"אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בְּחַיֵּי צִדְקָתוֹ זוּ חֶבֶל תִּקַּחְנָה,

אָהֹב יֶאֱהַב כְּנַפְשׁוֹ וְלוֹ כְּבַת־עֵינוֹ תִיקַרְנָה;

לְעוֹלְמֵי־נֵצַח מִקֶּרֶב זִכְרוֹנוֹ הֵן בַּל תִּשָּׁכַחְנָה;

גַּם הָאֵלִים בַּמָּרוֹם יָמוּתוּ, אִם הֵן תִּגָּזַרְנָה:

חיֵּי־עוֹלָם תִּחְיֶינָה בִנְעִימוֹת אַלְמָוֶת".

הֶנְרִי מוֹר.

אִין תִּכְלָה לַמֶּרְחָק עַד קַצְוֵי אַפְסָיִם,

אַךְ יַחְדָּו לֹא יוּכְלוּ לָלֶכֶת בּוֹ שְׁנָיִם,

כִּי יַעַבְרוּ בוֹ שְנַיִם וְצַר לָהֶם צָר:

שָׁם מִתְגַּנְּבָה קוּקִיאָה בְּחֶבְיוֹן קֵן זָר,

כָּל בֵּיצָה מִלְּבַד אֶת בֵּיצֶיהָ הַחוּצָה

זוֹרֶקֶת מִתּוֹכוֹ הַצִּפּוֹר הֶחָרוּצָה;

כָּל אָחוּ וָאֶבֶן אֲפוּף רוּחַ קְסָמִים,

וּמְלֵאִים הַלֵּילוֹת וּמְלֵאִים הַיָּמִים

נְצוּרוֹת וּסְגֻלּוֹת וְכֹחַ עוֹלָמִים,

הַיּוֹצֵר בְּגָלוּי וְרוֹקֵם בִּסְתָרִים

לְדוֹרוֹת וּלְשָעוֹת חֲדָשׁוֹת לִבְקָרִים.

כל שעה משעות חיינו נבדלת בתכונתה המיֻחדת לה ובתולדותיה המשתּלשלות ממנה. רוח האמונה, יצר־הטוב שבקרבנו מתגלים בנו אך לרגעים מזֻמנים, תחת אשר קלקלתנו מתמדת בנו תדיר. אבל ברגעים הקצרים הללו אצור ערך עמֹק כל־כך, עד שהם ממריצים אותנו לראות בהם ממשות יתרה מאשר בכל שאר הנסיונות שעברו על חיינו. ומטעם זה הנה אותה הראיה, שרגילים להסתַּיע בה תמיד, כדי להשתיק על־ידה את אלה הַשָּׂמים תקוות נפרזות ביותר במין האנושי, כּלוֹמר, הראיה הנסמכת על הנסיון, בטלה ומבֻטלת היא לעולם. לוּ גם בנוגע לעָבר נסכּים לדעתו של הנותן בו דֹפי, אף־על־פי־כן אין אנו זזים מלהוסיף ולקוות. עליו שומה אפוא לפתור את חידת התקוה הזאת המצויה בנו. מודים אנו, שחיי האדם שפלים ונבזים המה, אבל כיצד עמדנו על הדבר, ששפלים המה? מהו שֹׁרש דבר מֹרת־רוח זו המצויה בנו, שֹׁרש אי־רצון ישן־נושן זה הטבוע בנו? ומהי הַכַּוָּנָה הכללית הצפונה במחסור ובבערות, אם לא רמז דק, אשר תרמז הנפש, כי יש לה דרישות ותביעות עצומות לאין חֹק? מפני־מה מרגישים בני־האדם, כי ההיסטוריה הטבעית של האדם עדַין לא נכתבה, וכי כל הדברים שנאמרו עליו הולכים ומתיַשׁנים ונשארים תמיד מאחריו והלאה וספרי המטפיסיקה ערכם מִדלדל ועובר ובטל? הפילוסופיה של ששת אלפים שנה עדַין לא הספיקה לחדור אל תוך תעלומות חדרי הנפש ואוצרותיה. בכל מחקרי נסיונותיה נשאר תמיד, מדי עשותה את הבדיקה האחרונה, איזה שריד כל־שהוא, שלא יכלה לעמוד עליו. האדם נחל־מים הוא, אשר מוצאי מעינותיו נעלמים הם. הֲוָיָתֵנו שופעת ובאה אל קרבנו ממקום שלא נדע איהו. בעל החשבון המדֻיק ביותר אינו יכול לראות מראש, אם ברגע הבא לא יבוא איזה דבר, שאינו נתּן לשערו, וישים לאַל את כל חשבונותיו. בכל רגע ורגע אנוס אני להכיר על־כרחי, כי המקרים נובעים ממקור הנעלה מן הרצון, שאני קורא לו רצוני שלי.

וכמשפט המקרים כן גם משפט המחשבות. כשאני מסתכל בזרם השוטף, אשר ממקומות נעלמים ממני הוא מפכה לפרקים את פלגיו אל תוכי, מיד אני רואה ומכיר, שאינני בלתי אם נזון מן הצדקה, אוכל לחם־חסד; שאני אינני עִלָּתם של זרמי מעלה אלה, כי אם רק צופה, המחריש ומשתאה אליהם; שמלא געגועים אני נושא את עיני למרום ונוהג את עצמי כפוֹשט יד, אלא שהחזיונות שופעים ובאים מתוך איזה כח זר ומוזר.

השופט העליון, הדן את השגגות אשר בעָבר ואשר בהוֹה, והנביא היחידי, המנבא את המֻכרח להיות, הוא הוא הטבע המרומם, שאנו שרוּים בקרבו, כאדמה זו השרויה בזרועותיה הרכות של האטמוספירה; הלא היא אותה האחדות, אותה הנשמה העליונה, אשר בה אצורה וכלולה הויתו של כל אדם יחיד ואשר על־ידה היא מתלכדת כאחת עם שאר ההויות שבעולם; הלא הוא אותו הלב הכולל, אשר כל שיחת־אמת – הערצה לו, וכל מעשׂה־ישֶׁר – משמעת לו; הלא היא אותה הממשות המֻפלגת לאין חֹק, השמה לאֶל את ערמומיותינו וכשרונותינו וכופה את כל אדם להיות נחשב מה שהוא באמת ובתמים ולדבּר דברים היוצאים מן הלב ולא מן השפה ולחוץ, והשואפת בלי־חָשָׂךְ להיות מתגלגלת ועוברת אל תוך מחשבתנו ומפעלנוּ ולהיות לחכמה, לצדקה, לעָצמה וליֹפי. אנו חיים בעולם של מעשים משתלשלים זה אחר זה, בעולם של קֶרע, של חלקים ושברי חלקים. ואף־על־פי־כן בקרב האדם פנימה שרויה הנפש של הכֹּל; השתיקה רבת החכמה; היֹפי העולמי, אשר כל חלק או שבר־חלק מתיַחס אליו בערך אחד שוה; האחד הנצחי. והכֹּח העמֹק הזה, אשר בקרבו אנו קַימים ואשר כל נעימות האֹשר שבו שכיחות ומצוּיות לנו, לא די שהוא מוצא ספוק בעצמו וכליל־שלמות הוא בכל עת ובכל שעה, אלא שגם פעֻלת הראִיה והדבר הנראה, הרואה והַמַּראה, הנושא והנשוא – כֻּלם רק דבר אחד הם. אנו רואים את העולם קרעים קרעים, כגון: השמש, הירח, החי, העץ; אבל הכל הכולל, אשר כל החזיונות האלה אינם אלא חלקיו הנראים לעין, הוא הנפש. רק מתוך הסתכלותנו בחכמה זו מֻכשרים אנו לקרֹא את הרשום בספר חזון העתים והדורות; ומתוך השתקעותנו במיטב המחשבות שבנו והתמכרותנו אל רוח הנבואה המצויה בכל־אדם אנו נעשים מֻכשרים להבין את דברי חזון העתיד הזה. כל אדם המדבר על החיים הללו באזני אנשים, שהם גופם אין להם חלק במחשבה זו, משחית את דבריו לבטלה. אינני נועז להיות לה לפה ולדבר בעדה. אין כח בדברי להבּיע את הכַּונה הקדושה האצורה בה; דלים וקרים הם. רק היא לבדה יכולה להשרות את רוח אלהים על מי שהיא רוצה. וראה זה פלא! הנה שיחתו של אדם שכזה מלאה ליריקה ונעימה היא והכל חשים ומרגישים אותה, כאשר ירגישו את מפח הרוח. ואף־על־פי־כן אין אני יכול לכבוש בקרבי את חפצי לתאר ולוּ גם בדברי חֹל, מאֵין לי יכֹלת להשתמש בדברי קֹדש, את שְׁמֵי שָׁמֶיהָ של האלהות הזאת ולהרצות קצות ההוכחות בלבד, שעלתה בידי לאסוף בדבר פשטותו הנשגבה וגבורתו של החֹק העליון שבעליונים.

כשאנו מעַינים בכל המתרחש בשיחותיהן של הבריות, בחזיונות הדמיון, בעתים של מוסר־כליות ושל תאוה, בזמן שהאדם נפעם ונדהם, בדברי המוּסר אשר יורונו החלומות, שבהם אנו רואים את עצמנו לעתים קרובות כאִלו מסכה נסוכה על פנינו – התחפשות־פליאה זו, שאנו מתחפשים בחלום, לא באה אלא כדי להעצים ולהאדיר את היסוד הממשי האצור בה ולקָרבוֹ להכרתנו הברורה – אנו משיגים כמה רמזים והוריות, אשר ילכו הלוך והתרבות והיוּ למאור, המגיה אורו על דעת תעלומות הטבע. הכל מכֻוָּן ועשוי להוכיח אותנו לדעת, כי נפשו של האדם איננה אבר, אלא מחיה ומַפעלת היא את כל האברים כלם; כי היא איננה פעֻלה כפעֻלת כח הזכרון, כח הַמְחַשֵּׁב וההכרעה, אלא שכל הכחות האלה משמשים לה מעין ידים ורגלים; כי היא איננה כשרון, אלא מאור; כי היא איננה השכל או הרצון, אלא המושלת בשכל וברצון; וכי היא היא היסוד הנעלם של קיומנו, אשר כל הכחות האמורים הֹוִים ושרוּיִם בו, – אין־סוף היא, שאינו משֻעבד ואינו יכול להיות משֻעבד לרשות בעלים. מקרבנו פנימה או מאחורינו בוקע וזורח בעדנו אור, המאיר את כל הדברים ומוכיח אותנו לדעת, כי כשאנו לעצמנו אפס ואין הננו, אלא שהאור הכל הוא. האדם חָזִית של בית־מקדש הוא, אשר כל החכמה וכל הטוב אצורים ושרוּים בתוכו. דבר זה, שאנו רגילים לקרותו בשם אדם, זאת אומרת: אדם אוכל, שותה, נוטע, מחשב חשבונות, אינו מתאר, על צד האמת, את האדם גופו, אלא רק ציור מקֻלקל ממנו. לא לו אנו נותנים כבוד, רק הנפש, אשר הוא איננו בלתי אם כלי־תשמישה, יכול תוכל, אם רק יביא אותה לידי גִלוי במעשיו ומפעליו, לאכּוף אותנו לכרוע לפניו. כשהיא נאצלת על שכלו – הרי היא גֶניוּס; כשהיא נאצלת על רצונו – הרי היא צדקה; כשהיא שופעת אל תוך רגשותיו – הרי היא אהבה. וסמיוּתוֹ של השכל מתחילה בה בשעה, שהוא רוצה להיות חטיבה מיֻחדת בפני עצמה. דלדולו של הרצון מתחיל בה בשעה, שבעליו רוצה להיות חטיבה מיֻחדת בפני עצמה. תכליתו של כל תקון בחייו של כל אדם יחיד אינה מכַוֶּנת אלא לפַנות דרך לנפש, שתהא חודרת ועוברת מבעד לכל ישותנו, או בלשון אחרת: ללמדנו להיות כפופים ונשמעים.

יש עתּים, אשר כל אדם חש ומרגיש בטבע הזה לכל טהרתו. אין די צבעים בלשונו של אדם לתאר את הטבע הזה כל־צרכּו. דק וענוג הוא יותר מדי. לא ישיגהו שום מֻשג, לא תערכנו שום מדה, אבל יודעים אנו, שהוא בוקע וחודר אל תוכנו ומקיף אותנו. יודעים אנו, שכל הויה רוחנית אינה מצויה אלא באדם. משל קדמוני מחֻכּם אומר: “פקד יפקדנו אלהים גם מבלי לצלצל במצִלה אשר בדלתנו”; זאת אומרת: כשם שאין מחיצה או תקרה, המבדילה בין ראשינו ובין מרחבי השמים, כך אין תחום וחַיץ בנפשו של אדם, אשר שם פוסק האדם, שהוא המסֻבָּב, ומתחיל האלהים, שהוא הסִבה. כל המחיצות מסֻלקות. ישותנו מֻטלת, כשהיא גלויה ופתוחה מצד אחד, בפני מעמקי הטבע הרוחני, בפני מדותיו של האלהים. אנו רואים ומכירים את הצדק, את האהבה, את החֵרות ואת הגבורה. למעלה מארבע מדות הטבע האלה עדַין לא התרומם שום אדם, אלא הן הן מתרוממות ומתנשאות עלינו למעלה ראש, וביחוד בשעה שמתוך פניותינו אנו באים לידי נסיון לפגום בהן.

מרוּתוֹ של הטבע, שעליו אנו מדברים בזה, באה לידי גִלוי על־ידי זה שהוא בלתי תלוי ועומד באותן ההגבלות, המקיפות אותנו מכל צד. הנפש מקיפה את כל הדברים שבעולם. כפי שאמרתי, מתקוממת היא לכל נסיון, המתרגש ובא עליה. וכיוצא בזה מבטלת היא גם את הזמן ואת המקום. השפעת החושים הכניעה את רוחם של רֹב בני־האדם במדה מרֻבה כל־כך, עד שמחיצות הזמן והמקום קבלו צורה של מעצורים, שיש בהם ממש ושאינם נתּנים להסתלק; ולדַבּר על המעצורים האלה בקלות־ראש, הרי זה נחשב בעיני העולם לסִמן של טרוף־הדעת. אבל לאמִתּו של דבר אין הזמן והמקום אלא אַמות־מדה מהֻפּכות של כח הנפש. הרוח משׂחקת עם הזמן, –

"יָכֹל תּוּכַל לְצַמְצֵם אֶת הַנֵּצַח בְּשָׁעָה אַחַת

אוֹ לְהַאֲרִיךְ שָׁעָה אַחַת עַד לְאַפְסֵי הַנֵּצַח".

לעתים קרובות אנו באים על־כרחנו לידי ההרגשה, שיש נערוּת אחרת ומדת־שָנים אחרת מזו שאנו מונים לה מיום הִולדנו. יש מחשבות, המוצאות אותנו תמיד צעירים ורעננים ומשמרות אותנו שלא נצא מכלל נערוּת לעולם. מחשבה שכזו היא האהבה אל היֹפי העולמי והנצחי. כל אדם המסתכל בו ביֹפי זה, אינו נפטר ממנו אלא מתוך ההרגשה, שיותר משהוא מתיַחס אל חיי העולם הזה, אשר סופם למיתה, מתיַחס הוא אל דורות עולמים. פעֻלה כל־שהיא של כחות הרוח משחררת אותנו במדה ידועה מתנאי הזמן. כשׁאנו חולים או חלשים, פְּסוֹק לנו פסוּק אחד של שירה, או פתגם עמֹק, ואתה משיב בזה את נפשנו; או הבה לנו כרך אחד מספרי אפלטון או שקספיר, או רק הזכֵּר לנו את שמותיהם, ומיד אנו באים לידי הרגשת חיי־עולם. צא וראה, איך המחשבה העמֻקה, האלהית מקפלת תחתיה שנות מאות ושנות אלפים והֹוָה וקַימת בכל הדורות והתקופות. האמנם נגרע עתה ערך פעֻלתה של תורת ישו מערכּה בשעה שיצאה מפיו בפעם הראשונה? הרֹשֶׁם הכביר, שיפעלו עלילות ואישים על מחשבה דבר אין לו ולזמן. ובכן אתה מוצא תמיד מדה, המיֻחדת לנפש, ומדה אחרת שכנגדה, המיֻחדת לחושים ולשׂכל. מפניה גלוּיהּ של הנפש מתבטלים הזמן והמקום והטבע והיו לאפס. בשיחה מצויה אנו מיחסים את כל הדברים אל הזמן, כשם שאנו רגילים לדַמות, כי הכוכבים הנפרדים זה מזה מרחקי אין־קץ שרוּיִם וקבועים על־פני ספירה בולטת אחת. וכך אנו אומרים, כי יום־הדין רחוק או קרוב, כי ימות המשיח ממשמשים ובאים, כי יום של תקונים מדיניים, מוסריים וחברתיים ידועים קרוב לבוא וכדומה לזה, משום שסבורים אנו, שלפי טבע הדברים הרי מעשה זה מן המעשים שאנו מתבוננים אליהם, דבר חיצוני הוא וסופו לחלוף, תחת אשר המעשה האחר דבר קַים ומתמיד הוא וקשור הוא אל הנפש. הדברים, שאנו סבורים עליהם באותה שעה שהם קבועים ועומדים, יתירו את עצמם לאט לאט, כאותם הפֵּרות המבֻכּרים הנושרים מעל העץ, מעל הנסיון שלנו ויפלו לארץ והרוח יסערם ויפיצם, מאין איש יודע אנה. מראה הנוף, צורות אנשים, ערים כבוֹסטוֹן ולוֹנדוֹן דברים בני־חלוף המה, ככל אחד המוסדות שהיו בימי קדם, או כהֲבֵל אֵד או עשן, וכזה הוא גם גורל החברה וגורל העולם כֻּלו. הנפש צופה ורואה בלי־חשָׂך לפנים, כשהיא יוצרת לה עולם מלפניה ועוזבת עולמות מאחריה. אין לפניה לא מנין־זמנים, לא מנהגי דת, לא אישים, לא כשרונות ולא בני־אדם. הנפש אינה יודעת בלתי אם את הנפש; קמת המקרים אינה משמשת לה אלא לבוש חולף ועובר, שהיא בושה בו.

את מדת הפרוגרס שלה יש לָמֹד לפי החֹק המיֻחד לה לעצמה ולא לפי כללי החשבון. הליכותיה של הנפש לפנים אינן הליכות ממדרגה למדרגה, עד כדי שאפשר יהיה לצַירן בדמות תנועה בקַו הישר, כי־אם ביותר עֲליה ממצב למצב, מעין זו המתגלה בגלגוליהם של בעלי־החיים – גלגול הביצה בתולעת, גלגול התולעת בזבוב. גִּדולו של הגֶּניוס יש לו תכונה “כללית” ידועה, אשר לפיה אין בחיר האדם מתעלה מתחלה על ראובן ואחר על שמעון ואחר על לוי וגורם מתוך־כך לכל אחד מהם צער הכרת שפלותו, כי־אם בכל פעם ופעם, שחבלי לֵדה תוקפים אותו לרגלי גִדולו, הולך האדם ומרחיב את חוג פעֻלתו, ובכל הלמות הדפק שלו הוא הולך ומתרומם למעלה ממפלגות בני־אדם ומהמוני בני־אדם. עם כל דחיפה אלהית הולכת הרוח ובוקעת את הקליפה הדקה של מראות העין, החולפים ועוברים, ויוצאה ופורצת אל תוך הנצח ושואפת את אוירו. מתהלכת היא בתחום של אמִתּיות, שנתגלו בעולם מאז ומקדם, ובאה לידי ההרגשה, שיש קִרבה יתרה בינה ובין צֶנוֹן ואַריאַן מאשר בינה ובין בני־ביתה.

זאת תורת החֹק של הגִדול המוסרי והרוחני. אין זו כי־אם עֲליה פשוטה, כמו בכחה של קלות מיֻחדת, לא אל תוך תחום של צדקה אחת, כי־אם אל תוך תחום הצדקות כֻּלן. מֻטבעות ועומדות הן בקרב הרוח, המכילה אותן כֻּלן. הנפש תובעת טהרה, אבל לא הטהרה עִקר מגמתה; היא תובעת צדק, אבל לא הצדק עִקר; תובעת היא גמילות חסדים, אבל יש דבר הטוב ונעלה מזה; אי לזאת, בשעה שאנו פוסקים מלדַבּר על־דבר טבע מוסרי, כדי לדרוש את עשיָתהּ של אחת הצדקות המצֻוָה מפי טבע זה, אנו מרגישים מעֵין ירידה והסתגלות.

בקרב הרגש הזה עצמו מונח גם גרעין של גִּדול, הנשמע ומשתעבד לאותו החֹק גופו. מי שעלול לענוה, לצדק, לאהבה ולשאיפות נעלות, כבר עומד על מדרגה רוממה כזו, אשר ממנה הוא שופך את ממשלתו על המדעים ומלאכות המחשבת, על המליצה והשירה, על עלילות והליכות־חן. כי האיש השרוי בתענוג המוסרי הזה, כבר זכה, שיהא לו חלק בכחות הרוחניים המיֻחדים האלה, אשר בני־האדם מעריצים ומכבדים אותם כל־כך. אין לך כשרון ואין לך חריצות המצוּים באוהב, אשר בעיני הנערה האהובה לו יהיו נחשבים לאין, עד־כמה שהיא עצמה לא תהי דַלה במַתָּנוֹת כאלה; והלב, המתמכּר התמכרות שלמה אל הרוח העליונה, רואה את עצמו קרוב קרבה יתרה אל כל מפעליה של הרוח הזאת והוא ילך הלוך ועבור בדרך־המלך לרכוש דעת וגבורה במקצועות שונים ומיֻחדים. כיון שאנו מתרוממים לידי הרגש העִקרי והיסודי הזה, מיד אנו נכנסים ממקום עמדתנו הרחוק אשר בקצות העולם אל תוך מרכז העולם, אשר שם, כמו לפנַי ולפנים ממחיצתו של אלהים, אנו מסתכלים בעִלות הראשונות והננו משיגים מראש את מהותה של תבל, שאיננה אלא תולדתן של העִלות הללו, ההולכת ומשתלשלת לאט לאט.

אחת ממדותיה של תורת אלהים היא ההתגשמות, שהרוח מתגשמת בדמות וצורה – בצורות כצורתי אני. חי אני בתוך החברה; יחד עם אנשים המכַונים לאותן המחשבות השרויות ברוחי אני, או נשמעים בבחינה ידועה לאותם האינסטינקטים הגדולים אשר מפיהם אני חי. רואה אני, שאותה הרוח עצמה פועלת את פעֻלתה גם בהם. יודע ומכיר אני, כי טבע אחד משֻׁתּף לכֻלנו; ואותן הנפשות האחרות, אותן העצמיות הנבדלות מושכות אותי אליהן יותר מכל דבר שבעולם. הן מעוררות בקרבי אותן תנועות־הנפש החדשות, שאנו קוראים להן בשם תאוה, אהבה, שנאה, פחד, השתוממות, רחמים; ומזה תוצאות לשיחת הבריות, להתחרוּת, למָרוּתה של נפש האחד על השני, לבנין ערים, לקרָבוֹת. בני־האדם טפלים הם לגבי ראשית התורה והדעת, אשר תטיף הנפש. בימי נערותנו אנו דבקים באנשים דבקות יתרה, המעבירה אותנו על דעתנו. הילדים ובני־הנעורים רואים בהם את כל עולמם. אבל בשעה שהאדם נעשה מלֻמד בנסיונות, הרי הוא מכיר, כי טבע אחד שוה מתגלה בכל הבריות כֻּלן. האנשים עצמם מביאים אותנו לידי הכרתו של הבלתי־אישי. בכל שיחה של שני בני־אדם נוטל חלק בשתיקה הטבע המשֻׁתּף הזה, איננו חזיון חברתי; בלתי־אישי הוא; אלהים הוא. והוא הדין גם בחבורות, שנושאים ונותנים בהן בענינים חשובים, וביחוד בשאלות נשגבות, מֻבטחים הם בני החבורה, כי המחשבה מתרוממת בלבו של כל אחד מהם לידי מדרגה אחת שוה וכי הכל יש להם חלק רוחני בכל המדֻבּר, ומשפט השומע כמשפט המדַבּר. כֻּלם נעשים חכמים מכפי שהיו. ככִפתו של בית־מקדש מתנשאה ממעל להם אחדות המחשבה הזאת, המעוררת את כל לב להיות דופק מתוך הכרה יותר נעלה שהיא מכיר את כחו וחובתו להיות חושב ופועל מתוך רוממות שאינה מצויה. כֻּלם יודעים ומכירים, כי הגיעו לידי מדרגה יותר נעלה של השלטון ברוח. יש חכמה ידועה של אהבת הבריות, המיֻחדת כאחת גם לגדולים שבבני־האדם גם לקטנים שבהם ואשר שיטת החנוך הרגילה שלנו מתיַגעת לעתים קרובות להשביתה ולדכאה. הרוח אחת היא, והבחירים שבאנשי הרוח, האוהבים את האמת אהבה לִשמה, סבורים פחות מכל, שהאמת אחֻזת קנינם היא. הם מקבלים אותה בהכּרת תודה מכל־מקום שהיא באה ואינם טובעים אותה במטבע או בחותם שמו של איזה אדם, כי היא היתה שלהם מאז ומקדם ומימות עולם. החכמים וגדולי המחשבה אין להם מוֹנוֹפוֹלין על האמת. נטיתם הנמרצה ללכת בדרך ידועה עושה אותם בבחינה ידועה לבלתי מֻכשרים לחשוב נכוחה. על כמה השקפות רבות־ערך אנו חַיבים תודה לאנשים, שאינם חריפים או עמקי־תכונה ביותר, ואשר מבלי שום יגיעה יתרה מביעים הם את הדבר, שאנו צריכים לו ואשר לשוא שאפנו אליו זה כמה. פעֻלתה של הנפש כלוּלה על־פי־רֹב בדבר המֻרגש בלב, שלא יצא מן השפה ולחוץ, יותר מאשר בדבר שהֻבע באחת השיחות. מרחפת היא מעל לכל חברה והכל מבקשים אותה שלא מדעתם איש באחיו. הדעת, שאנו יודעים, טובה מן המעשים, שאנו עושים. עדַין אין אנו שולטים בעצמנו די צרכנו וכבר יודעים אנו, כי יתרון ומעלה יתרה לנו. בשיחתי המצויה, שאני סח עם שכנַי, אני מרגיש לעתים קרובות מאד אותה האמת עצמה, שדבר־מה יותר נעלה צופה ומביט בכל אחד מאתנו על מִשִׂחַק־הבֵּינים הזה מלמעלה, ושמאחוריו של כל אחד מאתנו מנענע יוּפּיטר בראשו ליוּפּיטר.

בני־האדם משפילים את עצמם, כדי לבוא במשא ומתן עם הבריות. בשֵׁרוּת הרגילה והנבזה, שהם משרתים את העולם, ואשר למענו הם מוחלים על כבודם המֻטבע בם מלֵדה, דומים הם לאותם השֵּׁיכִים הערבים, הדרים בבתים פחותים ומתחפשים למראית־עין לעניים, בכדי להִנצל מחמס הפֶּחה, ועל ברק עשרם הם מתענגים בחדרי חדרים חבוים.

וכשם שהנפש מצויה בכל אדם, כך מצויה היא בכל תקופה מתקופות החיים, בשולה ומפֻתּחת היא כל צרכה כבר בעוד האדם ילד. כשאני מטפל בילדי, הרי כל ידיעתי בלשון הרומית והיוָנית, כל השכלתי ומעוֹתי אינן מועילות לי כלום; אבל כל מדה ומדה, שיש בי משֶׁל עשֶׁר הנפש, עומדת לי לצֹרך תכליתי המכֻוָּנה. אם אני הולך בשרירות רצוני ומעמיד על דעתי, הרי הוא מעמיד את רצונו כנגד רצוני, את זה לעֻמת זה, ומניח אותי, אם הדבר ישר בעיני, להשפיל את עצמי ולהשתמש ביתר כֹּחי ואוני, כדי להכותו. אבל אם מוַתּר אני על רצוני והנני משתדל לפעול פעֻלה הנובעת מתוך הנפש, בעשותי את הנפש לדַין מוכיח בינינו, מיד מציצה אותה הנפש עצמה מתוך עיניו והרי הוא מוקיר ואוהב עמי יחד את כל הראוי ליקר ואהבה.

הנפש צופה ורואה את האמת ומביאה אותה לידי גִלּוּי. כשאנו רואים את האמת, מיד אנו מכירים אותה, יאמרו על זה הספקנים והלֵצנים מה שיאמרו. שאֹל ישאלו אותך השוטים, כשדבּרתּ דבר שאינם אוהבים לשמוע: “וכי מנין אתה יודע, שדברך אמת, ולא טעות היא בידך?” כשאנו רואים את האמת, מיד אנו מכירים אותה, מפּי הסברה, כשם שתכף ליקיצתנו אנו יודעים, כי עֵרים אנחנו. מאמר נעלה יצא מפי עמנואל סוֶדֶנבּוֹרג, שיש בו בלבד כדי להעיד על רוממות תבונתו של האיש הזה, לאמר: “לא דבַר היותו מֻכשר להצדיק את כל הישר בעיניו מוכיח עליו על האדם, כי יש בו בינה ודעת, כי אם היותו מֻכשר להבחין, שמה שאמת, אמת הוא, ומה ששקר, שקר הוא – רק זהו אות ומופת על מהותה ותכונתה של התבונה”. בספר שאני קורא מראה לי כל רעיון טוב שאני מוצא בו, כמשפטה וכמעשיה של כל אמת, את צלמה ודמותה של כל האמת כֻּלה. לכל רעיון רע שאני מוצא בו תהיה נפש זו עצמה לחרב חדה, החותכת וגוזרת אותו וזורה אותו הלאה. חכמים אנו יוֹתר מכפי שאנו סבורים. אם לא נניח מכשולים על דרך המחשבה שלנו, כי־אם נשתדל שתהא פעֻלתנו פעֻלה תמה ושלֵמה, או נתבונן מה משפטו של כל דבר ביחסו לאלהים, אז ידוע נדע את כל דבר בפרט ואת כל הדברים בכלל ואת כל אדם בפני עצמו. כי יוצרם ועושם של כל הדברים ושל כל בני־האדם עומד מאחורינו ושופע דרך הצנור של עצמוּתנו על כל הדברים שבעולם את דעתו, שאין לה חקר ותכלית.

אפס מלבד הכרה זו, שהנפש מכירה בכל מקרה ממקרי חיי היחיד את עצמותה ומהותה, עוד סגֻלה מיֻחדת בה לגלות את האמת. וכאן אולי מן הצֹרך הוא, שננסה לשאֹב מתוך מציאותה הקרובה עָצמה וכח ונדבר על השראת שכינה זו בלשון יותר חשובה ונעלה. כי ההרצאה, שהנפש מרצה את האמת, היא המאורע היותר נעלה שבמאורעות הטבע, מפני שבהרצאה זו אין הנפש נותנת דבר־מה משלה, אלא את עצמה גופה היא נותנת, או היא עוברת אל תוך אותו האיש, שהיא מאירה אותו באוֹרה, ונעשית אותו האיש עצמו, או, לפי מדת האמת שאותו האיש מקבל, היא קולטת וסופגת אותו אל תוכה עצמה.

אנו קוראים להכרזות שהנפש מכרזת, לפרסום שהיא מפרסמת את טבעה, בשם “גִלוי שכינה”. החזיונות האלה באים תמיד כרוכים ברגש של רוממות. כי התגלות זו אינה אלא אצילות השופעת מרוח אלהים אל תוך רוחנו אנו. אין זאת כי אם נסיגת זרם רוחו של היחיד מפני משברי ים החיים הסוערים. כי כל השגה ברורה, אשר ישיגו בני־האדם את הכח המרכזי הזה, ממַלאה אותם יראת־התרוממות ותענוגות. רעד חולף ועובר את כל בני־האדם בשעה שאמת חדשה מתגלה ובאה לעולם, או בשעה שנעשה מפעל כביר, הבוקע ועולה מלב הטבע. בַּגִּלוים האלה אין כח הראות נפרד מעל הרצון לפעול ולעשות, אלא שההסתכלות נובעת מתוך ההכנעה, וההכנעה נובעת מתוך השגה מלֵאה שמחה. כל רגע, שכּל אדם יחיד מרגיש, שהשגה זו ממלאה אותו, נשאר בלבו למזכרת עולם. לפי ההכרח המֻטבע ועומד במהות עצמותנו, הרי בעקב הכרתו של היחיד את המציאות האלהית הזאת כרוכה תמיד התלהבות־נפש ידועה. טיבה ואריכותה של ההתלהבות הזאת הולכים ומשתנים ומתחלפים, הכל לפי שנוי מהותו של האדם, ממצב של התפעלות והִתעָרוּת של מעלה ורוח הקֹדש – חזיונות אלה אינם נפרצים ביותר – עד כדי ההִבהוּב היותר קלוש של הרגש המוסרי, אשר זוהי צורתה, שבה היא מחממת, כאח המבֹערת בביתנו, את כל המשפחות והחבורות של בני־האדם ומכשירה את קיומה של החברה. בעקב התגלות הרגש הדתי בקרב בני־האדם היתה כרוכה תמיד נטיה ידועה לשגעון, כאלו “הציצו ונפגעו מרוב שפעת האורה שהוערה עליהם”. ההתפעלות של סוֹקרַטֵּס, ה“התאחדות” של פלוֹטינוּס, ה“חזיון” של פּוֹרפיריוּס, החזרה־בתשובה של פּוֹילוּס, “דמדומי השחר” של יעקב בֶּהְטֶה, עֲוִיּוֹתיו של דזורש פוֹקס והקוַקֶּרים שלו, “הֲאָרתו של סוֶדֶנבורג, כֻּלָם מסוג אחד המה. מה שלגבי האנשים המֻפלאים האלה היתה התלהבות הנפש, בא לידי גִלוי במקרים אין־ספורות שבחיים המצוּים בדרך פחות מתמיהה. ההיסטוריה של האמונה מוכיחה בכל מקום, שיש בה נטיה להתלהבות. האֶכּסטַזה הדתית של אגֻדות האחים והקוִיאֶטיסטים במורַביה; גִּלוי הַכַּוָּנה הנצחית שב”דבור" בלשון הכנסיה של ירושלים החדשה; ה“תחיה” של כנסיות הַקַּלוִיניסטים; ה“נסיונות” של המתּודיסטים – כל אלה אינם אלא צורות שונות אשר לאותו הרטט של יראת הרוממות ולאותו התענוג הפנימי, המלַוים את התמזגות נפשו של היחיד בתוך הנפש העולמית.

טבעם של הגִּלּוּים האלה אף הוא כך הוא: השגותיו של החֹק המָחלט הם. הם משמשים פתרונים לשאלותיה של הנפש עצמה. הם אינם משיבים תשובה על שאלותיו של ההגיון. מעולם אין הנפש משיבה תשובה במלים, כי־אם בעצם הענין גופו, שעליו באה השאלה.

ההתגלות אינה אלא מִפְתַּח סגוֹר הנפש. הבריות סבורות, שההתגלות היא חזון גורלו של האדם. בדברי האורים והתומים של הנפש אשר בימי קדם היה השכל מבקש למצֹא תשובות לשאלות גשמיות והיה משתדל להגיד בשם אלהים, כמה יאריכו בני־אדם ימים, מה המעשה אשר תעשינה ידיהם ומי יהיו חבריהם, והיה מצרף לזה שמות, מִניני־זמנים ומקומות. אבל אין אנו רשאים להיות משַׁבּרי מנעולים סגורים. אלא חַיבים אנחנו לכבוש בקרבנו את הסקרנות השפלה הזאת. תשובה אמורה בדברים – אונאה היא; לאמִתּו של דבר אין היא תשובה כלל על השאלות שאתה שואל. אל־נא תבקש, כי תָאֵר יתארו לפניך את הארצות, שאתה נוסע לשם באניה. שום תאור אין בו כדי לתארן לפניך די ספוקו, ולמחר אתה בא לשם ואתה מכיר אותן לדעת מתוך מגוריך שם. בני־אדם שואלים על־דבר השארת הנפש, על הנעשה בשמים, על הגמול הצפוי לרשע וכדומה. ולא זו בלבד, אלא שהנוצרים המאמינים סבורים, כי ישו הניח אחריו תשובות על השאלות האלה. אבל מעולם לא היה איש־הרוח הזה מדַבּר אפילו רגע אחד בסגנון־הלשון ההמוני של המאמינים הללו. האמת, הצדק, האהבה ומדות הנפש אחוזים וקשורים קשר מהותי ברעיון, שהכֹּל קַים ומתמיד בעולם ואינו בן־חלוף. ישו, אשר חי בעולם הרגשות המוסריים האלה ולא שעה אל האֹשר הגשמי, כי־אם שׂם את לבו רק לגִלויי הרגשות האלה, לא הפריד מעולם את רעיון הקיום וההתמדה מעל מהות האטריבוטים האלה, אף לא הביע אפילו דבור אחד בנוגע להשארת הנפש. נשאר הדבר לתלמידיו אחריו להפריד את מדת הקיום מעל היסודות המוסריים ולהורות את השארת הנפש בתור תורה ולהוכיח את אמתּה באותות ומופתים. ובה בשעה שהתחילו מורים את תורת האַלמָות כתורה בפני עצמה, מיד באה ירידה לאדם. בשטף האהבה, בהערצה שמעריצים את הענוה, אין מקום לשאלה בדבר התמדת הקיום. אדם, אשר שאָר־רוח לו לא ישאל מעולם את השאלה הזאת, או לא ישפיל את עצמו לטפל בהוכחות וראיות ממין זה. כי הנפש נאמנה לעצמה והאדם, אשר היא נֻפּחה בו, אינו יכול לעבור מתוך הֹוֶה אשר אין סוף לו אל תוך עתיד אשר יהי קץ לו.

השאלות האלה על־דבר העתיד, שאנו משתוקקים למצֹא להן פתרונים, אינן אלא הודאה על החטא שבידנו. לאלהים אין עליהן שום תשובה. שום תשובה בדברים אינה יכולה כל־עִקר לשמש פתרון לשאלה בדבר עצָמים ממשיים. לא בזדון גזרת אלהים, כי־אם בטבעו של האדם תלוי הדבר, שמסכה פרושׂה על המעשים אשר יקרו ביום מחר; אין רצונה של הנפש, שאנו נגַלה תעלומה אחרת, מלבד התעלומה של הסבה והמסֻבּב. על־ידי המסכה הזאת, החוצצת בפני המקרים העתידים לבוא, מלמדת היא את בני־האדם לחיות את חיי היום הזה. הדרך היחידה למצֹא תשובה על השאלות האלה, שהן שאלות החושים, היא, להסתלק מכל סקרנות שפלה, ומדי הסגירנו את עצמנו ביד שטף הקיום, אשר ישא ויביא אותנו אל תעלומת הטבע, עלינו לפעול ולחיות, לפעול ולחיות; ומבלי אשר צפינו לזה, הנה ערכה ויצרה לה הנפש המתקדמת מעמד חדש והשאלה והתשובה התלכדו כאחת והיו לדבר אחד.

בכח אש החיים, אש הקֹדש, אש השמים זו עצמה, ההולכת ובוערת עד שהיא מלהטת וּמַמסה את כל הדברים שבעולם לגלים ומשברים של ים אורה, אנו רואים ומכירים איש את אחיו ואת משפט הרוח אשר בכל אחד מאתנו. מי יכול להגיד את שֹׁרש דבַר ידיעתו את התכונה המיֻחדת, אשר לכל אחד ואחד מבין חוג ידידיו השונים והנבדלים איש מאחיו? אין איש. ואף־על־פי־כן אין דבריהם ומעשיהם עלולים לרמות אותו. באדם זה, אף־על־פי שאין הוא מוצא בו אָון, אינו נותן אֵמון. ובאדם פלוני, אף־על־פי שהם מזדמנים יחד רק לעתים רחוקות, הרגיש אותות נאמנים, המעידים עליו, כי יש לבטוח בו, כבאדם המוצא ענין וחפץ בתכונתו שלו גופו. אנו יודעים איש את אחיו ידיעה נכונה מאד, – מי מאתנו התהלך בצדק ומישרים עם נפשו, ואם הדבר שאנו מטיפים לו או נושאים את עינינו אליו, איננו אלא געגועים שאין בהם ממש, או הוא שאיפתנו, שאנו שואפים בתם־לבב ומתוך יגיעה ועמל.

צופים ומבחינים ברוחו של אדם ובסגֻלותיה המיֻחדות הננו כֻלנו. סגֻלת הַבְחָנָה זו עִקר עליון הוא בחיינו או בכחותינו אשר מחוץ להכרתנו. המשׂא־והמתּן של הבריות, עסקם ומעבּדם, אמונתם, יחסי ידידותם ומריבותיהם – אינם אלא חקירת בית־דין רבה ועצומה אחת, הבוחנת ובודקת את טיבו ואָפיו של האדם. בין במושב כל הדַּינים כֻּלם, בין בישיבת מנין מועט של דַּינים ובין בעמידת אדם כנגד אדם פנים אל פנים. המאשים כנגד הנאשם, מגישים בני־אדם גופם את עצמם למשפט. על־כרחם הם מציגים לרַאוה אותם הפרטים הקטנים, אותן הידים המוכיחות, אשר על־פיהם אפשר לעמוד על טיבו של אדם. אבל מי ומי הוא הדן את הדין? ואת מה הוא דן? אמנם לא תבונתו היא הדַּיָן. את טיבו של אדם אין אנו למֵדים לא מתוך עיון ולא מתוך חריצות יתרה המצויה בנו. לא; אלא זה עִקר חכמתו של אדם חכם, שאינו דן את הבריות; הוא מניח אותם להיות דנים את עצמם ורק קורא הוא וכותב בספר את פסק דינם, שפסקו בעצמם.

בתֹקף חֹק הטבע הזה, שאין להסתלק ממנו, נכנע ומשתעבד רצונו של היחיד, ולמרות יגיעותינו או מעוט שלמותנו יהיה הגֶּניוּס שלך מבצבץ ועולה מקרבך, כשם שהגֶּניוס שלי יהיה מבצבץ ועולה מקרבי. עצמוּתנו ומהותנו אנו היא היא התורה, שאנו מורים אותה לאחרים, בין מדעת ובין שלא מדעת. מחשבות נכנסות אל תוך רוחנו דרך צנורות, אשר מעולם לא הנחנו אותם פתוחים, ומחשבות יוצאות מרוחנו דרך צנורות, אשר מעולם לא פתחנו אותם לרצוננו. אָפיו של אדם מורה ומוכיח על־כרחו. אַמת־המדה למֹד בה פרוגרס אמִתּי אתה מוצא בהליכותיו ובמדותיו של אדם. לא מספר שנות חייו, לא השכלתו, לא חברתו, לא ספרים ומעשים וכשרונות, אף לא כל אלה יחד יש בהם כח למנוע אותו מלהעריץ רוח, הנעלה ורוממה מרוחו. אם לא מצא לו מחסה ומפלט באלהים, הרי נמוסיו, דרכי־דבורו, נוסח פתגמיו והבנין, אם יש לומר כך, של כל השקפותיו יהיו מגלים ומכריזים זאת שלא בטובתו, עד־כמה שלא יהיה מתנגד לזה בכל מאֹדו. אבל אם מצא לו אדם את מרכזו, תהא האלהות עולה וזורחת מקרבו מבעד לכל מַעטי הבערוּת אשר יעטה, מבעד לטיבו ותכונתו שאינם נוחים ועל אף התנאים הקשים שהוא נתון בהם. אינה דומה מדתו של המבקש והמחזר אחר קנין למדתו של מי שישׁ לו קנין.

ההבדל הגדול שבין מורי הקֹדש ובין המורים שבספרות, ־ בין פיטנים מעין הֶרבֶּרט ובין פיטנים מעין פּוֹפּ, – בין פילוסופים מעין שפינוזה, קַנט וקוֹלרידזש ובין פילוסופים מעין לוֹק, פֶּלי, מֶקינטוֹש וסטיוּאַרט, – בין אנשים המעֹרבים עם הבריות, הנחשבים לאנשי־שיחה מֻפלאים, ובין אחד מבעלי המסתורין הנלהבים, אשר בחזקת יד המחשבה שתקפה עליו הוא מתנבא נבואה מטֹרפת למחצה, – הוא זה, שבני הסיעה האחת מדבּרים “מבפנים”, או מתוך הנסיון שנתנסו בו, כשֻׁתּפים ואדונים של המעשה; ובני הסיעה האחרת מדבּרים “מבחוץ”, כמסתכלים פשוטים או אולי כאנשים היודעים את המעשה רק מפי עדותם של אנשים אחרים. אין שום תועלת בדבר כשמטיפים אלַי מבחוץ. הנקל לי לעשות זאת בעצמי. ישו מדבר תמיד מבפנים ובמדה שאין כמותה. זהו כל הפלא שבדבר. מאמין אני מראש, כי אכן כך צריך להיות. כל בני־האדם כֻּלם עומדים ומצפים בלי־חָשָׂך לביאתו של מורה ומדריך שכזה. אבל אם אין אדם מדבּר מלפנַי ולפנים, מאחורי הקלעים, ששם הדבר וכַוָּנת הדבר מתלכדים כאחד, הבה יודה על זאת מתוך ענוה והכנעה.

דעת־כל זו שופעת אל תוך השכל ויוצרת את זה, שאנו קוראים לו בשם גֶּניוס. חלק גדול מחכמת העולם אינו חכמה כלל, והמצֻינים שבין המשכילים נעלים הם בלי־ספק מכל פרסום ספרותי, אף־על־פי שאינם מן הסופרים. בין המון תלמידי־החכמים ומחברי ספרים אין אנו מרגישים מציאוּתוֹ של דבר מקַדש ומרומם; אנו מרגישים בהם חריצות וזריזות ידועה יותר מרוח הקֹדש; יש בהם אור ואינם יודעים מאין הוא בא, והם אומרים עליו, שהוא שלהם; כשרונם אינו אלא הפלגת אחת הסגֻלות המצוּיות בהם, הגדלת מדתו של אחד מאבריהם, עד כי יֶתר כחם ואונם אינו אלא מחלה. במקרים שכאלה אין הַמַּתָּנות הרוחניות עושות רֹשם של שלֵמות מוסרית, כי־אם כמעט של קלקלה וחטאת; ואנו מרגישים, כי כשרונותיו של אדם נצבים לשטן בדרך התרוממותו אל האמת. אבל הגֶּניוּס בעל אמונה הוא. אין הוא אלא ספיגה וקליטה נפרזה של הרגשות הכל. אין הוא אנוֹמַלי ויוצא מן הכלל, אלא דומה הוא אל בני־אדם אחרים במדה יתרה ולא במדה פחותה. בכל המשוררים הגדולים מצוּיה חכמת אהבת־הבריות, העולה על כל יתר כשרונותיהם. אין יתרון למחבר, לאיש התבונה, לחבר המפלגה, לבעל דרך־ארץ נאה מן האדם באשר הוא אדם. זיוה של האנושיות מבהיק בהומירוס, בצ’וסֶר, בספֶּנסר, בשקספיר, במילטון. הם מוצאים את ספּוּקם באמת בלבד. הם משתמשים בערך הישר. הם נראים מצֻננים ןמתונים בעיני האנשים, המתלהבים למקרא דברי סופרים פחותים אבל חביבים על ההמון, המלֵאים תאוה הוללה וצבעים המסמאים את העין. כי משוררים הם בכח חֹפש המעוף, שנתנו לנפשם רבת־התושיה, השבה ונשקפת מעיניהם ומברכת את היצירות אשר יצרה. נעלה היא הנפש מן הדעת המצויה בה; חכמה היא מכל אחד ממעשי־היצירה שלה. המשורר הגדול מביא אותנו לידי הרגשת העשֶׁר המצוי בנו ומתוך־כך אנו ממעטים להרהר ביצירותיו הוא. השפעתו היותר מעֻלה על רוחנו היא זו, שהוא מורה אותנו לבזות את כל מפעליו אשר פעל. שקספיר מעלה אותנו לידי מדרגה של פעֻלה רוחנית הנעלה כל־כך, עד שאנו מרגישים, שהָשפּע עלינו שפע עשֶׁר רב ועצום, אשר עשרו שלו אפס ואַין הוא לעֻמתו; ואז חשים אנו, כי יצירותיו המזהירות, שעד עתה היינו רגילים לפאר ולרומם אותן כעין סוג של פואיסיה מיֻחד בפני עצמו, אין להן קיום בטבע הממשי יותר מצלו של עובר אֹרח, המשתטח על הסלע שבצד הדרך. רוח־הקֹדש, שבאה לידי גִלוי ביצירות כהַמליט והמלך ליר, יכולה היתה ליצור יום־יום מעשים נאים אחרים עד לאין־סוף. ומדוע־זה אוֹקיר אפוא את המליט ואת ליר, כאלו לא היתה בנו אותה הנפש, אשר היצירות הללו יצאו מקרבה, כשם שההברות יוצאות מן הלשון?

כֹּח זה אינו שופע ויורד לתוך חייו של היחיד, אלא על־מנת להיות קנינו הגמור. הוא מתרחש ובא אל האדם הענָו והפשוט; הוא בא אל האיש המתאמץ להרחיק מעליו את כל שָׁוא וגאה; הוא בא כמראה־נבואה; הוא בא כשַׁלות נפש ורוממות. בשעה שאנו רואים לפנינו את אלה, שהוא שרוי בתוכם, מיד מתגלות לפנינו מדרגות חדשות של רוממות. מלפני רוח־הקֹדש זו יוצא האדם ששרתה עליו ולב אחר בקרבו. כשהוא מסַפר עם הבריות, אין הוא מתבטל מפני דעתן. הוא מנסה ובוחן אותן. כח־נפש זה דורש מאתנו להיות תמימים ונכוחים. הַתַּיָר זחוח־הדעת מנסה ליַפּות את ספור קורותיו כשהוא מתפאר, שלורד, או נסיך, או רוזן פלוני דִבר אליו כך וכך או התנהג עמו כך וכך. אנשים שַׁחצנים מקרב ההמון דרכם להראות לך את הכפות, התכשיטים והטבעות שלהם ושומרים למשמרת את הכרטיסים ואגרות הברכה, שנתקבלו לידם. אנשים שהשכלתם יתרה, כשהם באים להרצות את המוצאות אותם, בוררים ביחוד מאורעות נעימים, אשר חוט של פיוט משוך עליהם, ־ את בקורם ברומא, את דבר האיש הגאוני אשר ראו עיניהם, את ברית הידידות אשר ביניהם ובין אדם נעלה פלוני; ועוד אולי נוסף על זה גם הנוֹף הנאה, זיו נגֹהות ההרים, המחשבות הרוממות, שהתענגו עליהן יום אתמול – וככה משתדלים הם להשרות על חייהם ברק זיו של רומנטיוּת. אבל הנפש, המתנשאה עד לידי הערצת האל הגדול, תמימה וברה היא; אין לה לא ברק צבעי ארגמן, לא ידידים נאים, לא מכרים רוזנים ולא מאורעות מֻפלאים במינם; אין היא צריכה לכך, שישתוממו עליה; שרויה היא בתוך שעה זו של עכשו, בתוך מעשה הנסיון הקשה של יום־יום, – משום שגם הרגע הנוכחי וגם הדבר הטפל שבטפלים נעשים כספוג וקולטים אל קרבם את המחשבה ומתמלאים שפעת ים אורה.

כֵּיוָן שאדם מתהלך עם איש־הרוח, אשר עם כל רוממותו הנעלה פשוט הוא תכלית הפשטות, הרי כל הספרות נראית בעיניו כמלחמת דברים בלבד. הָאֲמָרִים הפשוטים ביותר ראוים מאין כמוהם להיות נכתבים בספר, ואף־על־פי־כן זולים ומצוּים הם כל־כך, עד כי לרֹב עשׁרה של הנפש, אשר אין קץ לו, מי שאומר לאספם, הרי זה דומה למלקט אבני־גיר אחדות מעל פני האדמה, או לכונס מעט אויר לתוך צלוחית, בשעה שכל האדמה כֻלה וכל האויר כֻּלו לנו הם. שום דבר אינו יכול לחדור לתוך אותו התחום או לעשותך לאחד מבני אותו החוג, אם לא תסיר מעליך את כל הבלי תפארתך ותתהלך עם הבריות באמת פשוטה ובהתגלות־לב גמורה ומתוך וַדאות ברורה בכל מה שנטל עליך לדעת.

אנשים ממין זה מתנהגים עמך כמנהג אלים; הם מהלכים על־פני האדמה כאלים ומקדמים בלי שום תמיה את חריפות תבונתך, את טוּב לבך ואפילו את צדקתך – או טוב אָמְרִי: את מעשה חובתך, משום שצדקתך נחשבת בעיניהם כבשר מבשרם וכדם עורקיהם: הם רואים בה הוד מלכות כשלהם, הוד מלכות עליון ואבי אבות האלים. אבל מה עזה וקשה התוכחה, אשר יוכיח היחס שלהם, הלא הוא יחס של אחוָה גמורה ותמה, את הצביעות המצויה בין הסופרים, אשר גם קַלֵּס יקלסו וגם הכאֵב יכאיבו איש את אחיו! הנפשות האלה אינן יודעות חֹנף. אינני מתפלא כל־עִקר על אשר אנשים שכמותם הלכו לבקר את קרוֹמוֶל ואת כריסטינה ואת קַרל השני ואת יעקב הראשון ואת שליט הטורקים. כי למרבה רוממותם חבריהם ובני־לויתם של המלכים הם ואי־אפשר להם שלא להרגיש את הלשון של עבדות המצויה בשיחותיהן ובמשאן ומתנן של הבריות. יש לראותם תמיד כראות מַתַּת אלהים, אשר נִתּנה למלכים. כי הם עומדים לנגדם כמלך לפני מלך, בלי שום הכנעה והתרפסות, וממציאים לכל אשר שאר־רוח לו את קֹרת־הנפש ורגש הרצון הבאים מכֹּח יכֹלת ההתנגדות, מכח הרגש של אהבת־אדם תמימה וישרה, מכח חבֵרוּת כֵּנה ושוה לכל נפש ומכח אידיאות חדשות. כשהם נפטרים מהם, הם מניחים אותם חכמים ומעֻלים מכפי שהיו. נפשות שכמותן מביאות אותנו לידי ההרגשה, כי יתרון לתֹם־לב מן הצביעוּת. הֱוֵה מתהלך עִם כל איש ואשה בהתגלות־לב עד כדי להמריץ אותם, שיהא לבם ערֹם כנגדך, ועד כדי לחַסר אותם כל תקוָה לשחק ולהתל בך. חסד זה הוא הגדול מכל החסדים, שאתה יכול לגמול עם בני־אדם. “תהלתם הכי־נעלה”, אומר מילטון, “אינה חֹנֶף ועצתם התמימה ביותר מעין תהלה היא”.

התאחדות האדם עם האלהים בכל עלילה מעלילות הנפש אינה נתנת להביעה בדברים. אפילו האדם הפשוט שבפשוטים, המעריץ את האלהים בתֻֻמת לבבו, היֹה יהיה לאלהים בעצמו; אפס אצילותה של עצמות מעֻלה וכללית זאת חדשה היא תמיד ומעולם ועד עולם ואין חקר לה. היא ממלאה אותנו יראת התרוממות ותמהון. כמה יקר לאדם רעיון האמונה באלהים וכמה משיב הוא את נפשו! הוא מושיב נשַׁמות, מחבש פצעי־הלב, אשר גרמו לנו שגיאותינו ותקוותינו הנכזבות. לאחר ששברנו את אלהי־המסֹרת שלנו ולאחר שנטשנו את אליל־המליצה שלנו, רק אז יופיע אלהים וילהיב את לבנו בהויתו. רעיון האלהים הוא הכפלתו של הלב עצמו, יתר כל כן: הרחבת הלב מתוך כל גדוּלו עד לאין־סוף, עד למרחקי אין־סוף חדשים לכל עבר ועבר. הוא משפיע לאדם בטחון שאינו רופף. לא מתוך הכרה, אלא מתוך הסתכלות נעשה גלוי וידוע לפניו, כי הדבר המֻבחר הוא הדבר האמתי, ומתוך דעה זו הוא מסתלק על־נקַלה מכל ספק וחששה ומניח לגלויוֹ הנאמן של הזמן, שיבוא ויפתור את חידות חייו. מֻבטח הוא, כי אָשרו קרוב ויקר ללב היקום. כשהחֹק העולמי מתגלה לרוחו, הרי הוא מתמלא רגש בטחון כולל ומקיף כל־כך, עד שהוא סוחף בזרמו את כל התקווֹת החביבות ואת כל הכַּונות היותר נמרצות, התלויות וקשורות בגורלו של אדם בן־תמותה. מאמין הוא, כי טוב זה, שֶׁמִּנָּה לו גורלו, לא יקֻפּח ממנו. הדברים, שבאמת לא נבראו אלא בשבילך, נגררים אחריך כמו בכח־המשיכה. הרי אתה רץ אנה ואנה לבקש את ידידך. הניחה להן לרגליך לרוץ, אבל רוחך אינה צריכה לכך. אם אי אתה מוצא אותו, האינך מרגיע את נפשך, כי אמנם נוח לך שלא תמצאנו? כי אותו הכח, המצוי בך, מצוי גם בו והרי הוא יכול היה להזמין אתכם יחד, אלמלי היה לטובה ביותר. הנה אתה מְעַתֵּד את עצמך בקנאה רבה לעשות מעשה־חסד, אשר כשרונך וטוב־טעמך, אהבתך את הבריות ותקוָתך לתהלה מעוררים אותך לכך. האם לא עלתה על דעתך, שאין לך רשות ללכת ולעשות את המעשה, עד שיהא רצון מלפניך בה במדה גם להִמנע מעשותו? הוי, האמינה־נא, כי חי נפשך, שכל הברה שנאמרה בחללו של עולם ושאתה צריך לשמעה, הגיע תגיע לאזנך! כל משל, כל ספר, כל דבור, שיש בו כדי להמציא לך עזר או רְוָחָָה, ודאי שיתגלגל לידך, בין בדרך ישרה ובין בדרכים עקלקלות. כל ידיד, אשר עליו מתגעגע לא רצונך הפוחז והנמהר, אלא הלב הגדול והענוג אשר בקרבך, סופו לחבק אותך בזרועותיו. וכל זה הוא, מפני שהלב אשר בקרבך לב הכֹּל הוא; אין מקום, אשר יהיה שם סְגוֹר, או קיר מבדיל, או מחיצה, אלא דם אחד נוזל באין מעצור ובמרוצה שאינה פוסקת בעורקיהם של כל בני־האדם כֻּלם, כשם שהמים שעל־פני כל כדור הארץ רק יָם אחד הם ועליתם וירידתם, לאמִתּו של דבר, אינה אלא אחת.

הבה יִלמד אפוא האדם לדעת את הגלוי, אשר הטבע כֻּלו וכל מחשבה ומחשבה מגלים ללבבו, לאמר: כי העליון שוכן בקרבו; כי מקורות הטבע אצורים ברוחו הוא, אך אם יש בה רגש החובה. אבל אם רוצה הוא לדעת את אשר ידבר האל הגדול, עליו “לבוא בחדרו ולסגור את הדלת בעדו”. אין אלהים רוצה לגלות את עצמו לפני רכי־הלב. חַיָּב אדם קֹדם־כל להקשיב רב־קשב לקול הבוקע ועולה ממעמקי נפשו הוא ולסלק את עצמו מכל דרכי הדבור של יראת שמים, אשר ישתמשו בהם בני־אדם אחרים. אפילו תפלותיהם של אחרים גורמות לו תקלה, כל־זמן שלא התקין לעצמו תפלות משלו. דתנו, אמונת ההמון נשענת על רבוי מנינם של המחזיקים בה. אבל עדותו של המון־עם רב – אחת היא לנו באיזו דרך עקלתון עדות זו נגבית – אינה על־פי־רֹב אלא הודאה ברבים, שאין אמונה כל־עִקר. מי שמכיר את אלהים בתור מחשבה החוסה ומגִנה עליו, אינו מונה לעולם את מספר חבריו לדעה. אם אני יושב בסוד עליון, מי יָעֵז לגשת אלי? אם אני שרוי בענוה גמורה ואם אש אהבה טהורה לוהטת בקרבי – מה מלים בפי קַלוִין או סוֶדינבורג להביע לי?

אין בין ראיה, שמביאים מן המון־עם, ובין ראיה, שמביאים מאדם יחיד, ולא־כלום. אמונה הנשענת על בני־סמך אינה אמונה כל־עִקר. הבטחון בבני־סמך משמש קנה־מדה לדלדולה של האמונה, להסתלקות הנשמה מקרבה. המעמד, אשר יִחְדוּ הנוצרים לישו זה כמה וכמה מאות בשנים, הרי הוא מעמד של בר־סמך. אבל מתוך דעה שכזו אי אתה מכיר אלא את המחזיקים בה, ולא את המעשים והעוּבדות הנצחיים. כי גדולה ותמימה היא הנפש. אין היא יודעת חֹנף, אין היא טפֵלה למי־שהוא; אין היא מביאה מעולם ראיה מאחרים חוץ מעצמה. היא אינה מאמינה אלא בעצמה. בפני האפשריות הרבות לאין־קץ, המצויות לאדם, הרי כל נסיון מנסיונות החיים, כל ספור מספורי קורות החיים בימים עברו, עד־כמה שלא יהיו טהורים וקדושים, מתבטלים והיו כלא־היו. כלפי אותם השמים, המתגלים לפנינו בחזון לבנו, אין אנו יכולים לשבח ולפאר שום צורה מצורות החיים, אשר ראינו בעינינו, או אשר קראנו עליה בספר. לא דַיֵּנוּ שמחליטים אנו, שאין לנו אלא אנשים גדולים מועטים, אלא יתר על כן, שאין לנו אנשים גדולים כל־עִקר, שאין לנו שום היסטוריה, שום רשומות על איזה אדם בעל צורה ואֹפי נעלה, או על איזו דרך מדרכי החיים, שֶסִּפּק בהן להניח את דעתנו הנחה גמורה. בערכם של הקדושים ובני־האלים, אשר תעריץ ההיסטוריה, אין אנו מודים בבחינה ידועה אלא לפנים משורת הדין. אף־על־פי שבשעות שאנו מתבודדים לנפשנו אנו שואבים כח חדש מתוך זֵכר מעשי הגדולים, אבל בשעה שמשתדלים להציג אותם למופת לנגד עינינו, ככל אשר רגילים לעשות זאת חסרי־הדעת וההדיוטות, הם מֵלאים ןמיַגעים אותנו. בהיות הנפש יחידה, סגֻלה מיֻחדת בפני עצמה וטהורה, מתמכרת היא מאליה אל מי שהוא יחיד ומיֻחד וטהור, אשר על־מנת־כן הוא שרוי בקרבה, מַנחה אותה ומדַבּר את דבריו על־ידה. ואז נעשית גם היא שׂמֵחה, מלֵאה עלומים וחיים. לא חכמה היא, אבל צופה ורואה היא לתוך תוכם של הדברים. לא בעלת־אמונה יִקָּרא לה, אבל תמימה וברה היא. אָמֹר תאמר לאור “לי אתה” והרגֵש תרגיש, כי העשׂב צומח והאבן נופלת בכח חֹק, העומד למטה מטבעה והמשֻׁעבד לו. ראֵה, אומרת היא, הנה נולדתי בחיק הרוח הגדולה, הרוח העולמית. אני, שאינני כלילת־שלמות, הנני מעריצה את השלמות שבי. נוחה אני לקבל השפעה מן הנפש הגדולה בכל אֹפן שהוא, ולפיכך איני משגיחה בשמש ובירח ומרגישה אני, שהם אינם אלא דברים נאים שבמקרה ופעֻלות המתחלפות ועוברות. אל תוכי שופעים הלוך ושפוֹע יותר ויותר גלי הטבע הנצחי ובהשקפותי ועלילותי אני נעשית אנושית ומצויה לכל. ובכן אני מגיעה לידי־כך, שהנני חיה בתחום של מחשבות בנות־אלמָות ופועלת את פעֻלותי מתוך כחות בני־אלמָות. ובכן אפוא, מדי העריץ האדם את הנפש, ובלמדו לדעת כי “אין חקר ליפיה”, כמו שאמרו הקדמונים, בוא יבוא גם לידי ההכרה, כי העולם הוא הפלא הנצחי, אשר תעולל הנפש, וימעיט להשתומם על מקרי הפלא הבודדים והמיֻחדים; הוא יִוָּכח לדעת, שאין היסטוריה של חֹל, כי כל ההיסטוריה קֹדש היא; כי כל אַטוֹם וכל רגע מרגעי הזמן משמשים בבוּאָה לתבל כֻּלה. הוא לא יוסיף לחיות חיים מאֻחים מקטעים וקרעים שונים, כי־אם חיֹה יחיה חיים של אחדות אלהים. הוא יסתלק מכל דבר שפל וגם שבחיים ויהא מסתפק באותו המקום, אשר יועיד לו גורלו, ובאותה העבודה, שיש בכחו לעשותה. במנוחה יקדם את פני־המחרת מתוך שלות־בטחון זו, המביאה בכנפיה את האלהים ומתוך־כך הרי היא נושאת כבר במעמקי לבה את כל צפונות העתיד לבוא.