מחזה בארבעה מפגשים

הנפשות הפועלות

יונה (בן 35)

האשה (בת גילו)

הכוהן

ראש העיר

הרופאה

בעל המלון (בן 65)

הנערה

(לילה.

במה ריקה.

אור מועט.

יונה נכנס לבמה יחידי, מזוודה בידו.

מרגע זה ואילך יונה נשאר על הבמה עד לסוף ההצגה מבלי לצאת ממנה אפילו פעם אחת.

מוסיקה רחוקה.

אט-אט עולים גלים המתנפצים אל החוף במשך שהות ארוכה.

יונה עומד ומאזין לים הסוער)

יונה: אני שומע את הים. אני עומד לידו. בגשם הזה.

(שתיקה)

הגעת לפני שלושים ותשעה יום. שלושים ותשעה יום אני מסתובב בעיר הזאת ואומר מה שנאמר לי לומר. עד לפני כמה ימים הייתי בטוח. לא, אני לא בטוח עוד. האם זה המקום הרע אליו נשלחתי? האם אלה האנשים החוטאים?

(שתיקה)

זקנים מסירים כובע לקראתי. ילדים רצים אלי. מדריכי התיירים מצביעים לעברי. מצלמים את הסכר הגדול. את אנדרטת החייל האלמוני, אותי. האם הפכתי להיות חלק מן המקום? אני צובט את עצמי כדי לא לחבב אותם, כדי לא להתחבב עליהם.

(שתיקה)

מזוודה אחת, מברשת שיניים, משחתת גילוח, מי-בושׂם וכמה דפים. הכל ארוז. מחר אסתלק מכאן. מחר הכל יהיה מאחורי. אשכח הכל!

(צפירת המגדלור המתריעה על הסערה

קריאת שחפים)

אני שומע את הים. אני עומד לידו. לבדי. בגשם הזה.

(המוסיקה קרובה יותר)

אני שומע מוסיקה.

(המוסיקה הופכת אט-אט למוסיקה כנסייתית.

הכהן נכנס לבמה במלוא תפארת בגדי המיסה שלו.

המוסיקה מתרחקת, אך נשארת לאורך כל המעמד עם הכוהן.

הנערה נכנסת עמו. בידה כיסא עץ מרופד קטיפה. היא מציבה אות מן הצד, הכהן מתפשט ומוסר את הבגדים לנערה)

הכוהן:… המשך.

יונה: לא.

הכוהן: נתחיל מן ההתחלה.

יונה: לא!

הכוהן: זה כל הסיפור?

יונה: עד כמה שאני יכול לזכור.

הכוהן: איך זה התחיל?

יונה: סיפרתי…

הכוהן: לא. מההתחלה, מתחילת ההתחלה, בחור.

יונה: (שותק)

הכוהן: אתה מפחד?

יונה: פחד אינה המלה.

הכוהן: אני שואל אותך מי שלח אותך ואתה אומר לי, אלוהים!

(צוחק בקול רם, מתהדהד, שיעול, עוצר)

אל תיתן לי, בבקשה, את הזבל הזה! אני יודע בדיוק מה זה אלוהים! אתה ישן. אתה חולם חלום. קול שולח אותך לבשׂר משהו לעולם בבוקר אתה קם ומגלה… שהרטבת.

“הים, הסערה!…” למח זה לא קורה בגילך!… אבל, בחור, אלוהים הפסיק לדבר עם חוטאים כמונו כבר לפני הרבה שנים. פעם הוא הופיע כמו נס, כמו כוכב-אור זורח במזרח… האם הדור שלכם יכול להבין את זה!!…

(יונה מכה זבוב על זרועו. יכה זבובים לאורך כל ההצגה. יכשל תמיד)

יונה: אני לא יודע, אדוני הכוהן, נדמה לי שכן.

הכוהן: להבין את אלוהים!… (צוחק) הו, אלוהים!… (מתרצן) זה כמו לתפוס דג מתחת למים… (שר כמעט) בריחה – אניה – סערה – דג – מוות – תחייה! ולמעלה, מעל הכל, על הסיפון השביעי, סמוך לדוכן העליון, ליד ההגה כמו רב-חובל – אלוהים!

(משנה קולו)

אגדה גאונית! יש בה כל מה שצריך להיות בה. פה ושם אכניס תיקונים זעירים, אוסיף תפילה אחת או שתיים. משהו בסוף עדיין לא די מדוּיק, אבל סמוך עלי, בחור, יש לי חוטם בשביל אגדות לחוטאים.

(משנה קולו)

אני אוהב את הסיפור שלך אשתמש בו בדרשה של יום ראשון. הקהל יאהב את הסיפור שלך. זו תהיה הצלחה גדולה!… מה דעתך?…

יונה: מה?

הכוהן: לא שמעת דבר מכל מה שאמרתי.

יונה: אני מצטער, אדוני הכוהן.

(הכוהן לבוש עלה בבגדיו השחורים הפשוטים שהיו מתחת לבגדי המיסה. הנערה יוצאת עם בגדי הקודש, לא לפני שהכוהן צובט באחוריה)

הכוהן: פשוט את המעיל. התייבש.

(יונה איזו זז)

החום עולה מן הרצפה אל תוך הקיר.

(??? בקיר על-ידי הרמת ידיו אל מול הקהל. מעין תנוחת ברכה)

הכוהן: האח!

(משמיע קולות הנאה)

שנים לא היה לנו חורף כזה – מבול ממש!… שלושים ותשעה יום ללא הפסק – אבל צופים התבהרות מחר.

יונה: מי אמר?

הכוהן: והחלשה הדרגתית של הגשמים…

יונה: אני לא מאמין.

הכוהן: הסתובבת ברחוב?

יונה: כן.

הכוהן: הרחת?

יונה: מה?

הכוהן: אם הסתובבת ברחוב והרחת… (מתרונן כמעט) אז יכולת להרגיש שמשהו עומד להתרחש.

יונה: (בזעם יתר) הו. כן!

הכוהן: משהו מתקרב…

יונה: ועוד איך!

הכוהן:… לחץ בארומטרי בשכבות העליונות של האטמוספירה המבשר השתפרות ניכרת במזג האויר – מרכז הלחץ הבארומטרי יעבור מזרחה – האם אתה חושב אחרת?

(הנערה מכניסה מערכת-תה וכיבוד קל על-גבי שולחן גלגלים. יוצאת. הכוהן נזכר. צוחק)

הכוהן: אני שואל אותך מי שלח אותך ואתה אומר לי: אלוהים! יוצא מן הכלל! (עוצר בצחוקו) נניח, בחור, שהוא יתברך אמנם אמר לך ממי שאמרת – אבל מי יתקע לידך שהבנת מה שהוא, יתברך, התכוון לומר?

יונה: האם כוונתך לומר –

הכוהן: אלוהים ברוב טובו, משתמש בשפתנו כדי שנוכשר לשמוע את דבריו. אבל מוחנו אינו עשוי תמיד להבין את מה שאנו שומעים.

יונה: זה נורא מה שאתה אומר, אדוני הכוהן.

הכוהן: אין זה לגמרי בלתי אפשרי לומר שיסוד כל הסיפור שלך באי הבנה מצדך, מה?

יונה: רצונך לומר שמישהו מהתל בי?

הכוהן: הרשה לי להשיא לך עצה –

יונה: לא!

הכוהן: וַתר על כל העניין.

(מצלצל בפעמון קטן)

יונה: מי?

הכוהן: מה, מי?

יונה: מי מהתל בי? אולי, אני?

הכוהן: מה?

יונה: אמרת ‘אי-הבנה’. התכוונת, טירוף.

(הנערה מכניסה כיסא נוסף. יוצאת)

הכוהן: תיקון העולם עסק כפוי טובה. השאר אותו בידי הבקיאים וחזור הביתה אל האשה והילדים. עם או בלי?

(שתיקה)

הכוהן: התה.

יונה: לא, תודה.

(הכוהן מוזג תה)

הכוהן: בבקשה, בחור.

יונה: אמרתי לא, תודה?

הכוהן: בקור זה?

יונה: עלי ללכת.

הכוהן: אתה כועס עלי?

יונה: לא, אני לא צמא.

הכוהן: אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר?… היה עלי לומר משהו שעדיין לא אמרתי?… אתה חש בטוב? הבגדים הרטובים שלך…

יונה: אני בסדר.

הכוהן: אתה חיוור.

יונה: האור כאן חלש מאוד.

הכוהן: אתה בטוח?

יונה: כן, אדוני הכוהן.

הכוהן: אתה בטוח שעליך היה להגיע לכאן?

(שתיקה)

הכוהן: אולי הגעת אלינו במקרה. אולי היה עליך להגיע למקום אחר?

(שתיקה)

הכוהן: האם היית כבר כאן פעם בעבר?

יונה: לא.

הכוהן: האם שמעת עלינו? ופתאום אתה כאן. מה רע, אם כך, במלה – מקרה? מדוע אתה מפחד מן המלה – מקרה?

יונה: על מה אתה מדבר?

הכוהן: על אלוהים. שב.

(הכוהן מורח מציות בחמאה. אוכל, שותה וכו'. יונה אינו מתיישב)

הכוהן: המקצוע שלנו, בחור, הופך להיות קשה משנה לשנה. פעם ידעת היכן אתה עומד. האש ירדה בדיוק במקום שהיא היתה צריכה לרדת והמתים קמו ברגע הנכון. זה עבד כמו שעון שויצרי. והיום?

(שתיקה)

כן, אני מודה, מדי פעם הוא צריך להבהיל אותנו ואנו אמוּרים לפחד ממנו. אבל אסור להגזים. להבהיל בלי להיות רע. להיטיב עימנו בלי להיחשב רכרוכי. הו, עניין עדין. ללכת על קורה צרה. אני אוהב את שיווי המשקל הדק שלו. אני מעריץ את כוח ההתאפקות שלו. אני מעריץ את כושר האילתור הפינומינאלי שלו. בכלל, אני מעריץ גדול שלו. למה אני מתכוון?

(שתיקה)

ואתה?

(שתיקה)

מדוע אתה שותק?

(יונה מכה זבוב על ידו. הזבוב נמלט.

פעמון מגדל הכנסיה משמיע פעימות.

רכבת עוברת ביעף.

הכוהן מפטיר צעקה קטנה)

איחרת. כמה חבל. קח את ה-05.45. האקספרס מדוּיקת מאוד. אל תאחר. בּוֹן ווּאיאז'!

יונה: אתה משפשף ידיים. אתה רוצה להיפטר ממני.

הכוהן: את בחור טוב. משורר חשוב. אני מעריץ גדול של שירה. אבל, אתה קוץ בתחת! וַתר על כל העניין. אתפלל למענך.

יונה: גם אתה, אדוני, לא מאמין לי.

(הכוהן לוגם את התה ברעש. שתיקה קלה)

הכוהן: שלושים ותשעה יום אתה מסתובב בעיר וקורא על חורבנה וזה בסדר. משוררים אוהבים את זה. כולנו אוהבים את זה. הסכנה… ההתרגשות… האימה – הו, המוות!… (בהתרגשות כנה) אלה המים החיים שאנו שוֹחים שהם כמו דגים… (נושם עמוקות) אבל אלוהים הוא אהבה! קראתי בספר קדוש: “האל אוהב לסלוח על חטאים גדולים יותר מאשר על חטאים קטנים – וככל שהם גדולים יותר כן הוא שמח וזריז יותר לסלוח עליהם…” קראת את הספר? ספר מצוּין. הדוֹר שלכם הספיק לקרוא. חבל. (מתעורר) אתה יכול לתאר לעצמך, בחור, מה היה קורה כאן אילו היתה העיר מתכסה פתאום שׂק, יושבת על האפר… ישמרנו אלוהים!

(צוחק. משתעל)

יונה: מוסיקה…

(שתיקה)

הכוהן: מה, מוסיקה?

יונה: אני שומע מוסיקה. משהו כמו…

הכוהן: אתה מנסה לבלבל אותי.

יונה: כמו חליל – לא כינור…

הכוהן: אתה בטוח שאינך רוצה לשבת? על הכורסה הזאת?

(משנה קולו. מהירות דיבורו גדולה מאוד)

כמוך גם אני יודע שהעיר הזאת תעלה באש השמימה. אין דרך אחרת. אני אעמוד ליד מיטתה ואחזיק את ראשה הזקן. קיא ודם יזרמו מפיה, מנחיריה, מאוזניה.

(עוצר)

ששש…

(מביט ביונה. עוקב אחר הזבוב הנוחת על עורפו של יונה. שהייה. מכה. יונה משמיע צעקה. הוא הורג את הזבוב וממעכו על הארץ בנעלו)

הכוהן: טוב, נתחיל מההתחלה. איך זה התחיל?

יונה: התחיל מה?

הכוהן: על מה אנחנו מדברים?

יונה: סיפרתי. אין לי יותר מה.

הכוהן: אם כך, זה כל הסיפור?

יונה: עד כמה שאני יכול לזכור.

הכוהן: מההתחלה. מתחילת ההתחלה. מלפני תחילת ההתחלה. אתה מפחד.

יונה: ואתה?

(שתיקה קשה לרגע)

הכוהן: מדוע אתה מביט בי כך?

(הכוהן מסתובב להביט לאחוריו)

ראית משהו?

יונה: מי זה היה?

הכוהן: ראש-העיר.

יונה: מה עושה כאן ראש-העיר?

הכוהן: מה עושה ראש-העיר בבית אלוהים?…

(מהירות דבריו הולכת וגדלה)

אם תחליט להישאר כאן, אני מציע לך משרת כוהן-עוזר. יש המון עבודה. אנשים החלו חוזרים אל אלוהים כאילו סוף-העולם מאחורי הכותל. מישהו, אולי אתה, הבהיל אותם וזה לא מוצא חן בעיני. אין לסמוך על אנשים מבוהלים.

(קולו מהיר יותר)

… אתן לך את כל התנאים המקולים. פרמיות, שעות נוספות, חופשה שנתית בארץ-הקודש ואופציה לחמש שנים נוספות. מה אתה אומר?… לא, אל תענה לי. חשוב היטב. אל תגיד לי לא! צופים התבהרות מחר והחלשה הדרגתית של הגשמים…

(שיעול כבד, כמעט נחנק בשיעולו. יורק)

יונה: אתה מעורר בי בחילה.

הכוהן: (בשקט) אל תדבר אלי כך. אני יכול להיות אבא שלך.

יונה: אבא שלי? (חד) לא. לא אתה!

הכוהן: אתה הולך כבר?

יונה: עלי ללכת.

הכוהן: המזוודה. אל תשכח. הכובע שלך. אתה מפוזר הלילה. לא הבאת מטרייה?

יונה: איך אפשר למצוא את הדרך בחושך הזה?… עכשיו גם אתה שומע מוסיקה?

הכוהן: ים. הים עולה הלילה עד לחלונות. חורף נורא. אהל הגשם ייפסק. האם לא תתפלל איתי?… (שהייה) אתפלל למענך.

יונה: כן, אני שומע מוסיקה.

הכוהן: לך שמאלה אל הקיר ואחר כך הלאה, לאורך הקיר, אל תסור ימינה או שמאלה ותמצא את שער היציאה והים. ישמרך אלוהים!

(יונה בא עד לשולי הבמה. עיניו בים, בקהל.

טריקת דלת חיצונית כבדה. כל הקולות נחתכים.

הכוהן משנה קולו, פונה אל הקהל)

הכוהן: האיש הצעיר הזה, שלא היה מסוגל להרוג זבוב, היה רחוק מתיאולוגיה כמו מזרח ממערב. האם הבחור הטוב הזה באמת חשב, עד הרגע האחרון, שאלוהים, יתברך שמו, יהרוס את העיר שהוא עצמו ברא, רק כדי להוכיח לנו את קיומו!?… אמנם כן, יש חוק ויש סדר, אבל לשם מה קיים אלוהים אם לא כדי לשנות את החוק ולהפוך את הסדר?… כך אמרתי וחזרתי ואמרתי לו והוא סירב להבין שלהבטיח אין פירושו, באופן אוטומאטי, לקיים. לפעמים, אי קיומה, כביכול, של ההבטחה, שלא ברור תמיד אם אמנם ניתנה או אם הובנה על-ידינו כהלכה, יש בה משמעות אלוהית עמוקה פי כמה מאשר קיומה… ואלוהים נוקט לא אחת בטקטיקה התיאולוגית המסובכת הזאת… (עוצר) למה, בשם אלוהים, אני מתכוון?… הוא סרב להתפלל איתי. ממה הוא פוחד?… (מתאושש) אלוהים הוא אהבה כמו שהעץ הוא עץ והסוס הוא סוס… והוא אוהב אותנו, החוטאים… כן!… אני בטוח שהיו לבחור הכוונות הכי-טובות שבעולם וכו' וכו'… אבל ידידנו הטוב, שתמיד אזכור אותו בחיבה, האמין ש… האמין במה?… (תקיף יותר) אילו הייתי אבא שלו, דבר שהוא סירב לו, הייתי משכיב אותו על ברכי ומוציא מראשו כמה מן המחשבות ה… (חותך) בשם האב, הבן ורוח הקודש!

(מצלצל בפעמון קטן שעל השולחן.

הנערה נכנסת ומחכה.

הכוהן מסיר את הסינר הקטן מעל צוארו ומניחו על השולחן.

משלב כפות ידיו ועוצם את עיניו בכוונת תפילה.

הנערה דוחפת החוצה את השולחן.

הכוהן כורע בתפילה. צפירת המגדלור)

הכוהן: (משהק בקול) סליחה!

(הוא קם ויוצא עם הכיסא.

הבמה ריקה, יונה יחידי.

קול הים הסוער. מדי פעם צריחת שחפים, משבי רוחות.

מוטיב האשה נשמע.

האשה, שנכנסה זה מכבר, החלה לדבר על סוף דבריו של הכוהן.

דבריה מתחזקים ככל שקול הים הולך ונחלש.

זרקור מאיר אותה)

האשה:… לא, אתה לא תזכיר אותי בסיפור שלך. אני יושבת ותופרת לך ולילדים, החורף איננו מחכה לאיש. מדי פעם אתה נעלם. אינני יודעת לאן. פעם יצאתי לחפש אותך. לא אהבת את זה. הייתי אז צעירה מאוד. זוכר?… מדוע כל כך קשה לך להשאיר פתק?… אפשר לחשוב שאלוהים תפס אותך ברחוב והופּ!… מה כל כך דחוף?… העולם עומד להיחרב?…

(צוחקת. יונה צוחק עימה)

“קח את בגדי הצמר. אל תצטנן לי. אם כאן שמש זה לא אומר שגם שם או בכל מקום”. לא. לקחת רק מזוודה אחת קטנה עם מברשת שיניים, סבון גילוח, מי בושם וכמה דפים.

(שתיקה. מתעודדת)

אתה איש ישר ומה כבר יכול לקרות לאיש ישר? אמא אומרת שלאיש ישר, אם אלוהים רוצה, יכול לקרות הכל… אפילו ללכת ביבשה ולהיבלע על ידי דג גדול, לא להאמין…

(צוחקת בלבביות רבה, צחוק ארוך.

יונה צוחק עימה.

היא יוצאת.

צחוקה מתרחק עם עלות קולות מהים הסוער.

סוף כל הקולות.

חושך מוחלט, כהפסקה, לשהות-מה)

(אור חיוור.

יונה יחידי על הבמה כבתחילת ההצגה)

יונה:… זקנים מסירים כובע לקראתי. ילדים רצים אלי. מדריכי התיירים מצביעים לעברי. אני צובט את עצמי כדי לא לחבב אותם. כדי לא להתחבב עליהם. אני שומע את הים. אני עומד לידו.

(חריקת בלמים של מכונית.

יונה נופל על פניו.

ראש העיר רץ פנימה, גוחן מעליו)

ראש העיר:… הו, אלוהים אדירים! (מופתע) אתה, אדוני? אתה בסדר? (מסייע לו לקום. יונה פוסע מספר פסיעות)

יונה: נדמה לי שכן.

ראש העיר: אלוהים, מה אתה עושה כאן.

(יונה מקפץ שתיים שלוש קפיצות)

ראש העיר: באמצע הרחוב. באמצע הלילה כמו גנב?

יונה: (עומד על ידיו. הולך על ידיו. קם.) לא יכול להיות יותר טוב. החמצת אותי-אדוני ראש בעיר.

(ראש העיר צוחק בלבביות. יונה מצטרף אליו)

ראש העיר: לא יכול להירדם?

יונה: קשה.

ראש העיר: החלומות. הערפל. הסערה.

יונה: גם וגם.

ראש העיר: הלילה האחרון, מה?

(ראש העיר שולף מכיסו רטייה ומדביק אותה מעל לעינו של יונה)

ראש העיר: אתה נראה נהדר. (מצביע על המזוודה) הכל ארוז ומוכן?

יונה: שום דבר. לקח רגע.

ראש העיר: מברשת שיניים, משחת גילוח, מי בושם ו… כמה דפים.

יונה: אתה יודע הכל.

(ראש העיר מחייך בסיפוק)

ראש העיר: מחר הכל יהיה מאחוריך.

יונה: אתרחץ. אשפשף שיניים. אשכח הכל!

ראש העיר: (מוחה כף) בראבו! בראבו! בראבו! איך הכתף?

יונה: (מנענע את הכתף) בסדר.

ראש העיר: שב.

(יונה יושב על הבמה. ראש העיר מעסה כתפו)

ראש העיר: לאיזה כיוון?

יונה: מה –

ראש העיר: אתה מסתלק לאיזה כיוון?

יונה: לא חשוב.

ראש העיר: (מרפה מן העיסוי) אתה יושב (יושב על הבמה) עוצם עיניים (עוצם) קם (קם) מסתובב פעמיים (מסתובב) פקוח עיניים (פוקח) ומסתלק באותו כיוון (צועד, חוזר, צוחק)

יונה: כן. משהו כזה.

ראש העיר: מזרח? מערב?

יונה: או – או.

(שהייה)

ראש העיר: הביתה.

(שהייה ארוכה יותר)

ראש העיר: הביתה?

יונה? כן. חושב שכן… זה יכול להיות כיוון טוב…

ראש העיר: אם לא יהיה קול אחר שיאמר אחרת…

(מביטים זה בזה. יונה מתרצן יותר)

יונה: כן, אם.

(ראש העיר פורץ בצחוק. יונה מצטרף. עוצר. צחוקו של ראש העיר ארוך יותר)

ראש העיר: יוצא מן הכלל!

(הוא ניגש הצידה להשתין)

יונה: שלושים ותשעה יום אני אומר לכם, זה לא יכול להימשך כך. אתם כורים לכם קבר במו ידיכם. תגיעו לרגע ממנו אין דרך חזרה. ואתם?… מה אתם עושים?… אתם ממשיכים ללבוש אותם בגדים, לאכול אותם מאכלים. לצאת עם אותם כלבים שלוש בפעמים ביום. בערב אתם הולכים לתיאטרון, לאולם הקונצרטים ואחר כך לשכב עם הנשים שלכם או עם נשים אחרות. אתם מביטים בי כמו בליצן או בצועני עם דוב. לא עולה בדעתו של איש מכם לשלוח מישהו נגדי, או חלילה, לרצוח אותי!… איש אינו מפחד ממני!… כמו שחקן שעושה את שלו על הבמה. אני זוכה במנה סבירה של מחיאות כפיים. של קריאות בראבו או בוז. יורד לקאנטינה לאכול משהו ו… נשכח. האם אתם חושבים שאני טועה או משקר?… הו, לא. אתם יודעים שאני צודק. אבל אתם גם יודעים – או כך אתם מדמים – שדבר לא יקרה. ואם יקרה הוא יהיה נורא כל כך שבעצם לא חשוב כלל אם אני צודק או לא… משהו סופי כל כך – הוא לא ירשה שיתרחש. ואתם צוחקים לי. בנימוס. מאחורי גבי. ואתם צודקים. לעזאזל! הייתי נוהג בדיוק כמוכם. מה אתה אומר, אדוני ראש העיר?…

(ראש העיר חוזר אליו ומכפתר את מכנסיו.

הנערה הכניסה שולחן, כסאות, בקבוקי בירה)

ראש העיר: בוא ניכנס. נשתה משהו. נרים כוסית לחייך.

(צוחק. מתיישבים לשולחן, שהרי הם נמצאים בקפה-באר.

תקליטי פופ מתחלפים מדי פעם עם הטלת מטבע במכונות התקליטים.

קולות המולה עמומים ברקע – כוסות, בקבוקים, שיחות וכו'.

עם שיחת השניים להלן הקולות נחלשים מעט אך לא נעלמים)

ראש העיר: (ממשיך בצחוקו) עיר זה פח זבל, ידידי, ולא איגוד צדקה פטור ממס-הכנסה… ואתה רוצה שלא ישרצו בה תולעים?… לחייך, ידידי?

יונה: לחייך, ראש העיר!

(מקישים, שותים)

ראש העיר: עוד כוסית?

יונה: אתה אדיב מאוד.

ראש העיר: (מוזג) על מה דיברנו?

יונה: על תולעים.

ראש העיר: מה?

יונה: “ואתה רוצה שלא ישרצו בה תולעים?”

ראש העיר: (צוחק) כן… היועצים שלי מושחתים, נתתי להם כוח. האזרחים שלי מושחתים, יש להם המון כסף. מה אתה רוצה שבני-אדם משועממים יעשו עם כוח ועם כסף – יקנו נרות לזכרם של הקדושים ומקלות לעיוורים?… מדי כמה שנים מופיע איזה מישהו סימפאטי, כמוך. ומודיע לנו האספסוף, שכל העסק המחורבן הזה עומד לעלות באש. אלא מה? לא צריך להיות נביא גדול כדי לדעת שהעיר הוקמה כדי להיהרס. שהעיר לא עושה שום דבר אחר בעולם מאשר להתגלגל אל חורבנה…

(מקישים. שותים)

מודה באשמה – אני פטריוט מחורבן! אני אוהב את המקום הזה. חבל. עיר יפה.

יונה: (שקט) כן, אדוני ראש העיר. עיר יפה, רחובות יפים, נשים יפות.

ראש העיר:… אנחנו אניית טיטאניק יפהפיה, אקסקלוסיבית, העומדת לשקוע בבום-בוווום! ואין דרך אחרת – כך אמרת. (צוחק) מה?

(שתיקה)

על מה אתה חושב?

(מוטיב האשה, קצר)

האם אתה חושב?

(שתיקה)

חושב באיזה משפט יפה תסכם מחר בבוקר עיר שלימה שעולה בבום-בוום אדיר השמימה?

(מוטיב האשה, קצר)

ראש העיר: ראית משהו?

(שתיקה)

מישהו שאתה מכיר?… רוצה להחליף שולחן?

יונה: זה הכוהן?

ראש העיר: (מביט אל עבר אותו מקום) הכוהן?… הו. כן – זה הכוהן… (ראש העיר מברכו בתנועת יד ובהגבהת כוס) ידידי הטוב, הכוהן. הוא צמא… איש נפלא. לקרוא לו להצטרף?…

יונה: נראה עסוק –

ראש העיר: כן… (צוחק) שובב גדול!

(שתיקה)

על מה דיברנו?

יונה: על תולעים.

ראש העיר: תולעים!?

יונה: “ואתה רוצה שלא ישרצו בה תולעים?”

ראש העיר: כן… (צוחק) הו-כן… (מוזג) לחייך, ידידי. לבריאותך!

יונה: לחייך, ראש העיר!

ראש העיר: (מתרצן) אבל בני-אדם בנו כאן עיר לבני-אדם. נעשו המון שגיאות. אתה לא עושה שום-כלום בלי שגיאות. והן מצטרפות יחד להשג אדיר: לחיות ביחד! זה עם זה!… זה ליד זה!… וזה לא פשוט – הו, לגמרי לא! הסדר האנושי מעל לכל! אתה יכול להבין את זה?

(ראש העיר הורג זבוב על ידו של יונה)

ראש העיר: (צוחק) נו, אתה משורר.

יונה: זה נשמע נורא.

ראש העיר: עוד קרח?

יונה: לא. תודה.

ראש העיר: לחייך!

(מקישים. שותים. הנערה מכניסה שולחן ביליארד קטן ויוצאת. ראש העיר שש לקראתו. השניים נוטלים את המקלות המונחים על השולחן. ראש העיר משחק שהות-מה בשקט)

ראש העיר: קח מזכרות. קח מעט צדפים. זכור אותנו. הלילה האחרון… מחר, איך אמרת, כל זה בפיויויופפפףףף… השמיימה, מה? מריח משהו?

יונה? כן.

ראש העיר: אש!

יונה: לא.

ראש העיר: דגים, לא?

יונה: כן.

ראש העיר: (מריח עמוקות) ממך?

יונה: אני עדיין מסריח דגים?

ראש העיר: קשה להיפטר מזה.

יונה: לא קל.

ראש העיר: שתה.

יונה: זה לא עוזר.

ראש העיר: (צוחק) אתה מוצא חן בעיני. (לאט ובהדגשה) אני עושה איתך עסק. (לוגם) קח את המפתחות. (מניח את הצרור על השולחן) את תיק הניירות. (מניח) את תג ראש העיר שלי…

(שתיקה)

אני נותן לך את כל הסמכות לעשות בעיר הזאת בשמי כל מה שאתה רוצה… אה?… מהפכה!…

(שתיקה)

סופסוף תוכל להוציא לפועל את כל הרעיונות הנפלאים שהטפת להם במשך שלושים ותשעה יום, במשך כל חייך!… נקה את המזבלה!… קרצף את האורוות!… והכל לפי השיטות האלוהיות המזוינות שלך!… אה?… מה אתה אומר?… צריך לחשוב?… בסדר. תחשוב. לא בוער. כל הלילה לפנינו. הי, וזה שווה כוסית!

(מוזג)

יונה: (רציני) לא. בשבילי מספיק. תודה.

ראש העיר: לחיי ההזדמנות הגדולה של חייך!

(פורץ בצחוק רם. הרבה יותר ממה שראוי לו. יונה שותק. ראש העיר עוצר. שתיקה)

ראש העיר: אתה שותק. מפחד להתלכלך?

(משחק. ממשיך לא בזעם)

רוצה להישאר נקי, אה?… רוצה להמשיך לכתוב ולצעוק נגדנו – אבל לקפל את השרוולים –לקחת חלק – לטעות אולי… לא. זה לא, הה?… לעזאזל. אתה איש בלי ביצים… כלום אם כך לא ישתנה… כמה חבל…

(שותה. שהייה קצרה אך ראש העיר אינו יכול עוד לכלוא את צחוקו בעל הגון השיכורי.

יונה, לאחר שהות. אינו יכול גם הוא לאפק עוד את צחוקו.

השניים צוחקים עד שצחוקם הארוך מסתיים.

עוד מפל של צחוק, אליו אין יונה מצטרף.

ראש העיר מתרצן. בקולו מסתתר איום)

ראש העיר: קח את המפתחות והניירות ותציל את העיר…

(שתיקה)

ראש העיר: (בזעם רב) קח את המפתחות והניירות ותציל את העיר!

(חובט אגרוף בשולחן. בקבוקים וכוסות נרעדים או מתנפצים. שתיקה)

יונה: (כמעט בתחינה) אני שום דבר בסיפור הנורא שלכם… יום אחד מישהו קרא בשמי. הנחתי הכל וברחתי. הפסקתי לשאול למה, או – למה אני. כמוני, מישהו אחר היה יכול להישלח. משום כך אני כאן.

ראש העיר: משום כך אתה תצא מכאן.

יונה: אין שום הגיון אחר.

ראש העיר: מסע.

יונה: (לאחר פקפוק) קרא לזה כך, אם אתה רוצה…

ראש העיר: (כמעט בלעג) תיוּר?

(יונה שותק)

ראש העיר: היום כאן, מחר שם.

(יונה שותק)

ראש העיר: (לאחר שהייה קנטרנית) אה?…

(שתיקה)

יונה: אני עייף.

ראש העיר: לא. עוד לא! רק אחרי העיקר. רק אחרי ההתפרצות שלך תוכל להרשות לעצמך להיות עייף כמה שתרצה!

יונה: ההתפרצות? אני גמרתי, אדוני.

ראש העיר: נאום!

יונה: שום נאום!

ראש העיר: הנאום שישאר לדורות הבאים. אחרי שכל זה יעלה בבום בוום השמיימה… הנאום שישננו בבתי הספר בעל-פה…

יונה: על מה אתה מדבר, לעזאזל?

ראש העיר: “אני מאמין!”

יונה: ואתה חושב שעלי…

ראש העיר:… לשפוך את ה“אני מאמין” שלך!

יונה: אתה טועה, אדוני. אין לי שום –

ראש העיר: לאחד שכמוך יש תמיד “אני מאמין” מן המוכן. בכל כיס!

יונה: (אין אונים) כמוך, גם אני, לא מבין דבר בטירוף הזה…

ראש העיר: (מגחך) עשׂה מאמץ גדול יותר..

יונה: (איטי מתמיד) מי שעושה מה שאתם עושים חייב לשקוע כמו אבן בים ואין דבר בעולם היכול למנוע זאת! מחר יתפורר הכל!

ראש העיר: זה הרבה יותר טוב. אתה כועס!

יונה: (שקט מאוד) לא. אני לא כועס! אני מצטט!

ראש העיר: מצויין!

יונה: (בזעם) מתי תבין, בשם אלוהים – לא אני גיבור הסיפור אלא אתם!… לא חשוב מי ואיך יוריד עליכם את האש… חשוב רק

* * *

ראש העיר: “… שתעלו באש!” כן. את זה אני אוהב.

יונה:…בבוקר אני מסתלק מכאן עם המזוודה הקטנה הזאת…

ראש העיר: “מברשת שיניים, משחת גילוח –”

יונה: ולא אזכור אתכם יותר!

ראש העיר: “… מי-בושם, כמה דפים…”

יונה: באתי למסור לכם מברק – לא אני חיברתי אותו!

ראש העיר: ואתה, לעזאזל לא רוצה שום כלום.

יונה: טיפּ.

(שתיקה)

ראש העיר: מה!?

יונה: מה אתם נותנים למי שמביא לכן מברק עד פתח הבית?

(שתיקה. ראש העיר מפטיר צחוק קצר. עוצר)

ראש העיר: אבל, אדון, כל זה חסר שחר!

יונה: (מתאפק) כן. בהחלט.

ראש העיר: גרוע מזה – חסר טעם!

יונה: הו. לא! טעם יש – אבל לא אתה ולא אני יודעים מהו. וכך צריך להיות!

ראש העיר: אתה שוב מצטט.

יונה: אינני ידוע לעשות שום דבר אחר חוץ מלצטט…

ראש העיר: אבל אולי יש כאן – טעות?

יונה: טעות!?…

ראש העיר: יכול להיות –

יונה: רק משום שאנחנו לא מבינים?

ראש העיר: אין דרך אחרת לדעת אם יש טעות –

יונה: יום אחד מישהו יקרא בשמי – הנחתי הכל והלכתי –

ראש העיר: הרי סוף סוף באת אלינו כבן-אדם אל בני-אדם.

יונה: עכשיו אתה מצטט!

ראש העיר: (ביתר הסבר) אנחנו אנשים פשוטים. גם טובים גם רעים. בכל עיר, בכל מקום, תמצא אנשים כמונו…

יונה: (נמאס לו) הו, אלוהים…

ראש העיר: אינך יכול ללכת מעיר לעיר ולכעוס עלינו רק משום שאנחנו יצורים מטומטמים – כל העסק הזה איננו משהו שאפשר להתפאר בו…

יונה: על מה אתה מדבר?

ראש העיר: הנאום.

יונה: איזה נאום?

ראש העיר: שלי. הנאום שלי.

יונה: גם לך יש נאום…

ראש העיר: גם אותו ישננו בבתי-הספר בעל-פה ואתה תשמע אותו עד הסוף…

יונה: שפוך, לעזאזל!

ראש העיר: אנחנו אנשים פשוטים. גם טובים, גם רעים. בכל עיר, בכל מקום תמצא אנשים כמונו. ואנחנו, עד כמה שזה נשמע מטומטם, אוהבים את המקום הזה בו נולדנו. לפעמים, אם לא תגלה לאיש, אנחנו אוזרים כוח וקוראים למקום הזה – ששש – מולדת. (בלחישה) עם דמעה בעין. (מכעכע בגרונו) אתה יכול לירוק בפרצוף שלי. אני פטריוט!

(מחיאות כף הבאות מכיוון מושבו של הכוהן הלא-נראה.

ראש העיר משתחווה קלות לעברו.

יונה מתנער ומוחא כף גם הוא)

יונה: זה טוב מאוד. באמת טוב!… יוצא מן הכלל!

ראש העיר: ידעתי שתאהב את זה.

יונה: זה מעורר אהדה, אפילו משכנע…

ראש העיר: המילים.

יונה: כן, המילים… (שותה) אחתום לך ברצון על כל עצומה נגד…

ראש העיר: נגד מה?

יונה: אני בעד!

ראש העיר: אתה בז לנו.

יונה: (מבטל) עוד מלה…

ראש העיר: לא!

יונה: (מנסה לעצור בו) אדוני ראש העיר –

ראש העיר: (בעקשנות פתע) בז! בז! בז!

יונה: לא אני–

ראש העיר: בז!

יונה: לא אני האשם, בן-אדם. דבר לא יעזור. דבר לא יכול להשתנות.

ראש העיר: זה בדיוק מה שאינך מבין, ילד מפונק. הכל יכול להשתנות עם בני אדם… עיר איננה כוס… מתרסקת… (מרסק כוס על גבי השולחן) שאינה ניתנת לתיקון…

(חוזר לקולו ולמקצבו הקודם)

כראש עיר אני מבין יפה – נעשה חטא, יש צורך בעונש, האיזון יעשה על ידי החוק. זה צדק – זו השיטה! אה?

יונה: אני לא ידוע.

ראש העיר: חטא, עונש, צדק! אלה חוקי המשחק! זה הגיוני!

יונה: (מאבד משלוותו הכפויה) מה לזה ולהגיון!

ראש העיר: אתה אדם אינטליגנטי…

יונה: אל תתחיל עם הזבל הזה!

ראש העיר: חשוב. נסה לחשוב.

יונה: אתה לא רוצה שאחשוב, אתה רוצה שאחשוב כמוך!

ראש העיר: איך אפשר אחרת אם אני צודק?

יונה: (מנסה להתאפק מאוד אך רועד מהתרגשות) הקשב יפה, אדוני ראש העיר. השעה מאוחרת מאוד. אני קרוב לאפיסת כוחות. אינני יכול עמוד על הרגליים. משהו נורא עומד לקרות כאן מחר בבוקר. אבל, אני מסתלק לכל הרוחות ורחוק ככל האפשר – ושם, בים, על הסיפון העליון, בתוך הסערה, או מתוך בטנה של איזו מפלצת אלוהית – אראה איך העיר שלך עולה לגיהינום!

ראש העיר: (מוחה כף, איטי) כן. זו ההתפרצות. (שהייה) ואם זה לא יקרה?

(שתיקה נוראה)

יונה: (חלש) זה יהיה נפלא. תחגגו שבעה ימים. וזה יהיה נורא כי מישהו התל בי. מחר בבוקר מישהו יפול – או אני או אתם. אני לא בטוח עוד מי.

ראש העיר: אתה מפחד.

(שתיקה)

יונה: מעולם לא פחדתי יותר.

(ראש העיר מוציא מטבע מכיסו, מקפיצו על בוהנו. תופסו על גבי השולחן)

ראש העיר: פנים או אחור?

יונה: אל תשתטה.

ראש העיר: ייחרב או לא ייחרב?

(שהייה. ראש העיר מגלה את ידו. שב וזורק את המטבע ותופסו בכף ידו. משליכו)

ראש העיר: חוזר מחר אל האשה והילדים?

יונה: כן.

ראש העיר: אל הגפן והתאנה…

(שתיקה)

יונה: זה נשמע נורא.

ראש העיר: זה נורא.

יונה: אני מצטער.

ראש העיר: (חד, שקט) אתה בחור טוב, משורר גדול, אבל קוץ בתחת!

יונה: מישהו כבר אמר לי את זה.

ראש העיר: הכוהן.

יונה: שמעת –

ראש העיר: הכול. משלמים לי בשביל זה.

(קם, אמירה סופית)

הכפפות שלך. אל תשכח, קר חוץ.

יונה: אני עייף.

ראש העיר: עכשיו זה בסדר.

(מסלק במשיכה אחת את הרטייה מעל עינו של יונה)

לך לישון מעט, רק אל תאחר את ה-05.45!

(נכנסת הנערה ומוציאה את השולחן)

ראש העיר: (מריח את יונה) תתרחץ. תשפשף שיניים. תשכח הכל! (יורק הצידה) הו-כן. קשה להתפטר מטינופת הדגים! חרא!

(הנערה נכנסת ומניחה את שני הכיסאות על שולחן הביליארד, דוחפת החוצה.

יוצאת. סוף כל קולות הבאר.

שוב הבמה ריקה כבתחילה.

ראש העיר פונה אל הקהל)

ראש העיר: מה יש להוסיף על כל מה שנאמר ונכתב? הסיפור שנתפרסם נופח מעבר לכל מידה. לא היה לי שום דבר נגד האיש. גם הניירות שלו היו בסדר. הוא היה בחור טוב. אבל האם רעד לו משהו בפנים כשהוא דיבר על השמדת העיר? נביא, אינטלקטואל או טרוריסט. קשה היה אז להגדיר אותו. ואני אומר, נער שליחויות! הוא בא למסור חבילה. להחתים את הלקוח, לקבל טיפּ – כך הוא אמר – ולהסתלק מן המקום בכל המהירות. העיקר – להיות בסדר. לישון בשקט. שאיש לא יוכל לבוא אליו בטענות. פחד להתקרב אלינו. פחד אולי יתחיל לחבב אותנו. פחד היא המלה. שוטט ברחובות כמו כלב רע. הפך אטרקציה לתיירים. באיזו עיר הוא מבקר עכשיו?… מתי יבוא שליח חדש ויודיע לנו, האספסוף, שכל העסק המחורבן הזה עומד לעלות באש…

(יוצא.

האור יורד על הבמה.

האשה נכנסה. ועומדת בשולי הבמה.

על רקע דברי האשה להלן יונה פושט את כל בגדיו.

מוטיב האשה עולה מן המרחק)

האשה:… אתה קם ונעלם וזו לא הפעם הראשונה. אתה חוזר ואני מתקשה להכיר אותך. המצח, האף, הסנטר… פעם היית יפה. הייתי יפה… (שהייה) אמא צלצלה ושאלה אותי איך נתתי לך ללכת. כאילו שהיה עליך לבקש ממני רשות. אמרתי לה שהיית צריך ללכת ושזה כנראה חשוב לך… ולעולם.

(שתיקה)

אף פעם לא שאלתי שאלות. סיפרת מה שסיפרת. כשלונות, ודאי, ידעתי שהיו, אבל על זה לא מדברים. את זה ראיתי עמוק בעיניים שלך. בנשימה שלך במיטה, באצבעות המקופלות של הרגליים… צובטות…

(מתנערת)

איפה הייתי?… אמא – כן. פתאום בשעה שאני מצדיקה אותך בטלפון, תפסתי שאני לא מאמינה באף מלה שאמרתי. שכל מה שחשבתי ואמרתי – שקר… מתי נגעת לאחרונה בשיער שלי? בלחיים שלי? מתי צחקת לאחרונה? מתי צחקנו יחד? מתי שאלת אותי, “הי, ילדה, מה שלומך הערב? מה התוכניות שלך – שלנו – מחר בבוקר?… שוב העיניים האדומות האלה? מה קרה?…”

(נשימה עמוקה)

מה עשית כדי שאדע שאתה אוהב אותי? לא. אני לא מאשימה אותך… (מנסה לעצור בעד עצמה) הו, כן… אני דווקא כן… (עוצרת בהתרגשותה. בלחש) תביט בי. אתה לא מביט בי. בערב, ליד השולחן, ליד הפרחים, אני מדברת ואתה שותק. אינני נוגעת בך. אתה אינך נוגע בי. לא, לא הצלחתי להתרגל אליך. לא חושבת שאיכפת לך. עכשיו אתה שוב שותק. לא, אסור היה לך ללכת הפעם…

(יוצאת.

קולות הים הסוער המתחזקים, רוחות שורקות. הקולות מתרחקים.

סוף מוטיב האשה. סוף כל הקולות.

חושך מוחלט, כהפסקה, לשהות-מה)

(אור חלוש מאוד עולה על הבמה.

יונה ערום.

הנערה מכניסה מיטה ויוצאת.

הרופאה נכנסת עם כיסא לבן, מתיישבת.

יונה על המיטה.

אט אט קולות הים והרוח מתחלפים בהמיית-לחישה המצטברת והולכת כבמעמד של היפנוט, חלום או סיוט.

המייה אלקטרונית, בדחיסויות שונות, מלוות את המעמד כולו)

הרופאה: כן, אני מקשיבה.

יונה: (איטי, כאדם המתקשה להיזכר, להיות בטוח בזכרון)… פתאום הייתי על גבי ספינה. היו בה המון בני-אדם. אני זוכר שהם לבשו בגדים ארוכים. חבשו כובעים צבעוניים. אני לא זוכר איך הם נראו, באיזו שפה הם דיברו. הם הירבו לנוע מסביב, מסביבי. הביטו בי כאילו הכירו אותי. מי הם היו? סוחרים, חיילים?… מוזר, הם כולם דמו לי – או, אולי, האור היטעה אותי… מה עשיתי על גבי הספינה?… ברחתי. ממי?… נשלחתי. מי?… לאן? נדמה היה לי שמישהו שלח אותי להרוג מישהו שהיה קרוב לי מאוד… מי? מה… מה פתאום נבחרתי אני!?… אני שלא מסוגל להרוג אפילו זבוב…

(שתיקה)

הרופאה: המשך. בבקשה.

יונה: לאחר חצות פרצה סערה גדולה. נרדמתי.

הרופאה: מה?

יונה: נרדמתי.

(שתיקה)

יונה: אולי רק חלמתי שפרצה סערה?… אולי חלמתי שנרדמתי… התעוררתי וביקשתי מהם שיטילו אותי לים. לא, אני זוכר… היה לילה. מישהו נגע בי. כמי שנוגעים בו בחלום. התעוררתי וביקשתי מהם שיטילו אותי לים. הם סירבו. השלכתי את המזוודה שלי אל הים וכל הדפים נתפזרו ברוח. פשטתי את בגדי וזרקתי אל הגלים…

הרופאה: רצית למות?

יונה: כן. לא!

(שהייה)

רציתי להקל עליהם. הייתי הדבר הכבד ביותר על ספינה הקטנה שלהם. לא רציתי שיטבעו בגללי.. בגללי?… משהו נורא… עמדתי לקחת בו חלק…

(שתיקה)

הרופאה: המשך.

יונה: לחישות, בכי, קולות. לאחר התלבטות הם הטילו אותי לתוך הלילה.

הרופאה: הים.

יונה: מה?

הרופאה: הים.

יונה: כן… מה אמרתי?

(שתיקה)

יונה: חום ורך וירוק סבב אותי. אני לא יודע כמה זמן צפתי בתוך משהו רירי… ניסיתי להבין – להבין איננה המלה – איך ואיפה אני… שקעתי לתוך שקט כמוהו לא פגשתי בכל חיי… יופי, שאין דוגמא לו… שלא היה מתוק ממנו… (כמגלה את המלה הנכונה) מוסיקה…

הרופאה: שקט.

יונה: שקט?

הרופאה: אמרת שקט.

יונה: כן. אבל היתה מוסיקה.

(שהייה)

הרופאה: המשך.

יונה: להיות במקום זר. בפעם הראשונה בחייך, ופתאום מוסיקה – ודבר לא קיים מלבד המוסיקה הזאת… וכאילו תמיד היית שם, במקום הזר ההוא, מאז ומעולם…

(מוסיקה)

הרופאה: כן.

יונה: יש טעם בכל מה שאני מספר?

(שתיקה)

יונה: מה הטעם?

הרופאה: מה לדעתך הטעם?

(שתיקה)

יונה: כל חיי אתגעגע אל אותו מקום בו הייתי לבדי… מקופל כתינוק… רכוּת נפלאה… אהבה שלא ידעתי כמוה – אהבה?

(שהייה ארוכה למדי)

הרופאה: היזכר. חדור עמוק יותר. הדג.

(הקולות משתנים. המוסיקה אחרת. אגרסיבית יותר לזמן מה)

יונה: דג? איזה דג? אמרתי דג?!

הרופאה: נסה להיזכר. דייק ככל האפשר.

יונה:… אם מישהו היה מושיט לי יד, אצבע, הייתי נאחז בכל כוחי… אבל, לא, אצבע לא הופיעה בתוך חושך בית-הבליעה של… של מה?… עד היום אני לא בטוח שזה היה בית-בליעה… כן. משהו כמו ענבל ובלוטות רוק הרעישו ברעש איום… האם יתכן שנבלע אל תוך הפה של עצמי?…

(שתיקה)

חיכיתי למותי בתוך האיזור החלקלק ההוא… בשעת הערב. אם היה זה ערב. החלקתי מגבהים מסחררים אל תוך ערימות של שלג או נוצות… חמימוּת מוזרה ומתוקה עלתה מסביבי… הקיפה… נגעה בי בעדינות לא תשוער… “אלי, אלי!” צעקתי. “עזבני במקום הזה ואל תוציאני מכאן לעולם!…” לא, אני לא בטוח שצעקתי… לא בטוח שאמרתי את המילים האלה…

(שתיקה)

אלוהים?… מה פתאום, אלוהים?

(קצב דיבורו מהיר הרבה יותר)

ביום השלישי בא המעבר אל המעיים הגסים. המקום הזכיר לי עיר תחתית שהפניות בה מרובות ומסוכנות. הרים של צוֹאה מצחינה מבעבעת ומעלה אדים… ככל ששקעתי אל תוך הביצה ידעתי שאני מתקרב אל סוף מסעי… מקפיצותיה האדירות של המפלצת יכולתי להניח, שהיא אחוזה עוויתות עיכול וקשיי הפרשה. או שהמים מתרדדים והולכים והיא עולה מן המצוּלה אל עבר האיים הסלעיים והחוף… כרבע שעה לפני חצות, זמן שיכולתי לשחזר אותו מאוחר יותר, הוזנקתי כמו טיל מתוך המחראה החוצה, עטוף שכבה של קיא ורפש שהקלה על נחיתתי והגנה על עצמותי שלא יתרסקו… איש לא חיכה לי… ישבתי על החוף, לבדי, מחכה לדג הגדול שיופיע על החוף ויקיא אותי אל תוך ידי… אחבק את האיש שאני מחכה לו – אנקה אותו מן הקיא, מן הסוּף הסובב לראשו, ארחץ את גבו, את רגליו… ואז, לאחר שעה ארוכה של כאב, אני מגלה שאני מחזיק יד ואני מתמלא תשוקה עזה לידידות גדולה ופתאום הים מתחספסת כמו סנפיר של דג… אני נמלט מן היד, אבל לא, היא מונחת על כתפי…

(מתנשם עמוקות)

הרופאה: המשך.

יונה: (סחוט) לא.

הרופאה: מפחד?

יונה: מפחד?… אפילה היא המלה. בדידות היא מלה… (מתנשם) את מבינה את זה?

הרופאה: האם אתה מבין?

יונה: איך את מפרשת את זה?

הרופאה: ואתה?

יונה: מדוע את מענה אותי?

(שתיקה)

איך אלוהים – אם היה שם מי… אם זה היה הוא… איך הוא נכנס אל תוך הסיפור שלי?

(צלצול חד מאוד של שעון בכיס הרופאה)

הרופאה: הזמן עבר. נדבר על כך בפגישה הבאה.

(סוף צלצול)

הרופאה: פתח את הפה: אאא!

יונה: לא.

הרופאה: אאא!

יונה: לא, לא! אאאאא!

(הוא צועק צעקה גדולה כמי שיוצא מתוך חלום אימים.

הרופאה יוצאת עם הכיסא.

הנערה מתעוררת בבהלה מבין הכסתות, לבושה חזייה ותחתונים)

הנערה: מה קרה?

יונה: צעקתי?

(שהייה)

הנערה: חלמת.

יונה: שמעת הכל?

הנערה: כן. אדוני.

יונה: מה אמרתי?

הנערה: אני לא בטוחה…

יונה: אני יכול לבקש ממך לשכוח כל מה ששמעת?

הנערה: (ברצון) כן, אדוני.

יונה: אני מאוד רוצה שזה ישאר ביני לבינך.

הנערה: כן אדוני.

יונה:… אתו סיפור חוזר וחוזר וקורע את מוחי, את מעי…

הנערה: אתה לא מוכרח לספר לי שום דבר…

יונה: יש עיר… אני מסרב לקחת חלק בדבר – שנורא אם הוא יקרה ונורא יותר אם הוא לא – אני מסריח!

הנערה: אפרש להיחנק פה. אפתח חלון.

(פותחת. קול הרוח מתחזק. קול הים. לובשת חלוק הזרוק על המיטה)

יונה: את מבינה את זה?

הנערה: האם אתה מבין?

יונה: איך את מפרשת את זה?

הנערה: ואתה?

(יונה מביט בה מבוהל מעט)

הנערה: כדאי שתראה רופא.

יונה: ראיתי. ישבתי וסיפרתי הכול.

נערה: מתי?

יונה: חלמתי שראיתי וישבתי וסיפרתי הכול.

הנערה: (צוחקת. מעסה את כתפיו) ואתה בטוח שאתה לא חולם עכשיו שאתה רואה אותי ומספר לי שחלמת וישבת וסיפרת לי…

יונה: אני לא בטוח יותר בשום דבר…אני לא בטוח שלא המצאתי את כל הסיפור הזה…

הנערה: הספינה – הסערה – הדג – ההה…

(יונה מצטרף לצחוקה. מפסיקה את העיסוי. השניים מביטים זה בזה)

אביא לך משהו לשתות, אדוני.

יונה: עלי לתפוס את ה-05.45. לארוז את המזוודה…

הנערה: ארזת.

יונה: הו! שבי לידי.

(מתיישבת. מחזיק בה)

אני לא רוצה להירדם. אני נרדם ומיד באים החלומות ומפרשי החלומות והזבובים שאוכלים אותי…

(מכה זבוב על ידו)

הנערה: זה ריח הדג שלך.

יונה: אני ידוע. זה הסרחון שלי. אני לא מאשים את המקום שלכם.

הנערה: בטוח שאתה בסדר?

יונה: כן, זהו. הכל עבר. (רועד) חבקי אותי, כל כך קר לי.

(הנערה מחבקת אותו)

הנערה: שכב.

(משכיבה אותו)

אביא לך עוד שמיכה. אתה רועד.

יונה: לא. הביאי מים. להתרחץ. להסתלק מכאן. וכמה שיותר מהר.

(האור יורד עליהם.

בחושך הוא יתלבש והנערה היוצאת תוציא עימה את המיטה.

נכנסת האשה.

מוטיב האשה.

האור מתרכז עליה)

האשה:… לילד היה חום כל הלילה. הוא צעק. לא שמעת. צריך לקחת אותו לרופא. שים עין על השיעורים שלו. הוא אוהב שאתה יושב איתו ועוזר לו. אם תמצא זמן, המורה רוצה לדבר איתך. הילד משתובב מעט יותר מדי בכיתה. אני יודעת שזה לא התענוג הכי גדול ושאתה עסוק נורא. אבל הוא כל כך גאה בך. פעם, זה היה באמצע הלילה, אתה לא היית אז בבית, הוא התעורר, נגע בי: “אמא, את עוד תראי. אבא יעשה מה שכולם יזכרו אותו שהוא אבא שלי…” יפה שהוא חושב כך. לא?

(שתיקה)

כשאני יושבת כך ומדברת איתך נדמה לי שדבר בינינו לא השתנה במשך כל השנים… אנחנו שוב אוחזים ידיים… כמעט אוחזים… כדי שלא להרפות עוד לעולם זה מזה… לא, אינני בטוחה עוד… שקט כאן יותר מתמיד… זה מפחיד אותי…

(יוצאת.

סוף מוטיב האשה.

צפירה רחוקה של המגדלור.

רעש הים במרחק. צווחת שחפים רחוקה מאוד.

סוף כל הקולות.

חושך מוחלט, כהפסקה, לשהות-מה)

(האור עולה.

בעל המלון דוחף פנימה שולחן ועליו כלים וירקות. הוא יהיה עסוק בקיצוץ בצל, שום ושאר ירקות בשיחתו עם יונה.

יונה מנגן נעימה שקטה על הפסנתר, שאינו מכוון כהלכה, שהוכנס לבמה בחושך על-ידי הנערה)

בעל המלון: (עובד בלי להביט ביונה) אתה מנגן יפה… הישאר כאן… אין זה מקום מלוכלך יותר מכל מקום אחר. יש פה אנשים טובים ואנשים רעים. אתה צעיר, תן לי כתף ואני מציע לך חלק במלון הזה… והאמן לי שזו התחלה מכובדת. יש לי שם טוב, מעט חסכונות, מכרים במקומות הנכונים… נמזוג להם בירה, נאמר מילה טובה, נשמיע מוסיקה. אתה מנגן יפה…

(יונה ממשיך לנגן בלי להביט לעבר הזקן.

שהות ארוכה של שתיקה)

בעל המלון:… אתה נראה עייף… לא ישנת טוב?…

(שהייה)

יונה: דווקא, כן… מיטה מצוינת… זה בסדר…

(שהייה)

אבל אז באים החלומות וקורעים לי את המוח… אני מדבר בשינה… אני לא זוכר מה… (שהייה) שמעת?

בעל המלון: לא.

יונה: מה אמרתי?

בעל המלון: לא… (שהייה) בימים הראשונים, מדי-פעם, הקשבתי לדלת… לראות אם הכל בסדר… אני רוצה שהאורחים שלי יהיו מרוצים…

(ממשיך בעבודתו.

הנערה מכניסה שולחן קטן ועליו ערוכה ארוחת הבוקר וכיסא. היא מורידה את הכיסא ומניחה לצד השולחן. יוצאת.

שהייה)

בעל המלון:…אילו היו מילים הייתי שומע – אם השמעתי משהו זה לא היה מילים… לא מילים – לא צלילים… לא נשימות בין מלה למלה… לא, שום-דבר…

(סוף נגינה)

זאת ריבת דובדבנים שהכנתי בקיץ. טעם. וזה… (שהייה) מה אתה מביט בי כך?…

יונה: לא, המשך לדבר. הקול הזה… המשך… (חלש) יש לך קול מתוק, מה השעה?…

בעל המלון: (בזהירות) מסכים, בחור?

יונה: מה שעה?

בעל המלון: חמש וחמש.

יונה: ארבעים דקות עד לאקספרס.

בעל המלון: עם או בלי, הלחמניות?

יונה: אני זוכר את הקול… המתוק הזה…

בעל המלון: תגיד כן, לא תתחרט. טעם גם את המשמש.

יונה: לילה אחד, אני זוכר, זה היה לפני הרבה זמן, מישהו עמד בחושך, בחדר הסמוך לחדר הילדים, התלחש עם אמא שהתייפחה…ואחר כך טריקת דלת – ששמעתי אותה שנים, והקול הזה – אחרי שלושים שנה שוב הקול הזה… הו, אלוהים…

(הזקן אינו זז ממקומו, רק עוצר לרגע בעבודתו)

בעל המלון: כן, בן.

יונה: אני לא מאמין לך.

בעל המלון: מגיע לי.

יונה: (בגעייה, בצווחה) אתה אחד מהם!?

בעל המלון: כן, אני אחד מהם. (שהייה) גם אתה אחד מהם.

יונה: לא!

בעל המלון: אם כך, לא הבנת שום דבר.

יונה: (עוצר ביבבתו) חדל להתרוצץ בין הסירים והמחבתות… והבט לי ישר בעיניים – אתה אפור ומקומט… שלושים שנה וריח המפלצת עוד תקוע לך בעצמות… כבר לפני כמה ימים חשדתי ש… קשה היה לי להאמין… גם עכשיו אני לא בטוח (מכעכע) למה לא חזרת הביתה? אל אמא… אלי?…

בעל המלון: מה הייתי אומר לך, בן – העניין אבוד? הבוץ עמוק מדי? היית יורק לי בפרצוף כמו שאתה עוד תעשה ובורח מן הבית, כמו שעשית, כדי לעבור בדיוק את ביצת הצוֹאה שאני עברתי, שאתה עובר עכשיו…

יונה: אבל אבא שלי היה צריך לחזור אלי – אני חיכיתי לו…

(בעל המלון שותק)

יונה:… אמרת לי. אם אי אפשר לשנות את העולם אנחנו אשמים ולא העולם…

בעל המלון: (בעניין) כך אמרתי?

יונה: לילה, לילה. כשהשכבת אותי לישון.

בעל המלון: כל כך הרבה זמן עבר מאז.

(ממשיך להכין את הארוחה שהוא נטרד בהכנתה לאורך כל השיחה להלן)

יונה:… וזה נתן טעם לכול. וזה היה הדגל שלי. אנשים יכולים ללכת אחרי מילים כאלה בלי להתבייש… אמרת! כך אמרת! (נושם עמוקות) לילדים אמרתי, אבא שלי הלך לשנות את העולם. תראו, הוא ישנה אותו! אתם עוד תשמעו עליו! כמו על קולומבוס!… שיקרת לי!… (מכה בקלידים על הפסנתר)

בעל המלון: לא, בן.

יונה: מה אגיד לחברים שלי – אבא שלי היה רמאי!?

(מכה שוב בפסנתר)

איך יכולת לעשות לי את זה?… בן-זונה!

(שולף בקבוק, תולש את הפקק, מוזג לכוס, שותה)

הייתי הילד היחידי בבית-הספר שבהפסקה, כשאכלתי את ארוחת הבוקר שלי, ידעתי – הם עושים כסף, אבל אבא שלי עומד עכשיו על הברכיים ויד רכה כמו נוצה, שאין רכה ממנה, נוגעת לו במצח ומכניסה לו מחשבות יפות, שאין יפות מהן… זה מה שאתה היית! זה מה שאמרת לי שהיית!

(זעמו הולך וגובר עד טירוף)

למה לא הורדת עליהם אש מן השמיים!?

בעל המלון: מה!?… (מתחמק) זה לא היה כל כך פשוט…

יונה: או שאתה נגדם או שאתה אחד מהם!

בעל המלון: רק בגילך רואים את זה כך…

יונה: אתה היית אז בגילי!

בעל המלון: (מופתע באמת) מה?!

יונה: אתה היית אז בגילי כשהגעת לכאן!… העיר הזאת היתה ערימה מזוהמת של קש ופשפשים! כל העולם שמע על הרפש הזה גם אתה!… אבל אתה… מה אתה עשית?… הקמת כאן מלון ומסעדה… פעמיים בשבוע, ראשון ורביעי – צלי הכבשׂ המפורסם שלך אַ לה סוביניון. הספֶסיאליטה דה-לה-מזון!… אלוף האספרגוס האזורי! קלף בתוך מסגרת… על הקיר… ועכשיו אתה מציע לי חלק במלון כדי להרחיב ולבסס את האחוזה הנחמדה שהקמת במשך שלושים שנה – אבל מה יהיה איתי!?… עזבתי את אשתי – את הילדים – יצאתי לדרך ארוכה – מה אומר להם שמצאתי?

(מוטיב האשה במרחק. קצר.

מתייבב. עוצר)

מדוע אתה שותק?

(שהייה)

אתה לא יכול לשתוק עכשיו!

בעל המלון: ודאי שאני יכול.

יונה: לא, אין לך ברירה! אתה חייב לירוק אל תוך הפרצוף שלי את הדברים עד הסוף!

בעל המלון: בן…

יונה: (נושם בכבדות) במקום לרסס את הכינים האלה, אתה איפשרת להם להסתתר בפרווה שהם נתנו לך…

(שהייה)

בעל המלון: (לאט) אלוהים שונא אותם. הוא ודאי מכיר אותם יפה… אבל מדוע אתה שונא אותם כל כך?… אי אפשר לעשות כלום עם בני-אדם בלי לאהוב אותם…

(יונה ממשיך לשתות)

כשבאתי הנה לפני שלושים שנה… הסתובבתי בעיר…

יונה: לא, אל תספר לי את החיים המזוּינים שלך…

בעל המלון: יכולתי לומר להם, רבותי, העסק רקוב והוא יתפוצץ… הכל אבוד – הייתי מפרסם את הסיפור שלי ומתפרסם. כפי שאתה תפרסם את הסיפור שלך ותתפרסם… גם אני מעריץ גדול של שירה!… (עוצר לרגע) הם זבל. זה נכון, אבל אני לא הרבה יותר טוב מהם רק משום שאני יודע מי ומה הם… האם לא באתי לכאן כבן-אדם אל בני-אדם?…

יונה: (בבוז) אתה מצטט, אדון. ואני רוצה להקיא על הציטוט שלך!

בעל המלון:… ואז החלטתי שעלי לעשות משהו בשביל האנשים האלה…

יונה: להציל אותם…

בעל המלון: (חד) לא, הם אבודים! כולנו אבודים!

יונה: (לוגם) אז על מה אתה מדבר, טיפש!

בעל המלון: לא לשפוט אותם! למזוג להם בירה! להגיש להם אוכל שיפתיע אותם! ימי ראשון ורביעי, לדבר על לחם, על תבלין חדש… אין זה הרבה אני יודע, אבל זה מה שאני באמת יכול לעשות בשבילם ואני עשיתי את זה טוב… הכי טוב שיכולתי…

יונה: פטפטן!

בעל המלון: רק לא לחשוב שאני טוב מדי בשבילם… מה אתה מביט בי כך?

(שתיקה)

אתה לא מבין אותי, ילד. אה?

יונה: (משהק בקול) בטח שלא. אני קוץ בתחת! לא שמעת?… הו, אלוהים, איך סמכתי עליך… איך האמנתי בך…

בעל המלון: יום אחד אמרתי לעצמי: שמע, זקן, אולי מי ששלח אותך לכאן – שלח אותך בשביל זה. בשביל כל מה שעשית להם.. שום דבר אחר מאשר לאהוב אותם – שום דבר אחר…

(שתיקה)

יונה: (איטי) אהבת אותה?

בעל המלון: מה?

יונה: את אמא.

(שתיקה)

בעל המלון: מה?

יונה: (בצווחה) אל תגיד לי מה! תענה לי!

(שהייה)

בעל המלון: שלושים שנה עברו מאז…

יונה: אם אהבת אותה אתה לא יכול לשכוח את זה… אם שנאת אותה זה תקוע לך בעצמות…

בעל המלון: (חלש) כן.

יונה: אני לא זוכר אפילו פעם אחת שלקחת אותה בידיים שלך ו…

בעל המלון: היית ילד כשעזבתי את הבית…

יונה:… בידיים שלך ואמרת לה, “אמאל’ה אני אוהב אותך”. ומנשק אותה כך שכל הבית ירעש – שיסתחרר לי הראש עד היום… אתה מבין אותי, אבא?… אני לא שואל אותך איך היתה במיטה – אני יכול תאר לעצמי!

(בעל המלון סוטר על פניו.

יונה תופס אותו בידיו ומתאפק בכל כוחו שלא להחזיר לו מכה)

ואז – מה שהציל אותך, אבא, היה הדבר הזה – הקול…

(הוא מחבקו בכל כוחו, פורץ בבכי חזק שהוא מתקשה לעצור בו. מרפה ממנו)

מה קורה איתי?…

(מתיז משקה על פני עצמו)

אילו ראיתי רק פעם אחת שאתה שם יד על החזה שלה – מתחת לחצאית שלה ו… (מתייבב) ילדים רואים את זה, אבא… היא אהבה אותך. שמעתי אותה בוכה בלילות כשהלכת לאן שהלכת. איך היא נתנה לך ללכת?… איך היא לא עמדה בדלת ואמרה – לא, על גוויתי – לא איכפת לי מאף אחד – העולם זבל! יש לך ילדים, יש לך אותי, דאג להם ואהוב אותי!… אם היא היתה עושה כך – לא הייתי אז מסכים איתה… הנוצה הנופלת על ראשך וכל ה… (שיהוק) אני כבר לא בטוח כל כך… בכל ה… (גיהוק)

בעל המלון: הפסק לשתות. בן.

(בעל המלון מביט בו. מגלה זבוב מעופף לקראתו)

שששש…

יונה: אל תביט בי כך…

(בעל המלון מבקש להנחית מכה על עורפו של יונה אלא שזה עוצר את היד)

יונה: לא, אני אסתדר איתם בעצמי. (שותה) אתה איש טוב והיה לך פעם קול מתוק אבל אין בכך עוד כל תועלת. אתה מוג-לב מכובד! גם אתה, כמוני, פארודיה… עם הסיפור שלנו נוכל להופיע בכל מיוסיקול!… הם יאהבו אותנו!

(מלווה עצמו על הפסנתר, שר פארודיה, מקיש על המנענעים בכל כוחו)

"אם אי אפשר לשנות את העולם

אנחנו אנחנו אנחנו אשמים

ולא הההעעעווווללללםםם…"

תצרף ליצן… “אם אי אפשר לשנות את העולם…”

עוד פעם!… (בצווחה) תצטרף אלי, מלצר!

בעל המלון: הו, בשם אלוהים!

(יונה טורק את הפסנתר בחבטה עזה. חובט באגרופיו על תיבת הפסנתר. הנערה נכנסת ודוחפת החוצה את הפסנתר.

כל הקולות נחתכים.

בעל המלון פונה אל הקהל)

בעל המלון: “אני אוהב אותך ילד”. מדוע לא אמרתי לו זאת? דברים רבים רציתי אז לומר, אבל ארבעים יום אינם מספיק זמן אחרי שלושים שנה. מה שלא נאמר – לא יאמר עוד. היום, אחרי הכל, אני שואל במה טעיתי. למה לא הצלחתי להסביר לו? הרי צדקתי, חשבתי אז שצדקתי. והוא, כך נדמה לי היום, שנא אותם. שנא אותי. חש עצמו אשם ולא ידע מה לעשות עם כל החיים שנותרו בידו. לא, עכשיו, לאחר שנים, בשקט הזה. אין עוד טעם להסביר. שתי הערות: ראשית, אי אפשר לעשות כלום עם בני-אדם בלי לאהוב אותם. שנית, אם היא היתה עומדת בדלת, ואומרת "לא, על גוויתי – הייתי עושה בדיוק מה שעשיתי.

(יוצא כשהוא דוחף את השולחן)

(הבמה שוב ריקה.

רעשי הים, צווחות השחפים.

פעמוני הכנסיה קוראים לתפילה.

הכוהן נכנס עם מטריה וספר בידו)

הכוהן: (נושם עמוקות מאוד) הריח הזה! הו. אלוהים! כן, עכשיו אני בטוח!

יונה: (חלש) גם אני.

הכוהן: תהיה התבהרות –

יונה: “… מרכז הלחץ הבארומטרי עובר מזרחה –”

הכוהן: אני שמח שגם אתה חושב כך. אני אוהב את הסיפור. גאוני. אשתמש בו בדרשה של יום ראשון.

יונה: מה השעה?

הכוהן: הקהל יאהב את הסיפור שלי.

יונה:…האם כבר בוקר או דמדומי ערב?

הכוהן: הסיפור שלך…

יונה: קשה לדעת –

הכוהן: זו תהיה הצלחה כבירה… (קולו מהיר יותר) אם תחליט להישאר כאן, אני מציע לך משרת כוהן-עוזר. המון עבודה. אנשים חוזרים אל אלוהים כאילו סוף העולם מאחורי הכותל. מישהו – אתה? – הבהיל אותם.

(קולו מהיר יותר. מהיר כל כך עד שאים כמעט להבחין עוד במילים)

… כל התנאים המקובלים. פרמיות, שעות נוספות, חופשה שנתית בארץ הקודש ואופציה לחמש שנים נוספות. לא, אל תענה לי. חשוב היטב. אל תגיד לי לא. אדבר עם ראש העיר…

(שיעול כבד. יורק. יוצא.

הפעמונים רועמים ומתרחקים.

במעמקי הבמה עוברים ראש-העיר, גברת ראש-העיר (הרופאה), בעל המלון והנערה. הם הולכים, בלבושם החגיגי, אל הכנסיה. הם מברכים את יונה, אם בהגבהת כובע או בתנועת יד לשלום. בידיהם מטריות מקופלות. הפעמונים משתתקים.

יונה יחיד על הבמה כבתחילת ההצגה. המזוודה בידו)

יונה: אני שומע את הים, אינני חולם. אני עומד לידו. בעוד שעה קלה תצא השמש אם היא תצא, משם… כמימים ימימה. האור, שעכשיו הוא עדיין דק מאוד, כמעט בלתי נראה, יורד על המים. משהו נע באויר. יש להיות זהירים בשעה הזאת. עם הזהרורים שיבואו. קל להתבלבל בין תנועה לבין מלה – אני שומע…

(מוטיב האשה.

הוא מאיר את האשה)

האשה: אתה תניח ידיים על החזה שלי. אני אניח ידיים על החזה שלך.

יונה:… שלושים ותשעה יום אני מסתובב בעיר הזאת. אומר מה שנאמר לי לומר…

האשה: אתה תשתוק ואני אביט אל העיניים היפות שלך. אציע את המיטה, אניח מים בכד, תשטוף את הידיים, את הפנים שכל כך אהבתי.

יונה:… אני לא בטוח עוד אם זה המקום הרע אליו נשלחתי… אם אלה האנשים החוטאים…

האשה: אשאיר את האור. אל תשכח לכסות את הילד. אל תשכח לכבות את האור.

יונה:… אני צובט את עצמי כדי לא לחבב אותם, כדי לא להתחבב עליהם…

האשה: תנועה עדינה שהיא שלך, רק שלך. על החזה שלי. לא, אתה לא תזכיר אותי בסיפור שלך.

(מוטיב האשה מתחזק.

רכבת מתקרבת. סוף מוטיב האשה. האור כבה על האשה)

יונה: אני שומע את ים. אני עומד לידו. לבדי. המזוודה בידי. הגשם פסק. עכשיו אני שומע. לא, זה לא הים.

(סוף קולות הים)

לא השחפים.

(סוף קולות השחפים)

רכבת?

(רכבת עוברת ביעף. נעלמת)

דבר לא קיים עוד מלבד מוסיקה. המוסיקה הזאת. שום דבר אחר.

(עולה המוסיקה למשך שהות מה)

האם זאת מוסיקה?

(סוף המוסיקה.

שתיקה)

תנועה.

(שתיקה)

כן. תנועה – כמו של –

(הוא מניח את המזוודה מידו. יציבותו מתערערת מעט. נשכב על הבמה. פושט ידיו ורגליו כמו להיטיב לחוש את המקום)

נדמה לי שאני רוצה להקיא –

(שהייה.

המייה עמוקה ורחוקה של גלים.

לפתע מתחוור לו דבר-מה. הוא קופץ ממקומו)

ספינה!… אני על גבי ספינה?… לבדי?…

(צועד סביב)

אני בבטן הספינה… שוב?…

(הוא נוגע בכתלים המדומים. רץ מכותל לכותל כמי שנכלא פתאום. עוצר. קורא. צועק)

הו, הי! הו! הי!

(רעש של משוטים המכים במים. רעש רוח במים.

עוצר בריצתו ובצעקותיו.

כורע ברך, פותח את המזוודה ומשליך מתוכה החוצה דפים, המון דפים.

במרחק גוברת הרוח.

לפתע הוא עוצר, מזדקף. מכה זבוב על ידו, ללא הצלחה. כרגיל. מביט בקהל ובאמירה פשוטה:)

אבל זה כבר סיפור אחר.

(סוף כל הקולות. חושך)