¹

תקופת הבית השני, אף־על־פי שהיא קרובה לנו בזמן מן התקופה המקראית, איננה פחות סתומה ממנה. למרות ריבוי המקורות, ספרות התלמוד העצומה, הספרות החיצונית, ספרי פילון ויוסיפוס והברית החדשה, הסתום בה מרובה על הפתוח והספק על הודאי. דורות של חכמים בתקופה המודרנית השתדלו לעקוב אחרי שרשיהם של המוסדות והתורות היסודיות של היהדות הפרושית בתקופת הבית השני. כמה וכמה חוקרים, אשר היססו מפני טעמים מסוימים לטפל בתקופה המקראית, השקיעו את מרצם וחריפותם בחקירת התקופה הזאת, ולמרות כל מאמציהם הרבה פרקים בתולדות הבית השני נשארו סתומים עד ימינו אנו. ראשית־כל, קיימות סתירות בין המקורות החיצונים ובין המקורות שלנו. שנית, קיימות סתירות רבות במקורות התלמודיים עצמם. אין ספק שנמצאים בתלמוד הרבה משקעים מתקופות קודמות, המכילים גרעינים היסטוריים חשובים, אבל במשך הדורות נשתבשו המשקעים האלה, וטרם זכינו להוצאה מדעית של התלמוד. אמנם נכון, שהרבה חריפות עושה, ועלה בידי חכמים למצוא הרבה גירסאות נכונות, אבל לא תמיד אפשר לסמוך על החריפות בספרות ענקית כספרות התלמודית שלנו.

בכל הבעיות האלה אנו נתקלים בחקירת המוסד הדתי החשוב ביותר בתקופת הבית השני, מוסד שלחידושו כעת במדינת ישראל נלחמים מנהיגים דתיים מרובים, והוא מוסד הסנהדרין. ספר בעתו הוא, על כן, ספרו של פרופ' שמחה בנימין הוניג על הסנהדרין הגדולה². תוכן הספר הוא יותר מקיף משאפשר לדון לפי השם. המחבר נטל על עצמו את התפקיד הגודל לתת ניתוח מפורט של כל החיים החברתיים והרוחניים בארץ ישראל במשך תקופה של יותר ממאתים שנה, משנת 141 לפני הספירה, שנת בחירתו של שמעון החשמונאי לכהן גדול, עד שנת 66 אחרי הספירה, שנת ביטולה של הסנהדרין. בגוף הספר ובשלשים הנספחים הוא דן גם בבעיות רבות מתקופות קודמות ומאוחרות לזמן הרשמי של קיום הסנהדרין לפי הוניג.

כדי לעמוד על היקפו של הספר יש רק למנות מקצת מראשי הפרקים שבו. הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון שנים עשר פרקים, וביניהם: השם “סנהדרין” בספרות היוונית, וכו', מהות הסנהדרין ותפקידיה, דעות החוקרים על תולדות הסנהדרין; התהוות בית הדין הגדול, הרקע המדיני והחברתי, תולדות הזוגות, ריב המפלגות והנשיאות, מספר חברי הסנהדרין בתקופת הזוגות ובתקופה שאחרי הלל, ביטול הסנהדרין לפני החורבן וחידושה ביבנה, דרכי המשפט של הסנהדרין. בפרקים י’–י"א כמה פרקי־משנה חשובים לתולדות המשפט העברי. החלק השני מכיל שלשים נספחים המבהירים ענינים שונים בקשר לבעיות שנדונו בחלק הראשון. בסוף באו הערות מרובות לשני החלקים וגם ביבליוגרפיה ממצה.

מסקנת המחבר היא שהשלטון המדיני והדתי היה בתקופת הבית השני, החל משנת 141 עד לפני החורבן, מחולק לשלש רשויות: א. הדת; ב. בית המקדש וג. המלוכה. לכל אחת מהן היה מוסד עליון. המוסד הדתי העליון היתה הסנהדרין הגדולה, בת שבעים ואחד או שבעים חבר, אשר ישב בלשכת הגזית. המוסד העליון של הכהנים נקרא בית דין של כהנים והוא טיפל בכל הענינים הנוגעים לפולחן בבית המקדש, ומקום מושבו היה בלשכת העצה או לשכת פרהדרין של הכהן הגדול בבית המקדש. המוסד המדיני העליון היתה הסנהדרין הפוליטית או המועצה הפוליטית של המלכים מבית חשמונאי או מבית הורדוס או של הכהנים הגדולים תחת הנציבים הרומאים. מקום מושבה של המועצה הפוליטית היה בבית המועצה או בבוליטיריון בעיר העליונה בירושלים. לפני מועצה פוליטית כזו הובא ישו כאשר נתפש (מתי כ“ו, 59; מרקוס י”ב, 55).

פרופ הוניג אסף את דעות רוב החוקרים בבירור הבעיות הכרוכות בשאלת התהוות הסנהדרין. הוא מונה את הדעות האלה אחת לאחת, ואחרי כן הוא מברר את דעתו הוא. הוא מגן בחריפות רבה על דעותיו המקוריות ועל גישותיו לשאלות שונות. אולם לא בכל אפשר להסכים אתו. נסתפק בדוגמאות אחדות.

הרבה דיו נשפך על שאלת זמנו של ר' שמעון הצדיק, אשר בפרקי אבות הוא נזכר כאחד משיירי אנשי כנסת הגדולה (אבות א‘, ב’). ידועה הסתירה בנוגע לזמנו בין בן־סירא ובין יוסיפוס. בן־סירא עושה אותו לבן דורו, יוצא ששמעון הצדיק חי בתחילת המאה השניה לפני הספירה³. אבל לפי יוסיפוס יוצא ששמעון הצדיק חי בתחילת המאה השלשית לפני הספירה, בזמן מלכותו של תלמי פילאדלפוס (247­–282)⁴. רוב החוקרים של ימינו נוטים לראות בשמעון הצדיק את בן דורו של בן־סירא⁵. אבל הוניג אינו מקבל את דעתם. הוא הולך אחרי עזריה מן האדומים⁶ ואחרי ליאופולד לעוו⁷, אשר זיהו את שמעון הצדיק שבתלמוד עם שמעון בן מתתיהו החשמונאי, אותו שמעון שנבחר בשנת 141 באסיפת עם גדולה לכהן גדול ונשיא העם⁸. אמנם, גם הוניג מודה, שהרבה חכמים בשם שמעון היו בתקופת הבית השני שזכו לתואר “צדיק”, אבל שמעון הצדיק שבפרקי אבות הוא, לדעתו, שמעון החשמונאי, וכן הוא שמעון הצדיק שבהרבה אגדות תלמודיות. כמו כן הוא רואה באסיפת־העם הגדולה, שנתקיימה בשנת 141 בירושלים ובה נבחר שמעון לכהן הגדול ונשיא, את הכנסת הגדולה שבפרקי אבות. הוניג קורא בפרקי אבות במקום “משיירי” כנסת הגדולה, “משרי” (ש' שמאלית וריש צרויה) כנסת הגדולה, בהתאם למסופר ששמעון קיבל את התואר “שר עם אל”, זאת אומרת שר עם ישראל (ספר המכבים א', י“ד, כ”ו). ממילא מוכרח הוניג לשנות את הכרונולוגיה המקובלת של הזוגות. אנטיגונוס איש סוכו לא היה, לדעת הוניג, תלמידו של שמעון הצדיק, אלא חברו (שמעון נשיא הסנהדרין ואנטיגונוס אב־בית־דין. הוניג מבכר באבות א‘, ד’ את הנוסחא “מהם” על הנוסחא “ממנו” ומבאר “קיבל”, במשפט “אנטיגונס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק”, במובן של “קיבל נשיאות”, היינו, אנטיגונוס נתמנה לאב־בית־דין על־ידי שמעון, והזוג הראשון לא חי בזמנם של המתיוונים, בזמנו של הכהן הגדול אלקימוס, כמו שהיה מקובל עד עכשיו, כי אם אחרי שמעון הצדיק.

קיצונית מאד היא גם דעתו של הוניג על הזוגות. בפרשת הזוגות כבר דשו רבים. הוניג מקבל את דעתו של רבו, פרופ' שניאור זלמן צייטלין, על המחלוקת במשנה חגיגה ב' ב' אם לסמוך או לא לסמוך. דעתו של צייטלין היא שהמחלוקת היתה אם יש לסמוך על החכמים ולקבל את ההלכה החדשה שלהם⁹. אלה שאמרו שלא לסמוך, התנגדו להלכה החדשה, המבוססת על דרכים חדשות בפירוש התורה, ואלה שאמרו לסמוך, קיבלו את הדרך החדשה. אם נקבל את פירושו של צייטלין למשנה הזאת יוצא, שכל חמשת החכמים שאמרו שלא לסמוך, והם: יוסי בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, אבטליון ושמאי, היו קרובים בהשקפותיהם לצדוקים בהתנגדותם להלכה של הפרושים. הוניג הולך אחרי צייטלין, אלא כדי לכסות על קרבת החכמים הנזכרים להשקפת הצדוקים הוא מכנה אותם בשם “קיצונים”. למרות כל החריפות שבהסבר זה אי־אפשר להסכים לו. קשה להעלות על הדעת שהחכמים הנזכרים התנגדו לרעיון שיש לסמוך על דברי החכמים. הביאור המסורתי של המשנה, המסב את המחלוקת על סמיכת ידים על הקרבן בחג, מתקבל יותר על הדעת.

לעומת זאת מתקבל על הדעת תיקון אחד של הוניג בטכסט התלמוד, תיקון שמסיר הרבה קושיות. במאמר המכילתא “מכאן אמרו ארבעים שנה קודם חורבן הבית בטלו דיני נפשות”, קורא הוניג “ארבע שנה” במקום “ארבעים שנה”¹⁰. הסנהדרין בטלה עם תחילת המרד נגד רומא בשנת 66 אחרי הספירה. ממקומות שונים בתלמוד יוצא, שהסנהדרין התקיימה עד לפני החורבן.

דעות שונות רווחות בין החוקרים על המובן של “חבר היהודים” על המטבעות של המלכים מבית החשמונאים החל מיוחנן הורקנוס. הוניג אינו מכריע בדבר. לדעתו יתכן שמובנו הוא קיבוץ היהודים ויתכן שמובנו מועצת היהודים. כפי הנראה נעלם מהוניג המחקר של החוקר הגרמני הוגו ווילריך על המושג “חבר היהודים” בספרו על בית הורדוס. לפי ווילריך “חבר היהודים” הוא תרגום של המלה היוונית “דימוס”, מלה שיש לה מובן של “עם חפשי”¹¹.

מן הנמנע הוא למסור בבקורת את המון הבעיות שהוניג נוגע בהן בספרו. הספר הוא מיעוט המחזיק את המרובה. כל חוקר תקופת הבית השני ותולדות ההלכה יזקק לספר הזה, שהוא תרומה חשובה לחכמת ישראל.