לאחרונה שמעתי את ההגדרה הכי מצחיקה על חתולים. חברה אמרה לי שחתולים מזכירים לה “פולניות בפרוות מינק”. ישר דמיינתי את עדת חתולות החצר, שלחלקן יש פרווה עשירה, רכה וצפופה יותר מלכול המינקים בעולם, בתור הפולניות שמציפות את הלובי של היכל־התרבות בקונצרטים של הפילהרמונית, שותות קפה בוץ קטן, מסריחות משאנל 5 לקילומטרים, ומפזילות לכניסת הנגנים, שמא יזכו להציץ במאסטרו, זובין מהטה. ובין לגימה מהקפה לוויש על הלשון עם השיניים כדי לנקות את הליפסטיק האדום כדם, הן מכניסות שטוזות בפולנית זו לזו.
לפעמים, גם אני מתפתה לחשוב שחתולים הם בריות יחסניות, קרירות וכפויות טובה, בייחוד כשהם מפנים אליי ישבן שעיר אם לא מילאתי אחר גחמותיהם, או כאשר הם עושים ברוגז ומראים לי “פני תשעה באב”, אם הייתי עסוקה ולא שמתי לב אליהם ליותר מחצי דקה. בדיוק כמו בכל המערכונים על הפולניות הפריג’ידיות, העוסקות בחשבונות קטנוניים בנוסח כמה הביאו הפרידמנים לחתונה של הבת, והאם השכנה החמיאה או לא החמיאה על החליפה החדשה מ“המשביר”.
אבל אז אני נתקלת בכל אותן ידידויות אמיצות ועזרה מכמירת־לב בין חתולים, ונזכרת בכך שעַם החתולים הוא בעל הלב הכי טוב ומסור בעולם. שחתולים מרימים את האף כי כאלה הם, מיוחסים מעצם טבעם, אבל לעזור לזולת, בין אם הזולת הוא אדם או חתול או חיה אחרת, הם יודעים לעשות מכול הלב.
חברה אחרת שלי, שמתנדבת באחד מסניפי “צער בעלי חיים”, מביאה לביתה מעת לעת גורי חתולים בני יומם שננטשו בכלביה או שנאספו מהרחוב. לפני שלוש שנים היא הביאה גור כבן חודש, חולה מאוד וכמעט עיוור כתוצאה ממחלת עיניים. עין אחת ניצלה, אבל בשנייה הוא נשאר עיוור. ייתכן שאופן ההצלה של החתול, מָשוּק שמו, העובדה שהבין כי חייו ניתנו לו במתנה, הם אלה שגרמו לו להכיר תודה ולהיות חתול כל כך אוהב, אמפטי ושש לעזור.
משוק הוא חתול אציל וידידותי. הוא חי עם עוד שלושה חתולים שהיו בבית קודם לכן. כל רצונו לרצות, לסייע ולאהוב את הזולת – חתולים או אנשים. אז כאשר ידידתי הביאה הביתה ארבעה גורים שננטשו, משוק אימץ אותם כאילו היה משפחה אומנת של חתול אחד. האם זה קרה בגלל שהיו דומים לו? האם בשל הדמיון בצבעי הפרווה, הוא חשב שהם אחיו האבודים? לא אדע. אבל מן הרגע שבו דרכו כפותיהם הזעירות בדירה, נתן להם משוק לישון איתו, להתרפק עליו ולשחק איתו. הוא ממש גידל אותם עד שהם התחזקו, גדלו ונמסרו לאימוץ.
מאז, משוק הוא אומן “רשמי” של גורים שננטשו ב“צער בעלי חיים”. מדי פעם, ידידתי מביאה גור או כמה גורים נטושים, כדי לגדל אותם עד שתימצא להם משפחה מאמצת, ומשוק נכנס לתפקיד כאילו עבר קורס אומנה של “משרד הרווחה”. ואין דבר יפה ומדהים יותר מלהביט בתמונותיו, משפיע את אהבתו על “הילדים שלו”. לדעתי הוא צריך להדליק משואה ביום־העצמאות הבא.
לא רק חתולי הבית יודעים לאהוב, לחנוך ולתמוך בגורים שאינם בני משפחתם הביולוגית. אצלי בגינה למטה, החתולה השחורה הידועה בשמה “התינוקת”, אימצה את “ז’אק” השחורה־לבנה שהתייתמה בגיל חצי שנה. לפני ש“ז’אק” התייתמה, “התינוקת” בכלל לא חיבבה אותה. אבל ברגע שבו “ז’אק” הפכה ליתומה אומללה, הזקוקה נואשות לתמיכת אם, “התינוקת” אימצה אותה בחפץ לב. היום זא’ק בת שלוש והתינוקת בה שמונה, והן ממשיכות להתרוצץ יחד בגינה כאם ובתה הקטנה, מאחר ששתיהן מעוקרות.
לצד “התינוקת”, “ז’אק” מתנהגת בילדותיות עד היום, ו“התינוקת” היא אימא מאמצת נאמנה, מתמידה ו-ותרנית. הכי מצחיק לראותן אוכלות יחד מאותה ערמה, ואיך לפעמים, כאשר “ז’אק” דוחפת את “התינוקת” מערמת המזון, במין פינוק תובעני של “ילד עריץ”, “התינוקת” מוותרת לה בהכנעה ונותנת לה לאכול קודם. בלילות החורף, “התינוקת” נותנת ל“ז’אק” להצטנף בין זרועותיה ולחוש את חום פרוותה העבותה, ובבקרים נעימים של קיץ היא משתובבת איתה, כאילו הן גורות שנולדו לאותה אם.
ולא רק בחצר, היכן שכולם מכירים את כולם, מבחינים באימוצים מפתיעים. לאחרונה ראיתי ברחוב אימוץ ביזארי מאוד: זכר בוגר ולא מסורס, עם זוג “ואבוס” מצטיינות, שמאחוריו נשרך גור בן חצי שנה, שהוא מטפל בו ודואג לו כאילו היה אביו. נדמה לי שכמה גברים צריכים לעבור אצל בעל הביצים הענקיות קורס באבהות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.