רקע
אהרן מגד
מתוך "החי על המת"

גיבור “החי על המת”, יונס רבינוביץ', הוא סופר צעיר שקיבל על עצמו לכתוב רומן ביוגראפי על אחד מגיבוריה הגדולים של התקופה החלוצית, איש העליה שלישית, שהשתתף ברוב המבצעים הנועזים שלפני קום המדינה, אברהם דוידוב. הוא מראיין 27 אנשים שהכירו את דוידוב בתחנות חייו השונות, מקבל מפרעות מהוצאת הספרים שהזמינה אצלו את כתיבת הספר, אך במשך כל הזמן הזה אין הוא כותב גם מלה אחת, משום הסתירה שהוא חש בין חייו הוא, כאיש “בוהימה” שיחסה לתקופה החלוצית הוא ציני, ובין חיי גיבור, הנערץ עליו. על כך הוא עומד למשפט, שהוא גם משפט מצפונו ומשפט העימות שבין שתי תקופות בתולדות הארץ.

[עלייתו של דוידוב]


“What I like about Clive

Is that he is no longer alive

There is a great deal to be said

For being dead.”

(“ביוגרפיה למתחילים”, לא. ק. בנטלי)


אני מתחיל בפרשת הספר. סבורני שמעטים הסופרים בארץ שזכו לפרסום כה רב על ספרים שכתבוּ, כשם שזכיתי אני על ספר שלא כתבתיו. אלפי אנשים הכירו את דוידוב, בעלי־שׂיבה ובני־תשחורת, שתוּלים כזיתים וכתמרים בכל אדמות הארץ. כל אלה היו מצפּים לי, ואלה מהם שהייתי נפגש בהם, היו נותנים בי עין־של־שאלה ועין־של־ברכה, כמו באשה בחדשי הריונה: מה שלום העוּבּר? האם בועט? ומתי יהי האות? אף אני הייתי עונה ברמזים דקים בלבד – כמחשש עין־הרע – כן, הכל כשורה פחות או יותר, מתקדם בדרך הטבע ובעזרת השם – רמזים מעוררים תקוה, אך מבקשים אורך־רוח, אורך־רוח… הה, אילו ידע דוידוב –

בשתיים מתחנות נדודיו נזדמנתי עמו. בפעם הראשונה היה זה בבריכות־המלח של עתלית, ב־44'. פתאום הופיע, פתאום נעלם, והותיר אחריו תמרת־אבק של געגועים, כמו פרש הנעלם בדהרה אל מעבר לאופק. בערב עברה השמועה באהלי המחנה – אברשה דוידוב בא! – ובהשכמת הבוקר, כשמִשטח המלח היה כולו ארגמן, כערבת שלג בדמדומי זריחה –

(עלי להסביר: בן 18 הייתי, והשנה – 44‘. חבר קיבוץ הייתי – שנשלח לעבודה שכירה – ואם כי יוצא־דופן במקצת, סורר במקצת, מחכך את צוארי מדי פעם מחמת העול שהוא נתון בו – עוד עשוי הייתי להתרגש מדברים שהיום אני מקפיא את פני לעומתם; והשנה 44’ – כששירי סיירים היו נישאים באבק הדרכים, ונודדים, כלהקות־צפרים, מחורשה לחורשה, מישוּב לישוּב, וגלי הים היו פולטים שברי־ספינות אל החוף, והדם היה מתלקח עם כל ידיעה על מצור, מאסרים, חיפושי־נשק, איש נופל אי־שם מיריות… לא אעמיד פנים, אם כן: שמו של דוידוב, שהשמיעוּהוּ תמיד בנעימה של חיבה והערצה – אם גם בקצת בדיחוּת־דעת – העלה בי סומק של סקרנות נרגשת.)

זכוּר לי איפוא אותו בוקר כשבריכות־המלח היו כארגמן עמום וראיתיו מרחוק, אוחז במריצה בזרועותיו הארוכות, הפלדיות – גבוה, יפה, בלורית שׂיער שחור סתורה על פניו. המריצה היתה כצעצוע בידיו והוא היה גוער במעמיס: “מלא, מלא, אַל רחמים!” אחר־כך היה רץ עמה לאורך מסלול הלוחות, מטפס, קל ומהיר, במעלה המסילה החלקלקת, ובהגיעו אל הגשר היה הופכה אל הקרונית שלמטה כמנער חוצן, כשהוא מכריז על המספר בלויית גידוף רוסי – “שתים־עשרה!” וגידוף, “שלוש־עשרה!” וגידוף – מעֵין חזק ונתחזק. המנהל סורדין היה ניצב על סוללת־העפר שבגבול מישור הבריכות, בכובע אוסטרלי רחב־תיתורת, במכנסי־רכיבה ובמגפים נוצצים, ידיו מאחורי גבו, משקיף על השדה הנוצץ, הרוחש נמלים מתרוצצות, כבעל־אחוזות על המון צמיתיו. בצהרים, כשהמלח הדיף אדי־גפרית וזיעה קלחה מן הגופות, נעצר דוידוב במרום הגשר, ידות מריצתו מזוקפות לשני צדי מתניו, וצעק בקול גדול שהלך על־פני כל הבריכות: “סורדין! תסתלק משם, ימח שמך! אתה מפריע לעבוד! מפרי־ע!” וצחוקים התגוללו במישור המסנוור כגוילים ברוח. “סורדין פוחד ממנו”, צחקו האנשים בשלחם מבט שואל לעבר המנהל, שלעס את שיניו ולא זע ממקומו. הייתי סחוּט, שׂק שנתרוקן מקרביו, ואשכי כאבוּ מרוב מאמץ, ובשעת ההפסקה, בצל הקלוּש של האשלים המרוטים, נתישב דוידוב לידי, ובפתחו את סלו, הציץ בי וחייך: “משתינים דם, מה? כמה עשית?” נקבתי במספר. “לא רע!” הסתכל בי. אחר אמר: “אבל ככה לא תחזיק מעמד חבּוּבּ! אתה סוחב בכוח, וככה אסור, צריך ברוּח!” צחק. “איך ברוח?” שאלתי. “ככה, שתקח אותך הרוּח, אתה מבין? שתגלגל אותך! תַראה את החלציִם שלך. הנה, תראה, כמו דלעת חלוּלה. אתה עובד עם הבטן, וצריך לעבוד עם החזה, פה.” ועם כך הסיר את הכפיה המיוזעת שלו מעל כתפיו המבריקות, כרכה פעמיים סביב מתני וקשרה הדק היטב: “עכשיו תראה איך שתעוּף, כמו חמור ששמו לו פלפל בתחת!” אחר, כשהמשכנו בעבודה, היה שולח לעברי מבט של הנאה מפעם לפעם, כאילו הייתי יציר כפיו, וצועק מרחוק: “תמשיך, סטאכאנוב! תשבור את השיא! כמה יש לך? שלושים וחמש? ארבעים?” ולאלה שבקרבתו:“הוא עוד יגיע לחמישים אצלי! כל דג מלוּח שואף להצמיח כנפים!” בערב שמענו את קולו מרחוק, מתגלגל, בודד וגאה, באיזה שיר רוסי זאבי, מצד המושבה הקטנה, מוּכּת־הירח.

כמה ערבים לאחר־כך, כששכבתי באוהל וקראתי לאור העששית, הפשיל את יריעת הפתח, הסתכל פנימה וקרא:“לא מתבייש! בערב כזה! ואומרים עוד נעוּרים יש בעולם!” השחיל את גופו מבעד למפרש, ובהתישבו על השרפרף חטף את הספר מידי. “אובלומוב!” קרא. “באנגלית!” שיוַע. “אובלומוב – ובאנגלית!” לא שָׁקט. דיפדף בספר הנה והנה, כשעיניו מאירות כלמראה מַכּר ישן, אהוּב; סגרוֹ; בכל־זאת פתחוֹ שוב, ולאחר שעיין בו מעט, החליט: “לא, את גונצ’רוב אסור לקרוא באנגלית!” אחר קרא לפני את המשפט הראשון ברוסית ותירגם לעברית: “איליה איליץ' אובלומוב שכב במיטתו בוקר אחד, בדירתו שברחוב גורוכובאיה…” הפתיחות הרוסיות! זכוּר לי איך הפליג בשבחן של פתיחות אלו של רומנים רוסיים, שכל אחת היא כגמביט של רב־אמן בשחמט, כשהצעדים הראשונים כבר מבטיחים את הנצחון הצפוי מראש. (זכוֹר את “אנה קרנינה” – אמר – כשכבר בדף הראשון, משפחה הרוסה, בגידה, מריבה, או את “הנפשות המתות”, כשכרכרה באה אל האכסניה וכבר הטיפוס לעיניך – הכל פשוט, ענייני, ישר אל העיקר, וכל העלילה מקופלת בפתיחה כעוּבּר שעתיד להתפתח ולגדול!) זכוּר לי איך אחר־כך בחן אותי – האם אהב גונצ’רוב את אובלומוב שלו או לא אהבו. ועם כך דיבר בלגלוג על אלה שאינם מבינים סאטירה מהי, שרגילים לראות בה ביטוי לבוּז שרוחש הסופר כלפי גיבוריו ולאמיתו של דבר היא מאבק שלו עם תכונות המצויות בתוכו; שאין סאטירה ללא אהבה, ואף גונצ’רוב אהב את אובלומוב ואהב את זכאר משרתו, ודוקא את שטולץ, “החיוּבי”־כביכול, לא אהב, ולפיכך יצא כה חיוור מתחת ידו… באמצע דבריו הפסיק ואמר: “בוא, נטייל מעט, לילה נהדר בחוץ”…

בחוץ היה אור ירח מלא נטוּש על אבני־כוּרכר, שיחים זרדיים, חבורות מלחששות של ארנים, ומפזז באמות־המים שבין הבריכות למטה, במישור. פסענו זה בצד זה בדרך למושבה, צלו של דוידוב מתנחש על הסלעים וצעדו רחב, כשל אדם שמודד שדה. זכוּר לי איך נעצר לפתע, נשא פניו אל הירח ואמר משהו על היסטוריה של עם שמתחילה בשמים, אבל בלי ירח… אלוהים – כך אמר כמדומני – הוציא את אברהם החוּצה ואמר לו שיספור את הכוכבים, אבל הירח לא היה. וזוהי ראשיתה של ההיסטוריה שלנו, שכבר מקוּפל בה עתידה – רצינית מאד, אפלולית, גבוהה, ללא רומנטיקה. אחר־כך היו היהודים מקדשים את הלבנה במולד, כשהיא חוּט־כסף דק בלבד, יופי מצומצם, מוצנע, וכשהיא במלואה, העלימו עין ממנה, הניחוּה שתאיר על שדות וגרנות של גויים… גנזוּ את היופי בתוך תיבות־קסמים קטנות. מזוּזות, נרתיקי תפילין, רימוני־בּשׂמים, אותיות. רק עכשיו נפתחות תיבות־הקסמים והיופי פורץ החוּצה למרחב… טשרניחובסקי – אמר – הבין יופי מהו, אלא קשרוֹ עם אלילוּת, משוּם שלא חש את טבעה של הארץ הזאת. מה לנו ולאלילים? – שאל – פה היופי הוא אלוהים אחד, רחב, ומופשט דוקא…

הרחוב המגויר של המושבה היה הזוּי בחלומות, וקוּרים סהרוריים פרשו רשתות על בתי האיכרים וחצרותיהם. למטה, על־יד תחנת־הרכבת, דלק פנס־רחוב וקול צחוק בודד הגיע משם, כשל נערה הנמלטת מידי רודפה. “תראה איזה כפר עייף, זקן”, אמר דוידוב. “עוד לא עשר – וישנים! כאילו אבות־אבותיהם איכרים היו. ראית פעם את התרנגולות שלהם? ערביות שנתיהדו. הגזע הכי מצחיק בעולם!” פתאום – ללא אזהרה, כמין התגרוּת של קונדס גדול (דוידוב המשוגע! – כירכר צחוק בתוכי – במקלות יגרשוהו!) – נשא קולו בשיר־ערבות רוסי שהתגלגל כחבית־נחושת לאורך הרחוב. תריס נפשק באחד הבתים הרדוּמים וקול אשה גער: “שקט שם!” – “למה שקט, אמא?” פרש ידיו לעומתה. “למה שקט בלילה כזה, כשהלב יוצא אל המרחב?” – “אתה רוצה שאקרא לשוטר?” שאל קול חסר־שינים מן החלון, והתריס הוגף. דוידוב עמד רגע כנער נזוּף. “בוא נחזור”, אמר. “הם לוכדים עכברים בחלומות.”

בחדר־האוכל של הפלוגה עמדו כמה בחורים והתווכחו על משלחת ההסתדרות אל הקונגרס בלונדון, קומונוולת, תכנית בילטמור… דוידוב עמד והאזין, וזכוּרני איך הפסיקם לפתע: “על מה מדברים פה? על מה?” – וביטל את כל מחלוקתם כשהוא רוגם שאלות לתוך חבוּרתם – מדוע לא פורצים את מחנה עתלית שכאן בסמוך? ממה חוששים? מן הצבא? מקרבנות? מדוע משלימים עם חרפּת “מפקורה” שטוּבּעה בלב ים, וחרפּת גולי מאוריציוס? מדוע לא עולים חמשים אלף איש, מאה אלף איש מכל הארץ ושׂמים מצור סביב גדר המחנה עד שישוּחררו כלוּאיו? ומה טעם לכל הפלפולים על ניסוח הצעות לקונגרס בין־לאומי כלשהו בלונדון?.. לפתע, כאילו לא נתן ערך אף לדבריו שלו, הפסיק ופנה אל אחד מן החבורה, שהיה מחסנאי הפלוגה:“זהו! עכשיו תביא אבטיח, חבר! נשחט אותו, נשתה את דמו ונצנן את הלב הרותח!”

הסובבים חייכו: שוב אחת ממשוגותיו הנודעות של דוידוב.

“תביא! למה אתה עומד!” גער בו דוידוב. “צמאים, חביבי, רוצים אבטיח, אתה לא מבין את זה?”

הלה עמד וגיחך כשידיו בכיסיו.

“אסור”, אמר, “בלילה לא פותחים.”

“תן הנה את המפתח, אני אפתח!” הושיט דוידוב את ידו.

“מצטער”, גיחך המחסנאי כמחזיק שלטון בכיסיו.

דוידוב נסתכל בו רגע בשתיקה, כשוקל מה יעשה בו. “תן את המפתח”, אמר בשקט. “תגיד שאני, אברשה דוידוב, שדדתי אבטיח.”

“רק לארוחות. זהו החוק”, השתעשע הלה בסמכותו.

“החוק!” נצטעק דוידוב. “תן את המפתח!” תפסוֹ בצואר חולצתו. “החוק הוא אומר לי!” הטיחוֹ מלפניו אל הכותל. “ואיזה חוק כפה עלי לבוא הנה, מה? בן־אדם צמא לאבטיח בלילה ואומרים לו – חוק! חוקן החוק!”

הסובבים פרצו בצחוק ודודידוב אף הוא נתחייך. “אין דבר, אתה בסדר”, פייס את המוּקע אל הקיר. “רק שהמים פה מלוחים קצת. טעם נורא. שותה ושותה ונעשה צמא עד שהנשמה נשרפת לך בפנים…” הסתכל בו בחיבה, אחר פנה ויצא החוצה.

כעבור ימים אחדים נעלם כלעומת שבא. כשהמשכתי לקרוא את “אובלומוב” היתה דמותו מבליחה לעיני מפעם לפעם כבהזיה של מלח וירח. כתשע שנים עברו עד שנפגשתי בו שנית.


רשימה של 27 איש היתה בידי, ומסעי הראשון – כמה ימים לאחר שעברתי לגור לחדר זה בו אני כותב עתה דפים אלה – היה אל אחיו הבכור של אברשה, בזכרון־יעקב.

הגעתי שמה לפנות ערב, עם דמדומים, ויהושע דוידוב כבר ציפה לי בשער חצרו, ולידו בחורה שחמחמת, שמנמונת, עם גומות־חן עגמומיות בלחייה. איש עב־גוף היה, בעל שפם־שׂיבה מפואר ועינים מונגוליות, חייכניות, מטוּבעות בלחייו האדמוניות. “מר יונס?” הושיט לי את ידו. “מקווה שמצא בנקל את הדרך. יהושע שמי, וזאת בת־הזקונים שלי, מקסימה.” מקסימה הסתכלה בי במבט מאיר שהיתה בו הכרת־כבוד מרובה. בעפר החצר חיטטו תרנגולות בין ארנים ושיחי־היביסקוּס במלוא פריחתם האדומה. בּוּגֶנויליאה רבת־זרועות השתרגה על הכותל המגוּיד של הבית ושלוחותיה התרפקו על רעפי גגו. אריחים סדוקים הובילו אל הפתח.

“אז מה, כותבים ספר על אברשה”, התיישב יהושע אל השולחן הגדול שקערת פירות עמדה עליו. ספקנות כלשהי הציצה מעיניו המחייכות. “מה תשתה? קפה? תה?.. תביאי תה לאורח, מקסימה.” עיניה ושׂערה של מקסימה דמוּ לאלה של דודה. העלוָה של המטפס חסתה על החלון והשרתה דמדומים סגולים בחדר. יהושע שאל מיהו המוציא את הספר, ומשסיפרתי לו, אמר: “אגיד לך גלוי, אם היה זה הוצאה לאומית, לא הייתי מספר כלום. שום עסק לא היה לי עם זה. העם העברי היה חייב הרבה לאברשה, אף פעם לא שילם לו כלום, ואי־אפשר לכפר על זה על־ידי איזה אנדרטה או משהו. הוא היה מצפצף על זה. היה קם בלילה מן הקבר, כמו בלֶגנדוֹת, והורס את המצבה. אתה בטח הכרת אותו. הוא מסוגל לזה, נכון? אבל אם אתה אומר הוצאה פרטית, זה משהו אחר. כן”, הבריקו עיניו, “על אברשה יש מה לכתוב. זה סוּז’ט גדול, גדול מאד. אתה יודע מי היה האיש הזה? – אֶפּוֹכה!”

מקסימה הגישה תה ועוגיות ונתישבה לשולחן, נכונה להקשיב ביראת־קודש.

“אתה מבין”, לגם יהושע מכוסו, “עכשיו כולם נזכרו בו פתאום. אחרי מות – קדושים תגמור, כמו שאומרים. אבל כשהיה חי… תשמע, יותר משלושים שנה עבד הבן־אדם הזה בכל הארץ ובכל העבודות הקשות, ולא פעם גם הקריב את נפשו, ולא לקח מן הישוב מחוט ועד מחט, כמו שאומרים. שׂכר? מי חשב אז על שׂכר! עשו מה שצריך וזהו. אבל כשנגמרה המלחמה וביקש שיתנו לו בית בבאר־שבע, בית הרוּס, שחשב לתקן אותו בעצמו, כוש־מנטוש כמו שקראו לזה – אז אמרו לו אין, הכל תפוס! איחרת, אמרו לו! אתה מבין? – אברם דוידוב, שהיה תמיד ראשון – הוא איחר! והיות ואברשה דוידוב לא ידע להילחם בעד עצמו – אף פעם לא ידע – אז הוא מת כמו שהוא חי – בַּסיאק! כולם חטפו בתים, פרדסים, אלפי דונם של זיתים טובים ושקדים וגפנים, והוא נשאר עם הכותונת לעורו, כמו שאומרים. אז עכשיו אני שומע שמזכירים אותו בנאומים, וכותבים, ועושים ממנו גיבור לאומי. שלהם! באיזה זכות? באיזה צדק? אתה רוצה לשמוע משהו? – הוא אף פעם לא היה שלהם! כדאי שתדע את זה.”

משך ממחטה מכיסו, מחה בה את שפמו, קם, הדליק את האור, ומשחזר ונתישב נצטחקו עיניו הצרות כאילו ביקש להשכיח רוגז־שוא:

“אבל אתה הרי לא אשם בזה, לא באת לשמוע קובלנות! באת שאַספּר לך על אחי, נכון?.. במה אתחיל לך?” השהה מבטו על בתו, הנועץ עמה.

“סַפּר לו על החייל הטטרי ההוא”, משכה מקסימה את המלים בנעימה של געגוע.

“החייל הטטרי…” הירהר דוידוב רגע, אחר אמר בהתעוררות, כשהוא משלח אצבע אל הגליון שלפני. “קודם־כל תכתוב שאברשה לא היה ציוני. אף פעם לא היה ציוני!” ובראותו את התמהון שבפני, הצטחק: “כן, בטח ציוני אבל לא מה שקראוּ ציוני! אתה מבין – מפלגות, קלוּבּים, אסיפות – כל זה לא היה שייך לו בכלל! רחוק מאד! שנא את זה!.. מה כתבת שם?” הצביע על הגליון. “אברהם דוידוב? תמחוק את הה”א! אברם היה שמו. הוא לא היה המון גויים, הוא היה רק גוי אחד!" צחק שפמו ברחבוּת.

“באמת היה גוי”, אמר. “כלומר, לא גוי גמור, גלל שידע עברית עוד שם, ולא סתם, אלא קרא הרבה וידע שירים בעל־פה וכל זה, אבל נשמה של גוי. אתה שואל איך, אז אספר לך. אנחנו, היתה לנו אחוזה בקרים, אחוזה חקלאית שגידלנו בה סלק־סוכר ועוד דברים. אתה יודע”, נזכר כמו בבדיחה, “בזמן המהפכה התלוצצו שברוסיה שולטים שלשה יהודים – ויסוצקי, ברוצקי וטרוצקי. ברוצקי – היה מלך הסוכר… אבל זה לא לענין. הקיצור, בכל הסביבה שלנו כמעט לא היו יהודים. גרמנים, רוסים, אבל יהודים – מעט. על ג’נקוי שמעת? – זאת אחוזה שהיתה שייכת לגרמני אחד, קלברר, ואחר־כך עשו שם הכשרה לחלוצים. לא רחוק מג’נקוי היתה האחוזה שלנו. כשהיינו קטנים לא ראינו כמעט יהודים, אבל מה? אבא הביא לנו מורה מסימפרופול, בחור משכיל, שלימד אותנו קצת אותיות קטנות, והרבה ספרוּת עברית, של הימים ההם. האמת לָגִיד, אני לא אהבתי ללמוד, אבל אברשה – כן. אהב לקרוא הרבה. וגם לנגן. הו, הוא הבין במוזיקה! מאד! היה לו כינור… אחר־כך אספּר לך על הכינור. סיפור מענין מאד. אבל נשמה – של גוי! אהב לרכוב על סוס, לשחות בנהר, להתקוטט – כמו אחד משלהם. הוא לא היה חזק, אבל אמיץ מאד, לא ידע פחד!.. מקסימה, תביאי את האלבום, יראה את התמונות שלו מאז…”

באלבום הכבד, שכריכתו מעוטרת נחושת, היו תמונות־קרטון חומות, מטוּבעות בגושפנקות רוסיות מסולסלות. אברשה נראה שם בחברת בני־משפחתו מסביב לשולחן, רכוב על סוס בשער בית־אחוזה גדול, יושב על כיסא וספר על ברכיו, עומד זקוף במדי־גימנזיסט הדוקים ומכופתרים עד הצואר. נער צנום ושחרחר היה, חלק־פנים, בעל עינים עצובות ואמיצות. אחיו נראה נמוך ממנו, רחב־כתפים ותפוח־לחיים, ודמה לאמו, שהיתה גבהת־חזה, עגולת־סנטר, ובחולצת־התחרים שלה, באבנטה הרחב, במדליון הגדול התלוי בצוארה, נראתה כרוזנת. יהושע דוידוב קרא באצבעו את התמונות: זה אבא, זאת אמא, זאת האחות מַשה, שמתה משחפת, זה הדוד לוֹבָה שהבולשביקים הרגו בשלושים ושתים… קלסתרי־פנים רציניים מאד, עגומי־עינים, גאים, נסיכיים, של דודים, דודות ויתר קרובי־משפחה. (ובין תצלומי דודים ודודות – תמונתו של טולסטוי הזקן, החורש בסוסים. “אותו אתה מכיר בודאי”, נצטחק יהושע.)

“כן, רציתי לספּר לך על הכינור”, אמר משסגרנו את האלבום. “זה לא סיפור, זה סמל! בימים ההם, בקיץ של תשע־עשרה, נכנסו לקרים הלבנים של גנראל דניקין. היו לו גדודים של צ’אצ’אנצים, פראים, רוצחים, פּוגרומצ’יקים. גירשו את האדומים והיו עושים טרור בכל המחוז. שודדים, אונסים, אוסרים כל מי שרצו, בלי חקירות, ובשבילם יהודים ובולשביקים היו היינו הך. היה להם שר־גדוד אחד, שארוב, שהיה תולה אנשים ברחוב. כל לילה היו שומעים יללות נוראות מן הכפרים מסביב. אברשה היה אז בבית, מפני שהגימנסיה בסימפרופול היתה סגורה. לילה אחד, כשהיה מנגן בכינור, שמענו דפיקות על הדלת, ואל הבית נכנסו שני חיילים לבנים – מגדוד־העונשין של סלאשצ’וב היו – אמרו שנודע להם כי מתחבאים אצלנו בולשביקים ודרשו שנוציא אותם אליהם. אברשה היה לו דם חם, היה מתרתח מהר מאד, ועוד לפני שהספקנו להגיד דבר־מה, הרים את הכינור שלו על ראש אחד מהם ו – הך, מכה אחת חזקה! הכינור התפוצץ כמובן, אבל השנַים – לקחו את הרגלים על הכתפים, כמו שאומרים, ו – החוצה. למה ברחו, עד היום אני לא מבין, אולי מפני שלא חיכו לדבר כזה, אולי מפני שהיו עוד כמה גברים בחדר, אני, אבא, שני פועלים גויים, בחורים כארזים – אבל יותר לא ראינו אותם. למה אני אומר לך שהסיפור הזה סמל? – מפני שכשאברשה שבר את הכינור, הדבר הכי יקר לו, על הראש של הגוי, שבר את כל החלומות שלו על רוסיה. באותו לילה החליט שהוא הולך לארץ־ישראל והתחיל אצלו פרק חדש בחיים, כמו שאומרים.”

“זה באמת היה”, נתחייכו גומות־החן של מקסימה בהתנצלות.

יהושע דוידוב מיצה את רושם סיפורו בעיניו הפקחיות, והמשיך:

“אני יצאתי חצי שנה לפניו. לא גלל שהייתי ציוני. לא הייתי ציוני, אבל… אחר אותו המקרה פחדנו להישאר באחוזה, עזבנו הכל ועברנו לסימפורופול. אלפי פליטים היו שם בעיר, התגוללו ברחובות, רעבים, חולים, גוססים. לנו עוד היה קצת כסף ובעזרת הקונסול האנגלי בסבסטופול יצאנו בסירה לקושטא, ומשם הגענו לארץ. אברשה עוד נשאר, מפני שאז נכנס לו בראש הרעיון של ההגנה. אתה יודע מה היתה הצרה אתו? – שהוא לקח הכל ברצינות. לקרים בא אז טרומפלדור להקים מושבות של חלוצים ואמר, “למדו מלחמה והיכּוֹנוּ לשפוך את דמכם למען המולדת” – ואברשה לקח את זה עם כל הלב. החליט להיות ב”חלוּץ הצבאי" כמו שקראו לזה. אבל מה? – דוקא הוא לא נסע עם החלוצים ודוקא הוא איחר את ההפלגה של “רוסלן” מאודיסה, והגיע לארץ – לבד. טיפוסי מאד היה בשבילו.

“ספּר לו על החייל הטטרי ההוא”, הזכירה מקסימה.

“כן, החייל הטטרי…” זרחו עיניו של יהושע. "את זה הוא סיפר לנו אחר־כך, כשהגיע ארצה. את “רוסלן” הוא איחר, כפי שאמרתי לך. למה איחר? – גלל שהאשימו אותו בגניבה. עבד בתחנת־הרכבת בסימפרופול ואמרו שגנב שק קמח. ברוסית אומרים – “על ראש של מאקאר – נופלים כל האצטרובלים”. הרבה לקחו קמח, בשביל הפליטים, אבל דוקא אותו תפסו. ישב איזה חודש, ואולי יותר, ואחר־כך, כשהוציאו אותו בהשתדלות של ועד־הקהילה, החליט ללכת לארץ־ישראל ברגלים, דרך קאוקאז, כמו שטרומפלדור אמר אז – “לעבור ברגל הרי אררט ולכבוש את ארץ־ישראל”. הקיצור, אברשה ועוד שני בחורים יצאו מסימפרופול בדרך מזרחה. הרכבות היו אז מלאות ועוד שני בחורים יצאו מסימפרופול בדרך מזרחה. הרכבות היו אז מלאות חיילים ולאזרחים אי־אפשר היה לנסוע. היה להם קצת כסף, שכרו ערבאנג’ה ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לולאדיקאוקאז, ומשם חשבו להגיע לבאטום ולעבור לתורכיה. ברוסיה, אתה יודע, היתה אז ערבוביה גדולה, פה לבנים, שם בולשביקים, שם מנשביקים. באזרבידז’אן שלטו הסובייטים, ובבאטום, שהייתה ברפובליקה הגרוזינית, שלטו המנשביקים. מולאדיקאוקאז לבאטום צריך היה להבריח את הגבול ברגל, דרך הרים גבוהים מאד, עם שלג־עולמים. שילמו כסף לחייל טטרי אחד, שהיה קונטרבנדיסט, והבטיח להעביר אותם אל מעבר לגבול. כשהגיעו להרים, רעבים, צמאים, עייפים עד מוות, שמעו שהבולשביקים נכנסו לגרוזיניה. הטטרי נבהל ולא רצה להמשיך. באמצע הדרך, בשלג, אמר שהוא חוזר אל הכפר שלו ולא ימשיך. מה עשה אברשה? – התנפל עליו, חטף ממנו את האקדח שלו ואיים עליו שאם לא ימשיך יהרגו אותו על המקום. והטטרי הלך! אמרו לו לצעוד כמה צעדים לפניהם והאקדח מכוּון כל הזמן אל הגב שלו, כמו שבוי שלהם. אבל מה? – כשהגיעו לגרוזיניה, חלה הטטרי בדרך ולא יכול היה להמשיך. נפל מן הרגלים. השנַים שהיו עם אברשה רצו לעזוב אותו בהרים, אבל אברשה אמר – לא! לא להשאיר בן־אדם שימות בשלג? – זה לא! מה עשו? – לקחו אותו אתם, ממש על הידים! כשהגיעו לבאטום – לא רצה הטטרי לעזוב אותם. כל־כך התקשר אל אברשה, שאמר, אתה הצלת את חיי, תקח אותי לפלשתינה! מצאו שם אניית־פחם שהולכת לתורכיה – ולקחו אותו אתם, עד קושטא! הטטרי נעלם אחר־כך, זה ענין לחוד. אבל המקרה הזה מלמד אותך מי היה אברשה! יכול היה להתנפל על אדם עד רצח, אבל כשהוא בצרה – מוכן היה לתת את החיים בעדו!.. נו, אחר־כך בא לארץ, התחיל לעבוד בכבישים, אבל זה כבר פרק חדש, כמו שאומרים. תשמע בטח מאחרים. אני לא ראיתי אותו הרבה בימים ההם…

השעה היתה כבר מאוחרת ויהושע דוידוב הציע שאשאֵר ואלוּן בביתו. אמרתי שאנסה עוד להשיג מונית, ומקסימה יצאה עמי ללווֹתני אל מרכז המושבה. בדרך סיפרה לי איך בהיותה ילדה שהתה כמה ימים בביתו של דודה, בית בודד בתוך חורשת־אקליפטוסים בקצה כפר־סבא. בבית־האריזה של הפרדס הסמוך היו מתאספים בערבים בחורים ובחורות ואברשה היה מלמדם נשק. פעם התגנבה לשם והציצה פנימה מבעד לחרכי התריס. “אני זוכרת שהוא היה כל־כך סודי וכל־כך אמיץ, שעמדתי ורעדתי. מין פחד כזה… לא, לא פחד… הכל היה מסתורי נורא…” השומר תפסה בקלקלתה ודודה יצא אליה, משכה בידה, ובהובילו אותה הביתה אמר שאם תגלה דבר ממה שראתה, הבית והחורשה יעלו באש. מאז כשהיא נזכרת בו, היא רואה אש לעיניה, תבערה גדולה. “ומה שאני זוכרת עוד, זה פעימות הבאר, באר הפרדס, בחשכת הלילה, כשהלכנו יד ביד ואני רעדתי נורא, משהו כזה… עד היום, עד היום…”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47929 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!