“החיים הקצרים” הוא רומן על זוג בגיל העמידה – יהושע (שוקה) טל, סוכן ביטוח, וד“ר אלישבע טל־בלומפלד, מרצה לספרות באוניברסיטת תל־אביב. הרומן מתנהל בשני מישורים: המישור האחד – היחסים במשפחה בין האיש, אשתו ובתם בת ה־17, יחסים מעורערים המובילים ל”בגידות", לפרשת אהבהבים בין הבעל ובין אשה פשוטה, “זולה”, כמפלט מן האוירה חסרת־האהבה שבבית; ופרשת אהבה רומנטית ויצרית בין האשה ובין סופר צעיר. במישור השני – הרומן הוא עימות אירוני בין המציאות ובין הספרות, כשכל המתרחש בפועל, משתקף בתודעתה של אלישבע בראי השכלתה ודעותיה הספרותיות.

[באמצע חייו]

ב־17 במאי – ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה־45 – התעורר טל משנתו בהרגשה לא טובה. רעה מאד, בעצם: מין כמיהה כזו לא להיות, להיעלם, או שהעולם קרב לקצו… הוא ניסה לברר לעצמו מדוע זה, מנין? האם חלום רע? – השתדל להיזכר ולא נזכר. מה אם כן? הצטברות של כמה עניינים, כנראה: אחד המבוטחים, ינאי, אירעה לו התנגשות רצינית; בחדשות של אמש הודיעו על תקריות־גבול, אדם נהרג, שנים נפצעו קשה… אבל לא, בכל אלה לא היה להסביר את הדכדוך הזה שפשה בו, דבק, מחליא, כמו שכבת־זיעה ביום חמסין. השעה היתה עשרה לשבע – לימינו, על הכר, היה פרוש כמניפה, שׂערה השחור של אלישבע, מכסה על ערפה וכתפיה, וזרועותיה הצחות חבקו את הסדין המפותל, כאוצר יקר – והוא אמר לעצמו שברגע שיקום, ישול מעליו הדכדוך הזה בבת־אחת, אל הרצפה.

מעבר לחלון, על האזדרכת, שיחקו ביניהן שתי צפרים בניתורים מענף לענף.

אבל גם כשקם ועמד על רגליו, זה לא נשל. בצער ראה, כשפשט את הפיג’מה, את קימור הבטן הרחבה, השעירה, לא לא בחזקת כרס עדיין, ובכל־זאת – מתוחה כיריעת־תוף. הוא לבש מכנסיו, והבריח את החגורה על החור האחרון, להדביר את הסוררת, וכשהתישב בפאת המיטה והתכופף לקשור את שרוכי נעליו, נשתרבב לפנים קפל־בשר עבה, חוצץ בין החזה והברכים. היה לוקח סכין של קצב ומנתחו.

מה, מה אם כן? מה הכמיהה הרעה הזו? הרצון למות, כן, למות!

פתאום נזכר: חשבון הטלפון. במשרד. 385 לירה! ציונה זו. השיחות הפרטיות שהיא מנהלת בהיעדרו! האם זה? – לא, לא זה.

האין אדם ראוי להשתתפות כלשהי מצד אשתו בסבלותיו? אך טל יכול היה רק לציין לעצמו במרירות את כשרון השינה המופלג של אלישבע: מכורבלת, הסדין בין זרועותיה, חובקת אוצרות של חכמה שצברה בליל־אמש, וכנגדו מובלט השת.

שת אידיאלי, לאמיתו של דבר. מבהיק בעגילותו המושלמת, על שני פלחיו, כאגן חרסינה יקר מבעד לכותונת־המשי השקופה, הירוקה.

היה מעיר אותה ואומר לה: הביטי, אליקה… הבוקר… מין הרגשה…

אבל עליה לצאת את הבית רק בתשע.

צלצול כלים במטבח: אביגיל.

“בוקר טוב”, הפריחה כנגדו מעבר לכתפה בעברו במסדרון, בדרכו לחדר האמבטיה.

“בוקר טוב”, הימהם. האיחורים האלה בלילות! באחת! לא, באחת וחצי! ולך נזוף בה! תשמע לך?

כשעמד והתגלח מול הראי, ראה שוב כמה אינו יפה: הגוון החולני הזה של הפנים העגולות, הרחבות מדי; השׂיער המידלל והולך, ממעלה המצח אל הפדחת הגדולה, כמו שׂדה מוכה קמלון; ובעיקר העינים, העינים החומות, הקטנות, שעכשיו, בהיותן מוקפות במשצפת הסבון, ניבטו אליו כעיני חיה מקופחת, שאיזה צער קדום בהן. אדמומית פשטה בשלג המקוצף, ובשטפו את פניו, ראה את הסרטת הקצובה על עור הלחי המתוח.

בכופפו את ראשו מתחת לברז, והדם, מהול במים הקרים, מתוה פלגים ורודים על שורש־ידו, אמר לעצמו; העסק הזה עם ז’נט צריך להיפסק. לא נקי, לא מכובד, וסופו שיתגלה. ההתגנבות הזאת בערבים, החזרה הביתה לאחר חצות, כשהוא חומק פנימה על ראשי בהונות בדרך הקצרה ביותר מן הדלת שהוא פותחה בחשאי אל דלת חדר־השינה, בעוד אלישבע בסטודיו…

והרה תוצאות קשות, אמר לעצמו בהספיגו את פניו במגבת, שהוורידה פה־ושם מניקודים של דם. ובהסתכלו שוב בעיניו שבראי, שאל איך יעשה זאת. כלומר, יכול הוא פשוט לא לבוא עוד לביתה, אבל אם תצלצל שוב ל“אקרופוליס”, כפי שקרה כבר, ותשאל, בקול המפתה שלה, זה המעלה מיד סומק בפניו: גוגו, אתה בא הערב?

גוגו! החוצפה הזו לקרוא לו גוגו! ומדוע גוגו, כשאין שום גימ"ל בשמו! שם חיבה פרטי, קנייני, שכבר מפקיע אותו מרשות עצמו, מרשות משפחתו – כל חייו המסודרים, המכובדים – ועושה אותו חיית־בית משוכה לחיקה! לא, הוא פשוט לא יסע עוד לשם. ואת השפופרת ינחית.

לא, יניח. בשקט.

“מה צעקת כל־כך בלילה?” מזגה אביגיל מן הקומקום אל כוסה.

“אני?” נחרד.

“מין נהמה כזו, הה־ה־ה. חשבתי שרוצחים אותך”, חננה אותו בחיוך.

האם חלם? “אינני זוכר…”

ובכל־זאת זכר: הרגשת אין־אונים. נרדף. נחנק. נאבק על חייו.

“מתי חזרת אמש?”

“אחת…” הפטירה מבלי לשאת עין מן השבועון המקופל לארכו ליד הכוס.

“אחת!” קרא חמס.

אביגיל המשיכה לקרוא. רק אחר רגע, מבין השיטין:

“למה לאמא לא איכפת כלל?”

“לילה־לילה, בשביעית.”

מבטו שפגע בחזה, נעכר: פרי־ביכורים של עץ זה, שהוא גידלו שש־עשרה שנה, נקטף עתה בידי אלמוני כלשהו, ללא מחיר. נגנב. מגנו.

“תלמידה לא רעה, בכל זאת. תודֶה.” הפכה דף וצידדה ראשה אל התמונה שבו.

והשלוה הזאת, שהיא זלזול. בהחלט.

“זה הורס אותך!”

“אתה מצחיק, אבא”, העבירה את כוסה אל הכיור, ונתנה בו, מגובה קומתה התמירה, חיוך בוגר מאד.

מלחמה אבודה. הסייג של “ליל ששי בלבד” איבד זה כבר את תקפו. אבל היציאה הזו, לילה־לילה, לילה־לילה, עם מי? לאן? ומי יודע מה?! האם אין זו חובת־אב להזהיר לפחות? ביום־חשבון כלשהו, לעתיד לבוא, תהיה אזהרתו רשומה!

“אתה מסיע אותי?” התעכבה, ילקוטה בידה, בפתח המטבח.

“לא!” ירה לעברה במחאה.

יריית־סרק. “ש־לום”, אמרה בחביבות ופנתה ויצאה.

מיד התחרט על כך. וחשש פן תאחר. והכה על לב קשוח. מיהר אל החלון וחשב שיספיק עוד לקרוא לה, שתחכה, הוא כבר יסיע אותה, אבל ברגע שהסתכל למטה אל המדרכה, נשאה אף היא את מבטה למעלה, והוא הסתתר מיד, נכלם.

נכנס לחדר־השינה – הסדין התגולל עתה לרגלי המיטה, והשת האידיאלי פנה כלפי מעלה, ופניה טמונות בכר – פתח את רוכסן התיק והציץ ביומן המשרדי:

לגבות פרמיה ארליך. מחלקת תביעות “ציון”. בנק. היסטוריה כללית בשביל א. לברר תאונה המשביר. “האם אין החיים קצרים מדי שיהיו עלינו לטורח.” לבקר אצל אֶלה…

מי היא אֶלָה? נשא עיניו אל החלון. שתי הצפורים פיטפטו ביניהן פטפוט של שגרה על צמרת האזדרכת והוא עקב אחר משחקן: האחת דילגה אל הענף של רעותה וזו ניתרה מיד אל ענף גבוה יותר; הראשונה שיחרה שוב את קרבתה וזו התעופפה אל ענף שממול. חיטטה במקורה בכנפה ודמתה כנרדמת. פתאום פרחו שתיהן למעלה והרחק אל מסע נעלם מעבר לגגות. שוב ניסה מבטו אל אלישבע. עודה ישנה. הוא סגר את תיקו, חטפו אל בית־שחיו ויצא.

במורד המדרגות נעצר במרוצתו: כן, אֶלָה דביר. אשת הסגן־אלוף. בעשר־וחצי.

הפיאט הקטנה היתה שקויית טל. וכשליטף במטלית את שמשת החלון, היתה זו חצי־נחמה. המכונית היתה כנועה, צייתנית, נענית לתנועותיו, כחיית־בית נאמנה, וכשהיה מחליק את ירכיה, את גבה, את אחוריה הנעריים, חש סיפוק חושני. הוא ניער את המטלית, קיפלה, נכנס, והתרווח ליד ההגה.

ודוקא עכשיו!

כשתקע את המפתח בחור המתג וסיבב להדליק את המנוע, נדלקו באדום שתי כווֹת־הבקרה – אך שום קול לא נשמע, לא צרצור, לא ציוץ, המתנע היה משותק.

הוא סיבב בשניה, בשלישית, ברביעית. מת.

ודוקא עכשיו, אלהים, דוקא בבוקר הזה, עם כל הצרות הללו: חשבון הטלפון. ז’נט.

הוא הטיל את מצחו על גלגל ההגה ועצם את עיניו. חש כאילו נבגד. נעזב לנפשו. בעת צרה. אלישבע ישנה, המכונית משותקת. ולפתע נזכר בחרדה גדולה: בדיוק זה היה החלום בלילה: הוא מנסה להתניע את המכונית, מתאמץ, והיא משותקת. ואז כנראה הגיחה מפיו אותה נהמת חיה שחוטה, הה־ה־ה, שאביגיל שמעה אותה מעבר לקיר.

וכשסיבב את המפתח פעם נוספת, עלה בו הרהור אחר: אולי להיפך. אולי אין זו בגידה; אלא הבעת סולידריות, אחוה, השתתפות צנועה ואילמת בסבלו. כי נזכר שאין זו הפעם הראשונה שקורה קלקול במכונית דוקא ביום בו קורית איזו תקלה בחייו. כמו אז, עם ז’נט. אבל אז היתה זו מחאה, כשנעצרה בלילה, בדרך מביתה.

ובכל־זאת יש איזה קשר. מיסתורי.

הוא יצא, פתח את מכסה המנוע, גחן עליו ראשו ורובו, משך חוט פה וחוט שם, ניסה לחזק איזה בורג, או לרופף, הכל היה שם מסובך ולא מובן, כמו איזו נוסחה מתימטית רבת סימנים. וכשהזדקף היה מכוסה זיעה. נשא עיניו אל החלון, בקומה השלישית. אין עזר. הרחוב בהה אליו ריק, הרה כבר את חום הצהרים. אדים עכרו את עיניו. כשלון. כל החיים.

אזולאי התקרב בצעדים נמרצים, פוסע לעבר הלאַרק שלו.

“מה קרה, מר טל? משהו לא בסדר?”

“המתנע”, אמר שוקה, “משותק. מת־לגמרי.”

אזולאי הציץ אל קרבי המנוע, חיטט בתוכם, ניסה כוחו של איזה פין, העלה שמן על אצבעותיו, וציווה על שוקה להתישב ליד ההגה ולנסות להתניע.

“עוד, עוד פעם”, קרא אליו מעמקי שחת. דבר לא קרה.

“מה?” שאל שוקה בעמדו שוב לידו, בתקוה קלושה לאיזה כישוף.

“המצבר”, קינח אזולאי את אצבעותיו. “נתרוקן כנראה. ננסה לדחוף. אולי ילך.”

אולי. ללא תקוה חזר שוקה אל ההגה. הכניס למהלך, לחץ על הדוושה. אזולאי דחף מאחור במורד הרחוב. נס התרחש. לאחר עטישות אחדות, נדלקה המכונית ואצה לדרכה, בקלות, בנפש חפצה.

כשנעצר לפני הרמזור והמתין שיתחלף לירוק, היה מדוכדך כל־כך, שהחליט בלבו לא לנסוע היום לענייניו. ולעזאזל. יסע לאן שתשאהו המכונית.

וכשחצה את הצומת, החליט לנסוע אל אמו.

צורך עז היה לו פתאום לראותה.

[זקופה, נמרצת]

זקופה, נמרצת, בחליפת־קיץ קלה לגופה הדק, צעדה ד"ר טל־בלומפלד – מרצה בחוג לספרות כללית, ובסמסטר זה, האחרון בשנה, בסמינר על “הריאלי והאי־ריאלי מגוגול עד ג’ויס” – מתחנת האוטובוס לעבר בנייני האוניברסיטה, מרחק של 210 צעדים.

אינטגריטאס, קונסוננציה, קלאריטאס. כדי למצות את מלוא משמעותה של המציאות, את מלוא עמקם של החיים, הוסט הדגש, כפי שראינו כבר אצל האמסוּן, אצל ז’יד ומאן ובאופן קיצוני הרבה יותר אצל פּרוּסט, מן התיאור האובייקטיבי…

האם קיבלתי את העודף? – נעצרה ופתחה את סגור ארנקה: ערבוביה מאופללת של מסרק, שפתון, קבלות ממורטטות, שטרות, מטבעות, נימי־שׂיער, ואיצבעה בתוכו שלושה מטבעות נוצצים. ממילא אינני יודעת כמה, סכום פעוט, חזרה לטיפוף־עקבים על הכביש הקשה, היבש.

מן התיאור האובייקטיבי, או הסובייקטיבי־הצרוף, של ההתרחשות החיצונית, אל מיצויו השלם של רגע־חיים מקרי. הה, להרצות על ג’ויס במקום ללמד את! ליוליסס עצמו דרושה שנה אחת לפחות! כלום לא אמרתי לקוך? לעומת העלילה הקולחת עם הזמן, בסדר של תיאור תולדות הנפשות ומשבריהן, כמו במאדאם בובארי…

מה בונים כאן, בעצם? התעכבה מול רעש מערבל־בטון מימינה, מלעלע ובוחש חצץ, חול, מים, פולט דייסה סמיכה, אפורה, נשפכת אל מריצות מוסעות על מסלולי קרשים מעורערים. מכון תקנים או משהו. פח ודלי דלי ופח. והשתאתה שוב אל מול העגורן הגבוה, הזקור, הדינוזאורי, הנפלא כל־כך, המתנשא ליד פיגומי הבנין הסמוך, המתרומם מיום־ליום, באויר הצח הזה, אל השמים התכולים, מוּל הבּלי יוּקם כְּרַך. ויש יופי רב ברבי־הקומות האלה, הצומחים ומתעלים, מרחוק לכל מלוא־העין, באנרגיה ראשונית ואיתנית כל־כך, למרות כל הרטינות על השחתת־הטבע וכדומה.

אינטגריטאס, קונסוננציה, קלאריטאס, המשיכה לצעוד והרוח הקלה מעלעלת בקווּצות שׂערה, ושני העגילים הגדולים, טבעות פלסטיק צהובות, מתנודדים עם קצב צעדיה. זרם התודעה; התפוררות העלילה לתהליכים זעירים ומקריים־לכאורה בתוך ריבוד־הזמנים האישי והסביבתי, ללא מצבים דרמטיים, ללא ניתוח בעיות התנהגות ותגובה של הנפשות, כך שהקורא אינו שואל אם פלוני צריך היה לנהוג כך או אחרת. בלום, לדוגמא, בשמונה בבוקר, רחוב אֶקלס 7, מכין תה לאשתו, יוצא לאטליז לקנות כליות, לא כַאוֹס, לא.

כמו אואזיס ים־תיכוני במדבר האפרוריות הדאבּלינית הקודרת והקרה, כשאת מגלה פתאום משפטים עבריים מאירי־פנים, אם גם באותיות לטיניות, קרובי־משפחה הנקרים ברחוב בעיר זרה, בדפי יוליסס: פרדסי תפוזים ומקשאות צפונה ליפו. חוה לדוגמא בכנרת על חוף ים טבריה. שמע ישראל. לשנה הבאה בירושלים. האם למד ג’ויס עברית כפי שמספרת סילביה ביטש? ובכל זאת שגיאות: אגנדת נטעים במקום אגודת נטעים. U שנתהפכה ל־N. או: שחרוך אני ונאווך בנוית הירושלים. בהברה אשכנזית משובשת, מפי יהודים דתיים כנראה. אגנדת נטעים… צחקה בלבה.

לאבא היתה פעם מגבעת פנמה, קולוניאלית, כמו לבעלי מטעים בדרום־אפריקה. לא רואים כבר כאלה.

טעות להשוות את בלום לישו, כפי שעושה ריצ’רד אולמן. אולמן? כן. לא ישו כי אם פאולוס. שליח אוונגליוני, יהודי, גולה ונודד, קוסמופוליטי, בעולם אלילי. דאבּלין.

(בוקר־שלג בלונדון, 47. תלמידה באוניברסיטה. ראסל סקוייר טהור כאגדה, כגלויית חג־המולד, עם השלג המכסה את הכל ונח בשיווּי־משקל פלאי על האצבעות הארוכות של העצים הערומים. בדרך אל הספריה בבריטיש מוזיאום. נכנסת לחנות עתיקות מלאה קובעי־אבירים, שלטי־מגן, נברשות פליז, אקדחים דו־קניים מחוטבים, שמלות סקוטיות עתיקות, ציורי טירות גאות ובודדות בערפל מיסטי. ושם, בחדר הפנימי, במדור הספרים והמפות, נופל לידה באקראי ספר קטן מרוט־דפים, שחוק־כריכת־עור, 1657, “פיין בלי ראש” מאת גלן אובראין, פותחת דף ראשון, קוראת שורות ראשונות, ואורות העינים פתאום: 1657! לפני סויפט! 250 שנה לפני גוגול, לפני קפקא! היא קונה אותו בארבע לירות אנגליות, ממהרת לספריה, ושם באור הצהוב, הנרקוטי – במקום שכשהיא עוצמת את עיניה נדמה לה שהיא מסתחררת בקרוסלה בעולם שכולו ספרים – היא בולעת את הסיפור עד תומו, וכשסוגרת את הספר – היא נסערת, נסערת־ולאה, רווּיית עונג, כמו לאחר משגל. ולמחרת, ליד ספסל הלימודים, בשיעור על ג’ויס, היא שואלת את פטריק אודונובן היפהפה, תכול־העינים, רך־הפנים, “שמעת על גלן אובראין?” לא, לא שמע את שמו מעולם. איש לא שמע את שם הסופר האירי הזה. גם לא הפרופסורים. סודה הפרטי.)

אירלנד חזירה זקנה אוכלת גוריה. תרגיל: ליל ולפורגיס בפאוסט של גיטה ובפרק קירקה ביוליסס. דימוי החזירה כזונה, מאז הומרוס, כן, מאז הומרוס! תרגיל ב': ליל ולפורגיס בהר־הקסמים של מאן. שימו לב: גם כאן, גם כאן, בנשף שבבית המרפא מנסים כולם לצייר דמות חזרזיר והנס קסטורפ מתוודע אל אהובתו באמצעות העפרון שהיא נותנת לו – סמל פאלי, כמובן! – כדי שיצייר חזרזיר! רק אחר זה בא הוידוי שלו על הגוף, על –

פזרי פנינים לפני חזירים. פרט להדסה חרמון. הערה מצוינת שלה בדבר האסוציאציה העברית במשפטו של בלום אל זואה, כשהוא מועד במדרגות בית־הבושת: שבע יפול צדיק וקם.

ומרחוק, לשמאל, כילבוּ עוד ריבוע בקרשי־בנין ומישהו חופר שם, באֵת, והחול נזרה מעל האת כמו מכברה, מורבץ ברחש ושוקע, שוקט –

ותשוקה עזה תקפה עליה לתל־אביב של מאז מאז, עם בתי הלבֵנים הלבנות, לבני סיליקט, וגדרות הלבנים הלבנות בחזיתות הבתים, עם עיני הזיפזיף התמימות – כמה תמימות! – צדף צהבהב מָלוּח־מיַם, לח־מַים – ניבטות מתוך המקשה היבשה, ואותן כותרות־עמודים בשערי הגדרות, צורת עציצי בטון רחבים, כפתור ופרח כפתור ופרח, ומתוכם נושאות שלום כפות פאלמות ירוקות, ארוכות סיבים, והתריסים והונציאניים, הים־התיכון הגדול, יוון, איטליה, אלכסנדריה, והחול הרך כמשי, עמוק ומרשרש ושוקע ומאווש – ובכל זאת ספק אם אפשר להשתמש בשיטת זרם התודעה, או המונולוג הפנימי, לגבי נפשות פשוטות.

כמו שוקה, למשל.

כלומר, אפשר. אבל השאלה היא אם זה רלבאנטי, אם יש בזה כדי להסביר הרבה, או להעמיק. דוקא במקרה זה תיאור הפעולה, העלילה –

“בוקר אחד”, נתחבר משפט־פתיחה במוחה, “התעורר יהושע טל, סוכן־ביטוח מצליח, משנתו…”

אלהים, כמעט שכחתי; יום ששי הקרוב! לא קניתי עוד כלום. יום הולדת ליהושע, השמחה לילדים. אמצע החיים 45. 18 שנה יחד. למרות המריבות הקטנות. באנחה נזכרה בפטריק, פטריק אודונובן השמימי. עד היום, עד היום נצבט הלב. וכשחזרת אז ארצה, כל מה שרצית היה מנוחה. מנוחה שלמה.

מהו שדוחק וחותר שם בכף הרגל? – התכופפה וחיטטה באצבעה בעריסת־הנעל וחלצה גרגר־אבן זעיר.

דוב, דוב חם וטוב, שוקה. איש תם היה בארץ. שמונה עשרה שנה ואף לא סטיה אחת. מנין לך, בעצם? תמיד הפתעות בעניינים אלה. כל העולם יודע פרט לאשתו, כמו שאומרים. שטויות!

לא לשכוח להזמין את יוליוס!

האמָן, כמו בורא־העולם, נשאר מעבר למעשה־כפיו, בלתי־נראה, נאצל מן המציאות, אדיש, גוזז את צפורניו.

מתנשמת, אגלי זיעה פורחים במצחה, עלתה במעלות ההיכל אל אולם־המבוא המרוּוח, המבריק. נהר נעורים שטף על פניה: נושאי ספרים, נושאי תיקים, נערות באיפור של שאר־רוח, בחורים מוגנים מאחורי מתרסי משקפים, ממהרים ברצינות שקדנית, למדנים עליזים, למדנים זועמים, פרחי־כהונה בג’ינס, סתורי־בלורית, כמו מחליקים־על־קרח. לרגע נראה אולם המבוא כולו כזירת החלקה־על־קרח, זירה עליזה, מסחררת. שלום ד“ר טל־בלומפלד שלום ד”ר טל־בלומפלד. שלום שלום. מלוח המודעות פרחו כותרות אל עיניה ־ פרשת אמור, פרשת בלק, מבוא למחשבה האפיקליפסית. חדר ליחיד בקרבת האוניברסיטה נא לצלצל. התלמידים שנרשמו לבחינה במיסטיקה נוצרית. הרצאת ד"ר נבון נדחית.

“בוקר טוב, דוקטור,” התעכבה לידה הדסה חרמון, ממושקפת, כפופת־כתפים, אור צנוע של תשוקת־דעת לא נרוית, בעיניה.

“בוקר טוב. קראת?”

“כן”, בשמחה של מגלה־מטמונות. “שאלתי את עצמי מדוע שלוש פעמים כמעט נפגש בלום עם סטפאן דדאלוס ובכל־זאת אין פגישה ביניהם. במערכת העתון, בספריה…”

במשושים דקים וארוכים של בינה היא עוברת על האותיות בדפי ספר החידות. האם היא עצמה חוטאת בכתיבה?

“איך את מסבירה זאת, הדסה?”

“חשבתי… אולי גם כאן הקבלה לטלמאכוס ואודיסיאוס. הפגישה הראשונה בבית רועה־החזירים…”

“כן כן כן”, שפעה החיבה מעיניה הגלויות של המורה אל עיניה המצטנעות של תלמידתה.

ברית־סוד נכרתת בין השתים. בשיעורים עצמם יהיה זה דו־שיח חשאי, מעבר למלים, מעל לראשי כל היתר, אך הדסה תשפיל מבטה. לא תהין.

“את עצמך כותבת? האמת.”

“לא. קצת. בעצם לא.” הסמיקה בחייכה. “להתראות בשיעור, דוקטור.”

במזכירות הפקולטה עיין ד"ר וארשבסקי בדאבה ובדאגה בחוזר שקיבל מידי גב' בלוך. השמש הפיזה את זר שׂיבתו ואת ברק כיפתו השחורה. על רקע ריבוע החלון, ענפי פיקוס מצוחצחים ופיסת השמים, היתה צדודיתו כדיוקן חקוק של תלמיד־חכם אריסטוטלי עטור זר דפנה. חריצים עתיקים חרוטים במצחו.

“שני טלפונים בשבילך”, הזיחה גב' בלוך את מרכבת מכונת הכתיבה משמאל לימין מבלי שאת עין אליה, “אחד מבעלך ואחד מאיזה עורך ספרותי.”

“בעלי?” צילצל קולה של אלישבע בנהרת החדר. היא פתחה את ארנקה ושלתה מתוכו קופסת רויאל אדומה־זהובה ומצית כסף. באצבעות עצבניות הדליקה ומשכה עשן.

“קראי”, העביר ד"ר וארשבסקי את גליון הנייר לידה, בבוז.

ראביי סטנלי ס. סיגל, פרופסור לספרות יהודית עתיקה בג’ואיש תיאולוג’יקל סמינר בניו־יורק, פרופסור־נספח לדתות משוות באוניברסיטת קולומביה, מחברם של הספרים “יהדות וחברת השפע המודרנית”, “החנוכיה ועץ האשוח”, “מקורות מקראיים בכתביו של אוזיביוס” ועוד, חבר המכון האוניברסיטאי של מדינת לונג־איילנד לחקר תרבות קהילתית, יקיים בסמסטר הראשון של שנת הלימודים הבאה, סמינר על “מרטירולוגיה ומשיחיות במדרש ובכתבי הנוצרים הראשונים”, כמרצה־אורח.

ד“ר טל־בלומפלד הפנתה מבט של שאלה אל ד”ר וארשבסקי.

“בטהרות”, אמר ד"ר וארשבסקי בקול רווי־ליחה ובחיוך כאוב בזוויות שפתיו, “נאמר שחבר המניח עם־הארץ בתוך ביתו, מטמא עד מקום שהוא יכול לפשוט ידו וליגע.”

“עם הארץ?” מיצמצה אלישבע בעיניה בתמיהה.

“קראתי מאמר שלו בג’ואיש קוארטרלי רביו על “אפורקריפים ופסבדו־אפיגראפים בספרות הבית השני”. גם עברית איננו יודע, שלא לדבר על דעות הבל כמו השפעת הכתבים הסוריים על בן־סירא. אולי הוא כהן גדול בסמינר התיאולוגי בניו־יורק, אבל אפילו ממזר תלמיד־חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סטנלי אס סיגל” ציחקק קצרות ויצא.

“לא קיבלנו משכורת החודש?” שאלה אלישבע.

נרגשת מרוגזו של ד"ר וארשבסקי, תופפה גב' בלוך בקצב תקיף על מנענעי מכונת־הכתיבה.

“ביולי. ומשכורת יוני בספטמבר.” נשאה אליה מבט קר, מתאדש.

“תני לי קו לחדרי, בבקשה.”

“כן, דוקטור.”

במסדרון הצר התיצב על דרכה, גדר מזה וגדר מזה, יוליוס גרטנר, קיפח, ארוך גפים כאדם־קדמון, מצחו – לשון־ים של חכמה – לוקק את קדקדו, עיניו הצרות, המלוכסנות, מחייכות פיקחית מבעד לזגוגיות חסרות־מסגרת ואורו משתברר בהן.

“חלום טוב חזית הלילה”, חפן את ידה בשתי כפות־ידיו החמות.

“מנין?” היבהבה אלישבע אהבהבים בעיניה.

“על פי אור הפנים.”

“תודה, יוליוס.”

“שמועות שהדיקן שלנו עובר לירושלים.”

“משבר?”

“כרגיל.”

“למען האמת, יוליוס, זה לא מעניין אותי. אני עושה את שלי, מלכות כזו או אחרת.”

“גם אותי לא”, צחק גרטנר מרום־קומתו.

“תוכל לבוא אלינו בליל ששי זה?” נשאה אליו מבט מביע־תקוה.

“בשמחה. מאורע מיוחד כלשהו?”

“דרושה לך סיבה מיוחדת?”

יוליוס השהה עליה חיוך חיבה.

“היה לי דוד בברסלאו, מאנשי הויסנשאפט דעס יודענטומס, שחיבב את הטיפה־המרה. כשהיה יושב אל השולחן לעבוד, היה מעמיד בקבוק קוניאק לידו ושואל את עצמו בכל פעם מחדש, איזו סיבה יש לי היום? ערב אחד נכנסתי אצלו, הבקבוק על השולחן, כרגיל, ועדיין איננו מוזג. ובכן, יוליוס, הוא אומר לי, איזו סיבה יש לי הערב? אינני מתחיל פרק חדש, אינני מסיים, לא גיליתי תגלית וזהו יום חול רגיל. הוציא מארון הספרים איזה לכסיקון, וגילה בשמחה גדולה: יום הולדתו של קונפוציוס לפי המסורה!” צחק יוליוס מעומק־לב.

“ובכן הפעם של בעלי. ארבעים וחמש.”

“ארבעים וחמש!” משך יוליוס פנים ארוכות כמתאבל על דאבדין. “הוא נראה לי תמיד הרבה צעיר מזה!”

“הו, הזמן מערים עלינו!”

“אם הזמן יצחק לך אל תהי מאמין בו, או יהי רוקד כי אותך רימה!” אינפף

הפרופסור לפילוסופיית ימי־הביניים בנגינה.

עיני מפיסטו. בכור־שטן. רגלי סוס שעירות לו, מטולפות. יְהִי נָא טָה־טה מוּכַן ביָדוֹ / אִם אֵין הטַה־טה הגָדוֹל מַפְחִידוֹ.

לבדה בחדרה הבהיר, מחצה את הסיגריה במאפרה, טישטשה את האפר, הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה. “אקרופוליס?” אמרה, “אבקש את מר טל.” זה עידן ועידנים שלא צילצל הנה, תמהה ודאגה, האם קרה משהו?

התישבה בקפיצה על לוח השולחן, הרכיבה רגל על רגל והמתינה, האפרכסת לאזנה. יוליוס יוליוס, ניענעה ברגליה המתוחות, הדקות, מה סוד כוחך כי אדע?

וצריכה היית לראות את בנות העשרים בשעת הרצאה שלו: רתוקות, שבויות־קסם, חלוּמות, מעריצות, פשוקות־שפתים! והוא עצמו: הקול הבוטח, שהוא שולט בו כרצונו, משחק בו כרצונו, כולו כביכול נתון לכתרי־תורה בלבד… הו, יוליוס, כוחה של זכרוּת רוחנית!

בייחוד שמתלווה לה גם עדינות אירופית סובטילית, נימוסים גרמניים־אקדמיים פיקחות יהודית של ויסנשאפט דעס יודענטומס, הבטחון הזה המצניע עצמו מדעת, ההומור המובלע, הידיעה ליצור אוירה, כמו אז, כשישבתי בביתו בערב לאור העששית העתיקה הירוקה בין כריכות מוזהבות ורהיטי בידרמאייר והוא בכורסת־עור עמוקה, מבזיק ניצוצות של למדנות מתובלת פה־ושם באנקדוטה עוקצנית כלפי זה ואחר, שרשעותה מוסתרת יפה־יפה, או בבדיחה לא גסה חלילה, בעצם כן. בעצם כן.

“שוקה, מסרו לי שצילצלת. קרה משהו?”

“שום דבר. רציתי רק לספר לך… הייתי הבוקר אצל אמא…”

“אינני שומעת אותך!”

“אני אומר שהייתי הבוקר אצל אמא… תארי לך, היא מודיעה לי פתאום שהיא… עומדת להתחתן!”

“מה?!” צעקה.

“לא האמנתי. פשוט לא האמנתי. עם דושקין…”

חזירה זקנה מפורכסת. יצאה מדעתה.

בידה החפשית גיששה מאחורי גבה. מצאה את חפיסת הסיגריות, שלפה מתוכה סיגריה עד מחצית ארכה.

לא להגיב.

“אתה נשמע שבור, שוקה.”

“תארי לך, בגילה…”

"מה אמרת לה?, משכה את הסיגריה אל פיה, גיבנה את כתפה והבזיקה שלהבת במצית. סילון העשן נתפרש באלומת השמש.

“מה יכולתי לומר?”

“מזל טוב.”

“קשה לי לעכל את זה!”

“שיהיה לך אבא?”

אין תשובה. מה איכפת לך בעצם?

“מתי החתונה?”

“זה לא מדהים אותך?”

“נדבר על זה. הזמנתי אלינו לליל ששי. אתה זוכר.”

“אין לי שום מצב רוח לזה.”

“הו, שטויות! מתי אתה חוזר היום?”

“ארבע, חמש.”

“אהיה בבית לפני זה. להתראות, שוקה.”

הה, נאנחה. מוזר איך דוקא היום עולה לעיניך דמותו של פטריק אודונובן. הבלורית הפשתנית הנופלת על המצח. ריח סבון שקדים. היכן הוא היום? אב לחמישה ילדים?

בעמדה ליד החלון הפתוח, מפיחה עשן החוצה, ניסתה לתאר לעצמה: בת 65. לא יבש מקורה. מפוטמת. על מיטת כלולות.

ערש דודים רעננה – ניתקה עצמה באחת מן החלון ואספה את הספרים מן השולחן. חמש דקות לשיעור. לרגע פתחה עוד את הבלוק להציץ ברשימות: בלום וסטפאן בעיר הלילה בהשואה עם וירגיליוס ודאנטה בפורגטוריו. זרם התודעה כפרטיטורה שבה הטונים…

חלל החדר נתרגז מאזעקת הטלפון.

“בשבילך.”

“כן.”

“ד”ר טל־בלומפלד?"

“מדברת.”

“כאן אמנון ברוש. זה בענין המאמר…”

“אבל שלחתי!”

“כן, קיבלתי. הענין הוא רק בזה…”

“לא מתאים לך. ובכן שלח אותו בחזרה, זה הכל!”

“לא, לא זה. הנושא חשוב מאד בעיני…”

“ובכן מה?”

“אני חושש רק שהקוראים… זה יהיה קשה מדי…”

“קשה?” צעקה.

“לא…” נבהל הלה מצעקתה. “אינני צריך לומר לך…”

הו, השוטה הזה!

“הבט מר ברוש, אתה אינך מכיר אותי ואני אינני מכירה אותך ואין לך כל התחייבות כלפי. כל מה שעליך לעשות הוא פשוט להכניס את כתב־היד למעטפה…”

“לא, תביני, סוף־סוף אני הוא שהזמנתי אצלך את המאמר, וכמובן הייתי רוצה מאד… קשה לדבר על כך בטלפון…”

“עד מתי אתה שם?”

“שתים וחצי, שלוש.”

“אהיה אצלך בשתים ועשרים. שלום.”

הפיליסטריות הזאת! – הנחיתה את השפופרת על תושבתה, גרפה את הספרים מן השולחן ויצאה אל אולם ההרצאות.

[אצל ז’נט]

העסק הזה עם ז’נט צריך להיפסק, צריך להיפסק אחת ולתמיד, שינן לעצמו טל בהתניעו את המכונית ובהדהירו אותה בדרך לביתה של ז’נט. מעגל המסובים חג סביבו כקרוסלה גדולה, ענקית, ססגונית, פנים מיטשטשות בפנים, והדרך אצה לקראתו – מזדהרת בפנסי המכוניות המרצדים ממול ובכתבות־אור מתקרצות – כלקראת התנגשות. אויר הלילה היה חם ולא היה בו כדי להפיג את יינו, והוא הפעיל את מנגנון־המעצורים שבתוכו כאשר ידע: לחשוב על הדרך, רק על הדרך, על שום דבר מלבד הדרך; והעריץ את עצמו על שהוא נוהג בוירטואוזיות כזאת, עוצר לפני כל רמזור אדום, מחליף הילוכים ללא טעות, פונה בדיוק לרחובות הנכונים, כחוט־השערה בינו ובין ירכה של מכונית שועטת למולו, אך לא נוגע, לא שף, לא נדפק, ודוהר הלאה, ויוליוס גרטנר יכול לעמוד על ראשו המחודד והמקורח – אוסקר נימאייר! קרא בצהלה בהיזכרו בשם הארכיטקט הגרמני – או הברזילאי – שחיפשׂו בעמל רב כל־כך כל הערב. אוסקר נימאייר! – צחק. ואילו תכניות שחצניות, ראוותניות, לבניית מגדלים במדבר, כאילו באר־שבע או ערד הן פיתום ורעמסס או ברזיליה; מה הוא יודע, אוסקר נימאייר זה, על החול, האפיקים בנגב, הנבטים, עבדת, הרי הנחושת, עמודי שלמה, החום, השרב, החום הלוהט, השרב –

הוא לא יכול לעצור את סיבובה של הקרוסלה, ומתוך שלל־הצבעים החגים הבליחו לעיניו לסירוגין פני יוליוס, פני המשוררת, יוליוס, המשוררת, ובעצם יכול היה להמתיק סוד עמה, שניהם בלבד בלחשי־לחשים, אילו רק זכר את שמה! מתי היה זה כשבאה לראשונה, בערב, החיוך העגום על פניה, נוטה חיבה, לא מתנשאת, ־ אני אל אלישבע, היא בבית? – ואחר־כך הסתגרו שתיהן שעות־שעות בסטודיו, בלחשים, וקולה של אלישבע מצטלצל פעם מבעד לדלת: אבל אסור לך לראות אותו! –

סמלים פאליים! צחק בקול בהופיע לנגדו הצריח של מסגד שיך־חסן, ועצר את המכונית באחת, עצירה מתחרקת שכמעט הפכה אותו על פניו. הוא לא כיבה את המכונית, ויצא מתוכה, ועמד בצד הכביש והסתכל בהתפעלות במסגד ובצריחו, ואמד את גבהו וראה איזה חוורון של מוות בקשתות חלונותיו ובמצחו, ועזוז קדום ואלילי ומדברי בזכרוּתוֹ המתנשאת כלפי סהר אפוף הילה שרָבית, בודד במועדו ועגום. סמלים פאליים! – התחייך, וניגש אל גדר־האבן של המסגד, פתח את סגור מכנסיו והטיל מים בקיר, מרוקן את נאדו המלא. ליל־כנען יפה, לילה חם ויפה – הסתכל בלבנה החיוורת, הגלמודה, ורחמים רבים נכמרו בו, עליה, ועל הארץ העזובה והעלובה שתנים סביב־לה; שעתה, תחת האור הסהרורי הנח על מסגד וחורבות־בתים ומגרשים ריקים, נראתה לו כבימים־מקדם, כשפרש ערבי היה משוטט על סוסו בחולות הלבנים והוא ילד. בפרכוס־כתפים ניער את רחמיו וחזר למכונית הממתינה לו, רוחשת וקצרת־רוח.

צריך לקנות משהו. ממתקים, רחאת־לאקום, פיסטוק־חלבי, שקדים־וצימוקים – האט את נסיעתו ברחובות יפו. אולם החנויות היו מוגפות כולן על בריח, ורק פה־ושם השתרכו חבורות פוחחי־נשף, מתגרות בפנסי המכוניות, הו, עיר זימה ופשע האורבים מסמטאות חשוכות! אילו עלה הים והציף, וטיהר! העסק הזה צריך להיגמר פעם אחת, בשם אלהים!

כמעט אחת־עשרה! ראה בשעונו בעצרו את המכונית בפינת הרחוב. אבל רגליו עד ביתה היו קלות, כאילו איבד כל משקל, ובהקישו שלוש פעמים על הדלת, סמך ראשו אל המשקוף והמתין, דומה שעה ארוכה למדי, וגלגל סובב־סובב בעיניו העצומות.

“גוגו!”

טל הצטחק: עינים מופתעות לרווחה. שני הרימונים מבהיקים מבעד לתחרי החלוק הכחול. “כן, זה אני, זיזי… הערתי אותך, מה?”

“איזה הפתעות אתה עושה לי! ביום ששי? אף פעם לא בא אלי ביום ששי!”

“כן, זיזי, יום ששי… מדוע לא יום ששי?…” כרך זרועו על צוארה ומשכה להיכנס פנימה.

“לא, גוגו”, לחשה בסגרה את הדלת מבחוץ, “הילד לא מרגיש כל־כך טוב. מתעורר כל פעם. לא כדאי שניכנס.”

טל ניסה לעצור בגלגל־ראשו ולהבין פשר דבר. “חולה?”

“לא יודעת מה יש לו. יושן, מתעורר… נטייל קצת. חם בחוץ.”

“לים. נסע לים. מה?” לחש סוד על אזנה.

“אתה שתית, גוגו!” נזפה בו. “ילד רע, גוגו!”

“קצת, זיזי.”

“ממתי אתה קורא לי זיזי!” צחקה.

“מהערב!” נשק על לחייה, “לא רוצה?”

“בטח! – אז מה קרה שבאת אלי פתאום!” נשאה אליו עינים לחות, מבודחות.

“התגעגעתי…”

“אל תשקר, גוגו!” צבטה אותו במתנו בחוזקו. “אשתך גירשה אותך מן הבית, מה?”

טל חסם את פיה בנשיקה.

“רבתם, מה?” השקיעה אגרוף בבטנו.

טל החניקה בנשיקה.

“שתית הרבה, לא קצת!” סטרה לו על סנטרו. “מאיפה אתה בא עכשיו?”

“רחוק… רחוק…”

“מאיפה רחוק?”

“ברצלונה…”

“אל תתחכם, גוגו! היית בבאר! הלכת אל אחרות! תגיד את האמת!” נגפה אותו בירכה.

“את לא מקנאה, זיזי…”

“אני אהרוג אותך אם אדע שאתה הולך עם אחרות!” צבטה אותו בזרועו.

טל מחץ אותה אל חזו. הבטיחה בנשיקה שאין אחרות, אין אחרות על פניה.

“איפה המפתחות?” פישפש בכיסו.

הם נמצאו בכיס השמאלי.

“אני עוד חייבת לך 20 לירות, גוגו!” אמרה ז’נט בהתישבה במכונית.

“מה זה 20 לירות! אני עשיר, זיזי!” התניע.

“לא לא, אני אחזיר. חייבים לי. סיפרתי לך על ההונגרי הזה…”

טל קלט פטפוט שוטף, שופע, חם: ההונגרי הזה, בעל כסאות־המרגוע, הקונה אצלה סיגריות בהקפה ומנסה לרמותה בחשבון. “כל שבוע חושב שידפוק אותי, זה…”

“אני אחנוק אותו!” אמר טל. “פעם, בבוקר, אבוא לים, אתפוס אותו בגרון…”

“איזה גיבור גוגו!” צחקה ז’נט. “כן, והחולצה שקנית לי”, כרכה זרועה על זרועו, “יופי של חולצה!”

“לובשת אותה?”

“תבוא לים, תראה! גם את המכנסים שקניתי, מאותו הצבע. תראה איך הם מונחים עלי…”

טל ראה אותה בעיני־רוחו, בחולצה התרוגה, השמשית, מוזגת משקאות בזרועות שחומות, חשופות לרוח הים המלחית. אבירי־החוף הצעירים, בבגדי־הים הזעירים, מתגודדים סביב הקיוסק, מבליטים את שריריהם, מתבדחים עמה, חושקים…

“המציל, תשמע, כל חצי שעה הוא בא לשתות מיץ־תפוזים. מה’תה שותה כל־כך הרבה, אני אומרת לו. אני רואה אותך, הוא אומר, לובשת תפוז, נעשה צמא! אני פרסומת אתה חושב? אז הוא מסתכל עלי ככה…”

טל שם את ידו על ברכה והחל מטפס בה לאורך שוקה החמה. לשמחתו גילה שאין היא לובשת דבר מתחת לחלוק.

“תפסיק!” פירכסה וצחקה, “אני לא יכולה לספר ככה!” ולחצה את ידו אל פשוקת רגליה.

טל עצר וכיבה את המנוע. גהר עליה, פער את חלוקה, טמן ראשו בין שתי בכורות־קיץ ולא ידע איזו מהן יאכל תחילה.

“לא ככה, גוגו!”, התנשמה ז’נט, “לא פה…”

החול היה רך, משיי, ורגליה היחפות של ז’נט שקעו בו. טל נשא בידו את נעלי־הבית שלה ונעליו שלו כבדו מצעד לצעד.

“תביט איזה ירח יפה!” נעצרה ז’נט בראש הגבעה ונשאה פניה למעלה.

טל הסתכל בירח ולא ראה בו דבר מעניין במיוחד. אפוף היה הילה שרבית, עייפה. לעומת זאת, היו פניה של ז’נט הזויי אור־יקרות ושערה השחור – אשד של כשפים. הוא נשק על פיה, וכשחיבקה בחזקה, נשרו נעליה מידיו, מאחורי גבה.

“הנעלים”, לחשה ז’נט.

טל התכופף והרימן.

“אתה אוהב אותי, גוגו?” חיבקה ז’נט את מתניו.

אפילו בשכרונו, זכר טל שאם יאמר הן, תהיה זו בגידה. רק אז תהיה זו בגידה אמיתית. וחסם את פיה בשפתיו.

“לא, תגיד!” דחתה ז’נט את פניו מעליה. “אני רוצה שתגיד שאתה אוהב אותי!”

לרגע התפכח ושׂנֵאה: לא תכפה עליו!

“תגיד כבר, גוגו!” סטרה לו קל על לחיו.

טל תפס את ידה ופיזם לה: “אני אוהב את סנ־ד־ליך…” ומשכה אחריו, רץ וטובע, רץ וטובע במורד הגבעה.

בהגיעם לרגליה, נפל עמה על החול.

טרף. גאה. התנשם עם הים. עלה־ירד עם ההמיה הקצובה של הגלים.

כשרָגע, ראה בעיניו העצומות את יוליוס גרטנר, יושב על הכורסה, זוקף אצבע כנגדו: יש עונש! יש עונש!

וכשפקח את עיניו, ראה שהירח רואה, שׂהדו במרומים.

הפעם האחרונה, אמר כשסרט את הרחובות הארוכים, הריקים, חולי־הצהבת, בדרך הביתה.

בעברו על פני המסגד, עצר פתאום, בחריקה. משהו לא מצא־חן בעיניו: מדוע לא הכניסה אותו פנימה? הילד חולה, אמרה, מתעורר מדי־פעם. אבל אם נכון הדבר, איך השאירה אותו לבדו? צריכה היתה לומר שאינה יכולה הפעם; או להכניסו ולבקש שינהג בשקט. מדוע מיהרה לסגור את הדלת?

האפשר שנמצא אצלה מישהו? – כיבה את המנוע.

עכשיו, מפוכח, יכול היה לתת דין־וחשבון לעצמו, על כל רגע ורגע: עמד ליד הדלת. המתין. זמן די ממושך, כמדומה. ממושך מדי. האם שמע לחישות מעבר לדלת? לא זכר. ואחר־כך, ההפתעה בעיניה, שהיתה בה קצת בהלה. בהלה? אולי לא. ומשהו כפוי בקולה, לא טבעי, מזויף. בצחוקה.

שטויות! – הדליק שוב את המנוע ונסע, משנזכר איך לחצה את ידו אל שוקה, במכונית, ואיך התמסרה שם, על החול, כמו תמיד, בלהיטות, כמו תמיד. יותר. ונשיקת הפרידה. והחיוך החם בעיניה.

אם כי מפליא במקצת שאמרה, “אל תעשה לי הפתעות כאלה, גוגו…”

הבדיחה הטובה ביותר תהיה אם אתה, מר טל, תתחיל עוד לקנא לה! אולי גם להשתעבד לקנאתך! תבוא במפתיע, בשעה לא־צפויה, תציץ מבעד לחלון, תשים אוזן על הדלת… או בבוקר אל הים, לארוב מרחוק ולראות עם מי מאלופי־הים הצעירים והלחים…

החלונות למעלה, בקומה השלישית, היו חשוכים. טל יצא מן המכונית, סגרה, ובעמדו על המדרכה, הפך את חפתי מכנסיו וניערם מן החול. שיפשף היטב את נעליו במדרסה ועלה במדרגות, שתים־שתים, בחשאי. אם אלישבע ערה, יאמר לה שהיה בבאר. שתה, כן, שתה, עד עכשיו. בפעם הבאה יערוך הוא את רשימת המוזמנים! סמלים פאליים! לפני הדלת נעצר, השכיך את נשימתו, תחב את ידו לכיס האחורי.

העונש! – הציף הדם את פניו.

הארנק. ובו המפתח, התעודות, רשיון־הנהיגה, תעודת־הביטוח, קבלות, שלושים לירות.

בבהלה הידרדר למטה במדרגות – ממרה את כל כללי הזהירות – פתח את דלת המכונית, שירבב גופו פנימה, מישמש במושבים, טילטלם, דפקם – כרע על ארבעותיו – ככלב, ככלב מחטט עפר! – וגישש בכפותיו על פני הרצפה, מתחת למושבים, בסביבי מנוף ההילוכים, בקרסולי הדוושות, הבלם –

רצה לגעות בבכי בהתרוממו ובהסתכלו בכפות־ידיו המזוהמות. גוגו!…

כן, העונש.

שם, על החול, תחת הירח. עדות מרשעת. הנה! אומר השוטר ומניח את הארנק על דוכן השופט.

נכנס, התישב והתניע. אלהים! כל הדרך הארוכה, הארורה!

ושוב נסתרטו לאחור הרחובות הליליים, נשופי־החושך, ריקי־המבואות, עם סרסורי־הסמטאות הסומים. פנסים חולפים ביעף. יצאנית גלמודה, בודד משתרך. בודד ממהר. ואם לא יימצא?

או אם ייעצר על־ידי שוטר. מהירות מופרזת. ללא תעודות, ללא ביטוח. או – תאונת־פתאום!

או מחר־מחרתים בבוקר: אלישבע לבדה בבית. איש ישר־לב נכנס, מושיט לה: מצאתי. על שפת־הים. בת־ים. לפי הכתובת ברשיון־הנהיגה…

הסוף.

עצר בצד גבעות־חול. לא אותה הגבעה. ואולי? יצא ועלה בה, שוקע, שוב שוקע עם כל צעד. הבט איזה ירח יפה!… ללא עקבות. ירד למטה, במרוצה. אבל היכן? ים גדול, מפורקד, מאווש, ואותן קשתות של אדווֹת־גלים לכל אורך השפה, מלחכות, מתקצפות, נבלעות, נסוגות, ומשמאל אותם קימורים קלקלים של חול משיי תמים, ללא עקבות.

מדבר!

טל תעה בו, אבד בו, מרחבים אפפוהו, ים מכאן וחול מכאן. הִדרים, אחר־כך הצפין, ראה צל־גומה כארנק, שבב־עץ כארנק, פסולת, שיורת. נפל על ברכיו, גישש, נבר. קם ונשא עיניו לעברים: אין אות. היכן היה זה.

טל התישב על החול, לרגלי הגבעה. מעמדת־תצפית זו, כפי שישב לפני קומו עם ז’נט, כשידה על כתפו, ייקל לו להיזכר.

שקשוק המים הקל. שורות שחוחות של קצף. הפס הארוך לאין־סוף של הירח. בוא נחזור, גוגו, מאוחר…

ונזכר: גבב של מדורה כבויה מלפנים! כארבעה צעדים מלפנים, לימין! כן.

עכשיו בשיטתיות: לסרוק את החוף לארכו עד שייקרה הגבב.

הנה!

וממש שם. ארבעה צעדים מן האודים והאפר.

שחור על גבי לבן.

כתומו.

עֵד.

נֵס.

השעה היתה כבר שתים־וחצי כשהגיע שוב לשער החצר. על סוליות־הנעלים היתה שכבת זפת דביקה והוא שבר ענף מאחד השיחים וגירד אותה היטב. עלה, וזהיר־זהיר סיבב את המפתח בחור המנעול. על ראשי בהונותיו נכנס לחדר־השינה והתפשט. היא לא ישנה: קצב־הנשימה הזה, הלא־סדיר. וכשנכנס למיטה, התהפכה בגבה אליו.

הפעם האחרונה, נדר.

בעינים פקוחות בחשיכה, ראה שוב את גרטנר. יבקש פגישה אתו. יבוא לביתו. ישב לפניו ויתוודה: שפלות נוראה, מר גרטנר… השקר הזה… המעילה הזו באמון… פרופסור גרטנר מחייך: דברים רגילים בעולם… גדולים ממך… גדולים בתורה ובמוסר… יצר לב האדם… – לא, מר גרטנר, אינך מבין… זה לא זה, לא זה…

[ענין של כבוד עצמי]

האם ידעה שהשעה היא אחת אחר חצות?

כן, ידעה, ובכל־זאת לא אבתה לקום מן המיטה.

האם משום שהיה בדעתה להישאר בה עד הבוקר ולא לחזור לביתה?

לא. משום שהתעצלה. משום שרצתה לרווֹת את העונג החם השהוי במצעים לאחר התעלסות מסַפקת.

האם נקפו אותה ייסורי מצפון? – – –

לאה, העדנה שוככת ברחמה, פושטת בכל אברי הגוף, נפוגה אל אצבעות הרגלים, שיפולי הכתפים, הזרועות, חיכתה אלישבע, פקוחת עינים לחשיכה ולריבוע האור הקלוש של אשנב הדלת, לחזרתו של אמנון מחדר־הרחצה. אך בהתרפקה על הרפיון המוכר, זה המשתכך בגוף לאחר שיא הריגשה, חשה גם ברפיון הבלתי־רגיל, שלא ממין העדנה אלא ממין החולי, שהוא סימן מובהק. בהקשיבה לזרימת המים מעבר לקיר, תחילה בסילון עב מן הברז ואחר־כך ברביבים חדים ממשפך המקלחת, שקלה בפעם האלף אם לספר או לא לספר. וידעה שלא תספר, לא הלילה, לא מחר, גם לא בעוד חודש. ואם אמנם זהו־זה – אימה חשיכה, או נהרת אושר? – הרי הזמן בלבד יהרה אשר יהרה או ימליט אשר ימליט. בשמעה מבעד לקיר נקישת כלי על גבי החרסינה, זיחת מסך, טפיחת רגל, ניסתה להסיח את מחשבתה מעצמה־ובשרה, ולהתרכז בשיעור של מחר. פרק 17 ב“יוליסס”, “איתקה”: רחוב אֶקלס מספר 7, המטבח, שתיית הקקאו, הדמיון והשוני בין הלשון האירית והלשון העברית – כלעוד בלֵיבוֹב פנימוֹ – שיטת הקטכיזם השאולה מדרך החקירה־והדרישה של “סומה תיאולוגיקה”. אך בתנועה שבלולית, חזרו ההרהורים מדפי־הספר אל עצמה:

האם נקפו אותה ייסורי מצפון?

לא. משום שסברה שאיננה גורמת סבל למי שהדבר אינו מודע לו. ולא האמינה בקיומו של חטא הנובע מהפרת עקרונות מוסר מופשטים המוכתבים על־ידי ההשגחה כביכול.

האם היו נוקפים אותה ייסורי מצפון אילו ידעה כי אכן נגרם סבל לזולת?

היא לא היתה מכנה אותם בשם זה, אלא בשם רגשי חמלה, או אחריות, והיתה שוקלת את מידת הסבל הנגרמת לה כתוצאה מויתורה על מאוייה, לעומת מידת הסבל הנגרמת לזולת כתוצאה מהיענותה למאוייה.

האם היתה מוותרת על מאוייה אילו ידעה שכף־המאזנים הראשונה מכרעת?

ספק. ספק. היצר חזק משיקול־הדעת.

מה עוד הטריד אותה בשכבה על גבי המיטה הצרה, בצפותה לחזרתו של ידידה מחדר־הרחצה?

היא זכרה היטב שהתאריך הוא 16 באוקטובר 1966 והופעת הווסת נתאחרה בששה ימים.

האם לא אירעה התאחרות כזאת קודם־לכן?

לא בכל שבע־עשרה השנים מאז לדתה את בתה.

האם היתה רואה זאת כאסון נורא אילו נתוודא הדבר ודאות גמורה?

לא.

סבך שאין להתירו?

פתח תקופת חיים חדשה, רבת מכאובים, אך עשירה בחויות עזות, ובהתעלות רוחנית.

מה הדבר שראתה בחשיכה ושמשך את תשומת לבה?

ביצת צפור, או יונה, או נחש, שהיתה מונחת בצדו הימני של הספר העבה “משנת הזוהר”, מהדורת ישעיה תשבי, הוצאת “מוסד ביאליק”, שהיה מונח על השולחן, בקרבת המיטה, ליד אגרטל הפרחים הריק.

מדוע משך הדבר את תשומת לבה?

משום שחשבה שראתה פעם את הביצה הזאת ולא זכרה איפה, או יותר נכון, היא הזכירה לה משהו שלא זכרה מהו.

האם היה זה זכרון נעים? לא נעים?

היא ניסתה להסיח דעתה ממנו ולהתרכז בשיעור של מחר.

האם הצליחה בכך?

לא, כי המחשבות חזרו אל עצמה והיא תהתה איזו בריה היא, מיסוד העפר, הרוח, האש או המים, יצרית או אינטלקטואלית, או יצרית־אינטלקטואלית, או יצרית א־מוראלית, או אינטלקטואלית א־מוראלית, או אולי היא קליפה, כי נזכרה בפסוק שציטט לה אמנון ברוש מתוך ספר “עמק המלך” לנפתלי בן יעקב אלחנן ובו נאמר כי עד קריאת הגבר של חצות הלילה הקליפות משוטטות בעולם, וזכרה ששעת חצות כבר עברה, והגבר כבר קרא, והיא עודה מרחפת בחלל.

באפלולית הבהיקה גופייתו הצחה של אמנון. “להדליק?” שאל כשאצבעו על כפתור החשמל.

“לא, אל תדליק”, אמרה. וקפצה מן המיטה, חטפה את בגדיה מן הכיסא ורצה אל חדר־הרחצה.

ריח צונן של סבון שקדים. להבי ג’ילט. משחת גילוח פאלמוליב. תמרוקי רווק. נימות שׂיער בכיור. נייר טואלט לבן, מחוספס. אסקטי. גברותו הקשה. גופך היפה שניעור לנעורים. שהיתה לו עדנה. שנתמלא. בהוייתו.

אילו תכונות משותפות מצא בלום בין ירח ואשה?

עתיקותה בהיותה קדמונית ואחרונה לדורות כדוּר־ארציים רצופים; היסוד הלילי השליט בה; תלותה הלויינית; הרהרנותה הסהרורית; קביעותה מעבר לכל תמורותיה… זהרה כשהיא נראית, משיכתה כשאינה נראית…

היותה מלאה לעתים כמוהו, חסרה לעתים כמוהו. היותה מתעברת.

עיבור, מולד.

היא נטלה את מברשת הגילוח מעל המדף ונשמה את ריחה. גבריות ביחידותה, עצמאית, בלתי־תלויה, בלתי־מותנית, קיימת קיום מוחלט, חזקה.

אחר־כך, בשטפה את מפשעתה, בדקה לראות שמא הופיע סימן. לנס? לאכזבה?

דיני נידה במאה־שערים. בעיר־העתיקה.

דין סקילה לסוטה. המים המאוררים.

ובקנחה את ירכיה ושפותיה במגבתו אפפה עצמה ביחידותו.

הבגדים החזירו אותה מיערות הפרא אל העולם האזרחי: אשת־איש, אֵם, מרצה באוניברסיטה. בחדר־הרחצה של גבר זר, בשעה שלאחר חצות. בהיותך בבגדים את אמנם הבוגדת, אמרה לעצמה בהסתכלה בראי, ותהתה על הזיקה שבין השם והפועל. בהיותך ערומה את לא משקרת. מתי את הנך את? בהיותך כלבת־יצרים ערומה, או בקליפות התרבות האלה? ברכת המלביש ערומים – נזכרה בדרוש שסיפר לה עליו יוליוס: לכסות את העולם של מטה מפני הקליפות המתאחזות בו. את פלג־הגוף התחתון, כלומר…

“להדליק?” שמה אצבעה על כפתור החשמל.

“לא. מוטב כך.”

מעומק הכורסה היבהב ניצוץ הסיגריה בחשיכה. לובן כפות הרגלים. הפחד הזה מפני האור. מיהו שאמר שהאוהבים נבוכים בראשית האהבה ובסופה?

התישבה על הכורסה השניה, למולו, גיששה על פני השולחן, מצאה את חפיסת הסיגריות, הגפרורים, והדליקה לעצמה.

מסוגל לשבת כך שעות ולא לפצות פה.

“מתי נדבר?” אמרה במאמץ ליצב את קולה.

“על מה?”

בהבהוב הסיגריה, במשכו את העשן פנימה, נראו מחצית־פניו כמסיכה.

“עלינו.”

הוא לא ידבר. הוא ידחה וידחה. ויתחמק בגמגומים. מפני האמת.

“דברי”, אמר.

בקול מרחיק, מנכר. המרחק האכזרי הזה, רגעים ספורים בלבד לאחר ההתנשמות הלוהטת של גופות אחוזים ודבוקים זה בזה!

“אתה בז לי?”

“על מה?”

“על שאני… בוגדת?”

מחריש, מחריש. שתיקה כהסכמה.

“אם זו בגידה, גם לי יש חלק בה”, אמר. הבחינה בחיוך דק על שפתיו.

“אולי גם לעצמך אתה בז…”

שוב שתק. כהודאה.

“הגד: אני כופה את עצמי עליך?”

“כופה?”

כדרכו: לא תשובות ישירות. שאלות ריטוריות. כדי להתחמק, לדחות.

“אני חוששת שאילו הייתי מרפה ממך… לעולם לא היית נוקט יזמה…”

“את נשואה…” אמר.

התירוץ הטכני.

“הגד את האמת: המצפון מיסר אותך?”

“המצפון?” הצטחק. “לא. אינני מצפוני כל־כך. אבל אני מודה ש… לא, קשה להגדיר זאת.”

ציפתה בחרדה. לבסוף אמר:

“ענין של כבוד עצמי.”

ולאחר עוד שתיקה:

“נאמנות היא ענין של כבוד־עצמי. כמו אמירת האמת.”

המים המאוררים: סוטה החייבת סקילה. כל האשמה עליִך. השקר, הבגידה. אבל מדוע לא אמרת זאת מראש, מלכתחילה? מדוע לא לפני ששכבת אתי? האם אינך חש שאם זו דעתך, אתה הוא שהשפלת אותי, ואין לך עוד הזכות להיות בעל־המוסר?

“מה אתה מציע לי לעשות?” אמרה בקול קשה.

“מציע?”

אך כאילו בעצמו נרתע מחמקנותו, אמר:

“את אשה גאה. אני בטוח שלא תעשי דבר שישפיל אותך בעיני עצמך…”

ישפיל! גיחכה בהסתכלה בו. כמה זיוף כאן, כמה אי־אמת! אדם האוהב באמת, אינו מטיף כך! גם לא לעצמו! הוא מעבר לברירה. הוא אינו מושפל בעיני עצמו גם כשהוא נאלץ לשקר, “לבגוד”! משפט של סימונה וייל צץ בזכרונה: “אהבתו סוערת אבל שפלה – משפט אפשרי. אהבתו עמוקה אבל שפלה – בלתי אפשרי.”

“אתה אוהב אותי, אמנון?” שמעה את קולה בחשיכה, כנוע, מפרפר על נפשו.

הפור נפל. אין להשיב.

ברוש מעך את הסיגריה במאפרה. אחר כך נטל את כף ידה. משכה אליו, ונשק לה. נשיקה ממושכת, אבירית.

חשה בדידות קרה, מיאשת. מוקפת רחובות עיר אפלה שמעבר לחלון. ושמים גבוהים, מכוּכבים, צוננים, והדבר המיאש ביותר, שאינך יכולה לכפות רגשות על אדם בשום כוח. את יכולה לכפות את מציאותך בחדר אחד, את גופך במיטה אחת, את חיוניותך הרוחנית בדו־שיח, אך לא אהבה. לא. אפילו תצעקי, תכי אותו, תכתשי אותו, לא אהבה. ואין גשר על פני התהום הזאת. הו, הדבר הטרגי ביותר בחיינו הקצרים, שאין את יכולה לכפות אהבה על מי שאינו אוהב!

משכה את ידה ממנו ובהסיבה מבטה אל שולחן־הכתיבה, אמרה: "מה הביצה הזו?

נחש?"

“נחש?” הצטחק. “לא. צפור. מישהו נתן לי במתנה.”

“במערכת?”

“כן.”

“אחת המעריצות?”

“מעריצות?” צחק. “סופר שהוא גם עורך, קשה לו לדעת בדיוק מה הערצה ומה חונף.”

“או שוחד?”

“אולי…”

חייו המלאים, בלעדיך, עשרים־וארבע שעות ביממה שאין לך חלק בהן, לא חדירה אליהן, שום שליטה. ידידים, מעריצות, הרהוריו, כתיבתו. מרגע צאתך. ומחר, יום חדש, בוקר ארוך, צהריים וערב, בלעדיך, ללא קיומך.

רצתה ליפול לרגליו, להניח ראשה על ברכיו ולבכות.

“המשכת בסיפור?”

“קצת… דף אחד, שנים…”

“קרא לי משהו.”

“עכשיו? אחת וחצי!”

“אל תדאג.”

ברוש השתהה. התבונן בה.

בחמלה?

“טוב.”

הדמעות נבעו מתוכה, נבעו נגד רצונה והציפו את עיניה, כשקרא. ידעה שזהו סיפור טוב, ועמוק, הסיפור על כת הנוצרים הקדומים, המתבודדים במדבר יהודה. לשון המיסתורין. הלחן המונוטוני הזה, כלחן שרב במדבר… מתוך קנאה ועצב־פרידה ידעה כמה טוב ועמוק הסיפור הזה.

כן, גם מזה להיפרד. משאר־הרוח המלא כמיהה, כולו נשמה. ואת תחזרי להיות מורה, מנתחת בהגיון טכסטים של ספרות. באחד הימים גם את שלו. סופר בשם אמנון ברוש. כאילו לא היה מעולם הלילה הזה. הלילות.

בשתיקה ליווה אותה אל תחנת המוניות הסמוכה, וכשפתח לפניה את דלת המונית התמוטטה על כתפו.

“זה יעבור, יעבור”, ענתה מתעלפת לגמגומיו המבוהלים.

“אולי להביא לך משהו…” תמך אותה.

“לא… רק עוד רגע…” טמנה פניה בחזו.

“אסע אתך.”

“לא, אין צורך. כבר הוטב. סלח לי.” הקשיבה לפעימות לבו. איתות בחשיכה של סירה מתרחקת והולכת, מתרחקת והולכת.

פרידה? עולמית?

הו, לא אוכל לשאת זאת! נאנחה בישבה במונית.

האורות הערפיליים של בתי־קפה שוממי־נשף. האורות הגחים של פנסי־מכוניות. החבורות הדלילות על גדות עזובת הרחוב. קלון חולשתך. קליפות הגחליליות המרחפות בחלל. בתים זקופים, בוהים, חיוורים, עטופי תכריכים. צמרות רדומות בחצרות רוחשות מזיקים. לאן את גוֹלָה.

בשכבה לצד נשימתו הקרועה של שוקה, אמרה בלבה שאם אמנם זהו – וההתעלפות הזאת גם היא מעידה על כך – היא לא תשחית. תהרה לבודד המדברי. תלד לרוחו. תגדל בן כצלמו. ולא תפריע את מנוחתו, לא תטיל עליו שום אחריות. בעוד ארבעה־חמישה חדשים, כשתהיה מליאותה ניכרת, תספר לו על כך ותאמר: אינך חייב לי כלום. אפילו להיפגש אתי אינך חייב. גם לא לשמור לי אמונים. הוא פרי חטאי ואני אשא בו. אני אשה גאה, כפי שאמרת.

וכשראתה עצמה בהריונה, תפוחת שדיים ובטן, מהלכת גאה ופריה הבשל לפניה, חשה היטהרות. חזתה ימים של אושר.

שנה, שנתיים, לא תחזור לאוניברסיטה. תקדיש עצמה לילד. אורי? יוחנן? יונתן? המשפחה הקדושה…

הה, אילו לא עכשיו, לא כאן, בזמנים אחרים, בארץ אחרת! בביתם של קלייב וּונסה בל בכיכר גורדון בלונדון, עם חבורת בלומסברי, עם ליאונרד וּוירג’יניה וולף, עם קארינגטון הנשואה לרלף פרטרידג' ואוהבת את לייטון סטרייצ’י ושלושתם חיים יחדיו, קומונה רוחנית־ארוטית, משפחה ספרותית גדולה, שהמשפחה־המקודשת־בטבעת נטמעת בתוכה. או צפה אנה ואנה, תא תא לעצמו. תא נמשך לתא, נפרד ממנו, חוזר, בגירויים רב־רוחניים, רב־מיניים, בחיפוש המשותף אחר אמת ויופי, בכפירה המשותפת במקובלות, בויכוחים הרושפים על פביאניזם, אמנות, סגנונות, ללא כל השקרים־המוסכמים הללו, הזעיר־בורגניים, זעיר־רוחניים, זעיר־מוסריים, על טוהר־מידות וטהרת־משפחה – קן יונים מסוכך ומוגן, אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה. או כמו עם ג’ורג' אליוט, שלאחר מות ספנסר היא נישאת לידידו – ברוס? – קרוס? – הצעיר ממנה בכמה? ביותר מעשרים שנה! ובינינו ההפרש כמה? – שבע, שמונה שנים. כן, אילו לא עכשיו, ולא כאן, בארץ הקטנה המסוגרת הזאת, המעונה, הנשרפת בשמש, המתהפכת על גחלים, שכדורים מעופפים ומתבזקים סביבה, והלכודים בתוכה מתרוצצים כעכברים ואיש נאחז באשתו לדבוק בה, לא להרפות, לפני שיפול בקרב. אילו בזמן אחר, בארץ אחרת – – –

הריון ספרותי, צחקה בלבה בהיזכרה בלילה הראשון בירושלים.

[וידוי]

לפנות ערב הגיעו לאילת־השחר. חנו ברחבת חדר־האוכל, ואלישבע הציעה שימתין לה עד שתמצא את שושנה אוליצקי. אם דינה שם, תקרא לו, אם לאו – יסעו מיד הביתה.

שוקה סקר את הרחבה, טייל בשבילי המדשאה, השקיף ממרום הגבעה על פני הקיבוץ, המישור שמצפון לו, החרמון הכחלחל. גילה במרחק מבני־משק של חולתא, רחוב מטושטש, מסומן בשורת אילנות, של יסוד־המעלה, חורשי־סוף. זה עשר או שתים־עשרה שנה לא היה כאן. הנוף מסביב היה כפי שהיה אז, אך מראה הקיבוץ השתנה עד ללא הכר. הוא זכר בתים ישנים, צהובים, מגוידים בסדקים, מדרכות בטון בקועות ורעועות, עצי תפוח דלילים וקוצים בחצרות. עכשיו מצא פארק מפואר, מזרקות, בריכת־שחיה משוכללת, שיכונים נאים, ובפאת הישוב, מבנים מודרניים של בית־הארחה מהודר. עמד וצפה מרחוק על פני בית־הארחה זה, כשידיו בכיסיו, כממשמש נכסים שהוא שותף להם. ניסה לחשב את רווחיותו; 32 חדרים כמדומה. עשויים לאכסן 64 אורחים בעונה הבוערת. נאמר 60. אם מחיר ההארחה הוא 25 ל“י ליום הרי ההכנסה ברוטו היא 1500 ל”י. מספר העובדים אינו יכול לעלות על 30. אפילו נניח שההוצאות על כל אורח מגיעות ל־10 ל“י ליום, נותרות 900 ל”י נטו, המתחלקות בין 30 עובדים, הוה אומר 30 ל"י ליום עבודה. שכר לא רע. אם כי גם לא גבוה ביותר. –

הוא חזר למכונית, ומשלא מצא את אלישבע פנה לסייר בכיוון אחר. ראה את חצר הרפת, שפרות היו מבטשות בה בבוץ ובפרש, וקרב אל שערה. בתא מגודר בכלונסאות עמד הפר, שחור, לבן־מצח, ציץ זכרותו מדולדל, אשכיו תלויים כבדים בין רגליו הקצרות, העבות. בהיותו בן שמונה, נזכר, בחופשת הקיץ, נתלווה אל אביו בביקוריו, ואז ראה בפעם הראשונה את מעשה ההרבעה. איך הפר, שרביטו אדום וארוך ודק כסייף קפץ ברגליו הקדמיות על גב הפרה, כמו להכריעה, ואביו במו־ידיו אחז באבר הרוטט, הלח, וכיוונו אל פי הפותה. במו־עיניו ראה את תאוות הפר בחדרו אל נרתיק הרחם, וראה את צרמרמורת העונג בגבה של הפרה, ואביו רידד במקל את שדרתה, מן העורף עד שורש הזנב, הוא לא ידע למה. זכרותו שלו, הקטנה, נתקשתה אף היא, והוא נבוך. והסמיק, ודישדש במקומו, כמפורר רגבים בנעליו. אחר־כך ראה איך שרביטו של הפר מטפטף בקצהו, מתכווץ וחוזר לנדנו, והוא תמה איך נעלם מטה ארוך זה במעיו. מחזה אַלים, מופלא, מעין גילוי של איתני־טבע, והוא לא שכחו ימים רבים, שנים.

בשמעו עתה את געיית הפרות, הנוהה למרחקים, עורגת לאופק, נזכר מתוך געגועים באותם סיבובים עם אביו על פתחי הרפתות. בריח הליזול בימי מגיפת הפה־והטלפים, בזריקות הסאֶרוּם המוּדקרות לאור הפנס בין צלעות הפרות הנגועות בדלקת־העטין; בעטיניהן המצומקים, המקומטים, מעוררי החמלה. מאסטיטיס, נזכר. זה היה שם המחלה. וברוצלוזיס שם מחלת ההפלה. או שמא היה זה שם הנגיף? הנסיוב? והיו עוד דֶבֶר־הבקר, דבר־הריאות ושחפת־הבהמות, והיו הקרנטין, ובדיקת הדם־והחלב, והפארא… פארא־טוברקולוזיס?

אחת הפרות קפצה על ירכי רעותה, כמו להרביעה. “דורשת”, נזכר, ופנה לחזור על עקבותיו.

אלישבע המתינה כבר ליד המכונית.

“איננה, כמובן”, הוציא את המפתחות מכיסו.

“לא, איננה.”

“עכשיו תודי בעצמך: לא היתה זו שטות לנסוע עד אילת־השחר, מרחק כזה, רק משום… הלא אילו באמת קרה משהו…” פתח את המכונית והתישב.

אלישבע נכנסה, התישבה לידו ולא ענתה.

“היו מודיעים להורים, מודיעים ברדיו… אדם לא נעלם סתם־כך…” סיבב את המפתח בנקב המתנע.

אך המנוע לא נדלק. שתי כווֹת־הבקרה האירו והמנוע לא ניצת.

“מה קרה?”

“אינני יודע. אולי המכונית התחממה מדי בנסיעה הארוכה.” ניסה כמה פעמים, ופרט לציוץ המפתח, לא נשמע דבר.

יצא, פתח את מכסה המנוע, משך בכמה חוטים, אך ידע שלא יועיל בכלום.

גל של בהלה עבר בגופו: כאן, בקצה הארץ, מרחק חמש שעות מן הבית, ובשבת. תקוע. ובגלל מה?

שני נערים עברו והוא ביקשם לדחוף אותו במורד הגבעה. אולי יתרחש נס, כמו אז.

אלישבע יצאה ועזרה בדחיפה. בתחתית הגבעה שיחרר את המצמד, אך המנוע לא השמיע אפילו שעול קל.

שני הנערים הציעו הסברים: הסוללה התרוקנה. קלקול בדינמו. מנגנון ההצתה התחמם מדי ונשרף.

“יש איזה מוסך פתוח בסביבה?”

“שבת. הכל סגור. תלונו בבית־ההארחה, מחר בבוקר יתקנו לכם.” הם השתהו עוד מעט, נדים על הצער והנזק, אחר־כך פנו לדרכם.

“מה נעשה?” הסתכלה בו אלישבע, מבקשת ישע.

“נישאר ללון. אין ברירה.”

“אני לא אשאר פה ללילה”, אמרה בהחלטיות, “בשום פנים לא.”

“מה את רוצה שנעשה?”

“כל דבר ורק לא להישאר. ארד לכביש ואתפוס טרמפ. אגיע איכשהו.”

“לבדך?”

“אינני יכולה להישאר! אינך מבין? אינני יכולה!” קראה בהתרגשות.

שוקה התבונן בה ושוב חשב: משהו אירע לה, משהו שהוציאה לגמרי משיווי־משקלה. לא, אין זו הווסת.

“אני מצטערת, שוקה”, אמרה בשקט, “אבל אני במצב לא טוב. האמן לי, לא טוב. אני אשמה, אני יודעת. לא צריכה הייתי לגרור אותך עד הנה. שטות גמורה. אבל אני אשתגע אם אצטרך לבלות פה לילה שלם. אתה נאלץ להישאר פה עם המכונית. אחזור לבדי. נתראה בבוקר.”

ופנתה בצעדים מהירים לעבר הכביש הראשי.

שוקה נכנס למכונית והרכין עצמו על המפתח. מתוך הרוגז, העלבון, התפלל שיתרחש עתה הנס והמנוע יידלק: אז יפליג לדרך, יעבור על פניה מבלי להיעצר וישאירה לבדה על הכביש.

בכוח סיבב את המפתח סבב וחזור, במהלך ראשון, שני, אחורי, בלחיצת הבּלם ובשחרורו.

כשיצא מן המכונית, נואש ומר־נפש, ראה את אלישבע עולה בחזרה מן הכביש.

“בוא, ניגש לבית־ההארחה”, אמרה.

“סלח לי”, אמרה בהתקרבם לשם.

החדר היה חם וריח ליזול ורהיטים חדשים עמד בו. משאך כיבו את האור, נשמע זמזומו של יתוש, מחזז מקיר אל קיר, נוחת ומשתהה אי־שהוא, שוב זונק ודואה בזמזום דק, יבבני, שאין לו סוף. כמה פעמים טפח שוקה על לחייו, על זרועותיו, למחצו, אך הזמזום חזר ועופף, מזרה אימים בחלל. הוא קם, הדליק את האור, מצא מרסס די־די־טי בארון הקיר, סגר את החלון המרושת והיזה אדים מעובים לכל עבר, על פני הכתלים, הרהיטים, התקרה. אחר־כך, כששכב בחשיכה, נתלתה דממה כבדה באויר המסומם והוא שמע געיית פרות מרחוק.

שמע את נשימתה של אלישבע, המתהפכת על משכבה, כמו על גחלים. לאחר זמן רב, שעה או שעתיים, שמע אותה קמה, נכנסת לחדר־האמבטיה, מתקלחת, חוזרת ושוכבת. שמע איך שכבה במנוחה זמן מה, אך שוב לא מצאה מרגוע, ומבעד לחשיכה ראה איך היא מושכת את השמיכה מעל לראשה, אחר־כך בועטת בה ברגליה, אחר־כך מתהפכת על בטנה וחוזרת לשכב אפרקדן כשזרועותיה מתחת לראשה.

“מדוע אינך נרדמת?”

“אינני יכולה. אתה?”

“נסי לא לחשוב. עצמי את העינים ואל תחשבי.”

“ניסיתי. לא מועיל. הייתי קמה והולכת ברגל, עד תל־אביב.”

“חם לך מדי?”

“לא, לא זה. תישן, שוקה, אל תשים לב אלי. אינך צריך לסבול בגללי.”

לבו חם בו. המה רחמים. רצה לאמצה אל חזו, לנחמה שתירדם תחת כנפוֹ אך לא ההין לחצות את המרחק שבין שתי המיטות. חש שהיא מסתירה מפניו דבר־מה ודבר זה עומד כחיץ ביניהם. נזכר במה שאמרה לו בדרך, על היותו אדם “ישר”, ואמר בלבו שזו השעה להתגלות בפניה, כאן, בחשיכה, בחדר הזה, כי אם לא עכשיו… ועם זאת ידע: מעשה מסוכן, גורלי, הרה אסון.

לאחר לבטים ארוכים שם נפשו בכפו והטיל משפט בחשיכה:

“אני חייב להתוודות לפניך.”

וחש כמו בצניחה מגובה עצום, שרק נס עשוי להצילו בה מהתרסקות.

ציפה שתאמר דבר־מה. אך היא שתקה.

אחר־כך אמר בכבדות:

“אני יודע שמה שאומר עכשיו… אולי הוא עלול לגמור הכל בינינו. אבל… אני חייב. אם לא לך, לעצמי.”

אלישבע שכבה ללא ניע. פניה היו קשובות אל התקרה.

“זה ענין של העבר. היה. איננו. אבל אני חייב לגלות. כדי שלא יהיה שקר. דוקא מפני שאת מאמינה בי. כפי שאמרת.”

שתיקתה היתה כריחים על צוארו.

“יכולתי גם לא לספר. לעולם לא היית מגלה בודאי.”

הוא נשתתק. תהום מפחידה. והמלים שיאמר, יותר חטאות מן המעשה.

משנתארכה השתיקה, אמרה בקול יבש: “ספר.”

“את מנחשת בודאי.”

“לא.”

החריש עוד רגע ממושך. כאילו ציפה למלאך שיסיט ידו מן המאכלת. אחר־כך נשם עמוק:

“היו לי יחסים. עם אשה. זמן קצר. לפני כמה חדשים.”

וחש סחרחורת, כנופל, נפילה ממושכת, עם המיטה, הרצפה, החדר כולו. לא העז להפנות ראשו לעברה.

“עכשיו את רוצה שניפרד”, אמר.

אלישבע משכה עצמה והתישבה כשהיא נסמכת אל הקיר. ידיה מצולבות על ברכיה. שתיקה ממושכת זימזמה בחדר.

“מה שמה?” אמרה.

הוא נדהם, שהיה בכוחה לשאול, לומר מה.

“את לא מכירה אותה.”

“בכל זאת.”

שוב סחרחורת. הכלימה הציפה אותו. לאחר רגע אמר:

“אַנַבֶּל.”

“אנבל מה?”

הוא לא ענה. חש עצמו לכוד, לא נקי. במקום האמת המטהרת, בא שוב השקר.

“אתה יכול לומר. אתה יודע שאני גאה מכדי שאלך לחפש אותה.”

לרגע אמר לעצמו שאין בכך כל הבדל, שיכלה זו להיות גם אנבל. אך שלא ברצונו שיקר שוב.

“ליברמן”, אמר.

“שם יפה, אנבל,” אמרה.

“זה היה מזמן.”

“כמה?”

“ששה שבעה חדשים.”

“ומאז…”

“לא כלום.”

החשיכה הסתירה את פניו הבוערות.

“כמה פעמים?”

“מה?”

“שכבת אתה.”

לבו קפא. המלה המפורשת, שנמנע מלבטאה אפילו לעצמו. הזולוּת בעירומה. ומה שאמור היה להיות וידוי מטהר, הופך לחקירה משפילה.

“אינני זוכר.”

“עשרים? שלושים?”

חש חנק בצוארו. עינויי אינקויזיציה. ככל שישיב יותר, כן יישאל יותר, עד פרטי־הפרטים. כן יסתבך יותר.

“לא רציתי בזה.”

“פחדת שאגלה?”

“לא.” אחר־כך הוסיף:“בין כה וכה לא התעניינת במה שאני עושה בערבים.”

“גם אתה…” אך נשתתקה ומשכה את השמיכה על רגליה.

“מה אני?”

“לא חשוב.”

חשד עמום עבר כצל חולף בחזו. אך הוא דחאו מעליו.

“יפָה?” שאלה.

“מי?”

“זאת. איזבּל או אנבּל…”

“כן”, ענה עובדתית.

“נשואה?”

“כן.”

“ובעלה…”

“לא ראיתי אותו.”

“איפה הייתה נפגשים? בביתה?”

“מה זה משנה עכשיו.”

“אם לא משנה, אתה יכול לומר.”

“כן, בביתה.”

“כשהבעל נעדר.”

הוא לא ענה.

“בת כמה?”

“אינני יודע. שלושים ושתים, שלוש.”

“בלונדית?” הצטחקה.

“כן.”

אלישבע עצמה את עיניה, פניה נשואות כלפי התקרה, כמו מתוך עייפות נוראה.

צינה עברה בו. הדברים הגיעו אל סופם. ראה את הפרידה המיאשת בבוקר: הוא יתקן את המכונית, ואחר־כך תבוא הנסיעה הארוכה, המענָה בשתיקתה, עד תל־אביב. כשיגיעו הביתה, תארוז את חפציה ותעקור לדירה אחרת. אביגיל תישאר עמו. יישאר המשרד. ציונה. ביטוח־חיים.

ואלמלא רגע אחד של סכלות, כשפתח את פיו לדבר, הכל היה נוהג כמנהגו. עד סוף הימים. רגע אחד של סכלות, ואת הזמן אין להשיב לאחור.

רק שביב אחד של תקוה: בדרך, בדרך הארוכה הביתה, ארבע־חמש שעות, יוכל עוד להסביר. את עצמו. המניעים. שהיתה זו איוולת, שדבר לא השתנה, בעצם. אולי תבין ותסלח.

פתאום שמע את קולה:

“במסיבה ההיא אצלנו, כשיצאת פתאום מן הבית ואיש לא הבין לאן נעלמת… היה זה אליה?”

שוב התכסה כלימה. חרפה שאין לגאול אותה בשקר. שעליו לשלם בעדה.

“כן”, הודה.

“לחגוג במיטתה את יום ההולדת שלך?”

“עליך להיפרד ממני”, אמר, מכוסה קלון.

“אלוהים, איזה שוטה!” כיסתה פניה וצחקה.

צמרמורת אחזה בו לקול הצחוק הזה, המשתפך אל כפות ידיה, מידרדר כגרגרים. רק לאחר רגע הבחין שהצחוק הפך ליבבה, יבבה חנוקה שניגרה בדמעות על פניה.

היא ירדה מן המיטה, חיטטה בארנקה, הוציאה ממחטה מתוכו וחזרה ושכבה. הפנתה אליו את גבה וכיסתה עצמה בשמיכה.

הוא הפשיל רגליו לארץ, התבונן בה, אחר־כך חצה את המרחק וכרע ליד מיטתה.

“אלִי”, נגע בזרועה.

“הנח לי” ניערה עצמה מעליו, כמפני טומאה.

“אלִי”, ניסה שוב.

שתקה. אחר־כך אמרה, מבלי להפנות ראשה אליו:

“יכולת לפחות לדחות את הוידוי שלך עד שתעבור לי הווסת.” בקול צרוד, יבש מדמעות.

כשעלה בחלון אור חיוור של שחר, חש עלבון נורא, קשה מכל עלבונות הלילה, כשראה איך נרדמה וישנה שינה עמוקה, בנשימות שקטות, קלות, מרחפות באויר הבוקר.

[המכתש הגדול]

טל יצא בבוקר בדרכו אל המשרד. אך בהגיעו אל הצומת בה היה עליו לפנות שמאלה, ובהעלותו לעיניו את מראה החדר, הניירות, המסמכים, פניה של ציונה, אמר, לכל הרוחות עם כל זה, והמשיך לנהוג דרומה.

עבר את רחובות העיר ההומים, פנה מזרחה, ובהגיעו אל נהר הכביש הרחב ובהישטפו עם זרם התנועה המהיר, אמר לעצמו: ננהג באשר ננהג, לכל אשר תשא המכונית, ללא עצור, עד סוף העולם.

האויר היה צלול, לאחר הגשם שירד לפנות בוקר. עננים לבנים נתמוככו בשמים, נאספו ונתפזרו, נתלפפו ונצטמררו, וחלקות נרחבות ביניהם היו כוחל עז וצונן ואוקיאני, והחול המרובץ הדיף לחות רעננה.

סיעה של חיילים עמדה ליד סככת כביש החוף, מושיטה ידים להיאסף, אך הוא לא עצר ולא האט. אינך יכול לשאת על גבך את משא כל העולם, אמר. השאר משהו לאחרים.

וכשהוסיף לנסוע, פיעמה אותו הרגשה של חופש ללא־מצרים. כנחלץ מצואר הבקבוק למרחב. לאפקים קופצים לפנים ומתרחקים, קופצים ומתרחקים. מה יעצור בעדך? מי?

ביד אחת נהג, ומרפק השניה נח בנוחות על שפת החלון. משאיות עמוסות תיבות, שקים, קורות־עץ, מטילי־ברזל, באו לקראתו, מתנשפות בכבדות במעלה הכביש, והוא חייך בלבו: העולם מתיגע, טורח, מתיגע, נושא וסובל. לשם מה?

צבעים מבהיקים, במלוא חיותם! – התפעל למראה הרתמים, האשלים, האקליפטוסים, גגות הרעפים האדומים והאפורים, משני צדי הכביש. אחר־כך באו הפרדסים – רבבות אשכוליות נוצצות מתוך העלוה הסמיכה, ירוקות־בהירות, ירוקות־מאירות, עגולות, עגלגלות, מרובבות אגלי־גשם פניניים. יבול טוב השנה, אמר. אך משהעלה בלבו את העמל הכרוך בגידולן כל ימות־השנה – ההשקאה, העידור, הריסוס, ההתרוצצות בין העצים, הקטיף, מבוקר עד ערב להשתוחח בין הענפים הנמוכים ולהיסרט בהם, להתמתח אל הגבוהים, לעלות בסולם, להביא ולהוציא ארגזים, להעמיס על אלונקות, קרוניות, משאיות, הקריאות, הצעקות, גערות הנהגים, המשא־ומתן הקולני – החליט שרע המעשה הזה תחת השמים. לשם מה? והחשבונות העצומים! כך־וכך השקעה בדונם, כך־וכך המחיר בשווקים, והניכויים, לחברות השיווק, למס־הכנסה – החשבונות העצומים! – איך יש לבני־אדם כוח לעמוד בכל זה?

לרגע, בהתקרבו להצטלבות הכביש המוליך לנס־ציונה, חשב שאולי יפנה שמאלה, ייכנס למושבה, יציץ אל החצר הישנה – עצי החבושים, שורת עצי האזדרכת הגבוהה והזקופה, שיחי ההיביסקוס, סבכי היבלית הגדֵלה פרא סביב לברזים המטפטפים ועל יסודות הבית –

אך בהרהור שני החליט – לא. במוחלט. והמשיך לנסוע דרומה.

קרקורי תרנגולות המו מצריפי לולים זקנים, דהויים, סדוקים, משני עברי הכביש.

נזכר באמו. נסיכה רוסית שבויה בין גדרות הכפר של פלשתינה, עם געיית הפרות, קרקורי התרנגולות, גרגרי הדורה והדוחן המפוזרים על העפר הכבוש. עוגות הזבל הבצק שזבובים גדולים, נוצצים, מתנמנמים עליהן… בין כלי־עוני של איכרים ניסתה לשמר זכרון טרקלינים זוהרים: כפיות כסף, גביעי בדולח, מפת קטיפה ירוקה. מרכבת־הכסף הקטנה.

וצבעה את שערה בצהוב־פשתני.

עד היום – דחוקה בין בקבוקי התמרוקים – צעירה. מסוגלת לרקוד ואלס בכרכורים של בלרינה.

עם דושקין, צחק.

הבלים, לא קיים, איננו, מאחורי גוך! – הגביר את מהירותו.

פעלתנות של משאיות סואנות זרמה מכיוון נמל אשדוד. מרחוק, שתולים בחול, התנשאו בתי־קומות חדשים, קלי־דעת, פרוזים לים ולרוחות, בוהים מול עמודי המתח הגבוה, העומסים על כתפיהם קוים ארוכים מתוחים אל קצות הארץ.

מעונות לאלג’ירים, מרוקנים.

אלברט, נזכר.

אלברט עלול עוד לטלפן, גיחך. שינסה.

דבר אלי בפרחים, אהובי.

פניה של ז’נט, עם חיוכה החנף, המפתה, עלו לעיניו, והוא לא חש כל חרטה. בפעם הראשונה לא חש כל חרטה. שום צביטת־מצפון. הכל היה למוטב אמר. הכל למוטב. נסיון החיים. מי יאמר לי הן או לאו.

נזכר בדינה לב. פעם, בהיותו לבדו בבית, שאל אותה למעשיה והיא צחקה ואמרה: אני ישנה. אני כל־כך אוהבת לישון, הייתי רוצה לישון בלי סוף, בלי אחריות ובלי רגשי אשמה… כולנו רוצים להיות ילדים קטנים של אלהים, פטורים מדין־וחשבון…

ילדים קטנים של אלהים. לבו חם בו בהיזכרו בדינה. ידידה אמיתית.

ופתאום עלה בדעתו שכל ימיו הוא מוקף רק נשים: אמו, אלישבע, אביגיל, ז’נט לוי, דינה – – –

אנבל?

ציונה, במשרד. דינה.

ידידה אמיתית, דינה. חבל להיפרד.

מסביב היו עתה שדות חרושים, עם תלמים מרוגבים, מפוררים, מבריקים. בפאותיהם קבוצות בתים מצופפים בצל אילנות. ואחר השדות החרושים באו אפרים ירוקים של עשב טרי, רטוב, תאוה לשן בהמות. כף־אווז וחצבים וכוכבניות וילקוט־הרועה ורכפה ולחם הצבי ובר־יורה. שפעי דשן שאפשר לגהור עליו כמו בילדות. פקדת הארץ ותשוקקה… ברביבים תמוגגנה… ירעפון… זה שנים שלא קראנו תנ"ך.

מושבים, עיירות־עולים, מוסכי מכונות חקלאיות, צינורות מלט עצומים, הבנין הערבי בן שתי הקומות על אם הדרך. סמוך לאשקלון פנה שמאלה אל כביש באר־שבע.

עגלה עמוסת זבל עמדה בלב השדה החרוש ושני אנשים צנומים, בעלי זקנקנים שחורים, ליגזו את הזבל בקלשונים, הניפו בקשת רחבה ופיזרו על פני התלמים.

כשנעצרו רגע בתנועתם ושלחו מבט אל הכביש, נכמרו רחמיו על העולם.

עולם מעונה, חשב. אנשים שוברים את גופותיהם בעבודה מפרכת. עובדים מבוקר עד ערב, אחר־כך באים לבית דל, חשוך, אוכלים בליל של דוחן טבול במיץ חצילים ופלפלים ומקנחים את תחתית הקערה בצבטי לחם. חיים עלובים.

או פתאום מקבל אבי המשפחה, מפרנסה, צו גיוס למילואים. כוח עליון שאין לעמוד נגדו. יוצא את הבית ונוסע הרחק, למקום־לא־מקום, מקום־לא־שם, ומתאבק בעפר משלטים והמקלע מיטלטל על מתניו הצרות. כן המפקד, לא המפקד. רץ בהול למלא שליחויות, מכאן לכאן, ובין כאן לכאן מרודף מראה הבית, הטף – –

ואם אין גיוס, עולה מחיר הנפט בחנות, או מחיר הנסיעה באוטובוס, או הפרה חולה, או הישיבה בתור הארוך בקופת־חולים, בצהרים, או –

העולם דורש תיקון, חשב, כי למרות הקִדמה, התפתחות הטכניקה, הארגון המשוכלל, המוסדות המסועפים, המדינה הנאורה המכוונת לטובת אזרחיה, כמות הסבל אינה פוחתת. יש מחזור סבל בעולם, חשב, כמו מחזור החמרים בטבע, מחזור הדם בגוף. הסבל פושט צורה ולובש צורה, אבל כמוּתו נשארת קבועה. חלק ממבנה היקום, כמו היסודות החימיים.

אם אין סבלות רעב, יש סבלות הפקידות, למשל. תאר לעצמך כמה סבל יש לאדם מסכן ביישוב נידח, שאת הארץ אינו מכיר והשפה לא שגורה לו, היושב בחדר־המתנה של משרד כדי לקבל חתימה כלשהי מפקיד כלשהו – אישור על ימי מחלה, או פטור מתשלום, או המלצות לסעד – והפקיד גוער בו ושולחו לפקיד אחר, וזה לשלישי, והוא מכתת רגליו לכתובת רשומה על פתק שאין הוא יכול לקראו, ומפסיד יום עבודה, עשרים לירות אולי, והצער, המרירות, התכווצות הלב –

העולם דורש תיקון.

שאדם יהיה פטור מדאגה. שיוכל לישון כל כמה שירצה, כמו שאמרה דינה. לישון גם בבוקר, לנוח, לחלום. לא לפזר זבל בשדות. לא להיזקק לפקידים. להיות עצל, להיות בטל, ולא להפסיד כלום.

הנה האיש הזה שאתה קרב אליו, העומד תחת סככת הפח בצד הכביש ומחכה לאוטובוס, ולרגליו סל גדוש צרורות של צנוניות אדומות מלופפות בעלים ירוקים, מפרי גנו. מי יודע כמה יחכה כך, שעה, שעתיים, ועד שיגיע לבאר־שבע יהיו כבר צהרים והצנוניות תהיינה כמושות, ואם ימכור בשוק קצת מהן, כמה ימכור, כמה ירויח, אם אתה מביא בחשבון שהוא משלם דמי נסיעה, הלוך ושוב, ויום שלם עבר, וכמה עמל השקיע עד שגידל צנוניות אלה והוציאן מן האדמה, ורחצן, וקשרן – –

יכולת לאסוף אותו, בעצם.

אבל יש בזה תיקון לעולם? לסדרי החברה?

לרגע שקל בדעתו שמא ייעצר, יסתובב, ישוב על עקבותיו ויאסוף את האיש הבודד, חרוש־הקמטים, העומד ומיחל בכיווץ־עינים לאוטובוס שיבוא מרחוק. אך בינתים הרחיק לנסוע, ומגוחך היה לעשות את כל הדרך הארוכה בחזרה כדי להיעצר ליד אלמוני ולאספו.

הנה עכשיו גם אני סובל, אמר לעצמו. סובל מזה שלא לקחתי את האיש. כלומר, רצוני הטוב לא הפחית כלל את כמות הסבל בעולם. ואילו הייתי מגשים את רצוני ולוקח אותו, גם אז – אפשר שהייתי סובל מחברתו, ושוב – –

מישור לבן, זרוע אבנים וחתחתים נגהר לפניו, ומרחוק באויר הזחוח באופק, נסתמן מקומה של באר־שבע, כמראה־שרב: אנכים גבוהים רועדים על פני משטח כחלחל כים. האנכים רעדו עד שנתיצבו, נעשו גופי־בתים, גופי־שכונות, והמישור לרגליהם, כשטיח פרוש אל עיר מלוכה.

רק כשנכנס לתוכה, נתגמדה העיר לעיניו. חם היה, והרחובות היו צרים, צהובים, עטויי אבק טיט יבש. טיילים בכפיות, עם מימיות, ילקוטים, התחככו סיעות־סיעות בכתלי בתי־הקפה. נהגים קראו לנוסעים, כמכריזים על מרכול. חמור נושא־זרדים נעצר באמצע הכביש ועיכב את התנועה. המחמר המישו והוא לא מש. נערה שמנה, מלוהבת פנים, עם ילקוט עצום על גבה, פסעה בכבדות על המדרכה כמטפסת על הר.

טל עצר. החנה את המכונית ברחוב ויצא להשיב את לבו במשקה קר. מעמוד העתונים שלצלע הקיוסק קפצה לעיניו כותרת עבה:

התקפה רצחנית ממוצבי תל־עזזיאת טרקטוריסט נפצע קשה

תהיה מלחמה, אמר, בגמעו מן הכוס.

אולי עוד היום, צו גיוס כללי.

יגיעו לבית ולא אמָצא.

ישמיעו ברדיו. אל תשכח: כנף רננים.

גל חם עבר בו: צו גיוס כללי. כל הסדרים ישתנו. הארץ תנוע כמושבת נמלים עצומה. המשפחות יתפרקו. כל הגברים יגיחו מן הבתים, יצאו לדרכים, ינועו לעבר המחנות, הגבולות, המשלטים. המחנות יתמלאו, יהמו, סאן שרשרות טנקים ירעיד את האדמה, משוריינים עמוסי חיילים ידהרו לכיוונים שונים, מסומנים על המפות, איש לפקודתו, הכל דופק מהיר, מדויק, צו לצו.

ואתה תהיה בין גברים, צחק בלבו.

תהיה או לא תהיה.

פנה לפסוע לאורך הרחוב והתעכב לפני חלונות הראוה. צעצועים. מכוניות־משחק. תור בארץ. עגלת־בובה. בנדורות. עם רצועות צבעוניות, שבלוליות, כמו צבעי נרות־חנוכה.

ג’ולים של עופרת, נזכר. מתגלגלים מתוך סנוקרת האצבעות אל גומות בעפר היבש. ידעת לכוון היטב, אפילו ממצב עמידה, מגבוה, בשילוח יד לפנים. לא כל־שכן בשכיבה על הבטן, בעצימת עין אחת.

תהיה מלחמה, חשב.

חולצת גברים ב־25 ל“י, ב־17 ל”י, חליפה ב־78, זולה מאד. עניבות ב־3, 5, 6.95, מי יכול להרשות עצמו, 6.95. שמלה תכולה על אימום ב־49.90. אפנה ישנה. פרובינציה, באר־שבע. סידקית לעניים. חזיות שחורות, ברודות, אדומות, מרושתות, שקופות. תחתוני משי, או ניילון ורודים, אדומים, זעירים ככף־יד, חפון בידך, כמטפחת. לאלישבע לבנים. מרצה לספרות.

עקר עצמו מן החלון וקנה שקיק של פולי חומוס אצל הרוכל. טייל במורד הרחוב ונתן מן היד אל הפה. יפה בטלה. מי יאמר לך מה תעשה מה לא תעשה.

אוכלוסיה ססגונית, ערב־רב: צעירים מזרחיים, יחפנים מגודלי שׂיער, חברי קיבוצים, בדואים, חלוצים ותיקים, חיילים –

נזכר בעיר ההרוסה, הצחיחה, של 48', מיד לאחר הכיבוש: כולה מעין חאן אחד רב־אגפים בצִיָה. חלונות פרוצים ותריסים קרועים וקירות מחוטטים וכביש אחד מהומר ומכותש וקילון מי־שופכין מתנהל בין אשפתות ועיי־חרבות אל חלוקי אפיק הנחל החרב.

ואולי לא תהיה, חשב.

קנה גביע גלידה והתעכב שוב לפני חלון הראוה של חנות הבגדים.

מוזר כמה רחוקים הימים של תל־אביב, חשב בהיכנסו למכונית.

שעתך היפה, אמר בהיותו שוב על הכביש במרחב הפתוח. חפשי לנסוע, לנסוע בלי סוף, בלי דין, בלי חשבון.

זכותו הראשונית של אדם היא להתפטר, אמר לעצמו. להתפטר מעבודתו, מתפקידו, מהיות בעל, אב. אחד מיסודות החברה החפשית.

יריעות יריעות של גבעות, כסוחות עשב, קרחות כעור גמלים, סרוקות אי־פה אי־שם במחרשות עץ. מנומרות בשיחים דלילים. עזים נטושות על הגבעות, מלחכות עפר. כלב רועים שועט לאופק. איים ירוקים מרחוק – מושב, חלקות חציר, ממטרות מתנופפות. שממה. צוהב. אהלים עריריים, דמויות מכורבלות בעבאיות שחורות – –

הרוח הקלה השרתה עליו תנומה. כמעט נתנמנם, לולא המבוטחים, שהופיעו נגד עיניו ותבעו את המגיע להם. אני בחופשה, הטרידם מעליו, מגיע לי, לא? אך ירמילוביץ לא סר ממנו. מישורים צחיחים וגבעות מבותרות השתרעו משני עברי הכביש עד לאופק, אך ראשו הכבד של ירמילוביץ נשאר תקוע למולו. ראה אותו עולה במדרגות למשרד, נכנס, מתישב, תובע ללא קול. כובש את תלונתו וממתין. אלפיים לירות, דמי הביטוח על התכשיטים הגנובים. איש קשיש וחולה.

צריך היה להשאיר איזו הוראה לציונה. לפחות זה.

בישוב הסמוך אפשר להתעכב לכמה רגעים, לקנות גלויה ולשלוח בדואר:

ציונה יקרה. לרגל עניינים אישיים היה עלי לצאת אל מחוץ לעיר באופן בלתי־צפוי. אנא התקשרי עם “הסנה” והזכירי להם את ענין החוב לירמילוביץ. הבטחתי לו שאסדר זאת תוך שבוע. התנצלי בשמי כשיבוא שוב. יתר העניינים יכולים לחכות. אם ישאלו עלי, אמרי שאחזור. בקרוב. בברכה.

גלויה שניה, לאלישבע:

נסעתי, אינני יודע מתי אחזור. עלי להימצא כמה זמן עם עצמי. מקווה שתביני. שלך.

או:

נסעתי, אינני יודע עדיין היכן אהיה. הרגשתי הכרח לצאת מן הבית כדי להשתחרר מן המועקה של השבועות האחרונים. אין זו אשמתך. אני עצמי חייב לשאת באחריות למעשי. מסרי לאביגיל ששלומי טוב ושלא תדאג. אם יגיע השטר מן הבנק, אנא פרעי אותו. שלך.

לא כך, אחרת:

אלי היקרה. תתפלאי בודאי על מעשה בלתי אחראי זה מצדי – יציאה מן הבית ללא הודעה, ללא הסבר, כשאני משאיר הכל מאחורי. אבל דוקא את, אני מקווה, תוכלי להבין שיש מצבים בחיי אדם, כשהוא נותן לעצמו דין־וחשבון על כל חייו, על כל עברו, רואה את כל השגיאות שעשה –

הבלים.

גלויה לדינה:

נזכרתי בך בשממת הנגב והחלטתי לכתוב לך כמה מלים. אני נוסע לבדי על הכביש, מסביב רק גבעות סיד, ואדיות עמוקים, צאלות בודדות ושיחים שאינני יודע את שמם – ומפליא אותי שאינני מרגיש כל בדידות. להיפך, דוקא עכשיו, כשאני מרוחק מאנשים ומיישוב כלשהו, אינני מרגיש שום בדידות, רק חופש. חופש מכל אחריות, מצורך לתת דין־וחשבון למישהו, או להסביר את עצמי. תמיד קשה היה לי להסביר את עצמי, או להתבטא. נזכרתי במה שאמרת לי פעם, שבעולם הגדול והקשה הזה, מותר לאדם לפרוק עול לפעמים ולא להיות אחראי לכלום. אמרת – לישון, לישון בלי סוף. אני מוצא שלנסוע, לנסוע בלי סוף – יש בזה יותר שחרור. אתה כאילו מפזר את עצמך לרוח… נעשה חלק מן הרחב… מן האין־סוף…

מכתבים לכל עבר, צחק בלבו. כמו המשוגע הזה, הרצוג:

אדוני ראש־הממשלה. הרשה לי להסב את תשומת־לבך לבעיותיו של אזרח פשוט. אני יודע שאתה שקוע בעניינים חשובים הרבה יותר מזה שאני עומד להעלות במכתבי זה, בייחוד בימים אלה כשמצב הבטחון הוא כה חמור ובכל יום עלולה לפרוץ מלחמה, אבל תסכים אתי בודאי שטובתו של כל אזרח היא בסופו של דבר טובתה של המדינה. אדוני ראש־הממשלה, זה כחמש־עשרה שנה אני משמש כסוכן־ביטוח. בכל הענוה הראויה אני מעז לומר ששירתתי את לקוחותי בנאמנות, ובה־בשעה מילאתי את כל חובותי האזרחיות: יצאתי שנה־שנה לשירות מילואים, שילמתי מס־הכנסה כפי שנדרש ממני וכו‘. בגלל עומס העבודה לא לקחתי לעצמי, במשך כל השנים האלה, חופשה אפילו פעם אחת. לרגל משבר אישי (שלא כאן המקום לפרש את סיבותיו), נאלצתי היום לעזוב את הבית (אני נשוי ואב לבת בגיל 17), לצאת את העיר שבה אני חי ולנטוש את עבודתי. מעשה זה עלול להיראות כפריקת עול, כהשתמטות מן החובה היסודית המוטלת על כל אזרח – לתרום כמידת יכולתו וכשרונו לתועלת החברה, לייצור הלאומי, לשירותים הלאומיים שהביטוח הוא אחד מהם. כיון שהנני מפרנס עצמאי ואין מעלי שום ממונה שאוכל לפנות אליו בנידון, אני רואה חובה לעצמי להסביר את הדבר לך, כבוד ראש־הממשלה: מיום שאני זוכר את עצמי (הנני יליד הארץ, נס־ציונה), הננו חיים במתח בלתי פוסק, של עבודה והגנה וקליטת־עליה וכו’. למתח זה יש השפעה קשה על אָפיים של האזרחים: עצבנות, תוקפנות, חוסר סובלנות, חוסר שיווי־משקל. דומני שהגיעה השעה להקדיש מחשבה לענין – איך לרפות את המתח הזה, איך לאפשר לאזרח לחיות ביתר מנוחת־נפש, איך לאפשר לו ליהנות לעתים מן החיים ללא עבודה, ללא עול, ללא אחריות כבדה. להיות לפעמים חפשי לעשות ככל העולה על רוחו. אני מעז לומר, אדוני כבוד ראש־הממשלה, שאילו היה דבר זה מתאפשר, כל פני החברה והמדינה היו משתנים. אני יודע כמובן, שהמתח שאנו חיים בו איננו דבר שתלוי רק בנו, הוא תוצאה ממצב היחסים בינינו ובין מדינות־ערב, מהצורך להביא עולים, לבנות את הארץ וכו' וכו'. בכל־זאת, הרשה לי להביע את דעתי, שאילו הרפיית המתח היתה אחת המטרות שלקראתה אנו חותרים, אילו הבינה המדינה שהאזרח איננו רק יצור בעל חובות לאומיות, אלא אדם עם חולשות, משברים, פחדים, חרטות, שגיאות, שגיאות, שגיאות – – –

באחת־וחצי הגיע למצפה־רמון. נכנס לתחנת הדלק ומילא את המיכל. אחר־כך עלה אל המסעדה שעל הצוק המשקיף על המכתש הגדול. התישב ליד שולחן בחוץ והזמין מנת בשר צלוי ובקבוק בירה.

סחרחורת עברה בו כששלח מבטו אל התהום שלמטה. הצבעים היו עזים וברורים, עורקים של אדום וכתום וסגול וצהוב וחרדלי, סובבים במעגלים סביב־סביב למכתש, בגלים שלמים ושבורים, כמו משקע פרה־היסטורי של אוקינוס, והוא דימה לראות מרחוק טירות, ערים עתיקות, מקדשים הרוסים, חיות־ענק מאובנות. והקניונים העמוקים והארוכים היוצאים מן המכתש, שגידים מרוּסקים של ירק היו תווּיים בתחתיתם, כאילו הובילו אל ערים אחרות, קדמוניות, נעלמות, באיזה מישורים גדולים שמעבר לרכסי ההרים. הצוקים העצומים שרבצו בלב המכתש, כעין מפולת שנתגלגלה מראשי ההרים וקפאה במקומה בהיפסק פתאום רעש־אדמה שהחריד את הממלכה, זעו לעיניו. ובראותו את פס־הכסף של הכביש, הזוחל כנחש עקלתון ממרומי הרמה אל המכתש, חוצה את רחבו ואובד אי־שם בין כתפי הרכסים, נכנס בו פחד פן יתגלגל במורד התלול אל התהום ויתרסק שם, בנקודה מסוימת מאד, בין שני סלעי מגור.

טל קבע מבטו באותה נקודה, וכמכושף לא יכול לגרוע אותו ממנה. בבירור ראה איך בעיקול שבמחצית המדרון הוא מאבד את השליטה על ההגה, מתהפך כמה פעמים על האבנים המידרדרות בעקבותיו. והמכונית החבוטה והמחוצה נעצרת בהתגלגלותה לרגלי הסלע והוא נותר מרוטש בתוכה. ללא רוח־חיים. צר היה לו על המכונית, ששירתה אותו באמונה והיתה לו מעין בית בזעיר־אנפין, לעתים גם מקלט. ומשהעלה על לבו את בּיתוֹ שיישאר בלעדיו, עלו דמעות בעיניו. ראה את אביגיל מסתגרת בחדרה, כובשת את ראשה בכר וממררת בבכי. את אלישבע, מוכת תדהמה, בהגיע אליה הידיעה. התכונה החשאית של השכנים, הנאספים במבוא חדר־המדרגות ומתלחשים. אזולאי, גב' הורביץ מקומת הקרקע, הזקנה מלכין, בעלת חנות־המכולת שממול. בית שמוות פלש אליו והדהימו –

נזכר שהוא מבוטח ב־50,000.

אלישבע לא תדע אפילו איך לגבות את דמי־הביטוח, אל מי לפנות, איך לסדר. תמיד היתה חסרת־אונים בענייני כספים.

בעל־המסעדה הביא לפניו את הבשר, עם תפוחי־אדמה ואפונה, ושאל אם הוא רוצה גם מלפפון חמוץ. טל הסתכל בו רגע ממושך, אחר־כך אמר: “לא, תודה.”

הוא ראה לפניו את הציבור המקובץ בחצר בית־החולים, סביב הארון המכוסה שחורים. השכנים. כמה סוכני־ביטוח. מודעי־משפחה ישנים מנס־ציונה. המחנך זעירא, אולי, אם תגיע אליו הידיעה. גלעד, מן הצבא, אם יוכל להשתחרר לאותו יום. שותפו לשעבר, יחיאלי.

בנקיפת מצפון נזכר שהשאיר עניינים רבים באמצע הטיפול, בתוכם ענין דמי־הביטוח לירמילוביץ.

מי עוד יהיה שם? חשב. פרט לאמו. לדושקין, לאביה של אלישבע – ז’נט! ניתר לבו בבהלה.

ורצה מיד להזהיר אותה באיזה אופן שהוא לבל תעז –

לא, נחה דעתו. היא לא תדע כלל. אפילו עתונים אינה קוראת.

וציונה, כמובן. תמרר בבכי. למרות הכל, עובדת מסורה, והרגשה גלמודית מאד תהיה לה להישאר במשרד ריק שבעליו עזבו ללא־שוב והניירות מונחים על שולחנו ללא חתימה –

ודינה, כן, דינה. ידידה אמיתית.

בהמיית הרוח הקלה, המקוששת קוצים, שמע את קולו של החזן, מסתלסל גבוה ועצוב וקורע־לב – אל מלא רחמים, שוכן במרומים… ודמעות חנקו את גרונו. רצה לחבק את אביגיל, שעמדה זקופה וגאה, מכסה בממחטה את עיניה, ולומר לה, את נערה גדולה ואמיצה ועצמאית, ואת תתבגרי, את ואמא תתמכו זו בזו, ותראי שאין האסון נורא כל־כך –

המכתש הרחב, הפרוע, זח לעיניו. גיא חזיון. בקעה פעורה לפורענות, לתאונה קטלנית שתתרחש בתהומה בעוד שעה קצרה. וכשהסב את מבטו אל המסעדה, נדמה לו כי גם היא עומדת בסימן אסון, שהתחולל, או עומד להתחולל: היא היתה ריקה ובעליה עמד יחידי מאחורי הדלפק ופניו קפואות. האויר עצמו קפוא היה. וסביב־סביב היה הכל דומם. ולמטה, העיירה הקטנה והפרוזה גם היא היתה ריקה וקפואה. האם העולם כולו ישן? הוא רצה לגשת לבעל־המסעדה ולומר לו: הבט, אני נוסע למטה, למכתש. עלול לקרות אסון. קיימת אפשרות כזאת על־כל־פנים. שים לב. אם תשמע רעש אבנים מידרדרות, או קול התרסקות, תדע שזה אני. הנה כתובת הבית, הטלפון. לא, קודם הודע למשטרה. או מוטב תתקשר עם המשרד, מזכירתי.

“היו איזה חדשות ברדיו?” אמר בגשתו לשלם בעד הארוחה.

“לא שמעתי. למה?”

“בבוקר קראתי שהיתה שוב התקפה של הסורים.”

“שטויות…”

“אין אנשים אצלך היום”, הסתכל טל סביבו.

“חלש”, אמר בעל־המסעדה. “לא העונה.”

הוא נזהר מאד בנסעו במורד הכביש התלול, המתעקל. נסע בהילוך נמוך ורגלו הנתונה על דוושת הבלם, לחצה והרפתה, לחצה והרפתה, ובכל סיבוב חד שיככה באטיות, בשהי, את תאוצת המכונית. שלשלות ההרים הילכו סחור־סחור סביבו, פעם היו לימינו. פעם לשמאלו, והוא נשמר לא להסתכל למטה, לתהום המכשפת. השיק את שפת הכביש מכאן ואת חומת הסלעים מכאן, כאילו נתחכך בה לבל יתגלגל. העומק פחת והלך.

כשהגיע לתחתית המדרון ונחת אל הבקעה, וראה לימינו את שני נציבי הסלעים הגדולים, שהיו עתה גבוהים הרבה משנראו ממרום הצוק, גבוהים וזקופים ומטילים צל, השתומם מאד שלרגליהם, ובמיצר שביניהם, היה רק קומץ של קוצים יבשים, שגבעוליהם רישרשו ברוח הקלה. הוא עצר בשולי הכביש, יצא מן המכונית, עשה כמה צעדים עד מקום הסלעים וסקר את סביבתם. כשנשא עיניו למעלה, לאמוד את הגובה שירד בו, תקפה אותו שוב סחרחורת וראייתו ניטשטשה. עיגולים־עיגולים, זהורים־זהורים, כתומים וצהובים וירוקים, ריצדו לעיניו. האם זו השמש? חשב. אבל השמש היא מאחורי! ובהסבו מבטו לאחוריו, ראה שגם המכתש כולו כאילו סובב סביבו. זו ההתפרקות, אמר לעצמו, ההתפרקות הפתאומית מן הפחד. כך קורה כשאתה פורק מעל גבך שק כבד שנשאת, וכשאתה מזדקף – סחרחורת, ועיגולים־עיגולים. תתישב, תאחז בדבר־מה מוצק, והכל יעבור, אמר. וחזר למכונית.

אך בהמשיכו לנסוע, נשנה הדבר. שרשרות ההרים סבבו, לא בתנועה מהירה כמקודם, אלא בעיגול גדול, נע לאטו ממערב למזרח – הטירות, המקדשים, נציבי האבן, הספינקסים העצומים – ואם כי לא סטה אף לרגע ממסלול הכביש המשתרך לרוחב הבקעה, דומה היה לו שהוא מאבד את הכיוון, נוסע למעשה ללא כל כיוון. יתר על כן: הוא שמע קולות. האם זו הרוח המרשרשת בין הקוצים? או רוח פולשת משער הגיא, מנסרת בין הסלעים ודשה אבק? ומפעם לפעם מעין יללה ממושכת ואובדת. תעתועי־דמיון, אמר לעצמו. בגלל האור החזק שאינך רגיל בו. והצבעים, והיותך לבדך בכל המרחב הזה. אם תיאחז במחשבה כלשהי, מחשבה על ענין מעשי, ממשי –

וניסה לחשוב על ירמילוביץ. ירמילוביץ ביטח את דירתו, את תכולת הדירה, ב־20.000 ל“י, ושילם פרמיה שנתית בסך 160 ל”י. ערך התכשיטים הגנובים היה 3000 ל“י, אעפ”כ החברה תשלם לו רק 2000, כי לפי שיעור היחס בין ערך התכולה כולה לבין הנכס שאבד… אך בחשבו על כך, ראה את ירמילוביץ לא כשהוא יושב למולו במשרד, אלא כשהוא עומד שחוח־ראש, חיוור, בתוך הציבור משסביב לארון בחצר בית־החולים. ועם כך ראה שוב את יתר העומדים שם: אלישבע, אביגיל, אמו, בלומפלד, גב' הורביץ, אזולאי – גם ידידיה של אלישבע מן האוניברסיטה היו באים, חשב.

פרופ' גרטנר.

שטות, החשד ההוא. אדם קשיש ומכובד.

תלמידיה. חבריה של אביגיל. דינה. הסופר אמנון ברוש.

ציבור לא קטן, בסך הכל, כשאתה מונה אותם אחד לאחד. רק כשאתה חושב על מותך אתה רואה שלא מעטים כל־כך הידידים.

ציבור מכובד: פרופ' גרטנר, פרופסורים אחרים, המשוררת דינה לב, הסופר אמנון ברוש –

ומשנזכר באמנון ברוש, נזכר בסיפורו.

ולפתע גילה שבעצם הוא עושה את אותה הדרך שעשה גיבורו של הסיפור ההוא – יונתן או יוחנן – והוא נמצא עתה באותה סביבה המתוארת בו. צירוף מקרים מפליא. לרגע חלף בו הרהור מגוחך, משעשע, שהוא מחקה את סיפורו של ברוש.

ואולי כל החיים הם חיקוי של סיפור כלשהו?

הוא שלח מבטו לשני עברי הכביש וראה לפליאתו שהמכתש נעלם. כלומר, הוא יצא ממנו. איך לא חש בדבר? מסביב השתרע עתה מישור לבן, גבנוני, זרוע סלעי־סיד, שומם לגמרי.

שטות היא לחשוב שאני נוסע עכשיו לאותו מקום בו התבודד גיבורו של ברוש, אמר לעצמו. עיקר הסיפור הוא בכך שהכביש הוסט, הרחק והלאה מתחנת־הדלק ההיא, והרי אני נוסע בכביש החדש!

האור הלבן המזדהר מן המישור הכה בעיניו ושוב חש סחרחורת ודומה היה לו שהוא תועה.

היאחז במחשבה, אמר. ומשנאחז במחשבה, קיפצו לעיניו טורים־טורים של ספרות מטבלאות־הביטוח: טור אחד של גילים, טור אחד של סכומים, טור של סוגים, של פרמיות. הוא ניסה לחשב: גיל 45, סוג בריאות א‘, ביטוח־חיים מקיף בסכום של 50.000 ל"י צמוד למדד – אך הספרות נתבלבלו בראשו. אלישבע צחקה: שנים כל־כך רבות אתה עוסק בזה ואינך יודע לחשב את שיעור הפרמיה לגבי אדם בגיל 45, בריאות סוג א’? הוא כעס עליה ואמר שמעולם לא טעה בחישובים, ורק עכשיו, בגלל האור המסנוור הזה, והשממה, והריקות… בגלל זה? אמרה. כן, בגלל זה! ענה ברוגז, והלא תודי שלפחות בעניינים אלה…

וחש כאב קהה פושה בראשו.

הוא עצר וירד להטיל מים. פסע כמה פסיעות לעבר שיח קוצני, ערירי, פתח את כפתורי מכנסיו, והשקה אותו. מרחוק, במערב, ראה רכס הרים חד וכמה צאלות פזורות על צלעו.

כשפנה לאחוריו,נדהם:

המכונית הכחולה לא היתה במקומה, אלא הרחק לפניו. היא נסעה מעצמה, כן, מעצמה, כי איש לא ישב ליד ההגה. נסעה על פני פס הכביש הישר, המתוח, והפליגה דרומה למישרין, ביציבות מפליאה, ללא קול, ללא רחש, עד לאופק הרחוק, עד שנעלמה.

האם ייתכן הדבר, חשב, או שמא אני הוזה?

עובדה, השיב. עובדה שנותרת בלעדיה, לבדך.

ומשום מה נראה לו הדבר לא רק בדרך־הטבע, אלא כאילו היה צפוי מראש איכשהו.

עובדה, חזר ואמר, ורכס את הכפתור האחרון במכנסיו.

[לילה, לבדה]

הריאלי והאי־ריאלי בספרוּת.

אך אם כי המסכת כולה היתה סדורה פחות־או יותר במחשבתה, עדיין עמדה אלישבע בפרק הראשון של חיבורה, שהוא עצמו החזיק עד עתה 48 עמודים בכתב־יד צפוף, מטופל במראי־מקומות לעשרות, ובערב זה, לאחר חדשים כה רבים שלא נגעה בו, החליטה לנסות להמשיך בכתיבתו. כמה שעות לפני כן, בעמדה בחדר־ההרצאות באוניברסיטה, כשלרגע קט מעדה בהרצאתה (על התרופפות ההתרחשות החיצונית ב“סנט אנטואן” של פלובר), משום שכצל חלפה לעיניה שוב דמותו של אמנון ברוש וגרמה לה “שקיעת לב” מעלפת – אמרה לעצמה: קחי את עצמך בידים! את מוכרחה לשים קץ לכל זה!

ובהיכנסה ללשכתה, חזרה ושיננה לעצמה, שהכרח להעביר קו על כל הפרשה הנואלת הזאת; שיותר מדי זמן (חמישה חדשים, מנתה) ביטלה על תעתועים רומנטיים, חסרי כל תכלית ותוחלת, לרבות החיטוט ב“בגידתו” של שוקה (אילו שטויות! ואם נכנס כמה פעמים למיטתה של איזו אנבל – מה האסון? מה גם שהוא מרצה עוונו בהתיסרות, שאילו היית ישרה עם עצמך, היית גואלת אותו ממנה!), ושעליה לחזור – מיד, עוד היום! – למסלול החיים התקין ולהשתקע בעבודה. היא הגיעה הביתה ב־4, וכדי לרתום את עצמה למסלול זה, פנתה מיד לסדר את החדרים ולהכין ארוחת־ערב לשלושה – ארוחה מבושלת, כהלכתה, כפי שלא הכינה מזה כחצי שנה. כשהגיעה השעה 7 ושוקה טרם חזר, נכנסה דאגה בלבה. “כדאי אולי לצלצל למשרד”, אמרה לאביגיל. “המשרד סגור כבר מחמש, לידיעתך”, אמרה אביגיל, “את יכולה לצלצל לסבתא ולשאול אותה.” אלישבע חייכה. “סבתא תשמח מאד לשמוע את קולך”, אמרה. “לא על נושא כזה”, אמרה אביגיל. בסיימן לאכול, אמרה אביגיל, “הוא יחזור, אל תדאגי, הוא תמיד חוזר”, ויצאה מן הבית, כדרכה כמעט מדי ערב בערב.

בשמונה וחצי נכנסה אלישבע לסטודיו והתישבה על העבודה. הוציאה מתוך המגירה את התיק העבה, שכתוב היה על שערו “הריאלי והאי־ריאלי בספרות” –

אך לא זה השֵׁם שהיה בדעתה לתת למחקרה, אלא: “החמור ורוזיננטה”, או “החמור נושא הזהב”; או – מה שעשוי להיות קרוב יותר לקורא העברי – “אתונו של בלעם”. סיבות אחדות היו לכך שביקשה לתלות ענקים כבדים, ודי מסורבלים, של פניני ספרות וחקר־הספרות בצואר בהמה גסה ועממית זאת: ראשית, משום שהיא מופיעה ביצירות כה רבות שמתקיים בהן המפגש בין הריאלי והאי־ריאלי, וכן במשלים, פתגמים וסיפורי־עם, ללא ספור, שאחד הקדומים בהם הוא, כמובן, סיפור אתונו של בלעם; שנית, משום שפרק הפתיחה של החיבור הוא ניתוח מדוקדק של “חמור הזהב” לאפוליאוס; ושלישית, משום שאת עיקרו של החיבור רצתה לבסס על עיון מעמיק ב“דון קישוט”.

התיזה העיקרית של ד"ר טל־בלומפלד – אותה פיתחה במחשבתה זה שנים רבות, תמכה אותה בראיות מספרות כל־הזמנים, ואשר שימשה אף נקודת־מוצא להוראתה באוניברסיטה, היתה זו:

כל יצירה ספרותית מקבלת את הממד המקנה לה את תארה האמיתי, כ“ישות אמנותית עצמאית”, רק כשהיא מיַשׂמת את חוקי המציאות – על מנת להשתחרר מהם. שני חלקי הנוסחה – היישׂום וההשתחררות – חייבים להימצא בה בעת־ובעונה־אחת. היישום בלבד עשוי להביא רק לחיקוי המציאות, כלומר, ליצירה שאין בה ממד נוסף על זה המצוי כבר בטבע (והנחה זו היה בדעתה לבסס מתוך שלילת התיאוריות של אריסטו, פופ, מתיו ארנולד, בנדטו קרוצ’ה ואחרים); וההשתחררות בלבד – כלומר, היפרדות גמורה מן המציאות – מולידה יצירות שהאפקט שלהן הוא שעשועי או דידקטי (לפיכך שללה את ערכן האמנותי של סאטירות מקובלות כקלאסיות כגון “גרגנטוא ופנטגרואל”, “קנדיד”, או בספרותנו – “סוסתי” למנדלי). היחס הנשאף בין הריאלי והאי־ריאלי, הוא יחס האב־הבן, דדאלוס־איקארוס, כשרישום מדויק, הנדסי־ארכיטקטוני, של עצמים, הכפוף לחוקי המציאות (דדאלוס), מוליד את האמצעי לניתוק ממנה, את הכנפים הנושאות כביכול את היצירה לעבר השמש (איקארוס). או: דימוי מיתולוגי אחר שיכול לסמל יפה את האידיאל הספרותי הזה – הפגאסוס. (מפעם לפעם הפתיעה אותה מחדש תופעה זו, איך הסוס והחמור, בריות “ארציות” אלו, העומדות בארבע־רגליהן על הקרקע, דוקא הן תופסות מקום כה ניכר ביצירות מיתולוגיות וספרותיות הפונות לעבר הדמיון, והמקיימות את העקרון שבהנחתה היסודית. לעתים השתעשעה במחשבה שבמיתולוגיה המודרנית, אם ישנה כזו, הסמל ההולם עקרון זה, מן הדין שיהיה לא סוס בעל כנפים, אלא מכונית בעלת כנפים…)

לשם המחשת התיזה שלה, נזדקקה, כאמור, לניתוח מפורט של “דון קישוט”: סרוונטס התכוון תחילה להעמיד פארודיה במתכונת המחזות וסיפורי־המוסר של תקופתו, שבהם מופיע אזרח משוגע הרוצה לחקות את אבירי הבאלאדות, כגון האביר באלדוין, וסופו שהוא משכנע את עצמו שהוא־הוא האביר. אילו היה סרוונטס ממשיך בקו הזה – לאחר שבעת הפרקים הראשונים – היה מוסיף עוד סאטירה בינונית, דידקטית, על יתר הסאטירות שנתחברו בזמנו. אבל דוקא העלאתו של סנשו – בעל החמור, נציגה של הריאליות והארציות – למדרגת גיבור, היא המעניקה כנפים “לא־ארציות” ליצירה. לו עונה האביר המדומה, המשוגע, בעל ההזיות: אני יודע מי אני ואני יודע שהנני מסוגל להיות לא רק באלדוין, או אבינדרז, אלא כל שבעת שועי צרפת וכל תשעת גיבורי הכבוד גם יחד, כי פעלי גדולים משל כולם; ועם כך חייב הוא מעתה להוכיח את גדולתו כנגד כל כוחות הריאליות. מקרבן הוא הופך לחלום, המפליג מן המציאות ומתעלה ממנה, וכחולם הוא מצליח להדביק בחזיונותיו את אלה שמסביבו ולהעבירם מן העולם של כאן־ועכשיו אל עולם נאצל יותר. שני הקטבים אחוזים־ודבוקים זה בזה: קישוט אינו נפרד מסנשו, בעל השכל־הישר, האיכרי, ולפיכך הפנטזיות שלו יש להן שרשים באדמה; ובה בשעה, סנשו עצמו מתעלה בהשפעת אדונו, לעתים למדרגה של גאונות, בהפליגו לסיפורים דמיוניים, כמו על דוליציניאה, או על רוזיננטה, או בהיותו מושל האי. שעה שקישוט מודח לבסוף על־ידי אביר הסהר הלבן, אנו עומדים לימינו, כנגד כל כוחות ההגיון והשפיות. אין זו עוד הלעגה על באלאדות האבירים, כמו “מות ארתור” של מאלורי, אלא מזיגה מושלמת בין הריאלי והאי־ריאלי, החודרת למעמקי ההויה האנושית וחושפת בה רבדים־רבדים של תכונות פסיכולוגיות וחברתיות. החמור כביכול מעניק כנפים לסוסה. עיון בחלקים השונים של היצירה, יש בו כדי להשליך אור על יחסי־גומלין אלה, שהם יחסי־יסוד בכל יצירה ספרותית גדולה. מכאן גם המוטו שרשמה בראש חיבורה, הלקוח אף הוא מ“דון קישוט”: “חמור נושא זהב מטפס בקלות על ההר.”

במקביל לתיזה הראשית, אמרה אלישבע לפתח תיזה שניה, שראתה אותה כתגלית בלעדית שלה, ושאמורה היתה לשפוך אור על יחסי מיתוס־אתוס ביצירה הספרותית, והיא ענין החטא והגמול. אגב עיונה ביצירות כה רבות לצורך הוכחת התיזה היסודית שלה, שמה לבה לדבר, שההפלגה מן הריאלי אל העל־ריאלי, באה תמיד בד־בבד עם הכרת החטא. הדבר גלוי ומפורש ביותר ב“מטמורפוזיס” של אובידיוס, כשהגלגול של הנפשות לעצמים, צמחים, חיות, מתגשם כעונש על חטא; או בסיפור בלעם, כשהאתון פותחת פיה לדבר בלשון בני־אדם כתוצאה מחטא בעליה. אך בצורה מוסוית יותר, מופיע הדבר בכל היצירות המאוחרות, החל ב“חלום ליל קיץ”, ועד “האדרת” ו“החוטם” לגוגול, “המשפט” ו“הטירה” לקפקא, “הקרנפים” ו“אמאדה” ליונסקו וכד'. ביצירות אחרות, כמו אלו של פרוסט, ג’ויס, וירג’יניה ווּלף, בהן ההיפרדות מן הריאלי מתגשמת בדרך של שבירת התחביר הנורמטיבי – הפניה אל זרם התודעה, המונולוג הפנימי, פירוק הלשון, פירוק התמונה המציאותית – נובעת אף היא מתודעת חטא ומן הרצון לבטל את הקשר שבינו ובין הגמול. כאילו על־ידי שבירת הסדר הריאלי – “הטבעי”, אומר הסופר לשבור את הסדר ה“אלהי” של חטא־גמול וליצור הרמוניה חדשה, עבר־מוסרית. ודבר זה העלה במחשבתה של אלישבע את ההיפותיזיה (שטעונה היתה עדיין הוכחה מבוססת על סימוכין וניתוחים), שההיפרדות מן הריאלי בספרות המודרנית, קשורה בהרגשת חטא קוסמית, כלומר, בהרגשת חטא על עצם קיומו של האדם בעולם. במישור האסתטי, הרגשה זו של העדר משמעות מוסרית לקיום האנושי, משתקפת בפניָה אל הגרוטסקה, האירוניה הטרגית, האבסורד.

עתה, בישבה בסטודיו, הוציאה מתוך מגירה שניה את שתי תיבות הכרטסות, האחת ערוכה לפי סדר א“ב של עניינים והשניה לפי סדר א”ב של מחברים, והעמידתן על השולחן. בהתירה את שרוך תיק כתב־היד, גלשו מתוכו פתקים רבים של מראי־מקומות, הערות ואזכורים, שהיו רשומים כלאחר־יד, ובחלוף מבטה עליהם, ראתה איזה חטא חטאה לעצמה בזנחה את העבודה לזמן כה רב, שהרי עתה תצטרך לאמץ את מוחה כפליים כדי לפענח את הפתקים הרבים ולהיזכר בכל החומר הרב הנרמז בהם. יום תעזבנה, יומיים תעזבך – ולילות שלמים יהיה עליה שוב לעיין בפרקים שכבר היו שגורים בזכרונה. “החיים מחקים את האמנות בהיותם מוקסמים מבבואתם הנשקפת מתוכה.” אוסקר ויילד, זכרה. אך בקשר למה? “בקונפליקט בין סטאטיס וקינזיס.” ג’ויס, כמובן. “סיריל וּויויאן בספריה, השיחה על טבע ואמנות, עמוד 147.” אך לא כתוב היה באיזה ספר. “הדברים היפים ביותר בחיים הם אלה שאינם נוגעים לחיינו יום־יום” – הרהור שלך? מובאה? “רוב גרייה על אשתקד במאריאֶנבד: התרחשות בהווה תמידי, בעולם ללא־עבר, סגור בתוך־עצמו, שבו אין אפשרות להימלט אל הזכרון.” באיזה הקשר? “שגיאתו הפאטאלית של ט.ס. אליוט בעניין האמוציונאליות של המבקר.” – “האמנם היצירה היא רק מערכת סימנים שעלינו לגלות את חוקיה? מתוך התעלמות גמורה מן ‘הבשורה’ שבה?” – רונלד, בארת, נזכרה. תיאוריה שיש להפריכה. “ראסין הוא ראסין, פרוסט הוא פרוסט.” – “השירה הלטינית – נחושת רקועה.” יופי. מיהו שאמר? “במכללת דאנגור לימדו יוונית במאה ה־11.” – “אחדות האתיקה והאסתטיקה אצל בלינסקי. להשוות עם צ’רנישבסקי.” – “Poor little rich girl“. אולי מתוך ד.ה. לורנס. או סתם משפט שמצא חן בעיני. קבלה ע”ס 15 ל"י מרופא השינים. ששכחת למסור לשוקה. מוזר בכל־זאת שטרם חזר. האם הוא שותה לפעמים? לא, היית יודעת על כך. ודף שלם באותיות צפופות, בעפרון: “אני שוכבת בשדה לבדי, בין פרחי חרצית, או שן־הארי. עושה עצמי ישנה אך לא ישנה. שומעת צעדים רומסים את העשב ואומרת, או, זה בטח יוליוס. אני אומרת לעצמי, אם הוא יבוא עכשיו, אשנן לפניו סיפור של ר' נחמן מברסלב ולא אטעה אפילו פעם אחת. אני נושאת את ראשי ורואה שאין זה יוליוס אלא פר בעל קרנים עצומות, כמו של דישון. משום־מה אינני נבהלת אלא חושבת, איך ייתכן שזהו פר כשיש לו עטין כה כבד? הנהג של אבא, רבינוביץ, מופיע במדים של גנראל רוסי ואומר בחומרה: בואי הביתה, בואי כבר, קוראים לך. אני רוצה לצעוק עליו, לגרש אותו, ומתעוררת. הרגשה מדכאה של אבידה שאין לה תמורה.” חלום מלפני כשנה, או יותר. לפני “הפרשה”. אנחה נתמלטה מחזה.

בהחילה לקרוא בדפי הפרק הכתוב, שלא נגעה בו מזה כמה חדשים, ראתה איזו עבודה עצומה השקיעה בכתיבתו: בעיון בעשרות ספרים, בטכסטים נדירים, בכתבי־עת ישנים, באנציקלופדיות. והתפלאה על עצמה איך מצאה בה כוח שקידה והתמדה כה רב, ואומץ כזה לצלול לעומקו של החומר הזה! הטיעון היה מיוסד היטב, כעין כתב־הגנה מורכב ומבוסס על ראיות ועדויות, בנויות זו על גבי זו ותומכות זו את זו. היא לא מצאה כמעט צורך בתיקון, חיסור או הוספה. אך הקריאה נתארכה מאד, כי בכל דף ודף נזכרה בנסיבות כתיבתו, או בנסיבות קריאת החומר לכתיבתו, והזכרונות הפליגו רחוק. מובאה מי. א. ריצ’רדס גררה היזכרות ב“אודיסיאה”, בטלמאכוס, בסטיפאן דדאלוס, בדאבלין… ומשנזכרה בדאבלין וב“מתים” ובתמונה המרגשת, המרעידה, בין גבריאל קונרוי ואשתו גרטה בבית־המלון, לפנות־בוקר, נזכרה בפטריק אודונובן מאוניברסיטת לונדון, ובלילה הראשון אתו, בחדרו, במלון הקטן בטאויסטוק סקוייר, כשאיבדה את בתוליה ובבוקר, כשראתה את כתם הדם על הסדין, היתה לה הרגשה פולחנית כזאת, כאילו העלתה קרבן לאלים; וזכרה איך כיבסה את הסדין בבוקר, בחגיגיות כזאת, בהרגשת אושר־גנוב ועמידה על מפתן תקופת־חיים חדשה, פתוחה לתקוות, לציפיות גדולות; ואיך בתלותה את הסדין על תנור־החימום, המופעל במטבע של שילינג, אמר לה פטריק: “שילינג בעד מירוק החטא – אצלנו היו קוברים אותך בבוג של לייהלין, אדמה לא קדושה!” – והיא החזירה לו בפסוק מישעיהו: “אם יאדימו חטאיך כשני…” ועם כך נזכרה בויכוחים אתו, על איר“א ועל אצ”ל, ונזכרה ביהודה דולב, בירושלים של הבריטים, עם גדרות־התיל, מגרש הרוסים, בית הנציב, הכנסיה היוונית בתוך החומה… שוב נתמלטה אנחה מחזה, בהיזכרה באמנון ברוש.

משסיימה לקרוא את הפרק, נבהלה בראותה שהשעה אחת־עשרה ורבע ושוקה טרם חזר. הדאגה הפכה לחרדה: גם אם נאמר, כפי ששיערה אביגיל בראשית הערב, שיצא לגביות מחוץ לעיר, לא ייתכן שעד שעה כזו, ומבלי להודיע דבר. או שמא בכוונה לא הודיע כדי להענישך בדאגה.

היא חזרה לעיין בפתקים: צרור מובאות מ“פואטיקה”; תמצית מפורטת של “סאטיריקון” לצורך השוואה עם אפוליאוס; “ג’ורג אליוט: ההתקדמות המוסרית שלנו נמדדת במדרגה שבה אנו משתתפים בסבל האינידיבידואלי ובשמחה האינדיבידואלית של הזולת”; פיסת־הנייר הבאה העלתה חיוך על פניה: “שלוש אתונות” של טשרניחובסקי: השיר כולו מועתק בה. נזכרה שהיה זה כשאביגיל למדה אותו, והיא עצמה נתכוונה להשתמש בו כראָיה. ראָיה למה? אתונות כנושא לאליגוריה, לסמל? – ועלה בדעתה שאפשר לכנות את החיבור כולו בשם “האתונות והמלוכה”: סופר יוצא לבקש אתונות ומוצא מלוכה, בהעלותו את החומר הגשמי, הארצי, למדרגה של אפותיאוזה על ריאלית.

המשפט האחרון בדף האחרון של כתב־היד, 48, היה: “ומכאן שאין זו אלא כפיה שרירותית של רצון המחבר על סדר דברים המתנהלים מכוח מניעים שאין הוא משיג את משמעותם”, וכבר ניסחה לעצמה את שלושת־ארבעת המשפטים הבאים, אותם תעלה על הנייר. אולם משאחזה בעט, מצאה עצמה מאזינה לקולות ולרחשים שבחוץ, אורבת להדי צעדים על מדרכת החצר. הדאגה שילחה פרפורים בלב: אולי אסון, תאונה. מן הראוי אולי לצלצל למשטרה, למגן־דוד־אדום.

אבל אם תאונה, חלילה, היו מודיעים לך מיד. הוא נושא תעדות עמו. תמיד. סומק הציף את פניה בהעלותה על דעתה שאפשר שנסע אל אותה אנבל. והוא שרוי עכשיו אתה, בחדרה, במיטתה. ממש ברגע זה –

מתוך נקמנות.

היא קמה, חשה אל חדר־המגורים, נטלה את מדריך הטלפון והחלה מדפדפת בו. כתריסר ליברמן היו בדף.

והרי בין־כה־וכה אין הטלפון רשום על שם האשה.

ואפילו היית מוצאת את שמה?

חשד שוא, אמרה לעצמה בהתישבה שוב אל שולחנה. לא לאחר “הוידוי” ההוא. לא עכשיו, כשהוא מתיסר ככה, עד כדי חולי.

“השוואה בין פטרוניוס לבין פרוסט ב’החיפוש אחר הזמן האבוד‘. השוואה בין משתה טרימאלכיון ב’סאטיריקון’ לבין האפיזודה של ‘קירקה’ ב’יוליסס'. זרימת המאורעות בכיוונים מנוגדים.”

לעולם אינך יודעת אילו הפתעות צפויות מאדם, אפילו את חיה אתו עשרים שנה תחת קורת גג אחת, במיטה אחת. האם היית מעלה בדעתך שהוא מסוגל לאותה הרפתקת־אהבים? הוא? הישר? הנאמן?

“להזמין אצל סטימצקי את ספרו של ר.ו. קנר ואת Here Comes Everybody של אנתוני בורג’ס. לחפש בספריה את ‘קניאן רביו’ מ־1956.”

שום דבר אינו צפוי מראש בטבע האדם. מנגנון מסובך, אינו פועל לפי חוקים קבועים. הפסיכולוגיה אינה מדע מדויק. חצי־עיוורת. יותר מנחשת משיודעת. כמו אסטרולוגיה. התיארת לעצמך שכך יתפתחו הדברים עם אמנון? דינה? ואתך עצמך?

“התפתחותו של ג’ויס מן ‘הדאבלינאים’ עד ‘יוליסס’ דומה לזו של פיקאסו מן הציור האקדמאי המדויק עד הקוביזם. אמן חייב להוכיח את כשרו בתפיסת הריאליה לעומקה בטרם יעשה את הקפיצה הנועזת אל העל־ריאליה.”

חזי בכוכבים וראי, אולי נפל כוכב ברגע זה.

צעדים מהדהדים על גבי המדרכה, קרבים, קרבים. צעדי גבר.

מתרחקים, מתרחקים, שוככים אי־שם בקצה הרחוב הלילי.

אילו היתה אביגיל בבית, היתה מצלצלת אל סבתא. משהו אירע. משהו רע. עלים נושרים. רוח מרשרשת.

“הקבלה בין ‘המתים’ של ג’ויס ובין ‘הרופא וגרושתו’ של עגנון: בשני הסיפורים – אפיזודות בבית מלון, קנאת הבעל הצעיר בזכר המאהב הראשון של אשתו. בשני הסיפורים – העלבון הנובע מן הידיעה על מעמדו הנחות של המאהב. בשניהם – התהום שאין לגשרה. האם קרא עגנון את ג’ויס?”

רק כשאת מעלה בדעתך אסון, את נוכחת כמה את קשורה. הרגשת הבטחון שהוא מעניק לך, שאין לה תחליף בשום הרפתקה. שרק כשהיא קיימת, למען האמת רק כשהיא קיימת, את מרשה לעצמך גיחות כאלה, מתוך ידיעה שתמיד תוכלי לחזור למערה המבוצרת, המוגנת.

אחרי שתים־עשרה.

אולי בכל־זאת למשטרה.

או נסע אל מחוץ לעיר: נתניה, חדרה, גדרה, אשקלון. שעתיים הלוך, שעתיים חזור, הרי כבר ארבע שעות.

שכבי לישון, הירדמי, בבוקר תמצאי אותו לצדך.

המצעים היו צוננים ומדיפים בדידות. ריבוע של אור קלוש היה מסומן על פני התקרה ובו כעין ראשנים משוטטים במים.

כן, דינה, למרות הכל – לא, לא למרות הכל אלא לאמיתו של דבר – חיים מאושרים. יחסית, כפי שהכל יחסי. עצם היותו. הישרות הגברית, הנוסכת אמון ובטחון. הישות החמה, הקורנת. ניגודים משלימים, כפי שאמרת. עשרים שנה!

ובהרהרה איך אירע “המשבר” שעירער לפתע את סדר החיים התקין (הכל החל באותה מסיבה, ציינה לעצמה. הכל החל בדינה, שהזכירה את “עורבים לא היו שם”), ובהעלותה על לבה כל מה שנתרחש מאז, זה כששה חדשים, בגלוי ובהסתר, בהסתעפויות הרבות, המוזרות, הבלתי־צפויות, בהסתבכויות המופלאות – חשבה שהדברים ראויים היו להיכתב, ועשויים היו להוות רומן מעניין, מסעיר, טעון מתח פסיכולוגי, ארוטי, חברתי. חמש נפשות, לפחות, שונות כל־כך זו מזו באפיין – אַת, שוקה, ברוש, דינה, אותה אנבל (מיהי? היכן היא? כעין אגדה), סבך היחסים ביניהן, שברובו אינו מודע למשתתפים בעלילה וכולו גלוי רק לעין המחבר. המחבר “העומד כמו בורא העולם, מעבר ומעל למעשה־ידיו, בלתי נראה, נאצל מן המציאות, אדיש, גוזז את צפורניו.” Integritas, Consonantia, Claritas אך מיהו המחבר? איזוהי נקודת התצפית? הסגנון הוא האדם, אולם הסגנון הוא גם תולדה של התקופה, של חומר־הנושא, של רקע ההתרחשות. ורקע ההתרחשות. ורקע העלילה הזאת – תל־אביב, הים־התיכון, עירוב בלתי־מגובש של תרבויות מערב ומזרח, שנות הששים, תקופת הפוגה שבין מתח למתח, מעין שפל של ים, ומי־הרקק נקוים כביכול שלוליות־שלוליות בכל חלקי העיר, בבתי־הקפה, במשרדים, בבתי־מגורים, בחדרי־מיטות, באולמי־לימודים, ואצות־אצות עייפות, שרועות גפים, משוטטות אנה־ואנה אנה־ואנה, קרבות זו לזו, מתרחקות זו מזו, עד שעת הגיאות הבאה – ובנסותה לשוות לעיניה את תבנית הרומן הזה – לנסח לעצמה אפילו משפט של פתיחה – ראתה שסגנונות שונים מתנגשים בדמיונה ואין השלמה ביניהם. לכאורה – אם לעקוב אחר רצף העלילה בלבד, עלילה רומנטית של אהבה ובגידה – מתבקש כאן רומן ריאליסטי, קונבנציונאלי, נוסח “מאדאם בובארי”, או “אנה קרנינה”, שאפשר היה לפתחו במשפט מעין: “ערב אחד, כשחזר סוכן הביטוח יהושע טל ממשרדו, מצא שסדר־החיים אינו כתמול שלשום: ארוחת הערב אינה מוכנה, אשתו, מרצה לספרות, נעדרת מן הבית ולא השאירה כל הודעה לאן יצאה, בתו אביגיל…” אך מאידך, איך יכשר סגנון כזה לתאר את כל הניואנסים של ההרהורים, הרגשות, התשוקות החבויות, הזרם הסמוי של תת־התודעה? ואיך יתגשם בזה העקרון של יישׂום חוקי המציאות על מנת להשתחרר מהם? האם לא מתבקש כאן, דוקא כאן במקום שהיחסים הם כה סבוכים ובלתי מודעים לבעליהם, השימוש בשיטת המונולוג הפנימי, מתוך שבירת הרצף של העלילה החיצונית, מתוך ריבוד זמנים, הענקת מלוא עומק המשמעות לכל רגע ורגע והדגשת החוק הפנימי, האוטונומי, שלו?

שהנה ברגע זה, כשאת שוכבת כאן ערה בחשיכה, כמו מולי בלום ברחוב אֶקלס 7, מאזינה לרחשים ברחוב הדומם בחדר־המדרגות, לאוושות העלים בענפי האזדרכת שמעבר לחלון, מי יתן ויבוא, הס מלומר אסון, והצעדים הכבדים יישמעו עולים במדרגות, וחריקת המפתח החודר בחור המנעול, נקישת מתכת במתכת, ושחיקה חשאית של מנעליו בחשיכה, ורשרוש הבגדים הנפשטים, וגופו הגדול משתרע לצלעך, ואת מתכנסת אליו בשתיקה ותשוקה, חושקת ושוקקת, והוא כונף אותך כמו אז, אלהים, עשרים שנה! כמו אז, בצעידה ההיא בין הפרדסים, עם הריח המשגע של פרחי משוכות השיטה, כשהחול מחלחל לתוך הסנדלים ומדשש בין האצבעות, ומשאבת הבאר הרחוקה פועמת־פועמת בחלל הלילה הצלול, וזרועך מקיפה את מתניו הרחבות תחת כנף זרועו החזקה והזהירה, הזהירה מלחפון בכפה את השד הכמֵה, והוא מספר לך בקולו החם והלוחש איך בכיתה ח‘, כן עוד בכיתה ח’, היה מנחש ניחושים ועושה סימנים בגימטריות ונוטריקונים, אלישבע ב. שוה – יהושע ט. באהבה, כל אותם מעשי ילדות של מאוהבים, כן לא כן לא כן לא כן, שאת מסוגלת להם גם היום, עם כל בגרותך המלומדת, כמו אז עם אמנון, כשקשרת שני קשרים במטפחת להשביע את הרוחות או אז כשנפל הראי ונשבר וחשבת שכבר, אל תזכירי לי אל תשברי את לבי עם הטירוף הזה שאיננו לא היה לא יהיה, תם ונשלם לעולם ועד, רק הוא קיים אחד ויחיד, איפה הפסקתי, כן, בפרדס, כשעברנו ליד בית־האריזה של בוקסר, כבר אינני זוכרת אם בוקסר היה זה או שטמפר, ואמרת לעצמך הוא יהיה שלי הלילה ובימים הבאים ותמיד, חוף מבטחים מכל הסערות, להניח את ראשך על כתפו, סמוכה ובטוחה כמו שאומרת דינה בצדק, ומשכת אותו אל בין העצים, אל הסבך הצפוף הזה השוקק צרצורים וצפרדוּעים ורוחות וצפירים, או מטח עטלף נמלט מצמרת פתאום, ואמרת לו פה על החול הטלול לא איכפת לי איפה בהחלט לא איכפת מפני שהיית כמהה כל־כך כן מאד כמהה מי יודע מה השעה עכשיו אחת ורבע או אחת וחצי מישהו חורק על מדרכת החצר אולי אביגיל לא גם לא אביגיל החוצפה הזאת לחזור מאוחר כל־כך כל לילה כל לילה אני בגילה לא העזתי גם רגע אחר חצות רצה הביתה כמו סינדרלה פתי מאמין שעודה בבתוליה כמובן שלא מי יודע מה טוב יותר מה רע פחד אלהים כשאני מעלה על הדעת חס וחלילה חס ושלום תאונה או מי יודע מה רק לא לחשוב רק לא לפתוח פה לשטן סגולה בדוקה נגד כל עין רעה לשכב שתוקה ורגועה וסומה ובעוד רגע או שנים שלושה ארבעה תשמעי הצעדים הדורכים על המדרכה וגודדים במדרגות וחריק המפתח בחור המנעול ושחיק הדלת הנפתחת ונאטמת ודשדוש חשאי על ראשי בהונות קרב קרב למיטה הזאת שתזוע על זיזיה כשיטיל את גופו לצדך ויכנוף אותך כמו אז על החול הטלול כשכבש את כולך בגברות בטוחה וקשוחה וחמה וחודרת עד כלות נשמתך בצעקה הו אילו אפשר היה לחיות את החיים מחדש צעירה כמו אז – – –