בתוך שאון החיים וקול המונה של מלחמת הקיום עוברים ימיו של אדם זה אחר זה. ובהיות כל איש יוצא לפעלו בימי נעוריו, בעודנו פרי חדש של חיים הדור וכל העולם שלו הוא, והולך ועובד עבודתו אחרי כן בלי הרף, – אינו מרגיש בתנועת הגלגל הכללי הלאה והלאה ואינו רואה איך החיים מסביב לו הולכים ומתרחקים ממנו מיום ליום ומשנה לשנה. אלא אימתי הוא מתחיל להרגיש, שזִקנה קופצת עליו? כשהוא רואה פתאום דור חדש בא וכובש לו שׂדה-העבודה ועושׂה הכל באופן אחר ממה שהורגל הוא לעשׂות.

ההרגשה הזאת, של הזִקנה הקרובה, בודאי לא נעימה היא לשום אדם; אבל לא כל ה“זקנים” מתיחסים אליה באופן אחד. בלב הרוב הגדול היא מעוררת רק מרירוּת והתמרמרות, ובחרוֹת אפּם יוציאו משפט קשה על “מעשׂי-נערוּת” של הצעירים, פוטרים עצמם מכל משׂא ומתן עם אלו וחוזרים לעבוד עבודתם כבתּחלה, מבלי להשגיח כלל על החדשות הצומחות לעיניהם. אך יש ביניהם גם מועטים הנוהגים מנהג אחר. עם כל עצבון-לבם על שהגיע זמנם לירד מעל הבמה ולפַנות מקומם לדור הבא, מבינים הם הללו, כי טפשות גדולה היא להלָחם במנהגו של עולם ולהאמין, שאפשר להם לעצור בעד העתיד, ההולך ומתהפך להוה, על ידי מה שיבטלו אותו בלבם ויעצמו עיניהם מראותו. ועל כן הם משתדלים להפך, לחדור לתוך רוחם של “הבאים”, להבין חפציהם ומגמותיהם, ועד כמה שאפשר – לילך יחד עם הדור ולהחזיק מעמד על שׂדה ההוה.

אינני מכחיש, כי מעֵין אותה הרגשת-הזִקנה באה גם בלבי למראה “הצעירים הנכנסים עתה להיכל ספרותנו”, אשר מאמריהם, הנכתבים ברעם וברעש ובקול ענוֹת גבוּרה של חוֹם הבחרוּת, נדפסו ב“השלח” כרך א'. עודני רחוק אמנם משנות הזִקנה הגופניות; אך חיי-הרוח בזמן הזה הולכים ומשתנים במהירות יותר גדולה מחיי הגוף, ולא מן הנמנע הוא על כן, שהעובד עבודת הרוח יראה עצמו פתאם נדחף אל מחוץ למחנה, כזקן שלא יצלח למלאכה, בטרם עוד הלבינה אף שׂערה אחת בזקנו. ואולם תשובתי הראשונה והשניה על המאמרים ההם יבואו ויעידו בי, כי בלב שלם יגעתי להבין חפצם ומגמתם של אלה “המרעישים והדוחפים”, ולא בי האשם אם יגעתי ולא מצאתי, אם בכל המאמרים ההם שמעתי רק קריאות גדולות מרעישות-לב: אנו רוצים, צריכים, יכולים! אנו הולכים, באים, נכנסים! – וכל תמונה מוחשית, אשר תורנו באופן ברור, מה הם צריכים ומה הם יכולים ולשם מה נכנסים, לא ראיתי. כי על כן לא נשאר לי אלא להשׂיא להם “עצה טובה”: שיבואו באמת ויַראונו את יכלתם בפועל, שיעשׂו איזו פעולה ממשית על פי דרכם, אשר נוּכל ללמוד ממנה “לאן” פניהם מוּעדות ובמה כוחם גדול¹.

והנני שׂמח איפוא בהיות לאל ידי להודיע עתה, כי עצתי זו קרובה להעשׂות: הנה הם באים! ובעוד זמן מה נוּכל לשפטם על פי פעלם.

“תחיה” – זה הוא שם המוסד החדש להוצאת ספרים עברים, שנוֹסד עתה בלבוב על ידי שנים מן הצעירים האלה: ד“ר מ. י. ברדיטצבסקי וד”ר מ. עהרענפרייז.

במכתב-החוזר שהדפיסו בלשון אשכנז הם אומרים: “הצרכים הרוחניים שנתעוררו מחדש בעמנו, וכמו כן ההתפרדוּת השולטת בימינו בספרות העברית, מביאים אותנו הח”מ ליסד מרכּז ספרותי חדש… ההוצאה “תחיה” שאנו מיסדים תחפוץ להיות לכלי מבטא כללי לעבודת הרוח בישׂראל בכל צורותיה הרבות בזמן הזה. “תחיה” שואפת לתחית הקולטורא הלאומית שלנו; כל מה שאנו חושבים ומרגישים, כל מה שאנו שואפים לו ומקַוים לו – ימצא לו מקום ב“תחיה”. על ספרותנו הלאומית לשוב ולהיות תמונה נאמנה מכל נשמת הלאום… על השׂפה העברית לשוב ולאַחד בקרבּה כל עבודת הרוח של היהודים… כל מה שהוא “אנושי” במובן היותר טוב צריך להיות גם “יהודי”, וכל בריאה נצחית שברא עמנו בעצמו צריך שיתקיים לעולם בלב העם".

הדברים האלה הם אמנם כלליים ביותר, שכבר שמענו דוגמתם גם מפי אחרים, ועדיין אין אנו יודעים את ההבדל העצמי שבין “תחיה” ובין חברותיה שקדמו לה. אך אם לא אשגה, נוּכל לחשוב כמלואים למכתב זה את מאמרו של ד“ר עהרענפרייז שנדפס באלו הימים במכ”ע “דיא וועלט” (גליון 7), בשם “הספרות העברית הצעירה”.

במאמר הזה מודיע הסופר הנכבד ברבים, כי יש במציאות סופרים עברים צעירים, המרימים קולם בעת האחרונה, והם מלאים “רוח חדשה ואמונה חדשה” ומתעתּדים לעשׂות “מהפכה ספרותית”.

מי הם הללו?

“הם האירופיים הראשונים בספרות העברית” – משיב המחַבּר בבטחה ואומץ-לב. אך מכל המליצות, היפות באמת, שהוא מוסיף אחרי כן, אין אנו שומעים אלא שהאירופיים האלה נתחנכו בתוך הגטוֹ, ודרך הספרות העברית החדשה הגיעו ל“אירופא”, ושם למדו מה שלמדו, חשבו מחשבות והרגישו הרגשות של אנשים אירופיים, ולבסוף באו לידי הכּרה, כי אי אפשר להם להפטר מיהדותם, כי “לבם נשאר ברחוב היהודים”, ובכן שבו אל הרחוב הזה, ו“הנה הם נכנסים עתה לספרות העברית”. – דרך ההתפתחות הזאת ידועה אמנם היטב לכולנו, והיא היא שהלכו בה, עוד לפני בוא “האירופיים הראשונים”, לא רק כל טובי הסופרים העברים, כי אם גם רבים מן הקוראים המשׂכּילים. אבל בעל המאמר חושב, כי על פי התפתחותם זו, אין אלו הסופרים הנכנסים יכולים “להמשיך את העבודה הספרותית” שהתחילו הקודמים להם, “כי עולם שלם מפריד בינם ובין אותה העבודה הדלה”. “הם מרגישים בעצמם, כי קרואים הם להתחיל את העבודה הספרותית מחדש”. “את הישן צריך לשכוח לגמרי”. ופה הוא הולך ומבאר מהוּת הספרות החדשה הזאת, העומדת להבּראות על ידם: כי מצד היהדות תכלול את “עבודת-הרוח החיה של ההוה” ומצד האנושיות – “את הרוח האירופי הכללי, רוח כל האנושיות הקולטורית”, וכדומה מן המליצות המופשטות, שאין כלשון אשכנז מסוגלת להן. ואני מודה ומתוַדה, כי אחר כל הביאור הארוך, עדיין אני מבחוץ ואיני יכול לקבוע במוחי שום ציור ברור מאותם הסימנים האירופיים, שעתידה ספרות זו להצטיין בהם כל-כך, עד שלא יהיה בינה ובין כל מה שקדם לה שום קשר ושום דמיון. ועל כן לא יפּלא, כי בקוצר-רוח ובכליון עינים הנני מחכּה לראשית פעולתה של “תחיה”: אולי סוף סוף אלמד לדעת על פיה, ה“אירופיוּת” החדשה הזאת מה טיבה, ואם מניחה היא עוד מקום כל שהוא לנו, “הזקנים”, להתגדר בו.

אך יחד עם זה לא אַסתּיר מאת הקוראים עוד מחשבה אחת שבלבי: אם יש רשות לדון מן הסגנון על התוכן, אז אפשר להגיד מראש, כי ה“מהפכה” הקרובה לבוא לא תהיה “רדיקלית” כל-כך, כמו שנראה מדברי בעליה. הרבה מגדולי אירופא, שבהם התגשמה ה“אירופיות” במובנה היותר נעלה, זכיתי להכיר מתוך ספריהם בימי חיי הבלי, ואיני זוכר אף אחד מהם, שעלה על הבמה בקול תרועה גדולה, שבטרם עוד עשׂה איזה דבר נכבּד בּטל כל עבודת הקודמים לו בטוּל גמור והעיד על עצמו, כי קרוּא הוא לבנות הכל מחדש; אדרבא, זוכר אני כמה מהם (למשל, דַרוין), שגם אחר אשר כלו את מלאכתם ובנו באמת עולם חדש, לא הוציאו מפיהם אף דבּוּר אחד של התפארות והתנשׂאות על בני אוּמנוּתם, בדורם או בדורות שקדמו להם; בעוד אשר בספרותנו, סגנון “האנכי הגדול” נתאזרח זה כבר, ביחוד מימי סמולנסקין, ואין נפש הקהל סולדת בו כלל. ואם צעירינו אלה, הבאים אלינו בשם “אירופא” להשכיח את הישן לגמרי, לא יוכלו עוד להשתחרר מאותו “הישן” עצמו אף בנוגע אל הסגנון, קל וחומר שלא בנקל תעלה זאת בידם בנוגע אל התוכן.

או – מי יודע – אולי גם מושׂגי זה ממהות הסגנון האירופי כבר נתישן, וגם הוא סימן של זִקנה הוא לי? –

אבל בכל אופן, אף אם נעמיד חלק גדול מן ההבטחות הגדולות על חשבון “חוֹם הבחרוּת” ונהיה בטוחים מראש, כי גם אחר “המהפכה” יהיה העולם כמנהגו נוהג, – אי אפשר בכל זאת לבלתי שׂמוח על החזיון הזה בכל לב: סוף סוף אנו רואים, כי אנשים אירופיים – ולוּ גם לא “הראשונים” – הולכים ורבּים בין העומדים בראש ספרותנו, ויש תקוה איפוא, כי מעט מעט תקבּל באמת צורה אירופית ותחדל מהיות מדרס לנערים ובטלנים. ו“מהפכה” כזאת בודאי תהא רצויה לכולנו.