בשבוע שעבר, כשהאכלתי את החתולים בחצר, פתאום שמעתי קול־בוכים קטן מאחוריי. “סליחה,” אמר הקול הילדותי. הסתובבי וראיתי נערה ממררת בבכי. “אולי ראית חתול פרסי לבן בסביבה?” היא שאלה.
הסתבר שהחתול האהוב שלה ברח מהבית. נראה שמישהו מבני המשפחה השאיר את הדלת פתוחה, והבנדיט ניצל את ההזדמנות והלך לחקור עולמות חדשים. הסברה שלי היא, שהוא ברח כדי לבצע “מצוות פרו ורבו”. עכשיו עונת הרבייה, אני שומעת הרבה יללות ומריבות בלילות, ואין ספק שהחרמן הקטן הלך לחפש לו אורגיה.
שוב ושוב אני לועסת את המוח לכל מי שמאמץ חתול: תעקרו ותסרסו אותם לקראת גיל שנה, לא מאוחר יותר! תעשו טובה לכם ולהם, ותסרסו. אם אתם אוהבים את החתול, אל תזניחו את הניתוח הקל הזה. חבל. חבל שהחתול יברח מפני שילך בעקבות יצרו וטבעו, יקיים מצוות פרו ורבו ויביא לעולם גורים מיותרים שגורלם עלול להיות רע ומר, ובעיקר: אתם תחסרו לו והוא יחסר לכם.
לפני שנים, חברי מ' ראה בשכונתו חתול פרסי שבוודאי היה בעבר לבן, אך עתה הייתה פרוותו אפורה ומלאת רסטות כמו של סאדוּ הודי. ידידי הבחין שמדובר בחתול גזעי צחור ויפהפה, אבל לא הצליח לתפוס אותו. כעבור שנתיים, באחד החורפים היותר קרים של תל אביב, הוא ראה את החתול הפרסי חולה מאוד. האומלל ממש גסס לנגד עיניו. ידידי הביא סל־קניות מפלסטיק, כמו זה שזקנים לוקחים לשוק, ונטל את החתול הגוסס כאילו היה זה גוש חסר כוח־רצון. החתול כלל לא התנגד משום שהיה כל כך חולה. אצל הווטרינר, הסתבר שיש לו דלקת־ריאות חריפה, בנוסף לתולעים, פרעושים, טפילי אוזניים, ועוד כל מיני מרעין־בישין.
הווטרינר אמר לידידי שהחתול היה מת בתוך ימים ספורים, אלמלא הציל אותו. ואכן, החתול הבריא, וכאשר כל פרוותו שגולחה צמחה מחדש, נולד ממנו ברבור מדהים. ידידי וחתולו הפכו לחברים בלב ובנפש. ממש ראו על החתול שהוא מוקיר את ידידי על שהציל את חייו. אז בשביל מה להגיע לזה? ברור שחתול גזעי כה מפואר לא נולד ברחוב. ברור שנולד לתוך משפחה, וברח מפני שלא סורס בזמן.
אני יכולה לספר לכם על מקרים כאלה בטונות. חתולתה של בת־אחותי, יפהפייה ענקית ושמנמונת בצבעי שחור־לבן, ששמה בישראל היה פלופה (על שום שכאשר צעדה, אחוריה הדשנים היו עושים פליפ־פלופ), ברחה כשהייתה בת שנה, בגלל שלא עוקרה בזמן. זאת ועוד, אחת לכמה חודשים אני מגלה בשכונה מודעה על חתול זה או אחר שברח ונעלם, בדרך כלל מפני שלא סורס בזמן.
רוב החתולים שבורחים אינם חוזרים. חתולים גזעיים ויפים נחטפים על פי רוב על ידי אנשים שחומדים את חמודותיהם, אך רע ומר הוא גורלם של אלה שלא מגיעים שוב לבית אוהב, והם נידונים לחיי סבל ברחוב. וכל זה בגלל שהתמהמהנו בסירוסם ובעיקורם. רבים הם האנשים שחוששים מפני הניתוח הזה, כאילו מדובר במעשה דמוני. חלקם סבורים שאסור לקפח את החתול, ולשלול ממנו את חווית “פרו ורבו”. על כך יש לי רק דבר אחד לומר: אז חיי סבל ברחוב לחתול ולצאצאיו זה יותר טוב?
אחרים מבינים את חשיבות הניתוח, אבל חשים אי־נוחות מפניו כאילו אותם מסרסים כאן, ולכן נוהגים למשוך את הזמן עד שכבר מאוחר מדי. לאלה אני אומרת: החתול הוא לא אתם, אל תזדהו איתו כל כך, סרסו אותו ותעניקו לו חיים טובים ומלאי אהבה בביתכם. וישנם גם סתם אנשים חסרי אחריות, שגורל החתול או צאצאיו מעניינים את קצה הכפכף שלהם, ולא בא להם להוציא על זה כסף. לאלה אני אומרת: לא מדובר בניתוח יקר, מה גם שניתן לקבל הנחות אצל וטרינרים
בכלל, אצל חתולים זכרים מדובר בניתוח קל למדי, שאחריו מתאושש החתול במהירות־שיא. עבדה שלי חזר לחיים בתוך שמונה שעות מתום הניתוח. אחרי שישן טוב־טוב בהשפעת סמי ההרדמה, הוא התעורר והשתולל כמו גור מלא שמחת־חיים. החתולות שונאת את הניתוח הרבה יותר מהחתולים, כי נשארת להן צלקת מגעילה בבטן. אבל במו עיניי ראיתי את חתולות הגינה שעוקרו, חוזרות לחיים מלאי עזוז יומיים אחרי הניתוח. הן אפילו מוציאות את התפרים בשיניהן החדות, כאלה מתוחכמות הן.
כבר בעבר סיפרתי כאן כיצד השתפרה איכות חייהם של חתולי הגינה שלי הודות לניתוח. תוחלת החיים עולה, ואיכות החיים משתפרת פלאים. יש אצלנו למטה חתולים שהם כבר בני 15! אילולא סורסו או עוקרו, קרוב לוודאי שהיו גוססים עד להכאיב מאיידס של חתולים. עשו את הצעד הזה, הוא ממש לא נורא. ובאשר לחתולי החצר: ישנן עיריות שניתן להזמין אצלן שירות עיקור וסירוס בחינם. אל תזלזלו בזה: זה כל כך עוזר למושבת החתולים ברחוב, ומכם, זה לא גוזל דבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.