הוא סיכל רגל ארוכה על רגל ארוכה בשבתו. שערותיו הגזוזות עמדו מסמרות שחורים וקשים ממעל למצחו המעוגל, מובלט-הגידים. עיניו הגדולות היו שקועות עמוק בחוריהן, כבורות שחורים. גובה-לחייו נוצץ לבן באור החלון: איש אשר בשרו הוא טיח דק על שלדו.

– “הייתי מחרים אותם, שורף אותם עד כלה, את כתבי המשוררים כמהי האלהים. סם-מוות הם מלעיטים להמונים. ומה אם סם-המוות הזה נתון בנרתיק יפה? אני מביט לתוכן. אי-אפשר לשחד אותי בצורה יפה. דווקא מפני שלהם יש צורות יפות, ואנו האתיאיסטים עדיין עניים אנו בצורות, עלינו להשמידם, שלא יהיו גוברים עלינו בהתחרות בלתי שווה…”

הדברים היו זרוקים לפני, מטפחת אדומה לפני שור. נכנסתי תיכף לויכוח, אם כי גם אני אינני מחבב ביותר את השירה החדשה המתיפחת ומתוודית לפני אלהים. כשם שיש העמדת פנים, כך יש גם העמדת רגש. טון של שקר נודף מדברי המשוררים האלה, וזה ריבי אתם, ולא שעיקרי אמונתם אינם רצויים לפני. ואולם כשמעי את יצר ההרס והשרפה המדבּר מגרונו של זה, עמדתי להגן, לא על השירים האלה דווקא, אלא על כל דבר יפה שהקנאי עלול לשברו מאי-הבנתו אותו.

“יש צורה”, אמרתי, “שהיא עצמה תוכן. אם המקרא אומר: לא תגנוב! והמשנה תאמר אין גונבין; אם המקרא יאמר הדלק תדליק, והמשנה אומרת: במה מדליקין ובמה אין מדליקין – הרי שני עולמות כאן, האחד רואה לפניו עם פרוע שצריך לכפות עליו תורה כגיגית, השני רואה לפניו עם עתיק, בעל מסורת והרגלים. וכי רק הרעיון הפורמאלי שבשיר הוא החשוב? שיר קתולי או ישראלי שנולד על טהרת הקודש, אפשר שבלא יודעים תהיינה תאוות-בשרים מצעקות מתוכו. מילטון ביקש להצדיק את דרכי האלהים לעיני האדם, ואולם מחמת המרידה שבנפשו, יצא אצלו אלהים חיוור וחלש, והשטן – אדיר ומפואר. כאן הכוונה הפנימית ניתנת למישוש ביד, ויש שהיא נסתרת יותר. הנואַנסים הנפשיים המתבטאים בצירופי-השיר הם העיקר, ולא אותה השארית שאפשר בקלות לתרגמה לשפה אחרת או לפרוזה”.

– “בלשון אתה בא עלי? יפי-לשון אינו ולא כלום! אני מביט מה שאומרים ולא איך שאומרים. העולם עומד על החומר ולא על הצורה”.

ידעתי כי קשה יהיה לי לבאר, למי שאינו מבין זאת מכבר, כי אין לשון יפה כשהיא לעצמה, אלא יפיה כולה באמתותה, בהתאמתה ל“מה” הבלתי-הגוי שהיא הוגה אותו במפורש. “מה” זה יכול להיות גוון-ירק מיוחד, כפת בחוט-יחסים שבין איש לחברו, אופן של געגועים, אופי של כעס פרטי, או המוני, ואולם אין הוא “מה” שהיה לו ביטוי קודם לכן בתיאולוגיה רשמית או אידיאולוגיה תכניתית, שהרי אז דבר שבלימוד הוא, צף על שטח-התודעה ולא יונק ממעמקים. נאחזתי איפוא, בפסוק האחרון שלו הסובל הארה מדעית.

– “העולם חומר, אתה סובר? הן גם הקדמונים ראו אותו על כל מראותיו וגווניו בתורת צורות שונות של ארבעה יסודות, ולפי ההשערות האחרונות, הכל, אפילו היסודות החימיים, אינו אלא סדרים, בצירופי מספּר שונים, של מרץ אחד הבא בשתים-שלש חטיבות מאוד קטנות. אם באמרך “חומר” לאותו מרץ אחד אתה מתכוון, הלא דבר שבהשערה הוא, איקס לא-ידוע, הנחה פילוסופית אשר המדע משתמש בה עד שתימצא לה הנחה יותר הוגנת לעובדות החדשות המצטברות במשך הימים. ואכן, ביחסיות כבר מדובר על “מאורעות”, אשר בהן חומר ומרץ אינן אלא הפשטות חד-צדדיות לצומת, שבה מקום, זמן, חומר ומרץ – הכל חד”.

– “מספּר וסדר אינם בוני העולם. צריך שיהיה מה למנות, מה לסדר…”

– “זה לא כל כך בטוח. אפשר כי השקפה זו נעוצה בהרגל לשוני, בדקדוק שיש בו נושא ופועל, כגון: האיש הולך. באמת “האיש” הוא עצמו הליכות וזרמים רבים, וה”הולך" הוא המשך לכל ההליכות שמהם האיש בנוי. מבחינת החושים, הדקדוק צודק. ואם, כשאתה אומר “חומר”, למוחש אתה מתכוון, הרי נכון אשר כדי שתהיה תנועה, צריך משהו להתנועע. אבל אין לך רשות להעביר את מושגי המוחש – את דקדוק המוחש – אל עולם פיסי-מתימאטי שמעבר למוחש. ועליך לזכור תמיד כי מוחש זה שהלשון הרגילה קוראת לו “חומר”, הקושי של שולחן זה, המראה של כותל זה, הוא תהליך בתוך נפשך, מאורע רוחני".

– "הנח לי ב’נפש' ו’רוחני' שלך. אין דבר כזה. כל זה מיטאפיסיקה, אמונה טפלה, אדי-רעל שנפחו במוחך אבותיך המאמינים… האדם הוא כולו מכונה חמרית, פועלת לפי חוקים מיכאניים… "

– “אם כן, יקירי, אין תועלת לעשות שיחה אתך. אני שהנני רוח ונשמה, אפשר ודברי מגששים אחר איזו הצלחה רוחנית, אושר שבידיעה, אחד אם אני מנסה להגיע אליה בקפיצות של דמיון ורגש, ואחד אם בצעדים מדודים של הגיון אסור לעובדות. ואולם אתה הנך אבטומט פועל לפי חוקים מיכאניים, ודבריך מין רעש הם שהמכונה משמיעה אגב סיבוב-הגלגלים. כל מלה ומלה היוצאת מפיך, תוצאה היא של מצב המכונה מדי רגע ברגע, ולא צריך דווקא שיהיה איזה קשר הגיוני בין המלים… אם כן, אינני מחויב לשמוע להן”.