חלק א' בטרילוגיה ‘עד ירושלים’
הערה:
הנפשות והמעשים שברומן הזה כולם מבדא. אולם המבדא בנוי מלבנים שנלקחו מהווי הימים ההם. ואם יש קווי־דימיון בין המסופר ובין דברים שהיו, מקורם קצתו במקרה וקצתו בטבע החומרים מהם נבנה מה שנבנה
הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם נֹצְרִים
בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל־עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם
(ירמיה ד, טז)
א 🔗
דלתי בית־הדפוס היו פתוחות לרוחה. בחוץ נשמעו צלילי־עופרת דקים, שנפלטו מתוך נקישת האותיות אלה באלה בידי המסדרים. בפתח החנות עמד בן־מתתיהו, אחד מעורכי העתון “הדרך”, והגיה עלה־הגהה לח, דבוק אל מזוזת הדלת בכח לחלוחיותו. מדי פעם הפסיק את קריאתו ועמד כאדם שהלך במסלול ופתאם נתקלה רגלו באבן. בלחייו הרחבות והחלקות התבלטה אז ביתר שאת הבעת רוגז עצור ודומם. בשרטוטי־עט עבים, מלאי־דיו, מחק את המלים המשובשות ורשם את תקוניו בשולי הדף. נחמיה, המסדר הראשי, התמסר באותו רגע לעבודתו בהתמדה יתרה, כאילו רצה לכפר בחריצות זו על התרשלותו הקודמת.
בן־מתתיהו גמר להגיה את העלה הלח והסב את פניו אל המסדרים. עיניו השחורות, הסגלגלות, נתקעו בכבדות בגבו של מנדל קנטור, המשגיח על בית־הדפוס. נכר היה, כי בפיו מוכנים דברים לאמר למשגיח – ואינו אומר. הלה חש גם הוא במבטו של העורך. ערפו נטה יותר וביתר עקשנות אל תבת־אותיותיו, שפמו זע בזעף, כלו חודים מזדקרים כמחטי חזיר־סמר שהרגיש בהתקרבות אויב.
נחמיה, המסדר הראשי, העיף מבט נחפז בפני העורך והמשגיח הנזעמים, עקם את שפתיו החוורות והצטחק אל תוך זקנו הקטן, הצהוב. בלבו פרש את שיחתם הדוממת לאמר:
“ערב סוכות היום – והנה טרם הוצאנו את הגליון הראשון לשנה החדשה… כל דעתך נתונה להזמנות פרטיות, הן חשובות לך מעתוננו”.
ושפמו הקשה, הסמר, של המשגיח ענה עקיצות:
“ולמה לא המצאת את החומר במועדו? למה חכית עד הרגע האחרון? בגללך מפגר העתון… ולא איכפת לי!..”
בן־מתתיהו הניע את כתפיו הרחבות ופהק כאדם שלא ישן די צרכו.
“נחמיה”, אמר אל המסדר הראשי, “המעטפה מוכנה?”
לשמע קול העורך, הפנוי אליו, הזדעזע נחמיה בכל אבריו; בת־צחוק של משרת מסור ונהנה ממסירותו עלתה על שפתיו הדקות. הוא נחפז לענות:
“תכף… תכף ומיד!”
“הבה לי! ותקן את זה… אבל מהר!”
בן־מתתיהו הסיר את העלה המוגה והדביק במקומו הגהת המעטפה. המשגיח עמד זעף ליד תבתו, מפרק טורי אותיות, שכבר השתמשו בהם, משליך כל אות ואות אל תאה. נחמיה והמסדר השני, העומד סמוך לו, שניהם הרגישו ברוגז הכבוש, המנסר באויר בית־הדפוס. מפני כך שתקו שניהם יותר מהרגיל ועבדו בזריזות יתרה. אצבעותיהם השחומות, המגואלות באפר, חטפו את האותיות מתוך תאיהן במהירות מפליאה וסדרו אותן, אות אחרי אות, בשורות ובטורים.
היום היה יום קיץ בהיר וחם. בהרת־שמש מזהירה פזזה על מזוזת הדלת ועל עלה־המעטפה הלח, הדבוק אליה. הבהרת לא ידעה על הרוגז המתרחש בבית־הדפוס, בעליזות נפשה זרקה טפות אור בפני העורך. בן־מתתיהו הוכרח למצמץ עיניו למען ייטיב לראות את עלה־ההגהה, ואז סרה מהן לרגע קל הבעתן הכבדה – הבעת רוגז עצור שלא יתפרץ, כי נוח לו בעצירותו, ואין דרכו לצאת מסגורו.
ב 🔗
בפנים החנות, ממול לכניסה, נראתה דלת לחדר השני, קטן מהראשון. באחת מפנותיו היו מוטלות על הרצפה חבילות ניר־הדפסה כבדות, עטופות בניר־מעטפה עבה, כחול. בפנה אחרת נצב ארון־עץ זול, דהוי, עשוי שמשות־זכוכית במחציתו העליונה. מבעד לשמשות נשקפו צרורות גליונות “הדרך”, ישנים וחדשים. על יד חלון החדר המאובק, שגילה לעיני המביט חצר־אבנים קטנה, מוקפת בתים גבוהים, עמד שלחן־עץ ארוך, ערום ומצולק, והקביל לו ספסל נמוך וצר, דומה לו מאד – כבנוי מצלעו. על הספסל ישב ורשם כתבות החותמים רואה־החשבונות, אהרן ציפרוביץ. בקצה השלחן השני שקד מרדכי רחמים, נער כבן ארבע־עשרה, על הכנת חפיסות למשלוח העתון. עיני הפרסי הקטן היו כעיני צבי, שחורות ורציניות, לבנן גדול וכחלחל־עמום, וידיו זריזות להדביק את קצות סרטי־הניר הצרים, האפורים־החורים, עליהם יכתוב רואה־החשבונות את כתבותיו. שנים מסופרי העתון, ברנצ’וק וסולודוכין, ישבו בבטלה על השלחן בתווך, רגליהם מורדות ומוצבות על הספסל. הם המתינו לצאת הגליון הראשון של השנה החדשה והשתעממו בכך. קוצר־רוחם התחלף ברפיון ידים. לא היה להם רצון לעשות אף תנועה קלה – רק לשבת ולחכות לקץ השעה הריקה והמיותרת הזאת.
בגליון, העומד להופיע, נדפס מאמרו של סולודוכין על ברשדסקי, והוא, סולודוכין, התכון להגיה בעצמו את הגהתו האחרונה. אולם, בבואו מהספּר, ששהה אצלו שעה ארוכה, כרגיל בערבי־חג, מצא את מאמרו במכבש־הדפוס. בזה ראה מעשה־זדון מאת בן־מתתיהו. הלה, תחת לחכות לו, הזדרז להגיהו ולמסרו לדפוס, וכל זה למען יוכל להתימר בלבו – ויהיה רק לרגע קטן – שהוא, בן־מתתיהו, “מתקן” מאמרי סולודוכין, ויש בידו למחוק מלה או להוסיף… בור דאורייתא! ודאי טשטש לו כמה גונים דקים, שלא הבין את פרושם!
בזכרונו של סולודוכין צפו ועלו אי־אלו בטויים, שנחשבו בעיניו כמוצלחים מאד. הם הסתובבו במוחו, הלוך וסוב, והרגיזו את רוחו, שקצרה מתוך צפיה. בה בשעה טעם מראש טעם ההנאה, המוכנה לו בביתו, עת ישתרע על מטתו, העתון בידו, ויקרא באין מפריע, בעונג לקקני, את כל המאמר מן הקצה אל הקצה. צר היה לו על האחור בהדפסת המעטפה – וגם לאחר שתודפס תעבורנה עוד שעתים עד שוב הגליון המוכן מהכורך.
ההתרעמות הקטנה הזאת עוררה בלבו המון תרעומות אחרות, קטנות וגדולות ממנה, כאילו היו כלן קשורות אליה בנימים דקות וטמירות. רחמיו נכמרו עליו, על כשרונו שנקבר פה, בעתון עלוב זה, בפנה נדחת זו – בירושלים. מי קורא את העתון הירושלמי הדל הזה? שלש מאות פועלים בארץ־ישראל ומאתים מורים לעברית בחוץ־לארץ. ומי כותב בו? בן־מתתיהו – “חבתן”, ולא יותר; מאמריו נבובים ומנופחים כחביות כרסניות וריקות. גבעוני – מתחיל… גם לפני עשר שנים היה מתחיל… טפוס של “אכסטרן נצחי” בספרות. חיים רם אינו מסוגל לצרף שני משפטים כהוגן. וברנצ’וק – מה לו פה, בתוכם, לבר־נש זה… לעם־הארץ, שלא קרא ולא שנה, ואינו יודע עברית, פשוטו כמשמעו? עתון!.. אבר מדולדל! אפס, פחות מאפס!
סולודוכין הוסיף לשבת על השלחן הארוך. היה זה בחור גבוה וכפוף, לחייו צרות וצחות־חלקות אחר הגלוח. בגלל הגלוח אחר את הגהת מאמרו. רוחו טרם שקטה. ככל אשר המשיך להרהר במעשה־ההגהה גדל בטחונו כי האשם אינו בו, במאחר לבוא, אלא בבן־מתתיהו, שמהר לנצל את איחורו ועשה זאת, בלי ספק, בכונה ובחשבון. סוף סוף, המספרה קרובה לבית־הדפוס. בן־מתתיהו יכול היה לקרוא לו ולא להזדרז ולמסור את המאמר להדפסה לפני שובו…
בלבו התנער ועלה אבק חשבונות קדומים, שהיו תלויים ועומדים בינו ובין בן־מתתיהו מימיהם ברוסיה, יחסים שנרקמו לפני עשר שנים ומעלה. כבר אז נזדמנו למקום אחד ועסקו במלאכה אחת, והאנשים היו אותם האנשים: הוא וחיים רם ובן־מתתיהו וגבעוני־ברגלמן. אולי היו יחסיהם בימים ההם כנים וטובים משהם היום – נערים היו – וגם הסכנה התמידית שארבה להם – למנהיגי אגודות מחתרתיות – מכל העברים, קרבתם מאד וקשרתם בקשרי רעות ונאמנות אמיצים. אך מתחת לפניה של אותה חברות הסתמנו גם אז אותם סכסוכים וחכוכים – הכל כמו עתה. בן־מתתיהו מעולם היתה דרכו לקפוץ בראש. דבר לא נעשה בלי שיתערב בו, ידו בכל – פתאם צץ ומתגלה לעין במקום לא זרעוהו שם. ואף על פי שהוא, סולודוכין, עולה עליו לאין שעור בדקות שכלו ובעמקות מחשבתו, נפל התפקיד הראשי בכל דבר – כל פעם – בחלקו של בן־מתתיהו… ועל הכל היה מטביע את חותמו – חותם של קוצר־השגה, של קהות־נפש, של רדיפה גסה אחר כבוד…
סולודוכין טייל ארוכות וקצרות בין גלי העצמות היבשות של זכרונותיו הישנים, אחר שב אל העתון ואל מאמרו. מתוך סקירת העבר וההוה התחזק בדעתו כי רק מאמריו לבדם – מכל הנדפס ב“דרך” – נכנסים בגדר של ספרות. לולא מצב בריאותו הרע, הכופת אותו אל המקום, ולולא מצבו החמרי העלוב, כי עתה זה כבר היה מנער מעליו אבק דבוריהם הנגרים כמים, נסורת הלכתם המבולבלת ותנועתם, שכולה ערפל ובוחל, והולך לאירופה או לאמריקה. שם היה תופס מקום יאה לו במעליה הגבוהים של הספרות, היה קונה לו שם בעולם…
סולודוכין שם ידיו על מפרקתו, תקע רגליו הארוכות ברצפה, התמתח בעצלתים, בתנועת אשה רכה ומרושלת, שהתעיפה מבטלת חייה.
“כן!” אמר בקול.
גדליה ברנצ’וק הפנה אליו את פניו הכהים, עיניו הבריקו בברק עליצות.
“הגעת לנקודה?” שאל בצחוק.
“מה? לאיזו נקודה?”
ברנצ’וק באר:
"יושב לו בן־אדם ושותק. מהרהר. רבות מחשבות בלב איש. ופתאם יפליט מפיו: ‘כן’. ברור שהגיע לסוף־דבר, בא לנקודה ועמד. ה’כן' שלו היא הנקודה שהציב בסוף פרק ממחשבותיו… האם לא שמת לב לזה?''
“גם ל’כן' שאמרתי לא שמתי לב… אבל, נכון הדבר… המ…” סלודוכין נתן את דעתו על מהלך רעיונותיו. “בודאי כך הוא. הערה שנונה היא זאת”.
מוחו של סולודוכין עוד היה תפוס בתרעומותיו על העורך הראשי. תחת אשר יכנס עם חברו למערכת באחת מאותן השיחות רבות־הענין, בהן התאמץ כל אחד מהם להראות את גודל יכלתו בהמצאות פסיכולוגיות דקות ומקוריות, התחיל למנות לפניו ולפני ציפרוביץ – הפרסי, מרדכי רחמים, לא הבין את הלשון האידית שהיתה שגורה בפיהם – את כל מומיו המרובים של בן־מתתיהו. ברנצ’וק שמע את הדברים מפיו לא פעם ולא שתים. מבעד לטענותיו והאשמותיו הרגיש רעל של קנאה, והרגשה זו גרתה את יצרו לענות לו בחריפות. תשובתו לבשה בלבו כסות של מלים גסות ועוקצות:
“אין דעתך סובלת שהכל נעשה על פי דברו ולא על פי דברך? בעיניך אתה גדול ממנו משכמך ומעלה? יפה! כבוש איפוא את מקומו, מי מעכב אותך? אלא מה: אינך יכול? הנך עצל? חסר מרץ ואומץ־לב? אם כן, הכבד ושב תחתיך… שב על שלחן־העץ המצולק הזה ואל תדבר. פה מקומך… ולמה תרנן אחריו? הלא בין כה ובין כה לא תוכל למלא את מקומו!”
אך עד שהגיעו הדברים שבלב אל קצה לשונו והיו למלים – נשתנו הרבה, רוכרכו, יופו במליצות. רק בעיניו עוד תססו זיקי זדון.
“אינך מבין, או אינך רוצה להבין, כי הוא בעל מרץ… ולו יחס וענין לכל דבר. מה לי שכלך, שהוא לך בלבד, שכחו ב’כח' בלבד, ומעולם לא יצא אל הפועל… ובן־מתתיהו עושה דבר־מה – ויהי שאינו נקי ממגרעות – בכל זאת, הוא עושה, ופעולתו – רשומה נכר בחיים בצורה זו או אחרת… ואתה אינך עושה מאומה, רק שוחק במשחק המצאות שכליות ומסתפק בברק זהרורי רעיונות מקוריים”.
בפתח הדלת נראו פני בן־מתתיהו הרחבים, ועליהם אותו חותם של רוגז עצור. הוא שלח את הנער מרדכי לכורך־הספרים.
“העוד יש תקוה לגליון שיצא היום?” שאלו סולודוכין.
“אני יש לי תקוה”, ענהו בן־מתתיהו בקרירות.
הוא נתן בו עינים שחורות, סגלגלות, טעונות רוגז כבוש.
אחר סר ומעבר לדלת הוסיף:
“לוא היו כולם יושבים על השלחן ומנדנדים ברגליהם ודאי שלא היה גמור היום”.
סולודוכין צחק צחוק יבש לצד הדלת שנסגרה בדפיקה.
“מה? האלך ואשב על מכבש־הדפוס לזרזו במלאכתו? או אולי אעזור לכורך לתפור את הגליונות… מבולבל הוא, בן־מוטיל שלנו, מבולבל לחלוטין! ערב יציאת גליון חדש… חבלי לידה… דבר קל הוא בעיניכם? חה־חה!”
השיחה לא הפריעה את רואה־החשבונות ציפרוביץ מעבודתו. ביד מהירה ומאומנת, בכתב יפה ונקי, באותיות ברורות, רשם על החפיסות כתובת אחר כתובת לפי סדרן בפנקסו. בין כתובת לכתובת קלטה אזנו את דברי סולודוכין, המלעיג על עתונם ועל סופריו. שבוע לפני ראש־השנה “התכנסו” העורכים לישיבה, ישבו שלש שעות רצופות, דברו, דברו, ובאו לידי החלטה להוציא את הגליון הראשון קודם לחג. מובן מאליו, כי עד יום הכפורים לא נמצא להם החומר. וראשית כל חסר מן הספר המאמר הראשי, נחלת בן־מתתיהו. מנדל קנטור עומד לפניו כשוטרי בני־ישראל לפני פרעה, להבדיל: גזלן! תבן אינך נותן לעבדיך ולבנים לקוראי ‘הדרך’ אתה אומר: עשו!.. והיהודים כבר סוחבים סכך בחוצות קריה. השעה דוחקת… ואם לסוכות – הרי לא נאה להוציא גליון בודד, דל־גוף. החג והאיחור מחיבים גליון כפול. צריך איפוא חומר נוסף. והמאמר הראשי… אללי! בן־מוטיל שלנו – רוח־ הקודש של מדגרתו המוחית טרם שרתה עליו. סוף סוף הפשיל את שרווליו וירק על כפות ידיו וישב ודגר בהצלחה. רק שלשום בערב נהיה הדבר. ועתה בא בטרוניא על איחור הגליון!.. חה־חה־חה!.. ואשר לפעולותיו בכלל – הלואי ולא היה חרוץ כל כך! העולם לא היה חוזר לתוהו…
גדליה ברנצ’וק גלל לו, בלי חפזון, בתנועות אטיות, סיגרית דקה. בשבתו על השלחן, סמוך לחברו הגבוה, נראה נמוך משהיה באמת. ראשו עלה אך מעט על שכמו של סולודוכין. פניו היו מחולקים באופן מוזר לשני חצאים לא־שוים: בחצי העליון, מתחת למסגרת שערות שחורות משחור, ערמת סלסלים סבוכים ופרועים – מצח ישר, חלק ושקט, חצוב במדה, עינים שחומות, תפוסות במחשבה סתומה, מבטן כהה ומעורפל – כל אלה דברו על חיים בודדים ומובדלים, הנוהרים רחוק מחיי העולם אשר מחוצה להם. ולעומת השקט והמדה למעלה סערו למטה קוי־פנים מתפרצים בגסות גשמית ובגלוי בשרים. הלסת התחתונה בלטה מאד, דמתה ללסת הכושי; הפה נסגר והודק כהסגר פי כלבים – שניו התחתונות של ברנצ’וק כסו לגמרי את העליונות; ומעל לסנטרו הזדקרה שפתו התחתונה העבה, המעוגלה, המסורבלת בשר אדום.
ברנצ’וק הדליק את סיגריתו. משמאל ישב על הספסל רואה־החשבונות, אהרן ציפרוביץ, ראשו השחור דל־השער, מורד אל השלחן. מימינו הצהיב שפמו הבהיר של סולודוכין, הזז זיז כל־שהוא עם ניד לחיו רכת־העור, החלקלקה מהגלוח, ונשמע קולו הרווי לעג ולצון, הרועד מצחוק עצור. ברנצ’וק ישב והביט לפניו במבט קהה, קופא, כגלוי־עינים שאינו רואה אלא את מחשבתו, הלכודה במוחו. אפס מוחו היה ריק מכל מחשבה. רק כובד ועמעום מלאוהו, ורצון לשכב ולהרדם.
לכאורה לא היה לו כל צורך לשבת פה בבית־הדפוס. הוא לא צפה לעתון כיתר הסופרים – דבר משלו לא בא בגליון זה. תרעומותיו הישנות־ הנושנות של סולודוכין עוררו בו רק רגש של אי־רצון. הוא חכה לרגע של הפסקה – אז יקום ויצא החוצה. בחוץ יום בהיר, רווי אור. הוא יוכל לעמוד שעה קלה תחת קרני השמש, לעצום את עיניו ולחשוב לאן ילך: העירה או הביתה? ולאחר שבעיר אין לו דבר לעשות יגמור בלבו ללכת הביתה, לפנתו הבודדה. שם יסיח מדעתו את עניני “הדרך” וכל יתר הויות העולם ויפליג בחברתו הנעימה של “ז’יל בלז”, משרת אציל־רוח זה שנתעלה והיה לאציל ורוח עבדים בו, ישוט עמו במימי חייו הרועשים, המלאים הרפתקאות לא־מסוכנות.
הוא השליך מידו שייר סיגריתו. כבדות ראשו הלכה והתנדפה. דברי סולודוכין עוררו את דמיונו. גם בו נמו רגשות דומים לרגשותיו, גם לו היו חשבונות עם בן־מתתיהו בגלל תקיפותו והתערבותו בכל דבר, ובגלל המשכורת.
“השכינה אינה שורה עליו אלא אחר יגיעה רבה”, התחיל מדבר ברוחו של סולודוכין. “הוא דולה אותה בדליים מתוך חוברות ‘השלח’ החדשות וגליונות ‘הדרך’ הישנים… ובהתמלא בית־קבולו רחב־ההקף יפתח את הברז ויציף את העתון כהצף דלפה פרוצה – אחרי מטר סוחף – את הבית החוסה בצלה”…
אהרן ציפרוביץ גחך לתוך פנקס כתבותיו. זה חדשים מספר ישב סולודוכין בשכנותו, ומתוך שיחותיהם – שיחות ערב ארוכות – סגל לו רואה־ החשבונות מבלי משים כמה מדעותיו. בלבו הכיר טובה למבקר על שהוא, סופר רב־כשרון, בחר דוקא בו, בציפרוביץ, להיות איש סודו, ושתפו במחשבותיו הטמירות על “הדרך” ואנשיו. בשימו מטרה לחצי־לעגו את בן־מתתיהו, או את רם, או את ברנצ’וק, ראה ציפרוביץ את עצמו כנישא עליהם. אמנם, אין הוא סופר, ואף על פי כן עולה הוא על כל אלה בדקות נפשו, בעדינותו, ואולי גם בפקחותו.
“עלי היה מפיל אימה בראשית התוודעותנו”, העיר בפנים קורנות מצחוק טוב־לב, מאושר שדעתו כדעתם והוא שותף לשיחתם, “פחוד פחדתי מפניו, כשם שאני יהודי… בפרט מבטו: חיל ורעדה אחזוני כשנתן עיניו בי – כשם שאני יהודי!”
אחרי שצחקו שלשתם די חפצם ושבעי־צחוק השתתקו, שבו והשתררו הדממה והריקות בחדר־ההנהלה האפלולי. סולודוכין שב ושם את ידיו על ערפו, הזדקף והתמתח, והתחיל מפהק מתוך אותה עצלות של עיפות, ששלטה בו כל הבוקר. פתאם פנה אל רואה־החשבונות ואמר:
“מה השעה? שעת הצהרים, בודאי. נלך לאכול, ציפיקל… ציפ!.. ציפ!.. ציפ!..”
ברנצ’וק פרץ בצחוק רועש, קולני, גועה, שהחריד את מעיו, כפפו והכריחו להאחז בקצה השלחן – כל כך הפתיעו “ציפ־ציפו” המשונה של סולודוכין, שיצא מפיו בציוץ דק, מזויף, כקול בעלת־הבית, המאספת את תרנגולותיה. רואה־החשבונות ציפרוביץ הצטחק אף הוא, מבויש במקצת, אבל מבליג על רגשותיו ומלמד זכות בלבו על שכנו וידידו: ודאי לא התכון להעליבו; הוא אמר מה שאמר מתוך בדיחות יתרה, ולא יותר; כך טבעו.
ג 🔗
אחרי הצהרים שכב סולודוכין לנוח כמנהגו. הוא ישן כשעה וחצי וקם קרוב לשעה השלישית, סר וזעף, ראשו כואב, בפיו טעם מר. בחוץ הוקל לו אחרי ששתה כוס מי־סודה. בבית־הדפוס, הריק מפועלים, מצא את כל חבריו למערכת.
זה עתה הביאו מהכורך חבילות של חוברות ירוקות־בהירות, המכריזות באותיות שחורות ועבות: “הדרך. – גליון 2–1”. כל אחד החזיק בידיו חוברת, דפדף בה, עיין בה, הציץ פה ושם בין השורות. נשמעו הערות של רצון:
“גליון כזה… מלא וגדוש!”
“מלא וגדוש, בלי עין הרע”, הפליט בחדוה רואה־החשבונות ציפרוביץ.
מעל פני בן־מתתיהו הרחבים, הבשריים, סרה הרוח הרעה של הבוקר. מבט עיניו השחורות, הקרושות, התבהר והתרכך. נדמה כי גם לסתותיו הכבדות, שנתגלחו לפני שעה קלה וכבר שבו ונזרעו נקודות שחורות, היו פחות קשות, פחות מוצקות. הוא עמד על יד ערמת הגליונות כחתן יובל ונהנה מזיו קרני הרצון שהפיקו פני חבריו, וענה להם בברק עינים לח ורגשני. הלא כל מה שנאמר בשבח הגליון הזה בשבחו הוא נאמר. הוא אביהו, יוצרהו: המאמר הראשי פרי עטו; המאמר “על האינטרנציונל הסוציאליסטי והמלחמה” – תרגומו; הסקירה על עניני העיר – עבודתו היא; הכרוניקה המקומית והכללית כולה שלו; ובשעת ההגהה עברו תחת ידו – עשר פעמים עברו – כל מלה וכל נקודה שבחוברת. והדפוס? אלמלא הוא – אילו היה סומך על מנדל קנטור בעל־התירוצים, או על “פקוחם” של יתר חברי המערכת – היה הגליון יוצא לאור שבוע אחרי שמחת־תורה… ודאי שלא לפני כן!
בן־מתתיהו לא עצם עין שני לילות. ליל שלשום הדיר את שנתו מפני מאמרו הראשי שהתאחר מאד, ואמש – מפני הכרוניקה וההגהה. עתה פעם לבו מנצחון וכל עיפותו סרה ממנו. הוא עמד בבית־הדפוס, השובת ממלאכתו, כשר־צבא מנצח על שדה־הקרב אחר המערכה, כלו ער ורענן ומוכן לקראת הרבה לילות נדודי־שנה שיבואו – ובלבד שיאירו לו אחריהם ימי נצחון כיום ערב־סוכות זה.
לא עברו רגעים מעטים ורגש הספוק המלא התחיל מתפגם. נפשו היתה זקוקה לדברי הלל גדושים, פומביים, ואלה השבחים המדודים, הקמוצים מתוך קנאת מתחרים ומתוך בטול איסתניסי של בני בעלי־בתים משכילים לבן בעל־מלאכה מגושם־הטעם בעיניהם – הוא ידע את יחסם אליו – הדריכו את שלותו, חתרו תחת ספוקו מלפני שעה קלה, נקבו את נפשו חרש ובלי הפוגות. התשוקה להודיה, לקטורת של שבחים, היתה עזה מכל התשוקות בלבו – תאות חייו. למענה היה מוכן להבליג על יגיעתו, על בריאותו, על גדלותו.
עם החוברת בידו, כמגיש בקשה למשרד רשמי, עבר בן־מתתיהו מחבר לחבר, תבע מכל אחד את דעתו, את אשורו הנוסף, המפורש, ולא מצא מרגוע לנפשו. הוא התאוה לשמוע מלה ברורה “ישר אל הענין” – ענין מאמרו הראשי – אפס על המאמר הזה דוקא נמנעו חבריו מלדבר אתו. בעיניהם היו הדברים שטחיים וקולניים יותר מדי: נתן לו עט־סופרים, לבן־מתתיהו, ועמו מדת הפשטות, וכל מחשבה מקורית ממנו והלאה – וזה אסונו!..
היחס אליו נקבע בסביבתם בהשפעת סולודוכין. הערותיו החריפות חדרו אל מוחות העתונאים האלה ומהם התפשטו בין מכריהם ובין מכרי מכריהם. כל אחד נהנה בלבו הנאה חשאית, כהנאתו של רואה־החשבונות ציפרוביץ, מהרשות שנתנה לו להקל בערכו, ולקפח את גדולתו של האיש התקיף, התופס תמיד מקום בראש.
עתה, כמו כל פעם, נתקל בן־מתתיהו במחיצה הנעלמה מן העין, המפרידה בינו ובין חבריו, ועמד לפניה נבוך וחסר־אונים. שוב עלה על פניו צל הרוגז שלפני הצהרים. בקול יבש הפסיק את השיחות בדבר הגליון החדש והודיע על הצורך בקמוצים. מצב “הדרך” מחייב להפחית את משכורותיהם השנה.
נתגלעה מחלוקת בדבר שכר־הסופרים. סולודוכין וברנצ’וק צעקו כי, להפך – בשים לב ליוקר ההולך ומאמיר – יש לדבר על הוספה למשכורת. חיים רם שתק, השקיף על חבריו בעינים רציניות והשתקע במחשבותיו על מצב העתון. לבסוף גלה את דעתו בעד הצעת בן־מתתיהו: טובת הכלל קודמת לטובת הפרט. גבעוני ישב בפנה וקרא את “השקפתו המדינית”. סכסוכיהם בשאלת המשכורת נקלו בעיניו. הוא התנגד לכל משכורת, כי בשלמם לסופרים בעד כתיבתם כאילו קנו אותם בכסף. היה ברור, כי בישיבת “הועד המרכזי” יעמוד גם הוא לצד בן־מתתיהו. ברנצ’וק וסולודוכין גדלה התרגשותם בראותם כי הקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליהם. פני בן־מתתיהו הזועפים עטו חשיבות רבה. אך מבעד למסוה הקודר הציצה עליצות חדשה, שנולדה זה עתה – עליצות הלוחם, הבוטח בכחותיו. הוא ינצח. והם – בפרט סולודוכין וברנצ’וק – יהיו המנוצחים.
העורך הראשי נאם נאום ארוך להוכיח שאם לא תקוצצנה המשכורות לא תהיה תקומה לעתונם, גם הגליון הבא ספק אם יצא לאור.
“תמות נפשי עם פלשתים!..” לחש סולודוכין לברנצ’וק בקרצו עין לעומת הנואם.
הם צחקו בלעג ובמרירות. ברנצ’וק נאנח בדכדוך מעושה ואמר:
“צוחקים אנו… אוי לצחוק זה! כדאמרי אינשי: א לאכן מיט קרעמעניעס… חכה!” הפסיק את דבריו, “בטוי לא רע, הבטוי הזה, לא כן? יש בו מן הציוריות: הצחוק אינו שוטף בקלות – הוא קופץ ומדרדר, כאילו פרץ לו דרך בין חצצים”.
“מיט קרעמעניעס?” שאל סולודוכין. “מימי לא שמעתי. רצונך לאמור: ‘מיט גרעמעניש’? ‘קרעמעניעס’ – בודאי שבוש… אצלכם במדינת ה’חחוֹלים', צומחים שבושים כפרג. אצלנו בליטא אומרים ‘גרעמעניש’ – מהמלה ‘גרים’, ‘גרימצורן’, מבין אתה?”
הם נכנסו בעבי השאלה – שאלת “קרעמעניעס” ו“גרעמעניש” – עד שהסיחו דעתם מעניני המשכורת. גדליה ברנצ’וק היה מוכן להודות בצדקת סולודוכין.
“אלא”, טען, “אין זה פוסל את המלה ‘קרעמעניעס’, ואם גם נניח כי מלכתחלה השתבשה מ’גרעמעניש', הרי היום היא בטוי מקובל שקנה לו זה כבר זכות אזרח באידית…”
ד 🔗
בערב יצאו ציפרוביץ וארוסתו, מניה אפלבוים, לטייל מחוץ לעיר. הם ירדו אל שער שכם דרך הרחוב הרחב, העובר על פני בית־החולים האיטלקי החדש, שעמד כחרות באויר הנשף הצח – מעשה אמנות קלה ונאה.
רוחו של אהרן ציפרוביץ היתה טובה עליו בשעה זו. יחד עם עורכי “הדרך” שמח לצאת הגליון הראשון של השנה החדשה – גליון עבה, רב־תוכן! ושמחה נוספת הביא לו מכתב, שקבלה מניה מאחיה, היושב בפריז. אחיה הפריזאי עומד על שלו – אל תמהר לעזוב את ירושלים. בפריז אין לומדים בזמן הזה, ולקליש לא תוכל לשוב – כל הסביבה ההיא היתה לשדה־קרב נורא. תשב נא לפי שעה בארץ הניטרלית, שהביאה שמה מזלה הטוב.
ההכרה שהם יושבים במדינה ניטרלית, בעוד התבערה הגדולה הולכת ומתפשטת, וכבר אחזה חצי כדור הארץ, נסכה נחומים בנפשו של ציפרוביץ. אמנם, לא היה לו אמון שלם באריכות ימי ניטרליותה של תורכיה.. ולוא היו עתה באמריקה לא היה בא בטרוניא לפני הקדוש־ברוך־הוא… ובכל זאת… עד שימלכו בדעתם שם, בסטמבול, ויחליטו דבר – תחדל המלחמה. כמה זמן יכול לארוך טבח־דמים כזה? עוד חדש, עוד שני חדשים – לא יותר! כי אם לא יפסק בשני חדשים – כי אז הלא באמת תחרב תבל ומלואה!
הוא ספר למניה את חדשות המלחמה האחרונות: הרוסים לכדו את ירוסלב, את רז’שוב, את למברג, ועתה הם עולים על קרקוי, גם העיר צ’רנוביץ נפלה בידיהם. הם כבשו את כל בוקובינה ורוב גליציה. והסרבים פשטו בדרום אוסטריה, נכנסו לזמלין, כבר הם קרובים לסאראיאבו. דומה שימי ממלכת ההבסבורגים ספורים… ודאי תפול במלחמה הזאת – ולא תקום עוד.
מניה הקשיבה לדבריו בשויון־נפש. היא לא קראה עתונים. היחסים בין המדינות מעולם לא תפסו מקום רב במחשבותיה. ידיעותיה הקלושות בתולדות עמים וארצות, שקנתה לה בנעוריה בגימנסיה בלודז, היו מוטלות ללא־צורך בפנת־מוח נדחת – זכרונות מעורפלים, נשכחים למחצה, על זמנים שחלפו ועברו, ועל אנשים שמתו זה כבר – ויען כי כל האנשים ההם מתו מכבר והזמנים עברו, לא ראתה ענין בידיעותיה מהגימנסיה. וכיחסה לעמי קדם, מלכיהם ומלחמותיהם, כן היה יחסה לעמי זמננו בארצות רחוקות. היא ידעה היטב מי הם הצרפתים, הגרמנים, האנגלים, אבל, אלמלא שיחות הגברים מבין מכריה, לא היה עולה בדעתה להרהר בהם ולשאול את עצמה: מה חייהם ומה מעשיהם? – כמו שלא עלה בדעתה להרהר בעמי אמריקה הדרומית. על פי טבעה – טבע האשה – הצטמצמה בעקר בחיי נפשה ובחיי האנשים הקרובים לה. ועולמה הקטן במסגרתו היה מלא חיים תוססים, מגוונים, כעולם הגדול במסגרתו.
חדשותיו של ציפרוביץ העירו בלבה מחזות קשים. לאזני רוחה הגיע קול פורעים רוסים, שכורים ומתהוללים, ההולכים לשבר ולנתץ חנויות יהודים, להתעלל בנשים. תמונות פוגרומים צפו ועלו בזכרונה. היא נאנחה:
“ויהודי גליציה המסכנים… לבי כואב עליהם… הנני מתארת לי את גודל החורבן, שבא להם מידי הקוזקים הרוסים…”
ציפרוביץ ידע זאת והרגיש כמוה. הוא נמנע מלחשוב על הנוראות, המתרחשות שם. עצביו מזועזעים גם בלי זה… ומה התועלת?… מוטב לראות את המצב בהקפו. אנשי “הדרך” נטו לצד ממשלות “ההסכמה”. העורכים־הסוציאליסטים חרה אפם בגרמנים המתפרצים, מפירי שלום־העולם. גרמניה הצבאית, בעלת כונות נסתרות־גלויות במזרח הקרוב, מיסדת מושבות בארץ־ישראל, הפחידה אותם. וגם החיבה הישנה לאנגליה, שהכתה שרשים בלבות היהודים מימי משה מונטיפיורי, חזקה בהם את הנטיה לממשלות ה“הסכמה”. אל שנאתם לגרמניה בגלל רדיפותיה על הסטודנטים “הרוסים” – שנאה המיוחדת לאינטליגנציה היהודית־הרוסית – נטפל בלי משים רגש של אי־אהבה לגרמניות בכלל, שירשוהו ממקורות זרים – רוסיים וצרפתיים־אירופיים. כל הפלגים הקטנים האלה נקוו לזרם אחד, “המוליך את מימיו לטחנת ההסכמה”: אך אליה וקוץ בה. רוסיה ארץ הפרעות, ארץ “תחום המושב”, מלכות הרשע, קלקלה את השורה. לתת את לבם לגרמניה לא יכלו. ולהתריס כנגדה בגלוי, בהחלט, הרי בזה כאילו נתנו את ידם לרוסיה. וכדרך אדם שמחשבתו הישרה והדלה באה בין המצרים ועמדה בלי יכולת להנצל מפגיעת החיים הנפתלים, העמוקים, השסועים, הסותרים את עצמם יום יום ושעה שעה – התחילו צצים במוחם, כעשב פרא על אדמת בור, פלפולים מפשרים לרוב. באחד הפלפולים האלה, השגורים אז בפי סוציאליסטים צרפתים, נאחז אהרן ציפרוביץ בתשובתו להערת מניה:
“ממשלת העריצות הרוסית עמודיה מתרופפים. בשנים האחרונות עמדה רק בעזרת הקיסר הגרמני. בנפול הצבאיות הגרמנית תפול גם היא, מאליה תפול”.
מניה לא התוכחה עמו. יכול להיות כי לבסוף יהיה כך, כמו שהוא אומר. אבל מה נחמה היא זו ליהודי גליציה המוכים, השדודים, הנעלבים היום? עוד חי בלבה זכר הפרעות שעברו עליהם ברוסיה בימי המהפכה שלפני עשר שנים.
“עד שתבוא הנחמה…” אמרה במרירות. “מי יודע כמה יהרגו ויהרסו שם עד אז!”
הם יצאו אל ככר השוק העגולה, המשתרעת לפני שער שכם. כל החנויות כבר היו סגורות. רק בתי־קהוה ערבים, המתעוררים לחיים עם שקיעת החמה, עמדו פתוחים לרווחה והאירו באורות חוורים את הככר הריקה מאדם. דלתי החנויות הסגורות, הסמוכות זו לזו, הקיפוה כקשת, בטבורה שער קודר, הדומה לפי מערה עמוקה – שער שכם!
“האם נכנס העירה?” שאל ציפרוביץ.
אך הטיול ב“עיר העתיקה”, בין סמטאותיה הצרות והאפלות, המרוצפות אבנים חלקות, והמעיפות במדרגותיהן המרובות, העולות והיורדות, לא משך את לבם. תחת זאת נטו שמאלה והלכו מחוץ לחומת העיר, בדרך להר הזיתים. לימינם, סמוך לחומה, נראתה חצר גדולה ושממה, מלאה רגבי סלע, מכוסה עשבי־בר וגלי סוחה, מוקפת גדר אבנים ישנה, מתפוררת. מעל לשער־החצר הפתוח התנשא שלט סדוק, חלוד, ועליו כתובת אנגלית דהה: Solomons Stone Quarries“”.
ציפרוביץ הראה למניה על מערה בפנים החצר, הסגורה בשער־ברזל מעשה סבכה, ואמר כי זוהי “מערת צדקיהו”. לפי מסורת יהודית יש בה מבוא טמיר, המוליך מתחת לאדמה עד יריחו – בו יצא צדקיהו בלאט מהעיר הנצורה, בנסותו להמלט מיד הבבלים.
בספרו זאת חייך בחיוך בן־ליטה פקח, המעיד עליו כי אינו פתי יאמין לכל דבר. להפך, יודע הוא להטיל ספק בדברי הבאי, אם גם יצאו מפי גדולים.
“חכמי אירופה דעתם אחרת, אינה כל כך רומנטית, אך לאמתו של דבר… חה־חה… אין הוא בטוח שהיא מבוססת יותר מדעת יהודי ירושלים: הם אומרים, כי המערה היתה מקום מחצב אבנים לבית־מקדשו של שלמה”.
הם ירדו במורד. החומה התרחקה מן הדרך, נטתה ימינה. ביניהן נפתח חריץ, למקומות עמוק כבור, לרוב סתום בעפר ובאשפה, נעלם תחת מרבד עשבים מאובקים – שריד מחוק לתעלה העתיקה, שהקיפה את החומה לכל ארכה. צללי הערב זרקו את שחורם בצלעות הסלע העצום, עליו רבצה חומת העיר, והחשיכו את עורן האפור, הבלה, כלו בקיעים ונקיקים. הסלעים משמאל התקרבו ונדחקו אל לב המסלה, לחצו אותה – אולי היו לפנים שני החצאים האלה צור אחד, שלם. מישהו פרץ את שלמותם הראשונה – בני־אדם או כחות הטבע. מאז קפאו תחתיהם אברי הצור המבותר, קרובים ונפרדים, בולטים מעל לדרך, בלבם חלום מאובן על יום הזדעזעות והתנגשות והזדוגות חדשה – יום נצחון על הקרע הקטן מטה, שביל בני־אדם.
בבואם למפנה החומה, הנוטה ימינה, נפרדו ממנה וירדו אל נחל קדרון. דרך זו היתה צרה ומשופעת, זרועה חצץ, חרוטה בחריצי־גשמים ותלמי־עגלות ישנים, שחתכוה כצלקות יבשות. גם הנחל הוביש – ערוץ עשבים מאובקים, אין מים, תעלה עזובה בין חלקות שדה קטנות, עוטות שחור לילה, ערומות וסמרות אחרי הקציר. האפיק הריק הלך ונדחק בין רגלי הר המוריה והר הזיתים, הלך וצר, פנה הנה והנה, ופתאם נעלם בין סבוביהם ומעקשיהם. במקום העלמו עמדו שלשה עצים בודדים – נוטרי לילה, עטופי אדרות שחורות, השומרים גן נרדם.
משעולם הוליכם דרך חורשת זיתים קלושה ודלה. הרוח הקלה, שלוותה אותם מעת צאתם מן הבית, חדלה מנשוב. רוח רמות היתה זו, רוח ירושלים היושבת על הריה – לא יכלה לרדת אל העמק מטה. עצי הזיתים הזקנים, מרוסקי האברים, הטילו צללים עקומים, מוזרים, על פני האדמה, המוארה באור חור. הירח המלא נאבק דום עם אפלת הליל. מתוך מאבקם נשפך אל הארץ אור פלאים כהה, רועד, זרוע נקודות שחור וניצוצות זוהר. מסביב לעמק הצר והעמוק התנשאו הרים גבוהים, אפלים, רוויים זרות לילה. בגביהם הגבנוניים ובראשיהם הנמוכים, המכונסים בין כתפיהם ללא־צואר, כסו את עין העולם הרחוק. בעיני מניה היה העמק כמו דוד גדול, גדול מאד, והם – שתי נמלים קטנות, הזוחלות על קרקע הדוד.
הם באו אל רחבה פתוחה ומוארה באור בהיר. מניה עמדה מלכת. לבה פעם בקרבה בחזקה מהירידה במורד התלול, מדומית הלילה בעמק הנדח הזה, מהמון הרגשות מוזרות וסתומות. עצי הזיתים היו דומים לישישים כפופי גב ומקומטי פנים. הזקנה החופפת עליהם העלתה בזכרונה קטעי דברים עתיקים־עתיקים, מעשים שהיו פה לפני דורות רבים, והנחל הזה, וההרים המקיפים אותו, ואבני העיר שם, למעלה, ודאי עוד זוכרים אותם… הנה הר הבית שבנה שלמה… הוא היה מלך חכם מאין כמוהו, והנה באו אליו שתי אימהות שרבו בגלל תינוק, והוא צוה לגזרו לשנים…
רעדה קלה עברה את גופה. נדמה לה, כי רק עתה הבינה ללב האם המוותרת על בנה למען הצילו ממות. וגם את חכמתו האכזרית של מלך ישראל השיגה בלבה. לא בשכלה, ולא במלים ברורות – בנפשה הרגישה מה אכזרי הוא הגבר, אכזרי בטבעו, מן ההכרח שיהיה כך – ובפרט מלך – מלך גדול ויפה כשלמה…
היא נזכרה מלים, שהפתיעוה בילדותה:
“והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות…”
כאז כן עתה הרגיז את דמיונה המון הנשים האלה, והרגשה חדשה – רחש עצב קל – זעה בלבה, כאילו צר היה לה שהיא אינה אחת מהן. אכזריות הגברים ותאותם שלא תדע שבעה, הפחידו אותה, העליבוה, וגם הכניעוה. לבה התכוץ בזכרה את המהפכה העתידה להתחולל בחייה. היא בחנה את חתנה בעינים גדולות ושואלות: מה טיבו של איש זה? בידי מי היא מוסרת את עצמה? האמנם קשורה נפשו בנפשה?
אנחה נפלטה מפיה.
הוא עמד קרוב אליה, ידו מחזיקה את זרועה, מבטו הטוב, הדואג לה, מבקש את מבטה.
“הנך עייפה, מניה? בואי, נשב פה”.
האבן, שישבו עליה, היתה ארוכה ועבה כקורה, ושקועה בעפר כמצבה על קבר נשכח. הוא אחז בשתי ידיה ולטף אותן בלי הרף לטיפות רפויות ההולכות ושבות כגלים הקטנים המלחכים את שפת הים ביפו, בערב שקט. בלטיפות הקלושות האלה ובמבט עיניו הטובות, החרדות, היה דבר־מה שעורר בה כל פעם רגש של מבוכה ושל רגיזה. בשובה מטיול כזה אל חדרה בבית־החולים היתה שוכבת זמן רב ערה במטתה, עיניה פקוחות, בלבה מפרכס בכי עצור – האחות צפורה ישנה באותו חדר ומטתה מול מטת מניה. בעבור התרגשותה היתה ליאה ואומללה. אז האשימה את עצמה בתאוות מכוערות, שאינן מצויות אצל נערות אחרות, והתביישה בפני אור הבוקר. אחר זה נישא חתנה בעיניה ונתעלה יותר, כי לא דמה לשאר הבחורים, השובבים וגסי־הרוח.
גם עתה התחיל תוסס בלבה אותו רגש של אי־שקט ושל צפיה נכזבה. היא התאמצה להתגבר עליו. הלילה ואור הירח השלימו בנפשה את הלקוי בלטיפותיו, רוחה רוותה רוך. היא הביטה אליו בעינים מסורות ומתמסרות. ברגע זה היתה מוכנה להביא לו את קרבנה – קרבן האשה. ברגע זה הבינה את אהבתה אליו – אל הגבר שאינו חזק וכובש. האהבה האמתית היא אהבה לחלש ולטוב…
היא חבקה את ראשו ומשכה אותו אל לבה בחזקה, עד כי הסבה לו כאב בערפו. היא נשקה לו בשפתיו נשיקות ממושכות, יונקות. ואחרי שניתקה את פניה הבוערים מעל פניו הוסיפו שפתיה ללחוש מאליהן, כאילו לא יכלו להרגע:
“אהובי־יחידי… הטוב שלי.. אה!..”
אהרן ציפרוביץ היה בחור רוק כבן שלשים וחמש, בישן ובעל חלומות וספקן מתחכם כאחד. יליד דרום־רוסיה, הוא ירש מאביו הליטאי את מוחו המחטט, שלא ידע מנוחה, ואת נטיתו להלצה ולחדודים, ואמו, שגדלה בכפר ושרה שירי חחוֹלים, הנחילה לו את רכותה – רוך שדות־אוקראינה הרחבים, המכים גלי עשב ירוקים. העדנה המרושלת הזאת הקהתה בנפשו את חודי אביו המסתמרים, השכל הליטאי הנוקר פורר בו שלמות אמו הענוגה, החיה חיי הזיה מעורפלים, ההולכים לאט ובעצלתים. הוא גדל שקט ומנומס, חולם על נשים, נתון להתקפות תכופות של אהבות בישניות, חסרות־זקיפות. האהבות האלה נולדו וחיו בלבו, כמוסות מעין זרים, ושם גועו חרש ופנו מקום אשה לרעותה. יש ונערה מן הנערות שמה לב לעלם הדק, השחרחור, החרד אחריה ואינו מדביקה – ונענתה לו ועודדה אותו. אז נפתחה פרשת טיולי־ערב ארוכים, לטיפות זהירות שיחות מקוטעות והפסקות ספוגות מבוכת נפש – אהבה שהוגיעה את שניהם ולא בשלה, ולא נשאה פרי. ציפרוביץ ראה בחייו בחורים מכוערים ותמימים ממנו, שמצאו חן בעיני עלמות יפות ופקחות מאלה, שמאסו בו. הוא הרהר בזה לעתים קרובות בערביו השוממים. ההרהורים האלה הולידו בלבו הרבה חטוטים ממאירים על אופיו ועל חייו. תכונות אופיו לא נשתנו מרוב בדיקותיו והסבריו ווכוחיו עם עצמו – רק דף חדש של מרירות מכאיבה, שהיה בה גם מטוב־לב של אדם חלש, חסר־אונים, נוסף בספר זכרונות־חייו – חיי רוק זקן.
ועתה, בחזרו על מניה, ירא פן יהיה סופה של אהבה זו כסוף יתר אהבותיו. האומץ, שהתעורר בלבו בתחלת הערב, עזב אותו. בשמחתו על אשר תשאר בירושלים שבו והתערבו הספקות והחששות לעתיד יחסיהם, שהיו תוקפים עליו לעתים לא רחוקות זה שבועיים. בדמיונו כבר ראה את הקרע שיתגלע ביניהם בקרוב – סדק דק, ההולך ומתרחב, ואין לאחותו. כך קרהו גם בעבר. בכל אהבה היה מגיע, לאחר זמן, לנקודת עמידה: ההתקרבות חדלה מגדול, קסם הפגישות דהה, והנה הם עומדים שניהם – הוא והיא – במעגל צר של רגשות סותרים, מתלבטים ודוחקים זה את זה, ואין מוצא. מן ההכרח שיבקיע לו דרך חדשה. היו רגעים ומתוך לחץ הרגשות והתרגשויות גבר בו כח החיים. אז ידע מה עליו לעשות. שעה ארוכה היה מתהלך בחדרו כמנצח, על שפתיו צחוק של בטחון. החלטתו החדשה עמדה נגד עיני רוחו כחרותה על לוחות אבן. אולם, בפינת מוחו כבר נקרה כיתוש מחשבה קטנה מגחכת ולוחשת באזניו כי גם החלטתו זו אינה החלטה, אונאת עצמו של גבר לא־יצלח היא – ברגע המכריע יבוא מורך בלבו וחוט רצונו ינתק כנעורת בהריחה אש. וכך היה. בבוא שעת המעשה היה נופל ברוחו. פחד החיים, הטבוע בו מלדה, היה שוב משתלט בו ומרפה את רוחו.
ציפרוביץ שחרר את עצמו מידי מניה בתנועת קוצר־רוח חלשה. צוארו כאב מחבוקיה החזקים. התפרצותה הרגשנית לא כבשה את לבו. זו היתה התקפה מפתיעה ולא־מובנת לרואה־החשבונות. רגע עמד כנדהם, ובהביטו בפני הנערה הלוהטים, נדנד את צוארו הנה והנה, כאדם המנדנד את ידו אחרי לחיצת־רעים אמיצה מהרגיל. במוחו תעתה מחשבה עורת ורפויה: עליו לעשות דבר־מה… דבר־מה שערכו יהיה כערך נשיקותיה היונקות וחבוקיה הסוערים… לעשות תכף… טרם עבר זמנו…
פני מניה רעדו. אצבעותיה החליקו על עור ארנקה בתנועות מהירות, רוטטות. היא פתחה כפתורי הז’קטה החמה שלה. מבעד לדשיה – דשי צמר אפורים – התבלטה חולצתה הלבנה, המתרוממת ויורדת על חזה. ציפרוביץ שאל את עצמו, למה לא יושיט את ידו אליה ויחבק את גופה…
לבו השתוקק לזה. היטב חרה לו על שלא עשה כך אז, בשעת נשיקותיה. הוא ירא פן אחר את המועד. בכל זאת אזר כח וחבקה. ידו החליקה על גב הז’קטה הקריר, הרטוב מטל, זחלה לאט, בלי העזה. שפתיו נקשו על לחייה כמוכות בסנורים. מניה חשה ברעידת אצבעותיו, החותרות תחת בית־שחיה ונוגעות בשדה השמאלי. היא ישבה בלי נוע, היתה כמחכה. קצות אצבעותיו המשיכו את רקודן הרועד בפאתי שדה המתוח והמתחלחל, ושפתיו נגעו בלחיה נגיעות קלושות – דפיקות עני החוזר על הפתחים ותובע ומתחנן כאחד. יד חתנה, המחבקת אותה, היתה לה פתאם כזרה, כמכבידה עליה. בתנועת־גב של מורת־רוח השליכה אותה מעליה.
“די כבר!” אמרה בדכאות לב.
מיד הרפה ממנה. לא התקומם, לא דרש, לא נסה דבר… נתבטל…
שניהם שתקו. מניה פנתה לו עורף. בלי הבט אליו ראתה את חיוכו העלוב. תמונה זו, שעלתה בדמיונה, והיא לא פקפקה באמתותה, מילאתה חמה. האהבה המרחמת התנדפה מלבה, חלפה ועברה כליל, פנתה את מקומה לרגש של מרירות. מתוך מהומת נפשה התקלפה ויצאה, כאגוז היוצא מקלפתו, הכרה חדשה, מבהיקה בעירומה: אין היא יכולה לסבול עוד את לטיפותיו… ובכלל: אינו מן האנשים המפילים את עצמם, בעינים עצומות, מראש ההר מטה…
ה 🔗
קרירות הלילה חדרה עד לבם. ציפרוביץ משש בידו את כובעו – הכובע היה רטוב מאד. לאשרו לקח עמו לדרך את ה“פלרינה” שלו. לילות סוכות קרים בירושלים על אף חום היום.
"מניה, רכסי את הז’קטה! את שומעת, מניה? הטל נורא, מניה. עוד לא קדחת בארץ־ישראל… אחרי טל כזה תוקפת אותך הקדחת תכף ומיד… וטוב אם רק קדחת ולא דלקת הריאות!
אהרן ציפרוביץ היה בקי במחלות הבאות מהצטננות. בכיסי חזיתו היו מצויים תמיד גרגרי חינין ואספירין – תרופות בדוקות כנגד התקפת הקדחת – וכל פעם שחש קור בגופו או כובד בראשו, מיד היה בולע גרגר מן הגרגרים. גם עתה היה עושה כך לוא ניתנה לו כוס מים. בלי מים אינו יכול לבלוע.
“נלך הביתה, מניה! טל כזה!..”
מניה ישבה דומם. ציפרוביץ נכנע לשתיקתה וחכה. במוחו צפו ועלו מחשבות שונות על העתון ועל בית־הדפוס, מקום עבודתו. בשכלו הצלול – שכל אדם המסתכל מן הצד, פקח וצר אפקים – הבין היטב את הנעשה סביביו. עורכי העתון היו אנשי תעמולה סוציאליסטית־לאומית מבני־הדור שגדל ברוסיה לעת המלחמה היפנית; שגוֹשים שמלאכתם בכך. אחדים מהם הכיר משם, כי גם הוא היה מעורב במדת מה באגודותיהם. הטרור המלכותי, שהשתרר בארץ ההיא אחרי המהפכה, גרשם מגבולותיה, פזרם והפיצם מקצה העולם עד קצהו – מאמריקה עד ארץ־ישראל. והנה התלקטו קצתם מסביב ל“דרך” והם מוסיפים לנאום נאומים, לכתוב מאמרים, לכנס ועידות – הכל כמו שהיו עושים בוילנה ובקיוב לפני עשר שנים. לא נשתנה בהם דבר – רק עורם העלה קשקשים קשות תחת סיבי נעוריהם הרכים. הם דומים לחידקים, ההולכים ומפיצים מגפה משונה בעולם.
הוא חייך בתרעומת קלה וסולחת. בלבו לא היותה טינה אליהם – רק הצורך לחטט ולנתח ולבדח את רוחו, כוון את מחשבותיו. בהסח הדעת המשיך את חוט הרהוריו:
אף על פי כן, אין לאמור שנשארו כלם שלמים. הנה סולודוכין פורש מן החבורה. בלבו הוא משתוקק להשתחרר מלחץ העוני הנצחי של סופר ונואם פרולטרי ולטעום טעם חיים יותר מרווחים. השאיפות האלה קרובות גם אל לבו. גם עליו, על ציפרוביץ, נמאסה זה כבר מהומת חייהם שאינם מסודרים. מתוך הרגל ישן עודו כרוך אחרי דברים ואנשים שהיה קרוב אליהם מימי נעוריו. מתוך אותו הרגל נמנה גם פה, בירושלים, עם חברי אגודת הפועלים, שנוסדה בידם. אך בלבו לא מצא עוד חפץ בכל אלה. בחזיונותיו – חזיונות לילה של רוק בודד – חלם לעתים קרובות על פנה שקטה ועל משרה בטוחה, על אשה צעירה, שתצא לקראתו בפנים שמחים בשובו מעבודתו… ועוד ועוד הזיות כאלה. לכן התקרב כל כך – יותר מכל אנשי “הדרך” – אל סולודוכין דוקא.
רוחם של יתר בני החבורה היתה זרה לו. את גבעוני הכיר כקנאי, רועה רעיונות מפשטים ורחוק מכל רגש חי אל אנשים חיים. חיים רם היה קרוב ממנו אל חיי בני־אדם, אבל רק אל חיי הכלל – אף את עצמו הרגיש כחלק מן הכלל בלבד. ובן־מתתיהו גם הוא החזיק בכנף בגדו של הכלל – אותו הכלל הדרוש לו כל כך כ“קהל נפעל”. רק גדליה ברנצ’וק התבדל מהם ונטה הצדה. אך מה בצע בו? לעולם הוא שקוע בעצמו, אינו דואג למאומה ואינו יוצא משתיקתו, אם לא להתל בכל ולשקץ הכל, ואחר הוא שב ומתכנס לתוכו כצב – אין לגשת. מחיצה… פלא. מנין לו ספוריו הקטנים, הספוגים רוך וצער, האלגיים, אפשר לאמור – אדם שעיניו טעונות רשע ורוחו רוח פורע?
בזכרונו של ציפרוביץ עלו פרטי פגישתו האחרונה עם ברנצ’וק. הם עמדו שניהם על יד בית־הדפוס, בחוץ. נגש אליהם המורה מיטלמן, לבוש בגדי־ חג חדשים. חבר לאגודת הפועלים, הוא לא יכול לעבור על פני בית־הדפוס בלי שיתעכב וישאל לשלום העתון. השיחה התגלגלה ועברה לעניני העיר. ברנצ’וק גחך ושאל את המורה:
“איפה תתפלל מחר?”
החבר מיטלמן התרגז, התנצל, הטיל את האשמה בבניו:
אל יחשבו שהיה לאדוק… או שהוא מבקר בבית־הכנסת מתוך צביעות… אין הוא נופל מברנצ’וק בנאמנותו לאידיאל הסוציאליסטי, יכול הוא להגיד לו… כבר לפני שתים־עשרה שנה נתפס והיה כלוא שלשה שבועות בבית־האסורים בוילנה… אך מה עליו לעשות והילדים אינם נותנים לו לחיות: “אבא, אנו רוצים לבית־הכנסת!”.. “כל הילדים הולכים עם אבותיהם לבית־הכנסת”!.. לוא היו גדולים היה מבאר להם. אבל הם עוד קטנים – מה יוכל לעשות? בגללם נאלץ לקנות מקום בבית־הכנסת… כי אין הוא יכול לראות בצערם…
ברנצ’וק הצדיקו וספר על רופאים צעירים מקרוב באו לירושלים והביאו עמהם מחוץ־לארץ צרור רעיונות שונים – ציוניים וסתם אירופיים – גם הם כבר מצאו דרכם אל בית־הכנסת. ביום הראשון לראש־השנה פרץ סכסוך קטן בין החוזרים בתשובה האלה ובין גבאי אותו בית־כנסת: הרופאים הצעירים נעלבו על שלא נתנו להם מקומות הגונים ב“מזרח”, כמקומות חבריהם הגדולים מהם בשנים, שבתו, וביום השני לחג – לא באו להתפלל. לאחר ימים מעטים ישבו הצעירים עזי־הרוח ב“מזרח”.
מיטלמן שמע את דבריו בחשד, בפנים חמוצים. אחרי שהלך הוסיף ברנצ’וק ואמר לו, לציפרוביץ:
“היה כלוא שלשה שבועות בבית־האסורים בוילנה, החבר מיטלמן… וכאשר יזדקן ויהיה לסבא – עד מאה ועשרים שנה, יספר לנכדיו ולניניו את מעשה גבורתו שהפליא לעשות שחי בזמן המלחמה העולמית.. שנאות לחיות בזמן ההוא…”
נשמתו של הסופר ברנצ’וק – שדה חוחים ודרדרים. אחרי כל איש עובר לתומו יזרוק מלים, הנדבקות אליו כקוצים המשלכים בידי ילדים שובבים על עוברים־ושבים בתשעה באב.
בבית המורה מיטלמן היה ציפרוביץ אוכל ארוחות צהרים. שם נזדמן, לפני חדשים מספר, עם מניה, שבאה אז מפולין הרוסית – היא היתה בת עירה של בעלת־הבית, רשקה מיטלמן. עוד חי בלבו הרושם הראשון, שעשתה עליו הנערה הזקופה והגמישה הזאת בהכנסה לחדר, לראשה כובע גדול, רחב־שולים, חותך את האויר בקצותיו החדים ומכסה את המצח עד גבות עיניה השחורות כשחור משי עדין. פניה הרעננים והמארכים – פני בת־פולין מפונקת – גזלו את מנוחת נפשו. ריח בשמים דק, שלווה אותה והתפשט בחדר, גרה את עצביו. הריח התפזר באויר הבית ולא נבלע בו. קיום משלו היה לו – ניד קל בלבד: הנה אתה מריחו וכבר התחמק והלך. אתה שואף את האויר בחזקה, נחיריך מתרחבים ורועדים מצפיה: שוב עולה באפך שמץ מנהו ושוב איננו, והיה כלא היה…
פעם, פעמים העיפה בו הנערה מבטים בשעת ארוחת הצהרים ההיא – לא מבטי התעלמות…
ואחרי זה – הטיולים הראשונים – טיולי־קסם בערבי־קיץ חמים. השמש השוקעת השתפכה והפיצה להבות־אש ורדיות. המון גונים כהים ומזהירים שחקו את משחקם – משחק אורות וצללים – על פני השמים הבהירים ושטפו בשפעם חלל האויר של בין השמשות. עיני מניה נפקחו לרווחה והבריקו בברק פנינים חוור לשמע ספוריו על פלאות הארץ. בראשונה נסה להקל בעיניה את מוסדות המקום ואת תכונות בניו, וכל אשר נעשה בארץ עד היום הזה – כדרך יושבי ירושלים. אך בראותו כי הנערה מאמינה לו באמונה שלמה ותמימה והתלהבותה הראשונה הולכת ופוחתת, והיא מתחילה אף היא להפליט דברי בטול כלפי “ארץ האבות” – דברים ובטויים שקבלה זה עתה ממנו – היה בעיניו כמתחייב בקודש. מי היא הנערה הזאת? בת ישראל טובה וישרה. מעבר לים, מפינה יהודית רחוקה, הביאה עמה נאד של התלהבות טהורה – טפה מאוצר התקוות והרגשות, שנאספו ונשמרו בלב דורות הגלות – ורק זמן קצר תשהה בארץ – התסע מפה ובלבה גל אפר ואשפה? הלא צעירה היא וחדשה עמהם – איך תעמוד בפני שטף הרוק הארסי, המרעיל את אויר המקום? ועל כל זה בא גם הוא ומוסיף נופך משלו – בטול “הישוב החדש”, בטול זול וקטנוני – והיא שומעת ומאמינה לו.
יחסה של מניה נסך אור חדש, לא־צפוי כלל, על הבטול “הפקח”, הנהוג אצל בני ארץ־ישראל. הבטול היה בעיניו פתאם כזלזול עלוב ומכוער, ורחוק מאד מחכמה. הרעיון הזה בא אליו לפתע, תפסו וכפאו, ולא הרפה ממנו עוד. עתה ראה גם את עצמו כהעתקה פשוטה וחסרת אופי פרטי מדמותם הרוחנית של אלה, שבאו לארץ לפניו, והיה בטוח כי גם ביניהם יש אנשים, שיחסם אליו כיחסו הוא אל מניה, ובלבם אותה הבושה הכבושה והנוקבת. הרגש הרענן, שמלא אז את נפשו, בא לעזרתו, וברק הפנינים החוור שהתחדש בעיניה – בבואת פלאי ספוריו, היה שכרו.
אך לא בכל עת עמד בנסיון. המוח הליטאי הנוקב והמצן לא יכול לסבול זמן רב את גובה החום. יש וציפרוביץ הוכרח לתת ספוק לתשוקתו המתגברת לנעוץ עוקץ של ספק לועג ומקרר לתוך זרם התפעלותם.
בתחלה ראה את שיחותיו וטיוליו עם מניה כ“חלום יפה וקצר”. הנערה תבלה בירושלים חדשים מעטים, הזמן יחלוף כהזית לילה. בראש־השנה כבר תהיה בפריז, אצל אחיה הרוקח. שם תמשיך את למודיה… ושם, בפריז, תפגוש אנשים אחרים, מוכשרים ומזהירים מהבחור הדל והבודד, המנהל את חשבונותיו של עתון פועלים נדח בירושלים. רשמי ארץ־ישראל ימחקו מלבה…
מפני זה אולי היה ער כל כך ומעז בעת הראשונה. השעה היתה דוחקת. המשחק יפסק פתאם ועל כרחם. מתוך אשנב הרכבת תשלח לו מבט נוצץ, אחרון…
המלחמה באירופה הפכה את הקערה על פיה. אחיה הרוקח כתב לה במכתביו שתשוב הביתה, לקליש, ומהבית כתבו לה שתשאר בירושלים ותשב אצל הגברת מיטלמן עוד שבועות מספר – עד יעבור הזעם. ברגע זה של דכדוך נפש חדל פתאם רואה־החשבוגות ציפרוביץ להאמין בדבר שהאמין בו רק לפני שעתים – כי המלחמה אמנם תגמר בקרוב. בטויו של אפלבוים הזקן במכתבו לבתו: “עוד שבועות מספר – עד יעבור הזעם”, – עורר בלבו צחוק מר: לפי שעה אין לראות כל התחלה של סוף!
אף קודם למכתבו האחרון של אחי מניה הוחלט ביניהם כי לא תסע. המכתב בא כהסכמה למעשה שנעשה. ההחלטה הביאה לו תקוות חדשות ודאגות חדשות.
הוא הלך אל מנהל בית־החולים “אבן העזר” להשתדל בדבר משרת אחות למניה. איזה מקרה מוזר! הרופא הראשי, שאליו פנה ושבו היה תלוי הדבר– מי הוא אם לא ישקה שנידרוביץ, הסנדלר, תלמידו לאלגברה ולגיאומטריה? אמו, ברינדל, האלמנה המרודה, היתה מוכרת להם תרנגולות מרוטות וביצים, ועוזרת במטבח בערבי חג… היא התחננה לפני אמו שלו, הגברת ציפרוביץ, שתבקש מאהרן בנה לעזור לישקה בלמודים – כי ישקה שלה, בן השבע־עשרה, רוח שטות נכנסה בו והוא עזב את מלאכתו הטובה, מלאכת הרצען, שהשתכר בה יפה, וגמר בלבו להיות דוקטור. ברינדל התמרמרה על זה, ואביו, האדון ציפרוביץ, בעל בית־מאפה אמיד, לגלג לתשוקת הרצען האביון – אך אמו הטובה בקשה בעדו והוא, אהרן, העלם ההגון והמציית, נאות לה והיה מלמד חנם את ישקה הסנדלר. הלמוד לא היה קל ולא הסב לו עונג. ישקה היה גדול ממנו בשנתים, ערום, ארסי וקשה־הבנה. אבל למרצו ולחריצותו לא היה גבול. תאותו לקפוץ מעלה מעלה ולהיות “דוקטור” עמדה לו להתגבר על כל הקשיים – ואת אשר לא תפס בבינתו שנן ימים ולילות עד כי נחרץ במוחו לעד. אש הקנאה, שאכלה את נפש התלמיד, היתה מבהילה את מורו הרך. אהרן לא האמין בהצלחתו. אביו היה אומר כי הרצען המטורף הזה ימות בשחפת לפני שיזכה לראות את כתלי האוניברסיטה מבחוץ. והוא, אהרן, גם דעתו היתה כך. לפני עשרים שנה היה כל זה – והנה…
בראשונה פגשו הרופא בהבעת רגזה על פניו. לא כל כך נעים, כשאתה רופא מכובד, להתקל פתאם באדם שהכירך בהיותך סנדלר. אך כהרף עין הבליג על רגזו והסביר לו פנים. מנעוריו היה בחור ערום, יודע להסתיר את רגשותיו. ודאי נהנה בלבו הנאה לא מעטה מזה שעתה בא תורו של ציפרוביץ לבקש טובה ממנו. הוא יעשה עמו את הטובה למען יראה עד היכן כחו מגיע, למען ידע ויבין היטב את ההבדל ביניהם: זה, בנו של ניסן ציפרוביץ המנוח, בעל הבית האמיד בשעתו, אינו אלא “בוכהלטר”, והוא, ישקה שנידרוביץ הסנדלר, הריהו היום ד"ר יעקב שנידרוביץ, אדם בעל מעמד בחברה…
ככה!
כל זה – מילא… ישקה שנידרוביץ!.. חשובה היתה רק שמחתם – שמחתו ושמחת מניה – על משרתה, חשובים היו החבוקים הראשונים, החמים, הנשיקות והמלים המחיבות, שאין לדעת מפי מי נפלטו בראשונה. אולי כבר אז, ברגע ההוא, רגעה בנפשו תולעת הפחד? הוא זוכר כי באותה שעה נצנצה במוחו המחשבה: הדרך מאחוריו נסתמה, אין לחזור. מעתה יהיה אנוס ללכת ישר לפניו ולשאת את מלוא מדת האחריות, שהטיל על שכמו מדעת. ומה יהיה בסופו של דבר? מה יהיה?
אהרן ציפרוביץ התעורר משכחתו. מסביב לא נשתנה דבר. אותו השקט האפל מילא את הנחל החרב. רק הבדידות גברה, נדמה כי אור הירח קדר. הוא הרים את ראשו וראה: הלבנה ירדה במורד הרקיע, רחוקה וקטנה. חלל האויר כהה, צללים חשכים עלו מלמטה וטפסו על צלעות הצורים. נחל קדרון התפתל כנחש שחור, ארוך מאד, בין רגלי שני ההרים הכבירים, ונעלם בעלטת קמטיהם העבים.
היה קר. כתפי הפלרינה הרחבה של רואה־החשבונות היו לחות כשולי כובעו. הוא התחלחל:
“מניה!.. רצונך להצטנן, מניה?”
הוא רכס לה את כפתורי הז’קטה.
היא קמה אחוזת רעדה – צנת הלילה הרטובה חדרה עד עצמותיה. שעת השתיקה הארוכה השכיחה מלבה את חתנה. עצי הזיתים הכפופים שוב השרו עליה אותו רגש של עתיקות, של ימי קדם רחוקים, רחוקים מאד. דמויות אגדיות התערבו במוחה בזכרונות מימי ילדותה. סבתה בת השמונים היתה נושאת את עיניה מה“טייטש־חומש” ומשקיפה עליה, על מניה הקטנה, מבעד למשקפיה הגדולים:
“בואי הנה!” היתה קוראת לה.
ומניה, בתתה את ידה הקטנה בידי סבתה, חשה את אצבעות הזקנה שהן דקות וקרות, וראתה את קצותיהן שהם שחומים ומצהיבים מטבק־ההרחה.
“בואי ואספר לד על המלך שלמה… חכם גדול היה הוא, המלך שלמה…”
מניה הקטנה הקשיבה בכובד־ראש, לא גרעה עין מפי סבתה חסר־השנים, מהשביל השחום־הצהוב מתחת לאפה, שהעיד גם הוא על מעשה ההרחה. הזקנה מלמלה את דבריה בקול דק, קלוש…
מעשיות במלכים ובנביאים.
מניה ראתה בדמיונה את המלך דוד יוצא מן העיר, הוא ואנשיו הנאמנים, שלא בגדו בו. הנה הם באים בדרך הזאת, יורדים אל העמק הזה, עוברים את הנחל הזה, עולים אל הר הצופים ושוב הם יורדים. הליכתם בחפזון, דומם, והם כמתגנבים. כלם חמושים. אנשים מרי־נפש… והמלך הזקן עוד כחו עמו, צעדיו אמיצים, אך ראשו מורד. האויב, שקם עליו הפעם אינו מאלה שהסכין עמהם מנעוריו… הוא מביט אחורנית, למעלה:
“איה הם, רודפיו? בנו, המבקש את נפשו, למה יתמהמה?”
והלילה ההוא כלילה הזה, קריר ומואר, הירח במלואו ורוח אין – עלה לא ירחש, חית־ליל לא תתן את קולה… שקט!
נדמה לה כי עוד הם מרחפים על פני המקום הזה, צללי הקדמונים… ומוזר בעיניה שהיא יושבת פה – היא והוא – שני בני־אדם רגילים. שחייהם ומחשבותיהם רגילים כל כך ופשוטים. היא אמרה לו זאת ונתנה את זרועה בזרועו. קולה התרכך – קול אשה חולמת, ספוג־לילה והדי זכרונות ילדות ואגדות־קדומים מקסימות. אבל אז דוקא התעורר בו הליטאי הפכח, והוא העיר בבת־צחוק קטנה, יבשה:
“האמיני לי, כי המלכים והגבורים ההם היו בני־אדם כמונו ממש… ומחשבותיהם היו רגילות ופשוטות כמחשבותינו ממש”.
בן־רגע סרו ממנה קסמי הלילה והמקום. בלי אומר נטלה את ידה מידו. לאט לאט עלו ההרה בדרכם אל העיר.
אחריהם שמעו רקיעות צלולות בקרקע הדרך הקשה, המאובנת – קול שעטת פרסות סוס. מניה נבהלה. על דעתה עלו ספורים נוראים שספרו מכיריה על פראות הערבים ועל הוללותם. מעשה בנערה שהלכה בלילה בחברת בחורים מרמאללה לירושלים – מטיול שבו. והנה עטו עליהם פלחים, להקה גדולה, בידיהם אלות עבות, והכום וגרשום – את הבחורים, והיא נשארה… ורק אחר כמה שעות באה הביתה, קרועה ופרועה…
מניה החישה את צעדיה, רצה כמעט, ולא ידעה זאת. ורק בשמעה קול חתנה המרוסק:
“למה… תרוצי ככה… במעלה?..” חשה בעיפותה.
היא תארה בנפשה מה שונה היה המצב לוא היה עמה עתה – במקום חתנה – זליג האדום, שומר במושבות, שבא העירה לרגל עסקיו ואוכל גם הוא על שלחן רשקה. בחברתו ודאי לא היתה יראה מהתנפלות. חגורתו בלבד – חגורת הכדורים, הנשקפת מבעד לשולי מעילו – נותנת בטחון בלב ההולכים עמו. הוא לא יברח כבחורים ההם בדרך מרמאללה. ואהרון שלה, הוא – רחוק הוא מגבורה… מכה אחת תפילו ארצה…
המחשבה על חולשת חתנה הכאיבה לה והרגיזתה. ואז נכמרו רחמיה – רחמי אשה – על יצור אהוב וחסר־אונים זה. היא נתנה לו להשיגה, אחזה את זרועו כבראשונה, לחצה אותה בחזקה אל לבה ומשכה אותו ההרה – מהר, מהר!..
ציפרוביץ לא הבין פשר פחדה. רך לב מטבעו כדרך החטטנים, החוששים לכל דבר קל, היה הפעם דוקא רחוק מכל חשש של סכנה. הדרך שקטה ובטוחה, היא ידועה לו מכבר. בשנה הראשונה להשתקעותו בירושלים טייל בה לעתים קרובות, ומעולם לא נגע בו איש לרעה. העיר קרובה, אין טעם לבהלה. הוא נשא את עיניו אל החומה, אל צללי מגדליה הכהים, הקטנים, הדומים לצריחי שח־מת. מראה חומת העיר הרגיע אותו – הם קרובים אליה, הם חוסים בצלה.
“מה הפחד, מניה?”
“פרש מאחורינו…”
“ומה בכך?” ענה בצחוק של איש חרד, הנהנה מזה שלא נבהל הפעם – שהפעם דוקא נבהל לא הוא. “איזו שטות!.. הנה העיר… ואנו בדרך המלך, ופה החומה…”
הפרש הדביקם. בהתקרבו האיטו שניהם, בלי להדבר, את צעדיהם הנחפזים. מתוך ערמת בני־עיר תמימה – ערמת אנשים אשר רק לעתים רחוקות יראו פנים אל פנים סכנה קרובה, גופנית – התחילו לצעוד לאט לאט, כמטיילים. הפרש עצר את סוסו, רגע קט היה כעומד תחתיו. הם ראו ערבי צעיר, עטוף “עביה” לבנה, רקומה פתילי זהב, אדרת רחבה, המפרפרת ברוח, קצותיה מתבדרים על אחורי סוסו, ולראשו “תרבוש” עגול, גבוה, מוקשה כ“צילינדר” אדום חסר־שולים.
“אפנדי!” ציין בלבו ציפרוביץ.
הרוכב סבב באוכפו, לטש אל מניה עינים מבריקות, חצופות, קרא דבר־מה בלשונו הגרונית. שניהם שתקו שתיקת חולשה. עתה דוקא התנדף ממוחו של רואה־החשבונות קומץ המלים הערביות המשובשות, שהוא סגל לו בשתי שנות שבתו בירושלים וידע לגמגמן בשעת הצורך, בחנות או ברחוב. הפרש צפצף כבן־חיל והתכופף לרעמת סוסו. הסוס קפץ ונתק מהאדמה, כל ארבע רגליו פשוטות באויר. שוב עלה באזניהם קול דהרתו הצלולה, הקצובה, על פני הדרך המאובנת. כהרף עין נעלמו שניהם, הוא ורוכבו, למעלה בסבוב ההר.
“אמרתי לך, כי אין טעם לפחד”, העיר ציפרוביץ וחייך בחיוך שלא במקומו.
החיוך כאילו העיד עליו כי גם הוא ירא ומבין בלבו לבהלתה. שניהם הרגישו פתאם כמה זרים הם פה, בארץ אבותיהם. דמות הפרש הערבי הצעיר עוד עמדה נגד עיניהם. הם שמעו את קולו הגרוני, הצורח, את דבריו שאינם מובנים להם, ראו את סוסו הקופץ ודוהר בסערת אבק – סמל דרור ועוז־רוח – ורגש הזרות לא סר מלבם.
ו 🔗
בעיר התהלכו שמועות מבשרות רעה. כל יום חכו לידיעה על הצטרפות תורכיה למלחמה. בבית־הדפוס לא חדלו לדבר על זה מהבוקר עד הערב. רבים לא האמינו. בראשונה לגלגו גם לבטול הקפיטולציות, שהוכרז עליו בראש חוצות.
ציפרוביץ תמה:
“איך אפשר שלא יבטלו אחרי גלוי־הדעת והטקס הפומבי בגן־העיר, ואחרי נאומיהם הרשמיים של פחת העיר ומפקד הצבא, שנאמרו בפני קהל רב?”
מנדל קנטור, משגיח בבית־הדפוס, תושב ירושלים מלפני כמה שנים, לעג לו ואמר:
“רב לך, ציפרוביץ! ‘ירוק’ אתה – טרם הצהבת. קושיה חמורה היא לתוגר! יוכל לעשות – יעשה, לא יפקפק; לא – לא: ימחה את פיו וישתוק”.
“אבל, עתה שהדבר גלוי וידוע לכל העולם?”
“הרבה דברים גלויים וידועים… אינו מתפעל מזה, התוגר…”
ובבוז ירושלמי מוחלט זרק:
“טערקאלע־שיקסע!”
הקפיטולציות נתבטלו על אף ספקנותם של בני ירושלים, וביום הראשון לאוקטובר נסגרו כל בתי־הדואר הזרים. עורכי “הדרך” שמחו לזה כאילו זכו בגורל. במוחותיהם הטעונים מאז רעיונות מפשטים, השגות ודוגמאות מתקופות־עבר שונות, עוד חי רגש הכרת טובה לתורכיה על החסד שעשתה לפנים עם גולי ספרד. לזה נוספה איבתם הישנה, המתחדשת מדי פעם, אל העולם הנוצרי האוכל את יעקב בכל פה – היום כמו לפני מאה שנה ולפני אלף שנה – איבה, שהביאוה עמם מאירופה. ומתוך ההנחה שהנוצרים הם שונאי ישראל מעולם בקשו בעלי “הדרך”, יוצאי רוסיה, לנטוע בלבם רחשי קרבה יתרה אל המושלמים, שונאי שונאיהם.
“ידי הממשלה התורכית היו אסורות בקפיטולציות”, טען בבית־הדפוס גבעוני, בעל ההשקפות המדיניות. “היא לא יכלה להוציא לפועל שום תקונים. כל ציר זמם מזמות, כל קונסול קטן, היושב כתולעת באחת הפנות הנדחות, היה בידיו לשים ויטו על כל פקודה שיצאה מקושטא, ולשתק את כל המנגנון העותומני המדיני… אנו היהודים אין לנו משום הפסד רב בבטול הקפיטולציות. הספרדים הם בין כך ובין כך נתיני תורכיה, והאשכנזים רובם פליטי רוסיה. אין הקונסול הרוסי מגן עליהם. נמצא שרק האירופים והנוצרים המקומיים, החוסים בצל הקונסולים השונים – אם הם נתיניהם או נתינים עותומנים – רק הם נהנים מהקפיטולציות. וכדאי הדבר שיחדלו סוף סוף מלהיות בעלי זכויות יתרות בארצנו”.
שפמו הסמר של מנדל קנטור זע מתוך צחוק עוקץ:
“ואף על פי כן, עד שיש אותו תוקף בידי הקונסולים – אף אם אינם מגנים עלינו – בכל זאת מרחפים גם על ראשינו קצות כנפי שכינת־אירופה… בזכות אחרים נותנים לחיות גם לנו…”
גבעוני הניף את ידו בבטול. הוא לא אבה לשמוע.
“שטויות! ואיך חיים העותומנים?”
המשגיח רטן לתוך שפמו:
“חיים? שאל אותם… ואם אתה מתקנא בהם – אני לא!..”
גבעוני הביט ארצה. סנטרו השטוח והמחודד, הדומה למצחת־כובע רוסי מהופכת, רעד רעידת התרגשות קלה. על פניו הגרמיים, הכתומים בכתמי אבעבועות, שרידי המחלה שעברה עליו בנעוריו, על לחייו הרחבות, המבליטות עצמות לסתותיו, על עפעפי עיניו, המכסים את מבטו התקוע ברצפה, קפאה הבעת עקשנות פנימית, מושרשת, משפחתית.
אחר שתיקה קצרה הפליט:
“מצבנו ברגע זה – מה איכפת?.. חשוב העתיד… מה שיועיל לעתיד – הוא העיקר!”
רואה־החשבונות אהרן ציפרוביץ שמע מפנתו וכוחי סופרי העתון ושיחותיהם. כפעם בפעם ספרו זה לזה חדשות היום: הספינות, הבאות מחוץ־לארץ, ממאנות1 למסור את הדואר לידי התורכים; העוני והמחסור גוברים מיום ליום; חלוקת הלחם ומעט המרק ב“בתי המחיה” אינה אלא טפה בים, והיא מביאה לידי קלקול חדש: בני ירושלים מתרגלים לחיות על צדקה, לבלות את זמנם בבטלה ולא לדאוג לעבודה; הכסף מאמריקה בא לידי חבר ממונים מצומצם ואלה מחלקים אותו ביניהם ובין מקורביהם, עושים בו כרצונם; כסף זה משמש בידיהם להגדלת השפעתם בקרב המוני העם החשוכים.
והרעב הולך וכבד. העיר, שהתפרנסה מתיירים ומנדבות וחיתה על קדושתה – מאין תמצא עתה את לחמה? עם הפסקת החבור בינה ובין חוץ־לארץ נשקפת לה גויעה בחוסר ובכפן.
גבעוני עמד על סבות המשבר העולמי:
“עשרים מיליון בני אדם – הצעירים, הבריאים, הרעננים ביותר – השבתו מעבודתם. נמצא, שיוצרים פחות ומבזבזים יותר. עוד מעט ויאזלו אוצרותיהם הצבורים – שם באירופה – ותוצרתם הרופפת לא תספיק לצרכיהם הם. והארץ הזאת הרי היא ארץ דלת לחם, דלת עצים וחסרת פחמים. מן ההכרח שמצוקתנו פה תגדל שבעתים”.
גדליה ברנצ’וק תאר לו בדמיונו תמונות הרזון שיבוא: בני־אדם ישוטטו בחוצות העיר כצללים – שלדים, פגרים חיים… יכרסמו סוליות נעלים ישנות, קלפת עצים… יפלו ברחוב… מלאך המות יתהלך בסמטאות, מגלו בידו, הלוך וקצור את האדם כחציר…
בזכרונו עלו ספורי מעשים על רעב בהודו. בתאוה משונה היה הוזה ומדבר:
“רק זאת רציתי – שיהיה לי שק קמח טמון… או פכסמים או צנימים… שיספיקו לי עד הסוף. כמה יאריך הרעב? לא יוכל להאריך יותר מחודש… ולאחר שיתמו חמשים למאה תהיה הרוחה לנותרים… ואני אוכל את פכסמי במחבואי… ואחרי כן אני יוצא ומתהלך יום תמים ומביט… ויודע שהם יגועו ברעב ואני אשאר בחיים… אלה יהיו ימים נפלאים…”
בדברו זאת גחך, כאדם חומד לצון.
ציפרוביץ לא האמין לו: רק לכסות על רגשותיו האמתיים בא צחוקו זה. בנפשו התערה בטחון מוזר במזלו של כותב הספורים.
“כל רעה לא תגע בו”, אמר בלבו רואה־החשבונות, מדוכא ונרגז, “אני לא אנצל… כלנו נספה פה… והוא… הנה הוא צוחק… לועג לכל העולם… בר־נש כזה, מה יאונה לו?..”
ציפרוביץ לא ידע ולא יכול להגיד, למה לא יאונה כל רע לברנצ’וק דוקא. הוא האמין בזה, כמו שהאמין שהוא עצמו יהיה בלי ספק מהקרבנות הראשונים. אם יבוא רגע ויחדלו למכור להם דברי אוכל בחנויות, כמו שכבר קרה באוגוסט – בפרוץ המלחמה באירופה – הרי הוא איש אבוד. איפה יקח? מי יתן לו? ולא יהיה לו מוצא אלא ללכת הביתה, להשתרע על מטתו ולשכב… ולא לקום עוד… והלז – הוא ירוץ ויחפש, יתחכם וישיג – ויחיה… ומניה? הלא היא בבית־חולים – על כל פנים שם טוב יותר ובטוח. אולי היא שתדאג לו… באין ברירה?..
מחשבותיו נטו למסלול אחר. פחד הרעב חלף כעב שחור שכסה את עין השמש והרוח נשאו אל פאתי הרקיע לפני המטירו – רק בעמקי לבו זע רגש של דחיה, שאינה גמר ופתרון.
בשבתו כפוף על ספרי־חשבונותיו עברו בנפשו ארחות הגיגים אטיים ונוגים על היחסים שהתהוו בינו ובין מניה: עתה אינם נפגשים עוד לעתים קרובות, פעם בשבוע – לא יותר. העבודה בבית־החולים מרובה. בעיר מתהלכות מחלות. הרופא מחמיר. ישקה!.. הוא גזר על האחיות שתשבנה פנימה, בבית־החולים, יומם ולילה. ומניה – רק בשבת אחר הצהרים רשאית היא לצאת לשעות מעטות – ועליה לשוב עד שמונה, לא יאוחר משמונה. בראשונה היה בא לראותה כל יום כמעט – לפנות ערב היה בא והיו נותנים לו להכנס ולשהות שם רבע שעה, חצי שעה. והנה הודיעה אותו, בשבוע שעבר, כי מוטב לו לחדול מבקוריו – הרופא אין דעתו נוחה מזה – אין זה נהוג להכניס זרים אל בית־החולים. אינו נהוג. אם כן, לא יתראו עוד בכל ערב… מה בכך? יש בזה גם צד טוב. כי שערי הברזל של חצר בית־החולים לעולם הם סגורים ומסוגרים. כל פעם הוכרח לעמוד ולדפוק בשער שעה ארוכה עד שנשמעו צעדים בחצר ונראה תרבושו הנמוך, המקומט והממורט, של השוער הזקן, ספרדי קטן־קומה, בעל זקן שב ודק. מארך ועשוי כמשולש, על מצחו משקפי־פח נוצצים, שבורים וקשורים בחוט אדום הכרוך מסביב לתרבושו האדום, הדהה והמאובק – דמות מכשף־יער מספרי הילדים ברוסיה… אנשי המזרח מעולם היו כקוסמים בעיני עמי המערב… כל פעם ינעץ בו הזקן את עיניו קצרות־הראות מבעד לחור הקטן, העגול, העשוי בדלת, וישאלו בפנים חמורות, כפקיד שאין להטרידו לשוא:
“מה רוצה?”
אחר כך יעמוד כמה רגעים ויצלצל במפתחותיו וימלך בדעתו, אם להיטיב גם הערב עם הבחור החרד הזה, הבא מדי ערב בערבו אל האחות החדשה, ולהכניסו – או לא?.. היא אומרת, כי הרופא אין דעתו נוחה… ישקה שנידרוביץ!.. אולי עליו לכבדו בבקור?… מה?… למה?… לוא היא רצתה… והתגעגעה באמת… כי אז – אולי כן… אבל, אם לה לא איכפת כלל?…
המחשבה הזאת נקרה במוחו וארבה לו בין המספרים שהוא רשם בפנקסו:
“ניר – 75 פרנק. שכר העבודה – 150 פרנק, שטיפת הרצפות – 2 פרנקים…”
“העיקר, שלה לא איכפת אם לא יבוא… כלל וכלל לא איכפת לה…”
והימים, שעוד הלכו ועברו כסדרם, היו טעונים צפיה לא־ברורה. והנה נודע, כי העולם ויתר. האניות, המביאות את הדואר מעבר לים, מסרוהו בידי בית־הדואר התורכי. במערכת “הדרך” שמחו לזה כפלים: ראשית, אירופה בטלה את רצונה מפני רצון תורכיה, והשנית – והיא המכרעת – סוף סוף יגיעו אליהם מכתבים ועתונים מחוץ־לארץ.
“הנה, אתם רואים… מה אמרתי?” קרא גבעוני בפנים צוהלים, ידיו מפשפשות בחבילות העתונים החדשים, המפוזרות על פני שלחן־העץ הארוך.
נחמיה, המסדר הראשי, נכנס באותו רגע אל חדר־ההנהלה לשתות מים. למראה פני העורכים המפיקים רצון התעקמו שפתיו הדקות והעלו חיוך חמוץ. בשובו למקומו, אל תיבת האותיות, אמר לזידל עוזרו בקול נמוך:
“הילולא להם… נו־נו!”
“רוסיים!” עקם זידל את אפו, כאדם המריח ריח רע.
“טרפ’ניאקעס!” סנן בשניו נחמיה.
שני המסדרים הבינו זה את זה בלי דברים רבים. הם ידעו גם את הפשט גם את הדרוש של המלה “תורכי”. ה“סראיה” החשוכה, קן המשטרה התורכית ב“עיר העתיקה”, “חבס א־דם” הנורא, בית־הסוהר לשופכי־דם, בו מתגוללים האסירים ברפש הרצפות המטונפות, בלי בגדים ובלי לחם – אם אין להם כסף משלהם; ה“פאליקות”, עונש המלקות בכפות רגליהם היחפות, ה“בקשישים” – כל אלה לא היו מעשיות בעותים ממדינות רחוקות, שתעודתן לגרות את הדמיון ולשעשעו. עם חלב אמם ינקו שנאה בוערת אל התורכי האכזר ואל עוזרו הארסי, הערבי, המתרפס לפניו ומסיתו בם – שנאת עולם תוססת וחסרת־אונים. ומוצא אחד לה בבוז שבלב ובלעג שפתים לוחשות…
רגשותיהם היו כרגשות סופרי “הדרך”, שברחו מרוסיה, רק בסדר מהופך: הצוררים הנוראים, “הגויים”, הם פה התורכים והערבים, והשאר – “נוצרים”, גם הם בני עוול ומזמות רעות, ואף על פי כן אינם רשעים כראשונים, ואפשר לחיות בצדם.
כל זה היה מובן לשני המסדרים בלי מלים יתרות – שניהם נולדו בירושלים. אלא שמכאן והלאה נפרדו בדעותיהם על “הרוסיים”, זידל, בחור כבן שמונה־עשרה, היה מעט “חשוד” בעיני נחמיה. הוא קרא את המאמרים האפיקורסיים, שנדפסו ב“הדרך”, והקשיב לשיחות העורכים, ימח שמם וזכרם! השנוי המתרחש בו היה נכר גם בהלוכו: מעילו התקצר באופן מגונה, באופן שאינו יאה כלל וכלל לבחור יהודי הגון, והפאות – עוד מעט ולא יהיה להן זכר, לפאותיו! ולא יפלא אם יעלה תער על המוך הבהיר, המתחיל צומח בקצה סנטרו. כבר נפלטו דברים מפיו… עוד אינו מעז, ירא מפני ר' זרח סבו, אבל סופו שיעשה גם זאת. לא יעמוד במבחן… הלא “הם” לנגד עיניו בכל עת ושעה!
נחמיה היה עוין “אותם” על כמה דברים: על כפירתם, על הפקרותם, על חבתם ל“תורכי” וגם על ההנאות שנהנה מהם. ופעמים כשהיה זידל מנסה ללמד זכות עליהם והיה אומר:
“אצל זילברשמיד עובדים ארבע־עשרה שעה ביום. ואפילו אצל ליבל קירבס – האם לא עבדנו שם שתים־עשרה שעה? והלא זה בית־הדפוס הטוב בעיר? ופה אנו עובדים רק שמונה שעות… האם הרעו בזה לנו?”
היה המסדר הראשי עונה בבוז ארסי:
“חה… תחבולות מסיתים!.. בבית ה’מסיון' יתנו לך גם כסף חנם… ובלבד שתבוא!..”
“למה אפוא תעבוד פה?” עקץ אותו זידל.
אך על זה היתה לנחמיה תשובה מוכנה מראש:
“ואצל ליבל לא הדפסנו קולות־קוראים של כמרים, צלבים והשד יודע מה?.. ואלתר זלקינד, יהודי כשר לכל הדעות, מה, לא כך? – האם אינו סוחר ב’בטרך' בעצביהם ובפסיליהם?.. פרנסה! ואם אני עובד כאן, בבית־דפוסם של הטרפ’ניאקים – מה בכך? אני פועל. ולא יותר… וכל זה אינו נוגע בי כלל… העברה עליהם, ימח שמם וזכרם!”
“בית־הדפוס ה”טרף", בכנוי זה גלתה העיר את יחסה אל חבורת “הדרך”; כך, ולא אחרת, קרא גם נחמיה למקום עבודתו.
אבל פה, בבית־הדפוס, היה אנוס להזהר בדבריו. מנדל קנטור, המשגיח, אזנו חדה, וגם בזידל הפוחז אין לתת אמון רב. תחת זאת היה שופך את לבו בביתו, בחברת ידידים. להם ספר על בן־מתתיהו המביא מהעיר, מחנויות הגויים, נקניק וחמאה כרוכים יחד, בניר אחד; על ברנצ’וק המעשן בשבת בפרהסיה; על סולודוכין הגר עם עלמה בלי חופה וקדושין. ואפילו חיים רם – הטוב שבהם – אינו אלא מומר להכעיס, הכותב את מאמריו בשבת דוקא – ומה טעם תמצא בכתיבה כזאת?
בחדר־ההנהלה, מסביב לחבילות העתונים החדשים התלקח וכוח על דבר המצב המדיני. כל סופרי “הדרך” היו בדעה אחת: תורכיה לא תעמוד זמן רב מן הצד. הגיעה השעה לברר את יחסם אל המתרחש לבוא “ולתפוס עמדה”.
חיים רם עמד על יד ציפרוביץ, גבו אל השלחן, וקולו הומה מעל לראשו של רואה־החשבונות – קול בס עבה והולך. לרגעים נמתחו בו והוטעמו, בין צליליו המלטפים, המפייסים, נימים קשות של עקשנות, של רצון להכריע – אז הורגשה אי־התאמה מוזרה בין תקיפותו ובין מבט העינים השחומות, השקטות, התפוסות במחשבה רכה ועצובה. העינים האלה העלו על הדעת את עיני “בן־האדם” בתמונות עתיקות בבתי־כנסת נוצרים. ואז היו צפים ועולים על הזכרון קטעי דברים קשים מ“הברית החדשה” – דברי זעם, תוכחות, קללות – והיה נדמה, כי ההוא גם לו היו עינים רכות ועצובות וקול עבה והולך, מתעקש ומפייס.
חיים רם דבר באריכות על המצב בעולם ועל השנוים שיבואו בו עם כניסת תורכיה למלחמה:
“אנגליה קשורה ברוסיה. מטרתה הראשונה של רוסיה המנצחת תהיה בודאי כבוש קושטא”, לפי מנהג בני ירושלים, שקבלו מהספרדים, היה אומר “קושטא” במקום “סטמבול”. “אחרי קושטא תעלה על הפרק ארץ־ישראל. זה עשרות שנים שהמלכות והכנסיה האורתודוכסית נושאות עיניהן אל ארצנו. ה’פלסטינסקויה אובשצ’סטבו‘, שכסתה את כל הארץ ברשת בתי־ספר רוסיים, אינה אלא כלי שרת בידי הפוליטיקה הרוסית האימפריאליסטית. עבודתה עשתה פרי. זה לא כבר פגשתי רועה בעמק יזרעאל – רועה צאן ערבי פשוט – והוא מדבר רוסית. זאת היא פעולת בתי־ספריה בנצרת. ה’פלסטינסקויה אובשצ’סטבו’ אינה קופצת את ידה. כל שנה היא מוציאה מיליונים, אין משליכים מיליונים חנם. תקות מכווניה לשכר בעתיד הקרוב, ארץ־ישראל נכנסת בגבול שאיפותיהם הקולניאליות. והלא רוסיה אויבתנו הגדולה בעולם. אם יעלה הדבר בידה, אם תדרוך כף רגלה על אדמתנו – אבדו תקוותינו… אז נזכה לראות את ירושלים, ואולי את יהודה כלה, מחוץ ל”תחום המושב"…
זכרון “תחום המושב” עורר בלב אנשי “הדרך” רגשות כאב ועלבון. דמיונם תאר להם בצבעים בהירים תמונת שלטון רוסי בירושלים: “גורודובוי” בעל פנים גסים, אדומים, ראש השוטרים – שכור ומתהולל, גוברנטור, העובר בחוצות העיר במרכבתו, בלוית גדוד קוזקים. ליהודים אסור לגור כאן – עיר קדושה! רק בימי החגים יתירו להם את הכניסה וירשו להם, בתנאים מעליבים, חלף דמים רבים – לשפוך את לבם לפני אבני הכותל המערבי…
כל אחד מהם בקש – כדרך סופרים ודברנים – טעם משלו, שונה מטעמי חבריו, להוכחת אותו דבר – כי חובתם היא לעמוד לצד תורכיה. אך הטעם העקרי, שבצבץ מבעד לכל דבריהם, היה אחד לכלם: האיבה לרוסיה והפחד מפני כבושה.
קולו הדק של גבעוני נכנס פתאם לתוך השאון, נקב אותו, כנקוב המחט צנפת חוטים מסובכים, ופרץ לו דרך אל אזני המדברים:
“הסכנה הרוסית אולי אינה גדולה, כמו שמתאר אותה החבר רם. מאודיסה עד יפו רחוקה הדרך. ומטיפליס – ביבשה – עוד המרחק גדול מזה. אבל יש גם גרעין של אמת בדבריו. אם לא מפחד הכבוש הרוסי הרי מהתנגדות לרוסיה, לכחה, שהוא ביסודו כח צורר אותנו… חובתנו הלאומית להלחם ברוסיה בכל מקום שהוא. גורלנו קושר אותנו בגורל ממשלות ההסכמה, ובפרט, בגורל תורכיה. וגם השאלה הערבית: הערבים בלבד ירויחו מהחלשת תורכיה. ומי לנו שונא כמוהם?”
הוא נאם נאום מדיני מקיף, הגיוני, מכוון להוכיח כי “לנו דרושה תורכיה חזקה – כי רק בתוך ממלכה עותומנית גדולה, המכילה בקרבה המון לאומים ושבטים, עדות וכתות, יהיה ערך גם לנו ותקוה לעתיד…”
אחריו פתח בן־מתתיהו. בנאום שוטף, ברור וחלק, חזר באריכות על הדברים שאמרו לפני כן רם וגבעוני.
עיני גדליה ברנצ’וק טושטשוּ, פניו הביעו לאות. הדברים הרבים והישיבה הארוכה במקום אחד הוגיעו אותו. הוא הוריד את ראשו אל ברכיו המוגבהות ונשאר יושב כך, במצב לא־נוח זה, על חבילות ניר־ההדפסה, עד שחש כאב בגבו. לרגע נשען אל הקיר, אך נזכר בגיר ובאבק שעליו ושב והתרחק ממנו, וליתר נקיון התחיל דופק בכף ידו על קדקדו ועל גב מעילו. לסוף קרב אל רואה־החשבונות ולחש באזניו:
“אסונו הגדול”, קרץ עין לצד בן־מתתיהו, “שהוא נואם לפעמים – כמה פעמים – בשעה שאין לו מה להגיד… כשיש לו – אל יצחק: זה יקרה לפעמים – אז כדאי לשמוע אותו. הוא נואם מצוין, עולה על אלה… אבל, כשאין לו – וזה גם כן יקרה לעתים קרובות… לעתים קרובות יותר מדי – אז רע, רע מאד: אינו חפץ לחדול… אינו יכול… הן כל הזמן שלא נפסק הנאום לא אבדה התקוה, כי סוף סוף ימצא דבר־מה… יתגלה איזה תוכן שהוא… וכך הולך הנאום ונמשך ומסתבך – מלה גוררת מלה – ואין קץ לדבר…”
ציפרוביץ לא ידע אל נכון אם הוא לועג כדרכו או מדבר ברצינות, ואי הגבולים בין זה לזה; ועוד: אם הוא לועג – למי הוא לועג: לבן־מתתיהו, הנואם, או לו, השומע, או לשניהם? על כל פנים הקדים וענה בבת־צחוק אלמת של הבנה לא־בטוחה.
דעתו של גדליה ברנצ’וק היתה שונה מדעת חבריו. בהזדמנות הראשונה התפרץ גם הוא אל תוך הוכוח:
“יש גם אפשרות שלישית: כבוש הארץ על ידי האנגלים…”
אבל סולודוכין לא נתן לו לדבר. הוא דחה בבטול את התקוות הנתלות באנגליה.
“מדברים על רוסיה… מה רוסיה?.. אם תבוא אנגליה אז דוקא יאמר לנו – ויכתב בשערי הארץ: ‘עזבו כל תקוה’. אנגליה מביאה בחשבון כחות ממשיים בלבד. אנו איננו כח ממשי בארץ. אנו אפס. ממוסדותיה הליברליים של אנגליה יהנו רק הערבים. כל ההנהלה הפנימית תמסר לידיהם. תחת שלטונה של אנגליה תתפתח פה מדינה ערבית טהורה כמו מצרים. ואז – מה אנו ומה עבודתנו? הקולוניזציה2 היהודית תאסר בהחלט. ישובנו הקטן, הדל, לא תהיה לו כל אפשרות לגדול, ותקותנו הלאומית לא יהיו לה כל סכויים להתגשם, אם לא תשאר הארץ בידי התורכים. כך יהיה, הנני מבטיח לכם זאת…”
“ואף על פי כן, אינני בטוח בזה”, התפרץ שנית גדליה ברנצ’וק, כלו בוער בהתקפה פתאומית של תאבון וכוחי, “כבוש אנגלי יגדיל את סכויינו לאין שעור. ראשית כל, תתבטל סכנת רוסיה, והלא זו לא תעבור כל עוד נתונה הארץ בידי השולטן המרופט!.. והמשך השלטון התורכי – אסון מתמיד הוא לנו: המיליונים, שיכולנו להוציא על עבודה מועילה, יוצאו גם להבא לבקשישים… והארץ תוסיף להיות שרויה בקפאון, חייה כבולים, אין דרך קדימה… ואשר לסכנה הערבית – גם זוהי גוזמה. דוקא אנגליה, שנסיונה רב כל כך במצרים ובארצות ערב, לא תרדוף אחרי מוסדות פרלמנטריים, אלא תנהיג פה, כמו בהודו, הנהגה אדמיניסטרטיבית ישרה. אנחנו אפס – ולכן דרושה לנו אנגליה על כל אותה מדת החופש הכלכלי והתרבותי, שהיא נותנת לכל אפס. אז יבוא קץ לאפסותנו ויהיה גם לנו ערך עצמי משהו…”
דבריו האחרונים העלו במוחו של ציפרוביץ צרוף מלים משונה. לשון נופל על לשון. חציו עברי וחציו אידי. הוא הצטחק בבת־צחוקו הטובה, הנהנית מבדיחותה, ואמר.:
“אפס – או ‘עפעס’, – אחת משתים!.. חה־חה!..”
אלה שאזנם קלטה את ההלצה צחקו גם הם. גדליה ברנצ’יק קרא לו בהתפעלות:
“יפה אמרתי”
וחזר על דבריו:
“אפס או ‘עפעס’, – אחת משתים!.. טוב מאד!”
באותו מעמד נזכר במחשבה אחת, שהיתה באה אליו לעתים קרובות בזמן האחרון: כל פעם הוא שב ומגלה לתמהונו, כי האנשים פקחים מכפי שהם נראים לו בתחלה. הנה, למשל, רואה־החשבונות ציפרוביץ: האם הוא מכיר אותו? מנין לו שמכיר? הבטחון הנמהר הזה מעוור את עיניו… אותו הצורך הפרימיטיבי בודאות… הפחד מפני אי־ודאות, המונח ביסוד כל הדתות… הנה מתלקח בו, בציפרוביץ, דבר־מה, ניצוץ לא־צפוי מראש. מדוע לא־צפוי? מפני שהוא, ברנצ’וק, לא צפה לו… מפני שהקדים להחליט שהוא מכיר אותו…
כותב הספורים ישב על חבילת הניר והחריש. לאחר שאמר את דעתו לא מצא עוד ענין בוכוח. הדברים היו לו ברורים דים. הוא הניח כי כל אשר יענו לו וכל אשר יגידו אחר זה – ידוע לו מראש. המשך ההתנצחות אינו אלא גלגל חוזר. יכול להיות, כי החזרות נחוצות למי שאינו מסוגל לרדת לעומק הענין בלי שישמע אותם הדברים פעם ופעמים ושלש פעמים. אבל הוא – הוא מוותר על העונג הזה.
הוא ישב והסתכל בציפרוביץ כאילו ראה אותו בפעם הראשונה בחייו. הנה הוא עובד פה, בחדר הנהלת העתון, זה כחצי שנה. בתחלה עורר בו רגש של אי־מנוחה וסקרנות, ככל איש חדש. כעבור זמן־מה אמר עליו בשיחה שהוא בעצם “בחור לא־מזיק”. לא מזיק… סלדו!.. אחר זה היה בעיניו כאחד הנכסים, השיכים לבית־הדפוס – כמו המכבש, כמו תבות־האותיות: בחור־רוק, לא צעיר ביותר, שקט, חרוץ, יושב לו בקרן זוית על פנקסיו ועל ספרי־חשבונותיו העבים, יושב ואינו פוגע באיש, ואין איש שם את לבו אליו. לאט לאט נמחקו מזכרונו הסימנים הקטנים, המיוחדים לאיש זה, ונשארה תמונה מטושטשת של דמות כפופה בפינתה בין השלחן לקיר, של פנים מארכים, צנומים, כהים, מקומטים, של ברק שנים צהובות ושל אור בת־צחוק טובת־לב – אותה בת־הצחוק, שהניעה אותו לאמור: “בחור לא־מזיק”.
עתה התבונן אליו בכונה, כאדם שהציג לעצמו שאלה ורוצה לפתור אותה. הוא ציין בלבו את אשר ראה: לבוש נקי וטוב, כתונת מגוהצה יפה, לחיים רזות, מגולחות למשעי, שערות קלושות, סרוקות היטב, וחריץ לבן חוצה אותן באמצע בדיוק.
הוא נזכר באיריס, רואה־חשבונות ב“בצלאל”, שהיה גם הוא מגוהץ ומצוחצח כמוהו, ועל כך הרכיב משקפי־זהב מבריקים, ואמר בלבו:
“רואי־חשבונות!.. למה לא יקנה גם זה, שלנו, משקפי זהב?.. איעץ לו בשעת כושר…”
אדם רך וצנוע, צלול בדעתו בתחומי תפיסתו, שאינה רחבה ואינה עמוקה… רצון רצוץ…– מה הענין שעורר בו פתאם?
ברנצ’וק חייך:
“כזבוב דבק למכה טריה כן אני לפצעי נפש…”
הוא נטה אל רואה־החשבונות ואמר:
“ואתה, ציפרוביץ, מה דעתך על כל זה… שהם מדברים?.. מה תגיד?”
“מה אגיד? הצדק אתך. בלי צחוק, דעתי כדעתך… לתלות את כל תקוותינו בתורכיה!.. בכלל, התורכי והאנגלי – איך אפשר להשוות?”
“נכון מאד”, ענה ברנצ’וק בלי רצון.
הוא הביט בו בקוצר־רוח, בחשד שהנה יפתח ויפליט באזניו גרת הדברים, שהוא, ברנצ’וק, אמרם פה לפני שעה קלה – ומתוך כך התחרט על התחלתו. אך כעבור רגע נרגע. רואה־החשבונות לא עלה על דעתו להאריך דבור. הוא הוציא מלבו אנחה עמוקה, שנשמעה כאנקה עצורה, וגמר:
“מה יועילו רוב דברים? עתה, ברגע זה, רע לנו… ומה יהיה בסופנו?” והוסיף כמצטדק: “הישוב כלו, מה יהיה עליו?”
“דאגה לישוב”, לעג בלבו ברנצ’וק, “ידעתי כי זה יבוא בסוף!”
“מילא, נראה”, אמר בקול, “אם לא אנחנו – יראו אחרים… חה־חה!.. ממ… ומה שלום הגברת אפלבוים?.. ממ… אין רואים אותה כלל…”
ציפרוביץ התכוץ והתבלבל מעט. הוא היה בישן מטבעו, ובישנותו לא עברה עם הזמן, כי אם השתרשה, היתה מתוחה יותר ומעוקשת. כל נגיעה קלה – ותהי עדינה מאד – עוררה בו חשש של עלבון. ובכל זאת למדוהו השנים שעברו עליו – חצי חיי אדם – לשים מסוה על פניו ולהסתיר במלים את רחשי לבו. וכך עלה בידו גם עתה להעמיד־פנים שקטים ולענות במנוחה:
“היא עסוקה מאד. הלא היא עובדת בבית־החולים של הד”ר שנידרוביץ".
“איך… ומה ‘מכוח’ תכלית?.. הבריות מעבירות שמועות עליכם…”
כל הספקות שנקרו במוחו של ציפרוביץ בזמן האחרון בדבר היחסים שבינו ובין מניה, זעו ועלו והתיצבו לפניו כתובעי פתרון תכוף. בלבו ראה את הקשר רופף וקרוב להנתק. ועתה נגלתה לו פתאם האפשרות הזאת כמפלה, בהשפלת ערכו, שאין להודות בה לפני זר. רגש הבושה חזק את רוחו. בלי שאת עיניו מעל דפי ספר־החשבונות הפתוח הצטחק בבת־צחוק מתנצלת והתחיל מסביר לברנצ’וק כי הדבר גלוי ובעצם אין כל סוד בו:
“מה יש כאן להסתיר? הענין פשוט: אנו מאורסים, ובעוד שנים שלשה חדשים נתחתן”.
לברנצ’וק היה הרושם כאילו נגע בבשר חי, וזה התחלחל והעלה קרום סמר.
“כן, כן”, סנן בשניו. “כן, כן. ממ… פשוט מאד”.
ז 🔗
בשבת בבוקר קמה בהלה בעיר. ספרו על התנגשות בין הצי התורכי ובין הצי הרוסי בים השחור. יושבי בית מהרו החוצה לשמוע חדשות ולחוות דעות ולהתבלבל בתוך כל האנשים המבולבלים, המסתובבים ברחוב. אהרן ציפרוביץ הלך עם הזרם, היורד אל שער יפו. לפני בואו אל “חצר הרוסים” פגש את חיים רם ואת ברנצ’וק. שניהם היו נרגשים מאד.
“גם אנו בלוחמים!” קרא רם. “כבר הוכרזה המלחמה בקושטא!.. הנה תראה: על בית הקונסול הרוסי – דגל איטלקי, על בית הקונסול הצרפתי – דגל ספרדי, על בית הקונסול האנגלי – דגל אמריקאי… עת הניטרליות חלפה!”
וברנצ’וק הוסיף:
“גרמניה מהוללה במרחצאותיה: קרלסבד, ויסבדן, בדן־בדן, ומה עוד?.. את כל העולם הוליכה אל בית מרחצה. ועתה לא ינצל מידי הבלן הגרמני גם ‘האדם החולה’ מהבוספורוס… דעתי היא, כי במלחמה הזאת תפתר שאלת המזרח הקרוב פתרון גמור”.
שאלת המזרח הקרוב היתה רחוקה עד מאד מלבו של ציפרוביץ. פניו נתכרכמו. הוא נשא עינים מבוהלות ומתחננות אל רם, כאלו קוה למצוא מרגוע לנפשו במבטו השקט, הרציני.
"אבל מה יהיה עלינו? הלא כלנו רוסיים!''
"אהא, אתה דואג ל’לנו הרוסיים‘, ולא – ל’ישוב כלו’ '', – שמח ברנצ’וק בלבו כשמוח איש לאיד רעהו, "אין דבר! עוד מעט ותדבר בלשון ‘אני! אני!!’.. "
“מאומה לא יהיה!” הבטיחו חיים רם בתקיפות. “אנחנו הננו שבויים אזרחיים. הברירה בידי הממשלה להשאירנו במקום שבתנו או לשלחנו למקום אחר – ולא יותר מזה. אנו חוסים בצל החוק הבינלאומי”.
רואה־החשבונות לא היה בטוח בזה כלל וכלל. הוא העיר במרירות:
“ודאי! התורכי ישמור את החוק!.. לו חוקים משלו, חוקים מהירים… תליה ושחיטה – אלה הם חוקיו!..”
ברנצ’וק גחך:
“אל תפול ברוחך, ציפרוביץ! אני אחראי לכל שערות ראשך… כי על כן צל של חוק בינלאומי חופף עליהן”.
“אל תדברו שטויות”, גער בהם חיים רם, “הלא זה שנים אתם יושבים בארץ, לא מתמול־שלשום באתם – ומי נגע בכם באצבע קטנה? מה לכם ללעוג ולהתלונן?”
“הימים ההם חלפו”, טען רואה־החשבונות, “עתה שעת חרום… מי יודע, מה יביא לנו יום מחר… לוא, לפחות, הורשה לנו לצאת מהארץ… ללכת למצרים, לאמריקה!..”
הרעיון על היציאה מהארץ קם פתאם והתיצב לפני חיים רם כאפשרות נוראה, כמוצא מחפיר ומחריב את הכל. דמו סער בו והכה גלים בפניו, אפו הארוך, הגבנוני, האדים והכחיל חליפות.
“לצאת? מה?” קרא בקצף. “לאן נצא? לרוסיה – להלחם בעד רוסיה? מה לנו רוסיה? לברוח לאמריקה? מה לנו אמריקה?.. פּה מקומנו! לא נלך מפה! פה ערינו ומושבותינו, פה ארבעים שנות עבודתנו!.. פה תקותנו האחרונה!.. לא נזוז מן המקום הזה!”
הוא הזדקף ועמד בראש מורם, עיניו השחומות הבריקו:
“להסתתר באמריקה? לא יהיה כדבר הזה! פה נשאר – עד הסוף!.. וכבר אני רואה את הדרך – כלנו נהיה נתינים עותומנים. נבוא אל הממשלה ונבאר לה את המצב לאמתו… אנו רוסים? שקר בפי כל האומר זאת! לא היינו ולא נהיה רוסים! עלינו להתעתמן – ויהי זה רק למען נוכל לעמוד במערכה עם רוסיה, והעקר… העקר – כי ארצנו היא הארץ הזאת… פה מקומנו, פה נשאר עד הסוף – ויעבור עלינו מה!”
ציפרוביץ נגרר אחרי השנים, מחריש, מדוכא. דברי רם השתיקוהו, אבל לא פזרו את ספקותיו. חיים רם ויתר עורכי “הדרך” מוכנים להשליך את נפשם מנגד למען רעיונותיהם? מה פלא? כזאת עשו כל ימי חייהם. תפקידם ואומנותם בכך… אבל הוא אינו חפץ להקריב את עצמו לטובת הכלל, ואינו דורש מאחרים שיקריבו את עצמם למען הכלל. הוא רוצה לחיות במנוחה. לא יותר… ואשר למניה – מה יהיה עתה? מה יצא מכל זה? הכל היה טוב. החלטתו היתה נחושה… כבר קבע בקירוב את זמן החתונה. ולא הסתיר עוד – גם לברנצ’וק אמר. והנה… מה יעשו כעת?
בכל זאת הוקל לו. ההליכה בלבד, שהלך עמהם, השקיטה מעט את רוחו. חוץ מדבריו של רם, ויותר מהם, הרגיעו מראה גופו הרזה והגבוה, צעדיו הנמרצים וקולו – קול הבס ההומה. רואה־החשבונות הביט אל גבו וחשב בלי מלים, כי יש בכל זאת מי שיגן עליו, ועל עוד אנשים כמוהו, בעת צרה. אשר יוכל לעשות יעשה, בלי ספק. ואשר יהיה – יהיה… אח־חה…
הוא הפליט אנחה מרה.
הערת ברנצ’וק שוב הרגיזה את מנוחתו. כותב הספורים שאל אם לא תהיינה פרעות בירושלים, וקולו החוור, חסר־החיים, כסה על התרגשותו הפנימית.
“מאד יכול להיות, כי לאחר זמן־מה יסתדר הכל ויתנהל כדין וכדת, לפי החוקים הבינלאומיים. אבל עתה, ברגע זה, בשעת התפרדות החבילה – פתאם נודע להם, לערבים, כי בני הנכר – צרפתים, אנגלים, רוסים – אויבים הם לממשלה מהיום והלאה. ואם אויבים – הלא הפקר… פקידי הרשות, לא ברור להם לפי שעה מה יעשה בשונאים האלה. ואולי אין רצון למהר בברור… ודי לנו רגע אחד של פקפוקים בלבות שרי המשטרה שיתפרץ עם הארץ ויתחיל במעשי שוד ובפרעות. לאן ילכו בראשונה? מי הם הזרים, הנראים לעין? איפה הם יושבים בהמונים? בשכונות היהודים, יהודי רוסיה… בכלל, דעתי היא כי הללו – האירופים – גם עתה ימצא להם מחסה, וחייהם וכל אשר להם לא יהיו מופקרים כנפשנו וכרכושנו…”
“כן, עלינו לדאוג להגנת עצמנו”, אמר חיים רם, שקוע במחשבות, “עלינו לעשות זאת תכף ומיד. צריך לחקור ולדעת מה הנשק אשר בידנו, וכמה אנשים. הנה אכנס לבן־מתתיהו לדבר בענין זה. מי הולך עמי?”
גדליה ברנצ’וק הניע את ראשו בעוית אי־רצון:
“אראה אותו אחר הצהרים. ברגע זה אני עסוק”.
הוא הרגיש במתרחש לבוא ורגז. כל זה היה רע בעיניו. הוא התכונן לכתוב רומן גדול, ועתה חשש לגורל עוברו. בעיני דמיונו כבר ראה המון מתגעש ופורע… הפראים פשטו בחוצות העיר, התפרצו לתוך הבתים – והנה עפים על פני החצר ועל פני גגות הבתים עלים טרופים – “החלק הראשון”, שלא נגמר, יצא לאויר העולם לפני זמנו… ושוב ראה את עצמו עומד על משמרו, בידו אקדח. הנה הם באים. הוא יורה. מהומה. צעקות… קריאות נקמה. אבן פוגעת בראשו… אבן – או מטיל ברזל… הוא נופל – לא יקום עוד… והרומן נפסק באמצע. ששת הפרקים הראשונים של החלק הראשון ללא המשך וללא סוף. מה ערכם?
חיים רם הלך לדרכו. פתאם הגיעה לאזני ברנצ’וק המית דברים יגעים. הוא הקיץ מהזיותיו, ראה את ציפרוביץ ההולך אחריו וטוען, והפליט בפזור נפש: “כן, כן, ודאי… מה?”
“בנוגע לבהלה, אני אומר”, המשיך רואה־החשבונות וקולו קול נכאים מתלונן ומיגע. “הלא כלנו רוסים. מה יהיה עלינו? בידיו אנו, בידי התורכי, נתיני מדינה אויבת, בלי חסות, מנותקים מן העולם… למה באתי, באמת? שאלו אותי, איזה שד כפאני לבוא הנה? מי מנעני מנסוע לאמריקה? זה כבר יכלתי להיות שם. שני אחים ודוד לי בניו־יורק. כמה פעמים כתבו לי, בקשוני לבוא. והנה עשיתי מעשה־שטות: בחרתי ללכת לארץ־ישראל דוקא… טפש כמוני!.. אח־חה!.. ועתה, מה יהיה עלינו פה? לצאת מן הארץ – ודאי לא יתנו לנו לצאת… גם הקונסול הרוסי… כבר אסרוהו, לא כן? ולמה לא יאסרו את כלנו? ודאי יאסרו… מצד אחד טוב כי יאסרו – בדרך זו אולי ננצל מידי הפורעים…”
טענותיו פגעו בברנצ’וק כלעג שנון, אם גם בלי כוונה – ואולי דווקא משום כך – כלעג מכוון לפחדיו הנסתרים.
‘*אותן ההרגשות במהדורה שניה ועלובה משלי… מגוחך!.. שנינו מגוחכים!.." שסע את עצמו והוסיף מתוך קפיצת־מחשבה: "אמרתי שעוד מעט ויניח ל’ישוב’ ו’לכלל' וידבר על עצמו בלבד… חה־חה!.."
הוא ראה את הקו המבדיל בינו ובין ציפרוביץ הולך ודק – עוד מעט וימחק ולא יהיה סימן לו. שניהם לבם אטום להלמות לב העולם הגדול. שניהם חרדים למנוחתם הפעוטה בלבד. ואם יש לו רומן לא־גמור – גם לציפרוביץ יש.. חה־חה… בתוכו של דבר, אין ביניהם הבדל – לחלוטין אין!
רגש העלבון זרזו למצוא מום בחברו, שיפלהו לרעה. הרווק הזקן הזה פחדן, ולא כמוהו – שהוא קצת ירא וקצת אינו ירא – מוג־לב ממש! את מורך לבו רואים בכל – בדבריו, באנחותיו, במבטיו, במעשיו.
על המחשבה הזאת התענג ולא מהר להפרד ממנה. מתוך כך הרגיש את עצמו אמיץ לב – כאילו נבלמה חולשתו מפני בהלת רעהו ומהרה להסתתר. פתאם החליט בנפשו כי כל מהומות לא תהיינה: פרעות? הבלי הבלים! טוב יעשה אם ילך הביתה וישב לעבודתו!
אף על פי כן הוסיף והתמהמה על יד רואה־החשבונות, ותחת לעזבו לנפשו שב עוד פעם אל ענין הפרעות ודבר באריכות:
“יש עמים חזקים וקהים כשוורים. כאלה הם, למשל, תורכים, בולגרים, רוסים. אם יבוא אויב לארצם וינצחם ויכם לפי חרב – אותם ואת נשיהם ואת טפם – ידומו, לא ישמיעו קול מחאה. הדבר טבעי בעיניהם. גם הם יעשו כך בשעת הכושר, והיא, לדעתם, זכות כל אלים ומנצח. במלחמת הבלקנים, למשל, שחטו הבולגרים המנצחים – בכמה ממחוזות מוקדון – את כל התורכים, כרבע מיליון נפש. מטרתם היתה לבער את ‘השאלה’ התורכית מחצי־האי הבלקני. להפטר ממנה אחת ולתמיד. והתורכים שתקו, ראו דומם את הטבח ולא השביתו בצעקותיהם מנוחת ‘העולם הנאור’. זכות החזק!.. ורק משאלה אחת בלבם – כי בבוא היום והמזל יאיר להם פנים תהיינה ידיהם חפשיות, כידי אויביהם אז… ויש עמים עצבניים, קצרי־ רוח או רואי־הנולד. אלה ירעישו עולמות בטרם קרה דבר – כך ינצלו לפעמים מגורלם. עליהם תוכל למנות את היונים, את הארמנים, את הערבים, את היהודים – היהודים בראש, כמובן. טרם הסתמן המקום ממנו תפתח הרעה והם, המנוסים בכך, כבר הכירוהו, וכבר הרעידו וחלחלו את חוטי הטלגרף ללונדון, לניו־יורק, לפאריז: חורבן גמור! כליון!.. כך היה, אם תזכור, בכניסת היונים לסולוניקי. מאד חשקו לחוג את כבושם בפוגרום יהודי, כתוספת לפוגרום שערכו בתורכים. אבל מה יכלו לעשות וטלגרמות ‘רויטר’, המתארות את הפוגרום לכל פרטיו, הגיעו אליהם מאירופה לפני שהספיקו לפעול הרבה. אז רפו ידיהם… ופה – גם פה יהיה כן. היה סמוך ובטוח כי באמריקה כבר הוציאו כמה ‘אכסטראות’ על דבר אכזריות התורכים בארץ־ישראל… אמנם, בימים הראשונים האלה אין זה מן הנמנע שתהיינה התנפלויות המוניות על יהודים ונוצרים. אבל הן לא תעבורנה, בלי ספק, על מידת פוגרום רוסי בינוני. וגם אין לשער, כי התסיסה הפוגרומית תאריך ימים – לציונים נתיבים ומשעולים בקושטא… ובכלל, הממשלה הקימת משתדלת להראות בעיני העולם כממשלה הגונה… וגם הגרמנים לא ירצו בזה…”
“נחמה רבה!” גחך ציפרוביץ במרירות. “לא יותר מפוגרום רוסי בינוני?.. החיית את נפשי ממש, כשם שאני יהודי!”
גדליה ברנצ’וק חייך. בכל זאת יש הבדל־מה בינו ובין רואה־החשבונות ציפרוביץ. עתה הוא יכול ללכת לביתו במנוחה.
באותה שבת הקדימה מניה לבוא אל חתנה. חדשות הבוקר הגיעו גם לאזניה. בהכנסה היתה מלאה התרגשות. בלי הסיר את הכובע מראשה עמדה באמצע החדר, נשמה נשימות מרוסקות – מפני העליה הנחפזת במדרגות – אחזה את ידו, הביטה אליו בעינים גדולות, מבוהלות, ושאלה בהסתערות:
“ומה נעשה אנחנו?”
מחשבה מחרידה נצנצה במוחו. הוא נזדעזע. ידיו ורגליו התחילו רועדות. פניו חורו, התרוקנו מדמם. עיניו ננעצו בעיני מניה – הוא ראה בהן אימה גדולה. שפתיו נעו ודיבר אין בפיו.
היא משכה את ידו בחזקה.
“מה לך? מה לך?”
“כבר התחילו?” לחש בלי קול.
בקושי קלטה את מלמולו.
“מה? מה התחילו?” שאלה במבוכה.
עיניה התעגלו מתמהון מהול בפחד, לחייה הדקות רטטו.
“הפוגרום… כבר מכים?”
“מתי?.. מה אתה אומר?.. הלא זה עתה באתי מן החוץ!..”
היא חשבה, כי הוא יודע דבר־מה. אחוזת פחד מהרה אל החלון והשקיפה בעדו על גגות־הרעפים האדומים ועל חתוכי הסמטאות הצרות מטה, עמדה והקשיבה. נדמה לה, שהיא שומעת קולות צעקה רחוקים, החלון היה נמוך ופתוח וחסר שבכת הברזל, המצויה בחלונות הקומות התחתונות. בקוצר־רוחה קפצה אל מסדרון הקרשים הרחב, המקיף את כל הדיוטה מסביב. מפה תיטיב לראות את הנעשה בחוץ.
אבל בחוץ לא נעשה מאומה. הרחוב היה שקט כרגיל, כמעט ריק מאדם. מאחורי הפינה יצאו שני יהודים פולנים בשנות עמידה, פניהם שבעים ושלוים, בגדיהם בגדי שבת: קפוטות־משי חלקות ומבריקות בשלל צבעיהן – שטף כתמים ירוקים, כחולים, צהובים – חגורות־משי רחבות, “שטריימלים” מקושטים בזנבות שועלים אדמדמים וחומים, גוונם כגוון זקניהם, ונענועיהם כנענועי פאותיהם הארוכות. בצעדם נפתחו שולי קפוטותיהם עד אבנטיהם – אז נראו תחתוניהם הלבנים – תחתוני שבת, והבהיקו מתוך סנדליהם הפתוחים עקבי גרביהם. הם התנהלו לאט ושוחחו ביניהם בנחת.
אחריהם באה ספרדיה זקנה, לראשה מטפחת לבנה עשויה ברקמה ירוקה, על כתפיה סודר של משי מטיל ברק־מתכת כחול־אפור. היא פסעה פסיעות קטנות, מדודות, ונדה בראשה לקצב רגליה, פסוע ונוד.
עוד אנשים מספר עברו ברחוב: פלח כפוף ושק פחמים על גבו; נערה גסת־פנים, צמותיה דקות וסרטים ורדיים קלועים בהן.
שקט ושלוה היו נסוכים על פני הדרך, הבתים, האנשים. מנוחת שבת.
מניה הסבה פניה אל חתנה שיצא אחריה המסדרונה:
“ממי שמעת?”
“הלא את אמרת!”
אז הבינה את הטעות. פחדה נהפך לכעס.
“טפש!” צוחה בהתרגשות.
הוא התכופף ומראהו כמראה איש מוכה בידי גדול ממנו: הוא ירא פן יוסיף זה להכותו ואינו מעז לעמוד על נפשו.
“נדמה לי שאמרת… אולי לא הבינותי, מניה… ומה בכך? מה בכך?..” גמגם בברך שפלה.
“מה בכך?” נזעקה. “לבי נהפך בקרבי!”
הם שבו אל החדר. מניה ישבה על מטתו, כובעה בידה. עוד היא מחכה לדבר־מה, אף כי אינה מאמינה בו זה כבר. צר לה על תקוותיה שנבלו. הבוקר, שעבר עליה בבית־החולים בהתרגשות ובצפיה קצרת־רוח לרגע היציאה, שב ועורר בה את רגשותיה הראשונים אליו. נדמה לה, כי הספקות שאכלו את נפשה בזמן האחרון, אכזבתה בו, התקררותה אליו, הם דברים שאין להם ממש, הרגשות מקריות, ארעיות, שתתפזרנה כעננים קלים. מתחת לתסיסה השטחית הזאת שוכנת קרקע בטוחה, מוצקה – קרקע האהבה.
בבוקר זה גילתה מניה – בפעם הראשונה בחייה – ענין כל־שהוא ל“פוליסיקה”. כאשר בא הד"ר שנידרוביץ אל בית־החולים – בשעה אחת־עשרה, כדרכו – מהרה אליו בשאלות: מה נשקף עתה לנתיני רוסיה?
“לנשים, לילדים, לזקנים יתנו בלי ספק לצאת מן הארץ; והגברים, מבני חמש־עשרה ועד ארבעים וחמש, אולי ישלחו, לפנים תורכיה. על כל פנים, כך הוא החוק”.
“ומה יעשו שם?”
“מה שעשו אבותינו במצרים: ילושו חומר ויעשו לבנים”, צחק הרופא.
אלה הם איפוא הסכויים: היא תסע מפה ותחיה חיים שאננים ונעימים במקום רחוק ובטוח, והוא – החלש, הבישן, בעל הנפש הטהורה, הידועה רק לה – הוא יתגולל בתוך המון גולים אומללים, מוכה, חולה, גווע ברעב, גוסס… האפשרות הזאת דכאה את רוחה באכזריותה. בלבה גמלה החלטה לגמור בלי שהות. די לה בפקפוקים, בהלנות ובדחיות, עליה לכרוך את גורלה בגורלו מיד – לטובה ולרעה!
בצאתה מבית־החולים נחפזה מאד, כאילו במהירות הליכתה היה תלוי גורלם. בלבה חי בטחון מוזר שהוא יבין לה בלי באורים – מלה אחת תספיק. היא החליטה להיות חזקה ולהעמיד על דעתה. אם יתנגד מתוך רגש של רחמנות אליה לא תרתע ולא תרפה ממנו, והוא יוכרח להסכים… היא תתחבר אליו, הם ילכו יחד בגולה!
והנה עתה…
היא ראתה אותו עומד באמצע החדר, פניו אפורים, ברכיו פקות. הנה הוא כולו!..
התמונה הזאת רדפה אותה. היא חזתה אותו כך בעינים עצומות. חולשת רוחו העליבה את גאותה. לשונה דבקה אל חכה, המלים המוכנות מראש מתו בלבה.
והוא לא ראה את הנעשה בה ולא הבין מאומה – עמד ודבר ארוכות ורחבות על המצב, ויצא מדבריו כי אין לו מוצא – איש אבוד הוא. עצם בואו לארץ־ישראל אסון גדול הוא שאין לו תקנה. כיום הזה יכול היה להיות באמריקה ולשבת שם במנוחה. מניה נפגעה ברגשותיה: כל מחשבותיו סובבות על ציר אחד: הוא!… רק הוא!.. אף פעם לא אמר: “מניה מה יהיה עליה?” או: “אנחנו… מה יהיה בסופנו?..” רק הוא!.. הוא!..
חמתה שבה והוצתה בה. פתאם קפצה ממקומה ועמדה נגדו בפנים לוהטות:
“די לך לבכות ולקונן… די! אינך יחידי בארץ… הנה ראיתי היום את הד”ר שנידרוביץ… וראיתי אחרים… וכולם אנשים, בני־אדם… ורק אתה בלבד– חדל־אישים… זה שעה תמימה אתה עומד וסופד… ומספיד את נפשך… די לך לבכות… אשר יהיה לכל יהיה גם לך… אם תרצה, אלך גם אני עמך בגולה… למקום שישלחוך… אלך… ובלבד שתחדל להתאונן ולבכות. מיום שהכרתיך לא פסק פיך מבכי… כל יום תמצא אסון חדש לבכותו…"
בקהות אשה, שהחמה שולטת בה, נאחזה במלה “בכה”, וחזרה עליה בכל משפט – מאנה להפרד ממנה. ציפרוביץ עמד לפניה כהלום־רעם. וכך הוסיף לעמוד, בלי קול ובלי נוע, עד שפנתה ויצאה מן החדר וסגרה את הדלת ברעש.
הימים שאחר כך היו ימי התרגשות מתגברת, ימי צפיה לבשורות רעות. כעבור יומים סגרה הרשות את הבנק הצרפתי ואת סניף ה“אנגלו־פלשתין קומפני” בירושלים. שטרות הבנקים ירד ערכם. מעות קטנות אזלו מן השוק. היוקר פשה כמגפה. מבעדו כבר הציץ3 שלד הרעב… העיר היתה כאניה שנטרפה בלב ים, אין תורן ואין משוט, הרוח מטלטלת אותה מגל אל גל, והנוסעים אינם יודעים מאין תבוא עזרה – ואם תבוא בכלל?..
ביום השלישי לפנות ערב שמע ציפרוביץ צעקות איומות מהרחוב. לבו נפל בקרבו. עתה ידע כי בא קצו. מבוהל ונבוך קפץ ממקומו ורץ אל חדר־הדפוס. מנדל קנטור, המשגיח, שני הפועלים המסדרים והנער הפרסי, מרדכי רחמים, עמדו כלם בפתח הדלת והציצו החוצה.
“מה יש?.. מה קרה?..” שאל ציפרוביץ בחרדה.
“הנה תביט”, ענה לו המשגיח בשקט.
ברחוב עבר בחור ערבי מדלת העם. מראהו כמראה מחמר, פניו אדומים מהתאמצות, והוא הולך ומצעק בקול צרוד ומרוסק מעיפות. וממלא את הרחוב בקריאותיו.
“כרוז!” הסביר נחמיה, המסדר הראשי, לרואה־החשבונות, “מכריז על אסור להתהלך בלילה בחוצות העיר. זמן מלחמה עתה, הוא אומר, ולכן אל יעז איש להראות ברחוב מבוא השמש ועד עלות עמוד השחר… הנה, שמע?”
לאזני ציפרוביץ הגיע עוד פעם קולו הנחר של הכרוז, המשמיע מלים לא־מובנות – שטף צלילים גרוניים וצריחות משונות. לסוף הבחין פזמון שהלך וחזר:
“דמו פי ראסו!.. דמו פי ראסו!..”
“שמע?” על שפתיו החורות של נחמיה רחף גחוך. “הוה אומר: כל מי שיעבור על הפקודה חיב מיתה… דמו פי ראסו!”
“מה פרוש המלים?”
“כמו בעברית: דמו בראשו”.
ציפרוביץ מהר לבוא הביתה לפני שקיעת החמה. שעה ארוכה שכב במטתו בלי להדליק את המנורה. מבטו תעה בחלל האויר האפל, ההולך ומחשיך. באזניו עוד צלצלו קריאותיו המשונות של הכרוז: “דמו פי ראסו!” פעם התרחקו הלוך והתרחק, הלוך ונדום, פעם שבו והתקרבו והחרישו את שתי אזניו. בדמיונו ראה להקת פראים, שוביי מערות קדמונים, מלפני אלפי שנים, בידיהם קרדומי אבן – הם נדחקים מסביב לחוטא, מניפים עליו את קרדומיהם. ואז, עם זרם הדם שפרץ מהגלגולת הנבקעה, פרצה מגרונם בפעם הראשונה הקריאה הנוראה הזאת: דמו בראשו!
ואחרי שלא יכול עוד לשאת את בדידות חדרו קם מהמטה ונכנס לשכנו, לסולודוכין. פה מצא גם את ברנצ’וק. הם שתו תה ממותק בתמרים – מחיר הסוכר האמיר וידם קצרה לקנותו. בחדר דלקה מנורת־מטבח קטנה, דלת־אור. השמועה אמרה כי בעוד זמן לא רב יאזל הנפט מן החנויות, וכן כל סחורה שמוצאה מעבר לגבול. לאור העלוב הזה נראו המסובים עלובים וגלמודים.
ברנצ’וק רצה לפזר את הקדרות, החודרת אל לבם מאפלולית החדר ומדממת הערב המוזר.
“ברוך הבא!” פגש את רואה־החשבונות בצהלה. “יש לכם מזל!” פנה לבלה דיקשטין, הכובענית, “יושבים אתם בחצר גדולה, מוקפת גדר, יכולים אתם לעבור מדירה לדירה, לבקר שכנים ולקבל אורחים על אף כל האסורים”.
הוא נגש אל החלון. הרחוב שומם. אין אור פנס נודד, אין קול עגלה מתרוצצת בבקיעי הדרך הרסוקה.
“התאחרתי אצלכם”, אמר כמשתומם. “אוכרח ללון פה במקום שהוא… אין ברירה”.
הם שתקו ארבעתם. בחוץ המתה רוח קרה, מבשרת ערבי חורף. היא בלבד טילה בחצר ובסמטאות הסמוכות. בשבתם בחדר יכלו לשער בלבם כי בערב זה עומדים סגורים ומסוגרים כל הדלתות והשערים בעיר: איש לא יצא מפתח ביתו, כל נפש נחבאה בפנתה וחושבת את מחשבותיה הנוגות על דבר הימים המוזרים, המתרחשים לבוא עליה – ימים קשים ורעים, לא היו כמוהם לרוע.
בלה דיקשטין שלחה מבטים בסולודוכין. בעיניה עמדה תוגה. היא ראתה את גבו הארוך, הרחב, שהתכופף באין אונים, את ראשו היפה, בהיר־השערות, שהורכן אל חזהו. גבו הכפוף, ראשו המורד – לבה כאב למראה שברו. היא היתה קטנה כל כך לעומתו, לא הגיעה בראשה אל שכמו, ואף על פי כן הרגישה עצמה גדולה וחזקה ממנו. נדמה לה, כי – בהתקרב הסכנה אליו – תקח אותו בזרועותיה כקחת אם את תינוקה, תלחצו אל לבה ותשאהו, ותמלט עמו ותצילהו… ואם לא תוכל לעשות כך, תחבקהו, תעטפו, תכרכו בגופה – תהרג טרם תפגע בו יד הרשע… הוי, לו יכלה לתת את לבה בחזהו!..
פניה להטו מרוב מסירות.
היא הגישה כוס תה לציפרוביץ.
“למה השפלתם כל כך את חטמיכם, אדוני הגברים!” קראה בצחוק.
ברנצ’וק שב אל השלחן. הוא ראה את בלה – לחייה האדימו, עיניה נוצצו, היא יפתה בהתרגשותה. בגופה הקטן והעגול עוד נשתמרה רכות רעננה וצעירה – על אף עשרים ושמונה שנות חייה, על אף צלקות הפצעים הישנים, שהן השאירו בלבה. וברק־עיניה – הוא ידע את פרושו, והצטער על משהו, וקנא במי שהוא. בפנת זכרונו התרומם קצה המסך, המכסה את העבר, וגילה לפניו תמונות מלפני שנתים – מחזות הנפתולים שנפתל אז עם סולודוכין על הכובענית הקטנה הזאת. הוא הפסיד. הלה – הגבוה, היפה, החריף, ועם זה – החלש, העדין, המפונק, החסר אונים – זכה. גם חסרונותיו עמדו לו ביום הנסיון, כאילו נהפכו למעלות. ולו, לברנצ’וק, גם מעלותיו היו לחסרונות… קנאה!.. מתוך הרגל ישן זעה בנפשו התולעת הישנה, שמתה זה כבר למחצה, ויותר מאשר למחצה – תולעת הקנאה. לא, אין הוא מקנא בהם – לא בו, בבעל הגב הכפוף, ולא בה, בבעלת העינים המסורות…
ובגחוך ציני, שהסתתר בפנות שפתיו הגסות, הבטיח ברנצ’וק לעצמו, כי אין הוא חושק בנערה שהתמסרה לחברו. דבר־מה היא חסרה, סגולה מסגולות הנערות אבדה לה, ה“אסור לנגוע!” סר ממנה… ונשארה חולשה בלבד – אותה החולשה הרפויה, המוחלת, הרמוסה – חולשת האשה…
“למה נאלמתם כולכם?.. ספרו דבר־מה!” דרשה בלה מהבחורים, ושוב שלחה מבט של אי־מנוחה לעבר סולודוכין.
ברנצ’וק רצה לבוא לעזרתה.
“לי יש ברומטר משוכלל למדוד בו את מזג־האויר המדיני”, אמר, “והוא בעל ביתי, הנרי פיאם המומר. כל יום אני רואה אותו בשער החצר עומד ומנענע את כרסו הגדולה לחממה בשמש, על פרצופו המגולח, הדשן, בת־צחוק של שביעות־רצון גמורה – ואז אני יודע, כי עוד לא אבדה לנו שארית התקוה. משום מה, תשאלו? משום שהוא עצמו נתין רוסי ונשיו השתים הן אנגליות – מכל שלשת הצדדים אורבת לו הסכנה”.
“מדוע משלשה?” שאלה בלה.
“אם נביא בחשבון גם את צדי נשיו…”
הכובענית פרצה בצחוק – צחוק רענן, צלול.
“יוצא כי מששה צדדים”, תקן רואה־החשבונות, אשר מטבעו לא יכול לסבול אי־דיוק בחשבון.
“לאנגליות האלה”, הוסיף ברנצ’וק, “הון משלהן, והוא, המומר שלי, מנהל גם את עסקיו וגם את עסקיהן… והענינים הולכים אצלו ככפות המאזנים: במדה שעסקיו הוא עולים, יורדים עסקיהן הן…”
“איזה שם מוזר – פיאם!” אמרה בלה דיקשטין. “שם אנגלי?”
“שם של מטבע ישן בליטא, מין אסימון” הסביר סולודוכין. בילדותי עדיין היה עובר בשוק: מטבע־נחשת גדול, מחוק, עתיק – מלפני המבול… לפנים היה שוה אולי חמש קופיקות, אבל בימי היה שויו רק קופיקה אחת וחצי".
“ואולי באמת מאנגליה הוא השם”, שער ברנצ’וק: “pay him – שלם לו! אז תראה מה טבעו של ירק זה. מה, לא כן?”
הם צחקו מעט. אחר כך שבו והשתתקו. לא יכלו לבדח את דעתם ולשוחח בדברים של מה בכך. רואה־החשבונות חזר אל הענין האחד שנקר במוחם.
“רם וגבעוני ובן־מתתיהו מטיפים להתעתמנות. טוב, ומה יהיה לאחר שתבוא הסכמת הממשלה והיהודים הרוסים יקבלו נתינות תורכית? הלא אין ספק שילקחו כלם לעבודת הצבא”.
“ודאי ילקחו! אני בטוח בזה!” קרא סולודוכין בהתרגשות, “ולוא לפחות היתה כאן הנהלה אירופית!.. ועתה, הא לך! – לך והתגולל בין הערבים נגועי הכנים וידבקו בך כל המחלות הממאירות!.. מוטב לנו, נדמה לי, להגלות כרוסים…”
“עוד פעם שבתם לזה!” הניעה בלה ידה ביאוש. “זה ארבעה ימים אין להם נושא אחר, לו ולציפרוביץ… זה מפחיד את זה…”
“וזה מפחיד את זה – עבודת גומלין!” סיים ברנצ’וק.
“השמעתם קריאות הכרוז היום?” שאל ציפרוביץ, “מי שיעבור על הפקודה דמו בראשו!”
“התורכי הריח ריח דם”, נפלטה מלה מפי הכובענית.
המלה נפלה כאבן כבדה על לבותיהם המדוכאים. היא דבקה בציפרוביץ ולותה אותו בשובו אל חדרו וזמן רב לא נתנה לו להרדם. הוא התענה במטתו, נהפך מצד אל צד ולא מצא מנוח לנפשו. פחד הימים הבאים נפל עליו. “התורכי”!" – במלה הזאת ראה עתה תוכן חדש, שלא הרגיש בו לפני כן. כל המרחף באויר בימים האלה, כל המציץ מעיני מסדרי האותיות בבית־הדפוס, כל דבר קל שהוא היה עובר עליו בלי לעמוד ובלי לשעות – כל זה הצטבר, הצטרף, היה לחי נושא את עצמו, מלא כח אכזרי, צמא לדם. בא זמנו של הרהב: הנה הוא מקיץ מתרדמתו כענק זה, גבור האגדה העממית העתיקה, הנהו יוצא ממחבואיו ומרים את ידו – על הכל ירים את ידו. אין מנוס ממנו. כל הנתיבות סגורות… והמלה הראשונה, היוצאת מפיו, היא “דם”… והמלה השניה – “דם”…
“תורכי!” קרא ציפרוביץ בקול בדממת חדרו.
לקריאתו נלווה הפעם גון־קול ירושלמי אופיני, כאילו לא מפיו יצאה המלה, כי אם מפי נחמיה, מסדר האותיות הראשי.
ח 🔗
כל יום התחדשו גזרות, קטנות עם גדולות, כמו מתוך שק נקוב נשפכו על ירושלים. מועצת העיר נזכרה, כי זה כבר לא גבתה מס השלטים מהחנונים. והנה התחילה פרשת תקנות בדבר השלטים, והוספות לתקנות: שפות האויבים בל תראינה על השלט; מקום התורכית בל יפקד ממנו, הכתובת התורכית תתנשא בראש; אותיותיה תהיינה גדולות כפליים כאותיות יתר הכתבות… הסוחרים רגנו ביניהם לבין עצמם ולעגו לממשלת ה“תורכי”. רק הצבעים, ציירי השלטים, שמחו לעונת העבודה הטובה, שלא צפו לה.
הנהלת הדואר פרסמה הוראות בדבר לשונות המכתבים המותרות מטעם הרשות – העברית לא נזכרה בהן. הוכרז אסור גמור על שטרות הבנק היהודי. איש לא יכול לצאת מן העיר בלי רשיון מפורש. החבור הרגיל בין ירושלים ובין שאר מקומות הישוב נפסק. במסחר שררה ערבוביה. בתי־המלאכה נסגרו אחד אחד. יושבי העיר הסתובבו בחוצות אובדי עצות. התהלכו שמועות, כי עוד מעט והאנגלים יעלו צבא ביפו.
הסערה הראשונה, שקמה סביב לשאלת הרוסים, שקטה קצת. עורכי “הדרך” התמסרו לתעמולתם בכל לבבם ובכל נפשם. הם נאמו באספות פומביות, רגמו את קוראיהם במאמרים ובבאורים, חזרו ושנו בלי הפסק, כי ילידי רוסיה אינם רוסים: פליטים הם מארץ רוסיה, נרדפים, שונאים לממשלה הרוסית ושנואים עליה – ואין הם רוצים ואין הם מחויבים לשאת חטאי הרוסים. כל יום היו יושבים במועצות עם “פני” העיר. נוסד “ועד ההתעתמנות”.
הועד השתדל לפני השלטונות שירשו ליהודי רוסיה לקבל את הנתינות העותומנית. בעת ההיא התהלכה בעולם הגדול רוח של קנאה מוזרה: כל ממשלה כאב לבה על סבל העמים הקטנים, המתענים תחת יד ממשלות אחרות, אויבותיה. מושלי רוסיה נכמרו רחמיהם על הצ’כים האוסטרים, לב היונקרים הגרמנים יצא לערבי אלג’יר. ובסטמבול נתגלתה חבה ליהודים רוסים. ה“שער הגבוה” היה מוכן להבדיל בין יהודי רוסיה ובין רוסים. מטעם החכם־בשי, היושב בבירת תורכיה, נתקבלה טלגרמה מבשרת טובות. ועד ההתעתמנות פרסם קולות־קוראים נלהבים אל יהודי ארץ־ישראל, ובאחד מעתוני ירושלים נראתה כל יום קריאה גדולה מודפסת באותיות שמנות: “יהודים, היו עותומנים!”
אהרן ציפרוביץ ארב להזדמנות לדבר עם חיים רם. הלה היה עסוק ביום ובלילה בעסקים אין מספר: העתון, העיר, העולם, המושבות, הפועלים. בכל זאת נאות לשמוע דבריו. היתה בו מדה, שאינה מצויה לרוב אצל עסקנים מושבעים – להקשיב באמת לדברי כל איש ולהשיב לו בכנות. רואה־החשבונות היה חוזר ושואל באותו ענין:
“ומה יהיה, אם יקחו אותנו לעבודת הצבא אחרי שנתעתמן? הלא את הנתינים התורכים כבר לקחו!”
רם היה מתעכב על ידו ומנסה להשפיע לו מרוחו:
“שמע נא, ציפרוביץ, אם אמנם רצונך לדעת: כמה יש פה בארץ יהודים רוסים? נאמר, חמשים אלף, החצי ממספר כל היהודים – לא יותר. עבודת הצבא תפגע באלפים מעטים של צעירים. אם כן, אני אומר: מוטב שיעבדו בצבא שלשת אלפים או חמשת אלפים, משיגורשו מן הארץ ויפוזרו לכל רוח חמשים אלף. אך מבעד לשאלה הזאת – שאלת חמשים אלף נפשות – מתיצבת אחרת ונכבדה ממנה לאין ערוך. אלה חמשים אלף הם הישוב החדש. יציאתם מן הארץ משמעה חורבן הישוב. עבודת ארבעים שנה תלך לאבדון. אחרי המלחמה נהיה זקוקים לעוד ארבעים שנה עד אשר נגיע למדרגתנו היום. ומי יודע אם נעצור כח ומרץ להתחלה שניה… ואם יפלו רבים במערכות – מה בכך… עשרים מיליון, ההולכים למות על שדות הקטל באירופה, מקיימים בזה חיי עמים גדולים, חיי ארבע מאות מיליון נפש. חייב הפרט להקריב עצמו למען הכלל. עם שאינו נוהג כך אין לו תקומה ועתיד!”
ציפרוביץ הודה בלבו כי הוא צודק. איש ישר וחטטן בטבעו, הוא לא יכול להשלות את נפשו בפלפולים. בו ברגע עלתה בו המחשבה: לוא קרא כזאת בספר – בספור על מאורעות רחוקים, מדומים – אין ספק, שהיה נותן את כל לבו לגבור כמו רם, אין ספק שהיה מביט בבוז גמור על החלשים, על הקטנונים, על הצבועים, המבקשים הצלה להם לבדם. הרעיון הזה, שנצנץ פתאם במוחו, העלה על שפתיו גחוך עלוב. הוא נשא את עיניו אל רם. שפתיו נתעותו, כאילו אמרו למחוק מעליהן את הגחוך הזה, ולא יכלו, כמו שלא יכול לבו לגרש מנבכיו את פחד הבאות, שקנן בו מילדותו, אותו פחד שהתרכז עתה בנקודה אחת, שהציץ מתוך עיניו ומתוך גחוכו העלוב והתגלה בכל עירומו בדבריו:
“באירופה – שם יודעים להבחין… את מי לקחת ואת מי לא לקחת. ברוסיה שחררו אותי מפני חולשת גופי… כי חזי צר מכפי המדה. ופה, אצל התורכי… הנה זה לא כבר פגשתי ברחוב חיל צולע ברגל אחת ועיור בעין אחת…”
חיים רם השקיף עליו ממלוא קומתו. עיניו נחו רגע על ראשו דל־השערות של רואה־החשבונות. הוא חמל עליו, כמו שהיה רגיל לחמול שעה קלה על כל אלה המבולבלים, שהיו באים אליו לבקש עזרה, ונסה לנחמו.
"אין דבר. עד שתגיע שעת עבודת הצבא – אולי אינה קרובה כל כך! וכמה, לדעתך, תארך המלחמה? חצי שנה לכל היותר. מלחמה כמו זו אין העולם יכול לעמד בה יותר מחצי שנה. ועד אז – הלואי שנקבל עד אז את תעודותינו העותומניות. האם אתה חושב, כי הדברים האלה נעשים מהר בתורכיה?
הוא היה היחידי, מכל חבר העורכים, שהטה אוזן לטענות אנשים כמוהו, ציפרוביץ, וגם ענה להם ועודדם. בן־מתתיהו התהלך מלא חשיבות, על פניו נסוכה הבעת רגזה עצורה. עם אנשים קטנים לא יעמוד לדבר. גם ברנצ’וק התחמק ממנו. מדי הכנסו אל בית־הדפוס היו עיניו כהות, מטושטשות, ופניו חורים. ובשמעו את הדברים, שנאמרו מסביב, היה מפליט הערה סתמית:
“מילא, מה איכפת…”
ולאחר רגע היה יוצא מבית־הדפוס.
“מתהלך כשכור… ודאי כותב…” היה חושד בו מנדל קנטור, משגיח בית־הדפוס.
אפרים סולודוכין קנא בו:
“אדם מאושר!” היה מושך בכתפיו. “בזמן כזה– לכתוב רומן!.. יהפך העולם כלו!.. לא! השלוה הזאת!.. אני אין אני מסוגל עתה ל… לקחת ספר ביד. אלה הם עצבים!.. חבלים!.. נחוצה בכל זאת מנה הגונה של טמטום־נפש כדי לעשות את המלאכה הזאת בתנאים האלה…”
כתיבתו של ברנצ’וק – עצם העובדה שהנה הוא יושב וכותב רומן “בזמן כזה”– הרגיזה את המבקר. נפשו, המורכבה ממעט כשרונות יקרים ומחולשות קטנות רבות, שנכרכו אלה באלה והצטרפו לחולשה אחת גדולה, לא בכל עת הבינה ללבבם הפרוץ של היורדים, וכספר החתום היה לה מצעדם המדוד של המהלכים בבטחה על עברי פי תהום ואינם רואים – אינם רוצים לראות – כי הקרקע כבר התחילה נשמטת מתחת רגליהם. מעוף דמיונו העשיר נשא אותו, לעתים קרובות, מעל לראשי חבריו. אך ברדתו ארצה ובנסותו ללכת היו רגליו כושלות והוא מפגר ונגרר אחרי השאר. הוא היה גדול מהאחרים וקטן מהם. ואת זאת – את קטנותו – לא יכול לגרוס, ולא רצה להודות בה בלבו. לכן בקש מומים בכל מכריו. זו היתה בו תאוה מגרה, שלא ידעה שבעה. בבטלו את רעהו – לאו דוקא להתכבד בקלונו ולהתנשא עליו בעיני אחרים – התכוון. לו גופו היה צורך בספוק זה. בערמת־חלשים ידע לסובב את פני הדברים ולהראותם – לעצמו כמו לאחרים – מהצד הנעים לו ביותר.
המחשבה על טמטומו של ברנצ’וק הביאה לו קצת קורת־רוח. מבוכת נפשו הוארה באור אחר ומפינה אחרת – והנה נשתנו משמעה וערכה. נוספה לה מדת חשיבות; ממום נהפכה למעלה. רק אנשים בעלי תכונות רוח דקות מסוגלים לחוש עמוק את מהותו של כל רגע חולף ולענות ברחש פנימי עדין לכל צליל קל, הבא מן החוץ. אולם גם באופיו של ציפרוביץ היו ניכרות אותן התכונות, וזה הרגיזו. לעתים לא יכול לשאת עצם קיומו של רואה־החשבונות. הלה הסתובב כאן, בין אותם האנשים, כהעתקה מגוחכת ממנו, מסולודוכין. אבל בערב, עת ישבו שניהם יחד בחדרו, ליד השלחן המואר באור מנורת־המטבח הקלוש, ובלה מגישה להם תה ממותק בתמרים, היה סולודוכין סולח לו, לציפרוביץ, על רגעים לא־נעימים שהסב לו ביום בבית־הדפוס. סוף סוף הרי הוא בר־נש טוב וישר, לא מחוכם ביותר, אך בעל רגש ובעל לב. מפניו אינו מחויב להסתיר את המתרחש בנפשו, כמו מפני חבריו העורכים. בשיחות־ערב אלה יכול סולודוכין לפרק מעליו את צרור התרעומות, שהצטברו בלבו ביום ובקשו מוצא.
מוזר הדבר, השיחות עם סולודוכין היו משקיטות גם את מהומת רוחו של ציפרוביץ. מתיחות העצבים בשעות הערב, עת תארו לעצמם תמונות־אימים לכל פרטיהם המחרידים, היתה מענה אותם עד קהות. המוח העייף סרב להמשיך לצייר לו את המוראות. בשוב ציפרוביץ לחדרו ולמטתו היתה משתררת בו שלוה של אפיסת כוחות, כאילו אסון גדול עבר עליו, ועתה הוא עומד בתקופה שלאחר המעשה, רצוץ ושבור, חסר אונים, ולא איכפת לו – לא איכפת לו לחלוטין – מה ילד יום. ושנתו בלילות האלה היתה דוקא שינה מתוקה, בלי חלומות רעים. בבוקר היה קם ער ורענן, כאותו חוטא אומלל, שוכן גיהנום, הגווע בענוייו כל ערב ושב לתחיה למחרת…
העבודה בעתון לא היתה מרובה בימים האלה. חליפת המכתבים עם חוץ־לארץ פחתה גם היא. הגליונות יצאו לאור בלי סדר– פעם בשבועים, פעם בשלשה שבועות, נדפס גליון כפול או משולש. חיים רם וגבעוני, שמסרו את רוב זמנם לעבודת ההתעתמנות, בקשו מציפרוביץ לעזור להם בלשכה, אשר סדרו במשרד החכם־בשי. פה, באולם הארוך, מלא־האור, ליד שלחן ארוך, שעמד באמצע, מצופה ארג־צמר ירוק וטעון נירות רבים, ישבו השנים חבושי תרבושים גבוהים, אדומים – פקידים תורכים ממש! שניהם ידעו תורכית. גבעוני שמע שעורים באוניברסיטה בסטמבול, וחיים רם, יהודי אשכנזי, יליד קוקז, דבר טטרית מילדותו, ובירושלים התמחה בתורכית, הקרובה אליה, ולמד גם לקרוא ולכתוב בה. נטפל אליהם אברך שקט ונוח, בעל זקן צהוב דלוח, ארוך, מגודל, משרה הדרו על פניו החורים. האברך היה בעל־מחבר עני, מאלה הקובצים על יד לשם הדפסת חבוריהם וכותבים חבורים לשם קביצה על יד. הוא השתדל להיות מועיל, ואמנם עזר למנהלי הלשכה בבקיאותו בעניני “הישוב הישן”. ממנו נודעו להם פרטים על כמה מהבאים אליהם בבקשות.
גדליה ברנצ’וק ישב במשרדו של החכם־בשי ושוחח עם חיים רם. לכאורה לא שעה כלל לאברך בעל הזקן המגודל. אולם בצאת האיש מן החדר, מיד שאל:
“מי הוא ה’רב’ל'?”
“אמנם הוא רב, אם נאמין לעדותו”, חייך רואה־החשבונות, שעיין אמש בחבורו של האברך: “גאוני ירושלים”. "על שער ספרו כתוב בפרוש: ‘מאת הרב אברהם שלום גרינברג’ ".
"ירושלמי?''
“דוקא לא”, אמר חיים רם, שהיה מחונן בסגולה לדעת הכל ולהכיר את כלם, “דוקא רוסי”.
“פלא, כל כך התירושלם!” אמר ברנצ’וק.
עובדי המשרד לא היה להם ענין לחטט בטיבו או במוצאו של האברך, אך הכנוי “רב’ל” נקלט בלבם. מאז לא קראוהו שלא בפניו אלא “רב’ל”.
פה, בלשכת התעתמנות, הרגיש ציפרוביץ את עצמו בטוח יותר מבכל מקום אחר. האולם הזה היה, בכל אופן, כעין מוסד רשמי. עבודתו הפטריוטית בלבד – קבלת בקשות ונתינת קבלות חתומות בחותם החכס־בשי – האם אין זו דיה להגן עליו בעת צרה? שם, בחוץ – יהיה שם אשר יהיה, יתפרצו שם כל כחות התופת ויסתערו על “הזרים”, על “האויבים” – פה, במשרדו של החכם־בשי, תחת חסותם של שני ה“תורכים” האלה, לא יאונה לו דבר. בדרך כלל באה קצת הרגעה בנפשו. כבר עברו כמה שבועות מיום צאת תורכיה למלחמה וסדרי בראשית לא נשתנו, העולם לא נהפך, השמים לא נפלו ארצה. אמנם הגיעום צרות ובהלות – אך מה בכך? אם טוב, אם רע – הם חיים!.. הם יכולים לחיות!..
גם בלשכה היתה העבודה מעטה. מזמן לזמן נכנס אחד המורים, או פועל מפועלי “בצלאל”, או פקיד הבנק, שהה שעה ארוכה, התישב בדעתו, פקפק, טען, שפך את ספקותיו לפני רם, הראה את תעודותיו הרוסיות ועמד על המקח. המשא־והמתן התנהל מסביב לנקודה אחת: באי הלשכה לא אבו להפרד מניירותיהם הרוסיים. להיות עותומני – מילא… מהיכי תיתי… בלית ברירה!.. אבל למסור את התעודה הרוסית, לוותר על היכולת לשוב לרוסיה בזמן מן הזמנים – מפני זה נרתעו בחרדה. וכך היו יוצאים כלעומת שבאו והולכים הביתה להמלך עוד פעם בקרוביהם ובידידיהם. ולמחרת היו חוזרים ועומדים על המקח, חוזרים והולכים בלא כלום. חיים רם וגבעוני היו קשים מאבן בענין התעודות. גם הם האמינו אז באמונה שלמה, כי כל מי שלא ימסור את נירותיו הזרים, לא תנתן לו תעודת התעתמנות.
כמה זקנים באו ונרשמו בלי טענות ומענות הרבה, אלה – מפני עבודת הצבא לא פחדו וגם על השיבה לארץ מוצאם מעבר לים לא חשבו עוד.
רוב הקהל לא זז. העיר הקשיבה, אטומת אזנים, לכרוזיו התכופים של “ועד ההתעתמנות” ולקריאותיו הצעקניות של העתון התובע: “יהודים, היו עותומנים!” בני־אדם התהלכו בחוצות כנדהמים, רצו אנה ואנה ולא ידעו איפה לעמוד ובמה להאחז. ורק בהתפרסם פקודת הממשלה, המחייבת את כל הנתינים הזרים להרשם במשטרה, התעוררו כלם והתחילו נוהרים בהמון אל “הנוקטאות”, “נקודות” השוטרים, הקבועות פה ושם בפינות הרחובות. שלשה ימים רצופים צרו באלפיהם על תחנות המשטרה עד שעלה בידי כל נתין זר להחתים את תעודתו בחתימה תורכית. אחר כך התפזרו, כל איש הלך לעסקיו ולבו שליו. עם החתימה החדשה שבו והרגישו את עצמם תושבים שקטים ובטוחים כמו לפני כן.
הימים האלה היו ימי נסיון קשים לציפרוביץ ולסולודוכין. בענין “הנירות” נבדלו מכל יתר אנשי “הדרך”, בזה שלהם, לשניהם דוקא, היו תעודות חוץ־לארץ כשרות, נכונות. שאר העורכים באו במבוכה: אין בידיהם מאומה. הם התלחשו. אי־שם נעשתה מלאכה חשאית כמלפני שנים ברוסיה. בין הפועלים חברי אגודת “הדרך”, נתגלה האמן המבוקש… ופתאם נמצא כי לכל אחד מהחבורה יש Carte de séjour מאת הקונסול האיטלקי, המעידה על נתינותו הרוסית. גם את סולודוכין ואת רואה־החשבונות זיכו בתעודות כאלה. אך מהמתוק יצא להם מר. שלשה ימים ושלשה לילות נמלכו בדעתם ולא יכלו להחליט במה ילכו להתיצב לפני המשטרה – בתעודותיהם הנכונות או במזויפות? אם יבואו בתעודותיהם האמיתיות, יהיו קשורים ידיהם ורגליהם. אחרי זה לא יוכלו עוד להעלם, כל גזרה אשר תגזר על הזרים – יהיו הם הראשונים להפגע ממנה. מוטב אולי לבוא בתעודות המזויפות… ואם יתפשום.. ותעודותיהם הכשרות שתשארנה לא חתומות – מה תועלנה הן להם בעתיד?
סולודוכין דבר על לב רואה־החשבונות שילך להרשם ב־Carte de séjour שלו.
“אל יהא שוטה! מי מכיר אותו, מי יודע אותו? רם ובן־מתתיהו גם הם עשו כך. והנה ברנצ’וק נרשם היום – לא אמרו לו דבר. איזה הבדל לתורכי מה מגישים לו – ובלבד שיהא נייר… בלבד שיהא מקום לשים את החותמת!”
ציפרוביץ אמר בלבו כי הצדק עם סולודוכין. ואף על פי כן, איך ילך אל “הנוקטה”, איך יגש אל “הקומיסר”, איד יושיט לו את הנייר המזויף, איך יעמוד לפניו ויענה על שאלותיו?.. לא! הלה יכיר מיד, בהבעת פניו יכיר, מי הוא ומה בידו…
למחרת בערב נכנס אל שכנו ו“שלום” עליז בפיו.
“אם כן, התפטרתי מן העסק”, אמר בשבתו לשלחן.
“במה הלכת?” התעורר סולודוכין.
ציפרוביץ חייך כמתחטא. אך שמחתו גברה בו על רגש האשמה. הוא ענה בקול רם:
“מה לי כל התחבולות והערמומיות האלה? הראיתי את תעודתי האמתית – אותה הראיתי”.
"גם הוא! גם הוא! קפצה ומחאה כף בלה דיקשטין, ובהצביעה על סולודוכין פרצה בצחוק רענן, צחוק של חתול טוב־לב, “אך, אתם… שני גבורים!.. כזה כן זה… חה־חה־חה!..”
“ואם נרשמתי, מה הצחוק”, אמר סולודוכין בקול יבש, פניו זעומים. “עסק של מי הוא? ומי צריך לדעת זאת?”
הכובענית הקטנה והעליזה השתתקה פתאם וסרה אל המיחם להסתיר מהם את האודם שכסה את פניה ואת הלחות שנצנצה בעיניה…
רואה־החשבונות התמהמה בביתם באותו ערב. משא כבד רבץ על כולם. הם ישבו בדומיה. ציפרוביץ חש בכובד זה ורצה לקום וללכת לחדרו – אבל לא ידע איך לעשות זאת, בלי שיראו הכל מה הוא מרגיש וידעו שהוא יודע מה הם מרגישים. משום כך הוסיף לשבת עד שעה מאוחרת בלילה.
ט 🔗
ציפרוביץ התהלך שקוע במחשבות עצובות על היחסים אשר בינו ובין מניה. אחרי בקורה בשבת היו פגישותיהם קצרות ולא משמחות. לדבריו על המצב ההולך ורע הקשיבה בקוצר־רוח נכר. נדמה כאילו חשבה לו לחטא את זהירותו. לא טוב בעיניה, כנראה, שהוא איש מיושב בדעתו, שהוא מתיעץ עמה בכל דבר תחת אשר יקום ויעשה מעשה בלי חשבון, כנער קל דעת. יתכן שכאן ההבדל העקרי בין שניהם. בה שלטת הסתערות שאינה סובלת עכובים והסוסים, וזו דוחפת אותה לחתוך מיד את הקשר שאין בידה להתירו. הוא מבין לרוחה, גם את תכונתה זו הוא מבין. ואולי הוא אוהב אותה ביותר מפני שהיא שונה כל כך ממנו… אבל גם היא… גם עליה חובה להבינו. אין היא רשאית לדרוש ממנו שישנה את טבעו ויהיה אחר. אין היא רשאית להעליבו כל פעם בקוצר־רוחה ובכעסה. ממה נפשך, אם אינה יכולה לסבול אותו – תגיד כך… לא איכפת לו!.. הנה אמרה עליו אז שהוא בכיין… בוכה ובוכה ואינו חדל… ואחר כך, כאשר בא אליה, אל בית־החולים4, להתיעץ בדבר ההרשמה – באיזו תעודה מהשתים אשר בידיו ילך אל המשטרה? – קבלה אותו בפנים קודרים, באדישות, בקרירות ממש.
“עשה כרצונך!” אמרה בקול רוטט מצעקה כבושה. “לך בניר זה או בניר זה – אחת היא לי, ובלבד שתלך סוף סוף ותרשם!”
עצה יעצה לו… כאילו לא ידע בלעדיה כי סוף סוף יהא מוכרח ללכת ולהרשם! השאלה היתה, במה להרשם? הוא התכונן לבאר לה עוד פעם את כל הענין כלו, בפרוטרוט, בדיוק – אבל היא קפצה וטפחה בידיה על ראשה:
אין היא חפצה לשמוע!.. לא את טעמיו, ולא את טענותיו, ולא את ספקותיו, ולא את החלטותיו!.. יתן נא לה מנוחה הפעם!.. הראה את הנקר, היושב על העץ ומנקר בחרטומו את קלפתו… יושב ומנקר… יושב ומנקר?.. כך הוא בעיניה: את מוחה נקר5 בטעמיו ובספקותיו!..
בערב ההוא עזב אותה נרגז מאד, ובלבו החלטה לשים קץ למצב הזה. מעתה לא ילך אליה להתפייס, לא יעשה את הצעד הראשון – יהיה אשר יהיה! כן, תוכל לחכות! רק אם היא תבוא אליו – אז יראה!..
בלבו ידע היטב ערך החלטותיו – וכן היתה גם זו בעיניו. נדמה לו כי הפרוד ביניהם אינו אלא ריב מקרי כמו אלה שקדמו לו לא פעם ולא שתים. יעברו ימים מעטים, יעבור הכעס הראשון, צד זה או צד זה יוותר קצת – ויחסיהם ישובו לקדמותם. חלפו יומים, ואחריהם חלפו עוד כמה ימים – הוא לא הלך אל מניה ולא ראה אותה. אז התחיל להאמין, כי הפעם אמנם נגמר הדבר. הרעיון הזה לא עורר בו, לתמהונו, אותו רגש של יאוש שהתכונן אליו ופחד ממנו. להפך, עתה רווח לו עד שבוש להודות לעצמו. הוא חטט בנפשו כדרכו, עמד על רגש השחרור שרחש בו בימים האלה, ועל ההנאה שבאה בעקבותיו, ועקץ את עצמו: אלה הם איפוא הטעמים האמתיים להחלטתו ולתקיפותה.
בעקיצות הקטנות שלם מס לרגש היושר הטבוע בנפשו. הלך רוחו לא נשתנה מזה במאומה. הוא נח ממניה ורצה לנוח ימים רבים. הוא שאל את עצמו, מה קשר אותם עד כה. היחסים ביניהם היו מתוחים כל כך בזמן האחרון – רק טובה תצמח לשניהם מהפסקתם. הלא מדי הפגשם יריבו ויעליבו זה את זה, או ישתקו, מרוגזים ומדוכאים. והשתיקה רעה להם מהדבור, כי הרגשות הטמונים בלבותיהם עולים ונשקפים מתוך הבעת פניהם – וכח פגיעתם האלמת גדול מפגיעתם במלים…
תפוס במחשבות הלך רואה־החשבונות ציפרוביץ אל בית־הדואר לשאול אם יש מכתבים לעתונו. הוא התנהל לאטו, כמטייל, ונהנה מהשקט ומהחופש הפנימי המוכנים לו מהיום והלאה. הכל יהיה כמו בעבר, כמו לפני התודעותו אליה. אז לא ידע רוגז. שלותו היתה תלויה בו, רק בו. הוא יכול להתיחד עם עצמו, לבקר מכירים ולשוב לחדרו. דברים לא צפויים, שמקורם ברצון לא לו, לא היתה להם שליטה על מהלך חייו. איש לא בא אליו בתרעומת. הוא חי בעולמו והיה כלו שלו… אלא שאז לא ידע להעריך כיאות את הטוב…
אחר המחשבות האלה באו אחרות, נעימות מהן. החדשות האחרונות אמרו, כי היהודים, נתיני ממשלות אויבות, הממאנים לקבל עליהם את הנתינות העותומנית, תנתן להם הרשות לצאת מן הארץ. ואם כן – שוב הכל טוב ויפה. עתה הברירה בידו. ממה נפשך, אם ימצא שאין כדאי לו להתעתמן, יקום ויסע לאלכסנדריה, ומשם יעשה את דרכו לניו־יורק, לקרוביו… וסוף לצרותיו!
ברחוב יפו, על יד הבנין בו שכן בית־הדואר הרוסי עד פרוץ המלחמה, פגש את פדיוקוב, ששמש פקיד בדואר זה. הם עמדו לשוחח ושאלו זה את זה, כנהוג בימי המבוכה האלה:
“מה חדש?”
“ואצלכם מה חדש?”
פדיוקוב דבר בקול נמוך, ומבטיו, הטעונים חשד ופחד, שלוחים לכל עבר. הוא התפאר בלחש כי להם, לרוסים, נשק רב פה – אוצר כלי־זין גדול טמון בחצרם. אין הם יראים כלל מפני התורכים המסכנים. אם יעלה בדעתם לנגוע בהם לרעה יסגרו בחצרם. חומה להם כמו מבצר. מצור של שני חדשים לא יפחידם. ובעוד שני חדשים תכחד מן העולם הממשלה הרקובה הזאת, לא ישאר לה זכר. רוסיה תכה בה ממזרח ואנגליה ממערב, והיא תשבר לרסיסים.
ציפרוביץ לא האמין כי סופה של תורכיה קרוב לבוא. השגות הבחור הרוסי הזה, בן העשרים, היו ילדותיות בעיניו, אבל יראת הכבוד מפני הרוסי, המושרשת בלב, לא נתנה לו להשיבו דברים ברורים. לכך הלך סחור סחור: אמנם חורבן תורכיה אינו מוטל בספק, אבל שאלה היא אם יבוא במהרה, כי הרי רוסיה ואנגליה עסוקות באירופה, ושם הענינים יגעים, ועל כן לא מן הנמנע שגם פה עוד יארך המצב הקיים…
הבחור הרוסי לטש את עיניו הבהירות וקמט את מצחו הורדי, הזרוע בהרות־קיץ. הוא התאמץ להבין לצד מי עומד היהודי הכחוש, כהה־הפנים הזה? ולאחר שלא יכול להבין זאת חזר ושאל:
“ומה חדש אצלכם? שמעתי, כי נהפכתם כולכם לתורכים?”
אותה יראת הכבוד מפני הרוסי, שהיתה טבועה בנפשו של רואה־החשבונות מילדותו, דחפה אותו למהר ולענות כמצטדק:
“לא כלנו… כל אחד כרצונו… ומי שלא ירצה יגורש מן הארץ… הנה אני חושב לנסוע”.
פדיוקוב הניע את ראשו בדכאון.
“ולנו לא יתנו לצאת. אנחנו הרוסים – אותנו יגלו הרחק… מי יודע לאן…”
מלמטה, מצד שער יפו, עלה שאון קולות. המון עם הלך והתקרב. שוטר תורכי עמד והרגיע חנוני יהודי, שיצא דחוף וחרד מחנותו, ואמר לו, כי לא קרה דבר ואין סבה לבהלה: השיך עבד אל קדר עובר בחוצות העיר ומקלל את שונאי החליף. אך נגוע לא יגעו באיש.
ציפרוביץ ראה שנוי פתאומי ברוסי: פניו חוורו, עיניו התרוצצו לצדדים והוא כמבקש מנוס. בתנועת יד נחפזת ועצבנית הוריד את מצחת כובעו הרוסי על מצחו ונעלם בלי אומר ודברים בזוית הסמטה, המוליכה אל חצר הרוסים. ציפרוביץ הביט אל הפנה שהסתירה מעיניו את הבורח ובלבו זע רגש שמחה לאיד:
“כך היינו אנחנו מביטים לצדדים ברוסיה, בשעת הפרעות… כך היינו אנחנו נעלמים מאחורי קרן זוית בשמענו קול שאון ברחוב… אין דבר, יטעמו גם הם עתה טעמו של פוגרום6!..”
על לבו עלו זכרונות מימים לא־רחוקים. רגעים כאלה היו עוברים עליהם בכל עת ושעה. יהודים היו פוגשים זה את זה ברחוב, היו מביטים זה אל זה בעינים חרדניות:
“נו, מה?..”
“אומרים…”
השיחה היתה נפסקת והפנים היו נקפאים למשמע דריכת מגפי גוי הקשה והמהדהדת. ובשעה שברכיהם פקו וגלי־חושך עלו בעיניהם, התאמצו להראות כמטיילים שיצאו לשוח לתומם ואין דאגה בלבם…
כך היה בראשונה, לפני ההתחלה. ואחרי כן, בפרוץ הפרעות… באו ימים – וכל אחד נחבא אל כליו. הם ישבו כמו במלכודת, אין יוצא ואין בא. שכבו בשקט. ומפעם לפעם, מתוך דממת האימה, הגיעו אליהם ידיעות, שאיש לא ידע את מקורן… לחשי דברים שטו באפלה: “הולכים!” כמו מתוך סדקי הקירות יצאו המלים וזחלו כרכיכות על הרצפה, והיו כילידי לכלוכם ורקבונם של הדמויות האפלות שבקשו להציל את נפשן. ימים שכבו ושתקו, רק הלב דפק ולוה בקפיצותיו את הקריאה השורקת: "הולכים!.. “הולכים!..” המוח התבלבל. לעתים נשתנו הדברים: "הסו!.. "הסו!..'' אך הקצב היה אותו הקצב… פתאם התחיל בוכה תינוק – התפרץ ובכה בקול רם… אה! כאילו קורה נפלה על ראשם! כאילו נבקע קדקדם ממכת מוט ברזל!.. האם לא יכלה להשקיטו. התינוק צוח בקול נוקב, קול ילוד אשה מתרעם ורוגז, בעל ריאה בריאה וגרון בריא. זעזוע חרישי עבר בין הצללים הכהים, מלה נזרקה לתוך מחשך מחבואם – נזרקה בלאט, נשמעה כקשקוש לטאה, המטפסת ועולה על הגדר – נאמרה בלי קול, אך הכל קלטוה: “החניקוהו!..” והיו עושים זאת לולא הקדימה האם ולחצה את ראשו וסתמה את פיו, והחניקה אותו למחצה…
ציפרוביץ נשאר עומד במקומו על יד השוטר והחנוני. ברור היה לו, כי הוא, היהודי, אין לו טעם לפחד מפני תהלוכה פטריוטית. תנועת ההתעתמנות בין היהודים עשתה רושם טוב בחוגי הממשלה. פחת העיר והמושל הצבאי נראו כאוהבי ישראל. ובכלל – האם לא אמר השוטר לחנוני, כי אנשי התהלוכה אינם פוגעים באיש? – הם צועקים, רועשים, וזה הכל!
בכל זאת קרב אל פתח החנות היהודית. אם יראה צורך בכך – יכנס פנימה. בכל אופן, לתוך הבתים לא יתפרצו.
ההמון הלך ובא. באמצע הרחוב נסע בעגלה השיך עבד אל קדר, אדם כבן שלשים וחמש, פניו רחבים וחלקים, זקנו, הגזוז והמעוגל, שחור כפיח, שפתיו גסות. עטוף אדרת כחולה־כהה ישב על מושבו זקוף, מבטו קפוא, כמבט פקיר הודי המהפנט את עצמו בהצמידו את עיניו אל טבורו. העגלה התנהלה לאט. מאות מעטות – קהל דליל ומפוזר – הקיפוה, רצו לפניה ואחריה, עלו על המדרכות, רובם עוברי אורח סקרנים, אנשי שוק בטלים, נערים עוזרים בחנויות שבככר שער יפו, מצחצחי נעלים ומוכרי סיגריות. ערבי צעיר, בעל פנים אדומים, שנראה כשוטר מתחפש, גלגל את עיניו הבולטות בחוריהן וצרח בקולי קולות:
“אללה ינצר אס־סולטן”.
חבורת ערבים, אולי מחסידי השיך, ענו אחריו בקול אחד. וילדי השוק צעקו ככל העולה על לבם, רעשו, השתובבו, שמחו על החופש שניתן להם להתהולל באמצע הרחוב.
המסע עמד מול שעריה הסגורים של חצר הרוסים. השיך קם ועמד על רגליו בתוך העגלה והתחיל לנאום. קולו היה קול גבר אמיץ. צלילי שפת ערב רבי הגונים – פעם רכים וממותקים, פעם מגרגרים ומתרסקים – יצאו מפיו ברורים ובולטים והיו כחרוטים בחלל האויר. הוא הרים את זרועו בתנועת קצף. מדי דברו גדלה התרגשותו – התרגשות נואם המוני מובהק. בכל גופו נטה אל השער הסגור. ידו השלוחה באזהרה ובאיום קפצה את כפה והיתה לאגרוף גדול, לבן, רך, שיצא ובלט מתוך שרוולו הרחב, המופשל, כפרי זר ומשונה, פניו השתלהבו, בעיניו אש קנאה כבדה. הוא הכה באגרופו באויר, קולו עלה עוד, נימות צרודות השתלבו בו – אות להתרגשות מתגברת – ומשפטיו הקצרים, הנאמרים בקול צעקה חזק, נשמעו כפסוקים מתפלה: השיח' השליך קללות ותוכחות על ראש ה“מוסקוב”.
מחצר הרוסים לא בא קול. החומה העבה, הלבנה, המקפת אותה, עמדה דומם. יכלת לשער, כי אלה שבפנים נחבאו כלם בחדריהם, בקומות התחתונות ובמרתפים, שם הם יושבים בשתיקה, ולבם רועד בקרבם. בתארו לו זאת בנפשו הרגיש ציפרוביץ עוד פעם אותו רגש ההנאה הנוקמת:
“כך ישבנו אנחנו אז במרתפים”, אמר בלבו.
במקרה נשא עיניו אל פינת החומה הקרובה לרחוב, שמאלה מן השער – ועמד תחתיו נבהל ומשתומם. מעבר לחומה נראו פנים רחבים וגסים, כפני השיך – ראש אשה רוסית מהצלייניות צמח מאחורי האבנים וקפא באויר. עיני האשה נתלו דום בתהלוכה, בשיך המקלל, בהמון הרועש. הן היו קהות, חסרות הבעה. לא נכר בהן לא פחד ולא כעס, ולא שנאה. האשה הביטה – כאילו לא ראתה מאומה, פניה מאובנים.
“אין היא מבינה”, אמר בלבו רואה־החשבונות. “כהלומת רעם היא… אין רוסיה יכולה להבין זאת!”
הוא הסיר את עיניו ממנה. הוא ירא פן יגרור מבטו המון מבטים אחרים, ויקרה אסון: אבן תצא מן הקהל ותפגע בה, ואחריה תבוא התפרצות פראית, פרעות בקומץ האנשים, הרועדים שם בחוריהם…
בשובו אל בית־הדפוס פגש את חיים רם, וזה אמר לו כי השיך המקלל הוא ערבי לאומי ידוע, שונא התורכים. מעשיו הפטריוטיים בימים האלה אינם אלא מסוה.
ציפרוביץ ישב בפינתו, ליד שלחן־העץ הארוך. תוך עלעול בספרי־ההשבונות הקשיב מבלי משים לדפיקותיו התכופות של הגשם הדק, שהתחיל יורד אחרי הצהרים, גשם טרחן פזיז ומשעמם שלא חדל מלנקש על ראשו, כאילו עמד מי בטל למעלה וזרק על פח הגג, לאט ובעצלתים, חפני גריסים. חדר־ההנהלה היה קר ואפל. צנה נוקבת עלתה מהקרקע, המכוסה “בלטות”, טבלאות־אבן גסות. הצנה זחלה וטפסה על רגליו, נכנסה בעצמותיו. קצות אצבעות ידיו קפאו והאדימו. כל ניד אצבע גרם לו כאב. כל היום רעד מקור. רק בערב, במטה, התחמם. מעל לשמיכה שם את מעילו החרפי, ומעל למעיל את כל הסמרטוטים שמצא בבית. ובכל זאת היו רגליו, עוד זמן רב, כשני בולי קרח.
בלילה, במטה, היה מתפנה למחשבות על מניה – מחשבות, שהקור והמאורעות דחקו את רגליהן כל היום. לעתים היה תוקף אותו רגש של יתמות, ואז פחד פן לא תבוא גם בשבת הבאה. שבת אחת כבר החסירה.
“התבוא בשבת? התבוא בשבת?” שאלה זו נקבה את מוחו כל השבוע.
מניה נהגה לבוא בשלש אחר הצהרים. ציפרוביץ התחיל לצפות לה בקוצר רוח שעה לפני הזמן הקבוע. הוא עיין בחוברת “השלח” ישנה – האחרונה שהגיעה לארץ, אך קריאתו לא היתה קריאה. הדברים לא נכנסו אל לבו. כל חמשה רגעים היה מוציא את רגליו מתחת מעילו, שהתכסה בו בשכבו במטה לקרוא, היה ניגש אל החלון ומציץ החוצה. משום־מה החליט, כי הפעם בוא תבוא – וגם תקדים.
אחרי שלש נשתנה רוחו. עתה לא רצה עוד להשלות את נפשו בתקוות שוא. להפך, עמד והוכיח לעצמו בראיות ברורות, שהיא לא תבוא – באמת, גם לפני כך לא היה לו כל יסוד להאמין שתבוא. לחנם חכה. הריב האחרון שנפל ביניהם אינו דבר קל ערך בעיניה. ובכלל – אין ספק, שזה כבר בקשה תואנה להתרחק ממנו, להפסיק…
אותה הרגשה של יתמות, של אבדן עצות, שהיתה משתררת בו בלילות, בשעות נדודות־שנה, תקפה אותו עתה ביתר עוז לאור היום הנוטה לרדת, וההנאה של הימים הראשונים שלאחרי הריב, ספוק־נפש מתוך הרגשת תוקף החלטתו ושחרורו, השבת חרותו, חרות בחור רווק – חלפו ועברו מהרה, וזכרם נמחק. לפתע פתאם ראה את עצמו קרוע מכל העולם, רחוק מכל האנשים, ערירי וגלמוד, בודד מאד – כאותו נוסע אל הקוטב הצפוני שנשאר לבדו וגוע ברעב ובקור אחרי כל חבריו וכלביו. בחדשים האלה התרגל לאחד במחשבתו את עצמו ואותה, את מניה… כל החדשים האלה ידע כי יש בתבל הגדולה והקרה נפש אחת קרובה לו, הנותנת לו מחום לבה. והחום אינו חום־רעים קל ועובר – חום־אשה הוא, להבה שנכנסה אל עומק ישותו ומזגה רעננות חדשה בנפשו היבשה, נפש רוק זקן.
ועתה שוב יהיה בודד כבראשונה… לבדו עם נפשו… גלמוד…
בדמיונו ראה את הימים הראשונים להתודעותם – ימים מלאי אור ושמש: טיולים מקסימים, ברק עינים מפיקות אהבה, שיחות מוזרות, משכרות – שעות תמימות עברו בהן – ואיש מהם לא ידע איך באו ואיך הלכו…
הוא התהלך בחדרו הנה והנה, וחזר ושנה:
“ואיש לא ידע איך באו ואיך הלכו… ועתה כבר הלכו לעולם… ולא ישובו”…
מתוך חמלתו על עצמו נאנח אנחת לחש, אנחת בכי.
מניה באה אחרי ארבע. בצעדים נחפזים נגשה אל הכסא, שעמד סמוך לשלחן, גבו אל הקיר, וישבה עליו. לחייה היו אדומות מרוח הרחוב ומהליכתה המהירה. בתנועותיה הורגשו תקיפות והחלטה של אדם היודע את אשר יעשה.
“באתי לרגע – רק לחצי שעה התפניתי: האחות צפורה חולה ועלי להחליפה”.
בשבועים אלה, שלא ראתה אותו, עברה בה הסערה ונפשה שקטה. היא לא שבה אליו להתפייס ולהשלים. היא באה לגמור.
ציפרוביץ ישב על המטה, בצדו מעילו המקומט. הקריאה בשכיבה, הקור, ההתרגשות ואותו כאב־ראש מתקרב, שחש בו בשבתו – כל אלה הזקינו את פניו. הם נראו בלים ומקומטים כמעילו החרפי הזה, שקנה אותו לפני כמה שנים והיה מכסה בו את רגליו כל החורף. הוא דמה לאיש שהעירוהו משנתו באמצע היום ועוד אותות התנומה על פניו.
וכך הבינה גם היא: הוא לא חכה לבואה; הוא ישן במנוחה את שנתו שאחרי הצהרים – שנת השבת. אחרי המלים שזרקה בפניו אז, בפגישתם האחרונה, לא פלל עוד לראותה בביתו. ואמנם, למה באה הנה? מה הצורך?.. יכלה גם במכתב… והוא הלא בטוח בלבו שהיא באה לבקש סליחה ממנו, ורוצה לחדש… והנה הוא יושב ומחכה לדבריה, ומכין את תשובתו…
עתה ראתה את בואה כצעד משפיל את כבודה. לכן הרימה את ראשה בתנועת צואר גאה והביטה ישר בפניו בעינים נוצצות מהתרגזות.
ציפרוביץ ישב לפניה כאשם. עיניו השתמטו מלפגוש את עיניה. הוא פחד פן תחשוב כי בלבו הוא חוגג את בואה כנצחון – ולא ידע מה לאמר ובמה לקדם את הרעה. הוא התאמץ לאסוף את מחשבותיו הקודמות שהתפזרו לכל רוח והתגלגלו, חלקלקות ונוזלות, כטפות כסף־חי שנשפך לארץ. הוא רצה להגיד לה מה ארכו שעות צפיתו ובמה עלתה לו הצפיה הזאת; איך עברו עליו הימים האלה – שבועים של צער ותוגה: עד כמה הוא זקוק ליצור חי וקרוב שישמע את דבריו שיבין לו, שלבו יענה ללבו; ומה גדול אשרו עתה, שהיא באה, ושוב הם שניהם יחד… ואם גם לרגעים מעטים – העקר שהיא פה, העקר שספקותיו אין להם שחר.
הבעת פני מניה בלבלה את דעתו. תחת לשפוך את לבו לפניה התחיל מחייך באותו חיוך עלוב – חיוך של אשמה, שהיא לא יכלה לסבלו – ולפתע אמר כמתלונן:
“כל אחרי הצהרים ישבתי וחכיתי לך… לא יכולתי לצאת מן הבית”.
לא היה כלל בדעתו להתרעם עליה. המלים לבשו במקרה צורה של נזיפה. בלבו רחשו באותו רגע מלים אחרות לגמרי וסגנונן היה אחר, אחר לגמרי. אותן המלים הצפונות בקרבו, המלים האמתיות, הוא לא ידע איך להוציאן מגרונו, והשתתק נבוך.
ההתחלה הזאת הוסיפה על התרגזותה של מניה. היא השיבה בכעס:
“הלא אמרתי לך מפני מה התאחרתי… וכאשר ראית שאינני באה יכולת לגשת אל בית־החולים”.
הוא הביט אליה בעינים עצובות:
“הלא את יודעת מפני מה אין אני בא אל בית־החולים!”
היא שאלה בעקיצה:
“ולמה באת ביום השני ההוא?”
וברצותה לפגוע בו יותר, לדכאו עד היסוד, צעקה באזניו, בקול צורח של אשה נרגזה, כי האסור לבקר בבית־החולים, שיצא מטעם הדוקטור שנידרוביץ, אינו חל עליו כלל, כי אם על מבקרי החולים בלבד… ואם אמרה אז כי חל – בכונה אמרה זאת… אינה יכולה להיות עמו יחד לעיני הבריות… האחות צפורה עוברת שם הלוך ושוב עשר פעמים, כדי לראות את חתנה זה…
“חתנה!” חזרה מניה בטינה, “בכוונה אמרתי לך זאת, המבין אתה?.. לצפורה באים בחורים כל ערב!”
ספקותיו התמידיים, אי־בטחונו, זהירותו מרובת־הפקפוקים, שעוררו בה לפנים רגש של חמלה רכה אליו והוסיפו גון מיוחד לרגשותיה, העלו בה עתה מרירות מתגברת. היא לא יכלה לסלוח לו על כי האמין לה בנקל וציית ולא בא. אין שמץ רצון, ולא צעד קטן על דעת עצמו! יאמרו לו: “כך!” – יהיה כך. יאמרו לו: “לא כך!” – יהיה לא כך.
כל אותה שעה ראתה בדמיונה את פני צפורה החורים, המכוסים אבקת פודרה דקה, ושמעה את קולה המתמם, הרפה, אותו הקול, בו חזרה לפניה על דבריהם של הסופר ברנצ’וק והעורך בן־מתתיהו:
“צי־פ־רוביץ', כצפור ממש צפצפה את שמו, ‘בחור לא מזיק…’ והעורך הראשי בן־מתתיהו הוסיף נופך משלו: ‘וגם לא מועיל ביותר’…” הדברים נקרו במוחה של מניה וגרו את עצביה.
וכדי לגלע עוד את הפצע שבה ואמרה בלבה, בצפצוף נושך, את השם המאוס עתה עליה: “ציפ־רוביץ'…” “צי־פ־רוביץ'…”
לבו של ציפרוביץ התכוץ מצער ומעלבון. הלא הוא האמין לה כמו לעצמו. אי־אפשר לו להבין זאת: איך עלה על דעתה לרמותו? בעיניו, עיני בחור זקן בישני שלא ראה מעולם אשה מקרוב ברגילותה היום־יומית, היתה מרמת נשים קטנה זו כחטא גדול שלא יכופר. אחרי זה, איך יאמין לה בכלל, בכל דבר? איך יבטח בה בעתיד?
קולה הצורח צרם את אזניו. אופן דבורה הגס הצית אש של כלמה בלחייו הרזות. הוא רטט במקומו וקרא ביאוש:
“די!.. איני רוצה לדעת!..”
היא השתתקה פתאם.
גם הוא שתק. צעקתו הרמה שיצאה מפיו שלא מרצונו, השאירה במוחו רושם של מהומה קהה. התרגשותו שככה. דכאונו הראשון חזר אליו והניעו להסב את השיחה לשביל אחר. הוא מהר להאחז בדבר חדש, וכמובן פתח בהתעתמנות ובמאורעות הימים האחרונים.
“נראה הדבר כי אלה שאינם רוצים להיות נתינים תורכים לא יכריחו אותם… יתירו להם לצאת מן הארץ… ואז נוכל גם אנחנו לנסוע לאלכסנדריה ומאלכסנדריה לאמריקה. אף כי מי יודע, אולי מכריח הקונסול הרוסי שבאלכסנדריה את נתיניו לשוב לרוסיה… אומרים, כי שם, ברוסיה, קראו למבחן חדש את כל אלה ששוחררו לפנים מפני חולשת בריאותם… ושוב איני יודע, אם לנסוע או לא לנסוע? אולי לנסוע בכל זאת? גם ברנצ’וק מיעץ לי לנסוע…”
לשמע שמו של ברנצ’וק נזכרה מניה שוב בדברי צפורה. היא הפסיקה את חתנה בחרי־אף:
“הוא לועג לך, ברנצ’וק זה… הוא מתקלס בך!”
סוף סוף התחזקה וכבשה את סערת רוחה עד כדי יכולת להגיד לו את המלים המוכנות בלבה, שבגללן באה ואותן התכוונה לאמור בהכנסה:
"טעות היתה זאת, – שנינו טעינו… אין אני מאשימה אותך… שנינו גם יחד נתעינו בדמיון שוא. דרכינו אינן מכוונות… ואם נפגשים בחור ובחורה ומטילים בערבים – וכי זה מחייב אותם מיד להכנס לחופה?.. בי האשמה, אני מודה בזה, ועתה נגמור… הגיעה השעה שנדע זאת שנינו בברור!''
מההגה הראשון שיצא מפיה ידע והבין את הכל – כל אשר יבוא עוד. בלבו חכה מכבר לרגע זה, ומכבר פחד ממנו. המלים נשמעו לו כישנות־מודעות, כאילו הקשיב להן לפני כך פעמים רבות. ואז, בטרם נאמרו, בעת שרחשו בלבו רחש קל, כרחוש הולד ברחם אמו – כבר אז ידע אל נכון, כי אין דברים בפיו לענות לה – אין ולא יהיו. רגש לא ברור, שיסודו באהבה ובצער, אמר לו, כי ברגע זה עליו להתקומם. להתפרץ התפרצות עוורת, כזרם כובש וגורף. זו אולי הדרך היחידה להצילה – להשיבה אליו. אלא – גם אז, בשעות כתקנן, לא ראה את עצמו מוכשר לכך… ועתה, אחרי כל הדברים שנאמרו פה… אחרי שגלתה את עצמה תקיפה כל כך ותוקפת אותו בגסות כזו… אחרי כל הפגיעות האלה והמרמה הזאת… עתה…
קולה הצורח, קול יהודיה תגרנית, עוד צלצל באזניו ונקב את מוחו.
ובכל זאת נסה להאבק. תהיה אשר תהיה – אין הוא חפץ ואינו יכול לוותר עליה.
“לא, מניה… את טועה!.. את טועה!” יצאה צעקה מפיו.
היא לא שמה לב לקריאתו.
“עלינו לגמור!.. מה יהיו חיינו? גם אין לנו על מה לחיות… כלומר, לוא היה דבר בינינו… אבל לא היה ולא כלום… רק הונאה והשליה. כל קשר אין בינינו, ולא היה… גם רגשות אין – מלבד שנמאסנו זה על זה…”
“לא אמת!” פרפר ציפרוביץ. “אני אוהב אותך!”
“ואני אותך – לא!” ענתה להכעיס.
הבעת סבל ודכאון עלתה על פני רואה־החשבון בעת שנפלטה מפיו השאלה – שאלת תם:
“מדוע?”
היא הזדקפה, כולה מרי, וזרקה בפניו את התשובה:
“מפני שאתה סמרטוט!.. מפני שאתה תולעת נוקבת!.. מפני שנקבת־הרקבת את נשמתי!..”
היא תפסה את ארנקה, שהיה מונח על השלחן, ופרצה החוצה. ציפרוביץ רץ אחריה אל מסדרון־העץ המקיף את הקומה, וקרשי הרצפה הרועדים חרקו בקול רם אחריהם – קול חריקות שמתחת לרגליהם. איש לא בא לקראתם. חלונות סולודוכין היו מכוסים וילאות, דלתי ביתו סגורות. ודאי יצאו שניהם, הוא ובלה, לבקורים. ציפרוביץ רץ אחרי מניה עד המדרגות. היא חשה את פניו אחרי גבה, פעם מהכתף הימנית, פעם מהשמאלית.
“טוב!.. טוב!.. מניה, טוב!.. אבל אין צורך לריב… אבל נוכל להשאר ידידים! מניה… הלא נוכל להיות ידידים.. ידידים בלבד!..”
עתה, אחרי התרת הקשר, לא היה בה עוד כעס עליו. אך התרגשותה טרם שקטה, היא לא יכלה לעמוד ולדבר אליו. בלי הבט אחריה אמרה:
“ידידים… טוב! רק עזוב אותי לנפשי עתה!”
ציפרוביץ שב אל חדרו הריק. הוא השתרע על מטתו הצרה, החורקת. גרונו התכווץ. אותו הדבר המוזר, הקשה, שעמד בתוכו זה כבר, פקע והתפרץ מתוך בכי מיבב.
“אדם אומלל אנכי!.. אדם אבוד!”… בכה מר.
זרם דמעות חמות שטף את לחייו הכחושות וחזר ושטף.
מתוך בכיותיו ותלונותיו החדגוניות הרגיש שקר לו. הקור בא מבפנים. גלי צנה קטנים, קלושים, עברו את גופו, עלו בפלגים קטנים אל חזהו, אל גבו, וחרדת מעיים לא נעימה ענתה להם מקרב הבטן. המעיל לא חממו כל עקר. בהתאמצות ישב על המטה והתיר שרוכי נעליו. אחר כך התכווץ והתכנס כלו תחת השמיכה. גם זה לא הועיל. הרעדה הלכה וחזקה. מטת הברזל הרצוצה צווחה תחתיו צווחות של תרעומת. הוא לא גרע עיניו מאדרתו התלויה על הקולב, סמוך לדלת. לוא פרש אותה מעל למעיל – אולי היה מתחמם בכל זאת? אבל איך יקום? איך יעשה את הדבר והוא למעלה מכוחו? אך בא רגע שלא יכול עוד לשאת את הקור. באנחות וביבבות, בנקישת שנים, קם ממטתו. רק אז חש את ראשו, מה כבד הוא. לולא זקפו באמוץ כל כחותיו היה צונח מטה, ארצה – הראש הכבד הזה. ברגלים כושלות נגש אל הקולב. רעידתו לא חדלה גם לאחר שהתכסה בשמיכה ובמעיל ובאדרת למעלה. כל אבריו כאבו מתוקף העויות. הוא הוציא את הכר מראשותיו, שם אותו על רגליו. הוא התפתל, התכווץ, התעטף כלו בלי השאיר סדק פתוח, כאילו הכניס את עצמו לתוך שק – צרור עצבים מתוחים ושרירים רועדים. דומה היה, כי כל התרגשויות השבועות האלה, והצנה הנוקבת, העולה מאבני הרצפה בחדר־ההנהלה, חברו עליו ומרדו בו – בחתן לא־יצלח זה, באהרן ציפרוביץ'…
דבר־מה הלך והתרחש בקרבו, בעומק נפשו. אותו הכובד, שמלא לפני כן את קדקדו, בא והתרכז בנקודה אחת מעל למצחו, ועתה לחצו והעיק עליו והסב לו כאב קהה, ממושך. מנבכי ראשו התחילה זורמת חמימות לוטפת, שעלתה ושטפה את הרקה השמאלית. זרמי החמימות רתחו במתינות, כמי סודה, ובמקום שנקוו אליו, ברקה השמאלית, כבר התחילו עולים גלי חום חזקים. הם הלכו והתפשטו ומלאו מחצית ראשו, הציפו והשתיקו לפרקים את הכאב הקהה שמעל למצח. החום שטף את ערפו וירד אל הגב. ומלמטה עוד הקור מושל בגופו. רעד קר, שהרעיש את מעיו וקלח אל צלעיו – פלג דק ומקפיא – השליך עצמו מנגד לגלי החום היורדים והשיבם אחור. שוב ירדו גלי החום אל הגב ושוב חזרו ונסוגו מפני התקפת האויב. זמן רב ארך הקרב. לאט לאט, צעד אחר צעד, התקדם החום הבא מלמעלה ודחק את הצנה מטה.
ציפרוביץ לא ידע את רגע המעבר; הרעידות הלכו וקלו, הלכו ושקטו. גלים קטנים, מחממים, מלטפים, טילו על גבו ועל בטנו, נזלו ופלשו עד לאצבעות ידיו. אבריו המעוותים הותרו, התישרו. הוא השתטח מלוא ארכו, התמתח, חזר והתמתח בעונג, בתאוה. כל עצמותיו דוו, היו כמרוסקות, ורגש רסוקן היה רווי ליאות מתוקה. המון מחשבות, מפתיעות ומשמחות, סבבו בראשו והוא לא שם לב אליהן. כל מחשבה היתה בריה בפני עצמה, יצור מרקד ומתהפך שאינו שועה אל רעיו, אף לא אליו, אל ציפרוביץ. כולם היו כאורחים שכורים במוצאי משתה, אחרי ליל שמחה והוללות. מחשבה אחת ספרה לו על מניה: הנה היא רצה עתה, ברוח ובגשם, אל בית־החולים… הוא הקשיב רגע, מתוך מהומת נפשו, אל המטר שבחוץ, היורד בחזקה. קול רעם, שהחריד את הבית, הבקיע ריסי עיניו הכבדים כעופרת. מסביב לו עלטה. בעלטה מתפתלים ברקים – נחשי־אש דקים. הרוח מסתערת על הבתים, זוממת לקרוע מהם את הגגות. הרוח מדביקה את מניה, דוחפת אותה בגבה. רגליה דורכות ברפש, טובעות בשלולית מי גשם קרים. שמלתה מלוכלכה, מעלה כתמי בוץ רטובים. היא צועדת בקושי. כל פסיעה – מאבק… חה־חה־חה… מי זה אומר שהוא אומלל? טוב לו! חם לו!.. הוי, מה טוב לו!.. השעה… מה השעה? לילה? ערב?.. והיא זה כבר בבית־החולים… ומה בכך?.. מה יהיה סופו של דבר?.. טוב שהוא אינו אנוס ללכת לכל מקום שהוא בשעה זו… שהוא יכול לשכב במטתו – לשכב ולהתענג על הגלים החמים, השוטפים את כל גופו בלי הרף… הוי, כמה טוב לו!..
הוא שכב כך זמן רב, עיניו עצומות, מחשבותיו ערות ומטיילות בראשו כחפצן, נפשו שרויה באושר פלאי, לא־מצוי. לפעמים הוא נזכר ואומר לתת חשבון לעצמו על מצבו. מיד הוא מצטחק בעליזות ושפתיו החמות דובבות חרש:
“הוי, כמה טוב… כמה טוב לי!”
זה היה אחד הלילות המאושרים בחיי רואה־החשבונות אהרן ציפרוביץ.
י 🔗
לא מניה ולא ציפרוביץ לא אמרו דבר לאיש מכל אשר נפל ביניהם באותה שבת לפנות ערב. ואף על פי כן היה זה לסוד גלוי ולשיחה בפי רבים. אנשים שלא הכירו אותם אלא מראיה בלבד, שאלו על אודותיהם בענין רב וספרו על יחסיהם לאנשים אחרים שלא ראום מעולם. ובנשף אחד בבית הדוקטור בלום הציקו הגבירות לדוקטור שנידרוביץ ודרשו ממנו לספר להן כל פרטי המאורע.
הדוקטור שנידרוביץ העלה על פניו בת־צחוק דקה, כאחד היודע יותר מאשר מותר או הגון לגלות. באמת לא נתן את דעתו על מניה ועל ציפרוביץ. הוא היה אדיש אליהם, כמו שהיה אדיש כל ימיו אל חיי אחרים, אם אלה לא עמדו על דרכו במאמציו המתמידים לעלות בחברה דרגה אחת מעלה. מתוך הפצרות הגבירות הבין כי המעשה אולי באמת רב ענין הוא. ממקומו הרבה לשלוח מבטים אל פנת האולם, שם ישבה, ליד שלחן דמשקאי קטן, משובץ צדף, הגברת שניטקרום, אלמנה צעירה, בלונדינה גבוהה, בעלת צואר לבן ולחיים רכות, מלאות, שעוררו בו טעם של חלות מתוקות, המונחות על שלחן ערוך. בלבו זע רגש של טינה אל הבחור היפואי המצוחצח, בעל שפם־קטיפה דק, שנטפל אל האלמנה הצעירה ולא זז ממנה; תוך כך הגה בפרדס הגדול בפתח־תקוה, שנפל בחלקה של האשה הזאת אחרי מות בעלה, הדוקטור שניטקרום הזקן, עליו השלום. בה בשעה התאמץ להעלות על זכרונו פרטי פרשת האחות מניה וציפרוביץ ששמע לא מכבר מפי האחות צפורה. רוחו קצרה מלחכות עד יסור הבחור היפואי מהאלמנה, לכן קם ונגש אליה, על שפתיו בת־צחוק מתוקה ובעיניו ניצוצות של רוגז.
“יהפך העולם כלו ובני־האדם עוסקים בשלהם”, גחך בלבו בינו לבין עצמו.
במשרד העתון “הדרך” לא שמו לב לקדחתו של רואה־החשבונות. שמה לב בלה דיקשטין, הכובענית: היא היתה בבית באותה שבת לפנות ערב, ושמעה את הריצה במסדרון וראתה את שניהם מבעד לוילון חלונה. פני ציפרוביץ עוררו חמלה. הוא היה חולה ממש, כל עוד רוח בו, ונדמה לה שבכה.
ונערה אחת מלמטה, מדיירות החצר, פועלת במחלקת השטיחים ב“בצלאל”, הוסיפה דברים:
היא ראתה בעיניה, איך זה רץ אחריה והשיג אותה על המדרגות והתחנן ובכה לפניה: “מניה, נשמתי, עטרת ראשי, למה את עוזבת אותי? איך אשא זאת?”
והיא – כמוה כאבן… אף בהעפת עין לא ענתה… דוממת כקיר!.. וכשהגיעו השמועות לאזגי סולודוכין עמד ופסק:
“כך הוא הדבר… ניתן היה לראות מראש”.
ואחר כך, כשהיה פוגש מכיר והלה היה שואל על דבר ציפרוביץ: “מה לו – לשכנו? במה חלה?”
היה סולודוכין מגחך ועונה:
“קדחת!”
“רק זה?” היה אומר השואל מתוך בטול למחלה שהיא נחלת כל בארץ. “תרנגולת אינה צפור, מילדת אינה נערה וקדחת אינה מחלה”.
“יש לו עוד מיחוש… המ…” היה מחייך אפרים סולודוכין.
פני השני היו מביעים שאלה, וסולודוכין היה עונה ומסיים:
“הוא חולה במחלת לב”.
ויש שהיה משנה את הגרסה:
“במחלת הלבנה הוא מוכה, הבחור”.
בלה נהנתה מהלצותיו. לעתים קרובות בדחו את דעתם על חשבון שכנם. אך לבה היה טוב ומשתתף ביסורי ציפרוביץ החולה. בערב היתה מביאה לו קומקום מים רותחים ותה, ובעת ששתה הסתובבה בחדר, בידה סמרטוט לקנח את האבק מהחלונות, אספה את הספרים, המושלכים בלי סדר על הכסא ועל הרצפה, ושמה אותם על השלחן. ופעם אחת, כאשר עלה חומו יותר מהרגיל, ישבה אצלו כשעתים, הניחה תחבשות קרות על ראשו והחליפה אותן. למראה פניו המצוהבים, לחייו הכחושות ולא מגולחות, המכוסות שער שחור קצר, סמר כמברשת, ברק עיניו היבש, נכמרו רחמיה. הוא היה חביב עליה בעדינותו, בטוב לבו, שהשקיף מתוך עיניו הבישניות. מעולם לא שמעה מפיו מלה גסה, דברי נבול־פה. אדם חרוץ היה, שקט, יודע ספר, משכיל. אין להשוותו, כמובן, לאפרים שלה. אין עוד כאפרים. בכל זאת, יש דמיון ביניהם בכמה פרטים. ורגש החבה שרחשה אליו, אולי גם הוא ממקור זה נובע… כי שניהם חלשים הם, שניהם אינם יכולים להחליט דבר.
בשבתה על יד החולה הרהרה באהבה ובאכזבותיה. הזכרונות, שהקיצו בה, שלחו זרם דם חם אל פניה וצבעו אדום את פצעי נפשה הישנים, המיובשים. הצלקות, שהעלו ארוכה, שבו ונפתחו וקרצו עין אל הפצעים החדשים שטרם נגלעו. הכאב שבעבר נגע בכאב העתיד לבוא – והגבולים ביניהם נמחקו.
“למה זה, הנותן הרבה מקבל מעט?” התאוננה בלבה. “ואשרה גם הוא מעט, ועוד מעט ויגוז כאשרו…”
מחשבות בלה על מניה חותם של רוגז ותרעמת היה טבוע בהן:
“גברת פולנית… תלמידת גימנסיה… על חמאה ועל ביצים גדלה, ועתה היא חושבת כי יש לה במה להתגאות… רזה ודלת־בשר כקיסם… חותכת את האויר כקרש דק… ומהי כל גדולתה? מה יש בה?”
בלבה זעה טינת אשה שכבר נכנעה לפני גורל נשים, אל העלמה שעודה נאבקת. היא סימה את מחשבתה בהבעת בטול אל עצמה ואל מינה כולו:
“כמדומה לי, רק זה שיש לנו לכולנו. חה – חה… דבר יקר!..”
הימים היו ימי סגריר קרים ורטובים. אחרי הגשם השוטף הראשון לא אבו העננים לסור מעל שמי ירושלים. הם השתרעו על פני הרקיע והתמהמהו כחדלי־כח להמשיך את דרכם – דרך בלי תכלית. גופותיהם האפלים חוורו, רפויים, ונמסו והיו לערפל אפור, עכור, שהלך והתפשט לאטו על כל הארץ. מתוך הערפל טפטף גשם דק, קריר ובכייני, פסק וחזר וטפטף. הרחובות התכסו רפש דליל, הרפש ענה לכל מדרך רגל בקול דומה לצליל שפתים לועסות. בלה שבה הביתה בשמלות רטובות, ערדליה ונעליה מגואלות בטיט עד הקרסולים.
בימים כאלה לא היה לסולודוכין כל חשק לצאת מפתח ביתו. על פי רוב שכב במטתו, עטוף בשמיכה חמה, עיין בספר או הרהר, חלם ושט עם זרם מחשבותיו. המחשבות היו כמחשבות ציפרוביץ, כמחשבות ברנצ’וק, כמחשבות רוב בני ירושלים בימי המבוכה ההם: מה לעשות? לצאת מהארץ או להשאר בה ולהיות נתין תורכי?
אז כבר הגיעו אליהם ידיעות על הפרעות ביפו. הקאימקאם בהא א־דין, אדם שקנה לו שם של אכזר וצורר ישראל, צוה פתאם לתפוש את כל היהודים שלא התעתמנו ולהעלותם על כרחם אל האניה האיטלקית, שעגנה במקרה בחוף יפו. השוטרים התפזרו בעיר ותפסו אנשים בשווקים, הוציאום מן הבתים – גדולים עם קטנים – סחבום, הכום, שדדו את זהבם ואת כספם, כל אשר היה בידיהם ברגע התפשם, ואמרו להם, כי בכסף זה ישולם לבעלי הסירות בעד העברתם אל האניה. ובשבתם בסירות, אך התרחקו מהנמל, התנפלו עליהם תופסי המשוטים ושוב הכום ושדדום. התהלכו שמועות כי אחדים מהם הושלכו הימה, וכי אשה אחת נאנסה בידי שוטרים בתוך ה“סרייה”. במערכת “הדרך” נתקבל מכתב המתאר את המאורעות.
“באופן זה הוציאו מן העיר יותר מחמש מאות נפש”, סיים הכתב, “ועוד כמה מאות מתגוללות על חוף הים. כי האניה לא יכלה להכניס את כולם מחוסר מקום. את האומללים האלה החזיקו כלואים בבית המכס עד אחרי חצות”…
המכתב הקים סערה במערכת. לעורכים היה ידוע, כי הקאימקאם בהא א־דין הוא ממקורביו של ג’מל פחה הגדול, ראש כל צבאות תורכיה בסוריה ובארץ־ישראל, אשר בידיו מלוא תוקף השלטון. הם שערו כי הגרוש הפראי מיפו אינו אלא התחלה. עתה עמדה לפניהם השאלה: לפרסם את המכתב או לא לפרסם? אם יפרסמוהו – יסכנו את העתון ואת נפשם… בית־אסורים… משפט צבאי… גם בלי זה היה דבר קיום עתונם לפלא בעיניהם. לא אחת שאלו את עצמם: איך ומדוע לא הופסק עד היום הזה? אמנם, מעת שנכנסה תורכיה למלחמה חדלו מלפגוע בגרמניה והיו זהירים בעניני הפוליטיקה הגבוהה. אבל מה שכתבו לפני כן… הלא הכל יודעים…
התשובה היחידה היא – תורכיה! הכל אסור – והכל מותר…
לא להדפיס את המכתב? אבל איך יעברו בשתיקה על המעשה המחפיר הזה? אכן, לא כדאי, אולי, להקריב את העתון בגלל מכתב. אבל… אבל… לא בו, בסולודוכין, תלוי הדבר. הם, חבריו למערכת, אנשים קלי דעת וקצרי רוח, בפיהם מלים צעקניות, המרתיחות את דמם. מה תלד הרתיחה הזאת?
“דיסה שלא נוכל לעכלה, ואיש ממנו לא ינקה…”
מתוך הרהורים כאלה גדל רצונו של סולודוכין לקום ולנסוע מהארץ, למהר ולהתרחק מחבריו הדוחפים זה את זה אל עברי פי פחת. לבו אמר לו כי אחריתם תהיה מרה. הוא קנא באלה שגורשו מיפו – סוף סוף יצאו לחפשי, והמכות והצרות וכל הדרך הנוראה מהנמל אל האניה – הרי הן כבר אחריהם.
היתה עוד שאלה – בלה: התסכים לנסוע עמו?
הוא ישב על המטה, שערותיו פרועות ופניו פני איש שאך זה הקיץ משנת בלהות; הביט בראי הקטן, שהיה תלוי בפנה הקרובה מעל לשלחן־כתיבתו, וראה עינים קהות – עיני אדם שהיה תפוס במחשבותיו זמן רב ובהתאמצות חולנית. מתחת לתלתליו הארוכים הבהירים, היורדים, קלושים ומרושלים, אל רקותיו, הביטו אליו פנים לאים, נמקים, והרגשה היתה לו, כי רגליו, המכוסות בשמיכה עבה, גם הן ארוכות, קלושות ולאות, וידיו רפות, אין שרירים מתוחים, אין אגרופים קשים. סרוחות הן כ… כסחבה הן סרוחות… כסמרטוט הדגל באין רוח… כן, דגל חולשתו הגופנית… הגופנית והרוחנית.
“תסכים לנסוע אתו, ודאי!..” סובבו במוחו מלים בודדות, קטעי משפטים מרוסקים.
חזרתן החדגונית הסבה לו כאב־ראש. בלבו ידע כמה הוא זקוק לה בדרך – בלעדיה לא יוכל לצאת מפה. הוא הניע את ידו בדכדוך נפש:
“למה לו כל זה, בכלל… כל העסקים האלה… הישיבה הזאת בירושלים… כל זה, בכלל?..”
ההתגוללות במטה ודגירת מחשבות עקרות היו נמאסות עליו סוף סוף עד כדי בחילה. אז היה קם והולך לבקר את שכנו החולה.
ציפרוביץ טרם שב לאיתנו. התקפות קדחת חזרו אליו פעם בשלשה ימים. ההתקפה היתה מתחילה לפנות ערב ונמשכת שלש או ארבע שעות, לפעמים עד חצות הלילה. פניו נפלו מאד.
סולודוכין היה משדלו שיעשה את הצעד, שהוא בעצמו רצה ולא העז לעשות.
“עליך לנסוע מפה, ציפרוביץ”, דבר על לבו, “עליך לנסוע תיכף ומיד… עליך להזדרז, ולא רק בגלל הקדחת שלך”.
הוא הציע שיסעו יחדיו. דבריו הרימו את רוחו של ציפרוביץ. הוא ידע כי לבדו לא יעצור כח לעשות את הצעד האחרון. הלא גם לעבור מדירה לדירה קשה לו מאד. לא מפני הטרחה הכרוכה בטלטול החפצים. עצל איננו. אינו עצל דוקא. הנה כמה וכמה פעמים גמר בנפשו לעזוב את הדירה הזאת – הטחב נוזל בה מהגג, הקירות לחים ומעלים עובש, הבור מרופש – קן של קדחת! אלא מה? כל פעם שמתקרבת שעת הפעולה – הרי הוא מהסס ודוחה את הענין לזמן־מה. ואיך יוכל שלא לדחות? מנין לו כי הדירה החדשה לא תזיק לבריאותו יותר מזאת? ומה הוא יודע על בעל־הבית החדש ועל השכנים החדשים – מי ומה הם האנשים האלה?.. וכך הוא מוסיף ויושב במקומו. זה שנתים – מעת בואו – הוא מתכונן להחליף את דירתו ואינו מחליפה. כך טבעו. ובעצם, אין זו חולשה כלל… בעצם, הלא צריך האדם להיות זהיר במעשיו. מחפזון לא יצא כל טוב, אמנם, מן הצד השני, יש בזה פגם – בפני עצמו הן מותר לו להודות. הנה, למשל, במצבו היום: הלא סולודוכין צודק, בלי ספק – עליו למהר ולנסוע. אין השעה מוכשרת לפקפוקים – היא תובעת החלטה ומעשה… אך הנקל הדבר – להחליט פתאום ולעשות?.. ובכל זאת, אם יסע סולודוכין – ובלה גם היא אתו, זה מובן מאליו – מילא, שלשתם יחד – יהיה מה שיהיה!
עד כה ועד כה וסולודוכין התחיל לשפוך לפניו את לבו המר מאד, בימים האלה, על חבריו ממערכת “הדרך”, ועל כל העסקנים, שהתמסרו לעניני ההתעתמנות7.
“מה רצונם, אני שואל? נכנס במוחם הרעיון, כי אסור לעזוב את הארץ. מביאים ראיות מן השכל וראיות מן הלב, וראיות מ… מירמיהו. מציאה גדולה מצאו: 'והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו… אל תבאו מצרים ידע תדעו כי העידותי בכם היום…” ועוד… ועוד… אינני זוכר את המלים. לפתע פתאם נתעלו בעיניהם וזכו לכבוד דברי ירמיהו… אותו הנשק היהודי הישן – הפסוק!.. חוזרי פסוקים!.. פרץ הטבע היהודי… מילא, השארו, חזרו על פסוקים, הקריבו קרבנות. מי זה ימנע אתכם? לא, אין הם דואגים כל כך לעצמם – עקר דאגתם לזולתם היא. הנה אך אמש שוחחתי עם גבעוני. מה אגיד לך?" סולודוכין פרש את ידיו כאדם שאינו יודע מה עליו לעשות: להשתומם או לכעוס, “סבונרולה, קנאי דתי עיור לא ידבר בלשון אחרת…”
“הסכנה הגדולה הצפויה לנו, אמר, היא בברירה שבידנו: להשאר או לצאת. כל היוצא מן הארץ בזמן הזה הרי הוא חוטא לעמו ולארצו. הברירה הזאת כבר גידלה אלפי בוגדים בתוכנו. גם היחיד גם העם כולו יבוא עליהם כליון אם לא ידעו את דרכם ברגע חמור כרגע הזה, ואם לא יוליכם חוש חיים בריא. ג’מל פחה מבין את חולשתנו. הוא מתנגד להתעתמנות. טוב בעיניו לגרשנו כלנו בבת אחת. אולם בקושטא הסכימו לרעיון ההתעתמנות. לכן הוא ממהר לגרש מן הארץ לכל הפחות את הממתינים ואת המפגרים – ובזה הסכנה האמ־תית!…”
“מילא, זוהי הלכה”, הוסיף והעיר סולודוכין, "הלכתו של גבעוני – אין אני מתכוין לגזלה ממנו… אך תשמע במה הוא מסיים:
“לוא ניתנה לי הרשות הייתי סוגר את הארץ על מסגר ולא הייתי נותן לצאת אפילו לנפש אחת. חמשת אלפים יהודים שנפלו בארץ־ישראל חשובים לנו, לעתידנו, מעשרת אלפים שברחו והחיו את נפשם במצרים!”…
“אוהו, אין הוא ירא מפני האחריות!” גחך רואה־החשבונות, “יתהלל ויתברך בורא העולם על שנתן אותנו בידי ג’מל פחה ולא בידי גבעוני!”
סולודוכין צחק. ציפרוביץ ענה אחריו בצחוק קלוש, ספוג שביעת־רצון.
“מה, האם לא כן?”
אחר כך שאל:
“מה איפוא השיבות לו?”
“מה אשיב לו? ירקתי והלכתי לדרכי… אם רצונו להיות קדוש ולעשות את כל צאן ישראל לקדושים, ניחא!.. ואני למה אטיל את ראשי הבריא על ערש דוי?”
רגעים מספר שתק תפוס במחשבותיו.
“את זאת אומר לך, ציפרוביץ”, פתח שוב, “יש אנשים שהתשוקה להקריב את עצמם היא תכונה יסודית בנפשם, צורך מכריע – הם מוכרחים למצוא להם ‘שם’ ולמסור את נפשם על קידושו. הנה, למשל, טולסטוי. אולי קראת את מאמרו על משפט־מות? התזכור את תחינותיו הנמרצות: מי יתן ויושם על צוארי הזקן חבל משוח בסבון ויהודק!.. העיקר איך אמר זאת. ‘נשמת השיר בנגונו’, אומר הצרפתי. טולסטוי לא דבר בלב ולב – מחשבתו היתה כדברו. יתר על כן: הוא השתוקק לזה, הוא צפה לזה בכליון עינים. מי יודע אם לא סבל כל ימי חייו מתוך שספוק־נפש אחרון זה נבצר ממנו – מתוך שאושר הגרדום ניתן לאחרים ולא לו… כי בעומק לבו היה תמיד אינדיבידואליסט גמור ודאג לעצמו בלבד… לא לא! אין אני רודף אחרי פרדוכס: טולסטוי על כל תורתו – תורת האהבה והאחוה והמסירות – לא היה אלא אינדיבידואליסט מרוכז ותמציתי, איש בודד שהלך כל ימיו בדרכים לא־כבושות, דרכים שהוא הראשון פלסן – ופלסן לעצמו. לבדו הלך, אמנם, קרא את בני־האדם ללכת אחריו. אך לוא היו מטים אוזן לקריאותיו – היודע אתה מה היה עושה? – היה, פשוט, עוזב את דרכו ובורח אל היער, אל הרי החושך – אחת היא לאן, ורק שיוכל להוסיף וללכת לבדו… חה־חה־חה!.. ודאי היה בורח! גם אל הגרדום היה הולך לבדו. על כל פנים, היה חפץ ללכת לבדו. זהו ספוק־נפשו האחרון, שבקש כל ימי חייו ולא מצאו: לעלות על במת המזבח, בודד, יחידי, בלי שותפים ובלי משתתפים בצערו, בלי חמלה על עצמו ובלי רחמים לזולתו… לקחת לו לבדו את הכל, ולא לתת לאיש פרוטה מאוצרו… כזה היה טולסטוי!.. ואלה ה’קדושים' הקטנים שלנו”, – סולודוכין הטעים בלעג ובשנאה את המלה “קדושים” – “אין הם אינדיבידואליסטים כלל וכלל… חה־הה־חה!.. הם רוצים להתקדש בהמון רב. הם הנם – איך אגיד לך? – אלטרואיסטים הם… דואגים לנפש רעיהם יותר מאשר לנפש… חה־חה־חה!”…
“חה־חה־חה!..” ענה אחריו צחוקו הקלוש, הרוטט, של רואה־החשבונות החולה.
הוא נזכר בחינין. הגיעה השעה לבלוע את האבקה המתועבה. היום יום שלישי, יום ההתקפה. מה צפוי לו בלילה? והחינין – על צד האמת הוא מועיל לו כקרני האומן לבר־מינן!
על הכסא, סמוך למטתו, היתה מונחת ככר לחם, עמדה כוס חלב, ומסביב לאלה היו מפוזרות, עטופות־נייר, אבקות חינין, מלה אנגלי, אספירין. הוא שפך אבקה אחת על לשונו, המכוסה שכבה לחה לבנה, צהבהבת, ומהר לשטפה במים.
“פה, מר!” עוה את פניו וירק, ושוב הניח את ראשו על הכר.
סולודוכין התהלך בחדר אנה ואנה, הציץ, מתוך הרגל של איש הספר, בספרים המפוזרים על פני השלחן, וחזר אל מקומו, קרוב למטה.
“אלה הם איפוא הפנינים שלנו… ויש עוד עסקנים בהתעתמנות, מסוגים אחרים – גם הם אבני־חן! הנה לך חלבי, למשל, אדמונד חלבי: טפוס של אוונטוריסט מזרחי רב סכויים. בן־אדם שהיה באש ובמים, מסוכן ומסכן, מוכשר לכל ואינו נרתע מפני דבר. הוא יקנה וימכור את ועד ההתעתמנות עם כל אשר לו… עם גבעוני ועם רם ועם בן־מתתיהו החכם, והם לא ידעו… הוא חולם על אסתר המלכה: ‘עלינו למצוא אותה’, הוא אומר, ‘אסתר המלכה עלינו להמציא לו, לג’מל!’ אתה חושב – הלצה? ואני אומר לך, כי רק שפתיו מגחכות־מהתלות בחבריו האשכנזים שאין לדבר עמהם בענין רציני זה אלא מתוך הלצה… תראה, עוד ינסה להגשים את רעיונו על דעת עצמו… אתה יודע איך רתם את פחת העיר. הפחה לא יעשה דבר קטן או גדול בלי ידיעתו, גם על הפחות שקדמוהו רכב כרצונו… אני אומר לך: אוונטוריסט מבטן ומלדה, מאלה הצומחים ועולים בחצרות מלכים. בקושטא היה מגיע, בלי ספק, למדרגת… למדרגת מיניסטר!… וגור־אריה, הציוני הגדול והמפואר, מהו? גם הוא עומד מול פני המערכה קשה כצור, כגבעוני ממש: הכל מחויבים להתעתמן! אסור לאיש לעזוב את הארץ! אסור מוחלט, בלי יוצא מן הכלל! – כך נאם יום יום באספות פומביות, כך כתב יום יום בעתונים… ואם רצונך לשמוע, אגלה לך סוד, שכל העיר מרבה לדבר בו מאתמול אחרי הצהרים: חבר ועד ההתעתמנות גור־אריה, הוא ליב רוסלמן, קבל מאת הממשלה, בהשתדלות חבר ועד ההתעתמנות, אדמונד חלבי, רשיון לצאת לחוץ־לארץ”.
“מה אתה מספר לי?” התרומם ציפרוביץ על משכבו, “גור־אריה?!”
“היום או מחר יצאו… לפני שלשה ימים, בעת שישב בישיבת ועד ההתעתמנות ועסק בנסוח הכרוז, המזכיר לקהל, כי כל העוזב את ארץ האבות בשעת חרום זו כפושע ישראל יחשב – באותה שעה עצמה ארזו בביתו את החפצים, גמרו את ההכנות הגדולות לנסיעתו הוא ומשפחתו לארצות רחוקות למדי מארץ האבות ונוחות יותר ממנה לשבת בהן לבטח”.
“גור־אריה?!” לא יכול להרגע רואה־החשבונות.
השם הזה העלה על זכרונו קטעי דברים ששמע בשעתו ברוסיה, בנעוריו, לפני הרבה שנים, על האידיאליסט המהולל גור־אריה, שחזר, אחד הראשונים, אל המולדת הישנה והשתקע שם, באותה פנה נדחת של הממלכה התורכית, הקריב את עצמו ואת בני ביתו למען הראות לעולם כלו את הדרך בה חייב ללכת כל ציוני טוב. נדמה היה, כי לו הזכות – לו יותר מכל איש אחר – לצאת לפני העם, לדבר אליו ובשמו, לקרוא לאחרים להקריב אותו קרבן שהוא הקריבו לפני שלשים שגה, ולהמשיך וללכת בראש כל בדרך שהלך בה עד כה – הוא ראשון הראשונים. נדמה היה… ותחת זאת… האם אפשר הדבר, כי הוא, גור־אריה, הראשון שיצא למערכה – יהיה גם הראשון לברוח… עתה, אחרי כל הצעקות שצעק, אחרי כל הקריאות שקרא, אחרי כל ההזהרות שהזהיר: איש בל יסע ויהי מה?
העובדה הזאת התהפכה והתדרדרה במוחו של ציפרוביץ ככדור מחוספס ולא מצאה לה זוית נוחה לשקוט בה. אמנם, בשתי שנות שבתו בארץ־ישראל אבד לו חלק לא מעט מיראת־הכבוד מפני האידיאליסט הגדול, שהביא עמו מחוץ־לארץ – בירושלים קלטו אזניו שמועות משמועות שונות, כי איש רופף הוא, קטנוני וחוזר על פתחי נדיבים – ואף על פי כן לא פילל שירד לפתע פתאם למדרגה נמוכה כל כך, שיגיע להתמוטטות־נפש גמורה כל כך – שקשה היה להאמין באמיתות הדברים. אחת משתים: או המעשה בבריחתו כלו שקר, או… האיש היה מראשיתו ומעקרו כמו שהתגלה היום הזה לעיני כל העם… זאת או זאת – אין אחרת!..
עד שהגיע ציפרוביץ אל הנקודה הזאת במחשבותיו התחיל ראשו מסתחרר מרוב התאמצות וחולשה. באין אונים שב והשתרע על המטה, ראשו שקוע בכר, וכך שכב חוור, עיניו תקועות בתקרה. אך מוחו לא חדל לרגוש. פתאם נזכר ושאל את עצמו, איך בא הוא, אהרן ציפרוביץ, לדון את גור־אריה? האם הוא עצמו אינו הוגה כל הזמן בבריחה? שפתיו התעקמו בחיוך מר: הוא וגור־אריה – איזו השוואה! הוא, אהרן ציפרוביץ, רואה־החשבונות במשרד “הדרך”, לא דרש לפני קהל ועדה, לא הטיף מוסר, לא תקע בשופר הגדול, לא עמד כקרבן שלשים שנה תמימות על במה גבוהה ונראית מרחוק ולא קבל תשלומים בכסף – בסכומים שהיו מועילים לחזוק מושבות חדשות – לא סחר בקדושה. הוא, אהרן ציפרוביץ, אדם קטן הוא, ולא בא לארץ־ישראל לדוגמה, כי אם מפני שהיא ארץ־ישראל, מפני שלבו משכו אליה, ועתה הוא חפץ לברוח מפני שרע לו פה. הדברים פשוטים, בכל זאת עוול היא – מחשבתו זו על הבריחה בזמן הזה. והוא יודע זאת… הוא מרגיש זאת היטב… אבל גור־אריה… גור־אריה!..
וסולודוכין הוסיף לדבר, וקולו היה עוקץ, רווי נצחנות – הוא עמד וספר מעשה בעתון עברי לאומי בירושלים שמכר את עצמו למומר, לפיאם. ימים רבים רדף העתון את הנרי פיאם עד חרמה ודרש מהקהל היהודי להחרים את המומר. הקריאות הללו יום יום – המומר סוף סוף נלאה מהן. הוא אמר בלבו כי גם חתול יכול להזיק… יום אחד בא והציע לבעלי העתון להיות להם שותף למו"לות. הם הסכימו, “קבלו ביד” סכום הגון של דמי קדימה וחדלו מלהעלות את שמו על דפי עתונם. הסכום נגוז והתנדף עד מהרה, והשותפים באו אל שותפם לבקש עוד. המומר צחק, החזיק את כרסו בכפיו לבל תתפקע.
“עתה”, אמר, “לא איכפת לי אם תכתבו עלי, אדרבא, כתבו, ידידי! למה לא?”
אך העתון התאפק, שם לפיו את היד שקבלה ולא הוסיף להזכיר את שמו של פיאם, כנראה, מתוך בוז שרחש אל המומר הרמאי הזה. והמומר, כיאה למומר, לא היה הגון כמו שותפיו הקודמים. בכל שעת כושר עמד וספר בנחת, בהרחבה, בהנאה רבה, ידיו בכיסי מכנסיו וכרסו השמנה רועדת מגלי צחוק – ולשונו האידית הפשוטה והברתו הליטאית הברורה מעלות על הלב עיירה מרוסיה הלבנה – על עצתו הערומה כנגד הציוני המפורסם, בעל העתון הלאומי, ועל הדרך בה הצליח להעלות בחכתו לויתן בריח זה.
סולדוכין ישב על כסאו ברכיבה וירק על הרצפה רקיקת כעס:
“הנה הם – אלה המוכנים להוביל לטבח צאן קדושים: רמאים, צבועים וקנאים עורים!”
יא 🔗
סולדוכין ובלה נכנסו אל רואה־החשבונות לפנות ערב. סולודוכין היה נרגש מאד. נראה שהתרגשותו התחילה זה כבר והלכה וגברה במשך היום.
“כבר מסרו את המכתב לדפוס”, אמר בקצרה.
ציפרוביץ הבין לאיזה מכתב הוא מתכוון. מנוחתו השבתה. אמנם הוא אינו אלא פקיד במשרד בית־הדפוס. על פי היושר אין עליו כל אחריות לתוכן העתון. אך כאן בתורכי הכתוב מדבר! צא ושאל את התורכי קושיות! ונוסף לזה – מי הם? הלא כלם נתינים רוסים, בני ארץ אויבת – ודאי גם זה יובא בחשבון?
בזכרונו צצו ועלו תמונות של חפושים ברוסיה. אז, בחפושים ההם, היו אוסרים, עם החוטא, את כל הקרוב לו, את כל המזדמן במקרה באותו מקום, את כל הבא עמו במשא ובמגע כל שהם. ובכל זאת היתה זו רוסיה, אירופה, כביכול, תרבות… ופה – תורכיה… בני אסיה פראים, שפרצו את הגדר… ועתה – מה יהא סופם פה?
בלה, הכובענית הקטנה, העבירה את מבטיה – מבטי קוצר־רוח – מזה אל זה. היא רקעה ברגלה ברצפה.
“מה הדומיה הזאת שנפלה עליכם? להלוית מת אתם מכינים את עצמכם?.. מה אתם יושבים כאבלים?”… קראה בהתפרצות בוז וקצף.
מיד נבהלה מתוקף צעקתה והתאמצה לעשות את עצמה כחומדת לצון.
“רבותי הגברים!” אמרה בלגלוג, “קחו את ראשיכם בידכם והחזיקו אותם היטב שלא יאבדו לכם. שמעו: אם לנסוע – נסע! זה כבר יכולנו להיות ביפו. השבוע נסע הרופא שפירא עם משפחתו, הספר רוזנוולד, משפחת פרילוצקי, משפחת זילברקרנץ… הכל נוסעים. לאיש לא אונה דבר. רק אתם שניכם מדברים ומדברים ואינכם יכולים לבוא לידי מעשה. נחליט פעם אחת – וסוף לדבר!.. מחר נלך כלנו – שלשתנו – אל הקונסול האיטלקי ויחתום לנו על נירותינו. אחר כך נגש אל המשטרה ואל הקונסול האמריקני. דבר גדול! ביום אחד נגמור את הכל… הלואי והיינו ביפו ביום הגרוש ונפלנו בין אלה שנתפסו ונשלחו על כרחם… שעה קלה סבלו – וחסל… ולא כמונו – יום יום, יום יום…”
“מה הנסיעה… וכי בה הקושי?” אמר סולודוכין בשויון8־נפש מעושה.
בדמיונו כבר תאר לו את כל הטרחות והטרדות שתפולנה בחלקו מחר, את הריצה שירוץ כל היום ממוסד רשמי אחד למוסד רשמי שני, את הצפיה הארוכה, המיגעת, בפרוזדורים, את ההמון, את הדוחק, גערות השוטרים הגסות, אולי עלבונות ופגיעות, והסכנה – אותה הסכנה הסתומה, הרובצת במקומות ההם והאורבת לו להשחיתו…
אך מלים שנפלטו מפיו היו אחרות לגמרי:
“לצאת נוכל על נקלה. השאלה היא: מה יהא שם? הנה אומרים, כי במצרים אוסרים את הנתינים הרוסים ושולחים אותם תיכף ומיד לאודיסה, לעבודת הצבא… כי אנגליה ורוסיה הלא הן בעלות ברית… ופה, במקום הזה – חיים רם הבטיח לי היום, כי הנתינים העותומניים החדשים יהיו פטורים מעבודת הצבא שנה תמימה. ושנה – כמה דברים יוכלו להשתנות במשך השנה!”
“שנה תמימה? אתה בטוח בזה?” שאל ציפרוביץ בהתרגשות.
“כן, בודאי… הוא אמר, כי הדבר בטוח”.
“שוב אתם פוסחים על שתי הסעיפים!” קראה בלה דיקשטין ביאוש. “ואה המכתב מיפו שכחתם? אם כן, לא עבודת צבא – אם כן, תפיסה… בית־הכלא התורכי!.. הוי, עד כמה אובדי עצות אתם! גם אני אובד אתכם, זה יהיה סופי!” …
שמחתו של ציפרוביץ למשמע דבר הארכה דבקה בסולודוכין ונסכה אומץ בלבו. יהא אשר יהא – לפניו שנה שלמה… הנוגש לא יעמוד על גבו. החרב לא תהיה מונחת על צוארו, לפי שעה. יש פנאי לחשוב ולמצוא מוצא. ואין הוא מחויב לרוץ אל המשטרה ואל הקונסולים מחר דוקא, מחר ולא ביום אחר. אלא מה – המכתב? אין דבר, גם לזה תמצא תרופה.
הוא הרים את ראשו והביט סביביו במבט בהיר – מבט של שחרור.
התקוממותה המיואשת של בלה נראתה לו עתה כמגוחכת. בעיניו הוצתו זיקי ליצנות, הוא הקריב אליה את פניו המארכים, שטופי צחוק עצור. ובהניפו בידיו, התחיל מרנן לפניה את השיר העממי הגס והמהתל:
"וואס זשע ביסטו, קעצאַלע, ברוגז?
אַז איך האָב דיר אויסגעזאָגט דיין יחוס –
וואַס זשע ביסטו אויפגעקאכט אזוי?
דיין טאַטע איז אַ שמאראוואֶזניק!
דיין מאַמע איז אַ בעדערין אין באָד!
דיין ברודער איז א גנב!
דיין שוועסטער – טרא – לא – לא – לא – לא…
“טא וואַס זשע ביסטו, קעצאַלע, ברוגז?”…
“אי, עזוב אותי!” התרחקה ממנו הצעירה, פניה זועפים ובעיניה צחוק נגד רצונה, “מחר נתכונן לדרך!”
“מחר? טוב! ומה הבהלה, אם מותר לדעת?” הניע סולודוכין את כתפיו.
וכדי להפסיק את השיחה שלא נעמה לו התחיל לספר מיד, כשזיקות הליצנות מרקדים בעיניו, על הישיבה, שבה הוחלט להדפיס את המכתב מיפו.
“גבעוני שותה תה ומזיע. הוא אוהב מאד תה מתוק. מחמת המורטוריום הכינה לה החבריה מכנס של סוכר – שני ‘ראשים’ גדולים. חוששים לרעב בעיר. אבל להם אין מחסור לפי שעה – והוא, גבעוני, ממלא את כוסו סוכר עד החצי. מתוק לו בפה יותר מדי, אבל הוא זוכר, כי השעה שעת רזון ומצוקה, ומי יודע אם אין זה הסוכר האחרון שהשיגו – ומתוך כך שם עוד חתיכה לכוסו – ושותה ומזיע”…
השומעים מלאו פיהם צחוק. צחוקם מגרה את סולודוכין להמשיך:
“ידוע לכם מן הסתם, כי בימים המרים האלה הוא גם ישן שנתו וחתיכת סוכר בידו. מה?.. ובהקיצו בלילה הרי הוא מוצץ אותה מעט עד שירדם שנית… שוכב ומוצץ בשקט: מניא־מניא!”…
סולודוכין הניע את שפתיו כתינוק יונק והשמיע ציוץ משונה של שביעת־רצון.
צלילי הציוץ הפתיעו אותם ובדחו את דעתם. בלה מחאה כף והתמוגגה מצחוק. ציפרוביץ פרפר תחת שמיכתו. הערב היה מועד לקדחת, ובחלחלת אבריו, שבאה מתוך צחוק, כבר הורגשה ההתקפה המתקרבת. כדי שלא להשבית את עליזותם התאמץ להסתיר מהם רעדת גופו.
“אסור לצחוק כל9 הרבה!” הזהיר בפנים חמורים את הכובענית הקטנה.
“ודאי”, אישר סולודוכין, “פן יצמח גרגר על החוטם… מקרים כאלה ידועים לנו מספרי דברי הימים”.
בלה צרחה, שכורה מצחוק. היא עמדה מול סולודוכין, פניה אדומים, עיניה מבריקות, ובהן מרקדת כנגדו תשובה חדה כלהב – אבל תשובה זו אין להגידה בקול. שפתיה, שנפתחו לדבר, שבו ונסגרו למחצה, ובאין מוצא חזרה הנערה וצחקה.
“מוזר הדבר”, העיר סולודוכין, “כמה פעמים נתקלתי בעובדה זו, שהאידיאליסטים, ודוקא הגדולים שבהם, ודוקא הדוגלים באידיאלים נשגבים, להוטים אחרי המתוק… להוטים עד למאד”.
הוא הפסיק את הערתו וחזר אל ישיבת המערכת.
“בן־מתתיהו שרוי בחשיבותו. הוא מרצה על השאלה, הוא מדבר ברחבות, הוא מקיפה מכל הצדדים: מצד אחד אין להכחיש ומהצד השני אין להסכים… והוא מודה ומתודה כי הוא, ‘כשהוא לעצמו’, עומד על פרשת דרכים ואינו יודע לאן לפנות. לוא רצה להגיד את האמת, היה מודה, בלי ספק, שהוא מתנגד להדפסת המכתב תכלית נגוד. אך את האמת אין הוא רוצה להגיד כלל וכלל, משום שאינו רוצה שיאמרו עליו, כי הוא נופל בקיצוניותו המהפכנית מגבעוני או מברנצ’וק”.
“ברנצ’וק גם הוא?” השתומם רואה־החשבונות. “הלא זה לעולם אינו בא לישיבות המערכת!”
“והפעם בא דוקא… ודוקא רתח יותר מכולם, דוקא קפץ בראש: להדפיס, צעק, לא לשים לב לתוצאות הדבר, לתקוף את הקאימקאם היפואי בחריפות… הלא הוא כותב עתה רומן, מבין אתה? עתה דוקא מצא את השעה המוכשרת ביותר לכתיבת רומן בארבעת חלקים! אם כן, את החלק הראשון גמר – ועמד. אולי פעל עליו, בכל זאת, המצב הכללי או בכלל – חוסר־יכולת… אחת ברורה לי – ברגע זה הוא מבקש דבר־מה… ‘מאורע’ איזה שהוא: חורבן העתון, מאסר, איני יודע מה… אחת היא לו, אני חושב. אם אפס כוחו, אם קצרה ידו לעשות כאשר חפץ – תמות נפשי עם פלשתים!.. ילך הכל לאבדון! לכן הציע לחתום את המכתב בשמו – הוא ישא באחריות… ומנדל קנטור יושב ושותק כל הזמן. שפמו העבה סמר ומחודד כשפם המקק, מבטו זעף – הוא ישב נזעם ושותק. הלא הוא עורכו האחראי של העתון וגם מוציאו לאור הרשמי, וידוע לו אל נכון כי – יחתום על המכתב מי שיחתום – הוא, מנדל קנטור, יהיה הראשון לחסות בצל שבכת־הברזל, לעמוד שם ולהשקיף אל השמים הבהירים, הכחולים, המשתרעים על פני חצר בית־האסורים… ובשעה שפונים אליו ושואלים לדעתו”, המשיך סולודוכין, “הוא אומר בקצרה: אין אני רוצה לחייב את ראשי על מעשה שאין בו טעם… שאין בו כל תועלת… אבל – עשו כחפצכם!”…
“גבעוני נואם לחיוב. הגיוני מאד – כל דבר אפשר להלביש בגדי הגיון. ואולם, בשתי מלותיו של מנדל קנטור יש יותר מן הבינה הבריאה מאשר בכל נאומו הארוך של גבעוני!.. חיים רם יושב ודוגר את מחשבותיו בכובד־ראש. חטמו כבר החליף כמה צבעים – אדום וכחול – תרנגול־הודו תפוס בהרהורים! שנים מתרוצצים בקרבו – השכל והחובה. השכל נותן, כי אסור להדפיס את המכתב. שטות היא לאבד בידים עבודת שמונה שנים. אולי היה מוצא הצדקה לדבר לוא ראהו כהתחלת תעמולה מהפכנית שיטתית נגד הממשלה. אך הדבר אינו כך. איזו תעמולה? למי ידברו? הפועלים – מה כוחם בארץ הזאת? העמים הקטנים? תהומות איבה מבדילים ביניהם. הממשלה שואבת רוב כוחה מאנטוליה הרחוקה. אנשי הצבא, הבאים משם, פראים הם וזרים לבני המקום – מי יכול לבוא בדברים אתם?.. אם כן, למה המעשה העלוב הזה? אין הוא אלא חץ של נייר שיירה בחזה אביר משורין. כך, נאמר, טוען אליו שכלו הצלול. אבל רגש החובה, חובת המהפכני, אינו חפץ להכנע. הוא מייסרו ומזכירו, כי יש רגעים שאסור לשים לב למציאות, רגעים המחיבים למחות, אפילו לא תועיל המחאה כלום, אפילו יורע להם בגללה. כי אם יסיחו דעתם מהענין הזה וישתקו – על מה יוסיפו לדבר בעתונם? והעתון, שהם רוצים להציל את נפשו בדרך זו, רק גופו המת ישאר בידיהם. השכר החיצוני יצא בהפסד פנימי… וכולי וכולי… בכלל”, הוסיף סולודוכין בצחוק מעושה, “הלא ידוע לך, כי למקל שני קצוות… מילא, בקצור, הוחלט להדפיס את המכתב”.
“וברנצ’וק יחתום עליו?” שאל רואה־חשבונות.
“הוא?.. לא דובים ולא יער! מסביב לחתימה פרץ ריב חדש. והיו הדברים שמחים… קרבנו של ברנצ’וק לא היה רצוי. דחוהו בלי דבורים רבים – אופן חמישי בעגלה… אגב, גם אינו יודע תורכית. למה ישב שם, באולם בית־המשפט, כחמר־גמל? אם לשלוח אילם – מוטב שישולח בן־מוטיל שלנו. לו קומה ולו תואר, לכל הפחות, – ראווה לעינים… אתה יכול לתאר לך את ה’חתונה' שהיתה שם. ריב קרבנות: מי הראשון יעלה על המוקד? צעקות, חרופים, עקיצות עפו צפופות בחלל החדר… לבסוף גמרו להדפיס את המכתב בלי חתימה. ואחר כך, אם יתבעום לדין, אז יראו”…
“הלא אתה יש לך חום!” אמרה בלה לציפרוביץ.
“לפי שעה, רק קור”, התאמץ לחייך מתוך נקישת שנים.
היא הביאה לו עוד שמיכה, השקתה אותו תה, שמה בקבוק מים חמים לרגליו. הקור לא היה חזק הפעם, אבל ארך זמן רב. גלי הצנה באו והלכו ואחריהם נשארה צמרמורת, שהתפשטה ושטפה את כל אבריו. הרעידות הקלושות האלה עינוהו מאד, כאב ראשו גבר, ואולי קצרה רוחו מפני חולשתו – אחת ידע, כי אין עוד ביכלתו לשאת את סבלו. ועל הצמרמורת נוסף רגש של בחילה.
לאחר שהלכו שכניו ועזבוהו לנפשו הוציא ציפרוביץ את הקערה מתחת מטתו ורצה להקיא. רצה ולא יכול. ההתאמצות גרמה לו כאב קורע מעים. הוא שב והניח על הכר את ראשו השטוף זעה קרה, וגנח ונאנח, וקצב אנקותיו היה כקצב החיל שהרגיז את מעיו.
“גם קדחת צריכה מזל”, חייך במרירות. “ולא בכל עת טוב לקדוח… לא בכל עת!”
אחר שהוקל לו חזרו מחשבותיו אל סולודוכין ואל הדברים אשר שמע מפיו. בעומק לבו נעים היה לו לראות את סולודוכין מפקפק ומהסס ואינו יכול לבוא לידי מעשה, כמוהו ציפרוביץ ממש. עם יתר אנשי “הדרך” לא יכול לשוחח בלב גלוי. אולי גם הם אינם גבורים – אבל הם יודעים להסתיר את חולשתם. הם מתכחשים אליה, הם מגרשים אותה מעל פניהם, כגרש בן חורג. הם מושלים בה. והוא וסולודוכין, להפך: היא מושלת בהם. לכן התרחק רואה־החשבונות מחברתם והתרפק על שכנו המבקר ודבק בו בכל נפשו. בשעה שהם שניהם יחד גם חולשתם פחות חלשה. בלבו הבדיל לעצמו עוד פינה קטנה, צפונה, ושם – בסתר ובחדרי חדרים – נתן את עצמו למעלה מסולודוכין. הוא עולה על שכנו בעדינותו וברגשותיו האנושיים, בזה שלא נגרף כעוור בזרם רגשות קנאה ושנאה. הוא, ציפרוביץ, אינו משלה את עצמו. לעולם הוא ישר עם לבבו.
הדעה הנעלה על ישרותו ועל עדינות רגשותיו גרמה לו ספוק־נפש רב, ספוק שהטמינו מעיני כל, ועל כולם – מעיני סולודוכין, אשר ממנו ינק, ועל חלבו גדל, הרגש הנעים הזה.
כפרפרי לילה מסביב למנורה סובבו רעיונותיו מסביב לסכנה הכרוכה בפרסום המכתב מיפו, ומעגלם הלך וצר. מה עמדתו הוא בשאלה הזאת? אין הוא יכול להחליט ולאמר בברור, אם טובה החלטתם או לא. אין הוא רוצה לקבוע דעתו מטעמים נסתרים ולבקש אחר כך נמוקים גלויים – אחרים – להצדקתה, כדרך הבריות. למעלה מכל ספק הוא, כי סולודוכין רואה נכון את הנולד: הכל יסבלו מן המעשה הזה – הכל יסבלו, וקרוב הדבר, כי יסבלו קשה.
במוחו המחומם התחילו מצטיירים מחזות חפושים ומאסרים: הנה מוליכים אותו אל ה“סרייה”, הנה מכבדים אותו בדחיפות, בבעיטת רגלים… הנה הוא שוכב בתוך תא חשוך ורטוב… תקרת אבנים נמוכה… מהקירות נוזל טחב… לחות סמיכה, מהולה בריר ורוק, מכסה את הרצפה… כך היה מראה התא, בו ראה אז את ה“גורג’י” הזקן, יהודי גרוזי שדקר ערבי שהעליבו… כך ישכב גם הוא בתאו… והנה קול צעדים. הדלת נפתחת. השומר עומד בפתח, מאמץ את עיניו לראות באפלולית ומצלצל בצרור המפתחות שבידו – קוראים אותו, את ציפרוביץ, לצאת אל השער. מבעד האשנב נשקפים פניה. היא שמעה על מאסרו… שמעה איך הוציאו אותו, חולה, ממטתו, איך השליכוהו, חולה מסוכן, בתא המזוהם, איך ענוהו בבית־הכלא… והנה היא באה. היא מצטערת על מעשיה. היא רוצה לראותו, לראות את עיניו, לקרוא בהן כי מחל לה. עתה, אחרי שדחפה אותו אל פי תהום?.. כי הלא שניהם יכלו להיות זה כבר בחוץ־לארץ… והיא היא אשמה שהוא נשאר פה. ובכל זאת, אין בלבו טינה. הוא מביט אליה בעינים סולחות: עיניו מעורפלות־מעוננות, כעיני ההולך לעולמו, פניו – פני מת.
“מה רצונך?” הוא אומר וקולו קהה, רטט של חיים אין בו.
היא מביטה אליו… עיניה גדולות… והוא רואה: לולא שער־הברזל שביניהם היתה נופלת עליו, מחבקת את צוארו בידיה החזקות ומחממת את גופו בגופה החם עד ימס הקרח הקפוא בלבו… נדמה לו… אך ביניהם שער־ברזל. והנה נעות שפתיו – שפתיו הלבנות. הן דובבות חרש, בלי קול:
“מאוחר, מניה… אחרת לבוא”…
הוא פונה לה עורף והולך ושב לאט, בפסיעות רפות, אל תאו… והיא שם לבדה – נשארה עומדת לבדה מעבר לשער הסגור… והוא שוכב פה לבדו – על אבני הרצפה הקרות והרטובות…
ציפרוביץ הקיץ פתאם מחלומו. כרו, מתחת ללחיו השמאלית, היה רטוב מדמעות. על פניו חש גלישה קרה ומרגיזה. הוא נגב את לחיו בקצה הסדין והפך את הכר. הציפיה החלקה קררה את פניו. חזיונות בית־הכלא נפסקו; הוא שקע בשכחה שלוה ומרגיעה.
יב 🔗
ימי הבטלה במשרד החכם־בשי, ימים ריקים מכל עבודה ממשית, ימים שרק אנשים בודדים היו נכנסים בהם, אגב אורחא, אל האולם המרווח ומציקים לרם ולגבעוני בספקותיהם ובטענותיהם, ומאריכים ללא צורך בספוריהם על מצבם, ואחר הולכים כלעומת שבאו – אותם הימים הזוחלים עוד תעו בחוצות העיר, כצללים חסרי גוף חי, ובבואם ובלכתם לא הבטיחו מאומה ולא תקנו דבר. מנוחת העיר היתה ספוגה צפיה, חרדה ופחד מנקר בהחבא, ומעל לתנועת החיים הרגילה רחפו קולות חרש שבשרו סערה, סערה שטרם באה, אך בוא תבוא: מי יוכל לעצרה?
רגש של אי־אמון לשלוות העיר נכנס אל לבו של ציפרוביץ מיום קומו ממטתו ושובו אל עבודתו. בבית־הדפוס היתה לו עבודה רבה. ימים מספר עברו עד שהביא סדר בספרי־החשבונות, ופתאם ראה כי בזה תמה כל מלאכתו ואין לו מה לעשות עוד. העתון כבר לא היה עתון. עצם קיומו היה לפלא בעיני כל – כאילו בדרך נס עוד פעם בו רוח חיים. הקרובים אליו הרגישו כי ימיו ספורים. אותה שעה שקעו עורכיו ראשם ורובם בעניני העיר, נכנסו בעובי הקורה של ההתעתמנות. לציפרוביץ היה רושם, כי מלאכת העתון הנעשית בבית־הדפוס, מתוך הרגל בלבד היא נעשית. ודומה הוא בית־הדפוס העזוב הזה לחולה בן־מות, המוסיף להתפשט כל ערב ולהתלבש כל בוקר ולעשות עוד דברים מדברים שונים, שהיה רגיל לעשות בחייו, ושהם מוזרים עתה וכמו מיותרים…
רוח ההתנוונות והעזובה היה מגרש את רואה־החשבונות מבית־הדפוס אל משרד החכם־בשי. מפה השקיף בעד החלון אל הרחוב, אל העולם הגדול, ובלבו רגש של חיה נרדפת, שמצאה לה סוף סוף מפלט לשעה. במניה לא הרבה להגות. הוא לא האמין עוד, כי הקרע יתאחה. ולוא גם שרדה תקוה בלבו, לא ידע אם כדאי לו לטפחה. הוא ירא מפני התקרבות חדשה פן יבוא בסופה פרוד רע מהראשון. על פי רוב היה מטיל את האשמה עליה. תרעומותיו על מי שהיתה ארוסתו סובבו בראשו בהפסקות, לעולם אותן הטענות, שרשרת קצרה של דברים חוזרים שהיו מתגלגלים במוחו נגד רצונו, הולכים ושבים כהתקפות הקדחת ומענים את נפשו שעות רצופות עד אשר נלאה מוחו המיוגע מהכילם.
ופעמים בלילה, בשכבו על משכבו נדוד־שנה ובהקשיבו להמית הרוח תרעומותיו, בנות אור היום ומהומת החיים הערים, ושוב נדמה לו, כי אין דבר בינו ובינה, כי אין כל קרע, והריב שנפל ביניהם אין לו ערך – דברים קטנים ותפלים יסודו. ברגעים האלה היה מחליט להשכים וללכת אליה, לבאר לה את הכל, להגיד לה את הכל בדברים פשוטים, אמתיים, אנושיים…
אבל אור השמש היה שב ומשנה את פני הדברים – והוא לא הלך אליה למחרת, ולא דבר עמה, ולא באר לה מאומה.
הוא עמד והשקיף על הככר הסמוכה לרחוב יפו, על תנועת הרחוב, והקשיב בחשאי לדפיקות לבה של העיר השרויה במבוכה. מבעד לחלון הזה ראה את הסערה, שהכל יראו מפניה וחששו לה זה כבר – והיא באה פתאם כהפתעה. בבוקר ההוא פשטו קבוצות שוטרים בשוקי העיר ותפסו והובילו אל תחנות המשטרה כל יהודי ויהודיה שמראיהם כמראה בני חוץ־לארץ. אחרי המערכה הראשונה, הפתאומית, שגרשה רבים מן התושבים אל הבתים והריקה את הרחובות, התחילו השוטרים מתחכמים: הם הסתתרו מאחורי פינת־בית בולטת או עמדו בפי סמטה צרה ומשם ארבו במנוחה ובנחת־רוח לעוברים־ושבים, ולפתע היו מגיחים ממחבואם ושולחים את ידם לטרפם ולוקחים בשבי מספר נפשות חוטאות, לפי ראות עינם, וסוחבים אותם אל המשטרה. אלה מהתפוסים שהבטיחו למהר ולהרשם ברשימת המתעתמנים, הוצאו אחר כך מתחנת המשטרה ונתנה להם רשות ללכת, אך כל ערובת בטחון אין בידם, והם – בצאתם החוצה – הפקר כבראשונה. כל משמר־צבא חדש יכול לתפוס אותם ולהביאם שנית אל אחת מתחנות המשטרה. זמן חרותם ברחוב תלוי במזלם בלבד. בזה היתה גם “שיטה מדינית” – אַל יסור לרגע אחד פחד ה“חוק” מלב האויב! את האחרים, אלה שעמדו במרדם ולא אבו להיות נתיני תורכיה, כלאו בבית־האסורים ולאחר ימים הובילום ליפו לשלחם מן הארץ. אך לרוב אמרו גם אלה שהתכוננו לדרך, כי הם נכונים להתעתמן, ועל ידי כך יצאו לחפשי ויכלו להמשיך את הכנותיהם לנסיעה. מיום ליום הציקו השוטרים לאנשי העיר יותר ויותר. עד מהרה התמחו במלאכתם: חושיהם התעדנו. עתה הריחו את קרבנותיהם מרחוק ועטו עליהם כזבובים על נבלה, אכלו בהם בכל פה, ותאבונם הולך וגדול. לא הסתפקו עוד במארב ובתפיסת אנשים ברחוב. התחילו חוזרים על הבתים, על החנויות, על בתי־המדרש. וכל מי שחסר לו העוז או ה“מזומנים” לפדות את עצמם מידיהם ברגע התפשו, נגזר עליו לשכון יום או יומיים בבית־המשטרה עד שיפדה או ישלח ליפו. והשעה הטרופה, כדרך שעות טרופות, ילדה שתדלן: מעמקי הסתמיות צף השתדלן – יהודי כבן חמשים, בעל זקן מגודל, שחור־מצהיב, עיניו שקטות, מבטו מפוזר – והטיל על עצמו לדאוג לבנות ישראל השבויות. מהבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בערב היה חוזר על פתחי תחנות המשטרה, היה מברך בהכנעה, בקידות ובהשתחויות נמוכות, את הקומיסרים ואת השוטרים הפשוטים, כולם מכיריו ומיודעיו הטובים, והיה נושא־ונותן אתם בדבר שחרור הנשים. ואם לא הצליחו השתדלויותיו והוא לא ראה מוצא, היה קורא לעזרה את חיים רם, וזה היה בא תיכף ומטיל על כף המאזנים את קולו העבה, המפקד, את דבורו התורכי, את תוארו של מזכיר במשרד החכם־בשי ואת בקיאותו בחוקי המדינה – סופו היה מכריע את הכף לטובה. אם לא היו פוטרים את האסירות לגמרי, היו, לפחות, נותנים להן ללכת הביתה עד למחרת הבוקר.
“משום ש… הוא מבין?” הסביר היהודי השתדלן לרם בצאתם מתחנת המשטרה האחרונה, מקום שם עלה בידם שחרור הנשים בעמל רב; “משום שאי אפשר לנו להשאירן בלילה בידי התורכים… פן יקרה אסון, חלילה”…
אז פרצה המהומה האמתית. אנשים למאות ולאלפים רצו אל משרד החכם־בשי, אל הקונסולים, אל המשטרה, אחזו בכל מסמר רופף לתלות בו את תקותם, ולא ראו דרך להחלץ מהצבת הנוראה, שלחצה אותם ואמרה למעכם כליל. המונים המונים נהרו אל ועד ההתעתמנות. בני השכונה “מאה־שערים” והחלק הרוסי־האשכנזי של תושבי “רחוב היהודים” ש“בעיר העתיקה”, התקבצו אל הככר הגדולה, הסמוכה לבית החכם־בשי, ועמדו שם מהבוקר עד הערב, כשהם לשים את הבוץ ברגליהם ורועדים תחת טפות הגשם הקלוש, הזולף לאטו מהשמים האפורים, מתון ומשמים, זולף ואינו חדל, כדמעות אשה זקנה הבוכה בדומיה. קפוטותיהם המעוכות רפרפו ברוח, טפות מים טפטפו מעל קצות כומתותיהם הלבנות, שגלשו מתחת לכובעיהם וירדו אל ערפם. ובהתחצף הרוח היתה פותחת בחזקה את כנפי הקפוטות ומגלה לעין תחתונים עכורים, שהיו אף הם לבנים לפנים, וטליתות קטנות וציציות צהבהבות שבלו וסרחו והתפתלו בין הרגלים, הכושלות מרוב דאגה ועיפות.
האנשים נדחקו כלם אל המרפסת, ואלה שהצליחו לעלות אליה עמדו שעה ארוכה על מקומם והסתכלו בסבלנות בדלת הסגורה וחכו עד שיכניסו אותם אל הפרוזדור. מדי פעם היה נראה בפתח הדלת בחור קיטע, נשען על מקל עבה, לראשו כובע ישן, קשה, שחום־מצהיב. הבחור נטפל לחיים רם מזה שבועיים: בא בטענות ובתביעות, יעץ עצות בענין ההתעתמנות, ולבסוף קבע עצמו מעין שמש לועד. עתה היה דבר הכניסה תלוי בו – בידו לתת זכות קדימה לזה ולסגור את הדלת בפני זה. יהודים זקנים תקעו עשיריות לתוך כפיו. הוא גער בהם בקול זועף וגס, אך את המטבעות לא השיב ואת הדלת החזיק פתוחה למחצה – והם נדחקו ונכנסו פנימה, יראים ונחפזים.
פעמים היה תוקפו חשק לעשות סדרים בעם. אז היה מצוה לנאספים להתיצב בשתי שורות, זו מול זו, ולהניח ביניהם דרך פתוחה, בה יעברו העוברים אל מרפסת הבית. אך בראותו, כי אין איש שם לב לפקודותיו, היה פותח פה על הקהל בקול עבה, משונה, ותחת אשר ירקע ברגליו – מעשה שלא יכול לעשות מפני מומו הגופני – היה דופק במקלו העבה באבני רצפת המרפסת. שאגותיו הפילו אימה על קצת יהודים יראים ותשושים. הם היו מוכנים לעשות את רצונו, ושלחו מבטים זועמים בהמון המחוצף, שאינו נשמע לפקודת השמש הכעסן ומכעיסו עוד. לסוף היה הבחור הקיטע מגרש את כולם ממרפסת הבית החוצה, לתוך רפש הככר, ובסגרו את שער המרפסת הנמוך – דלת ברזל מעשה שבכה – היה עומד ומייסר את הקהל:
“מה אתם נדחקים? מה יום מיומים? פתאם באתם בהמוניכם… לא יכולתם לבוא לפני חודש, בשעה שנתבקשתם בטוב ובנמוס? חכיתם דוקא עד שיתפסוכם ברחובות… הלא פרסמנו מודעות וכרוזים… הלא הזהרנו אתכם… ועתה, את מי תאשימו? הא לכם – קצרו אשר זרעתם!”
ובתוך הפרוזדור הגדול, החשוך, גם שם נקהל המון אדם עד אפס מקום. אלה שהגיעו הנה עמדו זמן רב מבולבלים והזיעו במחנק ובדוחק קודם שזכו לבוא אל האולם המרווח, בו ישבו ליד השלחן הארוך, המכוסה ארג ירוק, רם וגבעוני וציפרוביץ ועוד כמה צעירים שעזרו על ידם – ישבו כפופים ומהרו לכתוב את הניירות הנועדים לעותומנים החדשים, בהם ילכו אל משרד הממשלה לקבל תמורתם תעודות רשמיות – וכמנין מבקשי בקשות עומדים על גבם.
שלשה ימים ארכה הבהלה – מהיום הרביעי בשבוע עד היום הששי. אחרי השבת שככה. רוב היהודים שבו ו“התכשרו” בעיני הרשות, ו“שאינם־כשרים” – אלה שבקשו להמתין עוד ולראות איך יפול דבר – התחבאו בין אחיהם “הכשרים”.
עתה התחילו באים אל משרד החכם־בשי ישישים רבים, זקנים וזקנות מופלגים, שגבאי מושב הזקנים האיצו בהם למהר ולהתעתמן. להם לא היה איכפת דבר שנוי הנתינות. ל“יונים” לא יעשו אותם בין כך ובין כך. חה, הה… רק ההליכה מבית מושב הזקנים הרחוק עד למשרד החכם־בשי היתה קשה עליהם. לכן ישבו בפרוזדור ובאולם המשרד כ“מבוסמים” והרהרו מתוך אנחות כבדות בדרך הארוכה שעליהם לעבור בשובם. שנים־שלשה נתכנסו אל פינת דרגש־העץ, שעמד סמוך לקיר, ברחוק מקום משלחן־הכתיבה, ובהשענם אל גבו הקשה, התנמנמו תנומת זקנה וחולשה. חיים רם היה מעיר אותם לפני לכתו לאכול ארוחת הצהרים.
“בן כמה אתה, סבא?” – פנה לאחד.
“מה?” קמט הישיש את פניו ואמץ את אזניו.
“אני שואל: בן כמה אתה?” המה קולו של רם ומלא את החדר המרווח בהמולה.
“בן כמה? שתים ושמונים… שתים ושמונים כבר מלאו לי…”
“תואל נא בטובך, סבא, והתקרב מעט. הנה, הנה, אל השלחן – כרגע אהפוך אותך לתורכי צעיר”.
הזקן מנענע את ראשו וחניכיו חסרות השינים נוקשות אלה באלה.
יג 🔗
בבוקר יום הראשון פקח גדליה ברנצ’וק את עיניו מתוך ערות רוח של אדם בריא שישן די צרכו. הוא הצטחק ומצמץ עיניו אל מול החלון שטוף־האור, רוחו עליזה עליו בעליזות לא־ברורה ובלבו הרגשת מאורע טוב, רצוי ומבוקש מכבר, שיארע לו הבוקר דוקא. אולם במדה שהתלבש והכין עצמו לחיי היום, הלכה ערות רוחו ופחתה. רגש מעיק של אסון המתרחש לבוא ואין להמלט ממנו – רגש שהיה חוזר ופוקדו בימים האלה – עלה בו גם הבוקר, דחק את השמחה, עכר רוחו ונסך רפיון ועצלות בכל גופו. הוא שתה תה במתינות, שעה ארוכה, ידו האחת מחזקת לנגד עיניו את הכרך השני של “דיל בלז דה סנטיאן”. אחרי שקרא שלשה פרקים ובלע בלגימה אחת את שארית התה שנתקרר, הניח את הספר ותמה רגע לאורך אפיו של המחבר, אשר יכול לאנוס עצמו לטפל בגבור זה בשני כרכים גדולים. מודפסים באותיות קטנות וצפופות.
“הקדמונים!” לגלג. “גבורת הדורות עברו… אינה נופלת מגבורת הדוקטורים לפילוסופיה בזמננו. אך אלה הסבלנים הקדמונים – בכל זאת פעם בלבם מעט רוח חיים!”
אחר כך פנה לסדר את החדר, טרח ושם כל דבר במקומו – באותו מקום בדיוק שראהו שם אתמול. הוא עשה את מעשיו בתנועות אטיות, בקפדנות של אשה המטפלת במלאכה זו כל חייה. ולאחר שהושב הסדר על כנו ולא היה לו עוד דבר לעשות, צעד צעד אל שלחן־כתיבתו ועמד והרהר: מה שכח? הלא שכח משהו!.. פתאם נזכר: הרצפה! אכן: “כבד את רצפתך!”… דבר חשוב, סעיף אחד־עשר, ראוי להרשם בנוספות…
באותה קפדנות אדישה טאטא את האבק מכל פנות החדר אל טבורו, אסף את האשפה אל כריכת ספר דקה והוציאה החוצה. בגמרו עמד וגחך: כל העבודה הזאת מה היא? רק אמתלה, תחבולת ערמה לרמות את עצמו ולדחות את הרגע, בו יוכרח להודות בפני עצמו בכשלונו.
“גם את הרצפה טאטאתי”, לעג בלבו, “את הרצפה – עד כדי כך הגעתי!”
אחרי זה ישב אל שלחנו כפוף על דפי הנייר הלבן, השרויים בצפיה, בידו עט טבול בדיו – ישב בתקוה קלושה ובבטחון רב, כי לא יעשה היום ולא יצליח. בעינים כהות השקיף על עלי הנייר החלקים. הוא זכר את סערת נפשו בסוף החלק הראשון של הרומן. אז נדמה לו, כי פה, בחלק ראשון זה, היה טמון כל הקושי, ולאחר שהתגבר עליו ועברו, לא ידע עוד מעצור. ההמשך יהיה נובע מלבו כזרם מים כביר שנחלץ מבין הרים ונשפך אל נחל שקט ורחב־ידים – והנה פתוחה לפניו וישרה הדרך אל הים. אולם זרמו הוא – עתה שיצא מהמיצר – חולות המישור ספגוהו, בלעוהו. ומים חדשים אינם באים: נסתתמו המעינות, הובישו…
מתוך רפיון ואפיסת־כוח הוריד את ראשו אל ידו השטוחה על השלחן – ובתנועתו זו היה דבר־מה מזקין מאד, דבר־מה שהעלה על הדעת אדם ההולך וגומר את חשבונותיו עם החיים. הוא הוציא מלבו אנקה עצורה ושאף רוח בחזקה – בשכחתו נשם כמה רגעים חצאי נשימות וריאתו התרוקנה מאויר.
“נסתתמו המעינות והובישו… אח־חה־חה!”… אמר בקול, עיניו הכהות תועות על הנייר החלק וידו מניחה את העט הטבול בדיו.
אין כדאי לשבת. הוא הוציא מכיסו את משקפיו, שהיה מרכיבם בחוץ מפני קוצר ראיתו, סגר את הדלת והלך לשוטט ברחוב.
יום ראשון זה היה רך וחמים, אחד הימים הבהירים, הבאים פתאם, באמצע החורף, אחרי גשמים שוטפים, ומפיצים ריח של אביב על פני האדמה. הרוחות הקרות חדלו מנשוב. פני השמים האירו, השמש צחקה וגרשה בצחוקה מלב האדם זכר השבועות הקודרים שעברו. קרניה החמימות, הדקות, חדרו לכל פינות העיר, נוצצו בשלוליות ונקרו אותן כאפרוחים שמקוריהם דקיקים, צהבהבים, נוצצים, ויבשו את עור האדמה הלח והמרוכך מרפש. הן עשו בחפזון, כאילו ידעו כי זמנן קצר. עוד מעט ויחזרו גלי רוחות הצפון הקרות, ושוב יביאו עדרי עננים שחורים… שבילים צרים בצדי הרחוב התקשו והיו מוצקים. מחר, מחרתים – אם לא ישתנה מזג האויר – יתוקן הרחוב לרחבו.
בדרכו פגש את מניה אפלבוים שחזרה מהעיר לבית־החולים, ונלוה אליה. הנערה החזיקה בידה ילקוט רקום פתילים מעשה רשת, הילקוט היה נפוח מרוב כיסי־נייר ותפוחי־זהב, שנתחבו אל תוכו. ז’קטת־צמר אפורה־בהירה חבקה יפה את גזרתה הדקה, עטפה אותה עטיפה מוצקה וגמישה, ככתונת־גומי. בהירותה האפורה היתה רכה ונעימה לעין השמש.
“יש להן טעם לפולניות”, אמר בלבו ברנצ’וק.
עדינות גופה ופניה המארכות, שהאדימו מהליכתה המהירה ופרחו ברעננות צוחקת, מצאו חן רב בעיניו הפעם. ריח בושם קל רחף מסביביה, לווה את צעדיה. כל רגע נעלם ושב ופגע בקצה אפו. הריח גרה אותו באי־קביעותו המשונה.
“בכלל, יש ענין בהן יותר מאשר בליטאיות שלנו, הגוצות והדחוסות” – שב ברנצ’וק וציין בלבו, בהתכוונו לכובענית, בלה דיקשטין.
בּלה אינה אוהבת את אפלבוים זו.
“היא חותכת את האוויר כמו קרש”, אמרה לו פעם.
במלים האלה היה דבר־מה אופיני ופגעני. ברנצ’וק צעד על יד מניה או – במקומות צרים ופחות מיובשים – אחריה, וראה כתמי בוץ על עקבי ערדליה ועל שולי שמלתה השחומה־הכהה. שמלותיה רחשו וחרקו, נתנו קול בד קרוע – כאילו התרעמו על חפזון תנועותיה. ואמנם הילוכה היה מהיר וישר – “היא חותכת את האוויר כמו קרש”.
“בּינה יתרה, למה היא?” גחך בלבו ברנצ’וק. “תהא רק אהבה ושנאה, והמוח הקהה ביותר יושחז ויתחדד… עד כמה עוינות הנערות זו את זו!” … סיים בקצרה.
היחסים שבין מניה ובין ציפרוביץ גרו את סקרנותו. מראה פניו של רואה־החשבונות אחרי קדחתו הממושכה היה מדולדל כל כך ועלוב, והיא – הנה היא מטיילת ברחוב, צעירה ורעננה ויפה – כמעט יפה. רק אפה הארוך, חד־הגב, מקלקל מעט את השורה. והצלילים הצורחים שבקולה יש בהם מן הגסות ההמונית. אף על פי כן, חתיכה הראויה להתכבד! ואם לטש עיניו אליה, זה הקדחתן הותיק שלנו, הרי שוב אינו בחור לא מזיק… חה־חה!..
ברנצ’וק נתן לה לדבר כאות נפשה. דבור זה היה רצוי לו – המולת מלים זרות, המתדפקות על אזניו מבחוץ, השוטפות ומקלחות את מוחו, המשכיחות אותו לרגע את זה הזעום, האורב לו מבפנים. דעתו קלטה ולא קלטה את דבריה על האחות הרחמניה צפורה בלומנטל, העובדת עמה בבית־החולים: עלמה זו מתערבת בכל דבר, רוצה להראות כמנהלת, כאחות ראשית; עם כולם היא רבה, ולפני הרופא היא מתרפסת ומדברת אליו בקול־משי רפה ומתוק… והוא אינו נותן דעתו עליה כלל – תמיד הוא עושה מה שהיא מניה, רוצה…
“ומה היא רוצה?” שואל ברנצ’וק בלצון.
מניה אינה שועה ללגלוגו. היא שקועה בפרטי עבודתה, זו העבודה הגוזלת ממנה את כל זמנה. מהבוקר ועד הערב היא כבולה אל מסדרונה. אין היא מתאוננת על קשי העבודה – אבל היא אסורה ידיה ורגליה. כל רגע – צלצול… פעם מקצהו האחד של המסדרון, פעם מקצהו השני… רוצי הנה והנה כמטוטלת! צפורה לא תמהר, לא איכפת לה – יחכה לה, יצלצל לו, החולה! אבל היא, מניה, אינה כך: הלא הוא חולה, ואם מצלצל ודאי הוא צריך… בהגיע אליה קול המצילה לא תוכל לשבת במנוחה, כמו צפורה, ולשוח עוד רבע שעה. אין פלא שהיא שרויה בריצה מהבוקר ועד הערב. רגליה כושלות מרוב עייפות. אין היא פותחת ספר, אינה יודעת דבר מהנעשה בעיר, בעולם. חייה עוברים כמו ביער. האם היא יושבת בירושלים? בבית־החולים “אבן־העזר” היא יושבת, והעיר ירושלים רחוקה וזרה לה.
שעה קלה שתקו שניהם. ברנצ’וק בקש דבר לחדש את השיחה. הענינים הרגילים, שתפסו אז מקום מזג־האויר, היו ההתעתמנות והיציאה מן הארץ – לכן שאל אותה סוף סוף, מה בדעתה לעשות?
“אינני יודעת. אין אני רוצה לגדור בפני את הדרך לרוסיה. לולא זאת הייתי נשארת. אולי יתנו לנו, העובדים בבתי־החולים, להשאר בארץ בלי שנתעתמן”.
“ואני אשאר”, אמר ברנצ’וק, “לעת עתה אשאר בכל אופן. כבר השגתי נייר רשמי מהנהלת העיר וקניתי לי זכות ישיבה. ודאי ידוע לה, כי פתקאות החכם־בשי הקודמות, אלה שרם וגבעוני חלקו ביד נדיבה, בטל ערכן… חה־חה, כל העיר מלאה פתקאות ממשרד החכם־בשי. היורדים מצרימה לקחו אותן עמם לזכרון, או נתנו אותן לקרוביהם שנשארו בארץ”.
נדמה לו, כי הוא רואה בעיניה שאלה כבושה.
אז הוסיף ואמר:
“ציפרוביץ וסולודוכין גם להם כבר תעודות כאלה”.
“סולודוכין?” השתוממה מניה. “הלא הוא עומד לנסוע!”
"עומד לנסוע? הלואי!.. הלואי ונכנסו הדברים שיצאו מפיה לאזני רבונו־של־עולם! השמעה גברתי את אשר קרהו: לפני ימים מעטים, בעת שפשטו השוטרים בכל הרחובות וצדו את כל הבא לידם – מה היא סבורה, מי זכה להיות מן התפוסים הראשונים? מובן מאליו – סולודוכין! ואף כי שחררוהו תיכף ומיד – גבעוני כמדומה לי, הוציאהו – היה התנאי, כי ילך בלי שהיות אל המשרד הרשמי, יגיש בקשה ויקבל אשור רשמי. היא יכולה לשער בלבה – ולא תטעה – כי ביום ההוא לא זז סולודוכין מפרוזדור הנהלת העיר, ולמחרת בבוקר מהר לשוב אל משמרתו, ולא נח ולא שקט עד שהחזיק בידיו את התעודה המצילה. אז הלך הביתה ושכב במטה, ועוד הוא שוכב זה היום הרביעי… לא, אין אני מתלוצץ! לדעתי, אם לא ימהר לנסוע מכאן, יגיע עד שערי שאול בדמי ימיו… הלא כל מה שהיה עד כה כאפס וכאין הוא לעומת העתיד לבוא. כך הוא… אני לא אומר לאיש: אל תסע! ואשר לסולודוכין ולציפרוביץ הנני משכים ומדבר על לבם שיסעו…
“מדוע ציפרוביץ דוקא?” נעלבה האחות.
“מדוע? תשמע־נא: בכל עת פגשי אותו הוא שואל אותי, אם עליו לנסוע או לא לנסוע. אני אומר לו: ‘סע!’ והוא אומר: ‘אם כן היה עליו לעשות זאת בהתחלה, ועתה הלא יתפסוהו וישפטוהו כבוגד’. אני אומר: ‘אל תסע!’ הוא אומר שאם ישאר פה יקחוהו לעבודת הצבא – ואת זאת לא יוכל לשאת; עד מהרה יחלה וימות. אני אומר לו: ‘אם כן, סע!’ הוא אומר, כי לעבודת הצבא יקראו אותם, את העותומנים החדשים, רק בעוד שנה, ואם ינסה לברוח ויתפסוהו יתלוהו מיד. אני אומר לו: ‘אל תסע!’ הוא אומר, כי רבים מאלה שהתעתמנו יצאו בלי קושי; אולי יצליח גם הוא – אז יפטר בבת אחת מכל דאגותיו וצרותיו. אני אומר לו: ‘סע!’ … והגלגל חוזר חלילה… וכי לא מן היושר שיסע – תאמר נא הגברת?”
“ואדוני ישאר פה כל הזמן, ואין פחד בלבו?” אמרה בעקיצה.
“לא כך, פשוט: עסוק אני… רציתי לנסוע דוקא”.
“אדם עסוק!” אמרה בלעג.
“לא, באמת… יש לי תכנית. אני מחכה עד שיצאו הכל מן הארץ. בתים רבים יעמדו ריקים ועזובים – אז אקנה לי בית… בנין גדול, כמו זה של מיסטר פיאם. בשנים־שלשה נפוליונים ארכשנו לי. מערכת ‘הדרך’ תלוה לי את הסכום הקטן הזה. אם אחמיץ את השעה לעולם לא אהיה בעל־בית. כמו שאומרים הציונים: ‘אם לא עכשו – אימתי?’ האם אין זאת תכנית נכבדה, תאמר10 נא, הגברת? האם אין כדאי להשאר בארץ למענה?”
“לי לא איכפת, יכול להשאר”, צחקה מניה, “את ארמוני בין כך ובין כך לא יירש”.
“וסולודוכין, בכל זאת אולי, יסע”, חזר ברנצ’וק לענינו. בלה תוציאהו. אבל ציפרוביץ, מי ידאג לו? ובעצמו – מהו יכול? אדם אבוד הוא!" …
“וכי אוכל לעזרו אנכי?” התרגזה מניה.
ברנצ’וק נשא אליה עינים תמימות.
“מי מדבר עליה? אני אומר בכלל… סתם, כך”…
הם נפרדו בקצה השוק. מניה הלכה לדרכה בצעדים נחפזים, נרגשים, ולא הביטה אחריה, שמלותיה רחשו וחרקו, קולם כקול בד חדש ההולך ונקרע. גדליה ברנצ’וק עמד והביט אחריה וציין בבת־צחוק תאותנית:
“בתולה יוקדת!”
יד 🔗
גדליה ברנצ’וק הציץ בבית־הדפוס. בעד שמשת הדלת העליונה, השבורה, ראה את מנדל קנטור, המשגיח, עומד כרגיל אצל תיבת אותיותיו. כתפו אל הרחוב, והוא מפרק את הטורים שכבר השתמשו בהם בדפוס ומפזר את האותיות כל אחת אל תאה. על ידי התיבות שממולו עומדים ומסדרים זידל והנער העוזר, מרדכי רחמים, שלשתם עובדים בשתיקה.
רוח של עזובה נשבה על ברנצ’וק מבפנים. בית־הדפוס היה דומה למערה או לחורבה עתיקה, שנכנסו אליה עוברי אורח ונתעכבו בה לרגע קל. הם לא יחיוה בבואם. הם לא יתמהמהו במקום הזה, השממה הישנה שקדמה להם, מצפה לבריחתם…
משהו חסר פה, בבית־הדפוס… מי שהוא חסר פה…
“ואיה נחמיה?” שאל את המשגיח בהכנסו.
“אין”, פלט מנדל קנטור לתוך תיבת אותיותיו ופניו זועפים.
“ומה הכעס?” שאל ברנצ’וק ונימת התרגזות רועדת בקולו; ובדרכו אל החדר השני הוסיף: “אני אינני אשם בזה”.
בחדר־ההנהלה מצא את ציפרוביץ; זה ישב בפינתו, כפוף על ספרי־חשבונותיו, ואתו חבר למקצועו, רואה־חשבונות איריס. ציפרוביץ עמד בפרשת שלבוקי הקור, שפרחו על אצבעותיו ואינם רוצים לעבר על אף הימים החמימים האלה; הוא הרים את ידיו והראה להם אותם – את השלבוקים האדומים־הכחלחלים, שעלו בקצות אצבעותיו, למעלה מהצפרנים. ברנצ’וק ישב על שלחן־העץ הארוך והמחוספס. מפיהם נודע לו כי נחמיה, מסדר האותיות הראשי, עשה את אשר עשו אז רבים מבני ירושלים, נתיני תורכיה מבטן ומלדה – קנה לו תעודה רוסית וירד מצרימה.
“ואני אומר לכם – טוב עשה!” קרא איריס בהתמרמרות, והיה כחוגר לקרב.
הוא עמד לנגדם, לבוש יפה ונקי, מעילו החרפי אינו מרוכס ורגלו האחת נצבת על ספסל־העץ הצר. ברנצ’וק ישב והחריש, ציפרוביץ אווש בעטו בספר־החשבונות – ושלשתם שקעו בהרהוריהם על המצב המשונה ההולך ונוצר סביביהם, ובקשו מוצא – כל אחד לעצמו. איריס הסיר מעל אפו את משקפיו הנתונים במסגרת־זהב דקה, ונגב את הזגוגיות המזיעות בחתיכת עור רכה, שהוציא מתוך נרתיק המשקפים. לעולם היו עמו בכיסיו דברים קטנים ומועילים.
פתאם פנה אל ברנצ’וק ואמר:
"ואני לוא הייתי יחידי ורווק כמוך, יום אחד לא הייתי שוהה פה, תיכף ומיד הייתי פותח בפרשת 'לך לך. אבל כשאתה בעל אשה ושלשת ילדים ויש לך משרה קבועה… ‘קרן’ אינה מוכנה לי בבנק באלכסנדריה… משרה? ואם לא תמצא לי משרה? לוא אני יחידי – אף רגע לא הייתי מפקפק!''
ברנצ’וק ישב והגה באלפי האנשים הטוענים ברגע זה טענות כאלה, ואין מי שיענה להם דבר וחצי דבר. וגם אין הם מחכים לתשובה. מה ישיבו זה לזה – וכולם באותו מצב. הם מדברים, משום שאי־אפשר שלא לדבר, ואחר כך הולכים ועושים מה שעושים, ואין כל קשר בין הדברים שדברו ובין המעשים שעשו.
איריס ספר עובדות מעובדות שונות שקרו בימים האלה.
“למה תרחיקו לכת? הנה שכני – זה שבועים ארוזים חפציהם, קשורים ומוכנים לדרך. ועתה יש להם עבודה: בבוקר הם אורזים את החפצים ובערב מתירים אותם… בבקר אורזים ובערב מתירים… עתה שערו לכם את הנעשה בבית. גיהנום! האמינו לי. בראותי אותם הנני שוכח את צרותי אני”.
“ולמה לא יסעו?” הניע ברנצ’וק כתפיו.
"ואתה שואל אותי? שמע נא, אף על פי שאתה סופר, בכל זאת, בינינו לבין עצמנו, אין לך כל מושג על המתרחש בעיר. אל יחר לך!.. עבור נא מעט בשכונות היהודים – אז לא תשאל שאלות. האנשים הלא דעתם נטרפה עליהם, חולים הם ומוכי שגעון: לנסוע או לא לנסוע?.. ואתה אומר: ‘למה?’ – אני אומר לך: אני הראשון הייתי בורח… הנה היהודים הבוחארים עוזבים את הארץ בהמונים…''
“לנסוע או לא לנסוע?” חייך ברנצ’וק, בזכרו מה שספר למניה על אודות ציפרוביץ, “אמנם כן, רבים הם כך בזמן הזה… והבוחארים, הלא זה הפחיד אותם…” ברנצ’וק נתן קולו בצחוק: "זה… מה שמו? חיימזון, מי שהיה מתורגמן במשרד הקונסול הרוסי. בראשונה, אך נכנסה תורכיה למלחמה והתחילו השמועות בדבר ההתעתמנות, באו הם אליו לשאול את פיו – האם עליהם להתעתמן או לא? אז התנפל עליהם בחרופים ובגדופים, כמנהגו של פקיד רוסי ‘אמתי’ זה: לסיביר אגלכם! בכבלי ברזל אאסרכם! בבית־כלא ארקיב את עצמותיכם – כלבים בני בני כלבים!.. הבוחארים יצאו ממנו אבלים וחפויי ראש, עמדו, התגרדו והלכו – אל חיים רם:
‘מה עלינו לעשות? הנה כך וכך אמר לנו המתורגמן חיימזון’.
"פתח רם בקולו העבה, קול הבס שלו ההומה והמרעים כקולו של המתורגמן ממש:
‘מה? בית־כלא? סיביר?.. קצרות הידים!.. סיביר רחוקה! בית־הכלא שלנו קרוב מסיביר… על דבריו אלה נשליך אותו אל הבור… חונף־רוסים! נפש מכורה!. אל תשימו לב אליו ואל איומיו! הגידו לו, כי מוטב לו שישתוק וישמור את עורו!’
“והבוחארים עמדו כנדהמים בין שני הבסים הגנרליים האלה. אבל, אני רואה, כי קולו של עשו הכריע…”
“אתה רואה ואינך רואה”, חייך רואה־החשבונות ציפרוביץ. “הם נוסעים משום שיש להם נחלות בבוחארה: גנים בתים, חנויות. אם יתעתמנו, יאבדו את כל נכסיהם שם”.
“זאת ועוד…” אמר איריס: “אין הם רוצים להשאר עם התורכים ביחידות… קרועים ומובדלים מן העולם, מבינים אתם?.. הבוחארים הלא הם עצמם אסיאתים, טטרים – וטבע התורכי ידוע להם יפה”.
“יתכן…” הסכים ברנצ’וק בפזור־נפש.
בעיניו היה איריס כעין ספוג חי, הסופג קרני הווי נעלמות ומעביר אותן, מבלי משים, מאיש לרעהו. נדמה לו, כי הוא שומע בדבריו עוד משהו, רמז נוסף וכולל. מהמחשבות הקודרות שעכרו בעת ההיא רוח העיר, הצטרף במוחו מחזה. בתחילה היתה רק מלה אחת קצרה וזו תעתעה11 בראשו ודפקה בו דפיקות קלות, תכופות, כנקישות פטיש־עץ קטן: “תורכי… תורכי… תורכי… מי הוא ואיזה הוא – התורכי?” בלהת לילה, העולה על ירושלים למצצה, כמצוץ העכביש את הזבוב, להפכה לחורבת אבנים עזובה, למקום שממה?.. או קריקטורה באברקיים?..
תמונה קטנה הלכה ונצטיירה במוחו, גדלה כגודל גלויה מצוירת: העיר רובצת על הריה, ראשי מנזריה החדים מסתמרים כלפי הרקיע… מרחוק, דרך גבעות ועמקים, מתגנב – זוחל על בטנו – אדם לבוש אברקיים מרווחים, לראשו כובע עשוי מצמר כבשים, שפמו – שני רמחים, הדוקרים את האדמה, בעיניו אש רציחה… בעיר טרם ראוהו – רק את ריחו הריחו: בני־אדם נושמים את האויר ומתרוצצים בחוצות באין מנוח.. וזה, הזוחל, הולך וקרב, הולך וגדול – ענק הוא, את כל העיר יכסה בגופו, וכבר הוא פה… הנה התכווץ, מוכן לזנק… הוי, מה, יהיה: האם ימעך את העיר – או יתלה, דקור, על חודי מנזריה?.. טרגדיה או קומדיה?.. או אולי, לא זה ולא זה; מעט מזה ומעט מזה, כנהוג בחיים?
ברנצ’וק הצטחק חרש.
“פרי מעשיהם כל אלה!” קפצו רעיונותיו של איריס אל עורכי “הדרך”. "כל העיר מאשימה אותם: הלא הם בעצם ידם נתנו את החבל בידי התלין… ושותפים יפים להם!.. רבים בטוחים, כי גם הם יברחו, כמו שברח גור־אריה, האידיאליסט והפטריוט הגדול, וכמו שברח חברו בועד ההתעתמנות12 – נגידוב הבוחארי.
“רוצה לומר, גם אתה בטוח בזה?” שאל ברנצ’וק בקול יבש.
“אינני אומר… אך האחריות שהטילו על עצמם… הלא הם מראשי הציבור… מנהיגי דעת הקהל”…
“אם רצונך לדבר על אחריות”, הפסיקו הסופר ברנצ’וק ברוגזה, “למה לא דברת עם אלה הנבלים, שצעקו בתחלה על החובה להשאר בארץ – חובה החלה, לפי צעקותיהם אז, על כלם במדה שוה – ואחר נמלטו על נפשם – עם נגידוב ועם גור־אריה? למה לא דברת אתם בדבר האחריות? האם לא ידעת על הכנותיהם לברוח? הכל ידעו… ואלה שנשארו עמנו ונושאים בעול, טרם הגיעה השעה להאשימם”.
התרגזותו הרגעית חלפה והוא סיים בצניעות עוקצת:
“אל תמוד אותם במדתנו, חבר איריס. אנחנו אנשים קטנים אנו, כל אחד ממנו מבקש לו את הנאתו הקטנה וחרד על עורו היחיד, היקר לו כל כך. והם מוכנים להפקיר את עורותיהם ואת עורותינו גם יחד, ובלבד שפשיטת העורות תעשה בצבור ובטקס חגיגי… חה – חה!..”
איריס סבב את מקלו בין שתי אצבעותיו, וגולתו – גולת כסף כבדה – הטילה ברק רך, לבן־אפור, בחדר־ההנהלה האפלולי. עטו של ציפרוביץ רחש בפינתו. מתוך חדר־הדפוס הגיע לאזניהם קול אותיות העופרת, הנוקשות נקישות קלות אשה ברעותה. ברנצ’וק הוסיף לשבת על שלחן־העץ הארוך ומחשבתו הולכת לאט, קצבה כקצב אושת העט וקשקוש האותיות – המחשבה על רומנו שנפסק באמצע, ועתה הוא כמו בנין שלא נגמרה מלאכתו, שלד אבנים וקורות לא־מצופות, צלעותיה בולטות במערומיה!, וחורים שחורים לה תחת הדלתות והחלונות.
כל יום היה מחליט בלבו שלא לצאת מן הבית, שלא להקשיב לשמועות התועות בעיר – לעמוד מן הצד, לשכוח ולהשכח, לשקוע בתוך עצמו. וכל יום היו החיים פורצים אל נפשו על כרחו ומפזרים את רוחו, דורכים ורומסים והוממים את רקמת הלילות… עוד הוא נאבק, עוד הוא מתאמץ להתנער ולהדוף את הבא מבחוץ. אך בהכנסו אל חדרו, בשכבו במטתו ובהסתכלו בזגוגיות הכהות שמעל לדלתו, בהן נבטת אפלת המסדרון העכורה, חש שראשו שומם, ריק ונבוב, כאילו בא מי והריק מתוכו את טפת מוחו האחרונה, האפורה, הלחה, ושב ומלא אותו חול מדבר יבש. רצון אחד חי בו – שתגמר סוף סוף מהומת היציאה. הוא דבר על לב מכריו והאיץ בהם שלא יתמהמהו. נדמה לו כי לאחר שיחדלו להסתובב בעיר יחדל כל קשר בינו ובין החיים החיצוניים. אז ישב לבדו בתוך דומיה ושממון ואז, מי יודע? אולי עוד יקום לתחיה העובר שמת בקרבו לפני הולדו.
“ממך לא פללתי לשמוע דברים כאלה!” אמר איריס בתרעומת מהולה בחנופה. “אותך דוקא חשבתי למבין ורואה לתוך תוכם של הענינים… רם וגבעוני – מילא, אולי… אמנם גבעוני מתנהג כנער… מתעקש סתם ועומד בעקשנותו… אבל בן־מתתיהו! – הלא גם אתה אינך ממעריציו!”
“אני ממעריציו”, ענה ברנצ’וק להכעיס.
“הן רק אחרי הכבוד הוא רודף…”
“כל העסקנים רודפים אחרי הכבוד”, אמר ברנצ’וק, “זהו הקפיץ המניע אותם, והוא קפיץ מועיל”.
“בן־מתתיהו – בעיניך תראה אם לא יעלה באדים ויתנדף בזמן קצר, בשעה שיגדל החום סביבינו”.
“ואני אומר לך, כי עמוד יעמוד פה, על משמרתו, עד הסוף”, חזר ברנצ’וק בעקשנות.
“מובן מאליו, אתה מחויב ללמד זכות על חבריך”, אמר בעקיצה איש־שיחו.
ברנצ’וק כבר חרה לו בלבו שנכנס בוכוח זה עם איריס. הוא לא אהב את האנשים, הרואים ממרחקים מעשי עוול של זולתם, היודעים אותם מראש ואוחזים כל ימיהם בזנב הצדק. הוא חשש להמשך: הנה יעמוד וירחיב את דבורו וישפוך לפניו את כל טענותיו ותביעותיו למערכת “הדרך”.
ובאמת פתח איריס וספר על רגשות הכבוד, שרחש אל העתון ואל עורכיו מרחוק, עת גר ביפו, והם, העורכים, היו באים שמה לזמן קצר, לרגל עניני האגודה או העתון. אז היו בעיניו נושאי רעיון נשגב, טהורים בתכלית הטוהר, אין רבב ואין כתם, אין שמץ של אבק על נפשם, טלית שכולה תכלת. בהעלותו כל זה בזכרונו הוא רואה עד כמה היה תמים אז. פה, בירושלים, לאחר שהוא פוגש אותם יום יום – –
“אל תתמה אם תאבד לך האמונה באדם!” סיים החבר איריס בגבהות־לשון.
“אין הגאון גאון בעיני משרתו… הרואה אותו בתחתוניו”, אמר בלבו ברנצ’וק וגחך.
קולו של איריס היה עגול וערב לאוזן, קול גברי שוטף בנחת, סומך מלוא משקלו על אותיות התנועה ונח עליהן בעצלתים ובהרחבת הנגינה. והאיש בעל קומה בינונית, ראשו חרוט יפה, גופו דק וזקוף, לבושו בהדור.
“המסגרת יקרה מהתמונה!” פסק ברנצ’וק בלבו וגחך.
נדמה לו כי הוא יודע את הסבה האמתית להתרעמות איריס: גם עליו חביב הכבוד, גם הוא אוהב להראות את עצמו, לעמוד על הבמה כמו בן־מתתיהו. ביפו היה ראש האגודה, בא־כחה ומדבר בשמה, ופה נתקל בחבורה סגורה, והם דחוהו מן השורה הראשונה, הסיגוהו לאחור.
דרך־דבורו עורר בו זכרונות־שמיעה לא־ברורים. בלי כל קשר אל שיחתם עמד ושאל אותו על מקום מוצאו – אם לא ממוהילב בא?
“ומה בכך?” תמה איריס. “אני בן אורשה אנוכי”.
“הוא הדבר”, שמח ברנצ’וק לחריפות אזנו.
לאחר שהלך האורח נמשכה השיחה בינו ובין ציפרוביץ. רואה־החשבונות ספר לו על ישיבת הועד המרכזי שהיתה אמש. הם בטוחים כי לא ימלטו ממשפט, וכבר מינו שעיר לעזאזל. ואת מי? את בן־מתתיהו דוקא!.. מנדל קנטור כועס מאד על ההחלטה הזאת. הוא לא ינקה בין כך ובין כך, כי האחריות הרשמית נופלת עליו. מובן איפוא חפצו ללכת לדין בחברת גבעוני או רם ולא בחברת בן־מתתיהו, שאזנים לו ולא ישמע ולשון לו – לשון שוטפת דוקא – ולא ידבר, ואם ידבר – לא יובן.
“הצדק עמו”, אמר ברנצ’וק.
"כן. אבל אתה יודע את בן־מתתיהו: אם התעקש – יעמוד על שלו. גם רם, גם גבעוני וגם קנטור – כלם התנגדו לו. ובכל זאת נעשה לפי רצונו… הוא עמד כקיר ברזל: הוא ערך את המכתב, הוא הגיה אותו, זוהי יצירתו, ועליו, רק עליו, לשאת באחריות לפרסומו, ואין הוא רוצה לוותר על זכותו!.. בשום אופן לא יוותר!.. כמה ישיבות הוקדשו לברור ענין זה! כמה פתרונות הוצעו! והסוף היה כמו שאמרתי: בישיבה האחרונה הוחלט, שהוא, בן־מתתיהו, יתיצב לפני השופטים כמחבר המכתב. מנדל קנטור אומר עליו – ציפרוביץ הנמיך את קולו – “כי תקותו להשלח מן הארץ בגלל העסק הזה… אין הוא חפץ, בן־מתתיהו, לנסוע מרצונו הטוב. מה יאמרו הבריות? אבל להיות מגורש בידי ג’מל פחה ולבוא לאמריקה מוכתר בתואר של גולה – זהו ענין אחר לגמרי”.
“אה”, קרא ברנצ’וק, “לכן הוא זועף כל כך, ר' מנדל!.. ולמה לא ספרת את הדבר לאיריס? גם הוא היה נהנה… חי נפשי, הוא היה נהנה מזה הנאה רבה!”
רואה־החשבונות13, שדאג מאד לתוצאות ההחלטה, הרהר בלבו במרירות:
“כמדומה לי, גם אתה נהנה לא מעט”.
ואף כי פניו של ברנצ’וק לא הביעו שמחה יתרה, הוסיף במחשבתו:
“מה הגיל והששון שתקפוהו, הייתי רוצה לדעת? לא כלום… צפור־דרור… דאגות אין לו – ולא איכפת לו דבר. ואני… אח־חה־חה!”
ומתוך אנחה כבדה, ספוגה קנאה עתיקת שרשים אל הסופר החפשי מדאגות, ורוויה רחמים רבים על עצמו – הסובל בלי קץ ומתענה בלי הרף – פנה שוב אל פנקסי־חשבונותיו.
טו 🔗
ביום השני אחרי הצהרים בא אל משרד החכם־בשי, דחוף ומבוהל, הנער הפרסי מרדכי רחמים, ובשר את הבשורה:
“סגרו את בית־הדפוס… ואת האדון מנדל אסרו…”
אחר זה הוסיף פרטים:
“בא הקומיסר… סעיד אפנדי הזקן… מתחנת המשטרה שבשכונת ‘מחנה יהודה’. עמו שני שוטרים… הם נכנסו אל בית־הדפוס ונתנו את עיניהם בכל…”
“לקחו דבר־מה? ניירות?” הפסיקו גבעוני בקול דק ונרגש.
“לא, רק הביטו… אחרי כן יצאו החוצה, ואנחנו כלנו יצאנו החוצה… והם צוו לסגור את בית־הדפוס. אחרי כן חתמו את המנעול בחומר־חותם והלכו, ואת האדון מנדל הוליכו אתם”.
רם וגבעוני התיעצו ביניהם בקצרה. השעה היתה חמש ורבע. בין כך ובין כך הגיע הזמן לסגור את משרד החכם־בשי.
גם ציפרוביץ יצא אתם. בראשונה לא התרשם הרבה מהחדשה.
“כבר?” אמר בלבו ונאנח אנחת רווחה, כמי שנחלץ פתאם מסכנה שאימה עליו ודכאה את רוחו זמן רב.
הסכנה הזאת רחפה על ראשיהם זה כמה שבועות כמין ענן שחור, כבד מאד. איש לא ידע, איך ומתי ישתפך הענן? מה החורבן שיביא בהשפכו? אי־הידיעה הרבתה פחד. והנה באה הרוח ונשאה את הענן – הרשות סגרה את בית־הדפוס וחסל! גם צד מצחיק בדבר: התפוש שערכו בבית־הדפוס… תורכי! גם לחפש כהלכה אין הוא יודע.
ציפרוביץ שוב ראה את עצמו, ברגע זה של התרוממות רוח, כשותף לעבודת האנשים האלה, אנשי “הדרך”. הוא הביט אל רם במבט חבר־מהפכני ואמר בבוז:
"גם לחפש כראוי אין הוא יודע, התורכי. גם מזה תצמח לנו תועלת. את תורת החפושים הם יכולים ללמוד ממנו, שאנו קבלנו אותה בבית־ספרם של הז’נדרמים הרוסים!''
חיים רם, כדרכו, לא עמד הרבה על נמוקיו הנסתרים של הדובר אליו. הוא היה מוכן לראות את האיש, כמו שזה רוצה להראות את עצמו, ובלבד שיעשה את שליחותו. הערת רואה־החשבונות עוררה בו מחשבות שהיו רחוקות ממחשבותיו של איש שיחו.
“אל נהיה קלי דעת, ציפרוביץ!” אמר בכובד־ראש. “הענין עומד בהתחלתו. ואם הזקן הזה, סעיד אפנדי, אינו בקי בהלכות הפושים, אל נמהר להסיק מזה, כי כולם כך. ודאי יש להם פה גם שוטרי־חרש מקושטא, ואלה אינם נופלים מאחיהם ברוסיה – היה בטוח בזה! הקושטאים מנוסים מאד – יש להם די ‘עבודה’ בקרב הארמנים. ואשר לקנטור, אין אנו יודעים לפי שעה מה יהיה סופו של דבר. עצתי היא שתגש מיד לסולודוכין ותזהירו: מוטב שיקדים ויבער את כל ה’חמץ' בביתו… וגם אתה – בביתך… וגם לברנצ’וק אמור, אם תראה אותו. אין לדעת, מה יביא לנו הלילה”.
אור היום חשך בעיני ציפרוביץ.
“ובית־הדפוס… איך?..” גמגם בקול רצוץ.
הם עמדו מלכת.
“יש לי רעיון!” קרא חיים רם בתוקף.
הוא הדביק את הנער, את מרדכי רחמים, שהקדימם מעט בדרך, והלך והתלחש עמו. אחר זה שב אליהם.
“בעוד שעה, כשיחשיך – אבל לא מאוחר בערב, כי אז יקשה הדבר – נכנס אל בית־הדפוס מהחצר, בדלת האחורית, ונקח ונוציא משם את כל הניירות, שאין ג’מל פחה זקוק להם. סעיד אפנדי שכח לחתום את הדלת האחורית, אבל מנדל קנטור לא שכח לנעלה ולמסור את המפתח לידי הנער. ועתה, הנה הוא בידי, המפתח! עלינו לעשות את מלאכת הבדיקה הערב! אולי זה הרגע האחרון – אל נחמיצו! גם אתה תבוא אתנו, ציפרוביץ?”
אך התרוממות רוחו של רואה־התשבונות פגה, התנדפה כולה. שאלת רם, שנאמרה בבטחון גמור כי התשובה תהיה חיובית, נשמעה באזניו כלעג זדוני. לכן ענה מיד, נרגז ומתפרץ:
“עזבו אותי לנפשי, בבקשה! מה אני יכול בזה? מה אועיל לכם בענינים האלה? הנה אני כבר קודח… היום אפול למשכב. אני בטוח כי אפול היום למשכב”.
הוא נפרד מהם והלך בחפזון, בלי הבט אחריו. אך בטרם הרחיק הרבה השיגו קולו המתרעם של רם:
“שלח נא אלינו את ברנצ’וק. זאת, לכל הפחות, אתה יכול לעשות!”
את ברנצ’וק מצא בבית סולודוכין. החדשה שהביא להם הדהימה אותם. אך תגובתם היתה שונה. – כל אחד לפי דרכו. ברנצ’וק קרב אליו את פניו הדהים ושאל בסקרנות:
“ובן־מתתיהו – אותו לא בקשו?”
“איני יודע… איש לא בקשו”, ענה ציפרוביץ. “רק את מנדל קנטור לקחו אתם”.
בלה דיקשטין עמדה מעבר לשלחן, מול סולודוכין, ואכלה אותו בעינים בוערות:
“אתה רואה, אפרים, אתה רואה?.. כעת יקחו את כולכם, את כולכם יתפסו… התעתמנות!.. מחר נסע ויהי מה! אפרים, מחר נצא מפה!”
סולודוכין הניף את ידו, כמגרש זבוב טרדני.
“הרפי נא ממני!” קרא בקוצר־רוח.
הוא קם ממקומו והתחיל מתהלך בחדר לארכו, הלוך ושוב.
גבוה, רגליו ארוכות וכושלות, גופו שטוף גלי רעד, ראשו מושפל ועיניו הכחולות, המימיות, מבוהלת, דמה באתו רגע לגוסס, שקפץ ממטתו מתוך עוית נפתוליו האחרונים.
הוא התהלך בחדר בלי עמוד, ותוך כך נאם נאום מלא קצף, כולו קטרוג על חבריו למערכת “הדרך”.
“הנה באו על שכרם… לא איכפת לי שסגרו את בית־הדפוס והפסיקו את העתון העלוב. בין כך ובין כך לא היה שוה אגורה שחוקה. חבל שלא סגרוהו לפני כן. אבל, מי נתן להם רשות לסכן את נפשו של קנטור? קנטור לא היה תמים דעים עמהם. הוא בעל משפחה. הוא לא רצה כלל וכלל להיות שעיר לעזאזל ולאבד את עולמו על לא דבר… כדי לתת ספוק ליצרם הדון־קישוטי… הימים ימי חרום… משפט צבאי… ובית־הכלא התורכי – זה בלבד… אני אדם חולה הנני: אם ישליכוני לתוך השאול המעופשת, המכונה בפיהם ‘בית־אסורים’ – הן לא אצא משם חי… יום אחד לא אחיה שם!”
מהקטרוג על חבריו קפץ ועבר פתאם אל המצב הכללי:
“כל הפוליטיקה של ההתישבות בארץ־ישראל לא היתה אלא טרוף־הדעת… שגעון!.. בנו על הר־געש… אין כל אפשרות לבנות חיים בריאים, בטוחים, בתורכיה. צדק ה’בונד' בהטעימו כל הימים, כי ארץ־ישראל אינה אלא גליל אחד מגלילות תורכיה האסיתית. הידוע לכם, כי יש בידי התורכים להשמידנו, לטאטאנו מעל פני הארץ הזאת במחי יד כמו שמטאטאים עדת נמלים מעל שלחן, עד כי לא ישאר זכר מישובנו הדל הלזה? הזוכרים אתם את הפרעות שפרעו בארמנים לפני שמונה־עשרה שנה? שלש מאות אלף נפש הוכחדו בפרעות ההן!..”
ברנצ’וק שמע את דבריו והחשה, ובלבו מפרכס חיוך של הנאה. את החיוך הזה העלה על פניו בהרחבה בבואו, באותו ערב, אל חיים רם:
“הזוכרים אתם עוד”, עמד ודבר לפני חברי המערכת, “את השיחות שהיו לנו לפני בטול הקפיטולציות – עד כמה הגן אז על תורכיה? בלי תורכיה אין לנו תקוה לעתיד בארץ! והיום… חה־חה־חה… טענותיו היום הן ההפך הגמור מטענותיו אז: אך שגעון הוא וטרוף־הדעת לבנות את הישוב על הר־געש… ישבתי ושתקתי. נתתי לו להבליט את סתירותיו בכל אות נפשו. אסונו הוא, שנפשו חלשה ומוחו, להפך, חזק ופורה רעיונות, ואין להם רועה ומכוון. בבוא עת סערה מתבטל ה”אני" הקטן שלו, החרד והרך, ורעיונותיו נשאים עם הרוח. כל דפיקה קלה מבחוץ מצלצלת בדמיונו, מהיר־התנועה וההתרשמות, כהלמות פטיש כבד. מוחו נעשה מנוף לדחיקת השעה. מחשבותיו מסתערות בבהלה, וברגע אחד הן עלולות להשתנות מן הקצה אל הקצה; כל דעותיו ותורותיו ומושגיו… עתה נפל עליו פחד התורכי – והנה כל ההתישבות שלנו שגעון… אנשים כאלה, סופם שהם נעשים בעלי־תשובה אדוקים".
“וציפרוביץ מה, עודנו בחיים?” שאל רם מתוך גחוך של טוב לב. “בקשנו ממנו לעזור לנו בבדיקת בית־הדפוס – וראו, מיד תקפה עליו הקדחת. מה לעשות… הוכרחנו לבדוק בלעדיו”.
“ואיך… הצלחתם?”
“נכנסנו בשלום ויצאנו בשלום. זה עתה שבנו משם. נקינו הכל”.
“וקנטור מה לו?”
“לא כלום. חפשי, לפי שעה”.
כסאו של בן־מתתיהו השמיע קול חריקה קלה. ברנצ’וק הסב את פניו אליו. העורך הראשי נתן בו עינים זועפות, לא־ממצמצות, תקועות באויר ואינן נעות. שפתותיו המלאות, האדומות, היו סגורות והדוקות היטב. כל ניד לא עבר את פניו המוצקים, רחבי־הלחיים.
“הוא כועס”, אמר בלבו ברנצ’וק, “אהא, הוא כועס באמת!”
על דעתו עלה תנור־ברזל עבה, מחומם מבפנים. בבטן התנור אש להבה ומבחוץ ברזל שחור־אפור – ואין להכיר. יכול אתה לחשוב שקר הוא. ברנצ’וק הצטחק. עתה הרגיש פתאם כי איש מהם, חוץ מרם, לא ענה על הערותיו בדבר סולודוכין. עתה ראה, שגם גבעוני יושב קודר ומביט אל תחת השלחן, על פניו הבעת עקשנות כבושה, מחלחלת. רם לבדו היה שלו ורוחו טובה עליו. לאחר רגע נדמה לו, לברנצ’וק, כי מבטיו של רם, השלוחים אל חבריו, הם כמבטי איש מצטער או מתחטא.
בגלל השעה המאוחרת לא יכול ללכת אל ביתו – האיסור לצאת החוצה אחרי שמונה בערב עוד היה בתקפו. הוא נשאר ללון בבית חבריו העורכים. שם גרו יחד, בשני חדרים, רם ובן־מתתיהו. הם הציעו לו ולגבעוני על הרצפה בחדר עבודתם והסתלקו לחדר השני.
ברנצ’וק שכב שעה ארוכה בלי שנה, עיניו עצומות ומוחו ער. בדמיונו נטלטלו בלי סדר רשמי היום שעבר, והלכו ונשנו מאליהם, על דעת עצמם, קטעי שיחות. בראשונה תפס את עצמו שהוא חוזר ומוסיף לדוש בסולודוכין. הוא בחן דברי עצמו, נסח ותקן את הגדרותיו. אך מאין יכולת לבא לידי גמר חדל מזה ושב אחורנית – וראה את עצמו בבית סולודוכין. הלה, גבוה ורועד בכל גופו, מדד את החדר לארכו בפסיעות גסות, רתח וצעק:
“טרוף־הדעת… לבנות ישוב בתורכיה?.. שגעון! המצאת פראים!..”
שם היה כעס ופה, במערכת, גם פה כעס… מה הכעס פה?
שנתו נדדה. הוא הדליק סיגרית.
“תן גם לי!” אמר גבעוני.
“מה, אף אתה אינך ישן?” שמח ברנצ’וק.
גבעוני התהפך על צדו והסב את פניו.
"שמע, אינך יודע כלל, מה קרה פה?'' אמר בהתרגשות.
“הא…” הפליט ברנצ’וק סתם.
“מנדל קנטור אמר לחוקר הדין, כי מחבר המכתב מיפו הוא חיים רם”.
"כך… ומה בכך?''
גבעוני הרים את ראשו בתנועה נסערת.
“האם אינך מבין?” קרא בהתרגזות. “הועד המרכזי החליט שיאמר כי בן־מתתיהו הוא בעל המכתב. וזה בא ואומר: רם!”
“איני יודע… לי נדמה…” פתח ברנצ’וק בזהירות, “אני חושב כי סוף סוף הצדק עמו: הוא, בן־מתתיהו, בכל זאת, אינו יודע אף מלה תורכית – ורם יודע”.
“לא זו היא השאלה”, קרא גבעוני בחום־נפש, “נניח שהחלטתנו אינה נכונה. אף על פי כן היא החלטת הועד המרכזי. אין לו רשות לשנותה על דעת עצמו. הוא עבר עליה באופן מחפיר. אחרי זה הוא מסוגל בעיני לכל בגידה – גם לבגידה באגודתנו, אם יראה בזה תועלת לעצמו… אדם העושה כראות עיניו… צעד כזה – ובפרט שהוא בעצמו חבר הועד המרכזי! זאת היא בגידה אמתית… זאת היא פרובוקציה במלוא מובן המלה!..”
“זו היא סבת כעסם!” אמר בלבו ברנצ’וק, “פלא הדבר: שם כועס סולודוכין מפני שאינו רוצה לסבול בגלל ‘המכתב מיפו’. ופה הם כועסים מפני שאינם יכולים להשתוות ביניהם בדבר חלוקת הסבל – כל אחד תובע לעצמו את העונג הזה כולו. שני מיני כעס כל כך שונים זה מזה, ושניהם תלויים בדבר אחד… חה־חה… דבר מוזר!”
מה יוכל להשיב לגבעוני? להלכה צדקה אולי חברת העורכים: קנטור לא היתה לו רשות לשנות את ההחלטה כחפצו. ובכל זאת, הדין עמו, כי מה אשמתו שמוחותיהם עקומים והחלטתם חסרת טעם היא? המעט הרעו לו, לקנטור? ולמה יבואו ויוסיפו פצע על חבורתו?"
בינתים שאל שאלה צדדית:
“ואיך עלה בידכם לשחרר את קנטור?”
“לא אסרוהו כלל”, ענה גבעוני ברגזה, “רק להודיעו, כי יש עליו משפט. הזמינוהו – גם לשם חקירה”.
“ואולי נדבר תחלה עם רם?” שער ברנצ’וק השערה חדשה, שנצנצה פתאם במוחו.
“איך?” הזדעזע גבעוני. “אתה חושד את רם בשפלות כזו?”
ברנצ’וק כבר הרגיש בעצמו עד כמה משונה וחסרת טעם השערתו. הוא מהר לומר כמתנצל:
“אין אני חושד… בו, אלא – ראיתי את פניו והם שמחים, מפיקים רצון – ממש ההפך מפניכם אתם”.
“שטויות!” הניע בידו גבעוני. “אמנם יכול להיות, כי בדיעבד הוא מרוצה… כי הלא מתחילה דרש זאת… אבל… שנידבר מראש… שטויות!”
“והפסק… מה יכול להיות הפסק?” שאל ברנצ’וק.
“מי יודע? שנה בבית־האסורים, אולי…”
“אין אני מקנא בהם – לא ברם ולא בקנטור”, גחך ברנצ’וק.
גבעוני שלח בו מבט של בוז, שנבלע באפלת הלילה, והתהפך דומם על צדו השני, פניו אל הקיר.
טז 🔗
גם ציפרוביץ לא לן בביתו בלילה ההוא. אחרי לכתו של ברנצ’וק אל רם נכנס לחדרו הקר ושכב במטתו, בלי פשוט את מעילו החרפי. שעה ארוכה שכב והרהר במאורעות היום. מחשבה אחת נתקעה במוחו כיתד – המחשבה על אודות “אורחים לא־קרואים”, שיבואו לבקרו, ואולי הלילה. לא למענו יבואו – זה היה ברור לו למדי: מי מכיר אותו? למי צורך בו? ובכל זאת יהיה כך והדבר פשוט מאד: שם דרשו מקנטור, בלי ספק, רשימת סופרי “הדרך”, בין השאר מצאו את שמו של סולודוכין. וכשיבואו אל סולודוכין יציצו, בלי ספק, גם אל שכנו, אל ציפרוביץ, ויאסרו גם אותו… דרך אגב, שלא לביישו בפני חברו… ואחר כך, כשיוודע להם, שהוא מנהל משרדו של העתון ורואה־חשבונותיו – הרי מדת הדין נותנת… לבוא שמה, אל בית סוהרם, – אין לך דבר קל מזה, ולצאת – נשמתו תצא מגופו קודם שיזכה לכך… אם נפלת בידי התורכי!..
לבסוף הביט אל השעון – והתחלחל. השעה היתה שמונה פחות רבע ואחרי שמונה אסור לצאת החוצה! הוא קפץ ממטתו בחפזון, חטף את כובעו, שהיה תלוי על הקולב סמוך לדלת וברח מן הבית. כעבור חמשה רגעים כבר עמד בחדרו של מיכאל רסקין, בחור כבן עשרים וארבע, תלמיד בבית־המדרש למורים. צעיר זה אכל גם הוא ארוחות צהרים אצל הגברת מיטלמן – מכאן התודעותם. הוא ישב על יד שלחן מעץ רעוע, מכוסה בנייר־עתונים, וקרא בספר. מנורת־הפה הקטנה, שעמדה על השלחן, האירה את החדר באור דל ומטושטש. ציפרוביץ נגש אליו, ואף כי היה נרגש ומבוהל, התכופף, מתוך הרגל, אל הספר הפתוח והתחיל מדפדפו.
"אה, ‘יזכור’? אמר. “כבר קראתי”.
הניח לספר ועמד והביט סביביו ובקש מקום לשבת.
כיון שכסא שני לא היה בחדר הזמינו בעל הבית לשבת על מטתו. אחר שם ידו על “יזכור” ופתח בשיחה ספרותית. מענין לענין הגיעו לספור שנדפס בשנה שעברה ב“הדרך”.
“הדברים יגעים וכבדים, אין סדר ואין גם ספור המעשה”, בקר רסקין, “ובכל זאת הוא תופס אותך, אינו מרפה ממך. ובמה כוחו גדול? דעתי היא… היה לי חבר – לא הצטיין בכשרון הדבור, ובכל זאת, לפעמים היה נואם באספות: גמגם, הזיע, חפש מלים; ונוסף על זה דבר בקול משונה, השמיע צלילים משונים שצרמו את האוזן, ואף על פי כן שמעו אותו. אבל, שמעו!.. ושמא תשאל: הכיצד? התרוץ הוא: דוקא מפני התאמצותו, מפני חבלי דבורו הקשים. יחסו אל דבריו – הוא שקבע את היחס אליו. השומעים לא שאלו: איך נואם הנואם? אלא: מה רוצה האדם הזה? וזה דבר אחר לגמרי… וכך הספור ההוא – הוא גוזל את מנוחתך: אי אפשר לך שתקרא אותו ולא תעמוד ותשאל את עצמך, מהו רוצה, האדם הזה?”
למיכאל רסקין היה מצח גבוה, לבן, עינים בולטות יוצאות מחוריהן, אף גדול, שהתרומם על פניו כמגדל־בשר. דבורו היה אטי וחדגוני, מתפסק וחסר בת־צחוק. נראה כי זמן רב מנקרות במוחו המחשבות האלה. רואה־החשבונות הגיד לו סבת בואו.
“כן, כן, כך הוא היום בכל מקום”, אמר רסקין, כאילו חשב לנחם בזה את אורחו. “הנה, אותי כבר בקרו פעמים – בשבוע שעבר ואתמול. שכני ספרו לי. אני לא הייתי בבית – גם בפעם הראשונה גם בפעם השניה. רק על ידי כך נצלתי. דעתי היא, כי מי־שהוא מהם דוקא, מהשכנים, הלשין עלי. ידוע להם, כי לא התעתמנתי… על צד האמת, אין הם מתכוונים להרע לי – מה לי ולהם? – אל בעלת־הבית שלי הם מתכוונים. בינה וביניהם נפל ריב – אם כן, הם רוצים לשכלה משכן”.
רואה־החשבונות התחרט חרטה עמוקה על שבא ללון פה. אבל לחזור לא יכול. איכה ילך הביתה או למקום אחר בשעה זו?
רסקין היה בחור גבוה וכבד־גוף. שני רגעים אחרי שכבם יחד במטה, התחיל נוחר נחירות תכופות ויורד בכוח משקלו הגשמי – מטה מטה, לעומק המיטה הצרה. ציפרוביץ זז, משום דרכי נמוס, אל קצה המשכב ומיד הרגיש כי השכיבה אינה נוחה לו כלל: הקצה משופע וקר ושפתו הקשה לוחצת את גבו כמוט ברזל. כל הלילה ההוא סבל ענויים קשים, נפשו כלתה לזריחת השמש. אך יאיר היום – יקום וילך הביתה! אולם לפנות בוקר דוקא עלה בידו, מתוך שנה, להשביח את מצבו במטה. הוא התחמם ונרדם כהוגן וישן בלי הפסק עד שמונה בבוקר.
בקומו לא מצא את מיכאל רסקין בבית. שעה ארוכה עסק בנקוי מעילו, ששמש להם מכסה בלילה ונתמלא חוטי בד לבנים. בגמרו עמד והרהר במפתח החדר – בידי מי ישאירו?
“אמסרהו לבעלת־הבית”, החליט.
בשעה שלבש את המעיל נפתחה הדלת ופני שוטר הציצו החדרה. ציפרוביץ נשאר עומד תחתיו כמאובן, ידו האחת בשרוול והשניה מבקשת את חור שרוולה ואינה מוצאת אותו.
“זה הקץ!” הבריק במוחו.
אף רגע לא פקפק כי השוטר בא לאסרו על עסקי העתון. את השיחה, שהיתה אמש בינו ובין רסקין, שכח לגמרי.
השוטר אמר לו דבר־מה בערבית. הוא לא הבין מלה. אז הניע השוטר את ידו באויר, כפו מהופכת, והוא עושה בה תנועות כאיש השוחה במים. את האות הזה הבין רואה־החשבונות. הוא תחב בהתאמצות את ידו השמאלית לתוך שרוול מעילו וקרב לדלת. לולא השוטר שהראה לו על כובעו, היה יוצא בגלוי ראש. את חדרו של רסקין שכח לסגור.
בדרך נזדמן לפניהם בעל החדר ובידו ככר לחם. הוא סקר את ציפרוביץ סקירה קלה ונמהרת ותיכף הסב את ראשו הצדה ועבר בחפזון.
“הכוונה אלי, בלי ספק”, הרהר רסקין. “עתה יביאו אותו אל תחנת המשטרה, הוא יראה את ניירותיו ואז יעזבוהו לנפשו וישובו אחרי”.
מיד רץ אל דירתו, נעל דלת חדרו והלך מן הבית לכל היום.
רואה־החשבונות אמץ את לבו בדרך ואמר לעצמו שהוא לא יהיה יחידי בתחנת המשטרה. בודאי ימצא שם את כל חברי המערכת. להיות כולם יחד – אחים לצרה – יש בזה משום נחמה: מה שיהיה לכל ישראל יהיה לרב ישראל!
יהודיה זקנה, שבאה לקראתו, עמדה והשקיפה עליו בעינים מבוהלות. נדמה לו כי מכל העברים ננעצים בו מבטי סקרנים. רגש זה העלה בת־צחוק עלובה על שפתי רואה־החשבונות השבוי – חיוך של בושה לפני הבריות ושל חמלה על עצמו, על עניו ועל יתמותו.
בתחנת המשטרה לא מצא איש מאנשי העתון. השוטר הכניסו לחדר ארוך וריק. סמוך לאחד הקירות עמד ספסל־עץ צר וקשה. הפינה שמנגד היתה גדורה בגדר־עץ עשויה מעשה שבכה. בתוך הכלוב הזה ישב על כסא רחב, ליד שלחן־כתיבה, קומיסר המשטרה הזקן, סעיד אפנדי, זה שסגר אתמול בית־דפוס “הדרך”. על הקיר, קרוב לידו, היה תלוי מכשיר הטלפון. הקירות והרצפה היו מאובקים, זגוגיות החלונות קודרות – דומה כי זה כבר לא סידו ולא נקו את הבית.
הקומיסר שתה תה. מדי פעם היה טובל בכוס קצה שפמו העבה, השב; אגב שתיה עשן סיגרית והשקיף החוצה בעד החלון. בראותו את ציפרוביץ העמיד פנים של אדם עסוק מאד והתחיל מעלעל את הניירות, הפזורים על שלחנו. כרבע שעה עבר עד שהשגיח באסיר. פתאם הרים את ראשו ואמר דבר־מה בתורכית, בקול צעקה, אל השוטר שהביאו. מכל הדברים, שדברו אליו שניהם, הבין ציפרוביץ רק מלה אחת: “בסבורט!”
הוא הוציא בחפזון, בידים רועדות, את תיק ניירותיו מכיס חזהו. ואולם בשעה שמהר לפתחו למען הראות להם ה“וסיקו” שלו – תעודת כשרותו העותומנית – החליק התיק בין אצבעותיו החרדות ונפל ארצה. השוטר הרימו, פתחו ונתן את עינו בפספורט הרוסי. את זה לקח והושיט לקומיסר ואת התיק השיב לבעליו.
“הדא הוא!” קרא סעיד אפנדי. “מוסקובי?”
“איווה!” אמר ציפרוביץ במבוכה ונד בראשו.
עתה אבד כאשר אבד. לוא הראה חס וחלילה גם את ה“וסיקו” התורכית, היו מוסרים אותו תכף ומיד למשפט צבאי על שמוש בשתי תעודות. למה לא שמע אז בקולו של גבעוני? הלה דרש ממנו את הפספורט הרוסי – והוא לא נתן, רצה להיות חכם מאחרים… ואין לו מזל, מיום הולדו לא היה לו מזל, ולעולם לא עלה בידיו מה שעלה בידי אחרים… זה כבר היה צריך לדעת זאת…
בבוא חיים רם אל תחנת המשטרה כבר לא מצא שם את רואה־החשבונות.
הקומיסר הכניס את רם אל תוך כלובו המגודר וצוה להביא לו כסא וספל קהוה. רם היה מבקרו פעם בפעם לרגל ענינים שונים; הוא נשא חן בעיני הקומיסר בנמוסיו המזרחיים, בכבוד המופרז שחלק לו ובדבורו התורכי השוטף.
“צעיר משכיל הוא”, היה אומר עליו הזקן במסיבת שוטריו.
זמן־מה ישבו השנים וגמעו את הקהוה, עשנו סיגריות ושוחחו על ענינים כלליים.
“המצב בעיר הולך ורע”, השמיע חיים רם.
“מהפכה!” הסכים סעיד אפנדי.
“וצרה נוספת – המאסרים האלה, החפושים והתפיסות”.
“כך, כך”, הניע את ראשו הקומיסר הזקן. “שעת חרום… הגה בא לנו נייר מג’מל פחה. הוא אומר, שאם רק יראה התרשלות כל־שהיא בתפיסת הרוסים או שונאים אחרים, אם כן, על ראש המשטרה היא – את ראשיהם הם מחייבים לו. הבנת? זה לי ארבעים שנה במשרתי, והוא בא ושם חבל על צוארי… וכשאתה חש את החבל על צוארך ממילא אתה נעשה זריז וקל תנועה, ג’נים!” וקרץ בערמה בעיניו הקטנות, שכהו קצת מזוקן.
לאחר השיחה הכללית, שהתנהלה במתינות וארכה לא מעט, הגיעו סוף סוף אל ענינו של ציפרוביץ.
“ולמה צוה כבודו לאסור את האיש הזה?” שאל חיים רם במתינות.
“גם כן – משום שרוסי הוא”.
“איך רוסי? הלא התעתמן!”
“לא, הנה הבסבורט שלו”.
“אבל יש לו, ‘וסיקה’, המעידה עליו שהוא עותומני!”
“לא, רק הבסבורט הרוסי בלבד”.
רם הבין כי רואה־החשבונות התבלבל ומתוך כך הגיש לקומיסר את תעודתו הרוסית. הוא אמץ את מוחו ומהר ובקש דרך לתקן את שגיאתו של ציפרוביץ. לבסוף אמר:
“אפנדים! הלא ידוע לכבודך – בקי אתה ממני בענינים האלה – כי הרוסים נוהגים להחליף את תעודותיהם כל שנה. בכל שנה הם מקבלים תעודה חדשה ואת הישנה הם זורקים אל גל האשפה, כי אין להם עוד צורך בה. לוא שמרתי אני את תעודותי הישנות היו לי כיום הזה עשרות בידי… אהרן ציפרוביץ התעתמן. אני בידי רשמתי אותו ולקחתי ממנו את תעודתו הרוסית האחרונה… וזו – זוהי ישנה ומיושנת מלפני שנתים – אין לה כל ערך. והוא, ציפרוביץ, מן הסתם לא הבין את דברי כבודו. לולא כך היה בעצמו מבאר לך כל זה”.
“ודאי שלא הבין. כרגע ראיתי שאינו מבין”, הסכים הקומיסר, ששמח לשמוע מפי אורחו את דעתו הטובה עליו.
אבל כל הדברים האלה היו ללא תועלת. בין כך ובין כך כבר יצא ציפרוביץ מרשותו. כעשרים רגע לפני בואו של רם שלחו הזקן אל ה“סריה”.
בדרכו שמה שקל חיים רם בדעתו את הטענות אשר יטען לפני ה“סר קומיסר”. ואם ישיב את פניו ריקם ילך אל ה“מודיר־אל־פוליס”, ואם ידחה אותו זה ילך אל ה“מותצרף” בעצמו, הוא פחת העיר. הוא לא יתן להם לסבך את הענין. הוא יכריחם לשחרר את ציפרוביץ. אדם שהתעתמן רשאי לשבת לבטח. אין הוא עוד נתין רוסי ואין החוק מרשה לתפשו כל יום כרוסי.
מוכן לקרב נכנס בצעדים תקיפים אל חצר־האבנים הרחבה של הסריה. בתוך השער עבה־האבנים, שפרץ לו דרך מתחת לקומה העליונה והיה דומה לניקבה חצובה בסלע, עמד זקיף, בידו רובה וכידונו שלוף. ממולו, סמוך לקיר, ישבו ערבים כותבי־בקשות על ספסלים נמוכים קלועים מזרדים גסים. פלח גבוה, עטוף עביה רחבה, פסיה שחורים ולבנים כפסי טלית, התכופף מעל לכתף הכותב ועקב בעיניו אחרי עטו קהה־החרטום, שרץ במהירות על הנייר המונה על כף ידו השמאלית. המומחה לבקשות עמד פתאם מכתוב, קרא את הכתוב והפליט בקצרה:
“לא, לא כך…”
ובתנועת לשון אחת מהירה – מלמטה למעלה – לקק מהנייר את כל הכתוב עליו. אחר כך ירק על הרצפה בשויון־נפש ושב וכתב את הבקשה על אותו הגליון עצמו.
חיים רם הצטחק אגב הליכה ועבר לדרכו. תמונות כאלה ראה לא אחת.
בחצר הרחבה, המוקפת חומה גבוהה, ישבו פה ושם קבוצות פלחים. שמזלם הרע הביאם לידי מגע עם המשטרה. שוטרים ומשרתים רצו אנה ואנה ופניהם אומרים טרדה ועסק. עבר פקיד, ערבי בא בשנים. לראשו תרבוש גבוה14 מעין ארגמן, ערפו השמן גם הוא מעין ארגמן, כרסו נפוחה ומתנדנדת – ומתוך נשימות כבדות עלה בפסיעות אטיות במדרגות־האבן, שהתעקלו ימינה מן השער והוליכו אל הקומה העליונה. בפינה, מאחורי המדרגות האלה, השגיח רם פתאם בציפרוביץ.
“מה? אינך כלוא בפנים?” קרא בשמחה.
“לא. השאירו אותי פה, בחצר”.
רם אמר לעלות מיד אל ה“סר קומיסר”, אך ציפרוביץ עצר בעדו.
“כבר ידוע לי, כי נפלה טעות. לא בעד ‘הדרך’ אסרו אותי, אלא כך – כי רוסי אני… עתה ישלחוני מן הארץ. מילא, נו, אני שמח בחלקי… ורק אבקשך להשתדל שיביאו לי את חפצי וכסף מעט”.
חיים רם עמד כהלום־רעם. לסוף כזה לא צפה כלל.
“אני יכול להוציאך לחפשי”, אמר בהטעמה ופניו החמירו. “אין עליך לעשות מאומה. שב פה וחכה. עוד היום תשוחרר”.
פני רואה־החשבונות נתכרכמו:
“אתה לועג לי, או… מבקש את חיי?” אמר בשפתים רועדות, נרגש ומבוהל מאד: “אם רצה הגורל שיהיה כך… אם הם בעצמם שולחים אותי… הלא אין בכחי לשאת את החיים פה!.. אני אדם חלש – מעודי אני חולני… על דעת עצמי לא יכולתי להחליט. וכעת לא בי האשם… וגם אם יוברר הכל – מה חטאתי והם תפסוני על כרחי ולא שאלוני דבר? האם אינך מבין זאת: הטעות מוצלחה היתה…. למזלי!.. אינך מבין?”
את המלים האחרונות אמר בלחש כמעט, כנכלם, ומתוך עיניו, הנשאות אל פני רם, הציצה תחינה אלמת.
“וחוץ מזה”, הוסיף אחרי הפסקה קצרה, “אין אני רוצה להשתחרר… לא!”
אפו של רם הכחיל מכעס.
“טוב אפוא, דרך צלחה!” נהם באזני רואה־החשבונות המדוכא ופנה לו עורף.
ואולם על יד השער עמד, שב אל החצר ופסע פסיעות אחדות:
“ובדבר החפצים אל תדאג… את החפצים ואת הכסף אשלח לך”.
*
גרושו של ציפרוביץ היה הנטף שהכריע את הכף בביתו של סולודוכין. שלשה ימים אחר השלחו מירושלים הביאה הכובענית הקטנה גם את ידידה ליפו. ציפרוביץ, סולודוכין ובלה דיקשטין הפליגו באניה אחת.
-
“מאנות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“הקולניזציה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“הציצה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“החולין” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“נכר” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“פוגרם” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“ההעתמנות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“בשיון” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
חסרה פה המילה “כך” – הערת פב"י. ↩
-
“תמאר” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“תעתע” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“התעתמנות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“החששבונות” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
-
“גבוהה” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.