אופרה בשתי מערכות לסולנים, מקהלה, תזמורת סימפוֹנית ופס־קול אלקטרוני

הנפשות הפועלות

המלך

אשמדאי

המלכה

הבן

הפונדקית

בת הפונדקית

החייט

שלושת יועצי - המלך

התליין

מפקד מכבי - האש

אזרח

קצין

כומר

נער - כמרים

נער משרת

קצינים, חיילים, אזרחים

מקום ההתרחשות

מערכה ראשונה – הארמון, בית - הכלא, הפונדק ומקומות אחרים בעיר לפני המלחמה.

מערכה שנייה – על ההר וכן חזרה אל הארמון ומקומות שונים בעיר ההרוסה.

 

מערכה ראשונה    🔗

פרולוג    🔗

(עם כניסת הקהל לאולם המסך פתוח.

הבמה ריקה, קירותיה חשופים. מבני עץ וברזל תלויים בחלל.

עם עלות האור, ואין לדעת אם זו שעה של בריאה או שעה של חורבן, עולה המוסיקה.

אט אט, ממרומי הבמה, יורדים חלקי התפאורה. לנגד עינינו הולכת ונבנית העיר האגדתית, בסיועם של פועלי - הבמה.

אזרחי העיר נכנסים בתנועת ריקוד. האור מתרכך. תמונת יריד ססגונית. אשמדאי עובר מקבוצה לקבוצה, משתעשע, מתלוצץ, טועם, משבח, צוחק וכו'.

לאחר זמן - מה האור הולך ודועך. היריד נעלם לאיטו.

הבמה הופכת לאולם - הכס בארמון המלך)

מעמד ראשון    🔗

(אולם - הכס. שרדו בו שרידים מעטים בלבד מיופיו הראשון. אפלולית בחלל. הבן, מפקד - הצבא, החגור בחרבו, פוסע הלוך ושוב.

מפקד מכבי - האש עומד ומבריק את כובעו בשקדנות.

יועצים 1, 2 מחזיקים בידיהם צמר בידיהם ויועץ 3 מגלגלו לכדור.

שהייה ארוכה של ציפייה מתוחה.

נכנסת המלכה ואיש אינו נותן לבו אליה. היא מסיטה את הוילונות הכבדים והמרופטים. אבק עולה. האור גדל)

המלכה: כבר צהריים… וארוחת הצהריים?… (אל הבן) היכן אביך?.. (אל היועצים) עצלים, מהר יותר… עלי לסרוג… עוד מעט יבוא החורף…

(היועצים ממהרים יותר)

הבן: חורף נפלא מחכה לך…

המלכה: לסרוג ולשבור את צפורני… אני רק מלכה. אני רעבה. אתם?

(שתיקה)

יועץ 1: כבר מחכים חמש שעות…

יועץ 2: שלוש שעות…

יועץ 3: עשר שעות…

(שתיקה)

יועץ 3: אולי… נרצח המלך?..

(המלכה פורצת בצחוק קצר ורם)

מפקד מכבי - האש: אולי פרץ מרד?..

המלכה: (צוחקת) רצח… מרד… כאן!?… נכבדי המטומטמים…

חלומות… כל המלכים בארצנו התפגרו במיטותיהם…

(מן החוץ עולה שירת איכרים)

המלכה: שומעים?… בצוֹרת והם רוקדים ושרים ואוהבים את המלך…

(ליועצים שהפסיקו מעבודתם) מהר יותר, מטומטמים!

(התליין הזקן נכנס. הוא מדדה על רגליו ופרחים בידו. הוא כורע לפני המלכה ומגיש לה זר פרחים)

התליין: (בהתרגשות) זן חדש, המלכה…

(המלכה תולשת את הזר מידיו, ממעכת את הפרחים ומשליכה אותם בפני התליין המתחלחל)

המלכה: פרחים!… ראש ערוף הגש לי, רב - תליינים!

(היועצים מצחקקים)

התליין: היום, לפני חמש מאות שנה, נוסדה ממלכתנו… חשבתי… פרחים… לחגוג…

(היועצים עוצרים במלאכתם)

המלכה: חמש מאות שנה?… שכחתי. אני נזכרת. הייתי צעירה יותר, יפה פחות. קוּם כבר, אידיוט!

(התליין קם, אוסף את פרחיו ומטפל בהם באהבה עד לסוף המעמד)

המלכה: למה הפעמונים אינם מצלצלים?

היועצים: חלודים, חלודים, חלודים.

המלכה: אבל אנו בני חמש מאות שנה!… אתם משעממים. אלך לתפור שמלה חדשה לכבוד החג!

(יוצאת)

מעמד שני    🔗

(לאחר שהייה של שקט פורץ הבן בצחוק ארוך)

הבן: מועצת השרים העליונה של הממלכה הגדולה!…

היועצים מגלגלים צמר! תליין - המלך מגדל פרחים מ… זן נדיר! מפקד מכבי - האש מבריק את הקסדה…

מפקד מכבי - האש:…חמש מאות שנה…

הבן: לכל השדים, מה אנחנו – אמת או אגדה?… מה יכול לקרות בארץ בה יש מאה חיילים?… תולדות העמים מתחילו עם צבא בן עשרת אלפי חיילים לפחות… (במרירות) ואתם, במשך חמש מאות שנה, לא מצאתם סיבות למלחמה!

היועצים: אין סיבות – סיבות – אין סיבות – סיבות…

(ממהרים עוד יותר בגלגול הצמר)

הבן: תמיד יש סיבות למלחמה, צריך למצוא אותן! משלמים לכם משכורת כדי שתמצאו סיבות, טינופות! זקנתם כמו כולם… כמו כולם… (מעביר כף יד על השולחן) אבק. המשיכו לגלגל צמר, עוד ועוד צמר… (המלכה נכנסת)

הבן: כבר?

המלכה: החייט סירב לתפור לי – למלכה! – סירב לתפור שמלה…

הבן: המנוול! יש סיבה טובה יותר למלחמה?

(המלך, ללא כתר, נכנס וסל מצרכים בידו)

המלך: מצטער שאיחרתי. הבאתי ילד לעולם.

המלכה: מסריח… (מרחרחת) זה אתה!

המלך: עזרתי לאשה ללדת. עברתי בשדה, שמעתי יללה. עכשיו היא צוחקת. אַת לא יללת כך. לא צחקת כך. אף פעם לא נדף ממך ריח טוב שכזה…

המלכה: איך אתה מעז לדבר אלי כך בפני בנך?

הבן: אבא!

(נער קרב אליו ובידיו כד מים, קערה ומגבת. המלך רוחץ ידיו. הנער יוצא)

המלכה: היכן הכתר?

המלך: הכתר?…

המלכה: אצל היולדת המטונפת?

המלך: נשב לאכול.

(הכל מתיישבים מסביב לשולחן. הם מתנפלים על הירקות שהוא משליך לעברם)

המלך: שנה קשה. בצורת. נתגבר. גם הסכר שהקמתי יועיל. השדות יפרחו. היבול יהיה בשפע.

(זלילה. קולות זלילה)

המלך: (לבן) אתה לא אוֹכל?

הבן: לעזאזל, מתי תחדל להביט על העולם בעיניים של איכר?

המלך: אני איכר.

הבן: אתה המלך! המפואר במלכי היבשת! יחי המלך!

(המלכה צוחקת את צחוקה, אינה חדלה לזלול)

המלך: אני?… באמת!…

(היועצים קמים, מוחאים כף להסכמה. מתיישבים)

תודה.

(קם וסר מן השולחן)

איבדתי את התיאבון שלי.

המלכה: סוף סוף.

(המלכה חוטפת את מנת האוכל שהותיר המלך)

הבן: מועצת שרי - המלך החליטה הבוקר, אחרי חמש מאות שנה, לצאת למלחמה!

המלך: מצוּין. (נובר עם קיסם בין שיניו) נגד מי?

הבן: נמצא.

המלך: מדוע?

הבן: סיבות?… בבקשה!

(הוא מוחא כף. היועצים, שאינם ששים להפסיק את זלילתם, קמים ומכריזים על הסיבות. בליל דבריהם אינו מובן כלל. לאחר שהייה, לתנועתו של הבן, הם משתתקים)

הבן: מעולם לא הביאו בפניך סיבות משכנעות יותר.

(במועל יד) יחי המלך!

היועצים: (במועל יד) יחי המלך!

המלכה: (רק עכשיו סיימה את זלילתה) ובכן?

המלך: ובכן – לא.

המלכה: זבל!

היועצים: דעתנו היא…

המלך: דעתכם ידועה לי. איזה חוסר דמיון.

(פעמונים מצלצלים)

המלך: אש?!

מפקד מכבי - האש: (כמתעורר) אש?… היכן אש?…

(הבן פורץ בצחוק רם)

המלכה: צוויתי לשמן את הפעמונים ולצלצל. אנו בני חמש מאות שנה בדיוק!

היועצים: צלצל – צלצל – צלצל – צלצל…

המלך: צלצלנו כדי להכריז על שריפות… על אש ומלחמה…

הבן:…שאיש אינו זוכר… שכחנו – שכחנו…

מפקד מכבי - האש: (דועך) הוו!

התליין: בפעם האחרונה צילצל הפעמון… כשערפנו את ראשו… של… של מי?… כבר שכחתי…

(אכזבה כללית.

המלך מוחה כף והכל יוצאים בעקבות הבן.

עם יציאתם מוצאים גם הכסאות)

מעמד שלישי    🔗

(השולחן הארוך הופך מיטה רחבה. אנו בחדר המיטות של המלך. האור מתמעט. הפעמונים ממשיכים לצלצל.

המלך פושט את גלימתו המרופטת. הוא לובש את שלמת הלילה וחובש מצנפת. גם המלכה מכינה עצמה לקראת הלילה. עם כניסתה למיטה היא חוזרת אל סריגתה)

המלך: (נכנס למיטה) איך אפשר להשתיק את הפעמונים?…

המלכה: אתה מסריח שוּם וזיעה. מדוע נישׂאתי לך?

המלך: (מנומנם) מפני שאביך המטומטם איים עלינו במלחמה אם לא אשׂא אותך. אַת אשתי – וקץ למלחמה. זהו הישג צבאי מזהיר.

המלכה: שקר! שקר! (ביתר רכות, ממשיכה לסרוג) מעולם לא אהבת אותי?

המלך: קוויתי להתאהב בך… היה לך אז שיער זהב נפלא.

המלכה: החוֹם הנורא שלכם שׂרף את שיער הזהב שלי.

המלך: היו לך אצבעות דקות…

המלכה: הסריגה עיקמה אותן…

המלך: אני ישן. אני חולם. את טסה על מטאטא ארוך…

המלכה: עוד תשתנה… אז תאהב אותי, צנון נבוב…

(דפיקות עזות בדלת. הבן ושלושת היועצים מתפרצים פנימה)

המלך: אתה?… (מתכרבל בשמיכותיו) אני ישן!

הבן: ישן?… תפסנו מרגל בעל עין אחת ואוזן אחת!

המלך: סיבות!… עוד סיבות!…

(היועצים ממלמלים סיבות. אין להבין דבר)

הכניסו אותו.

המלכה: לחדר המיטות שלי?!

(המלך לובש את חלוקו המהוהה. הם יוצאים.

האור יורד על חדר המיטות. הפמליה הולכת בפרוזדורים חשוכים. זקיפים על ימינם ועל שמאלם)

מעמד רביעי    🔗

(ממעל יורדת שבכת־סוגר. בית־הכלא. החייט, הנמצא בתא, קם בבהלה לקראת הבאים)

המלך: אתה?… כאן?… (לבן) זו המפלצת?… זה החייט שלי!

(המלך והחייט מתחבקים בידידות רבה)

הבן: לא הייתי סומך על כך… באור החיוור… הזה… ולא בשעה שאתה עייף כל כך ורוצה לישון…

המלך: גם אתה מכיר אותו, בן.

הבן: מרגל מסוכן. בוגד!

המלך: הוא תפר לך את חליפתך הראשונה.

הבן: מה זה אומר?

המלך: הוא הרכיב אותך על כתפיו כשהיית תינוק…

הבן: כל כך עמוק הוא השתרש בינינו…

(המלך והחייט מצטחקים לזכרונות אלה)

הבן: הוא סירב לתפור שמלה חדשה לאמא, אבא!… לאשתך!

המלך: יש לך דרך מוזרה להזכיר לי שאני הולך ומזקין.

הבן: עוד לא תפסת כמה הוא מסוכן. כל החייטים זרים! כל הארץ מוצפת בזרים! אינך רואה שהם מוזרים?

יועצים: זרים – מוזרים – זרים – מוזרים…

המלך: הם מדברים בשפתנו, בן.

יועץ1: לפתוֹת אותנו…

המלך: אוכלים את מאכלינו.

יועץ 2: לרושש אותנו…

המלך: מטפחים מסחר – מדע…

יועץ 3: למוטט אותנו…

המלך: (לחייט) כל זאת עשית?

הבן: (בכעס) אני הולך לישון!

המלך: לילה טוב, בני.

(הבן הזועם יוצא בלווית היועצים. שהייה)

המלך: אתה בטוח שיש לך שתי עיניים ושתי אוזניים?

החייט: כן, המלך.

המלך: אתה לא מוליך אותי שולל, הה?

החייט: הו, לא, המלך. חלילה.

(השניים צוחקים בהנאה גלויה)

המלך: בוֹא נשחק.

(הוא שולף קלפים מכיסו, טורף ומחלק ביניהם)

סוף סוף עלי לנצח מישהו הערב.

(רעמים רחוקים)

חבל. רוץ הביתה. הסערה תתפוס אותך בדרך.

החייט: (מופתע) באמצע הקיץ?

(רעמים קרובים יותר ומאיימים יותר)

המלך: רוץ מהר. שכח כל מה שקרה כאן. עלי לישון. כבה את האור.

(החייט מכבה את האור ויוצא.

המלך נשכב על דרגש העץ. שהייה.

רעמים קרובים יותר. המלך מתעטף בשמיכה המרופטת.

עד שלא נופלת עליו תרדמה שב האור ונדלק. המלך קם ומכבה.

הוא חוזר לשכב על הדרגש. האור שב ונדלק. המלך קם ופוגש באשמדאי)

המלך: אתה כאן?

אשמדאי: כן. מצטער שסילקתי את החייט שלך בתכסיסי המיושנים.

המלך: נדמה לי שטרם היה לי העונג לפגוש את אדוני.

אשמדאי: אשמדאי. מלך השדים.

המלך: (השתחוויה משועשעת) המלך! מישחק?… (מחלק קלפים)

אשמדאי: (סובב ומראה לו את זנבו ואת קרניו. השתחוויה)

לעזאזל, כדי שיאמינו בקיומי.

המלך: (פורץ בצחוק, שולף פרוטה ומשליך לעברו) אתה משעשע! עכשיו הסתלק! אולי אתה המרגל. לבני חולשה למצוא אשמים בכל פינה אבל הוא הלך לישון. נצל זאת. גם אני כבר נרדם.

(אשמדאי אינו זז ממקומו)

המלך: מה רצונך?… לבלוע אותי?

(צוחק)

אשמדאי: אינני אנושי עד כדי כך.

(רעמים)

המלך: סליחה?

אשמדאי: צחקתי. (שהייה) מה אתה מביט בי כך?…

המלך: נדמה לי… לא, זה לא אפשרי… נדמה… שאתה מעט דומה לי…

אשמדאי: כמו שתי טיפות דם. אני – אתה. אבל אתה אינך אני.

באתי להציל את העיר הזאת.

המלך: מי האויב?

אשמדאי: השלום, השעמום. החלטתי לתפוס את מקומך. איש לא ירגיש בדבר. העם יחשוב – אני הוא אתה.

המלך: משעמם לך, שד. הם יכירו אותך מיד. אינך מסוגל לעשות טוב לעולם.

אשמדאי: טוב! מהו טוב?

המלך: לא תוכל לפתות את איכרי הטובים. (רעמים) צחק!

(ברקים) צחק.

(השניים צוחקים אותו צחוק. המלך עוצר בחלחלה קלה)

אשמדאי: הם צריכים כתר – לא מלך. הנושא אותו על ראשו יהיה להם מלך.

המלך: אחרי חמש מאות שנה של שלום, תרבות, מוסיקה ואמונה?

אשמדאי: מילים. מילים. אתה אינך מכיר אותם. תן לי שנה אחת, אנהג כמלך בשר־ודם לכל דבר. אני מציע לך שנת חופש. בלי בנך, בלי אשתך, שנה עם… הפונדקית שלך! בסופו של דבר, אני לא שׂטני כל כך. (ברקים, רעמים, צחוק) מסכים?… שנה אחת…

המלך: העם אוהב אותי. הם ימרדו בך. (רעמים) צחק, טיפש. כבה את האור. (אשמדאי מכה באצבע צרידה והאור כבה) התערבנו. (המלך צוחק) ממחר ממלכתי שלך, אשמדאי מסכן.

(צחוקו של אשמדאי אירוני מאוד)

מעמד חמישי    🔗

(האור עולה על הפונדק)

פונדקית: די לחלום. הגישי יין. שישתכרו להם. הנה המלך!

(הבת מגישה יין.

האור יורד מעט על הפונדק ועולה אל החצר אליה יוצאת הפונדקית, בחצר היא פוגשת במלך. היא נופלת אל בין זרועותיו)

המלך: אוהב אותך…

פונדקית: ותמיד בחושך…

המלך: הכל ישתנה. מכרתי את ממלכתי לשנה אחת.

פונדקית: כך פיתית אותי. זוכר?… (משועשעת) למי מכרת הפעם?

המלך: לאשמדאי.

(השניים מאושרים, מתגלגלים בקש, צחוקם רם)

פונדקית: הוא לא השאיל לך קרניים?

(צוחקת. המלך מביט בה עכשיו ברצינות רבה יותר. היא עוצרת)

אתה לא מתלוצץ, מלכי…

המלך: ואני חשבתי שתשמחי שוויתרתי על ממלכתי. שנינו יחד, בלי פונדק, בלי כתר.

(היא מביטה בו ונוכחת לדעת שאין הוא מתבדח עוד)

פונדקית: זאת התערבות?… (המלך מהנהן) הוא ינצח, טפשון. אשמדאי לא יכול להפסיד.

המלך: הוא תמיד ניצח כי כולנו חשבנו כמוך… הוא יכשל ברגע בו נאמין שהוא לא ינצח עוד.

פונדקית: פשוט כך?

המלך: פשוט כך.

פונדקית: (נלפתת אליו) טיפש שלי.

(שתיקה מביכה ואחר כך היא פורצת בצחוק רם)

כמעט והצלחת להבהיל אותי באמת, אשמדאי חמוד שלי…

(המלך מתבונן בפונדקית ומחייך אליה. אט־אט חיוכו נעלם ובהלה מסתמנת על פניו)

מעמד שישי    🔗

(האור כבה על החצר ועולה על השוק.

מעגל אזרחים סובב חייל שאינו נראה לנו. החייל מדבר אך אין שומעים עדיין את דבריו. המעגל נפרש ואנו מגלים את החייל המנסה למכור מגף מתוך ערימת מגפיים שלפניו. הוא מנהל שיחה עם אזרח א' – איש שמן, טוב לב, יחף. המלך עומד, אלמוני, בין האזרחים)

אזרח א':…בשביל מה מגפיים של מטפסי הרים?

חייל: יחף אף פעם לא תוכל לטפס בהר.

אזרח א': מי פתאום רוצה לטפס?

חייל: (לוחש על אוזנו) אולי מטמון בראש ההר?

אזרח א': (צוחק) אולי!

קולות: מטמון! בהר! על ההר!… איזה מטמון?… איזה הר?…

חייל: נעל, גבר. נעל! מדוד אותם!

(אזרח א' פונה ללכת. החייל מעכבו, לוחש)

אזרח א': לא, לא. לא יכול לרקוד.

חייל: במגפיים לא רוקדים. במגפיים צועדים! חת־שתיים! חת־שתיים!

אזרח א' פונה ללכת. החייל מעכבו, לוחש.

חינם!

אזרח א': חינם?… מגפיים חינם?… לא חינם… אין חינם!…

קולות: (נשים) חינם?… חינם!… חינם!…

חייל: בשם המלך!

(לפתע מופיע אשמדאי – דמותו כדמות המלך. הוא נושא את דבריו מעל עגלה עמוסת מגפיים)

אשמדאי: עמי הטוב, אנחנו עם הפילוסופים – ומי יודע על כך?

אתם יחפים ומחותלי סחבות. אם ננעל מגפיים –

יידעו הכל, אנו עם הפילוסופיה!

עמי הטוב, אנחנו עם המוסיקאים, ומי יודע על כך?

אתם יחפים ומחותלי סחבות. אם ננעל מגפיים –

יידעו הכל, אנו עם המוסיקה!

עמי הטוב, אנחנו עם האלוהים, ומי יודע על כך?

אתם יחפים ומחותלי סחבות. אם ננעל מגפיים יידעו

הכל – אנו עם האלוהים!

נתנו לעולם את הכתב – האש – הגלגל – המחרשה – ומי יודע על כך?… מגפיים!… נעלו מגפיים!

(לתנועת ידו של אשמדאי תופסים שני חיילים את אזרח א' ומנעילים אותו, מעשה אונס, במגפיים. האור מתמעט על מרכז הבמה. המעגל שב ונסגר. הקולות נלחשים. המלך, עד אילם לכל שהתרחש לנגד עיניו, המום)

מעמד שביעי    🔗

(בפינה אחרת של השוק. נכנסים שני חיילים עם תוף וחצוצרה. זה האחרון נושא על כתפו גווית חייל. הוא מניחה על הארץ. ההמון נקהל מסביב)

חייל א': הקשיבו! הקשיבו! (לחייל ב') ספּר!

חייל ב': שלושה היינו. לשתות כאן באנו. באר מים זכים.

שלושה היינו. שניים נשארנו. באר מים זכים?

הורעל המסכן מן המים. הורעל ומת…

(בלעג) באר מים זכים!

שני החיילים: באר מים זכים – הורעל, הורעלו – הו, המים הזכים!

חייל ב': אתמול עם אשה שכב, הבוקר לילדיו נשק, עכשיו לעפר ישכב ולילדיו אין אב.

שני החיילים: באר מים זכים – הורעל, הורעלו! – המים הזכים!

(אזרחים כורעים בפחד)

חייל א': האויב הרעיל את הבארות! את הבארות הרעיל האויב! הרעיל האויב את הבארות!

(אשמדאי מופיע לפתע לצידו של המלך הצופה במתרחש.

החיילים מכים בתוף, תוקעים בחצוצרה)

חייל א': בשם המלך! כל מי שיביא מת ויוכיח שהורעל משתיית הבאר הזאת…

חייל ב':…או מכל באר אחרת שהורעלה…

חייל א':…על ידי האויב…

חייל ב':…זכאי יהיה…

חייל א':…לפיצויים! בשם המלך!

(קולות הנשים בעירבוביה גדולה)

אשה א': מה? מה אמרו בשם המלך?

אשה ב': יחלקו כסף!

אשה ג': מתי?… כמה?…

אשה ב': כסף – יחלקו כספפפף – כססספפף!

אשה א': (לחברתה) להביא מת. בעלי מת לפני עשר שנים. אילו מת מן הבארות ורווח לנו.

אשה ב': כסף? כמה!?

אשה ג': הו, בני – בני! מת משתיית המים!

חייל א': סימנים?

(מעגל האזרחים מקשיב. המלך מתקרב)

אשה א': תגרנית. המיתה את הממזר שלה ומבקשת כסף!

אשה ג': הכחיל והתפתל! הכחיל וזעק עד לשמים! שפתיו מלאו קצף ומת…

חייל א: זכאית לפיצויי המלך!

אשה ג': יו-יו-יו!

(הסובבים צוהלים ומשתלהבים בצעקות)

**(חייל א' בועט בחייל ג' השוכב כמת)

חייל א': קום פגר. קדימה!

(חייל א' וחייל ב' יוצאים. חייל ג' קם ומנקה את בגדיו וממהר לצאת אליהם.

אשמדאי צוחק לכל שיארע והמלך בוהה. הוא ניגש אל הבאר דולה מים ולוגם לגימה ארוכה. אשמדאי מתקרב אליו וצוחק)

אשמדאי: (לוגם גם הוא מן המים) הם ינעלו מגפיים – הם ינעלו!

(האור עולה על השוק הצבעוני. מתרבים בו האנשים. ההמון מתנפל על ערימות המגפיים. תחילה הם משחקים בהם כילדים בכדורים. התנועה מסתגננת לריקוד המגיע למימדי אורגייה. הם נועלים. הריקוד הופך למצעד חיילים מסוגנן. נכנסת המלכה. היא לבושה בשמלה חדשה, קרניים קטנות לראשה. היא מתקרבת אל אשמדאי)

מעמד שמיני    🔗

המלכה: תודה על השמלה, יקירי. (מנשקת לאשמדאי) מוצאת חן?

המלך: מי הרשה לך לקנות שמלה?

המלכה: מי אתה, איש?

(הם מביטים זה בזה. המלך נאלם)

המלך: צמחו לך קרניים, המלכה…

המלכה: אופנה חדשה, אזרח. (לאשמדאי) מוצאת חן?

אשמדאי: בראבו! (למלך) להתראות… המלך.

(אשמדאי והמלכה יוצאים חבוקים ומשועשעים.

(האור יורד על השוק ועולה על הפונדק המלא עכשיו בחיילים עליזים. לראשם כובעי קרניים קטנות. ריקודים. הפונדקית רוקדת על השולחן ושרה. גם לרגליה מגפיים חדשים. החיילים סובבים ומביטים בה בתשוקה. המלך יושב ליד אחד השולחנות, מכונס בתוך עצמו, צופה במתחולל לפניו. פונדקית, לאחר שסיימה את ריקודה, באה אל המלך)

פונדקית: אתה עצוב איש, מדוע?

המלך: ומדוע כולם שמחים?

פונדקית: יש לנו מלך גדול! ובקרוב נהיה עשירים מכולם, חזקים מכולם ויפים מכולם!

המלך: הפסיקי, טיפשה. אינך רואה לאן כל זה מוביל?

פונדקית: מוביל?… מה אתה מפטפט, אתה!

(נכנסים קצין ושני חיילים. הקצין מתיישב ליד השולחן)

המלך: אתמול היו תליות בכיכר. מקרים כאלה לא קרו כאן מעולם!

פונדקית: גילו פושעים ותלו אותם. אז מה?

(הקצין חובט באגרופו על השולחן)

מעמד תשיעי    🔗

פונדקית: מה בשבילך, קצין?

הקצין: אותך, פונדקית!

(צחוק. הקצין קם. הוא מתבונן בה בתשומת־לב. נוגע בה בקצה מקלו. מרחרח מסביבה. היא מחייכת אליו. לאחר שהייה הוא בא לכלל החלטה. הוא לוחש על אוזני שני החיילים. הם מהנהנים בראשיהם)

פונדקית: יין או קוניאק, קצין?

הקצין: יש לך עין אחת ואוזן אחת.

פונדקית: (צוחקת כלבדיחה) ולך שפם דוקר ומדגדג…

הקצין: אמרתי – יש לך עין אחת ואוזן אחת.

פונדקית: (לאחר שהייה. לאחד החיילים) כמה עיניים יש לי, חייל?

חייל: אנ’לא רואה. לא יודע.

פונדקית: (לחייל אחר) כמה אוזניים יש לי, חייל? אחת או שתיים?

חייל: אני חלש בחשבון.

(צחוק)

הקצין: אני קובע פה, פונדקית. זאת חובתי לקבוע. אל נבזבז זמן יקר. עם עין אחת ואוזן אחת אַת מאויבי המדינה.

פונדקית: אני?… שקרן!

הקצין: רבותי! אילו הוצרכנו להוכחה נוספת שאנו עומדים מול יצור מסוכן, רקוב ומפגר – הרי היצור השפל הזה עצמו נתן אותה לנו!

(הוא מחווה תנוה לחיילים לסלקה)

פונדקית: אשמדאי על כיסא המלך – אשמדאי…

(צחוק. שני החיילים מסלקים אותה)

הקצין: (למלך) כבעל שתי עיניים ושתי אוזניים – אתה אחד משלנו. בשם המלך, הפונדק מוחרם. בשם המלך, הפונדק שלך!

(הקצין יוצא עם בני לוויתו.

פתאום יושב אשמדאי באפלולית ליד אחד השולחנות)

המלך: (בצחוק טירופי) שתו – הכל חינם – על חשבון המלך!… השתכרו… מה אתם מביטים בי בשתי עיניים?… מטומטמים!…

(מוזג אל הכוסות העוברות על גדותיהן.

אשמדאי מופיע לצידו, נוטל כוס, שותה)

מעמד עשירי    🔗

(נכנס הבן. מהודר במדי קצין, מפקד-הצבא. הוא מאושר)

אשמדאי: בוא, בני, שתה. (מוזג לו. הבן משתהה, מפקפק) שתה! (הבן מתכוון לשתות, אשמדאי עוצר בו)

למה אינך קורא לחיי!?

הבן: (מופתע) הו… אף פעם לא קראתי לחייך…

(הוא מביט במלך, מחליף מבטים עם אשמדאי)

אשמדאי: מהיום שותים הכל לחיי – רק לחיי!

הבן: כן, אבא…

אשמדאי: (מוזג) שתה!… שתה וקרא! “יחי המלך!”

הבן: (אונס עצמו לשתות עוד) יחי המלך!

אשמדאי: שתה – בקול – שתה – עוד – שתה!

הבן: (צווח) יחי המלך!

(אשמדאי צוחק)

קולות סביב: יחי המלך! יחי המלך!

(הכל שותים.

הבן מצטרף לצחוקו של אשמדאי. צחוקו מוזר. הכל מצטרפים אליהם. היסטריה של צחוק שיכורי שקשה לחדול ממנו. פעמונים מדנדנים במרחק. אשמדאי נעלם פתאום.

הפונדק הופך, אט־אט, לכיכר השוק המתמלא בחיילים. ריקוד הצבא בפיקודו של הבן.

הנה מצטרפים אליהם הכוהן ובידיו צלב גדול. לנער-הכמרים ההולך בעקבותיו, מחתת קטורת המעלה עשן. קול הפעמונים מתעצם מאוד. עשן הקטורת ממלא את הבמה.

האור מאדים ודועך. רעמים במרחק.

חושך)

 

מערכה שנייה    🔗

(לאחר שנה.

הבמה – שדה קטל וחורבן. ריקוד החיילים בסוף המערכה הראשונה הופך, עם תחילת חלק זה, לריקוד מוות וכאב. בגדי החיילים מרופטים מאוד. מגפיהם מכוסים בוץ.

לאחר שהייה מכניסה חבורת חיילים אל הבמה נבלת סוס. הם מתנפלים עליה, זוללים ומגרמים אותה. יש מי שתולש את ראש הסוס ו“רוכב” עליו, יש מי שמשחק בזנב. השתוללות טירוף מקאברית.

במעמקי הבמה ממשיכים החיילים לטפס על ההרים, לרדת בגיאיות, לחצות נהרות. הם נופלים וקמים, נופלים וממשיכים.

במשך כל התמונה הכוריאוגראפית הזאת נשמעים קולות קרב וצריחות עופות טרף.)

מעמד אחד עשר    🔗

(אור כחלחל. נוף הררי. המלך מבשל על־גבי האש. הבת מטליאה בגד)

הבת: שקט הבוקר. האביב קרוב. אני מריחה ריחות חדשים.

המלך: פגרים. רק פגרים.

הבת: לא. (נושמת נשימה עמוקה) לא ריח פגרים. לא הבוקר. העיטים נעלמו.

(שהייה)

המלך: מה הרעש במחנה?

(חייל צעיר נכנס בריצה)

החייל: המלך הגיע! המלך במחנה!

(הוא יוצא בריצה.

המלך והבת מחליפים מבטי תמיהה ביניהם. הבת ממהרת לצאת בעקבות החייל. לפתע מופיע אשמדאי)

אשמדאי: הזדקנת, המלך.

המלך: מי אתה?

אשמדאי: מי עוד קורא לך ‘המלך’ מלבדי?

המלך: הו, זה אתה! שנים עברו מאז נפגשנו לאחרונה.

אשמדאי: שנה אחת בדיוק.

המלך: שנה אחת? כל חיי עברו עלי בּשנה האחת הזאת. מה אתה עשית?

אשמדאי: הפצנו את התרבות בעולם. חיסלנו את בני העין האחת והאוזן האחת. בקרוב נצא לחסל את בעלי המקור הכפול. בשנה הבאה את צהובי העור. בשנים שיבואו – עקומי החוטם, ירוקי העין, הקרחים…

המלך: ואז?

אשמדאי:… את מחוסרי השיניים, בעלי הנמשים, חולי הטחורים…

המלך: עסוקים מאוד! (אשמדאי נעלם פתאום) היכן אתה?

אשמדאי: (מופיע מן הצד האחר של הבמה) בעוד שעה קלה אני מסתלק, אתה תשוב למלוך על בני עמך. (טועם מן המרק) זבל!

(מטיל אל תוך הסיר שתי יונים ששלף, מעשה קוסם, משרווליו)

המלך: שד ארור!

אשמדאי: אשאיר לך ממלכה עצומה, אל תבזבז את הישגי. העולם – לרגליך!

המלך: ניצחת אותי, שד. מאושר?

אשמדאי: מאושר?… מלה סתמית מדי, אנושית מדי.

(הוא נעלם. המלך מחפש אחריו)

המלך: כבר נעלמת?… (אשמדאי מופיע מצדו האחר) לא אחזור לשם. אין אני מלך ואין לי עם. אני אשם יותר מכולם, אני האמנתי בתמימותם… למות… למות סוף סוף…

(נכנסים שני הרוצחים ועומדים בצד הבמה)

עם תום החוזה הנורא שלנו… קח את חיי… הרוג אותי…

(הוא נופל על ברכיו. הרוצחים שולפים את פגיונותיהם. אשמדאי נעלם. המלך קם ורץ לחפשו)

אשמדאי: (שב ומופיע) אתה נוגע ללב אבל לא התחייבתי… לקחת את חייך…

(הרוצחים מחזירים את פגיונותיהם לחגורתם)

המלך: אילו הורמה רק יד אחת נגדך…

אשמדאי: נגדי?… נגדנו. חזור את כס המלך והחלט מה שתחליט. אתה חופשי!

המלך: המתים מבקשים את מותי… לא אתה רצחת אותם. אל תתפאר בכך… אני הוא הרוצח, הם הלכו אחרי…

(נכנסים חיילים, טועמים מן המרק, זוללים, יוצאים)

אשמדאי: אתה צודק. בספרי ההיסטוריה ייכתב שהם הלכו אחריך ולא אחריי… אשמדאי. בעוד רגע איהפך לתרנגול בידך.

(המלך תופסו כמו למנוע את היעלמותו. אשמדאי נעלם אך חוזר ומופיע)

הייה שלום, מלך מסכן.

המלך: (בזעקה נואשת) אשמדאי!!

(רעמים וברקים. המלך אוחז בידו תרנגול יפהפה. הבת חוזרת)

הבת: תפסת תרנגול!?

המלך: זה אשמדאי!

הבת: שים אותו בסיר. אני מתה מרעב.

המלך: זו ההוכחה היחידה שאשמדאי היה כאן – ואת רוצה לזלול אותו?

הבת: טיפש! אם יראו אותך עם תרנגול ביד הם יקרעו אותך לגזרים!

(נכנסת המלכה בלווית פמליה מלכותית. המלך מסתיר את התרנגול מאחורי גבו)

המלכה: אתה כאן. אתה נראה איום, יקירי. אני רודפת אחריך משדה קרב לשדה קרב.

המלך: האם ברחתי ממך?

המלכה: (מנשקת לו בכל כוחה. מבחינה בבת) לא אשאל אותך, בפני החיילים, מי זאת?

המלך: בתי.

(הכל צוחקים)

המלכה: לא איבדת את חוש ההומור שלך. מה אתה מסתיר ממני?

(כמו מאבק-ילדים בין השניים. לסוף היא תופסת את התרנגול ומתפעלת)

תרנגול!?

המלך: לא, אין זה תרנגול!

המלכה: מדוע לא אמרת לי שיצאת לצוד למעני! חצי שנה לא ראיתי תרנגול אמיתי ומקסים שכזה… (מנשקת למלך)

המלך: אין זה תרנגול. זה אשמדאי!

התרנגול: קוקוריקו!

(הכל צוחקים)

המלך: תרנגול מלך עליכם!

(התרנגול מצטווח ומתעופף מבין ידי המלכה. הכל רצים אחריו, מתנפלים ומורטים את נוצותיו. הבמה מליאת נוצות. זה השלג היורד. האור דועך)

המלכה: הסוסים שלי, קצין!

מפקד מכבי-האש: אכלו אותם, המלכה.

המלכה: הסוסים היקרים שלי?

מפקד מכבי-האש: ואת השומר ששמר על הסוסים שלך.

(חושך)

מעמד שנים עשר    🔗

(האור עולה על אולם המועצה בארמון-המלך כבמערכה ראשונה. נוכחים שלושת היועצים, מפקד מכבי-האש, המלכה והבן)

הבן: (מדדה על קביים) לחדול להילחם?… הוא מטורף!… להיהפך שוב לכפר… לחיות כאיכרים… לשוב ולנעול סמרטוטים?…

המלכה: (רוקמת) הוא המלך, ילד.

הבן: (ליועצים) מה דעתכם?

היועצים: דעתנו היא…

הבן: (למפקד מכבי-האש) מה דעתך, אתה?

מפקד מכבי-האש: כדעתך, כמובן.

הבן: (למלכה) ודעתך?

המלכה: למי היא חשובה? אני רעבה.

(המלך נכנס וסל בידו)

הבן: החלטנו פה אחד ועליך לקבל את ההחלטה.

המלך: בצל, תפוחי-אדמה, צנון… (בכעס) מצאתם סיבות חדשות להמשך המלחמה?

היועצים: (משננים סיבות לאין להבינן)

הבן: סיבות טובות אינן משתנות.

המלך: אינני מקבל את החלטתכם.

הבן: אתה מסריח.

המלכה: כמו תמיד.

המלך: על הממלכה שהקימותם להתפורר.

הבן: בוגד מסריח!

המלכה: אידיוט!

המלך: הכל ישוב לקדמותו או ייחרב.

הבן: אנחנו אדוני היבשת. קבל את ממלכתך או…

המלך: או?…

(הבן שולף פגיון ומניחו על השולחן ויוצא בלווית היועצים. האור יורד)

מעמד שלושה עשר    🔗

(השולחן הופך מיטה כבמערכה ראשונה. חדר המיטות המלכותי. המלך והמלכה מתפשטים. המלכה מנקה ציפורניה בפגיון)

המלכה: היתה זאת שנה נפלאה כל כך, טפשון עקשן, ואתה מסרב להודות בה. הייתי קטנה וצייתנית בין זרועותיך הגדולות. אהבת אותי. אהבתי אותך. לא תסלח זאת לעצמך.

המלך: ואת האמנת שזה הייתי אני! מישהו תפס את מקומי ואת אפילו לא הרגשת!… אילו אהבת אותי היית נועצת פגיון בלבו של מי ששכב איתך ואהבת אותו…

המלכה: בלבך?

(שתיקה. שולף קלפים, טורף)

המלכה: משתעמם, זקן?

המלך: כן. אני חסר את החייט שלי.

המלכה: ואת הפונדקית שלך.

המלך: אין לי איש. אני מחכה למוות. אלי, מי אשם?…

(נופל על ברכיו. פלג גופו העליון ערום. היא מתקרבת אליו והפגיון בידה. שהייה. מתכופפת לעברו כמו לנעוץ בו את הפגיון אלא שהיא מרימה תפוח שהתגולל לידו. המלכה מקלפת את התפוח בשאט-נפש. המלך קם ולובש את שלמת-הלילה.

קול ההמון גובר בחוץ. הבן מתפרץ פנימה)

הבן: הם מתקהלים יותר ויותר.

המלך: מה הם רוצים?

הבן: אותך.

המלך: האם הארמון נשמר על-ידי הזקיפים שלך?

הבן: כן.

המלך: האם אוכל לבטוח בהם?

הבן: לא.

המלך: מדוע?

הבן: גם הם רוצים בך.

המלך: מי מפקדם?

הבן: אני.

המלך: האם אוכל לבטוח בך?

הבן: לא. אני מורד בך!

המלך: (בהרווחה) סופסוף…

הבן: מלך מטומטם ומוג-לב. אינך חזק יותר או גדול יותר או מעורר אהדה יותר…

המלך: החלטתם לרצוח אותי.

הבן: כן.

המלך: מתי תוציאו אותי להורג?

הבן: אחר ההליכים הרשמיים המקובלים.

המלך: כמובן.

הבן: זו ארץ חופשית.

המלך: אני חופשי או נתון במעצר בית?

הבן: אתה חופשי… לתלות את עצמך.

(המלכה משליכה אליו חבל)

הבן:…אם יש לך מספיק אומץ לב.

(המלך מתעטף בגלימה ופונה ללכת)

להיכן אתה?

המלך: להתפלל.

(הוא יוצא. המלכה ממשיכה לקלף את התפוח. חושך)

מעמד ארבעה עשר    🔗

(כיכר השוק. מתוך החושך מגיחות דמויות, בידיהן לפידים והן מתאנות אל המלך, משחקות בו, רוקדות סביבו. האימה גוברת מסביב. המלך אינו משמיע קול. ההמון הלך ורב. הלפידים מלאים את הכיכר. מתנפלים על המלך, תולשים את בגדיו. מעשה הלינץ' הופך ברור ואכזרי יותר ויותר. שני הרוצחים עומסים על כתפיהם את גווית המלך ויוצאים)

מעמד חמישה עשר    🔗

(האור עולה. שני הרוצחים נושאים את גופת המלך הערום ועולים במדרגות אולם המועצה בארמון. הם מניחים אותה בכס-המלך. המלך יושב, ידיו פשוטות, נוקשות, מבטו נעוץ בחלל, בוהה. ההמון מלא את האולם. לאחר שהייה נכנסים הבן, המלכה, התליין, שלושת היועצים וכל הפמליה המלכותית. הם תופסים את מקומותיהם משני צידי הכס)

הבן: קצינים, חיילים, אזרחים! אני פותח אסיפה זו היושבת למשפט. מלכנו הגדול, עטור תהילת נצחון, יושב ומסרב לצאת לקרב. דמנו שנשפך זועק! (אל המלך) האם שינית את החלטתך?

ההמון: תשובה! תשובה! תשובה!

(שתיקה)

הבן: אני מאשים אותך בבגידה במלכות! (שהייה. אל ההמון) המלך בז לנו!

ההמון: בו-בו-ו-ו-ו

הבן: גזר הדין…

ההמון: מוות! מוות!

(תרועות הסכמה. המלכה שסרגה כל העת, מוחאת כף)

הבן: האם לפילוסופיה יש מה להוסיף?

יועץ 1: (קם) לא. (מתיישב)

הבן: למוסיקה?

יועץ 2: (קם) לא. (מתיישב)

הבן: לתיאולוגיה?

יועץ 3: (קם) אלוהים…

הבן: ודאי. תודה.

(יועץ 3 מתיישב. לתנועתו של הבן קמה כל הפמליה המלכותית על רגליה. המלכה ממשיכה לסרוג)

הבן: אנו, מועצת המלך העליונה, מוצאים אותך אשם.

יועץ 1: אשם!

יועץ 2: אשם!

יועץ 3: אשם!

המלכה: אשם, כמובן.

ההמון: אשם-אשם-אשם!

(הבן שולף את חרבו. התליין קושר את ידי המלך על גבו וחוסם את עיניו במטפחת. הכוהן מגביה אל מול עיניו את הספר הקדוש ומסמן את סימן הצלב, כורע יחד עם נער-הכמרים. היועצים ומפקד מכבי-האש שולפים את חרבותיהם וסוגרים על המלך במעגל. הן תוקעים בו את חרבותיהם. או-אז פורצות לשונות אש ממקום הכס.

רעמים. הכל נסוגים.

אשמדאי ניצב על הכס במלוא תפארתו האגדתית. המלך שרוע על הקרקע. השד צוחק את צחוקו הרם והלגלגני)

אשמדאי: חיסלתם – ובצדק! – מלך זקן וטיפש…

הבן: לא חיסלנו – שפטנו!

אשמדאי: עוד מילה אנושית. קוקוריקווו! (השתחוויה לעבר המלכה המשתחווה קלות לעברו. הוא מתיז ניצוצות מזנבו. התפעלות בהמון. מחיאות כף)

הבן: אתה אגדת-ילדים! להטוט קרקסים זול! אינך קיים!

ההמון: אינך קיים! אינך קיים! אינך קיים! אינך קיים!

(אשמדאי מתערפל ונעלם.

ההמון מוחא¹ כפיים ומריע.

הכוהן מתיז מים קדושים כנגדו, מפטיר פסוקים ויוצא במהירות יחד עם נערו.

חבלים משתלשלים ממעל וההמון מטפס עליהם וצורח בטירוף.

הארמון מתפרק לנגד עינינו.

האור דועך)

מעמד שישה עשר    🔗

(על הבמה הריקה והחשופה, לצד גופתו הערומה של המלך, כורעת הבת ומקוננת על מות האב. קולה הבודד עולה אל תוך חלל העולם הקפוא.

האור דועך אט־אט.

מסך)