ד“ר חיים חיסין – רופא, עסקן, מחשובי ביל”ו, נולד בשנת 1865 במיר (פלך מינסק, רוסיה). גמר את האוניברסיטה בברן. הצטרף לתנועה המהפכנית הרוסית. ומאחרי פרעות 1881 – חובב ציון וחבר תנועת ביל“ו. מ־1882 בארץ־ישראל, עם עולי ביל”ו הראשונים. פועל חקלאי במקוה־ישראל ומן הפועלים בוני ראשון־לציון, ממיסרי גדרה וממתישביה. מ־1887 – בחו“ל (למד רפואה בשווייץ ושימש כרופא ברוסיה). מ־1905 – שוב בא”י, בא־כח הועד האודיסאי בא“י ורופא בתל־אביב ובסביבה. ממיסדי תל־אביב וחבר הועד כמה שנים (1909 – ראש הועד). פרסם מאמרים רבים בעתונות הרוסית־יהודית. ספרו “מיומן אחד הבילו”יים” תורגם לעברית. מת כ“ה אלול תרצ”ב בתל־אביב.

בין ששים החברים הראשונים, שהניחו את האבן הפנה ליסוד “העיר העברית הראשונה”, היה גם הד"ר חיים חיסין.

רבים הכירוהו כאחד מראשוני הבילו“יים, רבים העריכו אותו כרופא מצוין ונאמן, רבים ידעו אותו כבא־כחו הראשי של ועד חובבי ציון האודיסאי בארץ ישראל, אבל מעטים היודעים, שד”ר חיסין היה אחד מן “המנין” הראשון למיסדיה ובוניה של השכונה “אחוזת בית”, שצמחה וגדלה על גבעת החול בצפונה של יפו והיתה לעיר תרבותית, מסחרית ותעשיתית בעלת מאתים אלף תושבים, בערך, כיום.

זכורים חבלי הלידה של העיר העברית בשנות תרס“ו – תרס”ח: יחידים ובודדים היו אלה שהאמינו בהתגשמות חלומו של קומץ העקשנים אשר חלמו על הקמת פרבר עירוני מודרני מחוץ ליפו העתיקה. אנשי המעשה מבני הישוב הישן, וגם רבים מבני הישוב החדש לא האמינו בכחות המצומצמים של חבורת הלוחמים מבני העליה השניה. והד"ר חיסין, אם כי היה איש מעשה ובעל הבנה רחבה, ידע להעריך את החלוציות ואת מרץ ההעפלה והלך עם המעטים – עם קבוצת בעלי הדמיונות.

המשא והמתן בדבר קנית הקרקע ובחירת המקום לבנין נמשך זמן רב. תנאי רכישת הקרקע בימים ההם היו קשים ומסובכים, ודרושה היתה זהירות רבה שלא ליפול בפח של מוכרי הקרקעות והסרסורים. החוקים העותמניים הפריעו ועכבו את העבודה. היו מומנטים רעים ומרים, שהבריחו כמה וכמה חברים. אבל הד"ר חיסין היה מאלה שלא נרתעו לאחור ובפקחותו הגדולה ובמתינותו היה תמיד מוצא עצה ודרך והיה מעודד את האחרים. תמיד ידענו, שיש לנו ידיד נאמן, המסור בכל נפשו לגאולת הארץ ולפעולות קונסטרוקטיביות ליצירת עמדות חדשות בעיר ובכפר.

ד“ר חיסין לא היה בין הנואמים והדברנים הראשיים באספות הפומביות שתקן היה מטבעו ואוהב את המעשה; היה מקשיב בתשומת לב מרובה לדברי אחרים ותמיד ידע לתפוס את המציאות. עצותיו והצעותיו בדרך המעשה היו תמיד חשובות ורבות תושיה. השפעתו האישית היתה ניכרת בכל חוגי הישוב. בדעתו המיושבת והצלולה התחשבו מנהלי המוסדות: הבנקים, הקרן הקיימת לישראל, חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, המשרד הארצישראלי ושאר המוסדות הישוביים. בכל מקום היה הד”ר חיסין יועץ נאמן ועסקן ישר ורצוי.

כאחד הראשונים שעמדו על יד עריסת החברה לבנין בתים “אחוזת בית” ושכונת תל־אביב מראשית יצירתן, אציין פה מומנטים אחדים הקשורים בשמו של הד"ר חיסין:

המתישבים הראשונים ראו בחזונם את תל־אביב כעיר גנים, שבאה לשמש פינת שקט לסוחרים, למורים, לפקידים ולשאר העמלים והעובדים היהודים מתושבי יפו. בשנה הראשונה להתחלת בנין תל־אביב, באחת האספות שנתקיימה באלול תרס“ט, עלתה על הפרק שאלת בנין חנויות בשכונה ועוררה ויכוחים רבים. בין המתוכחים היה גם הד”ר חיסין, שאמר בין שאר דבריו: “גם אני הייתי רוצה שיהיה לנו רובע שקט, אבל חפצתי שלא נשלול את חופש האנשים. חוקים היוצאים מן הכלל לא יוכלו להתקיים. אנו בונים רובע חפשי, ואסור לנו לחוקק חוקים כאלה, שישללו מן היחיד את החופש לעשות לו חנות לפרנסתו. בכלל כל אפוטרופסות היא מיותרת, ואין אנו רשאים לקבוע לנו חוקים, שהתושבים לא יוכלו לעמוד בהם. כיום יש לנו רופא אחד בשכונתנו ולא נוכל לאסור את ההתישבות של רופא שני. להפך, למה לא יתפתח המסחר אצלנו?”

ד"ר חיסין הבין בשכלו הבריא, שחוקי החיים חזקים מן החוקים המלאכותיים. הוא ראה, שאין להעמיד את תושבי תל־אביב בתנאים כאלה, שיצריכו אותם לבקש את לחמם ואת פרנסתם מחוץ לתחום המושב. הוא ראה עוד בימים ההם, שעתידה תל־אביב להתפתח לעיר חפשית ומודרנית, שתשמש מרכז חשוב למסחר ולתעשיה.

באספה שנתקיימה בכסלו תר“ע, התחבטנו בשאלת הבורות למי השופכין. וד”ר חיסין עמד בכל תוקף על דעתו, ששאלת הנקיון והסניטריה בשכונה החדשה היא אחת השאלות החיוניות ביותר בשביל הבראת המושב, ולשם כך דרוש שלא לקמץ בהוצאות הקשורות בבנין הבורות. הוא חקר ודרש, עיין הרבה בספרות המקצועית, התיעץ בנידון זה עם מומחים סניטריים, ועל יסוד כל זה הכניס הצעות חשובות להתקנת האינסטלציה הסניטרית ובנין הבורות לשופכין, המשמשים תעול מקומי בחצר כל בית. וד"ר חיסין לא הסתפק בזה שהכניס שיטה פחות או יותר מתאימה לבנין הבורות לשופכין, אלא עמד והציע לועד תל־אביב למנות ועדה סניטרית, שמתפקידה יהיה להשגיח על הנקיון ברחובות ובחצרות. הצעתו זו נתקבלה, והוא עצמו נבחר לחבר הועדה הזאת.

חברי הועדה היו מבקרים באופן קבוע בחצרות וברחובות, ולפעמים היו נכנסים לפני ולפנים לתוך הבתים וחדרי השמוש. התושבים היו פוגשים את חברי הועדה באהדה והיו מצייתים ברצון לפקודות ולהוראות שלהם. ועדה זו התקיימה בהנהלתו הישרה של הד“ר חיסין משנת תר”ע עד שנת תרע"ו, ובמשך כל הזמן לא השתמשה בקנסות ובעונשין, אלא השיגה תמיד על ידי הסברה שיטתית תוצאות חיוביות, והשכונה הצטיינה אז ביפיה ובנקיונה, ועשתה רושם טוב על כל מבקריה ואורחיה.

הד“ר חיסין דאג תמיד למקומות מתאימים בשביל הבנינים הצבוריים: כשעמדה על הפרק בשנות תרע”ב – תרע“ד בועד תל־אביב שאלת בחירת מגרש לבנין בית־כנסת, ורבים הציעו את המגרש הפנוי על ידי מכון המים בשדרות רוטשילד, שהיה פנוי אותה שעה, היה ד”ר חיסין היחידי שהתנגד להצעה זו. הוא פנה לנאספים בדברים אלה: “כולנו מתחרטים על שחסמנו את רחוב הרצל על ידי בנין הגמנסיה “הרצליה”, ונתחרט עוד יותר, אם נעמיד את בנין בית הכנסת בקרבת המים. ועל ידי כך נחסום גם את שדרות רוטשילד”. בין שאר דבריו הטעים ד"ר חיסין: “אם אנו רוצים שיבואו להתפלל לבית הכנסת, עלינו לבנותו במרכז ולא בקצה השכונה” (בימים ההם, נחשב מקום מכון המים בשדרות רוטשילד למקום רחוק בקצה השכונה).

הד“ר חיסין עמד עוד על מומנט חשוב אחד והדגיש, שעל פי חוקי הבריאות אין להקים בנין איזה שהוא על יד הבאר של מכון המים, וכדי שלא לסכן את בריאות התושבים במים המזוהמים, יש להרחיק את הבנינים מן הביוב לכל הפחות בשטח 50 מטר. ודעתו של ד”ר חיסין הכריעה.

בימי מלחמת העולם, בשנת תרע“ו, פרצו בארץ־ישראל מחלות מדבקות ומגפות (דיזנטריה, טיפוס הבהרות, חולירע) ומקרים אחדים קרו גם בתל־אביב. חבר הועד הד”ר חיסין קיבל עליו את התפקיד האחראי ואחז בכל מיני אמצעים של זהירות, כגון: הקמת בנין מיוחד למחלות מדבקות. חטוי ונקוי הרחובות והחצרות, כלוריזציה של מי השתיה, הרכבת זרק רפואי נגד המחלות המסוכנות ועוד ועוד. אמצעי זהירות אלה הצילו את תושבי תל־אביב מסכנת המגפות והמחלות המדבקות.

בשנים הראשונות לייסוד תל־אביב נתפרסמה השכונה הנקיה והיפה כמושב האמידים, ומכל ארץ־שראל ומושבותיה נהרו לתל־אביב המוני עניים וקבצנים המחזרים על הפתחים, והציפו את השכונה החדשה. מצב זה עורר דאגה רבה בלב התושבים. מבקשי הנדבות היו דופקים יום יום על הדלתות, מטרידים ומרגיזים את התושבים, וגם עלולים היו להפיץ כל מיני מחלות מדבקות. לשם תקון המצב נבחרה ועדת הצדקה, שמתפקידה היה להפסיק את הקבצנות. הד“ר חיסין קבל עליו ביחד עם עוד חברים אחדים, לארגן את פעולות ועדת הצדקה. ה”חכם" של התימנים השפיע על הקבצנים הפרופיסיונליים מעדת התימנים, ונמצאו עוד עסקנים בעלי השפעה, שהחתימו את כל העניים על התחייבות לא לחזר על הפתחים. תמורת זה היו העניים מקבלים תמיכה חדשית קבועה מקופת הצדקה בצורה מסודרת. תושבי תל־אביב היו תורמים את נדבתם הקצובה, בלי כל כפיה, חודש־חודש לקופת הצדקה, וכך נפסקה תנודות הקבצנים ברחובות ובבתים. ועדת הצדקה התקיימה להנאת כל התושבים עד פרוץ מלחמת העמים.

הד“ר חיסין היה חבר פעיל בועד תל־אביב בשנות תרס”ט – תרע"ו, ובמשך כל הזמן הזה ממלא כמה וכמה תפקידים חשובים בועדה לפתיחת בתי־מרקחת. בועדה לשפורים בבתי המלון ועוד, ובכל המוסדות תקן תקנות מסוימות לשם סדרים מודרניים.

הכרתי מקרוב את הד“ר חיסין משנת תרס”ו ועד יומו האחרון, ונפגשתי אתו בעבודה צבורית בכמה וכמה מוסדות, כגון: הועד המפקח של הגמנסיה העברית “הרצליה”, משפט השלום העברי, ועד הקהלה העברית, ועד תל־אביב, הועד להקלת המשבר בשנות המלחמה, הועדה הסניטרית ועוד. בכל מקום עבודתו היה הד"ר חיסין ישר וגלוי לב והיה מביע דעתו בלי משוא פנים, ומתוך כך רכש לו את האמון מצד כל מי שעבד במחיצתו. נסיונו הרב. בעניני הישוב, שכלו הבהיר ושקול דעתו העמוק לוו אותו על דרכו, הוא נתחבב על כל החוגים ועל כל הזרמים, שהכירו בו אדם ישר, בעל דעה צלולה ומעמיקה ובלתי משוחד מכל הבחינות.

במותו אבד לישוב העברי כולו ולתל־אביב בפרט אחד העסקנים המעולים, אחד הבונים והמיסדים הראשונים, סמל האידיאליות הטהורה והחלוציות הראשונה. תל־אביב כיבדה את זכרו וקבעה את שמו לאחד הרחובות הנאים והשקטים בסביבת רחובות הקרויים על שמות מיסדי תל־אביב – – –

נולד ד' שבט תרכ“ו בסלונים (פולין). ממיסדי “החדר המתוקן” ברוסיה. הנהיג שיטת עברית בעברית. היה חבר חובבי־ציון, בני־משה וציר ועידות ציוניות ברוסיה (מינסק ועוד). היה סופר “לשכת הדואר” בקישינוב, בהנהלת ד”ר כהן־ברנשטיין, משנת 1904 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים של תל־אביב. היה חבר ועד תל־אביב וחבר ועד הקהלה, מזכיר ויו“ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני. פרסם מאמרים בעניני החנוך בעתוני ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, השתתף בחבור ספרי למוד. נפטר בכ”ד מרחשון תרצ"ח ומצא מנוחתו בבית־הקברות הישן בתל־אביב.

אף הוא, המורה והפדגוג המובהק, יחיאל יחיאלי, היה מקומץ הבונים הראשונים של “אחוזת בית”, ועוד שנים רבות אחרי כן התהלך בתוכנו בקומתו התמירה, בהדר שיבתו, בארשת הכבוד אשר לכל חזותו, כבוד לצבור המורים העברים אשר אליהם השתייך וכבוד לעיר העברית אשר בה הכה שרשים עמוקים וחינך דור שלם. השם “יחיאלי” נעשה במשך הזמן כעין שם נרדף ל“בית ספר”, ולאחר פטירתו כאשר העיר העברית מצאה לראוי להנציח את שמו בעיר בה פעל והרביץ תורה – החליפה את רחוב “בתי הספר” בנוה צדק (בה הרביץ תורה ונהל את בית הספר לבנות במשך עשרות שנים) לרחוב “יחיאלי”.

אכן בעלות יחיאלי ארצה, הביא אתו כבר עבר גדול, קופה של זכויות ומעשים טובים. מיוצרי בית הספר העברי בגולה היה, ממיסדי ה“חדר המתוקן” ושיטת עברית בעברית, אשר נאבקה מאבק קשה בתנועת הטמיעה וההתבוללות מיסודה של חברת “מפיצי השכלה” ברוסיה (בראשה עמדו הגבירים־השתדלנים והמקורבים למלכות – הבארון גינצבורג מפטרבורג, ברודסקי “איל הסוכר” מקיוב ואחרים). מלחמה קשה היתה ב“רחוב היהודי” לאנשי התנועה הלאומית היהודית, לציונים, בכל הרוחות הזרות מימין ומשמאל שנשבו אז במחנה. ואותו “חדר מתוקן”, שיוצריו ומחולליו היו מורים עברים צנועים ועקשנים, מילאו תפקיד גדול מאד במלחמת הדעות והזרמים אשר השפעתה ניכרה מיד, כרגיל, בחנוך הדור הצעיר, דור העתיד. מלחמת קומץ העברים בימים ההם היתה מלחמה נועזה מאד, ורק אידיאליסטים אמתיים, שכורים ונלהבים לרעיונם הקדוש, יכלו להטיל על עצמם את הטורח לאסור מלחמה על כל האגודות והחברות וההסתדרויות הותיקות שהשפעתן היתה בלי מצרים. מלחמת העברים היתה מלחמת חנוך ותרבות, מלחמת יום־יום, מלחמת בית. ואם ניצחה התנועה העברית את תנועות הטמיעה ואם קמה לתחיה הלשון העברית בפי מאות אלפים יהודים בארץ תחיתנו – נצחונו של המורה העברי הוא, המורה העברי בארץ ובגולה, ולו זר הנצחון.

יחיאל יחיאלי היה, כאמור, מיוצרי בית הספר העברי בגולה.

בבתי ספר אלה – שיריבינו ומתנגדינו קראו להם בהלצה בשם “חדר מסוכן”, כיון שבמבטא האשכנזי מבוטא הת“ו כ”סמך" – למדו כאמור לפי שיטת עברית בעברית. ראשוני ה“חדרים המתוקנים” היו בניקוליוב (בראשו עמד יחיאל יחיאלי), בהומל (בראשו עמד יש"י אדלר) ובחרסון (בראשו עמד אליעזר פפר) ועוד.

בתי ספר אלה הביאו מפנה חדש בחנוך הלאומי של יהודי רוסיה.

רושם גדול עשו בשעתם מאמריו של י. יחיאלי (יחיאלצ’וק) ב“המליץ” (בשנת 1902/1903) על שעורי הסתכלות, על השיטה הטבעית ועל העברית בעברית. ועוד לפני ארבעים שנה ומעלה פרסם י. יחיאלי מאמר חשוב על “גן הילדים בתור פרוזדור לחדר”, בעוד גני הילדים היו רק בראשית צעדיהם, בפרט ברוסיה. לא רבים החשיבו את ערכם של הגנים בחנוך הילדים, ובין המעריכים היחידים היה יחיאלי. באותו מאמר כתב יחיאלי: “אחד התקונים העיקריים ביותר והודאיים ביותר ההולכים והנעשים ב”חדרינו" הוא בלי ספק תקון ההוראה על פי השיטה הטבעית, או כמו שיכנוה אחרים, השיטה הממשית. השיטה הזאת נתפרסמה ונתאמתה בישראל ובעמים כל־כך עד שהיתה כמעט למושג נרדף עם מושג תקון ההוראה בכלל. אולם גם התקון הרצוי הזה חסר את שלמותו על־ידי שפת הדבור שקדמה לבית הספר. על ידי שתוף השפות שבפי בנינו, והדבר הזה מצריך אותנו לבקש תקונים גם מחוץ לבית הספר".

המאמר (שהועתק בשלמותו ב“הד הגן” תרצ"ח, חוברת א – ב) דבריו ראויים להאמר גם בימינו אלה.

בני הנעורים, וגם הגדולים, שתו בצמא את דברי המורה המובהק, ואנחנו העסקנים הציוניים שמחנו כי קמו גואלים ללשון העברית ולתרבותנו הלאומית.

לא רק המתבוללים ומתנגדי התחיה הלאומית, אלא גם רבים מטובי הלאומיים והציוניים לא האמינו באפשרותה של החיאת הלשון העברית עד שאפשר יהיה ללמד בה את כל הלמודים הכלליים.

יחיאל יחיאלי עסק לפני עלותו ארצה בהוראה בניקולייב, חארקוב, ווילנא וקאזאן, ושמו הטוֹב הלך לפניו בכל תחומי הישוב היהודי ברוסיה.

את רוב מרצו וזמנו הקדיש להוראה ולהשתלמות מדעית, ומזמנו הקדיש גם לעבודה ציונית פעילה. השתתף בועידות וכנסים ציוניים, היה סופר “לשכת המכתבים” בהנהלתו של הד"ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, אולם עיניו היו נשואות לציון.

ובקיץ תרס"ד (1904) עזב י. יחיאלי את עיר מגורו האחרונה ניקולייב ועלה ארצה עם משפחתו.

מיד נתקבל כמורה בבית הספר לבנות, שנתמך אז על ידי ועד חובבי ציון באודיסה. בית־ספר זה היה בראשית התפתחותו, מספר התלמידות כמה עשרות. הבנין היה קטן והכיל רק חמש מחלקות עם מורים אחדים.

עם כניסתו של יחיאלי וחבריו המורים מרדכי קרישבסקי (אזרחי) ויוסף עוזרקובסקי (עזריהו) החלה תקופה חדשה בתולדות המוסד הזה. בית הספר הקטן השתפר והשתכלל משנה לשנה והיה למוסד חנוכי גדול בכמות ובאיכות.

בבואי ארצה בתרס"ו הייתי נפגש עם מורי בית הספר הזה ומבקר אצלם.

רובם ככולם דרו בבית שכור בקומה הראשונה, ומחלקות בית הספר לבנות היו בקומה העליונה של אותו בנין. את הבית היו קוראים “אבטונומקה”, על שום שהלשון העברית היתה לה כעין “אבטונומיה” בין כתלי בית הספר ובמעונות המורים.

בימים ההם היו מנסרות ברחובות יפו כמה וכמה לשונות לועזיות: צרפתית, ערבית, תורכית, ספרדית, בוכארית, גורזית, יונית, בולגרית, אידיש ועוד. ואילו ב“אבטונומקה” היתה שלטת הלשון העברית לא רק בשעת הלמודים אלא גם באספות ובהרצאות שהיו מתקיימות שם. בית הספר לבנות ביפו נעשה לגורם חשוב בחנוך העברי ביפו ובמושבות יהודה ושומרון.

בקיץ תרס"ז עובדה, לפי הצעת מרכז המורים, על־ידי חברי המרכז (יוסף אוזרקובסקי־עזריהו¹, יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי) הצעה לתכנית הלמודים של בתי הספר העממיים בארץ־ישראל. כעבור שנים מספר (בתרע"ד) יצא לאור בהוצאת “קהלת” הספר “שעור הסתכלות וידיעת המולדת” לשלש שנות הלמוד הראשונות – מאת י. עזריהו, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

אחר כך יצא לאור עוד ספר “תרגילי החשבון” לשלש שנים הראשונות מאת א. פפר, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

עם הופעת" החנוך" - העתון הפדגוגי למורים ולהורים בשנת תר“ע, בעריכת מנהל בית הספר לבנות של אז, הד”ר ניסן טורוב – פרסם בו יחיאלי שורת מאמרים על בעיות חנוכיות שעוררו עניין רב. בכל שנות הופעת “החנוך” המשיך יחיאלי לפרסם בו מאמרים בשאלות הפדגוגיה והפסיכולוגיה.

בשנות תרע“ד ותרע”ה יצאו לאור ספרי למוד לקריאה עברית “ספרנו” מאת יש“י אדלר, פ. אוירבך, י, יחיאלי ומ. אזרחי בהשתתפות ד”ר ג. טורוב. כל המחברים היו אז מורים בבית הספר לבנות, שעבר בשנת תרס"ח מן הבית השכור הקטן לבנין גדול ורחב ידים, אשר הוקם על ידי ועד חובבי ציון מנדבת יצחק פיינברג מאירקוטסק (סיביר).

עם גרוש יהודי יפו ותל אביב פסח תרע"ז נתרוקנו שתי הערים מתושביהן, וכל בתי הספר נסגרו על מסגר. המורים והתלמידים נתפזרו במושבות יהודה שומרון והגליל.

לאחר כיבוש יהודה ארגן יחיאלי את המורים שחזרו מן הגרוש, ופתח בית ספר מעורב בבנין בית הספר לבנות. בית ספר ארעי זה התקיים מניסן תרע“ח עד ראשית תרע”ט. לאחר כבוש הגליל, כשכל הגולים שבו למעונותיהם, והגמנסיה העברית “הרצליה” נפתחה שוב בבנינה ברחוב הרצל, נפתח גם בית ספר “תחכמוני” ברחוב לילינבלום וכן גם חידשו יתר בתי הספר את למודיהם.

חבר המורים בבית הספר לבנות בחר ביחיאלי למנהל בראשית שנת הלמודים תרע"ט, ומאז ועד יום מותו עמד על משמרתו זו בשתי עשרות שנים. לפני זה עבד חמש עשרה שנה (תרס“ד – תרע”ט) כמורה באותו בית ספר, ולפני בואו אל הארץ עסק בהוראה ברוסיה, ובסך הכל כיובל שנים במערכת החנוך העברי.

יחיאלי לא הצטמצם רק בד' אמותיו של בית ספרו, אלא השתתף באופן פעיל בעיבוד תכנית בתי הספר העממיים העירוניים, היה גם חבר בועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב, חבר בועד תל־אביב, מזכיר ויו"ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, שנוסד מיד לאחר הכבוש הבריטי.

יחיאלי היה מן הראשונים שנצטרפו לחברי “אחוזת בית”, ובנה את ביתו הראשון ברחוב הרצל.

ביתו של יחיאלי שימש כמה שנים בית ועד לסופרים, למורים ואנשי רוח. כאן תיכנו תכניות למוד והוראה, כאן נערכו כמה ספרי למוד תרגילי הסגנון שעורי הסתכלות, ספרי הלמוד “כרמנו” ו“ספרנו”, תרגילי חשבון ועוד.

צנוע וענונתן היה מטבעו, ממעט בדברים ובוכוחים באספות ובישיבות, ורק לעתים רחוקות היינו שומעים את הרצאותיו המענינות בכנוסי המורים.

עד יומו האחרון לא הניח את ההוראה ואת הנהלת בית ספרו, ובאחד הבקרים נרדם איש התפארת, המורה למופת, את תרדמת הנצח על כסאו בחדר עבודתו בבית הספר אשר בו השקיע את מיטב שנותיו.

נולד בי“ד סיון תרכ”ט (1869) באוסטיה (פלך פודוליה, אוקראינה). הוסמך לרבנות ואחרי כן השתלם באוניברסיטאות באודיסה, בציריך ובברן, והוכתר בשנת 1901 בתואר “דוקטור לפילוסופיה ולביולוגיה”. מפעילי אגודת הסטודנטים הציונים באודיסה, ואחרי כן בפאריס ובברן, חבר “בני משה”. מראשוני המורים העברים בחוץ־לארץ. בשנת 1904 עלה לארץ־ישראל. שנת 1906 יסד את הגמנסיה “הרצליה” ביפו, עד 1912 היה מנהלה ועד יומו האחרון מורה בה. מחברי “אחוזת בית”, ממיסדי “הבמה העברית”, ממיסדי בית העם בתל־אביב. היה גם ממיסדי רמת-גן הסמוכה לתל אביב. מפעילי האגודות להשלטת עברית. יסר וערך שבועון עברי מנוקד לעולים – “העברי”. חיבר כמה ספרי למוד: “יסודי הבוטניקה”, “האדם” (אנטומיה), ספר דקדוק עברי. נפטר י“ז אדר תרפ”ט.

לא לד“ר מטמן־כהן הפדגוג המצוין והעסקן הצבורי רב הפעלים אקדיש פה את דברי זכרונותי, אלא לד”ר מטמן־כהן מיסד בית הספר התיכוני העברי הראשון, הגמנסיה “הרצליה”. מטמן־כהן היה גם מראשוני הבונים של תל־אביב ומקובעי פרצופה, אבל גולת הכותרת בפעולותיו היא “הרצליה”.

עודני זוכר את הרושם הראשון, שעשתה עלי המודעה הצנועה, שקראתי לפני כשלש עשרות שנים ב“ראזסוויט” הרוסי על פתיחת גמנסיה עברית ביפו.

ידעתי על קיום בית הספר לבנות ביפו, אשר נתמך מאת ועד חובבי ציון באודיסה; ידעתי גם על קיום כמה בתי ספר עממיים במושבות ארץ־ישראל. בבתי ספר אלה הורו רק את הלמודים העבריים בעברית, ואילו הלמודים הכלליים לשון הוראתם היתה בימים ההם צרפתית או גרמנית. והנה נתבשרנו על פתיחת גמנסיה עברית ביפו. בשורה זו התפשטה חיש מהר בחוגי הציונים והיתה לשיחת הרבים. באחד מימי טבת תרס"ו פנו אלי כמה הורים בייליסבטגרד עיר־מגורי, ובקשו ממני פרטים נוספים בדבר תכנית הגמנסיה העברית ביפו וסדר קבלת תלמידים בה. ואני התכוננתי אז לעלות אל הארץ והבטחתי לכולם למלא את מבוקשם.

בראשית אדר תרס"ו הייתי כבר ביפו, ולאחר ימים מספר החלטתי לבקר בגמנסיה העברית.

תארתי לי בדמיוני בנין גדול ורחב ידים, המתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונהדר. חשבתי למצוא כאן מחלקות מרווחות, מלאות אור ואויר ומצוידות במכשירי למוד מודרניים; קויתי לראות פה חדרי עבודה לטבע, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה ועוד. שוטטתי ברחובות ובסמטאות יפו כמה ימים, חפשתי את הגמנסיה העברית ולא מצאתיה. פניתי על ימין ועל שמאל, שאלתי את מכירי שנפגשו על דרכי למקום הגמנסיה העברית, וכולם הביטו עלי מתוך תמהון ולעג מר. גם בחוגי המורים, הסופרים והעסקנים נתקלתי ביחס של זלזול ולגלוג כלפי בית הספר ומיסדו אשר העיז לכנותו בשם “גמנסיה עברית”.

אכזבה מרה תקפה אותי בראותי, בפעם הראשונה, באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, בית ערבי קטן, ובכניסה שלט קטן עם כתובת “גמנסיה עברית”. עוד יותר התאכזבתי עם כניסתי לפני ולפנים של בית האולפנא.

לנגר עיני עמד אדם מלא כח עלומים, צורה יפה, זקוף קומה, ראש מורם ושערות מסולסלות. זה היה הד“ר מטמן־כהן. הסתכלתי בפניו ועמדתי רגעים מספר כנדהם ממראה עיני. כמנין ילדים וכמה ילדות מגיל 10 – 11 שנה שחקו בחצר הקטנה, ואני העיפותי עין על החדרים הדלים, על הספסלים הפשוטים ועל הלוח השחור שהיה על הקיר. שאלתי לתומי את הד”ר מטמן־כהן למקום הגמנסיה העברית, ותשובתו היתה שאני נמצא בתוך כתליה.

הוא הציג לפני את אשתו, את הגברת פניה מטמן, אשר טיפלה במחברות התלמידים. באותו מעמד הראה לי את המודעה הראשונה, שהודבקה בבתי התפלה בנוה־שלום בערב סכות תרס"ו. המודעה נכתבה בעצם ידו, כי בימים ההם עוד לא היה כל בית דפוס עברי ביפו.

והרי נוסח המודעה ככתבה וכלשונה:

"בית ספר בינוני ביפו.

“אתכבד להודיע. כי פתחתי בית ספר גמנסיאלי לילדים ולילדות. כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית ספר כזה. בו ילמדו מפי מורים, מומחים כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי, גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גמנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־למודם ירכשו להם התלמידים במידה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך, לקוטי תלמוד, שפת ערב וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית, חשבון, הנדסה, אלגברה, הערכת ספרי־מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה, חימיה, זואולוגיה, בוטאניקה, עיקרי גיאולוגיה ומינרלוגיה, דברי־הימים, גיאורגרפיה, שרטוט, ציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…

קראתי את המודעה הכתובה באותיות בהירות, ישר והפוך בה, והסתכלתי בפני הדובר בי. הלזה יקרא “גמנסיה עברית”? האם לילד הזה התפללנו? ובעוד אני מהרהר אם להמשיך את בקורי או להפסיקו, והד“ר מטמן־כהן הוסיף לספר לי, שעוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה – חלם על יסוד גמנסיה עברית בארץ העברים. מאודיסה עבר לציריך ואחר כך השתלם באוניברסיטה בברן. בין חבריו הסטודנטים הציונים בברן היו: א. מ. בורוכוב, ח. בוגרשוב, מ. גליקסון, ב. מוסנזון, י. מהרשק, י. עוזרקובסקי (עזריהו) ועוד. משאת־נפשו בימי נעוריו היתה ליסד בית ספר תיכוני בארץ, והוא מאושר שזכה להגשים את תכניתו אשר נשא בחובו שנים על שנים. מתוך דבריו נודע לי, שביום כ”ה תשרי תרס"ו החלה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־ספרו ביפו. ובאותו יום עצמו הונחה אבן הפינה לבנין בית הספר התיכוני הראשון, זה התופס כיום מקום חשוב בחיים החנוכיים והתרבותיים בארץ.

בימים הראשונים נרשמו ארבעים ילד וילדה. אולם המוסד החדש בצורתו העלובה עורר יחס של אי־אמון מצד רוב ההורים, ולאחר ימים מספר התחרטו והכניסו את ילדיהם לבתי־ספר “עזרה”, “חברת כל ישראל חברים” וגם לבתי ספר זרים של המיסיון. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה עם 9 תלמידים והמחלקה הראשונה עם 8 תלמידים.

העזה גדולה היתה לקרוא לבית הספר הדל בשם “גמנסיה”. יחד עם זה התפלאתי על ההורים (ד"ר הלל יפה, ז. ד. ליבונטין, נתן קייזרמן ואחרים) שלא הססו למסור את חנוך ילדיהם לידי זוג צעירים שזה עתה עלו אל הארץ.

הד"ר מטמן־כהן היה המנהל והמורה הראשי והיחידי לעברית ולטבע. ואשתו הגברת פ. מטמן – מורה לחשבון. באמצע שנת הלמודים הוזמנו עוד שני מורים: מר ברנרד מושנזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר וילקנסקי לעברית.

צריך היה להשיג אמצעי כסף להחזקת המוסד בראשית התהוותו, ועוד יותר קשה היה לערוך את תכנית הלמודים שתתאים לדרישות הפדגוגיות והחנוכיות. ספרי למוד בעברית לא היו, ואת מקומם מלאו רשימות בכתב יד בשביל המורים והתלמידים. חסרו גם מורים מקצועיים שידעו להורות את המדעים בעברית.

בימי החופש תרס"ז נוספה דאגה: צריך היה לדאוג בעוד מועד לקראת פתיחת המחלקה השניה.

המצב היה חמור מאד. המוסדות, העסקנים וגם המורים לא החשיבו את בית הספר הקטן, והתיחסו אליו ואל מיסדו בבטול גמור.

לאשרו של ד“ר מטמן־כהן נצטרפו אליו מ. שיינקין ז”ל והד"ר חיים בוגרשוב. זה היה מפנה חשוב בהתפתחות הגמנסיה העברית. הצעירים האלה פתחו תעמולה רחבה והתוצאות לא אחרו לבוא.

בראשית תרס“ז עלה מספר התלמידים והתלמידות מ־17 ל־48, נוספו מורים חדשים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט ה. הררי לעברית, מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור ולשרטוט, וצ. נשרי (אורלוב) להתעמלות.

בשנת הלמודים השניה נפתחה המחלקה השניה, ובעזרת התעמולה עלה לרכוש קצת מכשירי למוד ורהיטים בשביל המכינה ושתי המחלקות. אותה שנה נוסדה גם אגודת הגמנסיה העברית ביפו. האגודה רשמה בראש מטרותיה: “ליסד בארץ ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים להשכלה ריאלית או גמנזיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית ספר עברי לאומי”…

“אגודת הגמנסיה העברית” רכשה לה במהרה אימון בקרב הצבור הארצ־ישראלי, מאות מניות בנות 250 פרנק זהב, או 100 רובל, או 10 לירות אנגליות, נמכרו בחוץ־לארץ וגם בפנים הארץ. ברבות הימים עברה הגמנסיה לרשות האגודה. נבחר ועד מפקח ונבחרה גם מועצה פדגוגית של מורי הגמנסיה, ומתוכם נבחרה הנהלה מצומצמת, שאחד מחבריה היה הד"ר מטמן־כהן.

בשנת תרס“ח נוספו עוד מורים, ובהם הד”ר בן־ציון מוסנזון (לתנ"ך ודברי ימי ישראל). אותה שנה נפתחה המחלקה השלישית ונוספו עוד עשרות תלמידים ותלמידות שבאו הנה מחוץ־לארץ. החלו באים גם ילדי המושבות. מ. שיינקין וד“ר מוסנזון הגדילו את התעמולה בחו”ל והשפיעו על ועד חובבי־ציון באודיסה ועל הועד הפועל הציוני בקלן להשתתף בתקציב השנתי.

עם רבוי התלמידים התרחבה הגמנסיה, עזבה את הבית הקטן והעתיקה דירתה לבנין יותר גדול שהכיל 6 – 7 חדרים. אבל גם הבנין החדש היה באותה הסמטה הצרה בקרבת תחנת הרכבת ביפו. סמטה זו היתה ידועה בשמה – “סמטת ד”ר מ. שטיין“. כאן גרו ד”ר הלל יפה, לוליק פיינברג, ז. ד. ליבונטין, יהודה גרזובסקי, נ. קיזרמן, משפחת ד"ר מטמן־כהן ועוד כמה משפחות מבני העליה הראשונה והשניה.

בינתים הוזמנו עוד כמה מורים: ד"ר יוסף לוריא לדברי הימים, ח. קרצ’בסקי לזמרה ולנגינה, אברהם רוזנשטיין (ד"ר א. ברוך) למתמטיקה ולפיסיקה.

לגמנסיה יצאו מוניטין בעולם, והחלו נוהרים אליה תלמידים רבים מן הגולה. מהסמטה הצרה עברה הגמנסיה לבית בן שלש קומות, סמוך לשכונת הגרמנים בדרך הראשית מיפו לפתח־תקוה. 14 חדרים בשתי קומות נתפסו ע"י הגמנסיה, ובקומה השלישית גר חבר הועד המפקח אליהו ברלין ומשפחתו.

אותה שעה תוכנה התכנית של בנין פרבר עברי מחוץ ליפו. חברי הנהלת הגמנסיה (ד“ר חיים חיסין, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, מנחם שיינקין, א. ברלין, ד“ר ח. בוגרשוב וד”ר ב. מוסנזון) הבינו את הערך הגדול שיש למוסד החנוכי עם המצאו בסביבה של ישוב עברי טהור. בהשפעת הד“ר צ’לינוב והד”ר בוגרשוב, שהשתתפו בקונגרס השמיני, תרם השופט יעקב מוזר ז"ל מברדפורד שמונים אלף פרנק זהב לבנין בית בשביל הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב. לשם השלמת הבנין על כל אגפיו הוסיף ברבות הימים עוד כארבעים אלף פרנק.

בעשירי לחודש מנחם אב תרס“ט הונחה בחגיגיות רבה אבן־הפינה לבנין הגמנסיה העברית ברחוב הנקרא כיום “רחוב הרצל”, ומאז קבעו שהמוסד יקרא בשם גמנסיה עברית “הרצליה”. הבנין הוחל באב תרס”ט ונסתיים בסוף תר"ע. לפי תכניתו וגדלו היה זה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בכל ערי ארץ־ישראל.

בראשית שנת הלמודים תרע"א יצאה הגמנסיה מן הבית הערבי השכור ביפו ונכנסה למקומה הקבועה – לבנינה ברחוב הרצל.

בשנת 1909 נוסדה הגמנסיה העברית הראשונה בירושלים. והד"ר מטמן־כהן היה מתומכיה וממדריכיה הראשונים, ולשם כך היה נוסע שבוע שבוע לירושלים והשתתף בזמן הראשון בהנהלתה ובעיבוד תכנית הלמודים של המחלקות הראשונות.

ד“ר מטמן־כהן היה קנאי גדול ללשון העברית, ואת תקיפותו זו הבליט במלחמה נגד מגמת ה”עזרה" (מיסוד יהודי גרמניה), אשר שימשה גורם גדול להשפעת הלשון הגרמנית בבתי הספר העבריים בארץ, שנתמכו על ידה.

אזכיר פה אפיזודה, אחת מרבות, בדבר מסירותו העקשנית להשלטת הלשון העברית ועל מלחמתו המתמדת נגד הלשונות הזרות ובתוכן גם נגד אידיש.

זה היה בשנת 1913 או 1914, בעת שחיים ז’יטלובסקי בא בתורת תייר לא"י, ובזמן בקורו בתל-אביב רצה להרצות בבית פרטי באידיש.

הדבר נודע לד"ר מטמן־כהן ומיד גייס עשרות תלמידים, ויחד עם כמה ממורי הגמנסיה צבאו על הבית ולא נתנו לזייטלובסקי לנאום.

לאחר ימים מספר ניסה ז’יטלובסקי את מזלו בנוה־שלום, אולם גם פה הופיע ד"ר מטמן־כהן בראש תלמידי הגמנסיה, ועל אפם וחמתם של “פועלי־ציון” לא ניתן למנהיגם לחלל את כבוד הלשון העברית בארץ העברים.

למחרת היום עברה קבוצת “פועלי־ציון” ברחוב הרצל והפגינה נגד הגמנסיה העברית ונגד הלשון העברית. מרחוב הרצל עברו המפגינים לרחוב אחד־העם ואחר כך לרחוב השחר, וצעקו “בוז לגמנסיה העברית”, “בוז לד”ר מטמן־כהן“, ובאותו זמן זרקו אבנים לביתו של ד”ר מטמן־כהן ונפצו את השמשות בחלונות ובדלתות.

עם פרוץ מלחמת העמים בעשרה באב תרע“ד (5 שנים לאחר הנחת אבן הפינה של הגמנסיה העברית “הרצליה”) ועם כניסת תורכיה למלחמה, הגלו מן ארץ מנהלי הגמנסיה, הד”ר ב. מוסנזון והד“ר ח. בוגרשוב, ואחריהם גורשו הד”ר יוסף לוריא וראש הועד המפקח מ. שיינקין.

נפסק הקשר החי בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגמנסיה בלי הורים, עשרות אמהות של התלמידים נקרעו מבעליהן וכולם נפלו למעמסה על הגמנסיה. נוצר מצב חמור מאד, ובימים טרופים אלה החליטו חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית לבחור שוב בד“ר מטמן־כהן למנהל הגמנסיה ולסגנו את הד”ר א. ברוך.

בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגמנסיה ותלמידי המחלקות העליונות נקראו אל תחת דגל הצבא העותומני. כשמונים תלמיד מן השביעית והשמינית וגם מן הבוגרים של שני המחזורים הראשונים (בהם משה שרתוק, דוב הוז, חיים אריאב, ועוד) נשלחו לבתי הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא.

ובעוד הנהלת הגמנסיה שרויה בצער ובדאגה להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגוייסים ולכלכלת התלמידים מחו“ל שנשארו בין כתלי בית־הספר, נתקבלה ערב פסח תרע”ז פקודה נמרצת לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו במשך 48 שעה.

גם הגמנסיה התכוננה לגלות.

תמונה מחרידה ומזעזעת היתה התהלוכה של מאות תלמידים של הגמנסיה העברית “הרצליה”, שנקרעו מעל אבותיהם מחו"ל. כולם הסתדרו ברחוב הרצל, המקלות בידיהם, וצרורות בגדים וספרים עם חבילות מצות על שכמם.

תחת פקודת מוריהם ומחנכיהם, בראש מנהלם הד"ר מטמן־כהן, נפרדו התלמידים מן המוסד החביב עליהם, וצעקו: “שלום, שלום, להתראות בתל־אביב בגמנסיה שלנו, יחי עם ישראל, תחי תל־אביב שלנו ותחי הגמנסיה היקרה והחביבה”…

הד"ר מטמן־כהן עמד דום, ולאחר רגעים מספר ניתנה הפקודה “קדימה צעוד!”

השירה “עוד לא אבדה תקותנו” מלאה את האויר, וכל העומדים הצטרפו לשירה הלאומית הבוקעת שמים. הכל שרו ובכו, והדמעות זלגו מעיני רבים. בכו גם שני קציני המשטרה התורכית שחנו בתחנת תל־אביב.

המורים והתלמידים שרכו את דרכם הארוכה ברגל, ועם חשכה, בערב פסח תרע"ז באו לשפיה, עיפים ויגעים מעמל הדרך נכנסו לתוך החורבה העזובה בחורשת שפיה, נפלו על הרצפה המלוכלכה בלי לפשוט את בגדיהם הספוגים זיעה ואבק, ותרדמה חזקה נפלה עליהם.

כך חגגה הגמנסיה העברית “הרצליה” את ליל הסדר הראשון בפסח תרע"ז.

עברו ימי הפסח והד“ר מטמן קרא לישיבה את מורי הגמנסיה שהיו פזורים בזכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה. בישיבה זו החלט לחדש את הלמודים תחת כפת השמים בחורשת שפיה. וכך נמשכו הלמודים בכל חדשי הקיץ תרע”ז.

עם התקרב ימות הגשמים עבר הד“ר מטמן עם מורים אחדים וקבוצת תלמידים לחיפה, ושם המשיכו את הלמודים מראשית תרע”ח עד ראשית שנת תרע“ט – עד כיבוש הארץ ע”י צבאות בריטניה.

בחשון תרע“ט שבו המורים והתלמידים לתל־אביב ובכסלו תרע”ט חודשו הלמודים בכתלי הגמנסיה “הרצליה” תחת הנהלתו של ד"ר מטמן־כהן.

בתולדות התרבות העברית, בתולדות הישוב העברי בארץ ובתולדותיה של תל־אביב ישאר תמיד זכרו של הד"ר יהודה־ליב מטמן־כהן כיוצרו של בית הספר התיכוני העברי הראשון.

נולד בר“ח ניסן תר”ל ביאנוב־פודלאסקי (פולין). חנוך: חדר, בית המדרש. תחילה – פנקסן, ואחרי כן מורה, ממיסדי בית הספר עברית בעברית. פירסם מאמרים בעתונים העברים שיצאו לאור ברוסיה (הראשונים ב“המליץ”), ארץ־ישראל ואמריקה, מותיקי העסקנים בגולה ובארץ, מ־1905 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים בתל-אביב.

על המורים והעסקנים המובהקים של תל־אביב נמנה ישראל־יהודה (יש"י) אדלר, אשר שימש שנים רבות בכתר הוראה וגם מן העסקנות לא הניח ידו. לא היתה כמעט שום פעולה צבורית חשובה אשר לא פגשתיו שם כעסקן פעיל.

נולד בעיר יאנוב־פודלאסקי, הסמוכה לפינסק. חנוכו העיקרי היה ב“חדר” ובבית המדרש, ובעודו עול־ימים נתגלתה בו הנטיה לעסקנות צבורית: יסד חברת “מלביש ערומים” שחבריה היו נערים ותלמידים וכו'. בהיותו כבן עשרים ושתים יסד באלכסנדרובסק (פלך יקטרינוסלב) – שבה עסק בהוראה – חברת “חובבי שפת עבר”, יסד ספריה עברית על יד בית הכנסת הגדול, שימש כסוכן להפצת ספרים ועתונים עברים שלא על מנת לקבל פרס ועוד. בהצטרפו לשורות חובבי־ציון, רכש חברים לתנועה זו ואסף לטובתה תרומות. במשך הזמן יסד גם חברת בעלי מלאכה לעזרה הדדית, חברת “גמילת חסד” ועוד. בימי שבתו בקרינקי (מחוז ביאליסטוק) המשיך לעסוק פה בהוראה ובעבודה ציונית מעשית. הפיץ שקלים בעיר ובסביבה, מכר מניות אוצר התישבות היהודים, יסד ספריה, פתח שעורי ערב לעם והפיץ ספרות ציונית ועברית. והכל בתורת התנדבות.

בעברו אחרי כן לעיירה דוד־הורודוק (מחוז פינסק), הנהיג בה לראשונה את השיטה “עברית בעברית”.

רבים מהפדגוגים העברים התנגדו לשיטה זו, והתיחסו אליה באי־אימון גמור. אולם אדלר לא נרתע לאחור והמשיך לפעול הרבה מאד בכוון זה.

המורים והפדגוגים י. יחיאלי בניקוליוב, ח. א. זוטא ביקטרינוסלב, א. פפר בחרסון וי. אדלר בהומל – היו ממיסדי בית הספר העברי, שבו התאזרחה השיטה עברית בעברית, אשר שימשה דוגמה לרבים.

בתר"ס השתתף אדלר באספת מורי בתי הספר העבריים ברוסיה, שכונסה מטעם חברי “מפיצי השכלה” בפטרבורג. באותו קיץ היה גם ציר בכנסית הציונים הרוסים במינסק. היה גם ממיסדי אגודת המורים ברוסיה, וזמן ממושך, עד צאתו לארץ־ישראל, עמד בראש לשכת מודיעין למורים ודורשיהם.

בראשית תרס"ה עלה לארץ־ישראל. כאן עבד תחילה כמנהל בבית הספר ברחובות, וגם נבחר כחבר למרכז המורים בארץ־ישראל.

פגשתיו ראשונה באחד מימי תמוז תרס"ו ברחובות. נפגשתי אתו בשטחים צבוריים שונים וגם באספות הראשונות של חברי “אחוזת־בית”, שבהן טופח החלום על הקמת פרבר גנים מודרני בסביבת יפו.

היינו בין הבונים את הבתים הראשונים: אדלר בקצה רחוב אחד־העם, וכותב הטורים האלה בקצה הרחוב יהודה־הלוי.

נזכר אני באפיזודה אחת שאירעה באחד מלילות שבט תר“ע: בשנה הראשונה לבנין תל־אביב סודרה שמירה מעורבת של יהודים וערבים בצותא חדא. בראש השומרים היה ערבי מארוקני, שהיה מפורסם ב”עברו" הגדול. הלה היה מעונין להגדיל את מספר השומרים הערבים ששילמו לו “שכר טירחה” נוסף על משכורתו הקבועה. לשם כך היה מארגן בלילות חושך התקפות־פתאום על השכונה מצד ערבים מארוקנים ובידואים מזוינים. כדורי היריות היו פוגעים בראש וראשונה בבתים הקיצוניים שבשכונה. לאחר התקפה גדולה אחת של החמסנים, שנעשתה כבר להרגל, נקראה אספה כללית דחופה בכ“ט שבט תר”ע לשם דיון בעניין השמירה המעולה. באותה אספה סיפר אדלר, כי בצאתו במוצאי שבת למגדל־המים בשדרות רוטשילד לראות מה עושים שם השומרים הערבים – הזהירו ראש השומרים “שהלילה יבואו גנבים”, אדלר לא האמין בכך, אבל באותו לילה אחרי חצות שמע יריות על יד ביתו וגם אל ביתו סמוך למטתו נקלעה יריה. וכך נתגלתה הסבה האמתית של ההתקפות בלילות. ובזכותו של אדלר בוטלה השמירה המעורבת. ומאז הועמדו שומרים יהודים בלבד, אשר שמרו בלילות יחד עם תושבי השכונה שהתחלפו לפי התור. ושום דבר לא קרה עוד – – –

עוד בראשית תרס"ח (לאחר שבתו במושבה רחובות שלש שנים) הוזמן אדלר כמורה לבית הספר לבנות ביפו, מיסודו של ועד חובבי ציון מאודיסה, ועבד בו שנים רבות.

באותו זמן לקח חלק פעיל בייסודה של אגודת “חובבי הבמה העברית” ביפו.

מתוך פעולותיו הרבות אציין אחדות: אדלר היה אחד ממיסדי הוצאת ספרים “לעם”. יחד עם חברו ש. ברכוז יסד בימי המלחמה הקודמת הוצאה פרטית של חוברות לילדים ולנערים בשם “ספריה קטנה”. כן השתתף עם המורים מ. אזרחי. פ. אברבוך, ד"ר נ. טורוב וי. יחיאלי בחבור ספרי למוד “ספרנו”, שיצאו במהדורות רבות, והיו לספר הלמוד העיקרי ללשון העברית בבתי הספר בארץ. כן השתתף באופן פעיל בירחון למורים “החנוך”, בירחון לנוער “מולדת”, וכן בהוצאת ספרי למוד לבתי הספר “קוהלת”.

אחרי גירוש תושבי תל־אביב ויפו – בניסן תרע"ז – נבחר לראש המורים הגולים וטרח הרבה לסדרם במושבות שונות. לשם כך יסדו בית ספר זמני לגולי תל־אביב ויפו גם בכפר־סבא, שבה התרכזו מאות מילדי הגולים.

בראשית תרע"ט עבר לטבריה ויסד שם מטעם הנהלת החנוך בארץ־ישראל כמה בתי ספר וניהלם שנתיים וחצי. בימי שבתו בטבריה יסד שם את משפט השלום העברי ועמד בראשו, כן היה פעיל בועדי העזרה, בועד הקהלה ובועד המחוזי שנמנה על מיסדיהם, ובאותו זמן ערך את עתון התאחדות האכרים “בגליל” והשתתף גם בהוצאת המאסף “הגליל”.

באמצע תר“פ שב לתל־אביב והיה למנהל בית הספר לבנות ב', ובאותה שנה נבחר גם ליו”ר ועד הקהלה של תל־אביב ויפו.

היה גם ממיסדי רמת־גן, הסמוכה לתל־אביב. בתרפ“ג נהל בזכרון־יעקב את בתי הספר של המושבה ובנותיה. כחמש שנים (תרפ“ד – תרפ”ח) עשה בארצות הברית של אמריקה, וגם עסק הרבה בעניני חנוך ותרבות: שימש כמורה בבית הספר הלאומי וגם בבית המדרש למורים “תרבות” והרצה בידיעת ארץ־ישראל. שלש שנים הורה בבית המדרש למורים בבוסטון, ערך את ספרי השנה של תלמידי בית המדרש, סייע בהוצאת כמה ספרים והיה חבר פעיל באגודת המורים ולקח חלק רב בהסתדרות העברית באמריקה, נאם והרצה בערים שונות. בתרפ”ט חזר לניו־יורק ועבד בישיבת “עץ־החיים” והיה מנהל בבית המדרש למורים “תרבות” וחיבר שני ספרי לימוד, השתתף בכתבי עת וכו'.

בסוף תרפ"ט חזר לארץ, ומאז ועד היום מוקדשים כל זמנו ומרצו לעבודה צבורית מגוונת, בועד הארצי לקרן היסוד, במשפט השלום העברי המחוזי, בלשכת בני ברית “שער ציון” ועוד ועוד.

במלאת לו שבעים שנה הכריז על מסירת סִפריתו הפרטית העשירה לצבור. זוהי מתנה רבת־ערך לעיר אשר בה ישב שנים רבות והשתתף בבנינה – –

נולד 1869 בנסוויו (רוסיה הלבנה). רופא משנת 1897, קפיטן בצבא התורכים, גמר חוק לימודיו באוניברסיטת חארקוב. מבוני הבתים הראשונים בתל־אביב, וחבר ועד תל־אביב בשנים 11–1908. חיבר ספר על המלריה.

לא רק מראשוני הבונים והמתישבים בתל־אביב היה הד"ר י. ל. פוחובסקי, אלא גם מראשוני הרופאים ביפו ובתל־אביב.

עם בואו אל הארץ באוקטובר 1906 – התישב הד"ר פוחובסקי ביפו, ומיד פתח לו מרפאה פרטית באחת הסמטאות שביפו הערבית. הישוב העברי ביפו מנה אז פחות מחמשת אלפים נפש, ומספר הרופאים היהודים היה ארבעה.

חדשים מספר התקימה המרפאה שלו ביפו, ולאחר זמן קצר הזמינה אותו המושבה רחובות כרופא קבוע. שנים אחדות עבד ד"ר פוחובסקי ברחובות, ובמושבות הקרובות לה היה בתורת רופא־נודד שהחיש עזרה רפואית לכל הזקוקים לה.

עם הוסד החברה “אחוזת בית” לשם בנין פרבר מודרני על חולות יפו, נצטרף הד“ר פוחובסקי למנינים הראשונים. כשעמדה שאלת בחירת המקום לבנין הפרבר היו כמה הצעות: בדרום יפו – בקרבת העג’מי, במזרח יפו – בדרך למקוה־ישראל, על גבול יפו – על מגרש “גאולה” (עכשיו קיים שם מחנה צריפים המכונה “שכונת מכבי”), והחברים עמדו ותהו בלי לדעת אם לתת את היתרונות למקום זה או אחר. ואז באה הצעה מצד כמה חברים (ע. א. וייס, כותב הטורים והמנוח חיותמן) לקנות את גבעות חול השוממות בצפונה של יפו. נבחרה ועדה שלתוכה נכנסו רופאים כד”ר ח. חיסין, ד“ר ל. כהן וד”ר פוחובסקי. הועדה בקרה בכל המקומות המוצעים, ולאחר שקלא וטריא החליטה לבכר את ההצעה האחרונה על כל יתר ההצעות.

חות דעת הרופאים הכריעה לטובת החולות, עליהן נבנתה תל־אביב הקיימת.

כל הבתים שנבנו בקיץ תרס“ט היו בני קומה אחת, ואילו הד”ר פוחובסקי היה הראשון שהקים בית בן שתי קומות, מהן הקומה הראשונה למרפאה והקומה השניה לדירה.

בשנה השניה לבנין תל־אביב נבחרה ועדה סניטרית לשם השגחה על הנקיון בחצרות וברחובות. הועדה היתה בת חמשה חברים: ד“ר ח. חיסין ז”ל, א. אתין ז“ל, ויבדלו לחיים הד”ר י. ל. פוחובסקי, הגב' ד"ר בת־שבע יונס, י. עזריהו וד. סמילנסקי.

תל־אביב הקטנה חולקה לשלשה אזורים סניטריים, וחברי הועדה הטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכל החצרות והרחובות. ולפרקים נכנסו גם לתוך הבתים ונתנו הסברות מתאימות לתושבים. וכולם בלי יוצא מן הכלל צייתו לפקודות ולהוראות הסניטרים המתנדבים ושמרו על הנקיון באופן מופתי.

באספה הכללית בעשרה בכסלו תרע“א נבחר ועד חדש, הוא הועד הראשון של תל־אביב, שכן עד עתה שימש הועד האחרון של אחוזת־בית. לועד זה נבחרו שבעה חברים ואחד הנבחרים הללו היה הד”ר י. ל. פוחובסקי.

הד"ר פוחובסקי היה אחד הראשונים שהחשיב את ערך ארגון הרופאים ונכנס בראשו ורובו ליסוד ההסתדרות הרפואית, ושנים אחדות עמד בראש האגודה המדיצינית בתל־אביב.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 מיהרו רבים לצאת את הארץ ולא רצו לקבל עליהם את הנתינות התורכית. ואילו הד"ר פוחובסקי לא הסס ולא פקפק הרבה ומיד התעתמן, ואחר כך שימש קצין־רופא בצבא התורכי בשנות 1915–1918.

עם גמר מלחמת העמים חזר הד"ר פוחובסקי למרפאה שלו בתל־אביב ושוב נכנס לעבודה הציבורית בועד תל־אביב, ואחר כך נבחר גם למועצת העיריה של תל־אביב.

את מיטב שנותיו וחייו הקדיש לעמו ולארצו ולעיר תל־אביב, ובהגיעו לשנת השבעים להולדתו עודנו מלא מרץ ושוחר פעולה.

נולד בשנת 1873 בסאליני (ליטא). חניך האוניברסיטה בחארקוב, בה הגיע למדרגת פריבאט־דוצנט. מנעוריו פעיל בתנועה הציונית. ציר קונגרסים ציוניים. בבקורו בא“י ב־1912 ארגן בה את אגודת הרופאים הראשונה. ב־1913 התישב בקביעות בארץ, ויסד את “מכון פסטר”, תחילה בירושלים ואחרי כן העבירו לתל־אביב. מן הלוחמים הקנאים להשלטת העברית. נפטר בכ”ב אייר תש"א (19.5.41) ומצא מנוחתו בבית הקברות הישן בתל־אביב.

בתקופת בראשית של ההסתדרות הציונית היו נוהגים קברניטי התנועה לכנס בין קונגרס לקונגרס ועידות וכנוסים לשם הכנה של הקונגרס.

ביחוד נשתרשה המסורת הזאת בחוגי הציונים הרוסים, שהיו מתכנסים שנה־שנה לכנוסים גליליים בערים המרכזיות ביותר, לשם דיון מקיף על הבעיות העיקריות המנסרות בחללה של התנועה הציונית.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבזל באבגוסט 1897, כינס המורשה הגלילי זאב טיומקין בייליסבטגראד את הכינוס הציוני הראשון ביולי 1898.

לכינוס זה באו שבעים ציר, אשר שמעו דין־וחשבון מפורט מפי ציר הקונגרס הראשון זאב טיומקין ודנו בכובד ראש על תכנית הקונגרס השני.

בין הקונגרס השני והשלישי, שנתכנס בסוף קיץ 1899 בבזל, נערך בייליסבטגראד, ביולי 1899, כינוס ציוני שני, בנשיאותו של זאב טיומקין.

לכינוס באו צירים מאודסה, חרקוב, ניקולייב, חרסון, קמיניץ־פודולסק, אנניב, גולטה, אוליביאופול ועוד.

בכינוס זה השתתפו למעלה ממאה ציר, בהם: רופאים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, מורים, רבנים וסתם עסקנים ציוניים.

מחרקוב באו שלשה צירים: העו“ד נמירובסקי, הד”ר ארלוזורוב (אם איני טועה, אביו היה רב בחרקוב) והסטודנט מן הפקולטה הרפואית בחרקוב א. בעהם.

הכינוס נמשך חמשה ימים וחמשה לילות בהפסקות קצרות. הצירים הרבו לדבר ולהתוכח, נאמו בחום ובהתרגשות, לעתים ישבו עד עלות השחר.

כל אחד ואחד השתדל לברר את השקפת עולמו ולקבוע את עמדתו לבעיה זו או אחרת.

ורק שני צירים יחידים ישבו, האזינו והקשיבו הקשבה רבה לדברי המרצים והנואמים, הסתפקו בשמיעה בלבד ולא השמיעו את קולם ברבים.

ה“שתקנים” היו: הצירה הצעירה מאודסה פאנגי ורניק (היא מרת צפורה קלוזנר, רעיתו של הפרופסור יוסף קלוזנר), והסטודנט אריה בעהם מחרקוב.

התפלאתי על הגבורה הנפשית של שני הצירים הללו, שלא פסחו אף על ישיבה אחת, והיו מאחרים לשבת באולם הכנוס עד אחר חצות הלילה וגם עד אור הבוקר – ובכל זאת כבשו את יצרם, והסתפקו בשמיעת דבריהם של אחרים בלי לענות דבר וחצי דבר.

מרת ורניק היתה הצירה היחידה והראשונה בכנוס הציונים, והסטודנט בעהם היה, כנראה, אף הוא הציר היחידי והראשון מחוגי הסטודנטים. אמנם אחרי כן נתברר, שבכנוס השתתף עוד סטודנט אחד, לוין מאודסה, אבל משום שחלה בא “בלי מדים”, לא ידעו אם סטודנט הוא.

בימים ההם היו בני הנוער הלומד, ובעיקר הסטודנטים היהודים, פעילים מאוד בתנועות המהפכניות הכלליות, ואילו בתנועה הציונית לא היה רישומם ניכר ומספרם מצער, בחינת “אחד בעיר ושנים במדינה”. ואם פגשו סטודנט יהודי באספה ציונית – הרי שעורר תשומת־לב מיוחדת.

בהפסקות בין ישיבה לישיבה נכנסתי בשיחה עם בעהם, והכרתי בו לוחם קנאי לשאיפות הציוניות.

מפי צירי חרקוב נודע לי שהסטודנט בעהם הוא אחד העובדים הפעילים ביותר בחוגי הנוער הלומד. ימים על ימים נלחם בעקשנות ובמסירות רבה לקנינינו הלאומיים, התרבותיים והמדיניים.

בעת השיחה שאלתיו מדוע אינו משתתף בוכוחים הממושכים, ואיש־שיחי ענני במלים קצרות: זו הפעם הראשונה שנבחרתי כציר לכנוס ציוני – ואני מתגאה בזה. יש כמה וכמה בעיות חשובות, שעדיין לא נתבררו לי די צרכן, ומוטב שאשמע ואלמד מפי גדולים וטובים ממני.

מטבעו היה איש צנוע ולא אהב להתרברב ולהטיל אבק בעיני הבריות, והיה מבכר את הפעולה על הדברים בעלמא.

בגמר הכנוס ערכו ציוני ייליסבטגרד מסבה חגיגית לכבוד הצירים שהתכנסו כאן מערים שונות בפלכי חרסון, חרקוב ופודוליה. בין לגימה ולגימה ובין מנה למנה נשמעו נאומים כרגיל במסבות כאלו.

העו"ד יסינובסקי הודה בשם חבריו בני עירו ובשם צירי פלך חרקוב למארחים ועמד על תפקיד הסטודנטים היהודים בתנועה הציונית, ודרש מהם ללכת בראש המחנה הציוני ולפלס נתיב להמוני עם ישראל.

בין יתר דבריו הרים הנואם על נס את פעולתו החשובה של הסטודנט בעהם המקדיש את מיטב מרצו וזמנו לתעמולה לאומית וציונית מתמדת בחרקוב, ובעיקר בקרב הנוער הלומד.

כשבע שנים לא נפגשתי פנים עם הסטודנט בעהם, אך מפעם לפעם הגיעו אלי ידיעות מעודדות, שהוא ממשיך ביתר שאת ועוז את עבודתו הפוריה למען ארץ־ישראל.

באחד הימים בשנת 1906 פגשתיו ביפו, בביתו של מאיר דיזנגוף.

שמחנו מאוד לפגישתנו על אדמת המולדת. בעהם סיפר לי רבות על העבודה הציונית בגולה, והתרעם על “ציוני ציון” המדברים הרבה על ציון ומקראיה ועושים מעט מאוד למען העבודה המעשית בארץ־ישראל.

כן נודע לי מפיו, שסיים לפני כמה שנים את הפקולטה לרפואה בחרקוב ועוסק במקצועו באותה עיר. מטרת בואו ארצה היא: ללמוד ולחקור את תנאי הארץ מבחינה אקלימית ורפואית.

אגב שיחה עמד על חובת בני הישוב להכשיר את הקרקע לעלית המוני מתישבים יהודים. לשם כך יש לנקוט באמצעים הדרושים להבראת הארץ העזובה והשוממה. כחות מדעיים צריכים להכשיר את עצמם בארצות התרבות, על מנת לעלות וליצור בארץ מפעלים רפואיים ומדעיים לכל סוגיהם.

הרי בארצות הגולה נחשבים היהודים לנושאי התרבות ומפיציה, ורק פה בארצנו, בארץ מולדתנו, חסרים אנו כחות מדעיים, אשר יקדישו את אונם ומרצם לשיפור המצב הסניטרי, הבריאותי והמדעי.

יתכן, שכבר אז הגה כבר ד"ר בעהם את רעיונו על הקמת “מכון פסטר” בארץ־ישראל. בימים ההם לא חשב עוד איש על מכון כזה, ובכל מקרה של נשיכת כלב שוטה, או נגוע, או חיה שוטה אחרת, היה הכרח להוביל את הנשוכים לקהיר, לקושטא או לעיר רחוקה אחרת. הרבה מן הנשוכים מתו מחוסר אפשרות להגיש העזרה המהירה בזמן הדרוש.

ד"ר בעהם שמע אז על כמה וכמה מקרים מעציבים כאלה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והדבר נגע עמוק ללבו.

לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בקרוב מצויד בכל המכשירים הדרושים, לשם עבודה משותפת עם חלוצי האומה.

ושוב עברו כשבע שנים. ד"ר בעהם השתלם – כפי ששמעתי – באותן השנים בערי אירופה המרכזית, השתתף גם בקונגרסים ובכנוסים הציוניים כציר חרקוב, עבד הרבה למען הציונות וגם עשה צעדים לעליתו ארצה על מנת להשתקע בה.

ואכן בשנת 1912 עלה ארצה והתחיל לדבר השכם והערב על הצורך ליסד הסתדרות עולמית של רופאים עברים שמרכזה בארץ־ישראל. היה מן היוזמים לארגון מיוחד של הרופאים היהודים בארץ המדברים עברית (ארגון זה היה נקרא כמדומה בשם “רעמ”ע", היינו: רופאים עברים מדברים עברית).

לשם בצוע תכניתו להבראת הארץ, נסע לקונגרס הציוני התשיעי שנתכנס בהמבורג בשנת 1909/10, ופעל שם הרבה בחוג מכריו הציונים להגשמת התכנית.

בקונגרס נפגש עם הד"ר כהן־ברנשטיין, ושניהם הרצו על בעיות הבריאות בארץ־ישראל. באותו מעמד נוצרה חברת רופאים ציוניים, אשר שמה לה למטרה לפתח את המדע הרפואי והסניטרי בארץ־ישראל.

כעבור שנה פגשתי שוב את ד“ר בעהם ברחובות תל־אביב, אץ ורץ לישיבת רופאים בבית ד”ר פוחובסקי. בפנים קורנות משמחה בישרני, שהפעם בא לארץ לא כתייר או עובר־אורח, כי אם להשתקע בה.

הופתעתי ונהניתי הרבה לשמוע את דבורו העברי החי והשוטף במבטא הספרדי, לאחר שהורגלתי קודם לכן לדבר אתו רוסית.

עובדה אופינית: סחה לי הרופאה מ. ק. שבאה בשנת 1913 בפעם הראשונה לארץ־ישראל, באחת הישיבות של הרופאים ביקשה את רשות הדבור ורצתה לדבר רוסית, מפני שלא ידעה עדיין עברית. ד"ר בעהם התנגד לכך. הרופאה מסרה לו איפוא בלחש את תוכן דבריה ברוסית. והוא השמיע את הדברים בישיבה בעברית.

מראשית בואו ארצה לחם בקנאות להחיאת שפתנו, מתוך הכרה ברורה, שבארץ העברים צריכה לשלוט רק הלשון העברית, ואותה יש לכפות גם על העולים החדשים.

מתוך סנטימנטים לעיר־בירתנו ירושלים, קבע בה את מושבו בבואו לארץ ובה יסד – בשנת 1913 – את “מכון פסטר” הראשון בארץ.

כמנהגו לא דיבר הרבה, לא הקים רעש לא בעתונות ולא באספות וישיבות, כי אם נגש מיד לפעולה מעשית.

הממשלה התורכית ועירית ירושלים לא הגישו לו כל עזרה, ומסופקני אם גם ההסתדרות הציונית סייעה בהרבה לחלוץ הנועז בבצוע תכניתו החשובה. אולם הד"ר בעהם לא רפו ידיו, עבד בלי לאות לשם בסוס מכון פסטר בירושלים. וגם בימי מלחמת העולם (18–1915) לא פסק מלפעול במכון המדעי על אף היחס הקשה מצד השלטון הצבאי והאזרחי.

שתים עשרה שנה ישב בירושלים ונלחם בכל כחותיו על קיום המוסד המדעי, ועם גידול תל־אביב העביר את המכון אליה בשנת 1925. כעבור שנה פתח סניף בחיפה ואחרי כן עוד סניף בפתח־תקוה. שנים רבות נסע מעיר לעיר ויחידי נשא בעול ההוצאות להחזקת שלושה סניפים של מכון פסטר. מאות ואלפי אנשים הציל הד"ר בעהם מסכנת הכלבת.

הד"ר בעהם היה איש המדע במלוא המשמע, אהב את מקצועו עד כדי שגעון והיה מוכן להקריב למענו קרבנות רבים ועצומים, ואף על פי כן לא הצטמצם בד' אמות של המדע הרפואי בלבד. תמיד מצא לו שעות פנויות להתמסר גם לעבודה צבורית בשטחים שונים.

בימי מלחמת העמים הקודמת היה חבר ועד החינוך והועד המפקח של בתי הספר בירושלים, ובעת ובעונה אחת אירגן עזרה רפואית לעניי ירושלים.

בשנת 1930 היה ממיסדי העתון “הרפואה” (היוצא לאור עד היום). כן הניח יסוד לתוצרת רפואית בארץ־ישראל. שנים רבות היו נוהגים להביא את הזרק נגד כלבת מחוץ־לארץ, ובעקשנותו המתמדת הרגיל את הרופאים להשתמש בזרק “מתוצרת הארץ”.

בשנים האחרונות הקדיש הרבה זמן ומרץ למגן־דוד־אדום בתל־אביב, ביחוד התמסר לאיגוד להשלטת העברית ועמד בראשו עד יום מותו.

ראיתיו בחג השבעים של מ. מ. אוסישקין ז“ל, שחגגו זמן קצר לפני מותו של הד”ר בעהם. עקבות המחלה האנושה נכרו בפניו: עיניו נמקו בחוריהן, הפנים נצטמקו, ורזון שולח בעצמותיו.

שאלתיו למה הוא מאחר לשבת באולם הצפוף של הגמנסיה “הרצליה”, בו חגגו את יובל אוסישקין, והרי ישיבה זו מזיקה ודאי לבריאותו הרופפת. על כך ענה לי, ועיניו הבריקו כאילו אותו רגע בברק נעורים: “אין דבר. כשאני נמצא במסיבות הותיקים אני מעלה בזכרוני את הימים הראשונים של תנועת שחרורנו. הרבה מחלוצינו הראשונים הלכו מאתנו ללא שוב ולא נוסיף לראותם באור החיים, ואילו שארית הפליטה, שרידי ה”גברדיה", צריכים להמשיך את דרכם על אף המכשולים והמעצורים החוסמים את דרכנו – הדרך המובילה לציון. אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים, וחביבים יסורים על ישראל בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בארץ־ישראל.

גם בשכבו על ערש דוי במשך חדשים מספר, לא פסק להתענין בילד־שעשועיו “האיגוד להשלטת העברית”, במגן־דוד־אדום, וביחוד דאג הרבה להבראת הארץ ולמכון פסטר, שהיה ממפעלי־חייו העיקריים.

בדוגמת חלוצים אחרים בשטח המדע והלאומיות, אשר לא תמיד בני־מזל היו ולא תמיד הכירו במפעליהם ובתורתם בעודם בחיים – היה גם הד"ר אריה בעהם. חלוץ אמיתי היה, אידיאליסטן לוחם וקנאי, עד יומו האחרון. בודד ועזוב היה אבל לא מיואש, מתוך אמונה שלמה שהאידאלים שלו יתגשמו סוף־סוף

---

ד“ר משה שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881. בשנת 1907 גמר חוק לימודיו ברפואה. מקיץ 1911 בארץ־ישראל. מיסד ההסתדרות הרפואית, תחילה יו”ר סניף תל־אביב ואחר כך יו"ר המרכז הארצי. עסקן ציבורי גם בשטחים אחרים.

גב' רבקה שרמן נולדה בשנת 1881 באודיסה. נפטרה ד' אדר ב' ת"ש (14.3.40) בתל־אביב.

כעין משפחה אחת היתה האוכלוסיה המצערה, בת 500 נפש, בשנים הראשונות של הפרבר תל־אביב. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע חשוב למשפחה, עורר תשומת־לב והיה במשך זמן ידוע לשיחה בפי כל, עד שבא עולה חדש ו“השכיח” את הראשון.

והיכן היו פוגשים לראשונה את המתישב החדש, בפרט אם משכיל הוא, וקצת בעל שם ועבר? – בבית ראש השכונה, מאיר דיזנגוף.

באחת מימות הקיץ של שנת 1911 מצאתי בביתו של דיזנגוף כמה אורחים חדשים, ובהם הכרתי לראשונה את הד"ר משה שרמן ורעיתו רבקה, שעלו ארצה לפני ימים מספר.

לנגד עיני עמד איש צעיר במלוא־כחו, גבה־קומה ובעל פנים שוחקות ועינים מפיקות נועם.

השם “שרמן” היה מוכר לי שנים רבות כאחד מבעלי בתי הדפוס והמולי"ם הנודעים באודיסה. להוצאת ספרים של יעקב שרמן (אביו של הד"ר מ. שרמן) יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, כמפיצה של הספרות הציונית והיהודית־הלאומית בלשון הרוסית.

ביחוד נתפרסם שמו של יעקב שרמן, בשעה שהוציא לאור בבית־דפוסו הגדול במהדורה נאה ברוסית את דברי ימי ישראל לפרופ' צבי גרץ. בנו, משה שרמן, היה אחד ממתרגמי הספר מגרמנית לרוסית. תולדות ישראל לגרץ נפוצו בין יהודי רוסיה באלפי טופסים.

במשך הזמן נעשה הד“ר משה שרמן לתושב ותיק בארץ ובתל־אביב, לאחד היוצרים והבונים, לרופא פופולארי ולעסקן רפואי – ליו”ר ההסתדרות הרפואית העברית בארץ.

הד"ר מ. שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881 ובימי ילדותו עבר עם הוריו לאודיסה. שם גמר גימנסיה, ונכנס בשנת 1900 לאוניברסיטה ללמוד רפואה. אולם בגלל מהפכת 1905 והפרעות שפרצו בעקבותיה באודיסה, נסגרה האוניברסיטה לשנה תמימה. אז עבר הסטודנט מ. שרמן לברלין ולמד שם באוניברסיטה שנה אחת.

בשובו לאודיסה רצה לעמוד שם בבחינת־גמר באוניברסיטה באביב 1907 – ושוב פרצו מהומות, הוכרזה שביתה מצד הסטודנטים ואחר כך – השבתה מצד הפרופסורים.

באוניברסיטה של אודסה השתררה בימים ההם אוירה אנטי־יהודית כזו, עד שכל הסטודנטים היהודים אשר עמדו להבחן בבחינת־גמר, נאלצו לבקש להם אכסניות־של־תורה אחרות. הסטודנט שרמן נכנס לפאקולטה הרפואית בדורפאט ובה סיים את חוק־לימודיו בשנת 1907. אחר כך השתלם שנים מספר במוסקבה ובווינא. עוד בלמדו באוניברסיטה של אודיסה היה פעיל בחוג הסטודנטים הציונים הראשון באודיסה, הטיל על עצמו כמה תפקידים אחראיים ונעשה לרוח החיה של האגודה הציונית האקדמאית. באותו זמן יסד בעצמו אגודות ציוניות עממיות, ובהן חוג “בנות ציון”, נכנס גם לשורות הפועלים היהודים ויסד חוג “פועלי־ציון”.

מפעם לפעם היה מופיע באספות צבוריות, ומשתתף בוכוחים פומביים עם הנוער היהודי שהשתייך לתנועות הסוציאליסטיות הכלליות.

את מיטב זמנו ומרצו הקדיש הסטודנט שרמן לעבודה ציונית, ועוד בהיותו סטודנט נבחר (בשנת 1903) לציר הקונגרס הציוני השישי הוא “קונגרס אוגאנדה”. שם הצטרף לפרקציה הדימוקרטית, שבראשה עמדו ליאו מוצקין, חיים ויצמן, ברתולד פייבל ואחרים. היה מאומרי ה“לאו” בשאלת אוגאנדה כ“מלון־לילה”.

בגמרו את האוניברסיטה בדורפאט, החל הד"ר שרמן מכין את עצמו לקראת עליה לארץ־ישראל. שנים רבות התמחה במקצועו הרפואי למחלות אף, אוזן וגרון, וביולי 1911 יצא את עיר־מגורו אודיסה, ויחד עם רעיתו וילדתו הפעוטה, בת שנה אחת, בא ארצה וירד בנמל יפו.

תל־אביב מנתה כבר את השנה השניה לקיומה, אבל מחוסר דירות פנויות בתל־אביב התישב בזמן הראשון ביפו ופתח שם את המרפאה שלו, וכעבור זמן קצר העתיק את מושבו לתל־אביב.

ארבעה רופאים היו בימים ההם בתל־אביב ואלה הם: ד“ר ח. חיסין, ד”ר ל. פוחובסקי, גברת ד“ר ס. בלקינד, וגב' ד”ר ב. יונס. ביפו גרו עוד שלושה רופאים יהודים: ד“ר מ. שטיין, ד”ר קנטורוביץ וד“ר שמי. כל הרופאים הללו היו רופאים כלליים ועסקו בריפוי מחלות כלליות, והד”ר שרמן היה הרופא הראשון בתל־אביב למחלות אף, אוזן וגרון. מעט־מעט “כבש” את תל־אביב, יפו ומושבות יהודה, וכל הסובלים ממחלות כלי הנשימה היו פונים אליו.

נטיתו לעסקנות צבורית לא נתנה לו מנוח, ועד מהרה נכנס לחיים הצבוריים והחברתיים.

בראש וראשונה העמיד לו למטרה לארגן את הרופאים היהודים ל“הסתדרות רפואית”, והדבר עלה בידו בעזרתם הפעילה של ד“ר פוחובסקי וד”ר קרינקין.

לראש ההסתדרות הרפואית נבחר אז ד“ר ל. פוחובסקי, וכעבור שנים מספר עברה הנשיאות לידי הד”ר שרמן, משנת 1912 ועד היום הוא עומד בראש כל הפעולות של צבור הרופאים העברים בארץ־ישראל. שבע־עשרה שנה ניהל את סניף תל־אביב, ואחר כך נבחר לועד המרכזי ועד היום הוא משמש כנשיאו.

ד"ר שרמן היה מראשי הלוחמים כנגד הניצול המופרז של הדיירים על־ידי בעלי הבתים, שאמרו להשתמש לטובתם בקוניונקטורה של גידול העליה ומיעוט דירות.

בשנות 1911–1914 היו מקבלים בתל־אביב שכר חדר בשעור 25־15 פרנק (100–500 מא"י) לחודש. בימים ההם היה בכך משום הפקעת שכר דירה, והשכנים מיחו בפני ועד תל־אביב, הזעיקו אספות פומביות והביעו התנגדותם הנמרצת למחירי הדירות, שאינם בהתאם לרמת החיים.

בראש הקושרים והמורדים עמד, כאמור, הד"ר שרמן, אשר הוציא לשם כך עלון־הסברה שבו הטיחו השכנים דברים קשים כלפי בעלי הבתים.

ראש המדברים בכל מקום בשאלה זו היה – הד"ר שרמן, ודבריו מצאו אוזן קשבת.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 השתררה מבוכה בישוב העברי, – אשר ברובו הגדול נמנה על הנתינים הזרים של הארצות האויבות – בקשר עם שאלת ההתאזרחות העותומנית, שהיתה נותנת את הזכות להשאר בארץ בתקופת המלחמה הקודמת. כנגד הפקפקנים וההססנים הרבים, היה הד"ר שרמן אחד מן המתעתמנים הראשונים, התאזרח והתנדב כרופא צבאי בחיל התורכים.

בתקופת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב, שהחלה בניסן תרע“ז ונסתיימה בחשון תרע”ט, היה אחד הרופאים במחנות הגולים, שהתפזרו במושבות שומרון ובגליל, ובאותו זמן עסק גם בעבודה ציבורית בחיפה, בעיקר ב“ועד ההגירה”.

יותר משנה וחצי היה רופא־נודד שעבר ממחנה למחנה בעגלה או ברכיבה, ומפרק לפרק היה נוסע בלוית ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, והיה מושיט את עזרתו הרפואית לכל דורשיו הרבים מבני תל־אביב ויפו, אשר היו מחכים לו בכליון עינים.

כותב השורות האלה, יחד עם חלק גדול של מורי ותלמידי הגמנסיה העברית “הרצליה”, התגוררו אז בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה.

באחד מימי קיץ תרע“ח הופתענו לבקורו של ד”ר שרמן על מדיו הצבאיים. הוא בא אלינו לשפיה כקצין צבאי תורכי, ברגל מזכרון־יעקב, לראות את מורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” בה למדו בתו ובנו.

ד“ר שרמן מסר לנו דרישת־שלום מאת “ראש הגולה” ומכל גולי תל־אביב ויפו, שהיו פזורים בחיפה, טבריה, צפת ומושבות שומרון והגליל. שמחנו מאוד לקראתו, וביחוד הופתענו לשמע דבורו העברי, הואיל ובשנים הראשונות לבואו ארצה היתה שגורה עוד בפיו הלשון הרוסית, כי לא הספיק עדיין לסגל לעצמו את הלשון העברית. ד”ר שרמן סיפר לנו על פרשת הסבל הגדול שסבלו אחינו הגולים וכן גם על מאמצו של דיזנגוף להקל את מצבם החמור.

בגמר המלחמה חזרו גולי תל־אביב ויפו בתשרי תרע“ט למעונותיהם ולזבולם, וגם הד”ר שרמן היה בין החוזרים.

לאחר הפסקה ממושכת של שנות המלחמה, חזר הד"ר שרמן בכל נפשו ומאודו לעבודה הציבורית לכל גווניה.

כעבור שבועות מספר הוזמנה (בכסלו תרע"ט) ישיבה לביתו של דיזנגוף, בהשתתפות כמה עסקנים מתל־אביב, בין המוזמנים היו: ש. בן־ציון, ד“ר א. צפרוני, ד”ר מ. שרמן, ד"ר א. ברוך, כותב השורות האלה ועוד כמה אישים מראשוני תל־אביב.

על הפרק עמדה שאלת ליכוד כוחות החוגים האזרחיים לשם יצירת ארגון מאוחד, אשר ייצג את הצבור האזרחי היושב בארץ.

באספה הכללית שנתקיימה לאחר זמן מה, הוחלט לכנות את הארגון בשם “האזרח”, ונבחרו מועצה גדולה וועד פועל מצומצם.

הד“ר שרמן היה אחד החברים הפעילים בועד הפועל של “האזרח”, מראשי המרצים והנואמים, בעת שדיזנגוף נסע ללונדון בשליחות ציבורית חשובה, ואחר כך לפאריס כחבר המשלחת הארצישראלית לפני ועידת השלום,– עברה הנהלת כל הסתדרות “האזרח” לידי הד”ר שרמן.

התעמולה לא הצטמצמה בתל־אביב בלבד, אלא הקיפה את ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, וכן את המושבות המרכזיות. מפרק לפרק היו מכנסים אספות פומביות וישיבות מצומצמות, והד"ר שרמן היה מופיע לעתים קרובות ומרצה על עקרונות “האזרח”.

באותו זמן הוחלט להוציא ירחון “האזרח”, שיצא לאור במשך שנתים בעריכתו הראשית של ש. בן־ציון, ועוזריו הקרובים במערכת היו הד“ר א. צפרוני והד”ר מ. שרמן.

מלבד הירחון יצא לאור גם עלון “השעה” בעריכת י. בר־דרורא. ד"ר שרמן השתתף בתמידות בעילום־שם גם בירחון וגם בשבועון. הפיליטונים שכתב היו מתובלים בהומור מוצלח, אשר בהם השתקפו החיים הצבוריים, הישוביים והמדיניים. באותו זמן נבחר כחבר ההנהלה של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל.

כמה שנים היה חבר במועצתה העירונית של תל־אביב, השתייך לגוש האזרחי וידע להגן בתבונה על עמדותיו והשקפותיו החברתיות בלי משוא־פנים, כן השתתף בכמה מפעלי תרבות וחנוך. אולם גולת הכותרת של עבודתו הציבורית: ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שאליה הוא קשור זה שלוש עשרות שנים רצופות, לה הוא מקדיש את מיטב זמנו וכושר פעולתו. גם כיום הוא הרוח החיה ואחד מעמודי התווך בהסתדרות המקיפה קרוב לאלפים חברים רופאים בכל ערי הארץ ומושבותיה.

באוגוסט 1939 אירגן בג’ינבה כינוס רופאים יהודים מארצות שונות, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס הציוני באותה עיר. כינוס זה נמשך כמה ימים. פתחו וניהלו הד"ר שרמן. בנאום הפתיחה סקר באופן מקיף את מצב הרופא היהודי בעולם הרחב. דיבר על הסכנה האיומה הנשקפת למדע הלאומי היהודי ולרפואה. כתוצאה מגירוש מלומדים ואנשי־מדע יהודים מאוניברסיטאות גדולות ורבות באירופה המרכזית.

בהרצאה מיוחדת הרצה על פעולות ההסתדרות הרפואית מראשית הוסדה ועד התקופה האחרונה, והתעכב על הבעיה החשובה שיש ביצירת מרכז רפואי גדול בא"י, לאחר שאלפי רופאים ופרופיסורים יהודים מגרמניה, אוסטריה, ציכוסלובקיה ועוד התישבו בה בשנים האחרונות.

הרצאתו המקיפה עוררה התענינות רבה בחוגי הרופאים הצירים והאורחים שהתכנסו בג’ניבה מכל ארצות תבל.

נזדמן לי לבקר כאורח באחת הישיבות של כינוס הרופאים בג’ניבה, ששם דובר על יצירת קשר אמיץ וחי בין כל הרופאים היהודים באשר הם שם. הובעה דעה כללית, שמרכז ארגוני הרופאים היהודים מקומו בארץ־ישראל. הצירים והאורחים התיחסו בכבוד רב לאיש, העומד עשרות שנים בראש ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל.

רבות פעל ועשה מיום בואו אל הארץ בשטחים שונים של העבודה הציבורית. גם עתה, בהגיעו לשנות העמידה, הוא ממשיך לעבוד בלי ליאות בחברה ובצבור.

שמו של ד"ר שרמן נעשה לשם נרדף עם ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל, שהיה ממחולליה וממיסדיה הראשונים, ואין להפריד ביניהם.

_______

ולטוב יזכר גם שמה של רבקה שרמן ז“ל, אשת־נעוריו של הד”ר שרמן, אשה חכמה ופעילה, אשר לוותה אותו על דרכו לארץ־ישראל במשך שנים רבות. ראויה היא שנציב גם לה ציון:

ילידת אודיסה, אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשיה זעירה לממתקים. אחיה ד“ר יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לנירופתולוגיה באודיסה, היה פעיל שנים רבות בועד חובבי ציון. להסתדרות הציונית נכנסו הד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בשחר ילדותה קבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה התהלכה עם החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה שמונה־עשרה שנה הלכה רבקה ריימיסט (בשנת 1899) לג’יניבה ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקורסים רפואים של פיזיוטיראפיה (רפוי בחשמל ומסג') והתכוננה לצאת אחר־כך לארץ־ישראל. בינתים נישאה לסטודנט משה שרמן.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שרמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם רוח הגברת שרמן היה טוב עליה. היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים הרחבים באודיסה וקבלה את כל יסוריה באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה.

כשהתנדב הד"ר שרמן לצבא התורכי היתה היא מן המאמצים ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה הארוכה שארכה יותר מארבע שנים. בעלה הד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב ואחרי כן נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחלשים.

לאחר הכבוש הבריטי עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית.

במאמצים מרובים הקימה לה משפחת שרמן בשנת 1921 בית קטן ברחוב הנקרא כיום רחוב מוהילובר, סמוך לשכונה ערבית ביפו. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

בתולדות תל־אביב תיזכר רבקה שרמן בשורת הנשים הראשונות, שעזרו כמיטב כוחותיהן לבונים הראשונים.