קרב אל רואה־החשבונות ולחש באזניו:
“אסונו הגדול”, קרץ עין לצד בן־מתתיהו, “שהוא נואם לפעמים – כמה פעמים – בשעה שאין לו מה להגיד… כשיש לו – אל יצחק: זה יקרה לפעמים – אז כדאי לשמוע אותו. הוא נואם מצוין, עולה על אלה… אבל, כשאין לו – וזה גם כן יקרה לעתים קרובות… לעתים קרובות יותר מדי – אז רע, רע מאד: אינו חפץ לחדול… אינו יכול… הן כל הזמן שלא נפסק הנאום לא אבדה התקוה, כי סוף סוף ימצא דבר־מה… יתגלה איזה תוכן שהוא… וכך הולך הנאום ונמשך ומסתבך – מלה גוררת מלה – ואין קץ לדבר…”
ציפרוביץ לא ידע אל נכון אם הוא לועג כדרכו או מדבר ברצינות, ואי הגבולים בין זה לזה; ועוד: אם הוא לועג – למי הוא לועג: לבן־מתתיהו, הנואם, או לו, השומע, או לשניהם? על כל פנים הקדים וענה בבת־צחוק אלמת של הבנה לא־בטוחה.
דעתו של גדליה ברנצ’וק היתה שונה מדעת חבריו. בהזדמנות הראשונה התפרץ גם הוא אל תוך הוכוח:
“יש גם אפשרות שלישית: כבוש הארץ על ידי האנגלים…”
אבל סולודוכין לא נתן לו לדבר. הוא דחה בבטול את התקוות הנתלות באנגליה.
“מדברים על רוסיה… מה רוסיה?.. אם תבוא אנגליה אז דוקא יאמר לנו – ויכתב בשערי הארץ: ‘עזבו כל תקוה’. אנגליה מביאה בחשבון כחות ממשיים בלבד. אנו איננו כח ממשי בארץ. אנו אפס. ממוסדותיה הליברליים של אנגליה יהנו רק הערבים. כל ההנהלה הפנימית תמסר לידיהם. תחת שלטונה של אנגליה תתפתח פה מדינה ערבית טהורה כמו מצרים. ואז – מה אנו ומה עבודתנו? הקולוניזציה2 היהודית תאסר בהחלט. ישובנו הקטן, הדל, לא תהיה לו כל אפשרות לגדול, ותקותנו הלאומית לא יהיו לה כל סכויים להתגשם, אם לא תשאר הארץ בידי התורכים. כך יהיה, הנני מבטיח לכם זאת…”
“ואף על פי כן, אינני בטוח בזה”, התפרץ שנית גדליה ברנצ’וק, כלו בוער בהתקפה פתאומית של תאבון וכוחי, “כבוש אנגלי יגדיל את סכויינו לאין שעור. ראשית כל, תתבטל סכנת רוסיה, והלא זו לא תעבור כל עוד נתונה הארץ בידי השולטן המרופט!.. והמשך השלטון התורכי – אסון מתמיד הוא לנו: המיליונים, שיכולנו להוציא על עבודה מועילה, יוצאו גם להבא לבקשישים… והארץ תוסיף להיות שרויה בקפאון, חייה כבולים, אין דרך קדימה… ואשר לסכנה הערבית – גם זוהי גוזמה. דוקא אנגליה, שנסיונה רב כל כך במצרים ובארצות ערב, לא תרדוף אחרי מוסדות פרלמנטריים, אלא תנהיג פה, כמו בהודו, הנהגה אדמיניסטרטיבית ישרה. אנחנו אפס – ולכן דרושה לנו אנגליה על כל אותה מדת החופש הכלכלי והתרבותי, שהיא נותנת לכל אפס. אז יבוא קץ לאפסותנו ויהיה גם לנו ערך עצמי משהו…”
דבריו האחרונים העלו במוחו של ציפרוביץ צרוף מלים משונה. לשון נופל על לשון. חציו עברי וחציו אידי. הוא הצטחק בבת־צחוקו הטובה, הנהנית מבדיחותה, ואמר.:
“אפס – או ‘עפעס’, – אחת משתים!.. חה־חה!..”
אלה שאזנם קלטה את ההלצה צחקו גם הם. גדליה ברנצ’יק קרא לו בהתפעלות:
“יפה אמרתי”
וחזר על דבריו:
“אפס או ‘עפעס’, – אחת משתים!.. טוב מאד!”
באותו מעמד נזכר במחשבה אחת, שהיתה באה אליו לעתים קרובות בזמן האחרון: כל פעם הוא שב ומגלה לתמהונו, כי האנשים פקחים מכפי שהם נראים לו בתחלה. הנה, למשל, רואה־החשבונות ציפרוביץ: האם הוא מכיר אותו? מנין לו שמכיר? הבטחון הנמהר הזה מעוור את עיניו… אותו הצורך הפרימיטיבי בודאות… הפחד מפני אי־ודאות, המונח ביסוד כל הדתות… הנה מתלקח בו, בציפרוביץ, דבר־מה, ניצוץ לא־צפוי מראש. מדוע לא־צפוי? מפני שהוא, ברנצ’וק, לא צפה לו… מפני שהקדים להחליט שהוא מכיר אותו…
כותב הספורים ישב על חבילת הניר והחריש. לאחר שאמר את דעתו לא מצא עוד ענין בוכוח. הדברים היו לו ברורים דים. הוא הניח כי כל אשר יענו לו וכל אשר יגידו אחר זה – ידוע לו מראש. המשך ההתנצחות אינו אלא גלגל חוזר. יכול להיות, כי החזרות נחוצות למי שאינו מסוגל לרדת לעומק הענין בלי שישמע אותם הדברים פעם ופעמים ושלש פעמים. אבל הוא – הוא מוותר על העונג הזה.
הוא ישב והסתכל בציפרוביץ כאילו ראה אותו בפעם הראשונה בחייו. הנה הוא עובד פה, בחדר הנהלת העתון, זה כחצי שנה. בתחלה עורר בו רגש של אי־מנוחה וסקרנות, ככל איש חדש. כעבור זמן־מה אמר עליו בשיחה שהוא בעצם “בחור לא־מזיק”. לא מזיק… סלדו!.. אחר זה היה בעיניו כאחד הנכסים, השיכים לבית־הדפוס – כמו המכבש, כמו תבות־האותיות: בחור־רוק, לא צעיר ביותר, שקט, חרוץ, יושב לו בקרן זוית על פנקסיו ועל ספרי־חשבונותיו העבים, יושב ואינו פוגע באיש, ואין איש שם את לבו אליו. לאט לאט נמחקו מזכרונו הסימנים הקטנים, המיוחדים לאיש זה, ונשארה תמונה מטושטשת של דמות כפופה בפינתה בין השלחן לקיר, של פנים מארכים, צנומים, כהים, מקומטים, של ברק שנים צהובות ושל אור בת־צחוק טובת־לב – אותה בת־הצחוק, שהניעה אותו לאמור: “בחור לא־מזיק”.
עתה התבונן אליו בכונה, כאדם שהציג לעצמו שאלה ורוצה לפתור אותה. הוא ציין בלבו את אשר ראה: לבוש נקי וטוב, כתונת מגוהצה יפה, לחיים רזות, מגולחות למשעי, שערות קלושות, סרוקות היטב, וחריץ לבן חוצה אותן באמצע בדיוק.
הוא נזכר באיריס, רואה־חשבונות ב“בצלאל”, שהיה גם הוא מגוהץ ומצוחצח כמוהו, ועל כך הרכיב משקפי־זהב מבריקים, ואמר בלבו:
“רואי־חשבונות!.. למה לא יקנה גם זה, שלנו, משקפי זהב?.. איעץ לו בשעת כושר…”
אדם רך וצנוע, צלול בדעתו בתחומי תפיסתו, שאינה רחבה ואינה עמוקה… רצון רצוץ…– מה הענין שעורר בו פתאם?
ברנצ’וק חייך:
“כזבוב דבק למכה טריה כן אני לפצעי נפש…”
הוא נטה אל רואה־החשבונות ואמר:
“ואתה, ציפרוביץ, מה דעתך על כל זה… שהם מדברים?.. מה תגיד?”
“מה אגיד? הצדק אתך. בלי צחוק, דעתי כדעתך… לתלות את כל תקוותינו בתורכיה!.. בכלל, התורכי והאנגלי – איך אפשר להשוות?”
“נכון מאד”, ענה ברנצ’וק בלי רצון.
הוא הביט בו בקוצר־רוח, בחשד שהנה יפתח ויפליט באזניו גרת הדברים, שהוא, ברנצ’וק, אמרם פה לפני שעה קלה – ומתוך כך התחרט על התחלתו. אך כעבור רגע נרגע. רואה־החשבונות לא עלה על דעתו להאריך דבור. הוא הוציא מלבו אנחה עמוקה, שנשמעה כאנקה עצורה, וגמר:
“מה יועילו רוב דברים? עתה, ברגע זה, רע לנו… ומה יהיה בסופנו?” והוסיף כמצטדק: “הישוב כלו, מה יהיה עליו?”
“דאגה לישוב”, לעג בלבו ברנצ’וק, “ידעתי כי זה יבוא בסוף!”
“מילא, נראה”, אמר בקול, “אם לא אנחנו – יראו אחרים… חה־חה!.. ממ… ומה שלום הגברת אפלבוים?.. ממ… אין רואים אותה כלל…”
ציפרוביץ התכוץ והתבלבל מעט. הוא היה בישן מטבעו, ובישנותו לא עברה עם הזמן, כי אם השתרשה, היתה מתוחה יותר ומעוקשת. כל נגיעה קלה – ותהי עדינה מאד – עוררה בו חשש של עלבון. ובכל זאת למדוהו השנים שעברו עליו – חצי חיי אדם – לשים מסוה על פניו ולהסתיר במלים את רחשי לבו. וכך עלה בידו גם עתה להעמיד־פנים שקטים ולענות במנוחה:
“היא עסוקה מאד. הלא היא עובדת בבית־החולים של הד”ר שנידרוביץ".
“איך… ומה ‘מכוח’ תכלית?.. הבריות מעבירות שמועות עליכם…”
כל הספקות שנקרו במוחו של ציפרוביץ בזמן האחרון בדבר היחסים שבינו ובין מניה, זעו ועלו והתיצבו לפניו כתובעי פתרון תכוף. בלבו ראה את הקשר רופף וקרוב להנתק. ועתה נגלתה לו פתאם האפשרות הזאת כמפלה, בהשפלת ערכו, שאין להודות בה לפני זר. רגש הבושה חזק את רוחו. בלי שאת עיניו מעל דפי ספר־החשבונות הפתוח הצטחק בבת־צחוק מתנצלת והתחיל מסביר לברנצ’וק כי הדבר גלוי ובעצם אין כל סוד בו:
“מה יש כאן להסתיר? הענין פשוט: אנו מאורסים, ובעוד שנים שלשה חדשים נתחתן”.
לברנצ’וק היה הרושם כאילו נגע בבשר חי, וזה התחלחל והעלה קרום סמר.
“כן, כן”, סנן בשניו. “כן, כן. ממ… פשוט מאד”.
ז 🔗
בשבת בבוקר קמה בהלה בעיר. ספרו על התנגשות בין הצי התורכי ובין הצי הרוסי בים השחור. יושבי בית מהרו החוצה לשמוע חדשות ולחוות דעות ולהתבלבל בתוך כל האנשים המבולבלים, המסתובבים ברחוב. אהרן ציפרוביץ הלך עם הזרם, היורד אל שער יפו. לפני בואו אל “חצר הרוסים” פגש את חיים רם ואת ברנצ’וק. שניהם היו נרגשים מאד.
“גם אנו בלוחמים!” קרא רם. “כבר הוכרזה המלחמה בקושטא!.. הנה תראה: על בית הקונסול הרוסי – דגל איטלקי, על בית הקונסול הצרפתי – דגל ספרדי, על בית הקונסול האנגלי – דגל אמריקאי… עת הניטרליות חלפה!”
וברנצ’וק הוסיף:
“גרמניה מהוללה במרחצאותיה: קרלסבד, ויסבדן, בדן־בדן, ומה עוד?.. את כל העולם הוליכה אל בית מרחצה. ועתה לא ינצל מידי הבלן הגרמני גם ‘האדם החולה’ מהבוספורוס… דעתי היא, כי במלחמה הזאת תפתר שאלת המזרח הקרוב פתרון גמור”.
שאלת המזרח הקרוב היתה רחוקה עד מאד מלבו של ציפרוביץ. פניו נתכרכמו. הוא נשא עינים מבוהלות ומתחננות אל רם, כאלו קוה למצוא מרגוע לנפשו במבטו השקט, הרציני.
"אבל מה יהיה עלינו? הלא כלנו רוסיים!''
"אהא, אתה דואג ל’לנו הרוסיים‘, ולא – ל’ישוב כלו’ '', – שמח ברנצ’וק בלבו כשמוח איש לאיד רעהו, "אין דבר! עוד מעט ותדבר בלשון ‘אני! אני!!’.. "
“מאומה לא יהיה!” הבטיחו חיים רם בתקיפות. “אנחנו הננו שבויים אזרחיים. הברירה בידי הממשלה להשאירנו במקום שבתנו או לשלחנו למקום אחר – ולא יותר מזה. אנו חוסים בצל החוק הבינלאומי”.
רואה־החשבונות לא היה בטוח בזה כלל וכלל. הוא העיר במרירות:
“ודאי! התורכי ישמור את החוק!.. לו חוקים משלו, חוקים מהירים… תליה ושחיטה – אלה הם חוקיו!..”
ברנצ’וק גחך:
“אל תפול ברוחך, ציפרוביץ! אני אחראי לכל שערות ראשך… כי על כן צל של חוק בינלאומי חופף עליהן”.
“אל תדברו שטויות”, גער בהם חיים רם, “הלא זה שנים אתם יושבים בארץ, לא מתמול־שלשום באתם – ומי נגע בכם באצבע קטנה? מה לכם ללעוג ולהתלונן?”
“הימים ההם חלפו”, טען רואה־החשבונות, “עתה שעת חרום… מי יודע, מה יביא לנו יום מחר… לוא, לפחות, הורשה לנו לצאת מהארץ… ללכת למצרים, לאמריקה!..”
הרעיון על היציאה מהארץ קם פתאם והתיצב לפני חיים רם כאפשרות נוראה, כמוצא מחפיר ומחריב את הכל. דמו סער בו והכה גלים בפניו, אפו הארוך, הגבנוני, האדים והכחיל חליפות.
“לצאת? מה?” קרא בקצף. “לאן נצא? לרוסיה – להלחם בעד רוסיה? מה לנו רוסיה? לברוח לאמריקה? מה לנו אמריקה?.. פּה מקומנו! לא נלך מפה! פה ערינו ומושבותינו, פה ארבעים שנות עבודתנו!.. פה תקותנו האחרונה!.. לא נזוז מן המקום הזה!”
הוא הזדקף ועמד בראש מורם, עיניו השחומות הבריקו:
“להסתתר באמריקה? לא יהיה כדבר הזה! פה נשאר – עד הסוף!.. וכבר אני רואה את הדרך – כלנו נהיה נתינים עותומנים. נבוא אל הממשלה ונבאר לה את המצב לאמתו… אנו רוסים? שקר בפי כל האומר זאת! לא היינו ולא נהיה רוסים! עלינו להתעתמן – ויהי זה רק למען נוכל לעמוד במערכה עם רוסיה, והעקר… העקר – כי ארצנו היא הארץ הזאת… פה מקומנו, פה נשאר עד הסוף – ויעבור עלינו מה!”
ציפרוביץ נגרר אחרי השנים, מחריש, מדוכא. דברי רם השתיקוהו, אבל לא פזרו את ספקותיו. חיים רם ויתר עורכי “הדרך” מוכנים להשליך את נפשם מנגד למען רעיונותיהם? מה פלא? כזאת עשו כל ימי חייהם. תפקידם ואומנותם בכך… אבל הוא אינו חפץ להקריב את עצמו לטובת הכלל, ואינו דורש מאחרים שיקריבו את עצמם למען הכלל. הוא רוצה לחיות במנוחה. לא יותר… ואשר למניה – מה יהיה עתה? מה יצא מכל זה? הכל היה טוב. החלטתו היתה נחושה… כבר קבע בקירוב את זמן החתונה. ולא הסתיר עוד – גם לברנצ’וק אמר. והנה… מה יעשו כעת?
בכל זאת הוקל לו. ההליכה בלבד, שהלך עמהם, השקיטה מעט את רוחו. חוץ מדבריו של רם, ויותר מהם, הרגיעו מראה גופו הרזה והגבוה, צעדיו הנמרצים וקולו – קול הבס ההומה. רואה־החשבונות הביט אל גבו וחשב בלי מלים, כי יש בכל זאת מי שיגן עליו, ועל עוד אנשים כמוהו, בעת צרה. אשר יוכל לעשות יעשה, בלי ספק. ואשר יהיה – יהיה… אח־חה…
הוא הפליט אנחה מרה.
הערת ברנצ’וק שוב הרגיזה את מנוחתו. כותב הספורים שאל אם לא תהיינה פרעות בירושלים, וקולו החוור, חסר־החיים, כסה על התרגשותו הפנימית.
“מאד יכול להיות, כי לאחר זמן־מה יסתדר הכל ויתנהל כדין וכדת, לפי החוקים הבינלאומיים. אבל עתה, ברגע זה, בשעת התפרדות החבילה – פתאם נודע להם, לערבים, כי בני הנכר – צרפתים, אנגלים, רוסים – אויבים הם לממשלה מהיום והלאה. ואם אויבים – הלא הפקר… פקידי הרשות, לא ברור להם לפי שעה מה יעשה בשונאים האלה. ואולי אין רצון למהר בברור… ודי לנו רגע אחד של פקפוקים בלבות שרי המשטרה שיתפרץ עם הארץ ויתחיל במעשי שוד ובפרעות. לאן ילכו בראשונה? מי הם הזרים, הנראים לעין? איפה הם יושבים בהמונים? בשכונות היהודים, יהודי רוסיה… בכלל, דעתי היא כי הללו – האירופים – גם עתה ימצא להם מחסה, וחייהם וכל אשר להם לא יהיו מופקרים כנפשנו וכרכושנו…”
“כן, עלינו לדאוג להגנת עצמנו”, אמר חיים רם, שקוע במחשבות, “עלינו לעשות זאת תכף ומיד. צריך לחקור ולדעת מה הנשק אשר בידנו, וכמה אנשים. הנה אכנס לבן־מתתיהו לדבר בענין זה. מי הולך עמי?”
גדליה ברנצ’וק הניע את ראשו בעוית אי־רצון:
“אראה אותו אחר הצהרים. ברגע זה אני עסוק”.
הוא הרגיש במתרחש לבוא ורגז. כל זה היה רע בעיניו. הוא התכונן לכתוב רומן גדול, ועתה חשש לגורל עוברו. בעיני דמיונו כבר ראה המון מתגעש ופורע… הפראים פשטו בחוצות העיר, התפרצו לתוך הבתים – והנה עפים על פני החצר ועל פני גגות הבתים עלים טרופים – “החלק הראשון”, שלא נגמר, יצא לאויר העולם לפני זמנו… ושוב ראה את עצמו עומד על משמרו, בידו אקדח. הנה הם באים. הוא יורה. מהומה. צעקות… קריאות נקמה. אבן פוגעת בראשו… אבן – או מטיל ברזל… הוא נופל – לא יקום עוד… והרומן נפסק באמצע. ששת הפרקים הראשונים של החלק הראשון ללא המשך וללא סוף. מה ערכם?
חיים רם הלך לדרכו. פתאם הגיעה לאזני ברנצ’וק המית דברים יגעים. הוא הקיץ מהזיותיו, ראה את ציפרוביץ ההולך אחריו וטוען, והפליט בפזור נפש: “כן, כן, ודאי… מה?”
“בנוגע לבהלה, אני אומר”, המשיך רואה־החשבונות וקולו קול נכאים מתלונן ומיגע. “הלא כלנו רוסים. מה יהיה עלינו? בידיו אנו, בידי התורכי, נתיני מדינה אויבת, בלי חסות, מנותקים מן העולם… למה באתי, באמת? שאלו אותי, איזה שד כפאני לבוא הנה? מי מנעני מנסוע לאמריקה? זה כבר יכלתי להיות שם. שני אחים ודוד לי בניו־יורק. כמה פעמים כתבו לי, בקשוני לבוא. והנה עשיתי מעשה־שטות: בחרתי ללכת לארץ־ישראל דוקא… טפש כמוני!.. אח־חה!.. ועתה, מה יהיה עלינו פה? לצאת מן הארץ – ודאי לא יתנו לנו לצאת… גם הקונסול הרוסי… כבר אסרוהו, לא כן? ולמה לא יאסרו את כלנו? ודאי יאסרו… מצד אחד טוב כי יאסרו – בדרך זו אולי ננצל מידי הפורעים…”
טענותיו פגעו בברנצ’וק כלעג שנון, אם גם בלי כוונה – ואולי דווקא משום כך – כלעג מכוון לפחדיו הנסתרים.
‘*אותן ההרגשות במהדורה שניה ועלובה משלי… מגוחך!.. שנינו מגוחכים!.." שסע את עצמו והוסיף מתוך קפיצת־מחשבה: "אמרתי שעוד מעט ויניח ל’ישוב’ ו’לכלל' וידבר על עצמו בלבד… חה־חה!.."
הוא ראה את הקו המבדיל בינו ובין ציפרוביץ הולך ודק – עוד מעט וימחק ולא יהיה סימן לו. שניהם לבם אטום להלמות לב העולם הגדול. שניהם חרדים למנוחתם הפעוטה בלבד. ואם יש לו רומן לא־גמור – גם לציפרוביץ יש.. חה־חה… בתוכו של דבר, אין ביניהם הבדל – לחלוטין אין!
רגש העלבון זרזו למצוא מום בחברו, שיפלהו לרעה. הרווק הזקן הזה פחדן, ולא כמוהו – שהוא קצת ירא וקצת אינו ירא – מוג־לב ממש! את מורך לבו רואים בכל – בדבריו, באנחותיו, במבטיו, במעשיו.
על המחשבה הזאת התענג ולא מהר להפרד ממנה. מתוך כך הרגיש את עצמו אמיץ לב – כאילו נבלמה חולשתו מפני בהלת רעהו ומהרה להסתתר. פתאם החליט בנפשו כי כל מהומות לא תהיינה: פרעות? הבלי הבלים! טוב יעשה אם ילך הביתה וישב לעבודתו!
אף על פי כן הוסיף והתמהמה על יד רואה־החשבונות, ותחת לעזבו לנפשו שב עוד פעם אל ענין הפרעות ודבר באריכות:
“יש עמים חזקים וקהים כשוורים. כאלה הם, למשל, תורכים, בולגרים, רוסים. אם יבוא אויב לארצם וינצחם ויכם לפי חרב – אותם ואת נשיהם ואת טפם – ידומו, לא ישמיעו קול מחאה. הדבר טבעי בעיניהם. גם הם יעשו כך בשעת הכושר, והיא, לדעתם, זכות כל אלים ומנצח. במלחמת הבלקנים, למשל, שחטו הבולגרים המנצחים – בכמה ממחוזות מוקדון – את כל התורכים, כרבע מיליון נפש. מטרתם היתה לבער את ‘השאלה’ התורכית מחצי־האי הבלקני. להפטר ממנה אחת ולתמיד. והתורכים שתקו, ראו דומם את הטבח ולא השביתו בצעקותיהם מנוחת ‘העולם הנאור’. זכות החזק!.. ורק משאלה אחת בלבם – כי בבוא היום והמזל יאיר להם פנים תהיינה ידיהם חפשיות, כידי אויביהם אז… ויש עמים עצבניים, קצרי־ רוח או רואי־הנולד. אלה ירעישו עולמות בטרם קרה דבר – כך ינצלו לפעמים מגורלם. עליהם תוכל למנות את היונים, את הארמנים, את הערבים, את היהודים – היהודים בראש, כמובן. טרם הסתמן המקום ממנו תפתח הרעה והם, המנוסים בכך, כבר הכירוהו, וכבר הרעידו וחלחלו את חוטי הטלגרף ללונדון, לניו־יורק, לפאריז: חורבן גמור! כליון!.. כך היה, אם תזכור, בכניסת היונים לסולוניקי. מאד חשקו לחוג את כבושם בפוגרום יהודי, כתוספת לפוגרום שערכו בתורכים. אבל מה יכלו לעשות וטלגרמות ‘רויטר’, המתארות את הפוגרום לכל פרטיו, הגיעו אליהם מאירופה לפני שהספיקו לפעול הרבה. אז רפו ידיהם… ופה – גם פה יהיה כן. היה סמוך ובטוח כי באמריקה כבר הוציאו כמה ‘אכסטראות’ על דבר אכזריות התורכים בארץ־ישראל… אמנם, בימים הראשונים האלה אין זה מן הנמנע שתהיינה התנפלויות המוניות על יהודים ונוצרים. אבל הן לא תעבורנה, בלי ספק, על מידת פוגרום רוסי בינוני. וגם אין לשער, כי התסיסה הפוגרומית תאריך ימים – לציונים נתיבים ומשעולים בקושטא… ובכלל, הממשלה הקימת משתדלת להראות בעיני העולם כממשלה הגונה… וגם הגרמנים לא ירצו בזה…”
“נחמה רבה!” גחך ציפרוביץ במרירות. “לא יותר מפוגרום רוסי בינוני?.. החיית את נפשי ממש, כשם שאני יהודי!”
גדליה ברנצ’וק חייך. בכל זאת יש הבדל־מה בינו ובין רואה־החשבונות ציפרוביץ. עתה הוא יכול ללכת לביתו במנוחה.
באותה שבת הקדימה מניה לבוא אל חתנה. חדשות הבוקר הגיעו גם לאזניה. בהכנסה היתה מלאה התרגשות. בלי הסיר את הכובע מראשה עמדה באמצע החדר, נשמה נשימות מרוסקות – מפני העליה הנחפזת במדרגות – אחזה את ידו, הביטה אליו בעינים גדולות, מבוהלות, ושאלה בהסתערות:
“ומה נעשה אנחנו?”
מחשבה מחרידה נצנצה במוחו. הוא נזדעזע. ידיו ורגליו התחילו רועדות. פניו חורו, התרוקנו מדמם. עיניו ננעצו בעיני מניה – הוא ראה בהן אימה גדולה. שפתיו נעו ודיבר אין בפיו.
היא משכה את ידו בחזקה.
“מה לך? מה לך?”
“כבר התחילו?” לחש בלי קול.
בקושי קלטה את מלמולו.
“מה? מה התחילו?” שאלה במבוכה.
עיניה התעגלו מתמהון מהול בפחד, לחייה הדקות רטטו.
“הפוגרום… כבר מכים?”
“מתי?.. מה אתה אומר?.. הלא זה עתה באתי מן החוץ!..”
היא חשבה, כי הוא יודע דבר־מה. אחוזת פחד מהרה אל החלון והשקיפה בעדו על גגות־הרעפים האדומים ועל חתוכי הסמטאות הצרות מטה, עמדה והקשיבה. נדמה לה, שהיא שומעת קולות צעקה רחוקים, החלון היה נמוך ופתוח וחסר שבכת הברזל, המצויה בחלונות הקומות התחתונות. בקוצר־רוחה קפצה אל מסדרון הקרשים הרחב, המקיף את כל הדיוטה מסביב. מפה תיטיב לראות את הנעשה בחוץ.
אבל בחוץ לא נעשה מאומה. הרחוב היה שקט כרגיל, כמעט ריק מאדם. מאחורי הפינה יצאו שני יהודים פולנים בשנות עמידה, פניהם שבעים ושלוים, בגדיהם בגדי שבת: קפוטות־משי חלקות ומבריקות בשלל צבעיהן – שטף כתמים ירוקים, כחולים, צהובים – חגורות־משי רחבות, “שטריימלים” מקושטים בזנבות שועלים אדמדמים וחומים, גוונם כגוון זקניהם, ונענועיהם כנענועי פאותיהם הארוכות. בצעדם נפתחו שולי קפוטותיהם עד אבנטיהם – אז נראו תחתוניהם הלבנים – תחתוני שבת, והבהיקו מתוך סנדליהם הפתוחים עקבי גרביהם. הם התנהלו לאט ושוחחו ביניהם בנחת.
אחריהם באה ספרדיה זקנה, לראשה מטפחת לבנה עשויה ברקמה ירוקה, על כתפיה סודר של משי מטיל ברק־מתכת כחול־אפור. היא פסעה פסיעות קטנות, מדודות, ונדה בראשה לקצב רגליה, פסוע ונוד.
עוד אנשים מספר עברו ברחוב: פלח כפוף ושק פחמים על גבו; נערה גסת־פנים, צמותיה דקות וסרטים ורדיים קלועים בהן.
שקט ושלוה היו נסוכים על פני הדרך, הבתים, האנשים. מנוחת שבת.
מניה הסבה פניה אל חתנה שיצא אחריה המסדרונה:
“ממי שמעת?”
“הלא את אמרת!”
אז הבינה את הטעות. פחדה נהפך לכעס.
“טפש!” צוחה בהתרגשות.
הוא התכופף ומראהו כמראה איש מוכה בידי גדול ממנו: הוא ירא פן יוסיף זה להכותו ואינו מעז לעמוד על נפשו.
“נדמה לי שאמרת… אולי לא הבינותי, מניה… ומה בכך? מה בכך?..” גמגם בברך שפלה.
“מה בכך?” נזעקה. “לבי נהפך בקרבי!”
הם שבו אל החדר. מניה ישבה על מטתו, כובעה בידה. עוד היא מחכה לדבר־מה, אף כי אינה מאמינה בו זה כבר. צר לה על תקוותיה שנבלו. הבוקר, שעבר עליה בבית־החולים בהתרגשות ובצפיה קצרת־רוח לרגע היציאה, שב ועורר בה את רגשותיה הראשונים אליו. נדמה לה, כי הספקות שאכלו את נפשה בזמן האחרון, אכזבתה בו, התקררותה אליו, הם דברים שאין להם ממש, הרגשות מקריות, ארעיות, שתתפזרנה כעננים קלים. מתחת לתסיסה השטחית הזאת שוכנת קרקע בטוחה, מוצקה – קרקע האהבה.
בבוקר זה גילתה מניה – בפעם הראשונה בחייה – ענין כל־שהוא ל“פוליסיקה”. כאשר בא הד"ר שנידרוביץ אל בית־החולים – בשעה אחת־עשרה, כדרכו – מהרה אליו בשאלות: מה נשקף עתה לנתיני רוסיה?
“לנשים, לילדים, לזקנים יתנו בלי ספק לצאת מן הארץ; והגברים, מבני חמש־עשרה ועד ארבעים וחמש, אולי ישלחו, לפנים תורכיה. על כל פנים, כך הוא החוק”.
“ומה יעשו שם?”
“מה שעשו אבותינו במצרים: ילושו חומר ויעשו לבנים”, צחק הרופא.
אלה הם איפוא הסכויים: היא תסע מפה ותחיה חיים שאננים ונעימים במקום רחוק ובטוח, והוא – החלש, הבישן, בעל הנפש הטהורה, הידועה רק לה – הוא יתגולל בתוך המון גולים אומללים, מוכה, חולה, גווע ברעב, גוסס… האפשרות הזאת דכאה את רוחה באכזריותה. בלבה גמלה החלטה לגמור בלי שהות. די לה בפקפוקים, בהלנות ובדחיות, עליה לכרוך את גורלה בגורלו מיד – לטובה ולרעה!
בצאתה מבית־החולים נחפזה מאד, כאילו במהירות הליכתה היה תלוי גורלם. בלבה חי בטחון מוזר שהוא יבין לה בלי באורים – מלה אחת תספיק. היא החליטה להיות חזקה ולהעמיד על דעתה. אם יתנגד מתוך רגש של רחמנות אליה לא תרתע ולא תרפה ממנו, והוא יוכרח להסכים… היא תתחבר אליו, הם ילכו יחד בגולה!
והנה עתה…
היא ראתה אותו עומד באמצע החדר, פניו אפורים, ברכיו פקות. הנה הוא כולו!..
התמונה הזאת רדפה אותה. היא חזתה אותו כך בעינים עצומות. חולשת רוחו העליבה את גאותה. לשונה דבקה אל חכה, המלים המוכנות מראש מתו בלבה.
והוא לא ראה את הנעשה בה ולא הבין מאומה – עמד ודבר ארוכות ורחבות על המצב, ויצא מדבריו כי אין לו מוצא – איש אבוד הוא. עצם בואו לארץ־ישראל אסון גדול הוא שאין לו תקנה. כיום הזה יכול היה להיות באמריקה ולשבת שם במנוחה. מניה נפגעה ברגשותיה: כל מחשבותיו סובבות על ציר אחד: הוא!… רק הוא!.. אף פעם לא אמר: “מניה מה יהיה עליה?” או: “אנחנו… מה יהיה בסופנו?..” רק הוא!.. הוא!..
חמתה שבה והוצתה בה. פתאם קפצה ממקומה ועמדה נגדו בפנים לוהטות:
“די לך לבכות ולקונן… די! אינך יחידי בארץ… הנה ראיתי היום את הד”ר שנידרוביץ… וראיתי אחרים… וכולם אנשים, בני־אדם… ורק אתה בלבד– חדל־אישים… זה שעה תמימה אתה עומד וסופד… ומספיד את נפשך… די לך לבכות… אשר יהיה לכל יהיה גם לך… אם תרצה, אלך גם אני עמך בגולה… למקום שישלחוך… אלך… ובלבד שתחדל להתאונן ולבכות. מיום שהכרתיך לא פסק פיך מבכי… כל יום תמצא אסון חדש לבכותו…"
בקהות אשה, שהחמה שולטת בה, נאחזה במלה “בכה”, וחזרה עליה בכל משפט – מאנה להפרד ממנה. ציפרוביץ עמד לפניה כהלום־רעם. וכך הוסיף לעמוד, בלי קול ובלי נוע, עד שפנתה ויצאה מן החדר וסגרה את הדלת ברעש.
הימים שאחר כך היו ימי התרגשות מתגברת, ימי צפיה לבשורות רעות. כעבור יומים סגרה הרשות את הבנק הצרפתי ואת סניף ה“אנגלו־פלשתין קומפני” בירושלים. שטרות הבנקים ירד ערכם. מעות קטנות אזלו מן השוק. היוקר פשה כמגפה. מבעדו כבר הציץ3 שלד הרעב… העיר היתה כאניה שנטרפה בלב ים, אין תורן ואין משוט, הרוח מטלטלת אותה מגל אל גל, והנוסעים אינם יודעים מאין תבוא עזרה – ואם תבוא בכלל?..
ביום השלישי לפנות ערב שמע ציפרוביץ צעקות איומות מהרחוב. לבו נפל בקרבו. עתה ידע כי בא קצו. מבוהל ונבוך קפץ ממקומו ורץ אל חדר־הדפוס. מנדל קנטור, המשגיח, שני הפועלים המסדרים והנער הפרסי, מרדכי רחמים, עמדו כלם בפתח הדלת והציצו החוצה.
“מה יש?.. מה קרה?..” שאל ציפרוביץ בחרדה.
“הנה תביט”, ענה לו המשגיח בשקט.
ברחוב עבר בחור ערבי מדלת העם. מראהו כמראה מחמר, פניו אדומים מהתאמצות, והוא הולך ומצעק בקול צרוד ומרוסק מעיפות. וממלא את הרחוב בקריאותיו.
“כרוז!” הסביר נחמיה, המסדר הראשי, לרואה־החשבונות, “מכריז על אסור להתהלך בלילה בחוצות העיר. זמן מלחמה עתה, הוא אומר, ולכן אל יעז איש להראות ברחוב מבוא השמש ועד עלות עמוד השחר… הנה, שמע?”
לאזני ציפרוביץ הגיע עוד פעם קולו הנחר של הכרוז, המשמיע מלים לא־מובנות – שטף צלילים גרוניים וצריחות משונות. לסוף הבחין פזמון שהלך וחזר:
“דמו פי ראסו!.. דמו פי ראסו!..”
“שמע?” על שפתיו החורות של נחמיה רחף גחוך. “הוה אומר: כל מי שיעבור על הפקודה חיב מיתה… דמו פי ראסו!”
“מה פרוש המלים?”
“כמו בעברית: דמו בראשו”.
ציפרוביץ מהר לבוא הביתה לפני שקיעת החמה. שעה ארוכה שכב במטתו בלי להדליק את המנורה. מבטו תעה בחלל האויר האפל, ההולך ומחשיך. באזניו עוד צלצלו קריאותיו המשונות של הכרוז: “דמו פי ראסו!” פעם התרחקו הלוך והתרחק, הלוך ונדום, פעם שבו והתקרבו והחרישו את שתי אזניו. בדמיונו ראה להקת פראים, שוביי מערות קדמונים, מלפני אלפי שנים, בידיהם קרדומי אבן – הם נדחקים מסביב לחוטא, מניפים עליו את קרדומיהם. ואז, עם זרם הדם שפרץ מהגלגולת הנבקעה, פרצה מגרונם בפעם הראשונה הקריאה הנוראה הזאת: דמו בראשו!
ואחרי שלא יכול עוד לשאת את בדידות חדרו קם מהמטה ונכנס לשכנו, לסולודוכין. פה מצא גם את ברנצ’וק. הם שתו תה ממותק בתמרים – מחיר הסוכר האמיר וידם קצרה לקנותו. בחדר דלקה מנורת־מטבח קטנה, דלת־אור. השמועה אמרה כי בעוד זמן לא רב יאזל הנפט מן החנויות, וכן כל סחורה שמוצאה מעבר לגבול. לאור העלוב הזה נראו המסובים עלובים וגלמודים.
ברנצ’וק רצה לפזר את הקדרות, החודרת אל לבם מאפלולית החדר ומדממת הערב המוזר.
“ברוך הבא!” פגש את רואה־החשבונות בצהלה. “יש לכם מזל!” פנה לבלה דיקשטין, הכובענית, “יושבים אתם בחצר גדולה, מוקפת גדר, יכולים אתם לעבור מדירה לדירה, לבקר שכנים ולקבל אורחים על אף כל האסורים”.
הוא נגש אל החלון. הרחוב שומם. אין אור פנס נודד, אין קול עגלה מתרוצצת בבקיעי הדרך הרסוקה.
“התאחרתי אצלכם”, אמר כמשתומם. “אוכרח ללון פה במקום שהוא… אין ברירה”.
הם שתקו ארבעתם. בחוץ המתה רוח קרה, מבשרת ערבי חורף. היא בלבד טילה בחצר ובסמטאות הסמוכות. בשבתם בחדר יכלו לשער בלבם כי בערב זה עומדים סגורים ומסוגרים כל הדלתות והשערים בעיר: איש לא יצא מפתח ביתו, כל נפש נחבאה בפנתה וחושבת את מחשבותיה הנוגות על דבר הימים המוזרים, המתרחשים לבוא עליה – ימים קשים ורעים, לא היו כמוהם לרוע.
בלה דיקשטין שלחה מבטים בסולודוכין. בעיניה עמדה תוגה. היא ראתה את גבו הארוך, הרחב, שהתכופף באין אונים, את ראשו היפה, בהיר־השערות, שהורכן אל חזהו. גבו הכפוף, ראשו המורד – לבה כאב למראה שברו. היא היתה קטנה כל כך לעומתו, לא הגיעה בראשה אל שכמו, ואף על פי כן הרגישה עצמה גדולה וחזקה ממנו. נדמה לה, כי – בהתקרב הסכנה אליו – תקח אותו בזרועותיה כקחת אם את תינוקה, תלחצו אל לבה ותשאהו, ותמלט עמו ותצילהו… ואם לא תוכל לעשות כך, תחבקהו, תעטפו, תכרכו בגופה – תהרג טרם תפגע בו יד הרשע… הוי, לו יכלה לתת את לבה בחזהו!..
פניה להטו מרוב מסירות.
היא הגישה כוס תה לציפרוביץ.
“למה השפלתם כל כך את חטמיכם, אדוני הגברים!” קראה בצחוק.
ברנצ’וק שב אל השלחן. הוא ראה את בלה – לחייה האדימו, עיניה נוצצו, היא יפתה בהתרגשותה. בגופה הקטן והעגול עוד נשתמרה רכות רעננה וצעירה – על אף עשרים ושמונה שנות חייה, על אף צלקות הפצעים הישנים, שהן השאירו בלבה. וברק־עיניה – הוא ידע את פרושו, והצטער על משהו, וקנא במי שהוא. בפנת זכרונו התרומם קצה המסך, המכסה את העבר, וגילה לפניו תמונות מלפני שנתים – מחזות הנפתולים שנפתל אז עם סולודוכין על הכובענית הקטנה הזאת. הוא הפסיד. הלה – הגבוה, היפה, החריף, ועם זה – החלש, העדין, המפונק, החסר אונים – זכה. גם חסרונותיו עמדו לו ביום הנסיון, כאילו נהפכו למעלות. ולו, לברנצ’וק, גם מעלותיו היו לחסרונות… קנאה!.. מתוך הרגל ישן זעה בנפשו התולעת הישנה, שמתה זה כבר למחצה, ויותר מאשר למחצה – תולעת הקנאה. לא, אין הוא מקנא בהם – לא בו, בבעל הגב הכפוף, ולא בה, בבעלת העינים המסורות…
ובגחוך ציני, שהסתתר בפנות שפתיו הגסות, הבטיח ברנצ’וק לעצמו, כי אין הוא חושק בנערה שהתמסרה לחברו. דבר־מה היא חסרה, סגולה מסגולות הנערות אבדה לה, ה“אסור לנגוע!” סר ממנה… ונשארה חולשה בלבד – אותה החולשה הרפויה, המוחלת, הרמוסה – חולשת האשה…
“למה נאלמתם כולכם?.. ספרו דבר־מה!” דרשה בלה מהבחורים, ושוב שלחה מבט של אי־מנוחה לעבר סולודוכין.
ברנצ’וק רצה לבוא לעזרתה.
“לי יש ברומטר משוכלל למדוד בו את מזג־האויר המדיני”, אמר, “והוא בעל ביתי, הנרי פיאם המומר. כל יום אני רואה אותו בשער החצר עומד ומנענע את כרסו הגדולה לחממה בשמש, על פרצופו המגולח, הדשן, בת־צחוק של שביעות־רצון גמורה – ואז אני יודע, כי עוד לא אבדה לנו שארית התקוה. משום מה, תשאלו? משום שהוא עצמו נתין רוסי ונשיו השתים הן אנגליות – מכל שלשת הצדדים אורבת לו הסכנה”.
“מדוע משלשה?” שאלה בלה.
“אם נביא בחשבון גם את צדי נשיו…”
הכובענית פרצה בצחוק – צחוק רענן, צלול.
“יוצא כי מששה צדדים”, תקן רואה־החשבונות, אשר מטבעו לא יכול לסבול אי־דיוק בחשבון.
“לאנגליות האלה”, הוסיף ברנצ’וק, “הון משלהן, והוא, המומר שלי, מנהל גם את עסקיו וגם את עסקיהן… והענינים הולכים אצלו ככפות המאזנים: במדה שעסקיו הוא עולים, יורדים עסקיהן הן…”
“איזה שם מוזר – פיאם!” אמרה בלה דיקשטין. “שם אנגלי?”
“שם של מטבע ישן בליטא, מין אסימון” הסביר סולודוכין. בילדותי עדיין היה עובר בשוק: מטבע־נחשת גדול, מחוק, עתיק – מלפני המבול… לפנים היה שוה אולי חמש קופיקות, אבל בימי היה שויו רק קופיקה אחת וחצי".
“ואולי באמת מאנגליה הוא השם”, שער ברנצ’וק: “pay him – שלם לו! אז תראה מה טבעו של ירק זה. מה, לא כן?”
הם צחקו מעט. אחר כך שבו והשתתקו. לא יכלו לבדח את דעתם ולשוחח בדברים של מה בכך. רואה־החשבונות חזר אל הענין האחד שנקר במוחם.
“רם וגבעוני ובן־מתתיהו מטיפים להתעתמנות. טוב, ומה יהיה לאחר שתבוא הסכמת הממשלה והיהודים הרוסים יקבלו נתינות תורכית? הלא אין ספק שילקחו כלם לעבודת הצבא”.
“ודאי ילקחו! אני בטוח בזה!” קרא סולודוכין בהתרגשות, “ולוא לפחות היתה כאן הנהלה אירופית!.. ועתה, הא לך! – לך והתגולל בין הערבים נגועי הכנים וידבקו בך כל המחלות הממאירות!.. מוטב לנו, נדמה לי, להגלות כרוסים…”
“עוד פעם שבתם לזה!” הניעה בלה ידה ביאוש. “זה ארבעה ימים אין להם נושא אחר, לו ולציפרוביץ… זה מפחיד את זה…”
“וזה מפחיד את זה – עבודת גומלין!” סיים ברנצ’וק.
“השמעתם קריאות הכרוז היום?” שאל ציפרוביץ, “מי שיעבור על הפקודה דמו בראשו!”
“התורכי הריח ריח דם”, נפלטה מלה מפי הכובענית.
המלה נפלה כאבן כבדה על לבותיהם המדוכאים. היא דבקה בציפרוביץ ולותה אותו בשובו אל חדרו וזמן רב לא נתנה לו להרדם. הוא התענה במטתו, נהפך מצד אל צד ולא מצא מנוח לנפשו. פחד הימים הבאים נפל עליו. “התורכי”!" – במלה הזאת ראה עתה תוכן חדש, שלא הרגיש בו לפני כן. כל המרחף באויר בימים האלה, כל המציץ מעיני מסדרי האותיות בבית־הדפוס, כל דבר קל שהוא היה עובר עליו בלי לעמוד ובלי לשעות – כל זה הצטבר, הצטרף, היה לחי נושא את עצמו, מלא כח אכזרי, צמא לדם. בא זמנו של הרהב: הנה הוא מקיץ מתרדמתו כענק זה, גבור האגדה העממית העתיקה, הנהו יוצא ממחבואיו ומרים את ידו – על הכל ירים את ידו. אין מנוס ממנו. כל הנתיבות סגורות… והמלה הראשונה, היוצאת מפיו, היא “דם”… והמלה השניה – “דם”…
“תורכי!” קרא ציפרוביץ בקול בדממת חדרו.
לקריאתו נלווה הפעם גון־קול ירושלמי אופיני, כאילו לא מפיו יצאה המלה, כי אם מפי נחמיה, מסדר האותיות הראשי.
ח 🔗
כל יום התחדשו גזרות, קטנות עם גדולות, כמו מתוך שק נקוב נשפכו על ירושלים. מועצת העיר נזכרה, כי זה כבר לא גבתה מס השלטים מהחנונים. והנה התחילה פרשת תקנות בדבר השלטים, והוספות לתקנות: שפות האויבים בל תראינה על השלט; מקום התורכית בל יפקד ממנו, הכתובת התורכית תתנשא בראש; אותיותיה תהיינה גדולות כפליים כאותיות יתר הכתבות… הסוחרים רגנו ביניהם לבין עצמם ולעגו לממשלת ה“תורכי”. רק הצבעים, ציירי השלטים, שמחו לעונת העבודה הטובה, שלא צפו לה.
הנהלת הדואר פרסמה הוראות בדבר לשונות המכתבים המותרות מטעם הרשות – העברית לא נזכרה בהן. הוכרז אסור גמור על שטרות הבנק היהודי. איש לא יכול לצאת מן העיר בלי רשיון מפורש. החבור הרגיל בין ירושלים ובין שאר מקומות הישוב נפסק. במסחר שררה ערבוביה. בתי־המלאכה נסגרו אחד אחד. יושבי העיר הסתובבו בחוצות אובדי עצות. התהלכו שמועות, כי עוד מעט והאנגלים יעלו צבא ביפו.
הסערה הראשונה, שקמה סביב לשאלת הרוסים, שקטה קצת. עורכי “הדרך” התמסרו לתעמולתם בכל לבבם ובכל נפשם. הם נאמו באספות פומביות, רגמו את קוראיהם במאמרים ובבאורים, חזרו ושנו בלי הפסק, כי ילידי רוסיה אינם רוסים: פליטים הם מארץ רוסיה, נרדפים, שונאים לממשלה הרוסית ושנואים עליה – ואין הם רוצים ואין הם מחויבים לשאת חטאי הרוסים. כל יום היו יושבים במועצות עם “פני” העיר. נוסד “ועד ההתעתמנות”.
הועד השתדל לפני השלטונות שירשו ליהודי רוסיה לקבל את הנתינות העותומנית. בעת ההיא התהלכה בעולם הגדול רוח של קנאה מוזרה: כל ממשלה כאב לבה על סבל העמים הקטנים, המתענים תחת יד ממשלות אחרות, אויבותיה. מושלי רוסיה נכמרו רחמיהם על הצ’כים האוסטרים, לב היונקרים הגרמנים יצא לערבי אלג’יר. ובסטמבול נתגלתה חבה ליהודים רוסים. ה“שער הגבוה” היה מוכן להבדיל בין יהודי רוסיה ובין רוסים. מטעם החכם־בשי, היושב בבירת תורכיה, נתקבלה טלגרמה מבשרת טובות. ועד ההתעתמנות פרסם קולות־קוראים נלהבים אל יהודי ארץ־ישראל, ובאחד מעתוני ירושלים נראתה כל יום קריאה גדולה מודפסת באותיות שמנות: “יהודים, היו עותומנים!”
אהרן ציפרוביץ ארב להזדמנות לדבר עם חיים רם. הלה היה עסוק ביום ובלילה בעסקים אין מספר: העתון, העיר, העולם, המושבות, הפועלים. בכל זאת נאות לשמוע דבריו. היתה בו מדה, שאינה מצויה לרוב אצל עסקנים מושבעים – להקשיב באמת לדברי כל איש ולהשיב לו בכנות. רואה־החשבונות היה חוזר ושואל באותו ענין:
“ומה יהיה, אם יקחו אותנו לעבודת הצבא אחרי שנתעתמן? הלא את הנתינים התורכים כבר לקחו!”
רם היה מתעכב על ידו ומנסה להשפיע לו מרוחו:
“שמע נא, ציפרוביץ, אם אמנם רצונך לדעת: כמה יש פה בארץ יהודים רוסים? נאמר, חמשים אלף, החצי ממספר כל היהודים – לא יותר. עבודת הצבא תפגע באלפים מעטים של צעירים. אם כן, אני אומר: מוטב שיעבדו בצבא שלשת אלפים או חמשת אלפים, משיגורשו מן הארץ ויפוזרו לכל רוח חמשים אלף. אך מבעד לשאלה הזאת – שאלת חמשים אלף נפשות – מתיצבת אחרת ונכבדה ממנה לאין ערוך. אלה חמשים אלף הם הישוב החדש. יציאתם מן הארץ משמעה חורבן הישוב. עבודת ארבעים שנה תלך לאבדון. אחרי המלחמה נהיה זקוקים לעוד ארבעים שנה עד אשר נגיע למדרגתנו היום. ומי יודע אם נעצור כח ומרץ להתחלה שניה… ואם יפלו רבים במערכות – מה בכך… עשרים מיליון, ההולכים למות על שדות הקטל באירופה, מקיימים בזה חיי עמים גדולים, חיי ארבע מאות מיליון נפש. חייב הפרט להקריב עצמו למען הכלל. עם שאינו נוהג כך אין לו תקומה ועתיד!”
ציפרוביץ הודה בלבו כי הוא צודק. איש ישר וחטטן בטבעו, הוא לא יכול להשלות את נפשו בפלפולים. בו ברגע עלתה בו המחשבה: לוא קרא כזאת בספר – בספור על מאורעות רחוקים, מדומים – אין ספק, שהיה נותן את כל לבו לגבור כמו רם, אין ספק שהיה מביט בבוז גמור על החלשים, על הקטנונים, על הצבועים, המבקשים הצלה להם לבדם. הרעיון הזה, שנצנץ פתאם במוחו, העלה על שפתיו גחוך עלוב. הוא נשא את עיניו אל רם. שפתיו נתעותו, כאילו אמרו למחוק מעליהן את הגחוך הזה, ולא יכלו, כמו שלא יכול לבו לגרש מנבכיו את פחד הבאות, שקנן בו מילדותו, אותו פחד שהתרכז עתה בנקודה אחת, שהציץ מתוך עיניו ומתוך גחוכו העלוב והתגלה בכל עירומו בדבריו:
“באירופה – שם יודעים להבחין… את מי לקחת ואת מי לא לקחת. ברוסיה שחררו אותי מפני חולשת גופי… כי חזי צר מכפי המדה. ופה, אצל התורכי… הנה זה לא כבר פגשתי ברחוב חיל צולע ברגל אחת ועיור בעין אחת…”
חיים רם השקיף עליו ממלוא קומתו. עיניו נחו רגע על ראשו דל־השערות של רואה־החשבונות. הוא חמל עליו, כמו שהיה רגיל לחמול שעה קלה על כל אלה המבולבלים, שהיו באים אליו לבקש עזרה, ונסה לנחמו.
"אין דבר. עד שתגיע שעת עבודת הצבא – אולי אינה קרובה כל כך! וכמה, לדעתך, תארך המלחמה? חצי שנה לכל היותר. מלחמה כמו זו אין העולם יכול לעמד בה יותר מחצי שנה. ועד אז – הלואי שנקבל עד אז את תעודותינו העותומניות. האם אתה חושב, כי הדברים האלה נעשים מהר בתורכיה?
הוא היה היחידי, מכל חבר העורכים, שהטה אוזן לטענות אנשים כמוהו, ציפרוביץ, וגם ענה להם ועודדם. בן־מתתיהו התהלך מלא חשיבות, על פניו נסוכה הבעת רגזה עצורה. עם אנשים קטנים לא יעמוד לדבר. גם ברנצ’וק התחמק ממנו. מדי הכנסו אל בית־הדפוס היו עיניו כהות, מטושטשות, ופניו חורים. ובשמעו את הדברים, שנאמרו מסביב, היה מפליט הערה סתמית:
“מילא, מה איכפת…”
ולאחר רגע היה יוצא מבית־הדפוס.
“מתהלך כשכור… ודאי כותב…” היה חושד בו מנדל קנטור, משגיח בית־הדפוס.
אפרים סולודוכין קנא בו:
“אדם מאושר!” היה מושך בכתפיו. “בזמן כזה– לכתוב רומן!.. יהפך העולם כלו!.. לא! השלוה הזאת!.. אני אין אני מסוגל עתה ל… לקחת ספר ביד. אלה הם עצבים!.. חבלים!.. נחוצה בכל זאת מנה הגונה של טמטום־נפש כדי לעשות את המלאכה הזאת בתנאים האלה…”
כתיבתו של ברנצ’וק – עצם העובדה שהנה הוא יושב וכותב רומן “בזמן כזה”– הרגיזה את המבקר. נפשו, המורכבה ממעט כשרונות יקרים ומחולשות קטנות רבות, שנכרכו אלה באלה והצטרפו לחולשה אחת גדולה, לא בכל עת הבינה ללבבם הפרוץ של היורדים, וכספר החתום היה לה מצעדם המדוד של המהלכים בבטחה על עברי פי תהום ואינם רואים – אינם רוצים לראות – כי הקרקע כבר התחילה נשמטת מתחת רגליהם. מעוף דמיונו העשיר נשא אותו, לעתים קרובות, מעל לראשי חבריו. אך ברדתו ארצה ובנסותו ללכת היו רגליו כושלות והוא מפגר ונגרר אחרי השאר. הוא היה גדול מהאחרים וקטן מהם. ואת זאת – את קטנותו – לא יכול לגרוס, ולא רצה להודות בה בלבו. לכן בקש מומים בכל מכריו. זו היתה בו תאוה מגרה, שלא ידעה שבעה. בבטלו את רעהו – לאו דוקא להתכבד בקלונו ולהתנשא עליו בעיני אחרים – התכוון. לו גופו היה צורך בספוק זה. בערמת־חלשים ידע לסובב את פני הדברים ולהראותם – לעצמו כמו לאחרים – מהצד הנעים לו ביותר.
המחשבה על טמטומו של ברנצ’וק הביאה לו קצת קורת־רוח. מבוכת נפשו הוארה באור אחר ומפינה אחרת – והנה נשתנו משמעה וערכה. נוספה לה מדת חשיבות; ממום נהפכה למעלה. רק אנשים בעלי תכונות רוח דקות מסוגלים לחוש עמוק את מהותו של כל רגע חולף ולענות ברחש פנימי עדין לכל צליל קל, הבא מן החוץ. אולם גם באופיו של ציפרוביץ היו ניכרות אותן התכונות, וזה הרגיזו. לעתים לא יכול לשאת עצם קיומו של רואה־החשבונות. הלה הסתובב כאן, בין אותם האנשים, כהעתקה מגוחכת ממנו, מסולודוכין. אבל בערב, עת ישבו שניהם יחד בחדרו, ליד השלחן המואר באור מנורת־המטבח הקלוש, ובלה מגישה להם תה ממותק בתמרים, היה סולודוכין סולח לו, לציפרוביץ, על רגעים לא־נעימים שהסב לו ביום בבית־הדפוס. סוף סוף הרי הוא בר־נש טוב וישר, לא מחוכם ביותר, אך בעל רגש ובעל לב. מפניו אינו מחויב להסתיר את המתרחש בנפשו, כמו מפני חבריו העורכים. בשיחות־ערב אלה יכול סולודוכין לפרק מעליו את צרור התרעומות, שהצטברו בלבו ביום ובקשו מוצא.
מוזר הדבר, השיחות עם סולודוכין היו משקיטות גם את מהומת רוחו של ציפרוביץ. מתיחות העצבים בשעות הערב, עת תארו לעצמם תמונות־אימים לכל פרטיהם המחרידים, היתה מענה אותם עד קהות. המוח העייף סרב להמשיך לצייר לו את המוראות. בשוב ציפרוביץ לחדרו ולמטתו היתה משתררת בו שלוה של אפיסת כוחות, כאילו אסון גדול עבר עליו, ועתה הוא עומד בתקופה שלאחר המעשה, רצוץ ושבור, חסר אונים, ולא איכפת לו – לא איכפת לו לחלוטין – מה ילד יום. ושנתו בלילות האלה היתה דוקא שינה מתוקה, בלי חלומות רעים. בבוקר היה קם ער ורענן, כאותו חוטא אומלל, שוכן גיהנום, הגווע בענוייו כל ערב ושב לתחיה למחרת…
העבודה בעתון לא היתה מרובה בימים האלה. חליפת המכתבים עם חוץ־לארץ פחתה גם היא. הגליונות יצאו לאור בלי סדר– פעם בשבועים, פעם בשלשה שבועות, נדפס גליון כפול או משולש. חיים רם וגבעוני, שמסרו את רוב זמנם לעבודת ההתעתמנות, בקשו מציפרוביץ לעזור להם בלשכה, אשר סדרו במשרד החכם־בשי. פה, באולם הארוך, מלא־האור, ליד שלחן ארוך, שעמד באמצע, מצופה ארג־צמר ירוק וטעון נירות רבים, ישבו השנים חבושי תרבושים גבוהים, אדומים – פקידים תורכים ממש! שניהם ידעו תורכית. גבעוני שמע שעורים באוניברסיטה בסטמבול, וחיים רם, יהודי אשכנזי, יליד קוקז, דבר טטרית מילדותו, ובירושלים התמחה בתורכית, הקרובה אליה, ולמד גם לקרוא ולכתוב בה. נטפל אליהם אברך שקט ונוח, בעל זקן צהוב דלוח, ארוך, מגודל, משרה הדרו על פניו החורים. האברך היה בעל־מחבר עני, מאלה הקובצים על יד לשם הדפסת חבוריהם וכותבים חבורים לשם קביצה על יד. הוא השתדל להיות מועיל, ואמנם עזר למנהלי הלשכה בבקיאותו בעניני “הישוב הישן”. ממנו נודעו להם פרטים על כמה מהבאים אליהם בבקשות.
גדליה ברנצ’וק ישב במשרדו של החכם־בשי ושוחח עם חיים רם. לכאורה לא שעה כלל לאברך בעל הזקן המגודל. אולם בצאת האיש מן החדר, מיד שאל:
“מי הוא ה’רב’ל'?”
“אמנם הוא רב, אם נאמין לעדותו”, חייך רואה־החשבונות, שעיין אמש בחבורו של האברך: “גאוני ירושלים”. "על שער ספרו כתוב בפרוש: ‘מאת הרב אברהם שלום גרינברג’ ".
"ירושלמי?''
“דוקא לא”, אמר חיים רם, שהיה מחונן בסגולה לדעת הכל ולהכיר את כלם, “דוקא רוסי”.
“פלא, כל כך התירושלם!” אמר ברנצ’וק.
עובדי המשרד לא היה להם ענין לחטט בטיבו או במוצאו של האברך, אך הכנוי “רב’ל” נקלט בלבם. מאז לא קראוהו שלא בפניו אלא “רב’ל”.
פה, בלשכת התעתמנות, הרגיש ציפרוביץ את עצמו בטוח יותר מבכל מקום אחר. האולם הזה היה, בכל אופן, כעין מוסד רשמי. עבודתו הפטריוטית בלבד – קבלת בקשות ונתינת קבלות חתומות בחותם החכס־בשי – האם אין זו דיה להגן עליו בעת צרה? שם, בחוץ – יהיה שם אשר יהיה, יתפרצו שם כל כחות התופת ויסתערו על “הזרים”, על “האויבים” – פה, במשרדו של החכם־בשי, תחת חסותם של שני ה“תורכים” האלה, לא יאונה לו דבר. בדרך כלל באה קצת הרגעה בנפשו. כבר עברו כמה שבועות מיום צאת תורכיה למלחמה וסדרי בראשית לא נשתנו, העולם לא נהפך, השמים לא נפלו ארצה. אמנם הגיעום צרות ובהלות – אך מה בכך? אם טוב, אם רע – הם חיים!.. הם יכולים לחיות!..
גם בלשכה היתה העבודה מעטה. מזמן לזמן נכנס אחד המורים, או פועל מפועלי “בצלאל”, או פקיד הבנק, שהה שעה ארוכה, התישב בדעתו, פקפק, טען, שפך את ספקותיו לפני רם, הראה את תעודותיו הרוסיות ועמד על המקח. המשא־והמתן התנהל מסביב לנקודה אחת: באי הלשכה לא אבו להפרד מניירותיהם הרוסיים. להיות עותומני – מילא… מהיכי תיתי… בלית ברירה!.. אבל למסור את התעודה הרוסית, לוותר על היכולת לשוב לרוסיה בזמן מן הזמנים – מפני זה נרתעו בחרדה. וכך היו יוצאים כלעומת שבאו והולכים הביתה להמלך עוד פעם בקרוביהם ובידידיהם. ולמחרת היו חוזרים ועומדים על המקח, חוזרים והולכים בלא כלום. חיים רם וגבעוני היו קשים מאבן בענין התעודות. גם הם האמינו אז באמונה שלמה, כי כל מי שלא ימסור את נירותיו הזרים, לא תנתן לו תעודת התעתמנות.
כמה זקנים באו ונרשמו בלי טענות ומענות הרבה, אלה – מפני עבודת הצבא לא פחדו וגם על השיבה לארץ מוצאם מעבר לים לא חשבו עוד.
רוב הקהל לא זז. העיר הקשיבה, אטומת אזנים, לכרוזיו התכופים של “ועד ההתעתמנות” ולקריאותיו הצעקניות של העתון התובע: “יהודים, היו עותומנים!” בני־אדם התהלכו בחוצות כנדהמים, רצו אנה ואנה ולא ידעו איפה לעמוד ובמה להאחז. ורק בהתפרסם פקודת הממשלה, המחייבת את כל הנתינים הזרים להרשם במשטרה, התעוררו כלם והתחילו נוהרים בהמון אל “הנוקטאות”, “נקודות” השוטרים, הקבועות פה ושם בפינות הרחובות. שלשה ימים רצופים צרו באלפיהם על תחנות המשטרה עד שעלה בידי כל נתין זר להחתים את תעודתו בחתימה תורכית. אחר כך התפזרו, כל איש הלך לעסקיו ולבו שליו. עם החתימה החדשה שבו והרגישו את עצמם תושבים שקטים ובטוחים כמו לפני כן.
הימים האלה היו ימי נסיון קשים לציפרוביץ ולסולודוכין. בענין “הנירות” נבדלו מכל יתר אנשי “הדרך”, בזה שלהם, לשניהם דוקא, היו תעודות חוץ־לארץ כשרות, נכונות. שאר העורכים באו במבוכה: אין בידיהם מאומה. הם התלחשו. אי־שם נעשתה מלאכה חשאית כמלפני שנים ברוסיה. בין הפועלים חברי אגודת “הדרך”, נתגלה האמן המבוקש… ופתאם נמצא כי לכל אחד מהחבורה יש Carte de séjour מאת הקונסול האיטלקי, המעידה על נתינותו הרוסית. גם את סולודוכין ואת רואה־החשבונות זיכו בתעודות כאלה. אך מהמתוק יצא להם מר. שלשה ימים ושלשה לילות נמלכו בדעתם ולא יכלו להחליט במה ילכו להתיצב לפני המשטרה – בתעודותיהם הנכונות או במזויפות? אם יבואו בתעודותיהם האמיתיות, יהיו קשורים ידיהם ורגליהם. אחרי זה לא יוכלו עוד להעלם, כל גזרה אשר תגזר על הזרים – יהיו הם הראשונים להפגע ממנה. מוטב אולי לבוא בתעודות המזויפות… ואם יתפשום.. ותעודותיהם הכשרות שתשארנה לא חתומות – מה תועלנה הן להם בעתיד?
סולודוכין דבר על לב רואה־החשבונות שילך להרשם ב־Carte de séjour שלו.
“אל יהא שוטה! מי מכיר אותו, מי יודע אותו? רם ובן־מתתיהו גם הם עשו כך. והנה ברנצ’וק נרשם היום – לא אמרו לו דבר. איזה הבדל לתורכי מה מגישים לו – ובלבד שיהא נייר… בלבד שיהא מקום לשים את החותמת!”
ציפרוביץ אמר בלבו כי הצדק עם סולודוכין. ואף על פי כן, איך ילך אל “הנוקטה”, איך יגש אל “הקומיסר”, איד יושיט לו את הנייר המזויף, איך יעמוד לפניו ויענה על שאלותיו?.. לא! הלה יכיר מיד, בהבעת פניו יכיר, מי הוא ומה בידו…
למחרת בערב נכנס אל שכנו ו“שלום” עליז בפיו.
“אם כן, התפטרתי מן העסק”, אמר בשבתו לשלחן.
“במה הלכת?” התעורר סולודוכין.
ציפרוביץ חייך כמתחטא. אך שמחתו גברה בו על רגש האשמה. הוא ענה בקול רם:
“מה לי כל התחבולות והערמומיות האלה? הראיתי את תעודתי האמתית – אותה הראיתי”.
"גם הוא! גם הוא! קפצה ומחאה כף בלה דיקשטין, ובהצביעה על סולודוכין פרצה בצחוק רענן, צחוק של חתול טוב־לב, “אך, אתם… שני גבורים!.. כזה כן זה… חה־חה־חה!..”
“ואם נרשמתי, מה הצחוק”, אמר סולודוכין בקול יבש, פניו זעומים. “עסק של מי הוא? ומי צריך לדעת זאת?”
הכובענית הקטנה והעליזה השתתקה פתאם וסרה אל המיחם להסתיר מהם את האודם שכסה את פניה ואת הלחות שנצנצה בעיניה…
רואה־החשבונות התמהמה בביתם באותו ערב. משא כבד רבץ על כולם. הם ישבו בדומיה. ציפרוביץ חש בכובד זה ורצה לקום וללכת לחדרו – אבל לא ידע איך לעשות זאת, בלי שיראו הכל מה הוא מרגיש וידעו שהוא יודע מה הם מרגישים. משום כך הוסיף לשבת עד שעה מאוחרת בלילה.
ט 🔗
ציפרוביץ התהלך שקוע במחשבות עצובות על היחסים אשר בינו ובין מניה. אחרי בקורה בשבת היו פגישותיהם קצרות ולא משמחות. לדבריו על המצב ההולך ורע הקשיבה בקוצר־רוח נכר. נדמה כאילו חשבה לו לחטא את זהירותו. לא טוב בעיניה, כנראה, שהוא איש מיושב בדעתו, שהוא מתיעץ עמה בכל דבר תחת אשר יקום ויעשה מעשה בלי חשבון, כנער קל דעת. יתכן שכאן ההבדל העקרי בין שניהם. בה שלטת הסתערות שאינה סובלת עכובים והסוסים, וזו דוחפת אותה לחתוך מיד את הקשר שאין בידה להתירו. הוא מבין לרוחה, גם את תכונתה זו הוא מבין. ואולי הוא אוהב אותה ביותר מפני שהיא שונה כל כך ממנו… אבל גם היא… גם עליה חובה להבינו. אין היא רשאית לדרוש ממנו שישנה את טבעו ויהיה אחר. אין היא רשאית להעליבו כל פעם בקוצר־רוחה ובכעסה. ממה נפשך, אם אינה יכולה לסבול אותו – תגיד כך… לא איכפת לו!.. הנה אמרה עליו אז שהוא בכיין… בוכה ובוכה ואינו חדל… ואחר כך, כאשר בא אליה, אל בית־החולים4, להתיעץ בדבר ההרשמה – באיזו תעודה מהשתים אשר בידיו ילך אל המשטרה? – קבלה אותו בפנים קודרים, באדישות, בקרירות ממש.
“עשה כרצונך!” אמרה בקול רוטט מצעקה כבושה. “לך בניר זה או בניר זה – אחת היא לי, ובלבד שתלך סוף סוף ותרשם!”
עצה יעצה לו… כאילו לא ידע בלעדיה כי סוף סוף יהא מוכרח ללכת ולהרשם! השאלה היתה, במה להרשם? הוא התכונן לבאר לה עוד פעם את כל הענין כלו, בפרוטרוט, בדיוק – אבל היא קפצה וטפחה בידיה על ראשה:
אין היא חפצה לשמוע!.. לא את טעמיו, ולא את טענותיו, ולא את ספקותיו, ולא את החלטותיו!.. יתן נא לה מנוחה הפעם!.. הראה את הנקר, היושב על העץ ומנקר בחרטומו את קלפתו… יושב ומנקר… יושב ומנקר?.. כך הוא בעיניה: את מוחה נקר5 בטעמיו ובספקותיו!..
בערב ההוא עזב אותה נרגז מאד, ובלבו החלטה לשים קץ למצב הזה. מעתה לא ילך אליה להתפייס, לא יעשה את הצעד הראשון – יהיה אשר יהיה! כן, תוכל לחכות! רק אם היא תבוא אליו – אז יראה!..
בלבו ידע היטב ערך החלטותיו – וכן היתה גם זו בעיניו. נדמה לו כי הפרוד ביניהם אינו אלא ריב מקרי כמו אלה שקדמו לו לא פעם ולא שתים. יעברו ימים מעטים, יעבור הכעס הראשון, צד זה או צד זה יוותר קצת – ויחסיהם ישובו לקדמותם. חלפו יומים, ואחריהם חלפו עוד כמה ימים – הוא לא הלך אל מניה ולא ראה אותה. אז התחיל להאמין, כי הפעם אמנם נגמר הדבר. הרעיון הזה לא עורר בו, לתמהונו, אותו רגש של יאוש שהתכונן אליו ופחד ממנו. להפך, עתה רווח לו עד שבוש להודות לעצמו. הוא חטט בנפשו כדרכו, עמד על רגש השחרור שרחש בו בימים האלה, ועל ההנאה שבאה בעקבותיו, ועקץ את עצמו: אלה הם איפוא הטעמים האמתיים להחלטתו ולתקיפותה.
בעקיצות הקטנות שלם מס לרגש היושר הטבוע בנפשו. הלך רוחו לא נשתנה מזה במאומה. הוא נח ממניה ורצה לנוח ימים רבים. הוא שאל את עצמו, מה קשר אותם עד כה. היחסים ביניהם היו מתוחים כל כך בזמן האחרון – רק טובה תצמח לשניהם מהפסקתם. הלא מדי הפגשם יריבו ויעליבו זה את זה, או ישתקו, מרוגזים ומדוכאים. והשתיקה רעה להם מהדבור, כי הרגשות הטמונים בלבותיהם עולים ונשקפים מתוך הבעת פניהם – וכח פגיעתם האלמת גדול מפגיעתם במלים…
תפוס במחשבות הלך רואה־החשבונות ציפרוביץ אל בית־הדואר לשאול אם יש מכתבים לעתונו. הוא התנהל לאטו, כמטייל, ונהנה מהשקט ומהחופש הפנימי המוכנים לו מהיום והלאה. הכל יהיה כמו בעבר, כמו לפני התודעותו אליה. אז לא ידע רוגז. שלותו היתה תלויה בו, רק בו. הוא יכול להתיחד עם עצמו, לבקר מכירים ולשוב לחדרו. דברים לא צפויים, שמקורם ברצון לא לו, לא היתה להם שליטה על מהלך חייו. איש לא בא אליו בתרעומת. הוא חי בעולמו והיה כלו שלו… אלא שאז לא ידע להעריך כיאות את הטוב…
אחר המחשבות האלה באו אחרות, נעימות מהן. החדשות האחרונות אמרו, כי היהודים, נתיני ממשלות אויבות, הממאנים לקבל עליהם את הנתינות העותומנית, תנתן להם הרשות לצאת מן הארץ. ואם כן – שוב הכל טוב ויפה. עתה הברירה בידו. ממה נפשך, אם ימצא שאין כדאי לו להתעתמן, יקום ויסע לאלכסנדריה, ומשם יעשה את דרכו לניו־יורק, לקרוביו… וסוף לצרותיו!
ברחוב יפו, על יד הבנין בו שכן בית־הדואר הרוסי עד פרוץ המלחמה, פגש את פדיוקוב, ששמש פקיד בדואר זה. הם עמדו לשוחח ושאלו זה את זה, כנהוג בימי המבוכה האלה:
“מה חדש?”
“ואצלכם מה חדש?”
פדיוקוב דבר בקול נמוך, ומבטיו, הטעונים חשד ופחד, שלוחים לכל עבר. הוא התפאר בלחש כי להם, לרוסים, נשק רב פה – אוצר כלי־זין גדול טמון בחצרם. אין הם יראים כלל מפני התורכים המסכנים. אם יעלה בדעתם לנגוע בהם לרעה יסגרו בחצרם. חומה להם כמו מבצר. מצור של שני חדשים לא יפחידם. ובעוד שני חדשים תכחד מן העולם הממשלה הרקובה הזאת, לא ישאר לה זכר. רוסיה תכה בה ממזרח ואנגליה ממערב, והיא תשבר לרסיסים.
ציפרוביץ לא האמין כי סופה של תורכיה קרוב לבוא. השגות הבחור הרוסי הזה, בן העשרים, היו ילדותיות בעיניו, אבל יראת הכבוד מפני הרוסי, המושרשת בלב, לא נתנה לו להשיבו דברים ברורים. לכך הלך סחור סחור: אמנם חורבן תורכיה אינו מוטל בספק, אבל שאלה היא אם יבוא במהרה, כי הרי רוסיה ואנגליה עסוקות באירופה, ושם הענינים יגעים, ועל כן לא מן הנמנע שגם פה עוד יארך המצב הקיים…
הבחור הרוסי לטש את עיניו הבהירות וקמט את מצחו הורדי, הזרוע בהרות־קיץ. הוא התאמץ להבין לצד מי עומד היהודי הכחוש, כהה־הפנים הזה? ולאחר שלא יכול להבין זאת חזר ושאל:
“ומה חדש אצלכם? שמעתי, כי נהפכתם כולכם לתורכים?”
אותה יראת הכבוד מפני הרוסי, שהיתה טבועה בנפשו של רואה־החשבונות מילדותו, דחפה אותו למהר ולענות כמצטדק:
“לא כלנו… כל אחד כרצונו… ומי שלא ירצה יגורש מן הארץ… הנה אני חושב לנסוע”.
פדיוקוב הניע את ראשו בדכאון.
“ולנו לא יתנו לצאת. אנחנו הרוסים – אותנו יגלו הרחק… מי יודע לאן…”
מלמטה, מצד שער יפו, עלה שאון קולות. המון עם הלך והתקרב. שוטר תורכי עמד והרגיע חנוני יהודי, שיצא דחוף וחרד מחנותו, ואמר לו, כי לא קרה דבר ואין סבה לבהלה: השיך עבד אל קדר עובר בחוצות העיר ומקלל את שונאי החליף. אך נגוע לא יגעו באיש.
ציפרוביץ ראה שנוי פתאומי ברוסי: פניו חוורו, עיניו התרוצצו לצדדים והוא כמבקש מנוס. בתנועת יד נחפזת ועצבנית הוריד את מצחת כובעו הרוסי על מצחו ונעלם בלי אומר ודברים בזוית הסמטה, המוליכה אל חצר הרוסים. ציפרוביץ הביט אל הפנה שהסתירה מעיניו את הבורח ובלבו זע רגש שמחה לאיד:
“כך היינו אנחנו מביטים לצדדים ברוסיה, בשעת הפרעות… כך היינו אנחנו נעלמים מאחורי קרן זוית בשמענו קול שאון ברחוב… אין דבר, יטעמו גם הם עתה טעמו של פוגרום6!..”
על לבו עלו זכרונות מימים לא־רחוקים. רגעים כאלה היו עוברים עליהם בכל עת ושעה. יהודים היו פוגשים זה את זה ברחוב, היו מביטים זה אל זה בעינים חרדניות:
“נו, מה?..”
“אומרים…”
השיחה היתה נפסקת והפנים היו נקפאים למשמע דריכת מגפי גוי הקשה והמהדהדת. ובשעה שברכיהם פקו וגלי־חושך עלו בעיניהם, התאמצו להראות כמטיילים שיצאו לשוח לתומם ואין דאגה בלבם…
כך היה בראשונה, לפני ההתחלה. ואחרי כן, בפרוץ הפרעות… באו ימים – וכל אחד נחבא אל כליו. הם ישבו כמו במלכודת, אין יוצא ואין בא. שכבו בשקט. ומפעם לפעם, מתוך דממת האימה, הגיעו אליהם ידיעות, שאיש לא ידע את מקורן… לחשי דברים שטו באפלה: “הולכים!” כמו מתוך סדקי הקירות יצאו המלים וזחלו כרכיכות על הרצפה, והיו כילידי לכלוכם ורקבונם של הדמויות האפלות שבקשו להציל את נפשן. ימים שכבו ושתקו, רק הלב דפק ולוה בקפיצותיו את הקריאה השורקת: "הולכים!.. “הולכים!..” המוח התבלבל. לעתים נשתנו הדברים: "הסו!.. "הסו!..'' אך הקצב היה אותו הקצב… פתאם התחיל בוכה תינוק – התפרץ ובכה בקול רם… אה! כאילו קורה נפלה על ראשם! כאילו נבקע קדקדם ממכת מוט ברזל!.. האם לא יכלה להשקיטו. התינוק צוח בקול נוקב, קול ילוד אשה מתרעם ורוגז, בעל ריאה בריאה וגרון בריא. זעזוע חרישי עבר בין הצללים הכהים, מלה נזרקה לתוך מחשך מחבואם – נזרקה בלאט, נשמעה כקשקוש לטאה, המטפסת ועולה על הגדר – נאמרה בלי קול, אך הכל קלטוה: “החניקוהו!..” והיו עושים זאת לולא הקדימה האם ולחצה את ראשו וסתמה את פיו, והחניקה אותו למחצה…
ציפרוביץ נשאר עומד במקומו על יד השוטר והחנוני. ברור היה לו, כי הוא, היהודי, אין לו טעם לפחד מפני תהלוכה פטריוטית. תנועת ההתעתמנות בין היהודים עשתה רושם טוב בחוגי הממשלה. פחת העיר והמושל הצבאי נראו כאוהבי ישראל. ובכלל – האם לא אמר השוטר לחנוני, כי אנשי התהלוכה אינם פוגעים באיש? – הם צועקים, רועשים, וזה הכל!
בכל זאת קרב אל פתח החנות היהודית. אם יראה צורך בכך – יכנס פנימה. בכל אופן, לתוך הבתים לא יתפרצו.
ההמון הלך ובא. באמצע הרחוב נסע בעגלה השיך עבד אל קדר, אדם כבן שלשים וחמש, פניו רחבים וחלקים, זקנו, הגזוז והמעוגל, שחור כפיח, שפתיו גסות. עטוף אדרת כחולה־כהה ישב על מושבו זקוף, מבטו קפוא, כמבט פקיר הודי המהפנט את עצמו בהצמידו את עיניו אל טבורו. העגלה התנהלה לאט. מאות מעטות – קהל דליל ומפוזר – הקיפוה, רצו לפניה ואחריה, עלו על המדרכות, רובם עוברי אורח סקרנים, אנשי שוק בטלים, נערים עוזרים בחנויות שבככר שער יפו, מצחצחי נעלים ומוכרי סיגריות. ערבי צעיר, בעל פנים אדומים, שנראה כשוטר מתחפש, גלגל את עיניו הבולטות בחוריהן וצרח בקולי קולות:
“אללה ינצר אס־סולטן”.
חבורת ערבים, אולי מחסידי השיך, ענו אחריו בקול אחד. וילדי השוק צעקו ככל העולה על לבם, רעשו, השתובבו, שמחו על החופש שניתן להם להתהולל באמצע הרחוב.
המסע עמד מול שעריה הסגורים של חצר הרוסים. השיך קם ועמד על רגליו בתוך העגלה והתחיל לנאום. קולו היה קול גבר אמיץ. צלילי שפת ערב רבי הגונים – פעם רכים וממותקים, פעם מגרגרים ומתרסקים – יצאו מפיו ברורים ובולטים והיו כחרוטים בחלל האויר. הוא הרים את זרועו בתנועת קצף. מדי דברו גדלה התרגשותו – התרגשות נואם המוני מובהק. בכל גופו נטה אל השער הסגור. ידו השלוחה באזהרה ובאיום קפצה את כפה והיתה לאגרוף גדול, לבן, רך, שיצא ובלט מתוך שרוולו הרחב, המופשל, כפרי זר ומשונה, פניו השתלהבו, בעיניו אש קנאה כבדה. הוא הכה באגרופו באויר, קולו עלה עוד, נימות צרודות השתלבו בו – אות להתרגשות מתגברת – ומשפטיו הקצרים, הנאמרים בקול צעקה חזק, נשמעו כפסוקים מתפלה: השיח' השליך קללות ותוכחות על ראש ה“מוסקוב”.
מחצר הרוסים לא בא קול. החומה העבה, הלבנה, המקפת אותה, עמדה דומם. יכלת לשער, כי אלה שבפנים נחבאו כלם בחדריהם, בקומות התחתונות ובמרתפים, שם הם יושבים בשתיקה, ולבם רועד בקרבם. בתארו לו זאת בנפשו הרגיש ציפרוביץ עוד פעם אותו רגש ההנאה הנוקמת:
“כך ישבנו אנחנו אז במרתפים”, אמר בלבו.
במקרה נשא עיניו אל פינת החומה הקרובה לרחוב, שמאלה מן השער – ועמד תחתיו נבהל ומשתומם. מעבר לחומה נראו פנים רחבים וגסים, כפני השיך – ראש אשה רוסית מהצלייניות צמח מאחורי האבנים וקפא באויר. עיני האשה נתלו דום בתהלוכה, בשיך המקלל, בהמון הרועש. הן היו קהות, חסרות הבעה. לא נכר בהן לא פחד ולא כעס, ולא שנאה. האשה הביטה – כאילו לא ראתה מאומה, פניה מאובנים.
“אין היא מבינה”, אמר בלבו רואה־החשבונות. “כהלומת רעם היא… אין רוסיה יכולה להבין זאת!”
הוא הסיר את עיניו ממנה. הוא ירא פן יגרור מבטו המון מבטים אחרים, ויקרה אסון: אבן תצא מן הקהל ותפגע בה, ואחריה תבוא התפרצות פראית, פרעות בקומץ האנשים, הרועדים שם בחוריהם…
בשובו אל בית־הדפוס פגש את חיים רם, וזה אמר לו כי השיך המקלל הוא ערבי לאומי ידוע, שונא התורכים. מעשיו הפטריוטיים בימים האלה אינם אלא מסוה.
ציפרוביץ ישב בפינתו, ליד שלחן־העץ הארוך. תוך עלעול בספרי־ההשבונות הקשיב מבלי משים לדפיקותיו התכופות של הגשם הדק, שהתחיל יורד אחרי הצהרים, גשם טרחן פזיז ומשעמם שלא חדל מלנקש על ראשו, כאילו עמד מי בטל למעלה וזרק על פח הגג, לאט ובעצלתים, חפני גריסים. חדר־ההנהלה היה קר ואפל. צנה נוקבת עלתה מהקרקע, המכוסה “בלטות”, טבלאות־אבן גסות. הצנה זחלה וטפסה על רגליו, נכנסה בעצמותיו. קצות אצבעות ידיו קפאו והאדימו. כל ניד אצבע גרם לו כאב. כל היום רעד מקור. רק בערב, במטה, התחמם. מעל לשמיכה שם את מעילו החרפי, ומעל למעיל את כל הסמרטוטים שמצא בבית. ובכל זאת היו רגליו, עוד זמן רב, כשני בולי קרח.
בלילה, במטה, היה מתפנה למחשבות על מניה – מחשבות, שהקור והמאורעות דחקו את רגליהן כל היום. לעתים היה תוקף אותו רגש של יתמות, ואז פחד פן לא תבוא גם בשבת הבאה. שבת אחת כבר החסירה.
“התבוא בשבת? התבוא בשבת?” שאלה זו נקבה את מוחו כל השבוע.
מניה נהגה לבוא בשלש אחר הצהרים. ציפרוביץ התחיל לצפות לה בקוצר רוח שעה לפני הזמן הקבוע. הוא עיין בחוברת “השלח” ישנה – האחרונה שהגיעה לארץ, אך קריאתו לא היתה קריאה. הדברים לא נכנסו אל לבו. כל חמשה רגעים היה מוציא את רגליו מתחת מעילו, שהתכסה בו בשכבו במטה לקרוא, היה ניגש אל החלון ומציץ החוצה. משום־מה החליט, כי הפעם בוא תבוא – וגם תקדים.
אחרי שלש נשתנה רוחו. עתה לא רצה עוד להשלות את נפשו בתקוות שוא. להפך, עמד והוכיח לעצמו בראיות ברורות, שהיא לא תבוא – באמת, גם לפני כך לא היה לו כל יסוד להאמין שתבוא. לחנם חכה. הריב האחרון שנפל ביניהם אינו דבר קל ערך בעיניה. ובכלל – אין ספק, שזה כבר בקשה תואנה להתרחק ממנו, להפסיק…
אותה הרגשה של יתמות, של אבדן עצות, שהיתה משתררת בו בלילות, בשעות נדודות־שנה, תקפה אותו עתה ביתר עוז לאור היום הנוטה לרדת, וההנאה של הימים הראשונים שלאחרי הריב, ספוק־נפש מתוך הרגשת תוקף החלטתו ושחרורו, השבת חרותו, חרות בחור רווק – חלפו ועברו מהרה, וזכרם נמחק. לפתע פתאם ראה את עצמו קרוע מכל העולם, רחוק מכל האנשים, ערירי וגלמוד, בודד מאד – כאותו נוסע אל הקוטב הצפוני שנשאר לבדו וגוע ברעב ובקור אחרי כל חבריו וכלביו. בחדשים האלה התרגל לאחד במחשבתו את עצמו ואותה, את מניה… כל החדשים האלה ידע כי יש בתבל הגדולה והקרה נפש אחת קרובה לו, הנותנת לו מחום לבה. והחום אינו חום־רעים קל ועובר – חום־אשה הוא, להבה שנכנסה אל עומק ישותו ומזגה רעננות חדשה בנפשו היבשה, נפש רוק זקן.
ועתה שוב יהיה בודד כבראשונה… לבדו עם נפשו… גלמוד…
בדמיונו ראה את הימים הראשונים להתודעותם – ימים מלאי אור ושמש: טיולים מקסימים, ברק עינים מפיקות אהבה, שיחות מוזרות, משכרות – שעות תמימות עברו בהן – ואיש מהם לא ידע איך באו ואיך הלכו…
הוא התהלך בחדרו הנה והנה, וחזר ושנה:
“ואיש לא ידע איך באו ואיך הלכו… ועתה כבר הלכו לעולם… ולא ישובו”…
מתוך חמלתו על עצמו נאנח אנחת לחש, אנחת בכי.
מניה באה אחרי ארבע. בצעדים נחפזים נגשה אל הכסא, שעמד סמוך לשלחן, גבו אל הקיר, וישבה עליו. לחייה היו אדומות מרוח הרחוב ומהליכתה המהירה. בתנועותיה הורגשו תקיפות והחלטה של אדם היודע את אשר יעשה.
“באתי לרגע – רק לחצי שעה התפניתי: האחות צפורה חולה ועלי להחליפה”.
בשבועים אלה, שלא ראתה אותו, עברה בה הסערה ונפשה שקטה. היא לא שבה אליו להתפייס ולהשלים. היא באה לגמור.
ציפרוביץ ישב על המטה, בצדו מעילו המקומט. הקריאה בשכיבה, הקור, ההתרגשות ואותו כאב־ראש מתקרב, שחש בו בשבתו – כל אלה הזקינו את פניו. הם נראו בלים ומקומטים כמעילו החרפי הזה, שקנה אותו לפני כמה שנים והיה מכסה בו את רגליו כל החורף. הוא דמה לאיש שהעירוהו משנתו באמצע היום ועוד אותות התנומה על פניו.
וכך הבינה גם היא: הוא לא חכה לבואה; הוא ישן במנוחה את שנתו שאחרי הצהרים – שנת השבת. אחרי המלים שזרקה בפניו אז, בפגישתם האחרונה, לא פלל עוד לראותה בביתו. ואמנם, למה באה הנה? מה הצורך?.. יכלה גם במכתב… והוא הלא בטוח בלבו שהיא באה לבקש סליחה ממנו, ורוצה לחדש… והנה הוא יושב ומחכה לדבריה, ומכין את תשובתו…
עתה ראתה את בואה כצעד משפיל את כבודה. לכן הרימה את ראשה בתנועת צואר גאה והביטה ישר בפניו בעינים נוצצות מהתרגזות.
ציפרוביץ ישב לפניה כאשם. עיניו השתמטו מלפגוש את עיניה. הוא פחד פן תחשוב כי בלבו הוא חוגג את בואה כנצחון – ולא ידע מה לאמר ובמה לקדם את הרעה. הוא התאמץ לאסוף את מחשבותיו הקודמות שהתפזרו לכל רוח והתגלגלו, חלקלקות ונוזלות, כטפות כסף־חי שנשפך לארץ. הוא רצה להגיד לה מה ארכו שעות צפיתו ובמה עלתה לו הצפיה הזאת; איך עברו עליו הימים האלה – שבועים של צער ותוגה: עד כמה הוא זקוק ליצור חי וקרוב שישמע את דבריו שיבין לו, שלבו יענה ללבו; ומה גדול אשרו עתה, שהיא באה, ושוב הם שניהם יחד… ואם גם לרגעים מעטים – העקר שהיא פה, העקר שספקותיו אין להם שחר.
הבעת פני מניה בלבלה את דעתו. תחת לשפוך את לבו לפניה התחיל מחייך באותו חיוך עלוב – חיוך של אשמה, שהיא לא יכלה לסבלו – ולפתע אמר כמתלונן:
“כל אחרי הצהרים ישבתי וחכיתי לך… לא יכולתי לצאת מן הבית”.
לא היה כלל בדעתו להתרעם עליה. המלים לבשו במקרה צורה של נזיפה. בלבו רחשו באותו רגע מלים אחרות לגמרי וסגנונן היה אחר, אחר לגמרי. אותן המלים הצפונות בקרבו, המלים האמתיות, הוא לא ידע איך להוציאן מגרונו, והשתתק נבוך.
ההתחלה הזאת הוסיפה על התרגזותה של מניה. היא השיבה בכעס:
“הלא אמרתי לך מפני מה התאחרתי… וכאשר ראית שאינני באה יכולת לגשת אל בית־החולים”.
הוא הביט אליה בעינים עצובות:
“הלא את יודעת מפני מה אין אני בא אל בית־החולים!”
היא שאלה בעקיצה:
“ולמה באת ביום השני ההוא?”
וברצותה לפגוע בו יותר, לדכאו עד היסוד, צעקה באזניו, בקול צורח של אשה נרגזה, כי האסור לבקר בבית־החולים, שיצא מטעם הדוקטור שנידרוביץ, אינו חל עליו כלל, כי אם על מבקרי החולים בלבד… ואם אמרה אז כי חל – בכונה אמרה זאת… אינה יכולה להיות עמו יחד לעיני הבריות… האחות צפורה עוברת שם הלוך ושוב עשר פעמים, כדי לראות את חתנה זה…
“חתנה!” חזרה מניה בטינה, “בכוונה אמרתי לך זאת, המבין אתה?.. לצפורה באים בחורים כל ערב!”
ספקותיו התמידיים, אי־בטחונו, זהירותו מרובת־הפקפוקים, שעוררו בה לפנים רגש של חמלה רכה אליו והוסיפו גון מיוחד לרגשותיה, העלו בה עתה מרירות מתגברת. היא לא יכלה לסלוח לו על כי האמין לה בנקל וציית ולא בא. אין שמץ רצון, ולא צעד קטן על דעת עצמו! יאמרו לו: “כך!” – יהיה כך. יאמרו לו: “לא כך!” – יהיה לא כך.
כל אותה שעה ראתה בדמיונה את פני צפורה החורים, המכוסים אבקת פודרה דקה, ושמעה את קולה המתמם, הרפה, אותו הקול, בו חזרה לפניה על דבריהם של הסופר ברנצ’וק והעורך בן־מתתיהו:
“צי־פ־רוביץ', כצפור ממש צפצפה את שמו, ‘בחור לא מזיק…’ והעורך הראשי בן־מתתיהו הוסיף נופך משלו: ‘וגם לא מועיל ביותר’…” הדברים נקרו במוחה של מניה וגרו את עצביה.
וכדי לגלע עוד את הפצע שבה ואמרה בלבה, בצפצוף נושך, את השם המאוס עתה עליה: “ציפ־רוביץ'…” “צי־פ־רוביץ'…”
לבו של ציפרוביץ התכוץ מצער ומעלבון. הלא הוא האמין לה כמו לעצמו. אי־אפשר לו להבין זאת: איך עלה על דעתה לרמותו? בעיניו, עיני בחור זקן בישני שלא ראה מעולם אשה מקרוב ברגילותה היום־יומית, היתה מרמת נשים קטנה זו כחטא גדול שלא יכופר. אחרי זה, איך יאמין לה בכלל, בכל דבר? איך יבטח בה בעתיד?
קולה הצורח צרם את אזניו. אופן דבורה הגס הצית אש של כלמה בלחייו הרזות. הוא רטט במקומו וקרא ביאוש:
“די!.. איני רוצה לדעת!..”
היא השתתקה פתאם.
גם הוא שתק. צעקתו הרמה שיצאה מפיו שלא מרצונו, השאירה במוחו רושם של מהומה קהה. התרגשותו שככה. דכאונו הראשון חזר אליו והניעו להסב את השיחה לשביל אחר. הוא מהר להאחז בדבר חדש, וכמובן פתח בהתעתמנות ובמאורעות הימים האחרונים.
“נראה הדבר כי אלה שאינם רוצים להיות נתינים תורכים לא יכריחו אותם… יתירו להם לצאת מן הארץ… ואז נוכל גם אנחנו לנסוע לאלכסנדריה ומאלכסנדריה לאמריקה. אף כי מי יודע, אולי מכריח הקונסול הרוסי שבאלכסנדריה את נתיניו לשוב לרוסיה… אומרים, כי שם, ברוסיה, קראו למבחן חדש את כל אלה ששוחררו לפנים מפני חולשת בריאותם… ושוב איני יודע, אם לנסוע או לא לנסוע? אולי לנסוע בכל זאת? גם ברנצ’וק מיעץ לי לנסוע…”
לשמע שמו של ברנצ’וק נזכרה מניה שוב בדברי צפורה. היא הפסיקה את חתנה בחרי־אף:
“הוא לועג לך, ברנצ’וק זה… הוא מתקלס בך!”
סוף סוף התחזקה וכבשה את סערת רוחה עד כדי יכולת להגיד לו את המלים המוכנות בלבה, שבגללן באה ואותן התכוונה לאמור בהכנסה:
"טעות היתה זאת, – שנינו טעינו… אין אני מאשימה אותך… שנינו גם יחד נתעינו בדמיון שוא. דרכינו אינן מכוונות… ואם נפגשים בחור ובחורה ומטילים בערבים – וכי זה מחייב אותם מיד להכנס לחופה?.. בי האשמה, אני מודה בזה, ועתה נגמור… הגיעה השעה שנדע זאת שנינו בברור!''
מההגה הראשון שיצא מפיה ידע והבין את הכל – כל אשר יבוא עוד. בלבו חכה מכבר לרגע זה, ומכבר פחד ממנו. המלים נשמעו לו כישנות־מודעות, כאילו הקשיב להן לפני כך פעמים רבות. ואז, בטרם נאמרו, בעת שרחשו בלבו רחש קל, כרחוש הולד ברחם אמו – כבר אז ידע אל נכון, כי אין דברים בפיו לענות לה – אין ולא יהיו. רגש לא ברור, שיסודו באהבה ובצער, אמר לו, כי ברגע זה עליו להתקומם. להתפרץ התפרצות עוורת, כזרם כובש וגורף. זו אולי הדרך היחידה להצילה – להשיבה אליו. אלא – גם אז, בשעות כתקנן, לא ראה את עצמו מוכשר לכך… ועתה, אחרי כל הדברים שנאמרו פה… אחרי שגלתה את עצמה תקיפה כל כך ותוקפת אותו בגסות כזו… אחרי כל הפגיעות האלה והמרמה הזאת… עתה…
קולה הצורח, קול יהודיה תגרנית, עוד צלצל באזניו ונקב את מוחו.
ובכל זאת נסה להאבק. תהיה אשר תהיה – אין הוא חפץ ואינו יכול לוותר עליה.
“לא, מניה… את טועה!.. את טועה!” יצאה צעקה מפיו.
היא לא שמה לב לקריאתו.
“עלינו לגמור!.. מה יהיו חיינו? גם אין לנו על מה לחיות… כלומר, לוא היה דבר בינינו… אבל לא היה ולא כלום… רק הונאה והשליה. כל קשר אין בינינו, ולא היה… גם רגשות אין – מלבד שנמאסנו זה על זה…”
“לא אמת!” פרפר ציפרוביץ. “אני אוהב אותך!”
“ואני אותך – לא!” ענתה להכעיס.
הבעת סבל ודכאון עלתה על פני רואה־החשבון בעת שנפלטה מפיו השאלה – שאלת תם:
“מדוע?”
היא הזדקפה, כולה מרי, וזרקה בפניו את התשובה:
“מפני שאתה סמרטוט!.. מפני שאתה תולעת נוקבת!.. מפני שנקבת־הרקבת את נשמתי!..”
היא תפסה את ארנקה, שהיה מונח על השלחן, ופרצה החוצה. ציפרוביץ רץ אחריה אל מסדרון־העץ המקיף את הקומה, וקרשי הרצפה הרועדים חרקו בקול רם אחריהם – קול חריקות שמתחת לרגליהם. איש לא בא לקראתם. חלונות סולודוכין היו מכוסים וילאות, דלתי ביתו סגורות. ודאי יצאו שניהם, הוא ובלה, לבקורים. ציפרוביץ רץ אחרי מניה עד המדרגות. היא חשה את פניו אחרי גבה, פעם מהכתף הימנית, פעם מהשמאלית.
“טוב!.. טוב!.. מניה, טוב!.. אבל אין צורך לריב… אבל נוכל להשאר ידידים! מניה… הלא נוכל להיות ידידים.. ידידים בלבד!..”
עתה, אחרי התרת הקשר, לא היה בה עוד כעס עליו. אך התרגשותה טרם שקטה, היא לא יכלה לעמוד ולדבר אליו. בלי הבט אחריה אמרה:
“ידידים… טוב! רק עזוב אותי לנפשי עתה!”
ציפרוביץ שב אל חדרו הריק. הוא השתרע על מטתו הצרה, החורקת. גרונו התכווץ. אותו הדבר המוזר, הקשה, שעמד בתוכו זה כבר, פקע והתפרץ מתוך בכי מיבב.
“אדם אומלל אנכי!.. אדם אבוד!”… בכה מר.
זרם דמעות חמות שטף את לחייו הכחושות וחזר ושטף.
מתוך בכיותיו ותלונותיו החדגוניות הרגיש שקר לו. הקור בא מבפנים. גלי צנה קטנים, קלושים, עברו את גופו, עלו בפלגים קטנים אל חזהו, אל גבו, וחרדת מעיים לא נעימה ענתה להם מקרב הבטן. המעיל לא חממו כל עקר. בהתאמצות ישב על המטה והתיר שרוכי נעליו. אחר כך התכווץ והתכנס כלו תחת השמיכה. גם זה לא הועיל. הרעדה הלכה וחזקה. מטת הברזל הרצוצה צווחה תחתיו צווחות של תרעומת. הוא לא גרע עיניו מאדרתו התלויה על הקולב, סמוך לדלת. לוא פרש אותה מעל למעיל – אולי היה מתחמם בכל זאת? אבל איך יקום? איך יעשה את הדבר והוא למעלה מכוחו? אך בא רגע שלא יכול עוד לשאת את הקור. באנחות וביבבות, בנקישת שנים, קם ממטתו. רק אז חש את ראשו, מה כבד הוא. לולא זקפו באמוץ כל כחותיו היה צונח מטה, ארצה – הראש הכבד הזה. ברגלים כושלות נגש אל הקולב. רעידתו לא חדלה גם לאחר שהתכסה בשמיכה ובמעיל ובאדרת למעלה. כל אבריו כאבו מתוקף העויות. הוא הוציא את הכר מראשותיו, שם אותו על רגליו. הוא התפתל, התכווץ, התעטף כלו בלי השאיר סדק פתוח, כאילו הכניס את עצמו לתוך שק – צרור עצבים מתוחים ושרירים רועדים. דומה היה, כי כל התרגשויות השבועות האלה, והצנה הנוקבת, העולה מאבני הרצפה בחדר־ההנהלה, חברו עליו ומרדו בו – בחתן לא־יצלח זה, באהרן ציפרוביץ'…
דבר־מה הלך והתרחש בקרבו, בעומק נפשו. אותו הכובד, שמלא לפני כן את קדקדו, בא והתרכז בנקודה אחת מעל למצחו, ועתה לחצו והעיק עליו והסב לו כאב קהה, ממושך. מנבכי ראשו התחילה זורמת חמימות לוטפת, שעלתה ושטפה את הרקה השמאלית. זרמי החמימות רתחו במתינות, כמי סודה, ובמקום שנקוו אליו, ברקה השמאלית, כבר התחילו עולים גלי חום חזקים. הם הלכו והתפשטו ומלאו מחצית ראשו, הציפו והשתיקו לפרקים את הכאב הקהה שמעל למצח. החום שטף את ערפו וירד אל הגב. ומלמטה עוד הקור מושל בגופו. רעד קר, שהרעיש את מעיו וקלח אל צלעיו – פלג דק ומקפיא – השליך עצמו מנגד לגלי החום היורדים והשיבם אחור. שוב ירדו גלי החום אל הגב ושוב חזרו ונסוגו מפני התקפת האויב. זמן רב ארך הקרב. לאט לאט, צעד אחר צעד, התקדם החום הבא מלמעלה ודחק את הצנה מטה.
ציפרוביץ לא ידע את רגע המעבר; הרעידות הלכו וקלו, הלכו ושקטו. גלים קטנים, מחממים, מלטפים, טילו על גבו ועל בטנו, נזלו ופלשו עד לאצבעות ידיו. אבריו המעוותים הותרו, התישרו. הוא השתטח מלוא ארכו, התמתח, חזר והתמתח בעונג, בתאוה. כל עצמותיו דוו, היו כמרוסקות, ורגש רסוקן היה רווי ליאות מתוקה. המון מחשבות, מפתיעות ומשמחות, סבבו בראשו והוא לא שם לב אליהן. כל מחשבה היתה בריה בפני עצמה, יצור מרקד ומתהפך שאינו שועה אל רעיו, אף לא אליו, אל ציפרוביץ. כולם היו כאורחים שכורים במוצאי משתה, אחרי ליל שמחה והוללות. מחשבה אחת ספרה לו על מניה: הנה היא רצה עתה, ברוח ובגשם, אל בית־החולים… הוא הקשיב רגע, מתוך מהומת נפשו, אל המטר שבחוץ, היורד בחזקה. קול רעם, שהחריד את הבית, הבקיע ריסי עיניו הכבדים כעופרת. מסביב לו עלטה. בעלטה מתפתלים ברקים – נחשי־אש דקים. הרוח מסתערת על הבתים, זוממת לקרוע מהם את הגגות. הרוח מדביקה את מניה, דוחפת אותה בגבה. רגליה דורכות ברפש, טובעות בשלולית מי גשם קרים. שמלתה מלוכלכה, מעלה כתמי בוץ רטובים. היא צועדת בקושי. כל פסיעה – מאבק… חה־חה־חה… מי זה אומר שהוא אומלל? טוב לו! חם לו!.. הוי, מה טוב לו!.. השעה… מה השעה? לילה? ערב?.. והיא זה כבר בבית־החולים… ומה בכך?.. מה יהיה סופו של דבר?.. טוב שהוא אינו אנוס ללכת לכל מקום שהוא בשעה זו… שהוא יכול לשכב במטתו – לשכב ולהתענג על הגלים החמים, השוטפים את כל גופו בלי הרף… הוי, כמה טוב לו!..
הוא שכב כך זמן רב, עיניו עצומות, מחשבותיו ערות ומטיילות בראשו כחפצן, נפשו שרויה באושר פלאי, לא־מצוי. לפעמים הוא נזכר ואומר לתת חשבון לעצמו על מצבו. מיד הוא מצטחק בעליזות ושפתיו החמות דובבות חרש:
“הוי, כמה טוב… כמה טוב לי!”
זה היה אחד הלילות המאושרים בחיי רואה־החשבונות אהרן ציפרוביץ.
י 🔗
לא מניה ולא ציפרוביץ לא אמרו דבר לאיש מכל אשר נפל ביניהם באותה שבת לפנות ערב. ואף על פי כן היה זה לסוד גלוי ולשיחה בפי רבים. אנשים שלא הכירו אותם אלא מראיה בלבד, שאלו על אודותיהם בענין רב וספרו על יחסיהם לאנשים אחרים שלא ראום מעולם. ובנשף אחד בבית הדוקטור בלום הציקו הגבירות לדוקטור שנידרוביץ ודרשו ממנו לספר להן כל פרטי המאורע.
הדוקטור שנידרוביץ העלה על פניו בת־צחוק דקה, כאחד היודע יותר מאשר מותר או הגון לגלות. באמת לא נתן את דעתו על מניה ועל ציפרוביץ. הוא היה אדיש אליהם, כמו שהיה אדיש כל ימיו אל חיי אחרים, אם אלה לא עמדו על דרכו במאמציו המתמידים לעלות בחברה דרגה אחת מעלה. מתוך הפצרות הגבירות הבין כי המעשה אולי באמת רב ענין הוא. ממקומו הרבה לשלוח מבטים אל פנת האולם, שם ישבה, ליד שלחן דמשקאי קטן, משובץ צדף, הגברת שניטקרום, אלמנה צעירה, בלונדינה גבוהה, בעלת צואר לבן ולחיים רכות, מלאות, שעוררו בו טעם של חלות מתוקות, המונחות על שלחן ערוך. בלבו זע רגש של טינה אל הבחור היפואי המצוחצח, בעל שפם־קטיפה דק, שנטפל אל האלמנה הצעירה ולא זז ממנה; תוך כך הגה בפרדס הגדול בפתח־תקוה, שנפל בחלקה של האשה הזאת אחרי מות בעלה, הדוקטור שניטקרום הזקן, עליו השלום. בה בשעה התאמץ להעלות על זכרונו פרטי פרשת האחות מניה וציפרוביץ ששמע לא מכבר מפי האחות צפורה. רוחו קצרה מלחכות עד יסור הבחור היפואי מהאלמנה, לכן קם ונגש אליה, על שפתיו בת־צחוק מתוקה ובעיניו ניצוצות של רוגז.
“יהפך העולם כלו ובני־האדם עוסקים בשלהם”, גחך בלבו בינו לבין עצמו.
במשרד העתון “הדרך” לא שמו לב לקדחתו של רואה־החשבונות. שמה לב בלה דיקשטין, הכובענית: היא היתה בבית באותה שבת לפנות ערב, ושמעה את הריצה במסדרון וראתה את שניהם מבעד לוילון חלונה. פני ציפרוביץ עוררו חמלה. הוא היה חולה ממש, כל עוד רוח בו, ונדמה לה שבכה.
ונערה אחת מלמטה, מדיירות החצר, פועלת במחלקת השטיחים ב“בצלאל”, הוסיפה דברים:
היא ראתה בעיניה, איך זה רץ אחריה והשיג אותה על המדרגות והתחנן ובכה לפניה: “מניה, נשמתי, עטרת ראשי, למה את עוזבת אותי? איך אשא זאת?”
והיא – כמוה כאבן… אף בהעפת עין לא ענתה… דוממת כקיר!.. וכשהגיעו השמועות לאזגי סולודוכין עמד ופסק:
“כך הוא הדבר… ניתן היה לראות מראש”.
ואחר כך, כשהיה פוגש מכיר והלה היה שואל על דבר ציפרוביץ: “מה לו – לשכנו? במה חלה?”
היה סולודוכין מגחך ועונה:
“קדחת!”
“רק זה?” היה אומר השואל מתוך בטול למחלה שהיא נחלת כל בארץ. “תרנגולת אינה צפור, מילדת אינה נערה וקדחת אינה מחלה”.
“יש לו עוד מיחוש… המ…” היה מחייך אפרים סולודוכין.
פני השני היו מביעים שאלה, וסולודוכין היה עונה ומסיים:
“הוא חולה במחלת לב”.
ויש שהיה משנה את הגרסה:
“במחלת הלבנה הוא מוכה, הבחור”.
בלה נהנתה מהלצותיו. לעתים קרובות בדחו את דעתם על חשבון שכנם. אך לבה היה טוב ומשתתף ביסורי ציפרוביץ החולה. בערב היתה מביאה לו קומקום מים רותחים ותה, ובעת ששתה הסתובבה בחדר, בידה סמרטוט לקנח את האבק מהחלונות, אספה את הספרים, המושלכים בלי סדר על הכסא ועל הרצפה, ושמה אותם על השלחן. ופעם אחת, כאשר עלה חומו יותר מהרגיל, ישבה אצלו כשעתים, הניחה תחבשות קרות על ראשו והחליפה אותן. למראה פניו המצוהבים, לחייו הכחושות ולא מגולחות, המכוסות שער שחור קצר, סמר כמברשת, ברק עיניו היבש, נכמרו רחמיה. הוא היה חביב עליה בעדינותו, בטוב לבו, שהשקיף מתוך עיניו הבישניות. מעולם לא שמעה מפיו מלה גסה, דברי נבול־פה. אדם חרוץ היה, שקט, יודע ספר, משכיל. אין להשוותו, כמובן, לאפרים שלה. אין עוד כאפרים. בכל זאת, יש דמיון ביניהם בכמה פרטים. ורגש החבה שרחשה אליו, אולי גם הוא ממקור זה נובע… כי שניהם חלשים הם, שניהם אינם יכולים להחליט דבר.
בשבתה על יד החולה הרהרה באהבה ובאכזבותיה. הזכרונות, שהקיצו בה, שלחו זרם דם חם אל פניה וצבעו אדום את פצעי נפשה הישנים, המיובשים. הצלקות, שהעלו ארוכה, שבו ונפתחו וקרצו עין אל הפצעים החדשים שטרם נגלעו. הכאב שבעבר נגע בכאב העתיד לבוא – והגבולים ביניהם נמחקו.
“למה זה, הנותן הרבה מקבל מעט?” התאוננה בלבה. “ואשרה גם הוא מעט, ועוד מעט ויגוז כאשרו…”
מחשבות בלה על מניה חותם של רוגז ותרעמת היה טבוע בהן:
“גברת פולנית… תלמידת גימנסיה… על חמאה ועל ביצים גדלה, ועתה היא חושבת כי יש לה במה להתגאות… רזה ודלת־בשר כקיסם… חותכת את האויר כקרש דק… ומהי כל גדולתה? מה יש בה?”
בלבה זעה טינת אשה שכבר נכנעה לפני גורל נשים, אל העלמה שעודה נאבקת. היא סימה את מחשבתה בהבעת בטול אל עצמה ואל מינה כולו:
“כמדומה לי, רק זה שיש לנו לכולנו. חה – חה… דבר יקר!..”
הימים היו ימי סגריר קרים ורטובים. אחרי הגשם השוטף הראשון לא אבו העננים לסור מעל שמי ירושלים. הם השתרעו על פני הרקיע והתמהמהו כחדלי־כח להמשיך את דרכם – דרך בלי תכלית. גופותיהם האפלים חוורו, רפויים, ונמסו והיו לערפל אפור, עכור, שהלך והתפשט לאטו על כל הארץ. מתוך הערפל טפטף גשם דק, קריר ובכייני, פסק וחזר וטפטף. הרחובות התכסו רפש דליל, הרפש ענה לכל מדרך רגל בקול דומה לצליל שפתים לועסות. בלה שבה הביתה בשמלות רטובות, ערדליה ונעליה מגואלות בטיט עד הקרסולים.
בימים כאלה לא היה לסולודוכין כל חשק לצאת מפתח ביתו. על פי רוב שכב במטתו, עטוף בשמיכה חמה, עיין בספר או הרהר, חלם ושט עם זרם מחשבותיו. המחשבות היו כמחשבות ציפרוביץ, כמחשבות ברנצ’וק, כמחשבות רוב בני ירושלים בימי המבוכה ההם: מה לעשות? לצאת מהארץ או להשאר בה ולהיות נתין תורכי?
אז כבר הגיעו אליהם ידיעות על הפרעות ביפו. הקאימקאם בהא א־דין, אדם שקנה לו שם של אכזר וצורר ישראל, צוה פתאם לתפוש את כל היהודים שלא התעתמנו ולהעלותם על כרחם אל האניה האיטלקית, שעגנה במקרה בחוף יפו. השוטרים התפזרו בעיר ותפסו אנשים בשווקים, הוציאום מן הבתים – גדולים עם קטנים – סחבום, הכום, שדדו את זהבם ואת כספם, כל אשר היה בידיהם ברגע התפשם, ואמרו להם, כי בכסף זה ישולם לבעלי הסירות בעד העברתם אל האניה. ובשבתם בסירות, אך התרחקו מהנמל, התנפלו עליהם תופסי המשוטים ושוב הכום ושדדום. התהלכו שמועות כי אחדים מהם הושלכו הימה, וכי אשה אחת נאנסה בידי שוטרים בתוך ה“סרייה”. במערכת “הדרך” נתקבל מכתב המתאר את המאורעות.
“באופן זה הוציאו מן העיר יותר מחמש מאות נפש”, סיים הכתב, “ועוד כמה מאות מתגוללות על חוף הים. כי האניה לא יכלה להכניס את כולם מחוסר מקום. את האומללים האלה החזיקו כלואים בבית המכס עד אחרי חצות”…
המכתב הקים סערה במערכת. לעורכים היה ידוע, כי הקאימקאם בהא א־דין הוא ממקורביו של ג’מל פחה הגדול, ראש כל צבאות תורכיה בסוריה ובארץ־ישראל, אשר בידיו מלוא תוקף השלטון. הם שערו כי הגרוש הפראי מיפו אינו אלא התחלה. עתה עמדה לפניהם השאלה: לפרסם את המכתב או לא לפרסם? אם יפרסמוהו – יסכנו את העתון ואת נפשם… בית־אסורים… משפט צבאי… גם בלי זה היה דבר קיום עתונם לפלא בעיניהם. לא אחת שאלו את עצמם: איך ומדוע לא הופסק עד היום הזה? אמנם, מעת שנכנסה תורכיה למלחמה חדלו מלפגוע בגרמניה והיו זהירים בעניני הפוליטיקה הגבוהה. אבל מה שכתבו לפני כן… הלא הכל יודעים…
התשובה היחידה היא – תורכיה! הכל אסור – והכל מותר…
לא להדפיס את המכתב? אבל איך יעברו בשתיקה על המעשה המחפיר הזה? אכן, לא כדאי, אולי, להקריב את העתון בגלל מכתב. אבל… אבל… לא בו, בסולודוכין, תלוי הדבר. הם, חבריו למערכת, אנשים קלי דעת וקצרי רוח, בפיהם מלים צעקניות, המרתיחות את דמם. מה תלד הרתיחה הזאת?
“דיסה שלא נוכל לעכלה, ואיש ממנו לא ינקה…”
מתוך הרהורים כאלה גדל רצונו של סולודוכין לקום ולנסוע מהארץ, למהר ולהתרחק מחבריו הדוחפים זה את זה אל עברי פי פחת. לבו אמר לו כי אחריתם תהיה מרה. הוא קנא באלה שגורשו מיפו – סוף סוף יצאו לחפשי, והמכות והצרות וכל הדרך הנוראה מהנמל אל האניה – הרי הן כבר אחריהם.
היתה עוד שאלה – בלה: התסכים לנסוע עמו?
הוא ישב על המטה, שערותיו פרועות ופניו פני איש שאך זה הקיץ משנת בלהות; הביט בראי הקטן, שהיה תלוי בפנה הקרובה מעל לשלחן־כתיבתו, וראה עינים קהות – עיני אדם שהיה תפוס במחשבותיו זמן רב ובהתאמצות חולנית. מתחת לתלתליו הארוכים הבהירים, היורדים, קלושים ומרושלים, אל רקותיו, הביטו אליו פנים לאים, נמקים, והרגשה היתה לו, כי רגליו, המכוסות בשמיכה עבה, גם הן ארוכות, קלושות ולאות, וידיו רפות, אין שרירים מתוחים, אין אגרופים קשים. סרוחות הן כ… כסחבה הן סרוחות… כסמרטוט הדגל באין רוח… כן, דגל חולשתו הגופנית… הגופנית והרוחנית.
“תסכים לנסוע אתו, ודאי!..” סובבו במוחו מלים בודדות, קטעי משפטים מרוסקים.
חזרתן החדגונית הסבה לו כאב־ראש. בלבו ידע כמה הוא זקוק לה בדרך – בלעדיה לא יוכל לצאת מפה. הוא הניע את ידו בדכדוך נפש:
“למה לו כל זה, בכלל… כל העסקים האלה… הישיבה הזאת בירושלים… כל זה, בכלל?..”
ההתגוללות במטה ודגירת מחשבות עקרות היו נמאסות עליו סוף סוף עד כדי בחילה. אז היה קם והולך לבקר את שכנו החולה.
ציפרוביץ טרם שב לאיתנו. התקפות קדחת חזרו אליו פעם בשלשה ימים. ההתקפה היתה מתחילה לפנות ערב ונמשכת שלש או ארבע שעות, לפעמים עד חצות הלילה. פניו נפלו מאד.
סולודוכין היה משדלו שיעשה את הצעד, שהוא בעצמו רצה ולא העז לעשות.
“עליך לנסוע מפה, ציפרוביץ”, דבר על לבו, “עליך לנסוע תיכף ומיד… עליך להזדרז, ולא רק בגלל הקדחת שלך”.
הוא הציע שיסעו יחדיו. דבריו הרימו את רוחו של ציפרוביץ. הוא ידע כי לבדו לא יעצור כח לעשות את הצעד האחרון. הלא גם לעבור מדירה לדירה קשה לו מאד. לא מפני הטרחה הכרוכה בטלטול החפצים. עצל איננו. אינו עצל דוקא. הנה כמה וכמה פעמים גמר בנפשו לעזוב את הדירה הזאת – הטחב נוזל בה מהגג, הקירות לחים ומעלים עובש, הבור מרופש – קן של קדחת! אלא מה? כל פעם שמתקרבת שעת הפעולה – הרי הוא מהסס ודוחה את הענין לזמן־מה. ואיך יוכל שלא לדחות? מנין לו כי הדירה החדשה לא תזיק לבריאותו יותר מזאת? ומה הוא יודע על בעל־הבית החדש ועל השכנים החדשים – מי ומה הם האנשים האלה?.. וכך הוא מוסיף ויושב במקומו. זה שנתים – מעת בואו – הוא מתכונן להחליף את דירתו ואינו מחליפה. כך טבעו. ובעצם, אין זו חולשה כלל… בעצם, הלא צריך האדם להיות זהיר במעשיו. מחפזון לא יצא כל טוב, אמנם, מן הצד השני, יש בזה פגם – בפני עצמו הן מותר לו להודות. הנה, למשל, במצבו היום: הלא סולודוכין צודק, בלי ספק – עליו למהר ולנסוע. אין השעה מוכשרת לפקפוקים – היא תובעת החלטה ומעשה… אך הנקל הדבר – להחליט פתאום ולעשות?.. ובכל זאת, אם יסע סולודוכין – ובלה גם היא אתו, זה מובן מאליו – מילא, שלשתם יחד – יהיה מה שיהיה!
עד כה ועד כה וסולודוכין התחיל לשפוך לפניו את לבו המר מאד, בימים האלה, על חבריו ממערכת “הדרך”, ועל כל העסקנים, שהתמסרו לעניני ההתעתמנות7.
“מה רצונם, אני שואל? נכנס במוחם הרעיון, כי אסור לעזוב את הארץ. מביאים ראיות מן השכל וראיות מן הלב, וראיות מ… מירמיהו. מציאה גדולה מצאו: 'והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו… אל תבאו מצרים ידע תדעו כי העידותי בכם היום…” ועוד… ועוד… אינני זוכר את המלים. לפתע פתאם נתעלו בעיניהם וזכו לכבוד דברי ירמיהו… אותו הנשק היהודי הישן – הפסוק!.. חוזרי פסוקים!.. פרץ הטבע היהודי… מילא, השארו, חזרו על פסוקים, הקריבו קרבנות. מי זה ימנע אתכם? לא, אין הם דואגים כל כך לעצמם – עקר דאגתם לזולתם היא. הנה אך אמש שוחחתי עם גבעוני. מה אגיד לך?" סולודוכין פרש את ידיו כאדם שאינו יודע מה עליו לעשות: להשתומם או לכעוס, “סבונרולה, קנאי דתי עיור לא ידבר בלשון אחרת…”
“הסכנה הגדולה הצפויה לנו, אמר, היא בברירה שבידנו: להשאר או לצאת. כל היוצא מן הארץ בזמן הזה הרי הוא חוטא לעמו ולארצו. הברירה הזאת כבר גידלה אלפי בוגדים בתוכנו. גם היחיד גם העם כולו יבוא עליהם כליון אם לא ידעו את דרכם ברגע חמור כרגע הזה, ואם לא יוליכם חוש חיים בריא. ג’מל פחה מבין את חולשתנו. הוא מתנגד להתעתמנות. טוב בעיניו לגרשנו כלנו בבת אחת. אולם בקושטא הסכימו לרעיון ההתעתמנות. לכן הוא ממהר לגרש מן הארץ לכל הפחות את הממתינים ואת המפגרים – ובזה הסכנה האמ־תית!…”
“מילא, זוהי הלכה”, הוסיף והעיר סולודוכין, "הלכתו של גבעוני – אין אני מתכוין לגזלה ממנו… אך תשמע במה הוא מסיים:
“לוא ניתנה לי הרשות הייתי סוגר את הארץ על מסגר ולא הייתי נותן לצאת אפילו לנפש אחת. חמשת אלפים יהודים שנפלו בארץ־ישראל חשובים לנו, לעתידנו, מעשרת אלפים שברחו והחיו את נפשם במצרים!”…
“אוהו, אין הוא ירא מפני האחריות!” גחך רואה־החשבונות, “יתהלל ויתברך בורא העולם על שנתן אותנו בידי ג’מל פחה ולא בידי גבעוני!”
סולודוכין צחק. ציפרוביץ ענה אחריו בצחוק קלוש, ספוג שביעת־רצון.
“מה, האם לא כן?”
אחר כך שאל:
“מה איפוא השיבות לו?”
“מה אשיב לו? ירקתי והלכתי לדרכי… אם רצונו להיות קדוש ולעשות את כל צאן ישראל לקדושים, ניחא!.. ואני למה אטיל את ראשי הבריא על ערש דוי?”
רגעים מספר שתק תפוס במחשבותיו.
“את זאת אומר לך, ציפרוביץ”, פתח שוב, “יש אנשים שהתשוקה להקריב את עצמם היא תכונה יסודית בנפשם, צורך מכריע – הם מוכרחים למצוא להם ‘שם’ ולמסור את נפשם על קידושו. הנה, למשל, טולסטוי. אולי קראת את מאמרו על משפט־מות? התזכור את תחינותיו הנמרצות: מי יתן ויושם על צוארי הזקן חבל משוח בסבון ויהודק!.. העיקר איך אמר זאת. ‘נשמת השיר בנגונו’, אומר הצרפתי. טולסטוי לא דבר בלב ולב – מחשבתו היתה כדברו. יתר על כן: הוא השתוקק לזה, הוא צפה לזה בכליון עינים. מי יודע אם לא סבל כל ימי חייו מתוך שספוק־נפש אחרון זה נבצר ממנו – מתוך שאושר הגרדום ניתן לאחרים ולא לו… כי בעומק לבו היה תמיד אינדיבידואליסט גמור ודאג לעצמו בלבד… לא לא! אין אני רודף אחרי פרדוכס: טולסטוי על כל תורתו – תורת האהבה והאחוה והמסירות – לא היה אלא אינדיבידואליסט מרוכז ותמציתי, איש בודד שהלך כל ימיו בדרכים לא־כבושות, דרכים שהוא הראשון פלסן – ופלסן לעצמו. לבדו הלך, אמנם, קרא את בני־האדם ללכת אחריו. אך לוא היו מטים אוזן לקריאותיו – היודע אתה מה היה עושה? – היה, פשוט, עוזב את דרכו ובורח אל היער, אל הרי החושך – אחת היא לאן, ורק שיוכל להוסיף וללכת לבדו… חה־חה־חה!.. ודאי היה בורח! גם אל הגרדום היה הולך לבדו. על כל פנים, היה חפץ ללכת לבדו. זהו ספוק־נפשו האחרון, שבקש כל ימי חייו ולא מצאו: לעלות על במת המזבח, בודד, יחידי, בלי שותפים ובלי משתתפים בצערו, בלי חמלה על עצמו ובלי רחמים לזולתו… לקחת לו לבדו את הכל, ולא לתת לאיש פרוטה מאוצרו… כזה היה טולסטוי!.. ואלה ה’קדושים' הקטנים שלנו”, – סולודוכין הטעים בלעג ובשנאה את המלה “קדושים” – “אין הם אינדיבידואליסטים כלל וכלל… חה־הה־חה!.. הם רוצים להתקדש בהמון רב. הם הנם – איך אגיד לך? – אלטרואיסטים הם… דואגים לנפש רעיהם יותר מאשר לנפש… חה־חה־חה!”…
“חה־חה־חה!..” ענה אחריו צחוקו הקלוש, הרוטט, של רואה־החשבונות החולה.
הוא נזכר בחינין. הגיעה השעה לבלוע את האבקה המתועבה. היום יום שלישי, יום ההתקפה. מה צפוי לו בלילה? והחינין – על צד האמת הוא מועיל לו כקרני האומן לבר־מינן!
על הכסא, סמוך למטתו, היתה מונחת ככר לחם, עמדה כוס חלב, ומסביב לאלה היו מפוזרות, עטופות־נייר, אבקות חינין, מלה אנגלי, אספירין. הוא שפך אבקה אחת על לשונו, המכוסה שכבה לחה לבנה, צהבהבת, ומהר לשטפה במים.
“פה, מר!” עוה את פניו וירק, ושוב הניח את ראשו על הכר.
סולודוכין התהלך בחדר אנה ואנה, הציץ, מתוך הרגל של איש הספר, בספרים המפוזרים על פני השלחן, וחזר אל מקומו, קרוב למטה.
“אלה הם איפוא הפנינים שלנו… ויש עוד עסקנים בהתעתמנות, מסוגים אחרים – גם הם אבני־חן! הנה לך חלבי, למשל, אדמונד חלבי: טפוס של אוונטוריסט מזרחי רב סכויים. בן־אדם שהיה באש ובמים, מסוכן ומסכן, מוכשר לכל ואינו נרתע מפני דבר. הוא יקנה וימכור את ועד ההתעתמנות עם כל אשר לו… עם גבעוני ועם רם ועם בן־מתתיהו החכם, והם לא ידעו… הוא חולם על אסתר המלכה: ‘עלינו למצוא אותה’, הוא אומר, ‘אסתר המלכה עלינו להמציא לו, לג’מל!’ אתה חושב – הלצה? ואני אומר לך, כי רק שפתיו מגחכות־מהתלות בחבריו האשכנזים שאין לדבר עמהם בענין רציני זה אלא מתוך הלצה… תראה, עוד ינסה להגשים את רעיונו על דעת עצמו… אתה יודע איך רתם את פחת העיר. הפחה לא יעשה דבר קטן או גדול בלי ידיעתו, גם על הפחות שקדמוהו רכב כרצונו… אני אומר לך: אוונטוריסט מבטן ומלדה, מאלה הצומחים ועולים בחצרות מלכים. בקושטא היה מגיע, בלי ספק, למדרגת… למדרגת מיניסטר!… וגור־אריה, הציוני הגדול והמפואר, מהו? גם הוא עומד מול פני המערכה קשה כצור, כגבעוני ממש: הכל מחויבים להתעתמן! אסור לאיש לעזוב את הארץ! אסור מוחלט, בלי יוצא מן הכלל! – כך נאם יום יום באספות פומביות, כך כתב יום יום בעתונים… ואם רצונך לשמוע, אגלה לך סוד, שכל העיר מרבה לדבר בו מאתמול אחרי הצהרים: חבר ועד ההתעתמנות גור־אריה, הוא ליב רוסלמן, קבל מאת הממשלה, בהשתדלות חבר ועד ההתעתמנות, אדמונד חלבי, רשיון לצאת לחוץ־לארץ”.
“מה אתה מספר לי?” התרומם ציפרוביץ על משכבו, “גור־אריה?!”
“היום או מחר יצאו… לפני שלשה ימים, בעת שישב בישיבת ועד ההתעתמנות ועסק בנסוח הכרוז, המזכיר לקהל, כי כל העוזב את ארץ האבות בשעת חרום זו כפושע ישראל יחשב – באותה שעה עצמה ארזו בביתו את החפצים, גמרו את ההכנות הגדולות לנסיעתו הוא ומשפחתו לארצות רחוקות למדי מארץ האבות ונוחות יותר ממנה לשבת בהן לבטח”.
“גור־אריה?!” לא יכול להרגע רואה־החשבונות.
השם הזה העלה על זכרונו קטעי דברים ששמע בשעתו ברוסיה, בנעוריו, לפני הרבה שנים, על האידיאליסט המהולל גור־אריה, שחזר, אחד הראשונים, אל המולדת הישנה והשתקע שם, באותה פנה נדחת של הממלכה התורכית, הקריב את עצמו ואת בני ביתו למען הראות לעולם כלו את הדרך בה חייב ללכת כל ציוני טוב. נדמה היה, כי לו הזכות – לו יותר מכל איש אחר – לצאת לפני העם, לדבר אליו ובשמו, לקרוא לאחרים להקריב אותו קרבן שהוא הקריבו לפני שלשים שגה, ולהמשיך וללכת בראש כל בדרך שהלך בה עד כה – הוא ראשון הראשונים. נדמה היה… ותחת זאת… האם אפשר הדבר, כי הוא, גור־אריה, הראשון שיצא למערכה – יהיה גם הראשון לברוח… עתה, אחרי כל הצעקות שצעק, אחרי כל הקריאות שקרא, אחרי כל ההזהרות שהזהיר: איש בל יסע ויהי מה?
העובדה הזאת התהפכה והתדרדרה במוחו של ציפרוביץ ככדור מחוספס ולא מצאה לה זוית נוחה לשקוט בה. אמנם, בשתי שנות שבתו בארץ־ישראל אבד לו חלק לא מעט מיראת־הכבוד מפני האידיאליסט הגדול, שהביא עמו מחוץ־לארץ – בירושלים קלטו אזניו שמועות משמועות שונות, כי איש רופף הוא, קטנוני וחוזר על פתחי נדיבים – ואף על פי כן לא פילל שירד לפתע פתאם למדרגה נמוכה כל כך, שיגיע להתמוטטות־נפש גמורה כל כך – שקשה היה להאמין באמיתות הדברים. אחת משתים: או המעשה בבריחתו כלו שקר, או… האיש היה מראשיתו ומעקרו כמו שהתגלה היום הזה לעיני כל העם… זאת או זאת – אין אחרת!..
עד שהגיע ציפרוביץ אל הנקודה הזאת במחשבותיו התחיל ראשו מסתחרר מרוב התאמצות וחולשה. באין אונים שב והשתרע על המטה, ראשו שקוע בכר, וכך שכב חוור, עיניו תקועות בתקרה. אך מוחו לא חדל לרגוש. פתאם נזכר ושאל את עצמו, איך בא הוא, אהרן ציפרוביץ, לדון את גור־אריה? האם הוא עצמו אינו הוגה כל הזמן בבריחה? שפתיו התעקמו בחיוך מר: הוא וגור־אריה – איזו השוואה! הוא, אהרן ציפרוביץ, רואה־החשבונות במשרד “הדרך”, לא דרש לפני קהל ועדה, לא הטיף מוסר, לא תקע בשופר הגדול, לא עמד כקרבן שלשים שנה תמימות על במה גבוהה ונראית מרחוק ולא קבל תשלומים בכסף – בסכומים שהיו מועילים לחזוק מושבות חדשות – לא סחר בקדושה. הוא, אהרן ציפרוביץ, אדם קטן הוא, ולא בא לארץ־ישראל לדוגמה, כי אם מפני שהיא ארץ־ישראל, מפני שלבו משכו אליה, ועתה הוא חפץ לברוח מפני שרע לו פה. הדברים פשוטים, בכל זאת עוול היא – מחשבתו זו על הבריחה בזמן הזה. והוא יודע זאת… הוא מרגיש זאת היטב… אבל גור־אריה… גור־אריה!..
וסולודוכין הוסיף לדבר, וקולו היה עוקץ, רווי נצחנות – הוא עמד וספר מעשה בעתון עברי לאומי בירושלים שמכר את עצמו למומר, לפיאם. ימים רבים רדף העתון את הנרי פיאם עד חרמה ודרש מהקהל היהודי להחרים את המומר. הקריאות הללו יום יום – המומר סוף סוף נלאה מהן. הוא אמר בלבו כי גם חתול יכול להזיק… יום אחד בא והציע לבעלי העתון להיות להם שותף למו"לות. הם הסכימו, “קבלו ביד” סכום הגון של דמי קדימה וחדלו מלהעלות את שמו על דפי עתונם. הסכום נגוז והתנדף עד מהרה, והשותפים באו אל שותפם לבקש עוד. המומר צחק, החזיק את כרסו בכפיו לבל תתפקע.
“עתה”, אמר, “לא איכפת לי אם תכתבו עלי, אדרבא, כתבו, ידידי! למה לא?”
אך העתון התאפק, שם לפיו את היד שקבלה ולא הוסיף להזכיר את שמו של פיאם, כנראה, מתוך בוז שרחש אל המומר הרמאי הזה. והמומר, כיאה למומר, לא היה הגון כמו שותפיו הקודמים. בכל שעת כושר עמד וספר בנחת, בהרחבה, בהנאה רבה, ידיו בכיסי מכנסיו וכרסו השמנה רועדת מגלי צחוק – ולשונו האידית הפשוטה והברתו הליטאית הברורה מעלות על הלב עיירה מרוסיה הלבנה – על עצתו הערומה כנגד הציוני המפורסם, בעל העתון הלאומי, ועל הדרך בה הצליח להעלות בחכתו לויתן בריח זה.
סולדוכין ישב על כסאו ברכיבה וירק על הרצפה רקיקת כעס:
“הנה הם – אלה המוכנים להוביל לטבח צאן קדושים: רמאים, צבועים וקנאים עורים!”
יא 🔗
סולדוכין ובלה נכנסו אל רואה־החשבונות לפנות ערב. סולודוכין היה נרגש מאד. נראה שהתרגשותו התחילה זה כבר והלכה וגברה במשך היום.
“כבר מסרו את המכתב לדפוס”, אמר בקצרה.
ציפרוביץ הבין לאיזה מכתב הוא מתכוון. מנוחתו השבתה. אמנם הוא אינו אלא פקיד במשרד בית־הדפוס. על פי היושר אין עליו כל אחריות לתוכן העתון. אך כאן בתורכי הכתוב מדבר! צא ושאל את התורכי קושיות! ונוסף לזה – מי הם? הלא כלם נתינים רוסים, בני ארץ אויבת – ודאי גם זה יובא בחשבון?
בזכרונו צצו ועלו תמונות של חפושים ברוסיה. אז, בחפושים ההם, היו אוסרים, עם החוטא, את כל הקרוב לו, את כל המזדמן במקרה באותו מקום, את כל הבא עמו במשא ובמגע כל שהם. ובכל זאת היתה זו רוסיה, אירופה, כביכול, תרבות… ופה – תורכיה… בני אסיה פראים, שפרצו את הגדר… ועתה – מה יהא סופם פה?
בלה, הכובענית הקטנה, העבירה את מבטיה – מבטי קוצר־רוח – מזה אל זה. היא רקעה ברגלה ברצפה.
“מה הדומיה הזאת שנפלה עליכם? להלוית מת אתם מכינים את עצמכם?.. מה אתם יושבים כאבלים?”… קראה בהתפרצות בוז וקצף.
מיד נבהלה מתוקף צעקתה והתאמצה לעשות את עצמה כחומדת לצון.
“רבותי הגברים!” אמרה בלגלוג, “קחו את ראשיכם בידכם והחזיקו אותם היטב שלא יאבדו לכם. שמעו: אם לנסוע – נסע! זה כבר יכולנו להיות ביפו. השבוע נסע הרופא שפירא עם משפחתו, הספר רוזנוולד, משפחת פרילוצקי, משפחת זילברקרנץ… הכל נוסעים. לאיש לא אונה דבר. רק אתם שניכם מדברים ומדברים ואינכם יכולים לבוא לידי מעשה. נחליט פעם אחת – וסוף לדבר!.. מחר נלך כלנו – שלשתנו – אל הקונסול האיטלקי ויחתום לנו על נירותינו. אחר כך נגש אל המשטרה ואל הקונסול האמריקני. דבר גדול! ביום אחד נגמור את הכל… הלואי והיינו ביפו ביום הגרוש ונפלנו בין אלה שנתפסו ונשלחו על כרחם… שעה קלה סבלו – וחסל… ולא כמונו – יום יום, יום יום…”
“מה הנסיעה… וכי בה הקושי?” אמר סולודוכין בשויון8־נפש מעושה.
בדמיונו כבר תאר לו את כל הטרחות והטרדות שתפולנה בחלקו מחר, את הריצה שירוץ כל היום ממוסד רשמי אחד למוסד רשמי שני, את הצפיה הארוכה, המיגעת, בפרוזדורים, את ההמון, את הדוחק, גערות השוטרים הגסות, אולי עלבונות ופגיעות, והסכנה – אותה הסכנה הסתומה, הרובצת במקומות ההם והאורבת לו להשחיתו…
אך מלים שנפלטו מפיו היו אחרות לגמרי:
“לצאת נוכל על נקלה. השאלה היא: מה יהא שם? הנה אומרים, כי במצרים אוסרים את הנתינים הרוסים ושולחים אותם תיכף ומיד לאודיסה, לעבודת הצבא… כי אנגליה ורוסיה הלא הן בעלות ברית… ופה, במקום הזה – חיים רם הבטיח לי היום, כי הנתינים העותומניים החדשים יהיו פטורים מעבודת הצבא שנה תמימה. ושנה – כמה דברים יוכלו להשתנות במשך השנה!”
“שנה תמימה? אתה בטוח בזה?” שאל ציפרוביץ בהתרגשות.
“כן, בודאי… הוא אמר, כי הדבר בטוח”.
“שוב אתם פוסחים על שתי הסעיפים!” קראה בלה דיקשטין ביאוש. “ואה המכתב מיפו שכחתם? אם כן, לא עבודת צבא – אם כן, תפיסה… בית־הכלא התורכי!.. הוי, עד כמה אובדי עצות אתם! גם אני אובד אתכם, זה יהיה סופי!” …
שמחתו של ציפרוביץ למשמע דבר הארכה דבקה בסולודוכין ונסכה אומץ בלבו. יהא אשר יהא – לפניו שנה שלמה… הנוגש לא יעמוד על גבו. החרב לא תהיה מונחת על צוארו, לפי שעה. יש פנאי לחשוב ולמצוא מוצא. ואין הוא מחויב לרוץ אל המשטרה ואל הקונסולים מחר דוקא, מחר ולא ביום אחר. אלא מה – המכתב? אין דבר, גם לזה תמצא תרופה.
הוא הרים את ראשו והביט סביביו במבט בהיר – מבט של שחרור.
התקוממותה המיואשת של בלה נראתה לו עתה כמגוחכת. בעיניו הוצתו זיקי ליצנות, הוא הקריב אליה את פניו המארכים, שטופי צחוק עצור. ובהניפו בידיו, התחיל מרנן לפניה את השיר העממי הגס והמהתל:
"וואס זשע ביסטו, קעצאַלע, ברוגז?
אַז איך האָב דיר אויסגעזאָגט דיין יחוס –
וואַס זשע ביסטו אויפגעקאכט אזוי?
דיין טאַטע איז אַ שמאראוואֶזניק!
דיין מאַמע איז אַ בעדערין אין באָד!
דיין ברודער איז א גנב!
דיין שוועסטער – טרא – לא – לא – לא – לא…
“טא וואַס זשע ביסטו, קעצאַלע, ברוגז?”…
“אי, עזוב אותי!” התרחקה ממנו הצעירה, פניה זועפים ובעיניה צחוק נגד רצונה, “מחר נתכונן לדרך!”
“מחר? טוב! ומה הבהלה, אם מותר לדעת?” הניע סולודוכין את כתפיו.
וכדי להפסיק את השיחה שלא נעמה לו התחיל לספר מיד, כשזיקות הליצנות מרקדים בעיניו, על הישיבה, שבה הוחלט להדפיס את המכתב מיפו.
“גבעוני שותה תה ומזיע. הוא אוהב מאד תה מתוק. מחמת המורטוריום הכינה לה החבריה מכנס של סוכר – שני ‘ראשים’ גדולים. חוששים לרעב בעיר. אבל להם אין מחסור לפי שעה – והוא, גבעוני, ממלא את כוסו סוכר עד החצי. מתוק לו בפה יותר מדי, אבל הוא זוכר, כי השעה שעת רזון ומצוקה, ומי יודע אם אין זה הסוכר האחרון שהשיגו – ומתוך כך שם עוד חתיכה לכוסו – ושותה ומזיע”…
השומעים מלאו פיהם צחוק. צחוקם מגרה את סולודוכין להמשיך:
“ידוע לכם מן הסתם, כי בימים המרים האלה הוא גם ישן שנתו וחתיכת סוכר בידו. מה?.. ובהקיצו בלילה הרי הוא מוצץ אותה מעט עד שירדם שנית… שוכב ומוצץ בשקט: מניא־מניא!”…
סולודוכין הניע את שפתיו כתינוק יונק והשמיע ציוץ משונה של שביעת־רצון.
צלילי הציוץ הפתיעו אותם ובדחו את דעתם. בלה מחאה כף והתמוגגה מצחוק. ציפרוביץ פרפר תחת שמיכתו. הערב היה מועד לקדחת, ובחלחלת אבריו, שבאה מתוך צחוק, כבר הורגשה ההתקפה המתקרבת. כדי שלא להשבית את עליזותם התאמץ להסתיר מהם רעדת גופו.
“אסור לצחוק כל9 הרבה!” הזהיר בפנים חמורים את הכובענית הקטנה.
“ודאי”, אישר סולודוכין, “פן יצמח גרגר על החוטם… מקרים כאלה ידועים לנו מספרי דברי הימים”.
בלה צרחה, שכורה מצחוק. היא עמדה מול סולודוכין, פניה אדומים, עיניה מבריקות, ובהן מרקדת כנגדו תשובה חדה כלהב – אבל תשובה זו אין להגידה בקול. שפתיה, שנפתחו לדבר, שבו ונסגרו למחצה, ובאין מוצא חזרה הנערה וצחקה.
“מוזר הדבר”, העיר סולודוכין, “כמה פעמים נתקלתי בעובדה זו, שהאידיאליסטים, ודוקא הגדולים שבהם, ודוקא הדוגלים באידיאלים נשגבים, להוטים אחרי המתוק… להוטים עד למאד”.
הוא הפסיק את הערתו וחזר אל ישיבת המערכת.
“בן־מתתיהו שרוי בחשיבותו. הוא מרצה על השאלה, הוא מדבר ברחבות, הוא מקיפה מכל הצדדים: מצד אחד אין להכחיש ומהצד השני אין להסכים… והוא מודה ומתודה כי הוא, ‘כשהוא לעצמו’, עומד על פרשת דרכים ואינו יודע לאן לפנות. לוא רצה להגיד את האמת, היה מודה, בלי ספק, שהוא מתנגד להדפסת המכתב תכלית נגוד. אך את האמת אין הוא רוצה להגיד כלל וכלל, משום שאינו רוצה שיאמרו עליו, כי הוא נופל בקיצוניותו המהפכנית מגבעוני או מברנצ’וק”.
“ברנצ’וק גם הוא?” השתומם רואה־החשבונות. “הלא זה לעולם אינו בא לישיבות המערכת!”
“והפעם בא דוקא… ודוקא רתח יותר מכולם, דוקא קפץ בראש: להדפיס, צעק, לא לשים לב לתוצאות הדבר, לתקוף את הקאימקאם היפואי בחריפות… הלא הוא כותב עתה רומן, מבין אתה? עתה דוקא מצא את השעה המוכשרת ביותר לכתיבת רומן בארבעת חלקים! אם כן, את החלק הראשון גמר – ועמד. אולי פעל עליו, בכל זאת, המצב הכללי או בכלל – חוסר־יכולת… אחת ברורה לי – ברגע זה הוא מבקש דבר־מה… ‘מאורע’ איזה שהוא: חורבן העתון, מאסר, איני יודע מה… אחת היא לו, אני חושב. אם אפס כוחו, אם קצרה ידו לעשות כאשר חפץ – תמות נפשי עם פלשתים!.. ילך הכל לאבדון! לכן הציע לחתום את המכתב בשמו – הוא ישא באחריות… ומנדל קנטור יושב ושותק כל הזמן. שפמו העבה סמר ומחודד כשפם המקק, מבטו זעף – הוא ישב נזעם ושותק. הלא הוא עורכו האחראי של העתון וגם מוציאו לאור הרשמי, וידוע לו אל נכון כי – יחתום על המכתב מי שיחתום – הוא, מנדל קנטור, יהיה הראשון לחסות בצל שבכת־הברזל, לעמוד שם ולהשקיף אל השמים הבהירים, הכחולים, המשתרעים על פני חצר בית־האסורים… ובשעה שפונים אליו ושואלים לדעתו”, המשיך סולודוכין, “הוא אומר בקצרה: אין אני רוצה לחייב את ראשי על מעשה שאין בו טעם… שאין בו כל תועלת… אבל – עשו כחפצכם!”…
“גבעוני נואם לחיוב. הגיוני מאד – כל דבר אפשר להלביש בגדי הגיון. ואולם, בשתי מלותיו של מנדל קנטור יש יותר מן הבינה הבריאה מאשר בכל נאומו הארוך של גבעוני!.. חיים רם יושב ודוגר את מחשבותיו בכובד־ראש. חטמו כבר החליף כמה צבעים – אדום וכחול – תרנגול־הודו תפוס בהרהורים! שנים מתרוצצים בקרבו – השכל והחובה. השכל נותן, כי אסור להדפיס את המכתב. שטות היא לאבד בידים עבודת שמונה שנים. אולי היה מוצא הצדקה לדבר לוא ראהו כהתחלת תעמולה מהפכנית שיטתית נגד הממשלה. אך הדבר אינו כך. איזו תעמולה? למי ידברו? הפועלים – מה כוחם בארץ הזאת? העמים הקטנים? תהומות איבה מבדילים ביניהם. הממשלה שואבת רוב כוחה מאנטוליה הרחוקה. אנשי הצבא, הבאים משם, פראים הם וזרים לבני המקום – מי יכול לבוא בדברים אתם?.. אם כן, למה המעשה העלוב הזה? אין הוא אלא חץ של נייר שיירה בחזה אביר משורין. כך, נאמר, טוען אליו שכלו הצלול. אבל רגש החובה, חובת המהפכני, אינו חפץ להכנע. הוא מייסרו ומזכירו, כי יש רגעים שאסור לשים לב למציאות, רגעים המחיבים למחות, אפילו לא תועיל המחאה כלום, אפילו יורע להם בגללה. כי אם יסיחו דעתם מהענין הזה וישתקו – על מה יוסיפו לדבר בעתונם? והעתון, שהם רוצים להציל את נפשו בדרך זו, רק גופו המת ישאר בידיהם. השכר החיצוני יצא בהפסד פנימי… וכולי וכולי… בכלל”, הוסיף סולודוכין בצחוק מעושה, “הלא ידוע לך, כי למקל שני קצוות… מילא, בקצור, הוחלט להדפיס את המכתב”.
“וברנצ’וק יחתום עליו?” שאל רואה־חשבונות.
“הוא?.. לא דובים ולא יער! מסביב לחתימה פרץ ריב חדש. והיו הדברים שמחים… קרבנו של ברנצ’וק לא היה רצוי. דחוהו בלי דבורים רבים – אופן חמישי בעגלה… אגב, גם אינו יודע תורכית. למה ישב שם, באולם בית־המשפט, כחמר־גמל? אם לשלוח אילם – מוטב שישולח בן־מוטיל שלנו. לו קומה ולו תואר, לכל הפחות, – ראווה לעינים… אתה יכול לתאר לך את ה’חתונה' שהיתה שם. ריב קרבנות: מי הראשון יעלה על המוקד? צעקות, חרופים, עקיצות עפו צפופות בחלל החדר… לבסוף גמרו להדפיס את המכתב בלי חתימה. ואחר כך, אם יתבעום לדין, אז יראו”…
“הלא אתה יש לך חום!” אמרה בלה לציפרוביץ.
“לפי שעה, רק קור”, התאמץ לחייך מתוך נקישת שנים.
היא הביאה לו עוד שמיכה, השקתה אותו תה, שמה בקבוק מים חמים לרגליו. הקור לא היה חזק הפעם, אבל ארך זמן רב. גלי הצנה באו והלכו ואחריהם נשארה צמרמורת, שהתפשטה ושטפה את כל אבריו. הרעידות הקלושות האלה עינוהו מאד, כאב ראשו גבר, ואולי קצרה רוחו מפני חולשתו – אחת ידע, כי אין עוד ביכלתו לשאת את סבלו. ועל הצמרמורת נוסף רגש של בחילה.
לאחר שהלכו שכניו ועזבוהו לנפשו הוציא ציפרוביץ את הקערה מתחת מטתו ורצה להקיא. רצה ולא יכול. ההתאמצות גרמה לו כאב קורע מעים. הוא שב והניח על הכר את ראשו השטוף זעה קרה, וגנח ונאנח, וקצב אנקותיו היה כקצב החיל שהרגיז את מעיו.
“גם קדחת צריכה מזל”, חייך במרירות. “ולא בכל עת טוב לקדוח… לא בכל עת!”
אחר שהוקל לו חזרו מחשבותיו אל סולודוכין ואל הדברים אשר שמע מפיו. בעומק לבו נעים היה לו לראות את סולודוכין מפקפק ומהסס ואינו יכול לבוא לידי מעשה, כמוהו ציפרוביץ ממש. עם יתר אנשי “הדרך” לא יכול לשוחח בלב גלוי. אולי גם הם אינם גבורים – אבל הם יודעים להסתיר את חולשתם. הם מתכחשים אליה, הם מגרשים אותה מעל פניהם, כגרש בן חורג. הם מושלים בה. והוא וסולודוכין, להפך: היא מושלת בהם. לכן התרחק רואה־החשבונות מחברתם והתרפק על שכנו המבקר ודבק בו בכל נפשו. בשעה שהם שניהם יחד גם חולשתם פחות חלשה. בלבו הבדיל לעצמו עוד פינה קטנה, צפונה, ושם – בסתר ובחדרי חדרים – נתן את עצמו למעלה מסולודוכין. הוא עולה על שכנו בעדינותו וברגשותיו האנושיים, בזה שלא נגרף כעוור בזרם רגשות קנאה ושנאה. הוא, ציפרוביץ, אינו משלה את עצמו. לעולם הוא ישר עם לבבו.
הדעה הנעלה על ישרותו ועל עדינות רגשותיו גרמה לו ספוק־נפש רב, ספוק שהטמינו מעיני כל, ועל כולם – מעיני סולודוכין, אשר ממנו ינק, ועל חלבו גדל, הרגש הנעים הזה.
כפרפרי לילה מסביב למנורה סובבו רעיונותיו מסביב לסכנה הכרוכה בפרסום המכתב מיפו, ומעגלם הלך וצר. מה עמדתו הוא בשאלה הזאת? אין הוא יכול להחליט ולאמר בברור, אם טובה החלטתם או לא. אין הוא רוצה לקבוע דעתו מטעמים נסתרים ולבקש אחר כך נמוקים גלויים – אחרים – להצדקתה, כדרך הבריות. למעלה מכל ספק הוא, כי סולודוכין רואה נכון את הנולד: הכל יסבלו מן המעשה הזה – הכל יסבלו, וקרוב הדבר, כי יסבלו קשה.
במוחו המחומם התחילו מצטיירים מחזות חפושים ומאסרים: הנה מוליכים אותו אל ה“סרייה”, הנה מכבדים אותו בדחיפות, בבעיטת רגלים… הנה הוא שוכב בתוך תא חשוך ורטוב… תקרת אבנים נמוכה… מהקירות נוזל טחב… לחות סמיכה, מהולה בריר ורוק, מכסה את הרצפה… כך היה מראה התא, בו ראה אז את ה“גורג’י” הזקן, יהודי גרוזי שדקר ערבי שהעליבו… כך ישכב גם הוא בתאו… והנה קול צעדים. הדלת נפתחת. השומר עומד בפתח, מאמץ את עיניו לראות באפלולית ומצלצל בצרור המפתחות שבידו – קוראים אותו, את ציפרוביץ, לצאת אל השער. מבעד האשנב נשקפים פניה. היא שמעה על מאסרו… שמעה איך הוציאו אותו, חולה, ממטתו, איך השליכוהו, חולה מסוכן, בתא המזוהם, איך ענוהו בבית־הכלא… והנה היא באה. היא מצטערת על מעשיה. היא רוצה לראותו, לראות את עיניו, לקרוא בהן כי מחל לה. עתה, אחרי שדחפה אותו אל פי תהום?.. כי הלא שניהם יכלו להיות זה כבר בחוץ־לארץ… והיא היא אשמה שהוא נשאר פה. ובכל זאת, אין בלבו טינה. הוא מביט אליה בעינים סולחות: עיניו מעורפלות־מעוננות, כעיני ההולך לעולמו, פניו – פני מת.
“מה רצונך?” הוא אומר וקולו קהה, רטט של חיים אין בו.
היא מביטה אליו… עיניה גדולות… והוא רואה: לולא שער־הברזל שביניהם היתה נופלת עליו, מחבקת את צוארו בידיה החזקות ומחממת את גופו בגופה החם עד ימס הקרח הקפוא בלבו… נדמה לו… אך ביניהם שער־ברזל. והנה נעות שפתיו – שפתיו הלבנות. הן דובבות חרש, בלי קול:
“מאוחר, מניה… אחרת לבוא”…
הוא פונה לה עורף והולך ושב לאט, בפסיעות רפות, אל תאו… והיא שם לבדה – נשארה עומדת לבדה מעבר לשער הסגור… והוא שוכב פה לבדו – על אבני הרצפה הקרות והרטובות…
ציפרוביץ הקיץ פתאם מחלומו. כרו, מתחת ללחיו השמאלית, היה רטוב מדמעות. על פניו חש גלישה קרה ומרגיזה. הוא נגב את לחיו בקצה הסדין והפך את הכר. הציפיה החלקה קררה את פניו. חזיונות בית־הכלא נפסקו; הוא שקע בשכחה שלוה ומרגיעה.
יב 🔗
ימי הבטלה במשרד החכם־בשי, ימים ריקים מכל עבודה ממשית, ימים שרק אנשים בודדים היו נכנסים בהם, אגב אורחא, אל האולם המרווח ומציקים לרם ולגבעוני בספקותיהם ובטענותיהם, ומאריכים ללא צורך בספוריהם על מצבם, ואחר הולכים כלעומת שבאו – אותם הימים הזוחלים עוד תעו בחוצות העיר, כצללים חסרי גוף חי, ובבואם ובלכתם לא הבטיחו מאומה ולא תקנו דבר. מנוחת העיר היתה ספוגה צפיה, חרדה ופחד מנקר בהחבא, ומעל לתנועת החיים הרגילה רחפו קולות חרש שבשרו סערה, סערה שטרם באה, אך בוא תבוא: מי יוכל לעצרה?
רגש של אי־אמון לשלוות העיר נכנס אל לבו של ציפרוביץ מיום קומו ממטתו ושובו אל עבודתו. בבית־הדפוס היתה לו עבודה רבה. ימים מספר עברו עד שהביא סדר בספרי־החשבונות, ופתאם ראה כי בזה תמה כל מלאכתו ואין לו מה לעשות עוד. העתון כבר לא היה עתון. עצם קיומו היה לפלא בעיני כל – כאילו בדרך נס עוד פעם בו רוח חיים. הקרובים אליו הרגישו כי ימיו ספורים. אותה שעה שקעו עורכיו ראשם ורובם בעניני העיר, נכנסו בעובי הקורה של ההתעתמנות. לציפרוביץ היה רושם, כי מלאכת העתון הנעשית בבית־הדפוס, מתוך הרגל בלבד היא נעשית. ודומה הוא בית־הדפוס העזוב הזה לחולה בן־מות, המוסיף להתפשט כל ערב ולהתלבש כל בוקר ולעשות עוד דברים מדברים שונים, שהיה רגיל לעשות בחייו, ושהם מוזרים עתה וכמו מיותרים…
רוח ההתנוונות והעזובה היה מגרש את רואה־החשבונות מבית־הדפוס אל משרד החכם־בשי. מפה השקיף בעד החלון אל הרחוב, אל העולם הגדול, ובלבו רגש של חיה נרדפת, שמצאה לה סוף סוף מפלט לשעה. במניה לא הרבה להגות. הוא לא האמין עוד, כי הקרע יתאחה. ולוא גם שרדה תקוה בלבו, לא ידע אם כדאי לו לטפחה. הוא ירא מפני התקרבות חדשה פן יבוא בסופה פרוד רע מהראשון. על פי רוב היה מטיל את האשמה עליה. תרעומותיו על מי שהיתה ארוסתו סובבו בראשו בהפסקות, לעולם אותן הטענות, שרשרת קצרה של דברים חוזרים שהיו מתגלגלים במוחו נגד רצונו, הולכים ושבים כהתקפות הקדחת ומענים את נפשו שעות רצופות עד אשר נלאה מוחו המיוגע מהכילם.
ופעמים בלילה, בשכבו על משכבו נדוד־שנה ובהקשיבו להמית הרוח תרעומותיו, בנות אור היום ומהומת החיים הערים, ושוב נדמה לו, כי אין דבר בינו ובינה, כי אין כל קרע, והריב שנפל ביניהם אין לו ערך – דברים קטנים ותפלים יסודו. ברגעים האלה היה מחליט להשכים וללכת אליה, לבאר לה את הכל, להגיד לה את הכל בדברים פשוטים, אמתיים, אנושיים…
אבל אור השמש היה שב ומשנה את פני הדברים – והוא לא הלך אליה למחרת, ולא דבר עמה, ולא באר לה מאומה.
הוא עמד והשקיף על הככר הסמוכה לרחוב יפו, על תנועת הרחוב, והקשיב בחשאי לדפיקות לבה של העיר השרויה במבוכה. מבעד לחלון הזה ראה את הסערה, שהכל יראו מפניה וחששו לה זה כבר – והיא באה פתאם כהפתעה. בבוקר ההוא פשטו קבוצות שוטרים בשוקי העיר ותפסו והובילו אל תחנות המשטרה כל יהודי ויהודיה שמראיהם כמראה בני חוץ־לארץ. אחרי המערכה הראשונה, הפתאומית, שגרשה רבים מן התושבים אל הבתים והריקה את הרחובות, התחילו השוטרים מתחכמים: הם הסתתרו מאחורי פינת־בית בולטת או עמדו בפי סמטה צרה ומשם ארבו במנוחה ובנחת־רוח לעוברים־ושבים, ולפתע היו מגיחים ממחבואם ושולחים את ידם לטרפם ולוקחים בשבי מספר נפשות חוטאות, לפי ראות עינם, וסוחבים אותם אל המשטרה. אלה מהתפוסים שהבטיחו למהר ולהרשם ברשימת המתעתמנים, הוצאו אחר כך מתחנת המשטרה ונתנה להם רשות ללכת, אך כל ערובת בטחון אין בידם, והם – בצאתם החוצה – הפקר כבראשונה. כל משמר־צבא חדש יכול לתפוס אותם ולהביאם שנית אל אחת מתחנות המשטרה. זמן חרותם ברחוב תלוי במזלם בלבד. בזה היתה גם “שיטה מדינית” – אַל יסור לרגע אחד פחד ה“חוק” מלב האויב! את האחרים, אלה שעמדו במרדם ולא אבו להיות נתיני תורכיה, כלאו בבית־האסורים ולאחר ימים הובילום ליפו לשלחם מן הארץ. אך לרוב אמרו גם אלה שהתכוננו לדרך, כי הם נכונים להתעתמן, ועל ידי כך יצאו לחפשי ויכלו להמשיך את הכנותיהם לנסיעה. מיום ליום הציקו השוטרים לאנשי העיר יותר ויותר. עד מהרה התמחו במלאכתם: חושיהם התעדנו. עתה הריחו את קרבנותיהם מרחוק ועטו עליהם כזבובים על נבלה, אכלו בהם בכל פה, ותאבונם הולך וגדול. לא הסתפקו עוד במארב ובתפיסת אנשים ברחוב. התחילו חוזרים על הבתים, על החנויות, על בתי־המדרש. וכל מי שחסר לו העוז או ה“מזומנים” לפדות את עצמם מידיהם ברגע התפשו, נגזר עליו לשכון יום או יומיים בבית־המשטרה עד שיפדה או ישלח ליפו. והשעה הטרופה, כדרך שעות טרופות, ילדה שתדלן: מעמקי הסתמיות צף השתדלן – יהודי כבן חמשים, בעל זקן מגודל, שחור־מצהיב, עיניו שקטות, מבטו מפוזר – והטיל על עצמו לדאוג לבנות ישראל השבויות. מהבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בערב היה חוזר על פתחי תחנות המשטרה, היה מברך בהכנעה, בקידות ובהשתחויות נמוכות, את הקומיסרים ואת השוטרים הפשוטים, כולם מכיריו ומיודעיו הטובים, והיה נושא־ונותן אתם בדבר שחרור הנשים. ואם לא הצליחו השתדלויותיו והוא לא ראה מוצא, היה קורא לעזרה את חיים רם, וזה היה בא תיכף ומטיל על כף המאזנים את קולו העבה, המפקד, את דבורו התורכי, את תוארו של מזכיר במשרד החכם־בשי ואת בקיאותו בחוקי המדינה – סופו היה מכריע את הכף לטובה. אם לא היו פוטרים את האסירות לגמרי, היו, לפחות, נותנים להן ללכת הביתה עד למחרת הבוקר.
“משום ש… הוא מבין?” הסביר היהודי השתדלן לרם בצאתם מתחנת המשטרה האחרונה, מקום שם עלה בידם שחרור הנשים בעמל רב; “משום שאי אפשר לנו להשאירן בלילה בידי התורכים… פן יקרה אסון, חלילה”…
אז פרצה המהומה האמתית. אנשים למאות ולאלפים רצו אל משרד החכם־בשי, אל הקונסולים, אל המשטרה, אחזו בכל מסמר רופף לתלות בו את תקותם, ולא ראו דרך להחלץ מהצבת הנוראה, שלחצה אותם ואמרה למעכם כליל. המונים המונים נהרו אל ועד ההתעתמנות. בני השכונה “מאה־שערים” והחלק הרוסי־האשכנזי של תושבי “רחוב היהודים” ש“בעיר העתיקה”, התקבצו אל הככר הגדולה, הסמוכה לבית החכם־בשי, ועמדו שם מהבוקר עד הערב, כשהם לשים את הבוץ ברגליהם ורועדים תחת טפות הגשם הקלוש, הזולף לאטו מהשמים האפורים, מתון ומשמים, זולף ואינו חדל, כדמעות אשה זקנה הבוכה בדומיה. קפוטותיהם המעוכות רפרפו ברוח, טפות מים טפטפו מעל קצות כומתותיהם הלבנות, שגלשו מתחת לכובעיהם וירדו אל ערפם. ובהתחצף הרוח היתה פותחת בחזקה את כנפי הקפוטות ומגלה לעין תחתונים עכורים, שהיו אף הם לבנים לפנים, וטליתות קטנות וציציות צהבהבות שבלו וסרחו והתפתלו בין הרגלים, הכושלות מרוב דאגה ועיפות.
האנשים נדחקו כלם אל המרפסת, ואלה שהצליחו לעלות אליה עמדו שעה ארוכה על מקומם והסתכלו בסבלנות בדלת הסגורה וחכו עד שיכניסו אותם אל הפרוזדור. מדי פעם היה נראה בפתח הדלת בחור קיטע, נשען על מקל עבה, לראשו כובע ישן, קשה, שחום־מצהיב. הבחור נטפל לחיים רם מזה שבועיים: בא בטענות ובתביעות, יעץ עצות בענין ההתעתמנות, ולבסוף קבע עצמו מעין שמש לועד. עתה היה דבר הכניסה תלוי בו – בידו לתת זכות קדימה לזה ולסגור את הדלת בפני זה. יהודים זקנים תקעו עשיריות לתוך כפיו. הוא גער בהם בקול זועף וגס, אך את המטבעות לא השיב ואת הדלת החזיק פתוחה למחצה – והם נדחקו ונכנסו פנימה, יראים ונחפזים.
פעמים היה תוקפו חשק לעשות סדרים בעם. אז היה מצוה לנאספים להתיצב בשתי שורות, זו מול זו, ולהניח ביניהם דרך פתוחה, בה יעברו העוברים אל מרפסת הבית. אך בראותו, כי אין איש שם לב לפקודותיו, היה פותח פה על הקהל בקול עבה, משונה, ותחת אשר ירקע ברגליו – מעשה שלא יכול לעשות מפני מומו הגופני – היה דופק במקלו העבה באבני רצפת המרפסת. שאגותיו הפילו אימה על קצת יהודים יראים ותשושים. הם היו מוכנים לעשות את רצונו, ושלחו מבטים זועמים בהמון המחוצף, שאינו נשמע לפקודת השמש הכעסן ומכעיסו עוד. לסוף היה הבחור הקיטע מגרש את כולם ממרפסת הבית החוצה, לתוך רפש הככר, ובסגרו את שער המרפסת הנמוך – דלת ברזל מעשה שבכה – היה עומד ומייסר את הקהל:
“מה אתם נדחקים? מה יום מיומים? פתאם באתם בהמוניכם… לא יכולתם לבוא לפני חודש, בשעה שנתבקשתם בטוב ובנמוס? חכיתם דוקא עד שיתפסוכם ברחובות… הלא פרסמנו מודעות וכרוזים… הלא הזהרנו אתכם… ועתה, את מי תאשימו? הא לכם – קצרו אשר זרעתם!”
ובתוך הפרוזדור הגדול, החשוך, גם שם נקהל המון אדם עד אפס מקום. אלה שהגיעו הנה עמדו זמן רב מבולבלים והזיעו במחנק ובדוחק קודם שזכו לבוא אל האולם המרווח, בו ישבו ליד השלחן הארוך, המכוסה ארג ירוק, רם וגבעוני וציפרוביץ ועוד כמה צעירים שעזרו על ידם – ישבו כפופים ומהרו לכתוב את הניירות הנועדים לעותומנים החדשים, בהם ילכו אל משרד הממשלה לקבל תמורתם תעודות רשמיות – וכמנין מבקשי בקשות עומדים על גבם.
שלשה ימים ארכה הבהלה – מהיום הרביעי בשבוע עד היום הששי. אחרי השבת שככה. רוב היהודים שבו ו“התכשרו” בעיני הרשות, ו“שאינם־כשרים” – אלה שבקשו להמתין עוד ולראות איך יפול דבר – התחבאו בין אחיהם “הכשרים”.
עתה התחילו באים אל משרד החכם־בשי ישישים רבים, זקנים וזקנות מופלגים, שגבאי מושב הזקנים האיצו בהם למהר ולהתעתמן. להם לא היה איכפת דבר שנוי הנתינות. ל“יונים” לא יעשו אותם בין כך ובין כך. חה, הה… רק ההליכה מבית מושב הזקנים הרחוק עד למשרד החכם־בשי היתה קשה עליהם. לכן ישבו בפרוזדור ובאולם המשרד כ“מבוסמים” והרהרו מתוך אנחות כבדות בדרך הארוכה שעליהם לעבור בשובם. שנים־שלשה נתכנסו אל פינת דרגש־העץ, שעמד סמוך לקיר, ברחוק מקום משלחן־הכתיבה, ובהשענם אל גבו הקשה, התנמנמו תנומת זקנה וחולשה. חיים רם היה מעיר אותם לפני לכתו לאכול ארוחת הצהרים.
“בן כמה אתה, סבא?” – פנה לאחד.
“מה?” קמט הישיש את פניו ואמץ את אזניו.
“אני שואל: בן כמה אתה?” המה קולו של רם ומלא את החדר המרווח בהמולה.
“בן כמה? שתים ושמונים… שתים ושמונים כבר מלאו לי…”
“תואל נא בטובך, סבא, והתקרב מעט. הנה, הנה, אל השלחן – כרגע אהפוך אותך לתורכי צעיר”.
הזקן מנענע את ראשו וחניכיו חסרות השינים נוקשות אלה באלה.
יג 🔗
בבוקר יום הראשון פקח גדליה ברנצ’וק את עיניו מתוך ערות רוח של אדם בריא שישן די צרכו. הוא הצטחק ומצמץ עיניו אל מול החלון שטוף־האור, רוחו עליזה עליו בעליזות לא־ברורה ובלבו הרגשת מאורע טוב, רצוי ומבוקש מכבר, שיארע לו הבוקר דוקא. אולם במדה שהתלבש והכין עצמו לחיי היום, הלכה ערות רוחו ופחתה. רגש מעיק של אסון המתרחש לבוא ואין להמלט ממנו – רגש שהיה חוזר ופוקדו בימים האלה – עלה בו גם הבוקר, דחק את השמחה, עכר רוחו ונסך רפיון ועצלות בכל גופו. הוא שתה תה במתינות, שעה ארוכה, ידו האחת מחזקת לנגד עיניו את הכרך השני של “דיל בלז דה סנטיאן”. אחרי שקרא שלשה פרקים ובלע בלגימה אחת את שארית התה שנתקרר, הניח את הספר ותמה רגע לאורך אפיו של המחבר, אשר יכול לאנוס עצמו לטפל בגבור זה בשני כרכים גדולים. מודפסים באותיות קטנות וצפופות.
“הקדמונים!” לגלג. “גבורת הדורות עברו… אינה נופלת מגבורת הדוקטורים לפילוסופיה בזמננו. אך אלה הסבלנים הקדמונים – בכל זאת פעם בלבם מעט רוח חיים!”
אחר כך פנה לסדר את החדר, טרח ושם כל דבר במקומו – באותו מקום בדיוק שראהו שם אתמול. הוא עשה את מעשיו בתנועות אטיות, בקפדנות של אשה המטפלת במלאכה זו כל חייה. ולאחר שהושב הסדר על כנו ולא היה לו עוד דבר לעשות, צעד צעד אל שלחן־כתיבתו ועמד והרהר: מה שכח? הלא שכח משהו!.. פתאם נזכר: הרצפה! אכן: “כבד את רצפתך!”… דבר חשוב, סעיף אחד־עשר, ראוי להרשם בנוספות…
באותה קפדנות אדישה טאטא את האבק מכל פנות החדר אל טבורו, אסף את האשפה אל כריכת ספר דקה והוציאה החוצה. בגמרו עמד וגחך: כל העבודה הזאת מה היא? רק אמתלה, תחבולת ערמה לרמות את עצמו ולדחות את הרגע, בו יוכרח להודות בפני עצמו בכשלונו.
“גם את הרצפה טאטאתי”, לעג בלבו, “את הרצפה – עד כדי כך הגעתי!”
אחרי זה ישב אל שלחנו כפוף על דפי הנייר הלבן, השרויים בצפיה, בידו עט טבול בדיו – ישב בתקוה קלושה ובבטחון רב, כי לא יעשה היום ולא יצליח. בעינים כהות השקיף על עלי הנייר החלקים. הוא זכר את סערת נפשו בסוף החלק הראשון של הרומן. אז נדמה לו, כי פה, בחלק ראשון זה, היה טמון כל הקושי, ולאחר שהתגבר עליו ועברו, לא ידע עוד מעצור. ההמשך יהיה נובע מלבו כזרם מים כביר שנחלץ מבין הרים ונשפך אל נחל שקט ורחב־ידים – והנה פתוחה לפניו וישרה הדרך אל הים. אולם זרמו הוא – עתה שיצא מהמיצר – חולות המישור ספגוהו, בלעוהו. ומים חדשים אינם באים: נסתתמו המעינות, הובישו…
מתוך רפיון ואפיסת־כוח הוריד את ראשו אל ידו השטוחה על השלחן – ובתנועתו זו היה דבר־מה מזקין מאד, דבר־מה שהעלה על הדעת אדם ההולך וגומר את חשבונותיו עם החיים. הוא הוציא מלבו אנקה עצורה ושאף רוח בחזקה – בשכחתו נשם כמה רגעים חצאי נשימות וריאתו התרוקנה מאויר.
“נסתתמו המעינות והובישו… אח־חה־חה!”… אמר בקול, עיניו הכהות תועות על הנייר החלק וידו מניחה את העט הטבול בדיו.
אין כדאי לשבת. הוא הוציא מכיסו את משקפיו, שהיה מרכיבם בחוץ מפני קוצר ראיתו, סגר את הדלת והלך לשוטט ברחוב.
יום ראשון זה היה רך וחמים, אחד הימים הבהירים, הבאים פתאם, באמצע החורף, אחרי גשמים שוטפים, ומפיצים ריח של אביב על פני האדמה. הרוחות הקרות חדלו מנשוב. פני השמים האירו, השמש צחקה וגרשה בצחוקה מלב האדם זכר השבועות הקודרים שעברו. קרניה החמימות, הדקות, חדרו לכל פינות העיר, נוצצו בשלוליות ונקרו אותן כאפרוחים שמקוריהם דקיקים, צהבהבים, נוצצים, ויבשו את עור האדמה הלח והמרוכך מרפש. הן עשו בחפזון, כאילו ידעו כי זמנן קצר. עוד מעט ויחזרו גלי רוחות הצפון הקרות, ושוב יביאו עדרי עננים שחורים… שבילים צרים בצדי הרחוב התקשו והיו מוצקים. מחר, מחרתים – אם לא ישתנה מזג האויר – יתוקן הרחוב לרחבו.
בדרכו פגש את מניה אפלבוים שחזרה מהעיר לבית־החולים, ונלוה אליה. הנערה החזיקה בידה ילקוט רקום פתילים מעשה רשת, הילקוט היה נפוח מרוב כיסי־נייר ותפוחי־זהב, שנתחבו אל תוכו. ז’קטת־צמר אפורה־בהירה חבקה יפה את גזרתה הדקה, עטפה אותה עטיפה מוצקה וגמישה, ככתונת־גומי. בהירותה האפורה היתה רכה ונעימה לעין השמש.
“יש להן טעם לפולניות”, אמר בלבו ברנצ’וק.
עדינות גופה ופניה המארכות, שהאדימו מהליכתה המהירה ופרחו ברעננות צוחקת, מצאו חן רב בעיניו הפעם. ריח בושם קל רחף מסביביה, לווה את צעדיה. כל רגע נעלם ושב ופגע בקצה אפו. הריח גרה אותו באי־קביעותו המשונה.
“בכלל, יש ענין בהן יותר מאשר בליטאיות שלנו, הגוצות והדחוסות” – שב ברנצ’וק וציין בלבו, בהתכוונו לכובענית, בלה דיקשטין.
בּלה אינה אוהבת את אפלבוים זו.
“היא חותכת את האוויר כמו קרש”, אמרה לו פעם.
במלים האלה היה דבר־מה אופיני ופגעני. ברנצ’וק צעד על יד מניה או – במקומות צרים ופחות מיובשים – אחריה, וראה כתמי בוץ על עקבי ערדליה ועל שולי שמלתה השחומה־הכהה. שמלותיה רחשו וחרקו, נתנו קול בד קרוע – כאילו התרעמו על חפזון תנועותיה. ואמנם הילוכה היה מהיר וישר – “היא חותכת את האוויר כמו קרש”.
“בּינה יתרה, למה היא?” גחך בלבו ברנצ’וק. “תהא רק אהבה ושנאה, והמוח הקהה ביותר יושחז ויתחדד… עד כמה עוינות הנערות זו את זו!” … סיים בקצרה.
היחסים שבין מניה ובין ציפרוביץ גרו את סקרנותו. מראה פניו של רואה־החשבונות אחרי קדחתו הממושכה היה מדולדל כל כך ועלוב, והיא – הנה היא מטיילת ברחוב, צעירה ורעננה ויפה – כמעט יפה. רק אפה הארוך, חד־הגב, מקלקל מעט את השורה. והצלילים הצורחים שבקולה יש בהם מן הגסות ההמונית. אף על פי כן, חתיכה הראויה להתכבד! ואם לטש עיניו אליה, זה הקדחתן הותיק שלנו, הרי שוב אינו בחור לא מזיק… חה־חה!..
ברנצ’וק נתן לה לדבר כאות נפשה. דבור זה היה רצוי לו – המולת מלים זרות, המתדפקות על אזניו מבחוץ, השוטפות ומקלחות את מוחו, המשכיחות אותו לרגע את זה הזעום, האורב לו מבפנים. דעתו קלטה ולא קלטה את דבריה על האחות הרחמניה צפורה בלומנטל, העובדת עמה בבית־החולים: עלמה זו מתערבת בכל דבר, רוצה להראות כמנהלת, כאחות ראשית; עם כולם היא רבה, ולפני הרופא היא מתרפסת ומדברת אליו בקול־משי רפה ומתוק… והוא אינו נותן דעתו עליה כלל – תמיד הוא עושה מה שהיא מניה, רוצה…
“ומה היא רוצה?” שואל ברנצ’וק בלצון.
מניה אינה שועה ללגלוגו. היא שקועה בפרטי עבודתה, זו העבודה הגוזלת ממנה את כל זמנה. מהבוקר ועד הערב היא כבולה אל מסדרונה. אין היא מתאוננת על קשי העבודה – אבל היא אסורה ידיה ורגליה. כל רגע – צלצול… פעם מקצהו האחד של המסדרון, פעם מקצהו השני… רוצי הנה והנה כמטוטלת! צפורה לא תמהר, לא איכפת לה – יחכה לה, יצלצל לו, החולה! אבל היא, מניה, אינה כך: הלא הוא חולה, ואם מצלצל ודאי הוא צריך… בהגיע אליה קול המצילה לא תוכל לשבת במנוחה, כמו צפורה, ולשוח עוד רבע שעה. אין פלא שהיא שרויה בריצה מהבוקר ועד הערב. רגליה כושלות מרוב עייפות. אין היא פותחת ספר, אינה יודעת דבר מהנעשה בעיר, בעולם. חייה עוברים כמו ביער. האם היא יושבת בירושלים? בבית־החולים “אבן־העזר” היא יושבת, והעיר ירושלים רחוקה וזרה לה.
שעה קלה שתקו שניהם. ברנצ’וק בקש דבר לחדש את השיחה. הענינים הרגילים, שתפסו אז מקום מזג־האויר, היו ההתעתמנות והיציאה מן הארץ – לכן שאל אותה סוף סוף, מה בדעתה לעשות?
“אינני יודעת. אין אני רוצה לגדור בפני את הדרך לרוסיה. לולא זאת הייתי נשארת. אולי יתנו לנו, העובדים בבתי־החולים, להשאר בארץ בלי שנתעתמן”.
“ואני אשאר”, אמר ברנצ’וק, “לעת עתה אשאר בכל אופן. כבר השגתי נייר רשמי מהנהלת העיר וקניתי לי זכות ישיבה. ודאי ידוע לה, כי פתקאות החכם־בשי הקודמות, אלה שרם וגבעוני חלקו ביד נדיבה, בטל ערכן… חה־חה, כל העיר מלאה פתקאות ממשרד החכם־בשי. היורדים מצרימה לקחו אותן עמם לזכרון, או נתנו אותן לקרוביהם שנשארו בארץ”.
נדמה לו, כי הוא רואה בעיניה שאלה כבושה.
אז הוסיף ואמר:
“ציפרוביץ וסולודוכין גם להם כבר תעודות כאלה”.
“סולודוכין?” השתוממה מניה. “הלא הוא עומד לנסוע!”
"עומד לנסוע? הלואי!.. הלואי ונכנסו הדברים שיצאו מפיה לאזני רבונו־של־עולם! השמעה גברתי את אשר קרהו: לפני ימים מעטים, בעת שפשטו השוטרים בכל הרחובות וצדו את כל הבא לידם – מה היא סבורה, מי זכה להיות מן התפוסים הראשונים? מובן מאליו – סולודוכין! ואף כי שחררוהו תיכף ומיד – גבעוני כמדומה לי, הוציאהו – היה התנאי, כי ילך בלי שהיות אל המשרד הרשמי, יגיש בקשה ויקבל אשור רשמי. היא יכולה לשער בלבה – ולא תטעה – כי ביום ההוא לא זז סולודוכין מפרוזדור הנהלת העיר, ולמחרת בבוקר מהר לשוב אל משמרתו, ולא נח ולא שקט עד שהחזיק בידיו את התעודה המצילה. אז הלך הביתה ושכב במטה, ועוד הוא שוכב זה היום הרביעי… לא, אין אני מתלוצץ! לדעתי, אם לא ימהר לנסוע מכאן, יגיע עד שערי שאול בדמי ימיו… הלא כל מה שהיה עד כה כאפס וכאין הוא לעומת העתיד לבוא. כך הוא… אני לא אומר לאיש: אל תסע! ואשר לסולודוכין ולציפרוביץ הנני משכים ומדבר על לבם שיסעו…
“מדוע ציפרוביץ דוקא?” נעלבה האחות.
“מדוע? תשמע־נא: בכל עת פגשי אותו הוא שואל אותי, אם עליו לנסוע או לא לנסוע. אני אומר לו: ‘סע!’ והוא אומר: ‘אם כן היה עליו לעשות זאת בהתחלה, ועתה הלא יתפסוהו וישפטוהו כבוגד’. אני אומר: ‘אל תסע!’ הוא אומר שאם ישאר פה יקחוהו לעבודת הצבא – ואת זאת לא יוכל לשאת; עד מהרה יחלה וימות. אני אומר לו: ‘אם כן, סע!’ הוא אומר, כי לעבודת הצבא יקראו אותם, את העותומנים החדשים, רק בעוד שנה, ואם ינסה לברוח ויתפסוהו יתלוהו מיד. אני אומר לו: ‘אל תסע!’ הוא אומר, כי רבים מאלה שהתעתמנו יצאו בלי קושי; אולי יצליח גם הוא – אז יפטר בבת אחת מכל דאגותיו וצרותיו. אני אומר לו: ‘סע!’ … והגלגל חוזר חלילה… וכי לא מן היושר שיסע – תאמר נא הגברת?”
“ואדוני ישאר פה כל הזמן, ואין פחד בלבו?” אמרה בעקיצה.
“לא כך, פשוט: עסוק אני… רציתי לנסוע דוקא”.
“אדם עסוק!” אמרה בלעג.
“לא, באמת… יש לי תכנית. אני מחכה עד שיצאו הכל מן הארץ. בתים רבים יעמדו ריקים ועזובים – אז אקנה לי בית… בנין גדול, כמו זה של מיסטר פיאם. בשנים־שלשה נפוליונים ארכשנו לי. מערכת ‘הדרך’ תלוה לי את הסכום הקטן הזה. אם אחמיץ את השעה לעולם לא אהיה בעל־בית. כמו שאומרים הציונים: ‘אם לא עכשו – אימתי?’ האם אין זאת תכנית נכבדה, תאמר10 נא, הגברת? האם אין כדאי להשאר בארץ למענה?”
“לי לא איכפת, יכול להשאר”, צחקה מניה, “את ארמוני בין כך ובין כך לא יירש”.
“וסולודוכין, בכל זאת אולי, יסע”, חזר ברנצ’וק לענינו. בלה תוציאהו. אבל ציפרוביץ, מי ידאג לו? ובעצמו – מהו יכול? אדם אבוד הוא!" …
“וכי אוכל לעזרו אנכי?” התרגזה מניה.
ברנצ’וק נשא אליה עינים תמימות.
“מי מדבר עליה? אני אומר בכלל… סתם, כך”…
הם נפרדו בקצה השוק. מניה הלכה לדרכה בצעדים נחפזים, נרגשים, ולא הביטה אחריה, שמלותיה רחשו וחרקו, קולם כקול בד חדש ההולך ונקרע. גדליה ברנצ’וק עמד והביט אחריה וציין בבת־צחוק תאותנית:
“בתולה יוקדת!”
יד 🔗
גדליה ברנצ’וק הציץ בבית־הדפוס. בעד שמשת הדלת העליונה, השבורה, ראה את מנדל קנטור, המשגיח, עומד כרגיל אצל תיבת אותיותיו. כתפו אל הרחוב, והוא מפרק את הטורים שכבר השתמשו בהם בדפוס ומפזר את האותיות כל אחת אל תאה. על ידי התיבות שממולו עומדים ומסדרים זידל והנער העוזר, מרדכי רחמים, שלשתם עובדים בשתיקה.
רוח של עזובה נשבה על ברנצ’וק מבפנים. בית־הדפוס היה דומה למערה או לחורבה עתיקה, שנכנסו אליה עוברי אורח ונתעכבו בה לרגע קל. הם לא יחיוה בבואם. הם לא יתמהמהו במקום הזה, השממה הישנה שקדמה להם, מצפה לבריחתם…
משהו חסר פה, בבית־הדפוס… מי שהוא חסר פה…
“ואיה נחמיה?” שאל את המשגיח בהכנסו.
“אין”, פלט מנדל קנטור לתוך תיבת אותיותיו ופניו זועפים.
“ומה הכעס?” שאל ברנצ’וק ונימת התרגזות רועדת בקולו; ובדרכו אל החדר השני הוסיף: “אני אינני אשם בזה”.
בחדר־ההנהלה מצא את ציפרוביץ; זה ישב בפינתו, כפוף על ספרי־חשבונותיו, ואתו חבר למקצועו, רואה־חשבונות איריס. ציפרוביץ עמד בפרשת שלבוקי הקור, שפרחו על אצבעותיו ואינם רוצים לעבר על אף הימים החמימים האלה; הוא הרים את ידיו והראה להם אותם – את השלבוקים האדומים־הכחלחלים, שעלו בקצות אצבעותיו, למעלה מהצפרנים. ברנצ’וק ישב על שלחן־העץ הארוך והמחוספס. מפיהם נודע לו כי נחמיה, מסדר האותיות הראשי, עשה את אשר עשו אז רבים מבני ירושלים, נתיני תורכיה מבטן ומלדה – קנה לו תעודה רוסית וירד מצרימה.
“ואני אומר לכם – טוב עשה!” קרא איריס בהתמרמרות, והיה כחוגר לקרב.
הוא עמד לנגדם, לבוש יפה ונקי, מעילו החרפי אינו מרוכס ורגלו האחת נצבת על ספסל־העץ הצר. ברנצ’וק ישב והחריש, ציפרוביץ אווש בעטו בספר־החשבונות – ושלשתם שקעו בהרהוריהם על המצב המשונה ההולך ונוצר סביביהם, ובקשו מוצא – כל אחד לעצמו. איריס הסיר מעל אפו את משקפיו הנתונים במסגרת־זהב דקה, ונגב את הזגוגיות המזיעות בחתיכת עור רכה, שהוציא מתוך נרתיק המשקפים. לעולם היו עמו בכיסיו דברים קטנים ומועילים.
פתאם פנה אל ברנצ’וק ואמר:
"ואני לוא הייתי יחידי ורווק כמוך, יום אחד לא הייתי שוהה פה, תיכף ומיד הייתי פותח בפרשת 'לך לך. אבל כשאתה בעל אשה ושלשת ילדים ויש לך משרה קבועה… ‘קרן’ אינה מוכנה לי בבנק באלכסנדריה… משרה? ואם לא תמצא לי משרה? לוא אני יחידי – אף רגע לא הייתי מפקפק!''
ברנצ’וק ישב והגה באלפי האנשים הטוענים ברגע זה טענות כאלה, ואין מי שיענה להם דבר וחצי דבר. וגם אין הם מחכים לתשובה. מה ישיבו זה לזה – וכולם באותו מצב. הם מדברים, משום שאי־אפשר שלא לדבר, ואחר כך הולכים ועושים מה שעושים, ואין כל קשר בין הדברים שדברו ובין המעשים שעשו.
איריס ספר עובדות מעובדות שונות שקרו בימים האלה.
“למה תרחיקו לכת? הנה שכני – זה שבועים ארוזים חפציהם, קשורים ומוכנים לדרך. ועתה יש להם עבודה: בבוקר הם אורזים את החפצים ובערב מתירים אותם… בבקר אורזים ובערב מתירים… עתה שערו לכם את הנעשה בבית. גיהנום! האמינו לי. בראותי אותם הנני שוכח את צרותי אני”.
“ולמה לא יסעו?” הניע ברנצ’וק כתפיו.
"ואתה שואל אותי? שמע נא, אף על פי שאתה סופר, בכל זאת, בינינו לבין עצמנו, אין לך כל מושג על המתרחש בעיר. אל יחר לך!.. עבור נא מעט בשכונות היהודים – אז לא תשאל שאלות. האנשים הלא דעתם נטרפה עליהם, חולים הם ומוכי שגעון: לנסוע או לא לנסוע?.. ואתה אומר: ‘למה?’ – אני אומר לך: אני הראשון הייתי בורח… הנה היהודים הבוחארים עוזבים את הארץ בהמונים…''
“לנסוע או לא לנסוע?” חייך ברנצ’וק, בזכרו מה שספר למניה על אודות ציפרוביץ, “אמנם כן, רבים הם כך בזמן הזה… והבוחארים, הלא זה הפחיד אותם…” ברנצ’וק נתן קולו בצחוק: "זה… מה שמו? חיימזון, מי שהיה מתורגמן במשרד הקונסול הרוסי. בראשונה, אך נכנסה תורכיה למלחמה והתחילו השמועות בדבר ההתעתמנות, באו הם אליו לשאול את פיו – האם עליהם להתעתמן או לא? אז התנפל עליהם בחרופים ובגדופים, כמנהגו של פקיד רוסי ‘אמתי’ זה: לסיביר אגלכם! בכבלי ברזל אאסרכם! בבית־כלא ארקיב את עצמותיכם – כלבים בני בני כלבים!.. הבוחארים יצאו ממנו אבלים וחפויי ראש, עמדו, התגרדו והלכו – אל חיים רם:
‘מה עלינו לעשות? הנה כך וכך אמר לנו המתורגמן חיימזון’.
"פתח רם בקולו העבה, קול הבס שלו ההומה והמרעים כקולו של המתורגמן ממש:
‘מה? בית־כלא? סיביר?.. קצרות הידים!.. סיביר רחוקה! בית־הכלא שלנו קרוב מסיביר… על דבריו אלה נשליך אותו אל הבור… חונף־רוסים! נפש מכורה!. אל תשימו לב אליו ואל איומיו! הגידו לו, כי מוטב לו שישתוק וישמור את עורו!’
“והבוחארים עמדו כנדהמים בין שני הבסים הגנרליים האלה. אבל, אני רואה, כי קולו של עשו הכריע…”
“אתה רואה ואינך רואה”, חייך רואה־החשבונות ציפרוביץ. “הם נוסעים משום שיש להם נחלות בבוחארה: גנים בתים, חנויות. אם יתעתמנו, יאבדו את כל נכסיהם שם”.
“זאת ועוד…” אמר איריס: “אין הם רוצים להשאר עם התורכים ביחידות… קרועים ומובדלים מן העולם, מבינים אתם?.. הבוחארים הלא הם עצמם אסיאתים, טטרים – וטבע התורכי ידוע להם יפה”.
“יתכן…” הסכים ברנצ’וק בפזור־נפש.
בעיניו היה איריס כעין ספוג חי, הסופג קרני הווי נעלמות ומעביר אותן, מבלי משים, מאיש לרעהו. נדמה לו, כי הוא שומע בדבריו עוד משהו, רמז נוסף וכולל. מהמחשבות הקודרות שעכרו בעת ההיא רוח העיר, הצטרף במוחו מחזה. בתחילה היתה רק מלה אחת קצרה וזו תעתעה11 בראשו ודפקה בו דפיקות קלות, תכופות, כנקישות פטיש־עץ קטן: “תורכי… תורכי… תורכי… מי הוא ואיזה הוא – התורכי?” בלהת לילה, העולה על ירושלים למצצה, כמצוץ העכביש את הזבוב, להפכה לחורבת אבנים עזובה, למקום שממה?.. או קריקטורה באברקיים?..
תמונה קטנה הלכה ונצטיירה במוחו, גדלה כגודל גלויה מצוירת: העיר רובצת על הריה, ראשי מנזריה החדים מסתמרים כלפי הרקיע… מרחוק, דרך גבעות ועמקים, מתגנב – זוחל על בטנו – אדם לבוש אברקיים מרווחים, לראשו כובע עשוי מצמר כבשים, שפמו – שני רמחים, הדוקרים את האדמה, בעיניו אש רציחה… בעיר טרם ראוהו – רק את ריחו הריחו: בני־אדם נושמים את האויר ומתרוצצים בחוצות באין מנוח.. וזה, הזוחל, הולך וקרב, הולך וגדול – ענק הוא, את כל העיר יכסה בגופו, וכבר הוא פה… הנה התכווץ, מוכן לזנק… הוי, מה, יהיה: האם ימעך את העיר – או יתלה, דקור, על חודי מנזריה?.. טרגדיה או קומדיה?.. או אולי, לא זה ולא זה; מעט מזה ומעט מזה, כנהוג בחיים?
ברנצ’וק הצטחק חרש.
“פרי מעשיהם כל אלה!” קפצו רעיונותיו של איריס אל עורכי “הדרך”. "כל העיר מאשימה אותם: הלא הם בעצם ידם נתנו את החבל בידי התלין… ושותפים יפים להם!.. רבים בטוחים, כי גם הם יברחו, כמו שברח גור־אריה, האידיאליסט והפטריוט הגדול, וכמו שברח חברו בועד ההתעתמנות12 – נגידוב הבוחארי.
“רוצה לומר, גם אתה בטוח בזה?” שאל ברנצ’וק בקול יבש.
“אינני אומר… אך האחריות שהטילו על עצמם… הלא הם מראשי הציבור… מנהיגי דעת הקהל”…
“אם רצונך לדבר על אחריות”, הפסיקו הסופר ברנצ’וק ברוגזה, “למה לא דברת עם אלה הנבלים, שצעקו בתחלה על החובה להשאר בארץ – חובה החלה, לפי צעקותיהם אז, על כלם במדה שוה – ואחר נמלטו על נפשם – עם נגידוב ועם גור־אריה? למה לא דברת אתם בדבר האחריות? האם לא ידעת על הכנותיהם לברוח? הכל ידעו… ואלה שנשארו עמנו ונושאים בעול, טרם הגיעה השעה להאשימם”.
התרגזותו הרגעית חלפה והוא סיים בצניעות עוקצת:
“אל תמוד אותם במדתנו, חבר איריס. אנחנו אנשים קטנים אנו, כל אחד ממנו מבקש לו את הנאתו הקטנה וחרד על עורו היחיד, היקר לו כל כך. והם מוכנים להפקיר את עורותיהם ואת עורותינו גם יחד, ובלבד שפשיטת העורות תעשה בצבור ובטקס חגיגי… חה – חה!..”
איריס סבב את מקלו בין שתי אצבעותיו, וגולתו – גולת כסף כבדה – הטילה ברק רך, לבן־אפור, בחדר־ההנהלה האפלולי. עטו של ציפרוביץ רחש בפינתו. מתוך חדר־הדפוס הגיע לאזניהם קול אותיות העופרת, הנוקשות נקישות קלות אשה ברעותה. ברנצ’וק הוסיף לשבת על שלחן־העץ הארוך ומחשבתו הולכת לאט, קצבה כקצב אושת העט וקשקוש האותיות – המחשבה על רומנו שנפסק באמצע, ועתה הוא כמו בנין שלא נגמרה מלאכתו, שלד אבנים וקורות לא־מצופות, צלעותיה בולטות במערומיה!, וחורים שחורים לה תחת הדלתות והחלונות.
כל יום היה מחליט בלבו שלא לצאת מן הבית, שלא להקשיב לשמועות התועות בעיר – לעמוד מן הצד, לשכוח ולהשכח, לשקוע בתוך עצמו. וכל יום היו החיים פורצים אל נפשו על כרחו ומפזרים את רוחו, דורכים ורומסים והוממים את רקמת הלילות… עוד הוא נאבק, עוד הוא מתאמץ להתנער ולהדוף את הבא מבחוץ. אך בהכנסו אל חדרו, בשכבו במטתו ובהסתכלו בזגוגיות הכהות שמעל לדלתו, בהן נבטת אפלת המסדרון העכורה, חש שראשו שומם, ריק ונבוב, כאילו בא מי והריק מתוכו את טפת מוחו האחרונה, האפורה, הלחה, ושב ומלא אותו חול מדבר יבש. רצון אחד חי בו – שתגמר סוף סוף מהומת היציאה. הוא דבר על לב מכריו והאיץ בהם שלא יתמהמהו. נדמה לו כי לאחר שיחדלו להסתובב בעיר יחדל כל קשר בינו ובין החיים החיצוניים. אז ישב לבדו בתוך דומיה ושממון ואז, מי יודע? אולי עוד יקום לתחיה העובר שמת בקרבו לפני הולדו.
“ממך לא פללתי לשמוע דברים כאלה!” אמר איריס בתרעומת מהולה בחנופה. “אותך דוקא חשבתי למבין ורואה לתוך תוכם של הענינים… רם וגבעוני – מילא, אולי… אמנם גבעוני מתנהג כנער… מתעקש סתם ועומד בעקשנותו… אבל בן־מתתיהו! – הלא גם אתה אינך ממעריציו!”
“אני ממעריציו”, ענה ברנצ’וק להכעיס.
“הן רק אחרי הכבוד הוא רודף…”
“כל העסקנים רודפים אחרי הכבוד”, אמר ברנצ’וק, “זהו הקפיץ המניע אותם, והוא קפיץ מועיל”.
“בן־מתתיהו – בעיניך תראה אם לא יעלה באדים ויתנדף בזמן קצר, בשעה שיגדל החום סביבינו”.
“ואני אומר לך, כי עמוד יעמוד פה, על משמרתו, עד הסוף”, חזר ברנצ’וק בעקשנות.
“מובן מאליו, אתה מחויב ללמד זכות על חבריך”, אמר בעקיצה איש־שיחו.
ברנצ’וק כבר חרה לו בלבו שנכנס בוכוח זה עם איריס. הוא לא אהב את האנשים, הרואים ממרחקים מעשי עוול של זולתם, היודעים אותם מראש ואוחזים כל ימיהם בזנב הצדק. הוא חשש להמשך: הנה יעמוד וירחיב את דבורו וישפוך לפניו את כל טענותיו ותביעותיו למערכת “הדרך”.
ובאמת פתח איריס וספר על רגשות הכבוד, שרחש אל העתון ואל עורכיו מרחוק, עת גר ביפו, והם, העורכים, היו באים שמה לזמן קצר, לרגל עניני האגודה או העתון. אז היו בעיניו נושאי רעיון נשגב, טהורים בתכלית הטוהר, אין רבב ואין כתם, אין שמץ של אבק על נפשם, טלית שכולה תכלת. בהעלותו כל זה בזכרונו הוא רואה עד כמה היה תמים אז. פה, בירושלים, לאחר שהוא פוגש אותם יום יום – –
“אל תתמה אם תאבד לך האמונה באדם!” סיים החבר איריס בגבהות־לשון.
“אין הגאון גאון בעיני משרתו… הרואה אותו בתחתוניו”, אמר בלבו ברנצ’וק וגחך.
קולו של איריס היה עגול וערב לאוזן, קול גברי שוטף בנחת, סומך מלוא משקלו על אותיות התנועה ונח עליהן בעצלתים ובהרחבת הנגינה. והאיש בעל קומה בינונית, ראשו חרוט יפה, גופו דק וזקוף, לבושו בהדור.
“המסגרת יקרה מהתמונה!” פסק ברנצ’וק בלבו וגחך.
נדמה לו כי הוא יודע את הסבה האמתית להתרעמות איריס: גם עליו חביב הכבוד, גם הוא אוהב להראות את עצמו, לעמוד על הבמה כמו בן־מתתיהו. ביפו היה ראש האגודה, בא־כחה ומדבר בשמה, ופה נתקל בחבורה סגורה, והם דחוהו מן השורה הראשונה, הסיגוהו לאחור.
דרך־דבורו עורר בו זכרונות־שמיעה לא־ברורים. בלי כל קשר אל שיחתם עמד ושאל אותו על מקום מוצאו – אם לא ממוהילב בא?
“ומה בכך?” תמה איריס. “אני בן אורשה אנוכי”.
“הוא הדבר”, שמח ברנצ’וק לחריפות אזנו.
לאחר שהלך האורח נמשכה השיחה בינו ובין ציפרוביץ. רואה־החשבונות ספר לו על ישיבת הועד המרכזי שהיתה אמש. הם בטוחים כי לא ימלטו ממשפט, וכבר מינו שעיר לעזאזל. ואת מי? את בן־מתתיהו דוקא!.. מנדל קנטור כועס מאד על ההחלטה הזאת. הוא לא ינקה בין כך ובין כך, כי האחריות הרשמית נופלת עליו. מובן איפוא חפצו ללכת לדין בחברת גבעוני או רם ולא בחברת בן־מתתיהו, שאזנים לו ולא ישמע ולשון לו – לשון שוטפת דוקא – ולא ידבר, ואם ידבר – לא יובן.
“הצדק עמו”, אמר ברנצ’וק.
"כן. אבל אתה יודע את בן־מתתיהו: אם התעקש – יעמוד על שלו. גם רם, גם גבעוני וגם קנטור – כלם התנגדו לו. ובכל זאת נעשה לפי רצונו… הוא עמד כקיר ברזל: הוא ערך את המכתב, הוא הגיה אותו, זוהי יצירתו, ועליו, רק עליו, לשאת באחריות לפרסומו, ואין הוא רוצה לוותר על זכותו!.. בשום אופן לא יוותר!.. כמה ישיבות הוקדשו לברור ענין זה! כמה פתרונות הוצעו! והסוף היה כמו שאמרתי: בישיבה האחרונה הוחלט, שהוא, בן־מתתיהו, יתיצב לפני השופטים כמחבר המכתב. מנדל קנטור אומר עליו – ציפרוביץ הנמיך את קולו – “כי תקותו להשלח מן הארץ בגלל העסק הזה… אין הוא חפץ, בן־מתתיהו, לנסוע מרצונו הטוב. מה יאמרו הבריות? אבל להיות מגורש בידי ג’מל פחה ולבוא לאמריקה מוכתר בתואר של גולה – זהו ענין אחר לגמרי”.
“אה”, קרא ברנצ’וק, “לכן הוא זועף כל כך, ר' מנדל!.. ולמה לא ספרת את הדבר לאיריס? גם הוא היה נהנה… חי נפשי, הוא היה נהנה מזה הנאה רבה!”
רואה־החשבונות13, שדאג מאד לתוצאות ההחלטה, הרהר בלבו במרירות:
“כמדומה לי, גם אתה נהנה לא מעט”.
ואף כי פניו של ברנצ’וק לא הביעו שמחה יתרה, הוסיף במחשבתו:
“מה הגיל והששון שתקפוהו, הייתי רוצה לדעת? לא כלום… צפור־דרור… דאגות אין לו – ולא איכפת לו דבר. ואני… אח־חה־חה!”
ומתוך אנחה כבדה, ספוגה קנאה עתיקת שרשים אל הסופר החפשי מדאגות, ורוויה רחמים רבים על עצמו – הסובל בלי קץ ומתענה בלי הרף – פנה שוב אל פנקסי־חשבונותיו.
טו 🔗
ביום השני אחרי הצהרים בא אל משרד החכם־בשי, דחוף ומבוהל, הנער הפרסי מרדכי רחמים, ובשר את הבשורה:
“סגרו את בית־הדפוס… ואת האדון מנדל אסרו…”
אחר זה הוסיף פרטים:
“בא הקומיסר… סעיד אפנדי הזקן… מתחנת המשטרה שבשכונת ‘מחנה יהודה’. עמו שני שוטרים… הם נכנסו אל בית־הדפוס ונתנו את עיניהם בכל…”
“לקחו דבר־מה? ניירות?” הפסיקו גבעוני בקול דק ונרגש.
“לא, רק הביטו… אחרי כן יצאו החוצה, ואנחנו כלנו יצאנו החוצה… והם צוו לסגור את בית־הדפוס. אחרי כן חתמו את המנעול בחומר־חותם והלכו, ואת האדון מנדל הוליכו אתם”.
רם וגבעוני התיעצו ביניהם בקצרה. השעה היתה חמש ורבע. בין כך ובין כך הגיע הזמן לסגור את משרד החכם־בשי.
גם ציפרוביץ יצא אתם. בראשונה לא התרשם הרבה מהחדשה.
“כבר?” אמר בלבו ונאנח אנחת רווחה, כמי שנחלץ פתאם מסכנה שאימה עליו ודכאה את רוחו זמן רב.
הסכנה הזאת רחפה על ראשיהם זה כמה שבועות כמין ענן שחור, כבד מאד. איש לא ידע, איך ומתי ישתפך הענן? מה החורבן שיביא בהשפכו? אי־הידיעה הרבתה פחד. והנה באה הרוח ונשאה את הענן – הרשות סגרה את בית־הדפוס וחסל! גם צד מצחיק בדבר: התפוש שערכו בבית־הדפוס… תורכי! גם לחפש כהלכה אין הוא יודע.
ציפרוביץ שוב ראה את עצמו, ברגע זה של התרוממות רוח, כשותף לעבודת האנשים האלה, אנשי “הדרך”. הוא הביט אל רם במבט חבר־מהפכני ואמר בבוז:
"גם לחפש כראוי אין הוא יודע, התורכי. גם מזה תצמח לנו תועלת. את תורת החפושים הם יכולים ללמוד ממנו, שאנו קבלנו אותה בבית־ספרם של הז’נדרמים הרוסים!''
חיים רם, כדרכו, לא עמד הרבה על נמוקיו הנסתרים של הדובר אליו. הוא היה מוכן לראות את האיש, כמו שזה רוצה להראות את עצמו, ובלבד שיעשה את שליחותו. הערת רואה־החשבונות עוררה בו מחשבות שהיו רחוקות ממחשבותיו של איש שיחו.
“אל נהיה קלי דעת, ציפרוביץ!” אמר בכובד־ראש. “הענין עומד בהתחלתו. ואם הזקן הזה, סעיד אפנדי, אינו בקי בהלכות הפושים, אל נמהר להסיק מזה, כי כולם כך. ודאי יש להם פה גם שוטרי־חרש מקושטא, ואלה אינם נופלים מאחיהם ברוסיה – היה בטוח בזה! הקושטאים מנוסים מאד – יש להם די ‘עבודה’ בקרב הארמנים. ואשר לקנטור, אין אנו יודעים לפי שעה מה יהיה סופו של דבר. עצתי היא שתגש מיד לסולודוכין ותזהירו: מוטב שיקדים ויבער את כל ה’חמץ' בביתו… וגם אתה – בביתך… וגם לברנצ’וק אמור, אם תראה אותו. אין לדעת, מה יביא לנו הלילה”.
אור היום חשך בעיני ציפרוביץ.
“ובית־הדפוס… איך?..” גמגם בקול רצוץ.
הם עמדו מלכת.
“יש לי רעיון!” קרא חיים רם בתוקף.
הוא הדביק את הנער, את מרדכי רחמים, שהקדימם מעט בדרך, והלך והתלחש עמו. אחר זה שב אליהם.
“בעוד שעה, כשיחשיך – אבל לא מאוחר בערב, כי אז יקשה הדבר – נכנס אל בית־הדפוס מהחצר, בדלת האחורית, ונקח ונוציא משם את כל הניירות, שאין ג’מל פחה זקוק להם. סעיד אפנדי שכח לחתום את הדלת האחורית, אבל מנדל קנטור לא שכח לנעלה ולמסור את המפתח לידי הנער. ועתה, הנה הוא בידי, המפתח! עלינו לעשות את מלאכת הבדיקה הערב! אולי זה הרגע האחרון – אל נחמיצו! גם אתה תבוא אתנו, ציפרוביץ?”
אך התרוממות רוחו של רואה־התשבונות פגה, התנדפה כולה. שאלת רם, שנאמרה בבטחון גמור כי התשובה תהיה חיובית, נשמעה באזניו כלעג זדוני. לכן ענה מיד, נרגז ומתפרץ:
“עזבו אותי לנפשי, בבקשה! מה אני יכול בזה? מה אועיל לכם בענינים האלה? הנה אני כבר קודח… היום אפול למשכב. אני בטוח כי אפול היום למשכב”.
הוא נפרד מהם והלך בחפזון, בלי הבט אחריו. אך בטרם הרחיק הרבה השיגו קולו המתרעם של רם:
“שלח נא אלינו את ברנצ’וק. זאת, לכל הפחות, אתה יכול לעשות!”
את ברנצ’וק מצא בבית סולודוכין. החדשה שהביא להם הדהימה אותם. אך תגובתם היתה שונה. – כל אחד לפי דרכו. ברנצ’וק קרב אליו את פניו הדהים ושאל בסקרנות:
“ובן־מתתיהו – אותו לא בקשו?”
“איני יודע… איש לא בקשו”, ענה ציפרוביץ. “רק את מנדל קנטור לקחו אתם”.
בלה דיקשטין עמדה מעבר לשלחן, מול סולודוכין, ואכלה אותו בעינים בוערות:
“אתה רואה, אפרים, אתה רואה?.. כעת יקחו את כולכם, את כולכם יתפסו… התעתמנות!.. מחר נסע ויהי מה! אפרים, מחר נצא מפה!”
סולודוכין הניף את ידו, כמגרש זבוב טרדני.
“הרפי נא ממני!” קרא בקוצר־רוח.
הוא קם ממקומו והתחיל מתהלך בחדר לארכו, הלוך ושוב.
גבוה, רגליו ארוכות וכושלות, גופו שטוף גלי רעד, ראשו מושפל ועיניו הכחולות, המימיות, מבוהלת, דמה באתו רגע לגוסס, שקפץ ממטתו מתוך עוית נפתוליו האחרונים.
הוא התהלך בחדר בלי עמוד, ותוך כך נאם נאום מלא קצף, כולו קטרוג על חבריו למערכת “הדרך”.
“הנה באו על שכרם… לא איכפת לי שסגרו את בית־הדפוס והפסיקו את העתון העלוב. בין כך ובין כך לא היה שוה אגורה שחוקה. חבל שלא סגרוהו לפני כן. אבל, מי נתן להם רשות לסכן את נפשו של קנטור? קנטור לא היה תמים דעים עמהם. הוא בעל משפחה. הוא לא רצה כלל וכלל להיות שעיר לעזאזל ולאבד את עולמו על לא דבר… כדי לתת ספוק ליצרם הדון־קישוטי… הימים ימי חרום… משפט צבאי… ובית־הכלא התורכי – זה בלבד… אני אדם חולה הנני: אם ישליכוני לתוך השאול המעופשת, המכונה בפיהם ‘בית־אסורים’ – הן לא אצא משם חי… יום אחד לא אחיה שם!”
מהקטרוג על חבריו קפץ ועבר פתאם אל המצב הכללי:
“כל הפוליטיקה של ההתישבות בארץ־ישראל לא היתה אלא טרוף־הדעת… שגעון!.. בנו על הר־געש… אין כל אפשרות לבנות חיים בריאים, בטוחים, בתורכיה. צדק ה’בונד' בהטעימו כל הימים, כי ארץ־ישראל אינה אלא גליל אחד מגלילות תורכיה האסיתית. הידוע לכם, כי יש בידי התורכים להשמידנו, לטאטאנו מעל פני הארץ הזאת במחי יד כמו שמטאטאים עדת נמלים מעל שלחן, עד כי לא ישאר זכר מישובנו הדל הלזה? הזוכרים אתם את הפרעות שפרעו בארמנים לפני שמונה־עשרה שנה? שלש מאות אלף נפש הוכחדו בפרעות ההן!..”
ברנצ’וק שמע את דבריו והחשה, ובלבו מפרכס חיוך של הנאה. את החיוך הזה העלה על פניו בהרחבה בבואו, באותו ערב, אל חיים רם:
“הזוכרים אתם עוד”, עמד ודבר לפני חברי המערכת, “את השיחות שהיו לנו לפני בטול הקפיטולציות – עד כמה הגן אז על תורכיה? בלי תורכיה אין לנו תקוה לעתיד בארץ! והיום… חה־חה־חה… טענותיו היום הן ההפך הגמור מטענותיו אז: אך שגעון הוא וטרוף־הדעת לבנות את הישוב על הר־געש… ישבתי ושתקתי. נתתי לו להבליט את סתירותיו בכל אות נפשו. אסונו הוא, שנפשו חלשה ומוחו, להפך, חזק ופורה רעיונות, ואין להם רועה ומכוון. בבוא עת סערה מתבטל ה”אני" הקטן שלו, החרד והרך, ורעיונותיו נשאים עם הרוח. כל דפיקה קלה מבחוץ מצלצלת בדמיונו, מהיר־התנועה וההתרשמות, כהלמות פטיש כבד. מוחו נעשה מנוף לדחיקת השעה. מחשבותיו מסתערות בבהלה, וברגע אחד הן עלולות להשתנות מן הקצה אל הקצה; כל דעותיו ותורותיו ומושגיו… עתה נפל עליו פחד התורכי – והנה כל ההתישבות שלנו שגעון… אנשים כאלה, סופם שהם נעשים בעלי־תשובה אדוקים".
“וציפרוביץ מה, עודנו בחיים?” שאל רם מתוך גחוך של טוב לב. “בקשנו ממנו לעזור לנו בבדיקת בית־הדפוס – וראו, מיד תקפה עליו הקדחת. מה לעשות… הוכרחנו לבדוק בלעדיו”.
“ואיך… הצלחתם?”
“נכנסנו בשלום ויצאנו בשלום. זה עתה שבנו משם. נקינו הכל”.
“וקנטור מה לו?”
“לא כלום. חפשי, לפי שעה”.
כסאו של בן־מתתיהו השמיע קול חריקה קלה. ברנצ’וק הסב את פניו אליו. העורך הראשי נתן בו עינים זועפות, לא־ממצמצות, תקועות באויר ואינן נעות. שפתותיו המלאות, האדומות, היו סגורות והדוקות היטב. כל ניד לא עבר את פניו המוצקים, רחבי־הלחיים.
“הוא כועס”, אמר בלבו ברנצ’וק, “אהא, הוא כועס באמת!”
על דעתו עלה תנור־ברזל עבה, מחומם מבפנים. בבטן התנור אש להבה ומבחוץ ברזל שחור־אפור – ואין להכיר. יכול אתה לחשוב שקר הוא. ברנצ’וק הצטחק. עתה הרגיש פתאם כי איש מהם, חוץ מרם, לא ענה על הערותיו בדבר סולודוכין. עתה ראה, שגם גבעוני יושב קודר ומביט אל תחת השלחן, על פניו הבעת עקשנות כבושה, מחלחלת. רם לבדו היה שלו ורוחו טובה עליו. לאחר רגע נדמה לו, לברנצ’וק, כי מבטיו של רם, השלוחים אל חבריו, הם כמבטי איש מצטער או מתחטא.
בגלל השעה המאוחרת לא יכול ללכת אל ביתו – האיסור לצאת החוצה אחרי שמונה בערב עוד היה בתקפו. הוא נשאר ללון בבית חבריו העורכים. שם גרו יחד, בשני חדרים, רם ובן־מתתיהו. הם הציעו לו ולגבעוני על הרצפה בחדר עבודתם והסתלקו לחדר השני.
ברנצ’וק שכב שעה ארוכה בלי שנה, עיניו עצומות ומוחו ער. בדמיונו נטלטלו בלי סדר רשמי היום שעבר, והלכו ונשנו מאליהם, על דעת עצמם, קטעי שיחות. בראשונה תפס את עצמו שהוא חוזר ומוסיף לדוש בסולודוכין. הוא בחן דברי עצמו, נסח ותקן את הגדרותיו. אך מאין יכולת לבא לידי גמר חדל מזה ושב אחורנית – וראה את עצמו בבית סולודוכין. הלה, גבוה ורועד בכל גופו, מדד את החדר לארכו בפסיעות גסות, רתח וצעק:
“טרוף־הדעת… לבנות ישוב בתורכיה?.. שגעון! המצאת פראים!..”
שם היה כעס ופה, במערכת, גם פה כעס… מה הכעס פה?
שנתו נדדה. הוא הדליק סיגרית.
“תן גם לי!” אמר גבעוני.
“מה, אף אתה אינך ישן?” שמח ברנצ’וק.
גבעוני התהפך על צדו והסב את פניו.
"שמע, אינך יודע כלל, מה קרה פה?'' אמר בהתרגשות.
“הא…” הפליט ברנצ’וק סתם.
“מנדל קנטור אמר לחוקר הדין, כי מחבר המכתב מיפו הוא חיים רם”.
"כך… ומה בכך?''
גבעוני הרים את ראשו בתנועה נסערת.
“האם אינך מבין?” קרא בהתרגזות. “הועד המרכזי החליט שיאמר כי בן־מתתיהו הוא בעל המכתב. וזה בא ואומר: רם!”
“איני יודע… לי נדמה…” פתח ברנצ’וק בזהירות, “אני חושב כי סוף סוף הצדק עמו: הוא, בן־מתתיהו, בכל זאת, אינו יודע אף מלה תורכית – ורם יודע”.
“לא זו היא השאלה”, קרא גבעוני בחום־נפש, “נניח שהחלטתנו אינה נכונה. אף על פי כן היא החלטת הועד המרכזי. אין לו רשות לשנותה על דעת עצמו. הוא עבר עליה באופן מחפיר. אחרי זה הוא מסוגל בעיני לכל בגידה – גם לבגידה באגודתנו, אם יראה בזה תועלת לעצמו… אדם העושה כראות עיניו… צעד כזה – ובפרט שהוא בעצמו חבר הועד המרכזי! זאת היא בגידה אמתית… זאת היא פרובוקציה במלוא מובן המלה!..”
“זו היא סבת כעסם!” אמר בלבו ברנצ’וק, “פלא הדבר: שם כועס סולודוכין מפני שאינו רוצה לסבול בגלל ‘המכתב מיפו’. ופה הם כועסים מפני שאינם יכולים להשתוות ביניהם בדבר חלוקת הסבל – כל אחד תובע לעצמו את העונג הזה כולו. שני מיני כעס כל כך שונים זה מזה, ושניהם תלויים בדבר אחד… חה־חה… דבר מוזר!”
מה יוכל להשיב לגבעוני? להלכה צדקה אולי חברת העורכים: קנטור לא היתה לו רשות לשנות את ההחלטה כחפצו. ובכל זאת, הדין עמו, כי מה אשמתו שמוחותיהם עקומים והחלטתם חסרת טעם היא? המעט הרעו לו, לקנטור? ולמה יבואו ויוסיפו פצע על חבורתו?"
בינתים שאל שאלה צדדית:
“ואיך עלה בידכם לשחרר את קנטור?”
“לא אסרוהו כלל”, ענה גבעוני ברגזה, “רק להודיעו, כי יש עליו משפט. הזמינוהו – גם לשם חקירה”.
“ואולי נדבר תחלה עם רם?” שער ברנצ’וק השערה חדשה, שנצנצה פתאם במוחו.
“איך?” הזדעזע גבעוני. “אתה חושד את רם בשפלות כזו?”
ברנצ’וק כבר הרגיש בעצמו עד כמה משונה וחסרת טעם השערתו. הוא מהר לומר כמתנצל:
“אין אני חושד… בו, אלא – ראיתי את פניו והם שמחים, מפיקים רצון – ממש ההפך מפניכם אתם”.
“שטויות!” הניע בידו גבעוני. “אמנם יכול להיות, כי בדיעבד הוא מרוצה… כי הלא מתחילה דרש זאת… אבל… שנידבר מראש… שטויות!”
“והפסק… מה יכול להיות הפסק?” שאל ברנצ’וק.
“מי יודע? שנה בבית־האסורים, אולי…”
“אין אני מקנא בהם – לא ברם ולא בקנטור”, גחך ברנצ’וק.
גבעוני שלח בו מבט של בוז, שנבלע באפלת הלילה, והתהפך דומם על צדו השני, פניו אל הקיר.
טז 🔗
גם ציפרוביץ לא לן בביתו בלילה ההוא. אחרי לכתו של ברנצ’וק אל רם נכנס לחדרו הקר ושכב במטתו, בלי פשוט את מעילו החרפי. שעה ארוכה שכב והרהר במאורעות היום. מחשבה אחת נתקעה במוחו כיתד – המחשבה על אודות “אורחים לא־קרואים”, שיבואו לבקרו, ואולי הלילה. לא למענו יבואו – זה היה ברור לו למדי: מי מכיר אותו? למי צורך בו? ובכל זאת יהיה כך והדבר פשוט מאד: שם דרשו מקנטור, בלי ספק, רשימת סופרי “הדרך”, בין השאר מצאו את שמו של סולודוכין. וכשיבואו אל סולודוכין יציצו, בלי ספק, גם אל שכנו, אל ציפרוביץ, ויאסרו גם אותו… דרך אגב, שלא לביישו בפני חברו… ואחר כך, כשיוודע להם, שהוא מנהל משרדו של העתון ורואה־חשבונותיו – הרי מדת הדין נותנת… לבוא שמה, אל בית סוהרם, – אין לך דבר קל מזה, ולצאת – נשמתו תצא מגופו קודם שיזכה לכך… אם נפלת בידי התורכי!..
לבסוף הביט אל השעון – והתחלחל. השעה היתה שמונה פחות רבע ואחרי שמונה אסור לצאת החוצה! הוא קפץ ממטתו בחפזון, חטף את כובעו, שהיה תלוי על הקולב סמוך לדלת וברח מן הבית. כעבור חמשה רגעים כבר עמד בחדרו של מיכאל רסקין, בחור כבן עשרים וארבע, תלמיד בבית־המדרש למורים. צעיר זה אכל גם הוא ארוחות צהרים אצל הגברת מיטלמן – מכאן התודעותם. הוא ישב על יד שלחן מעץ רעוע, מכוסה בנייר־עתונים, וקרא בספר. מנורת־הפה הקטנה, שעמדה על השלחן, האירה את החדר באור דל ומטושטש. ציפרוביץ נגש אליו, ואף כי היה נרגש ומבוהל, התכופף, מתוך הרגל, אל הספר הפתוח והתחיל מדפדפו.
"אה, ‘יזכור’? אמר. “כבר קראתי”.
הניח לספר ועמד והביט סביביו ובקש מקום לשבת.
כיון שכסא שני לא היה בחדר הזמינו בעל הבית לשבת על מטתו. אחר שם ידו על “יזכור” ופתח בשיחה ספרותית. מענין לענין הגיעו לספור שנדפס בשנה שעברה ב“הדרך”.
“הדברים יגעים וכבדים, אין סדר ואין גם ספור המעשה”, בקר רסקין, “ובכל זאת הוא תופס אותך, אינו מרפה ממך. ובמה כוחו גדול? דעתי היא… היה לי חבר – לא הצטיין בכשרון הדבור, ובכל זאת, לפעמים היה נואם באספות: גמגם, הזיע, חפש מלים; ונוסף על זה דבר בקול משונה, השמיע צלילים משונים שצרמו את האוזן, ואף על פי כן שמעו אותו. אבל, שמעו!.. ושמא תשאל: הכיצד? התרוץ הוא: דוקא מפני התאמצותו, מפני חבלי דבורו הקשים. יחסו אל דבריו – הוא שקבע את היחס אליו. השומעים לא שאלו: איך נואם הנואם? אלא: מה רוצה האדם הזה? וזה דבר אחר לגמרי… וכך הספור ההוא – הוא גוזל את מנוחתך: אי אפשר לך שתקרא אותו ולא תעמוד ותשאל את עצמך, מהו רוצה, האדם הזה?”
למיכאל רסקין היה מצח גבוה, לבן, עינים בולטות יוצאות מחוריהן, אף גדול, שהתרומם על פניו כמגדל־בשר. דבורו היה אטי וחדגוני, מתפסק וחסר בת־צחוק. נראה כי זמן רב מנקרות במוחו המחשבות האלה. רואה־החשבונות הגיד לו סבת בואו.
“כן, כן, כך הוא היום בכל מקום”, אמר רסקין, כאילו חשב לנחם בזה את אורחו. “הנה, אותי כבר בקרו פעמים – בשבוע שעבר ואתמול. שכני ספרו לי. אני לא הייתי בבית – גם בפעם הראשונה גם בפעם השניה. רק על ידי כך נצלתי. דעתי היא, כי מי־שהוא מהם דוקא, מהשכנים, הלשין עלי. ידוע להם, כי לא התעתמנתי… על צד האמת, אין הם מתכוונים להרע לי – מה לי ולהם? – אל בעלת־הבית שלי הם מתכוונים. בינה וביניהם נפל ריב – אם כן, הם רוצים לשכלה משכן”.
רואה־החשבונות התחרט חרטה עמוקה על שבא ללון פה. אבל לחזור לא יכול. איכה ילך הביתה או למקום אחר בשעה זו?
רסקין היה בחור גבוה וכבד־גוף. שני רגעים אחרי שכבם יחד במטה, התחיל נוחר נחירות תכופות ויורד בכוח משקלו הגשמי – מטה מטה, לעומק המיטה הצרה. ציפרוביץ זז, משום דרכי נמוס, אל קצה המשכב ומיד הרגיש כי השכיבה אינה נוחה לו כלל: הקצה משופע וקר ושפתו הקשה לוחצת את גבו כמוט ברזל. כל הלילה ההוא סבל ענויים קשים, נפשו כלתה לזריחת השמש. אך יאיר היום – יקום וילך הביתה! אולם לפנות בוקר דוקא עלה בידו, מתוך שנה, להשביח את מצבו במטה. הוא התחמם ונרדם כהוגן וישן בלי הפסק עד שמונה בבוקר.
בקומו לא מצא את מיכאל רסקין בבית. שעה ארוכה עסק בנקוי מעילו, ששמש להם מכסה בלילה ונתמלא חוטי בד לבנים. בגמרו עמד והרהר במפתח החדר – בידי מי ישאירו?
“אמסרהו לבעלת־הבית”, החליט.
בשעה שלבש את המעיל נפתחה הדלת ופני שוטר הציצו החדרה. ציפרוביץ נשאר עומד תחתיו כמאובן, ידו האחת בשרוול והשניה מבקשת את חור שרוולה ואינה מוצאת אותו.
“זה הקץ!” הבריק במוחו.
אף רגע לא פקפק כי השוטר בא לאסרו על עסקי העתון. את השיחה, שהיתה אמש בינו ובין רסקין, שכח לגמרי.
השוטר אמר לו דבר־מה בערבית. הוא לא הבין מלה. אז הניע השוטר את ידו באויר, כפו מהופכת, והוא עושה בה תנועות כאיש השוחה במים. את האות הזה הבין רואה־החשבונות. הוא תחב בהתאמצות את ידו השמאלית לתוך שרוול מעילו וקרב לדלת. לולא השוטר שהראה לו על כובעו, היה יוצא בגלוי ראש. את חדרו של רסקין שכח לסגור.
בדרך נזדמן לפניהם בעל החדר ובידו ככר לחם. הוא סקר את ציפרוביץ סקירה קלה ונמהרת ותיכף הסב את ראשו הצדה ועבר בחפזון.
“הכוונה אלי, בלי ספק”, הרהר רסקין. “עתה יביאו אותו אל תחנת המשטרה, הוא יראה את ניירותיו ואז יעזבוהו לנפשו וישובו אחרי”.
מיד רץ אל דירתו, נעל דלת חדרו והלך מן הבית לכל היום.
רואה־החשבונות אמץ את לבו בדרך ואמר לעצמו שהוא לא יהיה יחידי בתחנת המשטרה. בודאי ימצא שם את כל חברי המערכת. להיות כולם יחד – אחים לצרה – יש בזה משום נחמה: מה שיהיה לכל ישראל יהיה לרב ישראל!
יהודיה זקנה, שבאה לקראתו, עמדה והשקיפה עליו בעינים מבוהלות. נדמה לו כי מכל העברים ננעצים בו מבטי סקרנים. רגש זה העלה בת־צחוק עלובה על שפתי רואה־החשבונות השבוי – חיוך של בושה לפני הבריות ושל חמלה על עצמו, על עניו ועל יתמותו.
בתחנת המשטרה לא מצא איש מאנשי העתון. השוטר הכניסו לחדר ארוך וריק. סמוך לאחד הקירות עמד ספסל־עץ צר וקשה. הפינה שמנגד היתה גדורה בגדר־עץ עשויה מעשה שבכה. בתוך הכלוב הזה ישב על כסא רחב, ליד שלחן־כתיבה, קומיסר המשטרה הזקן, סעיד אפנדי, זה שסגר אתמול בית־דפוס “הדרך”. על הקיר, קרוב לידו, היה תלוי מכשיר הטלפון. הקירות והרצפה היו מאובקים, זגוגיות החלונות קודרות – דומה כי זה כבר לא סידו ולא נקו את הבית.
הקומיסר שתה תה. מדי פעם היה טובל בכוס קצה שפמו העבה, השב; אגב שתיה עשן סיגרית והשקיף החוצה בעד החלון. בראותו את ציפרוביץ העמיד פנים של אדם עסוק מאד והתחיל מעלעל את הניירות, הפזורים על שלחנו. כרבע שעה עבר עד שהשגיח באסיר. פתאם הרים את ראשו ואמר דבר־מה בתורכית, בקול צעקה, אל השוטר שהביאו. מכל הדברים, שדברו אליו שניהם, הבין ציפרוביץ רק מלה אחת: “בסבורט!”
הוא הוציא בחפזון, בידים רועדות, את תיק ניירותיו מכיס חזהו. ואולם בשעה שמהר לפתחו למען הראות להם ה“וסיקו” שלו – תעודת כשרותו העותומנית – החליק התיק בין אצבעותיו החרדות ונפל ארצה. השוטר הרימו, פתחו ונתן את עינו בפספורט הרוסי. את זה לקח והושיט לקומיסר ואת התיק השיב לבעליו.
“הדא הוא!” קרא סעיד אפנדי. “מוסקובי?”
“איווה!” אמר ציפרוביץ במבוכה ונד בראשו.
עתה אבד כאשר אבד. לוא הראה חס וחלילה גם את ה“וסיקו” התורכית, היו מוסרים אותו תכף ומיד למשפט צבאי על שמוש בשתי תעודות. למה לא שמע אז בקולו של גבעוני? הלה דרש ממנו את הפספורט הרוסי – והוא לא נתן, רצה להיות חכם מאחרים… ואין לו מזל, מיום הולדו לא היה לו מזל, ולעולם לא עלה בידיו מה שעלה בידי אחרים… זה כבר היה צריך לדעת זאת…
בבוא חיים רם אל תחנת המשטרה כבר לא מצא שם את רואה־החשבונות.
הקומיסר הכניס את רם אל תוך כלובו המגודר וצוה להביא לו כסא וספל קהוה. רם היה מבקרו פעם בפעם לרגל ענינים שונים; הוא נשא חן בעיני הקומיסר בנמוסיו המזרחיים, בכבוד המופרז שחלק לו ובדבורו התורכי השוטף.
“צעיר משכיל הוא”, היה אומר עליו הזקן במסיבת שוטריו.
זמן־מה ישבו השנים וגמעו את הקהוה, עשנו סיגריות ושוחחו על ענינים כלליים.
“המצב בעיר הולך ורע”, השמיע חיים רם.
“מהפכה!” הסכים סעיד אפנדי.
“וצרה נוספת – המאסרים האלה, החפושים והתפיסות”.
“כך, כך”, הניע את ראשו הקומיסר הזקן. “שעת חרום… הגה בא לנו נייר מג’מל פחה. הוא אומר, שאם רק יראה התרשלות כל־שהיא בתפיסת הרוסים או שונאים אחרים, אם כן, על ראש המשטרה היא – את ראשיהם הם מחייבים לו. הבנת? זה לי ארבעים שנה במשרתי, והוא בא ושם חבל על צוארי… וכשאתה חש את החבל על צוארך ממילא אתה נעשה זריז וקל תנועה, ג’נים!” וקרץ בערמה בעיניו הקטנות, שכהו קצת מזוקן.
לאחר השיחה הכללית, שהתנהלה במתינות וארכה לא מעט, הגיעו סוף סוף אל ענינו של ציפרוביץ.
“ולמה צוה כבודו לאסור את האיש הזה?” שאל חיים רם במתינות.
“גם כן – משום שרוסי הוא”.
“איך רוסי? הלא התעתמן!”
“לא, הנה הבסבורט שלו”.
“אבל יש לו, ‘וסיקה’, המעידה עליו שהוא עותומני!”
“לא, רק הבסבורט הרוסי בלבד”.
רם הבין כי רואה־החשבונות התבלבל ומתוך כך הגיש לקומיסר את תעודתו הרוסית. הוא אמץ את מוחו ומהר ובקש דרך לתקן את שגיאתו של ציפרוביץ. לבסוף אמר:
“אפנדים! הלא ידוע לכבודך – בקי אתה ממני בענינים האלה – כי הרוסים נוהגים להחליף את תעודותיהם כל שנה. בכל שנה הם מקבלים תעודה חדשה ואת הישנה הם זורקים אל גל האשפה, כי אין להם עוד צורך בה. לוא שמרתי אני את תעודותי הישנות היו לי כיום הזה עשרות בידי… אהרן ציפרוביץ התעתמן. אני בידי רשמתי אותו ולקחתי ממנו את תעודתו הרוסית האחרונה… וזו – זוהי ישנה ומיושנת מלפני שנתים – אין לה כל ערך. והוא, ציפרוביץ, מן הסתם לא הבין את דברי כבודו. לולא כך היה בעצמו מבאר לך כל זה”.
“ודאי שלא הבין. כרגע ראיתי שאינו מבין”, הסכים הקומיסר, ששמח לשמוע מפי אורחו את דעתו הטובה עליו.
אבל כל הדברים האלה היו ללא תועלת. בין כך ובין כך כבר יצא ציפרוביץ מרשותו. כעשרים רגע לפני בואו של רם שלחו הזקן אל ה“סריה”.
בדרכו שמה שקל חיים רם בדעתו את הטענות אשר יטען לפני ה“סר קומיסר”. ואם ישיב את פניו ריקם ילך אל ה“מודיר־אל־פוליס”, ואם ידחה אותו זה ילך אל ה“מותצרף” בעצמו, הוא פחת העיר. הוא לא יתן להם לסבך את הענין. הוא יכריחם לשחרר את ציפרוביץ. אדם שהתעתמן רשאי לשבת לבטח. אין הוא עוד נתין רוסי ואין החוק מרשה לתפשו כל יום כרוסי.
מוכן לקרב נכנס בצעדים תקיפים אל חצר־האבנים הרחבה של הסריה. בתוך השער עבה־האבנים, שפרץ לו דרך מתחת לקומה העליונה והיה דומה לניקבה חצובה בסלע, עמד זקיף, בידו רובה וכידונו שלוף. ממולו, סמוך לקיר, ישבו ערבים כותבי־בקשות על ספסלים נמוכים קלועים מזרדים גסים. פלח גבוה, עטוף עביה רחבה, פסיה שחורים ולבנים כפסי טלית, התכופף מעל לכתף הכותב ועקב בעיניו אחרי עטו קהה־החרטום, שרץ במהירות על הנייר המונה על כף ידו השמאלית. המומחה לבקשות עמד פתאם מכתוב, קרא את הכתוב והפליט בקצרה:
“לא, לא כך…”
ובתנועת לשון אחת מהירה – מלמטה למעלה – לקק מהנייר את כל הכתוב עליו. אחר כך ירק על הרצפה בשויון־נפש ושב וכתב את הבקשה על אותו הגליון עצמו.
חיים רם הצטחק אגב הליכה ועבר לדרכו. תמונות כאלה ראה לא אחת.
בחצר הרחבה, המוקפת חומה גבוהה, ישבו פה ושם קבוצות פלחים. שמזלם הרע הביאם לידי מגע עם המשטרה. שוטרים ומשרתים רצו אנה ואנה ופניהם אומרים טרדה ועסק. עבר פקיד, ערבי בא בשנים. לראשו תרבוש גבוה14 מעין ארגמן, ערפו השמן גם הוא מעין ארגמן, כרסו נפוחה ומתנדנדת – ומתוך נשימות כבדות עלה בפסיעות אטיות במדרגות־האבן, שהתעקלו ימינה מן השער והוליכו אל הקומה העליונה. בפינה, מאחורי המדרגות האלה, השגיח רם פתאם בציפרוביץ.
“מה? אינך כלוא בפנים?” קרא בשמחה.
“לא. השאירו אותי פה, בחצר”.
רם אמר לעלות מיד אל ה“סר קומיסר”, אך ציפרוביץ עצר בעדו.
“כבר ידוע לי, כי נפלה טעות. לא בעד ‘הדרך’ אסרו אותי, אלא כך – כי רוסי אני… עתה ישלחוני מן הארץ. מילא, נו, אני שמח בחלקי… ורק אבקשך להשתדל שיביאו לי את חפצי וכסף מעט”.
חיים רם עמד כהלום־רעם. לסוף כזה לא צפה כלל.
“אני יכול להוציאך לחפשי”, אמר בהטעמה ופניו החמירו. “אין עליך לעשות מאומה. שב פה וחכה. עוד היום תשוחרר”.
פני רואה־החשבונות נתכרכמו:
“אתה לועג לי, או… מבקש את חיי?” אמר בשפתים רועדות, נרגש ומבוהל מאד: “אם רצה הגורל שיהיה כך… אם הם בעצמם שולחים אותי… הלא אין בכחי לשאת את החיים פה!.. אני אדם חלש – מעודי אני חולני… על דעת עצמי לא יכולתי להחליט. וכעת לא בי האשם… וגם אם יוברר הכל – מה חטאתי והם תפסוני על כרחי ולא שאלוני דבר? האם אינך מבין זאת: הטעות מוצלחה היתה…. למזלי!.. אינך מבין?”
את המלים האחרונות אמר בלחש כמעט, כנכלם, ומתוך עיניו, הנשאות אל פני רם, הציצה תחינה אלמת.
“וחוץ מזה”, הוסיף אחרי הפסקה קצרה, “אין אני רוצה להשתחרר… לא!”
אפו של רם הכחיל מכעס.
“טוב אפוא, דרך צלחה!” נהם באזני רואה־החשבונות המדוכא ופנה לו עורף.
ואולם על יד השער עמד, שב אל החצר ופסע פסיעות אחדות:
“ובדבר החפצים אל תדאג… את החפצים ואת הכסף אשלח לך”.
* 🔗
גרושו של ציפרוביץ היה הנטף שהכריע את הכף בביתו של סולודוכין. שלשה ימים אחר השלחו מירושלים הביאה הכובענית הקטנה גם את ידידה ליפו. ציפרוביץ, סולודוכין ובלה דיקשטין הפליגו באניה אחת.
ספר ב': האניות האחרונות 🔗
א 🔗
אחרי צאת סולודוכין ובלה דיקשטיין הכובענית מן הארץ התהלך הסופר גדליה ברנצ’וק ימים אחדים כחסר דבר־מה. דומה היה, כאילו אבד לו עטו השגור בידו, או קצה הגג, הנראה דרך חלון חדרו, נעלם פתאם מן העין. הופרע הסדר. וברנצ’וק אהב סדר, אהב למצוא כל דבר במקום שם עזבהו אמש. כל שנוי היה לו מורת־רוח משום שחייב התאמה חדשה.
הוא ידע את עצמו: ידע עד כמה קשה עליו ההתקרבות אל אנשים חדשים ועד כמה קל לו להפרד מהישנים. אל רגש ההעדר, שלחש לו, כי אלה הנעדרים היו, אולי, הנפשות האחרונות, שעוררו בלבו חשק לראותן, להפגש אתן – אל הרגש הזה הגה בטול; חולשתו היתה גלויה לו. הוא השווהו, את הרגש הזה, אל אותן הצביטות בחניכים, אחרי עקור שן: דבר־מה מתרחש ומפרפר עדיין שם, בעומק החניכים המזועזעים, דבר־מה סתום מושך ודוחף; דומה, עוד רגע קטן והכאב החריף הקודם יתעורר שוב ויכה ויהום את המוח – ואולם, אך דמיון הוא זה. העצב החי, זה שכאב, איננו עוד – אין מי שיחוש בכאב.
האם היה לו – אותו עצב חי? כדי לענות לעצמו על השאלה הזאת היה עליו לאמץ זכרונו ולהעלות על דעתו את דמותו שלו מלפני שמונה־עשרה, עשרים שנה. מה היה אז? אז – מה קשים ועזים היו געגועיו, בימים ההם, אל חבריו שנסעו! ומה בהירים, מוארי־אושר, ומה מלאים קוצר־רוח היו חלומותיו על הפגישות העתידות לבוא! ובעזבו בפעם הראשונה את בית אביו – היכול אדם להיות אומלל יותר מאשר היה הוא אז? היה לו הרגש, כאילו הוציאוהו מתוך מיטה חמה והשליכוהו בלב יער, על־פני השלג, על שרשי העצים, שנתקשו וקפאו מקור, והמון עצי־היער השחורים והקרים סובבים אותו מכל העברים. אז לא מצא נוחם לנפשו. שנים עברו עד שהתרגל. “התרגל” פירושו: מת העצב החי. ועתה עליו להתאמץ התאמצות מכוונת, שכלית, כדי להעלות על דעתו את הדברים הנושנים האלה, לברר לעצמו, כי לא מיום הולדו היה הוא כמו שהוא היום. ולא – יש ונדמה לו, כי אין נפשו מסוגלת בכלל להתקשר אל נפש רעהו.
עתה, כן – עתה זה דבר שבטבעו, או יותר נכון: משהו מתכונתו הקודמת, הטבעית, אבד לו בדרכו – ואף זה דבר טבעי ורגיל!
פעמים רבות אמר לעצמו, כי אופיו של האדם אינו משתנה. האם נכון הדבר? ואולי בכל־זאת משתנה? עובר־אורח מאבד בדרכו חלק מרכושו: קצת מתפורר ומתפזר, קצת מתמעט על־ידי שמוש – והאדם אינו עוד אותו אדם… ואולי גם מתווסף דבר־מה? קשה להאמין. ודאי מתגלים צדדים, שהיו קודם לכן סמויים מן העין. אבל תוכו של דבר, האופי היסודי…
ברנצ’וק היה מתעב מלים בלי תוכן מוחשי וקבוע. צירוף זה של שתי המלים האלה – אופי יסודי – קם לפניו לפתע והיה כמרמז על איזה גילוי חדש. ומשום כך התחיל תיכף־ומיד לתבוע מעצמו: “אופי יסודי… מה פרוש – אופי יסודי?”
כדי שיטיב לחשוב הדליק סיגרית והתחיל מתהלך בחדרו – מן הדלת אל החלון, מן החלון אל הדלת. פעם בפעם ראה מלמעלה את הזגוגיות הכהות, שאפלת הפרוזדור מעבר לדלת השתקפה בהן. דרך החלון התיצבה נגד עיניו אותה קרן־הזוית החדה של הבית הגבוה שממול ביתו והתבלט קצה גגו עם דלפתו הירוקה, המעלה חלודה, שירדה עד למחציתו של הקיר, כשהיא עגולה בגופה ומשתברת בסיבובי ירידתה. למטה ממנה הורגש עומקה של החצר הצרה, הלחוצה בין הבנינים הגדולים. את קרקע החצר לא ראה – לכך עליו להוציא את הראש בעד החלון החוצה.
“… טוב, רע, כעסן, עקשן, אופי גמיש, אופי מוצק שאין לכפפו…”
בנדנוד־ראש של קוצר־רוח השליך ברנצ’וק את כל המלים העלובות והמיותרות הללו ממנו והלאה.
"ומה בתוכו של דבר?… בתוכו מה? נגדיר הגדרה: החיים הם תהליך של קבלה מן החוץ והוצאה אל החוץ… נפש האדם כולה רטט… האחד מקבל הרבה ובדקות יתרה, כל דבר קל סופג הוא אל קרבו… פתוח הוא לכל הרוחות – ולכל הנשיבות. והשני סתום – ומוציא הרבה מתוכו החוצה. הא כיצד? המקבל הרבה – עליו גם לתת הרבה… לא! דוקא מפני שהוא פתוח מכל הצדדים והכל משיג אותו, הכל נכנס לתוכו, הכל מוצץ אותו – התמוטט בו כח הפעולה. כל המשחק היה פנימי – לא יצא מבפנים, וכך חלף ועבר מן העולם… האדם החזק – הבנתו מוגבלת. כל גאוני־המעשה היו אנשים מוגבלים… שני טפוסים יסודיים: המדרגה העליונה של קבלה וספיגה, גאון־ההבנה, יצור אומלל, לא־מוצלח, שלא ימצא לעולם את מקומו בחיים – והמדרגה העליונה של ההוצאה אל החוץ, גאון־הפעולה, המנצח, בעל־השם, בעל־המזל, אין הוא מטומטם־מוח, כמובן. איך יהיה גאון־פעולה אם אינו מחונן בשאר שכל? אך בהרבה דברים הוא מוכה בסנורים. וכגודל עורונו גודל פעולתו; כוחותיו מרוכזים ונתונים לדבר אחד, לדבר העיקרי. הינדנבורג, וילהלם השני והנשיא וילסון – הטפוס הוא אותו הטפוס!
והטפוס השני? צ’חוב, מופסן – אנשים שתפיסתם צלולה ובהירה… ויצירותיהם – האם אין אלה מעשים?… אלה אינם מעשים? קושיה!… והתרוץ הוא… טרם הגיעו למדרגה העליונה… כן, טרם הגיעו… אלה, העומדים על המדרגה העליונה אינם כותבים ספרים…
וטולסטוי, זה החוקר של נפש האדם, שלא קם כמוהו, העמוק בין המעמיקים? מוגבל, משורין, מוקף חומה משלושה צדדים, ורק מאחד פתוח לרוחה, מזה, שדרכו ספג את זוהר השמש, את גלי האויר, כל תנועה קלה שבלב אנוש, ועיבד שללו זה, בעומק מחבואו, בחסות החומות שהקיפוהו משלושת הצדדים, והשיב אותו לעולם המשתומם – זרם של הברקות מעוורות עינים, המתחרה בעשרו במקור – בזרם החיים.
בעל ההבנה הטהורה ובעל הפעולה הטהורה – אלה שני טפוסים אידיאליים, ובני־התמותה אינם אלא התקרבות לאחד מהם – והתמזגות וערבוביה… צרוף, מנה, הרבה צרופים, מנות שונות…"
“… למה התכונתי? שאל את עצמו ברנצ’וק. – אל האופי האנושי היסודי – אם נתון הוא לשינויים, אם לאו? ובכן מה? איך? –אינני יודע!…”
הוא פרץ בצחוק.
“כמובן, הכל הולך ומשתנה – המשיך את רעיונו. – אין דבר, שלא יהא פושט צורה ולובש צורה. ובכל־זאת האופי היסודי מוצק הוא פחות או יותר. ימי חייו של היחיד קצרים הם משיתהוו בהם שינויים גדולים. אופי האדם הרי הוא כמטוטלת השעון – מתנועע אנה ואנה בתחומים מסויימים. בעת הפריחה הוא משתחז מכל הצדדים. אחר־כך באות עליו לאט לאט הקהות והחולשה, ולסוף – החורבן! הפסדיו גורמים לשנויו יותר מרוחיו; ואולם, אפשר לאמר…”
ברנצ’וק הפסיק את מחשבתו באמצע, עיף ומיואש. הניע ידו:
– פנה לאשר תפנה – אחת היא! המוח כטחנת־הרוח… אין במה להאחז…
לבו משכו לסולודוכין. אחרי הכל היה זה האדם היחידי בירושלים, שכדאי היה לשוחח אתו. אך הוא כבר רחוק מפה. ביתו – בית זרים…
ב 🔗
בראשית המהומה, שבאה לרגלי המלחמה, בעת שהמבוכה היתה גדולה ואלפי יהודים עזבו בחפזון את עסקיהם (רבים מהם – גם את נשיהם וילדיהם) והתחילו בורחים לחוץ־לארץ, נגעו המאורעות בנפשו של הסופר גדליה ברנצ’וק באופן מוזר ומיוחד לו. הוא עסק אז בכתיבת רומן. אחרי שגמר את החלק הראשון, נפסקה העבודה, פתאום עמדה מלכת, כעגלה זו, שנכנסה לתוך סימטה צרה וסתומה. ולא מפני שאבדה לו תכנית עבודתו – זו בידיו היתה; אלא כל רוח חיה לא היתה בה עוד. החומר המוכן בראשו נדמה עתה לגל של אבנים מפוזרות. אמנם החלק הכתוב הניח את דעתו. אך מה יועיל זה, אם אין המשך? משל למה הדבר דומה? לאותו בנין גדול, אצל בית־התפלה האמריקאי, שהולך ונבנה זה עשר שנים ומראהו כמראה חורבה חדשה.
בהלת הבריחה השיאה את רוחו מעבודתו. כל יום שמע וחזר ושמע שמות מכרים שנסעו או שהתכוננו לנסוע. כל יום ראה מאות יהודים רצים מקונסול זה אל משנהו, מהקונסולים אל המשטרה, רצים ואינם נחים מרדיפתם אחרי הניירות הנחוצים בשביל היציאה מן הארץ. גם לו היה חשק להספח אל הזרם. נגישותיה הגסות של הממשלה הכעיסוהו, הרעילו את דמו. לפעמים עלה בדעתו ללכת מצרימה, להתגייס שם לצבא האנגלי ולשוב עמו לארץ. הרבה בחורים יהודים, מאלה שנסעו אז, עשו ככה. אבל הוא נשאר במקומו – עבודתו שלא נשלמה היתה לו למוקש. הוא קיווה כי פה עוד יעלה בידו לקשר את החוט שניתק; ושם, בנכר, בתוך מהומת הנדידה, תתפרד החבילה והכל ילך לאיבוד. זמן היציאה, שניתן מטעם הממשלה ליהודים שלא חפצו להתעתמן, עבר ונדחה פעמים אחדות. ואחרי שעברו כל הזמנים וכל הדיחויים, עדיין הגיעו אל חופי הארץ – בהפסקות ההולכות וגדלות – אניות נייטרליות, רובן אמריקאיות, והיהודים, שציפו להן ביפו, הוסיפו לצאת בעשרותיהם.
עם כל ספינה, שבאה והלכה ולקחה אתה עוד אחדים ממכריו, התכוץ לבו של ברנצ’וק: מי יודע, אם לא האחרונה היא זאת?
אחר־כך היו נולדות שמועות על אניה חדשה, העתידה לבוא בקרוב. השמועות היו עולות ויורדות ככפות המאזנים. פעם התעקשו ודברו בבטחה, כי האניה בוא תבוא – מחר, מחרתים, השבוע. רוחו של ברנצ’וק היתה מרה עליו בימים כאלה – אין הוא מוכן עדיין לדרך; גם לאניה הזאת לא יהיה מוכן. ומה יהיה בסופו? הרי סוף־סוף תחדלנה לבוא! ואז לא יוכל לצאת מכאן. ובמקרה של חיפוש יקחו ממנו את ניירותיו, את כתביו, ולא יראה אותם עוד. כך טיבם של גנזי המשטרה התורכית: יכניסו בהם כמה שיכניסו – אך מעט יוציאו משם. ולמחרת רפו השמועות, אחרות באו והכחישו במרירות את אלה של אתמול והכריזו, כי אניות ניטרליות לא תגשנה עוד אל חופי הארץ. רוחו של ברנצ’וק היתה חוזרת למנוחתה. לא – לא! הוא פחד מפני הנסיעה כמו מפני אי־הנסיעה. ידוע ידע, כי אם רק תבוא אניה אחרי שיגמר את עבודתו, ינסה, על אף הכל, לעלות אליה. ואולם כאן, בנסיון זה, היתה כרוכה הסכנה הגדולה. בנמל יכולים לאסור אותו; יכולים לקחת ממנו את כתביו; ויכול לקרות גם הדבר הרע ביותר: אותו ישלחו ואת כתביו ישאירו פה – הלא פקודה כללית יצאה, שלא לתת לאיש לקחת אתו, בצאתו, מכתבים או נירות. ואם כך יהיה – לא, על סוף כזה לא רצה גם לחשוב! מוטב, שלא תבואנה עוד אניות כלל!
וכך עמד כל אותו הזמן מן הצד והיה כמחכה. למראית־עין התהלך שקט ושלו. אולם מבוכת העיר עוררה בו הרגשה מוזרה. התרגזותו, רגשות הכעס והנקמה, שמשלו ברוחו, אבדו במהרה את חריפותם הראשונה. כל מה שנעשה סביביו היה בעיניו כמהפכה ממהפכות הטבע. היציאה הממושכת הזאת של עשרות ומאות נפשות, ההולכת לאט לאט, הלוך וכשול, היתה לו מורת־רוח. לא לכך התכוון. נדמה לו, כי אין זאת אלא הפתיחה לנגינה. הנגינה עצמה טרם התחילה. אך יומה יבוא. אז יעבור גל רותח של אימה ושגעון על פני העיר. יושביה ירוצו בהמוניהם, כולם יחד, בלי הבט אחורנית, בלי ראות והרהר – יאחזו בחבילותיהם, בצרורותיהם ובשקיהם, וירוצו לאורך הרחוב, ירוצו כך בעלמא… ובעומק נפשו זעה תאוה כהה, גלמית – תאות־חורבן.
יש אנשים, שאינם מתבטלים בתוך ההמון. דומים הם לזרמים קטנים ומובדלים, ההולכים בשבילים מיוחדים ואינם מתערבים לעולם עם הזרם הגדול, השוטף את הרחוב, את העיר, את הארץ. בשעת שריפה יוקדת, בשעת קטטה ומהומה בחוצות, כשהכל נפעמים ונסערים, כשכל סדרי־החיים הולכים ונהפכים, עומד לו אנוש אחד מן הצד, סמוך לקיר – אילם, חיוור, מאובן, כקיר זה שהוא נשען עליו – ומביט לפניו בעינים נוצצות. גם הוא נרגש – ואולי לא פחות מאלה התפוסים במערבולת – ואולי יותר מהם – אבל הוא עומד בשקט. שגעון חרישי שולט בו: רוצה הוא, כי השריפה תעלה ותגבר, כי המהומה תגדל ותחם – יותר ויותר! עד שיתפרץ ויצא ממנו אותו נסתר ואיום, ההולך ומצטבר בנפשו, יצא ויכנס בהם, בכולם, עד שהכל יתבלבל, יתערב, והוא יהיה בתוך הערבוביה, והאדמה עצמה נוע תנוע כשיכורה מרוב שגעון בניה…
אך כל דבר לא־רגיל לא אירע בימים ההם. הסערה הראשונה חלפה. האנשים עזבו בשקט ובברך שפלה, התגנבו מבתיהם אחד אחד, וביפו, מקום שם התקבצו כולם על־כרחם, התפזרו במלונים יהודיים ובבתים פרטיים, ואך מעט התהלכו ברחובות העיר. מוטב היה שלא להראות בחוץ. הכל התנהג כשורה – הכל היה חולין. היה בזה דבר־מה מרגיז את ברנצ’וק – כאילו נכזבה תקוה מתקוותיו. שכרונו הלך ופג. אף־על־פי־כן מאן להתפכח. בהסתכלו בכל אלה האנשים, ההולכים ועוזבים את ירושלים בחשאי, לאט לאט, אבל בלי הפסקה ובלי קץ, תאר לו בדמיונו תמונות־הזיה מוגזמות של מה שיהיה אחרי יציאתם. מה יהא מראה העיר העזובה? הבתים יעמדו דומם, השווקים יהיו ריקים מאדם. ובאחד הבתים הגדולים, הדוממים, הקרירים, יישב הוא, ברנצ’וק, על־יד החלון וישקיף על גדרת־האבן, על קירות־האבן הלבנים, על האבק הלבן, העולה מהדרך המרוצפת אבנים – ואז יאמר לעצמו, כי המקום הזה בית־קברות של עיר הוא, של עיר שהיתה ואיננה עוד. ימים יעברו. הוא יתהלך ברחובות הריקים, יציץ לתוך הבתים השוקטים, ויחזור למקומו, אל הארמון הגדול, שבחר למושב לו, ושוב יישב על־יד החלון, ושוב יביט… ואז יכתוב… ומה שיכתוב בימים ההם… זה יהיה…
אולם ברנצ’וק לא יכול לברר לעצמו – מה יהיה “זה”?
החורף הלך וחלף. התקרב קיץ – הקיץ השני למלחמה. בני העיר ברחו וחדלו מברוח, והעיר עצמה עמדה על תילה. אלה שהלכו היו כקצף התבשיל, העולה בתוך הסיר ועובר על גדותיו – גוש התבשיל רובץ מטה. במקום היוצאים נכנסו חדשים – קצף חדש: אנשי צבא, שוטרי־חרש, מרגלים, פקידים – והעיר חזרה ונתמלאה בני־אדם על כל גדותיה.
ואם חכה ברנצ’וק להתרוקנותה, כדי שישאר בה לבדו, ראה עתה, כי אין צורך בכך. יציאתם של שנים, שלשה, חמשה אנשים, דיה לו לעשותו בודד – העיר, המלאה שאון בני־אדם, מעבר מזה, והוא – מעבר מזה, וקשר ביניהם אין. הנה נסעו שלשה: סולודוכין, בלה וציפרוביץ; מי שהיו סופרי העתון “הדרך” עסוקים בעניניהם; גבעוני וחיים רם כלואים בחצר־המשטרה – ועתה אין לו למי ללכת ואין מי שיסור אליו. יכול הוא לשבת בחדרו שבועות וחדשים – איש לא יבוא לבקרו; יכול הוא לעבור בחוצות, להתהלך שעות רצופות הנה והנה – איש לא יעצרו בדרכו, איש לא יפנה אליו בדברים. בשבילו היא כבר שממה, עיר זו. ולמה לא יחזור אל עבודתו, אותה העבודה, שדמיונו תאר לו באותה עיר עזובה? מה המניעה?
דומה היה, כי אין מניעה. הוא התחיל לכתוב. מעודו לא היתה מלאכת הכתיבה קשה עליו כבפעם זו. מין טינה קרה נכנסה אל קרבו והמריצה אותו להתמיד בעבודתו – עבודת המכונה. כל בוקר, בשעה שמונה, נגש אל שולחן־הכתיבה – לאט לאט, כעושה על־כרחו – ולא קם ממנו עד שצלצל הפעמון: אחת. אחרי הצהרים היתה רוחו טובה עליו. הבטחון הגמור, כי עד למחרת בבוקר, בשמונה, יש לו הרבה שעות פנויות, שעות־חופש, השרה עליו עליזות יתרה וחדוות־חיים. הוא היה יוצא לטייל, לשמוע חדשות, לקרוא עתונים. בערב חיפש לו מקום ואנשים לבלות את זמנו. וכשלא מצא, הלך אל הראי־נוע.
אולם הראי־נוע היה גבוה, מרווח, עשוי קרשים ופח, ומראהו כמראה צריפים שמקימים בעת יריד בשביל קרקס נודד. מהקרקע למטה, ומשורות ספסלי העץ הריקים, עלתה צינה חודרת. על הספסלים ישבו אוהבי תמונות־קסם בודדים ומפוזרים, מרוחקים אלה מאלה: שוטרים שהכניסה לא עלתה להם בכסף, שני פקידים מפקידי “בצלאל”, אברכים אחדים מבני “מאה־שערים”, תפוסי־התשוקה לראות בעין פלאי העולם הגדול, ערבי שתקן, בעל פנים שכבו, מאלה השוהים כל היום בבית הקהוה ושפופרת “הנרגילה” בין שיניהם, ועל הספסלים של השורות הראשונות – המון רועש של ילדים שחורים, מלוכלכים, לבושי בגדים קרועים ובלויים – ילדי הרחוב, רובם מצחצחי נעלים. מלמעלה בלטו ה“אנווריות” של קציני הצבא התורכים, קסדות־ארג מצבע החקי, שנקראו כך על שמו של מי שהנהיגם בצבא, הוא אנוור פחה, ועל־יד הקצינים, מעורבות בהם, נראו ראשיהן המסורקים ופניהן החלקות, המרוקות, של בנות ישראל – הזונות.
על פני הבד החליקו ועברו צללים של משהו שהיו לו בשעתו חיים משלו – צללי דברים ומעשים שנעשו באמת במקום שהוא. הצללים רעדו כאחוזי־קדחת, קפצו, רטטו, הפילו עצמם זה על זה, התרחקו זה מזה ולא יכלו לעמוד תחתיהם אפילו רגע אחד – משקלם ובטחתם של בשר־ודם חסרו להם! כלי־הזמר לא פסקו מנגן, הם רצו לכסות על הדממה האיומה, דממת המוות, בה מתחוללת מהומת הצללים האפורים; אבל לא רימו איש. מבעד לתרועותיהם המרעישות, שצרמו את האזנים והדהימו את הלב, עלה עולם מוזר, שצלילים משלו לא היו לו, עולם של תנועות, שלא נגעו ולא פגעו בדבר, שלא נתנו קול שאון ואף לא קול איושה… רק אחיזת־עינים: הכתם המרובע, המואר אור כהה, הרדיד אלפי נקודות־כסף רותחות ומפזזות כמו טפות־הגז בבקבוק מי־סודה עכורים, ומתוך הרתיחה הזאת נהיה הכל מטושטש, רועד, מתיז ברק וזוהר – ומכאיב את העינים.
מאולם הראי־נוע היה ברנצ’וק חוזר הביתה קפוא מקור. ההכרה שהיום חלף והלילה קצר ועוד מעט ישוב ויקום עליו בקרו האומלל – הכרה זו השביתה את הנאתו מהעולם הזה. כל שעות חרותו, מן השעה הראשונה אחרי הצהרים ועד למחרת בבוקר, בשעה השמינית, לא פנה במחשבתו אפילו לרגע קל למה שכתב, למה שיכתוב. ומן השעה השמינית ועד השעה הראשונה אחרי הצהרים ישב על־יד שלחנו כדבוק אליו, כנזיר זה שרתק עצמו אל קיר תאו כדי לענות את בשרו, כדי ליסר את גופו על חטא שחטא – וינק ממוחו, המלא כבדות נוראה, מלים ותמונות.
וסוף־סוף היה כך: הוא הכריח עצמו להבדל מהעולם כדי להתמסר כולו לעבודתו; והעבודה הדפה אותו ממנה, גרשה אותו החוצה. תאב היה לדעת, לכמה זמן יספיקו לו עוד כעסו ועקשנותו לשאת על צוארו את העול הכבד הזה!
ג 🔗
בימי התבודדותו אלה, שהיו רוויים כעס וצער, גרוי־עצבים ופחד – פחד האדם המתחיל לאבד את אמונו בכוחו ויכלתו – התקרב ברנצ’וק לצעיר אחד וינאי ושמו אנזלמוס מיאר. הבחור הזה בא ארצה ישראל זמן מועט לפני התחלת המלחמה ומכתבי־המלצה מבנק אחד וינאי בידו, והשיג לו משרה בסניף היפואי של הבנק היהודי הפלשתינאי. בירושלים נראה אחרי מהומת ההתעתמנות – העבירוהו לכאן בגלל המחסור בפקידים שהורגש בה אחרי שחלק מפקידי המקום ירדו מצרימה בעת הגרושים. אנזלמוס מיאר נהיה פתאום בן־בית בכמה חוגים קטנים של החברה המשכילה, וליוצא ונכנס בבתים אחדים של מורים וסוחרים בינוניים, מאלה שיש להם נטיה יתרה להתפלספות, ובפרט שבנות גדולות להם. פעמים היה ברנצ’וק פוגש אותו לפנות ערב ברחוב בית־החולים בחברת צרור לא־נקוב של בנות ציון, הפורחות והנובלות גם יחד. הסופר שמע קול צחוקו האדיר, שהיה רווי חדוה ושביעות־רצון, ראה את כובע־הלבד שלו בצבע־הקהוה, את מעילו, את בתי־ידיו, את עניבת המשי שלו – בכל שלט אותו צבע־הקהוה השחום – וחיבר בלבו פירושי־לעג עליו: “ראשית, אוסטרי הוא!… שער האוסטרים עלה במאה אחוזים: אותם אין מגרשים מן הארץ, אין שולחים אותם למקומות רחוקים, אין כולאים אותם בבית־הכלא, אין לוקחים אותם לעבודת־הצבא, ועל כל צרה שלא תבוא חוסים הם בצל הקונסול שלהם… ושנית, אין הוא גליצאי, כי אם וינאי, וינאי ממש, לפי דברי הבריות – אינו נופל הרבה מבן־פריז!… בקיצור, בחור, חתן, בנק: כעבור עשרים שנה – מנהל! כעבור חמישים שנה – מנהל ראשי! כעבור מאה שנה – מנהל עליון… וכן הלאה!”
ברנצ’וק ליוה במבטו את חברת המטיילים השמחה והצטחק להרהורי הערותיו. בעיניו היה דינו של האדם הזה כתוב וחתום. פה, באחת המשפחות הנכבדות, שבנות להן לרוב ונדוניה מעט, יוריד את עגנו וימצא לו את נמלו הבטוח; פה ישליך את רשתו וימשה את רעיתו, שתהיה ל“עזר כנגדו”. באיזו משפחה יקרה הדבר – אין זה חשוב. ודאי באחת מאלה, שבנותיה דוברות גרמנית הן.
דעתו של ברנצ’וק על פקיד־הבנק, בן־וינה, כיון שהניחה בקרן־זוית שבמוחו, נחה לה באחד התאים, מקום שם נגנזו דעות שונות, נושנות. בתא הזה יכלה לשהות שנים רבות, עד שהיתה נמחקת מאליה מלוח זכרונו, אלמלא היו באים החיים, במרוצת הדברים והימים, ומפנים את שני בני־האדם האלה זה אל זה ונותנים להם להכיר איש את רעהו מקרוב.
ענינו של ברנצ’וק באנזלמוס מיאר התחדש אחרי שפגשו בלילה, בשובו מהראי־נוע, בחברת המילדת גינזבורג. הנה זה חדש! זו, הקורלנדית רבת־המרץ, שבאה לירושלים בגפה, בעזבה את בעלה בפטרבורג – הה, אין זו בת בית אבות ירושלמית, הדוברת גרמנית ונוחה לטייל עמה לפנות ערב ברחוב בית־החולים! ועוד זאת – זרועותיהם שלובות והליכתם חרישית.
“זהו ענין אחר – ציין בלבו ברנצ’וק: – ביום – צרור זיווניות צחקניות, ובלילה – זו… ושותקת… עסקי־וינה!”
הבחור הזה שב והעסיק את מוחו של ברנצ’וק.
באורח רשמי התודעו זה אל זה ב“סריה”, מרכז המשטרה, בבוא ברנצ’וק שמה לבקר את חבריו, עורכי העתון “הדרך”, חיים רם וגבעוני. היום היה יפה, מואר שמש וחם למדי, כאשר יקרה לעתים לא רחוקות בירושלים בתחלת האביב. האסירים ישבו בחצר על כסאות נמוכים ועגולים, מאלה העומדים בבתי־קהוה ערביים; הם העלו על הדעת כסאות הסנדלרים ברוסיה. בן־מתתיהו, מי שהיה עורכו הראשי של “הדרך” עמד ללכת משם בשעה שנכנס ברנצ’וק. לרגע קל הציץ מנדל קנטור, משגיח בית הדפוס. הוא לחש מה באזני גבעוני ואחרי שיחה קצרה נעלם. שני האסירים – מראה פניהם היה בריא ורענן. רוחם היתה טובה עליהם וענין מאסרם שימש מטרה לחיצי־לגלוג.
“נראה לי, שהתישבתם כאן כבכרם דודכם ממש”, העיר גדליה ברנצ’וק.
“התשתה אתנו קהוה?” נהם חיים רם בקולו העבה, כשפניו מפיקים רצון. “קפג’י, שלש כוסות קהוה!”
עלם ערבי צעיר כבן ארבע־עשרה–חמש־עשרה, לבוש מעיל־שוטרים בעל פתילים לבנים וכפתורים מזהירים – עוזר ב“סריה” – הגיש להם טס של נחושת ועליו שלש כוסות קטנות מלאות קהוה ערבית שחורה. כאשר חזר אחרי הכוסות הריקות, הושיט לו רם, בחשיבות רבה, מטבע־נחושת גדול: בישליק.
“אנחנו פה לא עם הנקלים נחשבנו”, הצטחק כלפי ברנצ’וק “עלינו להחזיק מעמד!”
“רואה אני, כי מוסיפים אתם לנהל את עסקיכם גם מכאן”, אמר הסופר.
“כמובן”, חייך גבעוני. “הועד המרכזי של הסתדרותנו אווה לו את מרכז משטרת ירושלים למקום־מושבו”.
“אולי יש בזה סמל. ואולי גם רמז לעתיד?” התלוצץ ברנצ’וק.
הצד המגוחך שבדבר נתן בהם רוח של עליזות. הם סיפרו לו על מנהגי ה’סריה', על הכבוד שמחלקים להם פה ועל מצבם בכלל.
“הדבר הוא כך”, אמר חיים רם, “יצאה פקודה מאת ג’מל פחה, שלא לקבל אותנו – אותי ואת גבעוני – לנתינות העותומנית; חפצו לגרשנו מן הארץ כנתיני־חוץ. ואולם כאן, ב’סריה', אין יודעים עדיין על הפקודה הזאת. הזדרזנו איפוא ושלחנו היום את התשלום החל על המתעתמן – עשרים וחמשה פרנקים. וכך יכול לקרות, שנהיה לעותומנים גמורים בטרם יגיע אליהם דבר הפחה”.
“ומה יועיל לכם כל זה? יקחו מכם את הניירות. ג’מל פחה הלא הוא מושל בכיפה!”
“לא, עותומני לא יגרשו”, התלוצץ גבעוני. “למסור אזרח תורכי בידי השונא!…”
“ראשית, יש בידו לבטל את התעתמנותכם, ותהיה כלא היתה. ולא – ישלחכם לפנים המדינה, לאנטוליה, למשל. כמדומה לי, מוטב ללכת לחוץ־לארץ…”
בו ברגע הרגיש ברנצ’וק שמה שאמר – אמת, וכי אמת זו ידועה להם, כמו שהיא ידועה לו. ודאי הרהרו בה לא אחת ולא אחת השתדלו שלא להרהר בה. חיים רם השיב לו בפנים חמורות:
“אנחנו התחלנו בענין ההתעתמנות – לא נברח מפני התוצאות… נעשה כל מה שביכלתנו להשאר פה. אם יהיה צורך בדבר, נפנה אל ג’מל פחה עצמו, נלך אליו!”
ברנצ’וק לא המשיך בויכוח. מי־שהוא בפנים לחש לו, כי אסור להחליש רוח האנשים, המתאמצים להתגבר על חולשתם האנושית.
הוא תמה:
“אינני מבין, איך יודעים אתם על המתרחש בספירות העליונות לפני המשטרה בכבודה ובעצמה?”
באותו רגע ניגש אליהם פקיד־הבנק אנזלמוס מיאר. ברנצ’וק בלע בחפזון את מליו האחרונות והשתתק. לפי טבעו היה זהיר עד כדי חולניות; מציאותו של אדם זר, לא ידוע לו מתמול שלשום, העיקה עליו כמשא כבד. ברחוב, בשיחה עם מכרים – ותהא השיחה תמימה ורחוקה מכל דבר אסור – די היה לו לחוש צעדי אדם מתקרבים – ויהי המתקרב מי שיהיה, עובר־אורח בעלמא – מיד היה מפסיק דבריו ומחכה עד שהלה יעבור ויתרחק, עד שאזנו לא תוכל לקלוט גם צלילי קולותיהם. עתה, בתוך ה“סריה”, בתנאים המשונים האלה, הרגיש כמה מתוחים עצביו – וזה הוינאי, המתהדר בלבושו, המרבה דברים, לא עורר בו אמון רב. משום כך היה הדבר לפלא בעיניו, שעורכי “הדרך” קבלו את פקיד־הבנק בידידות־רעים, ממש כמו שקבלו אותו בבואו.
“אינכם מכירים זה את זה?” שאל חיים רם. “גדליה ברנצ’וק, ממשתתפי ‘הדרך’, אנזלמוס מיאר, חבר וינאי, מי שהיה כותב “מכתבים מוינה” ב”יידישער ארבייטער", והיה חותם “מאיר אנשיל”.
“חבר וינאי – חשב ברנצ’וק – על כל מעלותיו גם ‘חבר’… בחור רב־סגולות!”
הוא לחץ בקרירות יד מכרו החדש.
“וינאי, זה ניכר” אמר בהביטו ישר בפניו הבריאים, הרחבים־עגולים של פקיד־הבנק, ובהסתירו את חוצפתו מאחורי מבטו הקופא וקולו האדיש – אותה חוצפה המיוחדת לו, האורבת מבפנים, יראה ונחבאה אל הכלים, ובכל־זאת יוצאת בשבילים נעלמים, ויש שמרגישים אותה. “חבר – פרט זה מחייב פירושים…”
"שתהיה כתובת כמו על תמונתו של אותו צייר: “זה אריה ולא כלב!” – צחק חיים רם.
אנזלמוס מיאר חייך חיוך שבאונס. התעוררותו המתפרצת וסוחפת, שאלצה אותו לפרוק עם בואו, בטרם ישב, את צרור חדשותיו – חדשות־העיר האחרונות – על החיפושים אחרי הגליונות הישנים של העתון הציוני “די וועלט”, שנעשו ב“בית העם” ו“בית הספרים הלאומי” – התעוררותו זו פגה פתאם.
“הכתובת תצלח לכמה כותב־ספרים”, ענה כמו מתוך רוגז.
אחר זה שתק, שלא כמנהגו, ולפרקים שילח מבטו בברנצ’וק. פניו כוסו אודם עבה.
בינתים שב רם אל השיחה הקודמת. הוא סיפר על תורכי אחד, שאכר אפנדי שמו, שבא לא מכבר לירושלים. שאכר זה היה לפנים קיימקאם בצפת, גם במשרות אחרות ממין זה שימש, בהרבה ערים מערי תורכיה פעל, אך בשום מקום לא האריך ימים. במרמותיו, בגנבותיו, בחכמתו והעזתו בעסקי שוחד, גדש את הסאה. בכל מקום היה סופו להגרש בבזיון. לא אחת נתבע לדין, וגם טעם בית־הכלא טעם. אולם עמדו לו קשריו הפרטיים עם מנהיגי התורכים הצעירים, שעם חוגם המצומצם נימנה בנעוריו, כשהתנועה היתה במחתרת, נרדפת בידו הקשה של עבד־אל־חמיד – והוא סוד קימתו אחרי כל נפילה. חבריו מאז, שנהיו לאנשי מדינה גדולים, זוכרים לו “חסד נעוריו”, מוחלים לו את חולשתיו, מוציאים אותו מבית־הסוהר וממנים אותו לקיימקאם בעיר אחרת, בקצה השני של הממלכה העותומנית רחבת־הידים – רחוק ממקום היכשלו. והוא אינו נופל ברוחו, לעולם הוא ער ומלא תקוות כקטר מלא קיטור המוכן15 למסעו. השאון, שהוא מקים סביביו, גדול כל־כך, עד שהוא גופו מתחזק בבטחונו, באמונתו, במזלו, ואנשי סביבתו מתחילים להאמין בו גם הם ועוזרים לו לעלות… והגלגל חוזר… עתה נתגלגל לירושלים – מי יודע, מנין בא! – וניכר, כי נוצותיו מרוטות, אך חשיבותו ותקיפותו עמו, ושוב הוא רועש ומבלבל את המוחות כמנהגו. והנה, אך הריח את העסקים שבין היהודים ובין ג’מל פחה, מיד בא אל עסקני הצבור היהודי ובישר להם, כי יש בדעתו – וגם בידו – להמנות לראש המשטרה בעיר. המשרה היא “כמו בכיסו”. עליו רק להתראות עם ידידו – עם ג’מל פחה. והמניעה היחידה היא זו, כי לביקור זה דרוש לו בגד הגון. מובן מאליו, שבעתיד, כאשר יעלה לגדולה, לא ישכח את החסד שהיהודים עשו אתו. פרנסי העיר התישבו והתחשבו. והחליטו כי במצבם עתה כדאי להם לסכן שקלים אחדים מקופת הכלל… אם רצונך שיהיה לך חלק בראש המשטרה, אל תחוס על מחיר זוג מכנסים טובים. תפרו לו אפוא את המכנסים – העסק עלה בחמש מאות פרנק. והיפה שבכל המעשה הוא, כי בר־נש זה באמת נעשה לראש המשטרה – ממלא־מקום זמני של ראש המשטרה בירושלים! וצריך להודות: הוא עומד בדבורו! אמנם, זה עולה בכסף, עולה ומוסיף לעלות, אך הענין שווה את ממונו. יודעים לפחות מה מתרחש ומה עלול לבוא.
חיים רם הוסיף מתוך הצטחקות קלה:
“וזה הוא פשר הכבוד שמחלקים לנו כאן. הוא הבטיח לנו, כי בקרוב יוציאנו לחפשי, על אחריותו יוציאנו. אדם מופקר הוא – בריון זה. נוטל הרבה, אך גם מסכן לא מעט”.
ד 🔗
על אחדים ממכריו עשה הסופר ברנצ’וק רושם של אדם בעל מזג כבד. אחרים, להפך, ראו בו קלות, המגיעה עד לקלות־דעת. הוא הרגיש בזה ואמר לעצמו, כי הדבר מובן לו. יושבים בקרבו שני אנשים: החיצוני, הקשה, סוגר על הפנימי ומכסה אותו כמו קליפה. הוא נזהר מאד שלא לנגוע בדבר, שיכול להינגע ממנו, ומשום־כך דוקא נגע – בלי צורך ובלי טעם – באנשים ובדברים. בנפשו קננה נטיה בעל־ביתית לסדר ולחשבון, ירושת דורות של חנוונים ולומדים – נטיה שהגיעה בו עד לקצה הקטנות. בסדרו את חדרו בבוקר היה מחזיר לו בלי חשוב את צורתו של אתמול לכל פרטיה. אחרי טאטאו את הרצפה, היה אוסף את האשפה בדיקנות של מכונה אל אותה אבן, באמצע החדר, שאליה אסף אותה תמול ושלשום, מעלה אותה על קרטון דק ומשליכה החוצה. נדמה היה שאילו נעלמה פתאום האבן הזאת מתוך אבני הרצפה, היה ברנצ’וק בא במבוכה, ולא היה יודע לאן יאסוף את האשפה, עד שהיה נמלך בדעתו ובוחר בלוח־אבן אחר. לפי טבעו לא סבל שנויים פתאומיים – מוחו לא היה די גמיש לכך. ומשום כך, כשהיה הולך למקום מסויים, ברחוב מסויים, קשה היה לו מאד, כמעט אי־אפשר, להפוך פתאום וללכת למקום אחר. כל יום, בשעה אחת אחרי הצהרים, הלך אל בית־האוכל של הגברת דריבניק, ודרכו היתה תמיד אותה הדרך בכל קיצוריה וסיבוביה. מעולם לא עלה בדעתו להאריכה קצת או לנטות הצידה, כדי לעבור על פני בתים אחרים ולראות רחובות אחרים. נוח היה לו ללכת בדרך זו הידועה לו היטב. בעקשנות משונה, שבאה לו מתוך עצלות המחשבה, מתוך אי־רצון לעסוק בדברים שאפשר לו שלא לעסוק בהם, נאחז בכל הרגל קטן, שדבק בו אי־פעם, כאילו היה הרגל זה אחד מיסודות חייו.
קשה היתה עליו ההתקרבות אל אנשים חדשים וקשה היה לו להתרגל אליהם – יותר מאשר אל דוממים. אך משהסכין עמהם, היו לו כחפצי ביתו, אשר באבדם הם משאירים לשעה מקום ריק והרגשה של חוסר־שלוה בנפשו.
כך היתה הקליפה. ובתוכה ישב איש אחר, קטן וקל, וכמו עשוי מכספית. על צד האמת לא היה זה כלל אדם, כי אם טיפות טיפות של כספית, שהתגלגלו אנה ואנה, בלי מצוא להן אחיזה כל־שהיא, התפרדו והתפזרו לכל העברים, נפגשו ושוב התחברו ונהיו גוף אחד של כסף חי ורוטט. זה הפנימי, איש הכספית, היו לו חיים משלו, קלים ורחוקים מכל דאגה; הדעות שמלבר ומעשי החוץ לא נגעו בו כלל – וגם לעסקי קליפתו החיצונית לא שת את לבו. וזה גרם ליחס משונה: בדברים החשובים ביותר בעיני הכל נהג ברנצ’וק קלות־דעת, ודברים פעוטים, שאחרים עברו עליהם בלי השגיח במציאותם, היו לו כהרים ותהומות. וכך יצא, שאלה שראוהו בהתנהגותו יום־יום, שהכירו רק את קליפתו, חשבוהו לאדם כבד, קודר, מר ומוזר בהליכותיו, ואלה שפגשוהו ברגעים לא־רגילים, כשידו של האדם הקטן הפנימי היתה על העליונה, אמרו מתוך רוגזה שברנש כזה, פזיז וחסר רגש, ודאי יצא בריא ושלם מכל צרה.
משום כך תמה גם הוא עצמו על התקרבותו המהירה אל אנזלמוס מיאר, פקיד־הבנק. באורח רשמי היה הבנק היהודי סגור בפקודת הממשלה, כמו יתר הבנקים הזרים. אבל באורח לא רשמי המשיך את חייו המחונקים למחצה ועשה עסקים בחשאי עם לקוחותיו הנאמנים. לרשות היה ידוע, כי בבנק מסדרים את הספרים ומסיימים את החשבונות. ובאמת טרחו הרבה על הספרים: התכוננו לבקורת תורכית, שהיתה עלולה לבוא כל יום; היה צורך איפוא להכשיר את הספרים לכך ולהבליע במצולותיהם את עסקי הכספים והקרקעות של המוסדות הציונים. ואחרי שכלתה המלאכה הזאת אחזה התנומה גם את הבנק. אנזלמוס מיאר לא החמיץ כל שעת כושר להחלץ ולצאת החוצה. כל פעם שהיה צורך לשלוח איש ליפו היה הוא הראשון להציע את עצמו. ובאמת שלחוהו – הלא נתין אוסטרי הוא ולכן מן הזוכים בחופש התנועה, שלא ניתן לעותומנים בממלכתם.
בבנק, על־יד שולחן כתיבתו, הרגיש עצמו אנזלמוס מיאר כצפור כלואה בכלוב. נפשו שאפה לרחוב. במקום שהתאספו משוחחים, שם היה גם מקומו, ושם באמת נמצא, ואם לא נמצא באותה שעה, צריך היה לשער, כי עוד מעט וימצא. בזמן הקצר של ישיבתו בירושלים התיהדה הרבה לשונו הגרמנית הוינאית. לאמיתו של דבר לא היתה זו עוד גרמנית, כי־אם יהודית־גליצאית ישנה, שפת הוריו־מימי־ילדותו הנשכחה, שקמה לתחיה בנפשו. ולתוך השפה הרכה והעגולה, בה דיבר בשחר ימיו, נדחקו, כיתדות קשות וחדות לתוך גזע־עץ, פתגמים וביטויים ליטאיים, שכבר הספיק לקלטם בירושלים. המכתבים והרשימות, שהיה שולח לפנים מוינה אל ה“יידישער ארבייטער”, היו כתובים גרמנית – במערכת תרגמו אותם. ועתה, נדמה לו, היה יכול לכתבם, הוא עצמו, אידית. בו בזמן שקד על למוד השפה העברית, אי־אפשר היה לו להיות עם אנשים ולא לדעת מה הם אומרים ועושים. אי־אפשר היה לו שלא לקרוא כל יום עתוני־היום. כיון שהעתונים16 היו כתובים עברית, ורבים מאנשי סביבתו דברו עברית, והעלמות שלא ידעו גרמנית נלעגה, וגרמנית טובה לא כל־שכן, מאנו לשוחח עמו אלא בשפת הנביאים – רכש לו מיאר עד מהרה ידיעות קלושות בשפה, שהספיקו בצמצום להבנה ולדיבור.
בהכנס אנזלמוס מיאר לבית מכירו, היה דומה לרכבת, שעמדה מלכת באחת התחנות: עוד רגע ותזוז ממקומה ותמשיך דרכה. הוא גופו לא היה אומר, כי ביקר בבית פלוני אלמוני, אלא – “קפץ לשם”. קשה היה להבין, איך היה עולה בידו לתפוס בחתף את בני־האדם הנחוצים לו ביותר, כלומר אלה, שמהם יכל להוציא את החדשות החשובות של היום. כל טובת הנאה לא היתה לו מטרדתו, רק הנאת ההתעסקות וההשתתפות בהתרגשות, שאחזה את הכל. היתה זו כעין “אמנות לשם אמנות”.
ובשעות שאחרי הצהרים, כאשר נקרה במוחו של ברנצ’וק המחשבה על עבודתו שאין בה צורך וטעם – ובימים ההם כבר חשב אותה לחסרת טעם – וגרשה אותו החוצה, היה מזדמן לפעמים, ברחוב, עם אותו פקיד־הבנק החי, המלא רגשנות וקוצר־רוח. ברנצ’וק תמה על הרגשה זו של אדם “נוח לבריות”, שהיתה שורה עליו בחברת הבחור הוינאי, המתהדר בלבושו, שאך תמול־שלשום הכירו ובלבו בזהו. מיאר היה מריק עליו בבת־אחת סל מלא חדשות רעננות. הסופר קבל אותן בלי התעודדות־רוח יתרה, אך לא בלי רטט של הנאה פנימית, זו של נודד קפוא, המקבל מקלחת־מים מחממת. פתאם נודע לו על תליות גדולי הערבים בבירות, שנעשו בגזרת ג’מל פחה; על הטבח החדש שעשו התורכים בארמנים; על דברי ג’מל פחה, שזרק בבת־צחוק קלה לאחד משתדלני היהודים – ועשה לו הרגל לחזור עליהם כפעם בפעם – כי אותו דבר גופו יכול לקרות גם את יהודי ארץ־ישראל; על סכנת התנפלויות הערבים על המושבות; על המלשין שהלשין על העתון “הדרך”, והוא רב הונגרי ומורה בבית־ספרה של “עזרה”; על הדלטור העירוני קלמן שנקר, שפגש – אחרי סגירת “הדרך” – את משגיח בית־הדפוס, מנדל קנטור, ויעץ לו להלשין על עתון האדוקים “תפארת ירושלים”, והשיחה שהיתה בין שני אלה מעין זו היתה: “הן את עתונכם סגרו – אמר קלמן שנקר לקנטור – למה אפוא שותקים אתם?” “ומה עלינו לעשות?” – שאל המדפיס. “מה פירוש? הלשינו על “תפארת ירושלים”! ישמע־נא, מר קנטור! העורך האחראי של עתונם הרי זה שנה שהוא באמריקה, ולפי החוק אין להם רשות להוציא את העתון… צריך רק להודיע… שישימו לב, ותו לאו”. “מה לנו ולהם?” – ענה קנטור. “כרצונכם!” – אמר הלה ונפרד ממנו בכעס; ובעוד ימים מעטים נסגרה פתאם “תפארת ירושלים” החרדה… כנראה לא התעצל והוציא בעצמו את עצתו לפועל.
זרם החדשות האלה עורר בברנצ’וק רגש של בדידות, כאילו רק עתה ראה, עד כמה הוא מנותק מן העולם. אלמלא הידיעות, שהביא לו מכירו זה, החדש והמקרי, לא היה מגיע אליו דבר. אבל מיאר קצר־הרוח לא נתן לו לשקוע במחשבות מרות. פתאם היה עוזב שאלות הזמן וקופץ אל הספרות. היה פותח בשניצלר ועובר לקלרמן, ותיכף־ומיד בא לידי התפעלות רבה מ“הטונל” שלו. ברנצ’וק הקשיב לו כשבת־צחוק משתעשעת על שפתיו, כמו העמיד בספק את שניהם – את הסופר ההוא ואת הקורא הזה – ותוך כך נמלך בדעתו: הכדאי לו להכנס בעבי הקורה הזאת? אך מכיון שהתשוקה להגיד את דעתו הוא – שהיא כל־כך חזקה בנפשם של אלה שעשית־דעות מלאכתם – גברה בו גם הפעם, התחיל מוכיח, תחילה בקצור ואחר־כך באריכות יתרה, כי קלרמן מגוחך ביגיעתו לחקות את סגנונו של קנוט המסון17, שהוא כל־כך זר לנפשו הבריאה, השבעה, החיובית והשטחית. ואשר לתוכן ספריו, הלא אין בהם אף אדם אחד חי, אף קו של אדם חי – רק מטבעות וגלמים שאולים מסופרים חדשים וחדישים. בשפה בלבד אמן הוא – בצלצול, בריתמוס, בהתאמתה לתמונותיו. אכן, גם בתמונותיו… בכלל, שני מיני אמניות יש בעולם: האמנות הפנימית, זאת היורדת לעמקי הים ששמו “נפש האדם”, הדולה מתהומותיו, פעם בפעם, פנינים חדשות; והאמנות החיצונית, המסתפקת בקבוץ אבנים מרהיבות־עין ושכלולים על שפת הים, ותכליתה – הצטעצעות.
כרגיל, הסתבך, והאריך בדברים שלא היתה להם, לכאורה, כל שיכות אל הענין; פעם התקרב אל העיקר ופעם הפליג ממנו וחזר מצד אחר, ולא פסק מלהפך בחררתו.
– אין אני אומר שהוא אינו אמן, – העיר בסוף – אלא הוא אמן חיצוני – רק את זאת אני אומר…
מיאר הקשיב וגם הסכים עמו, אך לא בלי התקוממות, שנבעה מן הצורך להצדיק את התפעלותו הקודמת. אבל בעיקר הדבר היתה לו לברנצ’וק הרגשה, כי פקיד־הבנק מבין אותו – מבין את כונתו ולא רק מה שעלה בידו להביע במלים. רושם זה, שמבינים את מחשבתו, היה לו לעתים לא קרובות. וכאשר הפסיקהו מיאר פתאם, באמצע דבריו, בקריאה גדולה:
“הבט־נא אל רגליה! איזה עובי… אלי! כרגלי סוס־משא וינאי!… וגם הגרבים הלבנים!”…
וברנצ’וק ראה גברת צעירה, שהלכה לפניהם: גרביה הלבנים, שנתגלו מתחת לשמלתה הכחולה, הקצרה, הבליטו רגלים עגולות ורחבות, ההולכות ומרבות הקף מקרסוליה ומעלה, ונעלים קטנות, עדינות, הרובצות תחת כובד־המשא הזה ויורדות מעקביהן הגבוהים – לא התרעם על הקפיצה החדשה הזאת. להפך, רגש של רצון עלה בלבו, כאילו פגש בלי משים ידיד טוב ומוכר לו מאז. יצרו של פקיד־הבנק, זה שלחש לו, כי הרגלים העבות וגילוי הגרבים האבנים מתחת לשמלה הכחולה חשובים מכל דיבוריהם – היה טוב בעיניו.
“יש לו חוש־המקור, לבר־נש זה!”
האדם הקטן הפנימי שבברנצ’וק הצטחק ופניו אורו.
ה 🔗
ברנצ’וק ומיאר היו בבית־הדואר, זה חיכה לכסף מאמריקה – לפני שלושה חדשים שלח סיפור ל“צוקונפט”, וזה – למכתבים מוינה. איש מהם לא קיבל דבר. בצאתם ראו, לא הרחק מבית־הדואר, בחור חבוש כובע שמצחתו קרועה למחצה. לבושו היה נקי למדי, אך בגדיו היו קלים ביום־אדר זה, שעננים ורוחות רגשו בו. מעיל־הבד שלו, הקצר והדק, מעיל־קיץ היה, וידיו החיורות, שאצבעותיהן נראו כעשויות מדונג, בלטו מן השרוולים הצרים. וגם פניו היו כפני גולם של דונג, אפורים וחלקים, מוזרים בחלקלקותם, כאילו כוסו שכבת חלב, שהתקלקל מכבר. קשה היה להביט על הידים האלה ועל הפנים ועל העינים הטעונות בהילות. מבטו תעה ברחוב, כאילו חקר דבר־מה. פתאום התכופף הבחור והרים מהמדרכה קליפה של תפוח־זהב. מיד הזדקף, ובהחביאו את הקליפה בכיס מכנסיו, העמיד פנים של אדם פנוי, העומד ברחוב ומסתכל בעוברים ושבים סתם, להנאתו. לאחר רגע התחיל מתרחק מבית־הדואר. אולם רק פנה להם עורף, הוציא בחפזון את קליפת תפוח־הזהב מכיסו ונתנה אל פיו. הם הספיקו לראות את לחייו הזעות, את חרדת כתפיו18, כשראשו המורכן כאילו נדבק אל ידו האוחזת בקליפה. ברור היה: האיש רעב!
ברנצ’וק ומיאר עברו את הרחוב.
“צריך היה לתת לו דבר־מה”, אמר מיאר ונימת חרטה בקולו. “הלא הוא כמסתיר”… – ברנצ’וק לא סיים והחיש צעדיו, כאילו חפץ למנוע את פקיד־הבנק מלהדביק את האיש הרעב.
הוא הרגיש, כי יכול היה לתת לו, אילו נאות להטריח את עצמו. אך טרחה זו לא נעמה לו; היה בה כדי לעכור את טיולם הקל, הרחוק מכל דאגה. הם עלו על המדרכה. דמות הצעיר הנוגס מן הקליפה נטפלה לסופר ונחה כצל שחור על רוחו הבהיר והשקט עד אז. הוא ראה עצמו חוטא – הכרת חטא־עולם של השבע לרעב – והתאמץ להפטר מן הרגש הזה. לכן הפסיק דברי איש־שיחו, שעדיין המשיך את חוט רעיונותיהם הקודם, ואמר: “באמת, רעב בעיר!” ובהפנותו את ראשו הוסיף בפנים זעומות ומלגלגות כאחד:
“הנה לך עוד דבר שראוי להסתכל בו!”
זאת היתה תמונה אחרת לגמרי. באמצע הרחוב צועד פקיד־צבא תורכי נמוך, בא בימים, בצדו חרב ארוכה, הנגררת אחריו ודופקת באבנים בלכתו. לשפמו הזרוק־שיבה קצוות מחודדים ומכוונים כלפי מטה, גבות־עיניו השבות, עבות־השער, סורחות מעל עיניו הקטנות, המפיקות רשעות ומביטות לארץ. ובמרחק של עשרה צעדים מהם, על אותה המדרכה עצמה, עומד יהודי אחד, כבן־חמישים ויותר, עבה, כרסן, פניו שטופים חלב, לחייו רחבות־מפוטמות, וזפק שמן, מכסה את מחצית־פרצופו התחתונה, החל בפה וכלה באמצע הצואר. בתוך אומצת־השומן הזאת לא ניכר עוד זה שהיה לפנים סנטר. רק חריץ קל נותר ממנו, ומתחת לו נראים עוד קוים אחדים, סימנים רכים של סנטרים חדשים, שהתחילו להתהוות וטבעו בחלבם בלא־עת. זה היה הדלטור העירוני קלמן שנקר. על חזייתו, שהיתה כמושכבה על כרסו המתגבעת, היתה תלויה שרשרת־זהב עבה, שנחלקה לשני חצאים מעוגלים ודומים לכרעי העוגן, וירדה אל תוך כיסי־החזיה התחתונים. ראשו היה חבוש צילינדר שחור ומזהיר, בו דמה ל“רבינר” הונגרי או לעגלונו של הקונסול הגרמני. את הצילינדר הזה החזיק עתה בידו, והחוה קידה לעומת הקצין התורכי, ההולך לדרכו; פניו הביעו בת־צחוק מתוקה, מלווה ברק עינים עגולות, חזיריות.
“מי הוא התורכי הלז?” – שאל ברנצ’וק.
“זהו ה’קולורסי', מנהל משרד־הגיוס. חית־טרף: מכה בחשק ובלי חמלה את הנופלים בידיו”.
“יראה! יביט אליו!” נמלטה צריחה מפי ברנצ’וק.
הוא הניף בראשו לעבר הדלטור העירוני.
סנטרו הבולט של הסופר יצא והתבלט עוד, פיו נפתח לחצי, שפתו התחתונה העבה, המושפלה במקצת, נטתה למטה וגילתה את השורה התחתונה של שינים רקובות ואת החורים במקומות מחוסרי־השינים; מצחו הגבוה העלה קמטים דקים של התעניינות; חצאי־עיגולים של רצון ירדו מכנפי החוטם אל פינות הפה; אבל עיקר הנאתו קינן בברק־עיניו החזק: איש־הכספית הקטן הפנימי צהל מרוב עונג, בראותו את הזלזול הגלוי בכבוד האדם על־ידי האדם עצמו – תפקיד, שהדלטור העירוני, קלמן שנקר, מלאהו יפה מאוד.
תחילה לא הצליח בקידתו. הקולורסי המשיך ללכת, כשעיניו נעוצות בקרקע, בלי להשגיח בהשתחויות הדלטור. קלמן שנקר הרים את ראשו והביט סביביו. הוא ראה פני מיאר, שהתרחבו מצחוק, ועיני ברנצ’וק שהפיקו ברק של עליזות, וענה להם במבט כבוש, עוין, עקשני, ומתוך תנועה מלאת־בוז אל הרחוב כולו, שיכלה להתפרש כך: “על כולכם אני יורק… אך זכור תזכרוני – אתם… ועתה ראו מה אעשה…”
מהר אחרי הקולורסי, עבר את הרחוב והקדימו, חזר אל אמצע הרחוב, הפך והלך לקראת התורכי הזקן, ובהתקרבו אליו שוב החזיק הצילינדר בידו והשתחווה אפיים ארצה. פקיד־הצבא נעץ בו עינים קודרות ונדנד בראשו נדנוד קל. דלטור־העיר שב אל המדרכה כשהוא נושם בכבדות. עתה תקע לבין שפתיו סיגרה עבה ועמד גאה, כשראשו מורם וזוהר של נצחון בעיניו הסוקרות את פני הרחוב. אחדים מהעוברים מהרו לדרוש בשלומו מתוך הצטחקות של חנופה. וממרום גדולתו ענה להם שנקר בנדנוד־ראש קל, ממש כמו שענה לו לפני כן הקולורסי. הוא היה שבע־רצון: הרחוב ראה, והזקוק לדעת ידע, כי הוא, קלמן שנקר, מרואי פני הקולורסי הנהו…
אנזלמוס מיאר קפץ קפיצת־הנאה. ידיו ורגליו זעו, צחוק קולני פרץ מפיו.
“היום אספר זאת בבית ניסלצויג – צעק. – הוי, הנערות תתפקענה!.. איך הלך זה לפני הקולורסי כפוף־שלושה והצילנדר בידו!.. חה־חה־חה!.. חה־חה־חה!”…
הוא התכופף כיהודי זקן, הסתובב והשתחוה לפני ברנצ’וק. זה לא נעם לסופר. מוטב היה שלא יפנה אליו תשומת־לבו של הדלטור. למיאר לא איכפת, אמר בלבו, אוסטרי הוא, חוסה בצל הקונסול שלו, בחור כשר מכל הבחינות, והוא, ברנצ’וק, אינו אלא רוסי, מאלה שהתעתמנו לא מכבר, ולו ודאי שלא כדאי להתודע מקרוב לדלטור העירוני המפורסם, קלמן אפנדי שנקר.
“הבה נלך!” קרא בקוצר־רוח אל פקיד־הבנק, וירץ קדימה בלי הסב פניו, מחשש, פן יתבונן אליו המלשין. מיאר נגרר אחריו כשהוא עדיין צוחק.
הם עמדו אצל מלון “פסט”, בית זה, שהתפרץ אל אמצע הכיכר הרחבה, וחצה בחזיתו, הדומה לחרטומה של אנית־אוקיינוס, את זרם הרחוב הרחב לשני זרמים צרים. בני־אדם התקבצו כאן קבוצות קבוצות והחנונים השקיפו בעד דלתות חנויותיהם. ברחוב נראו שוטרים אחדים, לבושים מדי חג – מעילים אפורים מעין־הכסף, וכובעי־שער קוקזיים על ראשם. הם זרזו את העוברים ושבים בקול נמוך ובפנים זועפים. לא נתנו לאיש להתעכב באמצע הרחוב. המזורזים רצו אל המדרכה הקרובה, נצבו בחסות חלון של חנות והביטו בסקרנות אל המרכבה הריקה, המבריקה משחור, ואל ששת הפרשים המזויינים – שומריה, שישבו על אוכפיהם, חגיגיים ודוממים.
ההמון טרם התאסף, נראו רק קבוצות קטנות של עוברי־אורח, סנוניות המבשרות התקהלות.
הרחוב כולו ציפה למה־שהוא. הוא נתמלא אדם. התלחשו. לאזני מיאר הגיע השם “ג’מל”.
“מחכים לג’מל פחה”, אמר לברנצ’וק.
שאון תנועה קלה עבר ברחוב: הרבה נעלים חבטו בקרקע, הרבה שמלות זזו והשמיעו קול אוושה, הרבה ראשים פנו לצד אחד – כל אותם האנשים, שעמדו והמתינו, זעו בבת־אחת ועיניהם ננעצו במדרגות־העץ, המובילות מבית הצלם שבקומה השניה אל הרחוב מטה. ורק סוסי המרכבה ואלה של הפרשים, שהסתדרו לפני העגלה ולצדיה והקיפוה כמו בכנפים פרושות ומתעגלות – רק הם הביטו במנוחה לארץ, בלי שים לב אל האיש בשנות העמידה – נמוך ורחב־כתפים – שירד לאיטו במדרגות־העץ, המתנועעות תחת כובד משקלו ועונות לצעדיו בצריחות קלות. היורד היה לבוש אצטלה צבאית, שעינה כעין חקי ירקרק, על כתפיו הזהירו כיתפות־פתילים מוזהבות ומשולבות, ולאורך מכנסיו התמשכו פסים אדומים צרים, מעין פסי הקוזקים הרוסיים. לראשו היתה פפחה קוזקית גבוהה, שחומה־צהבהבה, מתקמרת בכיפתה האדומה והעגולה, ועל הכיפה שני פסי־זהב קטנים, שהצטלבו באלכסון. פניו הטטריים הרחבים היו כהים־חיוורים, מעודנים, ועם זה מגושמים בגשמיות־בשר אופיינית, מונגולית־אסייתית – חטיבה אחת עבה, שלמה, בלי בת־צחוק, בלי משחק של קמטים וקוים קטנים, בלי תנועה, בלי זעזוע של חיים, ובכל־זאת חיים, מוארים בברק קלוי כבד, שיצא מעומק עיניו השחורות, האמיצות, הקשות. מתחת לזקנו החום, המרובע, הגזוז בטעם, התרומם והתבלט התבלטות צבאית חזהו החזק, המרובע אף הוא. ראשו ניצב זקוף כמו קפא על צוארו המאובן, עיניו לא הביטו לצדדים, כי אם ישר לפניהן, רגליו דרכו לאט ובמתינות – כל תנועות גופו היו מדודות. לא הורגשה בו התאמצות יתירה – רגליו לא כשלו אפילו פעם אחת. הוא ראה היטב את אלף העינים שנתלו בו ושמרו כל ניד גופו. להצגות־שוק כאלה היה רגיל, כמו נואם לבימתו. עיני ההמון הסקרניות, הכנועות והאויבות־אורבות, עשוהו מוצק ועז־נפש, נתנו ערך ומשמע לחייו – והמשמע היה: להשליט עצמו על ההמון הזה, למלא אותו פחד עיוור מפני כוח השלטון, שהוא, ג’מל, שליחו, כלומר, מפני כוחו הוא – מפניו. לפני זמן־מה תלה בבירות ובדמשק שייח’ים אחדים מנכבדי הערבים. אולי נמצאו בתוך הקהל הזה קרוביהם או ידידיהם של התלויים, ודאי היו כאן כאלה שדמם רתח משנאה אליו ומתאוות נקמה אין אונים. הוא ידע, כי הארץ מלאה שיחות על תליותיו – וידע מה טיבן. הוא שיער בנפשו, כי הליכתו פה ברגל, בגלוי, באמצע הרחוב – יש בה מן הסכנה. לכן הוקשו פניו והביעו החלטה יתירה, וכל צעד על אבני הרחוב, היה כמו דריכה על ראש הערבי הנכנע.
“קל היה לירות בו”, אמר מיאר לברנצ’וק, בשעה שהעגלון משך ברסן, “או לידות בו פצצה… לו הייתי ערבי, הייתי עושה זאת… יכולתי לפגוע בו בידים ממש. כל כך קרוב הוא”.
“יודע ג’מל נפש ערביו… ואינו חושש”, ענה ברנצ’וק בקול של לעג.
“לו רק יאמר לנגוע בנו!” קרא מיאר.
“שטויות. אפרים סולודוכין אמר, – ההכיר את סולודוכין? נסע מכאן בעת מהומת ההתעתמנות; אדם מענין היה! – הוא אמר: התורכי יש בידו לטאטא אותנו מעל־פני האדמה כמו שמטאטאים נמלים מעל־פני שולחן, פשוט לטאטא במטאטא – ולא ישאר זכר מישובנו בארץ. אם יירה ערבי בג’מל פחה – מה יעשו לעמו? מה יעשה לעם היושב על אדמתו? רדיפות, נקמות – אבל להשמידו אי־אפשר. ואנו… ואותנו”…
“הבה נקנה שקדים”, הציע מיאר. “הפרסי הזה, שם מתחת לגזוזטרה – שקדים מצויינים לו”.
הפרסי, בחור כבן עשרים, שחור, גבוה וצנום, בעל פנים רציניים וחוטם יהודי ארוך ודק, ישב על הקרקע בצד המדרכה, לרגלי דלתה של חנות סגורה. גזוזטרת הקומה העליונה שמשה לו גג. כל מרכולתו היתה מונחת בתוך שלושה סלים מכוסים למחצה: שקדים, בטנים וגרעיני־אבטיח קלויים.
“הרבה חנויות סגורות”, אמר ברנצ’וק, “בפרט בעיר העתיקה: כמעט כל חנות שניה. האם ביקר ברחוב היהודים? שם יראה חורי־אבן כאלה – פתוחים, אין דלת, כמראה מערה מראיהם. הבעלים נמלטו על נפשם או מתו: מי בביתו – ברעב, במגפות, ומי בצבא – גם כן ברעב ובמגפות… ואחרים לא באו במקומם”.
מתוך קילוף השקדים עמדו אצל גדר־האבנים הנמוכה, ששמה מחיצה בין הרחוב ובין ככר־השדה הרחבה, המקיפה את ביתו של החכם־באשי. ככר־שדה זו הזכירה לברנצ’וק אותם הימים – ימי המבוכה – כשאלפי בני־אדם היו נדחקים כאן, לפני דלתות הבית הזה, ותובעים פתקאות מרם וגבעוני. חה־חה… מנהל־הספרים ציפרוביץ ישב בפנים, נחבא אל הכלים… השוטרים פשטו בעיר ככלבי־ציד, בודקים ומחפשים שלל… וההמון הגדול עמד שם למעלה, מהעבר השני של השדה, על־יד הדלתות הסגורות, וחיכה בסבלנות ורעד, כשגשם־סתיו קלוש וקר, יורד עליו טיפות טיפות… קצתם נסעו… ומהנשארים – כמה מהם כבר הלכו לעולמם… בפרט הזקנים שבהם, דרי מושבי־זקנים. שזרזום גם אותם “להתעתמן”… ההלכה חייבה, והתורכי החמיר בה…
עתה שקטה העיר והשדה ריק מאדם. עשב חדש מכסהו, עשב־אביב ירוק, רענן, אשר לא ידע את אלפי הרגלים שדרכו פה יום־יום דריכה מתוך יאוש, על קרקע זה… רק לפני שלושה־ארבעה חדשים היה הדבר!..
והנה נראה להם אדם בשדה הירוק. יהודי זקן, ספרדי, בעל זקן ארוך ושב, זחל בתוך העשב הגבוה, והיה כמבקש דבר.
“מה הוא מחפש?” שאל ברנצ’וק.
תקן את משקפיו על חטמו ואימץ את עיניו קצרי־הראיה.
“עשבים הוא אוכל!” קרא פתאום פקיד הבנק.
ואמנם הזקן אכל עשבים. אולי ידע איזה עשבים ראויים לאכילה. בקטפו עשב נגס ממנו ולעס לאט לאט, שעה ארוכה, כמו פרה.
“רעב?” אמר ברנצ’וק, “לא כך תארתיו לי לפנים”.
“ואנו אוכלים שקדים”, קרא מיאר, “והמצב הוא כך, יתכן לאמר: המושלים והדלטורים פורחים, המשכילים אוכלים צימוקים ושקדים, והעם – קליפות תפוחי־זהב ועשבי־השדה. זהו הסיכום, הה? חה־חה־חה!”…
“כן, זהו הסיכום!” הניע ראשו ברנצ’וק.
ו 🔗
לפנות ערב נזדמנו שניהם עוד פעם ברחוב. העבודה, שהסופר ברנצ’וק קיבל על עצמו, המאיסה עליו את הישיבה בבית. בחוץ הרגיש עצמו כמשוחרר ממנה – היא נשארה מאחריו, מונחה בחדרו כאבן זו. עד לשעת הצהרים דומה היתה בעיניו למכבש הסולל את החצץ והחול השפוכים על־פני הדרך המותקנת. מכבש זה סבב ועבר עליו בכבדות, לאיטו, הידק היטב את כל הקמטים שבו, את כל סדקי נשמתו. נסלל בה כביש חלק ורחב, אשר לא יצא מישוב ולא הוליך אל ישוב. כביש סתם – חלק, רחב, מת – באמצע העזובה. כזו היא עבודתו!
אנזלמוס מיאר הסתובב ברחוב בית־החולים עם חבורת נערות. שעת בין־השמשות היתה שעה של שקט נפלא. כל היום קדרו ורגשו פני השמים, עתה השתרעו דומם, מכוסים עננים שחורים וכמו מצפים לדבר־מה. למה? אולי לרוח, שתכה בעננים בכוח עצום, שתקרע אותם לגזרים ותישאם רחוק, אל קצה העולם? ואולי לגשם, שימסה אותם, יהפכם לזרמי מים ויגלה לעיני הרקיע את פניה הרחוצים של האדמה הקטנה למטה?
ולעת־עתה – אין רוח ואין מטר. אויר־הנשף נרדם, שלוו הוא, נוח, לא חמים ולא קריר.
לאזני ברנצ’וק הגיעו קולות של נערות וצחוק־גבר אדיר, שהיה כניתק מרתוקותיו. על־פי הצחוק הזה הכיר את מיאר, ויסב את ראשו לצד החבורה. פקיד־הבנק השגיח בו ואמר בגרמנית, בקול רם:
“זעהען זיע מאל: דא איסט ער! ווענן מאן נור דען טויפעל נעננט – דא קאממט ער שנעלל גערעננט… הערר באראנטשוק, קאממען זיע נור הער! די מאדערלס – פערצייהונג! – די פרויליינס מכטען גערנע מיט דעם גראססען שריפטשטעללער איינען קליינען אויספלוג מאכען”.
המלה “מאדערלס” היה בה משום דגדוג, הנערות ענו לה בצחוק דק, מגורה. פקיד־הבנק הציג את ברנצ’וק לפניהן וקרא בשמותיהן:
“פרויליין ניסעלצווייג דיע עלטערע – שושנה – איינע בליהענדע ראזע, פרויליין ניסעלצווייג דיע קליינערע – חמדה – דיע הייססבעגעהרטע, פרויליין יוליא ניקעלבערג – העררן אנזעלמוס מייער’ס באזע”.
“חסל?” שאל ברנצ’וק, כאילו התכונן לשמוע לכל־הפחות עוד חצי תריסר שמות. “חושך… אין להבחין”.
הנערות שבו ונתנו את קולן בצחוק. הן חיכו להלצה מהסופר ברנצ’וק והאמינו לו מראש, כי הלצתו תהיה שנונה, והקדימו צחוקן לדבריו. אולם הוא לא סלח לעצמו את דלותה של מה שהיתה צריכה להיות הלצה.
“עלי היתה השיחה. – אמר בלבו, בעת שחזר אתם בכיוון שממנו בא, – מעשיות – מיאר!.. כשקוראים את השד בשמו…”
מחשבה זו, שלפני פגשו אותם דברו על־אודותיו, הרגיזה את מנוחתו. נולד בו חשש, שכבש את דעתו נגד רצונו, כי מושגן של הנערות האלה עליו – פרי שמועות קלוטות מן האויר וקריאת ספריו – ייפגם מהמגע הממשי אתו – עם בחור בלוי ומחריש, מכוער ומתוח־עצבים.
לצידו, ימינה, הלכה יוליה ניקלברג. היא רצתה לדעת, אם אוהב הוא נגינה. קולה רעד קצת – קול נמוך, ערב לאוזן. עיניו הסתגלו לאפלה. עתה ראה כי צנומה היא ואינה גבוהת־קומה. עדינות־גופה התאימה לרכות־קולה. קולה נעם לו.
היא דיברה אליו גרמנית. שפתה היתה טבעית ובטוחה, אותיות־התנועה של שפה זו, העבות והלשדיות, מצאו בפיה את צלצולן המלא. אלה שלפניהם שוחחו גם הם גרמנית. לאזני ברנצ’וק הגיעו הקטנות וינאיות־אפיניות של שמות־העצם עם הפיכת הצירה לפתח והכנסת ריש מיותרת לפני הלמד הסופית: קלאדערל, היטערל – בפני שטף דיבורו החי והחפשי של פקיד־הבנק היתה כל־כך נלעגת שפתן הרצוצה של האחיות ניסלצווייג, עם הרגלן הירושלמי לסחוב את המלים באדישות, בלי רצון ובלי כוח פנימי, כאילו לא מלים חיות בפיהן, כי־אם קליפות שאין חפץ בהן; הן נפלטות בהיסח הדעת ונופלות ארצה. ברנצ’וק ראה בזה אזהרה לעצמו. הוא עבר לעברית.
“והיא – גם היא בת־וינה?”
“לא. אנחנו מבייארן. אבל קרובים אנו למיארים הוינאים”.
“מכבר באה הנה?”
“נולדתי כאן”.
“והוריה?”
“זה כעשרים שנה”.
“אה, הנה מצאתי: עתה ידוע לי, כי היא בת תשע־עשרה!”
“לא, לא נכון! – קראה בחום־לב, – אחרי פסח זה תמלאנה לי שמונה־עשרה!”
“טוב מאוד. זאת חפצתי לדעת!” – אמר במנוחה.
בחושך לא הבחין את מבטה, אך שיער לו בנפשו, כי מבט חושד הוא זה, – ונהנה.
“אה, צריך להזהר מפניו! עתה אדע”…
הוא הזדקף מתוך שביעות־רצון. פקיד־הבנק והאחיות ניסלצויג הקדימום בכמה צעדים. רצועת לשונו הותרה. אחרי הפתיחה הזאת הרגיש, כי עליו להמשיך – ו“לאשר יפנה יצליח”.
הוא הוסיף והתבונן במתרחש בו: לפני רגעים אחדים היתה נפשו כמו אסורה באזיקים, ועתה קורא לה דרור. אי־אפשר להאמין כמה קשה היה עליו הדיבור – גם המלים לא נמצאו לו, ראשו שבת… ועתה – לשונו מחליקה בקלות, כמשוחת־שמן, מוחו ער, מהיר־תנועה. איככה היה הדבר?
מחשבה עלתה בלבו ומיד, בלי פקפק וחשוש, העלה אותה על לשונו. לפי דרכו פתח מרחוק וגבב הערות על הערות. תוך כך שמע קול פנימי, דק ומלגלג, שצפצף: “מה יועילו חכמים בכרכוריהם?” על אפו של אותו מצפצף הרחיב את דיבורו:
"אומרים כי כל אדם רודף כבוד הוא. רוצה לעמוד בראש, לשלוט. דעה מוטעית מעיקרה. אולי יש החשק בלב כל, אך המרץ, אומץ־הלב וכשרון־הטרחה, הדרושים לזה, חסרים. האדם הבינוני מסתפק בעולמו הקטן, חפץ לשבת במנוחה ובאין מפריע. מה לו ולעניני הכלל? ידאגו להם אחרים! ולא יפלא, כי חיי הציבור נראים לעתים לא רחוקות כאניה בלי קברניט. כל הרוצה תופס במשוט, וכל התופס משוט יצליח, אם הוא די עקשן וזוחל בגמישות, אם הוא די מוגבל, אינו נופל ברוחו מפני לעג וליצנות, ובפרט, ובעיקר, אם אינו מרבה להרהר על מה שהוא עושה. יצור כזה ירחיק לכת. הרי זהו הטיפוס הרגיל של האדם החשוב, מנהיג החברה, המפלגה או “התנועה העממית”. ההבדל בינו ובין כל אדם בינוני אחר אינו אלא בזה, שהוא מחונן ביצר חזק, לא־נורמלי, להתערב בדברים שאינם נוגעים בו. והכבוד, שהוא רודף אחריו, גם הוא אך כבוד־אוילים הנהו, כבוד גס, חיצוני… ויש אחרים, עדינים מאלה, הולכי מעדנות, והם אכולי תאות־כבוד יותר מהראשונים. הם בעלי־הגאוה האמיתיים! “במהמורה שקטה מקננים שדים” – אומר פתגם רוסי… יש לי מכר אחד, רודניק שמו, אדם בשנות עמידה, יהודי מוזר – יושב לו בביתו, ביפו, וכותב ספר על חייו ועבודתו של ספינוזה, אף־על־פי שהוא מוקיר אותו כמו שהוא מוקיר תחינות נשים. כך הוא הרושם שלי. פעם אחת אמר אלי: “אילו חי ספינוזה בזמן הזה ודאי היה אנטומולוג מעשי מצויין: לתפוש זבובים, להמיתם בספירט, לדקרם בסיכות ולסדרם שורות שורות – זה היה נותן סיפוק גמור לתאוות הקלסיפיקציה שמשלה בו… רודניק זה לא יקמץ, כמובן, בדברי שבח לאישיותו של ספינוזה. אלמלא כך, למה היה כותב עליו?.. אך לא לזאת הנני מתכוון… רודניק – עניו שבענווים הנהו, אדם בעל מוח, בעל שכל חריף דוקא, אבל תוקף אין בו… היודעת היא מה טמון בענותו? יש אומרים שענותנות רבה היא גאוה למחצה. ואני אומר: ענותנות רבה אינה אלא גאווה מכופלת. הוא גופו מודה בחסרונותיו וגם מגזים אותם, הוא גופו מודה במעלות אחרים וגם מפריז עליהן. התופסת היא את הענין? ספק קל שבקלים, די לו שיוותר, יוותר מלכתחילה ובכול, עד לבלי תת מקום להשואות. הוא מוותר, הוא מסכים, הוא מקדם את פני העלול לבוא. הרואה היא את שד הגאווה איהו? האדם הזה אינו חפץ בהשואות!.. מכאן, אולי, שבתו באהלו, אי־רצונו להוציא אפו מפינתו החוצה? מה? אולי!”…
ברנצ’וק התכוון אל עצמו, אל מה שיש גם בו מאותה גאווה נסתרת. שאינה נותנת לו להידחק ולקפוץ בראש במקום שיש התחרות וההצלחה מוטלת בספק; אין הוא מתקרב אם אינו רואה את המדרגה העליונה יורדת אליו להעלותו, כמו גמל זה הכורע על ברכיו לפני רוכבו. בזה חפץ לבאר לעצמו את מתיחות עצביו, את רגש הכבילות הפנימית – כי חשבון שכלי אין כאן, רק רגש הכובש אותו בלי כל חשבון, נגד רצונו, בשעה שהוא מזדמן עם אנשים חדשים, שיחסם אליו, והמקום שהוא עלול לתפוס בתוכם, אינם ידועים לו. דיבורו נפסק. הוא שאל עצמו אם עליו להמשיך. לעולם הוא כך: או שישתוק כאילם, וכל המתהווה בו יהיה כמעיין חתום, או שיפתח לרווחה, יגלה לעיני כל מער נפשו ויפרוץ את הגדרות. שתי הדרכים – דרכיו הן. קל לו להימין, לא קשה להשמאיל. יש בו מום אורגני – נטול הוא רגש גבולות. וכיוון שעמד מדבר, נדם. הדליק סיגרית והביט סביביו.
הם באו אל “בתי ורשה” – שורת בתים נמוכים ודלים שתבנית אחת לכולם כאילו הוצקו בדפוס אחד ואכסדראות־פח קטנות וצרות, סמוכות אליהם בחוץ. כל הדלתות סגורות, החלונות אפלים, אין אור. שעון בית־היתומים הגרמני הגדול, העומד בריחוק־מקום, מעבר ל“בתי אחוה”. התחיל פולט צלילים נקיים, ברורים. שמונה. שקט. היהודים, היושבים כאן, מקדימים לשכב. “חלוקתם” קטנה, פרנסתם צרה. מעת שהחלה תקופת ה“מורטוריון” אין ידם מגעת כדי הדלקת מנורות בערבים.
מ“בתי ורשה” ולמטה השתרעה ככר־שדה רחבה, אדמת־בור, זרועה סלעים פראים ומפרידה בין הבתים הדלים והחשוכים הללו ובין מעונות יהודי בוכרה המרווחים, הבהירים, גבוהי־הקומה.
בני חברתם שהקדימום ירדו אל העמק.
“אי, מיאר, לאן נלך?” צעק ברנצ’וק.
“אל הככר שאחרי בתי הבוכרים”!
הם עמדו לפני מורד. ברנצ’וק אחז בידה של יוליה.
“אני בעצמי!” בקשה לחלוץ את ידה.
“לא!” קרא הוא בתוקף, כאדם בטוח בזכותו, ומיד הוסיף, כאילו לשם החלשת רושם התקיפות הזאת, ואמר כמתלוצץ, “בכל מוכן אני לשמוע בקולה, רק לא בזאת”.
כאשר ירדו אל העמק אמר:
“הביטי אל האבנים, מה פראיות הן כאן!. כל פעם שאני מתרחק מן הבתים, מרגיש אני כך… סביבי ירושלים פראים הם – וכבירים… והדרך לים־המלח… ההיית שם מימיך… שוממה היא ויפה… נדמה לי, אין כמוה בעולם!” סיים בבטחון פתאומי.
ידה עוד היתה בידו, הוא חש בה בחריפות וידע אל־נכון, כי אסור לו לחדול מלדבר. אך משעלתה המחשבה הזאת על דעתו והצטללה, מיד נתרוקן מוחו ולשונו נשתה.
יוליה הוציאה את ידה מתוך ידו.
הם עלו אל “בתי הבוכרים”. גם פה היה חושך. בנינים גדולים עמדו דומם, דלתותיהם פתוחות לרווחה, זגוגיות החלונות שבורות או אינן כלל, והאפלה ממלאה את הבתים. לאפלה השחורה הפנימית הזאת היה אופי מיוחד, מוזר, מעלה על הדעת עלטת ניקבה ארוכה, המפלסת לה דרך בבטן ההר; היא לא התערבה עם קדרות־הרחוב הדלילה, הרועדת. על־יד אחת הדלתות הפתוחות, בחוץ, היתה מדורה. מעל לאש היה תלוי דוד גדול, שחור. אנשי־צבא אחדים ישבו על הארץ. האש הלילית הטילה עליהם צללים ואורות. פניהם הרחבים, שעצמות־לחי להם בולטות ושפמיהם מורדים, שנונים, נראו כהים־אדומים לאור המדורה המיטלטל.
“בעלי הבתים עזבו בתחילת המלחמה” – אנס ברנצ’וק את עצמו להסביר לגברתו. “שם, בבוכרה, נחלאות להם, ובתיהם פה, שנשארו הפקר, נפלו בידי התורכים ונעשו קסרקטינים לצבא ואורוות לסוסים. אגב, בשכונה הזאת, מוצאים הם – אנשי־הצבא, לא הסוסים – לסוסים אחת היא, – מעין אוירת מולדת, כי הנשארים פה מיהודי בוכרה וקוקז – שומעי־תורכית הם, אם מעט ואם הרבה”.
“הכל עזוב ושמם”, אמרה יוליה בקול נמוך.
מאחד הבתים נשמע קול ברזל מכה באבן, דהרת רגלים חזקות לא־אנושיות – שם התאכסנו סוסים.
שניהם שתקו.
כדי להפסיק את השתיקה, פנתה אליו הנערה בשאלה:
“למה התכוון אז – בדברו על רודניק?”
עתה, אחרי שפגה התרוממות־רוחו והזרם שגרפו דלל וחרב, לא היה לו עוד חשק לחזור אל השיחה ההיא. בדמיונו לחץ את ידה, עדיין הרגיש אותה תחת אצבעותיו – יד קטנה, רכה, צרה, בוטחת בו. חרה לו עליה – לא רק על זה שהוציאה ידה מידו, אלא בעיקר – על שעשתה זאת עם השתתקו, כאילו חפצה לאמר לו בזה, כי רק לכך חיכתה. ואם כך הוא הדבר – למה לו כל זה?
עלה בו רצון להיפרד וללכת הביתה. איזה צורך יש לו לשוחח עמה?
אולם הדומיה היתה קשה מן הדיבור. הוא דרבן את עצמו וענה לה:
“לא אליו – אל עצמי התכוונתי”.
יוליה הרהרה בדבריו הקודמים. הם לא התחוורו לה – יותר מדי סתמיים ורחוקים היו. לולא התרגשותו הארסית, שנשמעה מבעד לדיבורו, לא היתה מקשיבה לו כלל – כמנהגה בשיחות המופשטות של מכריה. אבל הוא נרגז היה, נאבק עם מי־שהוא, התכוון למשהו – התעוררותו החזיקה גם אותה במצב של ערות. בכל כוחות מוחה הקטן, הבהיר, התאמצה להבין “מה היא רוצה” – מה הן המחשבות החשאיות המסתתרות בין מיליו, בין גווני קולו וצליליו ומבעד לתנועת ראשו, הנוטה אליה לעתים קרובות כל־כך? היה בה הרבה מקרירות־המזג והחשבנות של נערות. מבלי משים זיכתה גם אותו בתכונותיה אלה – אי־אפשר היה לה לשער שאחרים אינם כמוה – משום כך יחסה כוונה מפורשת לכל מה שאמר ועשה וביקשה למצוא את פשרן. כל אותה שעה היתה מלאה ציפיה – מה יהיה בסוף הדברים? וכאשר פלט, כי לא נתכוון בדבריו אלא לעצמו הוברר לה פתאום כל מה שלא אמר. עתה ידעה כי גם הוא אינו מעיז ואינו בוטח בכוחו כרודניק זה, שעליו סיפר, כי שייך הוא לסוג האנשים, המוותרים מראש על חפץ־לבם, מפחד שלא יעלה בידם להשיגו? ואז פנתה אליו כמו ברגש של השתתפות, מתוך הרגל המצוי אצל אלה הממעיטים במחשבות – ההרגל להרבות בעצות ידועות לכל, שאינן עולות ביוקר למייעץ ואינן מועילות הרבה למקבלן – ואמרה בתמימות גנדרנית:
“צריך שיהיה העוז להעז!”
היא אמרה זאת סתם, בלי חשוב על הפירוש, העלול להיעשות על דבריה. רק כאשר אחז את ידה עוד פעם וביתר עוז וחזר על דבריה בקול צוחק:
“בודאי צריך לדעת להעז!” התנהר לה הפירוש.
היא ביקשה לחלוץ את ידה ולא יכלה; הוא לחץ אותה בכוח כרוגז על אי־כניעתה של תינוקת זו, בשכחו לפתע, כמנהג הגברים, כל אשר למד על־אודות זכותה לדחותו. מתוך הכאב התכופפה הנערה עד כדי ישיבה, כמעט כרעה תחתיה. עוד מעט ובכתה בקול.
ברנצ’וק שמט את ידה, הרים אותה ברכות, כשהוא עצמו מבוהל קצת, נשב על אצבעותיה הדבקות זו לזו והגישן אל שפתיו.
“לא ידעתי, כי רע־לב הוא כל־כך… לא אלך עוד עמו”…
קולה היה ספוג דמעות, אך את ידה שכחה בידו, אף־על־פי שלא החזיק בה עוד בחזקה.
שורת הבתים נשארה מאחריהם. שוב עמדו לפני מורד ולרגליהם – שדה רחב, כולו גבעות קטנות. השדה השתרע לשמאלם ואבד בתוך המרחק, בעומק הלילה המלא שאון קל של עשבים וענפי־עצים. ממולם, מעבר לעמק, הצטיירו בחסנם גבי־הרים שרועים, המגבילים את רחבו של העמק. בשמים למעלה זחלו במתינות, ועלו זה על זה, עננים קלושים, כהים־אפורים. באויר היה נסוך אותו השקט הקודם, החמים, הרווי ציפיה.
למטה, בעמק, השיגו את בני־חברתם.
“שלום!” קדם את פניהם מיאר בעליזות, “איך ביליתם את הזמן?”
“לא רע”, ענה ברנצ’וק ושלח לחפשי, בלי רצון רב, את ידה של יוליה. “והוא?”
"אני?.. הלא ידועים לו דברי השיר:
לטייל עם אחת הן כדאי גם כדאי…
הן כדאי בודאי…
אבל מה לעשות –
על־יד כל אחת – הוי, אחות, הוי, אחות!"…
האחיות צחקו צחוק מגרה. חמדה, הצעירה, חיקתה את מבטאו.
“גליצאי!.. ולא כך שרים את השיר כלל!”
הם ישבו על האבנים. מיאר הפליט הלצות ממוחיות. הנערות צחקו וענו בעקיצות.
ברנצ’וק היה פזור־נפש. הוא השתתף ולא השתתף בנעשה סביביו. פעם הגיע לאזניו הד דבריהם כהמית הרוח ביער רחוק רחוק, ופעם כמו מקרוב, כאילו השיגו ההד ולקחו שבי והשיבו אל האבנים הללו, לתוך העמק שמאחרי בתי הבוכרים. ואז היה סוגר את כף־ידו לאט לאט וברוך והיה מרגיש, כאילו עוד חובקות אצבעותיו ולוטפות יד אחת קטנה, נכנעת… נכנעת…
בשובם דבקה יוליה כל הזמן באחיות ניסלצויג. ברנצ’וק ומיאר הלכו יחדיו אחריהן.
ז 🔗
אחר־כך, בערב, בשעה שגדליה ברנצ’וק ישב בביתו של מיאר על הדרגש הארוך, המכוסה בד כפור, נפתחו רחמי השמים הקודרים ושטפו פני האדמה בזרמי גשם סוחף.
על הכסא, סמוך לדרגש, עמד בקבוק קוניאק ושתי כוסות תה. פקיד־הבנק בצע לחם ונתח נקניק על השולחן והתעסק בהכנת קינוח־סעודה. על אדן החלון רעשה מכונת־נפט. לשונות־אשה, המתגוונות בצבעי־הקשת, לקקו את התחתית המפוחמת של הקומקום הרותח.
מהקוניאק מלאו ראשיהם של ברנצ’וק ומיאר זמזום נעים. מהחלון בא רעש המכונה, הקומקום רתח בנחת וניגונו, המלווה שריקה, היה כל אותה שעה ניגון אחד. בחוץ יללה הרוח, המטר היכה על פני הזגוגיות מכות צפופות, דפק כמתופף, ולא חדל… כל העולם נתמלא מהומה מוזרה ורוות־עונג, ושניהם הרגישו כי הם בתוך המהומה הזאת, חלק ממנה.
“מלקוש, לא כך?” אמר מיאר.
ברנצ’וק השתרע על הדרגש. אצבעותיו מששו את הבד הכפור, החלק והקריר, המעורר הרגשה של לחות. נדמה היה, כי הדרגש מצופה עור חיה מחיות הים.
הוא חייך חיוך של רצון.
“מבול!” אמר מתוך הנאה של אדם, היושב לו ספון בביתו, בעת שבחוץ מתחוללת סערה.
מיאר קירב כסא שני אל הדרגש ומילא שוב את הכוסות. אחר־כך הרים את שלו:
“לרעב ולאהבה!”
“זה לאחרים וזו לך?”
“כמובן!” צחק מיאר.
הם הריקו את הכוסות.
“רעב!” פתח ברנצ’וק והתחיל מדבר לאט לאט, לסירוגים, כשהוא נתון, כמנהגו, לתפיסת רעיונו בעצם דיבורו. “לא כך תיארתי לי את הרעב. שערתי, כי המצב יהיה כבעיר שבאה במצור: אנשים יתהלכו בחוצות כצללים, כשלדים נדות. בכל מקום ינועו ויזחלו, כשארית הזבובים בתחילת החורף, חלשים, גוססים – ויפלו תחתיהם כאותם הזבובים”…
“חכה, גם לידי כך יגיעו הדברים”, ניחם אותו פקיד־הבנק בלעג. “לדעתי, אין אלה אלא הסנוניות הראשונות – כל מה שראינו היום”…
מיאר לא יכול להסיח את דעתו מטיולם בראשית הערב. המלה שנזרקה מפי שושנה ניסלצויג, האחות הגדולה, שהיתה בה משום שאלה והחלטה גם יחד: “האם כל הסופרים מכוערים כל־כך?” – מלה זאת רקדה על קצה לשונו. היא גרתה ודגדגה אותו – צורך אמיתי היה לו להיפטר ממנה. לכך היתה רק דרך אחת – למסור אותה לברנצ’וק. אך הרגעים חלפו ושעת הכושר לא באה. לכן הוסיף לדבר על דברים אחרים.
“התדע?” פתאום עברו ללשון ‘אתה’; נדמה להם, אחרי כל הלגימות שלגמו, כי כך נעשתה השיחה קלה יותר וטבעית; ‘ליתר ‘טבעיות’ עשו עצמם כאילו אין הם משגיחים כלל במעבר זה. “התדע? בימים האלה ילך ג’מל פחה עם מחנהו לכבוש את תעלת־סואץ ‘ולהעניש את החדיוו הבוגד של מצרים’ – ושאכר אפנדי הבטיח, כי אחרי לכת ג’מל יוציא להפשי את רם ואת גבעוני. אין מכאן כי בזה יושעו. אם ינחל ג’מל מפלה – והלא ברור כשמש, כי נהול ינחל; האנגלי יבכר לוותר על חלקו בעולם הבא ולא על חלקו בתעלת־סואץ – אז פקוד יפקדם בשובו. אולם, אם לא יזכה לשוב… ודאי, זה יהיה סוף טוב!”
“כן, כך הוא”, אמר ברנצ’וק, תפוס במחשבות. “אין להאמין שגרמניה תגבר על כולם; אבל כל יום אנו רואים דברים מפתיעים. בתחילה, כשרק נכנסה תורכיה למלחמה, ציפינו כל רגע להעלאה צבא אנגלי ביפו. נדמה היה, כי הדבר פשוט בתכלית הפשטות: יבוא צי ויעלה אל היבשה מחנה של עשרים אלף איש, והצבא הזה יעבור את הארץ עד דמשק – מעשה טיול. כי איככה יעמוד התורכי בפני צבאות אירופה?… והנה ראינו ממש את ההיפך – התורכי בא לאל־עריש – והאנגלי ברח משם. ועתה יורד ג’מל פחה מצרימה”…
הם הפליגו בשיחה ארוכה על סיכויי שני הצדדים הלוחמים.
“אחת אני יודע”, אמר ברנצ’וק לאחרונה, “מנצחונה של תורכיה לא תצמח לנו טובה”.
“אין דבר, הכל יעבור”, העיר פקיד־הבנק בטון פילוסופי. “הבה נסתכל עוד פעם בקנקננו!”
“שוב – לחיי הרעב והאהבה?”
מיאר נדנד את ראשו בחזקה – נדנוד של שלילה.
“עתה – לחיי האהבה והנצחון!”
“טוב, מי־שהוא הן ינצח, אין ספק”.
הם הריקו את כוסותיהם.
מיאר שלח בחברו מבטים מבודחים, שבישרו משהו חדש.
“מה דעתך על יוליה?”
ברנצ’וק רצה מכבר להסב את השיחה על הנערה, שטייל עמה. אך עתה, כיוון שמיאר נגע בזה הראשון, ובבת־צחוקו ביצבצה כוונה, ענהו בשאלה:
“ודעתך מהי? הלא אתה תכירנה יותר ממני”.
בלי השיב על שאלתו, הודיע פקיד־הבנק, כשהוא נותן את קולו בצחוק ספוג שכרון קל:
“דברנו על־אודותיך אז – בשעת הטיול… שאלתני ניסלצויג הבכירה: האם כל הסופרים מכוערים כל־כך?”
“ומה ענית לה?” – שאל ברנצ’וק מתוך שגרה.
“היא עצמה יודעת את התשובה!” צחק מיאר.
הסופר חייך חיוך של אונס. הוא ידע, כי אמנם איננו יפה, היה בטוח בזה כביום מותו – וכמו מהמות היה מסיח את דעתו מזה. כל פעם שראה עצמו בראי, היו פניו נראים לו זרים ולא נעימים. ואף כשהיה מצטלם, לא היו התמונות מניחות את דעתו, אבל זה לא היה מצערו הרבה. עד מהרה היה מנחם עצמו במחשבה, כי פני רוב הגברים אינם יפים מפניו, ורבים מכוערים ממנו, והעדינים והנאים שבהם צחוק טפשי להם ומבט שאינו מביע כלום, חוץ מריקות נפשם.
עתה הזכירו לו – אל יתן לשכחה שתשלוט בו! הוא עצמו התרגל לחיצוניותו כגיבן לחטוטרתו. אבל עיני זרים רואות כאן חדשה… זה, אולי, היה דבר־לחשן, שם על האבנים, כשכל שלוש הנערות פרצו בצחוק קולני…
אילו היה צעיר בעשר, שתים־עשרה שנה, בראשית גברותו – איך היה דבר כזה משפיע עליו אז? הוי, נדמה לו, כי שנה תמימה היה משתמט מלהיפגש עם יוליה! ועתה כבר הגיע למדרגה כזאת של “מה איכפת לי”, שדברים כאלה אינם נוגעים עוד אל לבו. ואם יזדמן לו לטייל אתה מחר – יטייל בלי כל פקפוקים. מדוע לא? מה לו ולמה שהיא חושבת עליו? העתים משתנות!
המחשבה על התקשותו הסבה לו הנאה. אלה הלועגים לו וסוברים, כי לעגם פוגע בו, רק את עצמם הם משלים. למה הדבר דומה – למי שדוקר גולם של קש תחת לדקור אדם חי.
ההשוואה לא מצאה חן בעיניו. יוצא, כי הוא הגולם של קש. הוא ביקש לו השוואה אחרת.
אותה שעה הביט אל מיאר בעינים עמוסות. סוף־סוף, מהו רצונו של בר־נש זה? מה מרחיש בלב הבחור עב־הבשר וקצר־הרוח הזה? צרות־עין? ההסיג את גבולו בלכתו עם יוליה? ואולי, סתם, בעלמא – על־פי טבעו אינו יכול להתאפק מלהעביר דבר מפה לאוזן, וביחוד כשיש בו, בדבר הזה, משום גירוי־עצבים, משום כויות־פלפל, המזעזעות קרביו של רעהו.
פקיד־הבנק היה במקצת חידה בעיניו: בחור בריא, בעל־בשר, עם לחיים מלאות, עם כתפים רחבות ועגולות, עם ראש עגול… והנה מתהלכת לה בריה מגושמת שכזו – מטיילת עלי אדמות בחוסר־דאגה, בקלות־לב ובקלות־תנועה, כאילו אין לה כל משקל… ניגשת היא לכל אדם לבטח, מתקרבת קירבה גדולה כל־כך, כאילו בטלו לפניה תחומי “ד' האמות”, בהם מסוגר כל יחיד, וכאילו היא גופה מעודה לא היתה כלואה בכלוב זה של ד' האמות… בכל סדק עובר אדם זה כנמלה… בני־אנוש הם לו מה שכיני־הטרף לנמלה. את כולם הוא מדגדג וכל אחד נותן לו טיפת־מיץ מחיי־הפנים שלו… ואף הוא להם ככינת־טרף לנמלה. כשהם מדגדגים אותו, הוא מפריש להם מעסיסו ומעסיסם של האחרים, שנאסף על ידו…
תוך כך הוברר לו לברנצ’וק רעיון קודם.
“התדע, מה אני חושב?” פנה אל מיאר. “אני אומר ככה: אידיאל־היופי של הנשים שונה הוא מזה של הגברים. על צד האמת – מהופך הוא. אידיאלנו הוא ונוס, אידיאלן הן – לא אפולו, אידיאלן הרקלס – אם נוסיף לעמוד על קרקע המיתולוגיה היוונית. יופיו של אפולו יופי נשים הוא – בגופו יש משום נקבות, שערותיו ארוכות ורכות ותסרקתו דומה לתסרוקת ונוס. האמן היווני, בשעה שבא להגשים בחמר את יופיו של הגבר, לא יכול להשתחרר מהאידיאל של יפי־נשים, אשר בלבו הגברי. רק אשה בלבד תוכל ליצור את הסמל האמנותי של יפי־הגברים… אבל האישה מושפעת מספרות־הגברים, מפיסול־הגברים, מציור־הגברים – כלום לא נוצרה כל האמנות האנושית על־ידי גברים? טעם הגברים נהיה לטעמה של האנושות. ולכן נדמה לטבעי הדבר שאינו טבעי כלל: מושגי הגברים שוררים במוחותיהן של נשים, אמרות הגברים – אמרותיהן, הערכת הגברים – הערכתן. אולם כל זה רק מרחף על־פני הדברים; אינסטינקט הנשים אינו משועבד להשגות הזרות לטבען ולמלים המחוסרות תוכן בעיניהן. האינסטינקט מוליכן בדרך הנכונה. מתפלאים אנו לעתים לא־רחוקות על אשה יפה, שנתנה את לבה לגבר “מכוער”. גברים “מכוערים”… בעיני גבר אמיתי כל הגברים האמיתיים מכוערים בהכרח. ונוס הוא לו סמל היופי. כל מה שמתרחק מהאידיאל הזה מתרחק מיופי. ולאשה… את סמל יפי־הגברים – שעינינו לא תראינה בו כל יופי – תיצר אמנות־הנשים, העתידה לבוא!”
אנזלמוס מיאר הקשיב לו בענין רב. לסוף הזיז את עצמו על כסאו בחזקה והוסיף נופך משלו:
“דעתי היא, כי האשה המודדת את הגבר במידה המקובלת, המתימרת להיות ‘אסתטית’, וטעמה כטעם הגברים – ראיה היא, כי ‘בעל־הדבר’ אינו גבר בשבילה… על הגבר – הגבר שלה – מביטה היא בעינים אחרות, בעיניה היא… וכלי־מידתה אף הוא אחר אז”.
הבנת רעהו הסבה עונג לברנצ’וק. פניו הפיקו רצון. הוא אמר:
“הנה אני, למשל: אני מכוער הנני… או נקח אותך לדוגמה: ראשך גדול ועגול, חטמך עבה, רגליך וידיך מלאות בשר, וכשאתה מתפרץ בצחוק, נדמה, שלולא היית פקיד בבנק בעל־תרבות, ודאי היית מפיל עצמך ארצה, מתגולל על הקרקע וטופח על בטנך בכפות־ידיך… יאמרו עליך מה שיאמרו: ביופי רב לא יאשימך איש! ואף־על־פי־כן אין לך להתאונן על מר גורלך – בעיני הנערות מוצא אתה חן יותר מאלה הנחשבים ליפים מבחינה אסתטית רשמית”.
“מה – נערות!”… הניע מיאר בידו, כמי שדוחה מעליו דברים קלי־ערך. “מכיר אני אשה אחת”…
“המילדת גינזבורג”, פירש ברנצ’וק.
פני מיאר כוסו אודם כהה. אך מיד התנער:
“מילא, אם כבר ידוע לך… מעודי לא פגשתי אשה דומה לה. משתגעים עמה, ממש… פניה שזופים, קצת גסים, אפשר לאמר. אבל גופה – כגוף עלמה רכה. גוף לבן כזה לא ראיתי מימי. וכשהיא מתלהבת – כולה אש… ותחבולותיה… לא, אומר אני לך…”
הוא הוסיף ופרט פרטים.
“רוצה הייתי לראות בעיני”, אמר ברנצ’וק בגיחוך.
הערה זו הצחיקה את שניהם.
“איזה מין נערות הן, בנות ניסלצויג?” שאל ברנצ’וק.
כל אותה שעה חיפש דרך להעביר את השיחה אל יוליה, אבל רצה שזה יבוא מאליו, כמו במקרה.
“הגדולה מצפה לחתן: יושבת בבית, מנגנת בפסנתר ובאופן עלוב למדי, מדברת גרמנית קלוקלת, קוראת את מופסן בצרפתית ועיניה למיועדה – מאין יבוא?.. הקטנה – גננת”.
“ומהי משפחה זו בכלל?”, שאל ברנצ’וק. “חנות של ארג להם, כמדומה?”
“חיים הם בלי דחק, אוכלים טוב”, ענה פקיד־הבנק קצרות. "חנות של ארג – מה נותנת בימינו חנות של ארג? כך, עסק צדדי. הגברת יושבת בחנות. הוא עצמו, יהושע ניסלצויג, עסקי הכלל גוזלים כל זמנו. התענינותו במוסדות־הצדקה רבה מאד. למשל, הוא חבר ‘ועד העזרה’ – אותו הועד, שנוסד לשם קבלת הכספים הנאספים באמריקה וחלוקתם פה בין הנצרכים. בעד טרחתו – חברותו ב’ועד העזרה' – מקבל האדון יהושע ניסלצויג שלושים פונט בחודש: הלא אין לדרוש מאדם, שיקריב את זמנו ואת עמלו חינם אין כסף. חוץ מההלואות והנדבות הגלויות נותן הועד תמיכות ‘פרטיות’ לעניים ‘נכבדים’. את התמיכות האלה מחלק כל גבאי, כלומר כל חבר הועד, על דעת עצמו, בסתר, בלי שהיד הימנית תדע מה עושה רעותה השמאלית, כדי לא לבייש, חלילה, את המקבלים העדינים; וליתר בטחון מוותרים הגבאים גם על דין־וחשבון פנימי בדבר הסכומים האלה – מוטב שלא ידע איש מחבריו פן יפלוט מלה מיותרת. והסכומים אינם קלי־ערך, והכסף הולך. עודף לא ישאר. אין הגבאים צריכים, כנראה, להרחיק בחיפושיהם כדי שימצאו ‘נצרכים נכבדים, עדיני־נפש’ "…
“והצד השני של המטבע הוא הרעב”, אמר ברנצ’וק. “אשרינו, שאמריקה שולחת כסף”. והוסיף כמהתל. – “לולא זאת, היו אולי גם גבאינו סובלים חרפת רעב חלילה, כמו דלת העם”.
“ויוליה”, דלג פתאום מיאר, “נערה מעניינת היא. בחושך לא יכולת להסתכל בה כראוי – עליך לראותה לאור השמש. פניה לבנים־חיוורים ועיניה גדולות ועיפות ושחורות – עיני שפן. היא שרה יפה – קול רפה לה, אבל ערב – מלטף את האוזן כצלילי מנגינה עדינה, ההולכת ומתרחקת, הולכת וכלה. צריך אתה להכירה, את החרישית והרכה – זוהי מרשעת מאין כמוה! בנות ניסלצויג שונאות אותה, כמו עכביש – והיא שונאת אותן, כמובן, והן ידידות מילדותן, יחד גדלו, לבותיהן קשורים בקשרי חיבה חזקה – כרגיל אצל הנערות. שושנה סיפרה לי על יוליה, כי בהיותה בת עשר מצאוה באורווה. – הסתגרה שם עם נערים”…
“דבר רגיל”, אמר ברנצ’וק בקרירות.
מראש ידע, כי פקיד־הבנק יגיע סוף־סוף ל“נקודה זו”. אי־אפשר לו בלא זה. חרה לו שלא הקדים למצוא זאת בעצמו ונצרך לעזרת רעהו. שוב הוברר לו דבר, שאחרים, אלה שחשבוהו לחוקר־לבבות מובהק, לא שערו כלל – כי מוכה־סנוורים הוא, אינו מבין ואינו יודע מה שאחרים רואים ומבינים ויודעים. אבל הם, המאמינים ביכלתו, אינם משגיחים בזה – פיכח הוא למדי, רגיל במלאכתו למדי, ולכן עולה בידו להסתיר את עיוורונו ואת השתוממותו על כל דבר פשוט וידוע – ועולה בידו כמו־כן להעמיד פנים כאילו אין דבר שיתמיהו. כל כשרונו אינו אלא בהתרת קשורים – לאחר רמיזה מן החוץ. אמנם אז, כיוון שתפס מה – ויהי זה רק צל של רמז – הולך הוא ומפתח את הסבך עד תומו… רק בזה כוחו יפה…
לסוף נכבשו רעיונותיו של ברנצ’וק במכבשה של אימרה קצרה: יש שהתמים מרבה לראות מהחכם, אבל החכם מיטיב לראות ממנו.
הגשם חדל, המכונה כבתה, בקבוק הקוניאק עמד ריק. גדליה ברנצ’וק הרים בכבדות את ראשו מעל כסת־הדרגש הקשה, המצופה בד כפור.
“דומה, כי עברנו על המידה… אלין אצלך הפעם… תן לי במה להתכסות!”
הוא התעטף בשמיכת־צמר עבה והתהפך על צדו השמאלי ופניו אל הקיר.
“אדם מוזר” – הרהר על מיאר בהרדמו. – “מידות של בן־תרבות, אבל אינו מתמיד במידותיו, גס במקצת על־פי טבעו וגם עדין – ערבוביה! גדר ופריצתה… וקצר־רוח – כל־כך הרבה קצר־רוח, עד שהוא מרגיז גם מנוחת זולתו ומוציאו מקליפתו היום־יומית… ואף זו אחת הסיבות לביטול ד' האמות…”
ערבים כמו אלה – כשהם יושבים יחדיו ובקבוק של קוניאק ביניהם – תכפו בחורף ההוא.
ח 🔗
כעבור ימים אחדים פגש ברנצ’וק את יוליה על־יד בית־המרקחת של אביה. מפני קוצר־ראותו ומפני שבפעם הראשונה ראה אותה בערב, לא היה מכירה כלל, לולא נשא את עיניו אל השלט שמעל לדלת ושם לבו לשם “וולף ניקלברג”. אחד משני חצאי הדלת היה פתוח. מבפנים נראה לו יהודי רחב־חזה, בעל זקן גדול ושב, לבוש חצי־אירופית: צוארון מגוהץ, מנז’יטות, עניבה ומעיל שחור, ארוך עד הברכים. היהודי ישב על כסא, אחרי תרכוסו, פניו מופנים אל החוץ, והשקיף בעינים זועפות קצת על העלמה קצרת־הקומה, שעמדה ממולו וגבה הצר אל פתח הדלת. ובשעה שהשיבה לו דברים, היה קולה חד ורוה־מרי.
“הלא אומרת אני לך, אבא, כי אשיב לך את בקבוקך. מה אתה מפחד כל־כך?”
היא יצאה מבית המרקחת. ברנצ’וק קרא בשמה. היא הסבה את ראשה, עקבות המרירות, שהיו ניכרים על פניה, חלפו בן־רגע. עיניה הצטחקו לקראתו – עינים מכירות ודורשות בשלומו:
“האדוני הוא?”
“אני ולא אחר!” – צחק ברנצ’וק.
“מדוע אין רואים אותו? האם מרבה כל־כך לעבוד?”
“עובד אני” – השיב לה בלעג נסתר, שהחטיא את מטרתו, משום שהיא לא השגיחה בו כלל.
באלכסון סקרה אותו במבט מהיר וחומק. בימים המעטים האלה, שעברו מיום טיולם אחרי בתי הבוכרים, הספיקה להשיג ממיאר שנים־שלושה ספרים, שהיו בהם מסיפוריו של ברנצ’וק. סיפורים אלה היו תמוהים בעיניה. מסופר היה בהם על אנשים שונים, על חייהם, מחשבותיהם – ובמקצת דברים שהיו ידועים לה מעצמה אלא שהיא לא היתה מתוודה אותם בשום אופן ובעד כל מחיר שבעולם. קשה היה לה להבין, איך יכול אדם לדבר על כל זה בגלוי – ואחרי־כן להוסיף ולהתהלך בחוצות העיר. אדם כזה, מצח נחושה לו…
היא שלחה בו מבטים חופזים: נמוך, שחור, פנים עיפים, מחוירים, מבט כבד… האמנם אמת הדבר, כי הוא מסוגל לראות מה שמתרחש בלב זולתו?
היא קראה הרבה רומנים, רובם גרמניים, ומעולם לא עלה על דעתה להרהר בטיב האנשים שכתבום. מתולדות חייהם של המחברים ידוע היה לה, כי כולם כאחד היו בני־אדם טובים, עדיני־נפש, וסבלו הרבה מחוסר־הבנה של בני־דורם. באחרונה היו הכל מודים בכשרונם. מבינים אותם, ואחרי מותם היו מחלקים להם כבוד גדול. על כתיבתם לא תמהה – כי על־כן בעלי־כשרון היו! –והשאלה: מה זה “כשרון”? מי הם האנשים מחונני כשרונות כאלה? – מעולם לא עלתה בלבה. סוף־סוף לא היו לה אלה אלא שמות בלבד – שמות משנים – תוספת לשמו וכותרתו של הרומן.
והנה פגשה איש, שהוא בעצמו מחבר; משום כך קראה את סיפוריו לא כמו ספורי סופרים אחרים. כתביהם של אותם נעלמים פעמים היו מענינים, פעמים לא־מענינים. וכתביו שלו, גרוי מיוחד במינו היה בהם – הם רמזו על האדם שכתבם, עוררו בה סקרנות ותשוקה להכירו מקרוב, ועם זה – חששות, ובזכרה את הדברים הנסתרים בחייה, אלה החייבים להיות נסתרים עד עולם, שאלה את עצמה בחרדה: האם אמת היא, כי אין להסתיר דבר ממנו? בלבה אמרה, כי אין היא מאמינה בכך, וצחקה צחוק של התגרות, והיתה כתובעת ראיות מוחשיות…
בלכתם פנתה אליו בחיוך קצר:
“האם נכון הדבר, כי הוא מתאר בסיפוריו את כל מכיריו? אינני רוצה שיתאר אותי!”
“טוב!” הצטחק אל עצמו, בלי הבט אליה. “זאת אוכל להבטיח לה בהן־צדקי”.
הפעם קלטה את עוקץ־הלעג שבתשובתו. קלות הסכמתו היה בה משום עלבון. היא ראתה את עצמה מתוארת בספר, גיבורה של רומאן. איד היה עושה זאת? ולשם כך הלא נחוץ, שיהיה רומן באמת… רומן אתו? איך יכתוב על־אודותיה בלי לדעת את חייה? צריך, שיבקר בביתם, והכל יבוא מאליו. כמה זה מוזר… אילו, למשל, היו מכירים אותה… ברומן – או לא מכירים בפירוש, רק בקירוב… משערים כי היא זאת… מה היו אומרים הניסלצויגים! ודאי היו מקנאים בה, ביחוד זו, שושנה…
הם באו אל שער של חצר קטנה, מוקפת גדר־עץ ירוקה, מעשה־שבכה. בפנים התנועעו עצים אחדים דקים, עשבי־אביב רעננים כסו את האדמה, החצר נראתה כמו גנה. מדרכה צרה, מרוצפת אבנים, הובילה בצדי הקיר אל מעלות־עץ של בית בן קומותיים. משפחת ניקלברג גרה בקומה השניה.
בלבו של ברנצ’וק זע חשק להפרד מיוליה פה, על מפתן ביתה, ולשוב אל הרחוב. בדרך הרגיש, כי אין לו דבר עמה. איך זה דבר אליה – והרבה כל־כך לדבר בערב ההוא?.. תמוה – אמר בלבו – ואין טעם… אמנם, ברזל מתלבן באש; אבל כשאין אש – ועתה אין… – ברזל מכים בברזל, אז ניתזים זיקים… ואם יוכה בעץ?..
הוא הרהר באנזלמוס מיאר: השיחה עם זה, לעולם היא ממריצה את מחשבתו. ועתה כשהוא עם זו, נדמה לו, כאילו הסתלקה ממנו שארית דמיונו ומוחו התרוקן, התרוקן כולו. שלא לתארה?.. מסכים! ואולי עליו לשמוע “הן” מתוך ה“לאו”? לעולם אין הוא מבין כוונת הדברים האמורים לו – עד כדי כך מגיע טמטומו!
יוליה לא הרפתה ממנו. מוכרח הוא לראות את חדרה. הוא הלך אחריה בלי רצון, ובלי יכולת לסרב, ובלכתו זכר את בני־ביתה שאינם ידועים לו, שבעוד רגע עליו להכירם, ובקש אמתלה, שלא לשהות פה הרבה.
כשנכנס שמח לראות, כי אין איש בבית לבד מאמה של יוליה – אשה גבוהה, על אפה משקפים ועל ראשה קפלט. פניה זקנים ואציליים, תנועותיה – שלוות ועדינות, ועיניה סוקרות אותו, רציניות ובוחנות.
חדר־האכל, שאליו נכנסו תחילה, היה מואר באור כהה, על החלונות היו פרושים וילונים ארוכים וכבדים. באמצע החדר עמד שלחן רחב, מרובע, מכוסה מפה עבה בעלת־צבעים כהים, דומה לשטיח. הכסאות, שעמדו מסביב לשלחן, מלאכת־דמשק – גבות מגולפים להם וגבוהים מאד. כשהזדקף ברנצ’וק בשבתו, נתקל קדקדו בגב הכסא. הישיבה לא היתה נוחה והזכירה לו את הנסר, בו תמך את סנטרו צלם ירושלמי אחד, לבצר זיקוף ראשו. מהקיר שממולו השקיפו עליו פניו הקטנים, הקמוטים, הזועפים והפכחים, של משה מונטיפיורי, וסמוך להם נראו פני־הירח הרחבים והעגולים של ר' יצחק אלחנן. אלה הבהיקו בזוהר רענן ובריא מתוך ברכה ושלוה, כבוד ושיבה טובה: היתה אי־התאמה ביניהם ובין המתיחות החרישית שרחשה בחדר האפל. והתמונה הראשונה, זו של מונטיפיורי, עתיקה היתה, כהה מזוקן – מרוב שנותיה היא ומן השנים הרבות, שבּלה על האדמה האיש המצויר בה, ושלשלת־הדורות הארוכה, שהורישה לו את מבטו הנוקב, המאומץ, הסובל והרוגז – מבט חיה נרדפת, שהתעקשה לחיות… תמונה זו התמזגה עם אפלת הבית והיתה לאחת. רק העינים התנוצצו – עינים בולטות ומבשרות דבר־מה.
יוליה לא נתנה לו לברנצ’וק להתמהמה עם אמה בחדר־האוכל. בקוצר־רוח משכה אותו לבוא עמה אל חדרה. חדרה היה מרווח, מוארך ואפל אף הוא. מעל החלונות ירדו, והגיעו עד הרצפה, מסכים כבדים. מחיצה מטלטלת עמדה וגדרה פינה אחת בחדר – פינת־שנתה. על שולחן קטן, ליד החלון, נערמו חפצים שונים: כלי־כתיבה, כלי־תפירה, כובע־קיץ, פסלסל של מוצרט וספרים. לאורך הקירות עמדו טרסקלים עגולים ועליהם עציצים כחולים. הפרחים היו כחולים ושחומים ומוכי־חיורון, חלושים, שבויי אויר־הבית. באמצע החדר השתרע חלל ריק ומרווח. זה מצא חן בעיני ברנצ’וק: דומה היה למגרש ריק בין בתים. הוא התחיל מדפדף בספרים: וגנר, הויפטמן, מטרלינק, שלשה ספרים מספרות־המלחמה הגרמנית.
“איך קוראים לזאת בגרמנית?” שאל אותה מתוך גחוך. "קריעגס ליטעראטור?'' צידה רוחנית!
השתתק. היה לו רושם, כאילו דופקות מליו במוחה כמו חצץ בכסת של מוך. בלבו הוסיף ופיתח את רעיונו: צידה רוחנית – לא כדי להזין, רק כדי לטנף את נפשם של מאה מיליון איש יודעי אותיות־קריאה, מוציאים הם לאור את ה“ספרות” הזאת. ולא בגרמניה בלבד – בכל מקום מטפלים בגידולה. והיא נקלטה ותשגה כשגות חרול ועשב רע על תלמי שדה עזוב.
החשה והביט סביביו. מה לה ולרעיונותיו? כיון שנעורה בו שאלה זו, היתה הנערה למשא עליו. למה היא לו? מסתובבת וחופזת כמתכוונת לדבר־מה… למה? אין הוא רוצה כלום. רגש של ריקות מעיקה תוקפו כאן. אין לו על מה לשוחח אתה –ואין לו על מה לשתוק אתה. חפצו לצאת מזה, ללכת, להיות לבדו, ולו גם בביתו, על־יד שלחנו, כפות אל עבודתו הארורה – גם שם יהיה לו טוב מפה.
בלבו תאר לו את ההנאה שיהנה מנטית ראשו ומתנועות רגליו אחרי אשר ימצא את דרכו החוצה ויתהלך שוב בודד וחפשי תחת כפת־השמים הגבוהה והרחוקה.
עיני יוליה ארבו לו מתוך אי־שקט. כאשר נכנסו אל חדרה רצה בחפזון אל השלחן והסירה ממנו את הכובע וכלי־הכתיבה והשליכה כל אלה אל מאחורי המחיצה. הנה החדר נקי, קריר, אפל ומסודר. מהו הרושם שעושה קינה עליו?
היא ציפתה – לסוף שאלה כמתחננת:
“מה דעתו על פינתי?”
אף היא התחילה מסתכלת סביביה. כל פרט בסדור החדר היה פרי מחשבה וחשבון, הכל עמד וסיפר על הדאגה האינסטינקטיבית של עלמה יושבת־בית והולכת־בטל, שנשארה לבדה בבית הוריה הזקנים, אחרי אשר עזבו אחיה ואחיותיה הגדולים ממנה, פרשו אל העולם הרחב – על דאגתה להקיף עצמה במסגרת אפלה כזאת, ממולאה במשהו – רקע לחייה בבית הזה.
ברנצ’וק לא ידע מה להשיב לה. לאמר “יפה”? – לפי טעמו אין זה לא יפה ולא לא־יפה; הוא נאחז במלה “יפה” וחזר עליה כמה פעמים:
“יפה, יפה מאד… כל־כך יפה כאן אצלה!”
הביטה אליו בעיני תודה. הן בקשו עוד, עוד מעט.
אז נפקחו עיניו לראות מה שלא ראה לפני כן – את חיורון פניה, את קומתה הקטנה, את כתפיה הצרות, את עיניה השפניות, הגדולות והשחורות, ולפתע פתאם נתמלאה נפשו הרגשה מיוחדת במינה: את הבית הרגיש, את אויר־הבית, מהלך שעותיו הארוכות, החרישיות, מנוד מטוטלתו של השעון עתיק־הימים, התלוי בחדר־האוכל, אותה המטוטלת, שלא השגיח בה כלל בעת שבתו שם, בחדר ההוא, והנה הוא רואה אותה בעד הקיר, כשהיא מתנועעת לאטה הנה והנה – ובאותה שעה גמר בלבו, כי עתה הוא יודע את הקרקע, עליו גדל הצמח הזה.
“טוב!” ענה בקול חדש. “התאמה נפלאה: את וכל זה מסביביך – חד הוא!”
אולם אחר זה חזר ואפף אותם רגש הריקות. ברנצ’וק הרהר במה שחסר לו. איש־הכספית שבו נרדם בהחלט והחיצוני, איש־הקליפה, – מה יוכל הוא לעשות?
בפנים קודרים ובקוצר־רוח נפרד ממנה. על הזמנתה לבקר בביתם ענה בחפזון:
“כן, כן, כמובן – כשאפנה”…
בצאתו נתמלא רגש של השתחררות.
“אי, למה לי כל העסקים האלה?” אמר בלבו בהתעודדות. “חפץ אני להיות לבדי – ואיש בל־יפריעני!”
“הזיקנה קופצת!”… לחש לו מבפנים קול עוקץ.
איש־הכספית הקיץ, כנראה, משנתו.
ט 🔗
עשרים פעם ביום ראו את אנזלמוס מיאר עולה במדרגות “מלון שניפבסקי”, עולה ויורד. באולם התחתון נתקל פקיד־הבנק מדי פעם בשוטר אחד או שנים, שישבו על הכסאות בצדי הקיר ושמרו את דלת־הכניסה. אלה היו שוטרי־המשמר, שנשלחו לעקוב אחרי עסקני היהודים האסורים, שפחת־העיר הרשה להעבירם מבית־הסוהר אל בית־המלון, אל חבריהם לצרה, “הציונים” שנאספו הנה ע"פ פקודה מג’מל, אך טרם נאסרו באורח רשמי – כאן היה עליהם, על כולם יחד, לחכות לגזר־דינו של השליט. בפינות שונות, בריחוק מקום מהשוטרים ככל האפשר, ישבו קצת פקידים ציוניים נמוכים; הם באו לראות פני מנהיגיהם ונאלצו להמתין במקום הזה עד אשר יזמינום פטרוניהם אל אחד החדרים הצדדיים או ייצאו אל האולם. הם החשו ולפעמים התלחשו ביניהם חרישית, כשמבטיהם החושדים והמעוררים חשד שלוחים בלי־הרף אל עברם של בעלי כפתורי־השרד. בלבם הלך וגדל רגש של תרעומת על מנהיגיהם: אם נפלו בפח, למה יגררו אחריהם גם אותם?
הזריזים שבהם, המנוסים ולמודי ההתרפסות, התגנבו אחד אחד אל חדריהם הפרטיים של העסקנים החשובים. הם התנהגו כבני־בית. ובעת ששטף הנכבד את פיו וגרגר ונחר על־יד הכיור, עמד מקורבו זה אחרי גבו וספר לו חדשות ובדיחות. היו מהם שהסתובבו באולם העליון, טיילו בשלות־נפש בין השלחנות, הסתכלו בקבוצות האורחים, שנתקבצו לכאן על־כרחם, בקרוביהם ומכיריהם, שבאו לבקרם, קלטו, אגב הליכה, מלה פה ומלה שם ובנו להם תלי סברות, שהיה או שלא היה להן שחר – סברות שיציעון אחר־כך לרעיהם כ“ידיעות ממקור מוסמך”. אותה שעה נהנו הנאה רבה מזה שהתחמקו מהאולם התחתון, אשר האחרים, המסכנים, יושבים שם עדיין “תחת השגחת המשטרה”.
“מלון שניפבסקי” היה אז לאָרץ מה שהיתה זמן קצר חצר־המשטרה לעורכי “הדרך” – תחנה מרכזית, אליה נאספו על כרחם כל פני ה“ישוב החדש”, וממנה הוסיפו לנהל את עניניהם הציוניים, הציבוריים והפרטיים.
כאן, באולם העליון, הסתובב גם אנזלמוס מיאר בבואו לשמוע חדשות או להתראות עם אנשי “הדרך”. אמנם עורכי העתון המוחרם לא התאכסנו במלון: אחרי ששניהם – חיים רם וגבעוני – שוחררו על־ידי ראש המשטרה שאכּר אפנדי, זה שמכנסיו עלו לקופת־הציונים בחמש מאות פרנק, ממאסרם בחצר המשטרה, שבו והתישבו בבית בן־מתתיהו, ששימש קודם לכן בית־המערכת. אך למצוא אותם במקום מגוריהם היה מן הנמנע; רוב זמנם בילו שניהם ב“מלון שניפבסקי”, במועצות העסקנים הציוניים.
מתוך קוצר־רוח וציפיה ממושכת באולם המרווח, ומתוך תלית עין בדלתות הסגורות של חדר־המועצה, היה אנזלמוס מיאר עובר מכסא לכסא, עד שאמרו עליו הבריות, כי לא נשאר כסא במלון, שלא פקדו. מתוך בטלה ואבוד־זמן נודעו לו דברים שונים: פעם הראו לו על כסא־גדול, ששימש ציר לסבוביו המשונים של הברון אדמונד רוטשילד – שעות רצופות היה אץ־רץ – בעת בקורו האחרון בירושלים – מסביב לכסא ריק זה. ובאותו מעמד הוסיפו וסיפרו לו על חמת הזקן למראה ה“חשבון” שהגיש לו בעל המלון – “חשבון” זה הביאו לידי רקיעת־רגלים וקריאות־קצף והודעה, כי מהיום והלאה לא תדרוך כף־רגלו על סף בית הרמאי הזה. מיאר הסתכל בבעל המלון: גבר בן ארבעים, בערך, גבה־קומה, בעל שרירים, אדום־פנים, סנטרו סגור וקשה. היה רושם, כי אדם זה יודע לחכות בסבלנות לשעה שתשחק לו ואולם בתפשו את הנתח שארב לו, לא ירפה ממנו עוד. “צריך להזהיר את החבריה, שלא יסמכו יותר מדי על ישרו – החליט אנזלמוס מיאר בלבו. – עוף זה הוא כמדומני, מסוג הוותרנים: ירק בפניו (בעד תשלום נאה, כמובן) ולא יעקם שפתיו; אבל באין שכר טוב – יאכלך חיים. קשריו האמיצים עם המשטרה ידועים לכל. ואת מי הוא מוסר ולמי הוא מסור – אין זה ברור כלל”.
בין האורחים ראה מיאר גם את הנואם הציוני המפורסם חייקס, כשהוא יושב על־יד טרסקל־של־שחמת מרובע – יהודי יפה, רחב־גוף, גבה־קומה, בעל זקן־הרצל שחור כזפת ועיני־פר מבהיקות, אדמדמות. הוא שחק בקלפים עם ידידו, אחד העסקנים הצבוריים. לעיני מיאר בלטו שפתיו האדומות, לחייו המפוטמות היטב, לחיי־גלח יוני, וחטמו עב־הבשר. מכל אברי גופו הגדול נדף ריח בריאות בשרנית מולעטת. הוא טרף את הקלפים.
“וואס איז יום טוב!”
“אייכעל!”
“צעהן שעל!”
“א יונגעל!”
האולם היה שמם. פקיד־הבנק ישב בפינה ועלעל עתון וינאי. מורה צהוב בעל לחיים שקערוריות וקול קרש בהנסרו, התעכב על־יד טרסקלם של המשחקים ונזף בהם על דברם “ז’רגון”.
“חה־חה־חה!” שמע פתאם פקיד־הבנק את צחוקו העבה והעסיסי של הנואם העברי המפורסם. “נסה־נא לשחק בקלפים בעברית!”
המלון הלך והתרוקן. חלק מהקרואים נשלחו לחפשי, אחרים הוגלו לטבריה לשבועים – הענן השחור הוליד גשם קל. אך עוד נשארו אחדים, שגורלם טרם נחרץ וההחלטה נדחתה עד ישוב ג’מל פחה ממלחמתו במצרים. בעיר לא פסקו השמועות על מפלת התורכים, גוזמאות שמאחריהן פעמה בלב כל תשוקה אחת לוהטת, שאיחדה את ירושלים לכל מפלגותיה – התשוקה להתבשר, כי השמועות ההן קוימו במלואן וג’מל פחה לא יזכה לשוב חי. אף־על־פי כן שב וישב, כמו לפני כן, במקום שאיווה למושב לו – על הר־הצופים, במגדל־ההבראה הגרמני. באחד הימים הזמין חיים רם את פקיד־הבנק, שנפגש עמו בבית־המלון, ללוותו אל מגדל־ההבראה ההוא.
“עלינו להביא את הענין לידי גמר!” אמר למיאר בצאתם החוצה.
עורך “הדרך” היה נרגש. בחור גבוה, דק־גוף, בעל חזה צר, ידיו ורגליו ארוכות. הפעם זקף את גבו, שהיה כפוף קצת, כרגיל, והביט לפניו במבט מפוזר.
“מה קרה?” שאלהו מיאר.
הם ירדו ברחוב הרחב, שהוביל מבית־המלון אל שער שכם. בדרך התחיל חיים רם מספר:
"הלא ידוע לך, שהגשנו בקשה לג’מל פחה, גבעוני ואנכי. כתבנו כי אנחנו חברי מפלגת־פועלים יהודית, כי מפלגתנו, על־פי השקפותיה המדיניות, מעולם לא היתה אויבת לממלכת תורכיה, כי שנינו באנו אל הארץ הזאת לפני הרבה שנים כדי להשתקע בה, כי שנינו היינו הראשונים להטיף להתעתמנותם של יהודי חוץ־לארץ, וגם עתה מוכנים אנו למלא בנאמנות את חובתנו, חובת אזרחים עותומנים – ועל כן מבקשים אנו מהוד־מעלתו, שלא יגרשנו מהארץ.
"כאשר הגשנו את הבקשה כבר היה ג’מל פחה בדרכו אל תעלת־סואץ. הבאנו אותה למותצריף, הוא פחת־העיר. הלה קיבלה מידינו והבטיחנו למסור אותה לידי ג’מל בשובו. והנה לפני ימים אחדים הוא קורא אותנו אליו ומחזיר לנו את בקשתנו ואומר, כי אין לב ג’מל טוב עליו, ואין הוא, המותצריף19, חפץ להיות מעורב בעסקינו. אם עומדים אנו דוקא על הגשת בקשתנו – מה שאין הוא מיעץ לנו לעשות – מוטב שנשלח אותה על־ידי הדואר. בר־נש זה, פשוט, נבהל, מבין אתה? תורכי! כולם הם יראים לדבר עם הטפסר הגדול… שמנו את פנינו אל שאכּר אפנדי, ראש המשטרה, יועצנו הנאמן בעניני הממשלה. אולי ראית אותו בזמן מן הזמנים20? גוי בריא ושמן, ופה לו – בהשמע קולו במשרדו עובר הד של רעם בחצר־המשטרה כולה. היתה לנו איפוא שיחה עמו, שיחה מענינת! הוא התחיל לקרוא את בקשתנו – והתפקע מצחוק: “שוטים שכמותכם! כיון שהוא עצמו נותן לכם להחלץ מידיו – מה לכם עוד? משוגעים! אחרי אשר תהיו באניה, מה לכם ג’מל – כמוהו כחתול! – ומה לכם תורכיה כולה? ישארו להם פה ויטיחו ראשיהם בקיר! מה איכפת לכם? אתם סעו לכם לאמריקה וחיו והיהנו מחייכם עלי אדמות”… נתנו לו לדבר כאות־נפשו. אחר־כך חזרנו לטענותינו – כי אין כאן שאלת “הנאה מן החיים”, כי רואים אנו את חובתנו, שלא לעזוב בשעה חמורה זו, את ארץ אבותינו, וכולי. מה אומר לך – בן־אדם זה נשתנה פתאם, היה לאחר. אינני חושב, כי רוח של צביעות דברה מתוך גרונו – ודאי התלבה בקרבו ברגע זה זיק אחד מאש־נעוריו – הלא היה לפנים שגוש של “התורכים הצעירים”, ובעת ההיא היה בזה משום סכון נפש בעד רעיון ובלי כל תקוה ממשית לרווחים – אם כך או לא כך, מכל מקום קולו היה אחר ודבריו אחרים בשעה שפתח שנית: “הצדק אתכם! כן, הצדק אתכם!” ואחרי זה התיצב לפנינו בפוזה של נואם, העומד על הבימה לפני קהל־שומעים, והמטיר עלינו נאום פטריוטי נלהב, שהכיל את כל נמוקינו ואת כל טעותינו אנו, ועל כך פירושים ומשלים וקריאות משלו – הנני אומר לך, האדם הזה דבר שעה וחצי בלי־הפסק, ומה שמוזר יותר – דבר יפה, בעוז, באש, בכשרון אמיתי וברגש שדמה אף הוא לאמיתי… הד עברו! מובן מאליו שהרים את קולו יותר מן הרגיל – דרשה כזאת מותר היה להשמיעה באזני כל, יותר מזה, טוב שאזני כל תשמענה את הדברים האלה. לסוף סיים בלשון זו: “לכו לג’מל פחה ואמרו לו: כרות את ראשינו מעל צוארינו ומן הארץ על תשלחנו!”
“אוהו!” קרא מיאר והוציא קול־צפצוף.
“כן”, נענע בראשו חיים רם. “אלא, מה בצע בדבריו? כל דרך ממשית לא הראה לנו. לכן החלטנו לעשות כעצת המותצריף – לשלוח את בקשתנו בדואר, והנה זה היום השלישי ותשובה אין. לכן הולך אני לשם – לבקש תשובה”…
“התדבר עמו?” שאל מיאר.
בשאלה הזאת היה רטט החרדה, שעורר בלב כל שמו של המושל העריץ. ברור היה לכל, כי ההולך אל ג’מל פחה כאילו נכנס למבוי צר בעל שלשה מוצאים: אחד לתליה, אחד לחסד, ובאמצע – לגלות או לכלא.
בעיני רם האירה הבנה צלולה כל־כך ועמה עצב כבד, הצרור בהבנה כזאת ובצווי הפנימי, שאדם חי קורס תחתיו כתולעת רמוסה, ובסבל הכרוך בכל אלה – הסבל הגדול המפעפע הכל – עד שמיאר הרכין את ראשו דומם. באותו רגע גמר בלבו שלא יעזוב את רם – ויהי מה! עד הסוף ילך עמו – אם לבית־הסוהר – אל בית־הסוהר, אם אל התליה – אל התליה, ואם יוכל לפדות את נפשו בנפשו הוא יעשה גם זאת!..
ורם הוסיף:
“לשם זה אני הולך”.
מיאר שאל עוד:
“ולמה איפוא לא שניכם?”
“מה בצע כי שנינו נסכן את עצמנו?”
“ולמה דוקא אתה?” אמר פקיד־הבנק בקול נמוך עד כדי לחש.
חיים רם הניע כתפיו:
“הן אחד צריך ללכת!”
מיאר21 חדל משאלותיו.
הם ירדו בדרך הארוכה והמאובקה שלרגלי חומת העיר, תפוסים בהדי שיחתם, ברגשות ובהרהורים שעלו ממנה. כך הגיעו עד לתחתיתו של ודי ג’וז אשר מצפון לנחל קדרון והתחילו עולים אל הר־הצופים. מצד זה גבוה ההר ומשופע. העליה ארכה כחצי שעה. למעלה, על הכביש הרחב והלבן, הסתערה עליהם רוח קרה, שנשבה באין מעצור מעל לראשי ההרים עתיקי־הימים. הם פנו אל המגדל הגרמני. מימינם שכנה העיר – תוהו ובוהו של גגות שטוחים, מרובעים, לבנים, אפורים, ירוקים, אדומים, ערבוביה של בנינים גבוהים ונמוכים, שדבקו בחזקה, ככוורות של דבורים, אל גב ההר הארוך והצר, המשתרע לעיניהם. מכף־רגלו ועד קדקדו כסוהו בניני־האבן הקטנים והגדולים האלה, עלו על כתפיו וירדו בין ירכותיו העבות מטה, אל חיק עמקיו העמוקים. ההר רבץ תחתיו, התמתח מלוא קומתו, וגבו, שכאילו התמסר ליושבי העיר לעשות בו כחפצם, הביע שלוה ונחת – כיאה לו לגב הר־סלעים עתיק וטוב־לב.
מבין מעונות בני־אדם התנשאו אל תקרת השמים משכנות אלהים – מסגדי אלהי המוסלמים עם מגדליהם חבושי כיפות עגולות, קטנות, לבנות; מנזרי אלהי הנוצרים, בעלי מגדלי־פעמונים מגושמים, מכוסי גגות קטנים, משוננים, ועליהם צלבים קרים, שהבריקו כלהבי־סכינים וחתכו את עורו הדק של האויר הכחול. רק מקום מעונו של אלהי היהודים נפקד. אמנם ברחובות היהודים היו בתי־כנסיות ובתי־מדרש. אך מראשי הרי הסביבה לא נראו. האל, שעזב את עמו בנפלו, נפל אף הוא, כביכול, עמו; הוא, שנתן לארצו לנפול בידי זרים, היה לזר בארצו…
ממול לעיר, באמצע המורד של הר־הזיתים, הבהיקה, כמו כדור מהופך של נחושת־קלל, כיפת־הזהב הגדולה אשר למנזר על שם מרים מנצרת. מסביב לכיפה הגדולה, למטה ממנה, ישבו, כמו אפרוחי־אווזים מסביב לאמם, כיפות קטנות, עבות, מזהירות ומבהיקות כמוה. והלאה, מעבר לנחל קדרון, נח בשקט ובאדישות ראשו הרחב והשטוח של הר המוריה, שבוי כמו שמשון בעזה, מוקף חומת העיר ומובדל ממנה, מן העיר, בקירות ובנינים עתיקי־ימים. באמצע הככר הגדולה, הריקה, בחצר בית־המקדש החרב, עמד ה“חרם־אל־שריף”, מסגד החליף עבד אל־מלך, המכונה “מסגד עומר”. ברחבות ובכבדות רבץ הבנין הכהה על קדקוד ההר, ומראהו כמראה ביצה ענקית, שהטילה צפור ענקית בעופה. הביצה שקעה באדמה עד לחציה וחציה השני בלט מעל לקרקע – מצבה על קברו של בית־המקדש. קסדת־מתכת עגולה, כהה, כסתה אפלת חדריו הפנימיים, מערותיו ומחבואיו, ככסות שמי־הלילה את האדמה. מתחת לקסדה סבבו את פני המסגד כמו בחישוק זגוגיות קטנות, בעלות זויות חדות, שהתנוצצו בקרני־השמש והיו לערבוביה של אורות כחולים, אדומים וירוקים. עתה קדרו גם הם. על כל הבית, בית האל הנכרי, ירד צל אפל; והלאה מזה, הרחק, למעלה מהמסגד ומהתוהו ובוהו של בתי האדם, למעלה מגב־ההר המשתרע, עליו השתפכה והתפזרה העיר ירושלים. מעל לעמקים שמעבר להר שוב התנשאו הרים, גבוהים מאלה, ולראשיהם כרכובי־אויר כחולים וסגולים – הרי מערב־יהודי!
הדרך נטתה שמאלה והטתה את שני ההולכים. פה היתה הארץ שוממה וריקה ופראית, כמו אז, עת ירדו שבטי ישראל מההרים שמנגד, העומדים כחומה מעל לעמק־הירדן – הרי מואב ואדום – ורגלם דרכה בפעם הראשונה על קרקע הנחלה המיועדה להם. ראשי ההרים המעוגלים והמחודדים, מכוסי עשב וקרחים, נסו והתפזרו לכל רוח, וביניהם פערו לועיהן אלפי נקרות, ואלפי קמטים וגבנונים עלו ובלטו בכל מקום. ההרים והעמקים, הנקיקים והקמטים – הכל הסתער מטה, כמו גושי־הקרח בנהר־אביב, שהתחיל נמס. מבטיהם של שני האנשים, שעמדו למעלה, על הכביש, עברו בדלוגים על הצוקים הרמים ועל תהומות־האבן, וירדו מטה מטה, עד התחתית. פה התפתל גיא צר. דרך הגיא גלש סרט דק של מים – סרט כחול־כהה, קר וחד. הסרט השתרע והתרחב ברדתו ונפל לתוך כתם מים רבים ונבלע בהם. ממקום־עמדם ראו ברור מקום נפילת הירדן אל ים המלח.
על אף כל הדאגות והעסקים שהטרידום לא יכלו לעבור שם בלי שיתעכבו לרגע וישקיפו על העיר ועל עמק הירדן. וחיים רם, אחרי שתים־עשרה שנה, עוד הרגיש בחריפות את גדלה ופלאיותה של הארץ אשר מסביב לירושלים. וכל פעם שיצא מהעיר שב הרגש הזה וכבש את לבו כמו בפעם הראשונה.
אנזלמוס מיאר תפש בידו את כובעו הרך מעין הקהוה.
“רוח!” קרא בהתפעלות. “שם ודאי סערה – בים המלח!”
הם פנו והמשיכו את דרכם.
“אין דבר!” אמר חיים רם בהסבו שנית את פניו אל ים המלח מטה, וזוהר רך ועצוב בעיניו. “אין דבר, עוד ישתנו הימים… עוד יחזורו”…
עמד ולא סיים. לא היה צורך ולא היתה זו השעה לדבר על התקוה, שלמענה חי ופעל ושעליה נתן בלי־חשבון את כל שנותיו וכוחותיו.
בית ההבראה הגרמני קרב אליהם לאטו – בנין־אבנים כביר, קירותיו כחומת־מבצר וגגותיו הרבים נכנסים זה לתוך זה בעגולים כמכסי־שריון על אנית־מלחמה. הבנין היה כעין סמל הכח הגרמני הגס והקהה, גושי אבן וברזל, שהועמסו על ראש ההר הגבוה הזה, הר־הצופים, למען ישגיחו על עמק הירדן ועל עיר־הקדש. מפני סרבולו והתפשטותו נדמה נמוך כמעט. על חזיתו התנשא מגדל – גבוה ומגושם, מגושם כל־כך, עד שהמגדל הרוסי, אשר על ראש־ההר השני, במרחק חצי קילומטר ממנו, נראה לעומתו כרומח קוזקים דק לעומת ארובת־העשן של בית־חרושת לתותחים. חלק לא קטן מן הדרך הכבושה ומככרות־ההר שמשני עבריו מוקף היה גדרות של חוטי־ברזל – קנין הגרמנים!
“גם אלה דאגו לעצמם לאורך ימים!” העיר פקיד־הבנק.
“פירמידות!” ענה חיים רם. “מאותם הבנינים המאריכים ימים, שבעליהם מתחלפים וחולפים”.
נגשו אל השער. עיקר הקושי היה בכניסה אל תוך החצר. על־יד שער־הברזל הפתוח עמד זקיף, תורכי נמוך, פניו שטוחות ובידו רובה, ניצבו על הקרקע וכידונו נטוי כלפי ענני־החלב האפורים, השטים במרום. עיניו הבריקו מבעד לסדקיהן הצרים. הוא צעד צעד אל אמצע הפתח:
“יסק!” אמר בחומרה.
הם קרבו אליו. חיים רם התחיל מסביר לו בתורכית, כי הגיש בקשה לג’מל פחה זה ימים אחדים והיום עליו לקבל את התשובה; כי הבקשה הזאת חשובה מאד, כי לשם זה בלבד באו הם שניהם מן העיר הנה.
איש־הצבא הסתכל בקצות מכנסיו, שהוציאו מלל מרוב שימוש, בכתם השמן, כגודל הבישליק, שעל כנף מעילו, ב“פס” שעל ראשו – זה הסימן המובהק לשייכותו לכלל האזרחים העותומנים – והרהר בנפשו, שאין דרכם של אנשים נכבדים לעלות ברגל מן העיר עד המקום הזה. ואף־על־פי שלא היה לו טעם לחסום את הדרך בעדם, בכל־זאת החליט, כי מן היושר להחמיר על אנשים כאלה, הבאים ברגל מהעיר ומדברים תורכית וחובשים פסים על ראשם ונראים כ“אוסמנלי”, כדי לגדל בהם מידת יראת־הכבוד ודרך־הארץ. לכן הכביד את לבו ואמר שנית:
“יסק!”
אנזלמוס מיאר פיסח בקוצר־רוח מרגל לרגל.
“וויר האבען איינע ביטטשריפט, מענש!” קרא בהתרגשות. “איינע ביטטשריפט22, בעגרייפען זיע עס ניכט?”
הקריאה בגרמנית פרצה מפיו בלי כונה, רק מתוך הרגל לדבר בלשון זו עם אנשים רשמיים.
עד אז היתה תשומת־לבו של הזקיף נתונה כולה לחיים רם, שהיה בעל־קומה ועמד לפני חברו; עתה שלח מבט חולף בצעיר השני ורוחו נפלה מעט: הלה חבש כובע לבד חום ומעיל־אבק קל מעין הקהוה, בגדים הגונים, כאלה שלובשים גרמנים אזרחיים; בידיו החזיק מקל שחור, חלק ועגול, עשוי עץ שחור, טוב וכבד; ודבר גרמנית. פני הדברים נשתנו.
איש־הצבא הזדקף ותקע את רגליו בקרקע ליתר יציבות.
“אלמני?” שאל את רם וקרץ בעיניו לעבר פקיד־הבנק.
“אַווט, אפנדים!” מיהר חיים רם לאשר.
ובמששו בעיניו את הזקיף הנמוך חייך בקצות שפתיו והוסיף:
“דבר לו לג’מל פחה… ואני תורגמנו… ג’מל פחה בעצמו הזמינו לבוא היום”.
בלבו של התורכי טרם תמו החששות. קמה שאלה חדשה: למה לא אמר לו גבוה זה מלכתחילה את הדברים האלה? למה אמר לו, כמדומה לו, דברים אחרים לגמרי? ואולם השני הן בכל־זאת גרמני. בזה לא פקפק. ומוטב לו שלא להתגרות בגרמני.
הוא נסוג אחורנית, אל מקום־עמדתו הראשון, ואמר:
“בואו!”
זה היה הקושי הגדול – וגם היחידי. איש לא עכב אותם אחרי הכנסם ואיש לא שאלם דבר. על המדרגות, שהובילו אל תוך בנין־המבראה הכביר, שוב עמד זקיף. הם יראו כי פה יתחדש כל אותו העסק. אבל הלה לא זז ממקומו, רק הראה להם בקצה כידונו, בתשובה למבטאם השואל, על דלת־הזכוכית שלפניהם. הם נכנסו אל אולם מרווח וגבוה עד למאד, בעל עמודי־אבן כבירים ותקרה מעיקה במשאה. התקרה ירדה על האולם בכבדות רבה כל־כך עד שנמחק כמעט רושם גבהותו. כל האולם הזה, על אפלתו הקרירה וקירותיו קירות־האבן העבים, היה כמערה עמוקה לרגל הר־סלעים. מלמעלה גלשו אל תוך האולם מדרגות־אבן רחבות, סובבות בחצי מעגל, מדרגות נמוכות, חלקות. במדרגות אלה עלו השנים ובאו לאולם שני; מהאולם הזה יצאו למסדרון ושוב עלו והתחילו תועים במסדרונות ארוכים, דוממים, מוארים, מבריקים מרוב נקוי. אנשי־צבא־המשמר, שעמדו פה ושם בזויות או על־יד אחת הדלתות, המסומנות בסיפרה כמו בבית־מלון, הורום בתנועת־יד, שילכו לאורך המסדרון, או יעצו להם לעלות, או לרדת, האחיות הגרמניות, שמיאר פנה אליהן בשאלה, הצטחקו בנעימות לרוחב פניהן העגולות וענו, כי אין הן יודעות כלום, והבעת פניהן באותה שעה הוסיפה ופרשה, כי אין הן רוצות לדעת מאומה על ה“שמוציגע באַנאַאוּזען” – כך קראו הגרמנים לתורכים בני־בריתם. לסוף שאלם אחד מגרמני־המבראה, את מי מהג’מלים הם מבקשים – את “הגדול” או את “הקטן”?
“את הגדול!” ענה חיים רם.
הוא ידע כי גם שמו של מפקד הצבא, שחנה אז בירושלים, היה ג’מל פחה, וכדי להבדיל בינו ובין המושל העריץ, כנוהו “ג’מל הקטן”.
הגרמני הודיע, כי ג’מל הגדול, כמדומה לו, נסע העירה, ויעץ להם להכנס לתופיק־בי שלישו. ערבי אחד, לבלרו של תופיק־בי, ליוה אותם אל משרדו. בדרך שאלם אף הוא, מי מהג’מלים נחוץ להם – “אל כביר ולא אל זעיר?” מוזר היה להם לשמוע כנויי שני הפחות הגדולים האלה מפי אנשי סביבתם.
השליש, תופיק־בי, היה פקיד־צבא צעיר ומזהיר, יפה־קומה, בעל שפם שחור ודק. הוא פתח בצרפתית, אך בראותו כי אין שפה זו שגורה בפיהם, עבר לתורכית. בפנותו אליהם הסביר להם פנים באותה אדיבות עדינה, שהיא טלית אופיינית לאכזריות אסיתית. בקשתם ידועה לו, – אמר, – הוא בידו מסרה לפחה. אולם תשובה מהוד־מעלתו טרם באה; כאשר אך תבוא לידו, ישלחנה אליהם בלי דחוי.
שוב תעו במסדרונות הרבים עד שמצאו את המוצא. פקיד־הבנק הפיח רוח פיו ברגש של הקלה: מילא, תהא התשובה מה שתהיה, ואם לא הצליחו להפגש עם “ההוא” פנים אל פנים – אין בכך רע.
חצר־המבראה השתרעה ברחבות ובהרווחה כמו ככר־שוק ריקה. הם עברו באמצעה, בלכתם החליפו הערות בדבר סדרי התורכים, שחותמם ניכר במקום־מושבו של השליט הגדול, כמו בתחנת המשטרה שבפינה נידחת ב“עיר העתיקה” ממש. ההבדל הוא רק בברק החיצוני. את הבלבול והערבוביה מלוה תקוה עצלה שהדברים יתיישרו מאליהם ויבואו על מקומם בשלום, או יתבלבלו עוד יותר, עד שלא תהיה כל יכולת לתלות במי־שהוא את האשמה. והענינים מתנהלים כמו שהתנהלו מאז ומקדם. אין עין משגחת: בני־אדם לא־ידועים יכולים לשוטט כאן כל היום ולהתבונן בכל הפינות, ואיש לא ישים לב… וזה בעת מלחמה, במקום־מושבו של השליט הצבאי הראשי… תורכיה!
לפתע נשמע מהשער קול פקודה קצרה. הם הפנו את פניהם לעבר הקריאה וראו קבוצת קציני־צבא לובשי מדים מבריקים, נכנסה אל החצר ומתקרבת אליהם. היו שם גם פקידים אזרחיים, ושייח’ים אחדים, עוטי אדרות כחולות־שחורות, וליפות לבנות על ראשיהם. זה שצעד הראשון, וכל השאר התנהלו אחריו במרחק של שני צעדים, ביראת־כבוד בולטת, ורק אחד מהם, המותצריף, הדביקהו כפעם בפעם, הדבק ופגר – היה ג’מל פחה.
פני חיים רם חורו.
“ג’מל!” קרא בהתרגשות. “נסור הצדה!”
במוחו עבר ברק־מחשבה כי לא טוב לעמוד על דרכו של ג’מל פחה ובני־לויתו באמצע החצר, ולא כאן המקום לדרוש ממנו תשובה. מוטב, שימתינו מן הצד, עד שיעבור הוא ואנשיו, ואז יכנסו אחריהם. הם פנו בחפזון שמאלה. פקיד־הבנק הקדים את חברו. בהלת־פתע תקפה אותו. הכל היה לתוהו. מחשבה אחת כבשה את רוחו: עליו להעלם מעיני ג’מל! בקרבת מקום ראה אוטו־משא גבוה כולו עטוף צרד. כהרף־עין בא אל אחורי האוטו ושם עמד דומם.
חיים רם לא נחפז כל־כך. ולו חפץ להתחמק – כבר איחר אה המועד. השליט השגיח בו, ולפתע עלתה בו מחשבה לחקור ולדעת, מי הוא זה הבחור הגבוה, בעל הרגלים הארוכות, אשר רצה, כפ• הנראה, להשתמט מפגישה עמו.
“גל!” קרא בקול מצווה.
רם עמד תחתיו. כחץ מקשת רץ אליו קצין מבני־לויתו של ג’מל ומתוך ריצה הניף ידיו במרץ, בתנופות שפירושן היה “חזור!” מאחריו נשמע עוד פעם קול הפחה:
“גל בוריאַ, באַשיבוזוק!”
חיים רם ניתק מהקרקע את רגליו, שמשקלן גדל פתאם, וקרב אל הפחה הכל־יכול בצעדים רחבים ומוחלטים, ועמד לפניו זקוף ובלי־תנועה. אחרי השליט עמדו כל בני־לויתו קפואים. איש לא ההין לזוז ממקומו, להניע רגל או להשיב את רוחו בקול ברור לאזן.
“מי אתה?” שאל הפחה בחריפות.
חיים רם שתק, פניו חוורו מאד.
“האינך מבין תורכית?” צעק ג’מל בגסות, כאילו רצה לאמר: האינך מבין שפת בני־אדם?
“מבין אנכי… אפנדים!” ענה חיים רם בהתאמצות.
קרוב מאחרים אל ג’מל עמד המותצריף. הוא מתח את צוארו, ופניו העדינים, העטורים זקן שחור ויפה, חוורו כמו פני רם. פתאם נפגשו עיני שני האנשים האלה, ורם ראה וידע, כי הלה ירא מפני הדברים שהוא, רם יאמר בעוד רגע – פן יכניס גם אותו אל הענין! פניו הנדהמים של מושל־העיר עודדו את רם. “איזה פחדן הוא המותצריף!” עבר במוחו. הוא כעכע מעט לשם תקון גרונו והתחיל לדבר בקול אמיץ, בלי רעדה כמעט:
“אפנדים! אני וחברי הגשנו לך בקשה, לפני שלשה ימים… בדבר זה, שחפץ אתה לגרשנו מארץ אבותינו…”
“יודע אני!” הפסיק ג’מל פחה את דבריו באותו קול גס. אתה הנך אחד מהשנים?… קראתי את הבקשה… רוצים אתם דוקא להשאר בארץ? מכיר אני אתכם… יודע אני את כוונותיכם! חפצכם להקים כאן מדינה משלכם, שתיבדל מתורכיה…
“סטחפר אללה (ישמרני האל!)'” קרא חיים רם בקול של מחאה.
ג’מל פחה לא שם לב למחאתו. קולו הלך ורם. בחצר כולה עמדה דומית־מות. פני אנשים שבפנות הרחוקות היו כאבן, ועל־פני אבני החומות עבר לחש של סקרנות. היה רושם, כאילו עוסקים כאן בשאלת תליה חדשה.
“הצענו לפניכם את ארם־נהרים, נתנו מקום למושבותיכם באנאדול, אך אתם רוצים דוקא פה, מפני שמזימתכם היא מלוכה משלכם… אך כל עמלכם לשוא הוא. לשם כך אני פה. אנכי אוציא מראשיכם את כל מזימותיכם… ואתם שניכם – עוד היום אצוה לשלחכם… ולא תשובו לעולם!”
“אפנדים!” אמר חיים רם בקול חזק, “אם תשלחנו, נאלצים אנו ללכת… מחר נסע, אמרת… אך זאת אגיד לך: אנחנו נשוב… נעשה כל מה שביכלתנו כדי לשוב…”
“הנני מבטיחך”, אמר הפחה בקול לעג, “כי לא תחזור עוד לעולם לפלשתינה, לא אתה ולא חברך… הדאגה הזאת עלי היא… לך!”
כאשר יצא חיים רם מחצר־ההבראה, היה ראשו עליו סחרחר… הוא עלה על הכביש ופנה העירה, ובדרכו השתומם: האומנם חפשי הוא ללכת לאשר יחפוץ? איך זה לא נאסר בו במקום?
הוא לא השגיח במיאר שהשיגו עד ששמע את קולו השואל:
“למה קרא לך בשיבוזוק?”
רם צחק:
"בשיבוזוק בתורכית – אדם פרטי, לא מן הצבא. ודאי סברת, כי פירושו – רוצח? כך סוברים באירופה… חה־חה־חה!…
ואחרי ששמע פקיד־הבנק מפי חיים רם פרטי השיחה, ומה אמר לו אחמד ג’מל פחה, סיכם:
“ובכל זאת, בחסד… באמת בחסד!… וטוב שעלה ככה… סוף סוף טוב מזה לא יכול היה להיות”.
חיים רם הניע כתפיו ולא ענהו דבר.
י 🔗
בערב נכנס ברנצ’וק אל מיאר. הם ישבו כדרכם עד שעה מאוחרת בלילה וביניהם בקבוק קוניאק. מיאר סיפר דבר הליכתו עם רם אל בית־המבראה הגרמני. בשימו ברך אחת על הכסא, עמד נרגש ודבר בקול רם והניע שתי ידיו בסערת־רוח, כשוחה בים ומתאמץ לעבור לפני האחרים. ברנצ’וק ישב על הדרגש השחור, המצופה בד כפור, רגליו תחתיו ובפיו סיגרית, והקשיב בלי־אומר לסיפורו של פקיד־הבנק.
הפרימוס עמד על אדן החלון כרגיל, והקומקום רתח. המנורה, העוטה מכסה לבן, האירה באור חיור את מטת־הברזל הצרה, המכוסה שמיכת־צמר מנומרת בפסים שחומים וצהובים; את הפיתוחים הכהים, התלויים על הקירות; את שולחן־הכתיבה הטעון המון ספרים; את חצי ככר־הלחם ושתי הכוסות של תה. דממה בבית ובחוץ. זמזום המכונה לא הפר את השקט.
לסוף זע ברנצ’וק על דרגשו ואמר לאט, כמהרהר ומברר את מחשבותיו בקול:
“מעניין מאד, ג’מל פחה זה… אפשר מאד, שהאנשים העומדים עתה בראש תורכיה אינם מבקשים את הנאתם הפרטית בלבד, אפשר שאוהבי־מולדת נאמנים ואמתיים הם, אנשים שהתמסרו בכל לבבם ונפשם לרעיונם על קיום הממלכה הגדולה בשלמותה והחזקת מעמדו העתיק, השולט, של העם התורכי בתוך גבולותיה. אכן אין אלה אנשי־מדינה מהטפוס בעל־הביתי, הרגיל באירופה. שחקנים הם, ומשחקם – “וא־בנק!” אנוור, למשל – חייו מעלים על הדעת סיפור מימי־קדם. כל הערבוביה הזאת של כשרון, גבורה והצלחה מתמדת! פלא שדוקא לפני מפלתה – כי מאמין אנכי, שבמלחמה הזאת נפול תפול תורכיה ולא תוסיף קום – ואחרי דורות של שליטים לא־יצלחו, אנשי־אפס, זכתה הממלכה הזאת למנהיגים מוכשרים ואמיצים ונאמנים כמו אנוור, טלעת, ג’מל, וגאון פיננסי כג’וויד־בי, מכת השבתאים. כך קמו לה לקרת־חדשה הגוססת בניו של ברכא… אך אין זה חזון יקר בתולדות העמים: ההתאמצויות האחרונות!… אופיני הוא חום דבורו של ג’מל. או אולי היה גם בזה חשבון: רצה להראות, עד כמה הוא מתנגד לשאיפות היהודים. הפוליטיקה שלו הלא היא – מצד אחד לדכא ביד־ברזל את התנועה הערבית הלאומית, ומן הצד השני – לשחק במשחק של ידידות תורכית־ערבית ולשלוח את השעיר הציוני לעזאזל לשם הידידות הרשמית הזאת. אך העובדה, שנתן לרם ללכת בלי… בלי עניבה על צוארו… כך, בעלמא: הנה שוחחנו – ולך־לך לשלום!… כלומר, מה שחרון־אפו לא הביא אותו ליד־נקמה קטנונית – זהו דבר מפליא!… סוף־סוף, אין אנחנו מכירים אותו כלל – את האיש ג’מל…”
“אבל אני שואל שאלה אחת”, תבע פקיד־הבנק, “מדוע הלך רם ולא גבעוני?”
ברנצ’וק הדליק סיגרית שניה והתחיל מהרהר – מדוע הלך רם ולא גבעוני אל המושל העריץ?
“גם אותו שאלתי, את רם, כסבור אתה, שלא?” לא יכול מיאר להרגע.
“ומה ענה לך?” נשא אליו גדליה ברנצ’וק את עיניו23 בנצנוץ של ענין.
“כי אחד הלא צריך ללכת…”
“כך… כך… אופייני גם זה… חיים רם – כך טבעו: ‘הלא אחד צריך ללכת!’… טוב מזה לא תמצא לומר. אדם הנהו… גבעוני עולה עליו בהרבה דברים: נואם טוב ממנו, חריף, ולעתים קרובות – גם תקיף, אבל שלמותו של רם – שלמות זו המלאה, השקטה, הבוטחת בעצמה, שלמות אדם שדרכו לפניו והוא הולך בה בלי נטות הצדה – זו חסרה לגבעוני. תקיף הוא, אך עד תכלית התקיפות לא הגיע – בעומק לבו רבו החקקים; עסקן הוא, אדם צבורי, אך לא עד תומו – בלבו הוא אינדיוידואליסט, המתגעגע על חיים מובדלים משלו: ואינדיוידואליסט גמור ודאי שאיננו – יצר העסקנות חזק בו יותר מדי. קנאי הוא, נוטה לנזירות וגם להקרבת עצמו, אך לא בשלמות. יש בזה משבר ואונס, יש בזה נגוד לטבעו האגואיסטי ולאינדיוידואליזם הטבוע בו, ולכן אין הוא מגיע עד הסוף גם בזה – כי בפני הסוף תוקפת אותו חולשה והוא נרתע לאחור; אגואיסט הוא, הרודף אחרי הגדולה וההשפעה, המסגל את דרכיו לתכליותיו, אך בלבו נוקרות תולעים, ההזדמנויות להקריב את עצמו, שדחה מעליו והלכו ממנו, מרגיזות מנוחת־נפשו; ולכן אין הוא רודף אחר הגדולה וההשפעה עד הסוף ואיננו אגואיסט גמור… כלי־משחק לסערות הוא… הרוחות נושבות מקצוות שונים… הסירה נוטה אנה ואנה… וחיים רם – דרכו תמיד אותה הדרך. אחת ויחידה היא לו בכל עת ובכל שעה. ותכונה אחת לא־שכיחה לו: כל מה שהוא עושה בטוח הוא, כי הדבר הזה צריך להיעשות, וכיון שצריך להיעשות, הולך הוא ועושהו. אין הוא קנא – המשבר וההתגברות זרים לו גם יחד. אין הוא מכריח את עצמו לתת את כחו ואת עמלו לשאיפות נשגבות או למעשים טובים, למען הביא ברכה לבני־האדם אחיו – עושה הוא מה שעושה מתוך צורך טבעי, כי חייו שלו אינם נבדלים מחיי הכלל. כשיש צורך במסירות־נפש, מוכן הוא למסור את נפשו, מפני ש”אחד הלא מוכרח ללכת!" ובעת שהוא סובל מן התוצאות, אינו מנסה להשלות את עצמו ולאמר כי איננו סובל, אלא הוא אוזר את אָמצו וכח־סבלו ומוסיף לעשות מה שעשה עד אז – את הדבר הנחוץ והחשוב – הדבר, שמאמין הוא בו, כי צריך שייעשה.
“היום קרני מקרה מוזר”, אמר אנזלמוס מיאר פתאם, כשפניו מביעים מבוכה. “שם, במבראה… כמעשה בפטרוס השליח ובישו בלילה האחרון, בו דבר פטרוס על מסירותו לרבו וישו ענהו ואמר, כי באותו לילה יבגוד בו שלש פעמים… בלכתנו לשם הסתכלתי בו, ברם, וראיתי בעיניו כל מה שאמרת זה־עתה, והייתי מושפע כל־כך, אינך יכול לתאר לך!… אמרתי בלבי, לא אעזבנו לבדו ומה שיהיה לו יהיה גם לי… ואחרי שפגשנו לפתע, באמצע החצר, את ג’מל פחה עם כל הפחות והאפנדים וקציני־הצבא בני־לויתו… וכולם הלכו לקראתנו… ועמד להתרחש משהו נורא – ברחתי… פשוט בתכלית הפשטות – עזבתיו לנפשו וברחתי… איני יודע בעצמי, איך היה הדבר… כששבה אלי רוחי, ראיתי את עצמי עומד ומסתתר מאחורי אוטו של משא. והוא לבדו – שם… ורק קריאה של תרנגול היתה חסרה באותו רגע!” – התאמץ מיאר לחייך.
“אכן, גם זה מעניין”, אמר ברנצ’וק ולא פירש.
ובלבו חשב: "מעניין הדבר, שהוא מספר על עצמו מה שאחרים רגילים להסתיר, ומעניין, שאחרים מספרים לו בעצמם מה שהם מסתירים מזולתו; ואיך מדבר הוא עליהם, ואיך מדברים הם עליו – שלשלת סבוכה ומסובכת… שרשרת־גומלים העוברת וחוזרת חלילה… תכונה היא, דבר שבטבע – לא לשנות ולא לחקות…
יא 🔗
חיים רם וגבעוני נסעו. ראש־המשטרה, שאכר אפנדי, עשה למענם כל מה שהיה ביכולתו; נתן להם להתמהמה בירושלים יומים ועוד יום. לסוף אמר להם בהחלט: “היום עליכם לצאת!… ג’מל פחה נזכר בכם אמש. אמרתי לו כי כבר שלחתיכם”.
נדמה היה, כי העיר הולכת ומתרוקנת. עם צאתם של אלה גבר רגש העזובה בלב הנשארים. ברנצ’וק דוקא לא השגיח בזה הרבה – בזמן האחרון נפגש רק מעט עם מי שהיו חבריו למערכת “הדרך”. ואף זאת: ידוע ידע שאילו לא גורשו, היו צפויים כאן לסוף מר מאד – השלטונות זה כבר הביטו אליהם בעין רעה. את רגש ההתיתמות, שתקף רבים, הבין ברנצ’וק רק אחרי שנזדמן ברחוב עם איריס, מנהל־החשבונות, והלה זרק לו במרירות:
“דסו דייסה ובעצמם ברחו!..”
ברנצ’וק הניע כתפיו.
“יודע אנכי, כי לא מרצונם הטוב עזבו… ואולי היה גם רצון מעט? מה?”. זגוגיות־משקפיו הכהות של מנהל־החשבונות, הנתונות במסגרת זהב, התנוצצו נצנוץ ארסי. – לא! התלתי, כמובן… מילא, גבעוני – לא איכפת לי… בין כה ובין כה, מה נתן לי? אבל רם… הלא אין עוד למי לפנות. אין ממי לבקש עצה. חי נפשי, אין! ממנו, אולי! – סיים בלעג בהתכוונו אל ברנצ’וק.
במה היה הוא, חיים רם, מועיל להם – לאיריס זה ולאיריסים אחרים – אילו לא נסע? ובכל־זאת, עצם ההכרה, כי ישנו אדם אחד, שלבו פתוח לסבל אחיו, אדם המוכן לכתת את רגליו, להשתדל בעד פלוני ובעד אלמוני – אם יועיל, ואם לאו – עצם ההכרה הזאת ניחמה ואימצה את רוחם של כל אלה העזובים והמנותקים מן העולם.
אך כל זה היה דבר קל בעיניו. מה איכפת לו אם שני עורכי־העתון הללו יושבים בירושלים או בניו־יורק? איכפת לו רק זה, שכתיבתו הגיעה לנקודת קפאון. אש הכעס דעכה וכבתה, עקשנותו קהתה והתפוררה, התבטלה תוך יגיעתו להמשיך על־כרחו, ורגש של תעוב ויאוש קינן בלבו, הרגשת אבן כבדה וקרה שאין בכחו לגולל מעליו. הוא שאל את עצמו: במה הכשלון? האם בזה שאינו יכול להמשיך? או אינו יכול להמשיך מפני שהוא כבול במה שכתב עד כה?
על השאלה הזאת לא העז להשיב לעצמו את התשובה שידע, כי בסופו של דבר יהיה אנוס להשיב. תחת זה קרא סיפורי קונן־דויל, המיועדים למשרתות משכילות, והמעשיות המבדחות של רדיארד קיפלנג מחיי־הפיקניק האנגליים בהודו. ובהעלותו על דעתו את עבודתו, שנפסקה פתאום, זכר שעמד בחצי המשפט, אחרי המלה “אבל”. על ה“אבל” הזה נסתם הגולל. זה היה הסוף. אחרי ה“אבל” לא נשאר בו רוח להוסיף אפילו מלה אחת.
הימים עברו כסדרם.
את הערבים בילה על־פי־רוב עם מיאר. עתה, אחרי שחיים משלו לא היו לו עוד, – אותם החיים התובעים התבודדות ובה בשעה דוחפים אותך החוצה, מעצמך והלאה, – היו הערבים האלה בבית מיאר כעין ברכת־הגורל בעיניו. שניהם ישבו ושתו תה בקוניאק והשיחו בכל מה שעלה על דעתם – והשעות המאוחרות, שמסביב לחצות־הלילה, עברו עליהם אחת אחת.
ביום, בחדרו, היה ברנצ’וק זוכר לפעמים את יוליה ואותו טיול־לילה מעבר ל“בתי הבוכרים”, את פגישתו אתה ברחוב וביקורו בביתה. הוא ראה אותה, כשהיא מסתובבת בחדרה האפל, שוילונים כבדים מחשיכים אותו ומשתלשלים עד הקרקע – ילדה קטנה ורכה, שכתפיה צרות ופניה לבנים וצנומים וסנטרה דק ומחודד כחרטומו של פינצ’ר כלבלב הגבירות; אבל עיניה גדולות ושחורות כשחור־הקטיפה כאחוזות שינה, ואולי הן מסתירות משהו תחת מסווה השינה – מה תאב לתפוס את מבטן בעת היפקחן.
לפעמים היתה דמותה עולה על דעתו בלילה. דמיונו היה ניתק ממוסרות היום ואור השמש – דמיון חולני, פרוע מטבעו, אכול תאווה טמירות, עושה הלולים במוחו של איש מוח שבע והולך בטל, שקרקע אין לו תחת רגליו ואין מעצורים פנימיים לרוחו, אדם שראה מה שראה וטעם מה שטעם ונכווה לא מעט ובחל לא מעט… גוף העולה על משכבו בלילה והוא אינו רצוץ מעמל היום, גבו אינו כואב ושרירי ידיו אינם דוויים וכולו רחוק מעייפות בשכבו כמו שהיה רחוק ממנה בקומו למחרת. מוחו הריק והמחומם מרוב תה וקוניאק היה מתמלא תמונות וציורי דברים מכוערים, מגרים, רוויי־תאוה, טבולים בחשכת אוּרוה סגורה, ספוגים ריח תבן רענן, בלולים בריחות זבל־בהמה – עד שראשו היה עליו סחרחר ולבו דפק בחפזון דפיקות מהירות ונסערות. עייף מגרוי־העצבים, מחוסר תכלית ומוצא, שוב ראה עצמו בדמיונו מטייל עם יוליה בערב מחוץ לעיר ואמר בלבו באדישות קהה, כי “לא קשה הדבר… לו רצה, היה יכול בנקל”… בזה היה בטוח. היה לו רושם, כאילו כבר הכיר אותה עד תוכה – לכל הפחות מצד זה שבאופיה ודאי הכיר אותה. אבל הליאות שתקפה אותו נטלה ממנו כל חשק וכל תשוקה. תוך כך שאל את עצמו, אם כדאי לו להתעסק עמה? וברור היה לו, כי לא כדאי – למה לו כל זאת?
ואז היו צפות ועולות בזכרונו אהבותיו הראשונות, אהבות נעורים, שהיו גורפות ושוטפות את כל החשבונות והספקות, המנקרות את מוחו בעת הזאת, ובהשוותו אותן למשחקיו הקטנים, התאותניים ודלי־התוכן, של היום, קינא בעצמו, בברנצ’וק הקודם, ובה בשעה הביט אליו בלעג, אל אותו “אני” שלו, שפשטו זה־כבר והשליכו לצדי הדרך, ולא ישוב אליו עוד.
ופעם אחת, בבואו אל מיאר, לא התאפק ושאל על יוליה – מה שלומה? ולמה אין הולכים שוב לטייל? הערבים בהירים וחמים כל־כך – עוון הוא שלא לטייל בהם!
פקיד־הבנק צפצף:
“עתה הקיצות?.. בשבוע שעבר נסעו, היא ואמה, לטבריה, לחמי־טבריה. השיגרון תקף אותה, את הזקנה”.
“אם כן, לא רקדתי עם הדוב!” אמר ברנצ’וק בשוויון־נפש.
יב 🔗
עתה הרבה לשבת בחדרו. אותו דבר, שהיה מגרשהו החוצה – יצירתו, שמתה ולא מתה, שהתאמצה לקום לתחיה ולא קמה – בטל סוף־סוף וכאילו עבר מן העולם. בתוך החלל הריק, שאפפו אחרי זה, לא איכפת היה לו עוד, היכן ימצא. ומפני שלא היה איכפת לו, ישב כל הימים בבית.
בין תנומה לתנומה, בין ספר לספר, הלכה והתהפכה בראשו אותה השאלה עצמה במתינות של אדישות: למה לו כל זה? מי מכריח אותו לשבת ככה ולהביט אל הימים הריקים, הנגררים זה אחר זה, הנבלעים בעבר והולכים וטובעים ב“אין” ואינם מביאים אתם ספּוק של עבודה עשויה וברכת העייפות שבעבודה – ואל הלילות הריקים, המביאים לו מנוחה שאין לו צורך בה? הכדאי הוא כל העסק הזה?
“להיות או לחדול?” – הוא חייך בזכרו, איך עמדה לפניו השאלה הזאת לפני חמש־עשרה שנה. אז הפך בה ברצינות גמורה כמו בעוד הרבה שאלות, כי הרי פרח־הרצינות פורח על מדרגות ההתפתחות הנמוכות ביותר. מי ידמה ומי ישוה לו, למשל, לחמור, והיכן תמצא הבעת־פנים רצינית כזו, מבט עינים מלא “וולטשמרץ”, כמבטו של זה? גם לילד רצינות יתרה, גם לפתי, גם למחוקק חוקים, המתוה דרך לאנושות. אולם המוח החריף מכל המוחות שרטטו בגלגלות בני־אדם – היינריך היינה – זה לא היה רציני… לפני חמש־עשרה שנה בקש הוא, גדליה ברנצ’וק, מענה הגיוני על השאלה ההגיונית: למה הוא מתהלך עלי אדמות? ונדמה לו אז, כי אם לא ימצא את המענה ההגיוני, אינו צריך לחיות. יתר על כן, אין לו רשות לחיות עוד – זה היה לו כעין “ענין של כבוד”. אך הרצון לחיות גבר, והמחשבה, זו הזונה הערומה, העומדת נכונה לשרת את היצרון העיור, מצאה כל יום פלפול חדש, מחוכם, להחלץ בעזרתו מן המצר. הימים עברו, החריפות קהתה, “ענין הכבוד” הלך למקום שם הלכו כל יתר “עניני כבוד” – למחסן הגרוטאות האפל, המלא רצינות עבושה. ולאט לאט הגיע גם הוא לאותה תשובה עתיקה שהשיב היינה בצורת שאלה:
Also fragen wir beständig,
Bis man uns mit einer Handvoll
Erde endlich stopft die Mäuler –
Aber ist das eine Antwort?
“להיות או לחדול?” – תבוא שעתו ויסתמו את פיו ברגבי אדמה – עוד שנה, פחות שנה – אין למהר…
ועל־כן אין שאלת הנסיך מדנמרק עומדת לפניו כלל. שאלתו פחותה ודלה, ואינה נוגעת באיש זולתו: מה עליו לעשות בעצמו? אולי בכל־זאת יסע לאמריקה? לנסוע או לא לנסוע? אכן, אין זו שאלת המלט – שאלת מנהל־החשבונות ציפרוביץ היא.
ברנצ’וק צחק בקרבו. ציפרוביץ! אפשר לכתוב ספר שלם על נפתוליו עם עצמו, נפתולים בלי סוף, בלי תקוה, בלי מוצא – “לנסוע או לא לנסוע?”… לולא בא השד ותפשו בצווארונו והוציאו מזה על־כרחו, עדיין היה מתהלך פה כצל של מי שהיה מגהל־החשבונות של מערכת “הדרך” והיה שואל כל איש ואיש אותה שאלה עצמה:
“האסע או לא אסע?” חפצי לדעת, אם כבר הגיע אותו ציפרוביץ לאמריקה, ואיך מרגיש הוא עצמו שם?
וזו, מי שהיתה ארוסתו, מאניה אפלבּוים? איה היא? זה זמן רב לא ראה אותה.
בראשית מבוכת ההתעתמנות, בשעה שקמה בריחה כללית מן הארץ, שהיתה דומה לבריחת עכברים מאניה טובעת, ונולדו בו רצון ותקוה להישאר לבדו כאן – האם לא רחשה אז בלבו כל מחשבה על נסיעה? אכן, גם בו זעה – מן הצד, לא־מפורשת. אז עמד באמצע החלק הראשון, ופחד להפסיק. על אף הכל קוה שיגמור, ואחרי כן עוד ימצא פתח יציאה… אז יהיה טעם לנסיעתו – וגם תוכן! העיקר: לגמור, לגמור פה, במקום הזה, – כי מי יודע אם יוכל לעשות זאת במקום אחר?
ועתה, אחרי שכבתה נפשו, מה יעשה? ואם יסע, מה תועיל לו הנסיעה? לא כלום!.. וקושי היציאה לאלה שהתעתמנו הולך וגדל. הממשלה מתחילה להבין, מי הם אלה היהודים ה“רוסיים”, ה“רומניים”, הבאים להרשם ליציאה. לתורכי מוח הגיוני. “רוסיים אתם?” – הוא אומר – “רוצים אתם לנסוע? טוב מאד! אבל איפה הייתם עד כה? הלא קצבנו מועד ליציאתכם ורק למתעתמנים ניתנה הרשות להישאר אחרי אותו מועד. האין אתם מאלה? צריך לבדוק!”
והוא בודק. השגחת המשטרה בנמל מחמירה מיום ליום. האניות באות לעתים רחוקות, ויש סברה שבקרוב תחדלנה לבוא. אם לנסוע – עליו לעשות זאת מיד. אין השעה כשרה לשהיות!
ואולי כדאי לו לשהות פה עוד זמן־מה? לחכות עוד מעט?..
תוך כך עברו ימיו בסימן “שב ואל תעשה”.
ערב אחד פגש את מאניה אפלבוים. מאז הכירה היתה מגרה אותו, מושכת ודוחה בנגוד המוזר שבין מראה הנאה ותלבשתה העשויה בטעם ובין תנועותיה הנחפזות, המלאות קוצר־רוח והחלטה שהוחלטה לפני רגע. עדיין עבדה באותו בית־חולים. ברנצ’וק נלווה אליה והלך והקשיב לאשר סיפרה לו על בית־החולים ואנשיו ועל היחסים שביניהם ובינה. היא דיברה בקול רם, בלי שים לב לעוברים ושבים, הלוך ודבר על מה שהעסיק את מוחה אותה שעה, מלא אותו עד אפס מקום לכל דבר אחר.
בעשרת הרגעים, שארכה דרכם עד שהגיעו אל בית־החולים, נודע לברנצ’וק, כי הד"ר שניידרוביץ רופא טוב הוא, זריז בעבודה, והעיקר; אינו מתעצל לקום באמצע הלילה ולהעיף עין בחוליו האנושים. אף על פי כן הוא אגואיסט צר־לבב, אדם המבקש את טובתו בלבד, וקמצן המוכן להמית עצמו על פחות משוה פרוטה. אה! יודעת היא אותו היטב! כפעם בפעם דין ודברים להם עמו על המשכורת. היום הוא משלם להם במג’ידיות, מחר במטליקים, במטבע ירוד ביותר בשוק. וכך הוא גוזל כל פעם גרשים אחדים ממשכורתם. סוחר מצויין! ואמנם, מי הוא? ציפרוביץ ספר לה – בני עיר אחת הם שניהם – שוליא־דסנדלר היה, אומן בגזירת־נעלים, לפני שבא ללמוד חכמת־הרפואה.
“האמנם אוהב הוא כסף?” שאל ברנצ’וק כמו בתמיהה.
מאניה צחקה:
“הוא – וכסף! מה זה עלה על דעתו? שונא הוא אותו, את הכסף, כמו גוי רעב נתח חזיר מטוגן!”
“למה איפוא לא ישא אשה עשירה?”
“יניח לי, בבקשה!” אמרה בכעס. “אם חפצו להשתכר בשדכנות, יפנה אליו, אבל יאמין לי, אין הדוקטור זקוק למסייעים”.
דיבורה הקולני, קולה הצרחני ומבטי העוברים, שהיא משכתם אליה שלא מדעת, הרגיזוהו במקצת. בה בשעה אמר לעצמו, כי יש בכך מעלה גדולה: המדברים בקול רם אנשים ישרים הם, נשמות כשרות וטהורות, אשר אין להן דבר להסתירו (“שטות! – גיחך איש־הכספית. ושאכר אפנדי?”) והמנמיכים את קולם, המפסיקים את שיחתם בהתקרב אליהם אדם, העובר לפי תומו – אנשי ערמה הם, מעוקמי־מוח, בעלי כוונות ופניות, או בעלי חששות, החושדים הכל בכל – כמוהו. (“הבל!” – שסעהו שנית איש הכספית).
“יכנס!” הציעה לו מניה בהגיעם אל השער.
מהחצר באו אל מסדרון ארוך, אפל, מואר בעששית קטנה אחת בלבד. במסדרון נעו משרתים בחלוקים כחולים ומבשלות בשביסים לבנים. בקצהו השני נראו מדרגות רחבות; הן הובילו אל הקומה העליונה, מקום שם היה חדרה של מאניה. בחדר זה עמדו שתי מטות־ברזל צרות, שלחן קטן מכוסה מפה לבנה, שני כסאות וקולב מלא בגדים, מעוטף בסדין גדול – במקום ארון־בגדים. מראה הקולב המעוטף הזה היה כמראה גוף משונה, חסר־ראש, עבה וכפוש, שתלוהו על הקיר. סדינים לבנים כסו את המטות. הכל הבהיק בטהרו ולובנו, בלובן של כביסה יום־יומית, לובן המיוחד לבית־חולים.
“אינה לבדה כאן”, העיר ברנצ’וק, בהביטו אל שתי המטות, “מי עוד עמה?”
“צפורה בלומנטל. הלא הוא מכיר אותה?”
“כן, ואייה עתה?”
“הלכה, כנראה, אל חתנה”.
“אה, חתן יש לה?.. כך”…
הוא נאנח.
“מה האנחה המרה הזאת?”
“מה?” חזר בקול עצוב, “לו הייתי אני החתן!”
“חבל!” השיבה מיד, בבוז עקצני, “מציאה גדולה החמצת!”
ברנצ’וק הכיר זה־כבר, כי לשונו תלויה באיש־שיחו: מתחלף זה – משתנית גם זו. אין הוא בוחר בה בכוונה תחילה – מאליה היא חוזרת כל פעם אל מסלול מסוים, אל נוסחה שנולדה בפגישתו הראשונה עם כל נפש. דומה הדבר לחלום לילה, שנפסק באמצע – נרדמת שנית, והנה חזר אליך אותו חלום. מיאר, למשל, פועל עליו ככּשות – מוציאו מן הטמטום, בו הוא שרוי לעתים קרובות, ומעורר בו תשוקה לקפיצות ולמצהלות. כך גם סולודוכין – שהיה מעורכי “הדרך”, ויצא את הארץ יחד עם ציפרוביץ – אלא שכוחו של המעורר ההוא היה יותר חריף: רוש היה ולא כשות. וציפרוביץ? זה הפליא באי־יכלתו להחליט דבר ולעמוד בו לפחות שני ימים רצופים, ואי־יכולת זו גרתה אותו, את ברנצ’וק, לשטות בו. ומאניה זו – גם אתה לשון מיוחדת לו, החוזרת ובאה כל אימת שהוא מזדמן עמה – לשון לעג קל ורמיזות עוקצות, המביאות, במהירות הבזק, תשובות מגורות, מסומרות.
העששית הקטנה, החבושה קובע־תכלת, האירה את החדר באור רך ומעורפל. מהמסדרון נשמעו מדי פעם צעדים רכים וקהים, דריכות רגלים נעולות קרקים. מאניה שבה לדבר. ברנצ’וק לא הפסיקה עוד בהערות. הוא ישב דומם. לאט ובהסח־הדעת עברה ללשון זכרונונת – דבור עצוב וחרישי. זה יותר מחצי שנה שלא קבלה מכתב מבית אביה, ואף לא מאחיה, היושב בפריז. מי יודע, מה קרהו? אומרים, כי בצרפת הכריחו את כל נתיני רוסיה להתנדב לצבא. איננו צעיר – למעלה מארבעים. ואולי פטורים בני הארבעים? רוקח הוא. לא ראתה אותו מיום עזבו את הבית, מיום צאתו את קאליש עירם. אז למדה במחלקה השלישית של הגימנסיה…
מאניה האריכה באחיה וספרה כמה מוצלח הוא ומוכשר וטוב. וברנצ’וק הרהר בה ובחייה – כמה צרים הם ודלים… ויש לה אח רוקח שלא ראתה אותו תשע שנים… מה טוב!
הוא הקריב את כסאו אל כסאה, עד שברכו נגעה כמו במקרה בברכה. תקפה אותו תשוקה תאותנית לראות מה תעשה, אם יניח יד על ברכה; אבל לא העז. אחר רגע נטל ידה ואמר:
“טבעת לה?”
“רוצה לראותה מקרוב?”
בתנועה נחפזת הסירה את הטבעת מאצבעה וחלצה ידה מידו.
הוא החזיק לנגד עיניו את טבעת־הזהב החלקה, המשובצת אבן קטנה שעינה כעין להבי־יין; אותה שעה אמר לעצמו, כי בן־אדם, המסתכל בטבעת חלקה ונטולה כל דבר שראוי להסתכל בו, אין פניו מפיקים חכמה יתרה; ואין זה מוסיף קסם לנערה, כשהיא חולצת את ידה בחפזון כזה – ובדרך כלל, אין הוא יודע מה לו פה, ולמה הוא פה? כל העיכוב הוא באמתלה בלבד – לו רק מצא אמתלה, היה קם והולך תיכף־ומיד. ואף־על־פי־כן לא עצר ברוחו וניסה עוד פעם.
“תני־נא את האצבע”, אמר דרך חרות.
הוא חפץ להשיב את הטבעת אל מקומה. מאניה הדפה אותו בקצף והרחיקה את כסאה ממנו.
עתה הרגיש עצמו נעלב באמת, ורק משום כך לא עזב מיד. התאמץ לחייך אך החיוך לא עלה יפה. חדל לחייך והתחיל לספר, באריכות, בקול חד־גוני, סיפר על נסיעה, שנסע בים לפני שנים, באנית־משא קטנה, מליבאו ללונדון. האניה היתה מלאה מהגרים לאמריקה עד אפס פינה פנויה. היה בה, באניה הזאת, מקום למאה נפשות ודחקו לתוכה כשלש מאות. בים הצפוני התחוללה סערה גדולה. תחת שלשה ימים של נדנוד קל ונעים התייסרו שוכניה בחמשה ימים של טלטולים קשים. האניה הקטנה התגלגלה וכרכרה, שכבה על צדדיה, פעם על צד זה ופעם על צד זה, הגלים עלו על המכסה עלה ועבור – גבעות־מים! מתחת למכסה, בתוך החורים, היו הנוסעים מוטלים צפופים ודחוסים כמו גזירי־עץ, ששה בתבה אחת אפלה, נמוכה ומחנקת, תבה על־גבי תבה – שלש קומות – והכל רטוב, שטוף מים. חורבן ותוהו ובוהו: חבילות עפו מלמעלה ארצה, הארגזים הכבדים שלמטה ניתקו ממקומותיהם הקבועים ונסעו אנה ואנה, ככפואי־שדים, כאילו שתפם הים במרד שמרד באדם, הגולש על פניו ואינו טובע – והתנגשויותיהם העיורות עם הספסלים וקצות המשכבים נראו כתשובה על המהלומות, שנהלמה האניה מחוץ. המהגרים שכבו המומים, כל אחד על יצועו, נאנחים ומקיאים; אלה שלמעלה היה להם יתרון: איש לא יכול להקיא על ראשם. מלמטה התרוממו ידים וראשים – וקללות עפו כלפי מעלה. יהודים זקנים אחדים, על האצטבה העליונה, ישבו לאור עששית קטנה ואמרו תהלים, שבחו והודו, בקולות רועדים והומים, לאלהי־המדבר העתיק, שהוציא את אבותיהם מארץ מצרים, וחשבו לרכך בזה את לבו; ולעתים נשמעו צעקותיהם כקריאות־מחאה שהתפרצו מלבם אל מול קולות הים, וירדו אתן תהומה. כך עבר הלילה, והוא ברנצ’וק, קם עם שחר ועלה אל המכסה. האניה נטתה על ירכה והפילה אותו. הוא התגלגל לרוחב המכסה, עוד מעט והתדרדר לתוך הים; ברגע האחרון נעצר, הלך על ארבע ונאחז באחד החבלים המתוחים על המכסה, שהיו לעזרה גם למלחים בעברם מקצה לקצה. שכב שם שעה ארוכה. אי־אפשר היה לעמוד על הרגלים. מלמטה בקעו יללות וצווחות ובכי ילדים, נקבו שאגות הים והסערה. לאור הבקר גילה כי הוא שוכב על־יד הכניסה אל מחלקת הנשים. בזחילה התקרב וירד למטה. לעומת מה שראה פה היתה מחלקת הגברים גן־עדן ממש. מכל העברים עלו באזניו קולות יבבה ונאקה והקאה. דומה היה שקירות האניה, הרגילה להוביל דגים מלוחים מלונדון לליבאו, מתאמצים להקיא את המשא הזר הזה… והאויר עבה כל־כך, הנשימה כבדה והתפסקה, הראש היה סחרחר, הרגלים כשלו. הוא ישב על קצה ספסל אחד ובידו נאחז בדופן. אז הרגיש, כי גבו, כי גופו כולו, רטוב מזעה… משום־מה הסתובבו שם שני מלחים. הם חשו לעזרת החולות, קרבנות מחלת־הים… נגשו לאשה אחת צעירה אחוזת חבלי הקאה. אחד הרים את ראשה, השני החזיק בשדיה…
“הייתי נותנת לו אחת, עד שהיה מתרה גם בחברו העשירי!” קראה מאניה אפלבוים בפנים משולהבים.
“היא גם כן הדפה אותו כמה שיכלה”. קולו של ברנצ’וק ניתק באמצע; אחרי רגע התחזק והוסיף לספר בקול נמוך ויבש. "אך מה יכלה לעשות? בעיני ראיתי, אפילו לצעוק לא יכלה, הלא באמצע ההקאה היתה… אחד המלחים אמר דבר־מה לחברו. שמעתי את המלה "מסז' ". ומיד פלשו ידיו מתחת לשמיכתה, וניכר היה מלמעלה, לפי תנועות השמיכה הסוערות, כי עושות הן את עבודת המסז' במרץ רב… קמה מהומה קטנה… השכנות הקימו צעקה ושני המלחים המושיעים נאלצו לסגת. אבל – החולה חדלה להקיא. נראה, שמסז’־הבטן תרופה טובה כנגד מחלת־הים. מה דעתה? הלא אחות היא?
פני מאניה החוירו.
“רואה אני, כי הדבר מוצא חן בעיניו!” אמרה בהתרגזות.
בלי לענות התחיל לתאר לה נסיעה לאמריקה דרך גרמניה ותלאות המהגרים בבתי־המרחץ שהתקינו להם הגרמנים.
“מכירה אחת בלונדון סיפרה לי… נסעה דרך המבורג. לקחו ממנה כל חפציה, גם הבגדים – לשם חטוי – והשאירוה ערומה, בחלוק של בית־חולים, בלי כפתורים לרכסו, וכך החזיקוה בתא קטן שלשה ימים. ביום השלישי נכנסת אליה המשגיחה – גרמנית עבה, בריאה, בעלת שתי ידים, שתפיסתן משאירה סימנים כחולים על בשרך – זאת נודע לה, למכירתי, מהיום הראשון לבואה תחת השגחתה – ואחרי המשגיחה התנהל גבר כבן ארבעים. הצעירה ממהרת להתעטף בחלוק שלה ועומדת כנדהמה באמצע החדר – אך המשגיחה זונקת אליה כחיה טורפת, ובתנועה גסה, בגדופים, פותחת לרווחה שולי חלוקה… למה? – הבא היה רופא!”
הוא המשיך וספר על הבדיקה, שבדקוה אחרי שהשכיבוה על המטה. וגם בדה מלבו כל מיני פרטים מגרי־תאוה. מאניה לא פצתה פיה ולא הביטה לעברו. ברנצ’וק בלע רוקו; פיו יבש; כולו מגורה מהתמונות העקובות מתאווה כפולה – משולבת – של עריות ושל אונס – שהוא מעלה לפניה; ועיניו בולשות אותה; מוחו תאב לראות מה יהיה, ותאוותו תובעת מזון חריף יותר ויותר. הוא מדבר באריכות על מנהגי מקסיקאים ואינדאים אחרים, בראשית בוא האירופיים אל ארצותיהם: כל בתולה בוגרת הביאוה אל בית־המקדש ושם הקריבו את בתוליה לאלים – היו להם אלים זכרים מיוחדים לכך – או כוהנים, באי־כחם. ואולם, כאשר קפץ מאלה למקרה שקרה בניו־יורק: נכנס אדם לאירוע לבית זר בשעה שלא היה בו איש לבד מבעלת־הבית, אשה צעירה שאך זה עתה נישאה, שדדה תחלה ולבסוף אנסה – הזדעזעה מאניה כולה וצווחה בקול נוחר:
“אנכי הייתי… לו קרה לי כזאת, אנכי הייתי תולה את עצמי!” ברנצ’וק קם והביט לפניו בעינים עכורות.
“מה השעה?” שאל בקול צרוד.
הוא נראה כשכור המתחיל להתפכח.
“אחת־עשרה וחצי”, ענתה בקול רפה.
הוא לחץ את ידה באדישות. רגע קל נחה ידה בידו – רפויה ואינה מנסה להחלץ כמו אז.
אחר־כך, בחוץ, באה לו מחשבה, כי בזה, איך זנחה את ידה בידו, היה משום כניעה שלא מדעת, כאילו פרקה זינה ברגע האחרון.
אולי! – נפשו היתה קהה. אך בפינת מוחו נצנץ זיק של סקרנות.
יג 🔗
בבקר טייל ברנצ’וק בחדרו ארוכות וקצרות. לרגע התעכב אצל החלון והציץ אל החצר. לפני החלון עמדו שני עצי תפוח צעירים ופורחים. ימינה, ליד קיר־האבנים, נראה ברוש נמוך ודק, נוטה אל הקיר ומתרפק עליו – סערות החורף הפילוהו. מנגד הזדקף קירו האחורי של בנין גדול, ניצב כלוח אבנים מוארכות, מרובעות, אדמדמות, דומות ללבנים ונתונות במסגרות־מלט אדמדמות או תכולות־חיורות. מול הבנין הזה התנשא אחר, גדול כמוהו. מתחת לחומות – אורוות ומרתפים. מוצא החצר – מבוי אפל, מכוסה תקרת־קשת עבה, ובסופו של המבוי – שער־ברזל סגור ומסוגר ובו פישפש רתוק בשלשלת קצרה, שאינה נותנת לפתחו יותר מכפי צרכו של בעל גוף בינוני, הנדחק ועובר בכפיפה. ובין גושי האבנים והברזלים האלה, כברת אדמה קטנה, סמוכה לאורוות – אדמה ממש, חיה, מכוסה רפש, ועליה עצים אחדים ועשב מעט. אנשים מתהלכים בחצר. באמצע עומד חמורו של המוציא את האשפה. הנה פותח פיו וינער; קולו דומה לקול ברזל הנגרר על־גבי זכוכית, אבל לא ברזל אחד – אלף מסמרים על־גבי אלף זכוכיות בבת־אחת! והנה נדם ומביט לפניו בחמירות גמורה…
ברנצ’וק סר מהחלון ושב וסובב בחדר. נדמה לו שיקיא. ראשו נתמלא המולה, נפשו בחלה בו ובעצמה. ליל אמש היה לו כבהלה. אלה הדיבורים… מה זה? נסיון של סופר או מין טרוף? מין שגעון ארוטי? ומה היה הוא – המשתעשע או השעשוע?
מתוך הנאה נוגסת התנקם בעצמו על אמש, ואמר, וחזר ואמר, כי לא נסיון היה זה ולא הוא היה המשחק, לא הוא ולא היא, אלא – מי?…
במוחו הממולא ערפל עברו ברקים קצרים, מכאיבים, דומים ללהבי פגיונות עקומים. הבעת סבל נחה על פניו, מבט עיניו היה כבד, ופתאם – כאילו ירד בול־עץ על קדקדו. ההכרה אבדה לו, אך לא כולה. ניתק הקשר בינו ובין מה שמחוץ לו. תחת זאת ראה נהרה לבנה, כזו שרואים לפעמים בעינים עצומות. והנהרה היתה בו ומסביב לו, התנועעה וזמזמה חרישית, יישנה אותו… כשהתחילה חוזרת אליו הכרתו הרגילה נטה למטה, כרע על ברכיו ועל כפות־ידיו, נהפך ונפל על צדו. אולם בשכבו על הרצפה ידע בברור, כי דעתו צלולה ושכיבתו היא פרי חולשה בלבד. אם קרהו מה, כבר חלף. אבל מה קרה? התעלפות? ולמה לא נפל? הלא כל זה בא אליו בעצם צעדו, בעת שהרים את רגלו הימנית – וקודם שחזר והורידה חזרה אליו ההכרה. ורק אחרי־כן נפל – משום שנדהם. ואותו מצב ארך רגע קטן, פחות מהרף עין. כן, אבל באותו רגע קטן היה נטול־הכרה וראה את הנהרה הלבנה… המעשה במוחמד ובכד!.. חי־חי!..
ברנצ’וק גחך.
אחר־כך, בשכבו במטה תקף אותו פחד. אף־על־פי־כן, הלא התעלף. מלאכת חתירה חשאית ולא־מובנת לו נעשית בתוך ראשו. היום הגיעה למקום מסוים ופוצצה תאים אחדים, ושווי המשקל שבמוחו הופר לפחות מהרף עין. אבל המלאכה הטמירה תתמיד, לא תעמוד עוד…
זו הפעם הראשונה בחייו שהתעלף. מעודו לא איבד הכרתו אפילו לרגע אחד. מעתה עליו להיות מוכן… ומה, אם יפול ביום מן הימים באמצע הרחוב?.. מה בכך? ומה, דרך משל, אם יפול ולא יקום עוד? מה יהיה אז?.. חה־חה־חה!.. מאומה לא יהיה!..
היה לו רגש כאילו עומד משהו להסתיים ברגע זה. מה? אולי – בענין הנסיעה? מדוע לא יחליט ויסע? אף־על־פי שעתה אין זה דבר קל. חיים רם וגבעוני – הם דוקא לא התמהמהו ביפו. השעה שיחקה להם. יש אנשים, שהשעה משהקת להם. אחרי צאתם חדלו האניות לבוא. אומרים, שספינה אחת עוגנת באלכסנדריה ומחכה לרשיון מה“שער העליון” זה יותר מחודש ימים. אומרים, כי ה“שער העליון” מסרב, והספינה תשוב כלעומת שבאה. האם יעמוד ה“שער” בסרובו? ודאי יתן שיפתוהו. יש דרכים לרככו. אבל יבוא קץ לזה. לבו אומר לו, כי ענין האניות קרוב לקיצו. החורף ממשמש לבוא, ואף־על־פי שקיץ היום, עומד הוא כבר אחרי אזניו.
לנסוע?.. ולא לגמור?..
לגמור? חה־חה!.. אכן, גם זה צריך להגמר!
הוציא ממזודתו הסגורה חבילת ניירות כתובים – עלים בודדים, לא־מחוברים, והתחיל לקרוא בהם. זה היה החלק הראשון. עבר על ההתחלה, דפדף באמצע, עיין בסוף, קרא את הפרק האחרון כולו – טוב! פנה אל החלק השני ובלבו תקוה וחרדה… אולי אינו רע, כמו שנדמה לו אז? שלשת הפרקים הראשונים חיזקו תקותו. הוא בקש להתעלם מהמומים הקטנים: “אין דבר! מילא, ניתן לתקן!” בלבו גברה התשוקה להווכח, כי על צד האמת טוב הכתוב – עליו רק למהר ולגמור, לקצר את הסיפור, לעגל ולהשלים רומן בשני חלקים! לפי תכניתו הראשונה צריך היה להכיל ארבעה חלקים – אך מה איכפת לו? ובלבד שיבוא קץ! ואם לא יהיה נקי מכל פגם… עליו להפטר מזה, ויהי מה!..
הוא הוסיף לקרוא. וככל שהוסיף נפל רוחו עליו. עדיין התאמץ להיות מקל, אך בעיני דמיונו ראה עצמו תועה ביער בין שני שבילים: פעם דורכת רגלו כאן ופעם כאן, והשבילים אינם מתלכדים לעולם – זוחלים הם זה על־יד זה, ולעולם הם זרים זה לזה. לסוף הם אובדים ונעלמים בסבך היער. אינם מוליכים לשום מקום. אין טעם ללכת בהם. “אבל”… אחרי המלה המשונה הזאת, שאינה לא התחלה ולא סוף, פסקה הכתיבה. חבל שלא לפני כן!..
וכאשר דחף ממנו את צרור הניירות צייר בלבו תמונה חדשה. אין אלה שני שבילים, אלא שני ענפים רקובים שצמחו מגזע אחד בריא. החלק הראשון הוא הוא הגזע הבריא; בא ברק ובקע אותו לשנים, וענפיו יבשו באמצע צמיחתם. ענפים יבשים… “כרות את הענפים היבשים! – אמר הגנן – והגזע יחיה”. כלומר, לא להשלים? מה בכך? מי אמר שסיפור צריך להסתיים? גם בחיים אין דבר נגמר – אלא במוות בלבד. וגם אז אינו נשלם, כי־אם נפסק…
הוא קם מעל שלחן־הכתיבה והביט סביביו. בזווית עמדה קערת־פח, ששמשה לו לרחיצה. הוא הדליק סיגרית ובאותו גפרור הדליק את עלה־השער של החלק השני. להבת־האש לחכה את הנייר וטפסה עליו מעלה מעלה. הוא החזיק בקצה העלה עד שניכוו אצבעותיו, אז נשמט הנייר מידו ונפל לתוך הקערה. בלהבתו האחרונה הדליק עוד עלה ועוד עלה. צרור הניירות הכתובים שבידו הלך ודל וגל האפר בקערה הלך ורב. על־גבי השרידים השחורים והמקומטים של מה שהיה כתב־יד עוד נראו ברור אותיות ושורות. ידו של ברנצ’וק כאילו יבשה לרגע. שאלה קצוצה עלתה לפניו: “ואולי לא? – לא?! – זעק לבו בזוועה – אחרי אשר נשרפו שלשת הפרקים הראשונים, היחידים שהיה להם ערך כל שהוא?”…
הוא התחיל משליך אל תוך האש שנים־שלשה עלים בבת־אחת. לבו נתמלא ששון פראי, ששון הנקמה. בבעור העלה – עמד וקרא בו שורות אחדות ועלז במחשבה, שאחר זה תאבדנה לנצח ואיש לא יקרא אותן עוד. ובהגיעו אל העלה האחרון פרץ בשחוק. “אבל”… – אמר – גזרה היא ואין להשיב: גם אתה תלך אל הקערה!"
בקערה התנשא גל של אפר. החדר היה מלא עשן לבן. ברנצ’וק פתח את החלון. רוח קלה נשבה מהחוץ – האפר התחיל פורח באויר. ברנצ’וק מהר לסגור את החלון; אחר־כך עמד באמצע החדר ושאל עצמו מה עליו לעשות בקערת־האפר – לסוף נפל על המצאה: ישפוך מים אליה. עוד פעם פתח את החלון. האפר הלח לא זז ממקומו – כבד היה מלפרוח באויר, וברנצ’וק אף הוא נהיה כבד ועיניו נעצמו מרוב עייפות.
כאשר בא אליו, כעבור חצי שעה, פקיד־הבנק מיאר, טרם פג מהחדר ריח נייר שרוף.
“הבה נצא החוצה!” אמר מיאר.
ברנצ’וק שכב במטתו. פניו אל הקיר וכולו עטוף שמיכה. הוא ענה, בלי הפנות את ראשו:
“אני רוצה לישון”.
“האם אתה חולה?.. מה הוא ריח השריפה, שאני מריח פה?”
“שרפתי את הרומן שלי”.
מיאר הביט אליו מתוך תמיהה.
“את הכל?”
“לא, את החלק השני בלבד”… ברנצ’וק הוציא קול פהוק, “ועתה רוצה אני לישון”.
יד 🔗
גדליה ברנצ’וק פתח את הספר הקטן בעל האותיות הברורות, המרובעות. והתחיל קורא: “כגן־עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר־שממה… כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון. כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון. כקול להב אש אוכלה קש, כעם עצום ערוך מלחמה. מפניו יחילו עמים, כל פנים קבצו פארור. כגבורים ירוצון, כאנשי מלחמה יעלו חומה, ואיש בדרכיו ילכון ולא יעבטון ארחותם, ואיש אַחיו לא ידחקון, גבר במסילתו ילכון ובעד השלח יפלו לא יבצעו. בעיר ישוקו, בחומה ירוצון, בבתים יעלו, בעד החלונים יבואו כגנב. לפניו רגזה ארץ, רעשו שמים, שמש וירח וכוכבים אספו נגהם”.
נגש אל החלון. היום נטה לערוב, השעה היתה שעת בין־השמשות, קרני השמש השוקעת פזזו מעל לגגות הורודים אשר לבנינים שמנגד ועדיין לא הגיעו אל קרקע החצר. במרום שטו פסי־אורה; החוץ היה כולו מלא שאון חזק, חדגוני – קול מליוני כנפים קטנות, המכות בגלי האויר: זרם של בריות זעירות, חיות, מרטטות, עיורות ורכות, הנדחקות לכל מקום, נאחזות בכל דבר ודבקות בו, מלא את החלל שבין השמים ובין הארץ. לא מבול היה זה. השמש והירח לא קדרו והאדמה לא כוסתה עלטה, אבל הבריות הזעירות שרצו לרוב מעל לגגות, בין הבתים, בעיר כולה ומסביב לה, רבבות גופיפים פורחים והומים.
ברנצ’וק עמד והסתכל בהם, בעד חלון חדרו, זה שעתים. בראשונה נראה כתם שחור בקצה השמים – אין אתה יודע מה שם; אחר־כך התמתח הכתם והיה לסרט דק ומנוקד – דומה לחוט של צפרים נודדות בקצה הרקיע. והנה נהפך החוט לזרם, שנהר ברחבות באמצע החלל הכחול, והזרם היה להמון גופים זעירים, עפים, רועשים, מקשקשים, הומים, מפרכסים, בועטים ברגליהם, רגלי־סוס ארוכות, מנצנצים בכנפיהם, כנפי זכוכית, ובשריוניהם השחומים שמעל לכנפיהם – המון ברואים, שלא נראו עד כה, שנגלו לפתע־פתאם ומלאו את העולם שאון ותנועה. הם ירדו על כל הגגות, על כל הדלפות, על הגזוזטראות, על התריסים, על העצים, על האדמה. הם הסתובבו מסביב לחלונו הפתוח ונאחזו במשקוף. אחד, שנים עברו על פניו, נכנסו לחדרו, אחד ישב על ראשו. ברנצ’וק השליך אותו ארצה. אחר־כך הרימו ותפשו במתניו, בשתי אצבעות־ידו, כמו בצבת. הארבה בעט ברגליו האחוריות, הגדולות והחזקות, פתל את בטנו המוארכת, הרכה והמחודדת, חטט וחכך את אצבעותיו של האוחז בו בברכי רגליו התיכוניות – עד שקשה היה להחזיקו ביד. גוף צנום וארוך, כנפים שקופות, דקות וחדות, הנושאות אותו אלפי מילים, שריונות קשים, חומים־אדומים, מכוסים כתמים שחורים, רגלים ארוכות, בעלות שרירים, רגלי קנגורו, בכוחן יקפוץ לגובה של כמה אמות, עינים קטנות, בולטות, דומות לאבנים משובצות, קרות ושחורות, חרטום עבה, שטוח, שפה אחת עבה – העליונה, וכולו שחום ואדמדם מלמעלה וירוק כעין העשב מלמטה – הלא הוא אשר אמר עליו הנביא: “מפניו יחילו עמים, כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון”…
עוד ועוד מן הברואים הללו עברו על פניו ונכנסו החדרה. המוניהם שירדו אל החצר הקטנה, הצרה ורמשו בין חומותיה הגבוהות, הלכו ורבו, נדחקו לכל חור, לכל פתח פתוח – רצון אחד, עז ועיור, בלבם: למצוא מקום־מרעה ומלון־לילה. ברנצ’וק נאלץ לסגור את החלון פן יציף הארבה את חדרו.
הוא יצא החוצה ברגש של צפיה למשהו לא־מצוי, שיקרה תכף־ומיד ויהיה דומה לזה, שצפה לו בראשית המלחמה. מילדותו היה ה“ארבה” כרוך במוחו במושגים דמיוניים על אסונות טבע עצומים כמו רעידת־האדמה, השתפכות הר־געש, בצורת ומבול, ומהפכות כאלה משכוהו כמשוך אש פרפרי־לילה. צמאון נסתר למהומה קם בנפשו; יצר תוהו ובוהו, תשוקה לדבר־מה שישנה את מהלכם הרגיל של חיי אדם. הוא מיהר החוצה, כאילו קוה מרגע לרגע לידיעות חדשות ומפתיעות. עלו על זכרונו מעשיות ישנות על הרעב והשממה הבאים בעקבי השרץ הזולל הזה. ואז התעורר בו החשק לראות, איך יפול דבר? מה יעשו בני־אדם כנגד זה? האם יקהילו את העם כולו למלחמה בשונא הקטן, שמחנותיו כחול אשר על שפת הים? האם יירו בו בתותחים, כמו שעושים בארצות אחרות?
והרחוב עדיין מראהו כתמול שלשום. היה מי שעמד וראשו מורם כלפי מעלה; לרוב הלך כל איש לדרכו ולא שם לב למחנות הארבה המעופף, שדללו, ודרך בשויון־נפש על אלה שישבו על האדמה – הכל ראום ביום די־שבעם. על המדרכות ובאמצע הרחוב – בכל מקום התגוללו גופים קטנים, רמוסים ומעוכים. רחמי ברנצ’וק נכמרו על החיים העיורים, שאינם יודעים לאן הם הולכים ומה הם עושים; על החיים, אשר אין גבול לשפעם ואין חקר לשגעונם בין ביצירה ובין בבזבוז. יצר החיים ממריץ אותו, את הארבה, לנדוד למרחקים, מעבירו מארץ לארץ, מפני ששום ארץ לא תכיל רבבות רבבותיו; הוא עף יום תמים, הרוח נושאת אותו, השמש שורפת אותו מלמעלה – הוא עף עד חושך. אז ירד ארצה לאט לאט, עייף ורעב. אין הוא בוחן מקום חנייתו ואין הוא בוחר בו. נסיון מליוני דורות, שנצטבר מליוני שנים, אומר לו, כי בכל מקום ירידתו על היבשה ימצא לו שולחן ערוך – שדה או יער, כר דשא ואחו – ועליו כל ירוק וצומח. בינתים חלו שנויים על־פני האדמה. במקומות רבים נתקל הארבה, ברדתו, בגגות של ברזל וברחובות מרוצפי־אבנים. הוא סובב על גגות הברזל, נכנס דרך החלונות אל בתי־האבנים, זוחל אנה ואנה על־פני אדמת העיר המכוסה בשריון של אבנים חלקות, והאדם העובר ברחוב דורך עליו, גלגלי עגלתו ממעכים אותו. אינסטינקט!.. כמה מליוני שנים תעבורנה עוד עד שירמוז לו יצרונו זה כי מוטב לו להתרחק מהשדות, המשמשים מקום קיבוץ לערמות גדולות של אבן וברזל – מעונות החיה המתהלכת על רגליה האחוריות, הצועקת בקולות שונים ומשונים ומניעה בידיה ללא־צורך? ומי יודע אם לא יאחר להשכיל ואם לא יגדל אחוּרו מדור לדור? כלי ישן ומתיישן הוא היצרון ואינו מסוגל להסתגל מהר לשנויים…
ברנצ’וק הרהר מתוך לעג ושנאה בהלל שגמר ניצשה על “השכל הגדול”, ובבוזו ל“שכל הקטן”, לבינת האדם, המחשבת חשבונות ומאירה את דרכו בסבך החיים ההולכים ומשתנים. השכל הקטן! לו היתה לו לארבה טפה של “שכל קטן”, לולא היה נהוג אך ורק “בשכל הגדול”, היה כובש בהמוניו בלבד תבל כולה ונוטל כל אפשרות של קיום מאת בני־האדם!
בבית־האוכל של הגברת דריבניק, שם סעד ברנצ’וק בצהרים, נעשה הארבה חומר לדוש בו כל יום – ועלה על השולחן עם הארוחה. הובעו דעות, כי אכול יאכל את פרדסי המושבות וכרמיהן ויביא כליה על כל תבואות השדה. ברנצ’וק רצה לדעת, כמה זמן נוהג הארבה לשהות בארץ, כמו ארץ־ישראל, ואיך ומשום־מה יעזוב אותה סוף־סוף? אולם איש מהסמוכים אל השולחן לא יכול לענות לו. תחת זאת היו מזכירים מכות מצרים והיו מונים, כמה מהן כבר התקיימו וכמה עתידות להתקיים? דם – הדם נשפך כמים בכל רחבי תבל; כנים – על בשרי של כל איש־צבא תורכי מחנה של כנים חונה. גם הגרמנים לא נקו. השבים מהמדבר, מסביבות באר־שבע, מספרים על הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטין, המכונה בפי היהודים “קרץ פון קרציקר”, שאפילו בשעה שהוא עומד ונותן פקודות לצבא אינו פוסק מלגרד את חזהו בשתי ידיו. הרופאים אומרים כי הכנים מפיצות טיפוס־הבהרות, וטיפוס־הבהרות, אומרים, אולי הוא שחין. והדבר בוא24 יבוא בעתו – ההיה כדבר הזה, שמלחמה במזרח תעבור בלי דבר? בריה אחת קטנה ציערה מעט את אוכלי שולחנה של הגברת דריבניק – הצפרדע! איש לא יכול לאמר, איך ובאיזה צורה תתגשם מכת הצפרדע.
בדרך כלל היה ברור לכל, כי המצב אינו טוב, אד לא כל פרט נפגע: והיו שנבנו מחורבנם של רבים. השעה היתה כעין שעת ביניים. העיר נחה מבהלתה הראשונה. הבטחנים קוו כי הפורענות תעבור (בלי נגוע בהם לרעה) והכל יבוא על מקומו בשלום. העגמנים נבאו כל יום הרס ואבדון. והרבים היו מדוכאים ורצוצים. המלחמה והצרות שבאו עמה רפו את הלבבות וטפחו יאוש. נדמה כי עתה אחת היא: צרה יותר, צרה פחות – מאי נפקא מינה?
הגברת דריבניק סיפרה בצחוק ביישני, כדרכה, כי ה“גויה” העובדת בביתה, דומאחה שמה, אומרת, שהמלחמה והארבה – אותות מן השמים: יום־הדין קרוב!
הגברת דריבניק היתה אשת־חן, כבת שלשים, לחייה אדומות ועיניה צחקניות־ביישניות. בעלה היה פקיד בחנותו של ניסלצויג. משכורתו לא הספיקה לצרכי הבית – מכאן בית־האוכל שלה. הבעל היה בא בצהרים עם יתר האוכלים ואתם יחד היה עוזב את הבית אחרי הארוחה. בשעה אחת, עת בואו של ברנצ’וק, כבר היה הבית, כרגיל, ריק מסועדים. וזה שהאשה לבדה ופניה מפיקות חן וביישנות, היה מדליק זיקים קטנים בעיני הסופר – אלא שבאותו חדר־האוכל, זחלו על הרצפה ארבע נפשות קטנות. ובקומו מעל השולחן היה עליו, על ברנצ’וק, להזהר שלא לדרוך על אחד מפירות בטנה. הדבר הזה קרר את דעתו. בכל־זאת שלח בה, בהסח־הדעת, מבטים וחיוכים. היא ראתה זאת היטב, פניה הסמיקו תכופות, אבל מנהגו היה הגון, ובלבה זע רגש של הכרת־טובה – אותו הרגש המיוחד לאשה צנועה שמצאה חן בעיני גבר זר – על אשר מצאה חן בעיניו ואין הוא דוחק עליה. משום־כך היתה מתעכבת על־יד השולחן בעת אכלו ומשוחחת עמו רגעים אחדים – זה היה כעין שכר לפעולתו או לאי־פעולתו.
הפעם קראה אותו למטבח לשמוע דברי דומאחה. דומאחה היתה “גויה” כבת חמשים, גבוהה מאד, רחבת גרם, פניה מלאים חטטות, קולה יבש כעץ וצלילי נביחה משונים לו, ועיניה עומדות, אין בהן רטט חיים. האשה הרוסית חזרה לפני ברנצ’וק על מה ששמע לפני כן מפי בעלת־הבית, רק ביתר אריכות והסברה, שלא להשאיר ספק בלבו:
בראשונה יבוא האנטיכריסט. המלחמה והמגפות והארבה – אותות הם, את בואו הם מבשרים. פניו יהיו יפים ונוראים מאד. הוא יכבוש את העולם כולו. הוא יפיץ בעולם כולו את תורתו – תורת השטן… מנהגיו ודרכיו יהיו: גזל ורצח וזנות ורמאות… הישרים והצדיקים, אשר ישארו עוד, יירדפו ויעונו ויווסרו ביסורים רבים וקשים ויומתו במיתות אכזריות… עד בוא ישו הגואל. הוא יעלה בראש חילו, כל הצדיקים יקהלו אליו, מלאכי השמים יחושו לעזרתו… הוא ינצח את האנטיכריסט – אותו עם כל צבא־השטן שלו. אז יבוא יום־הדין. הגואל ישב על כסא רם וישפוט. הצדיקים יעמדו לימינו והרשעים – לשמאלו… ובמחנה הרשעים בכי ואנקה וחרוק־שנים… ואחרי המשפט תרד מלכות־השמים על האדמה…
קולה היה קול־גבר עבה, דבריה דברי־משקל קצובים, מתונים, בטוחים וחלקים כדברי שעור נשנה וידוע על־פה. מפליאה היתה בקיאותה בכל כוונות אלהיה ובמעשים שייעשו בימים יבואו! ספר העתיד היה מונח לפניה גלוי ופתוח. ברנצ’וק אמר בלבו, כי כל מי שאינו יודע קרוא וכתוב, קל לו לקרוא בספר העתיד מבספר העבר.
הוא הסתכל בעיניה הקפואות, הנוטרות שנאה וכעס, והיה לו חשק לשאול אותה, אם תהיה גם היא עם העומדים לימינו של הגואל? אותה שעה זכר את שיחותיהם של צעירי ישראל, אוכלי ארוחות הגברת דריבניק, וחפץ לשים אלה מול אלה ולהשוותם – את רעיונותיה הקהים והפראיים של הנכריה הזקנה על־אודות יום־הדין והבל־פיהם של היהודים הצעירים על מכות מצרים, פרי מרירות ושטחיות והרגל לפטומי־מלים. שני עמים! חדודי היהודים היו לו מורת־רוח. פחות־ערך היה בעיניו הכשרון הזה לחדודים, אשר שיווה לאנשים האלה ברק מזויף של פכחיות ושביעות עקרה בשכלם המדומה. בין ריק זה של שכלם ובין יכלתם לעשות לא היה קשר חי, ולכן היו כל דבריהם נבובים ועלובים.
מהצד השני ראה בעיני דמיונו כתפי־אדם אפורות, כהות, בלי ראשים, מתכופפות אל האדמה השחורה, העדורה – המונים רבים, מליונים על מליונים, אין מספר, כמו ארבה. הם רוקעים לאט בקרקע הרך, הפלוח, דוחפים איש את רעהו לאט ובשתיקה, גב בגב נוגע – ומחשבות כבדות ואפלות מהלכות ביניהם ובין האדמה. מה יהיה – כאשר יתנערו, יזדקפו, ירימו ראשיהם, ינתקו את רגליהם מקרקע השדה החרוש? התגהה קרן־אור באפלה… אור! הכל תלוי בגוון: יש שעין האור צהוב ואדום – צבעי אש ודם… מי יודע, מה מתבשל במעמקי רוסיה!
“ומה בפי רוסיות אחרות?” שאל את הגברת דריבניק.
"כל אחת ולשונה… שונות הן… הנה בחצר השניה גרה אחת והיא ‘עליזה’…'' הגברת דריבניק הסמיקה מעט, אבל הוסיפה לספר, דוקא רצתה לדבר עליה. “כל לילה באים אליה אורחים, בבקר השכם יוצאים. אנשי־צבא אוסטריים, הם כמו ‘גויינו’ ממש, וגם לשונם דומה”…
“אולי הם צ’כים”, שער ברנצ’וק.
“אולי… מבקרים הם אותה… והיא אומרת לי, כי פנקס קנתה לה לרשום את חובותיהם, כלומר, מה שהם חייבים לה. צחקתי כל־כך… היא מספרת כל זה בפשטות כזאת: “ואם אין לו כסף, מה בכך? בן־אדם הוא – צריך לרחמהו, ישלם אחר־כך – כאשר יהיה לו במה. בפנקסי רשום מה שמגיע ממנו”… ועל דומאחה היא אומרת: “משוגעת זקנה, הכול נתאבן בה – הלב והגוף כולו – אין לה דבר לחשוב – רק על יום־הדין”… ‘תיאטרון’ ממש לראותן ולדבר אתן… אין מי שיצחק”…
“משהו מתבשל שם, בעמקי רוסיה, – הרהר ברנצ’וק בלכתו מארוחת־הצהרים, – משהו הולך ומתהוה שם – באותה תהום רבה ששמה רוסיה”…
טו 🔗
למה יגרע חלקם של יושבי ירושלים במכת הארבה? נמצא מי שהסביר, כי אין עצה נגד הארבה המעופף, ולא בו הרע הגדול. מעופו רק מסע־כלולות. ותוך כך הם רועים ומזדווגים, והנקבות מטילות באדמה, במקומות לינתן, צרורות צרורות של ביצים, כל אחת – מאה, מאתים. ההורים ממשיכים את דרכם; אך לאחר שעשו את שליחותם ואין להם עוד תפקיד בעולם, הם נופלים ומתים. הארבה המעופף דומה לרוח סערה, העוברת לפתע ביער: העצים שהפילה נפלו, העצים שעקרה מן השורש נעקרו – ויתרם עומדים, הכפופים והמורכנים מזדקפים לאטם ומוסיפים לחיות. לא כן הזרע שזרע הארבה בעל־הכנף באדמה. דומה הגזם לחוטב־עצים, ההולך וכורת עץ אחרי עץ ועוקר כל עץ על שרשיו. שרץ רעב זה, זוחל ונטול־כנפים, יאכל כל מה שימצא על דרכו – עלה לא יותיר. ומספרו רב ועצום מאד. אם היו הוריו אלפי רבבות יהיה הוא למליונים. הגזם יצא מהאדמה עדרים עדרים – ועדרי השרצים הקטנים האלה יתפשטו בשדות ובכרמים לאורך ולרוחב, ילכו ויאכלו. כל עשב רך, כל גבעול תבואה, כל עלה עץ רענן יזללו. עליו, על הרמש הקטן הרך והחלש הזה, אמר הנביא: “כגן־עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר־שממה!”
מי־שהוא אמר לשלטונות: בנוהג שבעולם להבהיל את העם כולו, תושבי הערים ותושבי הכפרים, למלחמה בביצי הארבה: יש לכרות אותן מתחת האדמה, לאספן בכלים ולהבעירן באש. הדבר מצא חן בעיני הרשות: פשוט וקל, ולא יעלה בכסף. יצאה פקודה לחייב את כל התושבים לצאת ולאסוף ביצי הארבה. כל זכר חייב להביא פח של ביצים ולקבל מהמשטרה קבלה על כך, ולא – יוקנס בלירה תורכית אחת.
שוב התחיל העסק כבימי ההתעתמנות. הדרך היתה סלולה. השוטרים ארבו בחוצות לעוברים ושבים תפסום והכריחום ללכת אל השדות ולאסוף ביצים. באו אל ה“חדרים” וגרשו את המלמדים עם הילדים לשדה, למלחמה בביצים. אבל איש לא האמין, כי אמנם יועיל הדבר הזה – לא הנשלחים למערכה ולא שולחיהם. הכל ידעו כי מאת האלהים היתה הרעה, וגם הישועה תבוא ממנו: אם ירצה – ילך לו הארבה ויעלם בלי כל תחבולות־אדם; לכן היו התפוסים פודים עצמם בשוחד קטן ותופסיהם היו משלחים אותם ברצון לנפשם. כעבור ימים מעטים נמצאה דרך טובה מזו. לבלרי המשטרה נמלכו בדעתם ותחת לשרוף את הביצים, שהובאו להם בפחים, התחילו מוכרים אותם לנצרכים “במחירים נוחים” – ברבע או בחמישית מסכום הקנס הרשמי. “הלקוח” היה לוקח פח מלא בחדר האחורי של תחנת המשטרה, מקיף את הבית, מכניס את הפח דרך הכניסה הראשית ומקבל אשור בכתב כי עשה את חובתו, והלבלר היה מוכר את הפח לנצרך שני. כך טכסו עצות ומצאו מוצא: המנהלים והמנוהלים עזרו אלה לאלה כאחים להקל את הגזרה שהוטלה על העיר בסיבת הארבה.
מכיריו של ברנצ’וק אמרו להשיג גם עבורו פתקה כזו. המזל האיר לו פנים – עד כה לא נעצר ברחוב. אך הסכנה אַרבה בכל מקום ובכל שעה. שוטרים בלשו ורדפו ככלבים רעבים אחרי הנפשות החוטאות, שאמרו להיות פטורות בלא כלום.
בבתי־הספר העברים טרם נגעו. היה מי שישתדל בעדם. תוכנה תכנית והוחלטה החלטה, שהמורים עם התלמידים הגדולים יסעו למושבות היהודים לעזור לאכרים. השלטונות הסכימו לכך. ניתנה רכבת חנם. נקבע יום־הנסיעה.
הדבר מצא חן בעיני ברנצ’וק. נולד בו חשק לבקר במושבות ולראות, איך נלחמים שם בארבה. הישיבה בעיר נמאסה עליו בזמן האחרון, הכרח לו לצאת מכאן – וביום הקבוע בא אל תחנת־הרכבת ונלוה אל בתי־הספר.
בין הנוסעים ראה את הנגר מאיר פונק. ברנצ’וק הכיר אותו זה שנים אחדות. בבואו לירושלים היה זה עלם בן שש־עשרה: צנום, רענן ופורח. ברוסיה למד ב“תלמוד־תורה” ובבית־מלאכה שעל־יד ה“תלמוד־תורה”, ופה עבד ב“בצלאל”, במחלקת המסגרות. בשנים האלה בגר וגדל, נעשה בחור רם־קומה ורחב־גרם. פניו לא היו עוד רעננים כאז. מזונם הדל של יושבי ירושלים, החיים על הלחם ועל הזיתים, נתנו בו אותות. אף־על־פי־כן היה צעיר בריא, ידיו ארוכות ושריריות, כפותיהן כפות־פועל רחבות וכבדות, שערות ראשו בהירות־כהות, עיניו בהירות אפורות, מבטו גלוי וחפשי. הבעת שלוה נחה על פניו הגבריים – הבעת כוח בכוח, בטוח בעצמו, שהחיים טרם ניסוהו וטרם שברוהו. ברנצ’וק חבב אותו.
למחרת בבוקר עבדו שניהם בחלקה אחת. הם היו שבעה תחת פקודת פועל חקלאי ותיק – צעיר גבה־קומה, תמיר וחרוץ. בצאתם לעבודה נתנו להם מעילים, אדרות ושמלות־נשים ישנות. מה יעשו בסמרטוטים האלה – לא היה ידוע להם, לשני העירוניים. השדה, שהובאו אליו, היה אדמת־בור לא־חרושה ולא־זרועה; פה נתכסה הקרקע בסבך קוצים ועשבי־פרא ושם הקריח קרחות חלקות ומזהירות, פה גבן גבנונים ושם שקע והתקמט. תולעים קטנות, שחורות, רעבות, שרצו בכל מקום. אתמול ראו כאלה בראשונה בדרכם מרמלה אל המושבה. הן מלאו את התעלות, אשר בצדי פרדסי־רמלה, והתנהלו לאטן – זרם רחב וארוך עד אין־קץ. פלגים קטנים התפלגו מהזרם הגדול ועלו על סוללות־האדמה ועברו דרך סדקי גדרות הצברים, והשתפכו אל הפרדסים. והזרם הגדול לא פחת. הבאים מרמלה ראוהו בלכתם כשהוא זורם בתעלות אשר בצדי הדרך המכוסה חול.
ופה, בשדה, התראו עמו פנים. פה אינו זרם, כי־אם שלוליות שלוליות שפשטו על־פני כל הככר. מה יעשו בו? ירמסוהו ברגלים? יכוהו בסמרטוטים, שנתנו להם במושבה? הם עמדו והביטו אל מנהיגם. האיש היה מן השתקנים, המבכרים את המעשה על הדבור. הוא התעכב במקום אחד, שם רחש הגזם ביתר שאת, והתחיל כורה גומה. כאשר כלה לחפור – גומה בת אמתים בעומק וכפלים מזה בהקף – העמיד את עוזריו בעיגול רחב – ואז הגיעה גם שעתם של הסמרטוטים אשר בידיהם. הם הניפו באדרות ובמעילים ובשמלות ונהלו את הברואים הקטנים, השחורים, אל פי הגומה. השרצים סרו לרצון האנשים והלכו באשר הוליכום, כעדר כלבי־ים שגורש על־ידי ציידים מהחוף אל פנים היבשה, הלאה מהמים. קבוצות קבוצות שחורות נהרו בחפזון. אלה טפסו על אלה, הגדולים והחזקים עברו על־פני חבריהם, וכולם רצו בלי עמוד עד שנפלו מטה, אל תוך הרתיחה השחורה, אשר רטטה ותססה בגומה ולא ידעה מרגוע. אחד הפועלים עמד מעברה השני של הגומה וטאטא והחזיר אל חיקה את הטפסנים, שעלה בידיהם לעלות ולצאת. כאשר התקרב עיגול האנשים עד לגומה ורוב מנינו של הגזם כבר היה בפנים – הונפו המגרפות והכו בקרקע פעם ושתים, והקערה החפורה באדמה נתמלאה עפר והודקה היטב ברקיעת רגלי האנשים.
“הקבר הראשון!” אמר ברנצ’וק.
“יאַלאַ, קברנים!” צעק הפועל הראשי. “מה תביטו במתים… שכבר מתו?.. נלך אל החיים!”
לא הוצרכו להרחיק בחיפושים. במקום, ממנו טאטאו זה עתה המון רב כל־כך, שוב נראו שרצים.
“אין דבר!” הניע ידו הפועל הראשי. “כלום נלקט כל ילק וכל חסיל?”
הם מצאו שדה שני, שהשחיר מרוב שרצים. ועשו בו מה שעשו בראשון. יום תמים חפרו קברים וקברו חיים מחנות גדולים של הרומש הקטן, ולפנות ערב, בלכתם אל המושבה, עייפים ושבעי־עמל, נדמה להם, כי השדות, בהם יגעו כל היום, שוב הם מלאים שרצים, ממש כמו בבוקר, עת התחילו לעבוד.
ידי ברנצ’וק כאבו מאי־הרגל להניף בהן שעות רצופות וגבו היה רצוץ מרוב התכופפות. ראשו נמלא רמש כאותו שדה, אשר אך זה עזבוהו. לפני עיניו רקדו, כמו נקודות שחורות, שרצים קטנים, שחורים מתגלגלים ומתהפכים בחלל האויר. רק עצם לרגע את עפעפיו, מיד ראה את הגזם – קבוצות קבוצות, גלים גלים, נקודות שחורות ומרצדות – גזם זוחל וזורם, זורם לעד.
מחר ומחרתים, כל השבוע, שלשה שבועות, עסקו במלאכת הקברנות. בזמן הזה עבדו במקומות שונים, תחת פקודתם של משגיחים שונים. פעמים היה הקרקע רך, חרוש, או אדמת־חול, וחפירת הגומות – מעשה שחוק; ופעמים – אדמת־בור קשה כאבן; היו מנהלי עבודה, כזה שנזדמן להם ביום הראשון לבואם, אשר לא חסו לא על יגיעתם ולא על יגיעת זולתם, לא עייפו ולא צמאו כל היום, בחומה של שמש־הקיץ הלוהטת, ועבדו במסירות והעבידו אחרים מבקר עד ערב; והיו שהתעצלו והניחו גם לאחרים להתעצל. איש לא ידע, למה כל העבודה הזאת. השדות והכרמים, שהם עוזבים אחרי שנים־שלשה ימים של עבודה, האם נוקו מהגזם? האם רב ההבדל ביניהם ובין השדות והכרמים, אשר הם עולים עליהם רק עתה לנקותם? ..
מעין תשובה באה לו לברנצ’וק פעם אחת, בשבת בבוקר, כאשר הלך עם מאיר פונק, שהתרועע עמו בעבודה, למושבה קרובה. בדרכם עברו כפר ערבי, וחצו את הגורן. כאן, על הככר הרחבה, העגולה הדרוכה חלק ומכוסה שבלי־חטה פזורות, בין ערמות התבואה הקצורה זה לא כבר, נתקלו בתנועה סוערה של בני־אדם ובני־ארבה. המקום היה שחור ותוסס מהמוני ברואים זוחלים וקופצים. עם כל צעד דרכו בתוך הגוש הרוחש של הגזם. נדמה להם כאילו הם תוקעים רגל באחד הבורות־הקברים אשר חפרום על גבול מושבתם. פלחים רבים, אנשים, נשים וטף, חמושים מקלות ומטאטאים נדחקו והתפזרו ורצו הנה והנה בלי כל סדר, אספו את הגזם תלים תלים ורמסוהו ברגלים יחפות, ומתחת למטאטאים, ומבין הרגלים הרומסות, זרמו רמשים לא־רמוסים, ושבו והתפזרו בשדה לכל קצותיו. כל העמל היה בלי טעם ובלי תועלת – כתישת מים במכתש.
במושבה, שאליה באו, נכנסו בשיחה עם אכר זקן ופקח. הוא היה כבן־ששים, יהודי ליטאי, לא גבוה בקומתו, אבל בריא, כתפיו רחבות, לחייו אדומות וביניהן אף צר וחד, גם הוא אדמדם, ולמעלה עינים חריפות־מבריקות, שהעידו על הנאת בעליהן מחכמתו. ברנצ’וק אמר בלבו, כראותו אותו: הנה זה – מקומו עם הפקחים, שאינם פקחים סתם, אלא הם מלאים הכרת פקחותם עד שאינם מסוגלים להסיח דעתם ממנה אפילו לשעה קלה. אנשים ממין זה, הרהר ברנצ’וק, מגדלים אותם לכך מילדותם, והם עצמם רואים את תכלית חייהם בפירושים שהם עושים על כל דבר – פירושים העולים, או צריכים לעלות, על פירושי אחרים. בני הטיפוס הזה, אם לא יצדקו – לעולם לא יודו בזה; ואף זאת: אין הם יכולים לשמוע שייאמר על מי־שהוא במעמדם, כי הוא צדק במשהו; בכלל אינם אוהבים לראות אחר מדבר ואם הוא משמיע דעה שאינה כדעתם – הם שונאים אותו.
בעוד דמיונו של הסופר משתעשע במחשבות על אדם, שנזדמן לו עתה בפעם הראשונה בחייו, פתח האכר הזקן בשיחה מתוך נחת וטוב־לב:
“אֶט!” הפליט, והביע במלה הליטאית האחת הזאת כל גודל בטולו של העיר, שאינה מבינה ושאינה מסוגלת להבין את חיי השדה. “מה שהם רומסים ברגלים… גם זה – אין זה אלא כך… כדי לצאת ידי חובתם… למה יעשו לטובת היהודים? אין הם שוטים עד כדי כך!”
ברנצ’וק לא ירד אל דעתו.
כיצד “לטובת היהודים?” – שאל.
"יען כי הארבה, איסטניס הוא: כשיש נטיעות לפניו, למה לו תבואה?.. ואם גם יאכל קצת מן התבואה… אין חשיבות בכך! בעיקר הוא להוט אחרי כרמים ופרדסים. הפלחים, כל מלאכתם זו של טאטוא הארבה ורמיסתו על הגורן, הסמוכה לדרך המלך, אינה נעשית אלא בשביל השוטרים, העוברים כאן מדי פעם – למען יראו, כי עושים הם, בני הכפר, את חובתם. כי פקודה יצאה, המחייבת את כל הכפרים להשתתף במלחמה בארבה. עושים הם איפוא מה שעושים ולועגים לתבל ומלואה. כסבורים אתם, שהפלח אינו מבין – כפרי, חמור? הוי, עד כמה הוא מבין! הפלח פקח הוא, ערום הוא – כאחד מאחינו בני ישראל ממש… אומרים אתם – ארבה! מה שייך… לא כן מצבנו אנו – עלינו לשמור גבולי כרמינו ופרדסינו. לכן עובדים אנו מסביב למושבה, וכשיעלה בידינו להטות זרם מזרמי הארבה לצד אחר, מן המושבה והלאה – גם זו לטובה; יותר מזה לא נוכל… ולפי מה שאנו עושים, יש בכל־זאת תקוה, שנציל חלק מנטיעותינו.
“אבל גם להם נטיעות!” העיר ברנצ’וק.
“אלה, מר ורע גורלם!” ענה האכר.
“אם כן, מה הוכיח? גם כשהם צריכים לעשות לטובתם אינם עושים, וחכמתם היכן היא?”
“על כן הלא עצלים הם!” השיב הליטאי הזקן מתוך נגון של גמרא, “וטבעו של העצל לאמר: “מן השמים” ולשכב ולנום בצל התאנה… ולהפך”, הצטחק בעיניו בצחוק של ערמומיות והתחיל מסובב בחלל האויר באגודלו: “ומה אם אינם עושים את הנחוץ להם, מה שאינו נחוץ להם לא־כל־שכן!”
תוך השיחה שאל ברנצ’וק, מה יהיה בכלל סופו של הארבה? הארבה הראשון, המעופף, הטיל ביצים באדמה והמשיך את דרכו. וזה הרומש, לכשיגדל הלא גם לו תצמחנה כנפים, הלא גם הוא יטיל ביצים ויעוף למרחקים. עם כל דור ודור יגדל מספרם מאה מונים, אלף מונים – כי כמה בכלל אפשר לרמוס ולקבור? – ותגדל השואה, ואין מוצא. ואיך יבוא, בכל־זאת, קץ לדבר? האם יבוא קץ – או לא? לאן הולך הארבה? איך היה בעבר?
גם האכר וגם הבדוי הזקן, שנזדמן להם בקצה המושבה, לא יכלו להשיב לו דבר ברור, הבדוי אמר רק זאת:
“הגזם ילך, לא יהיה עוד ארבה, אם ירצה השם!”
טז 🔗
לא קרה דבר – כל דבר לא־רגיל – ובכל־זאת קרן היום ההוא בזכרון שניהם כקו־אור בהיר בין שאר הימים האפורים של השנה. רגש יפיו המיוחד של אותו רגע נכנס אל לבם וכבשם כאשר רק באו אל החורשה, שהשתרעה אחרי המושבה, במורד ההר. החורשה ירוקה היתה, מצלה ודוממת – והדממה כאילו שכנה בה פנימה וארבה לכל תנועה של כל עלה, והחזיקה בו, בעלה, ועצרה בעד זעזועו. בצל העצים לא נשבה רוח חיה. האדמה היתה יבשה וחמימה, שטופה בהרות־שמש צהובות, שהתגנבו לכל מקום דרך הסדקים שבין הענפים. היער עמד מוקסם – שרוי בחום צהרי־הקיץ. הם שכבו בעשב, התהפכו מצד אל צד, מששו את האדמה בידים ובקשו להנצל ככל האפשר מלחץ החצץ ומדקירות הקוצים. ברנצ’וק התענג משנה עונג – על היער, אשר אהבו אהבת עולם, אהבת בן־עיר, ששב ונעור בלבו, אחרי דממת דורות, קול המיתר העתיק, – ועל העלם החסון שהשתטח כאן, על־ידו, ושאהב את היער כמוהו.
“בן כמה אתה, פונק?” שאל ברנצ’וק.
“בן־עשרים!”
ברנצ’וק תמה:
“עוד יש בני־עשרים בעולם!”
“אתה, האם מעולם לא היית בן־עשרים?” צחק מאיר פונק.
“מעולם!” והוסיף כמהרהר: “בן־עשרים ממש – לא; קצת – כן; וגם עתה… וכאשר אהיה בן־ששים – גם אז!”
“יודע אתה, מה שהייתי רוצה?” המשיך ברנצ’וק, “הייתי רוצה – ככתוב במעשיות אוטופיות – שתפול עלי תרדמה פה, ביער הזה, ואהיה נם ימים רבים – מאה, מאתים שנה – ואחר אקיץ ואקום, אצא ואביט על סביבי, ואראה – מה נעשה בעולם? לחיות ככה שנתים – ולהרדם שוב למאתים שנה… לנדוד כך ולעבור, בזמן של חמשים או ששים שנות חיי, דרך אלפי שנות חייה של האנושות”.
מאיר פונק חש במליו של ברנצ’וק אות ורצון להמלט מימות־החול של החיים. הוא, פונק, אין חפצו להמלט. חפצו לחיות דוקא עתה, עם האנשים האלה שהוא מכיר אותם, ועל העבודה הזאת, הקרובה אל לבו. להרים קרשים כל יום, הוא חפץ, למשש אותם, להעתיקם ממקום למקום, לגררם, להקציעם, לראותם הולכים ולובשים את הצורה, שהוא רוצה להלבישם; להרגיש בקשי־ערפו של העץ ולהכניעהו; להרגיש בשרירים, ההולכים ונמלאים כוח, ובכוח הרועד בהם ומבקש לו מוצא במהלומת־פטיש חזקה או בהרמת קורה כבדה. הוא אוהב לחטוב עצים, לכרות בורות ולאסוף אליהם את הארבה, הוא אוהב להאבק, לרוץ, לצעוק ולצחוק – למה יאבד את חייו בשינה חסרת־טעם כזאת? הוא זקף את כתפיו הרחבות, הקריב את ידיו אל חזהו, הניע איתן לאט, באמוץ השרירים וכך הביע קוצר־רוח של כוח התובע מוצא. בעיניו הפקוחות לרווחה התבּבאו, כמו בראי עמום, ראשי העצים.
שעה קלה שכב ושתק וחייך לדברי ברנצ’וק, כחייך הבוגר לחלומותיו של ילד, ובאותה שעה זכר וידע, כי בן־אדם זה סופר הנהו, מחבר ספרים, מהאנשים, הנחשבים לחכמים ולהוגי דעות, ומשום־כך לא העז לאמר לו את מחשבתו – המחשבה שהיתה ברורה כל־כך בעיניו. אבל הוא לא היה מן הנופלים ברוחם בפני איש או מן המרפים מרעיונם. ואף זה: ברנצ’וק נראה אדם פשוט, אינו מקפיד על כבודו, אדם נוח לשוחח עמו.
מאיר פונק הסב את פניו אליו בהחלטה.
“מה לי ולעולם שבעוד מאתים שנה?” אמר בשלחו מבטים, מעל לגופו של ברנצ’וק, אל בין גזעי־העצים האפורים. “כל האנשים, שאני מכיר אותם, יהיו מתים. האנשים של העת ההיא יהיו זרים לי. חפץ אני לחיות דוקא היום… לישון? יש שאני מצטער על הזמן שאני מאבד בשנת־לילה! אין זה לצון: לפני שנתים, זכורני, החלטתי, שלא לישון יותר מחמש שעות בלילה, כדי שיהיה לי יותר זמן לחיים”…
“לחיים”, חזר ברנצ’וק מתוך לגלוג לא־ניכר כמעט. “ומה, בדרך משל, היו חייך בשעות שהצלת מהשינה?”
“קראתי”, ענה מאיר פונק בכובד־ראש. “קראתי הרבה. תאבתי לדעת הכל”.
היה לו חשק לברנצ’וק להוסיף ולשאלו, אם הוא כבר יודע הכל, אבל התאפק. קל ללעוג – הרהר. כל שרץ עושה זאת. אך לא כל שרץ יודע את השעה ואת המקום, שבהם אין לעשות זאת.
מאיר פונק נשם נשימה עמוקה, שמלאה את ריאתו אויר־יער טהור.
“כשמסתכלים ביער מלמטה, פנים אחרים לו”, אמר מתוך חדוה, “כאילו מעולם לא שכבתי פרקדן ביער… הגזעים עבים ונוקשים, הם נאחזים באדמה בשרשיהם כמו בידים חזקות, שריריות. ולמעלה מסתעפים הם והסעיפים פושטים לגובה ולצדדים. העצים נוגעים זה בזה בצמרותיהם המסובכות. רשת ירוקה־כהה מתהוה… רשת לוכדת זהב קרני־השמש… טוב לשכב על האדמה, ביער… ומה יהיה אחרי מאתים שנה? כלום יהיה אז טוב מזה?”
“אתה, עוד שרשים עמוקים לך בקרקע שמתחת רגליך!” אמר ברנצ’וק וגחך.
בעיני רוחו ראה את ימי עבודתם האחרונים, בפרדס של חול, רחוק מהמושבה. שתי נערות היו שם אתם – שחורה ובהירה. הבהירה, אסתר. היתה נמוכת־קומה ועבת־גוף, בהרות־קיץ פזורות על פניה ועל צוארה עד השדים – מאלה הנשים, שדמותן, אולי, רחפה לפני עיניו של היינה, בשעה שהפליט: “קח לך פרה וגדל עגלים!” והשניה, לאה, ממשפחת השפיפונים – על כך העיד גופה הדק, תנועותיה העצבניות, עיניה השחורות, הנוצצות, צחוקה הרותת, הזדקפויותיה העייפות, הרפויות, ופניה המחוירים פתאם. ושתיהן היו מתמלאות רוח־חיים, מובנה כל־כך לברנצ’וק, מדי גשת פונק אליהן בעת העבודה, מדי עמדו ועבדו אתן בשורה אחת.
העבודה בפרדס היתה קשה מזו שבשדה. הרגלים טבעו בחול עמוק. כל צעד עלה בהתאמצות. הגזם טייל בכל השבילים שבין העצים. השרצים סבבו את הגזעים, עברו בין השרשים, נכנסו אל המחבואים אשר תחת הענפים רבי־העלים, היורדים ונסרחים עד הקרקע. אי־אפשר היה להוציאם משם. כל עץ תפוח־זהב היה מכשול לנוהגים בעדר הגזם, אשר נהלוהו אל גומה מוכנה מראש; אצל כל עץ היו אנוסים לחפור גומה לחוד. אבל עצם עבודת החפירה דוקא היתה קלה. חפני חול אחדות מורמות ומושלכות הצדה, ותו לא. למאיר פונק היתה עבודה זו כמעשה־משחק. מהימים הראשונים לבואו היה לחופר־אדמה משובח. ידיו וגבו הכשירוהו לכך. בטחונו הרענן בכוחותיו, הרגש המיוחד לאדם חזק, החס על החלשים, הניעוהו ללכת אל העבודה הקשה ביותר. בגמרו לכרות גומה היה ממהר להצטרף אל חבריו ולעזור להם לאסוף את הגזם אליה. אז היתה סרה הכבדות מעיני אסתר, העששות מרוב חול וחום. לאה נגסה אותו במלים ואסתר צחקה את צחוקה הרחב והתקרבה אליו מן הצד. ברנצ’וק נסה אף הוא, בראשונה, לענות להן, בלי הבין, כי לא אליו פנו. אבל שתי הנערות התעלמו ממנו. כרגיל לא תפס את הדברים ברגע הראשון ולא הרפה מהן. רק לאחר שנתנו לו כתף אדישה בפעם שנית ושלישית, נפקחו עיניו. הוא הסתגר, הביט אליהן בעינים זועפות ופירש בלבו לרע כל מה שנעשה סביביו. והוא עצמו, מה הוא? אין הוא כאן “הסופר”, שמתלחשים עליו ומספרים מעשיות, שלועגים לו ומפחדים מפניו, שמתענינים בו, משום שאין יודעים מה בו, משום שאין בטוחים בו – כאן הוא פועל, שאינו מצטיין בשום דבר, בחור שאינו צעיר ביותר, שפיו מזקין ושיניו חולות, והוא טעון מתיחות לא־נעימה, ועיניו המעורפלות, נראות כמוכות־סנוורים, ולעתים – כמסתכלות ורואות יותר מדי – עד שהן מעוררות רגש של בושה ורוגז בלב האיש, אשר אליו כוונו. וסמוך לו, כאילו לשם הבלטת ההבדל בינו, הטיפוס האפל והעקוב, עומד זה, מאיר פונק, בא־כוחו של הטיפוס הבהיר – עלם חזק, גבה־קומה ורחב־חזה, קולו רם, תנועותיו חפשיות ועיניו מצטחקות ומבריקות ומייפות את פניו המחוממים והמאובקים, על כתפיו עלים וקש, שדבקו בו בעת התגוללו על האדמה, בידו מעדר – אֵל־שדות צעיר! ולא עוד אלא שנדיב־לב הוא, טוב־עין הוא, וכל מה שהוא, ברנצ’וק, רדף אחריו בלי הצלחה, מקבל זה, פונק, בלי יגיעה וכדבר המובן מאליו. כמעט שאינו שם לב לכך. פתאם הוא עובר למקום אחר, רחוק מהנערות. נראה לו, מהמקום ההוא יקל לנהל את הארבה, ומיד נשכחו השתים ופניו הופנו לשם. לאה השחורה מלוה אותו בעינים מבריקות, המחשיכות פתאם, פניה מחוירים, חיורון מבטו הנוטר של ברנצ’וק ננעץ בה. היא שובתת רגע מהעבודה, מרימה גזם מהאדמה ומזדקפת. חרגול גדול, שחור, צנום, מראהו כמראה החפושית. רגליו בועטות בלי־הרף, כולו מפרכס, תפוס בחזקה בין אצבעותיה. וברנצ’וק שייצר האלימות והאונס היה טבוע בנפשו – תאוה נסתרת ואילמת, המשתוקקת לראות בשברון תקפם של תקיפים – לא יכול לראות בענויו של השרץ הזה, חסר הישע. “עזבי אותו!” – צעק אליה פתאם בקול מרוסק. היא שלחה אליו מבט של שנאה, בו ניכר היה רצון להכעיסו. בלי השיב דבר לחצה את גזם באמצע גופו והתחילה מוציאה לאט לאט, כשפניה חיורים, את קרבי השרץ מתוך בטנו הרכה. חוטי־מעים דקים היו סרוחים באויר, מתדבקים ונמשכים, דומים לטיפת חלבון, המשתפכת ויורדת מעל לקליפת הביצה. קצות אצבעותיה של העלמה רטבו מדבקו של היצור המעוך. היא נרעדה והשליכה ארצה את הגוף הקרוע. “פי!” – אמרה מתוך נגוב האצבעות בסמרטוט, המשמש להנפה. עיניה הביעו הרגעה, התרגשותה שככה.
כל זה ארך רגע אחד, אולי חצי רגע. מיד שבו למערכה עם כלל הגזם, אספו המוניו אל גומות, כיסום ברגבי אדמה, עמדו שעה קלה לפוש, רקעו בחול ברגלים ליאות. תוך שתרו בעיניהם אחר מחנה־מזיקים חדש גנבו מהעבודה רגעים אחדים. אותו פועל גבוה ומחמיר, אשר ניהלם במלחמה עם הארבה בשבוע הראשון לבואם, עבד במקום אחר, והמשגיח החדש היה מן החסים קצת על עמל גופם.
“האכזריות המגורה הזאת – הרהר ברנצ’וק – הקריעה בצפרנים, הצורך להרגיש בפרכוס בשר חי – יצר זה טבוע בנפש האשה – חלק מטבעה הוא”…
על פונק לא התרעם. להפך, הצעיר מצא חן בעיניו: רוחו היתה נדיבה, כוחו – זהיר, מתחשב בחולשת רעהו, רעננות צעירה הזהירה בעיניו. ואף התחרות לא היתה ביניהם: הוא, ברנצ’וק, הרפה ממה שלא יכול להשיג – המעשה בשועל ובענבים – ומאיר פונק לא ידע לקחתו. בתשוקתו הגברית עדיין שרד קב של בוז – בוז העלם ל“מין החלש”. לא אחת ברח מפני מבטי הבנות הבורקים אל עיניו היפות המחייכות ואינן נענות. ברנצ’וק ראה זאת ומשום־כך לא נטר לו.
הרגש שזע בלבו, בשעה שנגע בקמטי האדמה היבשה או במחטי הדרדרים – אותו רגש נעור בו גם עתה, בהביטו אל פניו הצעירים ואל חזהו הרחב של ידידו.
“בכל זאת, עוד יש לנו שרשים באדמה”, אמר מתוך נצנוץ־עינים, שהתלחלחו פתאם, “לא כמו לעמים אחרים, אבל בכל־זאת יש!.. אלמלא כן, כבר היינו עוברים ובטלים מן העולם!”
יז 🔗
גדליה ברנצ’וק חזר לירושלים, אל חדרו שבקומה השניה, שחלונו נשקף אל החצר הצרה, הלחוצה בין שתי חומות־אבן גבוהות. אמנם המלחמה בארבה, שם במושבות, טרם הסתיימה, אבל קיצה היה קרוב, השרץ הקטן, הזוחל, גדל, כנפים צמחו לו. הוא ממריא בהמוניו וטס למרחקים. לא בזמן אחד צמחו כנפיו, כי לא בזמן אחד הוטלו הביצים, והנולדים בארץ אינם בני דור אחד. כמו שהיה בואו של הארבה הראשון לפני כמה חדשים – מחנה אחר מחנה – כך היתה יציאתו של הארבה השני – מחנה אחר מחנה התרומם מעל האדמה ועף ונעלם. ברור היה, כי עוד מעט ולא יהיה לקובר את מי לקבור. דחק העבודה רפה. על ברנצ’וק נמאסו החיים בהמון; בתוך ערב־רב של בני־העיר, שהובאו הלום לצוד את הארבה, הרגיש עצמו כמו ביריד. אך גם אלה התחילו להתפזר. הוא נלוה אל אחת החבורות, שהלכו ידושלימה, וחזר עמה הביתה.
טוב היה לו עתה בבדידות חדרו. מהומת המערכה במושבה נשארה אחריו, רחוק ממנו. חומות החצר העבות הבדילו בינו ובין שאון־העיר. והעיר, בכלל, חדלה להפריעו. כאילו משכה ידיה מבניה ועזבה אותם לנפשם. פקחית היא, שבעת שנים ונסיון, ירושלים זו העתיקה!
ברנצ’וק פסע בתוך חדרו מן הדלת אל החלון ומן החלון אל הדלת והסתכל בזגוגיות הכהות שמעל למשקוף, בהן נשקפה אפלת המסדרון. הרגשת־עושר רב פעמה אותו, עושר כמוס וגנוז אף ממנו; אבל הוא עלול להתגלות בכל עת ושעה, אולי מיד, ואולי לא מיד – אין לדעת מתי? – להבריק נגד עיניו כאוצר זה הקבור בתוך האדמה, המתגלה מאליו למי שמפתח־קסם בידו… עורק של זהב בלב הר־האבנים, עורקים קטנים מסתעפים מהעורק הגדול, המלא, העמוק, עולים ומתפשטים בתוך שכבת־האדמה העליונה ובולטים מבעד לעפרה. כבר נראה לו זוהר הזהב, כבר נולדה באצבעותיו הרגשת קשיו הקריר, ליטושו העדין.
בעודו במושבה, בימים האחרונים לשהותו בה, נצנץ בלבו הנתיב החדש, המשחרר, זה שיוציאהו מהסמטה האטומה. לפתע־פתאם התחילו העצמות היבשות של רומנו העזוב להתקרב זו לזו ולהתחבר כיאות, כל אחת במקומה, והשלד התכסתה בשר ועור קרם עליה, ונדמה היה, כי הנה עוד מעט קט ויבוא גם רוח החיים ויכנס אל תוך הגולם הדומם הזה. חזהו של ברנצ’וק עלה וירד, הדם דפק ברקותיו, ולבו התכוץ מאימת אכזבה חדשה. בטחון לא היה בו, והוא ידע, כי לא יהיה, עד אשר יעמיק לשקוע בעבודה. רק אז ידע אל־נכון!..
מיד התחיל לכתוב. היה עליו לכתוב שנית את החלק השני – האחרון. את תכניתו הקודמת, על ארבעה חלקים, עזב. הדברים התחילו מתרכזים, כשהם קצרים ומוצקים משהיו; ענינים צדדיים רבים נשרו מהעיקר כמו פרי בשל מעצו, ולא היה עוד צורך בחלקים אחרים זולת זה השני – האחרון.
העבודה התנהלה לאט ובכבדות. המלים באו אחת־אחת. בעמל ובזמן רב עלה לו לסדרן בשורות חלקות וטהורות… על־כן היו כולן מובחרות ודמו – במקומן, בשורותיהן – לחוטי־פנינים שהוצגו בחלונות־ראווה של חנות־תכשיטים. ביום הראשון ההוא לא עשה חיל הרבה. בצהרים, כשקם מעל שולחנו, היו מונחים לפניו רק שני דפים קטנים כתובים וחצי דף. אך בראשו היו הרבה, לאין־ספור.
בימים שאחר־כך ראה יותר הצלחה. כובד־המחשבה, החיפוש אחרי המלים, הקושי שבחבורן ובבנין משפט קצוב – כל זה סר ממנו בלי שירגיש בכך, בלי שיוכל לאמר, איך ומתי. הענן, שהיה מסתיר מעיניו את ראשי ההרים הרחוקים, הסתערות הרוח בקעה אותו. והוא חפשי, בן־חורין. הוא כמו סוס־פרא אשר התפרץ ממוסרותיו והפיל מעיניו את כסותן – מי יעצרהו?.. אין לו עוד שאלות. הספקות נרמסו בלי חמלה. הוא רץ לפניו ככפוי־שד. תשוקה אחת מושלת בו – להמשיך, לא לעמוד. פחד ההפסקה נפל עליו. נדמה לו, שאם יעמוד, לא יוכל ללכת הלאה. הוא כמו אותו אכר רוסי חולה, שמאן לשכב – פן לא יוכל לקום. הוא נחפז, הרחיב צעדיו, כשל ולא נפל, לא השגיח באבני־החצץ, שהתחלקו מתחת לעקביו וגלשו אל פי תהומות, עליהן היה עובר בבטחון עיור של סהרורי, הנודד בלילות על דלפות הגגות ועל גדרות המעקות.
ימי קיץ חמים – והוא לבדו. אין איש בא אליו. מי יבוא? בין כה ובין כה לא היה איש סר אליו, חוץ מאנזלמוס מיאר. רק דבר אחד הפחידו – שנתו נדדה מעיניו. בלילה, במטה, תקפוהו אנשי רומנו, נעו ונדו במוחו בלי־הפוגות, כמו על בד ראי־נוע, חזרו על תנועותיהם, על עויותיהם, על שיחותיהם, על כל מה שעבר עליהם ביום ההוא. תמונות ששעתן עברה, שלא היה עוד צורך בהן, עלו בשניה ובשלישית – עד שמוחו היה קרוב להתפקע במעגל זה של חזרות שאינן פוסקות. והתמונות שעבר זמנן גררו אחריהן אחרות, רחוקות מהן בזמן ובמקום, תמונות שזמנן טרם בא, שמקומן באמצע הרומן או בסופו, או בעתיד, בספור אחר. החלל הריק, בין זה שעזב אחריו ובין זה שנצנץ לו מרחוק, היה מתמלא פתאם, והכל נהפך לחטיבה אחת שלמה – ואין עוד הבדל בין מה שמונח במגרת שולחנו, כתוב וחתום, ובין מה שזרם במוחו, רוגש ומתפרץ ותובע תקונו תכף־ומיד…
המטה דחתה אותו, כאילו אמרה להשליכו מעליה. שולחן־הכתיבה משכו אליו. אף־על־פי־כן לא קם. ראשו היה כבד, מלא המולה. הוא לא חפץ להכנע לתשוקת הרגע פן לא יצלח לעבודה בבקר, וכל היום הבא ילך לאיבוד. שעות רצופות שכב דומם, תולה בחשכה עינים יבשות, קדחתניות, ומכריח עצמו להרדם. סוף־סוף היתה התנומה אוחזת עפעפיו והיה ישן שעתים או שלש שעות. היקיצה באה פתאם. המקום, שעמד בו אמש בכתיבתו, היה מתיצב לפניו מיד, ברור ובולט, עומד ובוקע את דמדומי התעורה. הוא היה מדליק את המנורה ומוציא מתוך מגרת שולחן־הכתיבה את עלי־הנייר המוכנים מראש.
בימים ההם הגיע ברנצ’וק לידי כך, שכל חלוקי הזמן הרגילים ניטשטשו וחדלו להיות. ביום ובלילה, נם וער כאחד, סערת רוחו גרשה ממנו את השינה האמתית. אחרי שעתים של כתיבה היה ראשו יורד אל השולחן. אחרי שעה קלה היה מזדקף, סוקר את עלי־הניר בעינים דולקות והולך לשכב. היה שוכב בראש מלא המולה, וישן־לא־ישן עד שהיה מקיץ, יושב על המטה, מביט סביביו ורואה את שולחן־כתיבתו. עיניו התועות, הטעונות קהות, היו מתנוצצות פתאם – שוב ידע איהו ומה יעשה. מיד קם, נגש אל השולחן ונוטל עטו.
ככה עברו עליו השעות – בין המטה ובין השולחן – ביום ובלילה. צרור דפי־הניר הכתובים שבמגרת־שולחנו הלך וגדל, הלך ועבה, משקל נוסף לו, כאילו מה שהוחסר מגוף בעליו עבר אליו. בהפסקות שבין פרק לפרק אהב ברנצ’וק לקחת בידו את החבילה כולה, להרים אותה כדי להרגיש את משקלה, בדומה לבעלת־הבית, המוציאה מהכלוב אווז מפוטם ונהנית מכבדו.
הכל נשלם בעשרה ימים. לא נותר לו אלא להעתיק את הכתוב לנקי ולתקנו אגב העתקה, ללטשו, לטהרו מן המיותר, למלא את החסר – להלבישו את צורתו האחרונה, לתת לו את ברקו האחרון. על העבודה הזאת התנפל מתוך שכרון צוהל – שכרון הנצחון. עם כל צעד קדימה התגבר על כמה פגמים קטנים, וההליכה כולה היתה כמין תהלוכה ניצחת. אותה שעה גם נח. בשתי רגליו עמד על קרקע בטוח – ראשו היה חפשי. מוחו השתחרר מהעול, שהיה נתון בו זמן רב כל־כך, והשתעשע כילד שהתחמק מעין משגחת. לחשוב על דבר אחר, שלא מענין כתיבתו – היה כטל מחיה לרוחו העייף. הוא הרהר במיאר. הנגוד שבין גשמיותו הגופנית של פקיד־הבנק ובין קלותו – קלות הליכתו בין אנשים – שוב העסיק את מחשבתו הפנויה. מזלו שיחק לו: המילדת גינזבורג קבלה משרה בגליל, באחת המושבות, ונאלצה לעזוב את ירושלים. בפעם אחרת לא יחלץ באותה קלות. לא כל יום מתרחש נס…
גם מאיר פונק תפש מקום בהרהוריו של ברנצ’וק. הבחור הזה חזה רחב לו, ידים רחבות וכבדות, שרשים בריאים קושרים אותו אל האדמה הרעננה. היה צריך לחצוב אבנים, לכרות בורות, לחטוב עצים ביער. תחת זאת הוא עושה צעצועים מעצי־זית, וקורא ספרים, ורוצה למצוא בהם פתרונים לשאלות החיים. מה טומן לו מחרו?
מחשבותיו פנו אל השבועות, אשר בילה אתו במושבה, בעונת המלחמה בארבה. אחר עזבו את האדם וקפצו על השרץ: מדוע אינו משתקע במקום אחד? הבדוי הזקן אמר, כי אחרי לכת אלה שנולדו בארץ, אין עוד ארבה. דבר תמוה… כלום אין הדור השני מטיל ביצים לפני צאתו? גדל, מצמיח לו כנפים, נוסק ועף למרחקים – טרם בגר ויכול לפרות ולרבות? וכך נפטרת ממנו הארץ, אשר אך זה כיסה אותה ברבבותיו, נחה ממנו – עד אשר יבוא גל שני. אין דבר, הקדוש־ברוך־הוא יודע לנהוג את עולמו!..
ברנצ’וק צחק צחוק חרישי, צחוק של הנאה. הוא עקב בשויון־נפש אחר כל מה שעבר במוחו. הוא ידע כי את עבודתו שלו עשה.
יח 🔗
בבואו ליפו התאכסן, כרגיל, בבית רודניק. לפנות ערב ישבו שניהם על הגזוזטרה שהתנשאה מעל לרחוב המכוסה חול וראו את ברקו העמום של הים הגדול. נראה היטב ראי־הים הכהה.
היתה שעת בין־השמשות. השמש ירדה אל קצה הים, ומלמטה, ממצולות המים הקרירים והאפלים, עלתה לקראתה עוד שמש, גם היא אדומה ולוהטת. ענן דל ודק, כעין זכוכית אפורה, היה שטוח מעל לים, בפינת הרקיע. בתחילה לא השגיח בו איש. והנה עבה וגדל, עטה פז וארגמן, התמתח והתנשא, כאילו קם על רגליו והזדקף וגבה מאד ויהי לעמוד־אש, שהגיע בקצות לשונותיו הבוערות עד לרקיע השמים. וסביב סביב, בין השמים ובין הארץ שטו אלפי בנות־זוהר ובנות־ברק והשתעשעו בחולשת עיני האדם ובחוסר אונן, כאשר ישתעשעו דגי־הנהר הקטנים, החלקלקים והכספיים, באי־זריזות אצבעותיו התופסות. לצון חמדו להן ונתנו להלכד, וברגע שנלכדו, נשתנו; וכאשר אמר המסתכל: “ראה! ראה!” – כבר נמר המראה, והנראה לא היה זה שהוא ראה וחפץ להראות. האדום הפך לורוד, הורוד לצהוב, הצהוב לכחול ולירוק, הכחול והירוק לסגול. משחקם הנצחי של צללי לילה ואורות יום, החוזר כל בוקר וערב…
יד הלילה גוברת. האורות התדמדמו, הצללים לבשו שחורים. עמוד־האש, שהתנשא במרומי שמים, מעל לים, דהה לאט, נעשה אפור וקריר ונבלע בלוע הלילה. הים המה קודרות – הים הרוגש לעולם. הרחוב מטה היה כולו חול, פס רחב וריק מאנשים וממעונותיהם. בין25 בית לבית – מגרשי חול. החול השתטח על שפת הים כצעיף אין־סופי. החול התפתל כנחש, זחל לאורך החוף צפונה, עד צור וצידון, ואולי הלאה מזה, וירד דרומה, בא עד רגלי הרי סיני, חצה את הדלתא של מצרים, שטף לוּב והשתפך אל מדבר צחרה. ההרים גבלו לו גבולים. במלכות האבן הקשה אין מקום לחול הרך. שתי המלכויות נפתלו זו עם זו מעולם ואין מכרעת.
משטחי חול הקיפו את בתי הרחוב הזה דל־הבנינים. אחריהם נראו סמטאותיה הקצרות והמיובשות של “נחלת בנימין” ורחוב הרצל. ברנצ’וק אך זה בא משם. לנגד עיניו עוד נמשכה התנועה התל־אביבית של בין־השמשות, זו התנועה, ההולכת וחוזרת בלי הפוגות מהגימנסיה עד פסי הרכבת, ומפסי הרכבת שוב אל אותו בית מדות, הבנוי בסגנון מוריטני, שהתיצב במרכז העיירה ובמרכז חיי תושביה: כמה מאות תלמידים; משפחותיהם, שנגררו אחר הילדים, חנוונים, בעלי בתי מלון, בעלי פנסיונים, ומורים, שהתפרנסו מתלמידיהם ומהתרומות, שנקבצו בעולם בשביל הגימנסיה. מעורבים בקהל המורים והתלמידים, בעלי האכסניות, בעלי המלאכה וסתם בעלי־בתים, ובאותה שעה עולים עליהם במשכורתם ובערכם החברתי, שהלך וגדל מיום ליום, היו פקידי הבנק היהודי והמשרד הארץ־ישראלי – היסוד השני החשוב בתל־אביב, שהיתה לו נטיה ליהפך ליסוד ראשון. אלה עמדו ממש אצל פי הצינור, המתיז דינרי־הזהב, ומהברק הצהוב של המתכת האצילה קרן עור פניהם, וחוט של חן משוך עליהם – מחינם של עוזרי בתי־מסחר נאורים בכרך גדול. על־כן היה לה לעיירה מראה של חגיגיות מתמדת, בבואת חיים קלים ורחוקים מדאגה, חיי־טוזיג, הווי אנשים, שאין עליהם לכתת רגליהם ולעסוק בעסקים כבדים וקשים, וגם לא לכוף את גבם תחת עולה של עבודה גופנית מפרכת. החיים הטובים נתנו לילדי תל־אביב קומה יפה וקלות אברים, נקיון־לבוש ובהירות־פנים. הם הצמיחו נוה־קיץ עליז על שפת הים. ליושבי העיירה החדשה, היה מראה של קהל “אינטליגנטי” והולך בטל. נולדה התאמה שטופת־האור, בין הנוער המטייל, העליז, על־אף רוע־הזמן, הלבן כולו – בשמלותיו, במעיליו, בכובעיו – ובין הרחובות הקצרים והרחבים, המטואטאים נקי, והמדרכות הלבנות, והגימנסיה הלבנה, והחול הטהור, הרך והלבן, אשר מסביב לעיירה והאויר החמים, והים ההומה עד־בלי־די, ושמי־התכלת הזכים. העין נחה בהשקיפה על הלובן השוחק והרענן הזה. החזה נשם עמוק ומלא. היתה הרגשה, כאילו צמחו פרחי־אביב על־פני שדה ריק. את השדה חרשו וזיבלו לתבואה. לא בהם האשם שלא זרעוהו, שהפכוהו לגן פרחי נוי, צמחי סרק – אמנם יפים ושובים את העין.
שני האנשים האריכו שבת על הגזוזטרה. השלוה הפזיזה של תחילת הערב, שלות עיר־ים חמה, לטפה אותם בנשיבותיה. מבטיהם דלגו על הרחוב ונתקלו בבתים, אשר הסתירו מפניהם את תהלוכת־הטיול, העוברת וחוזרת בין בית־הגימנסיה ובין מסילת הברזל.
גדליה ברנצ’וק העיר הערות:
“כל פעם שאני בא לתל־אביב יש לי רושם, כי המקום הזה מיוחד במינו הוא, מקום שאין בו צורך למי־שהוא לעסוק במשהו… לעבוד עבודה כל־שהיא”…
“מקום שאין בו צורך לעבוד?.. קחה־חה־חה… כך, כך”… חזר אחריו רודניק, כשהוא26 מכחכח27 וצוחק.
כל מה שדיבר ועשה ברנצ’וק מעת שבא מירושלים נדף ממנו ריח של אותה שביעות־רצון, אשר רודניק לא יכול לשאת בזולתו. נחת זו העלתה בו על־כרחו רחשי טינה אל אורחו; ואף כי נאבק עמהם במדת־מה – לא יכול להם.
הבוקר גמר לקרוא את רומנו של ברנצ’וק. אחר־כך הרהר כל היום במה שיאמר למחבר. לקריאה נגש בלי חשק, מלא אותו אי־אמון, שהגה כל ימיו אל יצירי רוחם של אחרים. הוא הכין את עצמו לשיגרה רקומה בהמצאות פסיכולוגיות תפלות ובהלכי־רוח מיוחדים במינם – בכל תחבולותיה המסכנות של ה“ספרות היפה”, בהן היא מבקשת לכסות את מערומיה הדלים.
את כתביו הקודמים של ברנצ’וק לא ידע – בכלל לא אהב לקרוא כתבי אנשים שהכיר, חוץ מאלה שהיו ללעג בעיני כל. אותם היה מעלעל לפרקים מתוך חיוך של מקל, המבין לחולשת בני־אדם ואינו דורש מהם הרבה, וכשדברו עליהם היה טוען להם ומוצא בהם צד זכות. ואלה ששמותיהם נזכרו לעתים קרובות ובמדה של הוקרה, היה מתרחק מהם בזהירות ובקרירות. לפני שש שנים בערך, זמן רב קודם שבא ארצה־ישראל והתודע לברנצ’וק, נתקל באחד מסיפוריו הקטנים, שנדפס כאחד מגליונות “הדרך”. אז שם לב אליו, היה משוחח עליו עם ידידיו וחסידיו – מעולם היה לו חוג קטן של חסידים – חפץ לדעת, מי הוא הסופר הלז. עתה לא זכר עוד תוכן הסיפור ההוא. גם הרושם הישן החליף גוונים מעת שהכיר את מחברו. בדברו על ברנצ’וק היה מקדים ואומר כי אין הוא מכיר אותו כלל – כלומר את כתביו – ומשום־כך אין לו הרשות לחוות דעה עליו… אף־על־פי שקרא פעם אחד מסיפוריו, אין הוא זוכר עוד איזה סיפור ומה מסופר בו – זכרונו היה חלש מנעוריו ועתה אין לו כל זכרון – רק נשאר לו הרושם, כי הדבר כתוב לא בלי כשרון, וגם – לא בלי תבענות יתרה.
“יודע הוא, אותם הגנונים המודרניסטיים!.. קחה־חה־חה”…
אחר זה היה מוסיף לשבחו ואומר, כי מעמיד הוא אותו, את ברנצ’וק, למעלה מכמה אחרים, והיה מסיים מתוך צער פתאומי:
“זה הוא מום גדול אצלנו: אך הספיק סופר צעיר לכתוב שנים־שלשה דברים קטנים ומוצלחים, מיד הוא רוצה לכתוב רומנים ארוכים. אין תימה, שמעט הכשרון שהיה לו, אוזל מהר… ואין תימה, שיצירותיו מימיות – הלא הוא כותב אותן בדיו מהולה בשבעה מעינות מים!”…
כזאת וכזאת היה רודניק מדבר; הדברים לא נאמרו בברנצ’וק דווקא, אבל שומעיו היו רשאים לסבור, כי הם מכוונים גם אליו.
רודניק התחזק כל־כך בדעתו זו על ברנצ’וק עד שלא נזכר עוד – על כל פנים לא כל פעם נזכר – כי כל זה בדוי מן הלב. גם הפעם ידע מראש, מה יאמר לאורחו בדבר ספרו. הקושי רק בזה, איך לאמר לו מה שהוא רוצה לאמר, באופן שהכל יהיה חלק וטוב, וככל האפשר – נכון, אבל בלי חריפות יתרה. מלים חריפות ומוחלטות היה רודניק אוהב להשמיע מעל הבמה – המקום היחידי, בו היה משרה על עצמו, בכוח נאומו הוא ושתיקתם של כל יתר האנשים, רוח של תקיפות, שהיתה כה רחוקה ממנו בחיי יום־יום. וזה, אולי, מה שהיה ממריצו לעלות על במת הנואמים. מחוץ לבמה היה אדם זהיר, מלא חששות ופקפוקים, חרד על כבודו, ומשום־כך נזהר מאד, מלדרוך על יבלות־גאוותם של אחרים.
לסוף קרה גם הפעם מה שקרה אותו כמה וכמה פעמים בעבר: משום שנגש לקריאה באמת־מדה של מעוט־דמות, דוקא משום־כך עשה עליו הרומן רושם יותר חזק משהיה עושה, לולא היתה לו דעה מוקדמת. הוא מצא בו נפשות מגובשות למדי ומוארות מבחינות שונות. פעמים נתקל בעמקות מחשבה ובתפיסה פסיכולוגית לא־צפויה מראש. גוף המעשה היה דליל, אבל מסביב לאנשים ומאורעות נוצרה אוירה מיוחדת, אשר הקנתה להם אחדות פנימית ועשתה אותם לעולם בפני עצמו. אותה שעה חרה לו לרודניק על כי פגש את ברנצ’וק, בבואו מירושלים, במלים: “והוא עמל למען הנצח?” המחבר הצטחק בעניוות, אבל לא הכחיש – לא עלה על דעתו, ולוא רק משום דרכי־נימוס, לאמר: “לא!”… אדרבא, השאלה נעמה לו. ושביעות־הרצון לא סרה ממנו עוד. רוחו מבוסמת עליו. הוא מטייל להנאתו ומעיר הערות. למה לא? והוא מכין עצמו לנסיעה – ודאי יצליח גם בזה. למה לא? כשמתחיל המזל להאיר פנים לאדם, הרי הוא מאיר לו פנים בכל. יבוא לאמריקה, יוציא לאור את רומנו, יתפרסם. ובכן, מה? לא כלום: ידברו עליו מעט ויחדלו, כנהוג… “עמל למען הנצח” – הדברים מצאו חן בעיניו!
רודניק תפס עצמו בהרהורים האלה ונרתע לאחור – מאד לא נאה לו הדבר בפני עצמו. בלבו הודה, כי אלה הן מחשבות־קנאה – קנאה פשוטה, גסה, טפשית. כדי לענוש־עצמו עבר קצת על המדה, בשיחתו עם ברנצ’וק אחר הצהרים, והלל את הרומן בהתלהבות מופרזת. ובערב, בשבתם יחד על הגזוזטרה, העביר במוחו עוד פעם כל מה שאמר אז והחליט, כי דעתו היתה נחפזת. באמת יש בו ברומן זה, מומים גדולים: הנפשות, אף־על־פי שאפיין ברור, יש בהן יותר מדאי מן החישוב ומן הבניה לפי תכנית – והדבר הזה אינו מעלה, והן אינן מתפתחות. כמו שאנו רואים אותן ברגע הראשון, כך הן עד הסוף. הסטטיקה שולטת ברומן יותר מדי! מי־שהוא אומר שם, כי אפיו של אדם אינו משתנה. יתכן. אולם הרקליטוס האפל אמר: “הכל זורם”, ו“אי־אפשר לו לאדם, שיכנס פעמים באותו הנהר עצמו”. ופה, עשרים פעם – והנהר אותו נהר, ובכלל – המעשים מעטים, הדיבורים, ההרהורים והבאורים, מרובים. אסור להרבות כל־כך בבאורים, הקורא יאבד לו החשק לקרוא…
רודניק נאבק עם רשמיו החדשים, הדפם מעליו לאט־לאט, ופינה מקום לדעותיו הקודמות. לדעות אלה, הוותיקות, היתה זו שאלת־חיים; הן התחברו עם החדשות, בנות הרהורי־בין־השמשות, וכבשו את שדה־המערכה. לרודניק חזרה שלות־נפשו. עתה לא התחרט עוד על השבחים, שחלק לאורחו אחר־הצהרים. להפך, הם נתנו סיפוק לנפשו, לפי שהוכיחו לו את כנותו ויכלתו להתגבר על קטנותו. וזה שהוא כובש את יצרו ואינו משמיע את רעיונותיו האחרונים, השליליים, ומניח למחבר להנות מקטורת שבחיו הראשונים, ונושא באורך רוח את שביעות־רצונו, שהיא, כמו כל שביעה, רחוקה מלהיות נעימה – אין אלה דברים קטנים כלל. ואחרי ככלות הכל עונג רב הוא לשבת על הגזוזטרה הגבוהה, להקשיב לקול הים ההומה, החרישי, הלילי, העולה כמו מבטן האדמה, להביט אל־פני השמים הזרועים כוכבים אל החולות הקרירים שלמטה, אל החלונות הרחוקים, המוארים, של העיירה, ולהרהר באותה שעה בשיחה עם המורה לומזינסקי, העתידה לבוא מחר או מחרתים, בהזדמנות זו או אחרת – שיחה שבה יביע במלואן את דעותיו על סיפוריו של ברנצ’וק. באמת תהיה זו דעתו הישנה, אלא מבוססת ומפותחת יותר מלפני כן.
בדומית הערב עברו בלבו מחשבות רבות על חייו – על הדרך הארוכה שמאחוריו, ועל הקצרה שלפניו. סבכי אירועים, שחלפו ולא ישובו עוד, רחפו לעיני רוחו, כשהם ספוגים צער שלוו ולעג נוגה, שהשרה עליו הנשף השקט, המשקיט כל כאב חריף. בנערותו היה עילוי, בבחרותו התמסר לפילוסופיה והאמין שיחדש שיטה משלו, שתירש מקום כל השיטות הישנות – וחבריו אף הם האמינו בזה. לסוף נעשה מגיד ציוני ונסע לאפריקה הדרומית. שם נשא אשה והוליד בנים. אבי אשתו היה סוחר בזהב ובאבנים טובות, אדם שהתעשר מקרוב ורצה דוקא בחתן חכם ושוקד על התורה, והוא, רודניק, חי לו שם חיי מנוחה, קרא הרבה, שח שיחות פילוסופיות. השנים עברו, עסקי חותנו גדלו, הילדים גדלו, הזקן מת… הוא, רודניק, בא הלום. קנה את הבית והמתין לבוא האשה והילדים, והנה פרצה המלחמה. זוהי כל הפרשה… יכול היה להיות רב וגדול בישראל – לפי חריפותו ובקיאותו – ולא היה. יכול היה להיות פרופסור באוניברסיטה באפריקה או באמריקה, סופר והוגה־דעות מפורסם – ולא היה. יכול היה לקחת בידיו עסקי חותנו, להיות סוחר־באבנים יקרות, מיליונר באפריקה־הדרומית – ולא היה. ועתה הוא כותב חבור על ספינוזה… קחה־חה… כך־כך…
ברנצ’וק קם ונכנס הביתה. הוא יגע מדאגות היום, מרחשי הגיל והחששות, שמלאו את נפשו מאז סיים עבודתו והתחיל מכין עצמו לדרך… צורך פנימי היה לו להתבודד, כדי לשאת כל זה לבדו. הוא פשט את בגדיו ושכב במיטה.
הים המה. גושי מים קרים, כבדים, מיטלטלים ומתחבטים, מכים בחול־החוף… הים רוגש, רוגש, רוגש… וככה לעולם ועד!
בבוקר הלך אל הקונסול האמריקאי. סגנו, איש צעיר, כבן עשרים ושלש, עיניו מלאות חיים וראשו שב, שב כולו, גזוז נמוך ולבן, אמר לו, כי אניה בוא תבוא, אך אין יודעים לפי שעה מתי; אולי השבוע, ואולי בשבוע הבא. את תעודתו הרוסית, שהשיגה בירושלים, ראה סגן הקונסול; אין דבר, להם די בה – הלואי והיתה כך גם בעיניו התורכי!
ברנצ’וק בקש דרכים להעלים את כתביו מעיני פקידי בית־המכס, ולא מצא. שני צרורות היו לו: סל קלוע קש ומזוודה יפנית קטנה, עשויה בד ותחתית של קרטון לה. הוא ניסה לסדר את הניירות בתחתיתה ולכסותם בקרטון אחר, עב וקשה, אך הסדור הזה לא עלה יפה. הקרטון של מעלה תפח והתגבן באופן מעורר חשד, יכולת למשש בידים, דרך בד־המזוודה, את קצותיו הקשות. אין לו ברירה, לברנצ’וק, אלא להשיג תיבת־עץ שדפנותיה עבים ותחתיתה עבה.
רוחו היה מרומם. אחרי שגמר את הרומן להפתעתו, התחיל מאמין במזלו הטוב. ודאי תעלה בידו גם היציאה מן הארץ. הוא ראה את עצמו עולה אל האניה ומתבשר שם, כי זוהי האניה האחרונה – לא תבואנה עוד! מה תהיה הרגשתו אז, הא?.. ואם לא יתנו לו לעלות אל האניה? לא אכפת, ישאר כאן כמו עד כה. טוב, ואם יגזלו ממנו את רומנו? אז… אז יהיה לא טוב…
את המחשבה הזאת גרש ודחה בשתי ידים – מוטב שלא לחשוב על זה כלל. ולמה זה יקרה כך דוקא? עד־עתה האירה לו ההצלחה פנים בכל: את העבודה גמר, הלוואה השיג, תעודה קנה, הקונסול האמריקאי ראה אותה ואמר כי מצדו אין מניעה – נשאר לו איפוא עוד רק התורכי… גם זה יעבור, הכל יהיה טוב!
הגיגים משמחים עלו על לבו. הוא ראה את עצמו יושב על הגזוזטרה עם רודניק. בדברי רודניק, שאמר לו אחרי־הצהרים, היתה מנת־שבחים גדולה מכפי שיכול לקוות ממנו. נראה שהדבר עשה עליו רושם חזק. מענין – מה יאמרו באמריקה?.. רודניק אמר: אופיין של הנפשות… הפסיכיקה שלהן תפוסה באופן מצוין… ההמצאות… מעניין הדבר: הוא גופו מוסיף לכתוב את ספרו על ספינוזה. מוסיף לכתוב? מוסיף לעמוד בפרק הרביעי. הוא מרים אותו, את ספינוזה, עד לב השמים בגלל טוהר־רוחו, בגלל מסירותו לאמת הטהורה, ללא פניות. הוא מעריץ אותו. בשני הפרקים הראשונים הוא כולו חסיד, החרד על כבוד רבו – לא יתן לרבב קטן שיעלה במעילו. ובשלישי הוא מסיר את המעיל מעל כתפי רבו – וכל זה בכובד־ראש ואפשר לאמר – בכבוד, אף־על־פי שאין כל צער ניכר בו, להפך, הנאה כבושה מאירה את פניו – מסיר את המעיל ומראה לקורא הנדהם גוף ערום, מת – בר־מינן! אין הוא מסתפק בזה, אלא מסביר, כי עוד בחייו היה זה אכול־רימה, וכי כל יצירתו, מראשיתה עד סופה, לא היתה אלא ולד מת. נשאלת השאלה: למה הללו ושבחו כל־כך בשני הפרקים הראשונים? למען היושר? היכן היושר, אם דעתו היא ההפך הגמור ממה שהוא כותב בהם? קושיה! אולי תיתרץ בהמשך הדברים? בהמשך הדברים – האם ימשיך ויגמור את ספרו? ספק גדול! גם הפרקים שכבר נכתבו יבשים כל־כך ומקושרים ומדובקים בדבק של הגיון קטנוני כל־כך!.. אֶט, דברים בטלים! אם אין אדם מתחיל לכתוב בנעוריו, ודאי יש סיבה לכך!..
פתאם נפל ברנצ’וק על המצאה, אשר זעזעה כל גופו בחלחלת צחוק אדיר, כלוא בקרבו, גועש בלי קול: השבחים שאמר לו רודניק, אחרי־הצהרים, על רומנו – כלום אין אלה שני הפרקים הראשונים של בקורתו, המבשרים שלישי שיסתור ויבטל את השנים?
בעיני דמיונו ראה עפעפי רודניק המושפלים לחצי ומבטו הקופא, האפור, המפליג למרחקים; את קוי פניו המהוקצעים, את אברי פניו המגודלים, הנוטים למטה – מסוה המסתיר את התנועות הפנימיות, הכבושות והרוטטות בו תמיד; ראה את המצח הגבוה והאצילי, שהתמזג יפה עם עוגל פדחתו המתקרחת – סמל של אין־סופיות! – ואת תלתליו הלבנים, הקצרים, הנאים, היורדים מקדקדו ומסתלסלים מעל לאזניו. העלה על דעתו הבעת הלעג השנון, שעקם שפתי רודניק בעת פגישתם, כשהלה פנה אליו במלים אלה: “והוא מוסיף לעמול למען הנצח?” ברנצ’וק הצטחק במיטתו דומם, ותאר לעצמו עוד פעם את המצח הגבוה, שאין לו חקר, ואמר בלבו מתוך שפשוף־ידים של הנאה:
“ראש פילוסופי, גם המצח אומר אין־סופיות!”
יט 🔗
עברו שבועות – שבועות של ספקות, של חרדה, של שמועות המבטלות אלה את אלה, הבאות והולכות בלי שידע איש מאין ולאן, של תקוות נטולות־יסוד, של פחד, של יאוש, של נחמה וצפיה ארוכה ומלאה חששות.
יפו כולה תרה את הים כל יום, פעמים ושלש פעמים ועשר פעמים ביום: ארבה לעשנה הדק של האניה הרחוקה, המחוייבת לבוא ואינה באה. האכזבות היו תכופות – כמה פעמים דימו בטעות ספינת־מרוץ צרפתית, מאלה ששמו מצור על חופי הארץ, לאחת האניות האמריקאיות המקוות. רבבות עינים הביטו בעד החלונות, הפונים לצד הים, לא סרו מהם לרגע. בחוץ שררה דממה, דממת־מות. הבתים כיסו מן הרחוב את התרגשותם הגדולה, של המציצים מן החרכים. אלפי אנשים נאנחו במרירות: אף הם חפצו לנסוע, אבל ידעו היטב, כי לא יעצרו כוח לסכן את נפשם. מאות לבבות דפקו בחזקה – הללו גמרו אומר לנסות את מזלם.
גם הם נחלקו לשני סוגים: אלה שהלכו למקום הרשמי והודיעו באורח רשמי על חפצם לצאת, ואלה שלא הלכו ולא הודיעו. לא כל נפש העזה להתיצב לפני הרשות. ועל המתיצבים ספרו בעיר, כי בבית־המשטרה מכים אותם, מענים אותם בכל מיני ענויים ודורשים מהם, שיודו כי עותומנים הם, חוקרים מאין באו ואיפה גרו בזמן האחרון; ואם לא נמצאו כל ראיות להתעתמנותם, העבירו אותם אל הבנין הגדול, הריק, השמם, העומד על שפת הים, בו היה, לפני המלחמה, מלון אירופי מן המדרגה הראשונה – שם יחזיקום כאסורים עד בוא האניה המיועדה. מי שצלל במערבולת הזאת ועבר שבעת מדורי הגהינום שהוכנו ליוצאים, והשתקע סוף־סוף באותו בית־מלון, ראה עצמו כנמנה עם אנשים הזוכים בזכויות מיוחדות, והיה בטוח, כי הוא ובני־סוגו יהיו הראשונים, ואולי היחידים, שיעלו אל האניה בלי מניעות וצרות נוספות. כך היתה דעתם גם של מי שלא עברו דרך משרד הרשות, אבל ללכת להתיצב מרצונם הטוב לא אבו – מאימת המחשבה הזאת בלבד נפל לבם בקרבם.
רבים ציפו לנס, קיוו, כי ברגע האחרון יקרה משהו והדברים יהפכו לטובתם. מה? איך? הם עצמם לא האמינו הרבה בזה. לכן היו פניהם דלים וקודרים. היתה הרגשה, כי בשעה האחרונה ירתעו לא מעטים מהם על אף הכנותיהם; והיו גם אחרים. פועל אחד מפתח־תקוה אמר לברנצ’וק, כי מוטב לו לאדם להתיצב ולהיות מוכה ובלבד שיציאתו תהיה מובטחת; החפץ לנסוע אל יפחד ממכות. ואמנם אותו פועל הלך. אהר־כך ספרו, כי הוכה באכזריות, ועתה הוא גוסס בבית־האסורים. הדבר הזה הוכיח כמה צדקו היראים והמפקפקים. אבל, כעבור ימים אחדים בא אותו פועל אל ברנצ’וק כשפניו רעננים ומפיקים רצון:
“מכות? האם יודע התורכי להכות? ספגתי מהלומות אחדות ותו לא… מאין אני בא? מהמלון שעל שפת הים… טפסתי ועברתי מעל לגדר… אם אפול בידי השומר בשובי אפייסו בחמשה מטליקים – זהו המחיר הקצוב… מאתמול אני שם תושב… החקירה והדרישה? התורכי יודע לחקור ולדרוש?”…
הבטול היה גדול כל־כך עד שנתבטלו לפניו כל השאלות שטרם נשאלו. בכל־זאת חשש ברנצ’וק ללכת בדרכו של הפועל מפתח־תקוה. ולא אימת המכות בלבד היתה המונעת: יותר מזה ירא מפני חקירה ודרישה. הפועל לועג לחקירתו של התורכי, אך אין זו ראיה: לפלוני שחקה השעה – כן, אבל אלמוני הוא איש אחר והשעה, שיבוא בה, שעה אחרת תהיה, והתוצאות – מי יגידן? הוא, למשל, – עליו יהיה לאמר מיד, מאין בא, אם אינו רוצה לעורר חשד מן הרגע הראשון. ואחרי שם המקום יבוא תורו של הבית, של מי שמכיר אותו בכלל. אם ישקר, יתברר הדבר בזמן קצר, ואם יקרא באמת בשמות מכירים, יקראו גם הם לחקירה; ואז יקרה אחד משנים: או שהנקרא יספר על התעתמנותו, או שיעיד, כי לא התעתמן – עדות העלולה להביא את המעיד עצמו לספסל־הנאשמים על החבאת שונא בשעת מלחמה.
ועל כל זה – שאלת החפצים, שאלת הרומן – מה יעשה ברומן?
הוא ליוה את הפועל אל “מלונו” אשר על שפת הים. איש־הצבא המזוין ברובה, שעמד בפתח הבית, קבל את חמשת המטליקים, המגיעים לו על־פי המנהג, ונתן להם לעבור בלי שיוציא הגה מפיו. אולמי בית־המלון הגדול וחדריו היו ריקים מכל רהיט. הדלתות היו פתוחות לרווחה, בחלונות חסרו זגוגיות, הקירות היו ערומים ומלוכלכים. על הרצפה המכוסה אבק התגוללו בני־אדם ושמיכות, חבילות של מטלטלים שונים, כרים וכסתות, פרורים שנשארו לאחר אכילה, זנבות וראשים של דגים מלוחים, ניירות שמנים ומגואלים. תינוקות מטונפי פנים וידים זחלו בין החבילות. יהודים זקנים, בעלי זקנים פרועים, ויהודיות צנומות, יבשות, שמראיהן כמראה צרורות של בלויי־סחבות, ישבו על תלי מצעותיהם. מבעד לאבק ולאשפה עדיין נראו פה ושם צבעי לוחות־האבן של הרצפה – שחור וצהוב.
באחד החדרים ישבו רבים במעגל על הארץ ושיחקו בקלפים. חדר שני גדול, מלא אור, צופה אל הים – אולי נועד בשעתו לאורחים נכבדים מאד? – הפכוהו לבית־הכבוד. ריח איום של סרחון עלה מתוכו ועמד ביציבות לפני הפתח. בדיוטה העליונה, בחדר קיצוני, מבודד במדת־מה מן האחרים, התאספו כמה פועלים חקלאיים. מראה החדר הזה היה נקי, שקט, הגון. אחד מדייריו שכב על אדרתו וקרא בספר. אחר תקן את גרביו. הפועל מפתח־תקוה אמר לברנצ’וק, כי אין הם עוזבים כולם את החדר; מן ההכרח שאחד מהם, לפחות, ישאר וישמור את החפצים. סגירת הדלת אינה מועילה. כבר היו גנבות. הפוחזים האלה, המשחקים בקלפים שם למטה – זוהי חבריה!..
מראה הבית הנהדר, לפנים בית־מלון ממדרגה ראשונה, היה כמראה אנית־מהגרים.
ברנצ’וק קנא קנאה עזה בשוכני המקום הזה. מדוע לא יוכל גם הוא לישב פה, עם הפועלים הללו, ולחכות לאניה בלי כל דאגות יתרות? מדוע לא?..
ובכל זאת החליט, שלא יעשה דבר עד בוא האניה. אז יראה.
כ 🔗
בשעה שהגיעה האניה טרם מצא ברנצ’וק דרך טובה ובטוחה להחביא את רומנו ולהצילו מידי בודקי כלי היוצאים. כל אותו יום רץ והתרוצץ כמו עכבר מורעל ולא חדל לחפש מזוודה מתאימה. אחרי שמצא את מבוקשו קנה דבק, מסמרים, קרטון, בד לצפות בו פנים המזוודה – ושניהם, הוא ורודניק, שקעו במלאכה. פרי עמלם, מראה עלוב היה לו. ברנצ’וק עזב את העבודה ומיהר אל הקונסול לקבל חתימה על תעודתו. בשובו פגש באחדים מ“בני־מינו”, אלה שלא התכשרו במשטרה, פניהם הביעו בהלה. סיפרו על בחור אחד, בעל תעודה רומינית, שהלך אל הקונסול ההיספני, לאשרה – נתיני רומיניה חסו בצלו של אותו קונסול – ונפל בפח: הקונסול הכיר את התעודה וידע של מי היא באמת. את הבחור אסרו. לקחו ממנו ניירותיו ודרשו שיספר, מי הוא ומאין לו התעודה הזאת, ולא – ימסרוהו בידי התורכים וגם יסבו את תשומת־לבו של מפקד־העיר על תחבולות היהודים. מילא, הבחור ענה מה שענה ויצא לחפשי, וכבר איננו ביפו… אבל בכלל: הקונסול ילשין, בלי־ספק, משום שאינו היספני כלל – גרמני הוא, אנטישמי, וסתם מנוול…
“אולי תדחה, בכל־זאת?” אמר רודניק לאורחו לפנות ערב של אותו יום.
“למתי?” שאל הסופר במרירות. “אניות אחרות הן לא תבואנה!”
“אולי תבואנה”…
“ודאי לא! זוהי האחרונה! הכל אומרים כך… ולו גם תבואנה – הלא הקושי יגדל עוד”…
כדי לשים קץ לכל השאלות והפקפוקים הזמין סבל, יהודי קורדי, שיבוא אליו השכם בבקר.
בערב שוב תקפוהו הפחד והדאגה לגורל יצירתו. כבר היתה השעה עשר כאשר נגש לביתו של כורך־ספרים, בסמטה עניה, מחוץ לתל־אביב, ודפק בדלת. כורך־הספרים לא הקשה קושיות. טוב, אמר, ונקב מחירו – מג’ידיה אחת. ברנצ’וק לא עמד על המקח. הכורך העיר משנתו את בנו הקטן. הנער התיצב על־יד אביו, כשפניו נסוכות־שינה ובידו מנורת־פח קטנה. התחתית העליונה שבפנים המזוודה – מעשי ידיהם של ברנצ’וק ורודניק – הוסרה, גליונות הרומן סודרו באופן אחר, הונחו בצדי התבה ולאורך קירותיה הוכפלו, קומטו, הודבקו בדבק ונוקבו במסמרים. ברנצ’וק העיף מבטי־זעם באצבעותיו הרחבות והאדישות של הכורך – לא היה ניכר בהן אף זיק של חמלה אל עלי־הנייר הנקיים, אף זיק של יראת־הכבוד מפני שורות האותיות השחורות על־גבי השדה הלבן. היתה בהן אכזריות מוכנית של אומן – אותה אכזריות שעשתה את כורך־הספרים דומה ממש לפרופסור לפילוסופיה מן המנין.
פנים המזוודה שוב צופה בבד. היה לא רע. רק ריח הדבק החדש עלה באף.
“ישאירנה פתוחה יומים והריח יתנדף”, אמר הכורך ללקוח.
ברנצ’וק נעץ בו מבט אילם: האם איננו מבין, כי בבקר השכם עליו ללכת אל האניה?
בבית הניח את המזוודה באמצע החדר, ריקה ופתוחה לרווחה. הדבק נתן ריחו בעוז.
“יקחנה אופל!” קרא בכעס. “יהיה מה שיהיה, מחר אלך אל האניה”.
ושכב לישון.
בבקר העיר אותו הסבל.
“האם הגיעה השעה?” שאל ברנצ’וק, כשהוא אחוז תנומה.
“מי יודע את השעה הנכונה?” אמר היהודי ממוסול בטון פילוסופי, “האניה עוגנת”…
הסופר קם בחפזון ושם את לבניו במזוודה, אף כי ריח הדבק טרם פג ממנה. אחרי רגעים מעטים היה מוכן לצאת. נדמה לו כי הקורדי אינו מאמין בו, כלומר, בתוקף החלטתו ללכת אל החוף. דברים כבושים, לא־אמורים, קרא בעיני הסבל. הלה טען על שכמו את החפצים ופניו כפני אדם הנוהג שלא להכניס ראשו בעסקי אחרים.
בדרך פגעה בהם רוח־בקר קרה. הרחובות עדיין היו ריקים מאדם.
הם הלכו שעה ארוכה, עברו על פני “הסריה28”, דרך השוק, נכנסו לסימטאות ערביות צרות, שהיו דומות ממש לסימטאות “העיר העתיקה” בירושלים. לסוף יצאו אל הים ופנו שמאלה. רחוב רחב, שטוח לאורך החוף, הוליכם אל בית־המכס.
פה רגשה הרוח ביתר עוז. מי־החוף נראו כמהולים בטיט, ירקרקים־כהים. הם זעו ונעו בלי הפסק, עלו וירדו ושוב עלו, כאילו חפצו להעיף עין, ולו רק פעם אחת, במה שנעשה ברחוב מעלה. לברנצ’וק לא היה מעיל. הרוח נשבה בצוארו, בחזהו, אפפה את בשרו. קר היה לו.
גל של מצעות וכסתות – מטען יהודי – היה מוטל על הארץ, סמוך לקיר המחסן הסגור שאחרי חנויות הערבים, הסוחרות בעוגות ובסיגריות, לצד שמאל, קרוב לבית־המכס – ומספר קטן של יהודים, זקנים וזקנות, היו מסובים על כלי המיטה ועל הצרורות. הסבל הניח את שתי מזוודותיו הקטנות של ברנצ’וק אצל גל הכרים, הזדקף ותיקן את החבלים שעל גבו. את שלו עשה. ברגע זה נפגשו עיני שניהם. עוד פעם נדמה לסופר, כי הוא תופס משמע מבטו של הקורדי: מעט היהודים הזקנים האלה – זה הכל. אין הם מסכנים עצמם. אותם לא יחשדו בבריחה29 מעבודת־הצבא. בכלל, לא יחשדום בכלום. זקנים שחפצם לצאת, יסעו להם! מי צריך אותם? ודאי אין להם כאן מה לאכול. אפשר שגם תעודות לא ידרשו מהם… וצעירים לא באו. אף אחד! וסוף־סוף עוד הברירה בידיו: עליו רק לרמוז לסבל, לאותו קורדי עצמו, אשר אף־על־פי שכבר התרחק צעדים אחדים, חזר והביט אליו, כאילו ציפה לרמז כזה – מיד ישוב ויטען על גבו את שתי מזוודותיו, ובעוד עשרים רגע – והם בבית.
ברנצ’וק תאר לו בדמיונו את החזרה דרך רחובות תל־אביב, לעיני העיירה המפהקת, אשר זה אך קמה משנתה, והתעקש, פנה עורף לסבּל והתחיל מסתכל בשער הסגור של בית־המכס ובשוטר, בעל הכפתורים הנוצצים, העומד על־ידו.
“באתי הנה ולא אשוב!” – הקשה את ערפו.
קר היה לו. הרוח נהמה באזניו.
עברו שעות. איש לא שם לב אליהם. שוטרים יצאו מבית־המכס, הביטו בלי ענין אל עבר הנוסעים ושבו על עקבותיהם, כשהם סוגרים אחריהם את שער־הברזל הכביר.
קרוב לשעה השמינית התחיל הקהל מתרבה: באה אשה עם שלושה ילדים קטנים, אחריהם זוג זקנים, אחריהם שתי פועלות צעירות. תל הכרים היהודיים הלך וגדל. הסופר העברי ברנצ’וק היה זר להמון זה של נשים וילדים ויהודים זקנים – הוא ושתי מזוודותיו הצנומות, הסגורות, וכובעו השחור, הרך, רחב־השוליים, ומראהו האינטליגנטי, המיוחד לטיפוס זה; והוא אף הוא הרגיש בזרותו ובבדידותו – מזוודותיו עמדו במרחק־מה מחבילות האחרים.
תוך בטלה קנה סיגריות בחנות ערבית והתחיל מעשן, כשהוא מטייל ברחוב ארוכות וקצרות, יושב שעה קלה על חפציו, קם ועומד על־ידם, ושוב מטייל.
באו עוד יהודים זקנים ובלים. אחד נראה צעיר כמעט, אבל מקרוב נוכחו לדעת, כי גם הוא אינו צעיר ביותר; ועל כך היו לו פנים חשוכים ואומללים, וכל הרואה אותו עלתה בו מחשבה, כי בחור זה ודאי יש לו תעודת רופא, שהוא מוכּה שחפת. ברנצ’וק קינא בכולם: כל אלה, מובטח להם שיסעו. חשודים בעיני השלטונות רק הצעירים: שנת־החופש מעבודת־הצבא, שניתנה לעותומנים החדשים, הולכת ותמה. יותר מחציה כבר עבר, ולמלחמה אין קץ – ברור הדבר כי מבקשים הם לברוח.
צעירים לא באו. רק הוא. זהירים הם. והוא תמים… לשוא ישעשע עצמו במחשבות על פקחותו; מעודו היה מאמין למה שאומרים – ועד היום כך… הגיעה השעה, שיזכור ולא ישכח, כי אין רוב האנשים חושבים מה שהם אומרים, מכל מקום, אין הם עושים מה שהם אומרים.
בין הנוסעים התחיל להסתובב יהודוני בעל זקן שחור כזפת, על חטמו משקפים שחורים, המסתירים את מבט עיניו, מעילו ארוך קצת ומבודר באחוריו. עיני ברנצ’וק לא נגרעו ממנו. היהודי הניף בידיו, הבהיק בלובן המנשיטות, שבלטו מתוך שרווליו והזהירו בכפתורי־הזהב שלהן. כפות־ידים צרות היו לו ואצבעות ארוכות וקלות־תנועה. הוא נכנס בשיחה עם הנשים. דומה היה, כאילו הוא מסביר להן דבר־מה נחוץ מאד. פניהן הביעו דאגה ויראה. היו מהן שניסו להתוכח עמו. האיש פנה להן עורף פתאום והלך בצעדים נמרצים אל בית־המכס, כשהוא מעיף בברנצ’וק מבט בודק. הנשים פסעו אחריו פסיעות אחדות נחפזות:
“מחילה, ר' יהודי… ר' יהודי, מחילה!”
“ר' יהודי” לא שם לב אליהן. השוטר פתח לפניו את שער בית־המכס וסגרו אחריו.
“בורח כחתול מסיר של שוּמן!” – הפליט במרירות “הצעיר” בעל הפנים האומללים. “אין דבר. עוד ישוב!”
“מי הוא?” שאל ברנצ’וק.
"לוי, סוחר מקומי, מסתובב על־יד הסריה.
“ויש בידו לעזור?”…
“כלום יודע אני?”
“וכמה הוא רוצה?”
“אל ימהר! הוא, בכבודו ובעצמו יבשר לו”, ענה בעקיצה אותו צעיר־לא־צעיר.
ולא טעה. אחרי שעה קלה יצא מר לוי מבית־המכס ועבר עוד פעם, בחפזון רב, על־פני המהגרים. נשים נגררו אחריו בטענות ומענות, בתחנונים. הוא לא שמע להן – נמלט. כעבור עשרה רגעים חזר. הפעם התעכב. שוב עמדו על המקח. נשים התירו קשרי מטפחותיהן. זקנים הוציאו באנחה ארנקים מטונפים בחלב.
ברנצ’וק שאל עצמו אם כדאי לו לבוא בדברים עם היהודוני הזה. הידים הארוכות, המניפות, המנשיטות הלבנות, המבריקות בכפתורי־זהב, העינים המשוטטות, המציצות בסתר מבעד הזגוגיות השחורות, האצבעות הארוכות והדקות, החוטפות את המעות מידי הנותן בטרם הספיק לתת – כל עצמותו של בר־נש זה עוררה בו גועל־נפש. ביום צרת הרבים יוצאות הן מחוריהן, אלה הנפשות בעלות העינים המשוטטות והאצבעות החוטפות, מסתובבות בין הבריות המדוכאות, מריחות ואורבות ושולחות ידן בכל, שבעות ורעבות כאחד, לעולם רעבות, כמו הכלבים המטיילים מסביב לאטליזים. ברנצ’וק תאר בדמיונו כמה היה נהנה, אילו תלו את היהודוני הזה בשער בית־המכס. ממרום תליתו היה מניף ברגליו ממש כמו שהוא מניף עתה בידיו. המראה הזה היה מפיג במדת־מה את שעמומם.
בין כה ובין כה צריך לעשות משהו.
היהודוני הלך לו. נשים חרדות נגררו אחריו – את כספן לקח, ועתה מה? – וחזרו עמדו במבוכה. לאבדה זו אין תקנה. הכסף בידו, וכולם בידו…
“הנה הלך… נגמר!”… נבהל ברנצ’וק אף הוא.
“אין דבר, ישוב!” נחם את עצמו בלשון הצעיר בעל הפנים האומללים.
ואמנם היהודוני שב ונגש, הפעם, ישר אליו.
“רוצה לנסוע?” – שאל בקיצור, בלי הקדמות.
“כן”.
“יתן לי, איפוא, שני פונטים אנגלים, חמשים פרנק”.
“תנאי מוקדם שיהיו לי שני הפונטים”, השיב ברנצ’וק בלשון דיפלומטית.
“מי שאין לו אינו נוסע”, הזהירו היהודוני.
הוא פנה והלך, שוטט מעט ברחוב וחזר אליו:
“אם־כן?”
ברנצ’וק היה נבוך. בסך־הכל היה לו שלשה פונטים, לתת שנים – מה ישאר בכיסו?
אבל, אם זה יועיל לנסיעתו?.. מילא, שם, באלכסנדריה, יטכס עצה.
תחילה ניסה לעמוד על המקח. לב היהודוני היה קשה כמו המטבעות, שהיה להוט כל־כך אחריהן. ברנצ’וק אמר בקרבו: מוטב אולי, לתלותו לא באמצע השער – מקום מעבר הקהל – אלא בפינת־גג בולטת, היוצאת לצד הים – רוח הים תנדנד אותו שם באין מפריע, כמו מעיל ישן.
“טוב, אבל מה הבטחון?”…
“יבטח בי!”
לוי חטף את הכסף והלך – דבר לא רצה עוד מברנצ’וק. יחסיהם נהפכו בן־רגע. עתה רדף מבטו החושש של הסופר אחרי היהודוני, בעל הזקן השחור, אשר נטל ממנו שני שלישי הונו, והלה הסיח דעתו ממנו, אינו שועה אליו כלל.
השעות זחלו לאט־לאט – שעות המתנה ארוכות, ריקות, מענות את הנפש. פתאום נתמלא המקום המון בני־אדם טעוני אמתחות וצרורות, שקים וחבילות – באו שוכני המלון שעל שפת הים. ברנצ’וק התעודד – אלה בכל זאת באו! עמהם, ביניהם הסתובבו בחורים שלא מחברתם, עלמים מתל־אביב, שלא נראו עד אז. מהומת תנועה ושאון מלאו את הרציף. החדשים שמחים וצוהלים – הלא הם מהגרים כשרים, הובאו הנה מטעם הרשות ובלויית־שוטרים, ומה להם עוד?
סוף־סוף נפתח שער בית־המכס. ההמון נחפז ונדחק אל הכניסה, בלי סדר, מתוך התפרצות, כאילו פחד, פן תסגרנה הדלתות שוב. ברנצ’וק נדחף עם כולם, כששתי מזוודותיו בידיו. בצדי הכניסה עמדו שוטרים. אחרי היכנס האחרונים אל האולם הגדול של בית־המכס, נסגר עליהם השער.
משום מה נרתע ההמון לאחור. ברנצ’וק, שעמד עד אז באמצע הקהל הצפוף, כשמזוודותיו מונחות לרגליו על הרצפה, ראה עצמו פתאום ניצב בשורה הראשונה.
לפניו היתה ככר־אולם ריקה ואחריה נראתה קבוצת שוטרים, ז’נדרמים וקומיסרים, שבראשם עמד קצין מזהיר, לבוש פאר, רכוס עד הצואר, צוארו נתון בצוארון מבהיק, קשה וזקוף, חזהו מנופח, פניו בריאים וורודים כעורו של גור־חזיר רך ועיניו מבריקות – טיפוס נהדר של קצין שררן. ברנצ’וק שיער כי זה הוא חסן־בק, מפקדה הצבאי של יפו. כל ספק רחק מלבו כאשר ראה את ידו של הקצין, מוגבהת בחלל־האויר ויורדת על לחיו של אחד מבחורי תל־אביב, שעמד ממולו וענה על שאלותיו. הבחור נער את ראשו לאחור כסוס נבהל, עיניו עלו אל מצחו, קולו היה לבכיני.
“מה? אין אני מכיר אותך?” – הפסיקהו המפקד בקול רם, שמילא בהדו את האולם כולו, כשפניו מביעים חדוות אדם חרוץ ופקח, שמצא שעת־כושר להראות את פקחותו לפני קהל ועדה. “אין אני יודע מי אתה? כּלבּ מן תל־אביב!”
וסטר לו שנית.
השוטרים דחו את הצעיר הצדה. במקומו בא אחר. גם הוא קבל את סך הסטירות המיועדות לו ונשלח הצדה. לאשה צעירה, בעלת שלשת הילדים הקטנים, ליהודי אחד זקן ולצעיר בעל הפנים האומללים נתן הקצין לעבור, בלי שאול אותם דבר. ברנצ’וק הביט סביביו וראה, כי בא תורו לגשת. הדברים הולכים ונעשים במהירות, ואין אתה מספיק להפוך בהם! מחשבה אחת נתקעה במוחו כמו מסמר: “הנה תבואנה הסטירות!” ולא מחשבה – חזון רגעי; צילום ידו המזנקת של המפקד: היד עולה בחלל האויר – דוממת, זוממת, עטלפית – ויורדת אל לחיו – והתמונה נפסקת. אין קשר ברור בינה ובין המצב, שבו הוא נתון, אין היא אומרת לו מה עליו לעשות או לא לעשות, להגיד או לא להגיד – אלה הם דברים צדדיים. ברנצ’וק מרים את שתי מזוודותיו וצועד אל המפקד. בידו האחת הוא אוחז את תעודתו הרוסית המזויפת. התרגשותו ומבוכתו גדולות כל־כך, עד שהן משוות לפניו צעיף של שלווה. עיניו הפקוחות לרווחה מטילות ברק מוזר ואינן נגרעות מעיני המפקד, אליו הוא מתקרב בצעדים מדודים. חסן־בק מביט בו ברוגז פתאומי ומניף ידו. בלי התעכב פונה ברנצ’וק שמאלה, עובר על־פני המפקד ומוסיף ללכת. כוח תפיסתו החריף מאד – הוא תופס כל רמז, הוא מבין הכל. עבר! נתנו לו לעבור! זהו פירוש תנופת־ידו של חסן־בק… הוא יודע שעבר ואינו מאמין… בעוד רגע יגש אליו אחד השוטרים ויאחזהו בכתפיו: “אי, לאן? רוצה לברוח?” משום כך הוא פוסע לאט־לאט, כממתין למשהו, אך לאחוריו אינו מביט. כפור־ההתכוצות, שכבש את נפשו לפני גשתו אל המפקד, טרם הפשיר. אחד מפקידי בית־המכס ושני שוטרים, חוסמים לו את הדרך. ברנצ’וק עומד. הוא מוכן לשוב. מה? מה פשר הדבר הזה? היהודוני בעל הזקן השחור, הסוחר לוי, גם הוא פה!.. הנה הוא לוחש דבר באזני הפקיד, הלה מניף בידו. נותנים לו, לברנצ’וק, לעבור גם פה. פלא הדבר, האמנם יעבור? הלב מתחיל דופק בחזקה, חם לו בראשו, זרמרם דק של זיעה יורד ממצחו אל לחיו. “בכל־זאת – אינו רע כל־כך”, מהרהר הוא בלוי ומוסיף ללכת, בלי דעת לאן. לפניו דלת. שוב פקיד ושוטרים: חצי מג’ידיה בעד המעבר! הוא ממהר לתת, הוא נותן בשמחה כמעט וצר לו על שמבקשים מעט כל־כך. הלא יכלו לאמר: מג’ידיה שלמה או שתי מג’ידיות, והיה נותן. אם בקטנות כאלה תלוי הדבר, כי אז יבוא הכל על מקומו בשלום. הנה נותנים לו קבלה. הוא עובר. מאחריו מגיעה לאזניו שיחה קולנית. נער בן שש־עשרה, תלמיד “בצלאל”, שבא אף הוא עד המקום הזה, חסר לו חצי־המג’ידיה הנדרש כאן, והנה לוקחים ממנו את הקרטונים נושאי ציוריו, את יצירותיו – חפצים אחרים אין לו. ברנצ’וק מכירו, ראהו בירושלים. הוא משלם בעדו את חצי המג’ידיה. שניהם נכנסים אל מחסן־אבנים מרווח. שולחנות־עץ עומדים באמצע המחסן. מספר קטן של זקנים וזקנות, הצעיר בעל הפנים האומללים, האשה עם שלשת ילדיה והם שנים – והכל. אמנם יש עוד אחד – הים! המחסן פתוח לרווחה לצד הים, גלים ירוקים־דלוחים שוחקים תחת סיפו. הם מתפלשים, מתלחשים, מוסרים דרישות־שלום מהאניה, העוגנת רחוק מהחוף ומחכה לנוסעיה. רואים הם אותה – את האניה. ועוד הם רואים: גולשת סירה קטנה מחיק האניה הגדולה, כילד מחיק אמו, ורצה אל החוף, מתקרבת, מתקרבת…
האמנם אמת הדבר?
יודעים הם, כי אמת, אך אינם רוצים להודות בכך, ולו בפני עצמם, רוצים הם לפקפק עד שיראו בחוש תחת רגליהם את קרקע האניה.
ברנצ’וק רואה עצמו בדמיונו, יושב בחדר אחד, בניו־יורק, בחברת רם וגבעוני. סולודוכין, ציפרוביץ, בלה דיקשטין – גם הם שם. שולחן ערוך – יין, קוניאק. והוא מספר, מספר. פני הכל משולהבים, עיני הכל נוצצות. הוא מספר, איך עבר את בית־המכס ביפו…
“מה זה? אין איש בא משם עוד”…
עברה שעה ארוכה. נכנס זוג זקנים. מה נשמע? מכים, את כל הצעירים מכים. אין נותנים לעבור אפילו לאחד.
ברנצ’וק מביט אל התלמיד מ“בצלאל”: ו“אנו שנינו – איך זה אפשר?”… – ושואל:
“ואלה שישבו במלון, הגם להם אין נותנים לעבור?”
עיני התלמיד תרות את הים; הוא אומר:
“אין הסירה רחוקה עוד”.
אכן, אין הסירה רחוקה עוד. הם, אלה שהגיעו עד כאן, יצאו, ודאי יצאו, הלא כבר עברו… המפקד בעצמו נתן להם לעבור.
כובד בלב.
הדלת, שנכנסו בה, נפתחה בחזקה. מתפרצת להקת שוטרים:
“יא־אללה! יא־אללה!”
“מה? לאן?”
“פקודה להחזיר את כל הצעירים!”
ברנצ’וק מפנה את ראשו לצד הים – אכן, קרובה הסירה אל החוף, קרובה מאד. חה־חה!..
הנה הוא שוב באולם הגדול של בית־המכס. דוחפים אותו אל סולם קטן. הוא מתאמץ לסחוב עמו את שתי מזוודותיו, ואינו יכול. מזרזים אותו, שימהר ויעלה.
הוא עוזב את המזוודות ועולה בסולם. תא־של־עץ קטן, דומה לעלית־גג. התקרה נמוכה, רובצת על ראשם ממש. התא מלא אנשים מפה אל פה. עשרים או שלושים צעירים. אין מקום לשבת. כולם עומדים כמקלות. הדלת נסגרת עליהם. פשפש קטן פתוח מתאם אל אולם בית־המכס. אין אויר, הכל נחנקים ומזיעים. האם רוצים לחנקם?. או להמיתם בדרך אחרת? או – מה יהיה? אין איש יודע.
ואלה ששכנו במלון, למה עיכבו גם אותם? הלא היו אסורים חדשים רצופים, הלא חקרום והביאום הנה בפקודת הרשות!.. כולם, כולם בכלוב הזה – ואיש אינו יודע…
ברנצ’וק הגה בחפציו, ברומנו – אחת היא לו! הכל הלך לאבדון!.. אחת היא לו!.
עבר זמן־מה. הדלת נפתחה. ציוום לרדת. אחד אחד יצאו מהכלוב. העמידום בשורות, שנים שנים בשורה, הקיפום באנשי צבא מזוינים ברובים והוליכום. חפציהם נשארו מתגוללים בבית־המכס, על הרצפה, כל חפץ במקום שם עזבהו בעליו.
אויר הרחוב הרענן השיב קצת את רוחם. השעה היתה שלש או ארבע אחרי הצהרים. הובילום בחוצות העיר והכניסום לחצר רחבת־ידים. מוקפת גדר. היפואים שביניהם אמרו, כי זוהי חצר המפקדה. פה תהא קבורתם!
העלום אל מסדרון בקומה העליונה – פרוזדור ארוך, נקי, קר, שלוו. משם ניהגום אל חדר מואר, צר ומאורך, שספסלי־עץ לו לאורך קירותיו. ישבו באשר ישבו. מי שלא מצא לו מקום על הספסלים, ישב על הרצפה. בפתח הדלת עמדו שוטרים. כאן יחכו.
חיכו. מהמסדרון שמעו קול צעדים. אחד הציץ דרך הדלת והודיע:
“הקונסול ההיספני!”
הכל הזדעזעו: הכלב! בא להלשין…
אף־על־פי־כן שאפו רוח מתוך רגש של הקלה. במעמדו לא יכו. בכל־זאת אירופאי… קונסול!
אחד מהרומינים נקרא לצאת. אחרי עשרה רגעים שב בלוית פקיד ממשלתי, עמד אצל הדלת והתחיל צועק בקול רם, לא־טבעי:
“חברה! התוודו בכל! אני סיפרתי הכל, המפקד לב טוב לו. הוא ימחול לנו, ישלח לחפשי את כולנו… הנה אני כבר חפשי. התוודו – בין כה ובין כה כבר ידוע לו הכל!”
האסירים נדהמו: איך? מה פירוש הדבר? אך מיד הבינו: בר־נש זה מהר להתוודות, והתוודה חינם, בלי מהלומה אחת – “משמוט! ממליגה!”
“זוהי תחבולה!.. מפחידים את האווזים!… חברה, יד לפה!”…
הפקיד והרומיני הלכו כלעומת שבאו. אחרי רגעים אחדים חזר הראשון לבדו!
“המפקד שלחני להגיד לכם בפעם האחרונה: התוודו! אם תתוודו, לא יענישכם, ישלחכם לחפשי; אם לא תתוודו, איש מכם לא יצא מפה חי!”
“חברה, יד לפה!” קרא בקול רם הפועל מפתח־תקוה.
שוב קמה מהומה. הפקיד המתין.
“מי איפוא מסכים לבוא ולהתוודות?” שאל.
“איש בל ילך! איש בל ילך!” – צעקו מצדדים שונים בבת־אחת.
ולפקיד השיבו:
“אין לנו במה להתוודות: נתיני רוסיה אנחנו!”
הפקיד יצא. מהמסדרון הגיע לאזניהם קול צעדים. אחד מהחבריה הודיע:
“הקונסול ההיספני הלך!”
“ככה – אמר ברנצ’וק בלבו, – הקונסול עשה את מלאכתו, מלאכת הדילטור, והלך לביתו. השאר יעשה בלעדיו”.
“השאר” הזה, הממשמש לבוא העיק על לבו כמשא־כבד. תמונות של ענויים הצטיירו במוחו, תמונות ידועות לו מבתי־הכלא הרוסיים: צלעות שבורות, עינים מעוורות, שינים שטופות־דם. שקוע במחזות אלה ישב במקומו, על הספסל, כשראשו מוכנס בין הכתפים, והיה כמחכה למכה הראשונה.
בא שוטר ולקח את התעודות מידי כל. אחרי שעה קלה נקרא לחקירה התלמיד מ“בצלאל”. הוא חזר צוהל ושמח. לא היכוהו כלל. חסן־בק אמר לו, שהוא יודע ומבין, כי רוסי הוא. אף לא יכול להתעתמן, כי אינו בוגר. אחת רוצים ממנו – שיספר על האחרים. הוא ענה, כי אינו מכיר מהם איש: הוא מירושלים, תלמיד “בצלאל”, והם יפואים או תושבי המושבות – מעולם לא ראה אותם לפני כן.
קראו שני, אחריו שלישי, אחריו רביעי. ממשרדו של חסן־בק, שהיה לצד ימין, לא רחוק מחדרם, נשמעו פתאום צעקות־כאב, נקבו את האזנים, את המוח, ונדמו. השלושה שבו בזה אחר זה, כשהם אדומים ושואפים רוח בכבדות ודומים למי שאך יצא מבית־המרחץ. מתוך שתיקה ישבו על הספסל, על מקומותיהם הקודמים. לא היה מה לדבר: היכום והתוודו.
נקראו אחרים. שוב עלו באזני הממתינים צווחות נוקבות…
הפועל מפת־תקוה לא הוחזר אליהם. בעד פתח הדלת ראוהו כשהוא מוצא ממשרד המפקד אל המסדרון. שני שוטרים תמכו בזרועותיו משני צדדיו. הוא הלך והתאנח. האסירים התלחשו ביניהם וסיפרו, כי זה הוכה יותר מאחרים, אבל עמד בשלו: רוסי הוא! לא התעתמן!
והמכונה פעלה כסדרה.
העריב. האסירים ישבו דומם, כל אחד במקומו. יש שהתקרב מי אל הדלת הפתוחה למחצה, הקשיב לנעשה במסדרון האפל, לקולות שבאו ממשרדו של המפקד, וחזר לספסלו. בפינות התלחשו בקול חרד ומרוסק. לרוב שתקו. טוב היה גם זה, שיכלו לשבת במנוחה, במחסה החושך, בלי שיהיו אנוסים לראות איש פני רעהו. מי שכבר נחקר ישב עייף ושבור וחיכה מתוך קהות־רוח לגמר הענין כולו – אז אולי יתנום ללכת הביתה או למקום שהוא – לישון. מי שטרם נחקר הוסיפה נפשו ורטטה – מעונה, מתוחה, מוחלשת מיום שלם של התרגשות, ובאותה שעה היא עושה את חשבונה, מחליטה דבר, וחוזרת בה, ולסוף מתקהה גם היא ומתרוקנת מכל מחשבה. איש מהם לא היה רעב, אף־על־פי שדבר לא בא אל פיהם מאז הבוקר.
“יעקב פרנק!” – הכריז השוטר הממונה על קריאת השמות.
ברנצ’וק קם והלך. “הנה יבוא!”… ניקר משהו במוחו. המלים שבו וחזרו, דפקו בראשו כמו בפטיש ונראו כמיותרות. המוח היה עייף מלהפוך במתרחש.
במסדרון הסתובבה עלמה אחת, ארוסתו של אחד האסירים. לה היה ידוע משהו על הנעשה שם פנימה – שעה ארוכה עמדה והקשיבה מאחורי הדלתות. בעבור ברנצ’וק על־ידה לחשה בקול נרגש, מתוך חמלת־נשים:
“אל תתעקש! הגד מיד שהתעתמנת – אז יניחו לך… הם מכים נורא… אה – אה”…
“לא אגיד!” ענה בקול יבש.
עתה, כמו בכל עת, חרה לו שבאים לעוץ לו עצות: הוא עצמו יודע, מה עליו לעשות.
הדלת נפתחה. הוא נכנס לאולם מרווח ומואר למדי. באמצעו עמד שולחן־כתיבה נמוך, רחב ומוארך, מכוסה ארג ירוק וטעון ספרים וניירות. מעבר לשולחן ישב חסן־בק עם כמה פקידים צבאיים ואזרחיים. בצדי הקירות עמדו ספות רכות ועליהן הסבו אפנדים חבושי תרבושים, ערבים ותורכים. בקצהו השני של השולחן, מעבר מזה, עמד אברך מבני הישוב הישן – זקן שחום, מעיל ארוך, פאות קצרות, גזוזות במקצת. בפינה, שמאלה מן הדלת, עמד בחור לבוש כותונת רוסית, שסרחה על מכנסיו וחסרה חגורה, ונשען בירכו אל הקיר – כנראה, פועל מן המושבות. בפינה השניה, מול הכניסה, ראה ברנצ’וק קבוצת יהודים – רובם חבושי תרבושים. פנים מוכרים לו במקצת – “מוכתרים” יהודים באי־כוח המושבות ועדת יפו העומדים לפני הממשלה. בפקודת חסן־בק אספום והביאום הלום, למען יכירו את האסירים האומרים, כי מאחת המושבות הקרובות ליפו באו. בין היהודים האלה הבחין ברנצ’וק גם את הסוחר לוי. חצי־תריסר שוטרים מילאו את המקום אשר בין פינת הפועל ובין קצה השולחן הקרוב. ברנצ’וק הובא אל השולחן והועמד אצל האברך בעל הזקן השחום. אחריהם התיצבו שלושה או ארבעה שוטרים.
חסן־בק דבר אל האברך:
“אמור מיד, מה שמך ומאין באת?”
האברך ענה, כי בא מפתח־תקוה. חסן־בק פנה אל המוכתר של פתח־תקוה ושאלו, אם הוא מכיר את זה. המוכתר השיב בשלילה. המפקד קרץ בעינו הימנית לאחד השוטרים, הלה הרים את ידו וסטר לו לאברך בעצלתים, כאילו לא נתן כל ערך למעשהו זה. האברך התחלחל. גוני פניו נשתנו וחזרו ונשתנו פעמים רבות ברגע אחד. ברנצ’וק החליט בלבו, כי אברך עדין זה מעודו לא כבדוהו במכות־לחי. הוריו היו חרדים עליו. תחילה עמד בחשיבות מגוחכת, כמי שמוכן להעלב מכל פגיעה קלה בכבודו. מכת־לחי זו נטלה ממנו בבת־אחת את גאוותו השטחית, שצמחה ופרחה באוירת־הבית המרוכרכת. בחור גדול זה היה פתאום קטן וחסר־ישע כתינוק. מיד התחיל לדבר, ביראה ובחפזון, מתוך שמירת יד־נוגשו, פן תתרומם עוד פעם, והודה שבא מירושלים ושמו האמיתי גוטמן, והוא עותומני, גר בירושלים בבית פלוני, ואת תעודתו זו קנה מאלמוני, שהוא חנוני וחנותו ב“עיר העתיקה”, ברחוב היהודים… וכך מסר יותר משנדרש ממנו.
הוליכוהו מהשולחן אל הפינה. אגב־אורחא כיבד השוטר את הבחור הלבוש כתונת רוסית בדחיפה אחת ובעוד אחת. מפיו של המוכה פרצה קריאת־כאב. ברנצ’וק העיף בו מבט והבין, כי אין הוא מתוודה, וכי טרם גמרו את החשבון עמו.
“יעקב פרנק!” קרא המפקד.
בידו היתה תעודתו של ברנצ’וק.
“אנכי!” – אמר ברנצ’וק ופסע עוד פסיעה אל השולחן.
“האתה הוא יעקב פרנק?”
“כן”.
“כזב!”
“שמי יעקב פרנק”.
“מוטב לך שתגיד מיד את האמת, לטובתך”…
דבריו היו שלווים ורכים, עיניו סקרו את הנחקר מתוך לטיפה, על שפתיו רחפה בת־צחוק של עונג.
הוא קרץ בעינו הימנית. אחד השוטרים, מאלה שהיו ניצבים אחרי גבו של ברנצ’וק, היכה על מפרקתו. המכה באה בהפתעה. ברנצ’וק פק, אבל התחזק על רגליו ועמד כמו לפני־כן. מוחו היה צלול עד מאד. הוא ידע היטב את מקום־המצאו, את מספר השוטרים העומדים מאחוריו – שלושה בסך־הכל – ומי מהם כבדהו במהלומה. על סביביו לא הביט, כי־אם חזר על מליו האחרונות:
“שמי יעקב פרנק”.
מהלומה חדשה, יותר חזקה, ירדה על מפרקתו. באותו קול נטול־רגש אמר שוב אותן המלים:
“שמי יעקב פרנק”.
הוא חיכה למכה השלישית, שהשתהתה. דחוי זה מתח את עצביו.
עתה, בשעת ההפסקה, חש כאב קהה במפרקתו. לא יכול להניע את ראשי בלי שיגדל הכאב. אותה שעה שאל עצמו, מדוע אין מכים אותו על לחיו כמו שהיכו את האברך ההוא? “נראה שהמשקפים מפריעים”, – פתר לו את החידה.
“מאין באת?” – שאלהו המפקד.
מפני שאלה זו פחד כל אותה שעה. עלי לקרוא בשם מקום כל שהוא, בשמות אנשים. בשבתו בחדר־ההמתנה קלטה אזנו, כי אחד ממוכתרי המושבות הקרובות לא בא – המוכתר מרחובות. בזה תלה את תקותו – תקות הטובע. הנאחז בקלח של קש. לכן אמר, כי רחובותי הוא.
“כזב!” צווח חסן־בק. “הבט ישר לתוך עיני!”
הביט ישר בעיניו. מבטו היה נטול זיק חי כמו קולו. עיני המפקד הפיקו ברק חזק ועצור – עיני איש ערום, המוקף המון משרתים עושי רצונו ויודע, כי הוא הוא “אדון המצב” ונהנה מגדולתו זו הנאה יתרה.
“מתי התעתמנת?”
ברנצ’וק צחק בקרבו: הבדרכים נואלים כאלה אומר זה להוציא ממני את האמת?
“לא התעתמנתי”.
“מדוע?”
“בדעתי היה לנסוע”.
“למה איפוא לא נסעת?”
“חולה הייתי”.
“שקר בפיך! אמור את האמת ואשחררך: בלא שום עונש!” Parole d’honneur!
“איך תדע, איזה מדברי אמת ואיזה אינם אמת?”
“יש לי סגולה לכך: מציץ אני בעיני אדם… – ורואה – ויודע”… השיב חסן־בק בעליצות, שמח על שבאה לידו ההזדמנות לענות מענה זה. ואגב דבריו סקר את אורחיו ואת הקהל כולו במבט של אדם, הרודף אחר הרושם.
“למה אינך רואה, כי דברי אמת?” – שאל ברנצ’וק בלגלוג.
“חכם אתה יותר מדיי.” – אמר המפקד מתוך אי־רצון. “הגד־נא לי, היכן התאכסנת פה?”
“לא התאכסנתי. היום באתי מרחובות!”
“עוד פעם שקר! בבית מי התאכסנת ברחובות! מי הם האנשים המכירים אותך? מה עשית שם?”
ברנצ’וק שתק. ברור היה לו, כי הפסיד את המשחק. רחובות קרובה כל־כך, המוכתר, שלא בא היום, יבוא מחר. לקרוא בשמות בדויים? מחר יתבדה. לקרוא בשמות אמתיים – מיד תתגלה האמת. דבר אחד נשאר לו עוד: לא לגלות בשום אופן את מקור תעודתו הרוסית ולא למסור אף שם אחד אמתי – איש בל יסבול בגללו!
“הנה, פתח חסן־בק שנית והפעם בקול איש המדבר על לב רעהו רואה אתה בעצמך, כי אין לך מוצא. ספר את הכל כמו שהיה – וסוף לדבר! נקי תהיה מכל עונש… תוכל ללכת הביתה – Parole d’honneur!”
ברנצ’וק הביט בו רגע קל ופתאום אמר, כשקולו אותו הקול האדיש ופניו אותם הפנים הקפואים:
“טוב, עותומני אנכי!”
חסן־בק החליף מבטים עם אורחיו האפנדים, שהזמינם הלום למען יהנו גם הם מהחזיון. פניו קרנו. שטוף שמחה כפף את חזהו מעל לשולחן ולא גרע עין מפניו של ברנצ’וק. הסופר שאל עצמו, למה ישב זה רחוק כל־כך מהנחקרים, בקצה השני של השולחן הארוך – האם ירא להתקרב?
“מאין לקחת את התעודה המזויפת?”
“קניתי”…
“ממי?”
“מפועל אחד”…
“איפה? מי הוא?”
“פועל אחד… מחדרה”…
פני המפקד חזרו וקדרו.
“שוב אתה משקר! אותי לא תרמה! רואה אני בעיניך, כי שקר בפיך. אמור את האמת, ממי קבלת את התעודה הרוסית?”
ברנצ’וק נחפז לבדות שמות. משום־מה עלה לו הדבר בקושי. שמות בודדים הסתובבו בראשו! צוקרמן, פוליאקוב. אך אלה דוקא לא מצאו חן בעיניו. משום־מה בקש אחרים. אבל השעה דחקה… פתאום פתח פיו ואמר:
“שמו ברמן… פועל מחדרה”…
“גם היום הוא בחדרה?”
“איני יודע”.
“אתה משקר! אמור את האמת!”
“שמו ברמן”.
מהלומה חדשה על מפרקתו זרקה את ברנצ’וק אל מול השולחן. זו היתה חזקה מן הקודמות – וגם פגעה במקום כאוב. ברנצ’וק התבלבל. מחשבה אחת היתה חקוקה במוחו – בשום אופן לא יקרא בשמות אמיתיים. פתאום התחיל צווח בקול, שניתק ממסלולו והפתיע גם אותו:
“אני אומר: ברמן!.. מה עוד? שמו ברמן!”
“יהא כך”, אמר המפקד: “אשלחך לחדרה עם שוטרים, התתפשהו?” “אם עודנו שם”…
“רואה אתה, כי שקר בפיך?”
“שמו ברמן!”…
יותר מזה לא הוציאו ממנו. סוף־סוף שלחו גם אותו אל הפינה.
אז התעורר ונגש לשולחן שנית האברך מירושלים, זה שקרא לעצמו בשם גוטמן, והתחיל מדבר בחפזון, כשכל אברי גופו רוטטים מתוך התרגשות או פחד. הוא האשים את הסוחר לוי, שלקח ממנו פונט וחצי זהב והתחייב להעבירו דרך בית־המכס בלי כל מעצורים. פני לוי החווירו מאד, משקפיו הכהים גלשו וירדו לו עד לקצה חטמו. נתגלו עינים קטנות, חדות נוקרות. הוא קפץ ממקומו. לחיו התחתונה ועמה גם זקנו השחור כזפת רעדו כמו בקדחת. הוא נכנס בדברי האברך הירושלמי וקרא למפקד:
“אדוני, אל תאמן לו! דבריו שקר… כזב!”…
“כזב?” הרעים המפקד. “שתוק אתה – הכלב!. אתך עוד אשוחח לחוד… אתה תהיה האחרון!”
פני לוי היו אפורים. הוא נדם, רק שפתיו נעו חרש.
“ושני הפונטים שלי? – עבר במוחו של ברנצ’וק, – למה לא אתבעם גם אני? – עתה ובמקום הזה?”
חפצו לעשות זאת היה חזק; אבל לשם־כך צריך היה לפנות לחסן־בק, ובזה בחלה נפשו. “אם בידי לא אוכל לקחת ממנו כספי, מוטב שיהיה אצלו” – אמר בלבו, בשלחו אל עבר היהודוני מבטי שנאה פראית. בדמיונו תאר לו תמונת “נקמה”, שינקום ממנו זה הקצין הסדיסטי – והוקל לו קצת. תשוקה אחת קננה בנפשו – שאחרי השפטים שיעשו בסוחר לוי תבוא לידיו הוא ההזדמנות לגמור את חשבונו עם חסן־בק… יהושע בן־נון – כאשר הוציא מן המערה את חמשת המלכים, אמר לקציניו: קרבו, שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה! ויקרבו וישימו את רגליהם על צואריהם… ברנצ’וק הסתכל בצוארו הבריא של המפקד היפואי, האדום מדם רב – ורגש של גרוי זע בכפות רגליו.
המפקד יגע גם הוא, כנראה, ממהומת היום. עתה הזדרז ושלח מעל פניו את שלושת הנחקרים וציווה להביא אחרים.
“מהר! מהר! – צעק אל השוטרים. – עלינו לגמור!”
על דבר ברנצ’וק נתן פקודה מיוחדת. אותו לא השיבו אל חדר־ההמתנה. אותו הוליכו למקום אחר. “לאן? – שאל את עצמו – ודאי לבית־הכלא”. הוא השגיח במבט ששלח בו חסן־בק בשעה שאמר מה שאמר למשרתיו, ולבו ניבא לו רעות. פה, במשרד המפקדה, במעמד אנשים רבים – אפנדים, פקידים, מוכתרים – התאפק. משום־כך היו המכות רכות, כשל אב מייסר, מכות הניתנות אך ורק כדי לצאת ידי חובה ולא כמו שהן צריכות להינתן באמת. את טעמן של אלה יטעם בבית־הכלא, בחדרי־חדרים, כשיהיה לבדו ויעמוד פנים אל פנים עם ארבעה־חמשה שוטרים ועדים לא יהיו.
אולם גם המכות, שכבר טעם, נתנו אותות. צוארו ומפרקתו כאבו מאד, בפרט כאשר ניסה, בהסח הדעת, לסובב את ראשו. אבל רוב הזמן לא זכר את כאבו. הכאב נאלץ להמתין מאחורי המפתן. הוא היה כמו משרת שבא לאדוניו בענין נחוץ והלה אינו חפץ להקשיב לו – עסוק הוא בדברים אחרים ונכבדים מזה. כל היום, על תלאותיו הרבות, התחיל עובר במוחו של ברנצ’וק בלי סדר, קטעים קטעים, פרורים פרורים. פרטי החקירה, שנחקר על ידי המפקד, יצאו במחול שלא נראה לו סוף: הוא ראה את האפנדים, כשהם יושבים על הספות הרכות וצוחקים איש אל רעהו; את חסן־בק, כשהוא מביט בו ופניו קורנות מעונג; את הסוחר לוי, כשהוא עומד ומניע שפתיו האפורות ומשקפיו גולשים ויורדים עד לקצה חטמו, והוא שולח מבטים נואשים מעל לזגוגיותיהם הכהות – אל המפקד, אל פקידי־המכס והשוטרים (ודאי שותפיו ל“רווחים”) – מבטי צפור־לילה, שגורשה מקנה ויצאה פתאום לאור השמש. באזניו עלו שאלות המפקד ותשובותיו לו. השאלות והתשובות הלכו וחזרו בלי צורך ועינו את המוח היגע. הלב התכווץ
לפינת החזה ודפק דפיקות חרישות, לא־קצובות וציפה למכה האחרונה שתבוא, המכה הגומרת את הכל – ומרוב צפיה חלשה דעתו…
הם יצאו מחצר המפקדה. הרחוב היה ריק ואפל. קול צעדיהם הלם בבדידות הרחובות השוממים. מה השעה? אין מדבר, אין עובר ושב, לילה שקט. הכל ישנים. אולי חצות. אה, הנה צלצול: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש, שש… שש! מה פירוש – שש? אה, לפי השעון הערבי! כלומר, שעה אחת־עשרה או אחת־עשרה וחצי… אולי יש דרך לברוח? שוטר מזה ושוטר מזה – בטרם יהפוך עורפו, יפילוהו ארצה. לו היה אתלט, איש־הזרוע והאגרוף, היה מפתיע את זה שמימינו במכת־אגרוף בפניו – הלה היה נופל בלי הגה; ובאותו רגע ממש היה מכה בחזה חברו שמשמאל, ואחת בראשו; ומיד היה רץ ונעלם מעבר לפינת הרחוב…
באו לשער ברזל. ברנצ’וק הוכנס פנימה. חלקו לו את הכבוד של הליכה בראש. השער נסגר אחריהם. הכל נגמר – כל קשריו עם “שם”, עם עולם־החופש, ניתקו. כאן יתחיל משהו חדש… מה?
עלו במדרגות־אבן דרוכות ומחליקות, עברו מסדרונות ארוכים וריקים. מפינה אחת הבהיק אור קלוש. פנו לשם. חדר צר, לאורך הקיר השמאלי שני ספסלי־עץ. על האחד שוכב מי־שהוא, מעילו עוטה ראשו. הוא ישן, משמיע קול של נחרה, וגם של אנחה, גם של יבבה – וחוזר ונוחר. מי הוא זה? אחד המוכים? אחד כמוהו – מאלה שלא הוחזרו אל חדר־ההמתנה אלא הובלו הנה? מי הוא?.. על־יד החלון שולחן־עץ. בחלון חוטי־ברזל מעשה־רשת. הכל כנהוג. על השולחן מנורה קטנה, מעשנת, זכוכית כחולה לה. בפינה שמנגד, סמוך לשולחן, יושב ומנמנם שוטר עייף. הם, שהביאוהו הלום, שבו והלכו. נראה, שעתה לא יארע דבר. יש לחכות… שוב “חדר המתנה”… ככה… מהמתנה להמתנה…
ישב על הספסל הריק, ממול לשוטר המתנמנם. הלילה ליל־חושך. בחוץ מייללת הרוח. השוכב על הספסל השני נוחר ומיבב מתוך שינה. השוטר הרכין ראשו אל קצה השולחן. גם הוא נוחר, אבל נחרותיו קטועות הן וחסרות־שלוה: מפקידה לפקידה הוא נזכר במשמרו, מרים ראשו, מביט אל ברנצ’וק בעינים כבדות ואחוזות תנומה, חוזר ומוריד ראשו על קצה השולחן.
ברנצ’וק אינו מסוגל עוד לחשוב דברים כסדרם. עפעפיו כבדים נעצמים מאליהם. עיניו ממאנים לראות. במוחו תועים דברים רחוקים, זכרונות מאורעות שחלפו לפני זמן רב: חסן־בק, בית־המכס, יהודוני אחד בעל זקן שחור כזפת, שוטרים, מכות. יראה חדשה זעה בלבו, נכנסת בו וקורעת עיניו בחזקה… לא כלום! השוטר נרדם. גם הלה, שם, ישן על ספסלו, המנורה מעשנת כדרכה, הוא עצמו יושב, נשען בגבו אל הקיר. הרוח מייללת, מכל העברים עולה יללתה. הכל מרחף והכל מתנדנד כמו באניה בלב־ים. הארה מוזרה, קודרת. להבתה הקטנה, הצהובה־החיוורת של המנורה הולכת ונחנקת בתוך זכוכיתה השחורה מעשן… ז–ז–ז–… מי שהוא פתח, בדחיפה חזקה, שני חצאיו של החלון, מי־שהוא התפרץ פנימה ומילא את הבית בקול צריחת ברזל, בקול שאון והמולה. המנורה הקטנה, שעמדה על השולחן נהפכה וכבתה.
“או–או–או..”. – קרא השוטר בקול מלא אימת־מות.
הוא קפץ על רגליו. מתוך האפלה הגיע לאזני ברנצ’וק קול דפיקת אקדחו של השוטר. הנה ירה!
“זוהי הרוח!.. הרוח!” – צעק אל השוטר.
בקושי הבין.
ברנצ’וק הדליק גפרור. שוב הפיצה המנורה את אורה הדל. השוטר הגיף את תריסי החלון; הפעם סגרו על וויו.
הלה, ששכב על הספסל השני, הרים ראשו, הביט רגע והסב את פניו אל הקיר. פנים לא־מוכרות, מראהו כמראה פועל מהמושבות.
ברנצ’וק לא ישן עוד. הדליק סיגרית וכיבד את השוטר באחת. שוב ישבו וחיכו. סוף־סוף באו לקרוא להם. ניעור גם הבחור שעל הספסל השני. את שניהם השיבו אל משרד המפקד.
כאן מצאו את כל בני חברתם כשהם עומדים בחוץ על המרפסת. פגשום בקריאות שמחה: הכל נגמר בכי־טוב! הם התוודו. חסן־בק סלח להם. מחר יוציאום לחפשי.
עתה יוליכו את כולם אל מלון המהגרים שעל שפת הים. המפקד רוצה לראותם עוד פעם בבוקר. אבל אלה הן קטנות, עניני רשמיות בלבד – עליהם לחתום על פרוטוקול. אחרי זה ישחררם. העסק נגמר. לשני הבחורים מתל־אביב כבר הרשה ללכת הביתה. מקומיים הם. ידועים הם לו – משום־כך שלחם.
עוד פעם יצאו אל הרחוב בלוית משמר שוטרים. רוחו של ברנצ’וק לא היתה שקטה. הוא לא האמין בסיום קל וחלק. ובאשר לו עצמו, רחוק הדבר מגמר. אותו יחקרו עוד. ממנו יוסיפו לדרוש תשובה על השאלה: מאַין באה לו התעודה המזויפת?
הגיעו אל פינת הרחוב ועמדו. כאן היה עליהם להפרד. ההמון כולו ישמאיל וילך אל מלונו, ושני בני תל־אביב ילכו ימינה אל בתיהם.
מי הוא פה מתל־אביב? – שאל אחד השוטרים.
“אני! אני!” – קפצו שני הבחורים.
“גם אני!” – אמר פתאום גדליה ברנצ’וק ועמד על־יד השנים.
השוטרים, כל חשד היה רחוק מהם. הם ראו, כי המפקח היה שמח בסוף הערב והרשה לבני תל־אביב ללכת ללון בבתיהם. כמדומה להם, הרשה לשנים – אך מהו ההבדל שנים או שלושה? הם לא ידעו, כי עם ברנצ’וק זה, דוקא עמו, היו למפקד חשבונות מיוחדים. הם לא אמרו דבר, רק הזכירו:
“מהר בשמונה בבקור, בחצר המשטרה!”
“ודאי! ודאי!” – ענו השנים מתל־אביב.
“ודאי!”, אמר גם ברנצ’וק.
כמדומה לו, חפשי הוא?
“ודאי, מחר בבוקר בשמונה, ודאי, Parole d’honneur!” – חייך חרישית. חיוכו לא ארך אלא עד שעלה על דעתו זכר רומנו, שנשאר בבית־המכס בתוך חפציו המתגוללים על הרצפה.
על מעלות בית רודניק עמד והביט אחריו אל הרחוב שבא בו, ומלמל בלב מר:
“מה? ואולי באמת אשוב?”…
כא 🔗
לפנות בוקר הלך ברנצ’וק לפתח־תקוה. שם נכנס לבית קבוצת פועלים, שהיו גרים יחד ואכילתם בשותפות. חשבונותיהם לא היו מסובכים; רוב חברי הקבוצה הלכו בטל מאין עבודה. בפתח־תקוה, כמו ברוב המושבות, ובפרט במושבות יהודה ושומרון הקיימות על נטיעות, לא רבו פועלים יהודים. פלחים ערבים, עובדי־אדמה מילדותם, היו בעלי צרכים קטנים ולהוטים אחרי רווחים של פרוטות – כדרך האכרים בכל העולם. על־כן עבדו בשכר מועט, ישנו באורוות, שרתו את האכר ואת בני־משפחתו ועשו מלאכתם בשדה ובפרדס. הפועל היהודי, שהיה נצרך לחדר, לבגדים, ללבנים, לארוחה מבושלת, ואחרי יום־העבודה בשדה לא נאות לכל מלאכת־שרות נוספת, אי־אפשר היה לו להתחרות בפלח, כמו שאי־אפשר לפועל אירופי להתחרות בקולי הסיני. בסופו של דבר עבדו בפתח־תקוה, שהעסיקה יום־יום יותר משלשת־אלפים פועלים, רק כמאתים־שלוש מאות יהודים.
בקבוצה, אליה בא ברנצ’וק, ניכר היה המחסור. חיו על לחם ומרק מימי, מתוקן במעט קמח וגריסים. בחורים ונערות בריאים ישבו כל היום בבית, קראו ספרים ושוחחו בעצלתים; מפני הבטלה ורוע־המזון סרה ערותם הצעירה ורעננות נפשם. ברנצ’וק ישב עמהם והכריח עצמו לפטפט ולהתחכם כמוהם, אבל פניו לא היו שמחים.
בבית היו שני חדרים ומטבח. בחדר הראשון לכניסה לא עמדו אלא שני שולחנות־עץ ארוכים וצרים, שולחנות־מטבח פשוטים, בלי מפות, וספסלים אחדים. זה היה חדר־האוכל. דרך הדלת החיצונה, הפתוחה לרווחה, ודרך החלונות הפתוחים, נכנסו ויצאו בלי־הרף אנקורים – אלה הגנבים הקטנים, הרעבתנים, שאינם יודעים שובע לעולם. הם התפרנסו ממחסור הפועלים והיו שמנים ועגולים, מפוטמים היטב. לברנצ’וק בא רעיון. הוא הציע לחברי הקבוצה לצוד את הצפרים ולבשל מרק בהן. אחד הפועלים, בחור גוץ, כבד ומוצק כאנקור ממש, התלהב מהרעיון הזה. מיד נגשו שניהם לעבודה. הנערות מחו, צווחו, התרעמו על אכזריותם. צריחותיהן הוסיפו חשק לציידים. הם סגרו את החלונות. אחד ארב אחרי הדלת הפתוחה, וכאשר התאספו בחדר כחצי־תריסר צפרים, סגרה בעדן. השנים רדפו אחרי שללם, עלו על הספסלים, על השולחנות, על החלונות, כיסו את האנקורים בכובעיהם, כדרך ה“שקצים” באוקריינה. את השבויים קשרו בחוטים והכניסום לחדר השני. אחת הנערות התירה אותן ושלחה אותם לחפשי – להכעיס את הציידים. הם שנו את תכסיסם והוסיפו לצוד. כאשר תפסו צפרים אחדות, הביאון ישר למטבח, שחטון ומסרון לידי המבשלת. זו קבלה את צידם בחסד. כך עמלו שלש שעות בערך וצדו יותר משלושים צפרים. ובהתכנס הפועלים בערב לארוחתם, היו כולם שמחים. אמנם בחלקו של כל פה לא נפלו אלא שתים־שלש צפרים, מנה שהספיקה רק “לשן אחת”, אבל המרק היה מרק בשר ממש – סעודה שאיש לא צפה לה. הכל אכלו בתאבון, לרבות הבחורות הרחמניות.
עברו שלושה ימים. מיפו באה ידיעה שמחפשים את ברנצ’וק בתקף ובהתמדה. שני הבחורים מתל־אביב, החפים מפשע, סבלו משנה סבל – על עוונם נשאו גם את עוונו. חסן־בק דרש מהם שיגלו לו את מקום המצאו של השלישי, שלח אותם לחפשו וסטר להם על שלא הצליחו בשליחותם. באותו מעמד הבטיח לכל קהל האסירים, כי אין לו צורך באותו משתמט – רק שיחתום על הפרוטוקול, רק זה; עסק של שני רגעים: יבוא ויחתום וילך לו… זה הכל. רודניק שלח לברנצ’וק להזהירו, שלא יחשוב כלל על השיבה ליפו; טוב יעשה אם ירחק גם מפתח־תקוה.
השוטרים התרוצצו בסימטאות תל־אביב כמו עכברים מורעלים. לפני מכריהם היהודים נשבעו, כי שערה לא תיפול מראשו של אותו בורח. מה הוא פוחד? יחתום על הפרוטוקול וילך לו הביתה בכבוד גדול. נראה, שחסן־בק השביע גם אותם נחת ידו. על זאת העידו ברורות לחייהם הלוהטות ועיניהם המרצדות, המביטות לצדדים.
ורומנו? – איש לא ידע דבר. היציב מצבה עליו? פ"נ!.. או ימסור עצמו בידי חסן־בק? אז יוכל, לפחות, לתבוע חפציו… כך, והשאלות שישאלוהו?והחקירה? ואם לא יעצור כוח וימסור שמות?..
ביום השלישי קצרה רוחו מאד. לפנות ערב חזר ליפו ברגל. רגליו טבעו בחול. הוא גרר אותן בלי מרץ, לאה, אינו יודע מה יעשה; דבר אחד היה ברור לו – לשבת כך, בפתח־תקוה, אינו יכול עוד. לתל־אביב נכנס בשבילים עקלקלים, רחוק משער־הכניסה. ברחוב לא פגש מכרים.
בלילה ההוא לן בבית מורה צעיר. לרודניק לא סר – דבר התאכסנותו שם לפני כן היה ידוע יותר מדי. המורה סיפר לו, כי כל חבריו לחקירה אסורים לפי שעה. גם שני הבחורים מתל־אביב בכלא. אומרים, שיובאו לדין על נסיון לברוח אל השונא. רק את התלמיד מ“בצלאל” ראה מתהלך חפשי בחוצות. אומרים כי לו הותר לצאת מפני צעירותו. ודאי יסע בימים האלה. האניה עדיין היא עוגנת בים יפו.
בלילה נזכר ברנצ’וק בתלמיד מ“בצלאל”. זו היתה השראה ממש. זו היא העצה היחידה והתקוה האחרונה. על כל פנים עליו לנסות. הלא גם הוא הציל את יצירותיו בשלמו בעדו בבית־המכס.
בקוצר־רוח ציפה לשחר כי יבוא. המורה השתתף בצערו והבטיח למצוא את הנער. ואמנם, זה בא אליו באותו בוקר. ברנצ’וק הסביר לו את מחשבתו:
“הרי יכולת להשאיר חפצים בבית־המכס כמו פלוני אלמוני. לך ובקש אותם. לא יתנו לך – לא תקחם”.
הוא תאר לו מראה מזוודותיו ואמר ושנן:
“זו, היפנית, אל תחפשה הרבה. אם תמצאה מיד – טוב, אם לא תמצאנה – אין דבר. העיקר מזוודת־העץ המרובעת. בה ניירות – רק היא נחוצה לי!”
אחרי שעה וחצי חזר התלמיד מ“בצלאל”. אחריו התנהל סבל, יהודי קורדי, זה שנשא את חפציו של ברנצ’וק, לפני ארבעה ימים אל הנמל. הוא שם על הרצפה, באמצע החדר, את מזוודתו המרובעת. הסופר נזדעזע. אולם התאפק מלהביע בגלוי את שמחתו והמתין עד שילך הסבל. הלה הזדקף, תקן את החבלים על גבו והביט בפני בעל המזוודה בעינים בהירות, מכירות ושומרות זכרון. נדמה היה, כאילו הוא אומר: “יודע אני אותך – כסבור אתה, לא?.. הלא הזהרתיך אז!” … ואולם בפה לא אמר דבר. סבל הוא; למה יכניס ראשו בעסק לא לו?
אחרי צאת הקורדי חש ברנצ’וק אל מזוודתו, הפך אותה מצד אל צד, משמש בה והתחיל תוחב את המפתח בחור מנעולה בידים רועדות. לבסוף פתחה. הכל היה בסדר ובשלמות. רומנו שב אליו!… לא אבד!
“מזלי מאיר לי”, אמר בפנותו אל התלמיד מ’בצלאל'. “זאת אומרת, ככה, כרגיל, אני לא־יצלח גדול, אך כשמגיעים המים עד נפש, כלומר, כשהענין חשוב באמת… וקשה באמת… לעולם אני יוצא בשלום… מן המיצר… לעולם!.. חה־חה־חה!”…
הוא התחיל למנות את הסכנות שעברו עליו בחייו עד כה. ובספרו פסע בהתרגשות לאורך החדר הלוך ושוב, כשהוא צוחק ובולע את המלים ונחנק בהן; כשהוא מדלג ממאורע למאורע, כמי שרץ במורד ההר למטה ואינו יכול עוד לעצור ברגליו; כשהוא מהומם ונדהם, שכּור משמחה ונרעש מכל מה שעלה לו בימים המעטים האלה.
התלמיד מ“בצלאל” ענה לו במבט מבין: גם הוא היה אמן; גם יצירותיו היו קרובות להאָבד.
-
“מאנות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“הקולניזציה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“הציצה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“החולין” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“נכר” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“פוגרם” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“ההעתמנות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“בשיון” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
חסרה פה המילה “כך” – הערת פב"י. ↩
-
“תמאר” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“תעתע” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“התעתמנות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“החששבונות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“גבוהה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“המוכןן” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“שהעותנים” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“המסוןן” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“כתפיי” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“המתצריף” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“הזמים” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“מאיר” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“ביטישריפט” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“עניו” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“בו” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“בית” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“כשהו” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“מכככך” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“הסירה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“בבריכה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.