מה, עדיין אין לכם חתול? אחרי כל מה שכתבתי כאן מראשית השנה? באמת??? עדיין לא השתכנעתם כמה אתם מפסידים בגלל שאינכם חולקים את חייכם עם כרית־הפרווה הפלאית הזו?
טוב, אולי עוד אצליח לשכנע אתכם בדקה־התשעים. את הטור האחרון אני מקדישה לניפוץ כמה מן המיתוסים היותר אידיוטים על חתולים, ובעיקר על הורים אנושיים לחתולים. על חובבי חתולים יש איזו סטיגמה מגעילה ומרושעת במיוחד, כאילו כולנו זקנות עריריות עם שומות, שערות ברגליים, ריח רע מהפה, שקית ניילון עם כנפי־עוף מרקיבות משוק הכרמל, והעיקר, משוגעות מכאן ועד הודעה חדשה. ואילו אני כבר פגשתי כל כך הרבה צעירות מהממות שמחזיקות חתולים, גברים־שבגברים שאוהבים להתלטף עם חתול, ואלפי משפחות נעימות, צעירות ושפויות, עם ילדים קטנים שקרועים על חתולי המשפחה.
דבר ראשון, שתדעו שרובנו, אוהבי החתולים, היינו לפני כן שונאי חתולים מושבעים, או סתם אדישים לפרוות ההדורות שמהלכות בחוצות עירנו. כל אוהב חתולים מחלק את חייו ל“החיים לפני החתול” ו“החיים אחרי החתול”. אני עצמי בכלל לא ראיתי את החתולים במשך שנים, ממש כאילו שהם לא היו קיימים. זה לא שהייתי אדישה לקיומם, אשכרה לא ראיתי אותם. את הציפורים שמעתי, כלבים ראיתי רתומים לבעליהם ברחובות, פה ושם ריחמתי על איזה דג זהב שנפח את נשמתו באקווריום זעיר אצל חברים, אבל חתולי־העיר לא הראו את פניהם בפניי. כאשר גיליתי את החתולים, הופתעתי כמה רבים מהם גרים בגינת ביתי ומנהלים שם חיים שוקקים ומורכבים.
אני שומעת את זה מהמון אנשים. הם פשוט לא שמים לב לחתולים. כאן יש שתי אופציות: או שכולנו סכיזואידים ולא רואים ממטר, או שהחתולים הם יצורים כל כך מתוחכמים ושורדניים, שהם יודעים איך להחביא את עצמם מעינינו. חתולים הם אלופים בלהסתדר בעיר כדי לא לעצבן את אלה שלא מחבבים אותם. בקיצור, הם יודעים איך לא להיראות יותר מדי לעיני צורריהם.
מי שהתמזל מזלו וגילה את האוצרות הקטנים המתגוללים ברחובות, זוכה בענק. בשבילי, לגלות את אהבת החתול לדורותיו היה אפיפניה של ממש – תגלית אלוהית, לא פחות. בכלל לא תיארתי לי שחתול, המוכר בציבור זה אלפי שנים כברייה מנוכרת, יחסנית וכפוית טובה, הוא טיפוס כל כך שופע רגש, חום וחוכמה. היום, אין בעיניי דבר נעים יותר מלשבת בחורף מול הטלוויזיה, כשבחוץ יורד גשם־זלעפות, ועל ברכיי המכוסות בפוך רובצת פרווה הרוטטת מרוב גרגורי הנאה. ומה יותר נעים ועילאי מלחבק את תינוקות־הפרווה ללוח הלב, ולהרגיש את ליבם הקטן ההולם במסירות ובהכרת תודה אל ליבנו?
היום, החתול הוא בעיניי סמל לחיים הטובים. סמן תרבותי לקיום הבורגני הנעים שלנו. אתם חושבים שיש לכם הכול? לא בדיוק. כל סלון “איקאה” חייב להתגנדר בחתול. כל פוף־פרווה זקוק לפרווה נוספת, טוב־ לב ומרוצה מהחיים, שתשב עליו. ומה שווה המיטה בלי חתול? חתול־הבית הוא רב־שימושי: גם מקשט את הבית ביופיו, גם מספק טונות של אהבה, וגם מתפקד על תקן המרגיע הביתי. בשבילי, חתול ששוכב על בטני ומגרגר, זה הרבה יותר יעיל מ“ואליום”. חתול שיודע מתי אני עצבנית ובא מיידית להרגיע אותי, חתול שקולט מתי אני מרגישה לא טוב ובא לשבת עליי כדי להזרים לי אנרגיות טובות ומרגיעות, הוא בעיניי הגשמה מעשית של החיים האבודים שלנו בגן־עדן.
אני נשמעת לכם מתפייטת מדי? הוזה? משוגעת, חלילה? קחו חתול, ותגלו שהחיים שלכם משתנים לטובה. לא בכדי, הגיבור הכי מקסים בספרי הילדים הוא חתול: “החתול במגפיים”. לא מזמן קראתי שוב את הסיפור, ונדהמתי כיצד הסופר היטיב להבין את הנפש החתולית, את האצילות הטבועה בהם, את הנאמנות הבלתי מתפשרת להוריהם האנושיים. חתול שאוהב אותך יעשה למענך הכול, ממש הכול. הוא יציל אותך, הוא יתריע בפנייך על סכנות (גז, רעידת אדמה, שריפה), הוא ינסה לרפא אותך בנועם הליכותיו משום שאתה הכי חשוב לו.
אז לכל שונאי החתולים שניאצו אותי לאורך השנה בטור הזה, שקיללו אותי ואת עמיתי החתולאים (שהם רבים מכפי שאתם משערים), ולכל אלה הסבורים עדיין שחתול זה סתם יצור סתמי וחסר נשמה, תעשו לעצמכם טובה גדולה ואמצו חתול. רדו מהדעות הקדומות. תלמדו ממיליארדי אנשים בעולם, שנתנו בית לחתולי־רחוב אומללים, ומאז זוכים לחופני אהבה מדהימים יום־יום. “החיים אחרי החתול” הם הרבה יותר טובים מקודם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.