א

הכל נסע דרומה. כסוסים מיוזנים שועטים לקרב, דהרו משאיות, טנדרים ג’יפים, אוטובוסים, דחפורים, מנופים, שריונים, רקעו במקומם קצרי־רוח, נושפים וצונפים, ושוב דהרו, נושכים זה בזנב זה, מתפרדים ונוגשים, שועטים הלאה, מתפלגים בצמתות כנהר לזרועותיו. כחץ שחוט ממורט בשמש, זונק לבוא אל מטרתו, פילח סאון הרכב את החלל הנרעד מרבצו מסביב וביקע אופק אחר אופק. הרחק בשדות שָׁלווּ יישובים לבנים, כסיעות יונים צחורות שנחתו ללקט זרעונים אחר החריש.

בהתעכב המסע לרגעים, נבלם ונרתע מגודש קצפו, נתרומם צבא ראשים מעל לדפנות וקריאות נזרקו מקרון לקרון וכובעים וידים התנופפו בברכה וקריאות שלום נשתלחו כדרורים במעוף מהיר מסוף השיירה עד ראשה.

אחר באו הגבעות הגבוהות והשפלות ואחריהן המישור הרחב שדממתו רוטטת כמיתר ברוח חרישית הבאה מאפסי־ארץ.

רצתי אל אהל הסמג“ד ומשם אל אהל הסמ”פ ומשם אל האפסנאי, נופל אל השורה, נטמע בתוכה, נע עמה כטבעת בנחש, נפזר מתוכה כנמלה מנחילה, אץ על פני הכיכר המלאה נמלים אצות אשה לדרכה, נתקלות ונפרדות וחוזרות אל שורתן ושוב נפרדות ברחש השקט המשרטט קוים לכל־עבר ללא ספור, ומשם עם הציוד והחגור וכלי הברזל אל אהל־השדה הגמוד.

הייתי אחד מגדוד, אחד מרבבה, אחד מעם. לחצתי ידים, צחקתי, שאלתי לשלום אנשים שלא הכרתים. כולם היו ידידי.

אחר הייתי לבדי על האדמה הקשה והיבשה ושרירי גבי הדבוקים אליה מקשיבים לזרמים העוברים בבטנה, מניעים באון את שרירי מתניה, מחשקים את גרמיה כמטילי ברזל, עד כי שורגו גידי פחדה.

אחר היתה האדמה ים גדול ואני נע אט־אט על גליו הרחבים, צף על גבי ונע מאופק לאופק.

נרדמתי. וכשהתעוררתי, ראיתי כוכבים ראשונים מנצנצים בשמים וקול שירת גברים עלה מרחוק. קמתי ויצאתי החוצה. המחנה היה ריק. למטה, במורד הגבעה, באמצע השדה האפור, השחיר גוש אדם צפוף. שם ישב הגדוד, על האדמה, וקול שירתו, שהאדיר והלך במקהלה אחת, נשמע כמַשק כנפי ברזל בעננים.

הה, אלהים גדולים, איזה נס אירע שבאה המלחמה והצילה מן המוות!

ירדתי למטה ונתישבתי בפאת הגוש הגדול והצמדתי גופי אל גופו. אחר־כך נתקרב חייל אחד וסמך כף־ידו על כתפי כדי שיוקל לו להתישב. למגע כף היד עבר גל של חום בבשרי. רציתי ללחוץ את ידו ולהודות לו. הו, בני־אדם טובים, אמרתי, צבא־אחים היוצאים יחד לכבוש להם את החיים!

מפקדים, חיילים, אמר המג“ד בקולו המתון, בעמדו באמצע הגוש וידיו מאחורי גבו, בעוד לילה ויום מצפה לנו המבחן הגדול. הננו נמצאים כבר בתוך תוכה של המלחמה, וברגע זה עצמו, נמצא כבר חיל החלוץ של צבאנו עמוק בתוך שטח האויב, מעבר לקוי הביצורים שלו. תפקידנו הוא לפצח את מערך ההתקפה שלו, המאיים על שלמות ארצנו, על עצם קיומה, ולסכל, אחת ולתמיד, את מזימותיו התוקפניות. לא אדבר על חשיבות המבצע הזה. כולכם יודעים זאת כמוני. אומר רק דבר אחד: שום מדינה אינה יכולה לסבול מצב של איום מתמיד על גבולותיה והתקפות בלתי פוסקות על יישוביה. מלחמה היא עסק בלתי־נעים, הכרוך בסבל ובקרבנות. אך עסק פחות נעים הוא לחיות מתוך פחד תמידי, כאשר בכל רגע עלול האויב להניף את חרבו השלופה ולהתיז את ראשך. המשימה שלנו היא לתקוף את הגזרה המבוצרת ביותר של מערך האויב. על גבול הגזרה הזאת נמצאת שרשרת צפופה של מוצבים וביניהם שדות מוקשים וגדרות־תיל. כוחות צבא האויב מונים גדודי רגלים ושריון, גונדות תותחים, מרגמות־כבדות, משחיתי טנקים, מכוניות משוריינות, יחידות נ”ט. המטה הכללי דאג לכך שירוכז כאן להתקפה כוח אדם, שריון, נשק קל וכבד, בשיעור מספיק להתגבר על כל התנגדות שיגלה הצד השני. אין לי כל ספק בנצחוננו, אבל בכם תלוי הדבר שנצחון זה יעלה במחיר אבידות מינימלי. כשאני אומר שהדבר תלוי בכם, כוונתי לכך שהדבר תלוי באומץ לבו של כל אחד ואחד מכם, במיצוי כל הכושר הקרבי שלו, באימוץ כל כוחותיו, בגילוי העזה מספקת, בשיתוף פעולה מדויק עם מפקדיו וחבריו ליחידה, ברוח האחוה שהיא הכוח החזק ביותר העומד לרשותנו, ושהאויב לא יוכל להתחרות בו לעולם – – –

גזרת האויב היתה שרויה באפילה וכיפת השמים המשובצת רבבות יהלומים נוצצים היתה פרושה מעל לאדמה כולה. לא ידעתי פחד. הייתי גאה באמון שנתן בי המג"ד. בי ובכל אחד ממאות האנשים היושבים עמי, שאת פניהם לא ראיתי אך שמעתי את קולם בהיותם שרים יחד. ראיתי עצמי מסתער על טור האויב בכידון נטוי, פורץ לשורותיו, מפיל בו חללים. ידעתי ששום כדור לא יפגע בי ושאכנס חי, זקוף־גו, אל העיר הכבושה, וחזי גואה משמחת הנצחון.

במרכז המחנה, ליד אהל המפקדה, השמיעה תיבת הרדיו בשורות מן המדבר הרחוק, מהרי ברזל ונחושת, מחופי ים קדום. באפילה אפשר היה לחוש איך מסתמרים מאות הגופות העומדים מסביב כמו כידונים שלופים אל על, ואיך עוברת צמרמורת הזרם החשמלי מגוף אל גוף עד היותם לגוף אחד שוקק לזנוק קדימה, לכל אשר תצווהו הפקודה. אחר התערבה המולת האנשים הצוהלים, השוחקים, המברכים, הטופחים על שכם, התוקעים כף, החובקים כתף, השורקים, הלוחשים, המחפשים את רעיהם, האצים אל אהליהם, הנופלים אל תור האוכל, הלועטים במעומד מצלחותיהם, המצלצלים בנשקם, – בטרטור זחלים, שריונים, נושאי תותחים, טנקים, שחרשו את האדמה ואת הלילה ברעשם ונעו כחיית פלדה אדירת־כוח לאי־שם, דרומה, לאי־אן. הכל היה חשוק בשרשרת ברזל שטבעותיה משיקות זו בזו בצלצול מזרים און, לא־חת. חת־ואחת צעדו פלוגות בצדי הטור המשוריין בחשיכה שמעבר למאהל, חת־ואחת ואבק צעדיהן מופז בפנסי הרכב הנוסע. לצעוד עמהם. להגיע אל שדה הקרב. לרוץ אל מול האש, ליפול ולקום. להסתער אל המוצב. פנים אל פנים. לקפוץ לתוכו. לצווֹח כחיה. הו, עוד לילה ויום!

לפתע היתה שוב כף יד מונחת על כתפי. היה זה הרס"פ. בוא, ניגש אל אהל המפקדה, אמר.

מסביב לשולחן מכוסה מפה משורטטת גדולה, לאורם הצהוב של שלושה פנסי־שדה, ישבו המג“ד ועוד חמישה קצינים. דפיקת־לב חזקה הרעידה את חזי בהיתקל מבטי בדבלה שישב לצלע השולחן. לא תיארת לך שניפגש כאן, אמר בקולו השקט, הבלתי־נשמע כמעט, וחייך אלי חיוך דק. זכר אשתי, הסיוטים, האקדח, עלה על לבי כקם מן המתים, אך מיד נגוז. לידו ישבו גבי ויורם נש. לא נזדקנו. כפיות לבנות היו עוטפות את צואריהם ופניהם היו מאובקים. כמו אז. אל אלהים! תקופה שלמה! כאילו היה, כבר, בדיוק במקום הזה, בדיוק בשעה הזאת, סביב לשולחן בתוך אהל מוצהב בפנסי־שדה. איך הכל חוזר. וגם אני. הקולות הצרודים והשקטים, הניחרים מעשן ומאבק לוהט. קוראים בשמי בלילה. משלט דיר אל־עמר. המשאבה התחתונה של שער־הגיא. המסע הנורא בחשיכה. עוזי ודב שנפלו ליד מכונות היריה. המשוריינים של האויב העולים מולנו מקרוב־מקרוב. יורם נש הקורא לא לסגת ומתחפר בין הסלעים. הנסיגה במעבה החשיכה, רדופים בצליפות המקלעים. שני הפצועים שנשארו בשטח וגניחות האימים שלהם מחרחרות אחרינו. להשאיר אותם, לקחת רק את הפצועים קל. פניו המעונות של גבי בהאר השחר. הילוכו המטורף כאילו הוא רצחם. ישיבתו על הסלע בשמש המאדימה, ראשו בין אגרופיו. איך הגיעו הנה שניהם. איך באו ונאספו כולם, כאילו אך תמול היה זה ועכשיו המשך הקרב ההוא ודבר לא השתנה. ויורם־נש יקרא שוב בשמי בלילה. וזוועת האנקות של פצועים שהכרח להשאירם בשטח כי אין אלונקות וצריך למהר להגיע למשלט לפני בוקר ואין משוריינים ואין כלי נ”ט אחד והקשר נעלם ואין כיכר לחם אחת והמימיות נתרוקנו זה מכבר. איפה החובש? חובש!

יורם־נש לחץ את ידי ממקומו וגבי קרא בשם הפלוגה ההיא כמשמיע סיסמה. שמונה שנים לא ראיתים.

רצינו לשאל אותך אם אתה מוכן לצאת לסיור, אמר המג"ד.

כן, המפקד, אמרתי, וסומק הציף את פני מהרגשת הגאוה.

הלילה.

כן המפקד.

מכיר קצת את השטח?

לא.

גש לאפסנאי עם הפתק הזה, קבל את הציוד וחזור הנה.

כן המפקד.

לאחר שעה יצאנו אל הדממה, חמושים בתת־מקלעים, אקדחים, רימונים. ארבעה היינו, מלבד דבלה, שהלך בראש. נבלענו בחשיכה ורק בטישת צעדינו בעפר הרך נשמעת. האדמה היתה מישור ולא ראינו לפנינו דבר, רק את דבלה המושך בצעד מהיר קדימה. שום מכשול לא עמד בדרכנו ודומה היה כי כך יכולים אנו ללכת וללכת, עד שנגיע אל הים. ארץ גדולה גדולה, שאנו שליטיה היחידים. אם יבזוק כדור, הוא יחלוף מעלינו, מימיננו, משמאלנו, בנו לא יפגע. שחוק המלחמה. חופש המלחמה. כל כוחו של אדם. בוז לחולשותיו. חשתי את הכוח ברגלי, שלא תלאינה לעולם, במתני, שמשא החגור שינסם, בידי, שברזל הנשק חישלן, בחזי, שהתגרה באויר הצונן, בחשיכה, באש הנעלמת, הצפויה. הייתי גבוה כפליים כקומתי. ענק דורך על במתי ארץ. אם כדור יפצע את דבלה, אשאנו על כתפי כשאת עולל. אחרון אהיה ולא אפול. אהיה עַם שלם שאהבתו גואה בתוכו עד שים מחנק לגרונו. ידידי הרבים, רבים לאלפים, שנאספו ובאו יחד והם שוב גוש אחד דבוק לאדמה. הו, שמי שאני גאה בו. אבי שאני גאה בו. נערוּתי שאני גאה בה. הו, לילי הגדול שאני כובש בו את חיי מחדש!

דבלה כרע על ארכובותיו, וכמוהו עשינו גם אנחנו. היינו שפופים כצפרדעים והאזנו ללילה, הרחוק והקרוב. רק כרסומים חרישיים נשמעו בין הקוצים, רשרוש חרקים בעשב היבש. גישוש רגלים נסרניות בגבעולי קש. אוושה שפויה של חיפושית על הקרקע הרכה. ומרחוק היתה דממה מאופקת מצפה לרעם. לפני צאתנו ראינו את שני המוצבים על פני שולחן החול: כשני צבים גדולים משלחים גפים מצופרנות פנים ואחור מבעד ללועיהם. גדרות תיל, עמדות תותחים מוסווֹת. שדה מוקשים משוּרטט צלבים־צלבים כעקבות חיפושית בחול. דרך משובשת, חסומה. עכשיו היה הכל אפילה. אפשר שניפול על הגדר בטרם נגיע. או נעוף באויר ממוקש מתפוצץ תחת רגלינו. האם רחוקים אנו?

אחרי, התיז דבלה לחישה וקם וצעד. שוב היה המישור העיוור שאין בו מכשול. הה, לו היו כל החיים כך. לא בחדרים הסגורים. חבורות־רעים נעות במישורים, או בהרים. נושאות משא ללא עייפות. איש עָרֵב בעד רעהו. ורק לחש עובר כסיסמה מאיש לאיש ואין צורך לשאול כי הכל מבינים. ואין מזימות אפלות הקוראות לדו־קרב. והכל עושים את שנדרש בצו הגורל האחד. לו כל החיים –

נעצרנו. שני זרקורי ענק, הרחק במערב, שלחו חרמשים ארוכים לקצור את חשכת הלילה הרחבה. ארצה! פקד דבלה בהגיע האלומה אלינו, ונשתטחנו. האור היה מסנוור והמישור שלפנינו נעשה הרים ועמקים לרגע חד ושוב החשיך, יותר מבתחילה, והחרמש שטף הלאה והחליק. קמנו וצעדנו, ומעתה היינו קופאים במקומנו וכורעים בכל עת שהונפה חרב האור הארוכה. גיששנו דרכנו מבלי־דעת. דבלה האט צעדיו, מהסס. ניסה לבחון את שלפניו באלומת האור, אך זו גילתה רק חזיון־בדים מתעתע, טורף את כל התיאורים. עתה ציווה עלינו לשבת ולהמתין והוא עצמו הלך ופנה צפונה, באלכסון, עד שנעלם מעינינו. כנראה שתעינו. שום שביל לא נקרה על דרכנו ולא סימן לדרך סלולה, אלה המסומנים על המפה, התווּיים על שולחן החול. לא נביחת כלב, לא צליל מתכת, לא קול אדם. הצמדנו אזנינו לאדמה. עכשיו היינו קשובים לשמוע את קול צעדיו של דבלה. אך לא קול. האפשר שיתעה ולא ימצא דרכו חזרה אלינו? שריקת כדור רחוק החרידה פתאום את הדממה. ואחריה טרטור מכונות־יריה בפרץ זונק. וכוכב אדום מתבהר וגדל, משתהה ברקיע, ומתפרש למניפה מתרססת וכבה. וקול התפוצצות על הקרקע ואלומת זיקים אל־על. רחוק בדרום. האם החל הקרב מבלעדינו? או נשתבשו הפקודות? לחזור? להמתין? לרוץ קדימה? לרוץ אל אזור האש? היכן אנו דרושים? רק שלא נשב כאן בין שני המחנות! רק שלא ניפול מכדורי חברינו! איפה דבלה? האם זה כבר הקרב? אך הכל השתתק לפתע והיתה שוב דממה.

דבלה חזר ועמד מעלינו מבלי שהרגשנו בכך. אלה החבלנים של הזרוע הדרומית, מפוצצים את שדה־המוקשים, אמר במנוחה. שלחנו מבטינו לדרום וציפינו להתחדשות האש, אך זו לא באה. שוב החליק מעלינו הפס הרחב והחד של הזרקור. בואו אחרי, אמר דבלה. מצאת משהו? כן. קפל־קרקע ארוך, סוללת עפר. מקום טוב להיערכות הכוח. מאחוריו, אני חושב, המוצבים. עתה צעדנו למישרין ודבלה לנו לעינים. קול צעדינו גבר באזנינו מאד ואת הקתות אחזנו בחזקה. מדוע אינו נזהר כלל, כשאנו קרבים והולכים אל קוי האויב? פתאום־לפתע תעלה מן האדמה פלוגת־סיור שחורה ואנו נופלים לפניה כקמה לפני הקוצר.

לאחר עשר דקות הגענו אל הסוללה. נמוכה היתה משתיארנו לעצמנו אך היא היתה מאורע גדול במישור האטום. השתטחנו על האדמה והקשבנו. כן, עתה נשמעו קולות. נהמה עמומה מרחוק, נהמת הים המכה בחזה הארץ וקול נקישות תחוחות מקרוב. מתחפרים. האויב. בעוד רגע יצלוף מטר היריות. נהיה גויה אחת שעם בוקר תעלה עליה השמש ונחיל זבובים יעופף סביב לועה הפעור אל השמים והדם יבש על שפתיה.

שכבנו גהורים וחמים זה בצד זה ודבלה לצדי. רציתי לומר לו מלים מספר שאולי לא אספיק לומר לעולם. לבקש את סליחתו על הדו־קרב שערכתי עמו. ללחוש לו שכל מה שהיה אינו חשוב עוד בעיני לעומת המלחמה הגדולה, והחיים הגדולים, הכבירים, שאנו חשים עכשיו יחד בעצמתם. שבאמת אין כל ערך, שאך שוטה הייתי ובדיתי מראות מלבי. שאני אוהבו. כי הוא הארץ שאני אוהב. שנכון אני, ברגע זה, לקום ולעבור את הסוללה לבדי ולהטיל רימון אל פלוגת החפרים של האויב. ולא לחזור. אם רק יצווה.

דבלה ציווה עלינו להתפרש לאורך הסוללה, שנים כלפי דרום, שנים כלפי צפון, כחמש מאות צעד לכל צד ואחד יישאר. לגלות את דרך העפר המובילה אל בין שני המוצבים. לסמן את נתיב־התנועה לכוח התוקף אל היעדים.

הלכתי עם דבלה ושוחחתי עמו בלבי. אמרתי לו שלא אוכל עוד לחיות כפי שחייתי עד עתה. שלאחר המלחמה לא אחזור בשום פנים למקום עבודתי הקודם. שריח הניירות והדיו ושטרות הכסף מעורר בי בחילה. שמוכרח אני לחוש אנשים סביבי, לבבות חמים עושים עשיה אחת. הולכים יחד. אמרתי לו שאם נשאר בחיים – ודאי נישאר בחיים! – נתארגן, החמישה שכאן, ואנשים מכל הפלוגות, ונקים יישוב חדש בדרום הארץ. נחיה בצריפים. נגדל בקר. נרכב בלילות על סוסים. נעטוף צוארינו בכפיות. נתכסה אבק. נהיה צמאים עד מוות בשמש הלוהטת. נתחיל הכל מחדש. נכרות ברית. כמו עכשיו… לפתע נעצר, תיחתח בנעלו בעפר ואמר, זהו. רקעתי ברגלי. כן, היתה זו דרך כבושה, מכוסה חול. זהו, חזר ואמר ולחץ בחזקה את קיבורת זרועי. פה הדרך שחיפשנו, נחזור.

השנים שפנו דרומה חזרו גם הם. השתטחנו שוב על הארץ וזחלנו על גבי הסוללה הנמוכה. כשהגענו לראשה, ואלומת־האור חלפה שוב בקשת רחבה על פני המרחב, ראינו את המוצב. ראינו אותו כשנשתררה שוב אפילה עיוורת. עמודי גדר. תל־עפר. פתחים שחורים. לועים. דמויות נעות.

ב.

ליל־נגוהות. ליל זהורים ורשפים. ליל נהר־של־אש.

ב־0110 שלאחר חצות הלילה השני, החל הכוח לנוע מערבה, מחלקה אחר מחלקה, פלוגה אחר פלוגה, חמוש מכף רגל עד ראש, עמוס כתפים ושכם, צועד באפילה, בוטש בעפר הרך, נישא על גל גואה, ואנו, כיתת הסיירים, בראש השדרה, לנווט את דרכה אל היעד.

משכנו בראש, קלי רגלים, מרחפים, יודעים בעל־פה את הדרך הארוכה, הסומית, במישור החשוך, מתעכבים לרגעים עד שתיגש פלוגה בזנב חברתה, חוזרים ומושכים קצרי־רוח, מערבה, מערבה, אלפי רגלים מאחורינו, יער אפל של רובים, חיה ארוכה שקרביה ברזל וקשקשי שריונה משקשקים בנועה, מושכים והולכים להגיע שעה ממושכת בטרם יעלה שחר.

הרחק בדרום בזקו זיקוקים בחלל, עופפו וגוועו, זינקו למרום כבליל־חג וצנחו אל נתיבי האש הניתזת בשריקות חדות, כאלפי שוטים צלפניים, בטרטור בהול, נרדף, נחשים נחשים, ראש נחש בזנב רעהו, בתקתוק ברד אבנים נרגמות ומידרדרות לתהום השחורה, בנפצים פורצים מלועי האדמה. ביללות פולחות שמים. שם, רחוק בדרום, כבר היה הקרב בעיצומו.

משכנו והלכנו, כבדים והולכים, והצעדים תוחחים איש בעקב איש, ומשף נשיפות מתקצרות כמפוח לוהב משורה לשורה, ונעימת משפטים מתקטעים וחוזרים במכשירי הקשר נמתחת כחוט, נקרעת ונקשרת, וגלגלי רכב קל, אי שם מאחור, שפים ומתרתעים וטוחנים עפר וחוזרים ונעים, ומצפון כבר נשמע שקשוק שרשראות שריונים.

הייתי כאביר־מלחמה. האושר חנק את צוארי כהמנון. זרם בי כנהר עובר מסוף החיל עד ראשו. ניצוצות נבזקו ביני ובין רעי מדי נגוע כתפי בכתפיהם. צמרמורת לא־פוסקת ריתקה אותי אל כל השורות שלפני ולאחורי. כל החזות היו לי למגן וחזי חישב להתפלץ מעוצר גאוותו. איזה עם עצום שכל תולדותיו צועדים עמו בצאתו להשיב מלחמה!

וכשהגענו לקו הגבול, ומכשירי הקשר שלחו הברות קטועות, והשדרה נתבלמה כשיירת קרונות, בצלצול שלשלאות, חריקה ואנחה, ואחר התפרשׂ הכוח לרחבו, כיתות רצות אחר פקודות קצרות, ריצה שפופה תחת משא ילקוטים וחגור, בקשקוש צרורות ומתכת, מניפת שועלים קטנים אצים לרדוף – הייתי כשׂיח רבוץ על שרשיו, דבוק לעפרו, ורוח חשאית עברה ביעף בבדי והעבירה את אוושתם כלחש־סיסמה אל כל שורת השיחים הארוכה המתמשכת אל קצה הלילה מצפון עד דרום. אתים נשלפו ותחתוח עפר זריז, שקדני, בהול, עבר לאורך כל הקו, חפור והנף, חפור והעמק, כמשק הגשם וכהטח שקים מלאים, שק על גב רעהו.

ציפינו לאות, למתך האש מן השמים אשר יפול על ראש האויב ויבעיר את מבצריו ואדמתו כמהפכת סדום ועמורה. באופק הדרום בזקו החזיזים והמולת קרב נתלקחה וכבתה שם חליפות. אך מנגד פנינו היה מארב הדממה המישורית שקרני הזרקורים שוטטו בה בעצבנות, גיששו לארכה, נתעכבו, היססו, המשיכו לשוטט הלוך ושוב, חלפו מעל לראשינו והרחיקו לשטחים המתים, תעו אין־מטרה, מיששו ללא־חוש. עוד שתים־עשרה דקות, לחש דבלה לצדי בהתבוננו במחוגי שעונו. נשאנו עינינו לשמים. רק צבא כוכבים מנצנץ, אלפי שנות־אור.

לפתע נדרך המחנה על נשקו לקול זמזום המטוסים, ועוד טרם קלטה האוזן, ושלושה נפצים עמומים בקעו את בטן האדמה, רחוקים זה מזה, צפון ודרום, ושלישי כמו בתוכנו ממש, והזרקורים נפחו אורם באחת.

הו, אלהים גדולים! זמזום שרט את פני השמים ומיד אחריו נפלו מטחים כבדים, דליקה דולקת דליקה, רעמים אדירים מתפוצצים ומתרסקים בשאון מאוֹפק עד אופק ולוחכים את כל האדמה. שנים־עשר, עשרים, עשרים ושמונה, ארבעים ושנים, ששים, מאה! מאה חמשים ושמונה!

כסוס מלחמה, גופי בשר אחד עם החיל כולו, שעטתי קדימה עם שורות הרגלים ועם חיית השריון שהתגלגלה על קרביה ובאה עדינו, עם הזחלמים הנוסעים לצדנו, נעצרים, נסוגים, נעים שוב, מתרעשים, מחרחרים בבטן ריקה, אוזרים־עוז ומתקדמים, וקריאות ברכה ופקודות מבוהלות, מטפחות בחשיכה כאילו אין אויב –

ולפתע – מעברים שונים, בבת־אחת, מלפנינו מימין ומלפנינו משמאל, החלה אש רושפת נותבת את החלל, נבזקת בכדורים שורקים, מוקאית מלועים במטר ברד קליעים צרודים, לוהבת וחורכת, נופלת בנפצים, וכל חזית האויב נתעוררה־נתלקחה באחת.

הה, זה כבר היה הקרב. ואיך לא ידעתי פחד! כאילו חזי שריון ואש לא תוכל לו! הפקודות רדפו בזו אחר זו, וכיתות כיתות נקבצו יחד, הציבו מרגמות, מקלעים, בזוקות, וכל האדמה נתלחכה, צרורות פוגעים בצרורות, חולפים ביעף יללני מימיני, משמאלי, מעל לראשי, ופצצות מרטשות עפר, ורגימה כבדה, וזמזום נחילי כדורים, נקוב וקדקד ברשת צפופה – ולא היה פחד!

צרור מק"ב לוחכני עבר משמאלי וזעקה נשמעה ונער התהפך על בטנו והתכדר, וקריאות חובש! חובש! מעברים, ומיד באו שנים במרוצה והניחו אלונקה ובעוד אני נדהם, קרא דבלה, קדימה! –

ורצתי אחריו, שטוֹף למטה עם שורת צללים נבהקת חליפות בברקי האש ויורה לפניה ונופלת לפני גדר תיל גבוהה. חבלנים! חלפה הקריאה בתוך הטרטור הרצוף הבא משני עברים ומחטיא מגבוה, וארבעה או חמישה או ששה רצו לעבר הגדר והניחו באנגלוֹרים והשמיעו אזעקה ונסוגו עדינו, נפלו על פניהם, וקול נפץ עז קרע בילל את החוטים והפך את העמודים ופרצה גדולה נפערה, לתוכה רצנו רבים לאין־ספור, נדחפים זה בזה וחוזרים ונופלים ומתחפרים.

הו, ליל נהר־של־אש, ליל זיקוקי חג! בתוך מערבולת הרשפים והצללים הייתי רץ, מסתער, נופל וקם, כמו בחלום. כמו בחלום, לא יכול לי מוות ולא היה זמן. קיומי היה חשמל נבזק בלילה, ללא־חשוב, ללא־דעת. הכדורים פרצו מתוך גופי, נזדנקו לפני ולא ידעתי לאן. החלפה שעה? או שלוש? או רגע כשנת־אור?

וכמו בחלום נשתכך הרעש לפתע. לועי האויב שהרחק מימין מתו פתאום, ורק עמדות מוצב אחד רעשו ללא־הרף במנגינת קולות בלולים זה בזה, מרעידים את האדמה מסביב, והיו מטרה גלויה לאש שכווּנה אליהן מכל צד, רצופה, חרוצה, נמרצת, לוחכת עפר ומקרקרת קיר.

ולאחר אלף נפצים, והשריון פנה להקיף מעבר אחר, וכמו פסקה לרגע האש, עברה הפקודה לזנק, ושוב קמו כל הצללים והחלו במרוצה קדימה, ולקול מפץ עז מתחת לרגלי, קראתי, דבלה! דבלה! ברוצי לפני כמטורף, אך ראיתי רק גדר מתמוטטת ואנשים רצים דרכה, וליד העמוד המתכופף הועפה גופת־איש אל על והוטחה לארץ, ונצטנפה. דבלה! קראתי עוד פעם וקפאתי במקומי.

אך בתוך מהומת המרוצה השוטפת אל המוצב, לכבשו בזריקת רימונים מתפוצצים אי־שם ושריקת צרורות כדורים, לא שמע איש את צעקתי. כרעתי ליד הגופה וגחנתי עליה. רציתי לצעוק שוב אל הרצים מעלי, להודיע שהוא מת. נהרג. איננו. לא יהיה. שייעצר הכל. אך הצעקה קפאה על שפתי. ניענעתי את כתפיו בכל כוח ולחשתי, דבלה, דבלה, שמע, דבלה, שמע. אך הגופה היתה קשוחה, ללא־רוח. חזהו היה נקוב והדם החם ליחלח את כל החולצה. עיניו היו פקוחות ויכולתי לראותן בחשיכה ניבטות ללא מבע. פניו היו קשים כאבן וכף ידו האחת היתה קפוצה בלפיתת הקת. כיתות כיתות רצו לעבר המוצב.

כפפתי את ראשי על מצחו ועצמתי את עיני. מסביבי כאילו רפתה האש, או נתרחקה, ורק צרורות בודדים חלפו בתזיזה חדה ונואשת, מאוושת וגוֹועת בהיטמנה אי־שם. אחר צללו אזני ולא שמעתי דבר מלבד זמזום חדגוני ממושך.

כשפקחתי את עיני כבר החויר שחר. הכל היה אחר ומוזר עד ללא האמן. ללא הכר. ובלתי נתפס. ולא דומה כלל למה שהיה. צרורות בודדים עוד נשמעו, כאנחה אחרונה. אש חיוורת איוושה פה ושם ליד פתחי המוצב. אנשים קפצו אל תוך תעלות־קשר בקריאות גוֹועות. מרחוק נראו דמויות נמלטות במהירות הארנבת ושריקות כדורים רודפות אחריהן להשיגן. גויות היו מוטלות על אדמת הרגבים האפורה המתערטלת מאפילתה. עשן לבן עלה פה ושם מן העפר. גלמי זחלים נעו הרחק לאטם כמתעתעים. בניינים אטומים, אפורים וחומים, פזורים מרחוק על פני החול ופסי כבישים משחירים ביניהם. אילנות בודדים, עגומים, שמוטי זרועות. משוכות צבר. גדרות הפוכות ומרוסקות. שריון שקוע נטוי על צדו. אדמה גדולה, חרוכה, ערומה, מצולקת. ושוב כיתות אנשים רצים. לאן?

צינה עברה בבשרי. הלילה נפח את רוחו והבוקר היה מוטל כגויה מתה. כעצב הולך מסוף העולם עד סופו באין קול.

ג

כשהנחתי את דבלה לבדו, רצתי בעקבות אחרוני האנשים לעבר המוצב שאשו נשתתקה, ובקפצי לתוך תעלת הקשר, נקע קרסולי. הכאב היה כה עז שהשכיח מלבי את כל מוראי הלילה, וכל סכנות־המוות היו כאין לעומתו. עמדתי לחוּץ בין שני כתלי העפר ורציתי לבכות מרוב כלימה וחוסר־אונים. חיילים חלפו במרוצה על פני כשרוביהם נטויים לפנים ולא ידעתי מה אעשה. ידעתי שאהיה נלעג אם אקרא לחובש בשעה כזו כשכל החובשים מטפלים בפצועים מפגיעות כדורים ומוקשים, ולאחר שאיבדתי את כיתתי גם לא היה לי אל מי לפנות. החילותי מדדה אחר הרצים וגורר את רגלי האחת, ועם כל צעד נתגבר הכאב. לבסוף נתרגלתי אליו מעט, וחשתי רק כאילו הקרסול שמן ונפוח מאד ומשא כבד טפול לכף רגלי. כשנכנסתי לפנים המוצב, שהיה כבר מלא אנשים, ובאיזו דרך־פלא כבר רחש כולו תכונה של חדר־מפקדה, עם מכשירי־קשר, מפות ותרשימים על שולחנו, הטלתי עצמי על אחד הספסלים ושכבתי. כל ההמולה שרחשה סביבי, מרוצת האנשים היוצאים ובאים דחופים, קול הפקודות הנמסרות לקשרים, צהלות השמחה, שריקת הכדורים הרחק למעלה, בחוץ, טרטור השריונים, מראה קופסאות־השימורים המתגוללים בין רגלי האנשים, הגליונות הקרועים של שבועונים־מצויירים, תרמילי הכדורים – כל זה היה כמעולם אחר, בלתי־ממשי, כסיוטו של קודח, מעבר למחיצת זכוכית אטומה, שאני מעברה האחד וכל המתרחש, מתרחש בעברה השני, שאיני יכול להגיע אליו, שכבר לא אגיע אליו.

פחד ביעתני שמא אשלח הביתה, עוד בטרם אראה את הנצחון בעיני, וכך אגיע לביתי, נקוע־קרסול, פיסח, עלוב־מראה ונכה־רוח. מחשבה זו הקימתני על רגלי. החילותי מהלך אנה ואנה, מטיל את כובד גופי על הרגל הכואבת כדי להרגילה לשאתני. מעט־מעט פשט הכאב אל השוק ואל הירך וכך נדמה לי שנתקהה.

שעה לפני הצהרים נכנסנו לעיר הלבנה, בטור משקשק בנשקו, צועד בצעד מסומר, מקיש בקצב על אבני הרחוב הארוך. משני צדי הטור, דבוקים בגבותיהם אל כתלי החימר והאבן, אל חומות הגדרות, אל הדלתות המוגפות, עמדו אנשי העיר, צעירים דקי־קומה, קשישים רחבי־מתנים, זקנים נשענים על מקלותיהם, נשים עם תינוקות על זרועותיהן, ילדים יחפים, קרועי כותנות, שנאחזו בבגדי אבותיהם, שורות ארוכות של עינים זועמות, קרועות־פחד, מוכות־תמהון. על כל הגגות, בראשי כלונסאות, שברי־ענפים, מוטות־ברזל דקים, תלויים היו דגלי־הכניעה הלבנים, סחבות, קרעי־בגד, חיתולי־תינוקות.

הלכתי בתוך השורה, הלוך וצלוע במהירות, כשאני גורר את רגלי הנקועה להשיג את קצב הצועדים. אולם הכאב נתגבר והלך ונעשה דוקרני עד לבלי־שאת. צעידתי נתאטתה יותר ויותר והייתי נסוג שורה אחר שורה לאחור, משתדל לצעוד עם כל שורה ונפרד מעליה בעל כורחי, עד שמצאתי עצמי לאחר זמן מועט בסופו של הטור. ניסיתי עוד להדביק את השורה האחרונה, כשאני מהלך ורץ, מהלך ורץ, אך לא עלה בידי. שתי רגלי היו עתה עייפות מאד עד כי נגררו בכבדות, עקב בצד אגודל. המרחק ביני ובין הטור המתקדם גדל והלך, עד כי הייתי מעין טור לעצמו, כי מעתה היו כל עיני העם הרב משני צדי הרחוב נפנות אלי, ומבטי הזעם או התמהון הפכו למבטים של לעג. ראיתי איך הטור הולך הלוך והתרחק ממני וכברת הדרך שביני ובינו היתה כמרחק שבין הטובע ובין הספינה המתרחקת לדרכה.

עיר לבנה, נמוכה. המון־עם לבוש בלויים, נפחד, נדהם. טור מתרחק והולך. ואני צועד, הלוך וצלוע לבדי.

פתאום ראיתי כי השורות שבצדי הבתים קרבות זו אל זו ומשתפכות אל תוך הרחוב, ובעוד רגע סגר עלי ההמון ונבלעתי בתוכו. הזרם הרחב שטף בעקבות טור־הצבא, מיהר אחריו להשיגו, כמו לצפות במחזה כשלהו, ואני נסחפתי עמו, נדחף הנה והנה, ניגף בכתפי וברגלי, מנסה להחיש את צעדי ולהגיע אל ראש הזרם, אך ההמון נצטופף יותר ויותר עד שנעשה לגוש דבוק אחד, שנע עוד קמעה לפנים ואחר נשתתק במקומו ואני לחוץ בתוכו מכל צד, וכולו חומה ביני ובין גדודי.

נתרוממתי על אצבעות רגלי הבריאה ומעבר לכתפי ההמון ראיתי כיכר קטנה, בית לבן בעל כיפה וחלונות קשתיים. מדשאה ומזרקה באמצעה. שני דקלים ותורן גבוה ביניהם. משלושת צדי הכיכר היה ערוך הטור. עשיתי עוד מאמץ להידחק קדימה ולהגיע אל חברי, כשאני דוחף במרפקי את העומדים מסביבי ובלשון עילגת מבקשם לפנות לי מעבר, אך איש לא שת לבו אלי ואי־אפשר היה להבקיע דרך בתוך ההמון הדחוס. שמעתי פקודות קצרות, נמרצות, נקישות נעלים ורובים, אחר־כך הושלך הס. קצין אחד קרב אל התורן, עמד כשידיו מאחורי גבו, ונשא נאום שקט. בצד הבית בעל הכיפה עמדה חבורה של אנשים קשישים, רחבי־גרם, כפיות לראשיהם ואזורים רחבים למתניהם, שהיו ממצמצים בעיניהם כמפני החמה. הקצין סיים את דבריו וחייל אחד קרב אל החבורה ולחש דבר־מה על אוזן הזקן שבתוכה, בעל פני גמל גרומים שסנטרם ארוך ומצחם צר, בולט וחרוש־קמטים. שתי עיניו היו משוקעות עמוק מתחת לעצם המצח וכמעט לא נראו. הוא ניענע בראשו כמבין, אחר קרב אל התורן, סילסל בקצה אחד של שפמו ואמר את דבריו. קולו היה צרוד ומרוסק. שנים או שלושה משפטים ראשונים יצאו בהולים מפיו, כאילו היו שגורים על לשונו. אחר נתמהמה מעט, מיצמץ בעיניו ושפתיו וקצות־שפמו רעדו. שוב אמר כמה משפטים רדופים ואחר היה כמלחש דבר־מה לעצמו. לבסוף אזר־עוז, אמר משפט אחד ארוך, ברור וצלול, כמעין ברכה, ומשסיים, נסתכל על צדדיו, כאילו לשאול אם עליו להוסיף דבר־מה. קול פקודה נשמע ונקישת־מנעלים באחת. שני תופים הרעידו את האויר בנקישות מהירות כאזעקת־אסון, ואז נתרומם דגל על גבי החוט, טיפס ועלה אל ראש התורן, נתפתח ונתפרש, ובהיעצרו, ניפנף קל ברוח הצהרים.

נשאתי עיני אל הדגל, ככל העם שמסביבי, ללא גאוה, ללא שמחה. חשתי רק כאב בקרסולי וכלימה על שבשעה כזו הפרידני הגורל מטור המנצחים.

שוב נשמעו פקודות קצרות, שנענו להן נקישות מסומרות, ואז החל ההמון להתפזר.

מיהרתי וצלעתי לעבר הכיכר למצוא את אנשי מחלקתי, אך איש מהם לא נקרה לפני. לאן הולכים? לאן? שאלתי את החיילים, שנתפזרו אף הם בחבורות־חבורות ועברו על פני לעברים שונים. השיבו לי שניתנה חופשה לשעה לשוטט ברחובות העיר, ומקום הריכוז הוא בית־הספר שבקצה הרחוב הראשי. הם נחפזו לדרכם, ומפאת צליעתי לא יכולתי לדבוק באף אחת מן החבורות ונשארתי מהלך יחידי.

נכנסתי לרחוב צר, ועד שלא עשיתי בו צעדים אחדים, נתלקטו סביבי מאנשי העיר. תחילה עטו עלי כמה נערים והושיטו לי קופסאות סיגריות למכירה. נטלתי שתים מהן ושמתי כסף על ידם. אחר באו כמה צעירים ונטפלו אלי בשאלות. משעמדתי ודיברתי עמהם בלשונם, נתגודדו סביבי עוד אנשים, גדולים וקטנים, עד שהיווּ קהל גדול ואני באמצעו. שאלו אותי לערך הכסף, למחירי מצרכים, לנעשה בגזרות האחרות של המערכה, ורק על קצת שאלותיהם יכולתי להשיב. לא הרחק ממני עמד אחד גלוח־שׂיער, בעל חוטם פחוס ושפה עליונה שסועה בצדה. לבוש היה סרבלים שחורים רחבים וכפות רגליו הגדולות היו נתונות במנעלים גדולים, מגושמים. הלה היה עומד כל העת פשׂוק־רגלים, ידיו היו חבוקות לו על חזהו, מסתכל בי בחיוך, שמפאת השסע דומה היה כחיוך מר או לעגני. כשהיה רגע של שתיקה, עשה שני צעדים כנגדי ובעמדו מולי חבוק־ידים, שאל מאין אני. לא אמרתי לו מקום ביתי עכשיו אלא שם קיבוצי מלפנים. הוא מיצמץ בעיניו מצמוץ קצר, כמגרש זבוב, והחיוך שעל שפתיו הרחבות נתעווה מעט. שאל אם מכיר אני את הכפר ע. כן, חייכתי, ולעיני עמד ציבור של חושות בצבע החמרה, מגובבות על צלעה של גבעה כמעין קן של צרעות, מוקף שלוחות פרועות של שיחי־צבר. שאל אם מכיר אני את הפרדס של ברגמן. לרגע ניטל הדיבר מפי. עלה בי הבושם העז, המשכר של פרחי ההדר, מראה העלוה הצפופה, הירוקה־כהה, אגמי־הצל הצוננים שמסביב לגזעים, טחב האדמה בשעת העידור, תעלות ההשקאה עם פתחיהן הסתומים בשקים לחים, מתפוררים, הזבובים מעל לבור הפרי הרקוב, בית־הבאר המנומר בכתמי חזזית ובו תיבות ריקות, מחצלאות, חישוקי־אריזה שריח שרף נודף מהם. גבעת הכורכר שכוורות תכולות עומדות על צלעה בתוך שדה סביונים ודבורים מזמזמות סביבן, פעימות הבאר בדממת הצהרים הגדולה. אתה עבדת שם? שאלתי. הוא לא ענה על שאלתי, אלא מנה שמות, רפופורט, זלקין, שכטמן, אברמסקי. היתה זו שורת פרדסים צפופים, סמוכים זה לזה בצד הכביש. מה שלום אדון יעקוב? אמר בלשוני. אחר אמר, יבלית, מה? הרבה־הרבה יבלית. כל הקהל שמסביבינו עמד פעור־פה, כצופה במעשה־להטים, וציפה למוצא־פי. הייתי נדהם ולא יכולתי לענות דבר, ומאחר שארכה שתיקתי החלו קריאות נרגמות כנגדי מכל עבר כאבנים: זליגמן! מרמורוק! טננבום! יבנה! מוסקוביץ! גלוח־השׂיער חייך עתה חיוך של נצחון. הוא התיר את ידיו החבוקות והראה לי אצבע אחת בכף ידו השמאלית שפרקה העליון היה קטוע. זה מטוריה, אמר, ונעץ בי מבט כמצפה לדברי.

אמרתי להושיט לו את ידי וללחוץ את יד־ימינו, לאות שחברים אנו, אך באותו רגע נשמע רעש ג’יפּ, שוטף בדהרה מקצה הרחוב. אנשי המשטרה־הצבאית נראו בתוכו, והנקהלים נפוצו באחת לכל עבר, כסיעת תרנגולות שאבן הוטלה לתוכה. הג’יפ נעצר בחריקה לידי ואחד השוטרים שאלני אם לא שמעתי את הפקודה האוסרת מגע עם התושבים. אמרתי שלא הייתי במסדר מפאת הנקע שבקרסולי ולא ידעתי על כך. יתר השוטרים גיחכו והוא הזהירני שאתחייב במאסר אם ארָאה שוב נושא־ונותן עם אנשי העיר. הבטחתי שדבר זה לא יחזור עוד והג’יפ שטף לדרכו, מטאטא את העומדים ברחוב לשני צדיו עד שנלחצו אל כתלי הבתים ועמדו דוממים מכאן ומכאן.

פניתי לחזור אל הכיכר שממנה יצאתי, כשאני מתחכך בצדי הבתים, ולא מצאתי דרכי. הכל היה מוזר ומשונה באין אדם, כשהעיר אטומה ושותקת. פגרי כלבים צהובים, נפוחים, היו מוטלים באמצע הדרך, ובעברי לידם נחרדו נחילי זבובים מעליהם והתעופפו סביב לראשי. פה ושם התגוללו, כלאחר סערה, מטליות מזוהמות, פחים ממועכים, סירים עזובים, כרעי כסאות, נוצות־צמר, קרעי־מלבושים. תרמילי כדורים נוצצו מתוך החול הזהוב. כל התריסים והדלתות היו מוגפים. עברתי על פני חנויות נעולות על בריחים כבדים, על פני שלטים ירוקים ואדומים, חצרות מרובעות מוקפות חומה, מאוּרות נמוכות, בתי חימר. ככל שנתארכה השעה, כן גברה הבהלה בלבי. זיעה קרה כיסתה את מצחי, את גבי, והילכה כנמלים בין מפשעותי ולאורך שוקי. צעדי נשמעו יחידים ברחוב, סורטים את אבני המדרכה מפאת צליעתי.

בשעה שלוש הגעתי לבית־הספר, בנין בעל שתי קומות, מסויד לבן, שעמד בתוך חצר חול גדולה, מוקפת גדר לבנים. בפנים היתה המולה רבה, כבעת התכנסות במחנה. הכל חפזו במסדרונות הארוכים אנה ואנה עם ילקוטיהם וכליהם ונדחקו לחדרי־הכיתות לכבוש להם מקום למנוחה ומשכב. על הרצפות התגוללו מחברות, ספרים, פיסות גיר ממועכות ושיירי אוכל. בתוך החדרים נערמו כסאות־התלמידים והמכתבות אל הפינות ופינו את מקומם לשמיכות ירוקות, שקי־שינה, ארגזי־תחמושת, שקי לחם וקופסאות שימורים. בחדר שבקצה המסדרון, שהיה חדר־ההנהלה, ישב עתה, מאחורי שולחן מצופה נייר ירוק, על כיסא גבה־מסעד, מפקד המחלקה. מימינו היו מונחות מחברות זו על גבי זו, בעמוד גבוה, משמאלו שלושה ספרים עבים, ובאמצע קסת־דיו עשויה קרן, דפדפת־לוח, צלוחית של סיכות ומהדקים. על הכותל שמאחורי גבו היתה תלויה תמונת אדם בעל זקן שיבה הדור, ששׂיער גלי מקיף על קרחתו, אפו קצר ושפתיו הדוקות, ומתחתיה כתוב – Darwin.

הסברתי למפקד־המחלקה את סיבת איחוּרי והראיתי לו את קרסולי הנפוח. לאחר שנזף בי, כחובתו, שלח לקרוא לחובש. החובש בא והובילני אחריו אל חדר קטן שערימה של ספרים היתה מגובבת בפינתו. חלצתי את נעלי ולאחר שבדק את רגלי, שהיתה תפוחה כמו מעקיצת דבורה, הביא דלי, ויצק לתוכו קומקום של מים רותחים ואמר לי לטבול את רגלי בתוכם. עשיתי כדברו. נטלתי ספר מן הערימה ודיפדפתי בו. בין השורות הבלתי מובנות היו זרועות נוסחאות כימיות ושרטוטים של בקבוקים, מבחנות וכלים שלובים. יד קצוצה בשורשה אחזה בנר מעל לפי מבחנה ומעליה היה כתוב CO₂. כדור זכוכית העלה אדים מתוך זרבוביתו. בקבוק קטן היה תלוי מעל למכונת־ספירט. עשן יצא מקצהו של קיסם־עץ. מכתשת ועלי בתוכה עמדו על אצטבה דקה. אשה בסינר של רוקחת החזיקה אביק מול פניה. על פני הפתח, במסדרון, חפזו חיילים נושאי־נשק.

החובש חזר, מישש את קרסולי, הטביע אצבעותיו בבשר הרך והלבן, חיכך את פיקת העצם, אחז בעקב וניענע את כל הרגל לכאן ולכאן, אחר אמר, אין לך כלום, אבל שתהיה מבסוט אשים לך סד על הרגל. תשכב כמה שעות ותקום בן־אדם חדש. הוא חבש את רגלי והורה לי להיכנס לחדר הסמוך, לחדר המפקדה. היה זה חדר־המורים, ושני שולחנות גבוהים ושחורים עמדו בו. קירבתי את השולחנות זה לזה, הוצאתי את שק השינה שלי מילקוטי, עליתי אל המשטח, דחקתי עצמי לתוך השק ושכבתי.

ליל־הקרב נדמה עתה בעיני כמשהו רחוק, שאירע לפני זמן רב, ספק־ממש ספק חלום. ליל ברקים וסופת־מטר שעברה בשעטה ונדָמה פתאום. לילה ללא אימה. כמו מחול־זיקוקין בשמים. והלילה היה נקי, ומטרותיו מטהרים, משאירים אחריהם ריח רענן באויר. ליל חג קצר, אך רב־עלילה, במדבר החוּלין השרבי הכמרירי הארוך ללא קץ. הייתי בו חזק ללא־חת. צועד עם אלפים, זרועות־על־שכם, שורת חזית ארוכה, שרה בקול אדיר, במקהלה אחת, נעה קדימה ואין מכשול לפניה. וקול השירה השתיק את כל לחשי הלב, ההססניים, הרטנניים, הכרסמניים. והשכיח כל מה שהיה לפנים וכל מה שצפוי להיות בספק ועתיד להיות בודאי. נהר גדול של אדם, זורם באון, שאין בו טיפה אחת לבדה. נהר אדם של־אש.

אך כל זה היה רחוק, לפני זמן־רב מאד. ועכשיו היתה העיר הלבנה, הנצורה, ואני נצור בתוכה, אין לצאת ואין לבוא. והשמים הלוהטים, הכבדים, שמעין ערפל לבן פושט על פניהם. ואימת העינים האויבות לאורך הבתים. והחול העמוק. וזוהמת הפגרים והזבובים והסחבות המתגוללות. ומראה האנשים שפניהם כפני החלומות הרעים. והנוצות הנתלות בזיזי הגדרות כלאחר פרעות. וצווחת הילדה המשליכה את מזרנה ונמלטת מפני –

והשמים הכבדים, המבשרים רע, כאילו אַרבּה יעלה מן המדבר, עצום ואין מספר, ויכסה את עין השמש וישים הכל לשמה –

או רעש־אדמה יבוא פתאום ויהרוס את כל הבתים ולא ייוותר כל חי –

ואין לברוח.

ועכשיו היה בית־הספר הזה, אבק על רצפותיו והמחברות מתגוללות במסדרון ובחדרים. והספרים שובתים בערימות. ופיסות הגיר הלבן נשחקות תחת הנעלים המסומרות. וקסת־הדיו בטֵלה.

ולמה אני כאן.

אחר־כך עלתה בזכרוני גופתו של דבלה תחת עמוד הגדר הכפוף ולא הבנתי את מותו. הגופה המלוחלחת בדם היתה אחד, ודבלה העומד על מרפסת בית גפני וסיגריה מהבהבת בידו היה אחר, ודבלה שאני משספו בסיף היה אחר. הראשון מת והשנים האחרים לא מתו. ולא הבנתי איך יכולה אשתו לבכות אחריו, שכן ברור שבסופה של המסיבה הוא ילוונה הביתה, כשם שאני אלך לביתי עם אשתי.

עלה בדעתי שחייב אני להודיע לאשתי על מותו של דבלה. ומחשבה זו הכניסה מעין שמחה ללבי. כאילו מותו מקשרנו קשר חזק יותר. מחר, מחר אכתוב לה, אמרתי. וכשאחזור הביתה, נדבר על זה הרבה, ונצטער על כך יחד. אך האפשר יהיה לצאת מן העיר הנצורה?

טיח התקרה היה מקולף בכמה איים רחבי־מפרצים. על הקיר שממול היתה תלויה מפת הארץ וחצים נזדקרו כלפיה מכל צד. בירושלים היה נעוץ מוט שבראשו התנוסס דגל ירוק עם סהר וכוכב והוא התנופף על הארץ כולה. לא חשתי כל כאב בקרסולי. שקעתי בתרדמה.

התעוררתי מקול צעקה. צעקת איש המום, פעורה, רחבה, ממושכת, הולכת רחוק. ושתי יריות נקבו אותה, בזו אחר זו. וקול צעדים רצים בחוץ. היתה חשיכה. מי זה? מה שם? נשמע קול רם, נרגז כגערה, ממרחק לא רב. נתרוממתי על מרפקי. לידי שכבו עוד שנים, בתוך שקי שינה. מה קרה? שאלתי. השנים נתרוממו אף הם. התקפה? שאל אחד. ירו על הסיור כנראה, אמר שני. צעדי ארבעה או חמישה אנשים נחפזו עתה בחצר ונתרחקו. ואחר־כך קולות מדברים, קצרות ובמהירות, כהוראות. יכולים לחסל אותנו כמו כלום, לחש הקיצוני, פצצה רצינית אחת לתוך הבנין והכל הולך. אחר היתה דממה ורק נהם הים נשמע.

הצעדים קרבו שוב, והיו אטיים יותר ושקטים. מישהו מבפנים שאל מה קרה? וקול ענה לו מבחוץ, תישן במנוחה, משוגע אחד נדמה היה לו שמכוונים אליו רובה מן החלון. אידיוט. רחש צחוק עבר בחדרים. שוב היתה דממה וצעדי שני אנשים הילכו ללא בהלה בחצר. מה השעה? שאלתי. אחת וחצי בערך.

ניסיתי להירדם ולא יכולתי. בלילה הקודם, במהומת הקרב ובגעש האש, לא ידעתי פחד. אבל עכשיו היה השקט הזה. שקט שחור, גדול, מכסה את כל העיר, מקיף מכל עבר, מתוח כיריעה, חונק צעקות, מסתיר עינים ניבטות ממאורותיהן. שקט אויב, שעוד מעט יפול כחומה גבוהה ויקבור אותנו תחתיו. אילו לא היה השקט, חשבתי, כי אז חזר אלי אומץ לבי. אבל פחד השקט. עמוק ושחור כתהום.

ואפשר שעם בוקר יקום כל ההמון עלינו לנקום את נקמת כבודו המחולל. בנעוריו ובזקניו, בנשיו ובטפו יסתער עלינו, ואנחנו ניסוג מפניו, צעד אחר צעד, עד אשר לא יהיה לאן לסגת וכל קלשוניו ננעצים בבשרנו. מות כלבים. וליל האש יהיה כשביט חולף באפילה לרגע אחד וכבה בנצח ולא יהיה לו זכר.

בהפציע קו ראשון של שחר מבעד לחלון, קמתי. החיילים ישנו שינה עייפה ופניהם היו חיוורות. הצעירים היו ילדים והקשישים היו אבות. הצעירים לא ידעו רע והקשישים ידעו רק דאגה. שכבו שורות־שורות, צלע אל צלע, עטופים בשמיכות, שחורות וירוקות. עד כתף, עד צואר, עד עינים, עד למעלה ראש. עפעפים חיוורים. עפעפי שחר. זרוע מכסה על לחי לא־מגולחת. ידים צלובות על בטן. ידים שלובות על חזה. שפם מרטט מנשיפה. פה פעור, נפוח. פה קמוץ, נחוש. זקן מבהיק כמטללים. מצח דאוג, אין מרגוע. מצח תם, שליו. נשימת חלומות, ואי־שם, רחוק, נשים קמות בבית להבעיר אש בכירה, להעמיד תבשיל לילד. תינוקות קמים בבכיה במיטותיהם. חלבנים עוברים באופניהם מבית לבית. אהובות חובקות כריהן. צעדיו של פועל משכים, פוסע יחידי ברחוב.

שורות־שורות שכבו החיילים ופניהם לא־מלחמה, ילדים ואבות ובעלים והבל נשימתם כבחדרי־בית. נשימת־בוקר כרוח חלום מרחפת על פני העייפים.

פסעתי יחידי בבית־הספר הריק, לאורך המסדרון השומם. באגפו השני של הבית היו חדרי־הלימוד הריקים. שורות־שורות של שולחנות וכסאות קטנים, כולם פונים אל הלוח, ועל הלוח כתוב הגיר:

7 = 28:4

8 = 32:4

9 = 36:4

10 = 40:4

נשתהיתי על הסף ולא יכולתי לגרוע עין מן הלוח. כל התרגילים היו נכונים. הספרות היו תמימות. שכוח ועזוב בהה הלוח אל החדר הריק, ובאותו רגע נדמה היה נדמה כאילו אין דבר עצוב בעולם מאשר חדר בית־ספר ריק.

בחדר שני היו תלויים על הקירות ציורי גוף האדם, אחד בשר־ודם ואחד שלד ועצמות. אחד כולו שרירים, שרירים ורודים, מתוחים, עבותים, קשורים זה בזה קשרים אמיצים בחבלי הגידים, זה מעל לזה וזה מתחת לזה, אגדים־אגדים, אדם חזק, גאה בכוחו. והשני הוא מלאך המוות. גולגולת קרחת ובה שני חורים פעורים, אף פחוס, שיניים חרוקות צוחקות צחוק אכזרי, סנטר מזוקר לפנים, ולמטה מזה, חוליות צואר כקפיץ, עצמות בריח כאסל ברזל, צלעות חלולות כבשלד גוייתו של גמל, ירכים כאבנים שטוחות על שפת־הים וידים ארוכות מאד, עם אצבעות גרומות, קשורות בברגים, פשוטות אל הבא לקראתן. בצד אלה תלויים היו שרטוטי הלב על חדריו ועל עורקיו הקטומים, כמו באיטליז, הקרביים על צינורות מעיהם המתפתלים כתולעי־גשם, הכליות כשלפוחית נפוחה, הריאות, העין, שפופרת האוזן, המוח המוטל כעובר מקופל, ספק־חי, ספק־צמח, ספק ספוג נפוח.

באור הבוקר החיוור, בשממון הכיתה הריקה, שרסיסי אבק לבן כיסו את שולחנותיה הקטנים ואת קסתות הדיו השחורות שבתוכם – נראו שני האנשים שעל הקיר גלמודים ומוכי תמהון. האיש השרירי עמד כשגבו אל החדר ורק חצי פניו נראים. רגלו האחת לפנים, נוגעת בארץ בקצות אצבעותיה, והשניה קבועה על עקבה, כאתלט השומר על שיווּי משקלו. הפנים נראו כאילו מתיראות להביט פנימה, והידים שהיו פשוקות מצדי הגוף, היו כחסרות־אונים. איש השלד היה מלא פלצות, לא כאיש הנושא מוות, אלא כאיש המפחד פחד נורא מפני המוות. וחורי העינים, עצמות הלחי, השינים הרבות, הנוקשות זו על זו כמִקור – רצו לצעוק צעקה, שקפאה בעצמות, נתאבנה. חללי הצלעות וחורי הירכים השטוחים היו כנדהמים מן הריקות, ומטילי הידים הארוכות מאד, כקלשונים, שאלו שאלה, – כמו האזרחים של קאלה, במוסרם את מפתחות העיר.

בחדר שלישי היו הכסאות והשולחנות סתורים כלאחר התכתשות פרועה, וקתדרת המורה היתה הפוכה. אך בשלוות־נצחים, כשלוות שמי־בוקר אפורים, נראתה מן הקיר מפת העולם הגדול. זו המפה ששני עיגוליה נושקים זה בזה, חצי הכדור המזרחי, חצי הכדור המערבי. המפה מכיתה ד', כשהעולם היה מיסתורין לוּט בערפל והחיים היו תגלית צופנת פלאים על פלאים. האוקינוסים הגדולים, התכולים־בהירים, רחבים עד בלי־סוף, עד בלי־אופק. האוקינוס השקט, כה שקט וערפילי שמשני צדי היבשות, בעיגול הימני ובעיגול השמאלי. האוקינוס האטלנטי, במרכזו של עולם, חצוי בין שני העיגולים, וקוי הרוחב והאורך המשורטטים בו כמו מציינים את מסלולי האניות הרבות. קולומבוס. מגלן. שמונים אלף מיל מתחת למים. האוקינוס ההודי החם, שגליו נושקים את חופי הג’ונגלים. הקוטב הדרומי. יבשת הקרח הלבנה, הגדולה. קפיטן סקוט. סופות השלג. הרעב. דפי יומן מתגוללים על פני הקרח. הקוטב הצפוני, הצר, המכווץ אל הציר. קפיטן הטראס. האסקימוסים. הכרישים. הלויתן. קו המשוה והשמש העוברת מעליו, סביב סביב לכדור. מעל ליערות־בראשית צפופים, רוחשים קופים ונחשים, מעל למדבריות חול צהובים, שאריות מהלכים בהם בצעדים שקטים ומיראים. קו הסרטן שעליו רצים הסרטנים בימים וביבשות, סובבים סחור־סחור את הכדור. קו הגדי שבו מקפצים הגדיים על פני המים, טובלים בהם ועולים אל חופים ומתיבשים בחמה. אמריקה, ארץ גדולה של רכבות ועדרי־בקר וערים גבוהות. אמריקה של צ’רלי צ’פלין ושירלי טמפל. ושל ילדה ששמה סוזי והיא דוברת אנגלית ולועסת צ’ואינגם בשיעורים ויש לה אופניים אדומים בביתה ויוֹ־יוֹ מקפץ בחוט, ואוסף הבולים הגדול ביותר בעולם. אמריקה, הארץ שבה גורפים זהב במגרפות ומעליות עולות ויורדות בבתיה, ואנשיה הלבושים מכנסים משובצים, מנופחים עד למטה מן הברכים, שרים ואלנסיה ואלנסיה, ומטופפים בנעלי לכה על גבי מרצפות חלקות. אמריקה הגדולה, הנכספת, המשתרעת מאוקינוס עד אוקינוס. והספרוֹת הרבות בשולי־העיגולים, מחוץ לעולם, באתר המקיף אותו. ובוקר סגרירי ואין עוד איש בכיתה ואני מניח את ילקוטי בתוך המכתבה, ובעמדי לפני מפת שני העיגולים הגדולים אני מפליג הרחק לתוך ערפל האוקינוסים התכולים, עד ליבשת הקרח הלבנה שסופות הקור צורבות בה את הגוף עד להכאיב. הו, בוקר עבות כמו זה, ומפה גדולה על הקיר. וילדים חולמים על העולם הזר, השקט, הפתוח כשמים, האפוף מיסתורין.

קתדרת המורה היתה הפוכה וקסתות הדיו התגוללו בין הספסלים הסתורים. על הרצפה, ליד הלוח, שעקבות סחבה לחה סימנו בה כבישי־סיד זיגזגיים מטושטשים, היו מוטלות פיסות גיר, אחת לבנה ואחת אדומה. הרמתי את הלבנה וכתבתי על הלוח באותיות גדולות –

MOON

והנחתי את הגיר על כרכוב הלוח.

אחר עליתי אל הגג. משם נראתה כל העיר. גגות־בתים שטוחים, סתרי־רחובות. חצרות. קור עבר בבשרי וכתפי רעדו. הדגלים הלבנים היו עדיין תלויים, שמוטים ורפופים, בראשי מוטות וכלונסאות. השמים היו מעוננים ודממה רועדת ממשב אויר צונן היתה פרושה על העיר ועל גבעות החול שמסביבה. כל התריסים היו מוגפים ואיש לא נראה מבית או מחוץ. בין גדרות הקנים התנהל כלב לאטו, מהלך ומרחרח. לפנים לגדרות, בחצרות, טואטא החול ברוח הלילה ומתוכו נזדקרו אבנים מחורחרות, גבעולים יבשים, דלי־מראה ומרוטי עלים, דחלילים עלובי־מלבוש, חלקות כרוב דהויות, מבני פחים חלודים. מעבר משם היו אחוזות־שדה מרובעות, משבצות־משבצות, מוקפות משוכות צבר. מתוך הרחובות, אי־פה אי־שם, התנשאו דקלים גבוהים, כהים. מרחוק נישא אויר־ים מלוח. לא היה אדם בעיר. רק בתוך הבתים האטומים נשמו גברים, נשים, ילדים עטופים בסחבות, נשימת שעה חיוורת, אחרונה, בטרם יעלה הבוקר.

ברדתי למסדרון, הרמתי מחברת שהתגוללה, מקומטת ורמוסה על הרצפה. פתחתי וקראתי. בכתב־ילדים עגול, רועד, היה כתוב:

55 = 11X5

66 = 11X6

77 = 11X7

ד.

בצהרי היום, כשהשמש היתה כבר במעלה השמים, מלהטת את הבתים הלבנים ואת החול הצהוב, קרא לי מפקד־המחלקה אל חדר ההנהלה ושאל אותי אם עוד חש אני כאב ברגלי. אמרתי לו שהקרסול חזר למקומו והכל כשורה. שאל אם מוכן אני ללכת אל מחנה הפליטים ולהחליף את אחד השומרים. כן המפקד, אמרתי. לקחתי את רובי והלכתי.

העוצר היה בתקפו והעיר הלבנה היתה ריקה, לבד משמרות של חיילים, שצעדו ברחובות, שנים־שנים או שלושה־שלושה, ובמדיהם הירוקים נראו כאילנות בשממה. עברתי ליד אותה חצר שנכנסתי אליה ביום אתמול. המזרן היה מוטל שם במקומו, כמו שהשארתיו. בהגיעי לקצה הרחוב הלא־סלול, ובעלותי על גבעת החול, נגלה לעיני המחנה. היה זה גוש עצום של משכנות־פח צפופים מגובבים יחד, נוגעים זה בזה, רכובים זה על כתף זה, כעיר־סוכות במדבר. מלפנים, בין הצריפים לבין סליל־תיל ארוך, רבץ על החול המון גדול, גברים, נשים וטף. ליד התיל עמדו חמישה חיילים ורוביהם מכוּונים לרגלי הרובצים. מאחוריהם היה בנין קטן מוקף גדר. דממה לוהטת עמדה בחלל, שבכל שנים־שלושה רגעים נקבו אותה שריקות־כדורים קצרות וחדות.

תמהתי למה יורים, ורק לאחר שניצבתי כך זמן ממושך, הבנתי. ההמון היה רעב ובבנין הקטן שבחצר חילקו מנות־קמח ושמן. מפעם לפעם קרא מישהו מתוך החצר בשם בית־אב ובשם הכפר שממנו מוצאו. בהישמע הקריאה היו כל אנשי הכפר קמים יחד, על זקניהם וטפם, דבוקים זה בשַׂלמת זה, שקים ואמתחות בידיהם, ממהרים להתפרץ, מקוצר־רוח, מבעד למחסום התיל אל החצר. מהומה של יללות־נשים ופעיית־תינוקות נישאים על זרועותיהן היתה קמה לרגע ומבוסת אנשים כושלים ניגפים ונדרסים. היריות הטילו את ההמון אל מרבצו עד שחזרה הדממה כמקודם.

שוב היו נשמעות שריקות כדורים, אך רק כדי ליָרא. ברורות נשמעו עתה בדממת הצהרים הקריאות מתוך החצר, שם בית־אב וכפרו. משפחה אחר משפחה עברו במרוצה מבוהלת את השטח הצר שבין מחסום התיל והחצר, כפופים־מתכווצים, כרצים על גבי גחלים, נאחזים זה בזה, הילדים מסתתרים מאחורי גבות אבותיהם בעברם תחת קני הרובים, והתינוקות מסתירים ראשיהם בחיק אמותיהם. בהגיעם אל החצר, נשמו לרווחה, כאילו אחזו בקרנות המזבח.

בהישמע שמות הכפרים, כפרי השפלה, עברו לעיני מראה אחר מראה. מראה של פרדסים עבותים ואפלים שעפר לח ותחוח מתחתיהם, מצמיח שרכים ארוכי גבעול, משתרגים סביב גזעים זקנים, כתומי־חזזית. מראה של שדות דורה, נוצצים בשמש, מרשרשים ברוח הצהרים. מראה גרנות וגמלים מסובבים במורגים עמוסי־אבנים. מראה שוק על דוכניו המלאים חלות תמרים נוצפים, ככרות דבלים מצומקות, צנצנות מי־לימון ומי דבש, ממתקים מסוכרים, ערמונים קלויים במחבתות, לבדי־משמיש מרוקעים. מראה גברים רחבי־מותן, רחבי־אזורים, מהלכים אט־אט כבדי נכסים רבים. מראה נשים בשמלות ירוקות, עולות זקופות כגבעולים מן הבארות וכדים על ראשיהן.

אחר חשתי בנחירי ענן של תבן דק, נזרה בקלשון־עץ, מעופף ברוח השרב החמה, וריח עשן וגללים בא מרחוק, מבקתות החימר השרופות.

שעה ארוכה ניצבתי כך וההמון הרבוץ על החול, צפוף־צפוף, נראה עתה עייף מאד, כצאן מתעלף בחום הצהרים. ראשי התינוקות היו שמוטים על כתפי אמותיהם והעם היה כמנמנם. רק לחש חרישי מאד היה מרפרף באויר, כאוושת עלים בחורשת עצי־זית כחום היום. גם החיילים נתעצלו מלירות.

מראש הגבעה שעליה עמדתי, היה מראה ההמון הרובץ כתף אל כתף, בסחבותיו ובשלמותיו הלבנות, כמראה קדמון מאד, מימי המדבר הגדול. ואימה היתה מרחפת מעל ראשו כנץ שטוח־כנפים מרחף בשמים סביב־סביב לחפור טרף בעינו. לרגע נדמה היה לי כי אמר לי המפקד, לך ארה לי את האויב, עתה לך קבה לי אותו. ואני העומד על ראש הפעור הנשקף אל פני הישימון, רואה אותו שוכן לשבטיו. עניתי לו, תהי אחריתי כמוהו. יראתי מגשת ועמדתי דומם על ראש הגבעה, וצהרים גדולים מסביב.

אך לפתע, ואני לא ידעתי למה, אולי הוכרז דבר־מה ולא שמעתי, קם כל ההמון על רגליו והסתער לפניו בקול יללה גדולה והתפרץ אל מחסום התיל והחיילים נראו אצים אנה ואנה לעצרו, מכים בקתות הרובים על ימין ועל שמאל, צועקים צעקה רבה, ועד כה ועד כה נשמעו יריות רבות וההמון נסוג כעדר־בקר לאחוריו, נפל אל מרבצו, וכששככו כל הקולות, ראיתי ילדה מפרפרת בחול כעוף שחוט בתוך דמו.

הכל נאלם דומיה ורק יבבה דקה נשמעה מאי־שם, כצפצוף צפור פצועה, ובחלל הצהרים הלוהט, חגה היבבה סביב סביב מעל לראשי הרובצים, עופפה בין גבעות החול, חזרה ונתקרבה, ושוב נתרחקה, עד שנאלמה.

אחר־כך ראיתי אדם אחד עולה לנגדי בדרך החול. הוא פסע יחף־רגל, שערו שחור וארוך, ולבוש היה שלמת בד, כאחד הכפריים. צעיר היה כמותי, רק גבוה ממני מעט, ודק קומה. בהגיעו עדי נעמד לצדי והשקיף יחד עמי אל עיר־הסוכות הגדולה, המשתרעת בתוך הישימון, ואל ההמון הרבוץ לפניה בדממה איומה.

בלחישה, כמו כדי לא להפריע את הדממה, שאל אותי מדוע איני ניגש למלא את אשר הוטל עלי. אמרתי שאני מתירא. מבלי הבט בי אמר שראה אותי בליל־הקרב והייתי עז כנמר. אמרתי שהיתה חשיכה וברשפי־האש אי אפשר היה לראות פני אדם. אינך שמח שאתה הכובש? שאל. לא, אמרתי, אין כל שמחה בלבי. אחר שאל אותי אם אני אוהב את אויבי. הם רעבים, אמרתי בהניעי ראשי לעבר הרובצים. שאל אם רוצה הייתי להיות במקומם. הירהרתי הרבה, אחר עניתי כי לא הייתי רוצה להיות בין הניצבים עליהם עם רובים בידיהם. האם הם רעים כל־כך? שאל בהראותו בראשו על שורת החיילים. לא, נבהלתי לענות, לא, הם עושים את חובתם הנכונה. אינך טוב מהם? שאל. לא, אמרתי, ודאי לא, רק שאין לי אומץ לראות את הסובלים. עתה, לראשונה הפנה ראשו אלי בחיוך, שם כף ידו על כתפי ואמר, מתבייש אתה בכך? כן, ניענעתי בראשי ורעד עבר בגופי. לא טוב הדבר, אמר. ולאחר שתיקה קצרה הוסיף בשקט: לך, מלא את חובתך.

עתה נתיראתי לזוז ממקומי עוד יותר מבתחילה.

עכשיו לך ומלא את חובתך, אמר שוב בשקט.

עמדנו שנינו והשקפנו על ההמון הדומם.

לפתע נעלם. רק חול יוקד היה מסביב, ועיר הסוכות החבוקה בין הגבעות.

ה.

למחרת, בשעה שלוש אחר־הצהרים, נקראתי לבוא אל המושל הצבאי. בהיכנסי אל הבית בעל הכיפה שבכיכר המרכזית, אל החדר שהיה שרוי באפלולית, נדהמתי לראות, יושב בכורסה, מאחורי השולחן, את ב.. נראה שלא הכירני, כי מבלי משים הורה לי בידו לשבת על אחת הכורסות, בצדם של ארבעה אחרים שבאו כנראה לשם אותה מטרה. ביקשתי לצוד את עינו ולרמוז לו בחיוך שהננו מודעים משכבר הימים ושמחה היא למודעים ותיקים להיפגש בנסיבות כאלה, כה שונות מאלו שמלפנים וכה מקשרות באחוה־אחת, אך הוא היה טרוד במתן הוראות לבאים־ויוצאים, מהם אנשי צבא ומהם תושבי־העיר, ולא שם לבו אל היושבים וממתינים לו. על שולחנו עמדו אגן נחושת ועליו פינג’ן וששה ספלי חרסינה כחולה, תרמיל של פגז מצוחצח, מאפרת־צדף גדולה וערימה של טפסים רשמיים. אל תושבי־העיר דיבר בשפתם, והללו, שבאו לפניו בזה אחר זה, שמעו את הוראותיו בהכנעה רבה, בקידה, בהתאמצות שלא לאבד אף מלה ממוצא־פיו והפטירו אך משפטים קצרים שעניינם היה הסכמה, אישור, או שאלה מעשית כלשהי. בפרשם מעליו היו שמים ידם על לבם ומשתחוים קמעה וחיוך על שפתיהם, או נוגעים בפיסת־ידם במצחם. הוא דיבר אליהם בלשון עניינית, שוטפת, ללא כל גינונים, כדבר איש אל רעהו, וללא כל הבלטה של תוקף מעמדו ומשׂרתו. כמנהלה של חברה, בלשכתו, חילק הוראות בענין משאבת־המים, מכון החשמל, מאפיית הלחם, אספקת המזון ויתר עניינים הנוגעים לצרכיה החיוניים של עיר. נוהגו זה, הפשוט, הלבבי־כמעט, באנשי עיר־כבושה, ששיווה לו חן שלא הבחנתי בו לפנים, עורר בי חיבה רבה אליו והגביר את רצוני לצוד את תשומת־לבו. אם רק תימצא הזדמנות נאותה לכך, אמרתי בלבי, אביע לפניו את רחשי הוקרתי לו, על שהוא נוהג בצורה כה אנושית כלפי התושבים שהם עתה נתיניו. עוד חשבתי, כי אעיר את לבו על ענין הפליטים, שיש לנהוג עמהם ביתר רחמים ולמנוע מהם סבל מיותר. במדיו־הצבאיים, ששני עלי תאנה נוצצו על כתפיותיהם, אחד מכאן ואחד מכאן, נראה היה רחב־שכם וכביר־כוח, ועם זאת, לא כאיש־צבא מובהק, אולי בשל החולצה שלא היתה מהודקת לגופו, אלא רשולה מעט, ואולי בשל שער־השיבה הקצר ומראה הפנים, שלא היתה בהן מתיחות, אלא מעין ערנות של עיסוקי יום־יום אזרחיים.

לבסוף שילח מעליו את כל הפונים אליו, ציווה על שלישו לסגור את הדלת ולהרחיק כל אדם מסביבות הבית, ובשימו זרועותיו על השולחן, פנה אלינו. התושבים בדרך־כלל משתפים פעולה, מה? אמר בחיוך והעביר מבטו על פני כל אחד ואחד מאתנו, כאילו לקבל את אישורנו על דבר שזה עתה נוכחנו בו מעצמנו. נראה ששוב לא הבחין בזהותי, כי למרות שהחזרתי לו חיוך מלא־הסכמה, ויותר מכן, אף מביע הערצה, לא התעכב עלי. האחרים הפטירו מלים של אישור, אם על דרך של זלזול בתושבים ואם על דרך של הפלגה בכוח הצבא. תשתו קפה? שאל באחזו בקנת הפינג’ן. כולנו חייכנו בחמדה, כי אמנם קפה תורכי חם היה מן המותרות שנכספנו להן לאחר המשקאות התפלים והפושרים שהיו מנת חלקנו בימים האחרונים. הוא מזג קפה לתוך ספלי החרסינה ובמו ידו הגיש ספל ספל לאיש. אוצרות המזון שמצאנו במחסני הצבא שלהם, עשויים להספיק לכל הארץ למשך כמה חדשים, אמר בלוגמנו מן הקפה. אנו צחקנו עמו ושנים מאתנו הוסיפו על כך תיאורים מנסיונם. לאחר שגמרנו לשתות, לבשו פניו ארשת רצינית ואמר:

הענין הוא בעבודה לא נעימה ביותר. השגנו רשימה מפורטת של אנשי הכנופיות בעיר. אינני צריך להסביר לכם מי הם ומה היו פעולותיהם במשך השנים האחרונות. הרשימה מכילה לפי שעה 32 איש. ובכן…

כמעין זמזום מרחוק הגיעו אלי יתר דבריו. אמר שיהיה עלינו לעבור מבית לבית, לפי רשימת הכתובות, לאסור את האנשים ולהעבירם במשאית אל מקום ריכוז מחוץ לעיר. עם רדת הערב יהיה עלינו לחסלם. אמר שהפעולה היא סודית ואיש מלבדנו לא צריך לדעת דבר עליה. שהוראות מפורטות יותר נקבל בהמשך הפעולה.

יש שאלות?

היתה דומיה ממושכת, שנתמזגה עם דומיית העיר השרויה בעוצר, מעבר לחלון המסורג. בחוץ רבץ על המדרכות חום מחניק של אחר־הצהרים, ככלב עייף בפתח הבית. חשתי שפני החוירו מאד, רעד בברכי ומסמוס־קרבים. בכל מאודי ייחלתי שיקרה דבר־מה, דרך־נס, שיבטל את הפעולה או שיפטור אותי ממנה. תחילה, בבואי לחדר, היתה בי הרגשת גאוה על כי נבחרתי לתפקיד, שעדיין לא ידעתי מהו, אחד בתוך חבורה קטנה של חמישה, שמנתה עוד רב־סמל, שני סגנים ורב־סרן. בראותי את ב. שמחתי על כי מבצע אחד קושרנו יחד, קשר שעשוי להיות בר־קיימא, גם לימים הבאים. הוא היה איש החובה, ובדברו ידעתי שאין הוא עושה אלא את הדבר הנכון, שאין להימנע ממנו, אך עתה הייתי נתון כבמלכודת. הברירה לא היתה בידי, עלי לעשות מעשה נורא שכמותו לא עשיתי מעודי, אך מעשה זה הוא החובה הנכונה.

מה יהיה אם מישהו יגלה התנגדות, שאל הרב־סרן.

אני מקווה שלא. מקווה שלא, אמר ב., אבל לשם כך יש נשק, לא כן?

שני הסגנים גיחכו.

איך נמצא את הכתובות, שאל הרב־סמל.

שאלה במקומה, אמר ב., ילווה אתכם אחד מתושבי־העיר. תוכלו לבטוח בו.

הוא ודאי האיש שמסר את הרשימה, אמר אחד הסגנים.

תרשה לי לא לענות לך על זה, אמר. עוד משהו?

הארבעה הסתכלו זה בזה ובי. כאילו היה תורי לשאול. צמרמורת עברה בכתפי. ראיתי במוחש שלא אוכל להימלט מן הבלתי־נמנע, ולהיעצר על פי התהום. ששום נס לא יקרה. חייל אני וחובה עלי לעשות את המצווה. הפחד אינו בא בחשבון השיקולים וגילויוֹ הוא ויתור על הכבוד. אות קלון לכל ימי חיי. האם יש חישובים מוסריים כלשהם? את הכנופיה צריך לחסל, זה ברור. לא רק כעונש, אלא כדי למנוע אסונות, התנקשויות, רצח.

שפתי רעדו.

אמרת שצריך לחסל, גימגמתי בקול חיוור, האם פירוש הדבר להרוג?

ב. גיחך. דומה היה לי שרק עכשיו ראני, זיהה אותי כאותו אדם שאמר פעם שאיננו מסוגל לעשות רע כי הוא פוחד מייסורי מצפון. לאחר שלא ענה לשאלתי ושתיקתו נתארכה, הבנתי שפלטתי דבר־שטות שאין לו תקנה, המעורר רק בוז, או רחמים. חשתי שגם האחרים, כמוהו, חושבים אותי לכסיל בשל כך, ובטוחים הם, ששגגה היתה לבחור בי, כאחד מחמישה, לפעולה מעין זו, הדורשת אנשים היודעים את שלפניהם, ומבינים הרבה יותר ממה שנאמר להם במפורש, ונכונים לעשות את המצווה עליהם ללא היסוסים ומורך. נוסף על פחדי הקודם, אף כי לכאורה במנוגד לו, תקפני עתה פחד פן יוציאו אותי מכלל הפעולה.

עוד שאלות? העביר ב. מבטו על פני כולם.

האחרים נזדקפו על מושביהם, כמו לומר שנכונים הם לצאת לפעולה והכל מובן.

ב. השעין עצמו לאחור, ובהפנותו מבטו אל הרב־סרן, אמר:

כפי שאמרתי, אין זו עבודה נעימה ביותר. אם מישהו מכם מרגיש שזה לא בשבילו, בגלל חולשת־לב, או מעצורים מוסריים (מלים אלה אמר בגיחוך לעגני שהבנתי כי הוא מכוונו אלי), או כל דבר אחר, הברירה בידו להסתלק. פשוט לומר, לא אני, זה הכל. לא תהיינה שום טענות. כמובן שהוראת הסודיות תהיה חלה עליו גם אחר־כך.

שוב נשתררה דומיה, ואם כי איש מן הנוכחים לא הפנה ראשו אלי, חשתי שהם מצפים לתשובתי. זה היה הרגע הגורלי. הברירה ניתנה בידי, ומצב זה היה קשה יותר ממצב חוסר־הברירה שקודם לכן. היה עלי להחליט. אם אודיע שאני מסתלק – אאבד את כבודי, בעיני ב. ובעיני עוד חמישה אנשים זרים לי. אפשר ולעולם לא ייוודע הדבר למספר אנשים רב יותר, אם כי ניתן לשער שברבות הימים יוסר מעטה הסודיות מעל הפעולה ואז יתגלה קלוני ברבים. על כל פנים, בעיני ב. אהיה לעולם מוג־לב ושוטה, שלא יצלח לשום מעשה גברי. וב. איננו אדם אחד בלבד, אלא רוּבּה של החברה שבתוכה אני חי. איך אשא את פני אחרי־כן. לעומת זאת, אם לא אסתלק, יהיה עלי לעשות מעשה שזוועתו תרדוף אותי כל ימי חיי. לא ידעתי איזו רעה מן השתים גדולה יותר –

אם כן הכל ברור עכשיו, אמר ב. ובהשעינו אגרופו על השולחן קם ממקומו.

כולנו קמנו אחריו. הכל היה ברור, שכן ניטלה מידי הבחירה.

בעמדֵנו בכיכר, בהקוּ לפנינו רחובות העיר הריקים, הדוממים, הלבנים. לאחר רגעים אחדים הגיעה המשאית ונעצרה לידינו. בצידו של הנהג ישב אחד מאנשי העיר, פניו עטופים בכפיה מזוהמת שכיסתה על הראש, על המצח, על הצואר ועל הפה. רק החוטם נראה ועינים שחורות, עכורות, נפחדות.

פעולת המעצר התנהלה תחילה בשקט. כה בשקט, עד כי כמעט נמחה מלבי המורא שתקפני במחיצתו של ב.. דופקים היינו על פתחו של בית, נכנסים פנימה, קוראים בשם האיש המבוקש, מודיעים לו שהוא נדרש לחקירה, אוסרים את ידיו מאחורי גבו, במטפחת או בפיסת אריג, מטילים אותו למשאית המכוסה יריעת אברזין, וממשיכים לנסוע. בבית היתה משתררת תדהמה בלבד, תדהמה אילמת, ללא קול מחאה או בכיה. הנעצרים, אנשים צעירים היו מקבלים את הדין ללא התנגדות, בשתיקה, אף כי שתיקה של מרי, שהיתה בה כביכול מעין הטחה על נקם שיבוא. מעט־מעט עודדתי את עצמי, באמרי בלבי שאין זו אלא פעולת שגרה, מחויבת המציאות של ימי כיבוש ראשונים. אף הסחתי דעתי משלבו האחרון של המבצע, הצפוי לי בסופו. ההקשה על הדלת, הכניסה לחדר האפל, ההודעה התקיפה, אך יבשה, של הרב־סרן על המעצר, התיצבותו של האיש, שתיקתם של בני־הבית, שקיבלו את הדבר כגזירת־הגורל, נקישת נעלינו המסומרות על רצפת החצר, אחר־כך על המדרכה, הנפת העצור אל פנים המשאית, הטלתו אל רצפתה – כל זה נעשה בסדר ובקצב כה רהוטים, עד כי דמה הדבר יותר לתרגיל צבאי במחנה אימונים מאשר למעשה הצופן בו אכזריות כלשהי. הוסיפה להרגשת הרגילות גם התנהגותו של הרב־סמל שישב לצדי בתוך המשאית, בחור שמנמן ונמוך, בעל פנים בהירות, זרועות כתמי־שמש רחבים. לו היה הדבר מעין שעשוע, ותוך כדי נסיעתנו היה חומד לצון עם העצורים, מדבר אליהם בלשון עברית, מגדף אותם בלשון יהודית, שואל שאלות של שטות על נשותיהם, מבטיח להם מנעמי החיים בעולם־הבא, ונהנה מכך שלא הבינו אף מלה מכל אשר אמר. באפלולית ששררה בתוך המשאית אי־אפשר היה להבחין בפניהם.

רק משהגענו אל הבית הששי, תקפה אותי הרגשת האימה. פתח לנו איש זקן נמוך־קומה, שזיפי זקן־שיבה סומרים כיסו מרבית פניו ושעיניו התכולות היו עגולות ופעורות לרווחה כשני אגמים. מאחוריו על המיטה, היה מוטל גל של סחבות, שפּנים קטנות, מקומטות כדבילה מצומקת, ביצבצו מתוכו. זקנה שכבה שם מכורבלת בבלוייה. ריח של תבן ושל לשלשת תרנגולות הצחין את האויר. כשקרא הרב־סרן בשם האיש הנדרש, החלו פניו של הזקן מרטטים ריטוט עצבני, כמנענע לאות לאו. האיש היה חרש כנראה ואולי גם אילם, כי ככל שגברו צעקותיו של הרב־סרן, לא ענה דבר, אלא הוסיף לרטט בראשו. נצטווינו לערוך חיפוש בבית והפכנו כל מה שהיה בו, לרבות המיטה, שהזקנה נתגלגלה ממנה בצפצוף דק. רק לאחר שסרקנו את החצר, גילינו את המבוקש, מתחבא בתוך מלונת כלב. הרב־סמל כיוון אליו את רובו ואיים שיירה בו אם לא יצא, אך הלה לא מש ממקומו. הוא היה מכורבל על גחונו, ובהביטו בנו, שעמדנו על פתח המלונה, התכווץ עוד יותר, נתקפד ונדבק באצבעותיו אל קיר הירכתים. הרב־סמל הטיל צרור כדורים אל העפר שלפני הפתח. הגוף שבפנים נתרעד קמעה אך לא זז ממקומו. אז גחנו שנינו פנימה ובכוח תלשנו אותו מן הקיר. כבד היה כשק מלא אבנים. משהעמדנוהו על רגליו, ראינו לפנינו נער כבן ארבע־עשרה או חמש־עשרה. שׂיער שחור, חלק, היה סתור לו על מצחו ופניו היו מאורכים ורכים כשזיף. עיניו היו אדומות, ובהביטן בנו נוצצו בהתמרדות עקשנית. נבהלתי למראה פניו הצעירות, ובאחזי בחזקה בזרועו אמרתי בשקט לרב־סרן שעמד משמאלי:

טעות, כנראה.

שום טעות, סלקו אותו, אמר בקוצר רוח והמיש ידיו כמגרש תרנגולות.

הוא ילד, חזרתי ואמרתי, בהראותי עליו בראשי.

שום ילד, כולם שוים, הוסיף להמיש בידיו.

כדאי לבדוק אולי, לחשתי.

סלק אותו אמרתי, גער בקול, פתאום מרחם עליהם!

לא מרחם, נתעכבתי עוד במקומי, אבל יכולה לקרות טעות בּשם…

למה התחבא אם כן, צעק.

אולי ראה אותנו באים ופחד, אמרתי.

למה פחד? למה?

רואים חיילים, מפחדים.

על מי אתה חס על מי? פקעה סבלנותו אלי, ואם היתה טעות אז מה? ילך עוד אחד? במלחמה לא בודקים תעודות־זהות, תעשה מה שאומרים לך, זה הכל.

הנער נרתק למקומו כשורש עיקש, והיה עלינו לחבוט בו בקתות הרובים עד שגררנוהו מן החצר. כשנשאנו אותו משם בזרועותיו ראינו עוד את הזקן, עומד בפתח הבית ומרטט בראשו ריטוט עצבני בלתי־פוסק כמנענע לאות לאו.

נראה שלמרות העוצר עברה שמועת המצוֹד בדרכים נסתרות מבית לבית, כי מעתה לא התמסרו האנשים מרצונם, אלא נתחבאו בחורים, בעליות־גג, במבנים שבחצרות. שריקות כדורים חלפו מפעם לפעם בדממת העיר. חשתי עייפות נוראה, עד שידי לא נענו לי, וקבס במעי, כעין מה שחשתי פעם בהיותי ילד, כשניסיתי לשחוט תרנגולת בחצר והסכין שבידי היתה קהה מאד. כל העת לא הרפתה ממני המחשבה על הנער שתפסנו. ברור שהיתה כאן טעות, מצדנו או מצד האיש שמסר את השמות, אחת היא, וטעות זו תעלה לו בחייו. בשבתנו במשאית לא גרעתי עיני מעליו וחשתי כאילו אני אחראי לו אישית, כביכול הופקדתי עליו. אך הוא לא הביט בי. ישב כפוף, מכונס בעצמו, ראשו בין ברכיו. רק גבו הצר נראה, גב נער מתבגר, מתעגל בקימורי הכתפים, עמוד השדרה בולט מתוכו בטבעותיו, מתמשך כלפי העורף הצר, החלק, השחום. המחשבה שאיני עושה דבר להצילו, שאין בי עוז לכך, להתקומם על מפקדי או לפחות לתבוע בתוקף את בירור עניינו תחילה, השניאה אותי על עצמי, אחר מילאה אותי רצון אחד ויחידי, לישון. לשכוח, להטיל עצמי היכן שהוא ולשקוע בתרדמה עמוקה. מילאתי אחר הפקודות מבלי חשוב, כשאברי נעים כאברי פוחלץ. בהגיענו לבית האחרון, התשיעי במספר, התיצבה נגדנו אשה צעירה, בהירת־פנים, ששתי צמות, עבות כחבלים, נשתלשלו לה על גבה. תחילה ניסתה לחייך אלינו ולקסום לנו ביפיה, אך משראתה שהרב־סמל מכוון את הרובה אל אביה, נפלה לרגליו, חיבקה את קרסוליו ונשבעה באלהים שאין הם יודעים היכן אחיה. הוא בעט בה וגילגלה על הרצפה, ומשראה מעין העויה של כאב בפני, צעק, היא שוברת לך את הלב, מה? תראה אם היא לא משקרת, הכלבה. ואכן צדק, כי לאחר כמה רגעים גילינו את האיש, מסתתר בתוך החציר שבעליית־הגג. משחזרנו למשאית, לוהטים ומתנשפים מחמת היגיעה וההתרגשות, פלט כנגדי: כולם כך, הנבלות, לך תאמין להם כשהם נשבעים באלהים. יש להם אלהים, לאלה?

עתה נסענו לפרוק את מטען העצורים במקום הריכוז. הדרך עברה לכל ארכה של העיר הדוממת, יצאה מתוכה אל בין גבעות החול ונפסקה לפני בנין מלבני צהוב וארוך, בעל גג פחים מקומר. בצד הבנין היתה המכלאה, מוקפת חביות נפט ומחסום תיל. בהגיענו לשם עם תשעת השבויים אשר לנו, כבר ישבו על הקרקע במקובץ, חמישה־עשר או עשרים עצורים. כולם היו כפותים בידיהם לאחוריהם וגויהם היו כפויים לפנים. שלושה חיילים עמדו עם נשקם ליד פשפש התיל.

הדפנו את התשעה לתוך המכלאה ואז הורה לי הרב־סמל להישאר עם השומרים. הוא ושלושת האחרים חזרו למשאית והפליגו עמה בדרך העירה.

השמש כבר היתה בשיפולי הרקיע, גדולה, אדומה, וקרניה שיוו גון ארגמני לגלי החול המשיי ולפני הרובצים במכלאה. היו בהם שחורים ככושים, בעלי ראשים כדוריים ושׂיער מקורזל כטבעות חוטי־ברזל, בעלי עינים מצומצמות ואישונים עכבריים. היו בעלי פנים נעריים, חלקים, עם כישות של שפם רך, דשאי, וזרועות שחומות כגלילי נחושת, שמרפקיהם עגולים. היו גברתנים, רחבי־שכם, שריריים, עזי־פנים, בעלי כפות רגלים גדולות ככפות אִתים. היו שרועי־חוטם, שסועי־שפה, בעלי חטטים, מכורסמי חורב ונגעים. היו דקי־אף ומשופעי לחיים שעירות, ארוכי פנים ועבי־שׂיער כעִזי המדבר. מהם היו כמנמנמים, כשראשיהם על חזיהם, מהם כמלחשים פסוקי תפילה לעצמם, ומהם שלא גרעו עין מאתנו, במבט קשה, בלתי נכנע. היה הנער שתפסנו במלונה, שערו סתור על מצחו, כחוזר ממשחק־רחוב פרוע, ועיניו היו קטנות עתה, מביטות לפניהן, כעיני ילד שנעשה לו עוול והוא חורש נקם על יריביו.

השמש שקעה, ודממה רכה התרפקה על חמוקי הגבעות, ורק אושת חול חלפה מפעם לפעם. שעה רגועה של בין־ערביים היתה זו, והרובצים במכלאה, שלא ידעו את אחריתם, היו כקהל מתפללים. הנוגה הוַרדי האיר את פניהם, ובהביטם אל פאתי האופק שאורו נאסף, היו כחולמים. עצבות פשטה על משטחי החול, דימיתי לשמוע מנגינה רחוקה רועדת בחלל. שעתה האחרונה היתה זו, ושוב בא אותו אדם, לבוש שלמה לבנה של כפריים ויחף־רגל, קרב אליהם ולחש מה. שמעתי מלים נלחשות כאוושת החול: אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בארץ כאשר נעשה בשמים.

לאחר כשעה, והאור כבר גווע על הגבעות, וצללי־ערב רבצו בשקעים, הגיעה שוב המשאית ובעקבותיה ג’יפ. שלושה אנשי־צבא קפצו מתוכו, ובצעדם נמרצות אלינו, סקרו את הכפותים – שנתמתחו בציפיה מנחשת־רע, שואלת, תמהה לבאות – פסעו הנה והנה, נועצו ביניהם בלחש, שאלו מה, חזרו אל הרב־סרן, שהוריד את חמשת אסיריו מן המשאית, פקדו משהו בקצרה, ועם כך נשמע קול גערה רם, וכל היושבים קמו על רגליהם, ובעודם נחבטים זה בזה, דפקו בהם החיילים להעיזם אל תוך הבנין.

שלושה מאתנו נקראו פנימה ואני הושארתי בחוץ. דלת הבנין הוגפה, ובעוד כמה דקות, שנדמו כשעה ארוכה מאד, נשמע מטח־יריות רצוף ובהול וקול אנקות מרוסקות.

אך רק לרגע אחד, כי מיד נפלה דממה.

ו.

באשמורת השלישית של הלילה הבא, יצאתי לסיור, יחד עם טוראי קשיש בשם ריבקין. היתה אפילה גמורה בעיר וקור עמד ברחובות. צעדנו זה בצד זה, מתחככים בכתלי הבתים, מהדקים את הסודרים לצוארינו וכונסים ראשינו בין הכתפים. צעדינו הקצובים נקשו על המדרכה והֵדם העמום הלך מאחורינו, פרש לסימטאות וגווע בין הבתים.

יהיה גשם מחר, אמרתי.

הגיע הזמן, אמר ריבקין, נחוץ מאד לשדות.

הספקת לזרוע? שאלתי.

הספקתי.

ראיתיו בדמיוני רומס במגפיו תלמים ספוגי מים, פוסע בצעד רחב מגל–עפר אחד למשנהו. הוא היה איש כבן חמישים, נמוך קומה, רחב־שכם וזריז. פנים מרובעים היו לו שבמרכזם צמח שפם צפוף, חסר־גון, ספק־אפור ספק־שׂיבה. עיניו היו צרות וערניות, מרצדות תמיד בסקרנות, ממהרות לצוד כל אשר על סביבן, פן תאבדנה דבר, ובחייכן, היו קמטים מתקבצים בזוויותיהן ובזוויות שפתיו המלאות, ואז היה אף שפמו מתקבץ וצוחק. ידיו ורגליו היו עסוקות תמיד, ללכת, להביא, להגיש, לעשות־מה. בשלושת הימים שנמצאנו יחד, לא היה אחד שלא קרא בשמו, ולו רק כדי להודיע לו חיבה או לזכות במענה־לצון מפיו. אמרו עליו שהוא סוס־מלחמה־ותיק, שכן לא היתה מלחמה שלא התנדב אליה, או שכפה עצמו עליה, כמו זו שעכשיו, בנטשו את משקו על אשתו ושתי בנותיו, אלא שדמיונו היה יותר לפרד־עבודה מאשר לסוס־אביר. המפקדים התיחסו אליו בזלזול־מה, אם גם בזלזול של חיבה, אך יותר מששם לב לכך היה מזלזל הוא בהם, בהתרעמו, ספק־כעס ספק־לצון, על טירונותם לעומת נסיונו רב־השנים בקרבות כבכל מלאכה אחרת. הטוראים לא היו מפסידים אף הזדמנות לקרבו לחברתם לפי שתמיד היו נבואות טובות בפיו.

יש פה אדמות טובות בסביבה, אמר, אבל אלה אינם יודעים לנצל אותן.

ראיתי חלקות מעובדות יפה, אמרתי.

כן, על יד הבתים, אבל רחוק יותר, בור. הם זורעים שעורה במקום שאפשר היה לגדל ירקות.

אין די מים, כנראה.

מים יש, אבל לא שואבים אותם. צריך יהיה ללמד אותם משהו.

בינתים הגינות נובלות, אמרתי, בגלל העוצר.

זה לא יימשך הרבה זמן, אמר, עוד כמה ימים. שבוע לכל היותר. כיבוש זה כיבוש.

צעדנו עד קצה הרחוב ומשם פנינו אל רחוב אחר, ששתי מדרכותיו הצרות כמעט נשקו זו בזו. בין הבתים הנמוכים, שטוחי־הגג, עמד בית רחב, בעל כיפה, שמגדל צר וגבוה התנשא בצדו. אחריו היה מגרש ריק שגלמים שחורים ניצבו בו. נעצרנו והסתכלנו על סביבותינו. הגלמים לא נעו, והיו אלה עמודים וחביות כנראה. דממה גמורה שררה בהיאלם קול צעדינו.

קר, אמר ריבקין בחככו את חטמו. אחר רקע על המדרכה לחמם את רגליו.

שתקנו. אחר אמרתי:

שמעתי שירו באנשים שחזרו מן החולות.

איפה שמעת? שאל בנימה של כעס בהתיצבו פשוק־רגלים מולי.

הבוקר סיפרו. כמה תושבים עלו משפת־הים בידים מורמות, ושהתקרבו, כיוונו אליהם את הרובים ודפקו אותם.

ריבקין הסתכל בי רגע ממושך בעינים מצומצמות, עוינות, אחר אמר בהחלטיות:

אל תאמין. בדיות.

ובהסיבו עצמו מעלי, עשה כמה פסיעות כבדות לפנים. אחר פנה שוב לאחוריו ואמר:

אל תאמין, אני אומר לך. מתפארים. אוהבים להתפאר. חושבים שזו גבורה גדולה. שיספרו לסבתא שלהם. הרגו אנשים שבאו אליהם בידים מורמות! סתם־כך, מה? בשביל תענוג! אני מכיר את הבחורים שלנו. זהב. שום צבא בעולם לא היה מתנהג כך עם תושבים בזמן כיבוש.

צעדתי מעט־מה מאחוריו. עברנו על פני המגרש, ואחר, בצד שורת חנויות סמוכות זו אל זו, שבריחי ברזל ומנעולים כבדים היו רתוקים לשעריהן. נראה שהיה עוד מהרהר במה ששמע זה עתה, כי שוב נעצר ופנה אלי בעמידה פשוקה, קנה רובו מבצבץ מאחורי כתפו הרחבה.

שמע, אתה איש צעיר אתה, שלושים? שלושים וחמש? אני עברתי כבר כמה מלחמות. אתה יודע איך מתנהג חיל־כיבוש כשהוא נכנס לעיר זרה? שודד, חומס, אונס, רוצח. לא הנאצים. האנגלים, הרוסים, כולם. אתה יכול להשווֹת בכלל? פה ראית שמץ משהו מזה? אנסו פה אשה אחת? שדדו חנות אחת? ופה יש לך עסק עם אויבים, שאילו היתה להם רק הזדמנות…

הוא הסתכל בי, ממצמץ בעיניו כמפאת הרהורים מהירים, אחר הוסיף, באחזו בדש מעילי:

שמע מה שאני אומר לך, אילו היו אלה נכנסים לעיר שלנו, היו שוחטים את כולנו, אתה שומע? את כולנו. אותי ואותך ואת הנשים ואת הילדים. דע לך זאת.

נשתתק לרגע, ובעודו אוחז במעילי ועיניו נעוצות בי, נתבהרו פניו בחיוך רחב ואמר:

סתם כך ירו באנשים חוזרים לבתיהם, מה? אתה לא מכיר אותם! מתפארים, זה הכל!

ודחפני מעליו בחזקה.

המשכנו לצעוד זה בצד זה עד ששמענו קול צעדים מקצהו השני של הרחוב. נעצרנו והקשבנו. הצעדים היו קצובים, בטוחים אחד ואחד, אחד ואחד, ברזל על אבן דוממת. שלנו, לחש ריבקין. השמענו את הסיסמה ונענינו בסיסמה. שני בחורים קרבו, מתנודדים כתף אל כתף וידיהם בכיסי מעיליהם. בהגיעם אלינו נעצרו.

מה חדש? שאל ריבקין.

הכל שקט, ענה השחור שבשניהם.

קר, אמר השני.

מחר עוברת מחלקה אחת דרומה, מה? אמר ריבקין.

אנחנו נשארים פה, חבל. אמר השחור.

פה לא טוב?

משעמם. כל היום עוצר.

רוצה מלחמה, מה?

באנו להילחם, לא? רוצים קצת שמח. שיהיה משהו.

או הביתה, אמר השני, בהיר־הפנים.

כבר?

יש אשה וילד. צריך לחזור לעבודה, גיחך.

כבשת עיר, אמר ריבקין, תנוח קצת.

זה מנוחה? מעצבן.

שקט בעיר, לא?

השקט מעצבן אותי יותר מהמלחמה. כמו בית־קברות. בייחוד עם הבתים הלבנים האלה.

בלילה שעבר היו כמה יריות, אמר השחור, שמעתי שדפקו שנים מהם.

ירו על הסיור? שאל ריבקין.

לפנות בוקר. מבית אחד לא רחוק מהכיכר. היום פוצצו את הבית.

כך.

יש עוד כמה אנשי כנופיות בעיר. עם נשק. מנסים לעשות משהו, כנראה.

לא פלא. מתנהגים אתם בכסיות של משי, אמר בהיר־הפנים, צריך היה לחסל כמה עשרות.

את מי לחסל? הפסיקו ריבקין.

ככה, כמה עשרות. שיפחדו קצת. הם לא פוחדים.

אתה באמת צריך לחזור כבר הביתה, נזף בו ריבקין ופנה ללכת. להתראות.

לילה טוב.

קול צעדיהם נתרחק והלך, ושוב שמענו רק את נקישות נעלינו. ריבקין צעד מעט־מה לפני ולעיני היה שכמו הרחב, שכם נוטה לסבול, כאילו עשוי לעמוס עליו שעריה של עיר ולשאתם אל ההר. מפעם לפעם פזלתי אל הבתים שמשני הצדדים ואל מבואי החצרות שביניהם. בהגיענו אל הכיכר, נעצרנו והסתכלנו בה. ריקותה היתה שונה מריקות הרחובות, משום שהכרנו אותה היטב ומשום שהיתה במרכז עצביה של העיר, העצבנית מתחת לעורה הדומם. במשך היום היתה כאן תנועה תמידית, של אנשי־צבא, כלי־רכב, נציגי התושבים שהורשו להתהלך חופשי בשעות העוצר. מכאן יצאו הפקודות. לכאן הגיעו הידיעות מגזרות החזית האחרותת ומן העולם שמעבר למלחמה. ג’יפים שחלפו בדהרה לאורך העיר ונעצרו כאן בחריקה, הביאו עמם את אבק המדבר או את שתיקת הגויות המתות. מכוניות מבריקות פלטו כאן אנשים לבושים אזרחית שפניהם האילמות וצעדיהם החרישיים צפנו החלטות גורליות. משאיות צבאיות נתעכבו כאן כשהן עמוסות אנשים נפחדים, עטופי מטפחות מזוהמות, שלא ידוע היה מאין הובאו ולאן הם מובלים. קצינים גבוהים יצאו ובאו אל הבית בעל הכיפה הלבנה. מתחת למעטה ההתרחשות הגלויה, המדים והצעדים הצבאיים הבטוחים, רטט כאן פחד עיר כבושה, עצורה בבתיה השותקים. חרדה מפני הבלתי־ידוע. ציפיה סתומה לאשר עלול לקרות לפתע. רעם פתאום או רעידת אדמה.

עכשיו היתה הכיכר שחוחה תחת הלילה, קטנה, שרויה עם עצמה בלבד, נינוחה, שקועה בשינה שקטה מרוגז היום. מן העבר השני התנועעו מעט צמרות הדקלים השחורים, וליד פתח החצר המדושאה עמד זקיף שלא טרח לשאול עלינו.

עקפנו את הכיכר והמשכנו לצעוד ברחוב של בתים נמוכים, מסוידים, רווּחים זה מזה. מבין מפלשי החצרות נשבה עתה רוח קלה, שגוללה חול דק אל המדרכה. סימטאות עיוורות יצאו מן הרחוב אל רבעים אפלים, זוממים־רע. ריבקין האט צעדיו. אחר נעצרנו ליד הריסות בית. שני כתלים ערופים היו נוטים זה על זה וביניהם ערימה גבוהה של שברי לבנים. מתוך שיפועה נזדקרה קשת־ברזל מעוקמת. מסעד של מיטה. משקוף של דלת נשאר עומד, דרך נס, על כנו, כשער של חורבות עתיקות.

זה הבית כנראה, אמר ריבקין.

הסתכלתי בהריסות שצורותיהן השבורות והמרוסקות היו כמראה מחלום רע ואמרתי:

עסק מזופת, המלחמה. גם כשמנצחים.

ריבקין היה מהרהר כשמבטו מושפל אל גבב־הלבֵנים שלפניו, אחר נשא ראשו אלי ואמר:

הבט, בחור. מה אנחנו בכלל? חלקת־שדה קטנה מוקפת מדבר. כל הימים באים רוחות־שרב, סופות־חול, מחנות־ארבה, שועלים ותנים, להשמיד אותה. מה עלינו לעשות כדי שנוכל להמשיך לעבוד. להקים גדרות מסביב, לבנות מחסומים, משברי־רוח. לפעמים זה לא מועיל. אז יוצאים החוצה ודופקים בפחים לגרש את הארבה, או יורים ברובה להפחיד את התנים. אנחנו רוצים לחיות, לא? מותר לנו לחיות, לא? אם כן על ההכרח אסור להתאונן. ההכרח הוא מאלהים.

ההכרח הוא מאלהים, שיננתי לעצמי בהמשיכנו לצעוד, ההכרח הוא מאלהים. דברים שאינם תלויים בי, הריהם הכרח. חייב אני להבין את חוקיו ולהיכנע להם. אם אינני מבין אותם הריני נוהג ככסיל. חייב אני להבין את חוקיו כדי להתקיים. ולא, אזדקק שוב לאקדח הטמון מתחת למזרן מיטתי. העודו שם? הברירה אינה בין היות טוב או רע, אלא בין היות חזק או חלש. החזק נעשה לאחד ההכרחים. יכול הוא להילחם בהכרחים אחרים. העולם אינו אלא מלחמה בלתי־פוסקת בין הכרחים אלה. הו, איזו אפילה! כמה מוזר שאני חושב על האקדח הטמון בחדרי הרחוק, שעה שבידי רובה זה.

משב טרם־בוקר עבר. הבתים החלו מתערטלים מאפילתם ודמו לגלמים לבושי תכריכים. בשמים נראו עתה גושי עננים גדולים נוסעים מזרחה. בחצרות נגלו חביות, כלונסאות, שיחים מכורבלים, חול יבש, אפרורי. תריסים ודלתות בהו בעירומם. בועות טל כיסו את בריחי הברזל. דממה קפואה עמדה באויר.

הו, אילו היה הכל כמו טרם־בוקר זה, הירהרתי, דומם ועטוף ערפל אפרורי, נושם נשימה שקטה, נח, לא זומם רע, ובעוד שעה יחויר מעט־מעט, ובתוך הבתים החמים מהבל נשימת ילדים, תרדנה נשים ממיטותיהן, תטפחנה ברגלים יחפות על הרצפה, חרש, כדי לא להעיר, לשפות מים על הכירה בין צללי זויות המטבח, וגברים ימשכו את נעלי העבודה הכבדות מתחת למיטות, אוחזים בעצלתים בשרוכים, מגששים ביד עיוורת למצוא את החורים שיושחלו בהם, מנסים לאחות קרעי חלום נמלטים, ואין הכרחים המצווים להרוג כדי לחיות, או לקרוע איש מביתו פתאום־בצהרים או לעמוד שוטר בין הנשים והקמח, ואפשר לצאת אל החצר ולבדוק שיח כרובית אם נתקשתה כבר פטריית תפרחתו הלבנה, ולומר בוקר־אור אל השכן שמעבר לגדר, כמו בעוד שעה, כאשר העננים יבהירו יותר ואולי יהיה גשם – –

שתי יריות הקפיאו את הרהורי ובשלישית הבריק הבהוב־אש מעומק הסימטה. שם! קרא ריבקין ורץ כפוף בסתר הבתים כשרובו בידיו. רגע עמדתי נדהם, מאין? לאן? איך? ואז חלף כאב חד את חזי ונפלתי על פני. חשתי ליחה חמה פושטת בכל חזי, והכאב פשט אף הוא ונתקהה והלך, כאבן. קשה. מתקשה. גלולה. אבן. זהו, זהו כבר, נתמלמל קול בתוכי, זהו. מוכרח היה לקרות. כמו כוס נשברת לרסיסים. מזל של איש טוב. אנשים רבים עם גביעים בידיהם. איזה צחוק. נעים והולכים סביב סביב. סביב סביב עם גביעים. איפה אשתי? המרפסת נופלת. האקדח. זהו, האקדח. נפל אל תוך מכונת הגורל ויורה בגלגל מסתובב של פילים וקופים, פילים וקופים נעים במהירות גדולה והולכת עד שלא נראה דבר רק המון אנשים לבושי לבן מקיפים סביב סביב בזרועות מורמות להכות וקוראים ההכרח הוא מאלהים ההכרח הוא מאלהים אין אלהים ריבקין אין אלהים ריבקין איפה –

אחר כך היה הכל לבן ואני שקעתי בו כמו בתוך צמר־גפן, שקוע ושקוע בנעימות לחה, שקוע, רק לבן ולבן, מעל ומסביב, שקוע למעמקים בלי סוף.

יחסים מוזרים שוררים ביני ובין מורי־לשעבר, מר ל.; זה קרוב לשנה (מזמן שעבר, כנראה, לגור לאחד הרחובות הסמוכים), אנו עוברים זה על פני זה, כמעט מדי יום ביומו, כמעט באותה שעה ובאותו מקום, כשאני הולך לעבודתי והוא לדרכו בכיוון ההפוך, ואף פעם לא בירכנו זה את זה לשלום. ודאי שאשמתי היא זו, שכן אני, הצעיר, צריך הייתי להקדים לברכו, אך כיון שלא עשיתי כן בפעם הראשונה, כשראיתיו למולי מרחוק, נבהלתי משום־מה, החוורתי, ומיהרתי לחצות את הרחוב אל המדרכה השניה. אמרתי לעצמי שודאי לא ראה אותי, אם כי איזו קרן־מבט אלכסונית כמו נגעה בפני. אך הרי אי־ אפשר היה לחזור על טכסיס עלוב זה בוקר־בוקר, לאחר שנים או שלושה ימים הרהבתי עוז ועברתי על פניו בראש מורם, כשאני מישיר מבטי לנגדי (אכן, אני מודה: הרבה עזות־מצח דרושה לכך!), והמשכתי ללכת כאילו לא הבחנתי בו כלל. אין ספק שהבחין בי, וגם ידע שבכוונה מתעלם אני ממנו, אך התירוץ שהיה מוכן עמי כלפי עצמי היה זה: מאז ישבתי לפניו על ספסל־הלימודים עברו כחמש־עשרה שנה. הוא נזדקן הרבה (הליכתו היתה עתה שפופה, כשהוא נעזר במקלו, עיניו, מאחורי המשקפים, היו דעוכות, ושני קמטים עמוקים משוכים היו לשני צדי שפתיו) ורשאי אני איפוא שלא להכירו. כמו־כן רשאי אני להניח שאין הוא מכיר אותי, שהרי מאות ואולי אלפי תלמידים עברו תחת שבטו, ואיך יוכל לזכור את כולם? רשאי אני להניח שקצר־ראיה הוא. האינו קצר־ראיה? במרוצת־הזמן חדלתי אפילו מהפסיח מבטי מעליו, ולעתים בכוונה הייתי מסתכל בו עוד מרחוק, כבאדם זר לחלוטין, שאפילו זיק של זכרון אינו מעלה בלב, ומאז, כאילו היה זה מעין הסכם חשאי של התנכרות.

אף־על־פי־כן, יום יום, ללא יוצא מן־הכלל, היתה מתלווה לפגישה זו הרגשה של אי־נוחות. חש הייתי בעיני, מרגע הגיעו לטווח־ראייתי ועד חלפוֹ על פני, ולאחר־מכן בגבי, נגררת כסחבה בעקבותי, עד לרגע היותי בטוח כי גם כשאחזיר ראשי לאחורי (מעולם לא עשיתי זאת), לא אראה אותו עוד. כל־כך הציקה לי אי־נוחות זו – אותה רצידה עצבנית של העין, בוקר־בוקר, אותה חלחלה קלה במתנים ברגע שכמעט אנו נוגעים זה בזה, אותה רחישה בגב, והדיון החשאי עם עצמי, ולוּ לרגעים ספורים בלבד, והרגשת אי־הנקיון – עד כי נצטברה בלבי טינה כלפיו; זקן זה, למה צריך היה לבוא ולגור בשכנוּתי? לאן הוא הולך בשעה כה מוקדמת של בוקר, עכשיו, כשהוא כבר בפנסיה? ובכלל– למה הוא חי עדין? (שאלה זו, שלא העזתי לבטאה בשפתי, לחשה כצפע, ובכל־זאת, מפעם לפעם).

קשה למצוא הסבר הגיוני להתנכרותי זו אליו. הייתי תלמידו הטוב ביותר בשיעורי המתמטיקה, ציוני בכל המבחנים היו טוב־מאד, או לכל הגרוע, כמעט־טוב־מאד. אף שהיה מורה קפדן ביותר, מחמיר מאד במשמעת, לא נזף בי מעולם. אדרבא, הציגני תמיד כמופת להתנהגות טובה. שיבח אותי על שקדנותי וכשרוני כאחד. במשך ארבע שנים – אף לא התנגשות אחת! לאחר מכן – לא שמעתי דבר עליו, ויש לשער שאף הוא לא שמע דבר עלי. מה הדבר, איפוא? מדוע?

החטא הקדמון נעוץ כמובן בפגישה הראשונה, שלאחריה אי אפשר היה כבר לתקן דבר, כי ככל שנתרבו הפגישות, נסתתמה יותר ויותר האפשרות להיעצר לפתע ולברך לשלום. אילו לא הייתי חוצה אז את הרחוב… אבל לא! בשום פנים לא! גם עכשיו, לאחר שאני יודע כבר כל מה שאני יודע על הרגשת אי־הנוחות, הפיזית והנפשית כאחת, לא הייתי עושה זאת! חרדה תוקפת אותי למחשבה זו: להיעצר, ללחוץ את ידו, לומר שלום מר ל., האם זוכר אתה אותי? (כמובן! כמובן! איך לא יזכור את תלמידו הטוב ביותר במתמטיקה?), לשאול לשלומו ולמעשיו, לספר על מעשי – ולוּ רק למנות את התחנות העיקריות – במשך חמש–עשרה שנה, להזכיר שמותיהם של תלמידים מאותה מחלקה, לומר משהו מעודד בדבר גילו מראהו, כמו, הרי כמעט שלא נזדקן, או כיוצא־בזה, ואחר־כך יום־יום , יום־יום, להתעכב ולברך לשלום, ולצרף לברכה זו שאלה כלשהי, או לענות על שאלה כלשהי. לא.. אד כהה מכסה את עיני משאני מעלה דבר זה על־דעתי.

ועוד (אולי זה העיקר?): הן חייב הייתי לומר לו איזו מלת ניחומים או עידוד בדבר בנו, שאול, חברי ללימודים שנפל במלחמה. (נער יפהפה היה, בעל תלתלי־עורב, פנים שחומות ואשונים שחורים, נוצצים, כאישוני שפן). ובכן, איך הייתי עומד בנסיון זה? שוב, צריך הייתי ללחוץ את ידו, לידום רגע, בהשחת ראש, לומר איזה משפט שגור, המעורר מיאוס על הלשון, כמו, מה לעשות, ככה זה. או רבים נפלו. או, זהו הקרבן שאנו משלמים. (שעה שאני, חברו, עומד חי לפניו!) ולראות את נענוע ראשו, את הצרבת בעיניו, את סימני הזקנה שחרת בפניו אסון זה. לשמוע משפט של עידוד, – דוקא עידוד, כפי שאני מכירו– מפיו! ואחר־כך, יום־יום לזכור זאת בהיפגשי בו ועל־ידי כך להיעשות שותף תמידי לאבלו ולכאבו! האומנם חייב אני לעמוד בכל־זה? רק מפני שהייתי תלמידו לפני חמש־עשרה שנה? רק מפני שבמקרה עבר לגור בשכנוּתי? (באמונה, שלעתים היה חולף בי הרהור שמוטב היה אילו העתקתי את דירתי למקום אחר, ובלבד להימנע מן הפגישות הללו).

אבל גם אלמלא זאת, אלמלא היה אב שכול, בעצם מראהו, קומתו השחוחה, פניו הכבויים, האיפוק המר שבזויות שפתיו, מזכיר לי יום־יום את חטא היותי חי, לא הייתי מברכו. שוב, קשה להסביר זאת: אולי מפני שהפגישה עמו ממחישה לי את ענין הזמן האבוד. חמש־עשרה שנה הן נתח חיים די נכבד, ואני, לפחות בשבע השנים האחרונות, מאז היותי למנהל־חשבונות, כמעט ולא עשיתי דבר של ממש. יתכן שאי־הנעימות המשתלטת עלי בראותי אותו, אינה אלא הפחד לראות עין־בעין את השנים שחלפו. הפחד להציץ אל העבר, לסרוק בעל־כרחי, במבט חטוף אחד, את כברת הזמן ששיעורו כמרחק שבין דמותי עתה לבין דמותי שנחקקה בזכרונו. אילו הייתי מסתכל ישר בעיניו, אין ספק שהייתי רואה בהן, כבראי, את בבואת פני כפי שהיו אז, קורנות בלהט של שאיפות גדולות, ונחושות בנכונות למלאותן. כל אדם יודה שאין זו הרגשה נעימה ביותר. הוא נזדקן מחמת תלאות וחוויות קשות, ואני עמדתי במקום אחד בגלל חוסר־מעש. לא ברור מה גרוע ממה.

לעתים – אף כי רחוקות, כי מהיותי מוטרד בהרגשותי לא היתה דעתי פנויה לחשוב עליו – היו רחמים נכמרים בי למראהו. אדם זה, גלמוד הוא כפי הנראה, שכן תמיד היה הולך בגפו (מגמת פניו היתה, כפי שאני משער, אל אחד מבתי־הקפה שעל שפת־הים. לבדו היה יושב שם, ודאי, כשכל השולחנות סביבו ריקים, מזמין כוס תה אצל המלצר, שכבר הכירו היטב, מעיין קצת בעתונים, אך מרבית הזמן, עד הצהרים, שולח מבטו אל הים, כשהוא נשען בידו האחת על מקלו, ומהרהר בבנו שנפל). ייתכן שאילו הייתי מברכו, מתעכב לידו מדי־פעם לשיחה חטופה של מה־בכך, היה הדבר מעודדו במקצת, או לפחות מוציאו לרגעים ספורים מההוויה המרה של עצמו. ייתכן שדוקא פגישות־קבע אלו, יום־יום, ולו לאמירת שלום בלבד, לחילופי־חיוכים בלבד, שכל משמעותם אינם אלא: הנה אתה הולך לדרכך ואני לדרכי וכך זורמים החיים כפי שצריכים הם לזרום – היו נוטעות בו את ההרגשה המנחמת, המחממת, שיש עוד אדם אחד בעולם השותף לגורלו באיזה חוט סמוי. אולם– לברך ולחייך בוקר־בוקר, זה היה קרבן גדול מדי בשבילי. עדיין שומר אני על אחת החרויות היחידות שנותרו לי – לא לחייך ולא לברך אדם, כשאין עם לבי לעשות כן!

מובן שאילו הייתי אחר משהנני, הייתי נוהג אחרת. יכול אני להשווֹת זאת בדמיוני: אני לוחץ את ידו לחיצה חמה, חזקה, אפילו טופח לו טפיחה קלה על שכמו (שהרי אינני עוד אותו תלמיד בן שש־עשרה, החייב בכבוד מורים), מצהיל פנים אליו, מפריח הלצה כלשהיא, משפט שובבני, מאוּשש (מתעלם לחלוטין מקדרות פניו, שוכח לגמרי את האסון שאירע לו), עובר על פניו, לעתים בהנפת יד של בחור־חיל, לעתים בקריצה פוחחנית בלבד, תמיד בשלום רם, בהיר, וממהר לדרכי כנחפז מאד. אין קל מזה. אין פחות מחייב וקושר מזה. אך לשם כך צריך אני להיות אחר משהנני. חי חיים מלאים יותר. נתון פחות להרגשותי ויותר למעשים חשובים, המניעים את גלגלי זמני קדימה. לא, לפי שעה מצבי איננו זה.

בכל זאת, שלוש פעמים במשך תקופה זו של כמעט־שנה, קרוב הייתי לשנות ממנהגי. שלוש פעמים המהדהדות בי כשלוש פעימות לב חזקות.

פעם אחת, בשעת ערב. עמדתי בתור לאוטובוס. אור קלוש נפל באלכסון על שורת האנשים הארוכה, מחלון־ראוה סמוך. ראיתי רק את שכמיהם של העומדים לפני בין המקבילים. לפתע, החזיר האיש העומד לפני ראשו לאחוריו, ובאחזו בידו שעון־כיס קטן, אמר, סליחה מה השעה? זה היה הוא, הפתאומיות שבדבר היתה כה גדולה, כה מדהימה, עד כי לא יכולתי לענות לו, ועד שנבהלתי למצוא מלה בפי, ענה מישהו מאחורי, שמונה ועשרים. קשה לי להסביר מהו שגרם לי סערת־נפש כה חזקה עד כי שעה ארוכה לאחר־מכן לא הרפתה ממני צמרמורת שאחזה בשרשי שערותי. האם היה זה קולו בחשיכה? אותו קול צרוד, נגרס, מוסע על גלגלים לא־משוחים, שכאילו טעון היה בכל סבלו, ואשר לא שמעתיו מזה חמש־עשרה שנה, אף כי את פניו ראיתי יום יום? אותו קול שגם בהיותו רצוץ, אפשר היה להבחין בו את הקול מאז, כשם שאפשר להכיר את צורתו השלמה של כד על פי שברי חרסיו? או אולי מראה עיניו, שבהיותן כה קרובות בנשׂאוֹ ראשו אלי (קומתו הגיעה עד לכתפי), ראיתי בהן את שתי הגחלים, שלא היו כבויות כלל כפי שסברתי מרחוק, אלא שנוצצה בהן אש מוזרה, של מרי בלתי־נכנע כלפי הגורל? אך אולי היה זה משהו אחר לגמרי שזיעזע אותי כל־כך: כי בעמדו כך בחשיכה, כששעונו בידו (והיה זה אך לרגע־קט, כאילו עינה של מצלמה נפקחה ונסגרה באחת וקלטה את התמונה), נגלה לי, כמו לאורו של ברק מהיר בלילה, כי איש זה חי גם את הזמן הקטן, את שעון הרגעים של ההוֹוה, ועל־ידי כך נעשה קיומו קיום עצמאי, מוחשי, ולא רק צל ארוך על פני כברת־הדרך הארוכה שעברתי אני במשך חמש־עשרה שנה, מאז ועד היום!

פעם שניה היה זה בשעת הבוקר הרגילה, כמדי יום ביומו, ראיתיו חוצה את הכביש למולי, ובהגיעו אל המדרכה, מעדה רגלו באבן השפה, ומשקפיו נשרו ארצה. ארבעה או חמישה צעדים היו ביני לבינו, ואני עשיתי מרחק זה כמעט בקפיצה, אחזתי בזרועו, הקמתיו, הרמתי את המשקפים ומסרתים לידו. תודה, תודה לך, אמר, אך ללא חיוך, ובהרכיבו את המשקפים לעיניו, חזר ואמר, תודה לך, והמשיך בדרכו. צביטת־לב קהה שליוותה אותי אחר־כך כל הדרך, ואולי כל היום כולו, היתה כצרבת מצפוּן חולה. קולה של התודה, ללא מאור־ פנים של תודה, נשמע כקול נזיפה, והיה קשה מכל השתיקות המתנכרות. לאחר זאת, לא העזתי עוד להישיר מבטי נגדו בעברי על פניו.

ועוד פעם אחת בלבד. ביום העצמאות. עמדתי, ככל אלפי האנשים שמשני צדי הכביש, וצפיתי במצעד הצבאי. לא ראיתי את העומדים לימיני ולשמאלי, כתף אל כתף. עברו פלוגות החלוץ, ג’יפים של חיל־הקשר עם משושיהם הרועדים, טור של זחלים קלים־מחליקים, מחלקה נוּקשה, חמושה, ברזלית, של חיל רגלים, מחלקה של חובשות, לבנה, רחפנית, במַשק של סיעת־יונים. מחלקה קודרת, סלעית, של חיל־שריון, הפסקה קצרה, ובהיראות מרחוק הכומתות האדומות של פלוגת הצנחנים, עבר רחש כמעט בלתי נשמע בקהל הצופים. מטר צולף של מחיאות־כפים, ואחר, נתכהו מעט עיני מדוק שעטפן. האם מחמת מבוכה, או כדי לראות אם איני יחידי בהתרגשות זו, הפנתי ראשי לשמאלי? באותו רגע ממש נפנה גם ראשו של העומד לצדי ועיניו נישאו אלי. הן היו מוצפות דמע, רכות מאד, כמעט מבקשות רחמים. חשתי אהבה כה רבה אליו עד כי היה כבר על לשוני לומר: שלום לך, מר ל. – אך בו־ברגע כמו נבקע החלל. תרועת חצוצרות אדירה פרצה כחזיזים נוצצים בצהרים. המצעד החמוש צעד, טורים־טורים ישרים, בצעדי ברזל קצובים, מרעידים. ברכת השלום שעמדה על לשוני, נשרה לארץ ונרמסה ברגלי ההמון–––

א

מי הוא אותו פדרו גונזאלז קבלרייה? מתי נפגשתי אתו? מנין ידוע לו שמי? מה היה ביני ובינו שעורר בו שנאה כזו כלפי? על מה? איך ייתכן שאדם שאיני מכיר אותו כלל…

ישבתי בחדרי ופני להטו מעלבון. חשתי עצמי חסר־מגן, חסר מגן לחלוטין, מפני שנאה שאיני יודע מה טעמה, של אדם שאינני זוכרו, שאינני יודע דבר עליו ומעולם לא שמעתי את שמו. פדרו גונזאלז קבלרייה!

השעון הראה כבר חצות ולא מצאתי בי כוח לקום מן הכיסא ולהתקין עצמי לשינה. דומה היה לי כאילו ירקו בפני, ולא יכולתי למחות את הרוק, או להשיב דבר לעולבי.

שעה לפני כן ישבתי בחדרו של אלכס. כשיצא להכין קפה קפצו פתאם לעיני, מתוך גלוית־דאר שהיתה מונחת על השולחן, שתי התיבות של שמי, במפורש. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי ומשכתי את הגלויה אלי. קראתי את השורות שלמעלה מן השם, ושלמטה ממנו, וחשתי איך הדם מציף את ראשי ואיך לבי שוקע בי מחוסר־אונים. ודאי טעות כאן! נזעקתי בתוכי, הן לא יתכן שהיה דבר־מה ביני ובין איש מניקרגואה ואיני זוכרו! הפכתי את הגלויה על פניה ותמונה צבעונית התנוצצה לעיני לאור־החשמל: פסל אדם עטוף גלימה רומית, ניצב על במת־אבן מוקפת עמודים וגן־ירוק. אויר חם, טרופי, תלוי מעל לאגם שלו, שמנוני, מבהיק בשמש. מתחת לתמונה כתוב היה: “מנגוּאה. מצבת־הזכרון לדאַריו.”

חזרתי וקראתי את השורות והמלים המו באזני כנחיל של צרעות. היתה זו איגרת שכתב מיכאל ליאון לאלכס ובה סיפר על “מקרה מוזר” שקרה לו. נוהג הוא לאכול שם, במנגואה, במסעדה קטנה של ספרדי אחד בשם פדרו גונזאלז קבלרייה (“אדם חביב וקתולי אדוק” – נאמר שם– “שבכל כמה שנים הוא נוסע לספרד לבקר במקומות הקדושים ולפקוד את קברות אבותיו”). כשנודע לו, לאותו פדרו, שאיש־שיחו הוא מישראל, אמר, “במין עקימת שפתים משונה”, שהוא מכיר מישהו משם, וכאן באו אותן שורות שניתזו כרוק בפני: “שאלתי אותו מי האיש, ותאר לעצמך שפתאום אני שומע מפיו, ובהבעה של תיעוב, כאילו טעם טעם שרץ, את שמו של… הייתי המום ממש. אמרתי לו שהבחור הוא מכר טוב שלי ושאלתי אותו מאין הוא מכיר אותו. ‘אדם בזוי!’ הוא אמר לי, ושוב במין העויה, כאילו שנא אותו שנאה עזה. כל מה שניסיתי להוציא דבר מפיו. פשוט סירב לדבר. מוזר, לא?”

כשחזר אלכס לחדר עם שני ספלי הקפה, חשתי שאזני הבוערות מסגירות אותי. את העלבון והאשם כאחת. סומק על גבי סומק, עד כדי שינוק בגרון. מרוב המבוכה והדוחק לא שמעתי כמעט דבר ממה שאמר. מחשבותי התרוצצו כבמלכודת, נרדפות על־ידי עקימת־שפתיו האלמונית של אחד פדרו גונזאלז קבלרייה, ועל־ידי החשש המדכא שאלכס הבחין בכך שהצצתי בגניבה למכתב שלא נועד לי. האם לא גילה זאת מיד בכניסתו לחדר, בהעיפו עין על השולחן? בראותו את פני הלוהטות? ומיהו פדרו גונזאלז זה? מה מראהו? היכן נפגשתי אתו? מתי? האם בספרד היה זה? אבל הרי עם שום אדם מניקרגואה לא נפגשתי שם! איך נשתכח ממני מקרה שגרם לשנאה כזו, עד כדי הטחת מלים כמו “אדם בזוי”?

שרוי הייתי בערפל סמיך, והחום אפף אותי עד ללא־שאת, זיעה כיסתה את גבי. דבריו של אלכס צללו באזני מטושטשים לא מובנים. דמיוני שוטט על פני ערים ספרדיות, סימטאות, כנסיות, מצודות עתיקות, כיכרות, בולש אחר פגישת־אקראי כלשהי, הרת־שנאה, עם אותו אלמוני חסר־תואר, שרק העויה שלו בבטאו את שמי ניטחה כנגדי כסטירת־לחי. על מה?

אגב, אתה מכיר מישהו מניקרגואה? היכה פתאום באזני משפטו של אלכס.

אני? פרץ הדם אל פני, מדוע?

(כן, ברור היה עכשיו שתפסני בקלקלתי).

סתם… קיבלתי גלויה ממיכאל, כתב שמישהו שם מכיר אותך.

אותי? בניקרגואה? נפלט צחוק קשה מפי.

טעות כנראה, משך בכתפיו.

הגלויה היתה מונחת במקומה הראשון, על ערימת המכתבים שבקצה השולחן, ובקושי עצרתי בעצמי מהסב עיני אליה. מדוע לא הזכיר במפורש את הכתוב בה? מדוע אמר “טעות כנראה”? כדי לא להלבין את פני? כדי לחסוך ממני רוגז על שנאתו של מישהו שגם הוא אינו מכירו?

היכן הוא עכשיו, מיכאל? שאלתי.

באורוגוואי, או בארגנטינה, או בברזיל…

עושה חיל, מה? – אמרתי בעקימת־שפתים כלשהי.

הו, כן!

ישהה שם עוד זמן רב?

לפחות כשנה!

כשהגעתי לביתי, צנחתי על הכורסא ותחושת העלבון להטה כאש בפני. המחשבה כי אי־שם נמצא מישהו ששונא אותי במידה כזאת עד כי מסרב הוא אפילו לדבר עלי… מה הוא יודע עלי? מה קרה בינינו שאינני זוכרו? היכן?

אבל לכל הרוחות! טפחתי בידי על מסעד הכורסה. למי זה איכפת בכלל? מה לי ולאותו ספרדי מטומטם בניקרגואה?

אף־על־פי־כן, משנתישבתי בקצה המיטה והחילותי לחלוץ את נעלי, יבשה ידי בהתרת השרוכים. שוב עמד לעיני מראה עקימת־השפתים עם הגיית שמי. תנועת־יד המושמטת בבוז. “אדם בזוי!”… הן אי־אפשר שבדה שנאה מלבו. גם אי־אפשר שהחליפני במישהו אחר, לאחר שאין עוד שם שני כשמי, על שתי תיבותיו המפורשות. הייתכן שמישהו סיפר לו דברים בגנותי, לו, לאחד זר, בניקרגואה?

כשנתכסיתי בשמיכה, כיסתני גם השנאה, ללא מפלט.

ב

ככל שהשתדלתי להסיח דעתי מאותו ענין, לא עלה הדבר בידי.

איש בודד הייתי. מאז תום המלחמה לא מצאתי מנוח לעצמי. גרתי לבדי, ולבדי הייתי מכין את ארוחותי. את כוס־התה שלי לא הייתי שוטף אלא בערב. בבוקר היתה עומדת לפני על השולחן, פירורים שטים בתחתיתה, וכשאור השמש היה מדליק אותה מן החלון – כאילו נצטלצל בתוכה– הייתי אומר לעצמי, צריך לקום. יוצא הייתי לרחוב מבלי לדעת לאן. על המדרכה, שעוּן אל גדר־האבן. היה מכורבל פושט־היד בן־האלמוות, עם עיניו העששות. זבוב היה ממריא מצרור הבלויים שבין ברכיו וקושר זרי־קוצים לראשי. אחר־כך, כשהייתי עובר על פני בית־הכנסת הלבן, הסגור, בו היה סבי מתפלל שנים רבות, הייתי מחיש את צעדי. מישהו בלתי־נראה היה קורא לי מבין הפשפש וגדר־השיחים. סבי היה אדם יפה. זקן־משי היה לו, עינים בהירות ולא־מאשימות, ובהפכו את הדפים באצבעותיו השקופות, היה כבודק יהלומים. האותיות היו מנתרות סביבו בעליצות, כמו דרורים בשדה זרוע. אבל כשמת, לפני כארבע שנים, הייתי אני בחוץ־לארץ. משוטט בערי ספרד הקודרות, מתחת לצלבים רועמים כמטוסי־קרב. או מגשש בעינַי מצבות של אבות־ אבותיו, כשנפרדתי ממנו לפני נסיעתי, הוא שכב כבר על ערש־דוי, אמר לי: דוקא לספרד? לאותה ארץ שבה עינו את אבותיך? לשבור חרם של יותר מארבע־מאות שנה? כשחזרתי, מצאתי כי כל ספריו נמכרו, וחדרו הריק היה מלא שמש, יותר מתמיד. פעמים רבות הייתי אומר לעצמי שעלי לעלות על קברו.

את עבודתי, כספרן בספריה העירונית, הייתי מתחיל רק בשתים. בבקרים הייתי מרבה ללכת אל הים. לאן היה לי ללכת? חברי מלשעבר נתפזרו לכל עבר, ואלה שנשארו בעיר, לא הייתי מקובל עליהם. אין בני־אדם נוטים להתחבר עם מי שספֵקות אוכלים את לבו וצללים שטים על פניו. כשהיו פוגשים בי, היו אומרים: כמה נשתנית! כאילו אמרו הבתים החדשים, הגבוהים, הנבנים על החוף, אל הים: כמה נשתנית! יושב הייתי על ספסל האבן ומלווה בעיני קרש צף על הגלים עד שהיה נעלם באופק, פעם עבר על פני זוג קשיש, והאשה לחשה משהו לבעלה, דומה היה לי כי אמרה: נכה־מלחמה כנראה, האם לא הייתי נכה־מלחמה? מעולם לא היתה בי מידה מספקת של שנאה כדי לירות באויב מבלי להחטיא. ידעתי שזהו מום.

היה רק אלכס, שלעתים הייתי מבקרו בערבים. הוא היה תלמיד בהיסטוריה, ארכיאולוגיה. מרבה היה לדבר על מגילות מדבר־ יהודה, על “סרך היחד”. אילו קם עכשיו מסדר כסוד־היחד, היה אומר, “לאהוב כל אשר נבחר, לשנוא כל אשר מאוס”. כמו האיסיים, כמו הנוצרים הקדומים… אני הייתי שותק ודבריו היו צולבים אותי אל הקיר. שוט היה מלקה אותי במנזר־הלב.

עתה היה שמו של פדרו גונזאלז קבלרייה מנקר בראשי כתולעת־עץ זו, שקול ניסורה מתגבר והולך ככל שהיא מעמיקה לעביה של קורה. מיהו? למה הוא שונא אותי? כיצד? אין קשה כשנאת־חינם. אבל מקרה זה היה עוד גרוע מכך: שנאתו של אדם שאינך יודע דבר עליו ושאפילו את מראיהו אינך יכול לשוות לעינך! בניקרגואה! בקצה עולם! לא רק שלא היה באפשרותי לשאול אותו לסיבת שנאתו, להכחישו על פניו, להעמידו על טעותו, או להתנצל בפניו, אם עשיתי לו עוול (אדרבא, נכון אני גם לכך, אם אמת הדבר!) – אלא שלא יכולתי אפילו להחזיר לו שנאה. שנאה כנגד שנאה היא גמול, היא נקם, היא גאולת־כבוד. יכול אתה להזין בה את נפשך מבלי שתהיה עלוב בעיני עצמך. להתענג עליה לעתים כמו מגירוד־עד־זב־דם! אבל כאן – אפילו דבר זה נבצר ממני! מנין לי שראוי הוא להיות שנוא? מה אני יודע עליו, מלבד זאת שהוא בעל מסעדה קטנה במנגואה, קתולי אדוק, ו–כן, “אדם חביב” (הה, אלמלא כתב מיכאל ליאון “אדם חביב” – נאנחתי בהיזכרי בכך– היה הדבר קל יותר…). אם נזדמַנו יחד אי־פעם הרי היה זה בספרד, כנראה. אבל מי הכיר אותי שם? מי ידע את שמי? הן לא נתוודעתי שם לאיש! תייר אלמוני הייתי! איך אפשר שהתרחשה שם פגישה מוזרה, הרת־שנאה, ביני לבין אדם מניקרגואה ואני לא אזכור אותה?

אך אותו פדרו לא הרפה ממני, נדבק בי כקרצית. די היה שאעלה לעיני את עקימת שפתיו בבטאו את שמי, שאזכר באותו גידוף – “אדם בזוי” – כדי שזיעה תכסה את גופי. מין הרגשת עלבון שאין־לו־גאולה. כאילו שנאתו פושה כצרעת בבשרך! מנסה הייתי לשווֹת אותו לעיני: פעם כאיש נמוך, כהה ודל־בשר, פעם כאיש שמן, שפניו מבהיקות ועיניו צוחקות, פעם כגבר ספרדי אביר, יפה־תאר… מה מראהו? לעתים הייתי הוזה שאני משגר לו איגרת, מעין: “פדרו גונזאלז הנכבד! סוּפר לי שאתה שונא אותי שנאה עזה. התואיל, לפחות, לומר לי היכן…” הבלים! לא אעשה זאת לעולם! לא אשפיל עצמי עד כדי כך! ואפילו אמרתי לעשות זאת – מנין לי כתובתו? עם אלכס נמנעתי מהיפגש מאז, ומיכאל ליאון – היכן הוא מיכאל ליאון עתה?–

פדרו גונזאלז קבלרייה, צליל השם הזה בלבד העלה בי את כל מראות ספרד, ועמם את הרגשת המצוקה המוזרה, של חרדה ואשמה כאחת. האם משום שירד גשם בברצלונה, גשם טורד שלא פסק ימים אחדים, והשמים מעל לכנסיות היו מעוננים, ומחנק עמד באויר? או מפני שבתהלוכת הפייסטה של סנטה אוֹלליה, פרץ פתאום ההמון מכל הסמטאות – כאילו פרעות בעיר? או האפלולית הקודרת של הרובע הגוטי? זר הייתי שם. שרוי במועקה כבדה של חלום־רע. גולה לזמן אחר, קדום, חשוך. ערפל רבץ על הים, על תרני הספינות בנמל, מעל עמוד הזכרון לקולומבוס. מן הסדנאות הקטנות של הצורפים והשענים ועושי־הפסילים הבהבו אורות עמומים. ריח ירקות רקובים פשט מן השוק המסוּכך. הצלוּב ליווה אותי בכל אשר הלכתי. רציתי לברוח. לא ידעתי מדוע. האנשים היו מסבירי־פנים וחביבים, ובימים הבהירים היה אור־שמש מלא, ים־תיכוני. מאות צפרים צבעוניות ציפצפו בכלובים לאורך שדרות רַמבְלַס. אודם פרחי הג’רניום צחק מן הגזוזטראות בשכונות המגורים. הפאטיות היו רווּיות בושם גנים ערביים, והפיתוחים המצועצעים על מרצפות החרסינה התכולות היו כקמיעות של מזל־טוב.

מדוע חרה לי כל־כך שאותו פדרו, שאיני זוכר מי הוא, שונא אותי?

משהו אינו כשורה בי, כנראה. איש לא רדפני בספרד, אדם חפשי אני. האם זו האפלולית המיסתורית של הכנסיות הגבוהות, שקרני האור הקלושות חדרו לתוכן מאשנבים נעלמים, כמו בסתיו נצחי שרעם תלוי בשמיו? האם היה זה מורא עריצותה של האמונה? ניחוח הקטורת הקדוש היה כתובע קרבן. קוציו ודמו של הצלוב, סבלו האילם הספוג בכתלים העבים, במזבחות, בעמודים – מילאו את החלל כולו. ללא רחמים, ללא סליחה.

האם משום שהגעתי לספרד לאחר חצות, כנופל לתוך החשיכה? כל הדרך מן הגבול היתה כעוברת במנהרה, בתחנת הרכבת כבר היו האורות כבויים וברחובות התנועעו מחרוזות הנורות האדומות כמו באניה עזובה מטוטלת ברוח. שערים כבדים עם מסמרי־ברזל עבים הגיפו את הבתים. השוערים נעו כצללים והמפתחות הגדולים שבידיהם צילצלו כשרשראות בידי סוהרים. בבקר מיהרתי אל הרובע העתיק כמו אל מקום שגרתי בו לפני חלומות רבים. הכל היה כמו בזיכרונותיי הקודרים. דבר לא נשתנה. הזמן עמד חמש מאות שנה, אלף (או אולי בי הוא עמד?). בצל חומת הקתדרלה הגדולה, מתחת לקמרוני האבן שמעל לגזוזטראות, הלכתי כפוף, ראשי טמון בצוארון מעילי. צלצולי הפעמונים הגבוהים נפלו על כתפי כאבנים. על מדרכות האבן הצרות של סנטו דומינגו דה־קל, בדוחק שבין הבינינים האטומים, החשתי את צעדי, כמו למצוא מקלט מפני מטר שיותך עוד מעט. מבין הסמטאות שרקה רוח. צלבי הצריחים הגבוהים דקרו ככידונים את השמים. מיששתי כעיוור אותיות עבריות יתומות, חקוקות באבן־קיר. מחלון אחד נפשל וילון ומדונה ארוכת־פנים ומשוחה בצבע קרצה להיכנס.

מרצפות הככר הצרה והמרובעת של פלאזה דל־ריי היו מהומרות, כאילו שקעו תחת כבדן של עגלות. הככר היתה לחוצה בין בתי־חומה גבוהים וצל היה רבוץ בה. פה, באמצע, היה המוקד, אמרה לי מוכרת־הירקות. שם, ליד הכתל, היתה במת הקרדינלים. חיפשתי כתמי דם על המרצפות. פתאום הציצה השמש מצוהר התכלת הקפואה, וגלימות הארגמן של סַן־ויסנטה פֶרר וסן וינסטה מארטיר, התנוצצו. שניהם, עגולי פנים ומגוחי־ראש, המתיקו סוד על הבמה. בידו של פרר פרח, אך רשעות בפיו ובעיניו. פרש הגיע בדהרה וחנית שלופה בידו לדקור את הכופרים שעמדו ערומים ורועדים. קר היה. מוכרת־הירקות התעטפה בסודרה.

הכנסיות היו פתוחות לפני, כלפני היראים. פסעתי זהיר־זהיר, לא לחלל את הדממה, את ניחוח הבשמים, את לחש הנשים הכורעות לפני איקוני הבתולות הקדושות. לכל אשר פניתי– היו לעיני ראשו וזרועותיו השמוטים של הצלוב וגופו המלא מוות. סבלו שותת, דומה ישתות תמיד, עד סוף כל הימים, והאשמה לא תינקה לעולם. ודמם של הקדושים זב מחציהם של הכופרים. אלהי פחד יעקב – עברה רעדה מבשרי – הם ירשו גם את הסבל, ולא הותירו ממנו כלום לאחרים! הם ירשו גם את שכרו! אני שואל מדוע– ופעמונים עונים מגבוה – דין ואמונה, דין ואמונה, אני אדם חפשי, ממה אני ירא?

במרתפים היו עוד השרשראות הכבדות שסחטו את הוידויים, חלודות ואכולות־ זמן, והעץ הנרקב של גלגלי העינויים. ללא קטורת, ללא מזבח, ללא לחן האשכבה החרישי המהדהד באולמות סגריריים, ללא צלמי פנים מיוסרות הממלאים את העולם הרגשת אשמה בלתי־נמחית.

היכן פגשתי את פדרו זה, מניקרגואה?

עמדה לעיני טולידו, שעה לפני השקיעה, כשהצל הארוך של מצודת אלקזאר נפל במדרון הזקוף וחצה את נהר הטאַחוֹ והגבעות הכרמים מסביב היו מוצפות זהב. דומה היה כאילו ערב־שבת. חבל פרחי־כהונה, לבושי לבן וחגורי אבנטים אדומים, ירד ממבצר סן־סרבדוֹ, עבר על פני הגשר ובא בדרך העולה אל שער־השמש. רוכלים נעלו את דוכניהם וחַמרים דפקו בבהמתם כשהשמש בגבם. שלוה גמורה שרתה על ערוגות השושנים ועל עצי הרימון בגינת ביתו העתיק של שמואל הלוי. ברחוב היהודים לשעבר, קלה דה־לה־חוּדרייה, ישבו נשים לפני פתחי בתיהן הנמוכים, חבוקות זרועות, רחוצות וסרוקות, נכונות לקבל פני מלכה. כבסים היו תלויים רפויים בין גזוזטרה לגזוזטרה. בקצה הדרך היורדת לטַלבֵּרה דה־לה־רֵיינָה נגעה השמש באופק, אפשר היה לשמוע לחן תפילה עולה מחורשות עצי הזית שבמישור.

האם היה זה בטולידו? אבל הן לא נתוודעתי שם לאיש! זר הייתי, איש לא הכירני!

בערב נפלו צלצולי הפעמונים הכבדים ממרומי הקתדרלה הגבוהה. מחלון חדרי יכולתי לראות את מצודת בית־היראה, עם צריח צלבה המכותר שלוש עטרות של קוצי־פגיונות, מתנשאת מעל לגבבי־הבתים, שופכת שלטונה על החושך. מתוך אפלולית היכלה ניצנץ ברק הכתרים. שרביטי המלוכה ושלטי המגן של המלכים הקתוליים. אימה כמוסה ריחפה, כמו בשעת תהלוכת מתוודים, לבושי סינרים שחורים ונרות־שעוה כבויים בידיהם. עיר זרה, עיר שוטמת. מעבר לגוש המשחיר, השתרעה אדמת ספרד הגדולה. גופה המעונה, המיוסר, הדקור־צלבים, של אם קדושה, זועמת. כל הדורך עליה יאשם. ספרד המדוכאת מאמונה, רדופת־החטא, הסובלת לעולם. קורפוס כריסטי גדול, ללא רחמים.– – –

איך פלש לחיי פדרו גונזאלז זה? האם ראה את חוורון פני בכנסיית סן־חואן? ההלך בעקבותי לסנטה־קרוז, לראות את מצבות השיש של אבותיו הדוכסים, חרבות לירכם ואריות למראשותיהם, מונחות ליד מצבות אבותי המחוקות? מנין לו שמי?

מנסה הייתי להיזכר, כמי שמתאמץ לאחות קרעי חלום־רע שפרח בהקיצו, אך רמז גורלי שהיה צפון בו, מכה בו לפתרו. איזו שכחה ארורה! הן משהו קרה, מוכרח היה לקרות! והכרח הוא להתנער מאותה הרגשת עלבון משפילה! לפחות לדעת למה? מי הוא? מה מראה פניו? מה אירע, שמציק כל־כך וגוזל את המנוחה ללא־מרפה! הלא דבר נורא הוא כשמישהו שונא אותך ואינך יודע למה! שנאתו נדבקת בך עד שעשוי אתה לשנוא את עצמך! תאוה עזה נכנסה בי, לראותו, לוּ לראותו בלבד!

ג.

ענין קשה עד מאד הוא עריכת מסע לניקרגואה. בקצה־עולם היא ארץ זו, מרחק אלפי מילין, כרבע היקפו של הכדור. מכשולים על מכשולים נערמים בדרכו של אדם המבקש להגיע אליה: אין שום קו־אניות ישיר לניקרגואה, לא מנמלי הארץ ולא משום נמל אירופי. יש להגיע תחילה לפנמה, או למכסיקו, ומשם – במטוס למנגואה, כי דרכי היבשה מן החוף אל הבירה– משובשות. אך לעתים רחוקות מאד יוצאת מכאן אניה שמגמת פניה לחופי אמריקה המרכזית. אולי שלוש־ארבע פעמים בשנה, ואף זה לא במועדים קבועים. קשה היא השגת היתר־הכניסה לניקרגואה. לפי חוקי אותה ארץ, רק הנשיא עצמו רשאי לחתום עליו. יש להמתין זמן רב, עד שתגיע הבקשה לשם, עד שתתגלגל בכל מדורי הרשויות השונות. עד שתיחתם כדת ותעשה את הדרך הארוכה חזרה, משם הנה.

קשה עד מאד. בייחוד לאדם המתכנן מסע מעין זה בחשאי, ושכספו מועט. מאין ישיג סכום כה גדול לשילום נסיעה כה ארוכה, כשהוא מעלים את כוונתו ממכריו הקרובים ביותר, מחשש פן יהיה לצחוק בעיניהם? כשאינו יכול אפילו לבדות סיבה למטרת נסיעתו זו, מאחר שהכל יודעים שאין הוא איש־עסקים, או שליח־ציבור. ואין לו כל קרוב וגואל בניקרגואה?

אלא שמשרד־הנסיעות של האחים ריקנאטי עשה כמיטב יכולתו למען ארגון נסיעתי. אליהו ריקאנטי, שראה איך נפלו פני משנודעו לי כל הקשיים, עודדני יום־יום, נטל על עצמו את סידור כל העניינים הפורמאליים. הדרכון, היתר־היציאה, הויזה, הניירות כולם. אורך־רוח, היה אומר, רק אורך־רוח. אין דבר נבצר ממי שהחלטתו איתנה להגיע למקום כלשהו, ואפילו זו ארץ רחוקה כניקרגואה… הרבה תודה חבתי לו באותם הימים. הן על סבר־פניו והן על כך שלא שאלני כלל למטרת נסיעתי.

כיתתי רגלי לשם כמעט יום יום. רק כמחצית הסכום הדרוש היתה בידי, ותקוה קלושה, שריקאנטי ליבה אותה בי ברמזים דקים, שיימצא מוצא כלשהו. עד שיום אחד הקבילני בפנים מבשרות־טוב; אמור, לא איכפת לך לנסוע באניית־משא? הו, ודאי, אמרתי באנחת־רווחה. ודאי!

באמצע אפריל היה זה כשהופעתי לראשונה במשרד האחים ריקאנטי. ב-12 ביוני עליתי על האניה הנורבגית “כריסטיאנסונד”, שפניה היו מועדות לקולון, פנמה.

ד

מיד כשיצאה האניה אל המרחב הפתוח, וקו החוף נתערפל והלך, נמוגה מלבי הרגשת הדכאון שליוותני כל השבועות האחרונים, כאילו הים שטפה, ושלוה גמורה ירדה לשכון בתוכי. מטרת נסיעתי נשתכחה ממני לחלוטין. הידיעה כי ימים רבים וארוכים מאד לפנַי בטרם אגיע לחוף תעודתי, וכן המראה המשתנה אך־מעט של הים הרחב, הרגוע, שהאניה תוֹוה בו בהשקט קו־קצף ללא-קץ, המתמוגג עד־מהרה במרחב־המים הכחול, השרו עלי הרגשה של מסע אין־סופי, ללא תכלית, מסע המנתק אותי ניתוק גמור מכל תלאות עולם־היבשה, עולם האנשים וסבכי יחסיהם. חפשי אני מכל חובה, מכל אחריות, מכל אונס. חפצי היחיד היה שמסע זה לא יגיע לעולם לקצו.

סייעה לכך גם העובדה, שהמלחים והקצינים היו חבורה שתקנית וסגורה. לא זו בלבד שאני בינינו היינו מחליפים רק מלים מעטות או נענועי־ראש אחדים של ברכה במשך היום, אלא שאף הם, בינם לבין עצמם. דומה היה שלא דיברו אלא משפטים מועטים, אותם שהכרחיים לצרכי העבודה. אני הייתי משוכן בתא קטן, בעל שתי מיטות, שהשניה בו היתה פנויה, ורק לשעות הארוחות, ארבע פעמים ביום, הייתי נפגש עם הקצינים ליד שולחנם. הארוחות אף הן התנהלו בשתיקה גמורה, שהלחשים בינינו ובין המלצר לבוש־הלבן, המטה עצמו בקידה לבקשותינו, אך הדגישו אותה. הכל נעשה בדייקנות ובשקט, קבוע ומנוי על־ידי איזו השגחה נעלמה, ללא צורך בדיבורים. בשקט, כאילו בנעלי גומי ועל גבי שטיחים רכים, היו הקצינים מגיעים בשעה הקבועה אל חדר־האוכל הקטן, הנקי והנוצץ, מסיטים את כסאותיהם ללא רחש, מתישבים לאכול. עונים למלצר בנענועי־ראש בלבד. ומשמסיימים (כולם יחד, לרוב) לא היו משתהים גם לרגע, אלא קמים ומסתלקים, מהר יותר מאשר בהיכנסם, איש איש למשימתו.

כך, איפוא, הייתי שרוי עם עצמי רוב שעות היממה, ובהשפעת סביבתי סיגלתי אף אני לעצמי הרגלי־קבע. קם הייתי בשעה מוקדמת, עולה אל הסיפון ומטייל לארכו ולרחבו, נהנה מן הרוח הרעננה וממראה הים, המשנה את גוניו מכחול עמוק מאד עם שחר לכחול מבהיר והולך עם עלות השמש, נכנס בשמונה בדיוק לאכול את ארוחת הבוקר, פורש לתאי בסיומה, לשנן פרק בספרדית, ישן כשעתיים לאחר ארוחת־הצהרים, קורא עד ארוחת־חמש, חוזר לטייל על הסיפון, ולאחר ארוחת־הערב שוב קורא עד שאני נרדם. סדר־יום זה, שחלק גדול ממנו היה עובר עלי בהרהורים תועים, מרחפים כאדים, שטים ונמוגים, לובשים־צורה ופושטים־צורה כעננות קלות בשמים, תוך התבוננות ממושכת בים, לעתים עד כדי שכחת־עצמי – השרה עלי מרגוע שלא ידעתיו מעולם.

רק משנתקרבנו לספרד, חזרו המועקה והזכרונות המדכאים. היכן פגשתי את פדרו גונזאלז? מדוע השנאתי עצמי עליו? היה לילה כשעברנו על פני חופי ספרד והכל היה עטוף צעיף של חשיכה.

ה

כאשר יקרה לעתים קרובות לנוסעי־אניות, נתגלתה לעיני ליסבון במפתיע, כיקיצה פתאומית מחלום נעים לתוך בית מלא מהומה נחפזת ורעשנית. האניה הגיע לנמל בעוד לילה וכשהתעוררתי עם אור, הלמו באזני סאון המנופים כגעש אבנים מידרדרות, קריאות רמות של אנשים בשפה מוזרה, והמולה רחוקה, כל זה היה פתאומי להדהים, לאחר הדממה שהורגלתי לה ימים רבים ואשר דומה היה לי כי תימשך לבלי־סוף. מבעד לצוהר נראו במפתיע סירות־מנוע במשוטתן המהירה, רפסודות, ארבות, אנשים לבושי מדים ובגדי־עבודה, ותכונה רבה. בצאתי אל הסיפון, היכה בעיני מראה העיר על גושי בתיה, מגדליה, צריחי־כנסיותיה וההרים המיוערים המקיפים אותה. השמש, דומה היה כאילו היא עולה מצד מערב דוקא, ובשום אופן לא יכולתי לכוון את חושי לרוחות השמים (דבר כה מרגיז תמיד!). הרציף, קרוב עד לא־יאמן, המה מפועלים, שוטרים, פקידים, ורעש המנופים התערבב בקריאות הסוארים, הסבלים, המנופאים, המשגיחים, שעשו את מלאכתם בחפזון בלתי־רגיל. כל זה, כאמור, היה כיקיצה משינה ממושכת ונפילה פתאומית משמי ההזיה הרגועה אל ארץ החיים, שנוסף לכל, הפליאה בזרותה.

כל השתדלותי לרדת לחוף, לסיור בעיר, היתה לשוא. פקיד הנמל, שבדק את דרכוני, החזירו לי בסירוב מוחלט וגם הפצרותיו של רב־החובל לא הועילו. נמצא בי איזה פסול שלא יכולתי לדעת מה הוא. לא נותר לי אלא להשקיף על העיר ועל נופה מעל הסיפון, ולסייר בעיני את רחובותיה, בנייני־הפאר שלה, הארמונות שבמעלה ההר, הגנים והיערות, מתוך השתוקקות, אופיינית לתיירים לספוג את המראות היטב ככל־האפשר, כדי שייחתמו בלב למשמרת, כמתנה שנושא אתו הנוסע חזרה לביתו.

האניה עגנה בנמל עד לפנות־ערב ועם רדת החשיכה היינו שוב על פני הים הגדול. בעצבות הסתכלתי ברכס ההרים המתרחק ומיטשטש, אלא שלא היתה זו עצבות של פרידה מהחוף, אלא צער על הזיות שנפסקו ורטט של חרדה לקראת הצפוי ובלתי־ידוע, כאילו חושש הייתי שלא אחזור עוד לאותו גן־עדן של דממה בו הייתי שרוי לפני כן.

בנוסע החדש הבחנתי רק למחרת בבוקר, בשעת הארוחה, כה תמוה היה הדבר כי לא ראיתיו בעלותו על האניה ביום אתמול, וכן לא בליל־אמש, עד כי דומה היה כאילו עלה מן הים. היה זה כומר, רזה, גבה־קומה, קשיש ממני בכעשר שנים. פנים חיוורות היו לו, מוארכות, שלבנן בלט ביותר על רקע הצבע החום של גלימתו הרחבה. חוורון זה, היה בו נוגה של הרהורים רחוקים, נוגה שנבע אף מעיניו האפורות, שעד שלא החל לאכול, היו מביטות נכחן, אל הצוהר העגול, כקסומות מרחקים. מפעם לפעם העפתי מבטי אליו, אך הוא, כמדומה שרוי היה בעולם אחר. לא החלפנו מלה בינינו, לא בשעת ארוחה זו ואף לא בשעת ארוחת־הצהרים.

לפנות ערב, בטיילי לאורך הסיפון, ראיתיו עומד ללא־ניע, ידיו הארוכות מאחורי גבו ומבטו מפליג על הים. אי־אפשר היה לעבור על פניו מבלי לפנות אליו, ולו רק משום הנימוס. נתעכבתי והתוודעתי אליו בשמי.

נעים מאד, אמר בחיוך רך וללא הושטת יד. בטיסטה פורצ’לו שמי. ממנטובה, איטליה.

נוסע לפנמה? שאלתי.

לא, לצ’ילי. סן־פרננדו. אתה?

לניקרגואה.

הוא השהה עלי מבט גלוי, הרהרני, אחר הפנה ראשו לאט אל הים ואמר:

יפה, מה?

כן, אמרתי.

הים היה שקט, מושקה אור ארגמני חווריין שנאצל מענני השקיעה. רגע ממושך הסתכלנו בו שנינו, אחר הסב פניו אלי ואמר:

ישראלי?

הייתי נדהם.

מנין לך? שאלתי.

הוא פרש את ידיו לפניו, כאומר: נבואת־לב.

ניכר בפני? שאלתי עוד, מלא־פליאה.

שוב עשה אותה תנועה, כשחיוך־של־סוד נח על פניו.

כה מוזר! הרהרתי, תוהה על האיש ועל המקרה. איך זיהה אותי? על־פי ההיגוי? הלבוש? תנועות גוף או פנים שאינני מבחין בהן? עם כך חשבתי כמה נוח היה לי באלמוניות. להיות שייט ללא שם, ללא מקום, ללא שייכות, על פני ים רחב עד בלי זמן.

היית בישראל?

כן. פעם אחת. לפני שלוש שנים.

אחר עשה צעד לאחוריו ואמר: סלח לי, עלי לפרוש לתאי.

למחרת, בשעת ארוחת־הבוקר, כשכבדה עלי השתיקה מאד, ונתעניתי למצוא פתחון־פה לשיחה אמרתי:

היית בספרד?

כן, כן, אמר. פעמים רבות, גם אתה?

כן, לפני כארבע שנים.

כתייר?

כן, כמה שבועות בלבד,

יש שם כמה בתי־כנסת עתיקים, אמר, שנשתמרו יפה.

“אל טרנזיטו”, אמרתי.

גם בקורדובה, של מיימונידס, אם אינני טועה, מעניין מאד.

ועם כך מחה את פיו במפית וקם בחיוך של התנצלות.

שיחותינו היו תחילה קצרות ביותר, מנומסות מדי. כביכול מפני שאי־אפשר היה שנעבור זה על פני זה ולא נאמר כלום. אך מיום ליום גברה בי התשוקה להתוודע אליו בגילוי, וצר היה לי על כל יום שעובר בדחיית התוודעות זו. השקט שבו, שקט של בטחון, שקט־שמדעת, לא מתוך חסרון אלא מתוך מלאות, הוא שקסם לי כנראה. אולם בטיסטה היה מתבודד רוב שעות היום בתאו, ובצער חשבתי על כך שאין לו ענין בשיחה עימי, ואולי גם לא עם שום אדם אחר.

לאחר חמישה או ששה ימים, קרע אלי צוהר־מעט. בשבתנו זה ליד זה על הסיפון, לאחר־השקיעה, שאלני אם מכיר אני את כתביו הפילוסופיים של אבן־גבירול. מתוך בושה הודיתי שאיני מכיר אלא מעט משיריו. בתמיהה שאל אם אין מלמדים בבתי־ספרינו את ספרו “מקור חיים”. עניתי שאפשר כי בבתי־הספר הדתיים מלמדים אותו (לאמיתו של דבר, שמעתי שם זה בפעם הראשונה).

ואתה — אינך דתי? שאל.

לא עניתי.

הוא התבונן בי בשתיקה, אחר שאל:

מדוע?

הרהרתי מעט, אחר אמרתי:

איך יכול אני להאמין בדבר שאינו מתגלה לי?

הבריאה כולה היא התגלות של אלהים, אמר, כשם שהדיבור הוא התגלות של המחשבה. האם יכול אתה לתפוס את המחשבה באחד מחושיך? אינך יכול, ובכל־זאת אתה יודע שהיא קיימת!

כשמתפלל אתה לאלהים, מאמין אתה שיענה לך? שאלתי.

התפילה כשלעצמה כבר יש בה מן המענה אמר. הכרתי בקיומו של כוח עליון ופנייתי אליו, כבר היא מכוונת את מעשי אל הטוב. רק כך אפשר לי להתקרב אל השלימות. והרי בעיקר זהו מה שאנו מבקשים בתפילותינו, לא כן?

האם אין אדם יכול להיות טוב מבלי שיאמין באלהים? שאלתי.

כן, אמר בטיסטה, כל בני־אדם הם טובים במידה זו או אחרת כשם שהם רעים במידה זו או אחרת. רובם יכלו להיות טובים אלמלא התביישו להיות טובים…

מדוע הם מתביישים? שאלתי.

מפני שאינם מאמינים באלהים, אמר. אינם מאמינים בקיומו של טוב מוחלט שהוא גם כוח. אילו האמינו בו, לא היו מתביישים. הם מתבטלים מפני הרע ומתוך התבטלות הם נכנעים לו, או הם עצמם נעשים רעים.

עתה דומה היה לי שדבריו מכוונים אלי, למישרין. שתקתי ברעדה.

הקדושים סיפרו לנו על כך, הוסיף ואמר. אוגוסטינוס כתב בוידוייו: “אני עשיתי עצמי רע יותר משהייתי, כדי לזכות בתהילה, וכאשר לא חטאתי במשהו כמו שחטאו המופקרים, נוהג הייתי להתפאר במעשים שלא עשיתי, כדי שלא יבוזו לי.”

כך התוודה, אמר בטיסטה, ועל־ידי ההתוודות עצמה כבר הכניע בתוכו את החטא.

לאחר כמה ימים. משהמשכנו לשוחח בכך, שאל בטיסטה: האם התוודית מימיך?

היססתי, אחר עניתי: במחשבה.

כלומר, בפני עצמך, אמר. אבל התוודות כזו אינה מטהרת. זוהי התוודות בפני אותו האני שהוא עצמו החוטא, ואפילו קיים בך אני עליון יותר, הרי אף הוא עשוי להערים עליך, להחניף לך, או לפחות להיות ספקן גדול. הוידויים בפני עצמך מעורבים תמיד בפקפוקים, בגילוי פנים לכאן ולכאן, לעולם אינם זכים לגמרי.

ואוגוסטינוס?

אוגוסטינוס פנה אל אלהים. אתה, אלהים, אמר, אתה שנתת לי גוף ונשמה, אתה שבראת גם את חטאי – נתת בי בינה להבין את חטאַי כדי שאחזור מהם בתשובה. על־ידי פנייתו לאלהים, הכיר באחדותם של חטאיו. בנביעתם ממקור אחד. ההכרה באלהים היא המביאה לידי הכרה באחדות החטא, ובה בשעה בדרך אחת לתשובה ממנו. רק משמכיר אדם באחדות זו, כלומר באלהים, יכול הוא להיות טוב יותר. האם מקנא אתה ברעים? שאל.

לא, אינני מקנא, אמרתי, אבל אני פוחד מפני שנאתם. אין דבר העשוי לפגוע בי כמו השנאה.

שנאתם של הרעים?

כן, גם של הרעים, אמרתי.

בטיסטה שתק, אחר אמר:

הרי שאתה נכנע לה. זהו חטא גדול מן השנאה עצמה, יכול אדם להשתחרר מהר יותר מן השנאה מאשר מן הכניעה לה.

אבל היא מכאיבה לי, אמרתי.

מפני שאינך מאמין בטוב המוחלט. אינך בוטח בו.

כן, כנראה שכך… אמרתי.

בימים הבאים לא הרפתה ממני התשוקה להתוודות בפניו על מטרת נסיעתי לניקרגואה. אך ככל שגבר בי חפצי זה, כן גבר לעומתו הכוח העוצר בי מעשות כן. חשתי שאם אתוודה, אפרוק מעלי משא כבד, ארגיש עצמי טהור יותר, ומעשה זה אפשר אפילו שיביא למפנה בחיי; אך לעומת זאת, ברי היה לי שתשובתו האחת, החד־משמעית, תהיה: חזור לארצך! האם יהיה בי הכוח להישמע לו? לחזור מרחק של חמישה־עשר אלף קילומטר ולדעת שכל נסיעתי זו, על העמל והכסף שהושקעו בה, היתה לשוא? ואם אכפה על עצמי החלטה זו, האם בטוח אני שלאחר־מכן תחזור אלי מנוחת־נפשי?

משהגענו לים הקריבי, נכנסה האניה למלכות אחרת, שקסמה היה כה עז עד שדומיית הסיפון עמקה מתמיד. פתאום נתמלא הים – שהיה חָלק כל הימים– חיים חדשים. הוא היה חם, תכול בהיר מאד, נוצץ באלפי שמשות, וזוהר, כזוהַר שבעת הימים, קרן ממנו, ריצד על פניו, נצטחצח במשחק של סיפי־כסף. עולם מראות אחר היה זה, מעין עולם בראשית, מחוז גן־עדן. האויר היה מלא תכונה. בשמים הבורקים־אור עד כדי סנווּר, עופפו שחפים וצפרים גדולות, כחולות־נוצה, ועל פני משטח המים, למלוא רוחבם, עד לאופק, זנקו, לרבבות, דגי־כסף קטנים דמויי־חץ, זונקים וצוללים במעוף מהיר ובקשתות רחבות. מראה זה היה כה מענג ומפליא עד שאי אפשר היה להינתק ממנו לרגע, ולמרות החום הגדול, לא היינו עוזבים את הסיפון, בטיסטה ואני, אלא לשעות הסעודה, ואף זה מתוך צער. החלל היה רווּי מתיחות מוזרה, ודומה היה שבכל רגע עלול להתרחש משהו או להיגלות מראה־פלאים חדש. ואמנם, לאחר ימים מעטים החלו להופיע האיים; אגדיים, שקויי־שמש, מזהירים בבדידותם, מבריקים בעלוותם הירוקה או בחולותיהם הלבנים, או בכֵּפיהם השחומים; איים דוממים שדמות אדם או בית לא נראו בהם מרחוק. ולאחר מכן – שוב במפתיע, בשעת בוקר מוקדמת, אך חמה וזיוונית – נכון לנו חזיון אחר, מרהיב נורא כאחת, שריתק אותנו בחבלי־קסם: גדוד של דולפינים, שמנים, מבריקים, שט לפני החרטום במהירות עצומה, כנרדף על־ידי האניה, ולא סטה אף לרגע ממסלול שיוטו. הדבר היה כפלא לא־ייאמן, כי הדגים נראו מבוהלים, אחוזי אימת הרודף, נמלטים כל־עוד־רוחם־בהם, כשהם קופצים זה מעל לזה, וכולם יחד קדימה, פן יפגע בהם החרטום החד, ואף־על־פי־כן כאילו איזה כוח־משיכה נסתר ולא־מובן ריתק אותם אל מסלול התקדמותה של האניה ואל חודו של החרטום.

איש מן המלחים והקצינים לא יכול היה להסביר את התופעה, ודבר זה נמשך שלושה ימים תמימים, מבוקר עד ערב, וללא ספק גם בלילות.

בבוקר היום הרביעי, משהגעתי אל חרטום האניה, מצאתי שם את בטיסטה לבדו, ובראותו אותי, פרש את ידיו ובפנים נוהרות אמר: נעלמו!

הרכנתי עצמי על המעקה, ולמטה, משני צדי הלהב, היו רק מים כחולים־עמוקים, שצינה טהורה של שחרית נתרססה מהם.

מוזר, נשאתי את ראשי ואמרתי, מהו שריתק אותם כל־כך אל החרטום, אל סכנת המוות? הלא יכלו להתפזר ברחבי הים הגדול!

כמו בני־אדם, אמר בטיסטה בעינים מחייכות. פוחדים מן הרודף – ונמשכים אליו. בטוחים שיש ברע כוח עצום כל־כך – שהם מתבטלים בפניו, אפילו בנפשם הדבר!

עמדתי והסתכלתי בו. עיניו היו כראי־מים לפני.

בהגיענו אל סן חואן של פורטו־ריקו – והמון אנשים, שחורים וצנומים, נראו על הרציף, ואחר־כך עלו סיעות מהם אל הסיפון, ושוב היו המולת נמל וסאון־מנופים, רעש גלגלים וחבטות משאות נפרקים ונטענים – היה זה כבר כאילו בא המסע אל קצו, ורעדה עברה בי כלתחושת סכנה מתקרבת. בלא חמדה, בלא ענין וסקרנות, השקפתי מן הסיפון על העיר הלבושה צבעונים של עניות. הכל היה שרוי במועקה של שעת־פרידה העומדת כמחנק בגרון, והמראות היו מצועפים כמבעד למסך של דמע. אותה שלוה של ים נע כערש, מתנשם רחב בין אפקים, בלי־חוף, בלי־זמן, אותו האור הזוהר, המכושף בצחצחי־שמש ובחצי דגים כסופים, דממת האי הלבן, השט כברבור אגדי – כל אלה, ידעתי, לא ישובו עוד.

בקולון, בשער תעלת פנמה, נפרדתי מעל בטיסטה. בלחצו את ידי, הישיר אלי מבט גלוי ואמר, כאילו ראה ללבי:

בטח, בטח בעצמך ולא תתירא. האמן קצת מה?…

ו.

כשחג המטוס סביב־סביב מעל למנגואה – ולמטה נפרש לעיני מראה העיר השפופה, על בתיה, שדרותיה, ומשבצות רחובותיה הישרים, מראה האגם הגדול, השמנוני, חרוטי־הווּלקנים המחודדים, המזדקרים מתוכו ומסביבו, והאדים הכבדים, החמים, שציעפו את המראות כולם – חשתי כאילו אני יורד לארץ גזירה יוקדת, וכי אשנא את המקום הזה שנאת־מוות. עוד בטרם נגעו רגלי באדמה, רציתי בכל מאודי לברוח, לחזור באותו מטוס עצמו מבלי לצאת ממנו, לברוח בטרם יינעלו עלי שערי התופת.

אך המטוס נחת והפור הוטל. וברדתי מן הכבש, לתוך החום הגדול, לתוך מחנק הצהרים הדומם, הלח, ומסביב היו שדות בעזובתם ומלפנַי– בית התחנה, כבית תחנת־רכבת בעיר קטנה, נידחת, ופקידים, או שוטרים, לבושי לבן עם כתפיות מזהיבות, עמדו בפתח, שוממים ועצלים – לא פסקה הרגשת החרטה ליסרני: למה באתי לכאן? למה? לשם מה?

רק תשעה או עשרה אנשים הגיעו יחד עמי, אך הסידורים בתחנה נמשכו שעה ארוכה לבלי סוף. תחילה בדקו את מזוודותינו, בדיקה קפדנית, זהירה ומרושלת כאחת, אטית עד כדי פריחת־נשמה; אחר היה עלינו למלא טפסי שאלונים ארוכים, מפורטים מאד, ולמסרם באחד משני האשנבים שבתחנה; להחליף את כספנו באשנב אחר, ולבסוף – כשהגיעה השעה לחתום על רשיונות־הכניסה שלנו, נתגלה שהמנהל, שהוא הממונה על כך, נעדר מן המקום ומצפים לשובו מן העיר. אחד הנוסעים, איש שמן ולבוש הדר, הקים צעקה גדולה, רץ מפקיד לפקיד (ארבעה פקידים היו שם בסך־הכל), ומתוך שהזכיר כמה וכמה פעמים את השם סומוזה, הבנתי שאיים עליהם כי יפנה אל הנשיא. לאחר רגעים ספורים יצאו, הוא ואשתו, עם מזוודותיהם, מן התחנה, בצעדי מנצחים ובפנים נפוחות. ישבתי על הספסל והשטתי עיני על פני הכתלים הצהובים, מקולפי הטיח, שמודעות גדולות של חברות תעופה, בתי מלון, משרדי תיירות, היו מודבקות עליהם. מן התקרה תלוי היה מאוורר, כיתוש גדול, שלמרות סיבובו המהיר, לא הצליח להפיג את המחנק שבאולם־ההמתנה הקטן. זיעה כיסתה את גבי והדביקה את חולצתי לעורי. לרגעים אמרתי בלבי שאיחור זה שחל בהחתמת הניירות אינו אלא ארכה שניתנה לי מטעם ההשגחה לחזור בי בטרם אאחר את המועד, בטרם ייסגר פתחה של המלכודת. המראות נצטהבו לעיני. מולדתי נראתה לי בדמיוני כארץ אושר, כהתגלמותה של החירות, אשר עוד מעט תאבד לי, לעולם. היא היתה כה רחוקה עתה, עד כי דמעות הציפו את עיני בחשבי כי אולי לא אוכל עוד לשוב אליה.

הנוסעים נעשו קצרי־ רוח יותר ויותר. מפעם לפעם קם מי מהם מעל הספסל ופנה ברוגז אל הפקיד לבוש־המדים שהתהלך באולם אנה ואנה, משועמם, ידיו מאחורי גבו, והלה ענה אך במשפטים קצרים, אדישים, או שהיה יוצא אל הפתח ושולח את מבטו אל הכביש הארוך. השעון הראה אחת ושלושים. שני נוסעים נראו נכנסים אל הלשכה ולאחר כמה דקות חזרו, נטלו את מזוודותיהם ויצאו מן התחנה. לחש של תלונה עבר בין הממתינים ומששאלתי לפשר הדבר, הראה לי אחד בתנועת אצבעות ובקריצת עין, שקנו את ההרשאה בשוחד.

לבסוף, לאחר שלושת רבעי שעה, הגיע המנהל, גבוה, משופם, אדמומית של שביעות רצון בפניו. בצעדים נמרצים וזריזים נכנס, בירך בקול חגיגי את הנמצאים, הביע משפט כלשהו של התנצלות, שלח כמה משפטים של נזיפה כלפי הפקידים, אחר נכנס ללשכתו. בהגיע תורי לבוא לפניו, הפך את דרכוני שלוש פעמים פנים ואחור ומשגילה איך לקראו, הציץ בו בחיוך ושאל, ישראל? – כן אמרתי. חודיאו? – כן, יהודי. – ביקור של עסקים? – לא. תייר. – לרַגֵל?… פני החוירו לרגע. אך הוא צחק, ופלט משפט מבודח כלשהו אל הפקיד היושב לידו, וחתם על האשרה והושיטה לי בברכה.

נהג המונית שהסיעני העירה, לא פסק מדבר אלי כל הדרך בתיווּך הראי הקטן שמעל לראשו. הוא דיבר ספרדית בשטף, כאילו ברור היה מאליו שאני מבין את שפתו. רק מעט מדבריו הבנתי. כתריסר מלונות יש בעיר, מהם משובחים, ב־50 קורדובות ליום, עם מים חמים, אמבטיה לכל חדר, באַר; מהם זולים יותר ב־30 ליום, וב־15 ליום. באיזה רצוני להשתכן? אין הוא מיעץ לי לבחור בזולים ביותר, כי הללו מזוהמים מאד ונועדו רק לכפריים. הוא ממליץ על הוטל אסטרלה, ב־30, לא מפואר ביותר, אך הוא מכיר את בעליו ולפי המלצתו יותן לי חדר טוב. או הוטל רוזבלט. גם הוא טוב. ממש במרכז העיר, קרוב לבאנקו די אמריקה, למשרדי הנסיעות ולבתי־המסחר הגדולים. מן הראוי לבקר בערב בקלוב דה מנגואה, על שפת האגם, שבו מופיעים שלושה זמרים מצוינים ורקדנית מקסימה. כל התיירים באים שמה. בתי־קולנוע יש רבים. תיאטרון?– לא, צחק, אין תיאטרון במנגואה, גם לא אופרה. מי שמעונין לחזות באלה, נוסע לקולומביה או למכסיקו. לעומת זאת אפשר לשוט על פני האגמים, קסולוטלאן, או טיסקאפה, או נחאפה. כדאי לעלות לפסגת קאזה קולורדה, משם נשקף מראה נהדר על העיר, האגמים ומרחבי נוף גדולים. כמו־כן אין להחמיץ את עתיקות אֶקאַהואַלינקה, שתיירים מכל העולם באים לבקר בהן. הוא יסיע אותי לשם, בחצי המחיר. האם החיים בניקרגואה זולים?– כן. זולים, אבל האנשים עניים מאד ואין להם במה לקנות. את הקפה מוכרים לאמריקה ואמריקה משלמת מעט. אנסטאסיו סומוזה הוא כל־יכול, דיקטאטור, אבל מכור לאמריקאים. ערום מאד. לפני עשר שנים ניסו להפילו, לאונרדו ארגואלו ניסה. שלט כמה חודשים ושוב עלה סומוזה במקומו. הכל מפחדים מפניו. לא, לא טוב להיות בניקרגואה. תמיד פחד מלחמות, פחד התנגשויות־גבול. מלחמות גנראלים זה בזה. פחד רעב.

האם אשהה פה זמן רב? האמת היא שאין הרבה מה לעשות בעיר הזאת. לשם מה בעצם באים הנה? חם. תמיד חם ולח. בקיץ יורדים גשמים כמעט יום־יום, לשם מה?

רחובות העיר היו צרים, ונתרחבו מעט רק בהתקרבנו אל מרכזה. אך גם כאן היו הבתים נמוכים, ישנים, עלובי־מראה, ורק אי־פה אי־שם, פקד על השורה בנין גבוה־מעט, בן שתים שלוש קומות, בית־בנק או בית משרדי־ממשלה. לא היה בה, בעיר, כלום מפארה והודה של עיר־בירה, ודמתה לעיירה הומה ועניה, שמראה אנשיה אך חיזק את רושם אביונותה. לבסוף ירדה המונית ברחוב ארוך ומשופע, שבקציהו נראה כחולו של האגם, ובהגיענו לאמצעו ההומה־כשוק, פנה הנהג כמה פניות, מעשה לוליין, ברחובות צרים ימינה, שמאלה, שוב ימינה, ועצר ליד בית צהוב בן קומותים, ששלט – Hotel Estrella היה דבוק למצחו.

איש נמוך, קצר־רגלים, בעל פנים חולניות, בלתי מגולחות, יצא מפתח הבית, נזדרז אלינו בצעדים פשוקים ופתח את דלת המונית. בטרם היתה לי שהות להימלך בדעתי, נטל את שתי מזוודותי בידיו העבות, ובצעדו לפני ולפני הנהג, שמיהר אף הוא ללווֹתינו, נכנס פנימה, לתוך פרוזדור אפלולי, ששטיח מרופט כיסה את רצפתו, ומכתבה גבוהה, צהובה, עמדה בירכתיו. העמיד את המזוודות בצד הקיר ושאלני דבר־מה בגרמנית. מיד התערב בינינו הנהג ורמז לי להניח לו לעשות את המלאכה. שיח־ושיג קולני, מלווה תנועות־ידים נמרצות, התפתח בין השנים לדקות מספר, ואחר תלש בעל המלון שוב את המזוודות ובתנועת־כתף הראה לי ללכת אחריו. עלינו שלושתנו במדרגות עץ צרות, לוליינית, לקומה שניה, עברנו במסדרון ארוך, שריח אבק ונפתלין עמד בו, ירדנו שתי מדרגות, כאילו שקע המסדרון במקום זה, עלינו שוב שתי מדרגות, ולבסוף פתח המלונאי דלת כתומה, מזוהמת, ונכנסנו לחדר. החדר היה צר מאד, תקרתו נמוכה ומשופעת, ומתחתה חלון אחד, פונה אל חלונו של בית סמוך, בטווח של זרוע. מיטת־עץ רחבה, גבוהת מסעדים, מכוסה כיסוי צהוב מאובק, תפסה רוב חללו של החדר ולידה עמדה שידה נמוכה. סמוך לדלת, קבוע היה כיור סדוק עם ברז דק־זרבובית. האם אין חדר טוב מזה? שאלתי את הנהג. כולם כאלה, כולם כאלה, ענה בעל־ המלון ברוגז כלשהו, כאילו עצם בואי היה לו למטרד. ומיד יצאו, הוא והנהג, והניחוני לבדי.

מבעד לחלון נראה פלוש צר בין שתי שורות הבתים, ובין הגזוזטראות היתה תלויה כביסה, לבנה וצבעונית כדגלי־חג, שורות שורות, ככל שהגיעה העין. למטה, על רצועת העפר המרופשת שיחקו תינוקות יחפים, לבושי כותנות קצרות, אדומות ושחורות, כמתוך אגדת־עניים. שמו של פדרו גונזאלז קבלרייה זימזם בי ללא־ הפסק, זימזום מיגע, חסר משמעות. כה עייף הייתי עד כי אמרתי בלבי, אשהה פה יומיים־שלושה, אראה מה שיש לראות בעיר, אחר אחזור לארצי. את פדרו גם לא אחפש. הטלתי עצמי על המיטה ונרדמתי.

משהתעוררתי, נשמע משק־גשם שוקק על הגג הנמוך, אפילה היתה בחדר. נזכרתי שאף בחלומי היה גשם. גשם נוקב את פני הים ברבבות נקבים, ורסיסים ניתזים ממנו. עדרי דגים שמנים שטו במים במהירות ואיימו להפוך את הסירה בה נמצאנו בטיסטה ואני. בטיסטה אמר שאחד משנינו מוכרח יהיה לקפוץ למים ולהגיע לחוף בשחיה. אמרתי שאני אעשה זאת, אך נתמהמתי מאד. הוא שתק, וממבטו ראיתי שהוא מצפה שאעשה כפי שאמרתי. אך השעה ארכה מאד והרגשת אשמה עמקה בי יותר ויותר. למרות זאת, הוספתי לשבת בלי נוע, הו, איזה שגעון היה זה לבוא הנה רק כדי לחזות בפניו של אחד פדרו גונזאלז קבלרייה!

ז.

הרי געש מקיפים את העיר משלושה מעברים, כמה מהם מזדקרים כאיים מתוך האגם. הרי־געש חרוטיים, מבודדים, לבנים ונוצצים בשמש כהרי המלח בסדום. חום דחוס, רווי לחות, ממלא את האויר עם בוקר ומתעצם והולך עד לאחר־הצהרים. אֵד לבן פרוש על פני האגם התכול, משוטט בין ההרים, חונק את השדות והמטעים. בצהרים מהבילה האדמה עד כי דומה שקרביה רותחים.

האור הלבן, החזק, והטינה על המקום, או על עצמי, שהגעתי הנה צרבו את עיני. כל עיני האנשים שעברו על פני היו מצומצמות כעיני נחשים – עינים קטנות, עכורות, שדליקה רחוקה מעמעמת בהן, דועכת. חשד, או מזימה, ואולי פחד ודכאון, דכאון קדוּם שאין בו תקומה, נבטו מהן. מבוקר התהלכתי ברחוב הראשי של העיר, באפס־מטרה, באפס־רצון, וכבר לא היה צל, וכבר היה באויר מעין ריח אדי גפרית חמים. פסעתי מן הצומת המרכזית דרומה, וחזרה למרכז, וצפונה, והבתים הנמוכים לחצו עלי מזה ומזה ולא היתה כיכר אחת לנשום אויר מלוא הריאות ולהשיט מבט לרחוק. אנשים קטני־קומה, שלבושם מרושל, שפניהם כהות כעין הקפה, שוטטו ברחובות, נרפים כגבעולים בתלאובות־צהרים, דוממים כמותם. בפתחי בתי־המסחר עמדו אנשים שמנים, ידיהם בכיסיהם, ממשמשות במטבעות או במפתחות, כמצפים לקונים. דלת בנין של בנק היתה סבה על צירה, עם כל נכנס ויוצא, ושמש היתה שפוכה באולמו מבעד לזגוגיות הגדולות. מזרחה משם הלך הרחוב הלוך וצר, וחנויות קטנות, שמרכולתן יצאה אל המדרכות, איכלסו אותו בצפיפות. על הדוכנים היו ערימות גלושות של ירקות, קפה שריחו הלך ברחוב כולו, אגוזי קוקוס, שרשים כלשהם, בננות, מיני תבלינים ובשׂמים. כפריים במגבעות־קש רחבות פרקו שקים מעגלות רתומות לחמורים, נבלעו בתוך אפלת הפתחים, חזרו אל האור, זקופים, ונזדרזו אל עגלותיהם להעמיס ולפרוק. הלאה משם, לעבר השוק המזרחי, נתנמכו הבתים עוד יותר, ושם היתה המולה גדולה: קריאות כרוֹזים על מרכולתם, צווחות נשים, קרקושי גלגלים. ילדים לבושי צבעונים התרוצצו יחפים לאורך הרחוב, בין הדוכנים, בין גלגלי העגלות, בין רגלי התגרנים. מעבר לשוק היו מגרשים ריקים ומגרשים זרועים חורבות, צריפי־פח, גלי אשפה ואיי־ירק שכפות דקלים או עצי קוקוס התנשאו מהם גבוה. עיר עניה ומנוולת, אמרתי בלבי, ופניתי לחזור אל הרחוב הראשי.

ככל שגבהה השמש ונתחזק החום, כבדה גם הדממה. אנשים מעטים הילכו בצדי הבתים, חתומי פנים, מסוגרים, ממהרים אן־שהוא כחשים למצוא מקלט. אוטובוס ישן, מצולק, כנכה־מלחמה, היה מרעיש מדי פעם את הרחוב בקול צרוד ובנשיפות־עשן. מכוניות מעטות נזדנבו אחריו בעצלתים. רק במורד הרחוב, במקום שהוא נשפך אל האגם הגדול, התכול, והאופק נגלה, ניצנץ גם זהרה של עיר בירה: כמה בנייני עמודים ושיש ישרי־זויות, פארק קטן, רחבה, צריחים ודגלים בראשיהם, ומעבר לפסי רכבת – רצועת החוף השטוח, הלבן, הזרוע צדפים והיפודרום בצדו.

הכל היה לבן ותכול ושקוי־דממה. החלונות הצרים והגבוהים של בנין גבוה, לבן, הבריקו בשמש. זקיפים לבושי לבן עמדו כתופי רובים משני צדי פתחו, ואיש לא נכנס ולא יצא. החצץ שברחבה ניצנץ כרסיסי מראות. ממול ארמון הממשלה הבהיקו עלי הפיקוסים של גינה קטנה שאמרו לי כי היא הפארק המרכזי, ועל ספסלי האבן שלה, בצל העצים, ישבו אנשים קשישים, מנומנמים. פסלו של המשורר דאריו, אותו פסל שתמונתו היתה בגלויית־הדואר ועתה הכני כזכרון־חטא, התנשא גבוה, בודד מאד, קורע־לב, מתוך גינה, מעל במה מוקפת עיגול־עמודים, שמדרגות שיש רחבות הוליכו אליה. מן העבר השני עמדה חוילה לבנה, חדישה, בנויה אבן ומרפסות זכוכית, שהשלט “קלוב מנגואה” התרומם מעל גגה השטוח. בצדה הפונה אל האגם, עסקו שני בחורים, לבושי מכנסים לבנים מגוהצים וחולצות צהובות, בהתקנת מפרשים לסירת־טיול. מתוך האגם נזדקרו חרוטי הרי־הגעש כאצבעות־גורל מאיימות. סיעה של תלמידי בית־ספר, לבושים לבוש לבן, אחיד, יצאה מפתח ארמון הממשלה, זוגות־זוגות, יד ביד, ובראשם כומר לבוש שחורים, כרועה המנהל את עדרו. הם חצו את הרחבה במהירות, אחר עלו במדרגות האנדרטה ועמדו סביבה כלהקת יונים בכיכר־עיר. הכומר ציפה רגע עד שיחרישו. אחר נשא ראשו אל הפסל, ובפנותו שוב אליהם, הטיף אמריו על משוררה הלאומי של ארצם, הלוחם לחירותה של ניקרגואה, לחירות ארצות דרום־אמריקה כולן. מכונית מבהיקה, יפת־כנפים, נכנסה לרחבה ברחש־קל, נעצרה, ובצאת שני אנשים מהודרים מתוכה, הכתיפו הזקיפים את נשקם כאחת. מאי־שהוא, מרחוב צר שבין בנין משרדים גדול ורחב־חלונות והקתדרלה, הופיעה פלוגת חיל־ים, ערוכה ארבעות־ארבעות, נוצצת בזהב־כתפיותיה, ובצעדה בקצב דרך הרחבה, נתרוצץ החצץ לרגליה והדממה נתרסקה כבלחוך גל גדול את צדפי החוף.

האגם היה חלק עד האופק הרחוק, שהרים כחלחלים נמוגו באֵדיו. פרפרי־מפרשים צחורים שטו עליו אי־פה אי־שם. אפשר היה לראות את זרמי המים העוברים במעמקיו, שסימנו על פניו פסים רחבים, תכולים־בהירים. הרחק־הרחק צפונה, מעבר להישג העין, השתרעה ארץ גדולה של יערות, מטעים, צמחיית־פרא, ערבות, רכסי פסגות וולקאניות, ארץ חיות בר ועדרי־בקר, נושקת בגלי האוקינוס השקט, האין־סופי, הסובב־עולם.

כשחזרתי אחר הצהרים אל המלון (בעליו קידמני בפנים רועמות, כאילו אשמתי במשהו כלפיו), מצאתי את חדרי פתוח ומשרתת עסקה בניקויו. היא הטיבה את מצעי המיטה ואך לרגע־קט נשאה את עיניה אלי לברכני בלחש.

שאלתי אותה אם היא מכירה אדם בשם פדרו גונזאלז קבלרייה.

לא, סניור, אמרה ללא־הרהור, והמשיכה בכריכת הסדין מתחת לשפות המזרן.

יצאתי אל המסדרון והתהלכתי אנה ואנה לאורכו. לכל דלת היה מספר וכולן היו סגורות. האמנם אין איש מלבדי במלון? קרשי הרצפה והמדרגות חרקו מתחת לצעדי ודומה היה שהבית כולו מתרועע. ריח אבק עמד באויר. בזויות התקרה המקולפת קיננו קורי־עכביש. מברז הכיור שבחדרי נשמע טפטוף קצוב, עצוב.

משיצאה המשרתת מן החדר, נכנסתי לתוכו חלצתי נעלי, פשטתי את בגדי, פשטתי את המצעים והשתרעתי על המיטה. לישון! לישון! – היתה משאלתי האחת. לשכוח את העיר הזאת, את אגמה, את הרי הגעש שלה, את ריחות הקפה שלה, את מראה אנשיה הכהים, הנרפים, שמאורות אפלות מציצות מפניהם החתומות. פטישים הלמו ברקותי.

כשהתעוררתי, היה שוב ערב. מראה העיר כולה היה פרוש עתה בדמיוני; שני רחובות ראשיים חוצים זה את זה באמצעם, האחד מצפון לדרום, מן האגם הגדול אל אגם טיסקאפה העגול שארמון־הנשיא עומד על שפתו, והשני ממזרח למערב, משוּק אל שוּק, ומכל עבריהם משבצות־משבצות של רחובות צרים, ישרים, נמוכי־בתים, שתי וערב. בתי־מסחר קטנים, בנקים, חנויות ללא ספור, בתי־ מלאכה אפלים, משכנות־עניים, כנסיות אחדות, וכשלפוחית־סבון מזוגגת, בהירה, עשויה לפקוע בכל רגע — בנייני השיש העטורים גינות, מרוּצפות חצץ, שליד האגם המהביל. היכן מקומו של פדרו גונזאלז? עצמתי מוחי מחשוב על כך.

ירדתי שוב לרחוב הראשי, שהיה מואר באורות אדמומיים, כהים, ונכנסתי למסעדה. מסביבי, ליד שולחנות מכוסים במפות לבנות, הסבו חבורות של גברים לבושי־חליפות כהות. יחידי הייתי בחולצה בלתי מעונבת, חפותת שרווּלים, ללא חליפה. מלצר כושי, גבוה ודק גזרה, ניגש אלי ושאל לרצוני. הזמנתי מנת דגים מטוגנים. קולן של החבורות שמסביבי דעך מעט־מעט ונתנמך. ראיתי איך הם מגניבים מבטים לעברי ומתלחשים עלי. איש נמוך ועבה בעל פני נחושת, קם ממקומו וניגש אל שולחני. שאל אם ארשה לו לשבת לידי. פּוֹר פאבּוֹר, אמרתי. – יונייטד סטייטס!– לא, ישראל, עניתי. – חודיאו! אמר ופניו הבהיקו. – מישראל, חזרתי ואמרתי. שאל אם באתי לרגל עסקים. – לא, אמרתי. – רק לביקור? – הן. אחר שאל אם רצוני לבקר במועדון־לילה משובח. אם רצוני בנערה אינדיאנית יפה. אם יוכל להראות לי את הסביבה מחר. להסיעני לאקאהואלינקה, לליאון, לאל־ויאחו, לסן־אנטוניו. אם יש לי דולאַרים למכירה. אם רוצה אני לקנות קקאו בזול. על כל שאלותיו עניתי בלאו. הוא קם ללא־ברכה וחזר למקומו. אחר גבהו שוב הקולות ושיחות שטופות בצחוק ובקריאות רמות התנהלו ללא שים־לב אלי. כשקמו, הוא וחבורתו, לצאת, ניגש שוב אל שולחני והניח כרטיס־ביקור לפני. פדרו גונזאלז… דפיקת־לב הלמה בחזי. אך לא. פדרו גונזאלז די אַוילה, עורך־דין ומתווך, כתוב היה באותיות שחורות, נוצצות.

נשארתי אחרון במסעדה, וכשקמתי לצאת, היתה כבר השעה תשע. הרחוב היה שומם. אנשים בודדים עברו במהירות לדרכם ורק מכוניות ספורות שטפו בו. שוטרים חגורי־אקדחים התהלכו אנה ואנה בקרנות הרחובות הצדדיים. ירדתי לעבר האגם. בחלונות הגבוהים של בנייני הממשלה היה אור מועט. זקיפים רבים נושאי־נשק, כדי פלוגה שלמה, שמרו על פתחי הפלאלאציו נאציונל, פסלו של דאריו הזדקר כלפי השמים, שחור, גבוה, כזרועו של נביא המצביעה אל אלהים. אור אדום עטר כזר את “קלוב מנגואה” וצלילי תזמורת ג’אז בקעו מתוכו ופשטו אל החוף. עמדתי וצפיתי מרחוק בדמויות הנעות חבוקות, בתוך אולם המועדון, לבושות הדר, רגועות… פתאום, ללא אזהרה, נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה, סמיך, עבה, שפכים־שפכים, מבול.

רצתי בצדי הבתים, מנחש דרכי, סובב רחוב אחר רחוב, תועה, חוזר ונזכר, מתעכב בפתחי פרוזדורים ושוב רץ, ומתך הגשם אינו פוסק. רטוב עד לשד עצמותי הגעתי אל המלון החשוך.

ח.

את בעל בית־המלון נמנעתי משאול דבר. אפילו היו היחסים בינינו אחרים מכפי שהיו – לא הייתי רוצה שידע דבר על מהלכי. בספר הטלפונים מצאתי כמה פדרו גונזאלז, אך לא קבלרייה אחד. ביום השלישי לבואי העירה, כה הכבידה עלי הרגשת המחנק, מחמת החום הגדול והמראות היוקדים והשוממים, וכה גברה בי התשוקה לברוח ולחזור לביתי – עד כי בהילות נוראה תקפה אותי, רדופת הרוגז על הפסד הזמן עד־עתה, למצוא את פדרו זה במהירות הרבה ביותר ויהי־מה. לא היתה זו עוד תשוקה לראותו, אלא כמו רצון להיפטר מאיזו חובה מעיקה וחסל. החילותי סורק את הרחובות לפי שיטה, רובע צפון־מערבי תחילה, צפון־מזרחי לאחר־כך, וכן הלאה, עיני מונות את כל שלטי המסעדות והדוכנים, וכל אותה עת לא פסקתי מהלקות את עצמי על איוולתי. איזו רוח־רעה היתה בי לצאת למסע של אלפי מילין, לאבד ממון כה רב, שלא לדבר על עגמת־הנפש, ההתרוצצויות הרבות שעוד נכונו לי, כיתות הרגלים, פריכת הגוף, הצער והבושת – מבלי לדעת דבר על האיש שאותו ביקשתי, פרט לכך שיש לו מסעדה כלשהי. איזה שטן הדיחני לחשוב שאמנם מצוא אמצא את האיש הזה בעיר של יותר ממאה־אלף תושבים? שאולי יש בהם חמישה או עשרה בני־שם כשמו? ביקשתי להטיח את ראשי בכתלי הבתים מרוב רגז על עצמי.

אך לא יכולתי עוד לעצור בשגעוני. העיר היתה קטנה, אך מספר רחובותיה רב ללא־ספור. החום היה כה גדול, נופל כאש מן השמים, עולה מאבני הרחוב, מכתלי הבתים הלבנים, ולוהט כמפוח בפנים, עד כי דומה היה לי שאני נושא את כל משא החלל היוקד על כתפי ובכל רגע עלול אני לכרוע תחתי. לעתים לא הייתי רואה דבר לפני מחמת הזיעה שהיתה נוטפת ממצחי, נתלית בריסי וממליחה את עיני. רגלי נתקרשו וגבי כאב. נשימתי קשתה, עד כי לפעמים הייתי מחרחר כטובע. שנאתי את העיר שנאה עזה. מיוגע עד מוות הייתי חוזר למלוני כדי לשקוע בשינה משכיחה־כל, אך מתעורר שטוף־זיעה מחלומות מבעיתים.

פעמים אחדות – וזאת לאחר היסוסים רבים, שכן דומה היה לי כי עשוי אני להסגיר את עצמי – שאלתי עוברים־ושבים לשמו, או בהתעכבי ליד דוכנים לרוות את צמאוני במשקה קר; אך איש לא ידע לומר לי דבר. לרגעים חשבתי שכל מציאותו אינה אלא חלום־רע שאני מחפש לשוא את פתרונו.

יומיים תמימים מטורפים, נמשכו חיפושי אלה. בערב היום השני, לאחר שינה עמוקה שפרקה את עייפותי, שנת חלום נעים על מסע שקט בים חלק (הים היה מופיע כמעט בכל חלומותי; ובהתעוררי חשתי שובע בגופי, דומה היה לי שאף תשוקתי המטורפת כמו באה על סיפוקה)— יצאתי מפתח המלון אל הרחוב לשאוף אויר, רוח קלה החליקה מן ההרים שבדרום, ליטפה את העיר והפיגה את מחנק היום. השמים היו גבוהים וטהורים־מעב. פסעתי לי לאטי עד קרן הרחוב ופניתי לשמאלי, לרחוב צר ממנו, באין־מטרה. שרוי הייתי במעין הרגשה של ערב־שבת. העולם היה מפויס. העולם היה אחד. אוקינוסים לא הבדילו בין יבשת ליבשת. הילכתי כמו בעירי. הירהרתי בכך שסבלם של אנשים הוא אחד ונחמתם אחת, בכל מקום. כל מה שמבקש אדם הוא מעט אהבה, כמו זו שמאחורי החלונות הקטנים שאנשים נראים בהם מוסבים אל סעודות־עניים, ששלוה בהן. האהבה מאין תימצא? אולי מתוך הענוה? מתוך התבטלות בפני כוח עליון, שמוכרחים אנו להאמין בו כדי לחיות?

פניתי ימינה לרחוב אחר, שרוי אף הוא באפלולית. בקצהו, ליד המדרכה שמנגד, נזדקר מגדל־פעמונים של כנסיה קטנה, לחוצה בין בתים. קצת לפניה שפוך היה אור צהוב על המדרכה. פסעתי הלאה לאטי, מבקש לקשור חוט מחשבה שניתק. האם יכול החסד להתגשם ללא אמונה, ללא–

פעימת־לב חזקה הצמיתה אותי אל עמדי. ממול, מעל לפתחה של מטעמה קטנה, שממנה יצא אור אל הרחוב, כתוב היה על השלט: פדרו גונזאלז קלברייה, פסקאדו אי אוסטראס.

אל אלהים, האם הוא?

מפנים לפתח היה דלפק ארוך של עץ גס ועליו, מצד אחד, תבניות פח ובתוכן דגים קטנים, ורודים ואדומים, סרטנים, צדפות, צלופחים, בצים בקליפות חומות, ומצד שני – שני מיחמים וברזי־משקאות. על שרפרפים גבוהים שלפני הדלפק ישבו שלושה אנשים שרק גביהם ראיתי, ומאחוריו, שירתו אותם שנַים, אחד גבוה, בעל שפם, ובלורית שחורה ומבריקה, והשני, נער לבוש סינר מזוהם, בעל פנים זרועות־בהרות. הנער היה פונה מדי פעם אל הכירה שמאחוריו, מהפך משהו במחבתות, חוזר ומקנח כוסות במגבת קטנה שנראתה כסחבה, מעמיד צלחות לפני הלקוחות. הגבוה היה מוזג קפה מן המיחם ומשיח תוך כדי כך עם היושב לפניו. היתכן שזהו? פה? כבר? שמעתי את פעימות לבי, מהירות כשעטות צבי בורח מפני רודפו.

עמדתי והתבוננתי כמכושף בחזיון שמעבר למפתן, באור הצהוב, העמום. הנער עבד בזריזות מרובה, מנער את המרחשות על האש, שוטף כלים בכיור, מנגבם, מעמידם למקומם, מוחה ידיו מדי פעם בסינרו. הגבוה, ששעתו היתה פנויה יותר, היה מחליף דברים עליזים עם השלושה שממולו. מפעם לפעם היה פורץ בצחוק רם והללו עונים לו בצחוק. (האם זה הוא? אבל הן מעולם לא ראיתי את פניו!). על הקיר הירוק שמעבר לדלפק היה קבוע ראש גדול של שור, ארוך־קרנים, בעל עיני זכוכית בולטות, ולידו מודעה גדולה, בה נראה תוריאדור דק־גזרה, משופם, מגן על מתניו בגלימה אדומה. הקיצוני שבין השלושה ירד מעל שרפרפו ושלף ארנק מכיסו.

עשיתי צעדים אחדים להתרחק מן המקום, אחר נעצרתי במקומי וחיכיתי. האיש שהחליק קודם מן השרפרף, יצא מפתח המטעמה, חצה את הרחוב והתקדם לעברי.

סלח לי, עצרתיו, היכן כאן המסעדה של פדרו גונזאלז קבלרייה?

הנה שם, הורה בידו על בהורית האור.

אני מחפש את בעליה, אמרתי, כלומר, את…

הוא שם, אמר, משרת את הלקוחות.

עמדתי נדהם, מפועם, עד שנתרחק האיש לקצה הרחוב. אחר נשאתי את רגלי, וכגנב חמקתי בצל הבתים אל מלוני.

ט.

ובכן, זה האיש,– הלמו פטישים ברקותי בעלותי אל חדרי. פני להטו ונשימתי היתה כבדה. שמי בלבד מעורר בו תיעוב. היכן נפגשנו? אלפי אנשים עברו על פני בספרד, כיצד יכול אני לזכור? ובכל־זאת – כנראה שהיה משהו! אולי באקראי, מבלי ששמתי לב לדבר! הן ייתכן שבגלל המועקה נעלמו ממני פרטים רבים!… זר ולא זר… זר כדמות החוזרת ומופיעה בחלומות רעים… דמותו לא סרה עתה מעיני: פנים יפות, מחוטבות, גבות שחורות, קשתיות, עינים עירניות, מחייכות חיוך עליז, שפתים סמוקות, מלאות חיוּת… שום סימן של רוע לא ניכר בו. האפשר שאין בו דבר העשוי לעורר את שנאתי?– מחשבה זו היתה מדכאת עד יאוש. התהפכתי מצד אל צד וחיוכו לא סר מנגד עיני. לא היה קץ ללילה הארוך. מראות ספרד התהפכו עלי בחשיכה: כנסיות, צלבים, שערי־חומות. הרגשה כבדה, מציקה. דומה היה לי שאני נסחף במי הטאחו העכורים שליד טולידו… ושמע אין זה הוא, בכל זאת?…

בבוקר נמשכתי לחזור לאותו מקום כאל אבן־שואבת. ככל שנמשכתי אליו נתיראתי ממנו. החילותי צועד לעבר ההוא, אל הרחוב שהיה סמוך מאד לבית־המלון, אך מיד חזרתי בי. פחד מילא אותי שמא יראני האיש, תוך כדי מזיגת הקפה, או תוך כדי שיחה עם אחד הלקוחות, יכירני, יפסיק לפתע מעיסוקו ויעלה על פניו אותה הבעה של תיעוב כפי שראיתיה בדמיוני פעמים אין־ ספור.

חזרתי על עקבותי ופניתי שוב לרחוב הראשי. דומה שהכרתי כבר על־פה את כל בתיו ומוסדותיו: מיניסטריון הבריאות, מטה המשטרה, באנקו די אמריקה, באנקו נאציונל די ניקרגואה, משרדי־הטלגרף, צירות קובה, צירות ברזיל, האקדמיה הצבאית, גראן הוטל, קפה פלאמינגו, קלוב סוציאל דה מנגואה– מאגם קסולוטלאן ועד אגם טיסקאפה, שוב היה החום מלהט כמפוח, ללא מפלט; וכמו תעתוע־שרב במדבר – הבליחה לנגדי כל העת דמותו של פדרו גונזאלז קבלרייה. בכל זאת ראיתיו אי־פעם… ברצלונה? סראגוסה? טולידו?

אחר־הצהרים, עוד בטרם שכבתי על מיטתי, נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי ולפני עמד נהג המונית שהביאני אל המלון. חיוך רחב הבהיק בפניו הכהות, ולאחר דברי נימוס רבים, הציע להסיעני לאַקאַהואַלינקה. הסכמתי לכך ברצון, כדי לקרב את בואו של הערב.

נסענו על שפת האגם מערבה, חצינו את מסילת־הברזל, עברנו על פני בית־חרושת גדול, משכנות פח, בתי־חימר, שדות אורז וכותנה, ולאחר כשעה הגענו למקום.

עיים של אפר וצוקי סלעים, שפוכים ויצוקים, שחורים ונוצצים כזפת– היו פזורים על פני הכיכר הגדולה. כמכיתות ברזל ונחושת זרועים היו שברי אבני הבזלת בין גושי הצוקים המחודדים והמפותלים. אדמה חרוכה ויוקדת. כמו צעקה שנפלה מן השמים וקרעי־הדיה נוצקו לדממה עולמית. שברי המתכת השחורה נראו כאילו נזרקו בידו של אל זועם שניתץ את פסליו, ועתה הם מושלכים מסביב, עקומים, מעוותים, גדומי־אברים, פעורי־פה בהיאלם קריאת־תמהונם פתאום, בהימלטם מן המהפכה.

כל הכיכר זעקה.

שבילים מהומרים הוליכו לנקרות ומערות. באחת המערות הגדולות שבתוך דשן השריפה, קרועה בגויית־הלבה המנוקרת, אכולת־הישימון, הבהיקה גולגלתו של אדם קדמון, חנוטה בתוך האבן השחורה.

זועמים, אכזרים, בהו אלי עיניו החלולות, עצמות לחייו הרחבות, פדחת־הקוף שלו, שורת השינים ששרדה בפיו הכואב. במרוחק מגולגלתו, כאברים שנשתיירו מגרימתה של חיית־טרף, טבועות היו עצמות רגל אחת ועצמות יד אחת, מפורקת אצבעותיה. היתה זו גולגולת אדם. לא רשע, לא צדיק. קדומה מן החטא. במהפכת־סדום זו, הירהרתי, כשהרי־הגעש שמעל לאגם הקיאו אש וגפרית וכיסו במטר אבנים יוקדות עיר ושדותיה, נספו כולם כאחד. שואת־פתאום לא הבדילה בין הטובים והרעים. שואת־פתאום כזו, כשוד בצהרים, תתחולל אולי מחר, לאחר־מחר, ביום לא־נדע, מה אני מבקש את הסליחה? את הרחמים, את הפיכת לבו של השונא? מה אני מחפש את חטאי? או את חטאו של הזולת? האם לא כשחק־מאזנים יהיה ההבדל בין החטאים הקטנים והחטאים הגדולים ביום הכליון, שיקבור תחתיו את הנשקלים ואת המשקלות גם יחד? מה נותר עוד לאדם אם לא לחיות, לחיות, להזריע זרע, כדי שאחד מצאצאיו בעוד רבבת שנים, יבהה מול גולגלתו החנוטה בסלע, גולגולת אדם, לא טוב, לא רע, לא סלח, לא שונא, אחד מברואי אלהים שבוראו שפך עליו חמתו, מי יאמר למה?– – –

בערב יצאתי שוב למארבי. כנער מאוהב הצופה בהתגנב לחלון ביתה של אהובתו, לבו פועם ופניו לוהטות, כן עמדתי בחשיכה והסתכלתי בשונאי מעבר לרחוב. הוא היה שם לבדו עתה, באין העוזר לידו. קיטור עלה מן המרחשות שעל הכירים ואפף את ראשו. בזריזות רבה העביר את הדגים המטוגנים על הצלחות שעל הדלפק, מזג קפה לספלים, גרף את המחתה, מילא את המיחם, פתח ברזים וסגרם, רחץ כלים וניגבם, וכל אותה עת לא היה פיו פוסק מדבר עם לקוחותיו ברוח מבודחת, פונה פעם לזה ופעם לזה ונענה במשפטים רמים או בפטרי־צחוק. נקל היה לראות כמה חיבבו אותו הללו שישבו בגבם לפניו בגבם אלי. הם היו פונים אליו בשמו הראשון, פדרו, וממקומי יכולתי לשמוע איך הם משתפים עצמם בהלצותיו ומשתדלים להאריך שיחתו עמהם. איך מפעם־לפעם היו מספרים לו דבר־מה, וההערות שלו, שהיו כנראה ממולחות מאד, היו זוכות מיד לתרועות־הסכמה או התפעלות, או לפרצי־צחוק. יכולתי לראות איך הללו, שהיו כנראה מודעיו הותיקים, מדרי השכונה, מאריכים לשבת אצלו הרבה לאחר שסיימו את ארוחתם וכמה הוא נהנה מחברתם ומהנה אותם. ויחד עם זאת חשתי מדרך־דיבורם אליו כמה יראת־כבוד יש להם כלפיו. לעיתים, כמו היה מסביר להם דבר־מה והם היו מחרישים, מקשיבים בכובד־ראש ומנענעים ראשיהם, אחר־כך היו מפטירים משפטים בלחש ושוב מקשיבים לתשובותיו. כשהיה פורץ ויכוח כלשהו (הוא היה מדבר במהירות רבה, תוך כדי עיסוק זריז במלאכתו), ניכר היה ללא ספק שידו על העליונה ודברו הוא האחרון.

האם לא היתה סכנה בעמידתי זאת מעבר לרחוב, מול המסעדה המוארת? אם כי עמדת התצפית שלי היתה שרויה בחשיכה, והייתי דבוק בגבי אל עמוד של גדר שצמרת־עץ ענפה סוככה עליו, היה עלי להיחבא מפעם לפעם. לרגעים כשפדרו גונזאלז היה מישיר מבטו אל אחד היושבים לפניו, דומה היה לי שהוא מסתכל אל הרחוב ורואה את הנעשה על המדרכה שממולו. חש הייתי כעין צביטת־לב ומיד הייתי נרתע צעד או שניים לאחורי, לפנים החצר. אז היו הענפים מסתירים את פתח המסעדה מנגד עיני וצר היה לי על כל תנועה שאני מפסיד. שוב צריך הייתי להתאזר באומץ כדי לחזור למצפה שלי. או שהיה אחד הלקוחות יורד מעל השרפרף ויוצא. או אפילו כשדיבור רם מדי היה עולה משם. לא זו בלבד, אלא שלאורך המדרכה עליה עמדתי, היו עוברים אנשים מפעם־לפעם, וחשש היה שישגיחו בי, גם בהיותי בחצר, ואז היה עלי לעשות כמה צעדים, כמהלך לאן־שהוא, כדי לא לעורר חשד. האם לא יבחינו בי דרי הבית שבצלו עמדתי, מאחד החלונות? או לכשיצא או ייכנס מי מהם? – פחדים אלה, שתקפם היה רב ממה שניתן לשער, בשל היותי נכרי בעיר זרה, הסיחו אותי מהתרכזותי השלמה במטרתי.

רק בשעה מאוחרת יותר, כשבמסעדה נותרו פדרו ועוד אדם אחד שמלבושו עלוב, הבחנתי, לבהלתי הרבה, שעוד מישהו עומד על המצפה, באותו צד של הרחוב בו עמדתי אני, אך מעבר לפינה, בקרבת הכנסיה הקטנה. היתה זו אשה צנומה, נמוכה, שהחזיקה ארנק בשתי ידיה, בראותי אותה, נפגשו מבטינו. ראשי נסתחרר לרגע, וכה נדהמתי – כגנב הנתפס בפשעו – עד כי נשארתי מאובן במקומי. עם זאת לא יכולתי להתיק מבטי מעליה: האם ראתה אותי כל הזמן הארוך שהייתי ניצב על עמדי? האם נשלחה על־ידי מישהו – אולי על־ידי גונזאלז עצמו – לבלוש אחרי, ועקבה אחר כל תנועותי? איך קרה שאני, העומד על המשמר ועיני קולטת כל צל עובר, לא ראיתיה? רק לאחר רגע ממושך מאד, כשנתאוששתי מעט מן התדהמה והבחנתי בחיוך שעל פניה, עלה בדעתי שאינה אלא יצאנית.

בואנוס –נוצ’ס! שולח קולו הצלול של פדרו אחר האיש היוצא.

נוצ’ס! – ענה הלה מן הרחוב בהנפת־יד ומיהר לדרכו. פדרו הגיף את הדלת, אחר משך תריס־ברזל מלמעלה, והמסך הורד.

י.

כזכרון חלום מוזר, הבהיק בתוכי למחרת בבוקר, בהתעוררי משנתי, מראה המסעדה ופדרו בתוכה, ברבוע־האור הצהוב של הפתח הרחב. היה זה מראה מקסים, מרתק, כמחזה־תיאטרון, שאני הייתי הצופה היחידי בו, באולם החשוך: דמותו החסונה, השופעת עליצות, של פדרו עצמו, אפופת הבל חם, ראש הפר המקרין המוקע אל הכותל מאחוריה, האנשים הנכנסים ויוצאים, המשיחים בקול, הצוחקים, שפדרו מנצח עליהם בתנועותיו הזריזות, אוירת הפונדק של פשוטי־העם… המורא הגדול שהעיק עלי במשך כל השבועות האחרונים, לפני הנסיעה ואחר־כך כאן, בעיר הזרה, סר, ואת מקומו תפס רגש של קנאה, על היותי מצוי מחוץ למחזה, צופה בו מרחוק, אורב כגנב. תשוקה עזה מילאה אותי עתה לחצות את הקו, לעבור את עשרת הצעדים שממדרכה אחת לשניה, מן הצל אל האור, ולהימצא במחיצתו של פדרו, משיח עמו פנים אל פנים, חש את החום השופע ממנו. אך הוא שנא אותי! אל אלהים – למה? במה הרעותי לו? אילו יכולתי למצוא בו מום כלשהו אשר יבאר את שנאתו! לגלות את זרע הרע הטמון בתוכו, שורש פורה שנאה! לא נתיראתי עוד – אבל צר היה לי. צר מאד. הו, אלהים, למה הוא מתחבב עלי, דוקא הוא? או שמע אין זה הוא?

בערב הבא לא יכולתי להתמכר עוד לתאוות ההסתכלות כבליל־אמש. היה עלי לשחק משחק־מחבואים כפול: להיסתר מפני פדרו ובאי־המסעדה, ומפני היצאנית שמעבר לפינה. רק רבע שעה עבר מעת שניצבתי על עמדי והיא הופיעה על משמרתה, באותו מקום בו ראיתיה בערב הקודם. ברגע שיצאתי ממחבואי בפתח החצר, ראיתי את מבטה המכוון אלי ואת חיוכה. היה עלי להסתלק. האפשר שלא תסגיר אותי, לפדרו עצמו, או לאחד מעוברי־הרחוב, או אפילו לשוטר? אם לא מיד, הרי בעוד שעה, או בערב הבא. חיכיתי עוד מעט, שמא תפנה משם עם מי מן העוברים שיזדקק לה, אך הללו עברו על פניה ללא משים. משחק־המבטים בין שנינו היה מסוכן. תחילה היה מבטה כמזמין לגשת, כאילו סבורה היתה שאני מהסס, והחיוך בא לעודדני, ומבטי היה עוין, מלא חשד ופחד. אחר־כך עשתה צעד או שנים לקראתי, אך אני הפניתי ראשי ממנה והסתתרתי מאחורי עמוד־הגדר. כשפניתי שוב אליה, ראיתיה ממלמלת משהו לאחד העוברים, אך משהמשיך בדרכו, שלחה שוב את מבטה אלי. מבטי היה קר והיא סבה על עקביה ופסעה שתים־שלוש פסיעות לעבר הכנסיה, נעצרה ושוב הסתכלה בי, הפעם כאילו בשאלה. מבטי היה זר ומתנכר. לרגע חלפה מחשבה במוחי שאני עומד ומוכר את נשמתי בפינה האחת כשם שהיא מוכרת את גופה בפינה השניה. לא, דבר זה לא יכול היה להימשך עוד.

עמדתי בצל העמוד ובגעגועים וקנאה הסתכלתי בפדרו וביושבים לפניו, לספוג את המראה לתוכי בטרם אנתק ממנו. כבר אמרתי לעקור רגלי מן המקום, אך שמעתי צעדים קרבים והיה עלי להמתין עד שיחלפו. בו־ברגע עמדה היא לפני. אַמוּר?– לחשה בחיוך עגום. הארנק האחוז בשתי ידיה התנדנד מעט עם תנועת ראשה.

[אצל מאריה]

איך הוא, פדרו גונזאלז זה, אדם טוב? שאלתי את מאריה בשבתי על מיטתה. היה זה בערב השלישי להיותי אצלה.

ריח של זרדים רעננים או שרף־אורן עמד בחדרה. מעוֹנה היה בקתת־חימר קטנה, שתי חצרות מאחורי הכנסיה, והחדר היה נקי להפליא, מסויד לבן, ורצפת העץ שלו ממורקת ומבריקה. על המיטה היה כיסוי־בד כתום וכר רקום שושנים אדומות, גדולות. על קיר אחד היה תלוי איקונין של מדונה והילד, במסגרת של ענפי־ברוש, ועל קיר שני – צלם־עץ של הצלוב. למטה מן הצלב עמד שולחן קטן, מכוסה מפה לבנה זרועת גרגרי־זהב נוצצים, ועליו ספר־תפילות קטן שכריכתו שחורה. באור הרך שזלף מנוּרת־החשמל הערומה, התלויה מן התקרה הנמוכה, ובשקט ששרר בכל, נראה החדר כמזומן לקראת חגיגה משפחתית צנועה. עוד מעט, דומה היה, ייכנסו האב המגודל, גרום־הפנים, האם השפופה, במטפחת שחורה לראשה, ישקו לבתם וישבו סביב השולחן לברך על הלחם.

מאריה היתה אשה צעירה, ודאי קצת למעלה משלושים, רזה, ענוגת־איברים ועצובה. דם מעורב, אינדיאני וספרדי, זרם בעורקיה, וכפי שאמרה, התיחסה על המאסטיצוס, תושביה הקדומים של ניקרגואה. מן האינדיאני קיבלה את שערה החלק, השחור והעבה, ואת עצמות־הלחיים הרחבות, ומן הספרדי – את עיניה הגדולות, עזות המבע, את הצואר הגבוה והדק, ואולי גם את החיוך העצוב שלא סר מפניה. כה עצובה היתה ועם זאת כה להוטת־פנים, עד כי דומה היה כאילו איזו מחלה ממארת מקננת בה, וכל רצונה היה למצות את מנת־האושר שניתנה לה כל עוד לא כבתה אשהּ.

קול דק היה לה, חושני ורוטט לעתים, כנוטה לבכי. בדברה, היו גידי צוארה מתמתחים, עיניה הגדולות מתכסות בדוק, בלתי־נראה כמעט, ושפתיה רועדות בעצבנות כלשהי. בצחקה, היתה כמתפרקת לרגע מכל עצבונה, אך הקול הצלול, המתגלגל, היה נאלם פתאום, באמצע צחוקה, ובשימה כף ידה אל פיה, היה זה כאילו בּוֹשה בחירוּת שנטלה לעצמה, או כאילו איזה זכרון מר, או הרגשת אשם, הטילו איסור עליה.

בערב השני אמרה לי: אתה לא אמריקני! לא, אמרתי, מישראל. ובנענעה את ראשה לאות שאינה יודעת היכן זה, הוספתי ואמרתי: ארץ הקודש. הו! נפלטה קריאה מפיה ומיד חסמה אותה בכף ידה. עיניה נפערו אלי בפליאה והיא הצביעה על האיקונין ועל פסל הצלוב. כן, כן, ניענתי בראשי. סנטה מאריה! סנטה מאריה! קראה בהשתוממות. בית־לחם? שאלה. כן, אמרתי, הייתי שם לפני שנים רבות. היא נאלמה מרוב הערצה, ולאחר רגע ממושך מילמלה: לא חשבתי שזה באמת קיים, בעולם הזה… והמשיכה להתבונן בי כבמראה פלא. אחר חייכה, כאילו הסכינה עם המחשבה שאמנם בן־תמותה, בשר־ודם, יושב לפניה, והפצירה בי לספר לה. סיפרתי לה על בית־לחם וכנסיותיה, על ירושלים, על עמק המצלבה, על גלגלתא, על נצרת. היא היתה כחולמת. לא עוד אותה יצאנית המפתה עוברי־רחוב, אלא ילדה מקשיבה לאגדות והוזה בהן. כפות ידיה היו מונחות על ברכיה, זו על זו, גוה מתוח, ועיניה גומעות כל מלה היוצאת מפי. זמן רב לאחר שנשתתקתי, כמו ניעורה מחלומה ולחשה, כל זה אמת? כל זה אמת, אמרתי. ואתה תחזור לשם? שאלה. כן, בעוד ימים מספר, אמרתי. אם כך הרכינה ראשה על חזה, כיווצה שפתיה וקמט נחרת במצחה. דכאון תקפה.

למה לך? נפלטה שאלה מפי.— למה מה? – ניערה ראשה מהרהוריה.— לעמוד כך… בפינת הרחוב… גימגמתי. היא כאילו לא הבינה את שאלתי (אף אני הסמקתי, בהביני כמה נואלת היתה שאלה זו), אחר אמרה: מה נותר לי מלבד אהבה? החיוך העגום עלה שוב על פניה והיא הוסיפה: כה מעט אהבה יש בעולם….־ כן, אמרתי, מעט מאד.— גם שם? שאלה בהניעה ראשה לעבר האיקונין.– בכל מקום, אמרתי. הבעה של אכזבה עלתה בפניה.

אחר סיפרה שמוצאה מכפר קטן ליד חינוטאגה, ממשפחה עניה של קוטפי־קקאו. לא יכלה לעזוב את ביתה כי היה עליה לעזור בפרנסת המשפחה. לפני שנתיים עלה הריו־גראנדה על גדותיו ובשטפון הגדול נגרף חצי הכפר ואביה ואמה נספו בו. אז באה למנגואה. לאחר שלא מצאה עבודה התיצבה בקרן־רחוב. האם לא לימד אותנו המשיח להקדיש את כל חיינו לאהבה? פרצה בצחוק. אך הצחוק בגד בה והיה עליה למחות דמעה במטפחתה. ואתה, למה אתה עומד שם בפינה? שאלה לאחר שנשאה שוב את ראשה.

מעניין לעמוד שם, אמרתי.

מה מעניין?

לראות אנשים.

במסעדה?

גם במסעדה.

מדוע אינך נכנס לשם, אלא עומד מרחוק, כאילו מסתתר מפני מישהו?

אני נכרי, אמרתי.

לא יעשו לך כל רע, צחקה, אנשים טובים כולם.

בערב השלישי שאלתי אותה על פדרו גונזאלז. אדם טוב הוא? שאלתי.

כן, כל אנשי השכונה מחבבים אותו! אמרה.

לבי נצבט בי.

גם את? שאלתי.

הוא חביב מאד! אמרה וצחקה. אחר שאלה: למה אתה שואל עליו? אתה מכיר אותו?

לא, אמרתי, אינני מכיר אותו, אבל אני מתעניין בו. ממש טוב הוא? אין בו כל רע?

שאלתי הצחיקה אותה מאד.

הוא אוהב מאד את עצמו, אמרה, אם דבר זה רע בעיניך.

ועוד?

הוא רגזן גדול לעתים, אמרה.

האמנם? כיצד? שאלתי בתשוקה גוברת והולכת.

פעם ראיתי איך היכה ילד. ישו! זה היה מחזה נורא. הוא חשד בו בנער־השליח שהביא לו את המכולת, כי גנב כמה דגים מן הארגז. צריך היית לראות איך סטר לו על פניו, איך אחז בעורפו והשליכו מפתח המסעדה אל המדרכה ואחר בעט בו באחוריו! נורא!

חיוך של הנאה שלא יכולתי להסתירה, עלה על פני. חשתי איך מועקה כבדה נפשרת בתוכי, וכעין אור הבוקע מבין עננים, מציף אותי.

ועוד? שאלתי.

מאריה פרצה שוב בצחוק.

אתה רוצה שאמכור לך שנאה? אמרה, לא, אין זה לפי מקצועי.

סַפרי, ספרי, הפצרתי בקוצר־רוח.

מספרים, שהוא נוהג כעריץ בביתו, נענתה לשידולי. רודה באשתו ומטיל עונשים כבדים על בתו הבוגרת בכל עת שהיא מזלזלת באיזו מצוה קלה שבקלות. אינו מניח לה להיראות בחוץ כמעט…

אדוק מאד, אמרתי.

הו, כן, קתולי אדוק מאד, אמרה. אין הוא מחסיר מיסה אחת בכנסיה, צם בכל ימות הצום ומתוודה לפני הכומר אחת לשבוע, בקביעות. אין הוא איש עשיר, אבל בכל כמה שנים הוא נוסע לספרד, לעלות אל המקומות הקדושים…

הספק האחרון נמחה. ענן ירד עלי. הוא האיש, הוא האיש.

אבל מה לך ולו? צחקה שוב.

את מחבבת אותו? אמרתי.

הוא חביב מאד! אמרה. טוב־לב, עליז, גם נדיב. אני אוכלת אצלו בהקפה ומעולם לא הפגיע בי לשלם. כך הוא נוהג עם כולם, ומלבד זאת כל כך הרבה חום שופע ממנו, שפשוט נעים להימצא במחיצתו. בייחוד לאדם בודד. כמוני. מדוע אינך נכנס אצלו! הוא ישמח מאד בודאי כשישמע שאתה מארץ־הקודש! רוצה שאומר לו עליך? שאלה.

לא, לא! אמרתי בבהלה.

מצחיק איך שאתה עומד שם בפינת הרחוב, אמרה, כאילו אתה אורב למישהו שאתה רוצה ברעתו. האם אתה שונא אותו, את פדרו?

לא, אמרתי ביובש וקמתי ממקומי.

כשפניתי לצאת, שאלה: תחזור עוד?

אולי, אמרתי, אינני יודע.

אם כך עצרה בי, מיהרה אל השולחן הקטן והוציאה דבר־מה ממגירתו, ניגשה אלי, ובמבט של הערצה, תחבה לתוך כף ידי חפץ־מתכת קטן.

זה כתודה על כל מה שסיפרת לי ועל זה שאתה מן הארץ ההיא…

פתחתי את כף ידי וראיתי צלם קטן של הצלוב, עשוי כסף.

אינני נוצרי, אמרתי.

אינך נוצרי? נפערו עיניה מאד.

חוּדיאו, אמרתי.

תדהמה גדולה עמדה בעיניה. שמתי את הצלוב בכף ידה ומיהרתי לצאת.

יא

למחרת אחר־הצהרים, כשיצאתי מפתח בית־המלון, ראיתי אנשים רבים רצים מכיוונים שונים לעבר רחובו של פדרו. עצרתי אחד מהם ושאלתי לאן רצים. פייסטה של סנטה אֶנגראציה דה לוֹס מארטירס, ענה לי האיש מבלי להתעכב במרוצתו. נסחפתי עמהם ורצתי גם אני. בהגיעי אל הרחוב, כבר עמדו המונים על שתי המדרכות, לחוצים ודחוקים זה אל גב זה ועיני כולם היו נטויות לעבר הכנסיה שבקצה הרחוב. חיפשתי במבטי את פדרו ועד מהרה גיליתיו עומד סמוך לפתח מסעדתו הנעולה, בשורה הראשונה שעל שפת המדרכה. הוא היה גבוה מכל העומדים לידו ומדי פעם היה פונה לימינו, לשמאלו, לאחוריו, משלח משפטים כלשהם על סביבו, שהיו מעלים חיוכים על פני השומעים. עתה יכולתי לראותו באור היום המלא: יפה־תואר להפליא היה. בעל חזה רחב, מתנים צרות, רגלים ארוכות וזרועות שריריות. שפמו השחור, הדק והארוך, שמעל לשפתיו האדומות, לא היה בו מן הרברבנות אלא מן השובבות העליזה. נראה היה גאה מאד, בטוח בעצמו, אך לא שחצן. עיניו השחורות, המחוטבות, היו פיקחיות וליצניות. פניו הביעו נדיבות. מופת של גבר ספרדי, אמרתי בלבי: בן־חיל, איש־כבוד ומאהב.

לפתע נשמע צלצול פעמונים. מקרוב ומרחוק. צלילים רמים נוגשים אלו באלו, הולמים אלו באלו, על פני כל העיר. דממה נשתררה, והספקתי עוד לראות את פדרו מהסה את העומדים לידו ופניו לבשו ארשת רצינות חמורה. מפתח הכנסיה יצאה סיעה של לובשי גלימות לבנות, אחריה – סיעה של לובשי גלימות שחורות, ומן החצר הסמוכה הופיעו לפתע שלוש בובות ענקיות, שקומתן הגיעה כמעט לקומת הבתים שמשני עברי הרחוב. כמו מאליה נסתדרה התהלוכה וצעדה לעברנו בהילוך אטי. תחילה נשמע רק זמזום דק, כרחש רוח בין שיחים, אך משנתקרבה התהלוכה הידהד ברחוב קול פסוקי תפילה, ומקהלה עונה להם ברינה. בראש צעד כומר גבוה, שזר של שׂיער שחור עטר את קרחתו המבהיקה, נושא צלב גדול, מוכסף; אחריו לובשי השחורים; אחריהם שורות של פרחי־כהונה; שלוש בובות־הענק, ומאחוריהן קהל אנשים מכובדים, לבושי חליפות כהות. הבובה האמצעית היתה צלמה של סנטה אנגרציה. לחייה המלאות היו ורודות כשושן, עיניה תכולות כדגניות ושׂיער פשתן ארוך ירד לה על כתפיה ועל שמלת פסי־הזהב הארוכה שלגופה. שתי ידיה היו תלויות לה לצדי הגוף. רפויות ומתנדנדות, ללא רוח חיים. פנים ילדותיות היו לה, כפני בובת־משחק, והחיוך שעל שפתיה הביע יותר התפנקות מאשר חסד. לעומת זאת, היו שני צלמי הגברים שלצדיה, מארטירים בכל מראיהם. האחד היה שחור־עור ושׂיער פרא לו. גלימה לבנה כיסתה את חלק גופו התחתון, נטפי דם הבהיקו על חזו החשוף והבעת כאב עיוותה את שפתיו ועיוורה את עיניו, שאישוניהן היו מגולגלים כלפי מעלה. פניו של השני, לבן־עור, היו דוממות ומביעות סבל רב, עיניו היו עצומות וידיו משוכלות לפניו.

סנטו כריסטוס… סנטה מדרה… מילמלו הצופים משני עברי הרחוב. ופתאום אחזתני בהלה גדולה. בן־רגע היה הדבר. הכל הצטלבו וכרעו־ברך ואני הייתי יחידי בכל הקהל הרב שנשארתי על עמדי. האם עלי לכרוע? להסתתר? אימה נפלה עלי. פחד המון פורע פרעות. יחידי. נכרי. לכוד. באין מגן… כמו אז, בספרד… אך היה זה לרגע בלבד. בעודי נדהם, קמו הכל על רגליהם ואיש לא שם לב אלי. פסוקי התפילה צילצלו ברמה, ברורים וחמורים, כקריאת־גזרבדין, ורינת הנערים הצלולה שליוותה אותם, עברה והמשיכה בדרכה. מבעד לשורות הכמרים, הספקתי עוד לראות, מצדו השני של הרחוב, את פניו של פדרו, חיוורות, נחושות, וקמט תווּי במצחו.

קהל־המאמינים, בחלקו נהר אחר התהלוכה ובחלקו התפזר ברחוב, ואני עוד נשארתי נפעם על עמדי. פדרו עמד במרכזה של חבורה והתווכח עם מישהו בלהט רב. אחר עשה תנועה נמרצת של ביטול, פנה אל המסעדה, ובתנופת־יד אחת הפשיל את תריס הברזל שעל פתחה. כעשרה או שנים־עשר איש נכנסו וצבאו על הדלפק. עתה היו ידיו מלאות עבודה– הוא מזג מי־לימון, כוס אחר כוס, והגיש לכל הנכנסים. מישהו צעק בקול: פדרו מחלק חינם! וכל הנמצאים בקרבת־מקום מיהרו ובאו אף הם. בואו! בואו! קרא פדרו אל הרחוב, רק היום! לכבוד סנטה אנגראציה! ועתה, היתה זו הפעם הראשונה שנפגשו מבטינו. יחידי הייתי ברחוב שהיססתי לגשת, ובקראו בפעם השניה, בואו! בואו! נופף בידו אלי. פני החוירו ולבי פעם בחזקה, אך לא יכולתי עוד לעמוד מנגד. חציתי את הרחוב ועמדתי עם כל הצובאים על הדלפק. מישהו נטל את הכוס מידי פדרו והגישה לי מעל ראשי העומדים לפני. מילמלתי תודה, גמעתי את מי־הלימון בגמיעה אחת עד כי נחנקתי כמעט, ונמלטתי.

מישהו שאל עליך, הקבילני בעל בית־המלון, בהיכנסי לפרוזדור.

עלי? נדהמתי והדם אזל מפני.

כן, שלוש פעמים טילפן. לא היית.

אבל… איש אינו מכיר אותי בעיר הזאת גיחכתי לאנסי.

כנראה שמכירים אותך, משך האיש בכתפיו ופניו הצהובות, המכורכמות, העלו העויה של ספק־חשד ספק־לגלוג.

גבר? שאלתי משנכנס מורא בלבי שמא היתה זו מאריה.

כן, גבר, גיחך בעל בית־המלון.

נשארתי מאובן על עמדי מבלי יכולת להוציא הגה מפי.

אבל אמר שיצלצל שוב, ריחם עלי בעל בית־המלון.

אהיה בחדרי, אמרתי.

עליתי לחדרי והטלתי עצמי על המיטה. כאבים חלפו בחזי מרוב התרגשות וציפיה מבוהלת למה שאירע. כל אשר עבר עלי בשעה האחרונה, התהלוכה המוזרה, כחלום־רע, שהעבירתני אל עולם אחר, כמו אז, בספרד, עמידתי המפוחדת על המדרכה, שעה שהכל כרעו־ברך, הפגישה פנים־אל־פנים עם פדרו, הבריחה ממנו, ועתה, הידיעה כי מישהו אלמוני מחפש אותי – כל זה היה מפחיד ולא־מובן עד בלי־נשוא. מועקה, כמו זו העומדת בחלל כשהשמים קודרים כעופרת, בטרם יתפוצץ רעם, ואין יכולת לנשום, ירדה עלי. מיהו השואל עלי? אולי מן השלטונות? מן המשטרה? אולי ראני מישהו עומד במארבי בשעת הערב ועוררתי את חשדו? אולי הסגירה אותי מאריה, לאחר שנודע לה כי אינני נוצרי? אולי ראוני בשעת התהלוכה, כשאינני כורע ברך, ופגעתי בחוקי המקום, ואני צפוי לעונש על ביזיון הכנסיה? ופדרו – האמנם לא הכירני כלל, או שמא בגלל החג, חג של חסד־נוצרי, העביר את הטינה מלבו לאותה שעה, כשם שנהג בנדיבות־לב כשחילק משקאות חינם לכל נכנס? או שמא לא הבחין בי כראוי בין המתקהלים הרבים? או שמא אין זה הוא בכל־זאת? גלים של חום וקור חלפו בי.

שכבתי דרוך לשמוע את צלצול הטלפון מלמטה, כאשר אקָרא שוב. המחשבה שעשוי אני להיתבע לדין על בזיון דת המדינה, היתה כמעט לודאות בדמיונותי. רק עתה חשתי את כל האימה הנוראה של היותי זר. זר יחידי בארץ נכריה, רחוק אלפי מילין מן המולדת, ללא עוזר ומציל. כן, ככל שהירהרתי בדבר לא יכולתי למצוא הסבר אחר אלא זה: בשעת תהלוכה דתית אין כנראה לשום איש לא־נוצרי להימצא ברחוב בו היא עוברת. הנקהלים חייבים כולם לכרוע ברך בעבוֹר צלמי הקדושים. מי שאינו עושה כן, הריהו כמפגין זלזול בדת. ייתכן אפילו שיש בזה משום טימוא החג כולו, פשע שאין לו כפרה… בדמיונותי המבוהלים המסוכסכים, ראיתי איך עולים לחדרי שני פקידי הרשות, במדיהם הלבנים, דופקים על הדלת, קוראים לי לבוא עמהם. אני קם והולך בין שניהם, מטילים אותי בכוח לתוך מכונית, מביאים אותי לבנין הגדול של באנקו די אמריקה, אוחזים אותי בזרועותי ומכניסים אותי לאולם הרחב והמבהיק. אני מנסה להתנגד, אני מבקש שיניחו לי להתקשר עם מולדתי, להזמין עורך־דין שיגן עלי. אך אין שמים לב אלי. אנחנו נדאג לך לסניגור, הם אומרים. באולם המבהיק של הבנק יושבים כבר, בשתי שורות ארוכות, כמרים לבושי שחורים מצד אחד וכמרים לבושי־לבנים מצד שני, כל אלה שהיו בתהלוכה. צלם גדול של כריסטוס, מוקע במסמרים אל צלב עץ, תלוי על הקיר, מעל לראשו של השופט. ישוע הנוצרי מלך היהודים, ניבטות אלי האותיות העבריות מעל לזר הקוצים, זרות, אכזריות. צלב שחור, קטן, עומד על שולחן השופטים. פסוק רומי ארוך מצלצל רם בחלל האולם והדים עונים לו מכל ארבע הפינות. הכל קמים. אני רואה את פדרו, עומד בקצה השורה, אינו גורע מבטו הזועם מעלי. מאריה עומדת לידו, מוחה דמעות מעיניה. הכל מתישבים. אני עומד לבדי לפני ספסל הנאשמים. Ecce homo! נשמע קול באולם, זה האיש! אני נושא עיני אל החלונות הגבוהים, המשובצים בתמונות צבעוניות של פעלי השליחים, וקרני־שמש צהובות ואדומות חודרות דרכם. לא, לא אוכל להימלט. לא אוכל לקרוא לאיש לעזרה. הכל אטום ומבחוץ לא ישמע קולי. אני מנותק. מנותק לחלוטין. אין לי כל קשר עם העולם, עם ארצי או קרובי. אני שומע את כתב־האשמה ואומר להגן באומץ על כבודי. זר אני ואת חוקי המדינה לא ידעתי – אני ממלמל – יהודי אני ואיני משתחוה לצלם. הן כל אדם חפשי להאמין במה שהוא מאמין, חפשי לכפור… אך לפתע חש אני כעין מהלומה בפני. לשם מה באת אל העיר הזאת? – נורה אלי משפט כבד מעם שולחן השופט. אני מבקש לענות, אך אין מלים בפי. אני מרטיט כולי, מתמוטט, רואה עוד את החיוך המרושע על פניו של פדרו ושוקע בחשיכה. — — —

דפיקה על דלת החדר העירתני משנת־סיוטים.

אדֶלאַנטֶה! קראתי וקפצתי על רגלי.

היה זה בעל בית־המלון.

האיש צילצל שוב, אמר.

ולא אמר מי הוא?

כן. סניור מוריץ, חייך בעל בית־המלון. ביקש שתצלצל אליו. מספרו שלוש־עשרה שבעים־ושש.

אינני מכיר איש כזה… רעדו שפתי.

אינך מכיר את סניור מוריץ? הבהיקו פניו של בעל המלון. הכל מכירים אותו! אחד האנשים העשירים ביותר במנגואה! סוחר גדול, בעל בית־החרושת לסוכר, נשיא מועדון השיט, מועדון הטניס, בעל הקלוב־סוציאל, יושב־ראש חברות צדקה…

יהודי? שאלתי.

כמובן יהודי! אמר. נשיא הקלוב אוניון איזראליטה! ודאי משום כך הוא רוצה לראות אותך. גם אתה יהודי, לא כן?

כן, אמרתי. מנין הוא יודע עלי?

הוא יודע הכל! אמר בעל־המלון.

הסיוט חלף ותחילה היתה רווחה גדולה. פניו של פדרו שוב האירו לנגדי, כמו בעת שקרא בשמחה, בואו! בואו! ונופף אלי בידו. לא יהיה עוד כל משפט ואף אוכל להסתכל שוב בצלמי הקדושים ללא פחד, מתוך סקרנות בלבד. אך משחשבתי על אותו חוזה מוריץ המבקש לראותני, שוב נעכרה עלי רוחי. לא, לא רציתי להיפגש אתו ואף לא עם שום יהודי אחר. ודאי לא עם עשיר כמותו. ככל שדימיתי את הדבר בלבי, כן גבר בי סירובי לראותו. לשם מה? מה לי ולו? בשום פנים לא רציתי שיוציאני מישהו – דוקא עתה – ממעגל הקסמים בו נמצאתי, ויעבירני לעולם אחר, ממנו נתרחקתי, לפחות לשעת־בינים זו. בשום פנים לא רציתי שיפריע לי מישהו בטויית יחסי הגנובים עם פדרו! לא, שרוי אני בעולם של דממה מיסתורית, שניחוח־קטורת מרחף בחללו, בעולם של הזיות ללא־זמן, ואין רצוני בהתפרצות זו של חולין גשמיים להיכלי. ימתין עוד, ימתין! אולי לכשאתפנה!

לכל הרוחות! אמרתי לעצמי ברדתי מחדרי למַטה, שום פרצוף של מוריץ איני רוצה לראות! ופניתי לצאת.

אינך מצלצל לסניור חוזה מוריץ? תמה עלי בעל־המלון, שעמד כרגיל על משמרתו, מאחורי דוכנו שבפרוזדור. מנעימת דיבורו הבחנתי ביראת־הכבוד שהוא הוגה לי עתה, לאחר שנודע לו על קרבתי המדומה לאותו עשיר.

עלי למהר עכשיו, אמרתי. בפעם אחרת.

ואם יצלצל שוב?

אבקש למסור שאני עסוק הערב.

שיצלצל שוב מחר בבקר?

כן… אפשר מחר בבקר.

ועם כך מיהרתי לצאת.

רחובו של פדרו הקבילני בשלל אורות של חג. לאורך כל הרחוב חצו אותו קמרונים־קמרונים של נורות־חשמל צבעוניות, אדומות, ירוקות וכתומות, שנמתחו במחרוזות מעל לגגות הבתים. בקצה של שדרת האור, סמוך לכנסיה, יצרו נורות אלו צורת מגן־דוד גדול. נעצרתי בהילוכי, תמה ומחייך, כלמראה מודע ותיק, כלפריסת־שלום בלתי צפויה מן המולדת. סלח לי, שאלתי את אחד העוברים, מה הסמל הזה? הוא הביט בי ובמגן־דוד, משך בכתפיו ובחיוך של התנצלות המשיך בדרכו.. שני ענה לי שסתם קישוט הוא, מעין כוכב. שלישי הסביר לי שזהו סמל מאוּרי עתיק. נוסף על כך הבהיקו לצדי המחרוזות כמה דגלים של ניקרגואה, כחול־לבן־כחול. כעין תעלול של מישהו שחמד לצון לערבב עלי את חושי. עמדתי מוקסם מול שלט־האור של המגן־דוד ודגלי הכחול־לבן והרגשת חג הפציעה בלבי.

מאליהן הוליכוני רגלי אל מסעדתו של פדרו. זאת הפעם לא על המדרכה שמנגד אלא על מדרכתו שלו, ואם כי חשתי את פעימות לבי המהירות קופצות אל גרוני, לא עצרתי מלכת, ועוד טרם ידעתי מה, כבר הייתי מעבר לסף, יושב על השרפרף הגבוה ליד הדלפק, מולו ממש, מעבר למיחם הקפה.

סי סניור,קֶה דֶזֶאֶה אוסטֶד? שאל בקולו הצלול, העליז.

אלהים גדולים, קראתי בתוכי, הוא לא הכירני!

דג מטוגן וקפה, אמרתי בפריחת־נשמה.

סי סניור! אמר והטיל דג גדול אל המרחשת המהבילה.

כאדם שבנס הוסר מעליו גזר־דין קשה, הייתי נדהם עד ללא־יכולת להשיב את רוחי. כששבה רוחי אלי, עדיין לא האמנתי. האפשר שכל ענין שנאתו לא היה ולא נברא? טעות, או בדיחה של מיכאל ליאון? או שמא רק מעמיד פנים הוא, כדי לא לביישני בעיני האנשים שישבו לידי? האמנם לחינם היו כל סיוטי, כל מארבי, כל מסעי הארוך ורב הסבל? או שמא אין זה הוא….

פּור פאבּור! העמיד לפני את הצלחת, ואחר את ספל הקפה.

מקלט־הרדיו שעמד על אצטבה צדדית, שידר מהלכה של תחרות כלשהי, וארבעת האנשים שישבו בשורה אחת עמי היו נטויים כולם להאזין. פדרו, שלא פסק ממלאכתו, היה מתערב מדי פעם בשידור בקריאה צוהלת של עידוד, או שהיה מעיר הערת־לגלוג שהיתה מעלה חיוכים על פני המאזינים. מפעם לפעם היה מתקרב אל המַקלט לכוון את הקול שנתרסק מהפרעות כלשהן ומיד חוזר למלאכתו. על פי הבעות פניו יכולתי להבין את מהלך התחרות. לרגעים היה קמט נחרת במצחו, לרגעים היו עיניו מתכווצות וקמטים מצטברים בקצותיהן, לרגעים היו שפתיו נפשקות בחיוך של ציפיה או פיו נפער בתמהון, לרגעים היו כל פניו מתעוותות מכאב. היושבים עקבו אחר העויותיו כשם שהיו מקשיבים לקול הבוקע מן המקלט.

המשכתי לשבת עד שנסתיים השידור. פדרו סובב את כפתור המקלט והארבעה ירדו מעל השרפרפים ועמדו לפרוש כשהם מפטירים בשיח־ושיג של סיכום. בואנוס נוצ’ס! בירכו בצאתם.

איזו תחרות היתה זו? שאלתי כלאחר־יד, בפתחי את ארנקי לשלם לו.

לא הבנת? חייך אלי פדרו.

לא, מבין אני ספרדית רק מעט, אמרתי.

אקסטראנחֶרוֹ?

כן, אני זר כאן.

קורידה דה תורוס, אמר, שהתקיימה אחר־הצהרים.

וכשנטל את הכסף מעל הדלפק שאל:

מארצות־הברית?

לא, מישראל, אמרתי.

אה, ישראל! אמר.

היססתי עוד רגע, כשאני חש רעדה בברכי, אחר אזרתי עוז, הישרתי מבטי לעיניו ושאלתי, כמעט בלחש:

מכיר מישהו מישראל?

כן! אמר בשמחה, לפני כחצי שנה או יותר היה פה אחד שהיה סועד אצלי…תכף אומר לך מה שמו…

שמעתי את דפיקות לבי הולמות בחזי כפטישים.

חכה, חכה, אמר. מנואל? לא, לא מנואל… מיכאל! כן, מיכאל די־לאון היה שמו! נוצצו עיניו בשמחה.

אני מכיר אותו, חייכתי אליו.

מוצ’ו גוסטו! קרא, שמח מאד! מה שלומו? היכן הוא עתה?

בונצואלה, או בברזיל, אמרתי, הוא היה זה שכתב לי על המסעדה שלך.

מוצ’ו גוסטו! קרא שוב, תבוא בכל יום! פתוח משמונה בבוקר עד חצות הלילה!

בודאי אבוא! אמרתי. לילה טוב. להתראות!

יצאתי לרחוב ואברי קלו כאילו הייתי נישא על רוח. צחוק רם פרץ מפי משהתרחקתי מן המסעדה. עשוי הייתי להשתולל משמחה… אלא שבבת־ראש נעצרתי ונשענתי מתנשם אל עמוד הגדר. הן אי אפשר שמיכאל ליאון בדה דברים מלבו רק כדי להתעלל בי! הן פדרו יודע עלי! האפשר ששכח את מראה פני? או אולי רק שמי ידוע לו? מדוע אני חושש כל־כך לומר לו את שמי? הפחד מפני אותה עקימת־שפתים? הפחד לאבד אותו? מה אירע בינינו?

יב

כשם שקודם־לכן הייתי אורב כגנב לפדרו גונזאלז, כן חמקתי עתה כגנב מפני חוזה מוריץ. בשמונה בבוקר כבר יצאתי מפתח בית־המלון, נזהר שבעליו לא ישגיח בי, ומיד כיוונתי צעדי המהירים אל מסעדתו של פדרו. לגודל אכזבתי לא מצאתי שם את פדרו עצמו אלא את השוליה שלו. הפטרון יבוא רק בצהרים, אמר. אכלתי ארוחה קלה ויצאתי לשוטט ברחובות.

אף שהחום היה כבד, כבימים הקודמים, היה כל מראה העיר שונה בעיני משהיה. בניינים שקודם היו מאוסים עלי, היו עתה חינניים, בעלי צורה: סימטאות שראיתי בהן רק זוהמתן, גיליתי בהן אצילות עתיקה; פני אנשים שדימיתי לראות בהם חשד ומזימה, האירו אלי בטוב לבב; אפילו בעניותם המסכנה היה יופי של עולם דרומי, או מזרחי. כיצד נעלם ממני עד כה שיש מוזיאון בעיר ובו עתיקות, חפצי־אמנות של תושבי הארץ הקדומים, כלים של שבטי האינדיאנים ועמי האיים הקריביים? כיצד לא היכני כפלא מראה האגם עם כֵּפיו המחודדים ורכסי ההרים הסובבים אותו? או איך לא ראיתי את שני הווּלקאנים הנהדרים המתנשאים מעל לעיר, מומוטמבו ומומוטמביטו?

ירדתי אל האגם וצעדתי על הטיילת שלשפתו, דרך ארוכה מזרחה, ובצמאון גמעתי את המראות אל קרבי: את גווני הכחול והתכלת המשתנים של משטח־המים, את הירוק והחום והסגול של ההרים, את קוי האפקים הרחוקים, החובקים את מרחבי הארץ הגדולה, עשירת הצמחיה והמים, הגדולה בארצות אמריקה המרכזית, שעוד ימים מספר ואעזבנה.

אך בצהרים חזרתי שוב אל פדרו. במאור־פנים הקביל אותי ובהגישו את המאכלים לפני, לא פסק מדבר, כאילו הייתי ידידו משכבר. סיפר על מקומות שטרם ראיתי ושעלי לראותם. על ליאון והקתדרלה העתיקה שלה, על חוף הרחצה היפה של פנילויה, על נינדירי וכלי־החרס האינדיאנים שבה, על גראנאדה ומראות־הפלא שלה. לגראנאדה מוכרח אתה לנסוע, אמר, כי אין מקום יפה בארץ הזאת מלאס איסלאטאס שהוא אשכול של שלוש מאות איים קטנים, מבותרים על־ידי תעלות־מים צרות ונטועים כולם עצי־פרי טרופיים, כגן עדן ממש.

באמרו גן־עדן, ולאחר שנפנה מעלי לשרת את אחד הנכנסים (ואני לא גרעתי עין ממנו, מוקסם מיפי־תארו ומחיתוך דיבורו הנאה ותוהה בחרדה מתי יזהני סוף־סוף), נזכרתי בחלום שחלמתי בליל־אמש: נמצאתי בגן גדול, שטוף־שמש, שדמה אמנם לגן־עדן ברוב מיני הפרי שבו. התהלכתי לי להנאתי עד שהגעתי לחורש קטן של עצי בננה. ניגשתי אל אחד העצים ורציתי לקטוף בננה אחת שהיתה בשלה והבהיקה בצוהב שלה מתוך האשכול וקטפתיה. החילותי לקלפה, וברגע שעמדתי לשימה אל פי, קרא מישהו בשמי. בהלה נוראה אחזה בי והבננה נשרה לארץ מידי. בהסבי ראשי לאחור, ראיתי שפדרו הוא זה. יוצא מסבך העצים. מראהו לא היה כפי שהנו באמת, אלא כשל פרא. שערו ארוך, שפמו עבה ושיניו גדולות מאד. כל גופו היה ערום וחזו שעיר. אף־על־פי־כן ידעתי שפדרו הוא. נרתעתי לאחורי וחשבתי שהנה יזנק אלי לטרפני. אך הוא צחק, בהתקרבו אלי, שאל, מה נבהלת כל־כך? גימגמתי ולא יכולתי לענות דבר. בוא, אראה לך פרי טוב מזה, אמר בהניחו זרועו על כתפי. הוא לא אמר את שם הפרי, אך ידעתי ששמו מנגואה. הלכנו שנינו בגן ואף כי היה חביב אלי, נתיראתי ממנו והייתי כאילם. העצים נעשו צפופים יותר ויותר, ומשראיתי שהדרך מתארכת בלי סוף ופחדי נתגבר, שאלתי, איפה המנגואה? הנה, הנה, כבר אנו מגיעים, אמר. ואמנם בו־ברגע נפתחה לעינינו קרחת ביער, ופתאום, כאילו הוכיתי בסנוורים. על הדשא הירוק, לעין השמש, שכבה מאריה, ערומה, גופה לבן ונוצץ כולו וחיוך מתפנק, כחיוך הבובּה של סנטה אנגראציה, היה שפוך על פניה. עדנה מתוקה, מתוקה עד להתמוגג, עברה בבשרי. חכה לי כאן, מיד אחזור, אמר, ועם כך פסע כנמר על גבי הדשא הרך, ניגש אל מאריה, שהתרוממה למגע ידיו, ונשאה אל בין־העצים, אל העבר השני של קרחת־היער. חיכיתי עד בוש ודומה היה לי כי נצח עבר. שניהם רימו אותי, בכיתי בלבי, לא ידעתי מה אעשה. רציתי לצאת מן הגן, אך סבך העצים היה כה צפוף ששירכתי דרכי בשבילים עקלקלים ללא ראות את המוצא, וכשיצאתי לבסוף מן הסבך, נכנסתי ליער של צלבים, צלבי–עץ קטנים לאין־ספור, כבית־קברות גדול. תעיתי בין הצלבים ויאוש נורא תקפני משראיתי שלעולם לא אצא מתוכם ולא אמצא את דרכי חזרה.– – –

אם תשאר עוד שבועיים אסע אתך לשם, אמר פדרו, יש לנו שלושה ימי חג ואוכל לסגור את המסעדה

אני מסופק, אמרתי. חופשתי מתקרבת לקצה ועלי לחזור לעבודה.

אם כן סע בעצמך, או עם חברת התיירות. אל תחמיץ את המראה הזה. גן־עדן עלי אדמות!

אשתדל, אמרתי.

חמימות שפעה ממנו ואפפה את כולי. נזכרתי בדבריה של מאריה, כמה נחמה לאדם בודד במחיצתו. כן, נפגשנו אי־פעם. אי־פעם.

משנכנסתי לבית־המלון. קידמני מבטו המוכיח של בעליו.

סניור חוזה מוריץ שאל עליך שוב. פעמיים צילצל ולא ידעתי מה אשיב לו, אמר כהוכח אב את בנו.

הייתי עסוק מאד, אמרתי, הערב אתקשר אתו.

הוא איש מכובד מאד…– רמז לי על הזלזול שאני נוהג בו.

כן, הערב, אמרתי.

עליתי לחדרי והטלתי עצמי על המיטה. שליו הייתי עתה. כה שליו שיכולתי ליהנות מכל טעמיה של ארץ זרה ורחוקה זו, כתייר נטול־דאגה, ומשחשבתי על כך שבעוד יומיים־שלושה יהיה עלי לחזור ארצה (שכן כספי אזל והלך), ירד עלי צער. קשה לי הפרידה מפדרו זה, שרק החילותי להכירו, ושאנושיותו הפשוטה והחמה, דומה כאילו האצילה מיפיה על כל אנשי העיר. מראה הרחוב הקטן, בתי האבן והחימר, החצרות שכבסים צבעוניים תלויים בהן מגזוזטרה לגזוזטרה, הילדים היחפים המתרוצצים בהן, עגלות־החמורים המשקשקות על אבני המרצפות, הכפריים בכובעי־הקש רחבי השולים, הכנסיה הלבנה עם מגדל הפעמונים שלה — כל אלה כמו החלו כבר להיספג בדמי. צר היה להשלים עם המחשבה כי ארחק מהם אלפי מילין, ללא שוב…

שלוש נקישות תקיפות על הדלת העירוני משנתי. קמתי ופתחתי, וברגע שראיתי את האיש ידעתי שהוא חוזה מוריץ.

שלום עליכם! הושיט לי את ידו. יד שמנה, עבת אצבעות, שטבעת גדולה היתה ענודה על אחת מהן.

כך עושה אדם מישראל? אמר באידיש רהוטה. שבע או שמונה פעמים צילצלתי אליך, ואתה…

טרוד מאד הייתי…

כל־כך טרוד שלא מצאת זמן לצלצל אלי פעם אחת? אה, לא יפה! כל אדם שבא הנה מישראל, דבר ראשון שהוא עושה כשהוא יורד מן המטוס – מתקשר עם חוזה מוריץ! הרי אני מעין קונסול שלכם פה! ואתה כבר עשרה ימים כאן נדמה לי…

היו לי עניינים עם ניירות… ניסיתי להתנצל.

או! זה בדיוק מה שאני אומר! אילו הייתי מתקשר אתי – לא היו לך שום עניינים! אדם בא מישראל – מיד אני נוסע לשדה־התעופה, מוציא אותו משם ללא צרות עם מכס ועם בדיקות וחתימות וללא שהיות מיותרות. מביא אותו העירה, מכניס אותו למלון טוב. מראה לו מה שיש לראות, לוקח אותו לקלוב שלנו… הלא עיר של נכרים היא זו!… צרות עם המשטרה יש לך?

לא לא, הכל סודר כבר. ענין פעוט בלבד.

אם יהיה לך ענין כלשהו עם המשטרה – צלצל מיד אלי. אמור להם סניור מוריץ יסדר. העיקר שמצאתי אותך… מה נשמע בישראל?

סניור מוריץ היה אדם שמן, בעל קומה בינונית ורגלים קצרות. פניו העגולות, השחומות, המגולחות למשעי, הפיקו מרץ רב. ובעיניו הצרות התרוצצו אישונים שחורים, קטנים כאישוני עכבר. מבעד למגבעתו החומה, המורמת אל פדחתו, נראה שׂיער כהה, דליל. לבוש היה בחליפה אפורה, פשוטה, ובעניבה צבעונית שעצי קוקוס ירוקים היו מצוירים עליה. לרגליו היו נעלים חומות, מחודדות, מנוקבות שורות־שורות של חורים.

עכשיו שמע־נא, איש צעיר, הניח ידו על שכמי לאחר ששמע בפיזור־נפש דברים שאמרתי לו ושלא היה בהם כל חידוש, שני דברים אני רוצה ממך. ראשית, שתבוא אלי הערב לסעודה בביתי…

לא, אני מודה לך מאד, אבל לא אוכל… אמרתי. המחשבה שיהיה עלי לסעוד עמו, לבלות בביתו ערב שלם, וזה בעת שאני כה משתוקק להימצא בחברתו של פדרו שנים־שלושה ערבים שעוד נותרו לי, הטילה בי מרה־שחורה.

מה פירוש לא תוכל? נתן בי מבט של תרעומת קשה.

לדאבוני אני מוזמן כבר לארוחת ערב…

מוזמן? אצל מי?

אדם שאינך מכיר אותו בודאי.

גוי?

ידיד ספרדי אחד.

אם כן תסעד אצל גוי ביום שישי בערב ולא בבית יהודי? שכחת ודאי שערב־שבת היום… לא, לא, אתה תלך אתי לבית־הכנסת, אציג אותך בפני הרב, בפני המורה העברי שלנו, בפני יתר היהודים, ואחר־כך תבוא אתי לביתי.

אחר השפיל את קולו, וכשכל קוי־פניו מתעדנים אמר:

נמצא אצלי קרוב מרומניה. מבין אתה, יחידי מכל המשפחה שם. רק לפני שלושה חדשים בא. כשסיפרתי שיש פה מישהו מישראל – ביקש מאד שאפגיש אותו עמו… למענו בלבד צריך אתה לבוא…

עננה ירדה עלי, מועקת לב כבדה. הכל נתערבב לפתע.

מה שמו של אותו ספרדי שלך? צילצל שוב קולו של מוריץ בגונו הנמרץ, מיד אטלפן אליו ואודיע לו שאתה אורחי הערב. מחר יוכל להזמין אותך לביתו.

טוב, אודיע לו בעצמי, אמרתי.

כך יפה! טפח על שכמי. לך צלצל לאותו גוי ובעוד שעתיים אבוא לקחתך לבית־הכנסת.

[אצל מוריץ]

ראשי היה כבד עלי, עיני כהות, הכל היה שרוי בעלטה, ורצוני האחד היה לשאת את רגלי ולברוח (הישר אל מסעדתו של פדרו), אך ידי היו אסורות אל סניור חוזה מוריץ. בבית־הכנסת שדמה לאולם קטן של בית משפט, דלקו אורות עמומים. כעשרים איש, שפניהם משועממות, ישבו רווּחים על ספסלים מבריקים, גבהי־מסעדים, ובהו בעינים ריקות בסידוריהם. מפעם לפעם פזלו לעברי והתלחשו, או חייכו כנגדי. מפעם לפעם ענו אמן אחר החזן כאילו צבטם מישהו באחוריהם, קמו בעצלתים ונתישבו ברווחה. צעירים שבהם היו לבושים חליפות לבנות מגוהצות וקמטים חדים במכנסיהם, וקשישים שבהם היו לבושים חליפות כהות וחבושים במגבעות. יחידי הייתי ללא עניבה לצוארי ובכיפת־נייר שחורה מרובעת לראשי שנתנה לי השמש לפני כניסתי. התפילה היתה קצרה, ומשנסתיימה, לאחר כעשרים דקה, נגררו כולם אל הפתח כשהם מברכים זה את זה שבת־שלום. בפרוזדור, שעתוני־קיר מצוירים של הקרן־הקיימת היו תלויים על כתליו, לחצתי את ידו של הרב גלוח־הפנים, שבע־הנחת; את ידו של המורה העברי הצעיר, הממושקף, כהה הקול־והמבט, ששאל לשלום ידידיו בארץ, אותה עזב לפני הרבה שנים; את ידו של יו"ר ההסתדרות הציונית במקום, בעל בית־החרושת לטכסטיל; את ידיהם של כמה סוחרים, עורכי־דין, סוכנים. פני היו מאובנות וצוארי קשוח. כאנוס בירַכתים, כאנוס עניתי על שאלותיהם וגם חיוך רפה אחד לא הצלחתי להעלות על שפתי משאמרו לי כמה מלים בעברית, לאות כי לא שכחו גרסת־ינקות. עד מהרה גירש שממוני את כולם, לבד את הרב.

יבוא־נא ויראה את המרכז הקהילתי שלנו, אחז הרב בזרועי והוליכני אחריו. סניור חוזה מוריץ דידה אחרינו כשידיו בכיסי מקטרנו ומגבעתו מוזחת על פדחתו. נגררתי אחר הרב דרך המסדרון ולא שמעתי דבר מכל הסבריו הארוכים. עלינו במדרגות והרב פתח דלת אחת והדליק את האור. תמונה של גנראל סומוזה היתה על הקיר ומשני צדיה תמונות של תיאודור הרצל ונשיא ישראל. ניענתי בראשי לאות הן. הרב כיבה את האור, סגר את הדלת והובילני הלאה אחריו. בחדר השני היה לוח־קיר מצויר של הקרן־הקיימת. בחדר שלישי היה לוח קיר מצויר של הקרן הקיימת… ירדנו במדרגות אל המרתף ועברנו במסדרון חשוך. הרב פתח דלת והדליק את האור. אולם גדול נראה ובו שולחן פינג־פונג ירוק, שולחנות שח־מט ושתי מכונות משחק. כל מה שאתה רואה פה, אמר הרב, הוא תרומתו של סניור חוזה מוריץ. נעניתי בראשי וחייכתי למארחי הנדיב.

דיברת אתו באותו ענין? שאל הרב את סניור מוריץ. כן כן, הבה ונקבע זאת עכשיו, אמר מוריץ ועם כך גילה מהו אותו ענין שני שרמז עליו בבית־המלון: בקשת הרב היא ובקשת הקהילה היהודית כולה שאבוא ביום ג' לקלוב אוניון איזראליטה וארצה על ישראל. להרצות? נפלטה צווחה מפי. מעולם לא הרציתי ולא אַרצה אמרתי בשקט. אם כן לספר, לספר משהו כדבר איש אל רעהו, אמר הרב עברית בנגינה ספרדית אנפופית, הרי כבודו מבין שאנחנו בירכתי מערב ולבנו במזרח, ואם מזדמן פעם יהודי מישראל, מה גם איש צעיר כמותו… לא, אמרתי, אינני מסוגל, אינני יכול… נשימתי היתה כבדה. המרתף היה אטום, ללא חלונות, וחוזה מוריץ חסם בגופו את פתחו כשהוא אוחז בבריח שער הברזל שלו. אזני צללו וחשתי חלחלה במעי. הנח לי לסדר את הענין, אמר סניור מוריץ אל הרב ונטלני אל מכוניתו שעמדה מעבר לפינת הרחוב.

אור זורח של נברשת גדולה, עשויה נטיפות־נטיפות של בדולח, קידמנו בכניסתנו. חוזה מוריץ הציגני בפני אשתו ושתי בנותיו התמירות, שבירכוני בחגיגיות. מאחוריהן, מופרש מעט, עמד איש צעיר כבן שלושים או שלושים־וחמש, בחליפה דהויה ובעניבה ברודה, מוזחת ממקומה, ידיו מאחורי גבו, וחיוך מבויש על פניו הארוכות.

והנה, זהו קרובי שסיפרתי לך עליו, שיטח חוזה מוריץ כף ידו לעומתו.

האיש עשה שני צעדים רהויים והושיט לי את ידו. יד רכה, רפוסה, ארוכת־אצבעות.

בנימין שמי, אמר בשקט ובמבט מאיר של הערצה.

לא מכבר באת מרומניה אמרתי,

כן… שלושה חודשים… אמר. עכשיו אני פה, עובד בבית־החרושת של קרובי…

הו, הרבה עבר עליו, הרבה, אמרה גברת מוריץ ספרדית, גיטו, מחנות ריכוז, אחר־כך הקומוניסטים… מוטב לא להזכיר.

תישאר פה זמן רב? שאל בנימין.

לא, רק כמה ימים.

ביקור…

כן, ביקור.

בואו נעבור לחדר־האוכל, הזמינה גברת מוריץ והחוותה בידה כלפי הכניסה.

בחדר הגדול, המרופד בשטיחים, היה השולחן הגדול ערוך ונוצץ בשלל צבעי מאכלים. בנימין חיכה עד שהתישבנו כולנו, אחר מיהר אל הפינה ונשתקע בכורסה.

לא, אתה תשב אתנו, בנימין, נפנתה אליו גברת מוריץ מראש השולחן. מדוע זה?…

לא, תודה, תודה. אני כבר אכלתי. באמת, דחה בנימין את הזמנתה בהתרסת כף־ידו, כף אצילית, חסידית.

איזה מין בן־אדם אתה! נתן עליו חוזה מוריץ בקולו. אתה חושש שתחסר מאתנו?

לא, באמת. אני רק באתי לשמוע. אשב כאן ואשמע… – אחז בקרנות הכורסה.

פעמון קטן עמד על השולחן עם מערכות כלי־הכסף, ליד צלחתה של גברת מוריץ, ולאחר כל מנה שסיימנו, היתה מצלצלת בו והמשרתת הספרדית הקטנה היתה מופיעה בצעדיה המהירים והשקטים ומגישה את המנה הבאה. שתי בנותיו של מוריץ, אחת כבת שש־עשרה ואחת כבת־עשר, לבושות שמלות לבנות, היו מוחאות־כף בבקשן לקרוא לה. אשתו של מוריץ היתה גבוהה מאד ורזה ופניה לבנות כשלג, מוארכות ויבשות. בחטמה הארוך והחד ובלחייה המשופות, היה מראיה כשל אצילה ספרדית, עתיקת־יחס בת שושלת שנתנוונה. מחרוזת פנינים, שנוצצו באור היקרות, היתה ענודה לצוארה הגבוה, ששתי עצמות־הבריח הבולטות פגמו ביופיו. היא לא ידעה לדבר יהודית ופנתה אלי מדי־פעם בספרדית, בהטיית־ראש קלה. שלא כבעלה, שבא מרומניה בהיותו נער, היתה ילידת המקום. הבת הצעירה דמתה לאביה, שחומת־פנים היתה ועליזה, הבת הבוגרת היתה גבוהה, לבנה וגאה, אך יפה מאמה. שׂיער חלק, ערמוני, ירד לשני צדי לחייה השושניות.

האם יש כושים בישראל? שאלה הבת הבוגרת כשהסכין והמזלג תלויים מעל לצלחתה.

לא, אין, אמרתי ולגמתי מיין־השמפניה.

האם יש בריכות לשחיה? שאלה הבת הצעירה בפנים סמוקות ובעינים נוצצות.

כן, אמרתי.

האם מרשים ליהודים לבקר ליד הכותל המערבי? שאלה הגברת מוריץ בתילוי־ראש.

לא, לא מרשים, אמרתי.

האם נכון הדבר שישראל היא הטובה ביותר בכדור־סל בכל אירופה? שאלה הבת הבוגרת.

כן, נכון, אמרתי.

הן הרבו לשאול, שתי הבנות והאם, כל אחת בתורה, וכל אותה שעה חשתי בגבי את הקשבתו של בנימין, את ציפייתו, את מצוקתו.

חשתי חום בכל גופי והוא גבר ועלה ככל שנתארכה הסעודה. לאחר מנת כבד־האווז המשומר על גבי עלי כרפס, באה מנת האבוֹקאדוֹ, לאחריה הצלופחים במיץ קר וביין, ולאחריה הדגים הממולאים, אחריהם פרוסות הבשר הקר, אחריהן המרק, אחר המרק מנת העוף הצלוי בארבעה מיני דייסות ובשלושה מיני ירקות. שמונה עינים היו משגיחות בכל תנועה מתנועותי לבד עיני המשרתת. זיעה ביצבצה במצחי, אך לא יכולתי למחותה מפאת הנימוס.

מנה באה אחר מנה. אדים ריחפו בראשי מיין־השמפניה. סניור חוזה מוריץ תורם שלושת אלפים דולר למגבית המאוחדת בכל שנה. שבע מאות פועלים עובדים בשדות קנה־הסוכר אשר לו ועוד שלוש מאות בבית־החרושת. גברת מוריץ היא נשיאת הקלוב לטניס של הגברות. בתה הבוגרת תלמד באוניברסיטה של מדינת קולומביה. לאחר הקפה באה הגלידה.

עכשיו נעבור אל הטרקלין, אמרה גברת מוריץ וקמה ממקומה.

שמעתי פעמונים מצלצלים לישיבה שניה של בית־דין.

בטרקלין המפואר, המקושט שטיחים, תרפים וטוטמים אינדיאניים, פסלי־שן, כלי כסף וחרסינה, תעודת רישום בספר־הזהב, ציור דיוקנו של גנראל סומוזה – מזג סניור חוזה מוריץ קוניאק צרפתי מובחר. הבת הקטנה פרשה לחדרה והבת הבוגרת ביקשה סליחה כי עליה ללכת למועדון. בנימין ישב למולי ובחן אותי במבטו. שאלה היתה תלויה בשפתיו החיוורות. גברת מוריץ הקשיבה לנאומו של בעלה שישב שקוע בכורסה העמוקה וכוסית הקוניאק בידו. ארץ ארורה היא זו, אמר, האמן לי, ארץ ארורה! בוערת כתנור לוהט כל הימים, ובני־אדם אינם בני־אדם. אתה יודע מי הם הספרדים האלה, שבתוכם אני חי? נשמות מזוהמות! שפלות! גנבים ורוצחים כולם! גנראל רוצח גנראל ואין לדבר סוף. חוזה מאדריז רוצח את סאנטוס זלאיה, דיאז רוצח את מאדריז, צ’אמורו את דיאז ובארטולו מארטינז את צ’אמורו. סאנדינו את מונקאדה וסומוזה את סאנדינו… ואת היהודים – כולם שונאים!

גלות! הגיע קולו של בנימין, כמו מרחוק.

חוזה מוריץ נשתתק ונסתכל בו בתמיהה.

גלות, חזר ואמר בנימין כשמבטו תלוי בי וקולו לוהט. כל מקום שיהודים נמצאים בין הגויים שונאים אותם. אפילו יהיו כולם צדיקים – תמיד ישנאו אותם. תמיד. כך היה וכך יהיה. אין מפלט מזה!

ובהסבו מבטו אל מוריץ, הוסיף:

רק מקום אחד יש בעולם שבו אין יהודים חוששים מן השנאה!

ועם כך נסתכל בי בעינים נוצצות. כמבקש את אישורי.

כן, כן, אמרתי. ודאי. זהו מה שמכנים בשם חירות. חירות מפחד. חירות משנאה. בחירות כזאת יכול אדם לזכות רק בארצו שלו! עוד נזכה. כולנו נזכה… חייך בנימין אל קרובו ואלי כאחת.

מתוך הערפל ראיתי את האור שבעיניו, אור של הערצה ושל תקוה. רציתי לגשת אליו וליפול על צוארו.

יג

אף־על־פי־כן, אי אפשר שמיכאל ליאון בדה דברים מלבו, הירהרתי בצעדי למחרת בערב לעבר מסעדתו של פדרו. ואם מעשה־לצון אין כאן, מה כאן? את מי הוא שונא? מדוע? הייתכן שכל המסע הארוך ורב־התלאות מארצי לניקרגואה לא היה אלא כדי לגלות מקרה־טעות? או כדי לחזור ולגלות לעצמי כמה אני ירא את השנאה?

קרוב לשעת חצות, כשנשארתי לבדי עם פדרו, הזמנתי עוד ספל קפה, ולאחר היסוסים רבים, כשכולי רועד בתוכי שאלתי:

אגב, מכיר אתה את…

ונקבתי בשמי.

באותו רגע קרה הדבר אשר ממנו יגורתי כל הימים. צמרמורת אחזה בי. על פניו של פדרו עלתה אותה הבעה שהבעיתה אותי בסיוטי: שפתיו נתעקמו, נחיר אחד באפו נפשל ונתרחב ועיניו אמרו תיעוב ושאט־נפש. גידוף ספרדי נמלט מפיו.

פני החוירו וידי האוחזות בספל רעדו. לגמתי כמה לגימות להשיב את רוחי, אחר אמרתי, כמעט בלא־קול:

מאין אתה מכיר אותו?

הוא עשה תנועת –ביטול נמרצת בידו, כאילו לומר שאין הדבר שוה אפילו פליטת־פה שלו והסב עצמו לנגב את הצלחות.

הכל חזר בי לקדמותו. אותה הרגשת דכאון ואין־אונים נוכח שנאה שאיני יודע מה טעמה. אותה אפילה, שאין בכוחי לגרשה. אותה כביית־מאורות בתוכי. אותו רצון להיעלם, לטמון עצמי בעפר. רע, הרבה יותר רע מאשר לפני בואי הנה, כי עתה הכרתי את שונאי פנים אל פנים והספק הפך לודאי. ושונאי זה, אדם חביב מאד…

מה יש לך נגדו? שאלתי בקול כהוּי.

מה! עשה שוב תנועת ביטול בידו. אחר, כאילו ניאות לבסוף לדבר, הרכין עצמו על גבי הדלפק, קרב פניו אל פני ובעינים נוצצות אמר:

אדם בזוי!

מנין לך? לחשתי.

מנין לי! הניף את ידו כמבטל את שאלתי. מנין לי! הפליט צחוק קצר.

כנראה שאינך מכיר אותו, ניסיתי לחייך.

מכיר! מכיר! קרא בקול. אתה, אולי, אינך מכיר אותו!…אחר נרכן אלי שוב כמתיז ארס, אמר: שמע, לפני שלוש וחצי שנים הייתי בספרד. יום אחד אני מגיע לטולידו…

עתה, כשהיה מספר מה אירע, היתה לנגדי אותה שעה, כשבאתי בפעם הראשונה לבית־הכנסת העתיק שהוסב שמו ל“אל טרנזיטו”. האולם היה ריק ודממה עמדה בו. לאחר הכנסיות המעוננות, המצועפות אפלולית, דומה היה לטלית שכולה לבן. קדושתו היתה בהירה, התקרה המרובעת לא הטילה מורא. לא היה ריח קטורת, אלא ריח רענן של עלי דפנה שנשב דרך החלונות המאירים, מן הגינה הסמוכה. שורות של אותיות עבריות היו שזורות, זו מעל זו, סביב־סביב לכתלים ולמשקופי החלונות, ואור חגיגי יצא מהן, כאור נרות־שבת. נתישבתי על אחד הכסאות גבהי המסעדים, עם החיטובים העתיקים, ודימיתי עצמי כאחד־העדה, בימי השלוה. כותל המזרח היה כולו רקמת פיתוחים, פרחים וציצים. כאן, בשקעים, היו ארונות הקודש, הפרוכת, כאן היתה הבמה, כאן ישבו המוקדמים, כאן עמד החזן. מי לימיני? מי לשמאלי? מעט־מעט נאסף האור וירדו דמדומים שהשרו עצבות כמו במקדש עזוב. הו, אותם ימים, כשעדה גדולה היתה נוצרת את מאור־המעט, מגינה עליו בנפשה, בטרם הסתער האופל!––– נכנסה חבורה של צליינים, או תיירים, והמדריך החל מסביר משהו. ירדתי מן הכסא ונתקרבתי אל החבורה לשמוע את דבריו. סיפר על תור־הזהב של יהודי ספרד, אחר־כך על הקונברסוֹס המומרים, שרק למראית־עין היו נוצרים ולפיכך היו כסרטן בגופה של הכנסיה, שהכרח היה לנתחו. מישהו, בחור צנום, נמוך וכהה־פנים, שעמד לידי, וחשבני כנראה לאחד מהם, לחש לי, בחיוך לעגני: “תמיד היו צבועים־מתחסדים, היהודים הללו”. לא עניתי לו, רק פני האדימו, ומבלי הפנות ראשי אליו חייכתי, כדי להסתיר את מבוכתי. המדריך הזכיר את האינקויזיציה, אחר־כך את הגירוש. הבחור שלידי לחש לאזני, שוב באותו חיוך; “שלמו כפל־כפליים בעד אותם שלושים שקלים של יהודה איש־קריות…” החיוך הקפוא, שהיתה בו כלימה, אך יחד עם זאת רצון סמוי שלא להרגיז, לא להתגרות, לא סר מעל פני. “אתה מכאן? ספרדי?” לחש הבחור, שביקש להתקרב אלי כפי הנראה. ניענתי בראשי לאות לאו. “איטלקי?” שאל. שוב ניענתי בראשי, מבלי לראות את פניו. כשהמשיך המדריך וסיפר על החרמת רכושם של היהודים, ובכללם בתי־כנסת, פלט הבחור בדיחה מגונה. שוב חייכתי. אחר לחש על אזני: “טוב שנפטרו מן העלוקות הללו!” לא עניתי דבר. המדריך סיים דבריו והאנשים החלו להתפזר באולם, קבוצות־קבוצות. הייתי מלא בושה, בידעי שמכרתי את כבודי במחיר חששי הבזוי לא להיות שנוא. למה לא הטחתי לו בפניו? למה חייכתי? מרוב התרגשות הדלקתי סיגריה. מישהו העיר לי שזהו מקום קדוש. שמטתי את הסיגריה לארץ ומעכתי אותה ברגלי. חשתי במבטים של תרעומת, או בוז. באמצע רצפת בית־הכנסת היו שלושה לוחות אבן, כלוחות של מצבות, מוגבהים כלשהו ממשטח המרצפות. עליתי על אחד מהם ונשאתי את ראשי לקרוא את הפסוקים שבמרומי הכתלים. המדריך ניגש אלי, והעיר, באדיבות רבה, שאני דורך על הצלב, ושמתחת ללוחות קבורים קדושים. נדהמתי. סחרחורת עברה בי. ירדתי מעל הלוח, שצלב ארוך היה חקוק בו, והתנצלתי. “לא ידעתי…” גימגמתי, סמוק כולי, “לא חשבתי שכאן, בבית־כנסת…” "לא ראית את הצלב בחוץ, מעל למשקוף?, חייך המדריך. “בית־כנסת יהודי שעשוהו לאתר־קדושה נוצרי – אל טרנזיטו”… אמר. שמעתי מלמולים סביב, ומישהו אמר לשכנו: חוּדיאוֹ. גל של חום עלה על ראשי. “מנין לך?” הטלתי שאלה כלפי האלמוני. הלה נרתע מנעימת הרוגז שבפנייתי ומשך בכתפיו. “זה כתוב בפני?” הוספתי ושאלתי. ראיתי עוד, מתוך הדמדומים והערפל שהכהה את עיני, את הבחור הצנום לוחש משהו בחפזון, ובפזילה של בוז לעברי, אל העומדים לידו. הכל הסבו פניהם אלי והתלחשו. מיהרתי לצאת. בעברי דרך הלשכה שלפני הפתח, עיכבני השוער והציע לי לחתום את שמי בספר־האורחים. הייתי נסער מכל אשר עבר עלי לפני רגע, וחושש פן אכשל שוב. ניגשתי אל השולחן ונטלתי את העט בידי. בשורה האחרונה שעל הדף הגדול, כתב מישהו ספרדית: “ירושלים ירושלים, ההורגת את הנביאים והסוקלת את השלוחים”. היססתי מעט, אחר כתבתי בחפזון, באותה לשון: “ספרד ספרד, המכסה בצלבים את דם היהודים”. חתמתי את שמי, שם עירי, שם ארצי. אחר־כך, בחוץ, נפלו צלצולי־הפעמונים הכבדים מראש הקתדרלה שבלב העיר.

אדן בזוי! צבוע ופחדן! אמר פדרו, כשהוא מקרב פניו אל פני מעל הדלפק. תחילה הוא מתחפש, מסתיר את זהותו, מניח לאדם להשמיע באזניו דברים רעים על בני־דתו מבלי שימחה על כך — ואחר־כך, כשאיש לא רואה, הוא מגדף את אמונת הארץ שבא אליה!

לא היה בידי למחות את הרוק מעל פני. בראִי שנאתו, שיכולתי למששה באצבעותי, ראיתי את בבואת כיעורו של אותו “מקרה בלתי־טהור”, שהשכחתיו מלבי ורק טעמו המר הותיר בי מאז משקע של דכאון שלא ידעתי מה הוא, כחלום רע לא־זכור. מבלי־משים הסגרתי את עצמי, ככל פושע לא־אמיץ, בחתמי את שמי, שנחקק היטב בזכרונו.

אולי נהג כך מתוך פחד, אמרתי בשפה רפה.

פחד? מפני מה?

מפני השנאה…

השנאה? קרא. איש אינו שונא אדם שיש לו כבוד־עצמי ושמכריז בגלוי על אמונתו! למה צריך היה להסתתר, שיחשבוהו מה שאיננו!

(למה אני חוזר גם עכשיו, ברגע זה, על אותו חטא שפל, ואיני מתוודע אליו? הלקיתי את עצמי).

האם הכחיש שהוא יהודי? אמרתי.

זה היה גרוע מהכחשה! כל ההתנהגות הזאת – לא לומר את האמת, לא לומר שקר… – ושוב שמט ידו בבוז.

(צודק! צודק! קרא קול בתוכי. אותו חיוך שהיתה בו הודאה, אותה שתיקה שלא היתה בה הכחשה, אותה הטחת שאלה נרגזת כדי להשאיר מקום לספק…). חבל שלא אמרת לו זאת אז. אמרתי.

אני? אמר פדרו. ידעתי מי הוא? ראיתי אותו? רק כשיצאנו משם ומצאנו את חתימתו בספר האורחים, סיפר לנו האיש שדיבר איתו, איך העמיד פנים כאילו הוא אחד מאתנו… אם הוא מגדף את הארץ ההיא, למה בא אליה בכלל?

(“אל טרנזיטו”, חשבתי. מוזר איך יצאנו הוא ואני משני קצות עולם כדי להיפגש במקום שהגורל כביכול הועיד לנו להיפגש בו שנית. ארונות קודש וצלבים בהיכל אחד).

אולי לאותה מטרה שלשמה באת גם אתה אמרתי, לראות מקומות שהיו קדושים לאבותיו…

הו, הוא איננו איש מאמין! איש מאמין איננו נוהג כך! קרא. המאמין הוא אדם גאה!

אדם ששונאים אותו, גאוותו נכפפת מעט… אמרתי.

אבל בשל כך שונאים אותו, בשל כך!

ועם כך פנה לסדר את הכלים לקראת הנעילה.

אבל למה אתה מגן עליו? החזיר אלי פנים מאירות כשהוא תולה את סינרו על הקולב, אתה ודאי שלא היית נוהג כמוהו!

ירדתי מעל השרפרף ופתחתי את ארנקי לשלם לו. אנחה שקעה בתוכי. זהו הרגע, חשבתי שעלי להתוודע אליו. אם לא אעשה זאת עכשיו, לא אעשה זאת לעולם… אך לא מצאתי אומץ בלבי. שוב אותו פחד! הפחד לעמוד פנים־אל־פנים מול השנאה! הכל היה שוב זר, רחוק־בזמן, כמו אפלולית הכנסיות, ריח הקטורת, תהלוכות הצלמים שברחוב: דמותו החסונה והבריאה של פדרו, האור האדמומי הנוצץ מן המיחמים הדגים המתים, קפואי־העינים, בתבניות־הפח, ראש־השור המקרין המוקע אל הכותל, הטוריאדור וגלימתו האדומה המונפת באבירות… הכל היה נכר, נכר עד לאימה, נכר שלא אבקיעו לעולם! מי אני, בעצם? זה שהוא מכירו בפניו ומחבבו? זה שהוא מכירו בשמו ושונאו? שניהם כאחד?

מה אתה עושה מחר? שאל פדרו בנטלו את הכסף מידי.

אינני יודע עדיין, אמרתי.

יום א' מחר, רוצה לצאת אתי לדוג באגם?

כן, אמרתי.

יד

האגם היה חלק כראי, ללא ניד־גל, אך השמים היו אפורים ומחנק כבד עמד באויר. במעמקי המים נראו העננים השטים, לובשים גוון, פושטים גוון, צל אחר צל. כמה סירות־מפרש היו משייטות במרחקים שליווֹת, חלוּמות. איש לא נראה בהן וכמו שטו מעצמן, כסירות־צעצוע שילדים המישוּן מן החוף במגע יד רכה, שתפלגנה עד האופק. פדרו ואני היינו חותרים במשוטים קלים לעבר אי הכפים. שם, אמר, הדגה מרובה. שקשוק שקט היה מלווה את מסענו ממגע המשוטים במים. ומעגלי אדווֹת היו פורשים מאתנו והלאה ונמוגים במרחב. דממה מאופקת, טעונה מתח, מילאה את החלל מאופק עד אופק, מן המצולה השקופה עד אפור־השמים. עגום היה האגם.

משקרבנו אל צל הכף החרוטי, הגבוה, כינסנו את המשוטים ופדרו הוציא מירכתי־הסירה את סלי הנצרים, את קופסת הפתיונות, את המכמורת ואת החכה. הסירה היתה סובבת על מקומה ורוחות־השמים נתחלפו לי מידי רגע ברגע. היכן העיר? היכן הרכסים?

אחזת מימיך בחכה? שאל פדרו בהתקינו את המכמורת. הוא עמד פשוק־רגלים ואסף את מחרוזות העופרת שבשולי הרשת בזריזות והפשילה על זרועו. כן, אמרתי, לא פעם אחת, בים שליד עירי.

אבל אגם כמו זה אין אצלכם, אמר.

יש, אמרתי, בגליל.

אה, ים־הגליל! האירו פניו אלי. "ובראות פטרוס את הרוח ויירא ויחל לטבוע ויצעק לאמור, אדוני, הושיעה נא. וימהר ישוע וישלח ידו ויחזק בו ויאמר אליו, קטון אמונה, למה זה פסחת על שתי הסעיפים?

אתה זוכר בעל־פה? שאלתי.

את כל מתיא ואת כל יוחנן, חייך בהתפארות, כילד.

למדת בבית־הספר? שאלתי.

עשרים שנה אני קורא. בכל יום פרק, אמר.

בתנופת־יד רחבה הטיל פדרו את המכמורת לים וזו נתפרשה בעיגול גדול ושוליה שקעו. שליתי פתיון מן הקופסה, הרכבתיו על הוו ויריתי את החכה למים. החוט נשתלשל ונמתח והפקק נראה צף למעלה. היטיתי עצמי על פני דופן הסירה, כורע על ברכי וציפיתי.

בכל יום א', לאחר התפילה, אני יוצא לדוג, אמר פדרו, אין לך תענוג גדול מזה.

וגם תועלת בצדו, אמרתי, בשביל המסעדה.

אה, לא, לא, אמר, בשביל המסעדה אני קונה בשוק. זה רק בשביל הבית. כמה אני תופס, אתה חושב? לפעמים עשרים לפעמים שלושים, ענין של מזל!

הוא משך במכמורת, משוך והעלה, ומעל חלקת המים הבריקו כשלפוחיות חמישה או ששה דגים קטנים מפרפרים.

יש מזל! נוצצו עיניו בגאוה משכינס את הרשת פנימה. בזכותך! הוסיף.

אחר ישב על ארכובותיו, שלף את הדגים מחורי־הרשת והטילם לסל הנצרים. את הסל תלה מדופן־הסירה וחוצה, להטבילו.

מה נשמע אצלך? שאל באספו שוב את שולי המכמורת.

אין מזל! אמרתי.

שוב הטיל את המכמורת לים וציפה.

שקט פה, מה? אמר.

כן, שקט מאד! אמרתי.

לכן אני אוהב כל כך לדוג, אמר. בעיר גם־כן שקט, אבל זה רק נדמה, משהו תוסס תמיד מתחת לשקט. משהו עצבני מאד, כאילו עומד לקרות אסון בכל רגע. התפרצות של הר־געש, או מבול. לכן גם אנשים עצבניים בתוכם. פחד יש בלבם, עמוק־עמוק. פתאום זה מתפרץ ויש רצח, או מהפכה. אינך יודע איך. אתה יכול לחיות בעיר הזאת כל ימיך ובכל יום נדמה לך שהוא היום האחרון. קץ העולם. אולי זה בגלל החום הנורא…

כשהעלה את המכמורת בשנית, שוב פירפרו בה חמישה־ששה דגים. יש מזל! צחק בשמחה. יש מזל! וכשגחן להטיל את הדגים לסל, התפאר שוב בציטוט מן הברית־החדשה: “דמתה מלכות־השמים למכמורת פרושה על פני הים אשר ייאספו בה ממינים שונים ובהימלאה ימשכו אותה אל החוף וישבו ויבחרו את הטובים לשימם אל הכלים ואת הרעים ישליכו החוצה. וכה יהיה בקץ העולם”…

ישבתי נטוי על המים וקנה־הבמבוק בידי. החוט לא נמתח והפקק לא צלל.. ריח הדגים, בתוך המועקה הכבדה שבאויר העומד ללא־ניע, דמה משהו לריח קץ העולם. קרוב לפנינו התנשא מתוך האגם חרוטו המחודד של הר־הגעש. השמים היו כעין העופרת והמצולה השקופה נתאפרה. מתוך ראי המים הצלולים ניבטה אלי בבואת פני, ירוקה וכתומה כחזזית־סלעים. מי אני? הירהרתי בהביטי בה, הדיוקן שאני מדמה בתוכי או הדיוקן שבראי האחר? מי משניהם אמת? האם לא היינו פדרו ואני, ראי מול ראי? אני דימיתי אותו בי והוא דימה אותי בו, וכל אחד משנינו ראה את עצמו בזולתו והוא אחר משדימה! ואולי חותם האמת הוא לא זה ולא זה, אלא כפי שהוא משתקף באיזו עין נעלמה, עליונה? משהו חנק את גרוני, כמו לאחר חלום שאין לו פשר. אולי זו עצבות האגם האפור? אולי היותי רחוק מביתי, בקצה העולם? אולי אין־האונים שלנוכח הנוף רחב־האופק, הזר, הדומם כמיתר מתוח, שאני חש עצמי כה בודד? ואולי אי־יכולתי להגיע אל לב־לבו של האיש העומד כה קרוב לידי, כאילו גזירת־גורל היא שנהיה מבודדים לעצמנו? לפתע נתרעד הקנה שבידי והפקק שקע. במשיכה אחת הרמתי את הקנה וסובבתי מהר את החוט על גלגילו. דג! קראתי דג! ומתוך המים בצבץ ועלה דג גדול, לבן, מבריק, תלוי בוו החכה.

דג גדול! צהל פדרו וטפח לי על שכמי. יש מזל היום, יש מזל!

הדג פירפר מעל לסירה ואחר הוטל אל הסל. שליתי פתיון שני, התקנתי את החכה וישבתי שוב להמתין. נרגש הייתי בתוכי כלקראת מאורע גדול. שקשוק שוקקני מאחורי גבי הודיע שפדרו השליך את המכמורת הרביעית. פתאום נוּקדו כל פני המים מסביב באלפי נקבים. ומבלי–משים החל גשם דק יורד.

העלה את החכה! קרא פדרו ומיהר לשלות את המכמורת.

גשם דק, אמרתי, אינני חש בו כלל.

מיד, מיד תחוש בו, קרא, אינך יודע עוד מה יהיה כאן!

ועם כך נזדרז, קיפל את הרשת, הטמינה בירכתים, הוריד את הסל עם הדגים אל התחתית ואף את החכה הכניס פנימה. רחוקים היינו מן החוף ופדרו החליט להשיט את הסירה אל אי־הכפים הסמוך.

ישבנו זה בצד זה וחתרנו במשוטים כשיריעת אברזין צרה מכסה את ראשינו.

הגשם נתגבר והלך ועד שהגענו אל האי היה קולח ושוטף. מיהרנו ועלינו מן הסירה, קשרנו בחבל אל סלע, ואחר רצתי אחר פדרו למצוא מקלט באחד הנקיקים.

היתה זו מערה קטנה, בצלעו של הר־הגעש החרוטי, שדמתה לאותה מערה שבאקאהואלינקה. פתחה פנה אל האגם, ובעמדנו שם שנינו, יכולנו לראות איך הגשם השוקק מנקב במיליוני חציו את חלקת המים.

ברק נצלף כשוט מן השמים ארצה ואחריו התגלגל רעם מקצה האגם עד קצהו. הגשם ניתך שפכים־שפכים.

מבול! אמר פדרו, ככה זה פה, פתאום הוא בא, באמצע החום הלוהט, ופתאום נפסק ושוב החום הלוהט. מעצבן, מעצבן נורא. אין מנוחה לאדם.

עמדנו והסתכלנו במטר השוטף, הניתז על הכפים ויורד פלגים־פלגים אל האגם. לפתע אמר פדרו בקול נמוך:

אתה מכיר אותו היטב, את…

וכאן ביטא את שמי, לפליאתי הרבה היו פניו שקטות ושום העויית תיעוב לא היתה בהן.

כן, אמרתי, היטב.

היתה שתיקה ממושכת ורק שטף המטר נשמע.

בעצם, צר לי עליו, אמר מבלי לשאת עיניו אלי. אם תראה אותו בקש ממנו שיסלח לי.

הוא כבר סלח בודאי, אמרתי.

טו

כשישבתי במטוס שהסיעני חזרה לפנמה, והמרחבים הגדולים של ניקרגואה חלפו לאחור, ייסרתי את עצמי על שעד הרגע האחרון לא גיליתי לפדרו את שמי. אם כן הדבר, הירהרתי, אין אני נקי מן החטאים שמנה בי. שוב נכונו לי אותם ייסורים, כמו בטרם ראיתיו.

סבורני שבאחד הימים אעשה שוב את הדרך הארוכה מאד מארצי לארצו שבקצה העולם, רק כדי לומר לו שאני הנני אני.

גיבור “החי על המת”, יונס רבינוביץ', הוא סופר צעיר שקיבל על עצמו לכתוב רומן ביוגראפי על אחד מגיבוריה הגדולים של התקופה החלוצית, איש העליה שלישית, שהשתתף ברוב המבצעים הנועזים שלפני קום המדינה, אברהם דוידוב. הוא מראיין 27 אנשים שהכירו את דוידוב בתחנות חייו השונות, מקבל מפרעות מהוצאת הספרים שהזמינה אצלו את כתיבת הספר, אך במשך כל הזמן הזה אין הוא כותב גם מלה אחת, משום הסתירה שהוא חש בין חייו הוא, כאיש “בוהימה” שיחסה לתקופה החלוצית הוא ציני, ובין חיי גיבור, הנערץ עליו. על כך הוא עומד למשפט, שהוא גם משפט מצפונו ומשפט העימות שבין שתי תקופות בתולדות הארץ.

[עלייתו של דוידוב]

אני מתחיל בפרשת הספר. סבורני שמעטים הסופרים בארץ שזכו לפרסום כה רב על ספרים שכתבוּ, כשם שזכיתי אני על ספר שלא כתבתיו. אלפי אנשים הכירו את דוידוב, בעלי־שׂיבה ובני־תשחורת, שתוּלים כזיתים וכתמרים בכל אדמות הארץ. כל אלה היו מצפּים לי, ואלה מהם שהייתי נפגש בהם, היו נותנים בי עין־של־שאלה ועין־של־ברכה, כמו באשה בחדשי הריונה: מה שלום העוּבּר? האם בועט? ומתי יהי האות? אף אני הייתי עונה ברמזים דקים בלבד – כמחשש עין־הרע – כן, הכל כשורה פחות או יותר, מתקדם בדרך הטבע ובעזרת השם – רמזים מעוררים תקוה, אך מבקשים אורך־רוח, אורך־רוח… הה, אילו ידע דוידוב –

בשתיים מתחנות נדודיו נזדמנתי עמו. בפעם הראשונה היה זה בבריכות־המלח של עתלית, ב־44'. פתאום הופיע, פתאום נעלם, והותיר אחריו תמרת־אבק של געגועים, כמו פרש הנעלם בדהרה אל מעבר לאופק. בערב עברה השמועה באהלי המחנה – אברשה דוידוב בא! – ובהשכמת הבוקר, כשמִשטח המלח היה כולו ארגמן, כערבת שלג בדמדומי זריחה –

(עלי להסביר: בן 18 הייתי, והשנה – 44‘. חבר קיבוץ הייתי – שנשלח לעבודה שכירה – ואם כי יוצא־דופן במקצת, סורר במקצת, מחכך את צוארי מדי פעם מחמת העול שהוא נתון בו – עוד עשוי הייתי להתרגש מדברים שהיום אני מקפיא את פני לעומתם; והשנה 44’ – כששירי סיירים היו נישאים באבק הדרכים, ונודדים, כלהקות־צפרים, מחורשה לחורשה, מישוּב לישוּב, וגלי הים היו פולטים שברי־ספינות אל החוף, והדם היה מתלקח עם כל ידיעה על מצור, מאסרים, חיפושי־נשק, איש נופל אי־שם מיריות… לא אעמיד פנים, אם כן: שמו של דוידוב, שהשמיעוּהוּ תמיד בנעימה של חיבה והערצה – אם גם בקצת בדיחוּת־דעת – העלה בי סומק של סקרנות נרגשת.)

זכוּר לי איפוא אותו בוקר כשבריכות־המלח היו כארגמן עמום וראיתיו מרחוק, אוחז במריצה בזרועותיו הארוכות, הפלדיות – גבוה, יפה, בלורית שׂיער שחור סתורה על פניו. המריצה היתה כצעצוע בידיו והוא היה גוער במעמיס: “מלא, מלא, אַל רחמים!” אחר־כך היה רץ עמה לאורך מסלול הלוחות, מטפס, קל ומהיר, במעלה המסילה החלקלקת, ובהגיעו אל הגשר היה הופכה אל הקרונית שלמטה כמנער חוצן, כשהוא מכריז על המספר בלויית גידוף רוסי – “שתים־עשרה!” וגידוף, “שלוש־עשרה!” וגידוף – מעֵין חזק ונתחזק. המנהל סורדין היה ניצב על סוללת־העפר שבגבול מישור הבריכות, בכובע אוסטרלי רחב־תיתורת, במכנסי־רכיבה ובמגפים נוצצים, ידיו מאחורי גבו, משקיף על השדה הנוצץ, הרוחש נמלים מתרוצצות, כבעל־אחוזות על המון צמיתיו. בצהרים, כשהמלח הדיף אדי־גפרית וזיעה קלחה מן הגופות, נעצר דוידוב במרום הגשר, ידות מריצתו מזוקפות לשני צדי מתניו, וצעק בקול גדול שהלך על־פני כל הבריכות: “סורדין! תסתלק משם, ימח שמך! אתה מפריע לעבוד! מפרי־ע!” וצחוקים התגוללו במישור המסנוור כגוילים ברוח. “סורדין פוחד ממנו”, צחקו האנשים בשלחם מבט שואל לעבר המנהל, שלעס את שיניו ולא זע ממקומו. הייתי סחוּט, שׂק שנתרוקן מקרביו, ואשכי כאבוּ מרוב מאמץ, ובשעת ההפסקה, בצל הקלוּש של האשלים המרוטים, נתישב דוידוב לידי, ובפתחו את סלו, הציץ בי וחייך: “משתינים דם, מה? כמה עשית?” נקבתי במספר. “לא רע!” הסתכל בי. אחר אמר: “אבל ככה לא תחזיק מעמד חבּוּבּ! אתה סוחב בכוח, וככה אסור, צריך ברוּח!” צחק. “איך ברוח?” שאלתי. “ככה, שתקח אותך הרוּח, אתה מבין? שתגלגל אותך! תַראה את החלציִם שלך. הנה, תראה, כמו דלעת חלוּלה. אתה עובד עם הבטן, וצריך לעבוד עם החזה, פה.” ועם כך הסיר את הכפיה המיוזעת שלו מעל כתפיו המבריקות, כרכה פעמיים סביב מתני וקשרה הדק היטב: “עכשיו תראה איך שתעוּף, כמו חמור ששמו לו פלפל בתחת!” אחר, כשהמשכנו בעבודה, היה שולח לעברי מבט של הנאה מפעם לפעם, כאילו הייתי יציר כפיו, וצועק מרחוק: “תמשיך, סטאכאנוב! תשבור את השיא! כמה יש לך? שלושים וחמש? ארבעים?” ולאלה שבקרבתו:“הוא עוד יגיע לחמישים אצלי! כל דג מלוּח שואף להצמיח כנפים!” בערב שמענו את קולו מרחוק, מתגלגל, בודד וגאה, באיזה שיר רוסי זאבי, מצד המושבה הקטנה, מוּכּת־הירח.

כמה ערבים לאחר־כך, כששכבתי באוהל וקראתי לאור העששית, הפשיל את יריעת הפתח, הסתכל פנימה וקרא:“לא מתבייש! בערב כזה! ואומרים עוד נעוּרים יש בעולם!” השחיל את גופו מבעד למפרש, ובהתישבו על השרפרף חטף את הספר מידי. “אובלומוב!” קרא. “באנגלית!” שיוַע. “אובלומוב – ובאנגלית!” לא שָׁקט. דיפדף בספר הנה והנה, כשעיניו מאירות כלמראה מַכּר ישן, אהוּב; סגרוֹ; בכל־זאת פתחוֹ שוב, ולאחר שעיין בו מעט, החליט: “לא, את גונצ’רוב אסור לקרוא באנגלית!” אחר קרא לפני את המשפט הראשון ברוסית ותירגם לעברית: “איליה איליץ' אובלומוב שכב במיטתו בוקר אחד, בדירתו שברחוב גורוכובאיה…” הפתיחות הרוסיות! זכוּר לי איך הפליג בשבחן של פתיחות אלו של רומנים רוסיים, שכל אחת היא כגמביט של רב־אמן בשחמט, כשהצעדים הראשונים כבר מבטיחים את הנצחון הצפוי מראש. (זכוֹר את “אנה קרנינה” – אמר – כשכבר בדף הראשון, משפחה הרוסה, בגידה, מריבה, או את “הנפשות המתות”, כשכרכרה באה אל האכסניה וכבר הטיפוס לעיניך – הכל פשוט, ענייני, ישר אל העיקר, וכל העלילה מקופלת בפתיחה כעוּבּר שעתיד להתפתח ולגדול!) זכוּר לי איך אחר־כך בחן אותי – האם אהב גונצ’רוב את אובלומוב שלו או לא אהבו. ועם כך דיבר בלגלוג על אלה שאינם מבינים סאטירה מהי, שרגילים לראות בה ביטוי לבוּז שרוחש הסופר כלפי גיבוריו ולאמיתו של דבר היא מאבק שלו עם תכונות המצויות בתוכו; שאין סאטירה ללא אהבה, ואף גונצ’רוב אהב את אובלומוב ואהב את זכאר משרתו, ודוקא את שטולץ, “החיוּבי”־כביכול, לא אהב, ולפיכך יצא כה חיוור מתחת ידו… באמצע דבריו הפסיק ואמר: “בוא, נטייל מעט, לילה נהדר בחוץ”…

בחוץ היה אור ירח מלא נטוּש על אבני־כוּרכר, שיחים זרדיים, חבורות מלחששות של ארנים, ומפזז באמות־המים שבין הבריכות למטה, במישור. פסענו זה בצד זה בדרך למושבה, צלו של דוידוב מתנחש על הסלעים וצעדו רחב, כשל אדם שמודד שדה. זכוּר לי איך נעצר לפתע, נשא פניו אל הירח ואמר משהו על היסטוריה של עם שמתחילה בשמים, אבל בלי ירח… אלוהים – כך אמר כמדומני – הוציא את אברהם החוּצה ואמר לו שיספור את הכוכבים, אבל הירח לא היה. וזוהי ראשיתה של ההיסטוריה שלנו, שכבר מקוּפל בה עתידה – רצינית מאד, אפלולית, גבוהה, ללא רומנטיקה. אחר־כך היו היהודים מקדשים את הלבנה במולד, כשהיא חוּט־כסף דק בלבד, יופי מצומצם, מוצנע, וכשהיא במלואה, העלימו עין ממנה, הניחוּה שתאיר על שדות וגרנות של גויים… גנזוּ את היופי בתוך תיבות־קסמים קטנות. מזוּזות, נרתיקי תפילין, רימוני־בּשׂמים, אותיות. רק עכשיו נפתחות תיבות־הקסמים והיופי פורץ החוּצה למרחב… טשרניחובסקי – אמר – הבין יופי מהו, אלא קשרוֹ עם אלילוּת, משוּם שלא חש את טבעה של הארץ הזאת. מה לנו ולאלילים? – שאל – פה היופי הוא אלוהים אחד, רחב, ומופשט דוקא…

הרחוב המגויר של המושבה היה הזוּי בחלומות, וקוּרים סהרוריים פרשו רשתות על בתי האיכרים וחצרותיהם. למטה, על־יד תחנת־הרכבת, דלק פנס־רחוב וקול צחוק בודד הגיע משם, כשל נערה הנמלטת מידי רודפה. “תראה איזה כפר עייף, זקן”, אמר דוידוב. “עוד לא עשר – וישנים! כאילו אבות־אבותיהם איכרים היו. ראית פעם את התרנגולות שלהם? ערביות שנתיהדו. הגזע הכי מצחיק בעולם!” פתאום – ללא אזהרה, כמין התגרוּת של קונדס גדול (דוידוב המשוגע! – כירכר צחוק בתוכי – במקלות יגרשוהו!) – נשא קולו בשיר־ערבות רוסי שהתגלגל כחבית־נחושת לאורך הרחוב. תריס נפשק באחד הבתים הרדוּמים וקול אשה גער: “שקט שם!” – “למה שקט, אמא?” פרש ידיו לעומתה. “למה שקט בלילה כזה, כשהלב יוצא אל המרחב?” – “אתה רוצה שאקרא לשוטר?” שאל קול חסר־שינים מן החלון, והתריס הוגף. דוידוב עמד רגע כנער נזוּף. “בוא נחזור”, אמר. “הם לוכדים עכברים בחלומות.”

בחדר־האוכל של הפלוגה עמדו כמה בחורים והתווכחו על משלחת ההסתדרות אל הקונגרס בלונדון, קומונוולת, תכנית בילטמור… דוידוב עמד והאזין, וזכוּרני איך הפסיקם לפתע: “על מה מדברים פה? על מה?” – וביטל את כל מחלוקתם כשהוא רוגם שאלות לתוך חבוּרתם – מדוע לא פורצים את מחנה עתלית שכאן בסמוך? ממה חוששים? מן הצבא? מקרבנות? מדוע משלימים עם חרפּת “מפקורה” שטוּבּעה בלב ים, וחרפּת גולי מאוריציוס? מדוע לא עולים חמשים אלף איש, מאה אלף איש מכל הארץ ושׂמים מצור סביב גדר המחנה עד שישוּחררו כלוּאיו? ומה טעם לכל הפלפולים על ניסוח הצעות לקונגרס בין־לאומי כלשהו בלונדון?.. לפתע, כאילו לא נתן ערך אף לדבריו שלו, הפסיק ופנה אל אחד מן החבורה, שהיה מחסנאי הפלוגה:“זהו! עכשיו תביא אבטיח, חבר! נשחט אותו, נשתה את דמו ונצנן את הלב הרותח!”

הסובבים חייכו: שוב אחת ממשוגותיו הנודעות של דוידוב.

“תביא! למה אתה עומד!” גער בו דוידוב. “צמאים, חביבי, רוצים אבטיח, אתה לא מבין את זה?”

הלה עמד וגיחך כשידיו בכיסיו.

“אסור”, אמר, “בלילה לא פותחים.”

“תן הנה את המפתח, אני אפתח!” הושיט דוידוב את ידו.

“מצטער”, גיחך המחסנאי כמחזיק שלטון בכיסיו.

דוידוב נסתכל בו רגע בשתיקה, כשוקל מה יעשה בו. “תן את המפתח”, אמר בשקט. “תגיד שאני, אברשה דוידוב, שדדתי אבטיח.”

“רק לארוחות. זהו החוק”, השתעשע הלה בסמכותו.

“החוק!” נצטעק דוידוב. “תן את המפתח!” תפסוֹ בצואר חולצתו. “החוק הוא אומר לי!” הטיחוֹ מלפניו אל הכותל. “ואיזה חוק כפה עלי לבוא הנה, מה? בן־אדם צמא לאבטיח בלילה ואומרים לו – חוק! חוקן החוק!”

הסובבים פרצו בצחוק ודודידוב אף הוא נתחייך. “אין דבר, אתה בסדר”, פייס את המוּקע אל הקיר. “רק שהמים פה מלוחים קצת. טעם נורא. שותה ושותה ונעשה צמא עד שהנשמה נשרפת לך בפנים…” הסתכל בו בחיבה, אחר פנה ויצא החוצה.

כעבור ימים אחדים נעלם כלעומת שבא. כשהמשכתי לקרוא את “אובלומוב” היתה דמותו מבליחה לעיני מפעם לפעם כבהזיה של מלח וירח. כתשע שנים עברו עד שנפגשתי בו שנית.

רשימה של 27 איש היתה בידי, ומסעי הראשון – כמה ימים לאחר שעברתי לגור לחדר זה בו אני כותב עתה דפים אלה – היה אל אחיו הבכור של אברשה, בזכרון־יעקב.

הגעתי שמה לפנות ערב, עם דמדומים, ויהושע דוידוב כבר ציפה לי בשער חצרו, ולידו בחורה שחמחמת, שמנמונת, עם גומות־חן עגמומיות בלחייה. איש עב־גוף היה, בעל שפם־שׂיבה מפואר ועינים מונגוליות, חייכניות, מטוּבעות בלחייו האדמוניות. “מר יונס?” הושיט לי את ידו. “מקווה שמצא בנקל את הדרך. יהושע שמי, וזאת בת־הזקונים שלי, מקסימה.” מקסימה הסתכלה בי במבט מאיר שהיתה בו הכרת־כבוד מרובה. בעפר החצר חיטטו תרנגולות בין ארנים ושיחי־היביסקוּס במלוא פריחתם האדומה. בּוּגֶנויליאה רבת־זרועות השתרגה על הכותל המגוּיד של הבית ושלוחותיה התרפקו על רעפי גגו. אריחים סדוקים הובילו אל הפתח.

“אז מה, כותבים ספר על אברשה”, התיישב יהושע אל השולחן הגדול שקערת פירות עמדה עליו. ספקנות כלשהי הציצה מעיניו המחייכות. “מה תשתה? קפה? תה?.. תביאי תה לאורח, מקסימה.” עיניה ושׂערה של מקסימה דמוּ לאלה של דודה. העלוָה של המטפס חסתה על החלון והשרתה דמדומים סגולים בחדר. יהושע שאל מיהו המוציא את הספר, ומשסיפרתי לו, אמר: “אגיד לך גלוי, אם היה זה הוצאה לאומית, לא הייתי מספר כלום. שום עסק לא היה לי עם זה. העם העברי היה חייב הרבה לאברשה, אף פעם לא שילם לו כלום, ואי־אפשר לכפר על זה על־ידי איזה אנדרטה או משהו. הוא היה מצפצף על זה. היה קם בלילה מן הקבר, כמו בלֶגנדוֹת, והורס את המצבה. אתה בטח הכרת אותו. הוא מסוגל לזה, נכון? אבל אם אתה אומר הוצאה פרטית, זה משהו אחר. כן”, הבריקו עיניו, “על אברשה יש מה לכתוב. זה סוּז’ט גדול, גדול מאד. אתה יודע מי היה האיש הזה? – אֶפּוֹכה!”

מקסימה הגישה תה ועוגיות ונתישבה לשולחן, נכונה להקשיב ביראת־קודש.

“אתה מבין”, לגם יהושע מכוסו, “עכשיו כולם נזכרו בו פתאום. אחרי מות – קדושים תגמור, כמו שאומרים. אבל כשהיה חי… תשמע, יותר משלושים שנה עבד הבן־אדם הזה בכל הארץ ובכל העבודות הקשות, ולא פעם גם הקריב את נפשו, ולא לקח מן הישוב מחוט ועד מחט, כמו שאומרים. שׂכר? מי חשב אז על שׂכר! עשו מה שצריך וזהו. אבל כשנגמרה המלחמה וביקש שיתנו לו בית בבאר־שבע, בית הרוּס, שחשב לתקן אותו בעצמו, כוש־מנטוש כמו שקראו לזה – אז אמרו לו אין, הכל תפוס! איחרת, אמרו לו! אתה מבין? – אברם דוידוב, שהיה תמיד ראשון – הוא איחר! והיות ואברשה דוידוב לא ידע להילחם בעד עצמו – אף פעם לא ידע – אז הוא מת כמו שהוא חי – בַּסיאק! כולם חטפו בתים, פרדסים, אלפי דונם של זיתים טובים ושקדים וגפנים, והוא נשאר עם הכותונת לעורו, כמו שאומרים. אז עכשיו אני שומע שמזכירים אותו בנאומים, וכותבים, ועושים ממנו גיבור לאומי. שלהם! באיזה זכות? באיזה צדק? אתה רוצה לשמוע משהו? – הוא אף פעם לא היה שלהם! כדאי שתדע את זה.”

משך ממחטה מכיסו, מחה בה את שפמו, קם, הדליק את האור, ומשחזר ונתישב נצטחקו עיניו הצרות כאילו ביקש להשכיח רוגז־שוא:

“אבל אתה הרי לא אשם בזה, לא באת לשמוע קובלנות! באת שאַספּר לך על אחי, נכון?.. במה אתחיל לך?” השהה מבטו על בתו, הנועץ עמה.

“סַפּר לו על החייל הטטרי ההוא”, משכה מקסימה את המלים בנעימה של געגוע.

“החייל הטטרי…” הירהר דוידוב רגע, אחר אמר בהתעוררות, כשהוא משלח אצבע אל הגליון שלפני. “קודם־כל תכתוב שאברשה לא היה ציוני. אף פעם לא היה ציוני!” ובראותו את התמהון שבפני, הצטחק: “כן, בטח ציוני אבל לא מה שקראוּ ציוני! אתה מבין – מפלגות, קלוּבּים, אסיפות – כל זה לא היה שייך לו בכלל! רחוק מאד! שנא את זה!.. מה כתבת שם?” הצביע על הגליון. “אברהם דוידוב? תמחוק את הה”א! אברם היה שמו. הוא לא היה המון גויים, הוא היה רק גוי אחד!" צחק שפמו ברחבוּת.

“באמת היה גוי”, אמר. “כלומר, לא גוי גמור, גלל שידע עברית עוד שם, ולא סתם, אלא קרא הרבה וידע שירים בעל־פה וכל זה, אבל נשמה של גוי. אתה שואל איך, אז אספר לך. אנחנו, היתה לנו אחוזה בקרים, אחוזה חקלאית שגידלנו בה סלק־סוכר ועוד דברים. אתה יודע”, נזכר כמו בבדיחה, “בזמן המהפכה התלוצצו שברוסיה שולטים שלשה יהודים – ויסוצקי, ברוצקי וטרוצקי. ברוצקי – היה מלך הסוכר… אבל זה לא לענין. הקיצור, בכל הסביבה שלנו כמעט לא היו יהודים. גרמנים, רוסים, אבל יהודים – מעט. על ג’נקוי שמעת? – זאת אחוזה שהיתה שייכת לגרמני אחד, קלברר, ואחר־כך עשו שם הכשרה לחלוצים. לא רחוק מג’נקוי היתה האחוזה שלנו. כשהיינו קטנים לא ראינו כמעט יהודים, אבל מה? אבא הביא לנו מורה מסימפרופול, בחור משכיל, שלימד אותנו קצת אותיות קטנות, והרבה ספרוּת עברית, של הימים ההם. האמת לָגִיד, אני לא אהבתי ללמוד, אבל אברשה – כן. אהב לקרוא הרבה. וגם לנגן. הו, הוא הבין במוזיקה! מאד! היה לו כינור… אחר־כך אספּר לך על הכינור. סיפור מענין מאד. אבל נשמה – של גוי! אהב לרכוב על סוס, לשחות בנהר, להתקוטט – כמו אחד משלהם. הוא לא היה חזק, אבל אמיץ מאד, לא ידע פחד!.. מקסימה, תביאי את האלבום, יראה את התמונות שלו מאז…”

באלבום הכבד, שכריכתו מעוטרת נחושת, היו תמונות־קרטון חומות, מטוּבעות בגושפנקות רוסיות מסולסלות. אברשה נראה שם בחברת בני־משפחתו מסביב לשולחן, רכוב על סוס בשער בית־אחוזה גדול, יושב על כיסא וספר על ברכיו, עומד זקוף במדי־גימנזיסט הדוקים ומכופתרים עד הצואר. נער צנום ושחרחר היה, חלק־פנים, בעל עינים עצובות ואמיצות. אחיו נראה נמוך ממנו, רחב־כתפים ותפוח־לחיים, ודמה לאמו, שהיתה גבהת־חזה, עגולת־סנטר, ובחולצת־התחרים שלה, באבנטה הרחב, במדליון הגדול התלוי בצוארה, נראתה כרוזנת. יהושע דוידוב קרא באצבעו את התמונות: זה אבא, זאת אמא, זאת האחות מַשה, שמתה משחפת, זה הדוד לוֹבָה שהבולשביקים הרגו בשלושים ושתים… קלסתרי־פנים רציניים מאד, עגומי־עינים, גאים, נסיכיים, של דודים, דודות ויתר קרובי־משפחה. (ובין תצלומי דודים ודודות – תמונתו של טולסטוי הזקן, החורש בסוסים. “אותו אתה מכיר בודאי”, נצטחק יהושע.)

“כן, רציתי לספּר לך על הכינור”, אמר משסגרנו את האלבום. “זה לא סיפור, זה סמל! בימים ההם, בקיץ של תשע־עשרה, נכנסו לקרים הלבנים של גנראל דניקין. היו לו גדודים של צ’אצ’אנצים, פראים, רוצחים, פּוגרומצ’יקים. גירשו את האדומים והיו עושים טרור בכל המחוז. שודדים, אונסים, אוסרים כל מי שרצו, בלי חקירות, ובשבילם יהודים ובולשביקים היו היינו הך. היה להם שר־גדוד אחד, שארוב, שהיה תולה אנשים ברחוב. כל לילה היו שומעים יללות נוראות מן הכפרים מסביב. אברשה היה אז בבית, מפני שהגימנסיה בסימפרופול היתה סגורה. לילה אחד, כשהיה מנגן בכינור, שמענו דפיקות על הדלת, ואל הבית נכנסו שני חיילים לבנים – מגדוד־העונשין של סלאשצ’וב היו – אמרו שנודע להם כי מתחבאים אצלנו בולשביקים ודרשו שנוציא אותם אליהם. אברשה היה לו דם חם, היה מתרתח מהר מאד, ועוד לפני שהספקנו להגיד דבר־מה, הרים את הכינור שלו על ראש אחד מהם ו – הך, מכה אחת חזקה! הכינור התפוצץ כמובן, אבל השנַים – לקחו את הרגלים על הכתפים, כמו שאומרים, ו – החוצה. למה ברחו, עד היום אני לא מבין, אולי מפני שלא חיכו לדבר כזה, אולי מפני שהיו עוד כמה גברים בחדר, אני, אבא, שני פועלים גויים, בחורים כארזים – אבל יותר לא ראינו אותם. למה אני אומר לך שהסיפור הזה סמל? – מפני שכשאברשה שבר את הכינור, הדבר הכי יקר לו, על הראש של הגוי, שבר את כל החלומות שלו על רוסיה. באותו לילה החליט שהוא הולך לארץ־ישראל והתחיל אצלו פרק חדש בחיים, כמו שאומרים.”

“זה באמת היה”, נתחייכו גומות־החן של מקסימה בהתנצלות.

יהושע דוידוב מיצה את רושם סיפורו בעיניו הפקחיות, והמשיך:

“אני יצאתי חצי שנה לפניו. לא גלל שהייתי ציוני. לא הייתי ציוני, אבל… אחר אותו המקרה פחדנו להישאר באחוזה, עזבנו הכל ועברנו לסימפורופול. אלפי פליטים היו שם בעיר, התגוללו ברחובות, רעבים, חולים, גוססים. לנו עוד היה קצת כסף ובעזרת הקונסול האנגלי בסבסטופול יצאנו בסירה לקושטא, ומשם הגענו לארץ. אברשה עוד נשאר, מפני שאז נכנס לו בראש הרעיון של ההגנה. אתה יודע מה היתה הצרה אתו? – שהוא לקח הכל ברצינות. לקרים בא אז טרומפלדור להקים מושבות של חלוצים ואמר, “למדו מלחמה והיכּוֹנוּ לשפוך את דמכם למען המולדת” – ואברשה לקח את זה עם כל הלב. החליט להיות ב”חלוּץ הצבאי" כמו שקראו לזה. אבל מה? – דוקא הוא לא נסע עם החלוצים ודוקא הוא איחר את ההפלגה של “רוסלן” מאודיסה, והגיע לארץ – לבד. טיפוסי מאד היה בשבילו.

“ספּר לו על החייל הטטרי ההוא”, הזכירה מקסימה.

“כן, החייל הטטרי…” זרחו עיניו של יהושע. "את זה הוא סיפר לנו אחר־כך, כשהגיע ארצה. את “רוסלן” הוא איחר, כפי שאמרתי לך. למה איחר? – גלל שהאשימו אותו בגניבה. עבד בתחנת־הרכבת בסימפרופול ואמרו שגנב שק קמח. ברוסית אומרים – “על ראש של מאקאר – נופלים כל האצטרובלים”. הרבה לקחו קמח, בשביל הפליטים, אבל דוקא אותו תפסו. ישב איזה חודש, ואולי יותר, ואחר־כך, כשהוציאו אותו בהשתדלות של ועד־הקהילה, החליט ללכת לארץ־ישראל ברגלים, דרך קאוקאז, כמו שטרומפלדור אמר אז – “לעבור ברגל הרי אררט ולכבוש את ארץ־ישראל”. הקיצור, אברשה ועוד שני בחורים יצאו מסימפרופול בדרך מזרחה. הרכבות היו אז מלאות ועוד שני בחורים יצאו מסימפרופול בדרך מזרחה. הרכבות היו אז מלאות חיילים ולאזרחים אי־אפשר היה לנסוע. היה להם קצת כסף, שכרו ערבאנג’ה ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לולאדיקאוקאז, ומשם חשבו להגיע לבאטום ולעבור לתורכיה. ברוסיה, אתה יודע, היתה אז ערבוביה גדולה, פה לבנים, שם בולשביקים, שם מנשביקים. באזרבידז’אן שלטו הסובייטים, ובבאטום, שהייתה ברפובליקה הגרוזינית, שלטו המנשביקים. מולאדיקאוקאז לבאטום צריך היה להבריח את הגבול ברגל, דרך הרים גבוהים מאד, עם שלג־עולמים. שילמו כסף לחייל טטרי אחד, שהיה קונטרבנדיסט, והבטיח להעביר אותם אל מעבר לגבול. כשהגיעו להרים, רעבים, צמאים, עייפים עד מוות, שמעו שהבולשביקים נכנסו לגרוזיניה. הטטרי נבהל ולא רצה להמשיך. באמצע הדרך, בשלג, אמר שהוא חוזר אל הכפר שלו ולא ימשיך. מה עשה אברשה? – התנפל עליו, חטף ממנו את האקדח שלו ואיים עליו שאם לא ימשיך יהרגו אותו על המקום. והטטרי הלך! אמרו לו לצעוד כמה צעדים לפניהם והאקדח מכוּון כל הזמן אל הגב שלו, כמו שבוי שלהם. אבל מה? – כשהגיעו לגרוזיניה, חלה הטטרי בדרך ולא יכול היה להמשיך. נפל מן הרגלים. השנַים שהיו עם אברשה רצו לעזוב אותו בהרים, אבל אברשה אמר – לא! לא להשאיר בן־אדם שימות בשלג? – זה לא! מה עשו? – לקחו אותו אתם, ממש על הידים! כשהגיעו לבאטום – לא רצה הטטרי לעזוב אותם. כל־כך התקשר אל אברשה, שאמר, אתה הצלת את חיי, תקח אותי לפלשתינה! מצאו שם אניית־פחם שהולכת לתורכיה – ולקחו אותו אתם, עד קושטא! הטטרי נעלם אחר־כך, זה ענין לחוד. אבל המקרה הזה מלמד אותך מי היה אברשה! יכול היה להתנפל על אדם עד רצח, אבל כשהוא בצרה – מוכן היה לתת את החיים בעדו!.. נו, אחר־כך בא לארץ, התחיל לעבוד בכבישים, אבל זה כבר פרק חדש, כמו שאומרים. תשמע בטח מאחרים. אני לא ראיתי אותו הרבה בימים ההם…

השעה היתה כבר מאוחרת ויהושע דוידוב הציע שאשאֵר ואלוּן בביתו. אמרתי שאנסה עוד להשיג מונית, ומקסימה יצאה עמי ללווֹתני אל מרכז המושבה. בדרך סיפרה לי איך בהיותה ילדה שהתה כמה ימים בביתו של דודה, בית בודד בתוך חורשת־אקליפטוסים בקצה כפר־סבא. בבית־האריזה של הפרדס הסמוך היו מתאספים בערבים בחורים ובחורות ואברשה היה מלמדם נשק. פעם התגנבה לשם והציצה פנימה מבעד לחרכי התריס. “אני זוכרת שהוא היה כל־כך סודי וכל־כך אמיץ, שעמדתי ורעדתי. מין פחד כזה… לא, לא פחד… הכל היה מסתורי נורא…” השומר תפסה בקלקלתה ודודה יצא אליה, משכה בידה, ובהובילו אותה הביתה אמר שאם תגלה דבר ממה שראתה, הבית והחורשה יעלו באש. מאז כשהיא נזכרת בו, היא רואה אש לעיניה, תבערה גדולה. “ומה שאני זוכרת עוד, זה פעימות הבאר, באר הפרדס, בחשכת הלילה, כשהלכנו יד ביד ואני רעדתי נורא, משהו כזה… עד היום, עד היום…”

“החיים הקצרים” הוא רומן על זוג בגיל העמידה – יהושע (שוקה) טל, סוכן ביטוח, וד“ר אלישבע טל־בלומפלד, מרצה לספרות באוניברסיטת תל־אביב. הרומן מתנהל בשני מישורים: המישור האחד – היחסים במשפחה בין האיש, אשתו ובתם בת ה־17, יחסים מעורערים המובילים ל”בגידות", לפרשת אהבהבים בין הבעל ובין אשה פשוטה, “זולה”, כמפלט מן האוירה חסרת־האהבה שבבית; ופרשת אהבה רומנטית ויצרית בין האשה ובין סופר צעיר. במישור השני – הרומן הוא עימות אירוני בין המציאות ובין הספרות, כשכל המתרחש בפועל, משתקף בתודעתה של אלישבע בראי השכלתה ודעותיה הספרותיות.

[באמצע חייו]

ב־17 במאי – ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה־45 – התעורר טל משנתו בהרגשה לא טובה. רעה מאד, בעצם: מין כמיהה כזו לא להיות, להיעלם, או שהעולם קרב לקצו… הוא ניסה לברר לעצמו מדוע זה, מנין? האם חלום רע? – השתדל להיזכר ולא נזכר. מה אם כן? הצטברות של כמה עניינים, כנראה: אחד המבוטחים, ינאי, אירעה לו התנגשות רצינית; בחדשות של אמש הודיעו על תקריות־גבול, אדם נהרג, שנים נפצעו קשה… אבל לא, בכל אלה לא היה להסביר את הדכדוך הזה שפשה בו, דבק, מחליא, כמו שכבת־זיעה ביום חמסין. השעה היתה עשרה לשבע – לימינו, על הכר, היה פרוש כמניפה, שׂערה השחור של אלישבע, מכסה על ערפה וכתפיה, וזרועותיה הצחות חבקו את הסדין המפותל, כאוצר יקר – והוא אמר לעצמו שברגע שיקום, ישול מעליו הדכדוך הזה בבת־אחת, אל הרצפה.

מעבר לחלון, על האזדרכת, שיחקו ביניהן שתי צפרים בניתורים מענף לענף.

אבל גם כשקם ועמד על רגליו, זה לא נשל. בצער ראה, כשפשט את הפיג’מה, את קימור הבטן הרחבה, השעירה, לא לא בחזקת כרס עדיין, ובכל־זאת – מתוחה כיריעת־תוף. הוא לבש מכנסיו, והבריח את החגורה על החור האחרון, להדביר את הסוררת, וכשהתישב בפאת המיטה והתכופף לקשור את שרוכי נעליו, נשתרבב לפנים קפל־בשר עבה, חוצץ בין החזה והברכים. היה לוקח סכין של קצב ומנתחו.

מה, מה אם כן? מה הכמיהה הרעה הזו? הרצון למות, כן, למות!

פתאום נזכר: חשבון הטלפון. במשרד. 385 לירה! ציונה זו. השיחות הפרטיות שהיא מנהלת בהיעדרו! האם זה? – לא, לא זה.

האין אדם ראוי להשתתפות כלשהי מצד אשתו בסבלותיו? אך טל יכול היה רק לציין לעצמו במרירות את כשרון השינה המופלג של אלישבע: מכורבלת, הסדין בין זרועותיה, חובקת אוצרות של חכמה שצברה בליל־אמש, וכנגדו מובלט השת.

שת אידיאלי, לאמיתו של דבר. מבהיק בעגילותו המושלמת, על שני פלחיו, כאגן חרסינה יקר מבעד לכותונת־המשי השקופה, הירוקה.

היה מעיר אותה ואומר לה: הביטי, אליקה… הבוקר… מין הרגשה…

אבל עליה לצאת את הבית רק בתשע.

צלצול כלים במטבח: אביגיל.

“בוקר טוב”, הפריחה כנגדו מעבר לכתפה בעברו במסדרון, בדרכו לחדר האמבטיה.

“בוקר טוב”, הימהם. האיחורים האלה בלילות! באחת! לא, באחת וחצי! ולך נזוף בה! תשמע לך?

כשעמד והתגלח מול הראי, ראה שוב כמה אינו יפה: הגוון החולני הזה של הפנים העגולות, הרחבות מדי; השׂיער המידלל והולך, ממעלה המצח אל הפדחת הגדולה, כמו שׂדה מוכה קמלון; ובעיקר העינים, העינים החומות, הקטנות, שעכשיו, בהיותן מוקפות במשצפת הסבון, ניבטו אליו כעיני חיה מקופחת, שאיזה צער קדום בהן. אדמומית פשטה בשלג המקוצף, ובשטפו את פניו, ראה את הסרטת הקצובה על עור הלחי המתוח.

בכופפו את ראשו מתחת לברז, והדם, מהול במים הקרים, מתוה פלגים ורודים על שורש־ידו, אמר לעצמו; העסק הזה עם ז’נט צריך להיפסק. לא נקי, לא מכובד, וסופו שיתגלה. ההתגנבות הזאת בערבים, החזרה הביתה לאחר חצות, כשהוא חומק פנימה על ראשי בהונות בדרך הקצרה ביותר מן הדלת שהוא פותחה בחשאי אל דלת חדר־השינה, בעוד אלישבע בסטודיו…

והרה תוצאות קשות, אמר לעצמו בהספיגו את פניו במגבת, שהוורידה פה־ושם מניקודים של דם. ובהסתכלו שוב בעיניו שבראי, שאל איך יעשה זאת. כלומר, יכול הוא פשוט לא לבוא עוד לביתה, אבל אם תצלצל שוב ל“אקרופוליס”, כפי שקרה כבר, ותשאל, בקול המפתה שלה, זה המעלה מיד סומק בפניו: גוגו, אתה בא הערב?

גוגו! החוצפה הזו לקרוא לו גוגו! ומדוע גוגו, כשאין שום גימ"ל בשמו! שם חיבה פרטי, קנייני, שכבר מפקיע אותו מרשות עצמו, מרשות משפחתו – כל חייו המסודרים, המכובדים – ועושה אותו חיית־בית משוכה לחיקה! לא, הוא פשוט לא יסע עוד לשם. ואת השפופרת ינחית.

לא, יניח. בשקט.

“מה צעקת כל־כך בלילה?” מזגה אביגיל מן הקומקום אל כוסה.

“אני?” נחרד.

“מין נהמה כזו, הה־ה־ה. חשבתי שרוצחים אותך”, חננה אותו בחיוך.

האם חלם? “אינני זוכר…”

ובכל־זאת זכר: הרגשת אין־אונים. נרדף. נחנק. נאבק על חייו.

“מתי חזרת אמש?”

“אחת…” הפטירה מבלי לשאת עין מן השבועון המקופל לארכו ליד הכוס.

“אחת!” קרא חמס.

אביגיל המשיכה לקרוא. רק אחר רגע, מבין השיטין:

“למה לאמא לא איכפת כלל?”

“לילה־לילה, בשביעית.”

מבטו שפגע בחזה, נעכר: פרי־ביכורים של עץ זה, שהוא גידלו שש־עשרה שנה, נקטף עתה בידי אלמוני כלשהו, ללא מחיר. נגנב. מגנו.

“תלמידה לא רעה, בכל זאת. תודֶה.” הפכה דף וצידדה ראשה אל התמונה שבו.

והשלוה הזאת, שהיא זלזול. בהחלט.

“זה הורס אותך!”

“אתה מצחיק, אבא”, העבירה את כוסה אל הכיור, ונתנה בו, מגובה קומתה התמירה, חיוך בוגר מאד.

מלחמה אבודה. הסייג של “ליל ששי בלבד” איבד זה כבר את תקפו. אבל היציאה הזו, לילה־לילה, לילה־לילה, עם מי? לאן? ומי יודע מה?! האם אין זו חובת־אב להזהיר לפחות? ביום־חשבון כלשהו, לעתיד לבוא, תהיה אזהרתו רשומה!

“אתה מסיע אותי?” התעכבה, ילקוטה בידה, בפתח המטבח.

“לא!” ירה לעברה במחאה.

יריית־סרק. “ש־לום”, אמרה בחביבות ופנתה ויצאה.

מיד התחרט על כך. וחשש פן תאחר. והכה על לב קשוח. מיהר אל החלון וחשב שיספיק עוד לקרוא לה, שתחכה, הוא כבר יסיע אותה, אבל ברגע שהסתכל למטה אל המדרכה, נשאה אף היא את מבטה למעלה, והוא הסתתר מיד, נכלם.

נכנס לחדר־השינה – הסדין התגולל עתה לרגלי המיטה, והשת האידיאלי פנה כלפי מעלה, ופניה טמונות בכר – פתח את רוכסן התיק והציץ ביומן המשרדי:

לגבות פרמיה ארליך. מחלקת תביעות “ציון”. בנק. היסטוריה כללית בשביל א. לברר תאונה המשביר. “האם אין החיים קצרים מדי שיהיו עלינו לטורח.” לבקר אצל אֶלה…

מי היא אֶלָה? נשא עיניו אל החלון. שתי הצפורים פיטפטו ביניהן פטפוט של שגרה על צמרת האזדרכת והוא עקב אחר משחקן: האחת דילגה אל הענף של רעותה וזו ניתרה מיד אל ענף גבוה יותר; הראשונה שיחרה שוב את קרבתה וזו התעופפה אל ענף שממול. חיטטה במקורה בכנפה ודמתה כנרדמת. פתאום פרחו שתיהן למעלה והרחק אל מסע נעלם מעבר לגגות. שוב ניסה מבטו אל אלישבע. עודה ישנה. הוא סגר את תיקו, חטפו אל בית־שחיו ויצא.

במורד המדרגות נעצר במרוצתו: כן, אֶלָה דביר. אשת הסגן־אלוף. בעשר־וחצי.

הפיאט הקטנה היתה שקויית טל. וכשליטף במטלית את שמשת החלון, היתה זו חצי־נחמה. המכונית היתה כנועה, צייתנית, נענית לתנועותיו, כחיית־בית נאמנה, וכשהיה מחליק את ירכיה, את גבה, את אחוריה הנעריים, חש סיפוק חושני. הוא ניער את המטלית, קיפלה, נכנס, והתרווח ליד ההגה.

ודוקא עכשיו!

כשתקע את המפתח בחור המתג וסיבב להדליק את המנוע, נדלקו באדום שתי כווֹת־הבקרה – אך שום קול לא נשמע, לא צרצור, לא ציוץ, המתנע היה משותק.

הוא סיבב בשניה, בשלישית, ברביעית. מת.

ודוקא עכשיו, אלהים, דוקא בבוקר הזה, עם כל הצרות הללו: חשבון הטלפון. ז’נט.

הוא הטיל את מצחו על גלגל ההגה ועצם את עיניו. חש כאילו נבגד. נעזב לנפשו. בעת צרה. אלישבע ישנה, המכונית משותקת. ולפתע נזכר בחרדה גדולה: בדיוק זה היה החלום בלילה: הוא מנסה להתניע את המכונית, מתאמץ, והיא משותקת. ואז כנראה הגיחה מפיו אותה נהמת חיה שחוטה, הה־ה־ה, שאביגיל שמעה אותה מעבר לקיר.

וכשסיבב את המפתח פעם נוספת, עלה בו הרהור אחר: אולי להיפך. אולי אין זו בגידה; אלא הבעת סולידריות, אחוה, השתתפות צנועה ואילמת בסבלו. כי נזכר שאין זו הפעם הראשונה שקורה קלקול במכונית דוקא ביום בו קורית איזו תקלה בחייו. כמו אז, עם ז’נט. אבל אז היתה זו מחאה, כשנעצרה בלילה, בדרך מביתה.

ובכל־זאת יש איזה קשר. מיסתורי.

הוא יצא, פתח את מכסה המנוע, גחן עליו ראשו ורובו, משך חוט פה וחוט שם, ניסה לחזק איזה בורג, או לרופף, הכל היה שם מסובך ולא מובן, כמו איזו נוסחה מתימטית רבת סימנים. וכשהזדקף היה מכוסה זיעה. נשא עיניו אל החלון, בקומה השלישית. אין עזר. הרחוב בהה אליו ריק, הרה כבר את חום הצהרים. אדים עכרו את עיניו. כשלון. כל החיים.

אזולאי התקרב בצעדים נמרצים, פוסע לעבר הלאַרק שלו.

“מה קרה, מר טל? משהו לא בסדר?”

“המתנע”, אמר שוקה, “משותק. מת־לגמרי.”

אזולאי הציץ אל קרבי המנוע, חיטט בתוכם, ניסה כוחו של איזה פין, העלה שמן על אצבעותיו, וציווה על שוקה להתישב ליד ההגה ולנסות להתניע.

“עוד, עוד פעם”, קרא אליו מעמקי שחת. דבר לא קרה.

“מה?” שאל שוקה בעמדו שוב לידו, בתקוה קלושה לאיזה כישוף.

“המצבר”, קינח אזולאי את אצבעותיו. “נתרוקן כנראה. ננסה לדחוף. אולי ילך.”

אולי. ללא תקוה חזר שוקה אל ההגה. הכניס למהלך, לחץ על הדוושה. אזולאי דחף מאחור במורד הרחוב. נס התרחש. לאחר עטישות אחדות, נדלקה המכונית ואצה לדרכה, בקלות, בנפש חפצה.

כשנעצר לפני הרמזור והמתין שיתחלף לירוק, היה מדוכדך כל־כך, שהחליט בלבו לא לנסוע היום לענייניו. ולעזאזל. יסע לאן שתשאהו המכונית.

וכשחצה את הצומת, החליט לנסוע אל אמו.

צורך עז היה לו פתאום לראותה.

[זקופה, נמרצת]

זקופה, נמרצת, בחליפת־קיץ קלה לגופה הדק, צעדה ד"ר טל־בלומפלד – מרצה בחוג לספרות כללית, ובסמסטר זה, האחרון בשנה, בסמינר על “הריאלי והאי־ריאלי מגוגול עד ג’ויס” – מתחנת האוטובוס לעבר בנייני האוניברסיטה, מרחק של 210 צעדים.

אינטגריטאס, קונסוננציה, קלאריטאס. כדי למצות את מלוא משמעותה של המציאות, את מלוא עמקם של החיים, הוסט הדגש, כפי שראינו כבר אצל האמסוּן, אצל ז’יד ומאן ובאופן קיצוני הרבה יותר אצל פּרוּסט, מן התיאור האובייקטיבי…

האם קיבלתי את העודף? – נעצרה ופתחה את סגור ארנקה: ערבוביה מאופללת של מסרק, שפתון, קבלות ממורטטות, שטרות, מטבעות, נימי־שׂיער, ואיצבעה בתוכו שלושה מטבעות נוצצים. ממילא אינני יודעת כמה, סכום פעוט, חזרה לטיפוף־עקבים על הכביש הקשה, היבש.

מן התיאור האובייקטיבי, או הסובייקטיבי־הצרוף, של ההתרחשות החיצונית, אל מיצויו השלם של רגע־חיים מקרי. הה, להרצות על ג’ויס במקום ללמד את! ליוליסס עצמו דרושה שנה אחת לפחות! כלום לא אמרתי לקוך? לעומת העלילה הקולחת עם הזמן, בסדר של תיאור תולדות הנפשות ומשבריהן, כמו במאדאם בובארי…

מה בונים כאן, בעצם? התעכבה מול רעש מערבל־בטון מימינה, מלעלע ובוחש חצץ, חול, מים, פולט דייסה סמיכה, אפורה, נשפכת אל מריצות מוסעות על מסלולי קרשים מעורערים. מכון תקנים או משהו. פח ודלי דלי ופח. והשתאתה שוב אל מול העגורן הגבוה, הזקור, הדינוזאורי, הנפלא כל־כך, המתנשא ליד פיגומי הבנין הסמוך, המתרומם מיום־ליום, באויר הצח הזה, אל השמים התכולים, מוּל הבּלי יוּקם כְּרַך. ויש יופי רב ברבי־הקומות האלה, הצומחים ומתעלים, מרחוק לכל מלוא־העין, באנרגיה ראשונית ואיתנית כל־כך, למרות כל הרטינות על השחתת־הטבע וכדומה.

אינטגריטאס, קונסוננציה, קלאריטאס, המשיכה לצעוד והרוח הקלה מעלעלת בקווּצות שׂערה, ושני העגילים הגדולים, טבעות פלסטיק צהובות, מתנודדים עם קצב צעדיה. זרם התודעה; התפוררות העלילה לתהליכים זעירים ומקריים־לכאורה בתוך ריבוד־הזמנים האישי והסביבתי, ללא מצבים דרמטיים, ללא ניתוח בעיות התנהגות ותגובה של הנפשות, כך שהקורא אינו שואל אם פלוני צריך היה לנהוג כך או אחרת. בלום, לדוגמא, בשמונה בבוקר, רחוב אֶקלס 7, מכין תה לאשתו, יוצא לאטליז לקנות כליות, לא כַאוֹס, לא.

כמו אואזיס ים־תיכוני במדבר האפרוריות הדאבּלינית הקודרת והקרה, כשאת מגלה פתאום משפטים עבריים מאירי־פנים, אם גם באותיות לטיניות, קרובי־משפחה הנקרים ברחוב בעיר זרה, בדפי יוליסס: פרדסי תפוזים ומקשאות צפונה ליפו. חוה לדוגמא בכנרת על חוף ים טבריה. שמע ישראל. לשנה הבאה בירושלים. האם למד ג’ויס עברית כפי שמספרת סילביה ביטש? ובכל זאת שגיאות: אגנדת נטעים במקום אגודת נטעים. U שנתהפכה ל־N. או: שחרוך אני ונאווך בנוית הירושלים. בהברה אשכנזית משובשת, מפי יהודים דתיים כנראה. אגנדת נטעים… צחקה בלבה.

לאבא היתה פעם מגבעת פנמה, קולוניאלית, כמו לבעלי מטעים בדרום־אפריקה. לא רואים כבר כאלה.

טעות להשוות את בלום לישו, כפי שעושה ריצ’רד אולמן. אולמן? כן. לא ישו כי אם פאולוס. שליח אוונגליוני, יהודי, גולה ונודד, קוסמופוליטי, בעולם אלילי. דאבּלין.

(בוקר־שלג בלונדון, 47. תלמידה באוניברסיטה. ראסל סקוייר טהור כאגדה, כגלויית חג־המולד, עם השלג המכסה את הכל ונח בשיווּי־משקל פלאי על האצבעות הארוכות של העצים הערומים. בדרך אל הספריה בבריטיש מוזיאום. נכנסת לחנות עתיקות מלאה קובעי־אבירים, שלטי־מגן, נברשות פליז, אקדחים דו־קניים מחוטבים, שמלות סקוטיות עתיקות, ציורי טירות גאות ובודדות בערפל מיסטי. ושם, בחדר הפנימי, במדור הספרים והמפות, נופל לידה באקראי ספר קטן מרוט־דפים, שחוק־כריכת־עור, 1657, “פיין בלי ראש” מאת גלן אובראין, פותחת דף ראשון, קוראת שורות ראשונות, ואורות העינים פתאום: 1657! לפני סויפט! 250 שנה לפני גוגול, לפני קפקא! היא קונה אותו בארבע לירות אנגליות, ממהרת לספריה, ושם באור הצהוב, הנרקוטי – במקום שכשהיא עוצמת את עיניה נדמה לה שהיא מסתחררת בקרוסלה בעולם שכולו ספרים – היא בולעת את הסיפור עד תומו, וכשסוגרת את הספר – היא נסערת, נסערת־ולאה, רווּיית עונג, כמו לאחר משגל. ולמחרת, ליד ספסל הלימודים, בשיעור על ג’ויס, היא שואלת את פטריק אודונובן היפהפה, תכול־העינים, רך־הפנים, “שמעת על גלן אובראין?” לא, לא שמע את שמו מעולם. איש לא שמע את שם הסופר האירי הזה. גם לא הפרופסורים. סודה הפרטי.)

אירלנד חזירה זקנה אוכלת גוריה. תרגיל: ליל ולפורגיס בפאוסט של גיטה ובפרק קירקה ביוליסס. דימוי החזירה כזונה, מאז הומרוס, כן, מאז הומרוס! תרגיל ב': ליל ולפורגיס בהר־הקסמים של מאן. שימו לב: גם כאן, גם כאן, בנשף שבבית המרפא מנסים כולם לצייר דמות חזרזיר והנס קסטורפ מתוודע אל אהובתו באמצעות העפרון שהיא נותנת לו – סמל פאלי, כמובן! – כדי שיצייר חזרזיר! רק אחר זה בא הוידוי שלו על הגוף, על –

פזרי פנינים לפני חזירים. פרט להדסה חרמון. הערה מצוינת שלה בדבר האסוציאציה העברית במשפטו של בלום אל זואה, כשהוא מועד במדרגות בית־הבושת: שבע יפול צדיק וקם.

ומרחוק, לשמאל, כילבוּ עוד ריבוע בקרשי־בנין ומישהו חופר שם, באֵת, והחול נזרה מעל האת כמו מכברה, מורבץ ברחש ושוקע, שוקט –

ותשוקה עזה תקפה עליה לתל־אביב של מאז מאז, עם בתי הלבֵנים הלבנות, לבני סיליקט, וגדרות הלבנים הלבנות בחזיתות הבתים, עם עיני הזיפזיף התמימות – כמה תמימות! – צדף צהבהב מָלוּח־מיַם, לח־מַים – ניבטות מתוך המקשה היבשה, ואותן כותרות־עמודים בשערי הגדרות, צורת עציצי בטון רחבים, כפתור ופרח כפתור ופרח, ומתוכם נושאות שלום כפות פאלמות ירוקות, ארוכות סיבים, והתריסים והונציאניים, הים־התיכון הגדול, יוון, איטליה, אלכסנדריה, והחול הרך כמשי, עמוק ומרשרש ושוקע ומאווש – ובכל זאת ספק אם אפשר להשתמש בשיטת זרם התודעה, או המונולוג הפנימי, לגבי נפשות פשוטות.

כמו שוקה, למשל.

כלומר, אפשר. אבל השאלה היא אם זה רלבאנטי, אם יש בזה כדי להסביר הרבה, או להעמיק. דוקא במקרה זה תיאור הפעולה, העלילה –

“בוקר אחד”, נתחבר משפט־פתיחה במוחה, “התעורר יהושע טל, סוכן־ביטוח מצליח, משנתו…”

אלהים, כמעט שכחתי; יום ששי הקרוב! לא קניתי עוד כלום. יום הולדת ליהושע, השמחה לילדים. אמצע החיים 45. 18 שנה יחד. למרות המריבות הקטנות. באנחה נזכרה בפטריק, פטריק אודונובן השמימי. עד היום, עד היום נצבט הלב. וכשחזרת אז ארצה, כל מה שרצית היה מנוחה. מנוחה שלמה.

מהו שדוחק וחותר שם בכף הרגל? – התכופפה וחיטטה באצבעה בעריסת־הנעל וחלצה גרגר־אבן זעיר.

דוב, דוב חם וטוב, שוקה. איש תם היה בארץ. שמונה עשרה שנה ואף לא סטיה אחת. מנין לך, בעצם? תמיד הפתעות בעניינים אלה. כל העולם יודע פרט לאשתו, כמו שאומרים. שטויות!

לא לשכוח להזמין את יוליוס!

האמָן, כמו בורא־העולם, נשאר מעבר למעשה־כפיו, בלתי־נראה, נאצל מן המציאות, אדיש, גוזז את צפורניו.

מתנשמת, אגלי זיעה פורחים במצחה, עלתה במעלות ההיכל אל אולם־המבוא המרוּוח, המבריק. נהר נעורים שטף על פניה: נושאי ספרים, נושאי תיקים, נערות באיפור של שאר־רוח, בחורים מוגנים מאחורי מתרסי משקפים, ממהרים ברצינות שקדנית, למדנים עליזים, למדנים זועמים, פרחי־כהונה בג’ינס, סתורי־בלורית, כמו מחליקים־על־קרח. לרגע נראה אולם המבוא כולו כזירת החלקה־על־קרח, זירה עליזה, מסחררת. שלום ד“ר טל־בלומפלד שלום ד”ר טל־בלומפלד. שלום שלום. מלוח המודעות פרחו כותרות אל עיניה ־ פרשת אמור, פרשת בלק, מבוא למחשבה האפיקליפסית. חדר ליחיד בקרבת האוניברסיטה נא לצלצל. התלמידים שנרשמו לבחינה במיסטיקה נוצרית. הרצאת ד"ר נבון נדחית.

“בוקר טוב, דוקטור,” התעכבה לידה הדסה חרמון, ממושקפת, כפופת־כתפים, אור צנוע של תשוקת־דעת לא נרוית, בעיניה.

“בוקר טוב. קראת?”

“כן”, בשמחה של מגלה־מטמונות. “שאלתי את עצמי מדוע שלוש פעמים כמעט נפגש בלום עם סטפאן דדאלוס ובכל־זאת אין פגישה ביניהם. במערכת העתון, בספריה…”

במשושים דקים וארוכים של בינה היא עוברת על האותיות בדפי ספר החידות. האם היא עצמה חוטאת בכתיבה?

“איך את מסבירה זאת, הדסה?”

“חשבתי… אולי גם כאן הקבלה לטלמאכוס ואודיסיאוס. הפגישה הראשונה בבית רועה־החזירים…”

“כן כן כן”, שפעה החיבה מעיניה הגלויות של המורה אל עיניה המצטנעות של תלמידתה.

ברית־סוד נכרתת בין השתים. בשיעורים עצמם יהיה זה דו־שיח חשאי, מעבר למלים, מעל לראשי כל היתר, אך הדסה תשפיל מבטה. לא תהין.

“את עצמך כותבת? האמת.”

“לא. קצת. בעצם לא.” הסמיקה בחייכה. “להתראות בשיעור, דוקטור.”

במזכירות הפקולטה עיין ד"ר וארשבסקי בדאבה ובדאגה בחוזר שקיבל מידי גב' בלוך. השמש הפיזה את זר שׂיבתו ואת ברק כיפתו השחורה. על רקע ריבוע החלון, ענפי פיקוס מצוחצחים ופיסת השמים, היתה צדודיתו כדיוקן חקוק של תלמיד־חכם אריסטוטלי עטור זר דפנה. חריצים עתיקים חרוטים במצחו.

“שני טלפונים בשבילך”, הזיחה גב' בלוך את מרכבת מכונת הכתיבה משמאל לימין מבלי שאת עין אליה, “אחד מבעלך ואחד מאיזה עורך ספרותי.”

“בעלי?” צילצל קולה של אלישבע בנהרת החדר. היא פתחה את ארנקה ושלתה מתוכו קופסת רויאל אדומה־זהובה ומצית כסף. באצבעות עצבניות הדליקה ומשכה עשן.

“קראי”, העביר ד"ר וארשבסקי את גליון הנייר לידה, בבוז.

ראביי סטנלי ס. סיגל, פרופסור לספרות יהודית עתיקה בג’ואיש תיאולוג’יקל סמינר בניו־יורק, פרופסור־נספח לדתות משוות באוניברסיטת קולומביה, מחברם של הספרים “יהדות וחברת השפע המודרנית”, “החנוכיה ועץ האשוח”, “מקורות מקראיים בכתביו של אוזיביוס” ועוד, חבר המכון האוניברסיטאי של מדינת לונג־איילנד לחקר תרבות קהילתית, יקיים בסמסטר הראשון של שנת הלימודים הבאה, סמינר על “מרטירולוגיה ומשיחיות במדרש ובכתבי הנוצרים הראשונים”, כמרצה־אורח.

ד“ר טל־בלומפלד הפנתה מבט של שאלה אל ד”ר וארשבסקי.

“בטהרות”, אמר ד"ר וארשבסקי בקול רווי־ליחה ובחיוך כאוב בזוויות שפתיו, “נאמר שחבר המניח עם־הארץ בתוך ביתו, מטמא עד מקום שהוא יכול לפשוט ידו וליגע.”

“עם הארץ?” מיצמצה אלישבע בעיניה בתמיהה.

“קראתי מאמר שלו בג’ואיש קוארטרלי רביו על “אפורקריפים ופסבדו־אפיגראפים בספרות הבית השני”. גם עברית איננו יודע, שלא לדבר על דעות הבל כמו השפעת הכתבים הסוריים על בן־סירא. אולי הוא כהן גדול בסמינר התיאולוגי בניו־יורק, אבל אפילו ממזר תלמיד־חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סטנלי אס סיגל” ציחקק קצרות ויצא.

“לא קיבלנו משכורת החודש?” שאלה אלישבע.

נרגשת מרוגזו של ד"ר וארשבסקי, תופפה גב' בלוך בקצב תקיף על מנענעי מכונת־הכתיבה.

“ביולי. ומשכורת יוני בספטמבר.” נשאה אליה מבט קר, מתאדש.

“תני לי קו לחדרי, בבקשה.”

“כן, דוקטור.”

במסדרון הצר התיצב על דרכה, גדר מזה וגדר מזה, יוליוס גרטנר, קיפח, ארוך גפים כאדם־קדמון, מצחו – לשון־ים של חכמה – לוקק את קדקדו, עיניו הצרות, המלוכסנות, מחייכות פיקחית מבעד לזגוגיות חסרות־מסגרת ואורו משתברר בהן.

“חלום טוב חזית הלילה”, חפן את ידה בשתי כפות־ידיו החמות.

“מנין?” היבהבה אלישבע אהבהבים בעיניה.

“על פי אור הפנים.”

“תודה, יוליוס.”

“שמועות שהדיקן שלנו עובר לירושלים.”

“משבר?”

“כרגיל.”

“למען האמת, יוליוס, זה לא מעניין אותי. אני עושה את שלי, מלכות כזו או אחרת.”

“גם אותי לא”, צחק גרטנר מרום־קומתו.

“תוכל לבוא אלינו בליל ששי זה?” נשאה אליו מבט מביע־תקוה.

“בשמחה. מאורע מיוחד כלשהו?”

“דרושה לך סיבה מיוחדת?”

יוליוס השהה עליה חיוך חיבה.

“היה לי דוד בברסלאו, מאנשי הויסנשאפט דעס יודענטומס, שחיבב את הטיפה־המרה. כשהיה יושב אל השולחן לעבוד, היה מעמיד בקבוק קוניאק לידו ושואל את עצמו בכל פעם מחדש, איזו סיבה יש לי היום? ערב אחד נכנסתי אצלו, הבקבוק על השולחן, כרגיל, ועדיין איננו מוזג. ובכן, יוליוס, הוא אומר לי, איזו סיבה יש לי הערב? אינני מתחיל פרק חדש, אינני מסיים, לא גיליתי תגלית וזהו יום חול רגיל. הוציא מארון הספרים איזה לכסיקון, וגילה בשמחה גדולה: יום הולדתו של קונפוציוס לפי המסורה!” צחק יוליוס מעומק־לב.

“ובכן הפעם של בעלי. ארבעים וחמש.”

“ארבעים וחמש!” משך יוליוס פנים ארוכות כמתאבל על דאבדין. “הוא נראה לי תמיד הרבה צעיר מזה!”

“הו, הזמן מערים עלינו!”

“אם הזמן יצחק לך אל תהי מאמין בו, או יהי רוקד כי אותך רימה!” אינפף

הפרופסור לפילוסופיית ימי־הביניים בנגינה.

עיני מפיסטו. בכור־שטן. רגלי סוס שעירות לו, מטולפות. יְהִי נָא טָה־טה מוּכַן ביָדוֹ / אִם אֵין הטַה־טה הגָדוֹל מַפְחִידוֹ.

לבדה בחדרה הבהיר, מחצה את הסיגריה במאפרה, טישטשה את האפר, הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה. “אקרופוליס?” אמרה, “אבקש את מר טל.” זה עידן ועידנים שלא צילצל הנה, תמהה ודאגה, האם קרה משהו?

התישבה בקפיצה על לוח השולחן, הרכיבה רגל על רגל והמתינה, האפרכסת לאזנה. יוליוס יוליוס, ניענעה ברגליה המתוחות, הדקות, מה סוד כוחך כי אדע?

וצריכה היית לראות את בנות העשרים בשעת הרצאה שלו: רתוקות, שבויות־קסם, חלוּמות, מעריצות, פשוקות־שפתים! והוא עצמו: הקול הבוטח, שהוא שולט בו כרצונו, משחק בו כרצונו, כולו כביכול נתון לכתרי־תורה בלבד… הו, יוליוס, כוחה של זכרוּת רוחנית!

בייחוד שמתלווה לה גם עדינות אירופית סובטילית, נימוסים גרמניים־אקדמיים פיקחות יהודית של ויסנשאפט דעס יודענטומס, הבטחון הזה המצניע עצמו מדעת, ההומור המובלע, הידיעה ליצור אוירה, כמו אז, כשישבתי בביתו בערב לאור העששית העתיקה הירוקה בין כריכות מוזהבות ורהיטי בידרמאייר והוא בכורסת־עור עמוקה, מבזיק ניצוצות של למדנות מתובלת פה־ושם באנקדוטה עוקצנית כלפי זה ואחר, שרשעותה מוסתרת יפה־יפה, או בבדיחה לא גסה חלילה, בעצם כן. בעצם כן.

“שוקה, מסרו לי שצילצלת. קרה משהו?”

“שום דבר. רציתי רק לספר לך… הייתי הבוקר אצל אמא…”

“אינני שומעת אותך!”

“אני אומר שהייתי הבוקר אצל אמא… תארי לך, היא מודיעה לי פתאום שהיא… עומדת להתחתן!”

“מה?!” צעקה.

“לא האמנתי. פשוט לא האמנתי. עם דושקין…”

חזירה זקנה מפורכסת. יצאה מדעתה.

בידה החפשית גיששה מאחורי גבה. מצאה את חפיסת הסיגריות, שלפה מתוכה סיגריה עד מחצית ארכה.

לא להגיב.

“אתה נשמע שבור, שוקה.”

“תארי לך, בגילה…”

"מה אמרת לה?, משכה את הסיגריה אל פיה, גיבנה את כתפה והבזיקה שלהבת במצית. סילון העשן נתפרש באלומת השמש.

“מה יכולתי לומר?”

“מזל טוב.”

“קשה לי לעכל את זה!”

“שיהיה לך אבא?”

אין תשובה. מה איכפת לך בעצם?

“מתי החתונה?”

“זה לא מדהים אותך?”

“נדבר על זה. הזמנתי אלינו לליל ששי. אתה זוכר.”

“אין לי שום מצב רוח לזה.”

“הו, שטויות! מתי אתה חוזר היום?”

“ארבע, חמש.”

“אהיה בבית לפני זה. להתראות, שוקה.”

הה, נאנחה. מוזר איך דוקא היום עולה לעיניך דמותו של פטריק אודונובן. הבלורית הפשתנית הנופלת על המצח. ריח סבון שקדים. היכן הוא היום? אב לחמישה ילדים?

בעמדה ליד החלון הפתוח, מפיחה עשן החוצה, ניסתה לתאר לעצמה: בת 65. לא יבש מקורה. מפוטמת. על מיטת כלולות.

ערש דודים רעננה – ניתקה עצמה באחת מן החלון ואספה את הספרים מן השולחן. חמש דקות לשיעור. לרגע פתחה עוד את הבלוק להציץ ברשימות: בלום וסטפאן בעיר הלילה בהשואה עם וירגיליוס ודאנטה בפורגטוריו. זרם התודעה כפרטיטורה שבה הטונים…

חלל החדר נתרגז מאזעקת הטלפון.

“בשבילך.”

“כן.”

“ד”ר טל־בלומפלד?"

“מדברת.”

“כאן אמנון ברוש. זה בענין המאמר…”

“אבל שלחתי!”

“כן, קיבלתי. הענין הוא רק בזה…”

“לא מתאים לך. ובכן שלח אותו בחזרה, זה הכל!”

“לא, לא זה. הנושא חשוב מאד בעיני…”

“ובכן מה?”

“אני חושש רק שהקוראים… זה יהיה קשה מדי…”

“קשה?” צעקה.

“לא…” נבהל הלה מצעקתה. “אינני צריך לומר לך…”

הו, השוטה הזה!

“הבט מר ברוש, אתה אינך מכיר אותי ואני אינני מכירה אותך ואין לך כל התחייבות כלפי. כל מה שעליך לעשות הוא פשוט להכניס את כתב־היד למעטפה…”

“לא, תביני, סוף־סוף אני הוא שהזמנתי אצלך את המאמר, וכמובן הייתי רוצה מאד… קשה לדבר על כך בטלפון…”

“עד מתי אתה שם?”

“שתים וחצי, שלוש.”

“אהיה אצלך בשתים ועשרים. שלום.”

הפיליסטריות הזאת! – הנחיתה את השפופרת על תושבתה, גרפה את הספרים מן השולחן ויצאה אל אולם ההרצאות.

[אצל ז’נט]

העסק הזה עם ז’נט צריך להיפסק, צריך להיפסק אחת ולתמיד, שינן לעצמו טל בהתניעו את המכונית ובהדהירו אותה בדרך לביתה של ז’נט. מעגל המסובים חג סביבו כקרוסלה גדולה, ענקית, ססגונית, פנים מיטשטשות בפנים, והדרך אצה לקראתו – מזדהרת בפנסי המכוניות המרצדים ממול ובכתבות־אור מתקרצות – כלקראת התנגשות. אויר הלילה היה חם ולא היה בו כדי להפיג את יינו, והוא הפעיל את מנגנון־המעצורים שבתוכו כאשר ידע: לחשוב על הדרך, רק על הדרך, על שום דבר מלבד הדרך; והעריץ את עצמו על שהוא נוהג בוירטואוזיות כזאת, עוצר לפני כל רמזור אדום, מחליף הילוכים ללא טעות, פונה בדיוק לרחובות הנכונים, כחוט־השערה בינו ובין ירכה של מכונית שועטת למולו, אך לא נוגע, לא שף, לא נדפק, ודוהר הלאה, ויוליוס גרטנר יכול לעמוד על ראשו המחודד והמקורח – אוסקר נימאייר! קרא בצהלה בהיזכרו בשם הארכיטקט הגרמני – או הברזילאי – שחיפשׂו בעמל רב כל־כך כל הערב. אוסקר נימאייר! – צחק. ואילו תכניות שחצניות, ראוותניות, לבניית מגדלים במדבר, כאילו באר־שבע או ערד הן פיתום ורעמסס או ברזיליה; מה הוא יודע, אוסקר נימאייר זה, על החול, האפיקים בנגב, הנבטים, עבדת, הרי הנחושת, עמודי שלמה, החום, השרב, החום הלוהט, השרב –

הוא לא יכול לעצור את סיבובה של הקרוסלה, ומתוך שלל־הצבעים החגים הבליחו לעיניו לסירוגין פני יוליוס, פני המשוררת, יוליוס, המשוררת, ובעצם יכול היה להמתיק סוד עמה, שניהם בלבד בלחשי־לחשים, אילו רק זכר את שמה! מתי היה זה כשבאה לראשונה, בערב, החיוך העגום על פניה, נוטה חיבה, לא מתנשאת, ־ אני אל אלישבע, היא בבית? – ואחר־כך הסתגרו שתיהן שעות־שעות בסטודיו, בלחשים, וקולה של אלישבע מצטלצל פעם מבעד לדלת: אבל אסור לך לראות אותו! –

סמלים פאליים! צחק בקול בהופיע לנגדו הצריח של מסגד שיך־חסן, ועצר את המכונית באחת, עצירה מתחרקת שכמעט הפכה אותו על פניו. הוא לא כיבה את המכונית, ויצא מתוכה, ועמד בצד הכביש והסתכל בהתפעלות במסגד ובצריחו, ואמד את גבהו וראה איזה חוורון של מוות בקשתות חלונותיו ובמצחו, ועזוז קדום ואלילי ומדברי בזכרוּתוֹ המתנשאת כלפי סהר אפוף הילה שרָבית, בודד במועדו ועגום. סמלים פאליים! – התחייך, וניגש אל גדר־האבן של המסגד, פתח את סגור מכנסיו והטיל מים בקיר, מרוקן את נאדו המלא. ליל־כנען יפה, לילה חם ויפה – הסתכל בלבנה החיוורת, הגלמודה, ורחמים רבים נכמרו בו, עליה, ועל הארץ העזובה והעלובה שתנים סביב־לה; שעתה, תחת האור הסהרורי הנח על מסגד וחורבות־בתים ומגרשים ריקים, נראתה לו כבימים־מקדם, כשפרש ערבי היה משוטט על סוסו בחולות הלבנים והוא ילד. בפרכוס־כתפים ניער את רחמיו וחזר למכונית הממתינה לו, רוחשת וקצרת־רוח.

צריך לקנות משהו. ממתקים, רחאת־לאקום, פיסטוק־חלבי, שקדים־וצימוקים – האט את נסיעתו ברחובות יפו. אולם החנויות היו מוגפות כולן על בריח, ורק פה־ושם השתרכו חבורות פוחחי־נשף, מתגרות בפנסי המכוניות, הו, עיר זימה ופשע האורבים מסמטאות חשוכות! אילו עלה הים והציף, וטיהר! העסק הזה צריך להיגמר פעם אחת, בשם אלהים!

כמעט אחת־עשרה! ראה בשעונו בעצרו את המכונית בפינת הרחוב. אבל רגליו עד ביתה היו קלות, כאילו איבד כל משקל, ובהקישו שלוש פעמים על הדלת, סמך ראשו אל המשקוף והמתין, דומה שעה ארוכה למדי, וגלגל סובב־סובב בעיניו העצומות.

“גוגו!”

טל הצטחק: עינים מופתעות לרווחה. שני הרימונים מבהיקים מבעד לתחרי החלוק הכחול. “כן, זה אני, זיזי… הערתי אותך, מה?”

“איזה הפתעות אתה עושה לי! ביום ששי? אף פעם לא בא אלי ביום ששי!”

“כן, זיזי, יום ששי… מדוע לא יום ששי?…” כרך זרועו על צוארה ומשכה להיכנס פנימה.

“לא, גוגו”, לחשה בסגרה את הדלת מבחוץ, “הילד לא מרגיש כל־כך טוב. מתעורר כל פעם. לא כדאי שניכנס.”

טל ניסה לעצור בגלגל־ראשו ולהבין פשר דבר. “חולה?”

“לא יודעת מה יש לו. יושן, מתעורר… נטייל קצת. חם בחוץ.”

“לים. נסע לים. מה?” לחש סוד על אזנה.

“אתה שתית, גוגו!” נזפה בו. “ילד רע, גוגו!”

“קצת, זיזי.”

“ממתי אתה קורא לי זיזי!” צחקה.

“מהערב!” נשק על לחייה, “לא רוצה?”

“בטח! – אז מה קרה שבאת אלי פתאום!” נשאה אליו עינים לחות, מבודחות.

“התגעגעתי…”

“אל תשקר, גוגו!” צבטה אותו במתנו בחוזקו. “אשתך גירשה אותך מן הבית, מה?”

טל חסם את פיה בנשיקה.

“רבתם, מה?” השקיעה אגרוף בבטנו.

טל החניקה בנשיקה.

“שתית הרבה, לא קצת!” סטרה לו על סנטרו. “מאיפה אתה בא עכשיו?”

“רחוק… רחוק…”

“מאיפה רחוק?”

“ברצלונה…”

“אל תתחכם, גוגו! היית בבאר! הלכת אל אחרות! תגיד את האמת!” נגפה אותו בירכה.

“את לא מקנאה, זיזי…”

“אני אהרוג אותך אם אדע שאתה הולך עם אחרות!” צבטה אותו בזרועו.

טל מחץ אותה אל חזו. הבטיחה בנשיקה שאין אחרות, אין אחרות על פניה.

“איפה המפתחות?” פישפש בכיסו.

הם נמצאו בכיס השמאלי.

“אני עוד חייבת לך 20 לירות, גוגו!” אמרה ז’נט בהתישבה במכונית.

“מה זה 20 לירות! אני עשיר, זיזי!” התניע.

“לא לא, אני אחזיר. חייבים לי. סיפרתי לך על ההונגרי הזה…”

טל קלט פטפוט שוטף, שופע, חם: ההונגרי הזה, בעל כסאות־המרגוע, הקונה אצלה סיגריות בהקפה ומנסה לרמותה בחשבון. “כל שבוע חושב שידפוק אותי, זה…”

“אני אחנוק אותו!” אמר טל. “פעם, בבוקר, אבוא לים, אתפוס אותו בגרון…”

“איזה גיבור גוגו!” צחקה ז’נט. “כן, והחולצה שקנית לי”, כרכה זרועה על זרועו, “יופי של חולצה!”

“לובשת אותה?”

“תבוא לים, תראה! גם את המכנסים שקניתי, מאותו הצבע. תראה איך הם מונחים עלי…”

טל ראה אותה בעיני־רוחו, בחולצה התרוגה, השמשית, מוזגת משקאות בזרועות שחומות, חשופות לרוח הים המלחית. אבירי־החוף הצעירים, בבגדי־הים הזעירים, מתגודדים סביב הקיוסק, מבליטים את שריריהם, מתבדחים עמה, חושקים…

“המציל, תשמע, כל חצי שעה הוא בא לשתות מיץ־תפוזים. מה’תה שותה כל־כך הרבה, אני אומרת לו. אני רואה אותך, הוא אומר, לובשת תפוז, נעשה צמא! אני פרסומת אתה חושב? אז הוא מסתכל עלי ככה…”

טל שם את ידו על ברכה והחל מטפס בה לאורך שוקה החמה. לשמחתו גילה שאין היא לובשת דבר מתחת לחלוק.

“תפסיק!” פירכסה וצחקה, “אני לא יכולה לספר ככה!” ולחצה את ידו אל פשוקת רגליה.

טל עצר וכיבה את המנוע. גהר עליה, פער את חלוקה, טמן ראשו בין שתי בכורות־קיץ ולא ידע איזו מהן יאכל תחילה.

“לא ככה, גוגו!”, התנשמה ז’נט, “לא פה…”

החול היה רך, משיי, ורגליה היחפות של ז’נט שקעו בו. טל נשא בידו את נעלי־הבית שלה ונעליו שלו כבדו מצעד לצעד.

“תביט איזה ירח יפה!” נעצרה ז’נט בראש הגבעה ונשאה פניה למעלה.

טל הסתכל בירח ולא ראה בו דבר מעניין במיוחד. אפוף היה הילה שרבית, עייפה. לעומת זאת, היו פניה של ז’נט הזויי אור־יקרות ושערה השחור – אשד של כשפים. הוא נשק על פיה, וכשחיבקה בחזקה, נשרו נעליה מידיו, מאחורי גבה.

“הנעלים”, לחשה ז’נט.

טל התכופף והרימן.

“אתה אוהב אותי, גוגו?” חיבקה ז’נט את מתניו.

אפילו בשכרונו, זכר טל שאם יאמר הן, תהיה זו בגידה. רק אז תהיה זו בגידה אמיתית. וחסם את פיה בשפתיו.

“לא, תגיד!” דחתה ז’נט את פניו מעליה. “אני רוצה שתגיד שאתה אוהב אותי!”

לרגע התפכח ושׂנֵאה: לא תכפה עליו!

“תגיד כבר, גוגו!” סטרה לו קל על לחיו.

טל תפס את ידה ופיזם לה: “אני אוהב את סנ־ד־ליך…” ומשכה אחריו, רץ וטובע, רץ וטובע במורד הגבעה.

בהגיעם לרגליה, נפל עמה על החול.

טרף. גאה. התנשם עם הים. עלה־ירד עם ההמיה הקצובה של הגלים.

כשרָגע, ראה בעיניו העצומות את יוליוס גרטנר, יושב על הכורסה, זוקף אצבע כנגדו: יש עונש! יש עונש!

וכשפקח את עיניו, ראה שהירח רואה, שׂהדו במרומים.

הפעם האחרונה, אמר כשסרט את הרחובות הארוכים, הריקים, חולי־הצהבת, בדרך הביתה.

בעברו על פני המסגד, עצר פתאום, בחריקה. משהו לא מצא־חן בעיניו: מדוע לא הכניסה אותו פנימה? הילד חולה, אמרה, מתעורר מדי־פעם. אבל אם נכון הדבר, איך השאירה אותו לבדו? צריכה היתה לומר שאינה יכולה הפעם; או להכניסו ולבקש שינהג בשקט. מדוע מיהרה לסגור את הדלת?

האפשר שנמצא אצלה מישהו? – כיבה את המנוע.

עכשיו, מפוכח, יכול היה לתת דין־וחשבון לעצמו, על כל רגע ורגע: עמד ליד הדלת. המתין. זמן די ממושך, כמדומה. ממושך מדי. האם שמע לחישות מעבר לדלת? לא זכר. ואחר־כך, ההפתעה בעיניה, שהיתה בה קצת בהלה. בהלה? אולי לא. ומשהו כפוי בקולה, לא טבעי, מזויף. בצחוקה.

שטויות! – הדליק שוב את המנוע ונסע, משנזכר איך לחצה את ידו אל שוקה, במכונית, ואיך התמסרה שם, על החול, כמו תמיד, בלהיטות, כמו תמיד. יותר. ונשיקת הפרידה. והחיוך החם בעיניה.

אם כי מפליא במקצת שאמרה, “אל תעשה לי הפתעות כאלה, גוגו…”

הבדיחה הטובה ביותר תהיה אם אתה, מר טל, תתחיל עוד לקנא לה! אולי גם להשתעבד לקנאתך! תבוא במפתיע, בשעה לא־צפויה, תציץ מבעד לחלון, תשים אוזן על הדלת… או בבוקר אל הים, לארוב מרחוק ולראות עם מי מאלופי־הים הצעירים והלחים…

החלונות למעלה, בקומה השלישית, היו חשוכים. טל יצא מן המכונית, סגרה, ובעמדו על המדרכה, הפך את חפתי מכנסיו וניערם מן החול. שיפשף היטב את נעליו במדרסה ועלה במדרגות, שתים־שתים, בחשאי. אם אלישבע ערה, יאמר לה שהיה בבאר. שתה, כן, שתה, עד עכשיו. בפעם הבאה יערוך הוא את רשימת המוזמנים! סמלים פאליים! לפני הדלת נעצר, השכיך את נשימתו, תחב את ידו לכיס האחורי.

העונש! – הציף הדם את פניו.

הארנק. ובו המפתח, התעודות, רשיון־הנהיגה, תעודת־הביטוח, קבלות, שלושים לירות.

בבהלה הידרדר למטה במדרגות – ממרה את כל כללי הזהירות – פתח את דלת המכונית, שירבב גופו פנימה, מישמש במושבים, טילטלם, דפקם – כרע על ארבעותיו – ככלב, ככלב מחטט עפר! – וגישש בכפותיו על פני הרצפה, מתחת למושבים, בסביבי מנוף ההילוכים, בקרסולי הדוושות, הבלם –

רצה לגעות בבכי בהתרוממו ובהסתכלו בכפות־ידיו המזוהמות. גוגו!…

כן, העונש.

שם, על החול, תחת הירח. עדות מרשעת. הנה! אומר השוטר ומניח את הארנק על דוכן השופט.

נכנס, התישב והתניע. אלהים! כל הדרך הארוכה, הארורה!

ושוב נסתרטו לאחור הרחובות הליליים, נשופי־החושך, ריקי־המבואות, עם סרסורי־הסמטאות הסומים. פנסים חולפים ביעף. יצאנית גלמודה, בודד משתרך. בודד ממהר. ואם לא יימצא?

או אם ייעצר על־ידי שוטר. מהירות מופרזת. ללא תעודות, ללא ביטוח. או – תאונת־פתאום!

או מחר־מחרתים בבוקר: אלישבע לבדה בבית. איש ישר־לב נכנס, מושיט לה: מצאתי. על שפת־הים. בת־ים. לפי הכתובת ברשיון־הנהיגה…

הסוף.

עצר בצד גבעות־חול. לא אותה הגבעה. ואולי? יצא ועלה בה, שוקע, שוב שוקע עם כל צעד. הבט איזה ירח יפה!… ללא עקבות. ירד למטה, במרוצה. אבל היכן? ים גדול, מפורקד, מאווש, ואותן קשתות של אדווֹת־גלים לכל אורך השפה, מלחכות, מתקצפות, נבלעות, נסוגות, ומשמאל אותם קימורים קלקלים של חול משיי תמים, ללא עקבות.

מדבר!

טל תעה בו, אבד בו, מרחבים אפפוהו, ים מכאן וחול מכאן. הִדרים, אחר־כך הצפין, ראה צל־גומה כארנק, שבב־עץ כארנק, פסולת, שיורת. נפל על ברכיו, גישש, נבר. קם ונשא עיניו לעברים: אין אות. היכן היה זה.

טל התישב על החול, לרגלי הגבעה. מעמדת־תצפית זו, כפי שישב לפני קומו עם ז’נט, כשידה על כתפו, ייקל לו להיזכר.

שקשוק המים הקל. שורות שחוחות של קצף. הפס הארוך לאין־סוף של הירח. בוא נחזור, גוגו, מאוחר…

ונזכר: גבב של מדורה כבויה מלפנים! כארבעה צעדים מלפנים, לימין! כן.

עכשיו בשיטתיות: לסרוק את החוף לארכו עד שייקרה הגבב.

הנה!

וממש שם. ארבעה צעדים מן האודים והאפר.

שחור על גבי לבן.

כתומו.

עֵד.

נֵס.

השעה היתה כבר שתים־וחצי כשהגיע שוב לשער החצר. על סוליות־הנעלים היתה שכבת זפת דביקה והוא שבר ענף מאחד השיחים וגירד אותה היטב. עלה, וזהיר־זהיר סיבב את המפתח בחור המנעול. על ראשי בהונותיו נכנס לחדר־השינה והתפשט. היא לא ישנה: קצב־הנשימה הזה, הלא־סדיר. וכשנכנס למיטה, התהפכה בגבה אליו.

הפעם האחרונה, נדר.

בעינים פקוחות בחשיכה, ראה שוב את גרטנר. יבקש פגישה אתו. יבוא לביתו. ישב לפניו ויתוודה: שפלות נוראה, מר גרטנר… השקר הזה… המעילה הזו באמון… פרופסור גרטנר מחייך: דברים רגילים בעולם… גדולים ממך… גדולים בתורה ובמוסר… יצר לב האדם… – לא, מר גרטנר, אינך מבין… זה לא זה, לא זה…

[ענין של כבוד עצמי]

האם ידעה שהשעה היא אחת אחר חצות?

כן, ידעה, ובכל־זאת לא אבתה לקום מן המיטה.

האם משום שהיה בדעתה להישאר בה עד הבוקר ולא לחזור לביתה?

לא. משום שהתעצלה. משום שרצתה לרווֹת את העונג החם השהוי במצעים לאחר התעלסות מסַפקת.

האם נקפו אותה ייסורי מצפון? – – –

לאה, העדנה שוככת ברחמה, פושטת בכל אברי הגוף, נפוגה אל אצבעות הרגלים, שיפולי הכתפים, הזרועות, חיכתה אלישבע, פקוחת עינים לחשיכה ולריבוע האור הקלוש של אשנב הדלת, לחזרתו של אמנון מחדר־הרחצה. אך בהתרפקה על הרפיון המוכר, זה המשתכך בגוף לאחר שיא הריגשה, חשה גם ברפיון הבלתי־רגיל, שלא ממין העדנה אלא ממין החולי, שהוא סימן מובהק. בהקשיבה לזרימת המים מעבר לקיר, תחילה בסילון עב מן הברז ואחר־כך ברביבים חדים ממשפך המקלחת, שקלה בפעם האלף אם לספר או לא לספר. וידעה שלא תספר, לא הלילה, לא מחר, גם לא בעוד חודש. ואם אמנם זהו־זה – אימה חשיכה, או נהרת אושר? – הרי הזמן בלבד יהרה אשר יהרה או ימליט אשר ימליט. בשמעה מבעד לקיר נקישת כלי על גבי החרסינה, זיחת מסך, טפיחת רגל, ניסתה להסיח את מחשבתה מעצמה־ובשרה, ולהתרכז בשיעור של מחר. פרק 17 ב“יוליסס”, “איתקה”: רחוב אֶקלס מספר 7, המטבח, שתיית הקקאו, הדמיון והשוני בין הלשון האירית והלשון העברית – כלעוד בלֵיבוֹב פנימוֹ – שיטת הקטכיזם השאולה מדרך החקירה־והדרישה של “סומה תיאולוגיקה”. אך בתנועה שבלולית, חזרו ההרהורים מדפי־הספר אל עצמה:

האם נקפו אותה ייסורי מצפון?

לא. משום שסברה שאיננה גורמת סבל למי שהדבר אינו מודע לו. ולא האמינה בקיומו של חטא הנובע מהפרת עקרונות מוסר מופשטים המוכתבים על־ידי ההשגחה כביכול.

האם היו נוקפים אותה ייסורי מצפון אילו ידעה כי אכן נגרם סבל לזולת?

היא לא היתה מכנה אותם בשם זה, אלא בשם רגשי חמלה, או אחריות, והיתה שוקלת את מידת הסבל הנגרמת לה כתוצאה מויתורה על מאוייה, לעומת מידת הסבל הנגרמת לזולת כתוצאה מהיענותה למאוייה.

האם היתה מוותרת על מאוייה אילו ידעה שכף־המאזנים הראשונה מכרעת?

ספק. ספק. היצר חזק משיקול־הדעת.

מה עוד הטריד אותה בשכבה על גבי המיטה הצרה, בצפותה לחזרתו של ידידה מחדר־הרחצה?

היא זכרה היטב שהתאריך הוא 16 באוקטובר 1966 והופעת הווסת נתאחרה בששה ימים.

האם לא אירעה התאחרות כזאת קודם־לכן?

לא בכל שבע־עשרה השנים מאז לדתה את בתה.

האם היתה רואה זאת כאסון נורא אילו נתוודא הדבר ודאות גמורה?

לא.

סבך שאין להתירו?

פתח תקופת חיים חדשה, רבת מכאובים, אך עשירה בחויות עזות, ובהתעלות רוחנית.

מה הדבר שראתה בחשיכה ושמשך את תשומת לבה?

ביצת צפור, או יונה, או נחש, שהיתה מונחת בצדו הימני של הספר העבה “משנת הזוהר”, מהדורת ישעיה תשבי, הוצאת “מוסד ביאליק”, שהיה מונח על השולחן, בקרבת המיטה, ליד אגרטל הפרחים הריק.

מדוע משך הדבר את תשומת לבה?

משום שחשבה שראתה פעם את הביצה הזאת ולא זכרה איפה, או יותר נכון, היא הזכירה לה משהו שלא זכרה מהו.

האם היה זה זכרון נעים? לא נעים?

היא ניסתה להסיח דעתה ממנו ולהתרכז בשיעור של מחר.

האם הצליחה בכך?

לא, כי המחשבות חזרו אל עצמה והיא תהתה איזו בריה היא, מיסוד העפר, הרוח, האש או המים, יצרית או אינטלקטואלית, או יצרית־אינטלקטואלית, או יצרית א־מוראלית, או אינטלקטואלית א־מוראלית, או אולי היא קליפה, כי נזכרה בפסוק שציטט לה אמנון ברוש מתוך ספר “עמק המלך” לנפתלי בן יעקב אלחנן ובו נאמר כי עד קריאת הגבר של חצות הלילה הקליפות משוטטות בעולם, וזכרה ששעת חצות כבר עברה, והגבר כבר קרא, והיא עודה מרחפת בחלל.

באפלולית הבהיקה גופייתו הצחה של אמנון. “להדליק?” שאל כשאצבעו על כפתור החשמל.

“לא, אל תדליק”, אמרה. וקפצה מן המיטה, חטפה את בגדיה מן הכיסא ורצה אל חדר־הרחצה.

ריח צונן של סבון שקדים. להבי ג’ילט. משחת גילוח פאלמוליב. תמרוקי רווק. נימות שׂיער בכיור. נייר טואלט לבן, מחוספס. אסקטי. גברותו הקשה. גופך היפה שניעור לנעורים. שהיתה לו עדנה. שנתמלא. בהוייתו.

אילו תכונות משותפות מצא בלום בין ירח ואשה?

עתיקותה בהיותה קדמונית ואחרונה לדורות כדוּר־ארציים רצופים; היסוד הלילי השליט בה; תלותה הלויינית; הרהרנותה הסהרורית; קביעותה מעבר לכל תמורותיה… זהרה כשהיא נראית, משיכתה כשאינה נראית…

היותה מלאה לעתים כמוהו, חסרה לעתים כמוהו. היותה מתעברת.

עיבור, מולד.

היא נטלה את מברשת הגילוח מעל המדף ונשמה את ריחה. גבריות ביחידותה, עצמאית, בלתי־תלויה, בלתי־מותנית, קיימת קיום מוחלט, חזקה.

אחר־כך, בשטפה את מפשעתה, בדקה לראות שמא הופיע סימן. לנס? לאכזבה?

דיני נידה במאה־שערים. בעיר־העתיקה.

דין סקילה לסוטה. המים המאוררים.

ובקנחה את ירכיה ושפותיה במגבתו אפפה עצמה ביחידותו.

הבגדים החזירו אותה מיערות הפרא אל העולם האזרחי: אשת־איש, אֵם, מרצה באוניברסיטה. בחדר־הרחצה של גבר זר, בשעה שלאחר חצות. בהיותך בבגדים את אמנם הבוגדת, אמרה לעצמה בהסתכלה בראי, ותהתה על הזיקה שבין השם והפועל. בהיותך ערומה את לא משקרת. מתי את הנך את? בהיותך כלבת־יצרים ערומה, או בקליפות התרבות האלה? ברכת המלביש ערומים – נזכרה בדרוש שסיפר לה עליו יוליוס: לכסות את העולם של מטה מפני הקליפות המתאחזות בו. את פלג־הגוף התחתון, כלומר…

“להדליק?” שמה אצבעה על כפתור החשמל.

“לא. מוטב כך.”

מעומק הכורסה היבהב ניצוץ הסיגריה בחשיכה. לובן כפות הרגלים. הפחד הזה מפני האור. מיהו שאמר שהאוהבים נבוכים בראשית האהבה ובסופה?

התישבה על הכורסה השניה, למולו, גיששה על פני השולחן, מצאה את חפיסת הסיגריות, הגפרורים, והדליקה לעצמה.

מסוגל לשבת כך שעות ולא לפצות פה.

“מתי נדבר?” אמרה במאמץ ליצב את קולה.

“על מה?”

בהבהוב הסיגריה, במשכו את העשן פנימה, נראו מחצית־פניו כמסיכה.

“עלינו.”

הוא לא ידבר. הוא ידחה וידחה. ויתחמק בגמגומים. מפני האמת.

“דברי”, אמר.

בקול מרחיק, מנכר. המרחק האכזרי הזה, רגעים ספורים בלבד לאחר ההתנשמות הלוהטת של גופות אחוזים ודבוקים זה בזה!

“אתה בז לי?”

“על מה?”

“על שאני… בוגדת?”

מחריש, מחריש. שתיקה כהסכמה.

“אם זו בגידה, גם לי יש חלק בה”, אמר. הבחינה בחיוך דק על שפתיו.

“אולי גם לעצמך אתה בז…”

שוב שתק. כהודאה.

“הגד: אני כופה את עצמי עליך?”

“כופה?”

כדרכו: לא תשובות ישירות. שאלות ריטוריות. כדי להתחמק, לדחות.

“אני חוששת שאילו הייתי מרפה ממך… לעולם לא היית נוקט יזמה…”

“את נשואה…” אמר.

התירוץ הטכני.

“הגד את האמת: המצפון מיסר אותך?”

“המצפון?” הצטחק. “לא. אינני מצפוני כל־כך. אבל אני מודה ש… לא, קשה להגדיר זאת.”

ציפתה בחרדה. לבסוף אמר:

“ענין של כבוד עצמי.”

ולאחר עוד שתיקה:

“נאמנות היא ענין של כבוד־עצמי. כמו אמירת האמת.”

המים המאוררים: סוטה החייבת סקילה. כל האשמה עליִך. השקר, הבגידה. אבל מדוע לא אמרת זאת מראש, מלכתחילה? מדוע לא לפני ששכבת אתי? האם אינך חש שאם זו דעתך, אתה הוא שהשפלת אותי, ואין לך עוד הזכות להיות בעל־המוסר?

“מה אתה מציע לי לעשות?” אמרה בקול קשה.

“מציע?”

אך כאילו בעצמו נרתע מחמקנותו, אמר:

“את אשה גאה. אני בטוח שלא תעשי דבר שישפיל אותך בעיני עצמך…”

ישפיל! גיחכה בהסתכלה בו. כמה זיוף כאן, כמה אי־אמת! אדם האוהב באמת, אינו מטיף כך! גם לא לעצמו! הוא מעבר לברירה. הוא אינו מושפל בעיני עצמו גם כשהוא נאלץ לשקר, “לבגוד”! משפט של סימונה וייל צץ בזכרונה: “אהבתו סוערת אבל שפלה – משפט אפשרי. אהבתו עמוקה אבל שפלה – בלתי אפשרי.”

“אתה אוהב אותי, אמנון?” שמעה את קולה בחשיכה, כנוע, מפרפר על נפשו.

הפור נפל. אין להשיב.

ברוש מעך את הסיגריה במאפרה. אחר כך נטל את כף ידה. משכה אליו, ונשק לה. נשיקה ממושכת, אבירית.

חשה בדידות קרה, מיאשת. מוקפת רחובות עיר אפלה שמעבר לחלון. ושמים גבוהים, מכוּכבים, צוננים, והדבר המיאש ביותר, שאינך יכולה לכפות רגשות על אדם בשום כוח. את יכולה לכפות את מציאותך בחדר אחד, את גופך במיטה אחת, את חיוניותך הרוחנית בדו־שיח, אך לא אהבה. לא. אפילו תצעקי, תכי אותו, תכתשי אותו, לא אהבה. ואין גשר על פני התהום הזאת. הו, הדבר הטרגי ביותר בחיינו הקצרים, שאין את יכולה לכפות אהבה על מי שאינו אוהב!

משכה את ידה ממנו ובהסיבה מבטה אל שולחן־הכתיבה, אמרה: "מה הביצה הזו?

נחש?"

“נחש?” הצטחק. “לא. צפור. מישהו נתן לי במתנה.”

“במערכת?”

“כן.”

“אחת המעריצות?”

“מעריצות?” צחק. “סופר שהוא גם עורך, קשה לו לדעת בדיוק מה הערצה ומה חונף.”

“או שוחד?”

“אולי…”

חייו המלאים, בלעדיך, עשרים־וארבע שעות ביממה שאין לך חלק בהן, לא חדירה אליהן, שום שליטה. ידידים, מעריצות, הרהוריו, כתיבתו. מרגע צאתך. ומחר, יום חדש, בוקר ארוך, צהריים וערב, בלעדיך, ללא קיומך.

רצתה ליפול לרגליו, להניח ראשה על ברכיו ולבכות.

“המשכת בסיפור?”

“קצת… דף אחד, שנים…”

“קרא לי משהו.”

“עכשיו? אחת וחצי!”

“אל תדאג.”

ברוש השתהה. התבונן בה.

בחמלה?

“טוב.”

הדמעות נבעו מתוכה, נבעו נגד רצונה והציפו את עיניה, כשקרא. ידעה שזהו סיפור טוב, ועמוק, הסיפור על כת הנוצרים הקדומים, המתבודדים במדבר יהודה. לשון המיסתורין. הלחן המונוטוני הזה, כלחן שרב במדבר… מתוך קנאה ועצב־פרידה ידעה כמה טוב ועמוק הסיפור הזה.

כן, גם מזה להיפרד. משאר־הרוח המלא כמיהה, כולו נשמה. ואת תחזרי להיות מורה, מנתחת בהגיון טכסטים של ספרות. באחד הימים גם את שלו. סופר בשם אמנון ברוש. כאילו לא היה מעולם הלילה הזה. הלילות.

בשתיקה ליווה אותה אל תחנת המוניות הסמוכה, וכשפתח לפניה את דלת המונית התמוטטה על כתפו.

“זה יעבור, יעבור”, ענתה מתעלפת לגמגומיו המבוהלים.

“אולי להביא לך משהו…” תמך אותה.

“לא… רק עוד רגע…” טמנה פניה בחזו.

“אסע אתך.”

“לא, אין צורך. כבר הוטב. סלח לי.” הקשיבה לפעימות לבו. איתות בחשיכה של סירה מתרחקת והולכת, מתרחקת והולכת.

פרידה? עולמית?

הו, לא אוכל לשאת זאת! נאנחה בישבה במונית.

האורות הערפיליים של בתי־קפה שוממי־נשף. האורות הגחים של פנסי־מכוניות. החבורות הדלילות על גדות עזובת הרחוב. קלון חולשתך. קליפות הגחליליות המרחפות בחלל. בתים זקופים, בוהים, חיוורים, עטופי תכריכים. צמרות רדומות בחצרות רוחשות מזיקים. לאן את גוֹלָה.

בשכבה לצד נשימתו הקרועה של שוקה, אמרה בלבה שאם אמנם זהו – וההתעלפות הזאת גם היא מעידה על כך – היא לא תשחית. תהרה לבודד המדברי. תלד לרוחו. תגדל בן כצלמו. ולא תפריע את מנוחתו, לא תטיל עליו שום אחריות. בעוד ארבעה־חמישה חדשים, כשתהיה מליאותה ניכרת, תספר לו על כך ותאמר: אינך חייב לי כלום. אפילו להיפגש אתי אינך חייב. גם לא לשמור לי אמונים. הוא פרי חטאי ואני אשא בו. אני אשה גאה, כפי שאמרת.

וכשראתה עצמה בהריונה, תפוחת שדיים ובטן, מהלכת גאה ופריה הבשל לפניה, חשה היטהרות. חזתה ימים של אושר.

שנה, שנתיים, לא תחזור לאוניברסיטה. תקדיש עצמה לילד. אורי? יוחנן? יונתן? המשפחה הקדושה…

הה, אילו לא עכשיו, לא כאן, בזמנים אחרים, בארץ אחרת! בביתם של קלייב וּונסה בל בכיכר גורדון בלונדון, עם חבורת בלומסברי, עם ליאונרד וּוירג’יניה וולף, עם קארינגטון הנשואה לרלף פרטרידג' ואוהבת את לייטון סטרייצ’י ושלושתם חיים יחדיו, קומונה רוחנית־ארוטית, משפחה ספרותית גדולה, שהמשפחה־המקודשת־בטבעת נטמעת בתוכה. או צפה אנה ואנה, תא תא לעצמו. תא נמשך לתא, נפרד ממנו, חוזר, בגירויים רב־רוחניים, רב־מיניים, בחיפוש המשותף אחר אמת ויופי, בכפירה המשותפת במקובלות, בויכוחים הרושפים על פביאניזם, אמנות, סגנונות, ללא כל השקרים־המוסכמים הללו, הזעיר־בורגניים, זעיר־רוחניים, זעיר־מוסריים, על טוהר־מידות וטהרת־משפחה – קן יונים מסוכך ומוגן, אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה. או כמו עם ג’ורג' אליוט, שלאחר מות ספנסר היא נישאת לידידו – ברוס? – קרוס? – הצעיר ממנה בכמה? ביותר מעשרים שנה! ובינינו ההפרש כמה? – שבע, שמונה שנים. כן, אילו לא עכשיו, ולא כאן, בארץ הקטנה המסוגרת הזאת, המעונה, הנשרפת בשמש, המתהפכת על גחלים, שכדורים מעופפים ומתבזקים סביבה, והלכודים בתוכה מתרוצצים כעכברים ואיש נאחז באשתו לדבוק בה, לא להרפות, לפני שיפול בקרב. אילו בזמן אחר, בארץ אחרת – – –

הריון ספרותי, צחקה בלבה בהיזכרה בלילה הראשון בירושלים.

[וידוי]

לפנות ערב הגיעו לאילת־השחר. חנו ברחבת חדר־האוכל, ואלישבע הציעה שימתין לה עד שתמצא את שושנה אוליצקי. אם דינה שם, תקרא לו, אם לאו – יסעו מיד הביתה.

שוקה סקר את הרחבה, טייל בשבילי המדשאה, השקיף ממרום הגבעה על פני הקיבוץ, המישור שמצפון לו, החרמון הכחלחל. גילה במרחק מבני־משק של חולתא, רחוב מטושטש, מסומן בשורת אילנות, של יסוד־המעלה, חורשי־סוף. זה עשר או שתים־עשרה שנה לא היה כאן. הנוף מסביב היה כפי שהיה אז, אך מראה הקיבוץ השתנה עד ללא הכר. הוא זכר בתים ישנים, צהובים, מגוידים בסדקים, מדרכות בטון בקועות ורעועות, עצי תפוח דלילים וקוצים בחצרות. עכשיו מצא פארק מפואר, מזרקות, בריכת־שחיה משוכללת, שיכונים נאים, ובפאת הישוב, מבנים מודרניים של בית־הארחה מהודר. עמד וצפה מרחוק על פני בית־הארחה זה, כשידיו בכיסיו, כממשמש נכסים שהוא שותף להם. ניסה לחשב את רווחיותו; 32 חדרים כמדומה. עשויים לאכסן 64 אורחים בעונה הבוערת. נאמר 60. אם מחיר ההארחה הוא 25 ל“י ליום הרי ההכנסה ברוטו היא 1500 ל”י. מספר העובדים אינו יכול לעלות על 30. אפילו נניח שההוצאות על כל אורח מגיעות ל־10 ל“י ליום, נותרות 900 ל”י נטו, המתחלקות בין 30 עובדים, הוה אומר 30 ל"י ליום עבודה. שכר לא רע. אם כי גם לא גבוה ביותר. –

הוא חזר למכונית, ומשלא מצא את אלישבע פנה לסייר בכיוון אחר. ראה את חצר הרפת, שפרות היו מבטשות בה בבוץ ובפרש, וקרב אל שערה. בתא מגודר בכלונסאות עמד הפר, שחור, לבן־מצח, ציץ זכרותו מדולדל, אשכיו תלויים כבדים בין רגליו הקצרות, העבות. בהיותו בן שמונה, נזכר, בחופשת הקיץ, נתלווה אל אביו בביקוריו, ואז ראה בפעם הראשונה את מעשה ההרבעה. איך הפר, שרביטו אדום וארוך ודק כסייף קפץ ברגליו הקדמיות על גב הפרה, כמו להכריעה, ואביו במו־ידיו אחז באבר הרוטט, הלח, וכיוונו אל פי הפותה. במו־עיניו ראה את תאוות הפר בחדרו אל נרתיק הרחם, וראה את צרמרמורת העונג בגבה של הפרה, ואביו רידד במקל את שדרתה, מן העורף עד שורש הזנב, הוא לא ידע למה. זכרותו שלו, הקטנה, נתקשתה אף היא, והוא נבוך. והסמיק, ודישדש במקומו, כמפורר רגבים בנעליו. אחר־כך ראה איך שרביטו של הפר מטפטף בקצהו, מתכווץ וחוזר לנדנו, והוא תמה איך נעלם מטה ארוך זה במעיו. מחזה אַלים, מופלא, מעין גילוי של איתני־טבע, והוא לא שכחו ימים רבים, שנים.

בשמעו עתה את געיית הפרות, הנוהה למרחקים, עורגת לאופק, נזכר מתוך געגועים באותם סיבובים עם אביו על פתחי הרפתות. בריח הליזול בימי מגיפת הפה־והטלפים, בזריקות הסאֶרוּם המוּדקרות לאור הפנס בין צלעות הפרות הנגועות בדלקת־העטין; בעטיניהן המצומקים, המקומטים, מעוררי החמלה. מאסטיטיס, נזכר. זה היה שם המחלה. וברוצלוזיס שם מחלת ההפלה. או שמא היה זה שם הנגיף? הנסיוב? והיו עוד דֶבֶר־הבקר, דבר־הריאות ושחפת־הבהמות, והיו הקרנטין, ובדיקת הדם־והחלב, והפארא… פארא־טוברקולוזיס?

אחת הפרות קפצה על ירכי רעותה, כמו להרביעה. “דורשת”, נזכר, ופנה לחזור על עקבותיו.

אלישבע המתינה כבר ליד המכונית.

“איננה, כמובן”, הוציא את המפתחות מכיסו.

“לא, איננה.”

“עכשיו תודי בעצמך: לא היתה זו שטות לנסוע עד אילת־השחר, מרחק כזה, רק משום… הלא אילו באמת קרה משהו…” פתח את המכונית והתישב.

אלישבע נכנסה, התישבה לידו ולא ענתה.

“היו מודיעים להורים, מודיעים ברדיו… אדם לא נעלם סתם־כך…” סיבב את המפתח בנקב המתנע.

אך המנוע לא נדלק. שתי כווֹת־הבקרה האירו והמנוע לא ניצת.

“מה קרה?”

“אינני יודע. אולי המכונית התחממה מדי בנסיעה הארוכה.” ניסה כמה פעמים, ופרט לציוץ המפתח, לא נשמע דבר.

יצא, פתח את מכסה המנוע, משך בכמה חוטים, אך ידע שלא יועיל בכלום.

גל של בהלה עבר בגופו: כאן, בקצה הארץ, מרחק חמש שעות מן הבית, ובשבת. תקוע. ובגלל מה?

שני נערים עברו והוא ביקשם לדחוף אותו במורד הגבעה. אולי יתרחש נס, כמו אז.

אלישבע יצאה ועזרה בדחיפה. בתחתית הגבעה שיחרר את המצמד, אך המנוע לא השמיע אפילו שעול קל.

שני הנערים הציעו הסברים: הסוללה התרוקנה. קלקול בדינמו. מנגנון ההצתה התחמם מדי ונשרף.

“יש איזה מוסך פתוח בסביבה?”

“שבת. הכל סגור. תלונו בבית־ההארחה, מחר בבוקר יתקנו לכם.” הם השתהו עוד מעט, נדים על הצער והנזק, אחר־כך פנו לדרכם.

“מה נעשה?” הסתכלה בו אלישבע, מבקשת ישע.

“נישאר ללון. אין ברירה.”

“אני לא אשאר פה ללילה”, אמרה בהחלטיות, “בשום פנים לא.”

“מה את רוצה שנעשה?”

“כל דבר ורק לא להישאר. ארד לכביש ואתפוס טרמפ. אגיע איכשהו.”

“לבדך?”

“אינני יכולה להישאר! אינך מבין? אינני יכולה!” קראה בהתרגשות.

שוקה התבונן בה ושוב חשב: משהו אירע לה, משהו שהוציאה לגמרי משיווי־משקלה. לא, אין זו הווסת.

“אני מצטערת, שוקה”, אמרה בשקט, “אבל אני במצב לא טוב. האמן לי, לא טוב. אני אשמה, אני יודעת. לא צריכה הייתי לגרור אותך עד הנה. שטות גמורה. אבל אני אשתגע אם אצטרך לבלות פה לילה שלם. אתה נאלץ להישאר פה עם המכונית. אחזור לבדי. נתראה בבוקר.”

ופנתה בצעדים מהירים לעבר הכביש הראשי.

שוקה נכנס למכונית והרכין עצמו על המפתח. מתוך הרוגז, העלבון, התפלל שיתרחש עתה הנס והמנוע יידלק: אז יפליג לדרך, יעבור על פניה מבלי להיעצר וישאירה לבדה על הכביש.

בכוח סיבב את המפתח סבב וחזור, במהלך ראשון, שני, אחורי, בלחיצת הבּלם ובשחרורו.

כשיצא מן המכונית, נואש ומר־נפש, ראה את אלישבע עולה בחזרה מן הכביש.

“בוא, ניגש לבית־ההארחה”, אמרה.

“סלח לי”, אמרה בהתקרבם לשם.

החדר היה חם וריח ליזול ורהיטים חדשים עמד בו. משאך כיבו את האור, נשמע זמזומו של יתוש, מחזז מקיר אל קיר, נוחת ומשתהה אי־שהוא, שוב זונק ודואה בזמזום דק, יבבני, שאין לו סוף. כמה פעמים טפח שוקה על לחייו, על זרועותיו, למחצו, אך הזמזום חזר ועופף, מזרה אימים בחלל. הוא קם, הדליק את האור, מצא מרסס די־די־טי בארון הקיר, סגר את החלון המרושת והיזה אדים מעובים לכל עבר, על פני הכתלים, הרהיטים, התקרה. אחר־כך, כששכב בחשיכה, נתלתה דממה כבדה באויר המסומם והוא שמע געיית פרות מרחוק.

שמע את נשימתה של אלישבע, המתהפכת על משכבה, כמו על גחלים. לאחר זמן רב, שעה או שעתיים, שמע אותה קמה, נכנסת לחדר־האמבטיה, מתקלחת, חוזרת ושוכבת. שמע איך שכבה במנוחה זמן מה, אך שוב לא מצאה מרגוע, ומבעד לחשיכה ראה איך היא מושכת את השמיכה מעל לראשה, אחר־כך בועטת בה ברגליה, אחר־כך מתהפכת על בטנה וחוזרת לשכב אפרקדן כשזרועותיה מתחת לראשה.

“מדוע אינך נרדמת?”

“אינני יכולה. אתה?”

“נסי לא לחשוב. עצמי את העינים ואל תחשבי.”

“ניסיתי. לא מועיל. הייתי קמה והולכת ברגל, עד תל־אביב.”

“חם לך מדי?”

“לא, לא זה. תישן, שוקה, אל תשים לב אלי. אינך צריך לסבול בגללי.”

לבו חם בו. המה רחמים. רצה לאמצה אל חזו, לנחמה שתירדם תחת כנפוֹ אך לא ההין לחצות את המרחק שבין שתי המיטות. חש שהיא מסתירה מפניו דבר־מה ודבר זה עומד כחיץ ביניהם. נזכר במה שאמרה לו בדרך, על היותו אדם “ישר”, ואמר בלבו שזו השעה להתגלות בפניה, כאן, בחשיכה, בחדר הזה, כי אם לא עכשיו… ועם זאת ידע: מעשה מסוכן, גורלי, הרה אסון.

לאחר לבטים ארוכים שם נפשו בכפו והטיל משפט בחשיכה:

“אני חייב להתוודות לפניך.”

וחש כמו בצניחה מגובה עצום, שרק נס עשוי להצילו בה מהתרסקות.

ציפה שתאמר דבר־מה. אך היא שתקה.

אחר־כך אמר בכבדות:

“אני יודע שמה שאומר עכשיו… אולי הוא עלול לגמור הכל בינינו. אבל… אני חייב. אם לא לך, לעצמי.”

אלישבע שכבה ללא ניע. פניה היו קשובות אל התקרה.

“זה ענין של העבר. היה. איננו. אבל אני חייב לגלות. כדי שלא יהיה שקר. דוקא מפני שאת מאמינה בי. כפי שאמרת.”

שתיקתה היתה כריחים על צוארו.

“יכולתי גם לא לספר. לעולם לא היית מגלה בודאי.”

הוא נשתתק. תהום מפחידה. והמלים שיאמר, יותר חטאות מן המעשה.

משנתארכה השתיקה, אמרה בקול יבש: “ספר.”

“את מנחשת בודאי.”

“לא.”

החריש עוד רגע ממושך. כאילו ציפה למלאך שיסיט ידו מן המאכלת. אחר־כך נשם עמוק:

“היו לי יחסים. עם אשה. זמן קצר. לפני כמה חדשים.”

וחש סחרחורת, כנופל, נפילה ממושכת, עם המיטה, הרצפה, החדר כולו. לא העז להפנות ראשו לעברה.

“עכשיו את רוצה שניפרד”, אמר.

אלישבע משכה עצמה והתישבה כשהיא נסמכת אל הקיר. ידיה מצולבות על ברכיה. שתיקה ממושכת זימזמה בחדר.

“מה שמה?” אמרה.

הוא נדהם, שהיה בכוחה לשאול, לומר מה.

“את לא מכירה אותה.”

“בכל זאת.”

שוב סחרחורת. הכלימה הציפה אותו. לאחר רגע אמר:

“אַנַבֶּל.”

“אנבל מה?”

הוא לא ענה. חש עצמו לכוד, לא נקי. במקום האמת המטהרת, בא שוב השקר.

“אתה יכול לומר. אתה יודע שאני גאה מכדי שאלך לחפש אותה.”

לרגע אמר לעצמו שאין בכך כל הבדל, שיכלה זו להיות גם אנבל. אך שלא ברצונו שיקר שוב.

“ליברמן”, אמר.

“שם יפה, אנבל,” אמרה.

“זה היה מזמן.”

“כמה?”

“ששה שבעה חדשים.”

“ומאז…”

“לא כלום.”

החשיכה הסתירה את פניו הבוערות.

“כמה פעמים?”

“מה?”

“שכבת אתה.”

לבו קפא. המלה המפורשת, שנמנע מלבטאה אפילו לעצמו. הזולוּת בעירומה. ומה שאמור היה להיות וידוי מטהר, הופך לחקירה משפילה.

“אינני זוכר.”

“עשרים? שלושים?”

חש חנק בצוארו. עינויי אינקויזיציה. ככל שישיב יותר, כן יישאל יותר, עד פרטי־הפרטים. כן יסתבך יותר.

“לא רציתי בזה.”

“פחדת שאגלה?”

“לא.” אחר־כך הוסיף:“בין כה וכה לא התעניינת במה שאני עושה בערבים.”

“גם אתה…” אך נשתתקה ומשכה את השמיכה על רגליה.

“מה אני?”

“לא חשוב.”

חשד עמום עבר כצל חולף בחזו. אך הוא דחאו מעליו.

“יפָה?” שאלה.

“מי?”

“זאת. איזבּל או אנבּל…”

“כן”, ענה עובדתית.

“נשואה?”

“כן.”

“ובעלה…”

“לא ראיתי אותו.”

“איפה הייתה נפגשים? בביתה?”

“מה זה משנה עכשיו.”

“אם לא משנה, אתה יכול לומר.”

“כן, בביתה.”

“כשהבעל נעדר.”

הוא לא ענה.

“בת כמה?”

“אינני יודע. שלושים ושתים, שלוש.”

“בלונדית?” הצטחקה.

“כן.”

אלישבע עצמה את עיניה, פניה נשואות כלפי התקרה, כמו מתוך עייפות נוראה.

צינה עברה בו. הדברים הגיעו אל סופם. ראה את הפרידה המיאשת בבוקר: הוא יתקן את המכונית, ואחר־כך תבוא הנסיעה הארוכה, המענָה בשתיקתה, עד תל־אביב. כשיגיעו הביתה, תארוז את חפציה ותעקור לדירה אחרת. אביגיל תישאר עמו. יישאר המשרד. ציונה. ביטוח־חיים.

ואלמלא רגע אחד של סכלות, כשפתח את פיו לדבר, הכל היה נוהג כמנהגו. עד סוף הימים. רגע אחד של סכלות, ואת הזמן אין להשיב לאחור.

רק שביב אחד של תקוה: בדרך, בדרך הארוכה הביתה, ארבע־חמש שעות, יוכל עוד להסביר. את עצמו. המניעים. שהיתה זו איוולת, שדבר לא השתנה, בעצם. אולי תבין ותסלח.

פתאום שמע את קולה:

“במסיבה ההיא אצלנו, כשיצאת פתאום מן הבית ואיש לא הבין לאן נעלמת… היה זה אליה?”

שוב התכסה כלימה. חרפה שאין לגאול אותה בשקר. שעליו לשלם בעדה.

“כן”, הודה.

“לחגוג במיטתה את יום ההולדת שלך?”

“עליך להיפרד ממני”, אמר, מכוסה קלון.

“אלוהים, איזה שוטה!” כיסתה פניה וצחקה.

צמרמורת אחזה בו לקול הצחוק הזה, המשתפך אל כפות ידיה, מידרדר כגרגרים. רק לאחר רגע הבחין שהצחוק הפך ליבבה, יבבה חנוקה שניגרה בדמעות על פניה.

היא ירדה מן המיטה, חיטטה בארנקה, הוציאה ממחטה מתוכו וחזרה ושכבה. הפנתה אליו את גבה וכיסתה עצמה בשמיכה.

הוא הפשיל רגליו לארץ, התבונן בה, אחר־כך חצה את המרחק וכרע ליד מיטתה.

“אלִי”, נגע בזרועה.

“הנח לי” ניערה עצמה מעליו, כמפני טומאה.

“אלִי”, ניסה שוב.

שתקה. אחר־כך אמרה, מבלי להפנות ראשה אליו:

“יכולת לפחות לדחות את הוידוי שלך עד שתעבור לי הווסת.” בקול צרוד, יבש מדמעות.

כשעלה בחלון אור חיוור של שחר, חש עלבון נורא, קשה מכל עלבונות הלילה, כשראה איך נרדמה וישנה שינה עמוקה, בנשימות שקטות, קלות, מרחפות באויר הבוקר.

[המכתש הגדול]

טל יצא בבוקר בדרכו אל המשרד. אך בהגיעו אל הצומת בה היה עליו לפנות שמאלה, ובהעלותו לעיניו את מראה החדר, הניירות, המסמכים, פניה של ציונה, אמר, לכל הרוחות עם כל זה, והמשיך לנהוג דרומה.

עבר את רחובות העיר ההומים, פנה מזרחה, ובהגיעו אל נהר הכביש הרחב ובהישטפו עם זרם התנועה המהיר, אמר לעצמו: ננהג באשר ננהג, לכל אשר תשא המכונית, ללא עצור, עד סוף העולם.

האויר היה צלול, לאחר הגשם שירד לפנות בוקר. עננים לבנים נתמוככו בשמים, נאספו ונתפזרו, נתלפפו ונצטמררו, וחלקות נרחבות ביניהם היו כוחל עז וצונן ואוקיאני, והחול המרובץ הדיף לחות רעננה.

סיעה של חיילים עמדה ליד סככת כביש החוף, מושיטה ידים להיאסף, אך הוא לא עצר ולא האט. אינך יכול לשאת על גבך את משא כל העולם, אמר. השאר משהו לאחרים.

וכשהוסיף לנסוע, פיעמה אותו הרגשה של חופש ללא־מצרים. כנחלץ מצואר הבקבוק למרחב. לאפקים קופצים לפנים ומתרחקים, קופצים ומתרחקים. מה יעצור בעדך? מי?

ביד אחת נהג, ומרפק השניה נח בנוחות על שפת החלון. משאיות עמוסות תיבות, שקים, קורות־עץ, מטילי־ברזל, באו לקראתו, מתנשפות בכבדות במעלה הכביש, והוא חייך בלבו: העולם מתיגע, טורח, מתיגע, נושא וסובל. לשם מה?

צבעים מבהיקים, במלוא חיותם! – התפעל למראה הרתמים, האשלים, האקליפטוסים, גגות הרעפים האדומים והאפורים, משני צדי הכביש. אחר־כך באו הפרדסים – רבבות אשכוליות נוצצות מתוך העלוה הסמיכה, ירוקות־בהירות, ירוקות־מאירות, עגולות, עגלגלות, מרובבות אגלי־גשם פניניים. יבול טוב השנה, אמר. אך משהעלה בלבו את העמל הכרוך בגידולן כל ימות־השנה – ההשקאה, העידור, הריסוס, ההתרוצצות בין העצים, הקטיף, מבוקר עד ערב להשתוחח בין הענפים הנמוכים ולהיסרט בהם, להתמתח אל הגבוהים, לעלות בסולם, להביא ולהוציא ארגזים, להעמיס על אלונקות, קרוניות, משאיות, הקריאות, הצעקות, גערות הנהגים, המשא־ומתן הקולני – החליט שרע המעשה הזה תחת השמים. לשם מה? והחשבונות העצומים! כך־וכך השקעה בדונם, כך־וכך המחיר בשווקים, והניכויים, לחברות השיווק, למס־הכנסה – החשבונות העצומים! – איך יש לבני־אדם כוח לעמוד בכל זה?

לרגע, בהתקרבו להצטלבות הכביש המוליך לנס־ציונה, חשב שאולי יפנה שמאלה, ייכנס למושבה, יציץ אל החצר הישנה – עצי החבושים, שורת עצי האזדרכת הגבוהה והזקופה, שיחי ההיביסקוס, סבכי היבלית הגדֵלה פרא סביב לברזים המטפטפים ועל יסודות הבית –

אך בהרהור שני החליט – לא. במוחלט. והמשיך לנסוע דרומה.

קרקורי תרנגולות המו מצריפי לולים זקנים, דהויים, סדוקים, משני עברי הכביש.

נזכר באמו. נסיכה רוסית שבויה בין גדרות הכפר של פלשתינה, עם געיית הפרות, קרקורי התרנגולות, גרגרי הדורה והדוחן המפוזרים על העפר הכבוש. עוגות הזבל הבצק שזבובים גדולים, נוצצים, מתנמנמים עליהן… בין כלי־עוני של איכרים ניסתה לשמר זכרון טרקלינים זוהרים: כפיות כסף, גביעי בדולח, מפת קטיפה ירוקה. מרכבת־הכסף הקטנה.

וצבעה את שערה בצהוב־פשתני.

עד היום – דחוקה בין בקבוקי התמרוקים – צעירה. מסוגלת לרקוד ואלס בכרכורים של בלרינה.

עם דושקין, צחק.

הבלים, לא קיים, איננו, מאחורי גוך! – הגביר את מהירותו.

פעלתנות של משאיות סואנות זרמה מכיוון נמל אשדוד. מרחוק, שתולים בחול, התנשאו בתי־קומות חדשים, קלי־דעת, פרוזים לים ולרוחות, בוהים מול עמודי המתח הגבוה, העומסים על כתפיהם קוים ארוכים מתוחים אל קצות הארץ.

מעונות לאלג’ירים, מרוקנים.

אלברט, נזכר.

אלברט עלול עוד לטלפן, גיחך. שינסה.

דבר אלי בפרחים, אהובי.

פניה של ז’נט, עם חיוכה החנף, המפתה, עלו לעיניו, והוא לא חש כל חרטה. בפעם הראשונה לא חש כל חרטה. שום צביטת־מצפון. הכל היה למוטב אמר. הכל למוטב. נסיון החיים. מי יאמר לי הן או לאו.

נזכר בדינה לב. פעם, בהיותו לבדו בבית, שאל אותה למעשיה והיא צחקה ואמרה: אני ישנה. אני כל־כך אוהבת לישון, הייתי רוצה לישון בלי סוף, בלי אחריות ובלי רגשי אשמה… כולנו רוצים להיות ילדים קטנים של אלהים, פטורים מדין־וחשבון…

ילדים קטנים של אלהים. לבו חם בו בהיזכרו בדינה. ידידה אמיתית.

ופתאום עלה בדעתו שכל ימיו הוא מוקף רק נשים: אמו, אלישבע, אביגיל, ז’נט לוי, דינה – – –

אנבל?

ציונה, במשרד. דינה.

ידידה אמיתית, דינה. חבל להיפרד.

מסביב היו עתה שדות חרושים, עם תלמים מרוגבים, מפוררים, מבריקים. בפאותיהם קבוצות בתים מצופפים בצל אילנות. ואחר השדות החרושים באו אפרים ירוקים של עשב טרי, רטוב, תאוה לשן בהמות. כף־אווז וחצבים וכוכבניות וילקוט־הרועה ורכפה ולחם הצבי ובר־יורה. שפעי דשן שאפשר לגהור עליו כמו בילדות. פקדת הארץ ותשוקקה… ברביבים תמוגגנה… ירעפון… זה שנים שלא קראנו תנ"ך.

מושבים, עיירות־עולים, מוסכי מכונות חקלאיות, צינורות מלט עצומים, הבנין הערבי בן שתי הקומות על אם הדרך. סמוך לאשקלון פנה שמאלה אל כביש באר־שבע.

עגלה עמוסת זבל עמדה בלב השדה החרוש ושני אנשים צנומים, בעלי זקנקנים שחורים, ליגזו את הזבל בקלשונים, הניפו בקשת רחבה ופיזרו על פני התלמים.

כשנעצרו רגע בתנועתם ושלחו מבט אל הכביש, נכמרו רחמיו על העולם.

עולם מעונה, חשב. אנשים שוברים את גופותיהם בעבודה מפרכת. עובדים מבוקר עד ערב, אחר־כך באים לבית דל, חשוך, אוכלים בליל של דוחן טבול במיץ חצילים ופלפלים ומקנחים את תחתית הקערה בצבטי לחם. חיים עלובים.

או פתאום מקבל אבי המשפחה, מפרנסה, צו גיוס למילואים. כוח עליון שאין לעמוד נגדו. יוצא את הבית ונוסע הרחק, למקום־לא־מקום, מקום־לא־שם, ומתאבק בעפר משלטים והמקלע מיטלטל על מתניו הצרות. כן המפקד, לא המפקד. רץ בהול למלא שליחויות, מכאן לכאן, ובין כאן לכאן מרודף מראה הבית, הטף – –

ואם אין גיוס, עולה מחיר הנפט בחנות, או מחיר הנסיעה באוטובוס, או הפרה חולה, או הישיבה בתור הארוך בקופת־חולים, בצהרים, או –

העולם דורש תיקון, חשב, כי למרות הקִדמה, התפתחות הטכניקה, הארגון המשוכלל, המוסדות המסועפים, המדינה הנאורה המכוונת לטובת אזרחיה, כמות הסבל אינה פוחתת. יש מחזור סבל בעולם, חשב, כמו מחזור החמרים בטבע, מחזור הדם בגוף. הסבל פושט צורה ולובש צורה, אבל כמוּתו נשארת קבועה. חלק ממבנה היקום, כמו היסודות החימיים.

אם אין סבלות רעב, יש סבלות הפקידות, למשל. תאר לעצמך כמה סבל יש לאדם מסכן ביישוב נידח, שאת הארץ אינו מכיר והשפה לא שגורה לו, היושב בחדר־המתנה של משרד כדי לקבל חתימה כלשהי מפקיד כלשהו – אישור על ימי מחלה, או פטור מתשלום, או המלצות לסעד – והפקיד גוער בו ושולחו לפקיד אחר, וזה לשלישי, והוא מכתת רגליו לכתובת רשומה על פתק שאין הוא יכול לקראו, ומפסיד יום עבודה, עשרים לירות אולי, והצער, המרירות, התכווצות הלב –

העולם דורש תיקון.

שאדם יהיה פטור מדאגה. שיוכל לישון כל כמה שירצה, כמו שאמרה דינה. לישון גם בבוקר, לנוח, לחלום. לא לפזר זבל בשדות. לא להיזקק לפקידים. להיות עצל, להיות בטל, ולא להפסיד כלום.

הנה האיש הזה שאתה קרב אליו, העומד תחת סככת הפח בצד הכביש ומחכה לאוטובוס, ולרגליו סל גדוש צרורות של צנוניות אדומות מלופפות בעלים ירוקים, מפרי גנו. מי יודע כמה יחכה כך, שעה, שעתיים, ועד שיגיע לבאר־שבע יהיו כבר צהרים והצנוניות תהיינה כמושות, ואם ימכור בשוק קצת מהן, כמה ימכור, כמה ירויח, אם אתה מביא בחשבון שהוא משלם דמי נסיעה, הלוך ושוב, ויום שלם עבר, וכמה עמל השקיע עד שגידל צנוניות אלה והוציאן מן האדמה, ורחצן, וקשרן – –

יכולת לאסוף אותו, בעצם.

אבל יש בזה תיקון לעולם? לסדרי החברה?

לרגע שקל בדעתו שמא ייעצר, יסתובב, ישוב על עקבותיו ויאסוף את האיש הבודד, חרוש־הקמטים, העומד ומיחל בכיווץ־עינים לאוטובוס שיבוא מרחוק. אך בינתים הרחיק לנסוע, ומגוחך היה לעשות את כל הדרך הארוכה בחזרה כדי להיעצר ליד אלמוני ולאספו.

הנה עכשיו גם אני סובל, אמר לעצמו. סובל מזה שלא לקחתי את האיש. כלומר, רצוני הטוב לא הפחית כלל את כמות הסבל בעולם. ואילו הייתי מגשים את רצוני ולוקח אותו, גם אז – אפשר שהייתי סובל מחברתו, ושוב – –

מישור לבן, זרוע אבנים וחתחתים נגהר לפניו, ומרחוק באויר הזחוח באופק, נסתמן מקומה של באר־שבע, כמראה־שרב: אנכים גבוהים רועדים על פני משטח כחלחל כים. האנכים רעדו עד שנתיצבו, נעשו גופי־בתים, גופי־שכונות, והמישור לרגליהם, כשטיח פרוש אל עיר מלוכה.

רק כשנכנס לתוכה, נתגמדה העיר לעיניו. חם היה, והרחובות היו צרים, צהובים, עטויי אבק טיט יבש. טיילים בכפיות, עם מימיות, ילקוטים, התחככו סיעות־סיעות בכתלי בתי־הקפה. נהגים קראו לנוסעים, כמכריזים על מרכול. חמור נושא־זרדים נעצר באמצע הכביש ועיכב את התנועה. המחמר המישו והוא לא מש. נערה שמנה, מלוהבת פנים, עם ילקוט עצום על גבה, פסעה בכבדות על המדרכה כמטפסת על הר.

טל עצר. החנה את המכונית ברחוב ויצא להשיב את לבו במשקה קר. מעמוד העתונים שלצלע הקיוסק קפצה לעיניו כותרת עבה:

התקפה רצחנית ממוצבי תל־עזזיאת טרקטוריסט נפצע קשה

תהיה מלחמה, אמר, בגמעו מן הכוס.

אולי עוד היום, צו גיוס כללי.

יגיעו לבית ולא אמָצא.

ישמיעו ברדיו. אל תשכח: כנף רננים.

גל חם עבר בו: צו גיוס כללי. כל הסדרים ישתנו. הארץ תנוע כמושבת נמלים עצומה. המשפחות יתפרקו. כל הגברים יגיחו מן הבתים, יצאו לדרכים, ינועו לעבר המחנות, הגבולות, המשלטים. המחנות יתמלאו, יהמו, סאן שרשרות טנקים ירעיד את האדמה, משוריינים עמוסי חיילים ידהרו לכיוונים שונים, מסומנים על המפות, איש לפקודתו, הכל דופק מהיר, מדויק, צו לצו.

ואתה תהיה בין גברים, צחק בלבו.

תהיה או לא תהיה.

פנה לפסוע לאורך הרחוב והתעכב לפני חלונות הראוה. צעצועים. מכוניות־משחק. תור בארץ. עגלת־בובה. בנדורות. עם רצועות צבעוניות, שבלוליות, כמו צבעי נרות־חנוכה.

ג’ולים של עופרת, נזכר. מתגלגלים מתוך סנוקרת האצבעות אל גומות בעפר היבש. ידעת לכוון היטב, אפילו ממצב עמידה, מגבוה, בשילוח יד לפנים. לא כל־שכן בשכיבה על הבטן, בעצימת עין אחת.

תהיה מלחמה, חשב.

חולצת גברים ב־25 ל“י, ב־17 ל”י, חליפה ב־78, זולה מאד. עניבות ב־3, 5, 6.95, מי יכול להרשות עצמו, 6.95. שמלה תכולה על אימום ב־49.90. אפנה ישנה. פרובינציה, באר־שבע. סידקית לעניים. חזיות שחורות, ברודות, אדומות, מרושתות, שקופות. תחתוני משי, או ניילון ורודים, אדומים, זעירים ככף־יד, חפון בידך, כמטפחת. לאלישבע לבנים. מרצה לספרות.

עקר עצמו מן החלון וקנה שקיק של פולי חומוס אצל הרוכל. טייל במורד הרחוב ונתן מן היד אל הפה. יפה בטלה. מי יאמר לך מה תעשה מה לא תעשה.

אוכלוסיה ססגונית, ערב־רב: צעירים מזרחיים, יחפנים מגודלי שׂיער, חברי קיבוצים, בדואים, חלוצים ותיקים, חיילים –

נזכר בעיר ההרוסה, הצחיחה, של 48', מיד לאחר הכיבוש: כולה מעין חאן אחד רב־אגפים בצִיָה. חלונות פרוצים ותריסים קרועים וקירות מחוטטים וכביש אחד מהומר ומכותש וקילון מי־שופכין מתנהל בין אשפתות ועיי־חרבות אל חלוקי אפיק הנחל החרב.

ואולי לא תהיה, חשב.

קנה גביע גלידה והתעכב שוב לפני חלון הראוה של חנות הבגדים.

מוזר כמה רחוקים הימים של תל־אביב, חשב בהיכנסו למכונית.

שעתך היפה, אמר בהיותו שוב על הכביש במרחב הפתוח. חפשי לנסוע, לנסוע בלי סוף, בלי דין, בלי חשבון.

זכותו הראשונית של אדם היא להתפטר, אמר לעצמו. להתפטר מעבודתו, מתפקידו, מהיות בעל, אב. אחד מיסודות החברה החפשית.

יריעות יריעות של גבעות, כסוחות עשב, קרחות כעור גמלים, סרוקות אי־פה אי־שם במחרשות עץ. מנומרות בשיחים דלילים. עזים נטושות על הגבעות, מלחכות עפר. כלב רועים שועט לאופק. איים ירוקים מרחוק – מושב, חלקות חציר, ממטרות מתנופפות. שממה. צוהב. אהלים עריריים, דמויות מכורבלות בעבאיות שחורות – –

הרוח הקלה השרתה עליו תנומה. כמעט נתנמנם, לולא המבוטחים, שהופיעו נגד עיניו ותבעו את המגיע להם. אני בחופשה, הטרידם מעליו, מגיע לי, לא? אך ירמילוביץ לא סר ממנו. מישורים צחיחים וגבעות מבותרות השתרעו משני עברי הכביש עד לאופק, אך ראשו הכבד של ירמילוביץ נשאר תקוע למולו. ראה אותו עולה במדרגות למשרד, נכנס, מתישב, תובע ללא קול. כובש את תלונתו וממתין. אלפיים לירות, דמי הביטוח על התכשיטים הגנובים. איש קשיש וחולה.

צריך היה להשאיר איזו הוראה לציונה. לפחות זה.

בישוב הסמוך אפשר להתעכב לכמה רגעים, לקנות גלויה ולשלוח בדואר:

ציונה יקרה. לרגל עניינים אישיים היה עלי לצאת אל מחוץ לעיר באופן בלתי־צפוי. אנא התקשרי עם “הסנה” והזכירי להם את ענין החוב לירמילוביץ. הבטחתי לו שאסדר זאת תוך שבוע. התנצלי בשמי כשיבוא שוב. יתר העניינים יכולים לחכות. אם ישאלו עלי, אמרי שאחזור. בקרוב. בברכה.

גלויה שניה, לאלישבע:

נסעתי, אינני יודע מתי אחזור. עלי להימצא כמה זמן עם עצמי. מקווה שתביני. שלך.

או:

נסעתי, אינני יודע עדיין היכן אהיה. הרגשתי הכרח לצאת מן הבית כדי להשתחרר מן המועקה של השבועות האחרונים. אין זו אשמתך. אני עצמי חייב לשאת באחריות למעשי. מסרי לאביגיל ששלומי טוב ושלא תדאג. אם יגיע השטר מן הבנק, אנא פרעי אותו. שלך.

לא כך, אחרת:

אלי היקרה. תתפלאי בודאי על מעשה בלתי אחראי זה מצדי – יציאה מן הבית ללא הודעה, ללא הסבר, כשאני משאיר הכל מאחורי. אבל דוקא את, אני מקווה, תוכלי להבין שיש מצבים בחיי אדם, כשהוא נותן לעצמו דין־וחשבון על כל חייו, על כל עברו, רואה את כל השגיאות שעשה –

הבלים.

גלויה לדינה:

נזכרתי בך בשממת הנגב והחלטתי לכתוב לך כמה מלים. אני נוסע לבדי על הכביש, מסביב רק גבעות סיד, ואדיות עמוקים, צאלות בודדות ושיחים שאינני יודע את שמם – ומפליא אותי שאינני מרגיש כל בדידות. להיפך, דוקא עכשיו, כשאני מרוחק מאנשים ומיישוב כלשהו, אינני מרגיש שום בדידות, רק חופש. חופש מכל אחריות, מצורך לתת דין־וחשבון למישהו, או להסביר את עצמי. תמיד קשה היה לי להסביר את עצמי, או להתבטא. נזכרתי במה שאמרת לי פעם, שבעולם הגדול והקשה הזה, מותר לאדם לפרוק עול לפעמים ולא להיות אחראי לכלום. אמרת – לישון, לישון בלי סוף. אני מוצא שלנסוע, לנסוע בלי סוף – יש בזה יותר שחרור. אתה כאילו מפזר את עצמך לרוח… נעשה חלק מן הרחב… מן האין־סוף…

מכתבים לכל עבר, צחק בלבו. כמו המשוגע הזה, הרצוג:

אדוני ראש־הממשלה. הרשה לי להסב את תשומת־לבך לבעיותיו של אזרח פשוט. אני יודע שאתה שקוע בעניינים חשובים הרבה יותר מזה שאני עומד להעלות במכתבי זה, בייחוד בימים אלה כשמצב הבטחון הוא כה חמור ובכל יום עלולה לפרוץ מלחמה, אבל תסכים אתי בודאי שטובתו של כל אזרח היא בסופו של דבר טובתה של המדינה. אדוני ראש־הממשלה, זה כחמש־עשרה שנה אני משמש כסוכן־ביטוח. בכל הענוה הראויה אני מעז לומר ששירתתי את לקוחותי בנאמנות, ובה־בשעה מילאתי את כל חובותי האזרחיות: יצאתי שנה־שנה לשירות מילואים, שילמתי מס־הכנסה כפי שנדרש ממני וכו‘. בגלל עומס העבודה לא לקחתי לעצמי, במשך כל השנים האלה, חופשה אפילו פעם אחת. לרגל משבר אישי (שלא כאן המקום לפרש את סיבותיו), נאלצתי היום לעזוב את הבית (אני נשוי ואב לבת בגיל 17), לצאת את העיר שבה אני חי ולנטוש את עבודתי. מעשה זה עלול להיראות כפריקת עול, כהשתמטות מן החובה היסודית המוטלת על כל אזרח – לתרום כמידת יכולתו וכשרונו לתועלת החברה, לייצור הלאומי, לשירותים הלאומיים שהביטוח הוא אחד מהם. כיון שהנני מפרנס עצמאי ואין מעלי שום ממונה שאוכל לפנות אליו בנידון, אני רואה חובה לעצמי להסביר את הדבר לך, כבוד ראש־הממשלה: מיום שאני זוכר את עצמי (הנני יליד הארץ, נס־ציונה), הננו חיים במתח בלתי פוסק, של עבודה והגנה וקליטת־עליה וכו’. למתח זה יש השפעה קשה על אָפיים של האזרחים: עצבנות, תוקפנות, חוסר סובלנות, חוסר שיווי־משקל. דומני שהגיעה השעה להקדיש מחשבה לענין – איך לרפות את המתח הזה, איך לאפשר לאזרח לחיות ביתר מנוחת־נפש, איך לאפשר לו ליהנות לעתים מן החיים ללא עבודה, ללא עול, ללא אחריות כבדה. להיות לפעמים חפשי לעשות ככל העולה על רוחו. אני מעז לומר, אדוני כבוד ראש־הממשלה, שאילו היה דבר זה מתאפשר, כל פני החברה והמדינה היו משתנים. אני יודע כמובן, שהמתח שאנו חיים בו איננו דבר שתלוי רק בנו, הוא תוצאה ממצב היחסים בינינו ובין מדינות־ערב, מהצורך להביא עולים, לבנות את הארץ וכו' וכו'. בכל־זאת, הרשה לי להביע את דעתי, שאילו הרפיית המתח היתה אחת המטרות שלקראתה אנו חותרים, אילו הבינה המדינה שהאזרח איננו רק יצור בעל חובות לאומיות, אלא אדם עם חולשות, משברים, פחדים, חרטות, שגיאות, שגיאות, שגיאות – – –

באחת־וחצי הגיע למצפה־רמון. נכנס לתחנת הדלק ומילא את המיכל. אחר־כך עלה אל המסעדה שעל הצוק המשקיף על המכתש הגדול. התישב ליד שולחן בחוץ והזמין מנת בשר צלוי ובקבוק בירה.

סחרחורת עברה בו כששלח מבטו אל התהום שלמטה. הצבעים היו עזים וברורים, עורקים של אדום וכתום וסגול וצהוב וחרדלי, סובבים במעגלים סביב־סביב למכתש, בגלים שלמים ושבורים, כמו משקע פרה־היסטורי של אוקינוס, והוא דימה לראות מרחוק טירות, ערים עתיקות, מקדשים הרוסים, חיות־ענק מאובנות. והקניונים העמוקים והארוכים היוצאים מן המכתש, שגידים מרוּסקים של ירק היו תווּיים בתחתיתם, כאילו הובילו אל ערים אחרות, קדמוניות, נעלמות, באיזה מישורים גדולים שמעבר לרכסי ההרים. הצוקים העצומים שרבצו בלב המכתש, כעין מפולת שנתגלגלה מראשי ההרים וקפאה במקומה בהיפסק פתאום רעש־אדמה שהחריד את הממלכה, זעו לעיניו. ובראותו את פס־הכסף של הכביש, הזוחל כנחש עקלתון ממרומי הרמה אל המכתש, חוצה את רחבו ואובד אי־שם בין כתפי הרכסים, נכנס בו פחד פן יתגלגל במורד התלול אל התהום ויתרסק שם, בנקודה מסוימת מאד, בין שני סלעי מגור.

טל קבע מבטו באותה נקודה, וכמכושף לא יכול לגרוע אותו ממנה. בבירור ראה איך בעיקול שבמחצית המדרון הוא מאבד את השליטה על ההגה, מתהפך כמה פעמים על האבנים המידרדרות בעקבותיו. והמכונית החבוטה והמחוצה נעצרת בהתגלגלותה לרגלי הסלע והוא נותר מרוטש בתוכה. ללא רוח־חיים. צר היה לו על המכונית, ששירתה אותו באמונה והיתה לו מעין בית בזעיר־אנפין, לעתים גם מקלט. ומשהעלה על לבו את בּיתוֹ שיישאר בלעדיו, עלו דמעות בעיניו. ראה את אביגיל מסתגרת בחדרה, כובשת את ראשה בכר וממררת בבכי. את אלישבע, מוכת תדהמה, בהגיע אליה הידיעה. התכונה החשאית של השכנים, הנאספים במבוא חדר־המדרגות ומתלחשים. אזולאי, גב' הורביץ מקומת הקרקע, הזקנה מלכין, בעלת חנות־המכולת שממול. בית שמוות פלש אליו והדהימו –

נזכר שהוא מבוטח ב־50,000.

אלישבע לא תדע אפילו איך לגבות את דמי־הביטוח, אל מי לפנות, איך לסדר. תמיד היתה חסרת־אונים בענייני כספים.

בעל־המסעדה הביא לפניו את הבשר, עם תפוחי־אדמה ואפונה, ושאל אם הוא רוצה גם מלפפון חמוץ. טל הסתכל בו רגע ממושך, אחר־כך אמר: “לא, תודה.”

הוא ראה לפניו את הציבור המקובץ בחצר בית־החולים, סביב הארון המכוסה שחורים. השכנים. כמה סוכני־ביטוח. מודעי־משפחה ישנים מנס־ציונה. המחנך זעירא, אולי, אם תגיע אליו הידיעה. גלעד, מן הצבא, אם יוכל להשתחרר לאותו יום. שותפו לשעבר, יחיאלי.

בנקיפת מצפון נזכר שהשאיר עניינים רבים באמצע הטיפול, בתוכם ענין דמי־הביטוח לירמילוביץ.

מי עוד יהיה שם? חשב. פרט לאמו. לדושקין, לאביה של אלישבע – ז’נט! ניתר לבו בבהלה.

ורצה מיד להזהיר אותה באיזה אופן שהוא לבל תעז –

לא, נחה דעתו. היא לא תדע כלל. אפילו עתונים אינה קוראת.

וציונה, כמובן. תמרר בבכי. למרות הכל, עובדת מסורה, והרגשה גלמודית מאד תהיה לה להישאר במשרד ריק שבעליו עזבו ללא־שוב והניירות מונחים על שולחנו ללא חתימה –

ודינה, כן, דינה. ידידה אמיתית.

בהמיית הרוח הקלה, המקוששת קוצים, שמע את קולו של החזן, מסתלסל גבוה ועצוב וקורע־לב – אל מלא רחמים, שוכן במרומים… ודמעות חנקו את גרונו. רצה לחבק את אביגיל, שעמדה זקופה וגאה, מכסה בממחטה את עיניה, ולומר לה, את נערה גדולה ואמיצה ועצמאית, ואת תתבגרי, את ואמא תתמכו זו בזו, ותראי שאין האסון נורא כל־כך –

המכתש הרחב, הפרוע, זח לעיניו. גיא חזיון. בקעה פעורה לפורענות, לתאונה קטלנית שתתרחש בתהומה בעוד שעה קצרה. וכשהסב את מבטו אל המסעדה, נדמה לו כי גם היא עומדת בסימן אסון, שהתחולל, או עומד להתחולל: היא היתה ריקה ובעליה עמד יחידי מאחורי הדלפק ופניו קפואות. האויר עצמו קפוא היה. וסביב־סביב היה הכל דומם. ולמטה, העיירה הקטנה והפרוזה גם היא היתה ריקה וקפואה. האם העולם כולו ישן? הוא רצה לגשת לבעל־המסעדה ולומר לו: הבט, אני נוסע למטה, למכתש. עלול לקרות אסון. קיימת אפשרות כזאת על־כל־פנים. שים לב. אם תשמע רעש אבנים מידרדרות, או קול התרסקות, תדע שזה אני. הנה כתובת הבית, הטלפון. לא, קודם הודע למשטרה. או מוטב תתקשר עם המשרד, מזכירתי.

“היו איזה חדשות ברדיו?” אמר בגשתו לשלם בעד הארוחה.

“לא שמעתי. למה?”

“בבוקר קראתי שהיתה שוב התקפה של הסורים.”

“שטויות…”

“אין אנשים אצלך היום”, הסתכל טל סביבו.

“חלש”, אמר בעל־המסעדה. “לא העונה.”

הוא נזהר מאד בנסעו במורד הכביש התלול, המתעקל. נסע בהילוך נמוך ורגלו הנתונה על דוושת הבלם, לחצה והרפתה, לחצה והרפתה, ובכל סיבוב חד שיככה באטיות, בשהי, את תאוצת המכונית. שלשלות ההרים הילכו סחור־סחור סביבו, פעם היו לימינו. פעם לשמאלו, והוא נשמר לא להסתכל למטה, לתהום המכשפת. השיק את שפת הכביש מכאן ואת חומת הסלעים מכאן, כאילו נתחכך בה לבל יתגלגל. העומק פחת והלך.

כשהגיע לתחתית המדרון ונחת אל הבקעה, וראה לימינו את שני נציבי הסלעים הגדולים, שהיו עתה גבוהים הרבה משנראו ממרום הצוק, גבוהים וזקופים ומטילים צל, השתומם מאד שלרגליהם, ובמיצר שביניהם, היה רק קומץ של קוצים יבשים, שגבעוליהם רישרשו ברוח הקלה. הוא עצר בשולי הכביש, יצא מן המכונית, עשה כמה צעדים עד מקום הסלעים וסקר את סביבתם. כשנשא עיניו למעלה, לאמוד את הגובה שירד בו, תקפה אותו שוב סחרחורת וראייתו ניטשטשה. עיגולים־עיגולים, זהורים־זהורים, כתומים וצהובים וירוקים, ריצדו לעיניו. האם זו השמש? חשב. אבל השמש היא מאחורי! ובהסבו מבטו לאחוריו, ראה שגם המכתש כולו כאילו סובב סביבו. זו ההתפרקות, אמר לעצמו, ההתפרקות הפתאומית מן הפחד. כך קורה כשאתה פורק מעל גבך שק כבד שנשאת, וכשאתה מזדקף – סחרחורת, ועיגולים־עיגולים. תתישב, תאחז בדבר־מה מוצק, והכל יעבור, אמר. וחזר למכונית.

אך בהמשיכו לנסוע, נשנה הדבר. שרשרות ההרים סבבו, לא בתנועה מהירה כמקודם, אלא בעיגול גדול, נע לאטו ממערב למזרח – הטירות, המקדשים, נציבי האבן, הספינקסים העצומים – ואם כי לא סטה אף לרגע ממסלול הכביש המשתרך לרוחב הבקעה, דומה היה לו שהוא מאבד את הכיוון, נוסע למעשה ללא כל כיוון. יתר על כן: הוא שמע קולות. האם זו הרוח המרשרשת בין הקוצים? או רוח פולשת משער הגיא, מנסרת בין הסלעים ודשה אבק? ומפעם לפעם מעין יללה ממושכת ואובדת. תעתועי־דמיון, אמר לעצמו. בגלל האור החזק שאינך רגיל בו. והצבעים, והיותך לבדך בכל המרחב הזה. אם תיאחז במחשבה כלשהי, מחשבה על ענין מעשי, ממשי –

וניסה לחשוב על ירמילוביץ. ירמילוביץ ביטח את דירתו, את תכולת הדירה, ב־20.000 ל“י, ושילם פרמיה שנתית בסך 160 ל”י. ערך התכשיטים הגנובים היה 3000 ל“י, אעפ”כ החברה תשלם לו רק 2000, כי לפי שיעור היחס בין ערך התכולה כולה לבין הנכס שאבד… אך בחשבו על כך, ראה את ירמילוביץ לא כשהוא יושב למולו במשרד, אלא כשהוא עומד שחוח־ראש, חיוור, בתוך הציבור משסביב לארון בחצר בית־החולים. ועם כך ראה שוב את יתר העומדים שם: אלישבע, אביגיל, אמו, בלומפלד, גב' הורביץ, אזולאי – גם ידידיה של אלישבע מן האוניברסיטה היו באים, חשב.

פרופ' גרטנר.

שטות, החשד ההוא. אדם קשיש ומכובד.

תלמידיה. חבריה של אביגיל. דינה. הסופר אמנון ברוש.

ציבור לא קטן, בסך הכל, כשאתה מונה אותם אחד לאחד. רק כשאתה חושב על מותך אתה רואה שלא מעטים כל־כך הידידים.

ציבור מכובד: פרופ' גרטנר, פרופסורים אחרים, המשוררת דינה לב, הסופר אמנון ברוש –

ומשנזכר באמנון ברוש, נזכר בסיפורו.

ולפתע גילה שבעצם הוא עושה את אותה הדרך שעשה גיבורו של הסיפור ההוא – יונתן או יוחנן – והוא נמצא עתה באותה סביבה המתוארת בו. צירוף מקרים מפליא. לרגע חלף בו הרהור מגוחך, משעשע, שהוא מחקה את סיפורו של ברוש.

ואולי כל החיים הם חיקוי של סיפור כלשהו?

הוא שלח מבטו לשני עברי הכביש וראה לפליאתו שהמכתש נעלם. כלומר, הוא יצא ממנו. איך לא חש בדבר? מסביב השתרע עתה מישור לבן, גבנוני, זרוע סלעי־סיד, שומם לגמרי.

שטות היא לחשוב שאני נוסע עכשיו לאותו מקום בו התבודד גיבורו של ברוש, אמר לעצמו. עיקר הסיפור הוא בכך שהכביש הוסט, הרחק והלאה מתחנת־הדלק ההיא, והרי אני נוסע בכביש החדש!

האור הלבן המזדהר מן המישור הכה בעיניו ושוב חש סחרחורת ודומה היה לו שהוא תועה.

היאחז במחשבה, אמר. ומשנאחז במחשבה, קיפצו לעיניו טורים־טורים של ספרות מטבלאות־הביטוח: טור אחד של גילים, טור אחד של סכומים, טור של סוגים, של פרמיות. הוא ניסה לחשב: גיל 45, סוג בריאות א‘, ביטוח־חיים מקיף בסכום של 50.000 ל"י צמוד למדד – אך הספרות נתבלבלו בראשו. אלישבע צחקה: שנים כל־כך רבות אתה עוסק בזה ואינך יודע לחשב את שיעור הפרמיה לגבי אדם בגיל 45, בריאות סוג א’? הוא כעס עליה ואמר שמעולם לא טעה בחישובים, ורק עכשיו, בגלל האור המסנוור הזה, והשממה, והריקות… בגלל זה? אמרה. כן, בגלל זה! ענה ברוגז, והלא תודי שלפחות בעניינים אלה…

וחש כאב קהה פושה בראשו.

הוא עצר וירד להטיל מים. פסע כמה פסיעות לעבר שיח קוצני, ערירי, פתח את כפתורי מכנסיו, והשקה אותו. מרחוק, במערב, ראה רכס הרים חד וכמה צאלות פזורות על צלעו.

כשפנה לאחוריו,נדהם:

המכונית הכחולה לא היתה במקומה, אלא הרחק לפניו. היא נסעה מעצמה, כן, מעצמה, כי איש לא ישב ליד ההגה. נסעה על פני פס הכביש הישר, המתוח, והפליגה דרומה למישרין, ביציבות מפליאה, ללא קול, ללא רחש, עד לאופק הרחוק, עד שנעלמה.

האם ייתכן הדבר, חשב, או שמא אני הוזה?

עובדה, השיב. עובדה שנותרת בלעדיה, לבדך.

ומשום מה נראה לו הדבר לא רק בדרך־הטבע, אלא כאילו היה צפוי מראש איכשהו.

עובדה, חזר ואמר, ורכס את הכפתור האחרון במכנסיו.

[לילה, לבדה]

הריאלי והאי־ריאלי בספרוּת.

אך אם כי המסכת כולה היתה סדורה פחות־או יותר במחשבתה, עדיין עמדה אלישבע בפרק הראשון של חיבורה, שהוא עצמו החזיק עד עתה 48 עמודים בכתב־יד צפוף, מטופל במראי־מקומות לעשרות, ובערב זה, לאחר חדשים כה רבים שלא נגעה בו, החליטה לנסות להמשיך בכתיבתו. כמה שעות לפני כן, בעמדה בחדר־ההרצאות באוניברסיטה, כשלרגע קט מעדה בהרצאתה (על התרופפות ההתרחשות החיצונית ב“סנט אנטואן” של פלובר), משום שכצל חלפה לעיניה שוב דמותו של אמנון ברוש וגרמה לה “שקיעת לב” מעלפת – אמרה לעצמה: קחי את עצמך בידים! את מוכרחה לשים קץ לכל זה!

ובהיכנסה ללשכתה, חזרה ושיננה לעצמה, שהכרח להעביר קו על כל הפרשה הנואלת הזאת; שיותר מדי זמן (חמישה חדשים, מנתה) ביטלה על תעתועים רומנטיים, חסרי כל תכלית ותוחלת, לרבות החיטוט ב“בגידתו” של שוקה (אילו שטויות! ואם נכנס כמה פעמים למיטתה של איזו אנבל – מה האסון? מה גם שהוא מרצה עוונו בהתיסרות, שאילו היית ישרה עם עצמך, היית גואלת אותו ממנה!), ושעליה לחזור – מיד, עוד היום! – למסלול החיים התקין ולהשתקע בעבודה. היא הגיעה הביתה ב־4, וכדי לרתום את עצמה למסלול זה, פנתה מיד לסדר את החדרים ולהכין ארוחת־ערב לשלושה – ארוחה מבושלת, כהלכתה, כפי שלא הכינה מזה כחצי שנה. כשהגיעה השעה 7 ושוקה טרם חזר, נכנסה דאגה בלבה. “כדאי אולי לצלצל למשרד”, אמרה לאביגיל. “המשרד סגור כבר מחמש, לידיעתך”, אמרה אביגיל, “את יכולה לצלצל לסבתא ולשאול אותה.” אלישבע חייכה. “סבתא תשמח מאד לשמוע את קולך”, אמרה. “לא על נושא כזה”, אמרה אביגיל. בסיימן לאכול, אמרה אביגיל, “הוא יחזור, אל תדאגי, הוא תמיד חוזר”, ויצאה מן הבית, כדרכה כמעט מדי ערב בערב.

בשמונה וחצי נכנסה אלישבע לסטודיו והתישבה על העבודה. הוציאה מתוך המגירה את התיק העבה, שכתוב היה על שערו “הריאלי והאי־ריאלי בספרות” –

אך לא זה השֵׁם שהיה בדעתה לתת למחקרה, אלא: “החמור ורוזיננטה”, או “החמור נושא הזהב”; או – מה שעשוי להיות קרוב יותר לקורא העברי – “אתונו של בלעם”. סיבות אחדות היו לכך שביקשה לתלות ענקים כבדים, ודי מסורבלים, של פניני ספרות וחקר־הספרות בצואר בהמה גסה ועממית זאת: ראשית, משום שהיא מופיעה ביצירות כה רבות שמתקיים בהן המפגש בין הריאלי והאי־ריאלי, וכן במשלים, פתגמים וסיפורי־עם, ללא ספור, שאחד הקדומים בהם הוא, כמובן, סיפור אתונו של בלעם; שנית, משום שפרק הפתיחה של החיבור הוא ניתוח מדוקדק של “חמור הזהב” לאפוליאוס; ושלישית, משום שאת עיקרו של החיבור רצתה לבסס על עיון מעמיק ב“דון קישוט”.

התיזה העיקרית של ד"ר טל־בלומפלד – אותה פיתחה במחשבתה זה שנים רבות, תמכה אותה בראיות מספרות כל־הזמנים, ואשר שימשה אף נקודת־מוצא להוראתה באוניברסיטה, היתה זו:

כל יצירה ספרותית מקבלת את הממד המקנה לה את תארה האמיתי, כ“ישות אמנותית עצמאית”, רק כשהיא מיַשׂמת את חוקי המציאות – על מנת להשתחרר מהם. שני חלקי הנוסחה – היישׂום וההשתחררות – חייבים להימצא בה בעת־ובעונה־אחת. היישום בלבד עשוי להביא רק לחיקוי המציאות, כלומר, ליצירה שאין בה ממד נוסף על זה המצוי כבר בטבע (והנחה זו היה בדעתה לבסס מתוך שלילת התיאוריות של אריסטו, פופ, מתיו ארנולד, בנדטו קרוצ’ה ואחרים); וההשתחררות בלבד – כלומר, היפרדות גמורה מן המציאות – מולידה יצירות שהאפקט שלהן הוא שעשועי או דידקטי (לפיכך שללה את ערכן האמנותי של סאטירות מקובלות כקלאסיות כגון “גרגנטוא ופנטגרואל”, “קנדיד”, או בספרותנו – “סוסתי” למנדלי). היחס הנשאף בין הריאלי והאי־ריאלי, הוא יחס האב־הבן, דדאלוס־איקארוס, כשרישום מדויק, הנדסי־ארכיטקטוני, של עצמים, הכפוף לחוקי המציאות (דדאלוס), מוליד את האמצעי לניתוק ממנה, את הכנפים הנושאות כביכול את היצירה לעבר השמש (איקארוס). או: דימוי מיתולוגי אחר שיכול לסמל יפה את האידיאל הספרותי הזה – הפגאסוס. (מפעם לפעם הפתיעה אותה מחדש תופעה זו, איך הסוס והחמור, בריות “ארציות” אלו, העומדות בארבע־רגליהן על הקרקע, דוקא הן תופסות מקום כה ניכר ביצירות מיתולוגיות וספרותיות הפונות לעבר הדמיון, והמקיימות את העקרון שבהנחתה היסודית. לעתים השתעשעה במחשבה שבמיתולוגיה המודרנית, אם ישנה כזו, הסמל ההולם עקרון זה, מן הדין שיהיה לא סוס בעל כנפים, אלא מכונית בעלת כנפים…)

לשם המחשת התיזה שלה, נזדקקה, כאמור, לניתוח מפורט של “דון קישוט”: סרוונטס התכוון תחילה להעמיד פארודיה במתכונת המחזות וסיפורי־המוסר של תקופתו, שבהם מופיע אזרח משוגע הרוצה לחקות את אבירי הבאלאדות, כגון האביר באלדוין, וסופו שהוא משכנע את עצמו שהוא־הוא האביר. אילו היה סרוונטס ממשיך בקו הזה – לאחר שבעת הפרקים הראשונים – היה מוסיף עוד סאטירה בינונית, דידקטית, על יתר הסאטירות שנתחברו בזמנו. אבל דוקא העלאתו של סנשו – בעל החמור, נציגה של הריאליות והארציות – למדרגת גיבור, היא המעניקה כנפים “לא־ארציות” ליצירה. לו עונה האביר המדומה, המשוגע, בעל ההזיות: אני יודע מי אני ואני יודע שהנני מסוגל להיות לא רק באלדוין, או אבינדרז, אלא כל שבעת שועי צרפת וכל תשעת גיבורי הכבוד גם יחד, כי פעלי גדולים משל כולם; ועם כך חייב הוא מעתה להוכיח את גדולתו כנגד כל כוחות הריאליות. מקרבן הוא הופך לחלום, המפליג מן המציאות ומתעלה ממנה, וכחולם הוא מצליח להדביק בחזיונותיו את אלה שמסביבו ולהעבירם מן העולם של כאן־ועכשיו אל עולם נאצל יותר. שני הקטבים אחוזים־ודבוקים זה בזה: קישוט אינו נפרד מסנשו, בעל השכל־הישר, האיכרי, ולפיכך הפנטזיות שלו יש להן שרשים באדמה; ובה בשעה, סנשו עצמו מתעלה בהשפעת אדונו, לעתים למדרגה של גאונות, בהפליגו לסיפורים דמיוניים, כמו על דוליציניאה, או על רוזיננטה, או בהיותו מושל האי. שעה שקישוט מודח לבסוף על־ידי אביר הסהר הלבן, אנו עומדים לימינו, כנגד כל כוחות ההגיון והשפיות. אין זו עוד הלעגה על באלאדות האבירים, כמו “מות ארתור” של מאלורי, אלא מזיגה מושלמת בין הריאלי והאי־ריאלי, החודרת למעמקי ההויה האנושית וחושפת בה רבדים־רבדים של תכונות פסיכולוגיות וחברתיות. החמור כביכול מעניק כנפים לסוסה. עיון בחלקים השונים של היצירה, יש בו כדי להשליך אור על יחסי־גומלין אלה, שהם יחסי־יסוד בכל יצירה ספרותית גדולה. מכאן גם המוטו שרשמה בראש חיבורה, הלקוח אף הוא מ“דון קישוט”: “חמור נושא זהב מטפס בקלות על ההר.”

במקביל לתיזה הראשית, אמרה אלישבע לפתח תיזה שניה, שראתה אותה כתגלית בלעדית שלה, ושאמורה היתה לשפוך אור על יחסי מיתוס־אתוס ביצירה הספרותית, והיא ענין החטא והגמול. אגב עיונה ביצירות כה רבות לצורך הוכחת התיזה היסודית שלה, שמה לבה לדבר, שההפלגה מן הריאלי אל העל־ריאלי, באה תמיד בד־בבד עם הכרת החטא. הדבר גלוי ומפורש ביותר ב“מטמורפוזיס” של אובידיוס, כשהגלגול של הנפשות לעצמים, צמחים, חיות, מתגשם כעונש על חטא; או בסיפור בלעם, כשהאתון פותחת פיה לדבר בלשון בני־אדם כתוצאה מחטא בעליה. אך בצורה מוסוית יותר, מופיע הדבר בכל היצירות המאוחרות, החל ב“חלום ליל קיץ”, ועד “האדרת” ו“החוטם” לגוגול, “המשפט” ו“הטירה” לקפקא, “הקרנפים” ו“אמאדה” ליונסקו וכד'. ביצירות אחרות, כמו אלו של פרוסט, ג’ויס, וירג’יניה ווּלף, בהן ההיפרדות מן הריאלי מתגשמת בדרך של שבירת התחביר הנורמטיבי – הפניה אל זרם התודעה, המונולוג הפנימי, פירוק הלשון, פירוק התמונה המציאותית – נובעת אף היא מתודעת חטא ומן הרצון לבטל את הקשר שבינו ובין הגמול. כאילו על־ידי שבירת הסדר הריאלי – “הטבעי”, אומר הסופר לשבור את הסדר ה“אלהי” של חטא־גמול וליצור הרמוניה חדשה, עבר־מוסרית. ודבר זה העלה במחשבתה של אלישבע את ההיפותיזיה (שטעונה היתה עדיין הוכחה מבוססת על סימוכין וניתוחים), שההיפרדות מן הריאלי בספרות המודרנית, קשורה בהרגשת חטא קוסמית, כלומר, בהרגשת חטא על עצם קיומו של האדם בעולם. במישור האסתטי, הרגשה זו של העדר משמעות מוסרית לקיום האנושי, משתקפת בפניָה אל הגרוטסקה, האירוניה הטרגית, האבסורד.

עתה, בישבה בסטודיו, הוציאה מתוך מגירה שניה את שתי תיבות הכרטסות, האחת ערוכה לפי סדר א“ב של עניינים והשניה לפי סדר א”ב של מחברים, והעמידתן על השולחן. בהתירה את שרוך תיק כתב־היד, גלשו מתוכו פתקים רבים של מראי־מקומות, הערות ואזכורים, שהיו רשומים כלאחר־יד, ובחלוף מבטה עליהם, ראתה איזה חטא חטאה לעצמה בזנחה את העבודה לזמן כה רב, שהרי עתה תצטרך לאמץ את מוחה כפליים כדי לפענח את הפתקים הרבים ולהיזכר בכל החומר הרב הנרמז בהם. יום תעזבנה, יומיים תעזבך – ולילות שלמים יהיה עליה שוב לעיין בפרקים שכבר היו שגורים בזכרונה. “החיים מחקים את האמנות בהיותם מוקסמים מבבואתם הנשקפת מתוכה.” אוסקר ויילד, זכרה. אך בקשר למה? “בקונפליקט בין סטאטיס וקינזיס.” ג’ויס, כמובן. “סיריל וּויויאן בספריה, השיחה על טבע ואמנות, עמוד 147.” אך לא כתוב היה באיזה ספר. “הדברים היפים ביותר בחיים הם אלה שאינם נוגעים לחיינו יום־יום” – הרהור שלך? מובאה? “רוב גרייה על אשתקד במאריאֶנבד: התרחשות בהווה תמידי, בעולם ללא־עבר, סגור בתוך־עצמו, שבו אין אפשרות להימלט אל הזכרון.” באיזה הקשר? “שגיאתו הפאטאלית של ט.ס. אליוט בעניין האמוציונאליות של המבקר.” – “האמנם היצירה היא רק מערכת סימנים שעלינו לגלות את חוקיה? מתוך התעלמות גמורה מן ‘הבשורה’ שבה?” – רונלד, בארת, נזכרה. תיאוריה שיש להפריכה. “ראסין הוא ראסין, פרוסט הוא פרוסט.” – “השירה הלטינית – נחושת רקועה.” יופי. מיהו שאמר? “במכללת דאנגור לימדו יוונית במאה ה־11.” – “אחדות האתיקה והאסתטיקה אצל בלינסקי. להשוות עם צ’רנישבסקי.” – “Poor little rich girl“. אולי מתוך ד.ה. לורנס. או סתם משפט שמצא חן בעיני. קבלה ע”ס 15 ל"י מרופא השינים. ששכחת למסור לשוקה. מוזר בכל־זאת שטרם חזר. האם הוא שותה לפעמים? לא, היית יודעת על כך. ודף שלם באותיות צפופות, בעפרון: “אני שוכבת בשדה לבדי, בין פרחי חרצית, או שן־הארי. עושה עצמי ישנה אך לא ישנה. שומעת צעדים רומסים את העשב ואומרת, או, זה בטח יוליוס. אני אומרת לעצמי, אם הוא יבוא עכשיו, אשנן לפניו סיפור של ר' נחמן מברסלב ולא אטעה אפילו פעם אחת. אני נושאת את ראשי ורואה שאין זה יוליוס אלא פר בעל קרנים עצומות, כמו של דישון. משום־מה אינני נבהלת אלא חושבת, איך ייתכן שזהו פר כשיש לו עטין כה כבד? הנהג של אבא, רבינוביץ, מופיע במדים של גנראל רוסי ואומר בחומרה: בואי הביתה, בואי כבר, קוראים לך. אני רוצה לצעוק עליו, לגרש אותו, ומתעוררת. הרגשה מדכאה של אבידה שאין לה תמורה.” חלום מלפני כשנה, או יותר. לפני “הפרשה”. אנחה נתמלטה מחזה.

בהחילה לקרוא בדפי הפרק הכתוב, שלא נגעה בו מזה כמה חדשים, ראתה איזו עבודה עצומה השקיעה בכתיבתו: בעיון בעשרות ספרים, בטכסטים נדירים, בכתבי־עת ישנים, באנציקלופדיות. והתפלאה על עצמה איך מצאה בה כוח שקידה והתמדה כה רב, ואומץ כזה לצלול לעומקו של החומר הזה! הטיעון היה מיוסד היטב, כעין כתב־הגנה מורכב ומבוסס על ראיות ועדויות, בנויות זו על גבי זו ותומכות זו את זו. היא לא מצאה כמעט צורך בתיקון, חיסור או הוספה. אך הקריאה נתארכה מאד, כי בכל דף ודף נזכרה בנסיבות כתיבתו, או בנסיבות קריאת החומר לכתיבתו, והזכרונות הפליגו רחוק. מובאה מי. א. ריצ’רדס גררה היזכרות ב“אודיסיאה”, בטלמאכוס, בסטיפאן דדאלוס, בדאבלין… ומשנזכרה בדאבלין וב“מתים” ובתמונה המרגשת, המרעידה, בין גבריאל קונרוי ואשתו גרטה בבית־המלון, לפנות־בוקר, נזכרה בפטריק אודונובן מאוניברסיטת לונדון, ובלילה הראשון אתו, בחדרו, במלון הקטן בטאויסטוק סקוייר, כשאיבדה את בתוליה ובבוקר, כשראתה את כתם הדם על הסדין, היתה לה הרגשה פולחנית כזאת, כאילו העלתה קרבן לאלים; וזכרה איך כיבסה את הסדין בבוקר, בחגיגיות כזאת, בהרגשת אושר־גנוב ועמידה על מפתן תקופת־חיים חדשה, פתוחה לתקוות, לציפיות גדולות; ואיך בתלותה את הסדין על תנור־החימום, המופעל במטבע של שילינג, אמר לה פטריק: “שילינג בעד מירוק החטא – אצלנו היו קוברים אותך בבוג של לייהלין, אדמה לא קדושה!” – והיא החזירה לו בפסוק מישעיהו: “אם יאדימו חטאיך כשני…” ועם כך נזכרה בויכוחים אתו, על איר“א ועל אצ”ל, ונזכרה ביהודה דולב, בירושלים של הבריטים, עם גדרות־התיל, מגרש הרוסים, בית הנציב, הכנסיה היוונית בתוך החומה… שוב נתמלטה אנחה מחזה, בהיזכרה באמנון ברוש.

משסיימה לקרוא את הפרק, נבהלה בראותה שהשעה אחת־עשרה ורבע ושוקה טרם חזר. הדאגה הפכה לחרדה: גם אם נאמר, כפי ששיערה אביגיל בראשית הערב, שיצא לגביות מחוץ לעיר, לא ייתכן שעד שעה כזו, ומבלי להודיע דבר. או שמא בכוונה לא הודיע כדי להענישך בדאגה.

היא חזרה לעיין בפתקים: צרור מובאות מ“פואטיקה”; תמצית מפורטת של “סאטיריקון” לצורך השוואה עם אפוליאוס; “ג’ורג אליוט: ההתקדמות המוסרית שלנו נמדדת במדרגה שבה אנו משתתפים בסבל האינידיבידואלי ובשמחה האינדיבידואלית של הזולת”; פיסת־הנייר הבאה העלתה חיוך על פניה: “שלוש אתונות” של טשרניחובסקי: השיר כולו מועתק בה. נזכרה שהיה זה כשאביגיל למדה אותו, והיא עצמה נתכוונה להשתמש בו כראָיה. ראָיה למה? אתונות כנושא לאליגוריה, לסמל? – ועלה בדעתה שאפשר לכנות את החיבור כולו בשם “האתונות והמלוכה”: סופר יוצא לבקש אתונות ומוצא מלוכה, בהעלותו את החומר הגשמי, הארצי, למדרגה של אפותיאוזה על ריאלית.

המשפט האחרון בדף האחרון של כתב־היד, 48, היה: “ומכאן שאין זו אלא כפיה שרירותית של רצון המחבר על סדר דברים המתנהלים מכוח מניעים שאין הוא משיג את משמעותם”, וכבר ניסחה לעצמה את שלושת־ארבעת המשפטים הבאים, אותם תעלה על הנייר. אולם משאחזה בעט, מצאה עצמה מאזינה לקולות ולרחשים שבחוץ, אורבת להדי צעדים על מדרכת החצר. הדאגה שילחה פרפורים בלב: אולי אסון, תאונה. מן הראוי אולי לצלצל למשטרה, למגן־דוד־אדום.

אבל אם תאונה, חלילה, היו מודיעים לך מיד. הוא נושא תעדות עמו. תמיד. סומק הציף את פניה בהעלותה על דעתה שאפשר שנסע אל אותה אנבל. והוא שרוי עכשיו אתה, בחדרה, במיטתה. ממש ברגע זה –

מתוך נקמנות.

היא קמה, חשה אל חדר־המגורים, נטלה את מדריך הטלפון והחלה מדפדפת בו. כתריסר ליברמן היו בדף.

והרי בין־כה־וכה אין הטלפון רשום על שם האשה.

ואפילו היית מוצאת את שמה?

חשד שוא, אמרה לעצמה בהתישבה שוב אל שולחנה. לא לאחר “הוידוי” ההוא. לא עכשיו, כשהוא מתיסר ככה, עד כדי חולי.

“השוואה בין פטרוניוס לבין פרוסט ב’החיפוש אחר הזמן האבוד‘. השוואה בין משתה טרימאלכיון ב’סאטיריקון’ לבין האפיזודה של ‘קירקה’ ב’יוליסס'. זרימת המאורעות בכיוונים מנוגדים.”

לעולם אינך יודעת אילו הפתעות צפויות מאדם, אפילו את חיה אתו עשרים שנה תחת קורת גג אחת, במיטה אחת. האם היית מעלה בדעתך שהוא מסוגל לאותה הרפתקת־אהבים? הוא? הישר? הנאמן?

“להזמין אצל סטימצקי את ספרו של ר.ו. קנר ואת Here Comes Everybody של אנתוני בורג’ס. לחפש בספריה את ‘קניאן רביו’ מ־1956.”

שום דבר אינו צפוי מראש בטבע האדם. מנגנון מסובך, אינו פועל לפי חוקים קבועים. הפסיכולוגיה אינה מדע מדויק. חצי־עיוורת. יותר מנחשת משיודעת. כמו אסטרולוגיה. התיארת לעצמך שכך יתפתחו הדברים עם אמנון? דינה? ואתך עצמך?

“התפתחותו של ג’ויס מן ‘הדאבלינאים’ עד ‘יוליסס’ דומה לזו של פיקאסו מן הציור האקדמאי המדויק עד הקוביזם. אמן חייב להוכיח את כשרו בתפיסת הריאליה לעומקה בטרם יעשה את הקפיצה הנועזת אל העל־ריאליה.”

חזי בכוכבים וראי, אולי נפל כוכב ברגע זה.

צעדים מהדהדים על גבי המדרכה, קרבים, קרבים. צעדי גבר.

מתרחקים, מתרחקים, שוככים אי־שם בקצה הרחוב הלילי.

אילו היתה אביגיל בבית, היתה מצלצלת אל סבתא. משהו אירע. משהו רע. עלים נושרים. רוח מרשרשת.

“הקבלה בין ‘המתים’ של ג’ויס ובין ‘הרופא וגרושתו’ של עגנון: בשני הסיפורים – אפיזודות בבית מלון, קנאת הבעל הצעיר בזכר המאהב הראשון של אשתו. בשני הסיפורים – העלבון הנובע מן הידיעה על מעמדו הנחות של המאהב. בשניהם – התהום שאין לגשרה. האם קרא עגנון את ג’ויס?”

רק כשאת מעלה בדעתך אסון, את נוכחת כמה את קשורה. הרגשת הבטחון שהוא מעניק לך, שאין לה תחליף בשום הרפתקה. שרק כשהיא קיימת, למען האמת רק כשהיא קיימת, את מרשה לעצמך גיחות כאלה, מתוך ידיעה שתמיד תוכלי לחזור למערה המבוצרת, המוגנת.

אחרי שתים־עשרה.

אולי בכל־זאת למשטרה.

או נסע אל מחוץ לעיר: נתניה, חדרה, גדרה, אשקלון. שעתיים הלוך, שעתיים חזור, הרי כבר ארבע שעות.

שכבי לישון, הירדמי, בבוקר תמצאי אותו לצדך.

המצעים היו צוננים ומדיפים בדידות. ריבוע של אור קלוש היה מסומן על פני התקרה ובו כעין ראשנים משוטטים במים.

כן, דינה, למרות הכל – לא, לא למרות הכל אלא לאמיתו של דבר – חיים מאושרים. יחסית, כפי שהכל יחסי. עצם היותו. הישרות הגברית, הנוסכת אמון ובטחון. הישות החמה, הקורנת. ניגודים משלימים, כפי שאמרת. עשרים שנה!

ובהרהרה איך אירע “המשבר” שעירער לפתע את סדר החיים התקין (הכל החל באותה מסיבה, ציינה לעצמה. הכל החל בדינה, שהזכירה את “עורבים לא היו שם”), ובהעלותה על לבה כל מה שנתרחש מאז, זה כששה חדשים, בגלוי ובהסתר, בהסתעפויות הרבות, המוזרות, הבלתי־צפויות, בהסתבכויות המופלאות – חשבה שהדברים ראויים היו להיכתב, ועשויים היו להוות רומן מעניין, מסעיר, טעון מתח פסיכולוגי, ארוטי, חברתי. חמש נפשות, לפחות, שונות כל־כך זו מזו באפיין – אַת, שוקה, ברוש, דינה, אותה אנבל (מיהי? היכן היא? כעין אגדה), סבך היחסים ביניהן, שברובו אינו מודע למשתתפים בעלילה וכולו גלוי רק לעין המחבר. המחבר “העומד כמו בורא העולם, מעבר ומעל למעשה־ידיו, בלתי נראה, נאצל מן המציאות, אדיש, גוזז את צפורניו.” Integritas, Consonantia, Claritas אך מיהו המחבר? איזוהי נקודת התצפית? הסגנון הוא האדם, אולם הסגנון הוא גם תולדה של התקופה, של חומר־הנושא, של רקע ההתרחשות. ורקע ההתרחשות. ורקע העלילה הזאת – תל־אביב, הים־התיכון, עירוב בלתי־מגובש של תרבויות מערב ומזרח, שנות הששים, תקופת הפוגה שבין מתח למתח, מעין שפל של ים, ומי־הרקק נקוים כביכול שלוליות־שלוליות בכל חלקי העיר, בבתי־הקפה, במשרדים, בבתי־מגורים, בחדרי־מיטות, באולמי־לימודים, ואצות־אצות עייפות, שרועות גפים, משוטטות אנה־ואנה אנה־ואנה, קרבות זו לזו, מתרחקות זו מזו, עד שעת הגיאות הבאה – ובנסותה לשוות לעיניה את תבנית הרומן הזה – לנסח לעצמה אפילו משפט של פתיחה – ראתה שסגנונות שונים מתנגשים בדמיונה ואין השלמה ביניהם. לכאורה – אם לעקוב אחר רצף העלילה בלבד, עלילה רומנטית של אהבה ובגידה – מתבקש כאן רומן ריאליסטי, קונבנציונאלי, נוסח “מאדאם בובארי”, או “אנה קרנינה”, שאפשר היה לפתחו במשפט מעין: “ערב אחד, כשחזר סוכן הביטוח יהושע טל ממשרדו, מצא שסדר־החיים אינו כתמול שלשום: ארוחת הערב אינה מוכנה, אשתו, מרצה לספרות, נעדרת מן הבית ולא השאירה כל הודעה לאן יצאה, בתו אביגיל…” אך מאידך, איך יכשר סגנון כזה לתאר את כל הניואנסים של ההרהורים, הרגשות, התשוקות החבויות, הזרם הסמוי של תת־התודעה? ואיך יתגשם בזה העקרון של יישׂום חוקי המציאות על מנת להשתחרר מהם? האם לא מתבקש כאן, דוקא כאן במקום שהיחסים הם כה סבוכים ובלתי מודעים לבעליהם, השימוש בשיטת המונולוג הפנימי, מתוך שבירת הרצף של העלילה החיצונית, מתוך ריבוד זמנים, הענקת מלוא עומק המשמעות לכל רגע ורגע והדגשת החוק הפנימי, האוטונומי, שלו?

שהנה ברגע זה, כשאת שוכבת כאן ערה בחשיכה, כמו מולי בלום ברחוב אֶקלס 7, מאזינה לרחשים ברחוב הדומם בחדר־המדרגות, לאוושות העלים בענפי האזדרכת שמעבר לחלון, מי יתן ויבוא, הס מלומר אסון, והצעדים הכבדים יישמעו עולים במדרגות, וחריקת המפתח החודר בחור המנעול, נקישת מתכת במתכת, ושחיקה חשאית של מנעליו בחשיכה, ורשרוש הבגדים הנפשטים, וגופו הגדול משתרע לצלעך, ואת מתכנסת אליו בשתיקה ותשוקה, חושקת ושוקקת, והוא כונף אותך כמו אז, אלהים, עשרים שנה! כמו אז, בצעידה ההיא בין הפרדסים, עם הריח המשגע של פרחי משוכות השיטה, כשהחול מחלחל לתוך הסנדלים ומדשש בין האצבעות, ומשאבת הבאר הרחוקה פועמת־פועמת בחלל הלילה הצלול, וזרועך מקיפה את מתניו הרחבות תחת כנף זרועו החזקה והזהירה, הזהירה מלחפון בכפה את השד הכמֵה, והוא מספר לך בקולו החם והלוחש איך בכיתה ח‘, כן עוד בכיתה ח’, היה מנחש ניחושים ועושה סימנים בגימטריות ונוטריקונים, אלישבע ב. שוה – יהושע ט. באהבה, כל אותם מעשי ילדות של מאוהבים, כן לא כן לא כן לא כן, שאת מסוגלת להם גם היום, עם כל בגרותך המלומדת, כמו אז עם אמנון, כשקשרת שני קשרים במטפחת להשביע את הרוחות או אז כשנפל הראי ונשבר וחשבת שכבר, אל תזכירי לי אל תשברי את לבי עם הטירוף הזה שאיננו לא היה לא יהיה, תם ונשלם לעולם ועד, רק הוא קיים אחד ויחיד, איפה הפסקתי, כן, בפרדס, כשעברנו ליד בית־האריזה של בוקסר, כבר אינני זוכרת אם בוקסר היה זה או שטמפר, ואמרת לעצמך הוא יהיה שלי הלילה ובימים הבאים ותמיד, חוף מבטחים מכל הסערות, להניח את ראשך על כתפו, סמוכה ובטוחה כמו שאומרת דינה בצדק, ומשכת אותו אל בין העצים, אל הסבך הצפוף הזה השוקק צרצורים וצפרדוּעים ורוחות וצפירים, או מטח עטלף נמלט מצמרת פתאום, ואמרת לו פה על החול הטלול לא איכפת לי איפה בהחלט לא איכפת מפני שהיית כמהה כל־כך כן מאד כמהה מי יודע מה השעה עכשיו אחת ורבע או אחת וחצי מישהו חורק על מדרכת החצר אולי אביגיל לא גם לא אביגיל החוצפה הזאת לחזור מאוחר כל־כך כל לילה כל לילה אני בגילה לא העזתי גם רגע אחר חצות רצה הביתה כמו סינדרלה פתי מאמין שעודה בבתוליה כמובן שלא מי יודע מה טוב יותר מה רע פחד אלהים כשאני מעלה על הדעת חס וחלילה חס ושלום תאונה או מי יודע מה רק לא לחשוב רק לא לפתוח פה לשטן סגולה בדוקה נגד כל עין רעה לשכב שתוקה ורגועה וסומה ובעוד רגע או שנים שלושה ארבעה תשמעי הצעדים הדורכים על המדרכה וגודדים במדרגות וחריק המפתח בחור המנעול ושחיק הדלת הנפתחת ונאטמת ודשדוש חשאי על ראשי בהונות קרב קרב למיטה הזאת שתזוע על זיזיה כשיטיל את גופו לצדך ויכנוף אותך כמו אז על החול הטלול כשכבש את כולך בגברות בטוחה וקשוחה וחמה וחודרת עד כלות נשמתך בצעקה הו אילו אפשר היה לחיות את החיים מחדש צעירה כמו אז – – –