מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים אָזְנִי קַשָּׁבֶת

אֶנְקַת מָטִים לַהֶרֶג וּלְקֻחִים לַמָּוֶת –

- - - - - - - - - - - -

מִי אַתָּה הָמוֹן נָמוֹג? הוֹי גֹּלִים הִגָּלוּ!

הַכָּרַת פָּנֵימוֹ תַּעַן – לָמָּה תִּשְׁאָלוּ?

מוֹץ נִדָּף הוּא בּוֹרֵחַ מִמְּדֻשַּׁת הַגֹּרֶן

וּבְנֵי יוֹנָה נִמְלָטִים מִפַּרְסוֹת הָעַיִט –

- - - - - - - - - - -

כָּל חֲמוּדוֹת הַחַיִּים אַחֲרֵיכֶם נִשְׁאָרוּ:

פֹּה רֵעִים יִתְפָּרָדוּ נַפְשׁוֹתָם נִקְשָׁרוּ;

לָזֶה אָח יָקָר יֶאֱנֹק בַּבּוֹר וּמַהְפָּכֶת;

זֶה חֶרֶב הַכְּמָרִים עַל אָבִיו מִתְהַפָּכֶת;

- - - - - - - - - -

זֶה אֶל תַּעֲנֻגּוֹת הַחַיִּים לִבּוֹ הִקְשִׁיחַ

גָּלָה מָשׂוֹשׂ מֶנּוּ וּכְבָר נוֹאָשׁ מִנַּחַת. –

(י״ל גאָרדאָן, כל שירי, ח״י)

 

I    🔗

באחד ימי הקיץ לשנת 1491 למספר העמים.

שמי הספיר החופפים על ארץ ספרד בהירים ומפיקים הוד. כל עב קל לא יעיב את פניהם. חום היום גדול מאד. גם רוח קל לא יפוח בחוץ.

העיר טולידה בירת קשטיליה החדשה תשואות מלאה מהמון יושביה הרבים במספר ומשאון המסחר הגדול בקרבה. המון עוברים ושבים, רצים ונוסעים, ימלאו את כל הרחובות עד אפס מקום. כל שדרות האלונים ומגרשי הטיול מלאים כצאן אדם: כל אצילי העיר ורבי העם עם נשותיהם הכבודות ובנותיהם העדינות. אלה רוכבים על סוסים אבירים, עוטי הוד ותפארת, אלה נוסעים במרכבות מרקדות ואלה הולכים ברגל.

פה ושם יתלקטו המטילים אגודות, אגודות ומשוחחים בעניני המדינות ומקרי היום.

– התבשרו, התבשרו, רעים! – נשמע קול איש אחד מאחת האגודות – כי הכו צבאותינו את הערבים מכה רבה ועוד מעט ונפתחו שערי גראנאדה לפנינו.

– מי הגיד לך כזאת, דון מורילו? – נשמעו קולות שואלים מעברים.

– היום בא רץ מבשר מטעם המלכות, השב משדה המערכה, ומפיו שמעתי את הבשורה הטובה אשר השמעתיכם בזה – קרא דון מורילו שנית ויבט אל הנאספים סביבו בגאון ומגבוה, בהֵרָאוֹתו כאיש בא במקום גדולים ובסוד הממשלה.

– ברוך אלהי הרחמים וברוכה העלמה הקדושה! – נשמעו קולות תרועה מעברים שונים.

– עוד מעט, האח! תסוף שארית ממשלת המוירים הארורים מארצנו והיתה כל הארץ לנו – קרא איש אחר מתוך החבורה.

– אולם הידעתם, רעי, מי היה ראש המכים את הערבים הפעם? – קרא דון מורילו שנית.

– מי? מי? – שאלו הנאספים בנפש צמאה לדעת.

– הלא זה האביר הצעיר דון מיגואל סאַן סאַלואַדור! –

– סאַן סאַלואַדור? זה שר הצבא עול הימים ויפה העינים? – נשמעו קולות תמהון מעברים.

– מה זה תתפלאו? – קרא דון מורילו בלעג – בעיני איש כמוני, אשר ארח לחברה את השר הזה ואשר כרע כאח התהלך אתו, לא יפלא הדבר מאומה, בדעתו כי גבור מלחמה הוא ונאזר בכח נפלא. עוד מראש נבאתי עליו, כי יראה גבורת ימינו במלחמה כאחד הגבורים אנשי השם. מה אֹמר לכם, רעי, גבורותיו ונצחונותיו אשר הראה בפעם האחרונה עצמו מספר והם מפליאים את הלבבות. הערבים השתערו על צבאותינו בגבורה נמרצה ויניסו את צבאותינו לכל עבר. גם ידי הגבור האדיר פינצי די ליאון רפו למראה גבורות הערבים; אך האביר הצעיר הזה ומתי מספר עמו התאוששו לאחרונה ויהפכו פניהם אל הרודף וילחמו כאריות ויכו זרוע אף קדקד ויפילו ממנו רב והנשארים נסו בשבעה דרכים. אכן לגדולות נוצר הגבור הצעיר הזה…

– כאשר יואיל המושיע ומסר את גראנאדה בידי צבאותינו – שסע אחד הנאספים את דון מורילו בדברו – גרש נגרש את כל הערבים מארצנו, לבל יהי להם כל שם וזכר בתוכנו, וטהרנו את הארץ מיושביה הטמאים.

– ואת הנשארים נצרף בכור האינקוויזיציה הקדושה – קרא עוד אחד.

– גם את היהודים גרש נגרש מקרב הארץ! – קרא אחד הנזירים אשר נספח מקרוב על החבורה – והיה הדבר הזה למנחה לאלהי הרחמים בגלל אשר מצאנו חן בעיניו לתת את ארץ הערבים בידינו.

– טוב דברת, הנזיר מולנסיה! – מחאו כל השומעים כף – כלה נגרש מקרבנו את הארורים האלה אשר הרימו יד על משיחנו.

וגם את ה״נוצרים החדשים״ נגרש מקרבנו – קרא איש אחד מתוך ההמון ברוח קנאות – כי בני כחשים המה, בפיהם יכבדו את אמונתנו ובסתר לבם יבוזו ילעגו לה.

– ואנכי אספר לכם – קרא הנזיר – כי על פי קדושנו טומש טורקומדה יקימו מושלינו בקרוב מגדלי אויטא‑דא‑פע בכל עיר ועיר, להעביר את הטמאים האלה באש על גפי מרומי קרת לאות לבני מרי והיו הקרבנות האלה לריח נחוח לאלהינו ובערנו את הרשעה מקרבנו.

– מי יתן ויאמנו דבריך! – קראו הנאספים בנשאם את עיניהם למרום.

ולא רחוק מהם נקהלו המון עם רב ואחד הכמרים עטוף בגדי כהונתו עומד בתוך, נושא את כפיו השמימה ודורש לפני העם בקול רם.

– אחים קדושים! – נשמע קול הדורש ופניו היו פני להבים – הנה האב הקדוש וכל קדושיו עמו, המלך והמלכה והשרים, מתאמצים לבער את הרע מקרבנו ולטהר את ארצנו מזרע מרעים ובנים כחשים, זעומי האל ומחרמים מקהל – הנה אנחנו עושים כל אשר יש לאל ידנו לצרף את ה״נוצרים החדשים״ ולבער מקרבנו את כל בוגדי הבגד, אשר יתימרו באמונתנו לעין כל ובמסתרים ילעיבו בה ויחללו כל קדש; ואולם אנחנו, כהני הדת, בלבד לא נוכל הוצא את כל מחשבתנו הטובה לפעולות מבלעדי עזרת העם. אך אם יעזרו האזרחים ע״י הכהנים, להתחקות על כל דרכי ה״מתנצרים״, להביט אחריהם בשבע עינים ולמסור ליד משפטנו את כל הנחשדים ב״בגד דת״, מבלי נשוא פנים לקציני עם ונשואי פנים – אז אך אז נצליח; ואולם מה אנחנו רואים? בני העם מעורבים עם הבריות האלה, באים אתם בברית אהבה וגם מתחתנים אתם, עד כי כמעט אין בעמנו משפחה רמה ומיוחסת שלא גאלה בדמי הארורים האלה. אוי לעם ספרד שכך עלתה לו! ואוי לנו, שומרי משמרת הדת, מעלבונה של אמונתנו! – אכן ברק הזהב אשר להטמאים האלה יעור את עיניכם – אבל האם לא מאשר לנו עשו את כל הכבוד הזה? המה בנכליהם וערמתם הצליחו לנצל את הארץ, לעשות להם עושר וחיל ולרושש אותנו, ואנחנו מחשים? התעוררו, אחים בני אמון! תנו ידכם להכהנים הקדושים לבער את הרשעים האלה מקרב הארץ – ובגלל זה יעזרנו אלהי הרחמים להכניע את אויבינו תחתינו ולכבוש גם את גראנאדה, שארית ממשלת הערבים הארורים – והיתה ארצנו ארץ אחת, ארץ ספרד הנאחדת, והעם היושב עליה עם אחד, עם קתולי קדוש! –

– חרב לארצנו ולדתנו! – הריע המון הנאספים סביבות הכהן ברגש – בער נבער את החטאים האלה מקרב ארצנו מבלי השאר להם כל שריד ופליט בתוכנו. יחי הכהן! תחי האינקוויזיציה! –

 

II    🔗

במגרש היפה והנהדר, מגרש אלפֿונזו, יתנוסס ארמון גדול ונחמד, מהודר בפתוחיו וצעצועיו, בעמודיו ופסליו, בו משכן המרקיז דון אלמנצו די הענריקעץ, ראש האזרחים ונשיא בית מועצות העיר.

ושם בפרדס הנחמד אשר מאחורי הבית, בין צאלי אלה עבוּתה, יושבת בת המרקיז היחידה דונה קלארה. היא נערה כבת עשרים שנה. פניה ארוכים וזכים ומלאים חן ונעם. עיניה שחורות ובוערות כלפידים. אפה דק וארוך מעט. שפתיה דקות ואדומות מאד, שערותיה שחורות וארוכות ונופלות בלי סדרים על שכמה הזך ומשם והלאה עד אפודתה הירוקה והמשובצה משבצות זהב. מבנה גויתה רך ודק וחן נעים שפוך על תבניתה ויצורי גוה, שמלתה המרקמה תכלת וארגמן רחבה ומגעת עד קרסוליה, ומשם ומטה יראו אנפילאות תכלת ונעלי משי אדומים. היא יושבת על כסא רך, עוטה משי אדום; אך לרגעים תצנח ארצה ותשתרע ברחבה על העשב הירוק.

ממולה, על הארץ, יושבת אמתה מאריא, נערה כבת עשרים וחמש שנה, פניה עגולים ומלאים, עיניה כמראה אפר, חוטמה רחב ומבנה גופה רחב ומלא.

– מדוע כה נפלו פניך היום, סניורה? – שאלה מאריא את גברתה בחרדה – איזו עצבת תלחץ את לבבך? הנדדה שנתך מעיניך הלילה? או אולי בעתוך חלומות רעים? הגידי נא, גברתי היקרה! –

– אמנם חלום רע בעתני הלילה! – ענתה קלארה ותאנח.

– איזה? ספרי נא לי אותו, גברתי! הן פעם כפעם תגלי את לבך לאמתך, סניורה! –

– לא אכחד ממך מאריא מאומה! – ענתה קלארה בהקריבה את מושבה למושב מאריא – ובטרם אספר לך דבר חלומי אגלה לך סוד אחד הצפון בלבי.

– אזני קשובות לסודך, סניורה! –

– אבל הבטיחי לי לבלי גלותו לאחרים –

– חלילה לי מגלות סודך לזר – ענתה מאריא – הן כבר תכנת את רוחי, סניורה, ויודעת אַתּ כי נאמנת רוח אני.

– ואשר על כן, מאריא, הנני מגלה לך את לבי תמיד – ענתה קלארה.

רגעים אחדים החשתה ואחר קראה:

״הידעת, מאריא, את האביר הצעיר דון מיגואל סאַן סאַלואַדור?״

עיני מאריא נצצו ועל שפתיה רחף צחוק קל.

– את שר הצבא הצעיר אשר יצאת אתו, סניורה, במחולות בנשפי חשק אחדים ואשר טילת אתו פעמים אחדות גם בפרדס הזה? – שאלה מאריא.

– כן! כן! – ענתה קלארה.

– מי לא ידע את השר הצעיר הזה הלוקח לב כל הבנות ביפיו וחנו? הן שמו נשא לשם ולתהלה על שפת כל בני העיר, כי אמיץ לב הוא בגבורים ועושה נפלאות על שדה קטל…

– כן! כן! – שסעה קלארה את דבריה ופניה הביעו רצון וגיל

– וכרוב גבורתו כן רב טובו וענותו – הוסיפה מאריא להללהו – פניו היפים והענוגים מביעים גם טוב לב ונדיבות רוח; והוא איננו מתנשא בגדל לבב וגאוה. הוא מתהלך כאח ורע גם את שפלים ממנו…

– ושר הצבא הזה יאהבני אהבגה עזה! – קראה קלארה בלחש וצחוק רצון ובשת פזז על שפתיה הדקות

– ואַתּ, סניורה? –

– גם אנכי אוהבת אותו – קראה קלארה ופניה התאדמו מעט.

– מה אומר לך, גברתי! מאֻשרה בבנות את – הריעה מאריא בשמחה – כל בנות העיר תקנאנה באשרך. אנכי אמנם כבר שערתי כזאת בלבי…

– האמנם מאריא? לא אאמינה! – קראה קלארה בהניעה בשפתיה בצחוק-תלונה – איך יכלת לשער כזאת?

חי, האם הקדושה! כי לא אכזב – קראה מאריא בהניחה את ידה על לבה – והאם איננו בן-חן וראוי להאהב? והוא כליל יפי ונועם, גבורה ותהלה, ובמרום עם הארץ יחד כבודו – והליכותיך אתו ומבטיך בהתהלכך אתו הוכיחוני לדעת כי אוהבת את אותו.

– ואולם – הוסיפה מאריא לדבר כעבור רגע – גם הוא מאֻשר בבנים, כי נפלה בגורלו סגולה יקרה כמוך, סניורה! כי בך מצא חזות הכל: יופי וחן, נועם ורוך, השכל ובינה, עושר וכבוד…

– הרפי, מאריא, הרפי מפזר לי תהלות ותשבחות – שסעה קלאַרה את דבריה ותתאדם.

עוד לא הגדתי אף שמץ מכל מעלותיך הנפלאות, גברתי היקרה! – הוסיפה מאַריא לשית לה בחלקות – הן כל בני מרום עם הארץ בטולידה יכרעו ברך לפניך ויבקשו את ידך…

ואנכי מאסתי בכלם! – קראה קלארה בצחוק-גאוה – כי לא מצאתי גם באחד מהם את שבקשה נפשי: לב בר ונפש ישרה. כלם עדת חנפים ואנשי כזב, בפיהם ידברו כן ולבבם אחרת יחשוב. ולכן גם כל אמרות התהלה אשר פזרו לי בחלקת שפתם נפלו עלי למשא; אולם במיגואל אהובי התאחדו כל המעלות הטובות המפארות את האדם. את יפיו וחנו ראית גם את, מאריא, ומה אספר לך על אֹדות בור לבבו וטהר נפשו! הוא חונן בנפש עדינה מאין כמוה. כל דבר שקר שנאה נפשו. מעודי לא שמעתי ממנו אף תהלת-חנף אחת. נפשו ישרה ושונאת עקלקלות, הוא מדבר ישר וכל אשר יחשוב לבו יגיד מבלי חת. ומה אספר לך מאַריא, על דבר אהבתו אותי? הוא אוהב אותי בכל חום לבו ועזוז רגשותיו… הוא אוהב אותי כנפשו – יקרתי לו גם מחייו… הוא נכון בכל רגע להעלות את עצמו לקרבן למעני – –

– אין כל פלא בזה, סניורה! ולב מי לא ילך שבי אחרי יעלת חן כמוך? –

– הרפי נא, הרפי, מאריא! – הניעה קלארה בראשה כממאנת לשמוע אמרי תהלותיה.

– יתן אלהינו ואגודתכם…

– עוד לא באנו באגודה – מהרה קלארה לשסע את דבריה – עוד לא נתתי לו את ידי.

– האמנם, סניורה? – שאלה מאריא בתמהון גדול – מדוע? האם איננו שוה?…

– למה תדברי כזאת, מאריא? ואנכי אמרתי לך, כי גם אנכי אוהבת אותו, אך…

– מה זה ה״אך״? –

– עוד לא גליתי לו את אהבת-לבי אליו ועוד לא נתתי לו ידי להיות לו לרעיה, כי הדבר הזה תלוי בדבר שובו מהמלחמה ועטרת ״מנצח״ על ראשו…

– לא אבין פשר דבריך, סניורה! – שאלה מאריא ותבט אל גברתה בתמהון.

– אך בהראותו את גבורת ידו במלחמה ובנחלו כבוד-נצחון יקנה לבבי וידי קנין שלם. חפצה אני להיות לרעיה לאיש מרומם ומכובד בעיני המלך והמלכה ונודע לשם, לאיש אשר יעשה גדולות ונצורות לטובת ארץ מולדתו – ובכבודו אתימרה גם אני ולא אבושה בפני רעותי נשות שרי החיל המהוללים. –

– לא תבושי לעמתן, סניורה! – העירה מאריא בהניעה בראשה ממעלה למטה פעמים אחדות – הן תקנאנה בך, כי דגול מרבבות הוא!

– זאת ועוד אחרת, מאריא! – שבה קלארה לבאר לה – גם המרקיז די מורציא נשא עין אלי ויבקש את ידי – ואבי חפץ לתת אותי לו לאשה, כי גדול כבוד המרקיז הזה בכל הארץ; אבל נפשי בחלה בו – ויודעת אנכי, כי אבי יתן היתרון להמרקיז די מורציא מן מיגואל, שאינו נצר מרקיזים, ואך אם ינחל עטרת מנצח במלחמה ושמו יצא לתהלה כשם אחד משרי הצבא הגדולים בארץ, אז יעתר אלי אבי לבחור בו לבעל לי.

– אבל למה אַת עצובה ומה הוא החלום אשר בעתך הלילה, סניורה? –

– זה שנתים אשר נפרד ממנו ולא ראתי פניו הנעימים ויש לי עליו געגועים רבים – והוא נמצא על שדה המערכה אל פני המלחמה, צפוי אלי הרג בכל רגע… האוכל במצב כזה להיות שלוה ושקטה במכוני ולבלי התעצב אל לבי? – ובימים האחרונים לא הגיעה לאזני כל שמועה ממקום המלחמה ולבי מלא המון פחדים; ועתה שמעי נא, מאריא, את אשר חלמתי הלילה: הנה היכל התפלה מלא אנשים ונשים, לבושי מכלול ופאר ואנכי ובחירי עומדים לפני הכהן לבוא בברית הנשואין – ופתאֹם התפרצו המון אנשים ביתה התפלה ויפרידו ביני ובינו ובקול בוכים החזיקו בימינו וימשכוהו אחריהם בכח, ובעוד רגע יצא את האנשים מבית התפלה ויעלם ואיקץ והנה חלום… ומאז הבקר נפעם רוחי בקרבי ולא אדע שלו בנפשי…

– החלומות שוא ידברון – נחמה אותה מאריא – עוד שוב ישוב מן המערכה בשלום ואגודתכם תוסר לארך ימים.

– מה קול השאון אשר אנכי שומעת עולה מן הרחוב? – שאלה קלארה פתאֹם ותט אזניה ותקשב רב קשב.

– אלכה ואודעה שרש דבר! – קראה מאריא בהתנשאה מעל הארץ.

– טוב! – ענתה קלארה.

כעבור רבע שעה שבה מאריא הגנה ותדלג כאילה ותריע בששון: בשורה טובה, סניורה! בשורה טובה הבאתי לך –

– מה? מהרי אפוא וספרי! –

– הגביר הסניור שב עתה מבית מועצות העיר ויספר, כי הכו צבאותינו את הערבים מכה רבה… ועוד מעט ונפתחה גראנאדה לפנינו…

– ברוך המשיח! הריעה קלארה בשמחה –

ואם תאבי לדעת מי הפליא לעשות במלחמה הזאת יותר מכל שרי הצבא?…

מי?

– דון מיגואל סאַן סאַלואַדור!…

– מאריא! ההתולים עמך? – קראה קלארה נרעשה בהתנשאה ממקום מושבה.

– התולים? חלילה, סניורה! – ענתה מאריא – בואי נא הביתה ונוכחת כי אמת דברתי.

פני קלארה נהרו ועיניה רבו ברקי גיל ואֹשר.

היא שמה פעמיה אל הבית.

 

III    🔗

החדש יאנואר לשנת 1492.

העיר טולידה צוהלת וחוגגת, כל בתיה עדוים פאר. דגלי ספרד הנאחדת מתנוססים על ראשי המגדלים והארמונים. יציעות הבתים עוטות יריעות רקמה, ועליהן עומדות יפהפיות ועדינות לבושות פאר ועדויות עדי. כל בתי היין מלאים כצאן אדם, המון סובאים ושותים לשכרה. בכל עבר ופנה ירועע וירנן. שירי העם הספרדי ישוררו בלי הרף. בכל הרחובות הגדולים הוקמו שערי נצחון מעולפים פאר ושושנים ורקמת כל צבע. ובכל פנה ופנה נושאים הכהנים מדברותיהם מעל הבמות לכבוד היום.

גראנאדה נלכדה!

המלחמה הארוכה, אשר אכלה את מבחר בני הספרדים ואשר הריקה את אוצרות הממשלה והעם, כלתה, ושערי עיר הבירה והבצורה אשר לשארית ממשלת הערבים בספרד, גראנאדה, נפתחו לפני הספרדים עליזי הנצחון ויבאו בה כמבואי עיר מבוקעה. באאבדיל נסיך הערבים הלך גולה והיכל אלהאמברא, משכן הכליפים מאז מעולים, היה למשכן פֿערדינאנד ואיזאבעללא. ממלכת בני הערב בספרד אשר ארכה זמן תשע מאות שנה נפול נפלה לבלי קום עוד.

ויושבי טולידה מתעתדים היום לקדם את פני אנשי הצבא ושריהם בשובם מן המלחמה ועטרת הנצחון על ראשם.

והיום משלימים הבונים את מלאכת בנין האויטא-דא-פֿע, כי בעוד שבעת יום יחגו את חג הנצחון ברב פאר, ולכבוד החג הבא הקדישו קרבנות רבים, ממעוני האינקוויזיציה, להעלותם על מזבח הקנאות, על מוקדי האש, בהמון וחגיגה נהדרה בקדש.

המון עם רב נאסף מסביב לבנין המגדל ועינם לא תשבע מחמדת מראהו, וכמו כבר תשבע נפשם בדשן הקרבנות ולאפם כבר יגיע ריח הנחוח של המאראנים השרופים.

מלאכת הבנין נשלמה ואחד הכהנים קדש את המזבח בהדר, העמיד עליו את הצלב ויז עליו מי קודש, ואחר עלה הבמתה וישא מדברותיו:

״זה היום שקוינוהו להקים מזבח קודש בשערי טולידה, אשר אִשו תבער ולא תכבה, עד אשר יתמו הכופרים מארצנו. הנה ישועת אלהינו נגלתה אלינו ביום קרב וידבר אויבינו תחתינו – ובמה אפוא נקדם את פניו בתודה אם לא בבעור הכופרים והמכחשים בבן אלהים מקרב הארץ? הנה רעת המתנצרים למען כחש עוד גדולה אלינו מרעת היהודים הטמאים. המה ילעיבו בדת קדשנו ויחללוה והמה יטמאו אותנו, את בנינו ובנותינו ויסובבונו בכחש כל היום. הבה אפוא נעביר את הטמאים האלה באש המזבח הזה וטהרנו את ארצנו מטמאתה וגם את נשמותיהם החוטאות נטהר ונצרף. המזבח הזה הוקם בראשונה בסאנטה-פע ובזכותו התגברה ידנו על אויבנו במצור גראנאדה – וכה יראה לנו המשיח את חסדו כל הימים אשר נהיה נאמנים בדת קדשו. ועתה הכונו נא, אחים! לקראת החג הקדוש הבא וחגנו אותו ברוב פאר והדרת קדש, ועיני הכנסיה הקדושה רואות ושמחות״.

״יחי הכהן! תחי האינקוויזיציה!״ הריע העם בקול תשואות.

קול חצוצרות והמולת פעמוני המגדלים נשמע כרגע לאות כי צבא החיל קרב לבוא לשערי העיר.

אזרחי טולידה בחרו מקרבם צירים נבחרים ובראשם את הנשיא דון אלמאנצי די הענריקעץ לקדם את פני הצבא בכבוד והדר, בלוית מנגנים ושרים.

גם הכהנים יצאו לקראתם ובידיהם צלבים וצלמי הקדושים.

ובמגרש אלפונזו רבתה התכונה. שולחנות ארוכים שורות, שורות העמדו במגרש נכח ארמון המרקיז די הענריקעץ, ועליהם נערכו מאכלים ומשקים שונים, להשיב נפש בני הצבא בבואם העירה; ומשני עברי המגרש רכבו המון שוטרים מזוינים לפקח על הסדר.

ושם על היציעה המהודרה והמקשטה ביריעות ארגמן ותכלת, בפרחים, זרי תפארה ודגלי צבעים, יושבת דונה קלארה די הענריקעץ, לבושה מכלול ועדויה עדיים ולבבה נגרש כים: אהוב לבה דון מיגואל סאַן סאלואדור עשה לו שם גדול בגבורי שרי הצבא במצור גראנאדה והמלך הרימהו למעלת שליש וראש גדודים אחדים ויכבבדהו בחרב-זהב לשוות עליו פאר-גבורים – ושמו נשא ומרומם גם בפי אביה המרקיז וגם הוא יאמר עתה לדבק טוב… ועוד מעט ותראהו… עוד מעט יעבור על פניה בלוית מפקדי המחנות, שרי הצבא הגדולים… מה קצר רוחה ברגעים האלה – השונה מראהו הנחמד במרוצת העת הזאת?.. עוד מעט ויראה גם הוא… בלי ספק ערגה נפשו אליה כל העת הארוכה החולפת – ומה תשמח נפשו בראותו אותה!..״

ומחשבותיה נשאוה הלאה… היא שותה לפניה ברוח דמיונה את המשתה אשר יערוך אביה בביתו ביום המחרת בערב לכבוד הצבא… הוא יהיה מראשי הקרואים – מה יעלוץ לקראתה… היא תגלה לו את לבה – היא תתן לו את ידה…

היא הסבה את פניה ותרא את מאריא עומדת על ידה.

– לא אוכל תאר לך, מאריא! – קראה קלארה ברגש – את המות רוחי ברגעים האלה. לבי הולם בקרבי כהולם פעם – ובדברה הניחה את ידה על לבה כמו להשביח את שאונו – רגשותי סוערים עתה בקרבי מגיל והתרגשות.

– גם מבלי תגידי אבינה לרעיך ברגעים האלה, סניורה! – קראה מאריא בצחוק-קל.

קול החצוצרות הלך הלוך וגדול. כל פעמוני המגדלים השמיעו קול ברמה, כלי השיר החלו לנגן, התופים החלו לתופף, קולות תרועה, זמרה ושיר התבוללו בקול צהלת סוסים ושעטת אבירים – וירעשו ויהמו ויהיו לקול המולה גדולה ורעש חזק מאד.

אנשי הצבא באו העירה. המה רכבו על סוסיהם האבירים גדודים, גדודים. המון דגלי מלחמה רחפו ברוח ורבבות נוצות תפארה התנועעו מעל כובעי הנחשת אשר על ראשי אנשי הצבא. רבבות שריונות ושלטים, כידונים וחרבות שלופות התנוצצו לאור השמש. ההמון צהל לקראת הצבא ויען: ״הידד!״ ״הידד!״ ״יחי הצבא!״ ״יחי המלך!״ ״תחי המלכה!״

״יחי העם הספרדי!״ ״תחי ארץ ספרד הנאחדת!״ – נשמע קול בני הצבא העונה לעמתו.

אנשי הצבא התיצבו נכח בית התפלה סאן-כריסטו די סאנטא-לוץ. הכהנים יצאו לקראתם וצלבים בידיהם, ואחר החלו המחנות לעבור על פני המגרש. מטר פרחים ושושנים נתך על החיל ממרומי המעקות בידי השרות והעדינות. קלארה הביטה מטה והנה: בראש הצבא רוכב הגבור האדיר פינצי די ליאון ואחריו על סוס ערב שחור כעורב רוכב מיגואל אהובה והוא לבוש מעיל ארגמן קצר ואותות כבוד על חזהו, כובע רב הנוצה על ראשו וחרב הזהב המצומדת לצדו מתנוצצת מאד, ועל ידו רוכבים השרים אלואריץ די בואינה ואלפונזו די סנדינה. היא הביטה אליו ופניה נהרו, לבבה עלץ וצהל בקרבה. בהביטה אליו נדמה לה כי יפיו וחנו רבו שבעתים. מכל העברים נשמע קול העם קורא: ״יחי פינצי די ליאון!״ ״יחי דון מיגואל סאן סאלואדור!״

רגשותיה סערו בלבה מאד. ברגעים ההם גבר חשקה לחבקו בזרעותיה ולשק אותו בכל חומה ועזוז רגשותיה.

הצבא עמד נכח הארמון אשר לנשיא האזרחים ודון מיגואל נשא את עיניו למעלה. מבטי עיניהם נפגשו בצחוק גיל ופניהם אדמו ונהרו. המה הניעו זה לזה בראשיהם מעט היא השליכה אליו צרור פרחים והוא קבלו בהשתחויה קלה.

בכל רגע ורגע הביטו זה אל זה וישמחו.

לרגעים הביטה קלארה אל מאריא ומבטיה הפיקו צהלה וגאון.

אך יש אשר כהו פני דונה קלארה ומבטיה הביעו איזה שפק ומגור. היא התבוננה אל פני אהובה, והנה יש אשר תחלוף איזו עננת עצבת על מרום מצחו ומבטיו יפיקו איזה זעם. המראה הזה עורר תמהון בלבה ויפתח בו מקור למחשבות לא נעימות.

מה קצר רוחה לחכות לערב המשתה הבא! –

שרי הצבא קפצו מעל סוסיהם ויקבלו בתודה את השי אשר הגישו להם צירי האזרחים. אחר הקיפו המה ויתר אנשי החיל את השלחנות וישתו לחיי המלך והמלכה, לחיי העם – ואחר אכלו ויטיבו את לבם, וישירו וינגנו.

כעבור שעה אחת עזבו בני הצבא את המגרש.

 

IV    🔗

ערב המשתה בא. האולמים והתאים אשר בארמון המרקיז די הענריקעץ מלאים פאר ויופי, אורה וחג. פני הקירות מכוסים בגליונים גדולים ובפתוחי עץ ואבן ומקלעות יפים. מבנה הקירות והכפות הנפלאים המתנוססים בשיא גבהם והערוכים בטעם הגאטהים יפליא כל לב. גם שדרות העמודים אשר הקורות נשענים עליהם, גם החלונים ההולכים וקצרים מלמעלה יעידו כי בטעם הגאטהים נבנה הארמון הזה. אגני הפרחים והשושנים אשר העמדו על יד הכתלים יפיצו ריח נחוח בכל רחבי החדרים ומנורות הבדלח הלטושות התלויות בספון והדבקות אל הקירות תשפכנה על החדרים וכל אשר בהם אור יקרות וזהר נפלא.

המון שרים ושרות, כל רבי העם אשר בעיר הבירה, כל הגראנדים עם נשיהם הכבודות ובנותיהם העדינות ממלאים את אולם המשתה והתאים הסמוכים לו. כלם לבושי מכלול, שמלות תפארה, תכלת וארגמן, משבצות זהב וכסף, כלי יקר ואבני חן. שרי הצבא המה הגבורים הראשים במשתה הערב אשר לכבודם נערך כלו. המה מתהלכים בגאון ובפניהם ילינו עז, גבורה וצהלה. עיני העדינות נטויות אליהם ובעיניהן תלבבנה אותם, ביחוד נטויות עיניהן אל שר הצבא הצעיר סאַן סאלואדור. מראהו הנחמד, פניו המפיקים חן ועלומים, עז וגבורה, קולו הערב ונעם הליכותיו ושמו הטוב המלוהו ישבו לבבות בנות טולידה שבי וימשכו אותם אחריהם כבחבלי קסם. אך הוא לא ישעה אל כלן ולא ישים אליהן לבו. כל מעיניו ורגשי לבו נתונים, נתונים לאחת, ל״מלכת הנשף״ העולה ביפיה וחנה על כל העלמות, היא אהובת נפשו דונה קלארה. הוא יושב עתה על יד ימינה ועיניו לא תשבענה מהביט אל מראה פניה הנעימים ואל עיניה השחורות הבוערות כלפידים. והיא גם היא לא תסב עין ממנו. מראהו הנחמד ונעם מדברותיו ישפכו בקרבה זרמי ענג ונעם אין קץ כל בתי נפשה מלאים גאון ורוממות.

התלבשת היפה אשר עליה תוסיף לוית חן שבעתים. היא לבושה מעיל ארגמן, צח ואדום, אפודתה תכלת מרקמה רקמת כסף וחשב האפודה זהב ומעולף ספירים, בתי היד צרים בראשיתם והולכים ומתרחבים לארך הזרועות הרכות וטורי פנינים יכתירום מסביב. צוארה הלבן נשקף מפי הצוארון המפולש אשר לשמלה וקווצות תלתלים ארוכות תשורגנה עליו ויורדות על חזה ומטה. וצעיף ארוך יורד ממחלפת ראשה ומכסה את כתפותיה ונופל על גוה. על רגליה נעלי משי מעולפים אבני חן.

ובשבתה כה בין טורי פרחים ושושנים נשקפה לעין כחבצלת אלהים וקסם הקסמים.

דון מיגואל יספר לה את כל הליכותיו במלחמה ואת כל הגבורות אשר הראתה ידו לרעץ זרוע אף קדקד האויב – ונפשה תלך שבי, הוא מספר לה את הסכנה שרחפה על ראשו לעתים, בעמדו אל מול פני הרובים חצים ואבני קלע מעל החומה, ובהנתך על כל סביבותיו מטר חצים ואבנים, גפרית ואש – והיא מתנודדת. הוא מביע לה את געגועיו הרבים עליה כל ימי היותו במלחמה ונפשה תתמוגג בענג ורננה. והיא גם היא תדבר באזניו דברי חבה ועדנים ומספרת לו איך כלתה נפשה אליו כל העת הזאת, כי תמונתו עמדה לפניה בהקיץ ובחלום וכי התפללה בעדו אל ה׳ בכל רגע – ופניו ינהרו מענג וגיל.

המנגנים השמיעו קולם והבחורים והבתולות יצאו שנים שנים במחול הספרדי הסרבנדה, וגם קלארה ומיגואל יצאו במחול, יעופפו כצפרים בתוך מערכות המרקדים, והקרואים אליהם יביטו, אליהם יתבוננו; וקול משק הכפים התוקעות, הרגלים הטופפות והתופים המתופפים ימלא את כל האולם ויחריש את דברי האהבה העוברים בין מיגואל וקלארה במרוצת המחול.

– אכן, מיגואל יקירי! – הפלאת לעשות במלחמה ושכם אחד הצטינת על כל השרים בני גילך – קראה אליו קלארה בהטותה אליו את פניה בחן.

אבל עוד מבצר אחד לכדתי במלחמה, קלארה חמדתי! – לחש לה מיגואל בחלפם כבזק על פני אחד מטורי המרקדים ויצחק לעמתה.

– איזה?

– את לבך, משאת נפשי! – קרא מיגואל בחן.

פני קלארה כסו באוֹדם קל ומרהיב עין ותשב:

– אבל הלב הזה היה נתון לך זה כבר, יקירי! –

– אולם עתה נפתח לפני! –

– כן, אהובי! –

– ואנכי מצאתי בו סגולות ואוצרות אין קץ! –

– תמורת הסגולות אשר חננתני אתה בהן! –

– מה מאֻשר, אנכי, קלארה, ברגעים האלה! ומה רב ענג נפשי בהחזיקי את ידך הרכה בכפי – ובדברו לחץ את כפה באהבה רבה.

– היד הזאת נתונה לך לצמיתות! – ענתה קלארה ותבט אליו בחבה עזה.

– ואנכי אחזיק בה כל ימי חיי! –

התופים יתופפו, הצלילים יצלצלו והמחוללים מחוללים ומרקדים כאילים.

– על הנצחון והכבוד אשר נחלתי במלחמה עלי להודות לך חמדתי! – שב מיגואל לדבר – כי בשמך עשיתי את כל הנפלאות האלה. אך אהבתך שגבתני ישע והיא מלאה אותי רוח גבורה נמרצה. אנכי יצאתי למלחמת ארץ המולדת ואהבתי גם יחד, לא אך לישע ארץ מולדתנו, כי גם לישע חיי אני, לזכות בלבך וידך, אהובה, ולהשביעך רצון וכבוד – ולך אפוא יאתה התהלה הזאת ולא לי.

אחרי אשר כלו את המחול ישבו לנוח והמלצר הגיש להם מעדנים וממתקים להשיב את נפשם.

כלי השיר נתנו אות והקרואים יצאו מאולם המחול ויבאו אל בית המשתה וישבו אל השלחנות שנים שנים, גבר ואשת, בחור ובתולה, לאכול ולשתות ולהיטיב לבם. המאכלים הפיצו בבית ריח נעים וערב, הגביעים המלאים מבחר יין ספרד הורקו פעם אחר פעם ופני הקרואים צהלו ויתרוננו. השרים והנוגנים התיצבו טורים, טורים וישירו שירי תהלה ונצחון לגבורי ספרד וישמעו מבחר מנגינותיהם באזני הקרואים. המרקיז די הענריקעץ נשא כוס לחיי המלך והמלכה ולחיי שרי הצבא, וישא משא באזני הקרואים להלל את חין ערך מפעלות הגבורים האלה לישע ארצם ועמם, ובדברו האיר פניו, פעם בפעם, לדון מיגואל; ושרי הצבא השיבו את תודתם על הכוס וישתו לחיי ראש האזרחים ולחיי כל הקרואים. גם אחד הכמרים נשא מדברותיו לכבוד נצחון האמונה על הכפירה ויביע דברים חמים ומעוררים לכבוד האויטא-דא-פע שהקימו בטולידה לשרף חיים את המתנצרים הכופרים.

דבר האויטא-דא-פע היה תיכף לחומר של שיחה להקרואים. אחדים משרי הצבא ספרו בצחוק את אשר ראו עיניהם בשרפת המתנצרים בסאנטה-פע, את מצהלות החוגגים ואנקת הכופרים הנשרפים ויהתלו ויתלוצצו בטוב-לב.

וקלארה בקשה מאת מיגואל לספר לה גם הוא את אשר ראו עיניו בשרפת המתנצרים בסאנטה-פע; אבל לתמהונה ראתה כי הועמו פניו ומבטיו הביעו איזו עצבת.

– עוד חזון למועד, קלארה! – ענה מיגואל כמגמגם – אינני חפץ עתה להאדיב את נפשך העדינה…

– לא תדאיב את נפשי, אהובי, אם תספר לי את דבר שרפת הכופרים – קראה קלארה נכלמה – כי קתולית נאמנה אני לדתנו וקדושינו. ואנכי כבר אתעתד לחג האויטא-דא-פע אשר יערך בעירנו בעוד שבעת יום.

– אפונה, קלארה, אם ינעם לאפך ריח בני אדם שרופים, בני בשר ודם, מחשבה ורגש, כמונו, ואשר כל חטאתם כי נולדו על ברכי אמונה אחרת – קרא מיגואל ברגש ופניו להטו.

– הגם הכופר אדם הוא? – שאלתהו קלארה בתמהון.

– כבר אמרתי לך, קלארה! – ענה מיגואל – כי אינני חפץ עתה להאדיב את נפשך העדינה. נשף חשק וחג אהבה לנו הערב וחלילה לי מהעכיר בו את רוחך הטהור בספורי עצב ומהקדיר את שמי מצחך הזך בעננים שחורים, בריבי בני אדם ושנאת בני איש בגזל משפט ורצח…

– עתה אבינה לסבת רוחך הכהה לעתים – קראה קלארה תפושה במחשבות – כי מעשי הכהנים והאינקוויזיציה לא…

– חדלי נא, קלארה, הערב! – התחנן לפניה – חדלי מדבר עתה על אדות הדבר הזה, עוד נדבר על אדות הדבר הזה וידעת גם על מה יזעף לבי לעתים; ואנכי אקוה כי יצלח לי בקרב הימים להוכיחך אחרת ולשנות את דעותיך בדבר קנאת הדת וממשלת הכהנים בארצנו. –

אחרי אשר כלו הקרואים לאכול ולשתות עזבו את השלחנות ויתפרדו שנית לאגודות, אגודות, הזקנים השתעשעו יחדו בשירות וספורים מהליכות המלחמה והצעירים שבו לבחירותיהם ומחולותיהם.

כאור הבקר תם המשתה והקרואים החלו לעזוב לאט, לאט את הבית.

 

V    🔗

ביום השלישי הקדישו אבות דונה קלארה את דון מיגואל סאַן סאלואדור לביתם אל הלחם בארוחת‑הצהרים. ואחרי אשר תמה הארוחה יצאו קלארה ומיגואל, רוכבים על סוסים, את העיר לשוח במגרשים היפים אשר מחוץ לעיר. קלארה רכבה על סוס לבן, קל המרוץ ויפה מראה. רסן עדי הסוס ותלבשתו והכר היפה אשר רכבה עליו מלאים נקודות כסף מזהירות ונוצצות מרחוק. צעיף ארוך מכסה את פניה היפים ומשם יפול על גוה כמעטפה. בידה האחת היא אוחזת ברסן ובשנית בשוט דק מצפה זהב בקצהו. ומיגואל – על סוס שחור, יפה ואביר, מרקד כבן ראמים ומרגיז הארץ בשעטת פרסותיו, ורוכבו מתאמץ לעצור ברוחו הנלהב לבל ישטוף במרוצתו לבדו, שניהם לבושים בגדי-חורף קלים ועל ראשו מגבעה גבוהה רבת הנוצה. חרב הזהב אשר לו משתקשקת לצדו.

האויר היה צח וטוב. שכבת כפור דק כסתה את פני הדרך. רוח קל, מחזק ומשיב נפש נשב בחוץ.

– ״הגם הכופר אדם הוא?״ שאלתני, חמדתי, בערב המשתה – קרא מיגואל בהתבוננו לעבר פניה – השאלה הזאת הכאיבה את לבי מאד. אמנם לא אאשימך. את השנאה והבוז לכל בן עם נכר ינקת יחד עם חלב מינקתך. מימי ילדותך עד היום שאפת אל קרבך את האויר הרע הממלא כל רחבי ארצנו, האויר המלא ארס שנאה ומשטמה נצחת לכל בני הדתות האחרות. רעותיך ורעיך, מוריך ומנהיגיך, החברות אשר סבוך והמנהגים אשר הקיפוך – כל אלה הולידו בלבך, בהכרח, את רגשות האיבה והבוז לכל מי שאיננו מאמין בדת הקתולית. דעותיך ומושגיך בדבר הדת ומחזיקיה הם תולדות חנוכך. הדעות והמושגים האלה הם קנין כל הספרדים כמעט. וגם אנכי לא הייתי טוב מכל בני ארצנו. גם אנכי הייתי מתענג למראה הרג ורצח לשם האמונה – לולא היה לי במקרה חנוך אחר, לולא היה לי מורה אחד, חכם לב וטהר רוח, אשר חנכני בדרכו; והוא פקח את עיני לראות נכוחה, הוא פתח בלבי מקור לדעות אחרות, דעות מלאות אהבה לא אך לכל בני האדם כי אם גם לכל החי אשר על פני האדמה.

קלארה הקשיבה לדבריו בשום לב. דבריו היו מוזרים לה מאד. הם היו בעיניה כדברי עתק, כמחללי קדש; גם היו לה כמשפילי כבודה ותהי כנעלבת. ובכל זאת נעמו לה למשמע אזן. הקול הנעים שבו השמיע מיגואל את דבריו האציל מנעמו גם עליהם ויצלצלו באזניה כצלצלי קסם…

רגע החרישו שניהם.

״התחשוב את אהובה למחלל קדשי הדת? – חלפה מחשבה במוחה – ההוא איננו נאמן עם קדושינו? לא תוכל האמן כזאת״.

מיגואל שב לדבר:

–?הגם הכופר אדם הוא?״ הגם לו משפט האדם? האמנם, קלארה, תחשבי, כי כל הוית האדם היא אמונתו? כי אין כל מוח חושב ולב רגש לכופר באמונה? האם לא היה האדם אדם גם בטרם תולד כל אמונה ודת בעולם? האדם אדם הוא כשהוא לעצמו גם מבלי לוית האמונה.

– מה זה תדבר מיגואל? – קראה קלארה בחרדה גדולה – מה נוראים המה דבריך האחרונים! האם לא נכנסה רוח כפירה גם בך?

היא הביטה אליו ברגע ההוא בעינים חודרות. מבטיה הביעו חשד גדול וספק מחריד…

– הרגיעי נא רוחך, משאת נפשי! – קרא מיגואל בקול רך – לא נוראות השמעתיך הפעם. נוצרי נאמן אני ותמים עם משיחנו; אבל אמונתי הנוצרית לא תמריצני לחשוב לאדם אך את עצמי ואת המאמינים באמונתי ולהוציא מכלל האדם את כל מי שהאמונה לא נפלה לו לחבל או שאיננו מאמין באמונתי אני. – האדם לא נברא בשביל האמונה, כי אם האמונה בשביל האדם. האמונה היא אחד מצרכי החיים הרוחנים והמוסרים אשר לבני האדם; ואין עלינו אפוא לשנוא את האיש אשר יבחל באחד מצרכיו שהוא אך לטובתו.

– אבל הלא ידוע כי אין כל נשמה בקרב הכופרים וכבהמות הארץ וחיתו יער נחשבו – טענה קלארה כנגדו.

– ידוּע? – השיב מיגואל בצחוק-לעג – אך הכהנים והמאמינים לדבריהם יאמרו כזאת; אבל אנכי אחרת אומר: הנשמה היא כח החיים הרוחנים אשר בקרב האדם – רוח האדם החושב מחשבות ורצונו החפשי, ונשמה כזאת היא חלק כל אדם באשר הוא אדם ולא בהמה וחיה. הנשמה שוכנת בקרב האדם עוד ביום הולדו בעת שכל אמונה זרה לו עוד. ואם כן אפוא אין הנשמה תלויה באמונה.

מה חכמו דבריו בעיניה! מה בריא הוא השכל העצור בם – ובכל זאת מה יכאיבו את לבה!.. המה מערערים את כל יסודי אמונותיה… המה מחריבים עולמות שלמים…

דבריו הרתיחו את דמה כסיר… מלחמה עזה בקרבה פנימה – מלחמת ההרגל והבקרת, מלחמת המסורה עם השכל החפשי

הוא הוסיף לדבר:

״ואיך יש לנו הצדקה לדרוש מאחרים להאמין במה שאנחנו מאמינים? והנוכל להכריחם להאמין בזאת? והאמונה הן לא באונס תבוא בלב האדם. ואם הלב לא יאמין מה תועיל הכפיה? – –

״אמנם אתו הצדק וכל עצומותיו נכוחות״ החליטה בלבה; ובכל זאת לא תחפץ עוד להודות לו כי צדק ממנה. היא תבוש מעשות כזאת…

הסוס אשר רכב עליו מיגואל החיש מהלכו ויעבר את סוסה של קלארה צעדים אחדים! אך מיגואל משך אליו בחזקה את רסן הסוס ויעצור בעדו רגע וישובו לרכב יחדו.

– ועוד אחת אומר לך, קלארה! – שב מיגואל לדבר – כי היהודים לא יחשבו לכופרים כלל, כי אמנם בעלי אמונה המה, אך אמונתם היא אמונה אחרת, ויש להם אפוא שבט-מוסר על פי דרכם להדריכם בדרך הטוב, וגם אמונתם תניאם מרצח וגזל ועוד.

– אבל שמעתי כי דתם היא מלאה כחש ומשפטים רעים, והיא תלמדם להונות את הבריות, לכחש ולהשבע לשקר –

– אמנם אאמין לך כי שמעת כזאת! אבל כבר הוכחתיך לדעת כי שמועות שוא השמיעוך. גם לי זרה אמונת היהודים אבל מורי החכם הראני לדעת באותות ומופתים, כי דתם היא מלאה מוסר השכל ומשפטים צדיקים, דעות נעלות וחקים ישרים – ורבים מחקיה היו ליסוד מוסד גם לדתנו; וגם כהנינו וכל קדושינו יקדישו את ״כתבי הקדש״ אשר ליהודים, ובכלל הנה מה אמונתנו כולה אם לא הבת הבכירה לאמונת היהודים? – ולוּ היתה האם מרשעת ואכזריה, הן גם הבת אשר יצאה מחלציה לא היתה טובה ממנה. –

קלארה לא יכלה עוד הבלג על רגשותיה. היא הביטה אליו בחן ותקרא מתרגשת: ״אכן צדקת ממני, מיגואל יקירי!״

נהרה הופיעה על פני דון מיגואל.

הוא הביט אליה בחבה עזה ויקרא: ״אמנם לא שגיתי בחשבי, כי יצלח חפצי בידי להרחיק מקרב לבך הטהור את המשפטים הקדומים והמושגים הכוזבים אשר הביאו בו מוריך ורעיך, ואקוה כי בקרב הימים תהיינה דעותינו מתאימות בכל״.

– גם אנכי חפצה כי יהי לב אחד לשנינו בכל! – קראה קלארה ברגש

– כן יהי! – ענה מיגואל בהניעו ראשו ממעלה למטה.

– אבל הגד נא לי, יקירי! – שבה קלארה לשאל – האם לא אשם העם הזה ברצחו נפש משיחנו?

– הנה בדברים האלה תודי בעצמך כי עול אנחנו עושים ליהודים ברדפנו אותם בחמתנו בגלל אמונת לבם, כאשר אשמו היהודים שהרגו את משיחנו. ואולם אם אחדים מהיהודים הקדמונים העוו הישרה, בהעטותם קנאות וריבם ריב האלהים כרבים מבני העמים הקדמונים וכמונו היום – מה אשם בזה עם היהודים כלו? מה אשמים בזה היהודים בימינו אלה? – אבל באמת אך תואנה יבקשו להם כהנינו החשוכים ברצח המשיח, לכסות בו על יצרם הרע ועל קנאתם העורת, למען התגולל על זעומי נפשם – וזעומי נפשם הם המה כל אלה אשר אמונה אחרת להם, כי הן לא אך את היהודים ישטמו, כי אם גם את הערבים בני דת מחמד, שלא הרגו את משיחנו, ירדפו בחמה וקנאת דת זעומה; ולא עוד כי יד האינקוויזיציה נטויה גם על נוצרים נאמנים אשר יעיזו לדבר דופי במעשיהם וממשלתם העריצה.

״אכן נוראה היא האינקוויזיציה! – חלפה מחשבה במוחה – ולא לחנם יתמרמר אליה. היא לא שמה עד כה לבה להתבונן אליה״.

בכל רגע ורגע נדמה לה כי תפקחנה עיניה יותר לראות נכוחה. – –

– אבל אהובי! – שבה קלארה לשאל אחרי רגעי דומיה אחדים – האמת הדבר, כי קללת אלהים רובצת על העם הזה? ולכן הוא מרדף ומעונה בכל העמים ובכל הארצות?

– הנה זה דרך בני האדם כסל למו לחטוא ולפשוע בשם אלהים. אנחנו שופכים דמי נקיים ומתאמרים כי כן חפץ ה׳. קללת אלהים! שקר הם דוברים! לא קללת אלהים רובצת על העם הזה, כי אם קללת בני אדם. האלהים לא יזעם איש. הוא מלא אהבה ורחמים לכל מעשיו, לכל ברואיו בשוה. הוא לא יקלל את החלש והדל. אך אנחנו הבאנו קללה על העם הזה, אנחנו גזלנו את משפטו, אנחנו שפכנו את דמו ברוח עועים ולב מלא כסל וזדון – והאלהים מה כי נערבהו בעד מעשינו? העם הזה הביא לנו ולכל בני האדם ברכה רבה. מושיענו הוא אחד מבני העם הזה וכל תורתו ודעותיו הנשגבות נוסדו על תורת היהודים, והעם הזה הוא עתה עם אֻמלל בתבל, באין לו ארץ וממלכה, נודד מגוי אל גוי ומצפה לחסד – האם לא היה אפוא לנו לקרב את האמלל הזה ולכבדהו לפי ערכו, לרחמהו ולחנהו? האם לא היה לנו לאהוב את הגר הזה כי גר הוא ולא לידות בו עוד אבן ולעפר בעפר לעמתו כאשר אנחנו עושים היום? הגידי נא אפוא, קלארה, הנצדק במעשינו אלה? –

כל עצבי קלארה התרגשו לשמע דבריו אשר דבר בחום ורגש וקול חודר עד הנפש. היא החזיקה בזרועו ותקרא: ״מה אומר לך, מיגואל יקירי! הנני רואה כי מרום אתה מנגדי ונעלית על כל בני גילך ואין ערוך לחכמתך הרבה ולבך הטוב״. –

– אדמה כי אין בזה חכמה רבה ולב טוב, כי אם שכל טבעי, שעוד לא נתעה על ידי תעתועי שוא, ולב מרגיש כאחד האדם – ענה מיגואל בענות חן.

עוד שאלה אחת אשאלך, יקירי! קראה קלארה ותקמט את מצחה כמתאמצת לזכור דבר מה.

– שאלי, חמדתי, שאלי ואנכי אענה! – ענה מיגואל במאור פנים.

– אם לא יאשמו היהודים המחזיקים באמונתם בגלוי, האם לא יאשמו היהודים המתנצרים למען כחש, המתאמרים בשם קתולים ובמסתרים יהודים גמורים המה? אם לא יאמינו בדת הקתולית מדוע קבלוה עליהם?

– על כי יהודים גמורים הם במסתרים אין להאשימם כלל, כי לכל איש הרשות לבחור בכל פעם באיזו אמונה שיחפוץ; ולא ברצון יסתתרו בעבודת אלהיהם כי אם באונס – אולם על כי קבלו עליהם את הדת הקתולית בעוד אשר לא יאמינו בה יש אמנם להאשימם כדבריך; אבל מפי מורי שמעתי, כי לא ברצון התנצרו רוב היהודים בארצנו, כי אם באונס, כי הכריחום להתנצר, כי כחיתו טרף התנפלו עליהם אבותינו וירצחו מהם לאלפים ולרבבות – והצלתם האחת היתה המרת הדת, ומה לא יתן האיש בעד נפשו? ״והנוצרים החדשים״ אשר בימינו, הנה לא הם קבלו עליהם את הדת הקתולית; ומה אשמתם הם, כי קבלו עליהם אבותיהם דת לא ידעוה וזרה לרוחם הם ובניהם אחריהם? ולו לא נגזל מהם משפט האדם, בעל הבחירה החפשית, הלא היו ליהודים בגלוי.

״מה חזקים הם ונאמנים משפטיו!״ – התפלאה קלארה בלבה לשמע דברי אהובה.

– אבל הן רבים הם המתאוננים על היהודים – שבה לשאל כעבור רגע – כי מתחרים הם את אזרחי הארץ בכל מסחר וקנין ויוציאו את בלעם מפיהם, וביחוד ״הנוצרים החדשים״ אשר זכיותיהם הטובות עמדו להם לעשות חיל בכל משלח ידם לצבור להם הון עתק ולהיות לאילי המסחר וחרשת המעשה בארצנו וכל טוב הארץ בידם הוא. והלא מאשר לנו עשו להם את הכבוד והחיל הזה, כי גם אתה הלא תודה כי אנחנו האזרחים והמה הגרים; ולוא היו עוד נאמנים לאמונתנו אשר באו בבריתה, כי עתה…

– סלחי לי, קלארה, אם אשסע את דבריך הפעם, ובטרם אשיבך על כל שאלתך זאת אשיב על חלק אחר ממנה, על דבריך האחרונים: את אשר אמרת כי ״הנוצרים החדשים״ מתחרים אתנו בעוד שאנחנו האזרחים והמה הגרים! אך לוא היו עוד נאמנים לאמונתנו, כי עתה… כי עתה לא יכלנוּ התלונן עליהם, וע״ז אשאלך ״מדוע? אם גרים המה מה הועיל להם אם היו נאמנים בברית אמונתנו? הבשביל זה חדלו מהחשב לגרים בתוכנו? אמנם יודע אנכי את דעת קדושינו בדבר הזה. המה חושבים את האמונה לכל הוית האדם. בעיניהם תכפר האמונה על כל ותתם כל פשע, וגם אלה היהודים הטמאים בקבלם עליהם את דת הקתולית באמונה ולב שלם תחדל ״טמאתם״ ונקדשו בתוכנו; אבל אנכי כאשר כבר אמרתי לך אחרת אחשוב: ״הוית האדם היא הוית האדם בעצמה. האמונה היא חלק מהחיים הרוחנים והמוסרים אשר להאדם; ולכן אם נחשב, כי אין להגר משפט אזרח בארץ, גם אם יקבל עליו את אמונתנו בלב שלם גר הוא בארץ. ע״י הדת אולי יהיה לאזרח בשמים אבל לא בארץ. ואולם באמת לי מושג אחר בדבר משפט האזרחים. בעיני: כל אלה היושבים בארץ ונחשבים לעבדי ממשלתנו, הנושאים בעול המסים וחובות התושבים והנאמנים בברית הממשלה והעם אזרחים המה בארץ ולהם משפט האזרחים. ואם המה מתחרים אתנו ועולים עלינו במעלה – הנה זה דרך מלחמת הקיום וגם המה אנשים כמונו, ולהם אפוא המשפט ללחום אתנו על שדה מלחמת הקיום וגם לנצח. והדבר הזה לעד, כי רבי הכשרון המה ועולים עלינו במעלות הרוח; ועלינו אפוא ללמוד את דרכיהם ולעשות כמוהם, אבל לא לשנוא אותם ולרדפם בחמה. ומה גם כי התלונה הזאת תלונת שוא היא מעיקרא. היהודים אינם גרים בארצנו, המה כבר התערו בארצנו כאזרחים רעננים, המה התישבו בארצנו עוד שנות מאות רבות לפני בוא הנה לארצנו רבים מאבותינו הגבורים מארצות הצפון –

– נפלאות תשמענה אזני, מיגואל יקירי! – שסעה קלארה את דבריו בתמהון גדול – הנאחזו היהודים בארצנו עוד בעת הקדומה ההיא?

– כן, כן, חמדתי! – קרא מיגואל בבטחה – אנכי העמקתי חקר בדברי ימי ארצנו ואוכח לדעת, כי רבות מערי הארץ הגדולות נבנו בשנות קדם על ידי היהודים וגם קראו להן בשמות עברים, וחלק גדול בהפרחת ארצנו ואשרה להם הוא. המה העשירו את הארץ בחמר ורוח. המה הגדילו את סחר הארץ ותבואתה. המה הביאוה בברית המסחר עם יתר הארצות. מהם נמנו, פעם בפעם, שרים גדולים בכל פנות המשרה והשלטון ויהיו למקור ברכה להארץ והממשלה, ביחוד, הצטיינו שרי האוצר להממשלה והרופאים אשר יצאו מקרבם. היהודים הקימו בתוכנו בתי מדרש לחכמה ומדעים ויעשירו את ספרותנו עושר רב – והמה עשו את ארצנו לכלילת יופי וצבי לכל הארצות.

– וכל אלה עשו ידי היהודים בארצנו? ואנכי לא ידעתי אף שמץ מזה! – קראה קלארה מתרגשת וקולה הביע תלונה עצומה – מורי ורעותי הגדיו לי תמיד, כי היהודים ספחת הם לארצנו, כי גרים המה בתוכנו, כי מוצצים הם את לשד הארץ ומביאים לה קללה ולא ברכה. הנה כי כן, יקירי, פקחת את עיני לראות עולם חדש. הנה אזרחים המה היהודים בארץ כמונו וחלק ונחלה להם בתוכה כלכל הנוצרים השוכנים בה – עתה רואה אני מה עורת ונתעה היא קנאת הדת, כי איזה יתרון לנו מהם לאמר: לנו הארץ, אנחנו האזרחים ואתם הגרים, אנחנו האדונים ואתם העבדים? איזו צדקה יש לנו להתנשא עליהם, לדרוש מהם ללכת בדרכינו אנו ולגרוע מזכיותיהם? האך יען כי אנחנו הרבים והם המעטים, אנחנו החזקים והמה החלשים?

עיני מיגואל ברקו ברקי גיל, ענן העצבת חלף מעל מצחו ופניו כסו באודם-נעים.

כמו מבלי משים עצרו שניהם בסוסים ויעמדו רגע.

המה הביטו זה אל זה והרמניה נפלאה היתה שפוכה עליהם ברגע ההוא. שתי הנפשות האל התאחדו אז אחדות שלמה…

– מה מאֻשר אנכי לשמע אותך מדברת כזאת! – קרא מיגואל מלא רגש ושמחה. הוא החזיק בכפה וירימנה אל פיו וישקה.

– ואנכי מאֻשרה שבעתים! – קראה קלארה ברוך ונועם – כי חוננתי באוהב נעלה וחכם כמוך.

היום כבר נטה לערוב. השמש ירדה לפאתי ים ושולי השמים התאדמו מסביב אודם-אלהים. המחזה הזה הרהיב את לבות הרוכבים וימלאם הדרת קודש.

רגעים אחדים רכבו להם שני הרוכבים דומם זה בצד זה. גם הסוסים צעדו להם לאטם ובמנוחה נעימה, כמו לא חפצו להפריע את בעליהם ממחשבותיהם העמוקות.

– מה יפה ונעים פה הטבע! – קרא מיגואל בהתבוננו לכל עבר ברגש – פה אך שקט ושלוה, באין כל פרץ וצוחה, באין רשעת בני האדם וקנאתם – ומדוע שמה, בקרב חברת בני האדם, אך קנאה ושנאה, גזל ורצח? הן טוב ומיטיב הוא האל לכל יצוריו, ומדוע לא ילמדו המה את דרכיו הטובים? כן, קלארה! טוב ומיטיב הוא האלהים והוא ברא את התבל ויחלקה לבני האדם בלב טוב ורוח נדיבה, כי הוא מרחם את כלם בשוה, מבלי בכר את האחד על פני השני; אבל בני האדם מתנשאים איש על אחיו וכל אחד איננו מסתפק בחלק הנתן לו והוא גוזל גם מרעהו את חלקו. שמעי נא, קלארה! הנה פעמוני בתי התפלה ישמיעו עתה את צלצלי קולותיהם, הנוצרי הקתולי ישפוך עתה את לבו נכח ה׳ בתפלת הערב, וברגע הזה יתפללו אליו גם הנוצרי היוני, גם המחמדי, גם היהודי, גם הסני, גם ההודי – כל אחד ואחד בנוסח מיוחד, כל אחד בשפת לבבו, והאל הטוב שומע במרומיו אל כל התפלות האל ושובע רצון ונעימות. ״היוּ, בני, את אשר תהיו – קורא קול אלהים אל האדם –: נוצרים, מחמדים או יהודים, אך היו אנשים! אהבו איש את אחיו ועשו הטוב והיושר בעיני״. –

דברי מיגואל מלאו את כל חדרי לבב קלארה רגש וקדושה. איזה זרמי נועם ואהבה עזה זרמו בכל בתי נפשה. ברגעים ההם מלאה אהבה וחבה אין קץ. ברגעים ההם חשקה לחבק את כל בני האדם בזרועותיה ולישק להם נשיקת הנפש, נשיקת אלהים…

– ואמנם, חמדתי! – קרא מיגואל ויאנח – היו ימים אשר גם בארצנו שררו אהבה ואחוה בין כל יושביה. היהודים נחשבו אז לאזרחים מועילים במדינה ויתענגו על רוב שלום וטוב, ואחרים ממלכינו התרועעו את חכמי היהודים ויעסקו יחדו בחכמה ומדעים. אז היתה ארצנו ארץ ברוכה ותיף ותפרח כחבצלת ותהי מאֻשרת באמת.

קלארה הביטה לאחוריה והנה כבר הרחיקו מן העיר כברת ארץ גדולה ותקרא:

– עת לשוב העירה! אבותי יחרדו עלינו –

– כן! – הסכים לה מיגואל.

המה הפכו את ידיהם ויטו את הסוסים לשוב בדרך אשר באו בה.

– אבל ימי האֹשר לא ארכו. הכהנים הקנאים לא נחו ולא שקטו עד אשר פרשו את ממשלתם, ממשלת החשך, על הארץ וישיבו את גלגל ספרד אחורנית. המה הפכו את גאות השלום והאחוה לגאות תופת ושעירי שחת, והמה מלאו את ארצנו הברוכה זעם ומשטמה, חמס ושוד, גזל ורצח… ומאז יסדו בארצנו את ה״גיהנום״, את האינקוויזיציה הארורה היתה ארצנו לבמת מטבח וגיא ההריגה, לחרפה ומארת עולם…

קול מיגואל בדברו את הדברים האלה הביע איזו מרירות נוראה, איזו בכיה עצומה. רגע שאף רוח ואחר שב לשפוך שיחו המר:

– ועתה היפלא אפוא, קלארה, אם ילבשני רוח כהה לעתים? ואני אוהב את ארץ מולדתנו כנפשי, יקרה היא לי מחיים, ונכון אני להקריב עצמי לקרבן על מזבח אהבתה וטובתה בכל רגע – ואיך לא תאבל עלי נפשי, בראותי את ארצנו יורדת מטה, מטה ורוחצת בדמי נקיים? אם יזעק לבי לאלה הקרבנות האֻמללים הנרצחים מידי האינקוויזיציה בכל יום ויום, מה יזעק לבי אפוא לאלה המרצחים והם אחי בני עמי?! –

– והרגשות המרים האלה – שב מיגואל לדבר אחרי דומית רגע – עוד התחדדו בקרבי בעת האחרונה, במרוצת המלחמה ותוצאותיה. הנה אנכי יצאתי למלחמה ברגש קדש, בלב מלא רוממות ואהבת ארץ מולדת; יצאתי לישע ממלכתנו: להרחיב את גבולותיה ולאחד את כל חלקי ארצנו לממלכה אחת, גדולה וכבירה, ממלכת ספרד הנאחדת – והרגשות האלה שגבוני ישע, המה אמצו את זרועותי ויעודדו את רוחי ואלחם בעד ארצנו ואחדותה בחרף נפש; ומה נשבר לבי באחרית ימי המלחמה לראות את תוצאותיה המרות. בלבי התגנבה התקוה כי המלחמה הזאת תטהר את ארצנו ותשפוך עליה רוח קדש ואהבה, כי בהתאחד כל חלקי הארץ לארץ גדולה אחת יתאחדו גם כל חלקי העם הספרדי: הנוצרים, המחמדים והיהודים לעם אחד: אבל אחרת ראו עיני. האכזריות אשר הראו שרי צבאותינו להערבים המנוצחים שרטו שרטת בנפשי. המה לא הסתפקו בהכנעת הגוף וידרשו גם הכנעת הרוח. המה דרשו מהערבים לתת את אמונתם כופר נפשם – כי יעקרו את הלב מקרבם והשליכוהו לרגליהם להיות למרמס להם, הוי, אכזריות! לו ראית, קלארה, את ענות נפש הערבים האֻמללים ולוּ שמעת את קול בכיתם בהשתער עריצינו על בתי מסגדיהם באמצע התפלה, בהיותם כורעים על ברכיהם לפני האלהים ויוצאו על ידם בחזקה החוצה ולעיניהם הרסו את בתי קדשם וינפצום לרסיסים – כי עתה ידעת את ענות לבי בעת ההיא. האֻמללים יללו, התחננו, כרעו ברך וינשקו את כפות רגלי המנצחים. את כל הון ביתם, את כל אשר להם אמרו לתת כופר בתי המסגד – אך כל אלה לא הועילו; וכאשר החלו להרוס את הבתים או להצית אותם באש הכתירו כלם את מקומות החרבן ויספקו כפיהם וישאו עיניהם למרום ויפלשו באפר ויזעקו: ״אללאה!״ ״אללאה!״ ולקול זעקתם מלאו עיני דם ודמע… דמיתי כי יקרעו השמים בזעקתם וגם לבי יקרע עמהם. –

רסיסי דמעה נראו בעפעפי קלארה ופניה הביעו רחמים רבים. מיגואל הביט אליה וברק גיל חלף על פניו: ״לב טהור ברא לה אלהים – חשב בלבו ברגע ההוא – והלב עוד לא נכתם ולא נשחר ע״י חנוכה הרע.. הוא כסה אך באבק – והאבק הזה החל עתה להנער ממנו. אכן יש אשר רגש הטוב והצדק אשר בקרב לב האדם יגבר על כל וכל תורות הקנאות והבלי השוא לא יעצרו כח להשביתו מטהרו״.

– נוראה אכזריות כזאת, יקירי! – הביעו שפתיה בדממה וקולה הביע יגון עמוק מאד – נוראה מאד!

– ומה נורא היה המחזה בסאנטה-פע! – שב מיגואל לספר – הנה אנחנו חונים על גראנאדה. המלחמה עזה וקשה מאד. הערבים הנצורים נלחמים בחרף נפש. המה גחים פעם בפעם מן המבצר, משתערים על חילנו ומכים בהם מכה רבה. אמנם המה ידעו בעד מה הם נלחמים. המה ידעו כי נלחמים הם בעד חרותם, בעד קיומם, בעד חיי רוחם – ואנכי אודה לפניך, כי בשוותי גורלם המר לנגדי מלאתי חמלה רבה עליהם וכמעט רפו ידי פעמים אחדות – אבל אהבת ארץ מולדתי וחובתי לממשלה ולמלכינו גברו בכל פעם על רגש החמלה. ובעודנו עושים כה וכה והנה באה השמועה לשדה המערכה, כי ע״פ עצת טורקומדה אשר יעץ למלך ויקימו מגדל אויטא-דא-פע בסאנטה-פע, להעביר באש את הכופרים מקרב ״הנוצרים החדשים״ והערבים, והיה זה לרצון ולמנחה לאלהי הרחמים לאמץ את ידנו במלחמת גראנאדה – ובאחד הימים נערך חג הרצח הזה ברוב פאר והדר, ואנחנו השרים נקראנו מאת המלך לבוא לקחת חלק בחג הקדוש הזה. מה אֹמר לך, קלארה, הרושם המר והמעציב אשר עשה בקרבי המחזה ההוא לא ישכח מלבי כל ימי חיי. המון עם רב נהרו אל גיא ההרגה, כלם עלזי לב, צוהלים ושמחים, כמו נכחד כל רגש אדם מקרבם; ושם מן הדרך העולה מסעוויללא הובלו אסירים אֻמללים, יהודים וערבים, זקנים וזקנות, בחורים ובתולות, אסורים באזיקים ומובלים ברגל או חולים פצועים נשואים בעגלות – ופניהם מפיקים זועה ובלהות המות, אך גם קרני אור וקדושה רוממה… האסירים הובאו אל מזבח ההרג והאבדון, העם הריע תרועת שמחה וצהלה: ״מות ואבדון לכופרים!״ וקולות ״שמע ישראל״! ו״אללאה״! ״אללאה״! התערבו באנחות נוראות ויליל עצום – ויהיו לתאנית-מות נוראה מאד. וברגע ההוא עלה טורקומדה הבמתה ויזר עוד מלח על פצעי לבב האֻמללים ויקדש את ההרג. הוא נתן אות וכרגע התנשאה השלהבת ותבלע את הקרבנות הקדושים… וברגע ההוא נדמה לי, כי רואה אני את שני המחוקקים משה ומחמד עומדים שניהם במרום אחד ההרים וממולם עומד משיחנו. פני המחוקקים מפיקים צער עצום מהול בגאון-רוח, ועיניהם מביעים איזו תלונה עצומה איזו תוכחה לוהטת; ופני משיחנו מכוסים בשתי כפות ידיו והוא בוכה בכי עצום ונוהם בלחש: ״עוו בני הקתולים, העמיקו הישרה! המה מקנאים לשמי למרות רוחי, ואנכי צויתי לאהוב איש את רעהו מבלי כל הבדל דת ולאום״… ברגע ההוא נשבעתי בלבי משטמה ואיבה נצחת לכהנינו וקדושינו העוכרים את ארצנו, ברגע ההוא…

קול בכי קלארה שסע את דבריו. זרם פרץ מעיניה וישטף על לחייה.

– מחזה נורא! – קראה קלארה בקול נפסק מבכי – ואנכי מלאתי אכזריות עד כה, אנכי התעתדתי עוד לחוג את חג הרצח הזה גם בעירנו…

– לא בך האשם, חמדתי! – הביע לה נחומים בקולו הרך – ולא אכזריות מלאת עד כה, כי אם תורת הקנאות המתעה, ההופכת אכזריות ורצח לחמלה וצדקה. והדמעות האלה אשר נסכת עתה על מזבח האנושית דמעות קדושות הן, והן תכבסנה את לבך משארית חטאתך שחטאת במשגה ועונך יכופר.

– ובגראנאדה? – שאלה קלארה – הראית גם שם מחזות-תפת כאלה?

– רב לי הפעם להאדיב את נפשך העדינה, משאת נפשי! אך בקצרה אספר לך, כי בבוא מלאכי באאבדיל נסיך גראנאדה לפני מלכנו לפתח לפנינו שערי העיר בשלום, נשבע להם המלך להתהלך אתם בשלום וחסד ולגונן עליהם תמיד כעל יתר עבדיו הנאמנים; אבל אך עברו ימים אחדים מאת בואנו העירה ויחבלו טורקומדה וקסימענעס תחבולות און, עד כי החליט סוד הכהנים, ״כי כל שבועה אשר ישבעו לאלה שאינם נוצרים כאפס היא ומותר להפר אותה״ ובו ביום יצאה פקודה לסגור את בתי המסגד אשר בכל רחבי גראנאדה ולענוש במשפט מות את כהני הערבים אשר יזידון לעבוד את אלהיהם בקהל-עם. –

– אֻמללים! – דובבו שפתי קלארה בעצב.

המה שבו תפושים במחשבות העירה.

בהפרד מיגואל מאת קלארה קראה אליו: ״אבל אהובי אבקשך להזהר בלשונך כי עין הכהנים צופיה ואזנם נטויה ככל אשר ידעת…

– הרגיעי את רוחך, יקרתי! – הרגיעה דון מיגואל – כי יודע אני עת לכל חפץ ואיך ואיפה לדבר. –

 

חוברת שניה    🔗

 

VI    🔗

מיגואל נפרד מעל קלארה והוריה וירכב על סוסו לשוב לביתו.

רגשות שונים רגשו בלבו כל הדרך. השיחה שהיתה לו היום את קלארה גללה אבן כבדה מעל לוח לבו… הוא חש עתה כמו רוח לו ברב, כמו הוטפו נטפי נוחם ומזור בלבו הנוגה… נעימה היתה לו הדעת, כי ברוח פיו צרף את רוחה ויטהרהו, ברוח פיו עקר מלבה שורש פורה שנאה וקנאה ויטע בקרבו נטעי נעמנים, רגשי חמלה ואהבה… קלארה רוממה עתה בעיניו שבעתים – היא חונכה ברוח קנאות ושנאה מעורת; ובכל זאת מה נקל לו להטותה לרוחו ולהוכיחה אחרת – אין זאת כי לב טהור ונפש עדינה ברא לה אלהים… ברגע הזה נצב לפניו מחזה בכיתה בשמעה את ענות הערבים בהריסת בתי תפלתם ושריפת הכופרים בסאנטה-פע… מה נעימה היתה לו ברגע ההוא ומה נעימות היו לו דמעותיה! – כרסיסי טל‑שמים היו בעיניו… הדמעות ההן עוררו בלבו איזה כאב נעים לא ידע יכנהו…

הוא רכב לו לאט, לאט ברחובות הקיצונים הריקים מאדם. רוח קל נשב בחוץ ויחזק את כל בדי עורו. הוא נשא את עיניו לשמי התכלת ויבט זמן רב אל הירח הנעים הנשקף לנגדו בדמי עצבת נעימה… כמה רגשי אהבה ותקוה עורר אור הירח הנעים והשוקט בקרב נפשו האוהבת…

מי יודע – הגה לבו ברגעים ההם – אם לא ימצאו בארץ עוד אלפי לבבות טהורים המכוסים אך באבק הקנאות והמשטמה – אשר ברוח פי מדבר נכחות יוסר מעליהם ויחלוף כליל? מי יודע? – הזיק האלהי אשר בקרב לב האדם לא יכבה גם אם יכסוהו אלפי ערמות אפר ופיח… הוא מהבהב ומהבהב עד אשר יתלקח והיה לשלהבת גדולה וכבירה… הכהנים לא יעצרו כח להמית כלה את רגש האנושית אשר בקרב האדם…״

״ואם אך ימצאו אנשים אשר ידברו נכוחות – חלפה מחשבה שניה במוחו – יטהרו הלבבות ההם מאבקם וחלאתם. אם ימצאו אנשים אשר יפחו בזיק האלהי ההוא אז יגדל וירחב ויתלקח לשלהבת גדולה…״

״והאם לא ימצאו אנשים כאלה בקרב הארץ? האך לו לבדו נפלו דעות ישרות כאלו לחבל? האם לא ימצאו עוד רבים בבני עמו אשר גם לבם מר להם על תהפוכות הארץ ועל הדם הרב השפוך בה לשם אלהי השמים? אנשים אשר גם נפשם תאבל עליהם על תגברת ממשלת הזדון והקנאות בארץ?״

קול צהלת סוסו ברגע ההוא הפריעו רגע ממחשבותיו. הוא התבונן אל כל סביבותיו. צללי הבתים פרשו על הרחוב צעיף-אֹפל, מבעד לחלונות הבתים נשקפו פה ושם נרות דולקים, בודדים ומפוזרים –

״האורות הקטנים האלה – חלף רעיון במוחו – בהיותם בודדים ונפוצים פה ושם לא יעצרו כח להאיר את הרחוב; ואולם לו התאחדו כל המאורות הקטנים האלה למאור אחד – האם לא היו למאור גדול אשר האיר את כל הרחוב מקצה? האין זאת?״

בעקב הרעיון הזה אחז רעיון אחר: ״וכל הכחות הקטנים והטובים הנפוצים בארץ פה ושם לו התאחדו לכח אחד – האם לא היו לכח גדול אחד אשר לא נבצר ממנו להלחם את ממשלת הקנאות הזאת ואולי גם להכריעה תחתיו?״

״האם רוח הארץ אשר עלה לפנים למעלה השפל וירד כה מטה עד לבלי עלות עוד לעולם? היבצר מרבים להוציא עם אחד מיון הקנאה הדתית הזעומה?״ –

״כל אלה ישרי הלב וטהורי הרוח אשר בארץ אם יתאחדו יחד יכל יוכלו לחדש את נעורי הארץ, לשפוך עליה רוח אחר, רוח טהור וקדוש, אהבה ואחוה – וכל הספרדים אשר נתעו בשוא יפקחו את עיניהם לראות נכוחה להכיר, כי הדת בלי אהבת הבריות חיה טורפת היא ועצומים כל הרוגיה, וכי לא כזאת שואל האלהים מאתם; ואז יתעוררו כלם לחיים חדשים, לחיי חפש וחרות הלבבות, לחיי ברכה ואושר אין קץ – וממשלת הכהנים הקנאים נפל תפול לבלי קום עוד…״

הוא נשא את עיניו למרום… הירח הביט אליו בעינים מלאות תום ואהבה אין קץ… הכוכבים צהלו לקראתו כילדים –

״אכן שלום ואהבה במרומים! – חלף רעיון במוחו – שם האלהים לבדו ימשול ממשלת, מבלי תת למלאכים וכהנים להתערב בממשלתו – שם אין קנאה ואין שנאה, אין טורקומדה ואין אינקוויזיציה…״

״האם לא יכלו גם בני האדם לעשות את ארצם לשמים?..״

הוא שב למחשבותיו הקודמות: ״אבל איך יתאחדו כל הרוחות הטובים והטהורים אשר בארץ לכח גדול וחזק אחד? איך? מי יקבץ את פזוריהם? מי יאחדם?..

״מי? ומדוע לא אהיה אנכי אחד המעוררים והמקבצים את הכחות המפוזרים האלה? האם לא יצאתי לחרף נפשי על שדה קטל למען אחדות הארץ? ומדוע לא אצא לחרף את נפשי במלחמת החופש, אהבת האדם והטוב את העריצות, קנאת האמונה והרע? האם לא אגדיל בזה לעשות עוד יותר מבמלחמה עם הערבים?״

״האם יבצר ממני לרכוש לי תמימי דעים מכל פנות העם ולצאת למלחמה את הכהנים ומורדי האור ביד רמה?..

״אמנם כבדה היא מלחמה כזאת ומסוכנה – אולם אם ננצח במלחמה מה יהיה פרי הנצחון? האם לא נהיה אז למקור ברכה וישע לארצנו ועמנו?״

הסוס צעד לאטו ומיגואל העמיק לחשוב…

״אבל האם לא תחשב זאת לבגידה במלכות? – חלפה פתאם מחשבה חדשה במוחו – ואנכי עבד נאמן למלכי: ואיך אעשה כדבר הרע הזה?.. לבגידה במלכות? ואנכי הן לא אבגדה בו. לא לקראתו נצא במלחמה, כי אם לקראת ממשלת הכהנים – וגם אותו התעו הכהנים בתעתועיהם, ואם נטהר את הארץ מחלאתה והיתה הרוחה גם לו…״

ברגע הזה עלה על לבו זכרון ראשית יסוד האינקוויזיציה בשיביליא ואספת נכבדי העיר אשר החליטו להלחם את האינקוויזיציה ביד רמה – אבל עוד בטרם יספיקו להועץ היטיב בדבר נתפשו הנאספים אחד, אחד ויורדו לבתי הכלא, ומה היתה אחריתם? הם היו הראשונים אשר נגזרו בידי האינקוויזיציה וישפטו בברזל, בכלי מועקה ובאש…

לזכר הדבר ההוא התנודד ורעד עבר בכל עצמותיו…

"היאמר גם הוא לקשור קשר נגד הממשלה הנוראה הזאת? האם לא תהיה גם אחריתו כמוהם?״ –

ברגע הזה נצבה לפניו תמונת קלארה בהתחננה לפניו בטרם ילך מאתה, כי יזהר בלשונו, כי אזן הכהנים נטויה בכל… ויזכור גם את הבטחתו אשר הבטיחה כי ידע עת לכל חפץ – ״היחטא לה אפוא חטאה גדולה כזאת? היחלל את דברו?״

״אבל האוכל לראות באסון ארץ מולדתו ובצרת רבבות אֻמללים ולחריש? – התמרמרה מחשבה שניה אל המחשבה הקודמת – האוכל לשקוט במכוני לעת כזאת? האין זאת אהבת עצמי גסה ושפלה? ובגלל מה חוננתי בלב אמיץ ורוח גבורה? – האם אך למען טרוף זרוע מוירים ישרים וחלשים? לא בהלחמי את זבובים ובנצחי אותם אחשב לגבור מנצח – כי אם בהלחמי את כפירים, את אויב ונערץ אשר כדבר באפל יהלך, את אויב הארץ, העם והאלהים – אז גם אם לא אנצח, גם אם אכרע ואפול שדוד במלחמה לגבור אחשב״…

סער גדול התחולל בלבו ותוי פניו הפיקו קצף וזועה, ויהי ברגעים האלה כמתעתד להשתער על אויבו בנפש העומד במרחק צעדים אחדים ממנו.

גם צהלת הסוס ברגע ההוא הפיקה קצף נורא. הוא החל להחיש מהלכו ולדהר במרוצה.

הוא משך אליו את רסן הסוס בחזקה ויקרא בקצף: ״עמוד!״ – הוא קצף אז על הסוס המפריע אותו ממחשבותיו.

הסוס עמד רגע ואחר שב ללכת, אבל אט, אט.

״אכן גדול הוא הרעיון אשר התעורר עתה במוחי – הוסיף לחשוב בהלך נפשו – אבל דורש התבוננות גדולה וזהירות רבה… דרוש להועץ על אדותו היטיב, היטיב…״

״אועץ בראשונה את די פיריירא מורי, כי לא אעשה קטנה או גדולה מבלי שאל את פיו״.

״גם מבלעדי זאת חשבתי לנסוע אליו. זה שנתים אשר נפרדתי ממנו וכמה פעמים היו לי געגועים רבים עליו. בלי תפונה יחכה כבר לבואי בעינים כלות״ –

הסוס עמד מלכת. הוא התבונן אל סביבותיו והנה הוא עומד על יד בית מעונו.

הוא קפץ מעל הסוס וישרוק בפיו וכרגע נפתחה דלת החצר ועבדו יצא לקראתו. הוא מסר את סוסו על יד העבד ויבוא המעונה.

 

VII    🔗

שבועות מספר עברו ומיגואל הוסיף לבקר את אהובתו בארמון אבותיה כמעט מדי יום ביומו, ובכל פעם נשא דעו בדבר הדת והחיים, אהבת הבריות והחרות – ושמחתו גדלה מיום ליום לראות כי דבריו יכו שורש בלבה יותר ויותר, ועוד מעט והיתה תמימת דעים אתו בכל; ויהי בשובו פעם אחת מבית אהובתו המעונה מצא מיגואל אגרת קטנה מדי פיריירא מורו השלוחה אליו על ידי איש עתי ובה היו כתובים הדברים האלה.

״מיגואל יקירי!

שמעתי כי כבר שבת בשלום מן המלחמה לטולידה ואני חפץ לראות את פניך – וגם דבר נחוץ לי אליך. לכן החישה ובואה הנה, והנני מברך צאתך ובואך לשלום.

מורך ואוהבך המחכה לך בעינים כלות

אלונזו די פיריירא ״

האגרת הזאת עוררה מחשבות רבות במוחו: ״הוא חפץ לראות את פני וישלח איש עתי להביא את האגרת אלי, לא דבר ריק הוא, אין זאת כי קרהו אסון״. הוא הביט עוד הפעם אל הכתב וירא, כי האותיות מטורפות ועקלקלות ונכרות כי יצאו מיד איש חולה. הוא נבהל ויחל לחקור את מביא האגרת על אדות די פריריירא וירגע את רוחו כי שלום לו וחרדתו לשוא.

״דבר נחוץ לי אליך״ – מה זאת? איזה דבר נחוץ לו אלי שבשבילו יבהילני לבוא אליו?״…

״אך למה זה ארבה מחשבות ועלי למהר ולנסוע אליו״. –

עוד ביום ההוא בקש חפשה ממשמרתו לזמן קצר ותנתן לו, ואז הלך אל קלארה ויקח ממנה ברכת הפרידה. היא הצטערה מאד על לכתו ממנה. אבל הוא הבטיחה כי לא יתמהמה בדרכו, ובקרוב ישוב להתענג בחברתה.

ביום המחרת נסע מיגואל עירה קורדובה.

הבקר היה צח וקר. השמים היו טהורים מאד. השמש הציצה מפאתי מזרח וקרניה האדומות הרהיבו את העין.

דון מיגואל היה תפוש במחשבות רבות, תמונת אומנו ומורו די פיריירא נצבה לנגדו בדמיון ברגעים ההם: הנה הפנים המלאים והחורים, הנה המצח הרחב והלבן, הנה האף הארוך והחד כאף הנשר, הנה העינים השחורות והעמוקות והמבטים המאירים, המפיקים בינה עמוקה וחכמת אלהים, הנה שער ראשו וזקנו הלבן ככסף, הנה הצחוק הנעים המרחף על פניו והמביע תום וצדקה, ענוה וחסד. מה נעימה היא לו תמיד התמונה הנחמדה ההיא! – איזה עונג נפלא ונחת רכה צפונים לו תמיד בחברת מורו זה. מדי שבתו בחברתו ירגיש את עצמו כמתרחץ באיזה פלג אלהים וכל עצמותיו ובדי עורו ישוקקו שקוי עדנים נפלא מאד. איזו אחדות נפלאה, אחדות אלהים, שפוכה על חברת העלומים עם הזקנה, בהתאחד סערת הנוער ומנוחת הזוקן. הנוער הוא עמל החיים והזקנה – מנוחתם. ומה נעימה היא המנוחה אחרי רוב עמל! ומדי שובו, פעם בפעם, משדה מלחמת החיים, שבע עמל ושאון, חום והתרגשות, מה נעימה לו חברת די פיריירא אומנו המלאה לה מנוחת הזקנה ושלותה. שאון החיים יחלוף מנגד עיניו, חום דמו יצטנן – וזרם רגשות שקטים ונעימים יזרם אל קרבו וישובב את נפשו וימלאהו נחת ועדנים…

ותמונת די פיריירא משולבת וקשורה עוד בזכרונות חייו הראשונים, ומדי תחלוף על פניו והנה עוד תמונות רבות ונעימות לו תעבורנה על פניו ומעוררות בלבו רגשי עצב וגעגועים מרים… גם ימי ילדותו וכל תולדות חייו יעברו בזכרונו… הנה איזה שריד זכרון ישן, צל איזו תמונה תעבור על פניו – ומה נעים לו שריד הזכרון ההוא… הצל ההוא כמו מכוסה לפניו בערפל, באיזה צעיף מסתרים, ומבעד להצעיף יראו פני אשה צעירה, יפים וחורים, עינים מפיקות רחמים רבים ושערות צהובות, דקות ורכות כמשי; ובזכרו את התמונה הנחמדה ההיא יזכור גם זרועות רכות וענוגות שלוחות אליו ומחבקות אותו לרגעים ושפתי מור תגענה אל שפתיו ומנשקות אותן בחום – התמונה ההיא תמונת אמו.. מלבד שריד זכרון תמונתה לא יזכר על אדותה דבר. היא מתה עליו בהיותו בן ארבע שנים וחצי. את דבר מותה לא יזכור, אך זוכר הוא כי בעת ההיא וימים רבים אחרי כן היה שואל: ״ איפה אמי?״ וישיבוהו כי עלתה השמימה; ואחר החלו להגיד לו, כי יביאו לו בקרוב אם חדשה והוא שמח על זה מאד, אך כאשר באה אחרי כן איזו אשה חדשה לשכון בבית – היא אשת אביו השניה – ויאמרו לו כי היא אמו החדשה לא אבה קרוב אליה. וכאשר לקחתהו בזרועותיה ותושיבהו על ברכיה ותשקהו התפרץ מבין זרועותיה וירד ארצה ויקרב אל אביו ויסתר את פניו בשולי אדרתו ויקרא בתלונה: ״הבא לי את אמי הישנה! לא אחפוץ באם הזאת!״ ואז גער בו אביו על הדברים אשר דבר. ותמונת כריסטובאל אביו תעבור על פניו, והוא היה איש גבה הקומה ודל בשר ופניו היו הארוכים ושחרחרים, אבל מלאים חן. אפו היה ארוך ודק ועיניו בערו כגחלי אש וזקן קטן ושחור הכתיר את סנטרו. והוא זוכר אותו בלבושו המהודר, לבוש שרי הצבא הגדולים וחרב זהב מצומדת לו על צדו. – רוב ירחי השנה לא היה בביתו, כי נמנה בין השרים העומדים לשרת את המלך בבירת ממלכתו, טולידה, ואך לירחים אחדים בשנה היה שב לעיר מגורו שיביליא, לבלות זמן קצר בחברת בני ביתו, ובכל פעם שובו מעיר הבירה היה מביא לו תשורות נחמדות ומשעשעות. – אביו היה מן האנשים החושבים הרבה ומדברים מעט. הוא היה גבור וחכם כאחד ויהיו תמיד החרב בימינו והספר בשמאלו, ובהיותו פנוי מעבודת משרתו לא בלה את עתו בשיחות בטלות, משתה ושחוק, כי אם הגה בספרים. גם בביתו לא הרבה שיחה, וגם אתו דבר אך מעט, גם אותות חבה לא הראה לו – אבל ידע כי אוהב הוא אותו אהבה עזה. וגם הוא אהב את אביו מאד, וביחוד גדל הכבוד אשר חלק לו. – בהיותו בן שש שנים, הוא זוכר, אמרו לו כי נולדה לו אחות. ובימים ההם נסע אתו אביו מעיר שיביליא להביאהו עירה קורדובה. ובדרך אמר לו אביו, כי חפץ הוא לתתו על יד פדגוג טוב ומורה אמן, אשר יחנך אותו באמונה וילמדהו חכמה ומדעים – כי הוא הן יבלה רוב השנה רחוק ממנו ואיננו יכול להשגיח עליו ולשום לב לחנוכו, ובשיביליא לא ימצא לו אומן ומורה כלבבו – ולכן יובילהו עירה קורדובה ושם ימסרהו ליד ידידו די פיריירא, חכם לב ומצוין, והוא ישכיל לחנכהו ולהורותו ארחות חיים ודעת.

והוא זוכר את דבר בואו לבית די פיריירא בקורדובה, את שמחתו לקראת אביו ולקראתו, את החבה העזה אשר הראה לו – הרושם אשר נרשם בלוח לבו הרך ברגעים ההם לא נמח עדנה. הוא הושיבהו על ברכיו וישקהו בשפתים לוהטות ועיניו הביעו אהבה אין קץ. ובהפרד אביו ממנו לשוב לעירו דבר די פיריירא על לבו דברים טובים ורכים, לבל יתעצב אל לבו, כי לא ידע פה כל מחסור, גם לא יכביד עליו אכפת הלמודים וכאב רחום את בנו יתהלך אתו.

והאם לא התהלך אתו כאב את בנו? –

מה נקשרה נפשו בנפש מורו מרגע הראשון לבואו אל ביתו. בעת הראשונה אמנם לא נעמה לו הבדידות השוררת בבית, כי לא לקח לו די פיריירא אשה כל ימיו וילך ערירי, ואך אשה זקנה אחת שרתה לפניו בבית; אבל בקרב הימים הסכין עם הבדידות ולא ידע כל עצב, ודי פיריירא היה לו לא אך למורה כי אם גם לחבר. הוא הראה לו אותות חבה לרגעים, הוא שמח את רוחו לעתים בהתולים ושעשועי משחק, ומה נעם לו הלקח אשר הטיף באזניו! איזה סגנון רך בחר למענו להסברת כל דבר, לא אמרים אך נופת נטפו שפתיו. בימים הראשונים לא למדהו כל ספר, כי אם הורהו בעל פה ארחות מוסר וצדק. הוא החל אז לפקח את עיניו לראות נכוחה. אם חטא בשפתיו וידבר דבר ולא רוחו הוכיחהו בנועם לשונו. הוא היה רגיל מקדמות ילדותו לקלל את היהודים ככל הילדים מבני גילו ולהזכירם בכל עת לחגא וזועה; הוא היה מוכיחהו בנועם, כי לא נאוה לילד לשנוא ולקלל בני אדם, כי כל בני האדם בנים לאלהים ולכל אחד הצדקה לבחר בדרך הרצויה בעיניו. בראשונה אמנם נסה להתנגד למוסר מורו בהיותו זר בעיניו מאד – כי איך לא ישנאו ולא יקללו זעומי אלהים כהיהודים? אבל בקרב הימים הכה מוסר מורו שרש בלבו הרך. – הוא ספר לו, פעם בפעם, בשבח היהודים ומעלות רוחם, כי חרוצים ובעלי כשרון המה בכל חכמה ומלאכה, כי אוהבים הם את הצדקה ואת הטוב – ודבריו פעלו פעולה עזה בלבו. בכל ענין וענין הזכיר איזו שיחה או פתגם שיצא מפי אחד מחכמי היהודים הקדמונים – ולבו מלא רגשי כבוד אליהם. הוא ספר לו, כי המה הוציאו את העמים מיון הדת האלילית, כי המשיח גם הוא מחלציהם יצא ותורת עמו היתה לו לקו גם בתורתו החדשה אשר נתן לעולם, וכי באמת אך בשנויים מעטים תבדל הדת הנוצרית מדת היהודים, בצורה החצונית ולא בתכן הפנימי – ויחל להוקיר את היהודים מאד.

– כאשר תגדל, בני! – אמר אליו מורו פעם בפעם – תלמד בעצמך לדעת את ערך היהודים והתועלת הרבה אשר הם מביאים לארצנו וידעת כי צדקו אמרות פי.

– הנני מאמין לך, מורי! – קרא אליו ברגש – ומעתה אכבד את היהודים ואהבם.

– ובגלל זה ארחמך, בן יקיר! – קרא אליו מורו ברגש.

גם את הערבים היה רגיל מילדותו לנאץ ולקלל, וגם על זה העיר מורו את אזנו למוסר ויתאמץ לעורר בלבו הרך אהבה לכל בני האדם וגם לכל החי אשר על פני האדמה – להטבע ולכל יצוריו.

לפעמים ספר לו מורו פרקים, פרקים מתולדות עם היהודים האֻמלל ולשמעם התרגש לבו ועיניו מלאו דמעות תמימות…

– ומדוע יראה ה׳ בצרת העם האובד הזה ויחריש? – היה מתאונן פעם בפעם באזני מורו במרירות רבה.

– יען כי הצדיק אובד בצדקו בעולם הזה! – היה משיב לו תמיד באנחה.

– והאם אין אנחנו הרשעים, מורי, כי נשנא את העם הזה ונרדפהו? – היה שב להתלונן לפני מורו.

– לא, בני! – היה משיב לו בנחת – לא רשעים אנחנו, כי אם תועים. מתי מספר אנשים רעים וחטאים הדיחו רוב בני עמנו מדרך הישר והטוב ויוליכום ארחות עקלקלות; ואולם נקוה, בני, לה׳ כי יטהר את לבבם ואז יתיצבו שנית על דרך טוב וחדלו מרדוף אנשים נקיים על לא עול בכפם.

– כאשר אגדל, מורי! – קרא פעם אחת אל מורו בלב מלא רגש קדש ופניו היו להבים – לא אתן להמחטיאים והמדיחים לדחות את בני עמנו מדרך הטוב. לא אתנם לכלות חמתם בעם אובד בצדקו.

– לא תתנם, בני? – קרא אז מורו וצחוק נעים רחף על שפתיו – ואם לא ישמעו בקולך?

– אם לא ישמעו בקולי בדברי אליהם רכות – קרא בחום – אצא לנגדם במלחמה.

– אבל, בני, התעצור כח להלחם אתם והם הרבים ממך?! –

– ה׳ ילחם לי! – קרא בלב מלא בטחון פנימי.

ואז לקחהו מורו בזרועותיו ויושיבהו על ברכיו ויחבקו אל לבו ברגש רב וישקהו פעמים אין ספורות ועיניו המלאות תום ורחמים זלגו דמעות גיל.

– כן, בני! – קרא אז מורו אליו – הנני רואה כי לגדולות נוצרת, וכאשר תגדל תהיה לגבור חיל ולוחם מלחמת הטוב והצדק. –

ברגע הזה חלף על פניו צחוק קל: ״הרעיון הגדול אשר נולד עתה בקרבי חרה לבי עוד בימים ההם, עוד בראשית ימי ילדותי, אות הוא כי איננו רעיון ריק״.

״האם לא נזרקה אז נבואה מפי? האמנם הגיעה העת להעמיד את החזון ההוא?״ –

הרכב דפק בסוסים ויחישו מרוצתם.

זכרונות הילדות שבו לעלות על לבו.

פעם אחת בהתחמץ לבו לשמע הרדיפות אשר ירדפו הכהנים את עם היהודים שאל את מורו: ״ומדוע לא יתאחדו היהודים בכל מקום שהם ולא יחלצו למלחמת מגן נגד הקמים עליהם?״

– מעת אשר גורשו היהודים מארצם, בן יקיר! – ענהו מורו – ויחדלו מהתחשב בגוים חדלו מהלחם בחרב וחנית וכלי מלחמתם המה: האמת והצדק. בקרב הימים אמנם יגברו האמת והצדק על כל; אבל עתה עוד הברזל קשה מהם ולא יוכלו עמוד בפניו – ואולם בני, עוד עתידות גדולות נצפנו לעם הזה. הוא היה יהיה באחרית הימים לעם גדול ופרש ממשלתו הרוחנית על כל העולם. –

״עם נפלא! איזה קסם נעלה שפוך עליו, איזה כח נפלא טמיר בו!״ – כה חשב אז בעודנו ילד על אדות עם היהודים ולבו מלא המון חזיונות נשגבים ודמיונות רוממים בדבר עתידות העם הזה; ומה ישבר לבו עתה, בהיותו לאיש, לראות בהשפך דמי העם הנפלא הזה בראש כל חוצות ועל ידי אחיו בני עמו…

כאשר גדל מעט התפלא פעמים רבות בסתר לבו: ״איך למד מורו להכיר ככה את עם היהודים? איך רכש לו ידיעה עצומה כזאת בספרותו?״ אולם כאשר גדל חדל מהתפלא על זאת. הוא הכיר לדעת מה רבה חכמת לב מורו ובינתו העמוקה. מחכם כמוהו לא יפלא כל דבר חכמה וידיעה.

ותורת מורו פעלה פעולה עצומה בלבו הרך וכל בתי נפשו מלאו אהבה וכבוד לכל בני האדם; והוא זוכר כי היה בא פעמים רבות לידי ריב את חבריו הילדים, בשמעו אותם מזכירים את שם היהודים והערבים לחרפה ולקללה, ויתאמץ להוכיח להם משוגתם ולהכניס בקרבם את הדעות אשר נטע מורו בקרבו – ובראותו כי אין לו שומע בתוכם התרחק מהם ולא ארח אתם לחברה.

כאשר גדל החל מורו ללמדו לשון וספר ודעת אלהים והעולם. בראשונה למדהו דעת השפה הקאשטילית וספרותה ואחר גם את השפה הערבית וספרותה העשירה, ובכל מקצוע בספרות הראהו את השפעת היהודים הרבה ומעשי ידי חכמיהם וסופריהם אדירי הכשרון. והוא זוכר כי מאז החל לכבד את עם היהודים ולחבבו ביתר שאת.

חבה יתרה הראה מורו בכל פעם למעשי ידי המשוררים היהודים והיוצאים מחלציהם, וגם הוא הסכין לחבב אותם שכם אחד על מעשי ידי המשוררים האחרים. גם עתה אין קץ לענג נפשו למקרא שירי החיט היהודי אנטון די מונטורו ושירי היהודי המומר פֿערנאנדיס די אירינא.

ככל אשר גדל הוסיף מורו לפתח לפניו שערי החכמה והספרות, ותורת מורו הכתה שרשים עמוקים וכבירים בלבבו ותרגילהו לחשוב מחשבות בדבר האלהים והאדם, לחקור ולהתפלסף. –

אבל החכמה בלבד לא מלאה עוד כל משאלות לבו, גם רוח גבורה פעמהו והרוח הזה דרש גם הוא את תפקידו. המוח מצא די ספקו בתורת די פיריירא; אבל הידים גם הן דרשו עבודה, ודי פיריירא, בהיותו אך חכם ויושב אוהלים ולא גבור ואיש לחם, לא יכל להמציא להן את העבודה הדרושה. את העבודה הזאת מצא מחוץ לאהל מורו. מדי הפנותו מלמודיו היה רץ החוצה להאבק את חבריו, להתחרות במרוצה ומשחקי מלחמה, וכל חבריו יראו מתנופת ידו הקשה; גם הלך לראות, פעם בפעם, בלחם הגבורים את השורים האבירים, וגבורת הגבורים הלוחמים מלאה גם אותו רוח גבורה וצהלה; אולם גם רגשי חמלה התעוררו בקרבו למראה האבירים הנרצחים, ואיזה קול זר ומשונה התפרץ מפיו בכל פעם בהכריע הגבור את האביר תחתיו וימיתהו. בקול ההוא נשמעו קול ענות גבורה וקול ענות חלושה כאחד; והוא זוכר כי בשובו פעם אחת מראות במשחק מלחמת האבירים מצר את מורו יושב בחברת אחד ממכריו ובאי ביתו, בענעדיקטא די אבוהב, ומשתעים יחדו, ובבואו הגיעו עוד לאזניו דברי מורו האחרונים: ״כאב כן בנו, הוא יהיה חכם וגבור כמוהו״. ובראותם אותו פסקו שיחתם ודי אבוהב פנה אליו בצחוק:

״מה שלומך, פילוסוף קטן?״

אז ספר להם את הרגשות השונים אשר התעוררו בלבו למראה ״מלחמת האבירים״.

– אכן זאת היא מנת כל גבור וחכם! – קרא אז מורו בפנותו אל די אבוהב – הגבורה והחכמה הן צוררות אשה לרעותה כל הימים, ואם תתאחדנה באיש אחד תולדנה, פעם בפעם, סתירות עצומות ביניהן – ובו כבר נראה את ראשית מלחמת הגבור והחכם. בתור גבור הוא צוהל למראה נצחון הגבור על האביר ובתור חכם הוא מתעצב למראה החי החלש המומת בידי גבור ממנו. הסתירה הזאת לא תחדל מקרבו כל הימים –

״והאם לא צדק מורי בנבואתו אשר נבא עלי? – התעוררה מחשבה בלבו לזכר השיחה ההיא – האם לא הציקה לו הסתירה הזאת גם במלחמתי האחרונה? האם לא נשמע בקול ענות הגבורה שהשמעתי בהתגברי על האויב גם קול ענות חלושה למראה המנוצחים האֻמללים?…״

גם עתה יתלוצצו בו חבריו לעתים בקראם לו ״פילוסוף״! –

ואולם באחרית הימים – עלה על לבו ברגע הזה סוף דברי מורו בשיחה ההיא – כאשר תגיע האנושית למדרגה גבוהה בהשתלמותה תגבר החכמה על הגבורה, ואז יקוימו דברי חוזי היהודים, הענקים ואנשי הרוח הגדולים, כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וגר זאב עם כבש; וגם האדם והחי בשלום יתהלכו. –

ופני מורו הביעו ברגעים ההם רוממות קודש ועיניו הפיצו זיקי אש, זיקי אלהים…

״מה רב ההבדל בין חוזי היהודים לפנים ובין כהני האינקוויזיציה בימינו אלה! – חלף רעיון במוחו לזכר דברי מורו ההם – מה נופלים אנחנו מהעם הקטן והדל הזה. וכמה יש לנו ללמוד ממנו!״

הוא שב לזכרונותיו:

אביו בא פעמים אחדות קורדובה לראות את פניו, ומה שמח בכל פעם לראות את החיל אשר יעשה בלמודיו, וביחוד בראותו את הדעות הצרופת והמדות הטובות אשר יטע די פיריירא בקרבו. הוא הביע בכל פעם את תודתו הרבה לדי פיריירא ויאמר כי יחשבו לשותף בבנו, כי הוא אביו הראשון ודי פיריירא – אביו השני, כי אך הוא עושה אותו לאיש ויבדילו מהחיה הטורפת ההולכת על שתים בספרד…

כה עברו עליו חמש שנים לשבתו בבית מורו ואחר מתה על אביו גם אשתו השניה ויבוא אז קורדובה לקחתו מבית מורו ולהביאהו לביתו שיביליאה, והיה לו לנוחם משיב נפש באבלו וצערו.

אמנם צר היה לו לקחתו מבית מורו החכם; אבל לא יכל הבלג על רגשותיו ועל חפץ לבו.

והוא זוכר כי בלבו התעוררה אז מחשבת חשד, כי בגלל רעיתו הרחיקו אביו מביתו לפני חמש שנים, לבל ידע עול אם חורגת, ואך במותה יכל אביו להשיב את שבות בנו ולהחזיקו בביתו, וגם עתה ישער כזאת. –

ובבואו לבית אביו בשיביליא מצא את אחותו עמיליא והיא ילדה יפה ונעימה, הוא שמח בה ויאהבה מאד וגם הילדה שמחה לקראתו מאד ואהבת נפש אהבתו.

מדי עלות זכר אחותו הקטנה על לבו יתנודד… אך עת קצרה השתעשע בחברתה, אך עת קצרה – ואחר… איזה צעיף מסתרים פרוש על זכרה… ולפתע פתאם היה הדבר… בעצם יום אחד נעלמה ואיננה –

אביו לא היה אז בבית והוא השתעשע אתה בגן אשר מאחורי ביתם. אחרי כן בא הביתה ללמוד את שעורו וישאֵר אותה על עד האומנת יואננא, ויהי בשובו אחרי כן הגנה והנה גם יואננא גם עמיליא אינן בגן. בראשונה חשב כי הלכו הרחובה ועוד מעט ותשובנה, אבל לשוא חכה להן שעה אחת ושתים ושלש. הן לא שבו. משרתי הבית החלו לסובב ולחפש ברחובות ובשוקים – אבל עקבותיהן לא נודעו. לבו הגיד לו כי קרה להן איזה אסון ולא ידע מה. בקוצר רוח חכה לשוב אביו הביתה – ובשובו ספר לו בדמעות את המאורע ופני אביו חורו מאד ויספק כפיו ויקרא כנואש: ״גנב גונבה הילדה!״ עוד הפעם הבהילו את העבדים לחפש את האובדת בגן וברחובות העיר – אבל לשוא. ויהי בלכתו בין שדרות הגן מצא שם איזו פסת ניר קטנה. הוא מהר להרימה מעל הארץ ויקרא בה כדברים האלח: ״דון כריסטובאל סאן סאלואדור! אל תדאג לבתך. היא חיה ושלמה ולא אֻנה לה כל רע. היא לוקחה ממך למען תחונך ברוח אחר והיתה לקתולית נאמנה. בלי שפק תדע לשים יד פה ולחריש, ואם אין מרה תהיה אחריתך״ – הדברים ההם היו לו כחידה סתומה וגם עתה לא ידע פשרם: ״מי הוא זה אשר גזלה מזרועות אביה למען חנך אותה ברוח אחר? איזהו הרוח האחר? ההיתה בזה יד אחד הכהנים הקנאים אשר פחד פן יחנכה אביה בדרכו ודעותיו החפשיות ובאהבה לכל בני אדם מבלי הבדל דת ולאום? אבל מה לו ולה? מי הוא זה אשר חרד לטובת עמיליא יותר מאביה? ובמה אִים על אביו כי ישים יד לפה ויחריש? איזה סוד נעלם צפון בזה?

הוא מהר למסור את פסת הניר ההיא לאביו והנה רגע נהרו פניו, אבל כעבור רגע חשכו עיניו ויצנח על הספה ויהי כהלום רעם. אחר התנשא ממקומו ויחל לרוץ בחדר הנה והנה ופניו אדמו מכעס ועברה נוראה ולרגעים רקע ברגל ויך באגרופו על השלחן: ״למען תחונך ברוח אחר! הוי קנאי ובוגד! למען תחונך ברוח אחר! למען תהיה לחיה טורפת! הוי גוזל נפש! – אבדה, בתי, אבדה לנצח!..״ ופתאם הסב עיניו וירא אותו בחדר וכרגע חדל מדבר אל נפשו וימהר ויקרע את פסת הניר לגזרים קטנים וישליכם אל המוקד.

הנה כי כן מכיר אבי ידי מי כתבו את האגרת וידי מי גזלו את בתו ממנו; ובכל זאת ישים יד לפה ויחריש… והוא הן קרוב למלך ומגדוֹלי השרים – הלא דבר הוא! אות הוא כי אימת הנבל ההוא תבעתהו!.. אבל איזה סוד צפון בזה?״ כה חשב לבו אז והחידה ההיא לא נפתרה לו עד היום הזה. הוא שאל את אביו פשר הדברים ההם ולא הגיד לו, וגם את מורו שאל, אחרי כן, כי יבינהו פשר המקרה המסוכסך ההוא וגם הוא לא ידע.

ואביו אמנם שם אז יד לפה ויחרש – ולא עוד כי התאמץ להסתיר הדבר ויצו עליו ועל משרתי ביתו לבל יפרסמו את דבר גנבת הילדה בחוץ, ולכל מכריו אשר שאלוהו על דבר עמיליא אמר: כי אבי אמה המתה, חותנו די מינדוזה, היושב בעיר שיגוביה לקח אותה לביתו להנחם בה אחרי בתו.

מדוע ירא מספר את האמת? חידה נפלאה!

הוא זוכר גם כי נסע אביו לעיר שיגוביה ויתמהמה שם ימים אחדים ואחר שב הביתה ופניו חמרמרו מאד. – מדוע נסע שמה ומה עשה שם? לא ידע עד היום הזה.

פתאם עלה זכרון חדש על לב מיגואל וינתק רגע את חוט זכרונות ילדותו: איזה מחזה עבר על פניו והדבר היה זה לא כביר, אחרי בואם כמנצחים בשערי גראנאדה. הוא רכב אז על סוסו באחד הרחובות הקיצונים בגראנאדה ואחריו – עבדו נושא כליו, וירא והנה בצד הרחוב הולך איש זקן, דל פנים ושחוח, ועל ידו עלמה צעירה כבת שמונה עשרה או תשע עשרה שנה, שחרחרת ומלאה חן, עיניה שחורות וחודרות מאד ורבות ברקי איש ושערותיה השחורות והארוכות מתעקמות ונופלות על שכמה כנחשים – והנה פתאם נשמע קול קורא מאחריהם: ״יהודים ארורים!״ הוא הסב את פניו לאחור וירא והנה עדת פוחזים וריקים, וביניהם גם אנשי צבא אחדים, רודפים אחרי ההולכים, מסקלים אותם באבנים ומעפרים בעפר לעומתם, ואחד מהם מהר לקרב אל הזקן ויאמר להכותו על שכמו – ואז הפכה העלמה את פניה אל הפוחז ותקרא בחמה שפוכה: ״סור מזה, פוחז! ואם אין ארוצץ את גלגלתך!״ – ידי הפוחז כמו רפו ויסוג צעדים אחדים לאחור; והוא השתומם בקרבו לעז רוח העלמה העבריה. אבל כרגע התלקטו יתר הפוחזים ויאמרו לנגע בזקן, אך היא עמדה בפרץ ותסך בעדו בזרועותיה הפרושות.

– יהודים ארורים! – הרעימו עליהם אחדים מהפוחזים.

– אתם, הקתולים, הארורים! – חצבה העלמה להכות בקולה – אתם הרוצחים ואנחנו הנרצחים.

– עמיליא! עמיליא! – התחנן הזקן לפני העלמה – הרפי מאף.

– תני לנו את הזקן ונבצענו! – קראו אחדים מהאספסוף בשלפם חרבם מתערה.

– דקרו אותי! – קראה העלמה בהתיצבה הכן לעמת להט החרבות – ולא את אבי הזקן.

– לדקוֹר יעלת חן כמוך? – קרא אחד מהאספסוף בצחוק פרוע – לא, צפור יפה! אנחנו נמצא בך חפץ אחר…

ויחלו לדבר דברי נבלה באזני העלמה הנמוגה וקולה פרץ בבכי.

אז מהר לדפוק בסוסו ויקרב את האספסוף וישלוף חרבו מתערה.

– ברחו לכם מזה, מרצחים! – קרא אליהם בקצף גדול ויעופף את חרבו על פניהם – מה עשו לכם אלה האנשים התמימים ההולכים לתומם?

– שר צבא! שר צבא! – נהמו הפוחזים בדממה ויפוצו לכל עבר.

והנערה נשאה אליו את עיניה הרטובות מדמעה מתקרא: ״ברוך אתה לה׳, שר החיל! כי הצלתנו מכף העריצים האל – ומבטיה היו נפלאים ברגע ההוא מאד. איזו שמחת-ישרים, איזה גאון-צדק הביעו המבטים ההם –

אכן לא פסו ישרים מקרב הנוצרים הקתולים! – קרא הזקן בלחש.

הוא חפץ להשיב להם על תודתם ולבוא אתם בדברים; אבל כרגע הניעה לו העלמה בראשה והזקן השתחוה לעומתו וילכו להם לדרכם הלאה.

רגעים אחדים נשאר על עמדו כנצב שיש. פני העלמה ועיניה החודרות ומבטיה הנפלאים, עז רוחה וגאון תומתה הפליאו את לבו מאד. הוא חפץ לשאל אותה לשמה ולמקום משכנה; אבל בין כה וכה סרו לאחד החצרים ויעלמו מן העין…

וביום השני יצא את גראנאדה לבוא טולידה –

וזכר העלמה הנפלאה ההיא עבר במוחו זה פעמים רבות…

הוא התעורר מזכרונו זה: ״מדוע זה עלה הזכרון הזה על לבי עתה? – היען כי גם היא נקראה בשם ״עמיליא״?

הוא לא מצא תשובה נכונה. –

זכרונות ימי עלומיו שבו לחלוף בקרבו:

באחד הערבים בא אביו הביתה ואתו עוד איש אחד ויבאו לחדר המשכית ויסגרו את הדלת אחריהם. הוא שכב אז במטתו בחדר הנשען לחדר המשכית והנה הגיעו לאזניו שיחוֹת מקוטעות:

– הנה כי כן יוסד בעירנו משפט האינקוויזיציה ראשונה! –

– אבל חלילה לנו מתת להכהנים הטמאים לבצע את חפצם הארור בעירנו –

הקנאים כבר שלחו צירים לקדם את פני האינקוויזיטורים בבואם העירה בתופים ובמחולות –

– עלינו לאסוף את כל נכבדי העיר, החונים על דגלנו, לאספה וטכסנו עצה בדבר האסון הגדול הזה –

הוא לא ידע אז מה הוא משפט האינקוויזיציה; ובכל זאת מלא רוחו אז המון פחדים בבלי דעת. ביום המחרת שאל את אביו מה הוא משפט האינקוויזיציה העומד להוסד בעיר ויבאר לו – ואז התנודד למשמע אזניו ואימה חשכה נפלה עליו.

הוא נד אז לגורל האֻמללים העתידים אשר יפלו בשחתה –

ובאחד הימים ההם בא אביו הביתה ויאמר אליו: ״הנני להובילך, בני, שנית קורדובה, לבית מורך די פיריירא, כי אין פה למענך מורים הגונים, ואנכי אשים פעמי עתה לטולידה״.

לשמע החלטת אביו רקד וצהל מרוב שמחה. כבר היו לו געגועים רבים על מורו האהוב ומאד אותה נפשו לשוב להיות בחברתו.

וביום השלישי אחרי הדברים ההם נסע אתו אביו לקורדובה.

מורו שמח לקראת בואו מאד.

ואביו נפרד מאתם לשוב עירה שיביליאה.

והוא שב להתענג על לקח די פיריירא וישב ללמודיו הראשונים.

פעם אחת בשובו מן החוץ הביתה מצא את מורו סופק את כפיו ובוכה. הוא נבהל מאד וישאלהו: ״מה קרה?״ – מורו היה נבוך מעט ואחר ספר לו, כי נוסד משפט הדמים, משפט האינקוויזיציה, בשיביליא וכי הקרבנות הראשונים אשר הועלו על מזבחו היו טובי העיר וידידי נעוריו…

הוא שסע את דבריו וישאל בחרדה: ״ואבי?״

– מה לאביך ולהאינקוויזיציה? הוא נסע טולידאה עוד בטרם יבאו האינקוויזיטורים העירה –

הוא שאל את מורו: ומי ומי נגזרו בידי שופטי הדמים האינקוויזיטורים?״

– דון שושן, אבולפיא על פירמונדא, מנואל זוילי, ברתלמוס טוראלבא, יואן פרננדיץ אבלסיא! –

– אויה! – צעק אז כמשתולל – הגם הם נמנו בכופרים? וכל אלה היו נוצרים אדוקים וראשי העיר ונכבדיה.

– הם נמנו בקושרים! – ענהו מורו – המה קשרו קשר בסתר על האינקוויזיציה ותהי אחריתם להכרית.

– הלא גם אבי היה ממתנגדי האינקוויזיציה! – קרא אז בחרדה ויספר למורו את השיחות המקוטעות שהיו בין אביו ובין דון שושן שהגיעו לאזניו בערב ההוא.

– אבל לא קשר עליה קשר! – ענה מורו – ומלבד זאת לא יעיזו גם האינקוויזיטורים לנגוע באביך שהוא אהוב המלך והמלכה.

והוא זוכר כי רתח אז דמו בקרבו וקצפו לא נתן דמי לו ויקלל קללות נמרצות את האינקוויזיציה וכהניה – אבל מורו העיר את אזנו כי לא נאוה לאיש ישר לקלל גם את הרשעים.

מעת ההיא והלאה החל לחוש איזה רגש-מוסר בלבו מדי ראותו פני יהודי וכמעט לא יכל לשאת אליו עין מבשת… הרגש הזה יציק לו גם עתה, בפעם בפעם… הוא יבוש במעשי אחיו הרוצחים מדי ראותו את הנרצחים… הוא יחוש לעתים בלבו איזה כאב אכזרי אשר לא יתאר באֹמר ודברים –

הוא הסכין לקבל מכתבים מאביו אחת לשני ירחים או לשלשה – והנה עבר חצי שנה מעת הפרד אביו ממנו ולא קבל כל מכתב מאתו. הדבר הזה החל לגזול את מנוחתו ויפצר במורו לתתו לנסע שיביליאה אבל הוא דחהו בכל פעם באמתלאות שונות. ויהי כאשר הציק למורו בהפצרותיו יום יום גלה לו באחד הימים את הסוד הנורא והמר אשר טמן בחבו זה ירחים אחדים, כי – כי אביו איננו עוד בחיים! כי בהיותו בדרך העולה טולידאה אחזהו השבץ וימת לפתע –

השמועה ההיא היתה לו כרעם מחריד – – את הרושם אשר עשתה השמועה הנוראה ההיא בלבו לא ישכח כל ימי חייו, הוא בכה הרבה בכי, ילל ויקונן ימים רבים.

אבל המת לא שב מן העפר.

ומן היום ההוא נקשרה נפשו בנפש מורו ביתר שאת. הוא ידע אז כי מבלעדו אין לו בתבל כל נפש אוהבת.

איזו עצבת מרה לחצה ברגע הזה את לבו: ״מה מאֻשר היה לוּ היה עתה אביו בחיים! ומה מאֻשר היה הוא בראותו את כבוד בנו ואשרו.״

כעבור זמן קצר, הוא זוכר, נסע עירה שיביליאה לעשות סדרים בנחלת אבותיו – ומה השתומם במצאו את בית אבותיו ריק ושמם. מבלי היות בו כל שארית מהעשר הרב, בכסף ושטרות המדינה, בזהב וכלים יקרים, אשר מלא את בית אביו בעודנו בחיים. הוא דרש וחקר בבית פקודות העיר ואין איש יודע להגיד לו מאומה מלבד את זאת, כי נסע אביו טולידאה ולא שב עוד משם והקול יצא בעיר כי אחזהו השבץ בדרך וימת. ובטרם נסע אביו משיביליאה מכר את ביתו וכל קניניו לאחד הכהנים משופטי האינקוויזיציה.

ויהי הדבר לפלא בעיניו עד היום הזה.

והוא זוכר עתה את היום שבו עזב את בית מורו. הוא היה אז לעלם בן שבע-עשרה שנה. מורו אמר לו אז, כי כבר השלים אצלו חק למודיו, ומעתה יוכל לצאת לרשות עצמו ולבחור לו דרך רצויה בחיים. אז הביע למורו את חפצו להקדיש עצמו לעבודת הצבא, לעבוד את מלכו וארצו וללחום את מלחמותיהם; ומורו הסכים לחפצו ואז נפרד מעל מורו לבוא לעבוד בצבא. והוא זוכר עוד את הדברים אשר הטיף מורו באזניו לפני לכתו מאתו: ״בני! תשע שנים גדלתיך בביתי, למדתיך, הדרכתיך בדרך טובים. ברוך ה׳ כי לא זרעתי את זרעי על צחיח סלע ופעולתי עשתה פרי טוב ישוה לה. לבך מבין עתה בחכמה ורוחך מלא דעת והשכל. גם לב טהור ברא לך אלהים ונפש עדינה; ובהרחיקי מקרבך את המושגים הכוזבים וקנאת הדת הממלאים כל רחבי ארצנו, הנך כיום אוהב כל אדם וסבלן בדעות. ועתה בעזבך את אהלי הבודד ובאת לשוק החיים, בקרב חברת בני האדם, מכל משמר נצור, בני, את לבך לבל יועם ולבל ישבת מטהרו. הנך בא בחברת אנשי החיל, לוחמי מלחמת ארצנו. התאחד עמהם. היה להם לאח נאמן, הלחם כמוהם בחרף נפש לטובת ארצנו ומלכיה; אבל אל יהי חלקך בין לוחמי מלחמת דתנו. ילך לו כל איש וכל עם בשם אלהיו ועתה בשם האהבה והחפש תדגול. זכור, בני, ואל תשכח תורת מורך זאת כל הימים. אם כה תעשה וזכית ארחך בעיני אלהים, בעיני אני וגם בעיני אבותיך השוכנים בצל שדי״. – והוא נפל אז על צוארי מורו וישקהו ועיניו זלגו דמעות-אהבה ורוממות קודש.

ותורת מורו אמנם נחרתה עמוק, עמוק בלבו, וכל הרוחות הרעות המנשבות בחלל ארצו לא תוכלנה להזיז את דעותיו ומושגיו אף כמלוא השערה. ולא עוד כי כל אשר יוסיף להיות בחברת החשוכים המקנאים לדת ועובדי האלהים בשנאה ושפיכת דמים יוסיפו דעותיו ומושגיו להתחדד ולהתחזק בקרבו. הוא יוסיף אז להכיר את רוממות תורת מורו ושפלות תורת הקנאים.

בעת הראשונה לבואו בצבא היה בא פעמים רבות את חבריו בריב בגלל קנאתם לאמונה – אבל בראותו כי כל דבריו לא יועילו, ומבלי לתקן מאומה אולי ירע לנפשו, שם מחסום לפיו מן הוא והלאה ויבט און ויחרש.

הוא בא לעבוד בצבא בעיר טולידה ויפק רצון משרי הצבא וימנוהו לשר חמשים, ואחרי עבור זמן קצר לשר-מאה – ואז הסתפח אל הצבא היוצא למלחמה את הערבים ויראה את גבורת ידו במצור מאלאגה. שמעו הגיע לאזן המלך ויקרא לבוא לפניו. ולנגדו יעבור כל המחזה הנהדר ההוא בעמדו לפני המלך והוא שואל אותו לשם אביו, ובשמעו כי נקרא בשם כריסטובאל סאן סאלואדור נהרו פניו ויקרא בצהלה:

״כריסטובאל סאן סאלואדור אהובי! ואנכי לא ידעתי – פנה בדבריו אל השר היושב ראשונה במלכות העומד לפניו – כי השאיר אחריו אהובנו זה בן במותו״ ואחר פנה אליו בפנים מאירות ויושט לו ידו, אשר מהר וישקה ברוממות כבוד, ויקרא אליו ידידות: ״דון מיגואלסיניור סאן סאלואדור! אביך השוכן בצל שדי היה איש חסדי. הוא הציל נפשי ממות בהצותי את הערבים במלחמה. ואת החסד הזה זכרתי לו כל הימים וארימהו אל על לבחיר שלישי ושרי ממלכתי – אבל פתאם לקחהו האלהים מאתנו, מבלי דעתנו גם מה היה לו ואיך ואיפה השיב נפשו אל האלהים, ונתאבל עליו מאד; ומה ישמח לבי עתה לראות את בן סאלואדור אהובי לפני בתפארת גבור חיל ולוחם מלחמת ארצנו. והנני לזכור לך את חסדי אביך הנאמנים והיטיב איטיב עמך כאשר הטיבותי עם אביך. ועתה אני מונה אותך לשר-גדוד והיית לאחד מבאי חצרי״.

הוא כרע אז על ברכיו לפני המלך ויודה לו בענות חן על חסדו הגדול ויביע את שמחתו ותקותו להראות לבית המלך את אהבתו ואמונתו בחרף נפש.

ומני אז החלה תקופה חדשה בחייו. מני אז יצא מסתר המדרגה ויהי מרואי פני המלך ושמעו הלך בכל הארץ כיום הזה.

חייו החלו לקבל צורה חדשה: חיי אצילים ורבי הארץ, חיי עליזים, משתה ומחול, חברת אבירים ונשים יפהפיות – ובכל אלה נשאר נאמן לתורת מורו.

במרוצת שבע השנים האלה נסע קורדובה וירא את פני מורו זה ארבע פעמים.

וכבודו והדר גדולתו שמחו את מורו וירהיבו את לבו בכל פעם. הפעם האחרונה אשר ראה את פניו היתה לפני שנתים בצאתו את גדודיו למלחמת גראנאדה.

ובזכרו את מקרי חייו בשנים האחרונות יזכור את הנקודה המאירה אשר בהם, את דונה קלארה ואהבתם זה לזו. הוא ראה אותה בפעם הראשונה לפני שלש שנים בהיותה קרואה אל המשתה בארמון המלך ותקח את לבו ביפיה ותומתה, ולאט, לאט נקשרה נפשו בנפשה בחבלי אהבה עזה והיא גם היא אהבתהו; אך לא גלתה לו את לבה ולא נתנה ידה לו עד הימים האחרונים. –

ומה מאֻשר הוא עתה באהבה הזאת! –

ודמיונו החל לציר לפניו את העתיד בצבעים יפים ונחמדים. מה ירב אשרו ונועם חייו בהיות דונה קלארה לחברתו ואשת בריתו – מה תכלה נפשו לעתיד הנעים הזה! –

אך… מדוע זה תתגנבנה בקרב לבו מחשבות נוגות לרגעים? מדוע ולמה?.. האין אהבת ארצו אשמה בזה?.. הוא אוהב את קלארה והוא אוהב את ספרד ארצו: הראשונה תשביעהו נעימות והשניה – ממרורים! היוכל לשמח שמחה שלמה?..

איזו עננת עצבת שכנה על מצחו ברגעים האלה.

מעבר מזה יגיעו לאזניו קולות זמרה נעימים ומעבר מזה – יללות פולחות לב… מעבר מזה הוא רואה שמי‑טוהר ומעבר מזה – ענני אֹפל. מעבר מזה גן-עדן ומעבר מזה – גיהנום…

וברגע הזה עברה לפניו תמונת מורו החכם ופניו נהרו; עוד מעט והתענג בחברתו. הוא ימציא נחומים לנפשו –

אבל פתאם התנודד: אולי חולה הוא עתה?.. אולי? –

 

VIII    🔗

בקצה אחד הרחובות השקטים אשר בקורדובה עומד בית קטן ובודד אשר צאלים יסכהו ומאחריו גן קטן ונחמד.

בבית הזה משכן דון אלונזו די פיריירא.

באחד החדרים אשר לבית הזה הוא שוכב עתה על ערש דוי, פניו חורים כפני מת ועצמות לחייו שופו מאד. לפניו שלחן קטן ועליו כוסות ובקבוקים שונים גם ספרים אחדים. לא רחוק ממנו על אחד הכסאות יושבת אשה זקנה ומבטת אליו לרגעים ברחמים רבים.

פני החולה מפיקים איזה קוצר-רוח וחרדה. לרגעים נטויות עיניו אל הדלת ולרגעים הוא מתאמץ לשבת ולהביט מבעד החלון החוצה.

רוחו סוער בקרבו מאד: ״מדוע יתמהמה ככה? אולי לא יבוא כלל?.. לא! לא יאומן! הוא יבוא – אבל מתי?.. ואולי יאחר המועד?.. יודע אני כי עמי ספורים… עוד מעט – והאם ירד סודי אתי לקבר?… לוּ יכלתי כי עתה העליתי את סודי על הניר… אבל ידי רועדות… לא תעצורנה כח להחזיק בעט – מדוע לא עשיתי כזאת בעודני בריא אולם? מדוע?״ –

״אם יעבור היום הזה והוא לא יבוא – באה מחשבה בלבו – אשלח לקרוא לי את דון בענעדיקטא די אבוהב והוא יכתב מפי על הגליון את צואתי למיגואל ואנכי אחתום עליה את שמי״.

פתאם נשמע לאזניו איזה קול צעדים… הוא נטה את אזנו להקשיב… הנה הקול הולך וקרב… הנה קול דופק על הדלת… לב החולה החל להלום בקרבו… אולי מיגואל הוא? –

הוא רמז בעיניו ובידו הדקה להזקנה ותקרב אל הדלת ותפתח אותה ומיגואל בא הביתה.

– מיגואל? – קרא החולה מתרגש ונהרה הופיעה על פניו.

מיגואל נגש את המטה בפיק ברכים וחרדת נפש.

– מה לך, מורי?! – קרא מיגואל בקול רועד בנפלו על צוארי מורו וישקהו – מה מחלתך?

– שב נא, בני! – ענה החולה בחבקו אותו בזרועותיו הרפות והרועדות – שב, מה שלומך אתה? טוב עשית, בני, כי באת בעוד מועד. חפצתי לראותך בטרם אלך ואינני.

– מורי! למה תדבר כדברים האלה? – קרא מיגואל בתלונה – עוד תרד מעל המטה ושבת לאיתנך.

– לא, בני! חש אני כי כחותי הולכים ורפים וימי ספורים, ואולם למה זה נבהלת? ואנכי אלכה לקראת המות במנוחת לב. כבר זקנתי ושבתי – וכמה שנות האדם עלי אדמות? הלנצח יחיה?

מיגואל החשה.

החולה רמז להזקנה כי תעזוב את החדר ובאה אל החדר השני.

מיגואל סר רגע מעל המטה ויפשט את בגדי הדרך מעליו ואחר שב וישב על יד המטה.

– הרעב, אתה, בני? אצוה להביא לך אוכל –

– לא, מורי! לפני בואי העירה אכלתי –

שמע נא, בני! – קרא החולה בשבתו על המטה נשען על הכר שמראשותיו ויחזק ביד מיגואל באהבה – הנני לגלות לך עתה סוד קדוש אחד הצפון בלבי. אמנם חשבתי לחכות עוד זמן קצר, כי כן נשבעתי לבעל הסוד, כאשר אספר לך במרוצת דברי; אבל אחרת חשב ה׳. הנני מוכרח עתה לחלל את שבועתי לבל ירד סודי אתי לקבר.

מיגואל הביט אל מורו בעינים מפיקות תמהון.

– בטרם אפרד ממך, יקירי, לנצח אגלה לך מי אני, מולדתי ומקור מחצבתי. דע לך, מיגואל, כי לא נוצרי אני כי אם יהודי!! –

מיגואל התנודד מבלי משים כמעט. מבטי עיניו הפיקו שממון רב: ״מה שמעו אזניו הפעם? מורו הוא יהודי?״ – ברגע הראשון חלף ברק חשד במוחו: ״החונך אפוא ע"י בן דת אחרת ומי יודע אם לא תורת שוא הורהו? האם לא הרחיקהו אפוא בצדיה מעל הדת הנוצרית ויחנכהו ברוח הדת היהודית? אולי באמת אין לו כל מושג מדתו הקתולית ולכן כמו זר נחשבו לו דרכי הכהנים?״… החשד הזה עורר שאלה בקרבו: ״ומדוע מסרהו אביו למורה אשר כזה? האם לא ידע כי יהודי הוא?״… אבל ברגע ההוא הביט מבלי משים אל פני מורו, אשר ענות קדש ורוממות-רוח שפוכות עליהם, ואל עיניו המפיקות תום וצדק, והחשד חלף מקרבו כלו: ״לא! לא! התורה אשר הורהו איננה תורת-עם מיוחד, כי אם תורת האדם, תורה מלאה אהבה וצדק, תורה הנובעת ממקור טהור, ממקור אלהים…״

הוא התעורר משממון רוחו ואיזה רוח עצב נסך עליו ברגע ההוא. הוא הרגיש איזה כאב לב… הדעת כי יהודי הוא מורו ולא קתולי הצרה לו מאד – ״מדוע״?… נסה לשאל את נפשו ״האם לא אחת היא לאיש כמוהו, העומד מעל לקנאת-דת וריבי-עם, אם יחשב מורו על עם זה או על עם אחר? האם לא אחת היא לו?…״ אבל… מאד יצר לו כי מורו האהוב לו איננו בן-עמו כי אם בן עם-אחר. הוא הרגיש בקרבו איזה רגש-נכר, איזה רגש פרוד בינו ובין מורו. מורו היה עתה לנכרי לו. הוא חש בנפשו כאלו נפרד עתה מורו ממנו והוא נשאר בודד ועזוב… איש אחד בין עדת זאבים רבים –

הרגש הזה הציק לו מאד: הנה כי כן גם מורו בן העם הנפלא אשר כבר יצאו מקרבו עוד חכמים רבים וגדולים מאד… מדוע לא מצא בקרב עמו אנשים כאלה?…

ערך עם היהודים רומם עתה בעיניו מאד…

– מדוע תחריש, מיגואל? – העירו מורו מהמון מחשבותיו – הנני רואה כי סודי הביאך במבוכה. הנפל ערכי בעיניך בגלל יהדותי? האין זאת, מיגואל? –

– מורי ואלופי! – קרא מיגואל מתרגש ויחזק ביד די פיריירא – האם לא תכנת כבר את רוחי? הלא אתה יוצרו ואביו. הלא ידעת את הכבוד אשר אני מחלק לעם הנפלא הזה. אנכי הנני מקנא עתה בעם היהודים, כי לו אנשים נעלים ומצוינים כמוך ולנו – טורקומדה וקסימענעס. – –

צחוק קל חלף על פני די פיריירא ויקרא:

– שמע נא, בני את ספורי תולדותי ואז תחלוף הקנאה הזאת מקרבך. הלא שמעת מפי פעמים רבות וגם בספרי קורות הדורות קראת כי לפני מאה שנה החלו הכמרים לעורר את חמת העם על היהודים ולהסיתם להתנפל על ״זעומי ה׳, לפרוע בהם פרעות ולשלוח יד ברצח – ובראשם הכומר העריץ פֿערנאנדא מרטיניץ, אשר הקניא את לב העם הפרוע בדרשותיו אשר השמיע בראש הומיות; ואז השתובב ההמון ויתנפל על עם חרמו ונהרי דמי ישראל שטפו בחוצות שיביליא, קורדובה, ברצלונה, טולידה ויתר ערי ספרד. אז נשאר מפלט אחד ליהודי ספרד האֻמללים: ״להמיר את דתם בדת השלטת״ וכזאת עשו רבים מהיהודים בעת ההיא ותהי להם נפשם לשלל, אם אמנם כי אמיצי הרוח שבהם בחרו לההרג על קדוש אמונתם מהמירה באמונה אחרת. אולם גם אלה אשר קבלו עליהם את הדת השלטת בגלוי, נשארו יהודים אמתים בסתר, כי האמונה לא תשורש ביד חזקה ובכפיה. ובעוד אשר למראית עין התהלכו כשלומי אמוני הנוצרים באין רואה שמרו את כל חקי דתם; ומיראה לבל יודע הדבר להכמרים והוצאו אל הורג ככופרים נאנסו להתחבא במערות ובמקומות סתרים, לעבוד שם את אלהי אבותם כאמונת לבם – והם הם ״הנוצרים החדשים״ עד היום הזה, אשר בגללם נוסדה האינקוויזיציה הטמאה, להתחקות אל הליכותיהם בסתרי ביתם וליסר במשפט הדמים את כל הנחשדים בשמירת ״דת היהודים״ בסתר. המתנצרים האלה אנוסים להסתיר את סודם גם מבניהם. וגם מנשות חיקם מבנות הארץ אשר נשאו להם אחרים, לבל יפלו בגללם בפח. אחים בני אב אחד נאנסו להתנכר זה לזה למען אשר אם יפול האחד ברעה לא יחשד השני ולא יגרר גם הוא אחריו…

והנה בעת ההרג הראשון בשיביליא גר שם אבי זקני, מעשירי העיר ונכבדיה, בשם דון יהודה די פיריירא, ובני ההמון התנפלו על ביתו ויבֿזו את כל אשר לו, את אשתו רצחו לעיניו, את כבוד בתו העדינה חללו לנגדו, ואותו ואת בנו יחידו מיכאל סחבו בחוצות עד הביאם אותם לבית התפלה הנועד למעשה התמורה – והמה בחרו בחיים ויהיו לנוצרים בגלוי. אבל אבי זקני לא האריך ימים אחרי כן, כי דבר התמורה היה לו למכשול לב ונחם נפשו הציקהו מאד ויחלה וימת עוד בשנה ההיא. ואבי נשא לו אז אשה מבנות האנוסים ותלד לו שני בנים, אותי ואת אחי הצעיר. אבי עשה חיל במסחרו ויעל מעלה, מעלה ויהי לאחד העשירים הגדולים אשר שמעם הולך בכל הארץ, וכל מרומי עם הארץ בקשו קרבתו ויהיו מבאי ביתו. – אנכי הייתי יושב אוהלים ושונא קרב ולחם ואחי הצעיר – גבור ושואף לקרב; אבל גם מלמודים לא משך ידו וילמוד ויהגה בשום שכל ויצטין גם בלמודיו, ושנינו לא ידענו את מוצאנו, כי עברים אנחנו. אולם, לי, בהיותי מיושב בדעת וקר-רוח ובהיותי יושב אהל והוגה כל היום בספרי חכמה, גלה אבי את מקור מחצבתי במלאת לי חמש עשרה שנה; אבל לאחי, בהיותו נבהל ברוחו ודמו רותח ובהיותו איש מעורב עם הבריות ובא במקום זרים, לא גלה אבינו את סודו עד אשר מלאו לו עשרים וחמש שנה – הזמן שבו יהיה העלם לאיש יודע עת לכל חפץ ולהסתיר סוד…

מיגואל התנועע מעט במקום שבתו ומבטיו הביעו איזה חשד…

– וכאשר נודע לי מפי אבי מי אני ומאין מוצאי החילותי להגות בשקידה בתורת עמי וספרי חכמיו ואבקש לקח מפי אחד מחכמי עמי הגדולים ויבינני בינה בכתבי הקדש, בספרי התלמוד והמוסר, השירה והמליצה אשר לעמי ורוחי מלא מהם: דעת אלהים ומוסר-צרוף, אהבת-אדם ואהבת-הצדק; ואז אך אז למדתי להכיר את עמי וסגולות הרוח אשר לו, לכבדם ולהוקירם.

ואחי בא לעבוד בצבא ויצטין בגבורתו וחריצותו וימנה לשר-צבא; ובעתותיו הפנויות למדתיו חכמת העולם וחכמת היהדות ויהי גבור חיל וחכם כאחד.

– העוד אחיך זה בחיים? – שאל מיגואל פתאם.

– לא! –

– הדבר ההוא היה אחרי מות אבינו – שב די פיריירא לספר – ואחי היה אז בן שבע ועשרים שנה, ואז כבר עברו עליו שנתים ימים מעת הודעו כי עברי הוא, ואמנם היה לעברי נאמן ומוקיר כל סגולות עמו. והנה פעם אחת בצאתו בין הלוחמים מלחמת הארץ את הערבים וגם המלך הופיע בראש המחנה, השתערו עליהם הערבים ויניסום לכל עבר, ואחד הערבים מהר אל המלך ויפל את הסוס אשר רכב עליו המלך ארצה ויעופף את חרבו על ראש המלך וכפשע היה בין המלך והמות. אז שם אחי נפשו בכפו וימהר אל מקום המעשה וימת את הערבי ויצל את המלך ממות…

– מה זאת? – קרא מיגואל מתפלא – הלא גם אבי הציל נפש המלך ממות, ומה היה שם אחיך?

– כריסטובאל! – ענה די פיריירא.

מיגואל לטש עיניו למול מורו וישאל: ״ וגם הוא נקרא בשם די פיריירא?״

– והמלך – שב די פיריירא לספורו – העלהו למעלת אחד משרי הממלכה ויכנהו סאן סאלואדור (המושיע הקדוש)!

– אבי! – קרא מיגואל בקפצו ממקום מושבו ופניו היו פני להבים – גם אנכי אפוא יהודי! ואתה דודי!

– כן, בני! – קרא די פיריירא ברצון וישכב על הכר. הוא עיף בדברו.

איזה צחוק-רצון פזז על פני החולה ברגע ההוא. מבטיו הביעו איזו מנוחה רוממה כמנוחת האדם אחרי מלאו איזו משלחת קדושה.

מיגואל נפל על צוארי החולה וישקהו. יהודי אני ואתה דודי אחי אבי!״ – קרא פעמים אחדות בלב סוער.

– אנפש מעט, בני! – קרא החולה בקול רפה – כי עיפתי בדברי. ואחר אשוב לספר לך את תולדות חיי וחיי אביך.

איזה ים-רגשות שטף בקרב לב מיגואל ברגעים ההם! רגשי נועם וכאב, רגשי שמחה ועלבון, רגשי גאון ושפלות, אהבה ושנאה – כל אלה זרמו בלולים בקרבו: ״הוא ומורו אינם אפוא נכרים זה לזה, המה בני עם אחד כשהיו וקרבותם עוד גדלה ע"י קרבת משפחה״… הרגש הזה מלאהו נועם ושמחה; אך כרגע עורר רגש אחר את עצביו: ״צר לו להפרד מהעם הספרדי אשר חשבהו לעמו עד עתה, אם אמנם כי יתרון רב לעם היהודים ממנו בכל מעלות הרוח – העם הספרדי קשור בילדותו, בשחרות חייו, בטל העלומים הנסוך עליהם, ולכן חביב הוא לו מאד ולבו יכאב לעזבו ולבוא למחנה אחר אשר כזר נחשב לו עד עתה״… וברגע הזה זכר את קלארה אהובתו. ״הוא איננו עוד בן עמה… היא ספרדית והוא עברי… מה זר הדבר! – מה טוב היה לוא נגלה לו כי שני העמים האלה עם אחד הם! – –

אולם בעקב הרגש הזה אחזה מחשבה סותרת: ״האמנם נפרד הוא עתה מהעם הספרדי? הבשביל כי שונו עתה דעותיו בדבר האמונה חדל מהיות ספרדי נאמן כאשר היה עד כה? וכל היהוּדים האם אינם באמת ספרדים נאמנים? וכי בשביל שנוסח תפלתם לאלהים נוסח אחר הוא אבדו את זכותם מהחשב בבני הארץ? והאם בשביל כי התקוממו נגדם חזקים מהם ויגזלו את משפטם בזרוע אבד להם באמת? ומשפט האדם לאלהים הוא והאדם מה כי יגזול את המשפט הזה מרעהו? לא! – הרגיע את רוחו – ספרדי הנני כאשר הייתי, אף כי עברי אנכי במוצאי ואמונתי״.

ואז התעורר רגש אחר בקרבו ויכאב את נפשו מאד: ״הנה כי כן גם הוא בן להעם הנעלב והאמלל, עם היהודים? העם הנרדף והנענה אשר קללת בני אדם עריצים רובצת עליו – העם הזה עמו הוא, עצמו ובשרו… את אבותיו ואחיו טבחו, דקרו, שרפו ומן גו גרשו… את אשר הבין בשכלו עד כה הוא מרגיש עתה בלבו… עלבון עמו הגדול הכאיבהו ברגע הזה מאד… העלבון אפוא עלבון עצמו הוא. גם הוא יחשב מעתה בין הרצוצים והנעלבים… גם אחריו יקראו מלא: ״יהודי ארור!״.

עיניו הפיצו ברגע הזה מבטים עכורים ונכלמים… ״ומדוע תהיה כזאת? – התלוננה נפשו בקרבו תלונה עצומה ומרה – מה פשע העם הזה ומה חטאתו? מה עשה לכם, מרצחים? למה תשפכו את דמו כמים ומבשרו לא תשבעו?

״מה עשה לכם, מרצחים? – הוסיפה נפשו להשתפך במרי שיח – האין לו המשפט להחזיק בדעותיו, באמתו?״

״כן! – הוסיף לחשוב בגאון – העם הזה הוא מעונה בגלל האמת. הוא מחרף נפשו למות בשבילה – ואם הנהרג על קדוש השם לקדוש ואלהים יחשב מה אפוא עם היהודים כולו אם לא עם של רבבות אלים ״ – –

איזה צחוק מר חלף על פניו ברגע ההוא –

והעם הזה הבוחל במשמני ארץ ובוחר בטל שמים, העם הלוחם כגבור בעד האמת החביבה לו. העם השואף לצדק, לאהבה ואחוה, שפל ונבזה בעיניכם?.. לזכרו תתנודדו כזכור את השקץ וכל דבר פגול… בוז לכם, נעוי לב! –

אחי האֻמללים! זה מנת כל הנלחמים בעד האמת! –

הוא מלא אז רגשי אחוה ורחמים רבים לאחיו הנדכאים. הוא חפץ לבכות עמהם הרבה בכי…

ומי אשם בזה אם לא כהני ספרד הארורים? העם הספרדי הוא מסוגל להיות עם נאור וטוב; אבל המה הוליכוהו ארחות עקלקלות… המה עשו להם את הדת לכלי משחית וחרב מרצחים… המה עטרו את האלהים בעטרת מרצח – עטרת כבוד בעיני טורקומדה וקסימענעס!

השנאה לעדת האכזרים האלה להטה ברגעים ההם את כל קרביו כאש. מה אותה נפשו לבכות את אֵש שנאתו לחבר הכהנים הטמאים בדמי לבבם… לוּ נערך אויטא-דא-פע להעביר באש את כהני האינקוויזיציה! ולהחל בשרפת טורקומדה!.. מה נחמד ונהדר היה המחזה! האנושית קמה על שונאיה לכלותם ולהשמידם… בני האדם מגרשים מקרבם את בני השטן והשאול!..

על לבו שב לעלות הרעיון אשר נולד בקרבו זה לא כביר: ״לאסוף חברים תמימי דעים ולצאת למלחמת החופש ביד רמה״ – אבל עתה מצא הרעיון הזה מחשבות מתנגדות לו במוחו: ״בהחשבי לקתולי ובן העם הספרדי יכלתי לצאת למלחמה לטובת עם אחר, למלחמת הארץ כולה; ועתה… עתה נוגע אני בדבר… עתה אחשב ללוחם לטובת עצמי, לטובת עמי, ואת מי? את ארץ מולדתי – ולא בארח ישר כי אם בדרך ערומים, תחת מסוה ספרדי-קתולי… הדבר הזה לא יתכן!.. עתה אחשב באמת לבוגד במלכי וארץ מולדתי – האין זאת?..

למחשבה הזאת נוספה מחשבה שניה: ״מי יודע אם לא נוסד כל רעיונו על אדני תוהו? הן עתה הוא רואה, כי מורהו הוא יהודי וגם הוא, תלמידו, יהודי, גם אביו היה יהודי, וכל דעותיהם הישרות בדבר אהבת הבריות והחפש, אך ממקור היהדות מוצאן; ואם נמצאו עוד מתי מספר בעלי דעות כאלו אולי גם הם עברים הם בסתר? – אבל בקרב הספרדים הנוצרים, בקרב הקתולים האמתים, מי יודע אם ימצא גם קמץ אנשים, שואפים לחפש ואוהבי אדם, הדרושים לחפצו?.. ובמי אפוא יאסור את המלחמה הכבדה הזאת?..

– התשמח, בני, על הדבר אשר הודעתיך עתה אם תצטער? – שסע פתאם החולה את מחשבות מיגואל ועיניו בחנו אותו – הגד נא, בני, את האמת ואל תכחד.

– שמח אני, דודי, ועוטה גאון כי בן עמך הנני ולא בן עם טורקומדה – קרא מיגואל מתרגש – מתגאה אני ביחושי העתיק והנפלא, בתורת עמי ומוסרו הטוב. עמנו לא הוציא מקרבו אף טורקומדה אחד… ואולם בוכה אני לגורל עמנו המר מאד…

– אל לך, בני, לבכות! – קרא די פיריירא בקול נחומים – הדעת כי אנחנו העלובים והמה העולבים תנחמנו ותרהיבנו. אין לצדיק לבכות על גורלו בהוה אחרי כי חף הוא מפשע. לא על גורלנו נבכה, כי אם על גורלם הם, על גורל הנתעים בהבלי שוא, על גורל בני אדם הנמשלים לחיתו טרף… ולנו, בני, עוד צפון העתיד… לא לנצח ימשול החשך ממשלת בעולם. עוד יאיר אור החופש על כל בשר ואז לא יאכל עוד עם את עם לשם שמים… אז ידגלו כל העמים בשם ה' האמתי – –

איזו קדושה רוממה רחפה על פני החולה בדברו את הדברים האלה.

״מתי יבאו הימים המאֻשרים ההם?״ – שאל לב מיגואל בקרבו.

ותמונת קלארה חלפה עוד הפעם על פניו והיא עוררה בקרבו מחשבות רבות: ״מה תאמר היא בשמעה כי – עברי אנכי?… האם לא תתנודד ותשט מעלי בשאט בנפש?… האמנם?… ההיא תשט מעלי בגלל אמונתי?… התחדל מאהבני בגלל חיץ תפל כזה?.. האם הייתי ע“י החדשה הזאת לאחר?.. אולי כן יהי – אמנם כבר הצליח לי לברוא לה לב אחר, להכניס בקרבה רגשות טהורים ודעות צרופות; אבל בכ”ז מי יודע?… צמחי ההרגל לא ישורשו כה מהר מלב האדם – אבל מי זה ימריצני לגלות לה את סודי? האחטא לה בזה? ומה לה ולדעותי בדבר האמונה? הלא האהבה קרבה את לבותנו זה לזה ולא האמונה – והאמונה מה כי תפריד בינינו? ובמה נשתנה אפוא היחש שבינינו ומה מנה יהלך אם החלפתי את דעותי באיזה ענין? החלפתי? ובאמת לא החלפתין. דעותי בדבר עיקרי האמונה, בדבר תכנה, לא נשתנו עתה באמת מלבד בפרטים קטנים, בנוגע לצורתה החצונית, ואך תחת אשר חשבתי עד כה את האמונה הזאת לאמונת הקתולים נוכחתי עתה כי אמונת היהודים היא – – ואם גם היא תמימת דעים אתי בדבר האמונה גם היא עבריה ברוח. ואיזה חיץ יבדיל אפוא בינינו? ועמי?… האם אינני עתה אותו הספרדי שהייתי עד כה? ובמה אפוא אחטא לה אם לא אגלה לה מקור מחצבתי ואמונתי?..״

אז באה מחשבה אחרת בלבו: ״ הנה כי כן יהודי אני ויהודי אהיה, ובכל זאת אשים מסוה איש קתולי על פני? מה מרה היא מסוה-שקר כזה!… מה מר הוא להיות רמאי בכל רגע ורגע… אבל היש עצה אחרת? האסיר את המסוה מעל פני? האסגיר את עצמי ביד האינקוויזיציה?…

תרדמה קלה סגרה את שמורות עיני החולה ויישן ומיגואל ישב על ידו ומחשבותיו עמקו מאד – –

 

IX    🔗

– עתה אשוב לספורי – קרא החולה בהתאמצו לשבת על המטה – אתה, בני, שאלתני פעמים רבות: ״מדוע לא לקחתי אשה ואולד בנים כדרך כל הארץ?״ ואנכי עניתיך בכל פעם: סוד כמוס הוא בלבי ובקרב הימים תדעהו״. עתה בא המועד לגלותו לך: בשיביליא גר איש עשיר ונודע לשם מבני האנוסים ועברי נאמן בסתר, דון הענריקי די אבוהב – את בנו דון בענעדיקטא די אבוהב הלא ידעת – ואנכי הייתי אחד מידידיו ובאי ביתו. בביתו נודעתי לבת אחות אשתו, דונה איזאבעללא, אשר במות עליה אמה באה לגור בבית דודה, והיא היתה נערה יפה ורבת-חן ותחשק נפשי בה ולאט, לאט נקשרתי בנפשה בעבותות אהבה עזה וגם היא אהבתני מאד, ואומר לקחתה לי לאשה. אבל אז נודע לי מפי דודה כי לא מזרע היהודים היא, כי גם אשתו גם היא נוצריות הן מלדה ואדוקות גדולות בדתן הקתולית. אז באתי במבוכה…

– ומה ממך הלך אם נוצרית היתה? – שאל מיגואל בחרדה וזכרון קלארה חלף אז במוחו.

– מה ממני הלך? – שנה די פיריירא את שאלתו – הלא עון גדול הוא כי יבאו יהודי ונוצרית בברית הנישואין. הלא האמונה היתה חומה מבדלת בינינו.

דברי מורו הטילו סער גדול אל לבו: הנה קיר מבדיל חדש בינו ובין קלארה. הדבר הזה לא עלה על דעתו לפני זה. אמנם שמע כי היהודים מתחתנים אך את בני עמם, אבל לא ידע כי כן תדרוש אמונתם וכי עון גדול הוא לקחת בת עם נכר לאשה. הנה כי כן אסור לו, על פי אמונת אבותיו, לקחת את קלארה לאשה… ״אבל מדוע תהיה כזאת? הזאת היא הסבלנות אשר תתפאר בה היהדות? מה לי ולאמונת לבה? ומה ממני יהלוך אם דעותי ודעות קלארה בדבר האמונה לא תתאימנה יחדו? האין גם זאת קנאת-דת זעומה אם אדחה את אהובתי ממני בגלל אשר דת אחרת לה? היה לא תהיה! הדרישה הדתית הזאת אינה בצדק והוא לא ישמע לה. ילך לו כל אחד מאתנו בשם אלהיו ואנחנו בשם אהבתנו נדגול ״. –

– מדוע תדרוש כזאת הדת מעמנו? – שב לשאל את מורו – מה לאהבה ולאמונה?

– כאשר תחל, בני ללמוד את ספרי דתנו והתבוננת אל חוקי אמונתנו ואל הרוח המרחף עליהם ונתת צדק לחוק הזה. החוק הזה, ככל חוקי תורתנו, אך לטובת האדם הוא. אמנם עלינו לכבד ולאהב גם בן עם אחר; אבל לא טוב לנו התאחד אתו לחיי משפחה אחת. התולדה עשתה את שלה ותטבע בחיינו חותם מיוחד, חותם אשר לא נתן להטשטש כל הימים, והחותם הזה לא יתן להם התאחד את חיים אחרים התאחדות שלמה. חיי המשפחה דורשים שיוו גמור, אחדות אמתית מבלי כל פרץ ובדק. המה דורשים מאת הבעל והאשה כי יהיה להם רוח אחד ושפה אחת, אל אחד ותפלה אחת… יהודי ונוצרית או נוצרי ויהודית כי יבאו בברית הנשואין, גם אם יהיו סבלנים גדולים בדעות, ירגישו תמיד כי זרים המה זה לזה, כי לכל אחד עבר אחר ועתיד אחר, כי לכל אחד בית קברות אחר ושמים אחרים… המה לא יוכלו לסתום את הפרץ שביניהם… וגם אם יסתמוהו פעם תבוא כל רוח מצויה ותסיר את הפקק מעל פיו והפרץ יגלה שנית… ומה גם בהולד להם בנים אשר כל אחד יתאמץ למשוך אותם לעברו… חיים כאלה מלאים אך מרורים ומריבות תמיד. –

רגעים אחדים שררה דומיה בחדר. דברי די פיריירא אשר דבר בתם לבב הרעישו את כל עצבי מיגואל. הלקח הישר המפכה מהם המס את לבו: הוא פתח לפניו תהום-נורא המפריד בינו ובין משאת נפשו… היעצור כח לעבור על פני התהום הנורא הזה בשלום?.. האמנם רחוק הוא מקלארה מרחק רב כזה? – – אמנם צדקו אמרותיו אבל… הוא חפץ לעצם את עיניו… הוא חפץ להצמד אל הנפש האהובה לו מבלי חשוב הרבה… לא! הוא לא יוכל הפרד ממנה ויהי מה…

– והתורה הזאת – הוסיף די פיריירא לדבר – חרדה גם לחיי עמנו וקיומו. רוח עמנו סלל לו מסלה מיוחדת בחיים ובה עליו לעבור הלאה והלאה, להתקדם ולהתפתח בטבעו ולפי תעודתו – והרוח הזה הוא הוא עצמיות העם, חייו וקיומו; וחלילה לבני העם מהתבולל בקרב עמים אחרים, לכחד את עצמיותם ורוחם המיוחד… ההתבוללות הזאת מיתה היא להעם. –

ורוח מיגואל סוער בקרבו: השכל ימשך אחרי אמרות פי מורו, אבל הרגש יתנגד להן…

– עתה אשוב לספורי – הוסיף די פיריירא לדבר – אבל לא אכחד ממך, בני, כי בעת ההיא לא היו עוד דעותי בדבר הזה כדעותי עתה, אז שאלתי גם אני את נפשי שאלה כזאת: ״מה לאהבה ולאמונה?״ ומלחמה עזה, מלחמה פנימית, מלחמת האמונה והאהבה, התעוררה בקרבי בכל עוז והאחרונה אמנם גברה על הראשונה, ואומר לקחתה לי לאשה, אבל אך אחרי אשר אגלה לה מקור מחצבתי ואמונת לבי ושמעתי מה בפיה, כי לא חפצתי לגנוב את לבה…

״ואנכי אומר לגנוב את לב קלארה ולכחד ממנה מוצאי ואמונתי האמתית? – חלפה מחשבת תלונה בקרב לב מיגואל ברגע הזה – היתכן הדבר הזה?״

– ואולם – הוסיף די פיריירא לספר – שוה נא בנפשך את מבוכתי בגלותי לה את סודי והנה נרתעה לאחוריה ותבט אלי בבהלה ותאמר: ״לא אתן את ידי ליהודי! לא אהי ליהודי לאשה!״ וזרם דמעה פרץ מעיניה.

התעשה גם קלארה כזאת בגלותי לה את סודי? – שאל מיגואל את נפשו – לא אאמינה…

– אנכי נבוכותי לשמע דבריה – הוסיף די פיריירא לספר – וכאב לבי גדל מאד: ״התשנאיני מעתה, איזאבעללא?״ שאלתיה ברוח סוערת ״ומה ממך יהלוך אם בן עם אחר אני ואמונה אחרת לי?״ אולם היא הסתירה פניה בכפות ידיה ותבך מרה: ״אשנאך? לא! אוהבת אנכי אותך גם עתה ולא אחדל מאהבך עד יומי האחרון, ובגלל זה אני בוכיה. את עמך אתעב, אבל לא אותך – ובכל זאת לא אוכל היות לך לאשה. לא אמכור את נפשי לשטן לצמיתות״.

ודבריה קרעו אז את לבי לגזרים. ברגע אחד נפקחו עיני לראות נכוחה. ראיתי כי צדקה ממני… היא רוממה אז בעיני מאד ואנכי השפלתי בעיני.. אמרתי לה כי טוב עשתה אשר משכה את ידה ממני, כי אמנם לא נוכל שנינו התאחד לחיי משפחה – ואולם מה רבו אז פצעי לבי. אהבתי אותה הוסיפה אז עז ותעצומות ותלהט את כל קרבי – ובדמעות רותחות נפרדנו אז זה מזה…

נפרדנו – ואחר התקרבנו שנית למען אשר נפרד לנצח… היא חלתה ותפול למשכב ותשלח לקרוא לי. אנכי לא משתי מעל מטתה. היא אמרה כי חברתי תקל את מחלתה, אם אמנם כי לא נתנה לי לנגוע בה, כמו פחדה לבל אטמא את בשרה במגעי, והיא נפרדה אז ממני לנצח. היא מתה, וברגעי הגסיסה נשאה את עיניה למרום ותקרא: ״למענך, אלהים! הקרבתי את נפשי לקרבן!..״

רסיסי דמעה נראו בעפעפי הדובר. הוא שכב על הכר ויהפך את פניו אל הקיר.

ולב מיגואל נרעש לשמע הספור המר הזה. הוא היה לחזות קשה גם לו… לבו נבא גם לו מחזה איום כזה… האמנם גם הוא יפרד מקלארה?.. הוא הרגיש חום עצום בכל יצורי גוו, פניו להטו וראשו סבב עליו כגלגל.

החולה הפך את פניו אל מיגואל: ״ומני אז – שב לספר בקול רפה ורועד לרגעים – נתתי ספר כריתות לשעשועי החיים ותענוגיהם ואנזר מהבלי העולם ואקדש את עצמי לחכמה ולחקר שדי. אשה לא לקחתי לי, כי לא יכלתי עוד אהוב אשה אחרת בעולם מבלעדי איזאבעללא – גם את שיביליא עזבתי אז בהיותה לי למזכרת-עצב ואתישב בקורדובה, עיר מושב אחד מרעי הנאמנים מימי ילדותי, ואצמצם כל עולמי בנפשי פנימה – ואם אמנם כי הפצע הישן לא נרפא כל ימי חיי; בכל זאת עברו עלי הימים במנוחה ושלוה פנימית. –

ואחי, הוא אביך, לקח לו נערה אחת, בת העשיר הנודע יואן די שושן, היא אמך, מנוחתה כבוד, ותלד לו בן אחד – אותך. היא היתה יפה ונעימה ורבת חן ותום; אבל כעבור שנים אחדות אחרי לדתה אותך חלתה ותמת. אביך, עליו השלום, התאבל עליה שנה אחת ואחר לקח לו אשה שניה, בת הרב מבני האנוסים די אבולפיא ותלד לו בת, היא אחותך עמיליא, אשר נעלמה מבית אביך פתאם כאשר ידעת. והנה אחרי הנשואין נודע לאביך, כי חותנו די אבולפיא היה לקתולי אדוק גם במסתרים ועל פי רוחו חנך גם את בתו וגם היא קתולית אדוקה – ויהי ביראו פן תאציל מרוחה גם עליך, לחזק בקרבך את מוסדי הדת הקתולית ולשפוך עליך רוח קנאות ושנאה ליהודים, ובשגם כי הוא לא יכל לשים עין על חנוכך, בבלותו רוב עתותי השנה בטולידה, מצא לטוב לו להרחיקך מביתו ואז הביאך לקורדובה אל ביתי.

– הנה בגלל זה הרחיקני אבי מביתו! – דבר מיגואל כמו לנפשו – בגלל זה! אכן חכם לבב היה אבי.

ואמנם ידע אבי לידי מי למסור את חנוכי! – קרא בפנותו אל די פיריירא בצחוק קל על שפתיו – אתה היית לי גם למדריך, גם למורה גם לאב רחום. ולולא באתי אל ביתך מי יודע אם לא הייתי גם אני אחד מתלמידי טורקומדה וקסימענעס…

פני די פיריירא הפיקו רצון וגיל. –

מדוע זה לא העתיק אבי את משכנו לטולידה אחרי כי שם בלה רוב ימות השנה? – שאל מיגואל כעבור רגע.

– יען כי היו לו בשיביליא אחוזות רבות שבאו לו בירושה מאבותיו, וירושת אבות חביבה לאדם מאד – וגם אנכי נפרדתי מהן בשבר לב ודאבון. אולם במות אביך נפלו כל האחוזות ההן בידי זרים…

– איך היה כדבר הזה? – שסע מיגואל את דברי מורו בשאלתו – אנכי כבר התפלאתי פעמים רבות בלבי: כי אבי אשר נמנה בין העשירים הגדולים לא השאיר אחריו כל הון במותו. –

– עוד מעט וידעת פשר דבר – ענה די פיריירא – כל עוד אשר היתה אמך חורגתך בחיים לא הביאך לביתו. הוא בא לראותך פעמים אחדות וישמח כי עשית חיל בלמודים, וביחוד, כי חונכת ברוח טהור, ברוח היהדות; ואז שפך שיחו בחיקי, כי תדאב נפשו לראות את עמיליא בתו מחונכת ברוח אחר, ברוח אשתו האדוקה בדת הקתולית… ואך כאשר מתה אמך חורגתך לא היה לו עוד לפחד בגללך פן יוליכוך ארחות עקלקלות ואז השיבך לביתו כאשר ידעת.

– עתה אשער – קרא מיגואל – כי יודע אתה גם את סוד העלמת אחותי וידי מי היו במעל.

– כן, בני! – קרא די פיריירא – גם אביך ידע זאת. הלא תזכור כי אחרי העלם הילדה מצאת בגן פסת ניר כתובה ותמסרה לאביך.

– כן! –

– היא נכתבה בידי די אבולפיא!

– אביה זקנה של אחותי וחותן אבי? מה אנכי שומע? –

– כן! הלא ספרתי לך כי בהתנצרו היה לקתולי אדוק באמת, ובמות בתו, אם הילדה, חרד לטובת נכדתו לבל תחונך ברוח אביה והיתה לעבריה נאמנה; ואז שלח חרש אחדים ממשרתי ביתו שיביליאה והמה באו בדברים את אומנתה יואננה, ובעצם יום אחד סרו אל גן אביך ויקחו אתם את האומנת ואת הילדה ויושיבון במרכבה אשר עמדה הכן מאחרי הגן ויובילון עירה שיגוביה לבית אדוניהם.

– נוראות! נוראות! – קרא מיגואל בלב נרעש – עתה אבינה הכל. עתה מובנים לי דברי הפתקא ההיא. עתה אדע מדוע הסתיר אבי את הדבר ההוא. הוא ירא פן יגלו סודו כי עברי הוא בסתר. עתה יודע אני בשביל מה נסע אז אבי שיגוביה וישב משם בפחי נפש.

– כן! – הסכים לו די פיריירא – הוא נסע אז אל חותנו אבל לא מצאה אותה גם בביתו. הוא התחנן לפניו להשיב לו את בתו הנגזלת; אבל כל תחנוניו לא הועילו והוא שב משם ריקם כלעמת שבא – איפה שולחה אז הילדה לא נודע לאביך.

– נורא הדבר! – קרא מיגואל מתנודד – ואיפה הוא עתה די אבולפיא האכזר? והאם לא נודעו עד עתה עקבות הנעלמה?

אנכי כבר דרשתי וחקרתי הרבה על אדות אחותך הנעלמה – אבל לשוא; גם די אבולפיא עזב כבר את שיגוביה ולא נודע איהו.

מיגואל העמיק במחשבות רבות.

“מי יודע איפה היא עתה? מה גורלה? מה מאֻשר הייתי לו מצאתיה!..”

– ועתה אגלה לך עוד סוד אחד, נורא ומר – ואתה מיגואל, הכון נא לשמוע אותו במנוחת נפש: אביך לא מת בדרך כאשר אמרתי לך. אביך – נגזר – בידי האינקוויזיציה – בשיביליא!!

– אבי? אבי? – צעק מיגואל בקול רועד ופניו חורו כשיד – אבי נרצח! בידי האינקוויזיציה!.. ואיך היה כדבר הזה? – שאל לאחרונה בקול בוכים.

– אביך נמנה בין קושרי הקשר בסתר על האינקוויזיציה בשיביליא, אשר כבר שמעת את שמעם, ואשר על כן הביאך אלי שנית להסתירך מפני הרעה, בפחדו פן יפול בפח האינקוויזיציה ותספה גם אתה עמדו, ובשובו שיביליאה כבר באו האינקוויזיטורים העירה ואז נקהלו כל הקושרים, ובתוכם גם אביך, לבית פרננדא די אבלסיא, להועץ בדבר איך לצאת את האינקוויזיציה למלחמה ביד רמה – ואולם מרגלי האינקוויזיציה התחקו על הדבר ותיכף הכתר בית האספה באנשי חיל וכל הנאספים נתפשו אחד, אחד ויובאו אסירים אל מערת הדמים. והנה יתר הנאספים נאסרו ונדונו למות בגלוי – אבל לא כן היה גורל אביך. המה ידעו מה רבה אהבת המלך אותו וכי לא יסגיר נפשו בידיהם ויהי מה. ולכן הערימו להסתיר את הדבר ויוציאו קול כי מת סאלואדור בדרך – אבל באמת הורד אל מערת המשפט ושם נשפט בענוים קשים מאד ואחר העלוהו על המוקד.

– נורא הדבר!! – ילל מיגואל בקול יליל נורא ופניו אדמו כדם, שניו צללו בפיו וכל עצמותיו רעדו. כעבור רגעים אחדים התנשא ממקום שבתו ויחל לרוץ בבית הנה והנה כמשתולל. הוא היה ברגעים ההם כדוב שכול.

– מיגואל! – התחנן די פיריירא בחרדה – הרגע נא. את אשר נעשה הן אין להשיב.

– נקם! נקם! – שאג מיגואל ברוצו בחדר הנה והנה ויקמוץ אגרופיו – דמי אבי השפוכים צועקים אלי מן האדמה והמה קוראים אותי לנקם. נקם אקח מידי המרצחים הארורים.

– שב נא, בני! – קרא די פיריירא בקול תחנונים.

הוא ישב על הכסא ועיניו הפיצו מבטי זועה.

– השב נא נפשך למנוחתה, בני! – קרא די פיריירא בהחזיקו ביד מיגואל באהבה רכה – לא נקם עלינו לקחת מאויבינו ולא בנקמה נתהלל. דגלנו הוא דגל האהבה והסליחה. גם אלהינו אל סלח הוא. גם הכהנים אינם אשמים. המה חונכו ברוח מתעה, ברוח שנאה ורצח. ואנחנו נתפלל לה' לא להתם את החוטאים מקרב הארץ כי אם את החטאים. לא ביד חזקה ובחרב נוקמת תכלה הרשעה מקרב הארץ כי אם ברוח צדקה ואהבה. –

דברי מורו הרכים השקיטו את דמו וכמו שפכו על נפשו הלוהטת מים קרים ונעימים. סערת רוחו שככה ודמעות שקטות ונעימות התגלגלו מבבות עיניו על לחייו האדומות…

הוא הקשיב אל דברי מורו הרוממים ויהיו בעיניו כדברי אחד החוזים הגדולים לישראל בשנות קדם.

– ומאין נודע לך כל זאת, מורי ודודי? – שאל מיגואל אחרי רגעי מספר.

– אחד מהנתפשים נמלט אז ממערת האינקוויזיציה באורח פלא – ענה – והוא ספר לי את כל אלה. מפיו שמעתי גם את זאת, כי שופטי האינקוויזיציה הוציאו מאביך באונס תעודה כתובה וחתומה, כי מכר את כל אחוזותיו ורכושו לראש השופטים ירחים אחדים לפני התפשו. וכה קם כל אשר לאביך לשלטון האינקוויזיציה.

 

X    🔗

היום חלף והערב בא. החולה חדל מספר. הוא עיף בדברו וישכב וירדם. מיגואל עזב את מקומו על יד המטה וילך לו וישכב גם הוא.

גם הוא עיף מאד. הוא היה שבע נדודים עוד מעמל הדרך וקורות היום שתו עליהם נוספות ויוגיעוהו מאד. ובשכבו החלו שמורות עיניו להסגר תכף. רגעים אחדים עוד זחלו בקרבו זכרונות היום ורגשות שונים – ואחר תקפתהו שנה עזה ויישן עד אור הבקר. –

בהקיצו משנתו כבר חדרו קוי השמש מבעד לחלונים אל החדר. הוא נגש את מטת מורו והנה הוא ישן. הוא שאל את הזקנה לשלומו ותגד לו, כי כבר הקיץ משנתו פעמים אחדות ויטעם גם מעט מרק, והיא חושבת כי רוח לו מעט. גם הגידה לו כי שאל פעמים אחדות לשלומו הוא. אז סעד את לבו בפת שחרית וילך לטיל ברחובות קורדובה, לשאף רוח ולהחליף כח, ויבקש את הזקנה להגיד לאדונה בהקיצו משנתו, כי הלך לשוח ועוד מעט ושב הביתה.

שעות אחדות התהלך מיגואל ברחובות קורדובה ורוחו רחף על פני תהום מחשבות רבות. כל הספורים אשר שמע אתמול מפי מורו עלו עתה על זכרונו ויעוררו בקרבו רגשות שונים…

איזה עולם חדש נפתח לפניו ביום אתמול!.. איזה סודות גדולים ונוראים נגלו לו! איזה רגשות חדשים נעורו בקרבו! אל! האמנם בהקיץ ולא בחלום שמע כל אלה? גם מורו גם הוא יהודים. גם הוא אפוא בן העם הנפלא והאֻמלל אשר היה נד לגורלו כל הימים. גם הוא, לוחם מלחמת הארץ וראש לוכדי גראנאדה, נבזה וארור יחשב בארץ אם אך יודע מי הוא – ואז יעלה גם הוא על המוקד. זה משפט האדם בארץ מולדתו. –

ואבי הישר, השר האהוב למלך – הוסיף לחשוב כמר רוח – נרצח גם הוא בידי רוצחי האינקוויזיציה! ארץ מולדתי האהובה היתה לבמת מטבח לאבי הישר באדם!.. נורא הדבר! –

ופתאם עלה על לבו זכר המחזה אשר תאר לפניו דודו, בגלותו לאהובת נפשו לפנים את מקור מחצבתו והיא נרתעה לאחוריה ותקרא: ״לא אתן את ידי ליהודי!״; ואז עלה על לבו זכר המשתה בבית אבי קלארה בשבתו על ידה ובצאתו אתה במחולות וידברו דברי חבה איש באזני רעהו – מה היה אפוא לוא כבר נודע לו את אשר נודע לו אתמול והוא גלה לה אז מי הוא? האם לא היתה נרתעת גם היא לאחוריה ותאמר: ״לא אתן את ידי ליהודי!״? ואולי עוד הגדילה לעשות מאיזאבעללא, כי היתה יורקת בפניו לעין כל הרואים… וכל הקרואים, גם ידידיו ואוהביו, היו נרתעים לאחור ״וצא טמא!״ אמרו לו… ואחר חנכו בו את האויטא‑דא‑פע בטולידה – האין זאת?..

הוא התנודד לדמיון הציור הזה…

״אמנם עתה מחשבות אחרות לה בדבר היהודים״ – נחם את נפשו.

״ומה אמר מורו דודו – חלפה מחשבה במוחו – לו שמע מפיו את דבר אהבתו את קלארה? האם לא דרש ממנו להפרד ממנה בעוד מועד? והוא? המצא לו מלים לדחות בהן את דרישתו הצודקת? ומה הוא עושה? הוא מכחד ממורו את הדבר הזה… הוא אומר לכחד גם מקלארה כי יהודי הוא״. –

אמנם נופל הוא ממורו – נקט בנפשו.

מלחמה עזה התחוללה בקרבו: ״האמנם, אל אלהי אבותי! תדרוש ממני קרבן יקר כזה? התדרוש ממני כי אקריב את לבי, את חיי, לקרבן על המזבח הדת? ולי יקר המות מהפרד מקלארה – לא! האמונה היא לטובת האדם ולא לרעתו והיא לא תגרש את האדם מגן עדנו באין כל פשע. אנכי יכול לותר על כל מחמדי בשביל האמונה – אבל לא על אהבתי את קלארה – ואיך אוכל להיות כה לאכזר לה? איך אוכל להשליכה מעל פני? האם לא תהי אחריתה כאחרית איזאבעללא? – ומה פשעה בדבר הזה? הבשביל כי נגלה לי כי בן עם אחר הנני לי הצדקה להמית יעלת חן ונפש נעימה כמוה?

״ולה נפש עדינה – הוסיף להרגיע את רוחו – ואנכי מקוה כי יצלח לי לקרב אותה לאט, לאט אל היהדות, ואחרי כן בגלותי לה מקור מחצבתי לא תרתע עוד לאחור – ואולי עוד היה תהיה לעבריה?״

פתאם נתק פתיל מחשבותיו… עיניו תרו אחרי איזו תמונה אשר הופיעה לנגדו מבעד חלון אחד הבתים הקטנים אשר בשפולי העיר: ״מי זאת? האין זאת העלמה אשר ראה אז בגראנאדה ואשר הציל אותה ואת האיש הזקן ההולך על ידה מכף האספסוף ואשר בשם ״עמיליא״ קרא לה הזקן"״ הוא התיצב נכח החלון ויבט בו; אבל התמונה כבר חלפה משם ואיננה: ״האם לא דמיון-שוא התעהו הפעם?״

אבל כעבור רגעים אחדים נראתה שנית מבעד החלון תמונת הנערה: ״זו היא! זו היא!״ הריע בקרבו בגילה. הוא הניע בראשו לעמתה בברכת הבקר והיא עמדה כתמר מקשה על מקומה ותבט אליו בחרדה. רגע שת עצות בנפשו אם לבא לביתה ולהתודע אליה אם אין; ואחר כונן פעמיו אל הבית.

הוא דפק על הדלת ובעוד רגע נפתחה ורגליו עמדו על סף הבית. לעיניו הופיע אֹהל קטן ודל. קירותיו פשוטים ועורים ותקרתו נמוכה מאד, גם כלי הבית דלים וישנים מאד – אבל נקיון נעים שורה בכל פנות האהל ורצפתו וכליו רוחצים ומשפשפים למשעי.

העלמה, אשר פתחה לו את הדלת ואשר בראותה את הבא נסגה אחור בחרדה, היתה לבושה שמלה פשוטה ונקיה ושערותיה הפרועות נפלו בלי סדרים על חלקת צוארה ומשם נסבו ותפלנה על חזה. התלבשת הפשוטה הזאת הוסיפה לה לוית-חן מיוחדת.

– שלום לך, היפה בבנות! – קרא מיגואל בצעדו על מפתן הבית ויבט על פני הנערה אשר עמדה באמצע הבית ותור בו מבטים מוזרים ושואלים – סלחי לי, עדינה! כי באתי אל ביתך כאורח לא קרוא ואפריע את מנוחתך; ואנכי למן היום אשר ראיתיך בגראנאדה לא חדלתי מהעלות את זכרונך על לבי, ובראותי אותך הפעם פה מבעד החלון לא יכלתי הבלג על חפצי להתודע אליך.

פני הנערה אשר הביעו בראשונה מגור ותמהון נהרו לשמע דבריו האחרונים. אז האירה אליו פניה אשר כוסו באודם נעים ותקרא:

״ברוך בואך, סניור! עוד לא שכחתי את החסד אשר עשית עמי ועם אבי הזקן בגראנאדה בהצילך אותנו מכף האספסוף הפרוע; אבל לא הכרתיך בראשונה. ועתה סלח נא, סניור! לאמתך, כי לא מהרה לקדם את פניך בכבוד וברכה. ואנכי קטנתי מכל הכבוד אשר תחלק לי״.

היא הגישה לו כסא לשבת וישב.

– בימים הרעים האלה – הוסיפה הנערה לדבר בשבתה נכחו ופניה הפיקו אמץ רוח ותם נפש כאחד – לא יפלא בעיניך, סניור, אם מראה איש ספרדי יעורר פחד בלב היהודי ויסוג אחור מפניו, מבלי יכלת להאמין כי נמצאו בקרב הספרדים גם ישרי לב וטהורי-רוח.

– כן דברת, עדינה! – קרא מיגואל באנחה – עת רעה היא העת הזאת לארץ ספרד ולאחיך האֻמללים הנרדפים על לא חמס בכפם. היהודים נרדפים על צוארם ועמם תרד גם הארץ מטה, אוי לארץ שכמרים ושלוחי האפיפיור ימשלו בה.

הנערה התפלאה לשמע אזניה ותלטש את עיניה לעמתו כמו להוכח אם באמת ותמים ידבר את דבריו או אם אחד ממרגלי האינקוויזיציה הוא… אבל בהביטה אל פניו המביעים תום ויושר חלף החשד מקרבה –

– נחומים המה לי דבריך, סניור! – קראה הנערה ברגש – נעים לי לדעת, כי עוד לא פסו אנשים מקרב הספרדים, כינמצאו כאלה אשר לא ינעם לאפם ריח קרבנות אנשים לשם אלהי הרחמים וממלא מקומו היושב ברומא.

דברי הנערה החדים והמלאים לעג שנון הפליאו לב מיגואל, ביחוד התפלא כי לא תירא ולא תפחד מדבר דברים נמרצים כאלה באזני איש הנחשב לה לקתולי ספרדי וזר לה. בלבו התעורר החפץ לגלות לה מי הוא; אבל כמו ירא לנפשו מעשות כזאת: ״היא עוד נערה צעירה לימים ומי יודע אם תדע לשמור סוד?״ –

– אכן, עדינה! על זה יזעק לב כל אלה שיש להם לב בקרבם – קרא מיגואל ויאנח – כי נהפכה ארצנו הברוכה והנאורה לבמת מטבח ולמולך הקדמוני, ודמע תדמע עינם על כבוד האדם כי גלה מהארץ הזאת – אבל לא יוכלו הושיע.

מחדר השני נשמע קול אנקה חלושה. היא מהרה ותבוא אל החדר השני וכעבור רגעים אחדים שבה משם ועיניה רוטבו מדמעה.

– זה ימים אחדים – קראה הנערה מרת רוח – באנו הנה, ואבי הזקן נפל למשכב ומחלתו גדולה מאד ולדברת הרופא היא מחלה ממושכה. ה' ירחם!

– אל תבכי, עדינה! – נחמה מיגואל ברחמים רבים לא לעבריה התיאש בעת צרה. וה' עוד יקים את אביך מחליו והשיבו לאיתנו

– אמנם צדקת, סניור! – קראה הנערה ותאנח מרה – הבטחון הוא כל מנת העברי בחיים. גם על נפשי כבר עברו צרות רבות בימי חיי המעטים, ולוא לפי רוב צרותי מניתי מספר שנות חיי, כי עתה לזקנה נחשבתי; בכל זאת לא נואשתי מטוב ולא נתתי תפלה באלהים – אבל יש אשר גם כח הסבל אשר לעברי יכשל. בודדה וגלמודה אני בחיים, באין אב ואם, באין אח ואחות ורע – רסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה בקראה את המלה האחרונה – ואבי הזקן הוא כל נחמתי בחיי הדלים. הוא יחשב לי לאב ואם, לאח ואחות ורע גם יחד. ואם יחרב, חלילה, עולמי זה אנה אני באה? הנה מחלתו כבדה מאד. היא גזלה כמעט כל חושיו מקרבו. גם אור עיניו אין אתו ולא יכיר את מראי. ובמצב כזה האם לא יגבר היאוש בקרבי?..

שיח הנערה עורר את עצבי מיגואל מאד. כל קרביו מלאו רחמים על הנערה האֻמללה הזאת. ברגע הזה עלה על לבו זכר קלארה: מה רב ההבדל בין מצב האחת ובין מצב השנית. היא במרומים תשכון ומאֻשרת אֹשר רב וזאת אובדת ואֻמללה. שתיהן שושנות נחמדות לוקחות לב; אבל האחת נטעה בגן רטוב והשנית – בארץ ציה. ומה אפוא תהיה אחריתה? האם לא נבל תבול? הוי, שושני יהודה! הוי, בנות עוני ושפל! –

– אנכי יודע את מרת נפשך, עדינה! – קרא מיגואל בלב מלא רוך – גם אנכי אדמה אליך בדברים רבים. גם אנכי גלמוד בחיי הפרטים, באין אב ואם, אח ואחות; וכל אלה מצאתי במורי אשר גם דוד הוא לי. ועתה באתי הנה לראות את פניו והנה מצאתיו חולה ושוכב על ערש דוי.

איזה ממיתרי הלב נזדעזעו עתה בקרבה ואנחה חרישית התפרצה סביביהם. הספור הזה כמו קרב אוֹתה אליו איזו קרבת רוח. –

עוד חצי שעה השתעו יחד, ואחר נזכר מיגואל כי עת לו לשוב לבית דודו פן הקיץ כבר משנתו וחרד אליו.

לפני לכתו התודע אליה בשמו וישאל גם לשמה ותען ״עמיליא די קאסטרא!״

ניכר היה כי שניהם מצאו נחת רוח זה בחברת זה, כי נפש האחד מצאה לה נפש מתאמת בחברת השני – ואשר על כן נפרדו זה מזה בלי חמלה. – בהפרדו ממנה אמר לה, כי מאד ינעם לו לבלות את העת בחברתה הנעימה לנפשו, וביחוד, לשמח את רוחה בהיותה בודדה במועדה ושרויה בצער גדול כזה. ואם אך יהיה לאל ידו לעזוב את דודו החולה לבדו לזמן קצר ימהר לבקרה בביתה – והיא השיבה לו תודה על הכבוד והידידות האלה. –

 

XI    🔗

הוא שב לבית דודו. כל עת לכתו היה מלא מחשבות חדשות. הנערה העבריה עשתה בקרבו רושם גדול. איזה חן נעים ומושך לבבות שפוך על פניה וכל יצורי גוה. היא לא תצטין ביופי – אבל מה נפלאו חנה ונעמה! גם העצב השפוך על פניה לוקח לבבות. עצבה הוא סמל עצב האומה העברית, הוא עצב של סבלנות וענוה. מדברותיה מה נעמו לו. איזה שכל ישר וחד יבריחם מקצה. תמונת פניה היא מן התמונות הנחרתות עמוק עמוק בנפש רואיהן – ובמרוצת שעה מה התקרבה אליו. הוא הסכין בחברתה כל כך עד כי נדמה לו לרגעים כי נודעה היא לו זה כבר, כי כבר בא בחברתה פעמים רבות.

על נפשה הרכה כבר עברו צרות רבות מאד, אמרה לו, מה שורש דבר נמצא בזה?.. מה חפץ לדעת תולדות ימי חייה והעתים אשר עברו עליה!..

איזה אומץ-לב מיוחד לעבריות, לסבול וללחום מלחמת הקיום ולעמוד על נפשן ונפש אומתן – חשב לו בהלך נפשו.

הוא בא הביתה. דודו כבר חכה לו. המה שאלו זה את זה לשלום. דודו אמר לו כי זה כמה אשר לא ערבה עליו שנתו כבלילה הזה. עתה יוכל למות במנוחה ונפש שוקטת, ושם, במעון הנצח, יצא כריסטובאל אחיו לקראתו ויקדם בשמחה את פניו. הוא עשה את מלאכתו באמונה. חומר רך הפקד בידו, והוא צר בו צורה יפה ומפארה וישכללה ויהי לפסל נחמד מרהיב עין. הוא הפקיד בידו ילד קטן, נגרר אחרי המסורות הקתוליות, והוא עשהו לאיש, לבן-בינה ולעברי בנפש ורוח, למשמח אלהים ואנשים. ואם חשך ה' ממנו פרי בטן ישמח בבן אחיו הנחשב לו כבנו הוא, בשגם כי חלק גדול לו בו, ואיננו נחשב כהולך ערירי.

אחר בקש את מיגואל לספר לו את כל הקורות אותו במלחמה וכל אשר עבר עליו מעת נפרד ממנו ועד היום – והוא ספר לו הכל, דבר לא נעדר, ונפש די פיריירא עלצה מאד לשמע ספוריו, ביחוד צהלה נפשו לשמע נצחונות הספרדים על האויב, החיל אשר עשו ידיו במלחמה והכבוד אשר נחל לו בנצחונותיו.

״מה נקשרה נפש היהודים בארץ מולדתם! – חשב לו מיגואל בקרבו – גם דודו היושב תמיד בסתר אהלו יצהל לשמע נצחון בני ארצו על הערבים, אף כי על ידי זה הורע גורל אחיו היושבים בארץ המוירים. זה הוא רגש האהבה לארץ המולדת הגובר על כל!.. ומה הוא הגמול אשר יגמלו להם אחיהם הספרדים?

בלבו התעורר פעמים אחדות החפץ לגלות לדודו את דבר אהבתו את קלארה; אבל הבליג בכל פעם על חפצו ולא גלה לו את סודו, כמו ירא פן יצלח ביד דודו להפריד בינו ובין אהובתו – וזאת לא חפץ, גם לא חפץ להאדיב נפש אהובו בימי חייו האחרונים. טוב כי ירד הקברה בלב שוקט ושלו…

לעומת זאת ספר לו את פגישתו את העלמה העבריה זה הפעם השנית, וגם תאר לפניו את חין ערכה ומעלותיה. ודי פיריירא שמח על זה מאד ״עוד זרו לך העבריות ולא תדען – קרא אליו – כאשר תוסיף לבוא בחברתן תכיר לדעת את סגולות רוחן ופניני-הנפש אשר להן, וידעת כי אין כמוהן בכל בנות ספרד לנועם ותום, לאהבה וצניעות, לבינה וצדקה״. – –

ודברי דודו הנאמרים בתום לב נגעו בפצע לבו ויכאיבוהו מאד…

וזכר קלארה עלה כרגע על לבו: ״לא! אין כמוה. נפש נפלאה כמוה לא ימצא בכל העולם״!

וברגע ההוא רחפו לפניו תמונת קלארא ותמונת העבריה חליפות…

״לא! נפש נפלאה כקלארה לא אמצא בכל העולם!״ –

ומורו בקשהו להוסיף לבקר את הנערה העבריה ההיא, כי מדבריו ישפוט אשר נפש יקרה היא ושאר רוח לה וטוב להתרועע אתה – גם טוב לדעת תולדות חייה ומה מצבה. אולי לא יבצר לחלצה מעניה.

ודי פיריירא ספר למיגואל, פעם בפעם, פרקים שונים מתולדות ישראל בארצות גלותו, מחיי גדולי ישראל בעתים שונות, גם באר לו רבים מחוקי היהדות – ודבריו היו בעיני מיגואל כדברי אלהים.

– התודע, בני! – אמר אליו פעם אחת – אל חכמי היהודים וקח תורה מפיהם. אז תשכיל ותדע מה היא אמונתך העתיקה והחדשה לך. אנכי למדתיך את ראשי פרקים ממנה ומפיהם תשמע תורה שלמה. ובדבר החוקים והמצות אשר יעשון בני האדם הלא תדע, כי אינני מהאדוקים והמחמירים הגדולים, ואין חלקי בין המאמינים המהבילים. בעיני רוח החוקים ותכליתם – העיקר ולא החוקים בעצמם. ובדרך הזאת הלא הדרכתי גם אותך, בני. אין על הדת להכביד אכפה על שומריה ולהעמיס עליהם עול כבד מנשוא, כי אם לאַשר ולהנעים את חייהם ולהיטיב להם באמת בזה ובבא. –

וכה עברו ימים אחדים והוא ביקר את עמיליא במעונה פעמים אחדות, ובכל פעם התקרבו זה לזה יותר, ויהיו בעיניהם כרעים נאמנים זה שנים אחדות. ועמיליא אמרה לו כי כבר החלה להתגעגע עליו בלכתו מאתה. – המה כבר החלו לקרוא זה לזה בשם, מבלי כל תאר של כבוד.

פעם אחת בשוב מיגואל מאת עמיליא הביתה מצא את דודו גוסס… הוא כרע על ברכיו לפני מטת הגוע וישא קולו ויבך. אז פקח הגוסס את עיניו רגע וישב ויעצמן ואחר נשא את ידו הרועדת ויחזק ביד הכורע ואחר העבירה על פניו. כעבור רגעי מספר פקח שנית את עיניו ויקרא בקול רפה ורועד: ״הנני נאסף אל אבותי – אל מעון שדי – סלח לי ה' – על המסוה – אשר נתתי על פני – אשר נתנו על פני – ואנכי לא שקרתי בבריתך בלבי – היה ברוך, בני – היה עברי נאמן – אל תבגד באחיך – אל תעזבם לעת צרה – שמע ישראל – ה' אלהינו – ה' אחד!״ – ונפשו יצאה בדברו וימת. –

רבות התאבל מיגואל על מות מורו ודודו האהוב, אך אז הכיר כראוי מה היה לו דודו בחיים וירגש את העבודה הגדולה אשר אבדה לו במותו. – איזה רגשי כבוד למת המוטל לפניו מלאו את כל קרביו: ״האיש הזה היה עולם מלא ושלם, גדול ונהדר!..״

וימים אחדים ישב בבית מבלי צאת החוצה ויהי עצוב-רוח מאד וכנסוך תרדמה, אך בבוא הכמרים והמלוים להובילו לקברות התעוררה רוחו מעט. איזה רגשות מרים התעוררו בקרב מיגואל ברגעים ההם. גם אחרי המות לא תחדל המסוה. גם את הרִמה בקבר ירַמו…

 

XII    🔗

ביום השלישי בערב הלך מיגואל לבקר את עמיליא. היא קדמה את פניו בשמחה ובהלה כאחת. היא שמחה לראותו בצל קורתה אחרי עבור שלשת ימים אשר לא ראתה את פניו; אבל נבהלה למראהו אשר שונה לרעה בשלשת הימים האלה.

והוא ספר לה את דבר מות דודו – ותתחלחל. היא הביטה אליו בחמלה רבה וברגע ההוא הביטה מבעד לפתח החדר השני אל אביה הזקן השוכב במטתו בלי רגש ונוע ותתנודד…

הוא תאר לפניה את מעלות דודו המת ואהבתו אותו ועיניה רטבו מדמעה…

– לא תדעי עמיליא, מה היה לי דודי! – קרא מיגואל בשפכו שיחו לפניה – הוא היה לי לאב שני. הוא עשני לאיש והוא נתן לי גם אלהים. –

היא הביטה אליו כשואלת…

הנני לגלות לך, עמיליא, סוד אחד אשר העלמתי ממך עד כה – קרא מיגואל – הנה נשארתי עתה בודד במועדי ומשא רגשותי אשר נצברו בלבי בעת האחרונה יכבד ממני מאד; ואם אחלק את רגשותי את רעיה נאמנה כמוך אדע כי ירוח לי. גם תכנתי כבר את רוחך ואדע כי סודי יהיה צפון בלבך מבלי גלותו לזר. דעי לך, עמיליא, כי התנכרתי לך עד כה: עברי אנכי! –

– עברי! – ענתה עמיליא בקול בקפצה ממקום מושבה ועיניה רבו ברקי גיל וצהלה – בן עמי אתה! היה ברוך, מיגואל! יקר אתה לי מעתה שבעתים, עתה נפל כל קיר מבדיל בינינו. –

היא צהלה מאד.

היא הושיטה לו ידה והוא לחץ אותה באהבה.

מבטי עיניהם התאחדו רגעים אחדים. המה הביעו רגש רב. ידה לא זזה מתוך ידו זמן רב. –

ברגע ההוא עלה על לבו זכר קלארה… תמונתה ותמונת עמיליא נצבו זו לעמת זו רגעים אחדים ותהיינה כמתחרות זו את זו… כמו התאמצה כל אחת למשכו אליה… איזה רגשות בלולים עלו בקרבו ועיניו כמו כוסו בצעיף מאפיל… איזה עונג נעלם וכאב מוזר כאחד התבוללו בבתי נפשו פנימה…

– אחותך אני מעתה! – קראה עמיליא ברגש.

הצעיף הוסר… עיניו אורו… הרגשות התבררו ויפרדו אלה מאלה… כן! היא קראה שם לרגשותיו… אכן שונה האהבה הזאת מהאהבה ההיא… אהבתו את קלארה היא אהבה לוהטת וסוערת כאחד, אהבה מגרת העצבים ומלהבת את הלב, אהבת אוהב חושק – ואהבתו את עמיליא היא אהבה שוקטת ונוחה, אהבה של מנוחה ונעימות, אהבת אח נאמן…

– ואני לאח לך אחשב! – קרא מיגואל מתרגש.

ושתי התמונות נצבו עוד הפעם לפניו, אבל לא זו לעמת זו, כי אם זו על יד זו ולא עוד כמתחרות יחדו… תמונת עמיליא נדמתה עתה בעיניו כהמשך תמונת קלארה, כן! כתמונה אחת… היא תוכל להיות על ידו גם בהיות קלארה לו לרעיה מבלי אשר תוטל כל קנאה ביניהן… היא תהיה לו לרעיה וזאת – לאחות. ואז עוד יהיו חייו יותר שלמים ומלאים…

אז ספר לה מיגואל את תולדות ימי חייו, כל השמור בזכרונו מימי ילדותו ועד היום, ועמיליא שמעה את ספוריו באזנים קשובות. לפעמים הפסיקה את ספוריו באיזו שאלה או הערה. בספרו את דבר גנבת אחותו התעוררה ותשאל שאלות אחדות בדבר פרטי המאורע: כמה היו שנות חייה אז? מה היה מראה? האם לא נשמע מאומה על אדותה מני אז ועד היום? – בשמעה את דבר מות אביו על ידי האינקוויזיציה העירה, כי גם אביה הזקן ספר לה פעם אחת דבר מות אחד מרעיו, שר וגדול, בשם דון כריסטובאל סאן סאלואדור, ובכל פעם נד לאחריתו המרה. והדבר הזה הפליא את לב מיגואל מאד. –

אולם את דבר אהבתו את קלארה כחד ממנה הפעם. איזה רגש נסתר ובלתי מבורר גם לו הניעהו מזאת. הוא חפץ לדעת בראשונה תולדות חייה ומה דעותיה בדבר הדת והחיים. ״עוד לא יאחר לגלות לה את זאת״ חשב בלבו.

– אכן נפלאים הם חיי איש ואיש מקרב עמנו בארץ ספרד – קראה עמיליא בכלותו לספר את תולדות ימי חייו – ומה עשירים הם בסודות וסתרים! הסודות והסתרים האלה הם תוצאות ממשלת הכהנים החשוכים. – ואולם חיי אני עוד נפלאו מחייך ועשירים מהם בסודות וסתרים נפלאים. ונפלא הוא כי בדברים אחדים ידמו לחייך אתה.

– ספרי לי אפוא, עמיליא, את תולדות חייך אשר אותה נפשי לדעתן זה כמה – קרא מיגואל בקול בקשה.

– אם אבוא לספר את כל מקרי ימי חיי בפרוטרוט אז אפונה אם יספיקו לי גם אלף לילות ואחד, ולכן אך ראשי פרקים מתולדותי אספר לך:

״זכרונות תולדותי הראשונים יחלו משנה הששית לימי חיי. את אשר עבר עלי לפני זה לא אזכור עוד. אז, אני זוכרת, הובאתי על ידי אבי הזקן לבית תפלה אחד המתנוסס על אחד ההרים, המוקף מסביב בחומה גבוהה וצאלים יסכהו; ואשה אחת לבושה לבנים ומצנפת לבנה חבושה מסביב לראשה קבלה את פני ותביאני אל בית התפלה פנימה.

– לבית מקלט לנזירות? – שסע מיגואל את דבריה בשאלתו – הגם את נחשבת לנוצרית לפנים?

– כן! לבית המקלט לנזירות סט. דמיניקוס לא רחוק מברצלונה – שבה עמיליא לספר – ואולם אז לא ידעתי עוד מה שם הבית ההוא ומה טיבו, והנני זוכרת כי נגשה אלי אשה זקנה אחת, אשר אחרי כן ידעתיה לגברת בית המקלט, ותחזק בידי ותאמר אלי: ״בבית הזה, בתי, תלמדי, תתפללי, תגדלי והיית לנזירה קדושה הבוחלת במשמני הארץ ובוחרת בחיי שמים״. אנכי לא בנתי אז לפשר דבריה ואלמוד מדבריה אך כי פה אלמד ואתפלל. ואז הביאתני אל חדר אחד ששם מצאתי נערות אחדות, בכירות ממני לימים, וגם הן לבושות שמלות ארוכות ולבנות, וביניהן אשה אחת אשר ידעתיה אחרי כן למשגחת על הנזירות הקטנות אשר בחדר ההוא. תכף החליפו שמלותי בשלמות אשר לבשו יתר הנערות ואהי לנזירה קטנה גם אני.

בעת הראשונה לא ידעתי מאומה מכל אשר סביב לי. המשגחת שננה לי תפלות אחדות בעל-פה, ואז הוליכתנו את האחיות אל התפלה בבקר ובערב. אחר למדתני קרוא רומית וספרדית, וכאשר רכשתי לי דעת הקריאה בספר במרוצה נספחתי אל התלמידות הלומדות לשון וספר מפי אחד הנזירים; וכאשר גדלתי מעט החילותי לשמוע לקח בלמודי הדת ותולדות הכנסיה וקדושיה.

ורוחי מלא מהלמודים ההם. את מושגי ודעותי בדבר הדת והחיים תוכל לשוות לנגדך בעצמך. אנכי הרחקתי מהחיים עוד בטרם אדע אותם ויהיו זרים לי מאד. שמעתי כי שם מעבר לחומת בית המקלט יש חיי בשרים, חיי עונג ושעשועים, חיי משפחות – אבל אנכי לא שאפתי אליהם. מורותי ואחיותי למדוני לבזות את החיים ההם, להביט אליהם כאל חיי הבל ולשאף לחיי רוח, לחיי-שמים. האֹשר הנעלה בחיים הוא להתקדש ולשאף להדמות להעלמה הקדושה, להנזר מכל מחמדי החיים ולהשאר כל ימי החיים בתולה תמימה וצנועה כמוה – והתורה הזאת באה בקרבי ואתקדש ואתרומם וארבה בצום ותפלה, ואמצא חן בעיני גברת בית המקלט ובעיני כל הנזירות ותנבאנה לי עתידות טובות, כי אהיה לנזירה מצוינה ונודעה לשם. ואני זוכרת כי הייתי אז שונאה בנפש לכל בני הדתות האחרות וביחוד להיהודים. ובדמיוני שויתי לנגדי את היהודים בתור רוצחים ושעירי שחת. –

וכה עברו עלי שבע שנים ואהי לבת שלש עשרה שנה.

ואבי הזקן בא אלי מדי שנה בשנה לראות את פני וישמח בכל פעם לראות את דבקותי בדת ואמונתי לחיי בית המקלט; אך בבואו אלי בפעם האחרונה היתה רוח אחרת אתו, כי נאנח לרגעים ופניו חמרמרו מאד, ויתאונן לפני, כי השחיתו הכמרים הקתולים את דרכם בשפך דמי נקיים לשם האמונה וה' לא צוה כזאת, וגם רזם לי על אדות ה״אחיות״ כי לא כלן קדושות הן… כי יש אשר תתימרנה בתום וצניעות ובמסתרים תשחתנה את דרכן – ואף כי לא בנתי לכל דבריו; בכל זאת שמרתי את דבריו האחרונים בלבי ואחל מני אז להתבונן אל דרכי הנזירות ולחדור אל מסתריהן – – ואז נגלו לעיני מחזות מכאיבי לב אשר לא נאוה ולא ינעם לי להעלותם על שפתי…

אך מחזה אחד אחוז מהרבה אספר לך, יען כי היה רב התוצאות בחיי העתידים. באחד הימים בשבתי לבדי בבית המקלט נגש אלי נזיר אחד, אשר בשם הנזיר מוואַלאַדאָליד נקרא בפי כל, והוא היה דורש לפנינו לעתים קבועות על דבר הדת וחובת הנזירות, ויחל לדבר אלי חלקות ונעימות… אנכי לא האמנתי למשמע אזני ואלטוש את עיני למולו בתמהון גדול; והוא החל לדבר באזני דברי נבלה ותועבה – אז התעוררתי מתמהון רוחי ואברח מפניו. ואחר פניתי ואקרא: ״בוז לך, נבל! הזאת היא התורה אשר תורנו בדרשותיך?״…

אז החילותי לפקוח מעט, מעט את עיני ומלחמת האמונה ושפק הכפירה התעוררה אז בלבי –

בימים ההם באה אחות חדשה בשם לואיזה, כבת שלשים שנה, לבית המקלט, ועד מהרה יצא לה שם בכל בית המקלט בחסידותה וקדושתה וכל הנזירות התברכו בה. האחות החדשה התקרבה אלי ונאהב אשה את אחותה מאד; והיא החלה להשמיע באזני, פעם בפעם, דעות חדשות, אשר היו לי מוזרות בראשונה, ואחר החלו למשוך את לבבי אחריהן. היא החלה להעביר לפני את חיי הנזירות תחת שבט משפטה ולהוכיחני לדעת, כי אין לנו לבזות את החיים אשר בקרב העולם הגדול, כי אין לנו לחשוב את עצמנו לנבחרות וקדושות ולהביט אל בנות חוה האחרות מגבוה ובבוז, כי גם הן בנות לה' וממלאות תעודתן על פי הבריאה – כי תעודת האדם היא לחיות ולא להמית את עצמו מדעת, כי כזאת לא ידרוש האלהים – –

– ומדוע זה היית את לנזירה? – שאלתיה.

– יען כי החיים השביעו אותי צרות ומכאובים, כלימה ואהבה נכזבה – ענתה ברוח נכאה – ואבוא לבית המקלט לנוח מעמל החיים ומרורותיהם אשר הטעימוני. ואולם מה לנערה צעירה, מלאה עלומים וחן כמוך, ולבית המקלט? לך יראו החיים פנים מאירים – ולמה תבחלי בהם?

ודבריה הטילו סער גדול אל לבי ויחלו לערער את כל מוסדות מסורותי ואמונתי ולעורר בלבי את התשוקה לחיים, לחיים מחוץ לחומת בית המקלט –

היא החלה להביא בקרבי דעות חדשות על דבר הדת ובני הדתות האחרות, כי כל בני האדם בנים לה' וחלילה לנו לשנוא את בני העמים האחרים המחזיקים באמונות אחרות – ובקרב הימים הכו גם דבריה אלה שורש בלבי. –

ובאחד הימים בטילנו שנינו בחצר בית המקלט אמרה אלי האחות לואיזה:

– הנני, עמיליא, לגלות לך סוד גדול אחד –

אנכי הבטתי אליה מחרשת ואט את אזני לשמוע.

– דעי לך, עמיליא, כי – כי, עבריה אנכי! –

אנכי התפלצתי ואסוג אחור מרחק צעדים ואלטוש את עיני למולה:

– את – עבריה? –

– וגם את, עמיליא, עבריה!! – קראה בקרבה אלי ותחזק בידי.

אתה, מיגואל, לא תוכל לשוות לנגדך מושג נאמן ממבוכת נפשי ברגעים ההם. בהודע לך כי עברי אתה כבר היית עברי ברוח, כבר הגית ברוח היהדות, כבר ידעת טיב העם הזה וערכו, כבר כבדת ותוקר את העם הזה, וגם כבר גדול היית ויודע להבחין ולשפוט בהחלט ובטחון פנימי – ואולם אנכי הייתי קתולית אדוקה ונזירה וגם נערה קטנה ודבקה בהבלי המסורות וההזיות; ומה רחוקה היא הנזירה הקתולית מהעבריה! –

– מה תדברי? – קראתי אליה נבהלה ומלאה חלחלה – האנכי עבריה? הבת אנכי להעם הנתעב הזה?

– לא נתעב הוא, כי אם אחרים תעבוהו וישליכו עליו שקוצים; ואולם עודנו בעצם טהרו וכבודו הפנימי לא הועם מאומה –

נדהמה ונבוכה הייתי ברגעים ההם ולא ידעתי נפשי…

ואז ספרה לי לואיזה מי היא ויחשה אלי. היא בת אחות אבי הזקן, דודת אמי המתה. היא היתה נשואה לאיש נוצרי בעיר נוארה, אבל הוא בגד בה ויאהב אחרת, ואז שבה לבית אביה בשיגוביה; ואבי הזקן ואחותו ובניה המה מ״הנוצרים החדשים״ מזרע העברים, וכלם היו עברים נאמנים בסתר, ככל אחיהם האנוסים ויוצאי חלציהם, אבל אחר כך עבר על אבי הזקן רוח מתעה ויבדל מהם ויהי לאחד מחסידי הקתולים; לכן מסר אותי לבית המקלט למען אהיה קתולית חסידה ונזירה קדושה כל ימי חיי.

– ומה שם אביך הזקן? – שסע מיגואל את דבריה פתאם ומבטיו הביעו איזה חשד…

– יוליאן די קאסטרא! – ענתה עמיליא ותבט אל השואל בתמהון.

החשד חלף מקרב מיגואל…

ועמיליא שבה לספורה: אבל אחרי כן – ספרה לי לואיזה – חלף הרוח הזה מעל אבי הזקן ובימים האחרונים שב לעבוד את אלהי אבותיו, אלהי העברים, בסתר וינחם על משוגתו מאד מאד ולבו נשבר בקרבו בגללי… ויחבל תחבולות להוציאני מבית המקלט ולהשיבני לעמי ואלהי – והיא, לואיזה, בשובה לבית אבותיה בשיגוביה, קבלה עליה את המשלחת הזאת ותתחפש לנזירה ותבוא לשכון במקלט הזה, ולמען לא יכירו ערמתה התחסדה ותתקדש שכם אחד על כל האחיות; ואבי נתן מכתב בידה לידיד נעוריו, הנזיר מלוסענא, אשר גם הוא עברי בסתר, לעזור על ידה בדבר הזה, ולו נודעו כל מוצאי המקלט הזה ומבואיו עוד מכבר, ויודע הוא מוצא נסתר אחד המוביל מחוץ לחומת בית המקלט ויכול, נוכל למצוא לנו שעת הכושר לברוח מהמקלט דרך המוצא הנסתר ההוא. אולם היא לא מהרה להוציא את חפצה לפעולות בטרם תכין את ההכנות הדרושות, בטרם תשנה לאט, לאט את דעותי ומושגי הנפתלים בדבר הדת והחיים ובטרם תקרבני, בלי דעתי, אל היהדות. ועתה אחרי אשר חפצה כבר הצליח בידה ותעשני לאחרת החליטה כי כבר בא מועד להסיר את המסכה הנסוכה על פני, לפקוח את עיני ולגלות לי מי אני ומי היא – ומה עלינו לעשות.

לא אוכל לתאר לך, מיגואל, את מצב רוחי ברגעים ההם. האמונה הנטעה בלב האדם בילדותו לא תשורש כה מהר – היא תהיה לו לטבע המתנגד גם להשכל. ואנכי הן שמתי כל מעיני באמונה, לה הקדשתי את חיי ובה ראיתי כל עולמי – ואת היהדות לא ידעתי אז, אף כי לואיזה הללתה לפני כמה פעמים. היכלתי אפוא להסכין תיכף את הרעיון, כי האמונה הקתולית הקדושה והרוממה בעיני איננה אמונתי? היכלתי להסכין את הרעיון כי אמונת היהודים המקוללת והבזויה בפי מימי ילדותי אמונתי היא? – ומה שפלתי אז בעיני עצמי בדעת כי בת אני לעם היהודים הנבזה והמחרם בעיני כל… ואז התלקחה בקרבי מלחמה עצומה… רגע אמרתי בלבי: ״ואם גם ממקור היהודים מוצאי הנה נוצרית אני ונוצרית אהיה״… ומשנהו משכו אותי עבותות המשפחה לעבר אחר, אל אבי הזקן, אל לואיזה…

וכל ה״אחיות״ אשר במקלט עברו אז לפני בדמיוני… אף אחת מהן לא תשוה אל לואיזה… כלן נופלות ממנה בתום וצניעות, בחכמה וצדק…

ואהי פוסחת על שעיפים רבים…

אז החלה לואיזה לבאר לי, מה היא היהדות ומה היא הדת הקתולית וההבדל הרב אשר ביניהן… גם ספרה לי פרקים שונים מקורות הדורות אשר נעויתי משמוע אותם ….. ………………………………… ………………………………… ……………

כל מלה ומלה צללה באזני כרעם אדיר; אבל גם הקלה לחץ לבי ותטף נטפי נוחם בלבי הפצוע…

ואז התנפלתי בזרועות לואיזה ואחבק את צוארה ואשקה בחום נפש: ״לך אני מעתה! – קראתי ברגש – מעתה היה אהיה לעבריה נאמנה״…

אז טכסנו עצה בדבר המנוסה ונקבע את הלילה והשעה המסוגלים לה. –

ואז שאפתי בכל נפשי למנוסה. כל רגע ארך לי מאד.

ובאחד הלילות, בהיות כל האחיות נמות את שנתן, נועדנו שתינו למקום אחד על יד המקלט, ושם חכה לנו הנזיר מלוסענא, ויוליכנו בדרכים עקלקלות ונסתרות מעין רואה עד המוצא הנסתר. שם נפתחה לפנינו דלת מסותרה ויוליכנו במעגלים נלוזים כרבע שעה עד אשר עמדו רגלינו במרחב, מחוץ לחומות המקלט – – אז מהרנו ונחלף שמלותינו בשמלות אחרות אשר הוכנו למעננו לבל נוכר במסענו ונשב במרכבה אשר כבר עמדה הכן ונסע כל הלילה עד בואנו אל עיר קרובה אחת.

– הפלא ופלא! – קרא מיגואל נרעש לשמע ספורה

– עוד תשמע פלאות גדולות מאלה! – קראה עמיליא – אנחנו נפרדנו מהנזיר ונסע הלאה לדרכנו עד בואנו עירה שיגוביה. ומה שמח לקראתי אבי הזקן. הוא רקד וצהל כילד מרוב שמחה ורצון. כעולה מקבר, כשבה מעולם המות הייתי בעיניו… הוא התודה אז לפני כקתולי לפני ״אביו הכהן״ ויאמר כי יקדיש כל ימי חייו לתקן את המעות הזה. –

בשיגוביה הייתי אך יום אחד, כי פחדנו פן ישלחו רודפים אחרינו ממקלט הנזירות, ונצרור את חפצינו ונסע ונבוא לגור בעיר לוסענא.

ואיפה היא לואיזה עתה? – שאל מיגואל.

היא מתה כעבור שנתים מזמן הפליטה מהמקלט – קראה עמיליא באנחה – בהתישבנו בעיר לוסענא החל אבי הזקן ללמדני לשון עברית, ואנכי שמתי כל מעיני בלמודי וארכוש לי ידיעה רבה בשפה העברית, ואז למדני אבי תורת עמנו וספרי חכמיו, ונפשי מלאה לה עונג נעלה ורוממות קדש. ראיתי מה נעלים למודי הדת העברים המלאים חכמה ותבונה, אור וצדק! למדתי את כתבי הקדש ונפשי הלכה שבי אחרי חנם ויפים וקסם-הקודש השפוך עליהם… וכל אשר הוספתי לגדל ולהתקדם בלמודים העברים הוספתי לכבד ולאהב את עמי ודתי ולהתיימר בכבודם וגאונם. –

וכל אשר שאפתי אל קרבי את רוח היהדות התעורר רוח החיים בקרבי והתשוקה לחיי אהבה ומשפחה נעימה מלאה את קרבי וארגיש צמאון לרעות ואהבה… חשקתי לאהוב ולהאהב…

ואת שבקשה נפשי מצאתי בקרב הימים –

– הידעת כבר אהבת גבר? – שאלה מיגואל בצחוק על שפתיו ועם זה בחרדה פנימית.

– ידעתי, ידעתי! – ענתה עמיליא בהתאדמה ומבטיה הביעו עצב עמוק מאד.

גם פני מיכואל הוגו ברגע ההוא.

– אבל אהבתי היתה אהבה אמולה מראשיתה! – הוסיפה עמיליא בעצב – אהבתי היתה אהבה חוטאת. אנכי אהבתי עלם נוצרי!

מיגואל התנודד: ״גורל אחד לשנינו! מה נפלא הדבר!״ חשב בלבו.

– אבי הזקן – הוסיפה לפסר – התראה כנוצרי נאמן בגלוי וגם אנכי הייתי אנוסה לעשות כזאת. חיים כאלה מררו את רוחי. ההתנכרות הציקה לי מאד. חפצתי לעבוד את אלהי אבותי בגלוי ומבלי כל פחד. הפצרתי פעמים אחדות באבי הזקן לעזוב את לוסענא והעתקנו משכננו לגראנאדה, עיר ממלכת הערבים הנאורים ואוהבי צדק וחופש – אבל אבי הזקן לא שמע בקולי ונשאר בלוסענא ומזה היו לרעות רבות תוצאות כאשר אספר.

אבי הזקן היה נודע לשם בחכמתו וידיעותיו הרבות וכאשר נהפך עליו גלגל מסחרו ויעני החל להורות את בני האצילים – והעבודה הזאת פרנסה אותנו ברוחה. והנה כעבור שנה לבואנו לגור בלוסענא נספח תלמיד חדש על תלמידי אבי הזקן, בן אחד העשירים בלוסענא. התלמיד ההוא מצא חן בעיני, בראותי כי איננו ככל בני גילו הקנאים לדת, כי חפשי הוא בדעותיו ואוהב כל אדם, לועג בכל פעם לתעתועי הכהנים והבליהם ושואף לחופש וצדק. ולנפש אשר כזאת צמאתי זה כבר… ויהי לי לחבר נאמן ונלמוד יחד ונתרועע – ולאט, לאט התקרבנו זה לזה, ונלכד ברשת האהבה… הוא אהבני אהבה עזה ובוערת וגם אנכי חמדתיו בלבי בגלל חמדת תארו, חכמתו הרבה ונועם נפשו… אבל האמונה ומקור המחצבת היו לקיר מבדיל בינינו – ואגודתנו לא נוסדה…

– האמנם? – קרא מיגואל מתרגש – הבחל באהבתך בגלל יהדותך?

– ומדוע לא שערת את ההפך? – קראה עמיליא בקול גאון-נכלם – לא הוא בחל בי כי אם להפך. אמנם לא אכחד ממך כי רבות נלחמתי את אהבתי אבל יכלתי לה. לא אדע מה עשתה אחרת במקומי, אולם אנכי הן הסכנתי מימי נעורי לתת להאמונה היתרון מן החיים, ואחלט להעלות את אושר חיי, את אהבתי, לקרבן על מזבח האמונה; ויהי בהעתר עלי אהובי יום יום לתת את ידי לו להיות לו לאשה גליתי לו פעם אחת את מקור מחצבתי ואמונתי וכי עלינו לקבור את אהבתנו בסתר לבנו מבלי הגרר אחריה… אמנם הוא התחנן לפני לבלי שים לב להאמונה, כי גם הוא לא ישים לבו אליה, ואחת היא לו מי אני אם עבריה אם קתולית… אבל אנכי אטמתי אזני משמוע קול תחנוניו ותחנוני לבי גם אני. –

– ואת עשית כזאת, עמיליא? – קרא מיגואל נרעש כלו… הוא קטן עתה בעיניו לעמתה מאד – ״היא הנערה התגברה על מאויי לבה ולא בגדה בעמה ואמונתה – ואנכי הגבר מה אחשוב לעשות? אנכי לא אעצור כח לנתק את מוסרות אהבתי את קלארה?… ״

הוא חפץ עתה לגלות לה את סוד אהבתו ומלחמתו הפנימית, אבל הבליג על חפצו מבושה וגם מיראה פן תוכיחהו במוסר פיה ופן אמנם תטהו לעבר אחר… והוא לא יוכל להסכין את הרעיון להפרד מקלארה – הוא איננו נותן היתרון להאמונה מן החיים – –

הוא צלל בתהום מחשבות…

 

XIII    🔗

כרבע שעה נפסקה השיחה. עמיליא סרה אל מטת החולה לדעת מה שלומו ותנח איזו תחבושות על גווֹ.

– מי יודע עד מתי תמשך עוד המחלה הזאת?! – קראה עמיליא באנחה בשובה אל מיגואל.

– קוי לה' כי לא יארכו ימי המחלה – נחמה מיגואל.

– עתה אשובה לספורי – קראה עמיליא שנית – לא זה הנסיון המר האחד אשר נוסיתי בו בגלל יהדותי, כי עוד לידי נסיון גדול וקשה מזה הביאתני אמונת אבותי. פעם הלכתי ברחוב העיר ואפגוש את הנזיר מוואַלאַדאָליד ועיני חשכו בחוריהן… אנכי התאמצתי להעלם מעיניו, אבל הרגשתי כי עיניו צופיות אחרי וסופר הוא את צעדי – בלב מלא חלחלה באתי הביתה ואספר לאבי הזקן את דבר הפגישה וגם הוא נבהל מאד ונחלט לעזוב את העיר עוד ביום ההוא; אבל בטרם נספיק לצרור את חפצינו ולהכין הכל לדרך והנה נפתחה הדלת והנזיר מוואַלאַדאָליד ועמו עוד נזירים ואנשי צבא אחדים באו הביתה.

– בשם האינקוויזיציה הקדושה! – קרא הנזיר מוואַלאַדאָליד בגשתנו אלינו – שולחנו אליכם להביאכם לבית משפטה ונשפטה אתכם על כל מעלליכם הרעים. ועתה לכו אתנו כרגע.

אימת מות נפלה עלינו. את שמע הנוראה שמענו זה כבר ונהי בעינינו כמובלים לטבח. ידענו כי היורד אל מערת הדמים ההיא לא ישוב עוד ממנה ונתעתד לקראת המות…

– נורא הדבר! – קרא מיגואל וכל עצמותיו רחפו

– דומם מבלי אומר מסרנו עצמנו לידי מלאכי הזעם להובילנו עמם; אך בקרוב אלי הנזיר מוואַלאַדאָליד וילטש עיניו למולי בלעג ונקם ויאמר: ״עתה נראה את צדקתך ותומתך, יונה תמה!״ אז לא יכלתי עצור רוחי ואקרא: ״נבל! עוד לא שכחתי את תועבותיך בבית המקלט ואדע אל מה אתה שואף!…״ והוא חרק שניו ויקרא: ״בראשך ודמי לבבך כפרי על טמאת לבך ושפתיך, יהודית ארורה!״

וחרשי המשחית שמו אסורים על ידינו ורגלינו ויושיבו אותנו במרכבה שחורה מכוסה מכל עבריה ונובא למערת האינקוויזיציה…

כל אשר שמעתי מימי ילדותי עד היום ההוא על דבר האינקוויזיציה כאין היה מול מראה עיני במקום הנורא ההוא. אין בעולם דבר נורא כהאינקוויזיציה. אולי בעולם השני, אחרי המות, יש מקום נורא כזה. אולי ידמה ה״גיהנום״ להאינקוויזיציה. אך לא! האלהים איננו אכזרי כהאדם… למצער לא יענו שמה את הרשעים במועקות וכלי משחית, כי אם ישרפום תכף, וגם הנדונים שמה לא ידונו עם ישרם כי אם על רשעתם, לא ידונו על אמונת לבם ודעותיהם, כי אם על תועבותיהם ומעשיהם הרעים. נורא הוא המראה במערת המשפט ההיא. אנשים למאות ירבצו שם במאורות קטנות וצרות, אשר אוירן מחנק נפש ובצתן ולחותן תעלינה ריח רע ומעורר געל נפש; והם אסורים בכבלים, רצוצים ורטושים, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, וחדרים רבים מלאים כלי משחית מעץ וברזל איומים ומעוררי פלצות וזועה, ודמי אדם נגרים כמים, ואנקת חללים ומעונים ושועת נפצעים ורצוצים תפלחנה לבבות – ומה אשמת האֻמללים ההם? כי יחזיקו באמתם, באמונת לבבם?… ומי המה המנצחים על הרצח לשפך הדם ההוא? כהנים עוטי בגדי קודש! מערת הדמים הזאת כתם שחור, תחשב בעיני, בלב האנושית. היא מראה לדעת עד כמה עלולים בני האדם להשחית דרכם ולהדמות לפריצי חיות. חיות? לא! בקרב החיות אין אינקוויזיציה. לרשעה כזאת מסוגל אך האדם. – –

מיגואל הקשיב לדבריה הנאמרים ברגש רב ורוממות רוח ויפליאו את לבו. שכל כביר ורגש מרומם כזה לא מצא בכל העלמות אשר התארח אתן לחברה מני אז ועד היום. איזה רוח כביר לה! מה חזקים וחדים משפטיה! –

האמן לי, מיגואל, כי בהיותי במערת הדמים ההיא מלאתי שנאה עצומה לכל בני האדם, להעולם ומלואו – ולא עוד כי החילותי לשנוא את כל הדתות וגם את דת אבותי. אם יכל תוכל האמונה באל עליון להקים את בני האדם לרוצחים איומים לשמה – אות הוא כי סם-מות היא לעולם וטובה ממנה הכפירה החפשית… אולם בהביעי כזאת אחרי כן באזני אבי הזקן הוכיחני לדעת, כי נחפזת אנכי במשפט ומשגה אתי כי אין אמונה אחת ערבה בעד אחותה – וגם בעלי דת אחת לא ישווּ בדעותיהם, ואם אחדים מבני דת אחת יחטאו, העל כל הדתות יצא הקצף? ויראני לדעתי כי דת היהודים לא כן היא, כי סם-חיים היא למחזיקיה, כי איננה מכרחת את האדם להאמין אך בה ואינה דנה כלל על דברים שבלב. –

כאשר הובאנו למערת הדמים – שבה עמיליא לספר אחרי דומית רגעים אחדים – הפרידו ביני ובין אבי הזקן ויכלאו כל אחד במאסר מיוחד, ועוד בערב ההוא הובאתי לחדר המשפט. ובראותי את ארבעת הכמרים העטופים בגדי קדש, היושבים כסאות למשפט, ועיניהם השוחרות לטרף הנשקפות מבעד לחורי המסוות אשר על פניהם, והעבדים המשחיתים העומדים על משמרתם ונכונים כל רגע להתנפל על הנשפט ולענותו ולרוצצו לרסיסים – לא רפה רוחי ולבי לא נמג ויהי להפך, כי דמי עורקי רתחו בקרבי וקצף נורא התלקח בחבי, ולולא היו ידי אסורות, כי עתה התנפלתי עליהם להכותם בכל כחי.

הכומר הראש החל לקרוא את כתב אשמתי בפני, כי שאול חטאתי: חללתי את שבועתי להיות נזירה כל חיי באופן נורא, כי ברחתי מבית המקלט להיות ליהודית ארורה.

– ומה לך ולי? – עניתיו בקצף נורא – מי נתן לך הרשות להיות בוחן כליות ולב? התחת אלהים אתה? אנכי נתקתי מעלי את מוסרות הנזירות כי כן חפצתי ואבחר גם באמונה שבה חפצתי. שקר דברת, כהן און! לא ארורה אני כי אם אתם הארורים! –

– דומי, בת כחש! – קרא אחד השופטים אשר בקולו הכרתי כי הוא הנזיר מוואַלאַדאָליד – ואל תתני תפלה בקדושי עליון.

– קדושים? – צרחתי בקולי נוראות – לא קדושים אתם כי טמאי השם, רוצחי נפשות ורודפי תועבה ונבלה! –

אז נתן אות וכרגע הורם המסך מעל פני החדר השני וכל כלי המשחית והמועקה הנוראים נראו לעיני, והמשרתים התנפלו עלי כרגע, איש וכלי משחתו בידו…

פני מיגואל התעוותו לשמע דבריה ותוי פניו הפיקו פלצות…

– לא אענה את נפשך, מיגואל! – שבה עמיליא לספר – בספורי הענוים הקשים אשר מצאוני אז. לא אדע אם ישווּ להם מצרי שאול. ואולם אנכי לא חדלתי מחרף ומגדף את הכמרים ואמונתם עד כי עזבני כחי ואתעלף – ואז נשאוני המשחיתים לחדר כלאי ויניחוני על התבן ויחבשו את פצעי למען אחליף כח ושבתי להענות תחת ידם…

– תסמרנה שערות בשרי! – קרא מיגואל נפעם – וכל אלה עברו על נפשך העדינה! נורא הדבר, נורא מאד! –

– כאשר הוקלו מכאובי ואחליף כח מעט בא ראשונה זכר אבי הזקן לפני: ״אנכי צעירה לימים ומלאה כח עלומים – חשבתי אז – והוא זקן אין אונים. היעצור כח לשאת את ענויו? אולם טוב לו המותה מהענות תחת ידיהם פעמים רבות. מי יתן ומתי גם אני!״

לחיים לא קויתי עוד.

אבל עוד בליל ליום המחרת נצלנו אני ואבי הזקן ממערת הדמים. –

– ואיך היה כדבר הנפלא הזה? – שאל מיגואל בקצר-רוח.

– אחד החברים במערת האינקוויזיציה היה מידידי אבי הזקן מימי נעוריו, ולו נודעו כל מוצאי המערה ומבואיה, ובהכירו את אבי הזקן בין הנשפטים זכר לו את ברית נעוריו ויבא חרש בלילה לחדר כלאו ויפתח את מוסרותיו ויובילהו לאחד השבילים הנעלמים אשר במערה ויסתירהו שם; ואחר בא לחדר כלאי ויפתח גם את מוסרותי ויובילני דרך שבילים צרים ונסתרים עד המקום שבו הסתיר את אבי הזקן. ואחר הובילנו דרך ארחות נסתרות ועקלקלות עד הוציאו אותנו לרוחה, אל כר נרחב מחוץ למערה… אין לאל ידי לתאר לך, מיגואל, את הרגעים ההם. נפלתי על צוארי אבי הזקן והוא על צוארי חליפות ונבך מגיל והתרגשות. ומה רבו רגשי תודתנו להחבר הישר וטוב הלב. נפלנו לפניו אפים ארצה ונשק את ידיו בדמעות תודה. ואז הובילנו החבר הישר אל העיר הקרובה ושם נפרדנו ממנו בתודות מאליפות, ואחר הנפשנו מעט נסענו הלאה מפחד פן תודענה עקבותינו למרגלי האינקוויזיציה בהיותנו בקרוב מקום.

– אורח פלא! אורח פלא! – קרא מיגואל משתומם – ומה עבר על אביך הזקן במערת הדמים?

– על פי מקרה לא אונה לו שמה כל רע – ענתה עמיליא – כי מחלה עברה על נפשו ויועידוהו לבוא לפני משפטם בשובו לאיתנו ויכל לשאת את ענויו פעמים רבות. אבל ה' הפר מחשבת הרשעים ההם.

– ומיראתנו לבל נפול עוד הפעם בפח האינקוויזיציה אשר עיניה צופיות בכל הארץ – שבה עמיליא לספר – החלטנו לעזוב את ארץ ספרד הקתולית ולהתישב בגראנאדה הערבית.

– ואת אהובך הנוצרי לא שבת לראות עוד? – שאל מיגואל.

– בחנותנו בעיר אחת הסמוכה לגראנאדה פגשתיו רוכב על סוס ברחוב – בהפרדנו זה מזה בא לעבוד בחיל הצבא וימנה בזמן קצר לשר צבא – אז קפץ מעל סוסו וימהר לקרב אלי וישמח מאד כי נצלתי, ויספר לי כי שמע את דבר נפלי בפח האינקוויזיציה ויבך מאד – אחר שב לגלות לי את אהבתו העזה אותי; אבל לבי מרה אז על הספרדים הקתולים ואקרא אליו: ״לא אתן את ידי לבן עם מרצח!״ ובדמעות על עיניו נפרד ממני לנצח.

איזו אנחה התפרצה מלבה לזכר המחזה ההוא: ״עד היום לא שכחתי את ענות נפשו ברגעים ההם ועד היום יכאב לבי על הדברים המרים ההם אשר דברתי באזניו והוא לא אשם מאומה…״

ואנחנו התישבנו בגראנאדה שם חיינו שנתים ימים בשלוה ומנוחה ונהי גם עברים בגלוי ונלך בדרכי דתנו באין מפריע עד – עד אשר נפתחה העיר לפני הקתולים הארורים ואז שבנו לירא מפני חמת המציק; גם שמועה שמענו כי בא העירה הנזיר מוואַלאַדאָליד לפקח על מעשה המרת הדת של הערבים והיהודים – ותכף מהרנו ונעזוב את העיר ונאמר לבוא לגור בעיר קטנה אחת הקרובה לטולידה, ששם יגור אחד מאוהבי אבי הזקן, ובביתו נוכל לשבת בשלוה מבלי כל מגור מסביב. ובדרך אמר אבי הזקן לסור גם אל קורדובה לראות פני אחד מרעיו – אבל בבואנו הנה חלה ויפול למשכב כאשר עיניך רואות.

– אמנם נפלאות הן תולדות חייך! – קרא מיגואל – והן מעטרות את ראשך בעטרת ״גבורה״. –

– גבורים כאלה תמצא בקרב בני עמנו בארץ הזאת למכביר! –

החולה התנועע מעט. היא מהרה אל המטה ותתן אל פיו כף סמים.

כבר עברה חצות לילה. מיגואל נפרד ממנה וישב למעונו.

 

XIV    🔗

ביום המחרת התהלך לו מיגואל ברחובות קורדובה והנה הקריה הומה. בכל עבר ופנה עומדים אנשים אגודות אגודות, אגודות ומשוחחים ומתוכחים, לפי הנראה באיזו חדשה נכבדה.

מיגואל נגש אל אחת החבורות וישאל: ״איזו חדשה נהיתה בעיר?״.

– האם לא תדעה? ומי לא ידע זאת? – ענוהו אנשים רבים בבת אחת – פקודה יצאה מהיכל אַלהאַמברא, מאת מלכנו ומלכתנו, ירום הודם: ״לגרש את כל היהודים, בעוד ארבעה ירחים, מכל רחבי ארץ ספרד. –

– מה אנכי שומע? – קרא מיגואל נבהל ונרעש – לא אאמין!

– ולמה כה תתפלא, סניור?! – קרא אחד מתוך החבורה בתמהון – האם לא טוב עשו מלכינו בהוציאם את הפקודה הטובה הזאת, לנקות את ארצנו מהיהודים הנאלחים וזעומי ה'? –

– הזורים על כל סביבותם טמאה וקללה! – מלא שני את דבריו.

– אשר נשמת אפם תתן מות ומגפה בארץ! – קרא שלישי.

– אשר ינצלו את הארץ וירוששו אותנו כלנו! – קרא רביעי.

מיגואל עזב את החבורה וילך לו הלאה.

השמועה החדשה היתה נוראה בעיניו מאד. היא הלמתהו כרעם אדיר… אחיו בני עמו יגורשו מהארץ אשר התערו בה יותר מאלף שנה?.. יגורשו – איך? איככה תהיה כדבר הנורא הזה?.. מאות אלפי אנשים יסחו מארץ מולדתם החביבה להם, מהארץ שבה נולדו ובה גדלו ובה נקברו עצמות אבותיהם ואבות אבותיהם עד חמשים דור? מאות אלפי אנשים יגורשו בחוזק יד ממשכנותיהם ואחזותיהם, מבתי מסחריהם ומרכלתם ויגלו מהארץ גלות שלמה? הלא נורא הדבר! – –

לגרש? – התמרמר במחשבתו – מי יגרש? מי נתן להספרדים הזכות לגרש מארצם אומה שלמה, מאות אלפי ספרדים נאמנים כמוהם? הנשמע גזל משפט כזה? גרש יגרשו את החוטא, את המזיק לרבים – אבל לגרש מהארץ אלפי אזרחים נאמנים ומועילים, ישרים ותמימים, ובשביל מה? כי מתפללים הם לאלהי השמים בבתי תפלה מיוחדים – מי שמע כזאת?! איפה נעשה רצח כזה לעין השמש?! – –

ואנה יפנו האֻמללים האלה?.. אנה ילכו?.. איזו ארץ תקבל את מאות אלפי הגולים היהודים? – והרשעה גברה בכל הארצות. בכל ארץ וארץ ירדפו היהודים האֻמללים על צוארם. בכל מקום אשר דבר הדת הקתולית מגיע אבל וצרה להיהודים…

איפה תמצאו מפלט לכם, אחים אֻמללים!? – הוסיף לבו לחשוב תמרורים ורסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניו – איפה? לפנים בניתם ערי מקלט לרוצחים בשגגה – ואתם גרועים עוד מרוצחים… לכם אין כל מנוס ומפלט, מלבד – שערי השחת…

ודמיונו החל כבר לשוות לנגדו את המחזות הקורעים לב ביום הגרוש הבא – – עיניו כבר ראו לפניהן נהרי דם ודמע ואזניו כמו חרשו לקול צוחת עוללים ואנקת ישישים, בכי אמות רחמניות והתיפחות אבות נדכאים…

וסערת רוחו גדלה מאד…

ומה יהי גורל ארצו בהגרש היהודים מקרבה? – סער רוחו בקרבו – הן כל סחר הארץ ועשרה מידי היהודים באו לה והם מכלכלי הארץ באמת – ובהגרשם האם לא ישמו כל בתי המסחר וחרשת המעשה? האם לא יסתמו הרבה ממקורי הכלכלה לבני הארץ? האם לא תשאר הארץ בתה?…

ודמיונו כבר שוה לפניו את מצב ארצו בעתיד – ויתנודד… הוא רואה מראש כי מבלעדי היהודים תרד הארץ מטה, מטה גם בחומר גם ברוח – ארץ ספרד העתידה תהיה ממלכה שפלה, דלה ונבערה מדעת…

– לגרש את כל היהודים – שב להתמרמר במחשבתו – גם אותו יגרשו אם ידעו מי הוא… גם הוא, אחד מראשי הלוכדים את גראנאדה, איננו אזרח בארץ – יגרשו? לא! אם יודע כי עברי הוא לא יתנוהו גם לצאת את הארץ, כי אם ימסרוהו להאינקוויזיציה והעלוהו על מוקד האויטא‑דא‑פע – האין זאת?… כל מחסהו אפוא השקר – המסוה הקתולית אשר שמו על פניו. –

דומם הלך לו בצדי הרחובות ועיניו הפיצו מבטים אפלים וזעומים: הנה כי כן בעוד ארבעת ירחים יגרשו את אחיו בני עמו מקרב הארץ – והוא? הוא ישאר פה בודד ועזוב וצפוי אלי מוקד בכל רגע ככל אחיו בעלי המסוה… גורל מר! –

הוא נשא את עיניו וירא והנה הוא עומד לפני בית משכן עמיליא. הוא התעורר מעט מתמהון רוחו. כעבור רגע בא הביתה.

– מה לך, מיגואל, כי כה חורו פניך? – קראה עמיליא נבהלה בראותה אותו.

– שמועה נוראה שמעתי עתה! – קרא מיגואל נרעש כלו.

– מה? מה שמעת? הגד! –

– פקודה יצאה: לגרש בעוד ארבעה ירחים את כל היהודים מארצות ספרד! –

פני עמיליא חורו כשיד וכל עצמותיה רעדו. –

אך כעבור רגעים אחדים כוסו פניה באודם מוזר ועיניה ירו זיקי אש…

– טוב! – קראה בקצף נורא ושניה צללו בפיה – טוב! טוב כי יגרשונו. עזוב נעזוב את הארץ הארורה הזאת. חרפה לנו לשבת בה…

– אל נא, עמיליא, תדברי עתק על ארצנו – התחנן מיגואל.

– ארצנו? – לעגה לו עמיליא בקול מר מאד – הלא גרש גורש ממנה ואין לנו עוד כל חלק ונחלה בקרבה.

– לא, עמיליא! – השיב מיגואל – משפטנו לא אבד בארץ הזאת אם גם אחרים יגזלוהו ממנו. הארץ הזאת לנו היא כלכל הספרדים הקתולים היושבים בה, אם גם הם הרבים ואנחנו המעט… הארץ הזאת היא ארץ מולדתנו כארץ מולדתם. –

– אבל הטרם תדע, מיגואל! – שבה עמיליא להוכיח – כי אין לנו לדון על פי הראוי להיות כי אם על פי ההוה. הספרדים ירדפונו ומארצם יגרשונו – וזרה היא אפוא לנו הארץ מעתה.

רגעים אחדים שררה דומיה בבית. שניהם צללו במחשבות עמוקות. מיגואל לא הסכים בלבו לדברי עמיליא. ספרד היא ארצו וגם אלפי עריצים לא יגזלוה ממנו… ספרד היא ארצו וארץ כל בני עמו היושבים בה – ובהגרשם ממנה בקנאה זעומה לא תחדל מהחשב להם לארץ מולדת. –

– טוב אפוא כי נגורש מהארץ! – שבה עמיליא לקרא בהחלה להתהלך בחדר הנה והנה – לא לנו שבת את מרצחים כאלה יחד. לא לאנשים שבת את חיתו טרף בשכונה אחת… לוא היה רגש נכון בקרב אחינו, כי עתה זה כבר היה להם לעזוב את ארץ הדמים הזאת וללכת באשר ילכו – –

אולם כעבור רגעים אחדים פרץ קול בכי מקרבה: ״ללכת באשר ילכו״ – אבל אנה ילכו? לו עזבו בעצמם את הארץ ולאט, לאט, כי עתה לא גדלה הרעה כל כך, כי עתה יכלו לתור להם גם איזו מנוחה באחת הארצות – אבל בהגרשם מקרב הארץ בבת אחת ובזמן קצר כזה – מה גדל אפוא אסונם! הן כל אחוזותיהם וקניניהם ישארו בארץ והמה יצאו את הארץ בידים ריקות, דלים וערומים, ובמה יחיו את נפשם? הלא יגועו ברעב! ואיפה ימצאו להם מנוחה? אֻמללים!

ופני מיגואל גם הם הפיקו עצב מר מאד.

פתאם העיפה עמיליא את עיניה אל חדר החולה ותקרא: ״לוא כבר שב אבי הזקן לאיתנו, כי עתה עזבנו שנינו את הארץ כרגע, מבלי חכות עד למועד הגרוש. בהיותנו בארץ אחרת יכול נוכל גם לעבוד את אלהי אבותינו באין מפריע, ומה בחלה נפשי במסוה השקר אשר על פני בימים האלה. זה פעמים רבות חפצתי ללכת אל בית התפלה לאחינו בעיר הזאת, לשפוך שיחי לפני ה' בקהל עם, אבל בנפשי הוא הדבר הזה״…

רגע החשתה ואחר קראה: ״לא! לא נעזוב את הארץ עתה, לא נבדל מקהל כל גולי עמנו. יחדו נעזוב את הארץ ויחדו נצא בגולה״…

הדברים האלה הטילו סער גדול אל לב מיגואל. הם העירו בקרבו מחשבה חדשה ומרה מאד: ״היא לא תבדל מקהל כל גולי עמנו ואנכי?.. היצא עמי בגולה ואנכי אשאר פה?.. מה גורל הטפה הבודדת הנתזת מהים אל היבשה? – האם לא תבלע בארץ והיתה כלא היתה?.. האם לא אבלע גם אנכי גם בני אחרי בקרב העם הספרדי מבלי אשר יהי לנו כל שם וזכר בישראל״?..

המחשבה הזאת מלאתהו תמרורים רבים…

– ואתה, מיגואל? – שאלתהו עמיליא פתאם.

– אנכי?.. גמגם מיגואל בלשונו. הוא נבוך ולא ידע מה לענות.

– התחשוב להשאר בספרד בלכת עמך בגולה? – שבה עמיליא לשאלהו ומבטיה חדרו לתוך עיניו.

– האוכל לעזוב את ארץ מולדתי האהובה לי כנפשי? – ענה מיגואל כעבור רגעים אחדים וישפל עיניו כמו לא נועז להביט ישר בפניה – האוכל?..

ואולם את הסבה השנית אשר תעצרהו פה כחד ממנה…

– ואת עמך? – קראה עמיליא בתלונה עצומה ופניה להטו.

– אבל…

– אבל! – שסעה עמיליא את דבריו בלעג-חמה – יודעת אני את ה״אבל״ הזה. אבל… אבל צר לך להפרד מחייך הנעימים בספרד, מכבודך ותענוגיך וללכת בגולה. כן! כן! נעים להשאר בספרד, להיות שר צבא נודע לשם וחי חיי ענג ושעשועים מעזוב את הארץ ולהיות נע ונד בארצות זרים, לרעב ולצמא, להענות ולהרדף. – –

כל מלה ומלה פלחה לבו כחץ שנון. פניו אדמו ויחורו חליפות ועיניו הפיצו מבטים נכלמים ומתאוננים כאחד. –

– עמיליא! אל תוציאי עלי משפט מעוקל כזה! – קרא מיגואל בקול מתחנן ומתאונן – לא תדעי את עזוז אהבתי את ספרד ארצי, אשר למענה חרפתי גם נפשי על שדה קטל. הרגש הזה, כאשר אראה, זר לך ולא תביניהו. לו יצאת גם את למלחמת ארץ המולדת כמוני, כי עתה לא זר גם לך הרגש הזה. התאמיני לי אם אומר לך כי הפרידה מארץ ספרד תחשב בעיני כהפרידה מהחיים, כפרידת הנשמה מן הגוף…

– ולו יהי כדבריך; אבל הטרם תדע כי אבותינו ואחינו אמנם נפרדו ויפרדו מהחיים בגלל עמם ואמונתם? המה מסרו וימסרו נפשם למות על קדושת ה', על קדושת מקור מחצבתם ודת קדשם; וגם עתה, בטוחה אני, כי רוב אחינו בכל ארץ ספרד יפרדו גם כן מהחיים הנעימים להם ויבחרו בחיי נדודים ועוני, מעזוב דת אבותיהם. – אמנם זר לי הרגש אשר אתה אומר: אנכי אוהבת את עמי יותר מכל הארצות שבעולם ובאשר ילך אלכה גם אני. אמנם יש לי גם ארץ מולדות אהובה; אבל היא ארץ אחרת, היא: ציון, ערש ילדותנו ומקום בו חיינו חיי עם מדיני. אל הארץ ההיא עיני נשואות תמיד ונפשי שואפת לימים העתידיים שבהם יפדה עמנו מהגלות וישוב לארץ אבותיו… וכל ארץ אחרת שבה יתגוררו אחינו בגלותם אהובה לי ויקרה בעיני אך אם אוהבת גם היא אותם וכבנים נאמנים יחשבו בעיניה; אבל הארץ המתעבת את אחי; הארץ אשר שריה, כהניה ואזרחיה שנא ישנאו את בני עמי כמות; הארץ אשר היתה לעמנו זה שנים רבות לתופת ואבדון; הארץ הבולעת את דמי אחינו השפוכים בה כמים על ידי רשעת כהניה; הארץ המגרשת את כל היהודים, היושבים בה יותר זה יותר מאלף שנה, בחרפה ובוז, כגרש חומסים ורוצחים, זאבים וחיתו טרף – הארץ הזאת שנואה בעיני……………………………… ………………………………… ……………………………….

קול עמיליא בדברה את הדברים האלה חצב להבות, עיניה ירו זיקי אש ואיזה אודם נפלא כסה את פניה.

ומיגואל נרעש לשמע מוסרה הלוהט. הוא לא מצא מלים לענותה. הוא התפלא על אומץ רוח הדוברת ועל המשפטים העזים אשר הוציאה – אבל חש בנפשו כי משפטים נוראים הוציאה. הם היו בעיניו כמחללי קודש…

– אם כזאת יחשבו כל היהודים בארצנו – קרא מיגואל כעבור רגעים אחדים – אז באמת אינם אזרחים בארץ. –

– אזרחים? – השיבה עמיליא בחמה – אבל המה יגזלו ממנו משפט האזרחים, המה ירדפו אותנו באכזריות חמה, המה ישפכו את דמנו ויעלונו על המוקד, המה בועטים בנו בחרפה ומגרשים אותנו מן הארץ – ואתה אומר כי נהיה לאזרחים בארץ, כי נאהב את הארץ הזאת ואת בניה האכזרים? האם לא יעוררו דבריך צחוק מכאיב לב? –

– ולמרות כל אלה – השיב מיגואל – לנו היא הארץ כלהם, אזרחים אנחנו בארץ כמוהם – אף כי המה לא כן יחשבו – ואנחנו לא נוכל למחול על הזכות הזאת אשר לנו בארץ ויהי מה; ואם עתה קמו לנו עריצים לדכאנו ולגרשנו, הנה לא לעד יגבר החשך בארץ. לא אוכל האמן כי רוח ספרד ארצנו ירד כה מטה מטה לבלי העלות עוד. הנני מקוה כי יבאו ימים אשר תתנער ארצנו מתרדמת ההבלים והקנאות אשר נסכו עליה כהני האון, ורוח חדש, רוח אהבה וחופש, יחלוף אז על פני הארץ ויטהרה – ואז תשיב ספרד את נדחיה, את אחינו המגורשים, אליה ושבנו להיות מאֻשרים בארצנו זאת.

צחוק גדול פרץ מפי עמיליא: הנך מאמין ברוח ספרד. הנך מאמין כי תשיב ספרד את נדחיה אליה. אבל עוד שנות מאות רבות, רבות תעבורנה עד העת ההיא – ואז אף אם תפתח את שעריה לפנינו לא נבוא בהן עוד. לחגא ולזועה תהיה לנו ספרד מעתה ועד עולם…

– דבריך יפצעו את לבי מאד! – קרא מיגואל כמתחנן.

היא לא ענתהו מאומה אך איזה צחוק-קלסה חלף על שפתיה.

עוד כשעה נדברו בגזרת הגרוש הנוראה – ואחר נפרד ממנה וישב למעונו.

 

XV    🔗

קץ הזמן אשר קבל מיגואל חפשה ממשמרתו בא. עליו היה לשוב לטולידא.

הוא הלך למשכן עמיליא לקחת מאתה ברכת הפרידה.

הוא העיף את עיניו מסביב וירא חבורת אנשים גדולה עומדת ברחוב ואחד מהם עומד בתוך ומדבר בהתלהבות עצומה. הוא נגש אל החבורה ויט אזניו לשמוע מה ידובר.

– מה אספר לכם רעי! – קרא המספר ברגש – המחזה היה נהדר מאד. כל אורחי טולידא וקציניה, כל כהניה, שריה ושופטיה נקהלו אל מגרש האויטא‑דא‑פע, העשירים ישבו על יציעות נהדרות המכתירות את המגרש מסביב ויתר קהל הרואים עמדו צפופים מעבר מזה, ומעבר השני עמדו הכופרים האסירים ולפניהם הכהנים – ובין הכופרים האסירים היו גם שרים גדולים ונודעים לשם וכלם הועלו על המוקד לעין הרואים.

– הידעת איזה מהכופרים השרופים בשם? – שאלו אחדים מהנאספים בנפש צמאה לדעת.

– ידעתי – ענה המספר בגאון – שם האחד היה: דון ואלירו די פראנקו…

פני מיגואל נעוו לשמע השם הזה. – –

– – הוא הודה לפני כל – שב המספר לספר – כי הוא נצר ממשפחה מיוחסת מקרב היהודים ועד לפני שנה לא ידע בעצמו כי יהודי הוא – אך בהודע לו מקור מחצבתו ואמונת אבותיו דבק בדת היהודים ויהי יהודי חסיד בסתר…

מיגואל עזב את החבורה בפיק ברכים. עיניו הפיצו מבטים זרים ואיומים כמבטי משוגע… הוא הביט לרגעים אל כל סביבותיו ותוי פניו הביעו איזה מגור – כמו ירא לרגעים פן ידלקו מרגלי האינקוויזיציה אחריו –

“גם הוא היה יהודי! – סערו מחשבות מיגואל בקרבו – מי יודע אם גם יתר ידידיו האהובים לו אינם יהודים בסתר? הנה זה גורל האמת בארץ הזאת… כל פנים לוטים במסוה” – –

“והעלם הנחמד הזה שורף במוקדי הגיהנום הספרדי! – גמול נאמן בעד חריצותו ואומץ ידו במלחמה האחרונה!” – –

הוא הגיע עד משכן עמיליא ויבוא הביתה.

–בלכתי עתה ברחוב – ספר מיגואל לעמיליא – שמעתי שמועה מעציבה מאד. בטולידא נערך אויטא‑דא‑פע, ובין הקרבנות האֻמללים אשר העלו על המוקד נמנה גם אחד משרי הצבא הגבורים, אשר צר אתי יחדו על גראנאדה, ואשר נודע לו לאחרונה כי יהודי הוא וידבק לאהבה בדת אבותיו – זה הגמול אשר תגמל ארצנו למבחר בניה ולוחמי מלחמתה. צר לי מאד על העלם הנחמד ההוא. הוא היה ממבחר ידידי.

מה היה שם שר הצבא ההוא – שאלה עמיליא מבלי משים כמעט.

– דון ואלירו די פראנקו…

– אהובי! אויה!! – צעקה עמיליא ותפול מתעלפת ארצה.

מיגואל נתר ממקומו ויחל להניעה ולעוררה, אבל לשוא. הוא נבהל מאד וירימה מעל הארץ וישאה בזרועותיו אל הספה ויחל ללחץ את רקותיה ולהזות עליה מים קרים.

אז החל רוחה לשוב אליה לאט, לאט. –

“אֻמללה! – נד לה מיגואל בקרבו – אכן שמועה איומה היא! – והוא אשם הפעם – הוא הביא לה את הבשורה… היכל לדעת כי הוא אהובה? הפלא ופלא! הוא היה אהובה!”…

היא התנועעה מעט ותפקח את עיניה… פניה חורו ברגעים ההם מאד. זעה רבה כסתה את פניה. עיניה הפיצו מקרבן מבטים נלאים… רגע עוצמו עיניה ואנחות ממושכות קורעות לב פרצו מלבה ואחר נפקחו עיניה שנית וזרם דמעה פרץ מעיניה וישטף על לחייה במורד…

– הוא נשרף! – יללה תמרורים – הוא היה לקרבן האינקוויזיציה! אֻמלל! הוא היה אפוא יהודי ואנכי לא ידעתי וגם הוא לא ידע! מה אמולה אני!..

לב מיגואל בכה בקרבו. הוא חש ביגונה ואבלה הרב. –

ואיך היה כדבר הזה? – שאלה את מיגואל בקול בוכים – איך? מתי היה בגראנאדה? ומתי נודע לו כי יהודי הוא?

גם אנכי לא אדעה – קרא מיגואל – שנתים ימים צרנו יחד על גראנאדה ובבואנו העירה כמנצחים התמהמהנו שמה אך ימים אחדים. ואולם גם אנכי חשבתיו לנוצרי.

הוא החזיק ביד עמיליא וישח ראשו אליה. הוא נסה לנחמה.

– לוא ידע אז כי גם אנכי בגראנאדה – יללה עמיליא וראשה נשען על מיגואל – לו ידע… בלי ספק כבר ידע אז כי יהודי הוא…

בכיתה קרעה לב מיגואל. הוא העביר ידו על קדקדה ועל תלתלי שערותיה באהבה וחמלה רבה.

הוא דבר על לבה דברים טובים ונחומים – וכל אשר הוסיף לדבר הוסיפה לבכות ולהתיפח.

כעבור שעות אחדות רוח לה. היא חדלה מבכות ותדום; אך לרגעים פרצו אנחות חרישות מקרבה.

– התדעי, עמיליא! – קרא מיגואל אליה אחרי אשר רוח לה – כי באתי להפרד מעליך, כי עלי לשוב טולידאה.

– לה-פ-ר-ד? – גמגמה עמיליא במבוכה – עתה…

– כבר כלה מועד החופשה ממשמרתי אשר נתנה לי ועלי לשוב עתה למשמרת עבודתי בצבא – ענה מיגואל בעצב.

– אם כן אפוא עוזב אתה את עמך ואת… ואותי – קראה עמיליא נוגה בהחזיקה בידו ובהביטה אליו נפעמה – יקרו לך ארצך ומשמרתך מכל…

ומבטיה הביעו איזו תוכחה מרה. –

אז לא יכל מיגואל להבליג עוד על רגשותיו ויקרא:

“לא אוכל לעזוב את ארץ מולדתי ואת… ואת הנפש האהובה לי אשר בקרבה”…

היא הביטה אליו בתמהון רב.

אז ספר לה את דבר אהבתו את קלארה –

ופני עמיליא נעוו משמוע… היא הרפתה מידו ותבט אליו בבוז עמוק: “לך לך אפוא לארצך ולאהובתך הקתולית ויהי אלהי הבוגדים עמך”! – קראה מתרגשת ותסב את פניה הלוהטים ממנו.

דבריה הכלימוהו מאד. הוא חש בנפשו עלבון גדול; ובכל זאת לא התקצף עליה ויסלח לה. הוא הבין ללבה – –

הוא לא מצא מלים לענות לה.

הוא לא יכל גם לשאת עין אליה מבושת. –

כעבור רגעים אחדים הליטה פניה בכפות ידיה ותבך…

לב מיגואל נשבר בקרבו מאד. הוא הרגיש את עצמו כחוטא עצום. בבכיתה נשמעה גם כעין בכית אומתו העלובה והעזובה…

הוא ראה והכיר עתה את עזוז אהבתה אותו ואמונתה אליו. האהבה הזאת היא אהבה טהורה, אהבה שאינה תלויה בדבר ונקיה מכל חמדת בשרים ומאויי הלב. אהבה כזאת הוא אוהב גם אותה. הוא מצא בה נועם-המשפחה החסר לו. ומאוהבת נאמנה ונעלה כמוה יפרד עתה!..

מה קשה ומרה היא פרידה כזאת. –

פתאם חדלה מבכות ותרד מעל הספה ותחל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ותוי פניה ומבטיה הביעו איזה אומץ רוח.

– אל תנוד לי, מיגואל! – קראה אליו ופניה להטו מאד – גם את הצרה האחרונה אשא בדומיה. לא אתיפחה עוד ולא אבכה. עבריה אנכי וכעבריה אסבולה… והיתה לי אהבת עמי האֻמלל לנחומים על כל. –

ובהפרד מיגואל מאתה לא בכתה ולא הראתה כל אות צער. היא ברכה את צאתו לשלום בקרת-רוח ומנוחה – כאלו אחת היא לה אם ילך מאתה אם אין. –

וקרת-הרוח הזאת הגדילה עוד את פצעי לבב מיגואל. –

 

XVI    🔗

עוד ביום ההוא עזב מיגואל את קורדובה.

זכרונות ורגשות שונים מלאו את לבו כל הדרך: “מה רב ההבדל בין נסעו לקורדובה ובין שובו ממנה!.. מה שונה במרוצת הזמן הקצר הזה! כמה עולמות חדשים נפתחו לפניו! כמה סודות גדולים ונפלאים נגלו לו… ההיטיבו עמו או הרעו לו כל אלה?” –

בנסעו לקורדובה היה שלו ומאֻשר; ועתה, בשובו, מנוחתו נעדרת ולבו פצוע…

שתי נפשות אהובות השאיר בקורדובה: האחת בקבר והשנית בחיים. מהראשונה נפרד בעצב אבל במנוחה, ומהשנית במלחמה וסערת נפש. –

וזכרון פרידתו מאת עמיליא עורר בקרבו איזה כאב פנימי לא ידע יכנהו. היא נדמתה עתה בעיניו לברק אור המתנוצץ פתאם לעין האדם ואחר יעלם לנצח…

“לנצח? אלי! האמנם לא אשוב עוד לראות את עמיליא כל ימי חיי? האמנם? – כן! אנחנו נפרדנו. היא תלך בגולה ואנכי אשאר בארץ”…

התוכל קלארה למלא לי חסרון חברת עמיליא?.. ומי ימלא לי חסרון חברת עמי? התהיה לי קלארה גם לעמיליא גם לעם גם לאל?"…

לוּ לא גלה לו מורו את סודו – מה היה אז? השבע אז את כל התמרורים האלה? –

אמנם גם אז היה מצטער על גרוש היהודים מספרד. הוא היה מצטער על אבדן ארצו ועל אסון מאות אלפי נפשות אדם על לא חמס בכפן – ואולם עתה… מה גדלה עקת לבו עתה – והאֻמללים האלה הם אחיו בני עמו. –

ובעוד ארבעת ירחים לא ישאר אף יהודי אחד בספרד – האמנם?.. עוד לא הסכין את הדבר הנורא הזה… ארץ ספרד בלי יהודים! – הוא לא יוכל לציר לו במחשבתו תמונה כזאת. – –

גם הוא היה נכון לצאת את עמו בראש גולים ולהתענה אתו בכל אשר יתענה – לולי קלארה וארצו אשר לא יוכל הפרד מהן…

כן! הוא מכיר ויודע איזה רגשות נצחו ואיזה נוצחו. הוא לא יעזוב את ארצו ואת משאת נפשו – ואולם עוד לא תמה המלחמה, עוד הרגשות המנוצחים מתעוררים, פעם בפעם, למרוד במנצחיהם…

ועוד הפעם תעבור תמונת עמיליא על פניו וערכו יקטן בעיני עצמו… מה רב אומץ לבה ומה כביר הוא רוחה! – היא נותנת היתרון להרוח מן הבשר ומה רבה אהבתה לעמה ודתה! – היחסר לו רגש האהבה הזאת? האין רוחו מסוגל להתרומם על הבשר? – –

אמנם היא הסכינה מילדותה לתת היתרון להדת מן החיים… רגש הדת חזק מאד בקרבה… היא מסוגלת לחיי-רוח הרבה יתר ממנו…

ואולם מדי קרבו לבוא טולידאה החל להרגיש איזה נועם נפלא. הוא חש כי הולך וקרוב הוא אל משאת נפשו – וזכרונה מלאהו נחת ועדנים. איזה קסם נפלא שפוך על זכרון התמונה הנעימה ההיא לנסוך עליו רוח אחר, רוח מעודד ומשמח, ולהשיב את נפשו. –

בלי שפק כבר מחכה היא לשובו בעינים כלות ומה תגדל שמחתה בראותה את פניו. –

ואולם התכיר את השנוי הגדול אשר הויה בו במרוצת העת הזאת? אבל אחת היא לו אם תכיר אם אין. הוא כבר החליט בלבו לבלי כסות את סודו במשאון. הוא יגלהו לה. כזאת יעשה כל איש ישר. כזאת עשה מורו וכזאת עשתה גם היא… חלילה לו מהונותה ומסבב אותה בשקר – והוא גם צפוי אלי משפט האינקוויזיציה בכל רגע… ואיך יוכל לסכן את חייה מבלי ידיעתה. –

כן! הוא יגלה לה מקור מחצבתו ובטוח הוא כי לא תבחל בו בגלל זה; ואם תבחל – יהי גורלו כגורל מורו…

אז אך אז יפרד ממנה. –

הוא בא טולידאה.

אחרי הנפשו מעט מעמל הדרך חש ללכת לארמון המרקיז די הענריקעץ לראות את פני קלארה.

היא קבלתהו בזרועות פתוחות ובשמחה גדולה.

– אכזר! – התאוננה עליו באהבה – מדוע התמהמהת ככה ולא חסת על שלומי ומנוחתי? ואנכי הייתי מלאה געגועים רבים עליך, אתה נסעת מפה ותקח לך גם את שנתי אתך, כי נדדה שנה מעיני בלילות. –

– אולי היה ההיפך, יונתי? – קרא מיגואל בקול רך – כי בהפרדי ממך השארתי גם את שנתי פה?

– ומדוע זה התמהמהת? – שבה לשאל אותו בתלונה נעימה.

אז ספר לה את דבר מחלת מורו החכם ומותו, גם אמר לה כי לא עליו התלונה כי אם על הטבע, אשר לא ברא לו כנפים, למען יוכל לעוף אליה בטיסה אחת, מבלי נסוע במרכבה או רכוב על סוס.

ואז חדלה מהתאונן ותתרפק עליו באהבה עזה ותשאלהו: איך עבר עליו המסע ואיך בלה את העת בקורדובה? ותספר לו גם איך עברו עליה השבועות האחדים האלה ומחשבותיה הרבות על אדותו בהקיץ ובחלום.

וברגעים ההם היה כמעט לאחר. מראה פניה הרכים והנעימים, עיניה המלאות אש ותום, קולה המצלצל כפעמון דק, צחקה ושעשועיה המלאים חן ונועם – כל אלה פעלו על נפשו פעולה עזה כרגע ויחלישו את רושמי הימים האחרונים… המה הציתו בלבו את אש אהבתו מחדש – והאש הגדולה הזאת כמעט ששרפה את רגשותיו הראשונים, את זכרון עמו וזכרון עמיליא… איזה מים יעצרו כח לכבות את האש הלוהטת הזאת? –

הוא התפלא אז בקרבו: “איך עלה על דעתו להפרד מקלארה? היוכל להפרד ברצון עצמו מחייו? היוכל לעזוב את נפשו?”…

וברגעים ההם נדמה לו, כי גם אהבתו לארץ מולדתו רבתה שבעתים. בדמות אהובתו הנעימה הוא רואה גם את דמות ארצו הנחמדה. גם היא יעלת חן כמוה. גם היא מלאה חן ונועם…

הוא לא יוכל הפרד מהן. –

הוא לא מצא די און בלבו גם לגלות לה את סודו… הוא לא הרהיב עוז בנפשו לחלל את קדושת הצחוק הערב המרחף על פניה… מי אכזר ויקדיר את המצח הנעים הזה בעננת עצבת? מי יהין להזיל דמעה מהעינים היפות והתמימות האל? –

בפעם אחרת יגלה לה את סודו – חשב בלבו.

היא התבוננה אליו פעמים אחדות ותרא את הרוח הכהה הנסוך עליו.

– מדוע זה שבת עצוב רוח מקורדובה? – שאלתהו קלארה בדאגת נפש.

– הלא תדעי את גזרת גרוש היהודים מארצנו בעוד ירחים אחדים! – ענה מיגואל – והאם לא תדאב נפש כל איש ישר ואוהב ארצנו על האסון הגדול הזה, על אסון מאות אלפי אנשים צדיקים ואסון ארצנו האהובה, אשר תשפל עד עפר בהגרש ממנה מיטב בניה החרוצים? ואת, קלארה, האם לא תעצבי על הדבר הנורא הזה?

– אבל מה יועיל העצב? – השיבה קלארה באנחה – ואולי עוד יתעשתו המלך והמלכה להעביר רוע הגזרה הזאת, אשר גם רבים מתושבי הארץ הקתולים מתרעמים עליה? גם אבי, הקתולי האדוק, יתמרמר אל הפקודה הזאת.

– האמנם? – קרא מיגואל ושביב תקוה נוצץ בעיניו…

אבל בימים הבאים, בבואו בחברת שרי הממשלה ורבי העם, נוכח לדעת כי התקוה הזאת תקות שוא היא, כי טורקומדה וקסימענעס מנצחים על דבר גרוש היהודים זעומי נפשם – והמה יסכלו עצת כל ישרי הלב והחרדים לטובת הארץ באמת. ולנגד טורקומדה וקסימענעס אין כל עצה ואין כל תחבולה. –

וכה עברו שבועות אחדים ומיגואל לא גלה עוד את סודו לקלארה.

“בפעם אחרת יגלה לה” – החליט בכל פעם.

ופתאם נקרא מיגואל, על פי פקודת הממשלה, ללכת הוא וגדודי צבא אחדים לגראנאדה, כי יצא הקול אשר הערבים המנוצחים מתעתדים למרוד בממשלה ולהתקומם נגד שרי המשטר הקתולים אשר העמידו בעיר, ודרוש אפוא להרבות שם את חיל המצב וגם שרי צבא גבורים כמיגואל וחבריו.

הדבר הזה העציב את מיגואל מאד. הוא חש בנפשו, כי בעתים הסוערות הללו דרוש לו להיות בחברת נפש אהובה, אשר תהיה לו לנחומים ושעשועים, אשר תעודד את לבו במלחמתו את הרוח, אשר תוסיף עצמה לרגשי אהבתו את קלארה. – הוא נפרד מעמיליא וגם מקלארה יפרד עתה. –

אבל העצב לא הועיל מאומה. עליו היה לשים פעמיו לדרך.

הוא בא אל בית קלארה להפרד ממנה ואבותיה.

ובהודיעו אותה דבר הפרידה חורו פניה כסיד ותהי כהלומה: עוד הפעם תפרד מעלי, מיגואל! – קראה קלארה בקול בוכים – הזה הוא גורל אהבתנו? להפרד ולהפרד! האם לא יבוא פעם הקץ לפרידות כאלו? הבגלל זה אזכה להתענג לעתים קצרות בחברתך, יקירי, למען אחוש יותר את תמרורי הפרידה? –

– אבל, קלארה! – קרא מיגואל רכות – זאת היא חובתנו לארץ מולדתנו הדורשת מבניה עוד קרבנות יקרים מאלה.

– ומתי יבוא היום אשר תהיה כולך שלי? – שאלה קלארה בעצב.

– היום הזה לא יבוא לעולם! – ענה מיגואל – גם לך גם לארצנו חלק בי; ובעת אשר תקראני ארצי לבוא לעזרתה אתפרץ גם מבין זרועות אהובה כמוך ללכת לקול הקורא. וגם עליך, יפתי, לותֵּר תמיד מתענוגיך ומשושך לטובת ארץ מולדתך.

ויפרד מעליה.

 

XVII    🔗

בכל הערים אשר עבר בהן מיגואל שמעו אזניו קול תאניה מקרב קהלות היהודים. גזרת הגרוש הקיפה את כל הארץ ותגדל הזעקה בכל תפוצות ישראל בספרד. הגזרה הנוראה היתה להם כשואת פתאֹם אשר לא שערוה ולא עלתה על לבם. גם בקרב הנוצרים נמצאו אנשים אשר זעקו חמס על הפקודה הזאת. ביחוד נמצאו כאלה מקרב מרום עם הארץ, אשר נפשם מרה עליהם גם על חפשם הנגזל מהם בידי הכהנים החשוכים, ויפחדו גם לנפשם מהות קנאתם הזעומה.

ומיגואל התבונן לכל אלה ולבו נשבר בקרבו. –

ובגראַנאַדה גדלו המבוכה והתאניה שבעתים. היהודים ישבו שם עד כה בצל ממשלת הערבים ויתענגו על רוב שלום ומנוחה. המה לא ידעו תגרת יד האינקוויזיציה וקנאת הדת הזעומה לא הדריכתם מנוחה – ובנפול העיר בידי הספרדים גז שלומם ויעף ויהי גורל אחד להם וליתר אחיהם בספרד. וגזרת הגרוש היתה להם כרעם אדיר ואיום. הם התיפחו ויילילו ברחובות קריה. אלה השתוללו וירוצו כמשוגעים בחוצות העיר ואלה פנו אל נכבדי העיר וגדולי השרים ויתחננו לפניהם, להיות להם לפה אל המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה. רבים מהם עשו חוזה את המוירים הנרדפים ואת “הנוצרים החדשים” אשר ביתר ערי ספרד: לעמוד על נפשם בחרב וחנית; אבל הנבונים בעם הבינום לדעת כי מחשבתם מאפע והיא לא תצלח, ועליהם אפוא לשאת ולסבול ולבטוח בה' כי ירא בענים ולא יעזבם.

הוא ראה את גזל משפט עמו לעין השמש ולבו התחמץ בקרבו. בפקודת הגרוש נאמר כי הרשות להמגורשים לקחת אתם את כל הונם ורכושם, ולעומת זה נאסר עליהם להוציא מהארץ כל זהב וכל כסף!..

“מה נתעבה היא הערמה הזאת.”

מראה אומץ לב אחיו ובטחונם החזק באלהי אבותיהם הפליא את לב מיגואל מאד. הם היו בעיניו לסמל הגבורה, האמונה והבטחון. לוחמים אדירים הם, לוחמי מלחמת האמת. – המה נלחמים את הזאבים, המכתירים אותם מסביב, מלחמת האנושית…

מלחמת רגשותיו שבה להתעורר בקרבו… מראה ענות אחיו יום יום משך אותו אליהם יותר ויותר. הוא חפץ להתערב בהם, להתענות עמהם – מה נשגב הוא להמנות בין מעונים בגלל האמת!.. ומדי חשבו כזאת רחפה לפניו תמונת עמיליא והיא מבטת אליו בעינים לוהטות ומפיצות מבטים – רמחים… המה דוקרים את נפשו בלי חמלה… וברגעים כאלה רחפה לפניו גם תמונת קלארה – שתי התמונות האל נצבו כאויבות זו לעומת זו ותהיינה בעיניו כלוחמות אשה את רעותה וכנכונות להתנפל זו על זו בשצף קצף. –

ועמו וארצו נצבו גם הם כצרים זה מול זה…

ומה יעשה הוא?..

היבוא קץ למלחמת רגשותיו? – התמרמר על נפשו – מתי תחדל נפשו מהקלע בתוך כף הקלע לרגעים? האם לא תחדל המלחמה לעולם? האֻמנם ישאר פה ונחם-לבו יענהו כל ימי חייו?… מה נורא הוא הרעיון הזה! – –

קץ ארבעת הירחים קרב לבוא. עוד מעט ויבוא היום הנורא, יום הגרוש, וכל אשר קרב זמן הגרוש גדלה המלחמה אשר בקרב לב מיגואל… את רעיונות רבים כבר הסכין, אבל לא הסכין עוד את הרעיון להפרד מעל אחיו בני עמו פרוד גמור – –

עדת היהודים בגראַנאַדה קראה עצרה וצום, וכל בני העדה למקטון ועד גדול, גברים ונשים, זקנים וטף נקהלו אל בית התפלה הגדול והנהדר אשר בטבור העיר, לשפוך נפשם לפני ה' ולעורר עליהם רחמי שמים. גם מיגואל בא אל בית התפלה, אחרי החליפו את בגדי השרד אשר לבש בבגדי אחד העם לבל יכירוהו. מיגואל לא הבין את התפלה העברית, אבל המחזה בלבד עורר את לבו מאד:

בכית אלפי אנשים ונשים מלאה את כל הבית – היא היתה בעיניו כבכית האומה הישראלית… בכית אומה נעלבה… אומה שלמה בוכיה – מה עצומה ונוראה היא בכיה כזאת! – היא קורעת ארץ ושמים, אבל לא לב אכזרים… בעת הזאת בוכים כל יהודי ספרד. גם עמיליא בוכיה… בכיתה מתערבת בבכיה הזאת, בכית האומה…

גם הוא בכה. דמעות שקטות וקדושות התגלגלו על לחייו…

לוּ יכל לשכח את קלארה ואת ארצו, לשכחן לנצח, ולהתאחד עם הבוכים האלה!.. אבל איזה כח נעלם ימשכהו אליהן? האין זה כח כשפים? –

אז עלה רב העדה הבמתה ויחל לדרוש לפני העם.

מיגואל הקשיב אל הדרשה ולבו נמס בקרבו.

אחים יקרים! – השמיע הדורש בקול מר מאד – עת צרה היא העת הזאת לבית יעקב יושב ספרד, לא היתה כמוה מיום גלות ישראל מעל אדמתו. הן אתם יודעים כי כגן עדן היתה הארץ הזאת לבני ישראל לפנים. הארץ נחשבה להם לארץ מולדת שניה. בה התענגו על רוב טוב ושלוה, ובה הרביצו תורה וחכמה, הקימו בתי מדרש ללמודי תורתנו הקדושה ויפיצו את מעינות לשון הקודש חוצה בפיוטי תפלה ושירים יקרים. אבותינו ואחינו גדלו והצליחו ויעלו במעלות השלטון; ובכל זאת היו רדים עם אל ונאמנים עם קדושינו – אבל ה' חפץ דכאם וימסור את הארץ בידי אחרים, ומאז היתה הארץ ליהודים לתופת, מאז שופך בה דמי עמנו כמים ומבשרם לא שבעו… ועתה יגרשו את כלם מקרב הארץ… ואם אחינו אשר ביתר ארצות ספרד כבר הסכינו את הרדיפות והמצוקות ויטו שכמם לסבול זה כבר – מה מר הוא גורלנו אנחנו יושבי גראַנאַדה. אנחנו הן התענגנו על רוב שלום עד עתה. עוד כבודנו חדש עמנו. זה עתה ההפך עלינו הגלגל. זה עתה שקעה שמשנו, והפצע עודנו חדש בלבנו… אבל צדיק הוא ה' ולא יעשה עול במשפט ואין לנו להרהר אחרי מדותיו חלילה. אין זאת כי לא הלכנו בדרכי אבותינו הצדיקים ונחטא הרבה מאד, כי הרבינו להתערב בעם הארץ וללכת בדרכיו, כי עברנו גבול ונפר חוק… אך לא אעיר עתה אזניכם למוסר. לא אזרה מלח על פצעי לבבכם. האסון גדול מאד. אנחנו כלנו, נשינו וטפנו, נגלה מהארץ גלות שלמה, כעדת זאבים טורפים, כמזיקים לחברת האדם, ובידינו אין כל. כל אחוזותינו וקנינינו ישארו בארץ, בתי מדרשנו ותפלתנו יהפכו לזרים – ועצמות אבותינו החביבות גם הן תשארנה לבדן בארץ. אוי מה היה לנו! – ואם חטאנו לה' אלהי אבותינו הנה צדיקים אנחנו מהם ולהם לא הרעונו מאומה. אנחנו יודעים את בור לבנו ונקיון כפינו לנגדם – אבל נמסור דיננו לשמים. הוא יריב את ריבנו וינקום את נקמת בניו מרודפיהם.

ואולם עתה עלינו להתבונן אל דרכינו ולשוב לאלהי אבותינו בתשובה שלמה. אל נבגוד חלילה בברית עמנו. אל יתענו האור המתעה אשר יראו לנו אויבינו כי אור מתעה הוא. חלילה מאחד מאתנו לבגוד בדת אבותיו ולדבקה באמונת אויביו למען ישאר בארץ. – אל יפת לבו לעשות כמעשי אבותינו ואחינו האנוסים לפנים ביתר ארצות ספרד, לבחור בדת השלטת אם גם אך לעין רואים, כי הלא יודעים אתם את גורל האנשים ההם המר מאד. המה צפוים בכל רגע אלי הרג ושרפה ולמרות זהירותם והסתתרותם יפלו רבים מהם בפח האינקוויזיציה ואחריתם להכרית. ומה יהיה גורל הנדחים האלה בגלות היהודים מארץ ספרד? הלא בניהם אחריהם יגדלו ללא תורה וללא דת ודור יבוא יתערב בקרב עם הארץ ולא יודע כי בא אל קרבו. ידעו אפוא אלה ** מוגי הלב, כי אם יעשו כדבר הזה, אין להם עוד כל חלק ונחלה בישראל לנצח**! – עלינו אפוא לעשות כמעשי אבותינו הצדיקים, בכל ארץ וארץ, אשר חרפו נפשם גם למות על קדושת ה'. ועל אחינו האנוסים לעזוב עתה לאט, לאט את הארץ ולהסיר את מסוה השקר אשר על פניהם ולצאת לארצות אחרות אשר יוכלו לעבוד שם את אלהי אבותיהם באין מפריע. – עלינו כולנו להיות עתה גם אחים לצרה זה לזה, לתמוך בידי אחינו העניים ולכלכלם בלחם עד בואם אל המנוחה בארץ אחרת. בעת צרה יגלה תמיד הרוח הישראלי המרומם בעצם קדושתו.

עתה, אחי, לכו ונשתטחה על קברי אבותינו הצדיקים ולקחנו אתנו את מצבות הקברים, לבל תחוללנה בידי זרים, ונכין את עצמנו לדרך, ובבוא יום הגרוש נקח את מטה הנודדים בידנו ועזוב נעזוב את הארץ בלב מלא אמונה ובטחון בה' אלהי ישראל כי ירא בענינו ויחלצנו מצרה וישלח אלינו את משיח צדקנו והביאנו לציון ברנה, אמן!".

הדרשה הזאת הרעישה כל עצבי מיגואל… היא נדמתה בעיניו כמוסר כלימתו. נדמה לו כי הדורש פנה בדבריו אך אליו ואותו כנה בשם “מוג לב” ואותו הוציא מכלל ישראל… כל עת הדרשה עמד כנשפט לפני כס השופט וכל מלה ומלה היתה לו ככתב אשמתו…

הוא הכיר עתה בנפשו כי מלחמת הרגשות תגבר בה מיום ליום, כי לרגעים יתעורר בלבו החפץ לעזוב את קלאַרה וארצו ולהספח אל הגולים… והחפץ הזה נלחם את רגשות אהבתו בגבורה נמרצה – ומי יודע אם לא ינצח?..

מה טוב היה לוּ היה מורו-דודו עתה בחיים!.. עתה לא היה מכחד עוד ממנו דבר… והוא היה לו למדריך טוב. – –

עליו היה לשוב עם חילו טולידאה עוד לפני הגרוש.

 

XVIII    🔗

ביום 2 אויגוסט שנת 1492, הוא יום התשיעי לחודש אב למספר היהודים, בבוקר.

דונה קלארה די הענריקעץ יושבת לה לבדה בגן אשר מאחורי הבית. על פניה מרחפת עצבת קלה. היא תפושה במחשבות רבות…

“מדוע יתמהמה ככה? היא שמעה כבר כי שבו גדודי צבא אחדים מגראַנאַדה והוא לא שב עוד. הימים האחרונים יארכו לה מאד. גם שנתה תדד מעיניה בלילות…”

ברגע ההוא זכרה את פרידתו האחרונה ממנה. איזה עצבת נעלמה שכנה אז על פניו – מה סבתה? מעת הכירה אותו יודעת היא אותו לעצוב-רוח לעתים, אבל לא במדה כזאת… איזה דבר לאט עמו? הדאבה נפשו לגורל היהודים המגורשים? אולי כן הוא! גם היא תצטער על גורל האֻמללים, ואולם – לבו רחמן מלבה. הוא מלא אהבה וחמלה לכל בני האדם אין קץ –

ברגע ההוא באה מאַריא הגנה ותעמוד על ידה.

– סניורה! – קראה מאַריא בפנים צוהלים – לכי ונבואה הביתה ואיטיב שערותיך והחלפתי שמלותיך ויצאנו לראות במראה גרוש היהודים מקרב עירנו. הלא חג היום ליושבי טולידה, חג לארצנו ולדתנו! –

– לא אלכה לראות באסון אלפי אֻמללים! – ענתה קלארה בעצב.

– למה תדברי, סניורה, כדברים האלה? – קראה מאַריא בתמהון גדול – המותר לרחם על היהודים הארורים ולנוד להם?..

איזה קול צעדים נשמע מבינות לשיחים. כעבור רגעים אחדים נראה מיגואל מרחוק.

והוא הולך וקרב אל מקום מושבה.

תרועת שמחה פרצה מפי קלארה. היא רמזה למאַריא לעזוב את הגן והיא קמה ממקום שבתה ותלך לקראתו בזרועות פתוחות.

– מה שלומך, אהובי? – קראה צוהלת, אבל פתאם עמדה על מקומה ותתחלחל מאד. היא הביטה אל פני מיגואל והנה הם חורים כשיד, עיניו תועות ומזרות מבטים מוזרים וכל יצורי גווֹ ירעדו מאד.

– אויה! מה היה לך מיגואל?! – קראה העלמה מלאה חלחלה ונמוגה מפחד – החולה אתה?

– הרגיעי רוחך, קלארה! – קרא מיגואל בהתאמצו להסתיר חרדתו ויחזק ביד ימינה באהבה וישקה במו פיו – זה עתה באתי העירה ואמהר לבוא אליך ואני עיף מעמל הדרך. ומה שלומך אַתּ, קלאַרה?

– שלום לי! – ענתה קלאַרה בהתרפקה עליו – אבל נשב נא בראשונה ואחר נדבר.

המה ישבו על אחד הספסלים ממול שבכת הגן הפונה אל הרחוב.

היא הניחה ידה על שכמו ותקרא: "אבל, מיגואל, מכרת אני בך כי דבר לאט עמך… ואיזו עצבת נסתרת תלחץ את לבך – –

– כן, קלארה! – קרא מיגואל בקול רועד – ועתה הכוני נא לקראת הסוד הגדול אשר אגלה לך הפעם…

היא לטשה עיניה למולו בתמהון גדול.

דעי לך, קלאַרה, כי לא בן עמך אנכי! –

– איך?.. בן איזה עם?.. גמגמה קלארה בלשונה.

– יהודי אנכי!! –

פניה חורו כשיד. קור עבר בכל יצורי גווה ותרעד… ידה צנחה מעל שכם מיגואל ותרחק ממנוּ מבלי משים…

פניה הביעו איזו מלחמה פנימית עצומה…

ברגע ההוא עלה פתאם על לב מיגואל זכר איזאַבּעללא אהובת מורו… הוא חשב את עצמו כנעלב גדול מאד…

“אכן רגש הוא באדם – חשב מיגואל בקרבו ברגע ההוא – והרגש הזה הוא יליד החיים… ולמרות אהבתה אותו זר הוא לה מעתה –” –

– אבל מה לי ולדתך? – קראה קלארה בקול בוכים כעבור רגעי מספר – ואנכי אוהבת אותך, תהיה מי שתהיה. והאם לא הוריתני, מיגואל, כי כל בני האדם שוים בעיני האלהים?…

היא שבה להתרפק עליו.

אור נפלא ומוזר כאחד נשקף מבבות עיניו: נפש – יקרה – אַתּ – גמגם מיגואל מתרגש ויבט אל תוך עיניה זמן רב…

היא חבקתהו בזרועותיה ותשק לו במצחו.

– לא ארף ממך, מיגואל, אף כי יהודי אתה – קראה העלמה ודמעות נוצצו בעפעפיה…

דבריה האחרונים שרטו שרטת בלב מיגואל… היא תרגיש תמיד כי יהודי הוא… ועל לבו עלו פתאם דברי מורו ודודו על דבר בני דתות שונות כי יבאו בברית הנשואין: “המה לא יוכלו סתום את הפרץ שביניהם, וגם אם יסתמוהו פעם תבוא כל רוח מצויה ותסיר את הפקק מעל פיו והפרץ יגלה שנית”… האם לא תהיה כזאת גם ביניהם? –

אחד העורבים השמיע קול צריחה מוזרה ומיגואל כמו התעורר מתרדמת חשקו ויתנודד… תמונת עמיליא עברה לפניו ברגע ההוא ברוח ופניה מביעים בוז ושאט בנפש נורא: “יהי אלהי הבוגדים עמך!” צללו דבריה באזניו כרעמים אדירים… ובעקב תמונת עמיליא אחזו עוד תמונות רבות: אביו הנרצח בידי האינקוויזיציה, מורו המת ואיזאבעללא, לואיזה ודון פֿרנקו… וכל התמונות האל עברו בלולות לפניו ותשקנה ותהימנה…

ולבבוֹ הלם בקרבו מאד…

פתאם הגיע לאזניו קול המולה העולה מן הרחוב. הוא העיף עיניו להתבונן מבעת לשבכת הגן אל הרחוב והנה – פלצות וזועה… ענן אבק גדול עולה השמימה. מחנה כבד ברחוב. יהודי טולידא יוצאים את העיר ללכת בגולה – בהם זקנים וטף, ישישים ויונקים, חולים ויולדות, ועל ידם הכבודה אשר ברגליהם: מטות ושלחנות, כרים וכסתות וכלים מכלים שונים…

עיני מיגואל חשכו מראות… דמי עורקיו שטפו במרוצה וירתחו כסיר… מלחמת רגשותיו התחוללה ברעש גדול… איזה כח גדול וכביר ימשוך אותו אחרי הגולים… איזה אויב נורא משתער עתה על אהבתו את קלארא ואת ארצו…

וקול הפעמונים נשמע מכל פנות העיר… בא הרגע הנורא, רגע צאת בני ישראל מארץ ספרד – ופני מיגואל נעוו משמוע… הוא אטם את אזניו – אבל לשוא… צלצלי הפעמונים הולכים הלך וגדלים, הולכים הלך וחזקים, והמה חודרים עד הנפש… המה מרתיחים את הדם… המה מציתים את העצבים – אש גדולה מתלקחת בקרבו… היא לוהטת את לבו… מה נוראים הם הצלצלים האלה!! –

………………….. ………………………………… ……

הפעמונים האלה מגרשים גם אותו מקרב הארץ: צא, יהודי טמא! לך לך מהארץ הזאת!" –

ומה נורא המחזה ברחוב! פנים מפיקי פלצות, עינים מזרות אימה, דמעות-גפרות… ויללה עצומה, יללת זקנים וטף, יללת ישישים ויונקים, יללת חולים ויולדות, מחרשת אזנים ומרגזת עולם… מה איומה היללה! –

עיני מיגואל מלאו דם, פניו להטו וכל יצורי גוו רעדו מאד…

“לא! לא אשאר בארץ… עזוב אעזבה…”

– מיגואל! מיגואל! – יללה הנערה בחלחלה למראה פניו המפיצים בלהות ולמראה גוו הרועד – אוי לי, מה היה לך? נסורה נא מהמקום הנורא הזה…

ולעומת היללה האיומה ישמע קול מוזר ופרוע, צחוק אכזרים ולעג הוללים, קול ההמון המשתובב, קול הרודפים אחרי הגולים האֻמללים, המעפרים בעפר וזורקים אבנים, קול קוראים: “מות ואבדון להיהודים!!”

– מיגואל! – שבה קלארה להתחנן באמצה אותו אל לבה – נסורה נא מזה!

אבל פתאם התפרץ מיגואל מבין זרועותיה ויקם ממקום מושבו ויניע בראשו לכל עבריו: “לא! – נהם בקול בוכים – לא אדבק בך, קלארה! לא אעזוב את עמי! לא! לא! לא אשאר פה. אל עמי! עמו אנכי בצרה! אצא אתו בגולה, אהיה לו אח לצרה!”

– מיגואל! מיגואל! – יללה הנערה – למה תדבר דברים נוראים כאלה?

– שכחיני, קלארה! שכחיני ומצאי לך איש מקרב בני עמך. היי שלום, קלארה!

ובמעוף עין אחד חלף על פניה וימהר ללכת אל מוצא הגן.

אזניו הקשיבו מאחוריו יללת אהובתו – אבל לא חזר לאחוריו.

ויצא את הגן. –

הוא מהר וירכב על סוסו אשר נשמר על יד מבוא הגן בידי רכבו ויצו את הרכב לשוב לביתו והוא רכב לו לבדו מאחרי הגולים.

הוא חפץ להשתער על האספסוף הרודף אחרי הגולים ולהניסו בחרבו – אבל ירא לנפשו פן יעיר בזה חשד… ויפן אל השוטרים העומדים בצדי הרחוב ויגער בם על עמדם מנגד ומחרישים למראה פרעות האספסוף, למרות פקודת המלך והמלכה לשמור על היוצאים לבל תאונה אליהם כל רעה; ודבריו, כדברי שר צבא גדול ונודע לשם, פעלו את הפעולה הרצויה ויחלו להדוף את האספסוף אחור ולבלי תת אותו לקרב אל המחנה.

גבורים כמוהו דרושים עתה לעמו – חשב מיגואל בקרבו – ועל כל אלה אשר רוח גבורה נוססה בהם להגן על עמם ולהצילו מכף השואפים לבלעו. כן! מגנים ושומרים דרושים עתה לגולה האֻמלל?…

הוא רכב לו אחרי הגולים, אבל פתאם הטה את סוסו לעבר אחר. הוא ירא לנפשו פן יעיר עליו חשד מרגלי האינקוויזיציה ולקחוהו מעם הגולה והקדישוהו לקרבן האויטא-דא-פע! ולכן עבר דרך רחובות קיצונים ושקטים עד הגיעו אל מחוץ לעיר, ושם – נספח אל מחנה הגולים ויתבולל בתוכם בקול בוכים ונפש הומיה… הוא חפץ אז לחבק את כל אחיו האֻמללים בזרועותיו ולבכות על צוארם באיי הפוגות…

 

XIX    🔗

עוד הפעם הביטו הגולים לאחור. עוד הפעם נשאו את עיניהם אל עיר מכורתם אשר ישבו בה הם ואבותיהם ואבות אבותיהם זה רבות בשנים; עוד הפעם נשאו את עיניהם אל כל מחמדיהם אשר השאירו בה, אל קברות אבותיהם החביבים להם; עוד הפעם נאנחו מקרב לב ונפש; עוד הפעם הזילו דמעה מעיניהם – ואחר נשאו את רגליהם ללכת הלאה, הלאה…

אנה יפנו הגולים האֻמללים האלה? – שאל מיגואל את נפשו.

נורא ונהדר כאחד היה מחזה הגלות מסביב… כל הדרך מלאה אלפי גולים, איש איש וצרורו בידו או על שכמו, רובם הולכים ברגל מעוטם רוכבים על סוסים או נוסעים בעגלות – רבים מהם נושאים ספרים בידיהם וספרי תורות צרורים בארגזים ורבים – מצבות קברים… מה חלק העם האֻמלל הזה אם לא מצבות הקברים? מצבות קברי העבר וספריו – הם המה כל חלקו בחיים…

וכל אשר הוסיף מיגואל להתבונן אל מחזה הגלות מסביב – מלא לבו המון מחשבות רוממות ומרורות… קהל גדול של אלפי אנשים נסחים ממקומם ומגורשים מחוץ למחנה כמצורעים – ובשביל מה? בשביל כי לא יחפצו לבגוד במורשת אבות…

עדת הגולים היתה בעיני מיגואל כמחאה חיה וקדושה, מחאה נגד בני האדם, מחאה נגד השמים וצבאותיהם…

הוא הביט פעמים רבות לאחור… מה השאיר שמה? את לבו, את כל מנעמי חייו –

ומחזה הפרידה הנוראה עבר לפניו לרגעים… הוא התאמץ להסיח את המחשבות האל מלבו… הדעת כי גם הוא הולך בגולה רוממתהו בעיני עצמו… עתה הוא גבור באמת… הוא נלחם את אויב נעים ויוכל לו. הוא נלחם את אהבתו את קלארה וארצו וינצחה.

אבל פעם בפעם, שבו זכרונות קלארה וארצו לעלות על לבו… הנה כי כן נפרד מהן לנצח – דמעות עיני קלארה שבו לנוצץ לנגדו וקול יללתה שב לצלצל באזניו ואיזה כאב פנימי הכאיב את לבו… ולרגעים נשא את עיניו אל שמי התכלת הטהורים, אל השמש הנעימה ואל הדר הטבע מסביב – ומה קשתה לו פרידתו מהם. איפה ימצא לו שמים טהורים כאלה? מה ינתן לו תמורת הררי ספרד הנפלאים ונהר הגוואדאלקאָוויר? – –

ומה יהיה גורל שתיהן? היא נבל תבול… היא לא תשכחהו כל ימי חייה… וגם הארץ הבוק תבוק בלעדי היהודים…

ופתאם עלה רעיון על לבו: אביו ודודו יביטו אליו ממעון שדי וישמחו. הוא לא בגד בהם, הוא נשאר בן נאמן להם. –

וברגע הזה עלה על לבו זכרון עמיליא: “לוּ ראתה אותו עתה, כי עתה לא הביטה אליו בבוז כמלפנים”…

ובזכרו אותה חש כאב עצום בלבו: הוא נפרד ממנה – האם לא ימצאה עוד? לוּ ידע אז כי גם הוא ימנה בגולים העזב אותה? – הוא נשאר בודד באמת, בלי קלארה ובלי עמיליא… מה מר הוא להשאר בודד ועזוב אחרי רוב אהבה כזאת. –

איפה היא עתה?.. גם היא בין הגולים – אבל איפה? הנשארה בקורדובה עד יום הגלות?

מה מאֻשר היה לוּ מצא אותה עתה, לוּ היתה לו עתה חבֵרה נעימה כמוה! –

הוא רכב לו הלאה תפוש במחשבות רבות…

פתאם נשא את עיניו וירא במרחק איזו עשרות צעדים ממנו הולך איש זקן, שחוח ונדכא וכמעט אין בו כח ללכת, ועל ידו נערה אחת הולכת לאטה: “אלכה ואושיבה את הזקן הנדכא על סוסי ואנכי אלכה לי ברגל” חשב מיגואל. הוא הבקיע לו דרך בין המחנה לגשת אל הזקן ופתאם הסבה הנערה את פניה והנה – אל! היא עמיליא!..

הוא קפץ מעל הסוס. עיניו ברקו ברקי גיל ופניו הביעו עליצות אין קץ.

ועמיליא לא מחכתה עד אשר יגש אליה. היא מהרה אליו ותפול על צוארו ותבך: “אחי! אחי אתה, מיגואל! אח מלדה – וגם אתה בין הגולים, ברוך תהיה לי ולעמנו!”

מיגואל לא האמין למשמע אזניו: “הזאת היא אחותו הנגנבת? העל כן נקשר אליה ככה בעבותות אהבה נאמנה כזאת”?

– עמיליא! – קרא מיגואל מתרגש ויחבקה בזרועותיו וישקה פעמים אחדות – האת אחותי מלדה? מה אנכי שומע? –

– נקרבה נא, אחי, אל אבי הזקן וידעת את כל – קראה עמיליא במשכה אותו אחריה.

– אבי! – קראה הנערה בוכיה ושומחת בהציגה את מיגואל לפניו – זה הוא מיגואל סאן סאלואדור!"

הזקן התרגש ויחבקהו בידיו הרועדות: “אתה בן חתני היקר כריסטובאל! אנכי הייתי חותנו. לפנים נקראתי בשם די אבולפיא ואחר שניתי שמי למען הסתר מהאינקוויזיציה. רבות חטאתי נגד אביך… אנכי נתעיתי להדבק בכל לבי בדת הקתולית ולקנא קנאתה, ואגנוב את בתו ממנו, ובגללי סבלה גם היא הרבה. גם את דבר מות אביך ע”י האינקוויזיציה ידעתי – רבות חטאתי נגדו; אבל כבר נחמתי על משוגתי וכבר סבלתי הרבה בכל חטאתי – וה' יכפר לי על כל. גם אתה, בני, סלח לי על עותתי נגד אביך הישר באדם. את אחותך גנבתי ממך – ועתה אשיבה לך. וברוך השם כי אין לך לבוש באחותך המחונכה על ידי".

– לסלוח? – קרא מיגואל מתרגש – ובמה אודך על הסגולה היקרה אשר נתת לי? במה אודך, זקן, על האָחות אשר שמרת למעני?

ובדברו חבק עוד הפעם את עמיליא בזרועותיו וישק לה בלי הפוגות.

המה הושיבו את הזקן על הסוס וירכב לו אט והמה הלכו להם על ידו.

– הנה כי כן שבתי לראותך, עמיליא, ובצורה חדשה, בצורת אחות! – קרא מיגואל שמח – לאושר כזה לא קויתי עוד.

– וגם אנכי כבר נואשתי מראות פניך עוד – קראה עמיליא.

– ואיך באת טולידאה? – שאלה מיגואל פתאם.

– שמע נא את אשר אספר לך: כעבור שבועות אחדים אחרי הפרדך ממני רפתה מחלת אבי הזקן מעליו ויחל לשוב לאיתנו. אז ספרתי לו על אדותך, גם את תולדות חייך ספרתי לו – ושוה נא לנגדך עליצות נפשי ודאבוני גם יחד באמרו אלי: "התדעי, עמיליא, מה הוא שר הצבא הזה לך? הנני לגלות לך דבר אשר העלמתי ממך עד כה. הנני לגלות לך מי היה אביך: “כריסטובאל סאן סאלואדור! את היא בתו הנגנבת ממנו על ידי”. –

מה רבתה אז שמחת נפשי בהודע לי כי האיש אשר אהבת אחות אהבתיו הוא באמת – אבל מה התאבלתי אז על פרידתך ממני ועל אמרך לבגוד בעמך… אז החלטנו אני ואבי הזקן לשום פעמינו לטולידא ולראות את פניך. "תדע, למצער, מה אני לך – חשבתי בלבי – ואם עזבת את הנערה הזרה לך אולי לא תעזוב את אחותך. ואם אחרי כל אלה תשאר עוד בארץ, תדע, למצער, כי בגדת גם בעמך גם באחותך. אז באנו לטולידא. אבל מה גדלה מבוכתנו בהודע לנו כי אינך בטולידא כי יצאת את החיל לגראנאדה. ללכת אל העיר ההיא יראנו לנפשותינו בדעתנו כי הנזיר מוואלאדאליד יושב שמה והוא אחד המפקחים הראשים על מעשה המרת הדת. גם לא עצר אבי הזקן כח ללכת דרך רחוקה כזאת והכסף גם הוא אזל מכלינו. אז נשארנו בטולידא ונחכה מיום ליום לשובך עם החיל מגראנאדה. אבל תקותנו לא באה, כי היום בבוקר דרשתי לשכנך ויאמרו לי כי עוד לא שבת – ובכן יצאנו את הגולה בפחי נפש ויגון רב; ומה מאֻשרה אנכי עתה במצאי אותך פה בתוך הגולה. – –

– הנך רואה, עמיליא אחותי! כי לא בגדתי בעמי. היום בשעה העשירית בבוקר שבתי מגראנאדה ואלך כרגע אל קלארה. אמנם רבות נלחמתי אתי ועוד מעט ונשארתי שמה… אבל אהבת עמי נצחה לאחרונה ואעזוב את קלארה ואת ארצי ואלוה אל הגולים. – אמנם בכאב לב ודמעות עינים נפרדתי מהן. גם התאבלתי על עזבי אותך ויהיו לי געגועים רבים עליך, כי אמנם אהבת-אח אהבתיך גם מבלי דעת כי אחותי את באמת – אבל עתה שבע רצון אני… והיתה לי אהבת האחות תחת אהבת האהובה ואהבת העם תחת אהבת הארץ… האף אין זאת, עמיליא אחותי? –

– כן! אחים לצרה הננו עתה לעמנו ואחים לצרה וזה לזה. והצרה הכללית הזאת תקשרנו ביתר עז. –

המה החשו רגעים אחדים.

– בספרך לי תולדות חייך – קרא מיגואל אחרי דומיה קצרה – אמנם התעורר חשד בלבי: אולי אחותי את? אבל שם אביך הזקן אשר אמרת לי שם את חשדי זה לאל, בדעתי כי שם חותן אבי היה די אבולפיא.

המה הסבו את פניהם ויביטו לאחור… אך ראשי המגדלים עוד נראו פה ושם.

– שנינו השארנו שמה נשמות אהובות – קראה עמיליא בדמעות בעפעפיה – אבל אהובתך נשארה בחיים ואהובי ירד אלי קבר – ובאופן מבהיל ונורא…

מיגואל נאנח וינד לה מאד.

– אבל – קראה עמיליא כעבור רגע – לא עתה העת לשית לב לדאגות עצמנו. הדאגות הללו צריכות להדחות מפני הדאגה הכללית, דאגת העם וצרותיו.

– איפה נלכה? – קרא מיגואל פתאם בנשאו את עיניו אל מחנה הגולים – לאיזו ארץ נשים פעמינו? אולי נלך פורטוגלה כי קהל גדול מאחינו אומר להתישב בארץ הקרובה הזאת.

– לא! – קראה עמיליא – לא נתישב בארצות הקתולים. יודעת אני מראש כי בקרוב יגרשו את היהודים גם משם. אנחנו נשים פעמינו ארצה תוגרמה. בצל המושלמנים ראו אחינו מנוחה כי טוב וגם עתה נמצא מנוחה בקרב בני דת האיסלאם.

– הגם את תאמיני כי הדת היא הנסבה לשנאת הקתולים אותנו? –

– אם לא הנסבה, למצער, תואנה היא להם להתגולל בגללה עלינו –

– ומה יהי קץ הנדודים האלה? – שאל מיגואל בעצב.

– גם לנדודי עמנו, בני, יבוא הקץ! – נשמע פתאם קול הזקן אשר שמע את דברי מיגואל האחרונים – עלינו לנדוד בכל חלקי התבל, בכל הארצות, לזרוע בכולן את זרעי הדת והמוסר ולהענות ולהרדף בכולן כמנת כל לוחמי האמת – ואחר נשובה לכבודנו הראשון. אחר יבוא משיח צדקנו וישיבנו לארץ אבותינו ושבנו והיינו לעם גדול ומאֻשר.

– אבל גורל כזה רע ומר מאד – קרא מיגואל באנחה – ומדוע זה עלה אך בגורלנו חלק רע כזה להיות לקרבנות האנושית?..

– ומי זה ישכיל לדעת את תעודת הבריאה ולבוא עד חקר שדי? – השיב הזקן בנשאו את עיניו למרום.

עוד הפעם חלפה תמונת קלארה לפני מיגואל… אבל סערת רוחו כבר חלפה. על לבו עלו עתה דברי די פיריירא דודו, כי היהודי והקתולית לא יוכלו התאחד יחדו לחיי משפחה… כן! “חיי המשפחה דורשים כי יהיו להבעל והאשה רוח אחד ושפה אחת. אל אחד ותפלה אחת” כן! לו גם שבו עתה כל היהודים לספרד לא התאחד עוד אתה לחיי משפחה אחת… אין ליהודים להתבולל בקרב עמים אחרים התבוללות גמורה…

אולם הוא נד לגורל קלארה מאד – והיא חפה מפשע…

 

XX    🔗

השמש ירדה לפאתי ים. שולי השמים האדימו כדם. שמש היהודים בספרד שקעה עד נצח… רוח חרישית נשבה מסביב. דומית מות וקדושה מאד היתה שפוכה על מחנה הגולים.

אז עמדה המחנה מלכת. הגולים התפללו תפלת המנחה… מיגואל לא הבין אל שפת התפלה – אבל חדר לרוחה. קול המתפללים אשר הביע בראשונה עצב עמוק ובכיה עצומה הביע לאחרונה מנוחה קדושה ובטחון צדק… העם התאזר באזור אבותיו מאז – באזור הבטחון והתקוה. – –

אז עלה רב העדה, איש זקן ולבן פנים ושער, על אבן גדולה אחת ויחל לדבר אל העם… ומה נוראים היו למיגואל דברי הרב!.. הוא השביע את העם לבלתי שוב עוד לספרד עד עולם.

איך יהיה כדבר הנורא הזה? ואם תשוב ספרד ותפתח את שעריה לפני היהודים? האם לא ישובו אז אל ארץ מולדתם? – –

– ארור האיש מישראל! – נשמע קול הרב חוצב להבות – אשר שוב ישוב בקרב הימים לארץ ספרד הטמאה! האיש ההוא לא יבוא בקהל ישראל! –

– ארור!!! – ענו כל הגולים מקצה.

גם עמיליא ענתה “ארור”! אחריהם.

מיגואל אטם אזניו משמוע: “אל תקללי! – התחנן לפני עמיליא – עוד שוב נשוב לספרד ארצנו”.

– ארור האיש מישראל אשר שוב ישוב לספרד – קראה עמיליא שנית כמו להרעימו – ארור יהיה לנצח, גם הארץ…

רסיסי דמעה נראו בעפעפי מיגואל ופניו הביעו כאב פנימי ושברון לב: סלח לה, אלהים! – לחשו שפתיו בדממה בנשאו את עיניו הרטובות למרום – סלח לה לפשע שפתיה וגם לכלם סלח נא, אל רחום! לא המה מקללים אך מרת נפשם מקללת… סלח נא, אלהים! – –

ווארשא, תרנ"ב