ד“ר משה שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881. בשנת 1907 גמר חוק לימודיו ברפואה. מקיץ 1911 בארץ־ישראל. מיסד ההסתדרות הרפואית, תחילה יו”ר סניף תל־אביב ואחר כך יו"ר המרכז הארצי. עסקן ציבורי גם בשטחים אחרים.

גב' רבקה שרמן נולדה בשנת 1881 באודיסה. נפטרה ד' אדר ב' ת"ש (14.3.40) בתל־אביב.

כעין משפחה אחת היתה האוכלוסיה המצערה, בת 500 נפש, בשנים הראשונות של הפרבר תל־אביב. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע חשוב למשפחה, עורר תשומת־לב והיה במשך זמן ידוע לשיחה בפי כל, עד שבא עולה חדש ו“השכיח” את הראשון.

והיכן היו פוגשים לראשונה את המתישב החדש, בפרט אם משכיל הוא, וקצת בעל שם ועבר? – בבית ראש השכונה, מאיר דיזנגוף.

באחת מימות הקיץ של שנת 1911 מצאתי בביתו של דיזנגוף כמה אורחים חדשים, ובהם הכרתי לראשונה את הד"ר משה שרמן ורעיתו רבקה, שעלו ארצה לפני ימים מספר.

לנגד עיני עמד איש צעיר במלוא־כחו, גבה־קומה ובעל פנים שוחקות ועינים מפיקות נועם.

השם “שרמן” היה מוכר לי שנים רבות כאחד מבעלי בתי הדפוס והמולי"ם הנודעים באודיסה. להוצאת ספרים של יעקב שרמן (אביו של הד"ר מ. שרמן) יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, כמפיצה של הספרות הציונית והיהודית־הלאומית בלשון הרוסית.

ביחוד נתפרסם שמו של יעקב שרמן, בשעה שהוציא לאור בבית־דפוסו הגדול במהדורה נאה ברוסית את דברי ימי ישראל לפרופ' צבי גרץ. בנו, משה שרמן, היה אחד ממתרגמי הספר מגרמנית לרוסית. תולדות ישראל לגרץ נפוצו בין יהודי רוסיה באלפי טופסים.

במשך הזמן נעשה הד“ר משה שרמן לתושב ותיק בארץ ובתל־אביב, לאחד היוצרים והבונים, לרופא פופולארי ולעסקן רפואי – ליו”ר ההסתדרות הרפואית העברית בארץ.

הד"ר מ. שרמן נולד בניקוליוב בשנת 1881 ובימי ילדותו עבר עם הוריו לאודיסה. שם גמר גימנסיה, ונכנס בשנת 1900 לאוניברסיטה ללמוד רפואה. אולם בגלל מהפכת 1905 והפרעות שפרצו בעקבותיה באודיסה, נסגרה האוניברסיטה לשנה תמימה. אז עבר הסטודנט מ. שרמן לברלין ולמד שם באוניברסיטה שנה אחת.

בשובו לאודיסה רצה לעמוד שם בבחינת־גמר באוניברסיטה באביב 1907 – ושוב פרצו מהומות, הוכרזה שביתה מצד הסטודנטים ואחר כך – השבתה מצד הפרופסורים.

באוניברסיטה של אודסה השתררה בימים ההם אוירה אנטי־יהודית כזו, עד שכל הסטודנטים היהודים אשר עמדו להבחן בבחינת־גמר, נאלצו לבקש להם אכסניות־של־תורה אחרות. הסטודנט שרמן נכנס לפאקולטה הרפואית בדורפאט ובה סיים את חוק־לימודיו בשנת 1907. אחר כך השתלם שנים מספר במוסקבה ובווינא. עוד בלמדו באוניברסיטה של אודיסה היה פעיל בחוג הסטודנטים הציונים הראשון באודיסה, הטיל על עצמו כמה תפקידים אחראיים ונעשה לרוח החיה של האגודה הציונית האקדמאית. באותו זמן יסד בעצמו אגודות ציוניות עממיות, ובהן חוג “בנות ציון”, נכנס גם לשורות הפועלים היהודים ויסד חוג “פועלי־ציון”.

מפעם לפעם היה מופיע באספות צבוריות, ומשתתף בוכוחים פומביים עם הנוער היהודי שהשתייך לתנועות הסוציאליסטיות הכלליות.

את מיטב זמנו ומרצו הקדיש הסטודנט שרמן לעבודה ציונית, ועוד בהיותו סטודנט נבחר (בשנת 1903) לציר הקונגרס הציוני השישי הוא “קונגרס אוגאנדה”. שם הצטרף לפרקציה הדימוקרטית, שבראשה עמדו ליאו מוצקין, חיים ויצמן, ברתולד פייבל ואחרים. היה מאומרי ה“לאו” בשאלת אוגאנדה כ“מלון־לילה”.

בגמרו את האוניברסיטה בדורפאט, החל הד"ר שרמן מכין את עצמו לקראת עליה לארץ־ישראל. שנים רבות התמחה במקצועו הרפואי למחלות אף, אוזן וגרון, וביולי 1911 יצא את עיר־מגורו אודיסה, ויחד עם רעיתו וילדתו הפעוטה, בת שנה אחת, בא ארצה וירד בנמל יפו.

תל־אביב מנתה כבר את השנה השניה לקיומה, אבל מחוסר דירות פנויות בתל־אביב התישב בזמן הראשון ביפו ופתח שם את המרפאה שלו, וכעבור זמן קצר העתיק את מושבו לתל־אביב.

ארבעה רופאים היו בימים ההם בתל־אביב ואלה הם: ד“ר ח. חיסין, ד”ר ל. פוחובסקי, גברת ד“ר ס. בלקינד, וגב' ד”ר ב. יונס. ביפו גרו עוד שלושה רופאים יהודים: ד“ר מ. שטיין, ד”ר קנטורוביץ וד“ר שמי. כל הרופאים הללו היו רופאים כלליים ועסקו בריפוי מחלות כלליות, והד”ר שרמן היה הרופא הראשון בתל־אביב למחלות אף, אוזן וגרון. מעט־מעט “כבש” את תל־אביב, יפו ומושבות יהודה, וכל הסובלים ממחלות כלי הנשימה היו פונים אליו.

נטיתו לעסקנות צבורית לא נתנה לו מנוח, ועד מהרה נכנס לחיים הצבוריים והחברתיים.

בראש וראשונה העמיד לו למטרה לארגן את הרופאים היהודים ל“הסתדרות רפואית”, והדבר עלה בידו בעזרתם הפעילה של ד“ר פוחובסקי וד”ר קרינקין.

לראש ההסתדרות הרפואית נבחר אז ד“ר ל. פוחובסקי, וכעבור שנים מספר עברה הנשיאות לידי הד”ר שרמן, משנת 1912 ועד היום הוא עומד בראש כל הפעולות של צבור הרופאים העברים בארץ־ישראל. שבע־עשרה שנה ניהל את סניף תל־אביב, ואחר כך נבחר לועד המרכזי ועד היום הוא משמש כנשיאו.

ד"ר שרמן היה מראשי הלוחמים כנגד הניצול המופרז של הדיירים על־ידי בעלי הבתים, שאמרו להשתמש לטובתם בקוניונקטורה של גידול העליה ומיעוט דירות.

בשנות 1911–1914 היו מקבלים בתל־אביב שכר חדר בשעור 25־15 פרנק (100–500 מא"י) לחודש. בימים ההם היה בכך משום הפקעת שכר דירה, והשכנים מיחו בפני ועד תל־אביב, הזעיקו אספות פומביות והביעו התנגדותם הנמרצת למחירי הדירות, שאינם בהתאם לרמת החיים.

בראש הקושרים והמורדים עמד, כאמור, הד"ר שרמן, אשר הוציא לשם כך עלון־הסברה שבו הטיחו השכנים דברים קשים כלפי בעלי הבתים.

ראש המדברים בכל מקום בשאלה זו היה – הד"ר שרמן, ודבריו מצאו אוזן קשבת.

עם פרוץ מלחמת העמים בשנת 1914 השתררה מבוכה בישוב העברי, – אשר ברובו הגדול נמנה על הנתינים הזרים של הארצות האויבות – בקשר עם שאלת ההתאזרחות העותומנית, שהיתה נותנת את הזכות להשאר בארץ בתקופת המלחמה הקודמת. כנגד הפקפקנים וההססנים הרבים, היה הד"ר שרמן אחד מן המתעתמנים הראשונים, התאזרח והתנדב כרופא צבאי בחיל התורכים.

בתקופת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב, שהחלה בניסן תרע“ז ונסתיימה בחשון תרע”ט, היה אחד הרופאים במחנות הגולים, שהתפזרו במושבות שומרון ובגליל, ובאותו זמן עסק גם בעבודה ציבורית בחיפה, בעיקר ב“ועד ההגירה”.

יותר משנה וחצי היה רופא־נודד שעבר ממחנה למחנה בעגלה או ברכיבה, ומפרק לפרק היה נוסע בלוית ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, והיה מושיט את עזרתו הרפואית לכל דורשיו הרבים מבני תל־אביב ויפו, אשר היו מחכים לו בכליון עינים.

כותב השורות האלה, יחד עם חלק גדול של מורי ותלמידי הגמנסיה העברית “הרצליה”, התגוררו אז בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה.

באחד מימי קיץ תרע“ח הופתענו לבקורו של ד”ר שרמן על מדיו הצבאיים. הוא בא אלינו לשפיה כקצין צבאי תורכי, ברגל מזכרון־יעקב, לראות את מורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” בה למדו בתו ובנו.

ד“ר שרמן מסר לנו דרישת־שלום מאת “ראש הגולה” ומכל גולי תל־אביב ויפו, שהיו פזורים בחיפה, טבריה, צפת ומושבות שומרון והגליל. שמחנו מאוד לקראתו, וביחוד הופתענו לשמע דבורו העברי, הואיל ובשנים הראשונות לבואו ארצה היתה שגורה עוד בפיו הלשון הרוסית, כי לא הספיק עדיין לסגל לעצמו את הלשון העברית. ד”ר שרמן סיפר לנו על פרשת הסבל הגדול שסבלו אחינו הגולים וכן גם על מאמצו של דיזנגוף להקל את מצבם החמור.

בגמר המלחמה חזרו גולי תל־אביב ויפו בתשרי תרע“ט למעונותיהם ולזבולם, וגם הד”ר שרמן היה בין החוזרים.

לאחר הפסקה ממושכת של שנות המלחמה, חזר הד"ר שרמן בכל נפשו ומאודו לעבודה הציבורית לכל גווניה.

כעבור שבועות מספר הוזמנה (בכסלו תרע"ט) ישיבה לביתו של דיזנגוף, בהשתתפות כמה עסקנים מתל־אביב, בין המוזמנים היו: ש. בן־ציון, ד“ר א. צפרוני, ד”ר מ. שרמן, ד"ר א. ברוך, כותב השורות האלה ועוד כמה אישים מראשוני תל־אביב.

על הפרק עמדה שאלת ליכוד כוחות החוגים האזרחיים לשם יצירת ארגון מאוחד, אשר ייצג את הצבור האזרחי היושב בארץ.

באספה הכללית שנתקיימה לאחר זמן מה, הוחלט לכנות את הארגון בשם “האזרח”, ונבחרו מועצה גדולה וועד פועל מצומצם.

הד“ר שרמן היה אחד החברים הפעילים בועד הפועל של “האזרח”, מראשי המרצים והנואמים, בעת שדיזנגוף נסע ללונדון בשליחות ציבורית חשובה, ואחר כך לפאריס כחבר המשלחת הארצישראלית לפני ועידת השלום,– עברה הנהלת כל הסתדרות “האזרח” לידי הד”ר שרמן.

התעמולה לא הצטמצמה בתל־אביב בלבד, אלא הקיפה את ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, וכן את המושבות המרכזיות. מפרק לפרק היו מכנסים אספות פומביות וישיבות מצומצמות, והד"ר שרמן היה מופיע לעתים קרובות ומרצה על עקרונות “האזרח”.

באותו זמן הוחלט להוציא ירחון “האזרח”, שיצא לאור במשך שנתים בעריכתו הראשית של ש. בן־ציון, ועוזריו הקרובים במערכת היו הד“ר א. צפרוני והד”ר מ. שרמן.

מלבד הירחון יצא לאור גם עלון “השעה” בעריכת י. בר־דרורא. ד"ר שרמן השתתף בתמידות בעילום־שם גם בירחון וגם בשבועון. הפיליטונים שכתב היו מתובלים בהומור מוצלח, אשר בהם השתקפו החיים הצבוריים, הישוביים והמדיניים. באותו זמן נבחר כחבר ההנהלה של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל.

כמה שנים היה חבר במועצתה העירונית של תל־אביב, השתייך לגוש האזרחי וידע להגן בתבונה על עמדותיו והשקפותיו החברתיות בלי משוא־פנים, כן השתתף בכמה מפעלי תרבות וחנוך. אולם גולת הכותרת של עבודתו הציבורית: ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שאליה הוא קשור זה שלוש עשרות שנים רצופות, לה הוא מקדיש את מיטב זמנו וכושר פעולתו. גם כיום הוא הרוח החיה ואחד מעמודי התווך בהסתדרות המקיפה קרוב לאלפים חברים רופאים בכל ערי הארץ ומושבותיה.

באוגוסט 1939 אירגן בג’ינבה כינוס רופאים יהודים מארצות שונות, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס הציוני באותה עיר. כינוס זה נמשך כמה ימים. פתחו וניהלו הד"ר שרמן. בנאום הפתיחה סקר באופן מקיף את מצב הרופא היהודי בעולם הרחב. דיבר על הסכנה האיומה הנשקפת למדע הלאומי היהודי ולרפואה. כתוצאה מגירוש מלומדים ואנשי־מדע יהודים מאוניברסיטאות גדולות ורבות באירופה המרכזית.

בהרצאה מיוחדת הרצה על פעולות ההסתדרות הרפואית מראשית הוסדה ועד התקופה האחרונה, והתעכב על הבעיה החשובה שיש ביצירת מרכז רפואי גדול בא"י, לאחר שאלפי רופאים ופרופיסורים יהודים מגרמניה, אוסטריה, ציכוסלובקיה ועוד התישבו בה בשנים האחרונות.

הרצאתו המקיפה עוררה התענינות רבה בחוגי הרופאים הצירים והאורחים שהתכנסו בג’ניבה מכל ארצות תבל.

נזדמן לי לבקר כאורח באחת הישיבות של כינוס הרופאים בג’ניבה, ששם דובר על יצירת קשר אמיץ וחי בין כל הרופאים היהודים באשר הם שם. הובעה דעה כללית, שמרכז ארגוני הרופאים היהודים מקומו בארץ־ישראל. הצירים והאורחים התיחסו בכבוד רב לאיש, העומד עשרות שנים בראש ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל.

רבות פעל ועשה מיום בואו אל הארץ בשטחים שונים של העבודה הציבורית. גם עתה, בהגיעו לשנות העמידה, הוא ממשיך לעבוד בלי ליאות בחברה ובצבור.

שמו של ד"ר שרמן נעשה לשם נרדף עם ההסתדרות הרפואית בארץ־ישראל, שהיה ממחולליה וממיסדיה הראשונים, ואין להפריד ביניהם.

_______

ולטוב יזכר גם שמה של רבקה שרמן ז“ל, אשת־נעוריו של הד”ר שרמן, אשה חכמה ופעילה, אשר לוותה אותו על דרכו לארץ־ישראל במשך שנים רבות. ראויה היא שנציב גם לה ציון:

ילידת אודיסה, אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשיה זעירה לממתקים. אחיה ד“ר יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לנירופתולוגיה באודיסה, היה פעיל שנים רבות בועד חובבי ציון. להסתדרות הציונית נכנסו הד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בשחר ילדותה קבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה התהלכה עם החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה שמונה־עשרה שנה הלכה רבקה ריימיסט (בשנת 1899) לג’יניבה ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקורסים רפואים של פיזיוטיראפיה (רפוי בחשמל ומסג') והתכוננה לצאת אחר־כך לארץ־ישראל. בינתים נישאה לסטודנט משה שרמן.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שרמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם רוח הגברת שרמן היה טוב עליה. היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים הרחבים באודיסה וקבלה את כל יסוריה באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה.

כשהתנדב הד"ר שרמן לצבא התורכי היתה היא מן המאמצים ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה הארוכה שארכה יותר מארבע שנים. בעלה הד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב ואחרי כן נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחלשים.

לאחר הכבוש הבריטי עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית.

במאמצים מרובים הקימה לה משפחת שרמן בשנת 1921 בית קטן ברחוב הנקרא כיום רחוב מוהילובר, סמוך לשכונה ערבית ביפו. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

בתולדות תל־אביב תיזכר רבקה שרמן בשורת הנשים הראשונות, שעזרו כמיטב כוחותיהן לבונים הראשונים.