נולד בשנת 1873 בסאליני (ליטא). חניך האוניברסיטה בחארקוב, בה הגיע למדרגת פריבאט־דוצנט. מנעוריו פעיל בתנועה הציונית. ציר קונגרסים ציוניים. בבקורו בא“י ב־1912 ארגן בה את אגודת הרופאים הראשונה. ב־1913 התישב בקביעות בארץ, ויסד את “מכון פסטר”, תחילה בירושלים ואחרי כן העבירו לתל־אביב. מן הלוחמים הקנאים להשלטת העברית. נפטר בכ”ב אייר תש"א (19.5.41) ומצא מנוחתו בבית הקברות הישן בתל־אביב.
בתקופת בראשית של ההסתדרות הציונית היו נוהגים קברניטי התנועה לכנס בין קונגרס לקונגרס ועידות וכנוסים לשם הכנה של הקונגרס.
ביחוד נשתרשה המסורת הזאת בחוגי הציונים הרוסים, שהיו מתכנסים שנה־שנה לכנוסים גליליים בערים המרכזיות ביותר, לשם דיון מקיף על הבעיות העיקריות המנסרות בחללה של התנועה הציונית.
לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבזל באבגוסט 1897, כינס המורשה הגלילי זאב טיומקין בייליסבטגראד את הכינוס הציוני הראשון ביולי 1898.
לכינוס זה באו שבעים ציר, אשר שמעו דין־וחשבון מפורט מפי ציר הקונגרס הראשון זאב טיומקין ודנו בכובד ראש על תכנית הקונגרס השני.
בין הקונגרס השני והשלישי, שנתכנס בסוף קיץ 1899 בבזל, נערך בייליסבטגראד, ביולי 1899, כינוס ציוני שני, בנשיאותו של זאב טיומקין.
לכינוס באו צירים מאודסה, חרקוב, ניקולייב, חרסון, קמיניץ־פודולסק, אנניב, גולטה, אוליביאופול ועוד.
בכינוס זה השתתפו למעלה ממאה ציר, בהם: רופאים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, מורים, רבנים וסתם עסקנים ציוניים.
מחרקוב באו שלשה צירים: העו“ד נמירובסקי, הד”ר ארלוזורוב (אם איני טועה, אביו היה רב בחרקוב) והסטודנט מן הפקולטה הרפואית בחרקוב א. בעהם.
הכינוס נמשך חמשה ימים וחמשה לילות בהפסקות קצרות. הצירים הרבו לדבר ולהתוכח, נאמו בחום ובהתרגשות, לעתים ישבו עד עלות השחר.
כל אחד ואחד השתדל לברר את השקפת עולמו ולקבוע את עמדתו לבעיה זו או אחרת.
ורק שני צירים יחידים ישבו, האזינו והקשיבו הקשבה רבה לדברי המרצים והנואמים, הסתפקו בשמיעה בלבד ולא השמיעו את קולם ברבים.
ה“שתקנים” היו: הצירה הצעירה מאודסה פאנגי ורניק (היא מרת צפורה קלוזנר, רעיתו של הפרופסור יוסף קלוזנר), והסטודנט אריה בעהם מחרקוב.
התפלאתי על הגבורה הנפשית של שני הצירים הללו, שלא פסחו אף על ישיבה אחת, והיו מאחרים לשבת באולם הכנוס עד אחר חצות הלילה וגם עד אור הבוקר – ובכל זאת כבשו את יצרם, והסתפקו בשמיעת דבריהם של אחרים בלי לענות דבר וחצי דבר.
מרת ורניק היתה הצירה היחידה והראשונה בכנוס הציונים, והסטודנט בעהם היה, כנראה, אף הוא הציר היחידי והראשון מחוגי הסטודנטים. אמנם אחרי כן נתברר, שבכנוס השתתף עוד סטודנט אחד, לוין מאודסה, אבל משום שחלה בא “בלי מדים”, לא ידעו אם סטודנט הוא.
בימים ההם היו בני הנוער הלומד, ובעיקר הסטודנטים היהודים, פעילים מאוד בתנועות המהפכניות הכלליות, ואילו בתנועה הציונית לא היה רישומם ניכר ומספרם מצער, בחינת “אחד בעיר ושנים במדינה”. ואם פגשו סטודנט יהודי באספה ציונית – הרי שעורר תשומת־לב מיוחדת.
בהפסקות בין ישיבה לישיבה נכנסתי בשיחה עם בעהם, והכרתי בו לוחם קנאי לשאיפות הציוניות.
מפי צירי חרקוב נודע לי שהסטודנט בעהם הוא אחד העובדים הפעילים ביותר בחוגי הנוער הלומד. ימים על ימים נלחם בעקשנות ובמסירות רבה לקנינינו הלאומיים, התרבותיים והמדיניים.
בעת השיחה שאלתיו מדוע אינו משתתף בוכוחים הממושכים, ואיש־שיחי ענני במלים קצרות: זו הפעם הראשונה שנבחרתי כציר לכנוס ציוני – ואני מתגאה בזה. יש כמה וכמה בעיות חשובות, שעדיין לא נתבררו לי די צרכן, ומוטב שאשמע ואלמד מפי גדולים וטובים ממני.
מטבעו היה איש צנוע ולא אהב להתרברב ולהטיל אבק בעיני הבריות, והיה מבכר את הפעולה על הדברים בעלמא.
בגמר הכנוס ערכו ציוני ייליסבטגרד מסבה חגיגית לכבוד הצירים שהתכנסו כאן מערים שונות בפלכי חרסון, חרקוב ופודוליה. בין לגימה ולגימה ובין מנה למנה נשמעו נאומים כרגיל במסבות כאלו.
העו"ד יסינובסקי הודה בשם חבריו בני עירו ובשם צירי פלך חרקוב למארחים ועמד על תפקיד הסטודנטים היהודים בתנועה הציונית, ודרש מהם ללכת בראש המחנה הציוני ולפלס נתיב להמוני עם ישראל.
בין יתר דבריו הרים הנואם על נס את פעולתו החשובה של הסטודנט בעהם המקדיש את מיטב מרצו וזמנו לתעמולה לאומית וציונית מתמדת בחרקוב, ובעיקר בקרב הנוער הלומד.
כשבע שנים לא נפגשתי פנים עם הסטודנט בעהם, אך מפעם לפעם הגיעו אלי ידיעות מעודדות, שהוא ממשיך ביתר שאת ועוז את עבודתו הפוריה למען ארץ־ישראל.
באחד הימים בשנת 1906 פגשתיו ביפו, בביתו של מאיר דיזנגוף.
שמחנו מאוד לפגישתנו על אדמת המולדת. בעהם סיפר לי רבות על העבודה הציונית בגולה, והתרעם על “ציוני ציון” המדברים הרבה על ציון ומקראיה ועושים מעט מאוד למען העבודה המעשית בארץ־ישראל.
כן נודע לי מפיו, שסיים לפני כמה שנים את הפקולטה לרפואה בחרקוב ועוסק במקצועו באותה עיר. מטרת בואו ארצה היא: ללמוד ולחקור את תנאי הארץ מבחינה אקלימית ורפואית.
אגב שיחה עמד על חובת בני הישוב להכשיר את הקרקע לעלית המוני מתישבים יהודים. לשם כך יש לנקוט באמצעים הדרושים להבראת הארץ העזובה והשוממה. כחות מדעיים צריכים להכשיר את עצמם בארצות התרבות, על מנת לעלות וליצור בארץ מפעלים רפואיים ומדעיים לכל סוגיהם.
הרי בארצות הגולה נחשבים היהודים לנושאי התרבות ומפיציה, ורק פה בארצנו, בארץ מולדתנו, חסרים אנו כחות מדעיים, אשר יקדישו את אונם ומרצם לשיפור המצב הסניטרי, הבריאותי והמדעי.
יתכן, שכבר אז הגה כבר ד"ר בעהם את רעיונו על הקמת “מכון פסטר” בארץ־ישראל. בימים ההם לא חשב עוד איש על מכון כזה, ובכל מקרה של נשיכת כלב שוטה, או נגוע, או חיה שוטה אחרת, היה הכרח להוביל את הנשוכים לקהיר, לקושטא או לעיר רחוקה אחרת. הרבה מן הנשוכים מתו מחוסר אפשרות להגיש העזרה המהירה בזמן הדרוש.
ד"ר בעהם שמע אז על כמה וכמה מקרים מעציבים כאלה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והדבר נגע עמוק ללבו.
לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בקרוב מצויד בכל המכשירים הדרושים, לשם עבודה משותפת עם חלוצי האומה.
ושוב עברו כשבע שנים. ד"ר בעהם השתלם – כפי ששמעתי – באותן השנים בערי אירופה המרכזית, השתתף גם בקונגרסים ובכנוסים הציוניים כציר חרקוב, עבד הרבה למען הציונות וגם עשה צעדים לעליתו ארצה על מנת להשתקע בה.
ואכן בשנת 1912 עלה ארצה והתחיל לדבר השכם והערב על הצורך ליסד הסתדרות עולמית של רופאים עברים שמרכזה בארץ־ישראל. היה מן היוזמים לארגון מיוחד של הרופאים היהודים בארץ המדברים עברית (ארגון זה היה נקרא כמדומה בשם “רעמ”ע", היינו: רופאים עברים מדברים עברית).
לשם בצוע תכניתו להבראת הארץ, נסע לקונגרס הציוני התשיעי שנתכנס בהמבורג בשנת 1909/10, ופעל שם הרבה בחוג מכריו הציונים להגשמת התכנית.
בקונגרס נפגש עם הד"ר כהן־ברנשטיין, ושניהם הרצו על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוצרה חברת רופאים ציוניים, אשר שמה לה למטרה לפתח את המדע הרפואי והסניטרי בארץ־ישראל.
כעבור שנה פגשתי שוב את ד“ר בעהם ברחובות תל־אביב, אץ ורץ לישיבת רופאים בבית ד”ר פוחובסקי. בפנים קורנות משמחה בישרני, שהפעם בא לארץ לא כתייר או עובר־אורח, כי אם להשתקע בה.
הופתעתי ונהניתי הרבה לשמוע את דבורו העברי החי והשוטף במבטא הספרדי, לאחר שהורגלתי קודם לכן לדבר אתו רוסית.
עובדה אופינית: סחה לי הרופאה מ. ק. שבאה בשנת 1913 בפעם הראשונה לארץ־ישראל, באחת הישיבות של הרופאים ביקשה את רשות הדבור ורצתה לדבר רוסית, מפני שלא ידעה עדיין עברית. ד"ר בעהם התנגד לכך. הרופאה מסרה לו איפוא בלחש את תוכן דבריה ברוסית. והוא השמיע את הדברים בישיבה בעברית.
מראשית בואו ארצה לחם בקנאות להחיאת שפתנו, מתוך הכרה ברורה, שבארץ העברים צריכה לשלוט רק הלשון העברית, ואותה יש לכפות גם על העולים החדשים.
מתוך סנטימנטים לעיר־בירתנו ירושלים, קבע בה את מושבו בבואו לארץ ובה יסד – בשנת 1913 – את “מכון פסטר” הראשון בארץ.
כמנהגו לא דיבר הרבה, לא הקים רעש לא בעתונות ולא באספות וישיבות, כי אם נגש מיד לפעולה מעשית.
הממשלה התורכית ועירית ירושלים לא הגישו לו כל עזרה, ומסופקני אם גם ההסתדרות הציונית סייעה בהרבה לחלוץ הנועז בבצוע תכניתו החשובה. אולם הד"ר בעהם לא רפו ידיו, עבד בלי לאות לשם בסוס מכון פסטר בירושלים. וגם בימי מלחמת העולם (18–1915) לא פסק מלפעול במכון המדעי על אף היחס הקשה מצד השלטון הצבאי והאזרחי.
שתים עשרה שנה ישב בירושלים ונלחם בכל כחותיו על קיום המוסד המדעי, ועם גידול תל־אביב העביר את המכון אליה בשנת 1925. כעבור שנה פתח סניף בחיפה ואחרי כן עוד סניף בפתח־תקוה. שנים רבות נסע מעיר לעיר ויחידי נשא בעול ההוצאות להחזקת שלושה סניפים של מכון פסטר. מאות ואלפי אנשים הציל הד"ר בעהם מסכנת הכלבת.
הד"ר בעהם היה איש המדע במלוא המשמע, אהב את מקצועו עד כדי שגעון והיה מוכן להקריב למענו קרבנות רבים ועצומים, ואף על פי כן לא הצטמצם בד' אמות של המדע הרפואי בלבד. תמיד מצא לו שעות פנויות להתמסר גם לעבודה צבורית בשטחים שונים.
בימי מלחמת העמים הקודמת היה חבר ועד החינוך והועד המפקח של בתי הספר בירושלים, ובעת ובעונה אחת אירגן עזרה רפואית לעניי ירושלים.
בשנת 1930 היה ממיסדי העתון “הרפואה” (היוצא לאור עד היום). כן הניח יסוד לתוצרת רפואית בארץ־ישראל. שנים רבות היו נוהגים להביא את הזרק נגד כלבת מחוץ־לארץ, ובעקשנותו המתמדת הרגיל את הרופאים להשתמש בזרק “מתוצרת הארץ”.
בשנים האחרונות הקדיש הרבה זמן ומרץ למגן־דוד־אדום בתל־אביב, ביחוד התמסר לאיגוד להשלטת העברית ועמד בראשו עד יום מותו.
ראיתיו בחג השבעים של מ. מ. אוסישקין ז“ל, שחגגו זמן קצר לפני מותו של הד”ר בעהם. עקבות המחלה האנושה נכרו בפניו: עיניו נמקו בחוריהן, הפנים נצטמקו, ורזון שולח בעצמותיו.
שאלתיו למה הוא מאחר לשבת באולם הצפוף של הגמנסיה “הרצליה”, בו חגגו את יובל אוסישקין, והרי ישיבה זו מזיקה ודאי לבריאותו הרופפת. על כך ענה לי, ועיניו הבריקו כאילו אותו רגע בברק נעורים: “אין דבר. כשאני נמצא במסיבות הותיקים אני מעלה בזכרוני את הימים הראשונים של תנועת שחרורנו. הרבה מחלוצינו הראשונים הלכו מאתנו ללא שוב ולא נוסיף לראותם באור החיים, ואילו שארית הפליטה, שרידי ה”גברדיה", צריכים להמשיך את דרכם על אף המכשולים והמעצורים החוסמים את דרכנו – הדרך המובילה לציון. אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים, וחביבים יסורים על ישראל בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בארץ־ישראל.
גם בשכבו על ערש דוי במשך חדשים מספר, לא פסק להתענין בילד־שעשועיו “האיגוד להשלטת העברית”, במגן־דוד־אדום, וביחוד דאג הרבה להבראת הארץ ולמכון פסטר, שהיה ממפעלי־חייו העיקריים.
בדוגמת חלוצים אחרים בשטח המדע והלאומיות, אשר לא תמיד בני־מזל היו ולא תמיד הכירו במפעליהם ובתורתם בעודם בחיים – היה גם הד"ר אריה בעהם. חלוץ אמיתי היה, אידיאליסטן לוחם וקנאי, עד יומו האחרון. בודד ועזוב היה אבל לא מיואש, מתוך אמונה שלמה שהאידאלים שלו יתגשמו סוף־סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.