החוג הראשון הוא העין; האֹפק, אשר יקיף מבטה, הוא החוג השני; וצורה יסודית זו חוזרת חלילה בכל הטבע כֻּלו לאין סוף ולאין תכלית. סמל עליון היא בכתב התעלומה של העולם. אבגוסטין הקדוש תאר את טבעו של האלהים בדמות חוג, אשר מרכזו מצוי בַּכֹּל, אבל הקֵפו אינו מצוי בשום מקום. כל ימי חיינו אנו עמלים לקרֹא ולהבין את פשר הכוָּנות המרֻבּות אשר בצורה הזאת, שהיא ראשית לכל הצורות שבעולם. לקח אחד כבר הפקנו מזה בשעה שעמדנו על הדבר, כי כל פעֻלה מפעֻלותיו של אדם טיבה להיות חוזרת חלילה או לפַשר בין ההפכים. עכשו אנו רוצים לברר ולהוכיח עוד אֲנַלּוֹגְיָה אחת, זאת אומרת, שכל פעֻלה יכולה נעשית יפה ומעֻלה מכפי שנעשתה. כל ימי חיינו עונת־למוד הם לנו, לחקור ולעמוד על אותה האמת, שמסביב לכל חוג יש לָעוּג חוג אחר; שאין בטבע שום קץ ואחרית, אלא שכל אחרית – ראשית חדשה היא; שעם כל שקיעת־חמה עולה ומתגלה תמיד שחר חדש ומתחת לכל מַעֲמָק נפתחים מעמקים גדולים ממנו.

עובדה זאת, עד כמה שיש בה מן הסמל והמופת לעובדה המוסרית של הבלתי־מֻשָׂג, של השלֵמות הבורחת ומשתמטת תמיד מפנינו, אשר ידי האדם לא ישיגוה לעולם ואשר היא המסַבּבת את כל הצלחה ויחד עם זה היא גם הדַיָּן הדן אותה לחובה, יכולה לשמש לנו סיוע יפה לצרף זה אל זה כמה חזיונות של כחו ותקפו של האדם במקצועות שונים.

אין דברים קבועים וקיָמים בטבע. תבל נגררת ובת־חֲלוֹף היא. המֻשָּׂג קיום אינו אלא מֻשג יחסי. בעיני אלהים אין כדור ארצנו אלא חֹק שקוף ולא שפעת דברים קיָמים. החֹק ממוגג את דבר הממש ומַשְׁהֶה אותו במצב נוזל. הקולטורה שלנו היא ממשלת אידיאה, המביאה לעולם המון גדול זה של ערים ומוסדות. אבל אם אך נתרומם לידי אידיאה חדשה, מיד יסתלקו ויתעלמו. הסקולפטורה היוָנית כֻּלה נמסה, כאִלו היתה קבוצת פסילי קרח; זעיר שם זעיר שם עוד שרד עדַין איזה צלם בודד או שברו של צלם, כאותם שרידי עקבות השלג הבודדים, שאנו מוצאים עדַין בירחי תמוז ואב בעמקים קרים או בנקרות הרים. כי הגֶּניוס, אשר יצר אותם, יוצר עכשו דבר־מה אחר. הספרות היוָנית מאריכה ימים מעט יותר, אבל גם בה הולך ומתקיֵם כבר גזר־כליה זה עצמו והיא הולכת ונופלת אל תוך השוחה שאין מפלט ממנה, אשר יצירת מחשבה חדשה כורה לכל דבר נושן. חלקי תבל חדשים נבנו מחרבותיו של כוכב ישן וגזעי העמים החדשים נוצרו מן המַפֶּלֶת של עמים קדומים. מעשי־אֳמָנוּת חדשים מכַלים את הישנים. השקעת הון בבנין אַקְוֵידוּקְטוּת נעשתה מיֻתּרת על־ידי המצאות הִידרַלִּיּוֹת; מצודות נתבטלו על־ידי אֲבַק־יריה; דרכים ותעלות על־ידי מסלות־הברזל; מפרשׂים על־ידי הקיטור; הקיטור על־ידי הכח האלקטרי.

הנך עומד ומשתומם על המגדל הזה הבנוי אבני גְרַנִּיט, העומד בפני סערות הזמן, שהתחוללו עליו זה כמה מאות בשנים. אבל הן רק יד קטנה מהירת־תנועה בָנֹה בנתה את החומה הנשגבה הזאת והבונה הלא טוב הוא מן הנבנה. היד, אשר בנתה, יכולה לשוב ולסתור את הבנוי במהירות יתרה. אבל טובה ומהירה מן היד היא המחשבה הנעלמה, אשר השתמשה בעזרת היד לפעול את פעֻלתה; וכן אתה מוצא לעולם מאחורי הפעֻלה הגסה סִבּה דקה ממנה, אשר אם תסתכל אליה מקרוב, אתה מכיר, שהיא גופה אינה אלא תולדת סבה אחרת, הדַקה גם ממנה. כל־זמן שלא עמדנו על סודו, נראה כל דבר מתמיד וקבוע. רכוש רב נדמה בעיני הנשים כדבר מוצק ואיתן; אבל הסוחרים רואים בו דבר, שנברא על־נקלה מחמרים שונים והעשוי גם להיות אובד וכלה על־נקַלה. גן עצי פרי, שדה עבוד יפה, קרקעות משֻׁבּחים נראים בעיני העירוני דבר שיש לו קיום כמכרה של זהב או נחל; אבל בעיני בעל אחֻזות מרֻבּות אינם קבועים ובטוחים יותר ממצב הקציר. הטבע נראה כאִלו הוא מכריז וקורא, שהוא מוצק ומתמיד דורות עולמים, אבל גם לו יש סִבתו המיֻחדת, כאשר לכל הדברים שבעולם; ובשעה שאני עומד על הדבר הזה, האֻמנם יוסיפו השדות האלה להיות נראים בעיני כאלו הם משתרעים בלי־נוע כל־כך עד למרחקים, והעלים האלה כאלו הם תלוים בחשיבות מיֻחדת כל־כך? התמדת קיום אינה אלא מֻשג יחסי. כשם שאין כדורי המאור המעופפים יכולים לשמש גבולות לכח הרוחני, כך גם אין חדשים יכולים להיות לו לגבול ולקצב.

המפתח למהותו של כל אדם היא מחשבתו. אף־על־פי שלפי מראהו איש קשה ומלא מרי הוא, הרי יש לו בכל זאת קברניטו שהוא נשמע לו, הלא הוא האידיאה, אשר לפיה ערוכות ומכֻונות כל עלילותיו. אין לשַנות אותו, אלא אם יַראוהו אידיאה חדשה, הנשגבה משלו. חיי האדם הנם חוג המתפתח מאליו, אשר ראשיתו עִגול מצער, שאינו נראה לעין, אלא שהוא הולך ופורץ לכל עבר ומתרחב לחוגים יותר גדולים, הלוך והתרחב לבלי קץ ולבלי תכלית. ההתפשטות, שאליה תגיע שורת החוגים האלה, עִגול אחר עִגול, תלויה בכחה או באמִתה של נפש כל יחיד. כי יגיעה כבדה יגֵעָה כל מחשבה, לאחר שנתגלגלה והיתה לגל של מאורעות, ההולך וסובב על תקופתו – כגון לאחת הממלכות, לחֻקי מלאכת מחשבת, למנהג מקום, למצות הדת – להעפיל עִלות על גבהי מרומיו ולבַצר את החיים ולהקיפם סביב סביב. אבל אם הנפש מהירה וחזקה היא, הרי היא פורצת את הגבולות האלה לכל עבר ועָגָה עִגול אחר מעל למעמקים הגדולים, עִגול, ההולך הלוך וגאֹה גם הוא עד היותו לגל גדול, אבל שוב מתוך אותה השאיפה עצמה לבוא סוף־סוף לידי עמידה ולהֵעשות קשה ומוצק. אבל הלב ממאן להיות עצור בבית־כלא; עוד בראשית דפיקותיו התכופות ביותר הוא שואף להתפרץ החוצה בכח עצום ומשתוקק להתפשט למרחקים כבירים ולבלי קץ.

כל דבר־מעשה אחרון אינו אלא ראשון בשורות חדשות של דברי־מעשים. כל חֹק כללי אינו אלא פרט אחד משל חֹק יותר כללי, העומד להִגלות במהרה. אין בשבילנו לא צד חיצוני, לא חומת־גדר ולא תחום הקף. הנה גמר אדם את מעשהו – כמה נאה הוא מעשה זה! כמה מתֻקן הוא! היך הוא מחדש את פני כל הדברים! הוא עולה ומתנשא עד לגבהי שחקים. אבל ראה, הנה מן העבר השני מופיע אדם אחר וְעָג חוג מסביב לאותו החוג, אשר זה עתה אמרנו עליו, שהוא קץ תחומה של הספירה.

ואם כן הוא הדבר, הרי הדַבּרן הראש והראשון שלנו אינו אלא דברן ראשון ולא יותר. אין לו תקנה, בלתי אם למהר ולעוּג חוג יותר מקיף מחוץ לחוגו של איש־ריבו. ואמנם כך דרך בני־האדם לעשות גם מאליהם. תוצאות היום הזה, המפעמות ומסערות את הרוח ואי־אפשר להסתלק מהן, סופן להתקצר עד מהרה ולהתכנס תוך דבור אחד, ואותו הכלל העִקרי, אשר לכאורה היה בו כדי לברר ולהסביר את כל הטבע כֻּלו, עוד מעט והוא גופו ישמש דֻגמה ומשל לצֹרך הַכְלָלָה יותר שנונה ונמרצה. ברעיון אשר יִוָּלֵד ביום המחר יש כח לרומם את כל אמונתך, את כל האמונות כֻּלן, את כל הספרֻיות של אֻמות־העולם ולהעלות אותך אל תוך שמי שמים, אשר שום חלום של חוזה חזיונות עדַין לא צִיֵּר כמותם. כל אדם – יותר ממה שהנהו פועל ועושה־מעשה בעולם הזה, הרי הוא משמש רמז למַה שהוא צריך להיות. בני־האדם מהלכים על־פני האדמה כנבואות לעתיד לבוא.

פסיעה אחר פסיעה אנו עולים בסֻלם הזה המלא תעלומות: הפסיעוֹת האלה מעשים הן, המגמה החדשה כח ותֹקף היא. לכל תוצאה נשקפת סכנה מאת התוצאה הבאה אחריה, המבקרת ודנה אותה. כל תוצאה חדשה נראית כצוררת את הישנה; אין חדשה באה לעולם, אלא להצר ולהגביל את הישנה. כל מצב חדש שנוא תמיד על הישן, ואלה שנשארו נאמנים לישן באים כמעט לידי ספקנות נוראה. אבל עוד מעט והעין תסכין עמו, כי המצב החדש והעין הנם שניהם תולדתה של סִבה אחת; ואז מתגלה ונִכּרת כל התמימות וכל התועלת שבו, ועד מהרה, אחרי כַלּותו ובזבזוֹ את כל האנרגיה והכח האצורים בו, הוא הולך ומִדלדל ומתכַּוֵּץ מתגרת גִלּוּייה של שעה חדשה.

אל תתיָרא מפני הַהַכְלָלָה החדשה. האֻמנם נראה בעיניך ענין זה גס וחמרי ומאיֵם הוא עליך להוריד מגדֻלתה את תורתך על־דבר הרוח? אל תתקומם כנגדו; כי במדה לא פחותה מזו ישפיע על תורתך על־דבר החֹמר, כדי לְעְדְּנָהּ ולרוממהּ.

אם נשאל את פי הכרתנו, נִוָּכַח לדעת, שאין לו לאדם שום עֲרָכִים קיָמים ומוצקים. כל אדם סבור, שלא הבינו לו כל־צרכו; ואם אמנם יש בו איזה דבר אמת כל־שהוא ואם בעִקרו של דבר שׂם הוא את הנפש האלהית ליסוד מוסד בחייו, מן הנמנע לי להבין, איך אפשר להיות אחרת. התא האחרון, לשכת החשאים האחרונה אינה נִתּנת להִפּתח לעולם; הִשָּׁאֵר יִשָּׁאֵר תמיד איזה שריד שאינו מובן, שאינו נִתּן להיות נבדק. זאת אומרת, שכל אדם חושב, שבעל־יכֹלת גדול הוא מכפי שסבורים עליו.

חליפות ותמורות למערכי רוחנו. היום לבי מלא מחשבות ויש לאל ידי לכתוב ככל העולה על רוחי. אינני רואה שום סבה לדבר, מדוע לא יהיו לי גם ביום המחר אותן המחשבות עצמן ואותו כח־הארשת עצמו. מה שאני כותב נראה לי בשעת הכתיבה כאִלו הוא הדבר היותר טבעי שבעולם; אבל אתמול ראיתי רֵיקנות מבהילה בפנה זו, שהיום אני מסתכל ורואה בה כל־כך הרבה; ואין ספק לי בדבר, שמקץ ירח ימים אשאל את עצמי בתמהון, מי ומי היה האיש, אשר הִרבה לכתוב דפים מרֻבים כל־כך כסדרם. אהה לבטחון הזה, שאינו בר־קיום, לרצון הזה, שאינו נמרץ, לעליה מֻפלגת זו של ירידה מֻפלגת! אלהים אני בטבע; אבל הנני גם אחד העשבים הרעים, הצצים ליד החומה.

השאיפה המתמדת לרומם את עצמו למעלה מעצמו, להגיע לידי מדרגה גבוהה, הנשאה מן המדרגה שהוא עומד עליה, הולכת ומתגלה בכל דבר יחסיו של האדם. אין לך דבר נעים בטבע כָאהבה; אבל כשיש לי אוהב, הנני מיצר ומצטער על המגרעות שבי. האהבה אלי היא היא המלמדת חובה על אוהבי זה. אלמלי היה גדול לְמַדַּי, עד כדי למאסני, כי אז יכֹלתי לאהוב אותו ולהתעלות בכח אהבתי זו לידי מרומים חדשים. על שעור גדלו של אדם אפשר לדון על־פי חוגי ידידיו, המתחלפים בזה אחר זה. תחת כל אוהב, שהוא מְאַבֵּד למען האמת, הוא קונה לו אחר, הטוב ממנו. בשעה שהתהלכתי ביער והרהרתי בידידַי, שאלתי את נפשי: למה עלי לְשַׂחֵק עמם משחק זה של עבודת אלילים? אני יודע ורואה היטב, אם אין אני מסמא את עיני במתכוֵּן, את הגבולות הצרים אשר הֻצבו לאנשים, שאנו קוראים להם בשם גדולים וחשובים. עשירים, נדיבים וגדולים הם על־ידי וַתְּרָנוּתוֹ של הדבור שלנו, אבל האמת מרה הִנֶּהָ. הוי רוח ברוכה ומבֹרכה, אשר עזוב עזבתיך למען אלה, שאינם דומים אליך! כל פְּנִיָּה אישית, שאנו מתירים לעצמנו, מפסידה אותנו חלק מרכושנו שבשמים. אנו מוכרים את כסאותיהם של מלאכי השרת בעד הנאה קצרה ומלֵאה רֹגז.

עד כמה עלינו לחזור ולשַׁנן את הלקח הזה? לאחר שעמדנו על גבולות יכלתם של בני־האדם, שוב אין אנו מוצאים בהם שום ענין וחפץ. צמצום היכֹלת הוא החטא היחידי שבעולם. כיון שאנו עומדים על צמצום יכלתו של אדם, מיד עובר ובטל הוא. כשרונות לו? רוח בו לעולל עלילות? דעת וחכמה בו? כל זה ללא־הועיל לו. עוד אתמול היה נחמד ונעים עליך לבלי קץ ויהי לך לתקוה גדולה ולים אשר שחית בו; והנה גלית היום את חופּיו ותמצא, כי אך ברֵכת מים היא, ואחת היא לך אפוא, אם תוסיף ראות פניו, אם אין.

כל פסיעה חדשה, שאנו פוסעים בשדה המחשבה, עושה שלום בין עשרים ענינים שונים, שלכאורה הם סותרים זה את זה, כגלוייו של חֹק אחד ומיֻחד לכֻלם. אריסטוטלס ואפלַטון נחשבים לשני ראשי בתי־מדרש מיֻחדים, החלוקים זה בזה. אבל אדם חכם יעמיק לראות, כי אריסטוטלס נוטה לדעתו של אפלטון, כשאנו פוסעים במחשבתנו עוד פסיעה אחת לאחור, נמצא, כי דעות סותרות זו את זו אפשר להביא לידי פשרה, אם נראה אותן כשתי קצותיו של עִקר אחד, ולעולם אין אנו יכולים להרחיק ולהסוג אחור מרחק שכזה, עד כדי לחשוש, שמא לא נבוא עוד לידי גלוי יותר נעלה.

אוי ואבוי לנו, בשעה שהאל הגדול מוציא מבית גנזיו ושולח על־פני כדור ארצנו חוקר גדול. הכל אז בחזקת סכנה. הדבר דומה לדלֵקה שנפלה בכרך גדול ואין איש יודע מה בטוח מפני הסכנה ומה יהא סופו של דבר. אין לך מקצוע במדע, שלא תוכל להתחולל בו מהפכה ביום המחר; אין לך שם מפֻרסם בספרות, אין לך זה שקוראים לו “שם עולם”, שיוכל להסתלק מן הבקֹרת ומגזר־דין קשה. מֵיטב תקותיו של אדם, מחשבות לבו, אמונת העמים, המדות ותורות המוסר של המין האנושי, כֻּלם תלוים ועומדים במדת דינה של הכללה חדשה. כל הכללה מורה תמיד על השפעה חדשה הנאצלת מאת האלהות אל תוך רוח האדם. ומכאן אותו הרטט הַמְלַוֶּה אותה.

אֹמץ־לב עומד על כח־הגִּלוי, שאדם חוזר ומגלה את עצמו מחדש, עד שאין שום אדם יכול להיות נהדף ממעמדו, אף אינו יכול להיות מֻכְרָע תחתיו על־ידי תחבולות מלחמה, אלא במקום שאתה רוצה להעמידו, שם עמֹד יעמוד הָכן. אבל דבר זה יִתּכן רק, אם יבכר את האמת על־פני המֻשג מן האמת, שהיה מצוי אצלו קֹדם לכן, אם יקבל אותה במהרה מכל מקום שלא תבוא ויגיע לידי ההכרה העשויה לבלי חת, כי החֻקים והמשפטים שמפיהם הוא חי, יחסיו אל האדם, הדת שהוא מחזיק בה ועולמו כֻלו עלולים להִעשות בזמן מן הזמנים מיֻתָּרִים ולהיות עוברים ובטלים.

יש מדרגות באידיאליסמוס. מתחִלה אנו מתרגלים להשתעשע בו לשם מדרש בלבד, כשם שהאבן השואבת היתה משמשת תחִלה רק כלי צעצוע. ואחר־כך, בהיותנו בעצם עלומינו ובעונת השירה, אנו מכירים, כי יכול הוא להיות אמת וכי אמנם אמת הוא למקֻטעים ולפרורים בודדים. ולבסוף והנה מעשה מראהו חשוב ונעלה ואנו רואים, כי אכן צריך הוא להיות אמת. עכשו נִכּר, שהוא מוסרי ומעשי. אנו מכירים, כי אכן יש אלהים; כי בקרבי הוא; וכי כל הדברים אינם אלא צללים שלו. האידיאליסמוס של בֶּרְקְלֵי אינו אלא ציור גס מן האידיאליסמוס של ישו הנוצרי, והאידיאליסמוס של זה שוב אינו אלא ציור גס מן העובדה, שכל הטבע כֻּלו אינו בלתי אם השפעה מהירה של הטוב, המקַיֵּם את עצמו מאליו והעורך ומסדר את עצמו מאליו. יתר על כן אנו רואים בעליל, כי ההיסטוריה ומצבו של העולם תלוים ועומדים תמיד באֹפן ישר בסדר המפלגות הרוחניות, השורר באותה שעה ברוחות בני־האדם. הדברים היקרים עכשו לבני־האדם לא הגיעו לידי כך אלא בגלל אותן האידיאות, שהופיעו על האֹפק הרוחני שלהם ושהולידו את סדר הדברים של עכשו, כשם שעץ התפוח נושא את תפוחיו. אם התרבות מגיעה לידי מדרגה חדשה, הרי היא מחוללת מיד מהפכה בכל שיטת בני־האדם ומעבדיהם.

השיחה אינה אלא משחק של חוגים. מתוך השיחה אנו מתקנים את התקלות, הכרוכות בעקב השתיקה המצויה. אין לדין את המפלגות על־פי הרוח, שהן מתגדרות בה, ואפילו – בהיות שכינה זו שרויה עליהן – כשהן מביאות אותה לידי גִלוי. למחר הן מתגלגלות ויורדות מעל מרום שיאן זה. למחר אתה מוצא אותן שוב, כשהן יושבות כפופות תחת סבל משאן הישן. אבל הנה נתענג־נא על השלהבת השסועה ומרֻסקה כל זמן שהיא לוהטת ליד חומותינו. בשעה שכל דַּבּרן חדש זורע אור חדש וגואל אותנו משעבוד סבלותו של הדברן שקדם לו, כדי לדַכּא אותנו בגדֻלתה ויחודה של מחשבתו הוא, ואחר הוא מסגיר אותנו לידי גואל חדש, אז נדמה לנו, שאנו שבים ומקבלים את זכיותינו מחדש ונהיים לבני־אדם גמורים. הוי, כמה אֲמִתִּיּוֹת עמֻקות, העלולות להתקיֵּם רק במשך דורות ותקופות עולמים, אנו רואים בעיני רוחנו, שהן ממשמשות ובאות, בשעה שיוצאת בת־קול המכרזת ומבשרת את התגלותה של אמת חדשה בעולם! באותן השעות, שהעולם נוהג כמנהגו, יושבת החברה קרת־רוח ודוממת כפסל. אנו עומדים כלנו ומצפים ולבנו ריק – אפשר מתוך ידיעה, שיכולים אנו להיות עשירים ומלאי שפע, כשהננו מֻקפים סמלים גדולים ועצומים, אשר אמנם לנו אין הם משמשים סמלים כל עִקר, אלא רק כלי צעצועים טפלים וחסרי טעם. ואז בא האלהים ומהַפך את הפסילים האלמים לאנשים לוהטים ובברק עינו הוא שורף את הצעיף הפרוש על־פני כל הדברים, ומיד מתגלה ונִכּרת הכַּונה הצפונה אפילו בכלי הבית, בכוס ובפנכה, בכסא ובפעמון ובמטת־האפריון. הדברים, אשר בערפלי יום אתמול היו נראים כאלו הם גדולים וחשובים – קניני רכוש, אקלים, השכלה, יפיו של אדם וכדומיהם – שִׁנו את שעורי־ערכיהם שנוי מוזר. כל דבר, שדמינו שהוא מוצק ואיתן, מתמוטט ומתנודד; וספריות, ערים, אקלימים ואמונות יורדים מעל מוסדות עֻזם ומרקדים לנגד עינינו. ואף־על־פי־כן בוא והתפלא שוב על הזהירות המהירה, השוררת גם בפנה זו! אמנם טובה היא השיחה, אבל השתיקה יפה ממנה ומבַישה אותה. אריכותה של השיחה מסַמנת את מרחק המחשבה שבין המדַבּר והשומע. לוּ היתה ביניהם הסכמה גמורה באיזה דבר, כי אז כל המלים היו למותר בזה. ואִלו היו מסכימים בכל הדברים, כי אז בכלל לא היתה הדעת סובלת את המלים.

הספרות היא נקֻדה הנמצאת מחוץ לתחום חוּגנו שבאותה שעה, אשר מבעד לו אפשר לעוג חוג חדש. זוהי התועלת שבספרות, שהיא נותנת לנו מעמד, אשר ממנו אנו יכולים לסקור את חיינו שבאותה שעה, ואֹגֶן, שעל־ידו אנו יכולים לטלטל ולהניע אותם. אנו ממלאים את עצמנו השכלה עתיקה, משכינים את עצמנו, עד כמה שידנו מגעת, בבתיהם של היוָנים, הפּוּנִים והרומאים, רק בכדי שנוכל לדעת ידיעה יתרה את בתיהם וארחות חייהם של הצרפתים, האנגלים והאמיריקאים. כיוצא בזה אנו מיטיבים להבין את הספרות, כשאנו שרוים בתוך הטבע הפראי, בתוך המולת המשא והמתן של העולם או מעל עמדתה של אמונה נשגבה. אין השדה יכול להיות נראה יפה מתוך אמצע השדה. התוכן נצרך לקֹטר העִגול של כדור הארץ, כדי להשתמש בו בתור בסיס לקבוע על־ידו את הַפַּרַלַּכּס של הכוכב.

ובשביל כך אנו מוקירים את המשורר. כל מופתי ההגיון וכל החכמה אינם אצורים באֶנציקלופדיה או במחקר מֵטַפִיסִי או באוצר למודי הדת, כי־אם בסוֹנֶט או בדְרַמָּה. בפעֻלתי שבכל יום אוהב אני ללכת בדרכי הישנה ואינני מאמין בכח מרפא, בכח של שנוי ותקונים. אבל אדם כפטרַרקה או אַריוֹסטו, המלא יין חדש של הפַנטסיה שלו, כותב לי אודֶה או רומָן לוהט מלא מחשבות ועלילות נמרצות. הוא מזעזעני ומעוררני בצלצלי קולו האדירים, מנפץ את הכבלים, אשר ישימו עלי מנהגי חיי, ואני פוקח את עיני לראות את גֹדל יכלתי ומאדי. הוא עושה כנפים לכל הדברים הנושנים שבעולם, שנקשו ונס לֵחם, והנני מרגיש את עצמי מֻכשר פי־שנים לבור לי דרך ישרה גם בעיון וגם במעשה.

צֹרך שכיוצא בזה מצוי בקרבנו לרכוש לנו השקפה על האמונה שבעולם. את האמונה הנוצרית אין אנו יכולים להכיר מעולם מתוך ספר למוד הדת – ביותר אפשר לעמוד עליה מתוך כרי המרעה, מתוך סירה הצפה על־פני הברֵכה ומתוך זמרת צפרי היער. כשאנו מִטַּהֲרִים באור וברוח, כשאנו טובלים בים של יֹפי אשר יגַלה לפנינו השדה, אולי יעלה בידנו לסקור סקירה נכונה על תולדות השתלשלותה.

העולם הטבעי יכול להיות נתפס ומֻשג בתור שיטה של חוגים בעלי מרכז אחד, ופעם בפעם אנו מגלים בטבע שנוים קלים, המוכיחים אותנו לדעת, כי שטח זה, שאנו עומדים עליו, איננו מוצק, כי־אם נִגר והולך. המוני הסגֻלות הקבועות האלה, החימיה והצמחים האלה, המתכות ובעלי־החיים האלה, הנראים כאלו הם עומדים וקיָמים כאן לצֹרך עצמם, אינם בלתי אם אמצעים ודרכים – דברי אלהים הנם ובני־חלוף הם כשאר הדברים והמלים. האֻמנם כבר ירד חוקר הטבע או החימיקן לעמקו של המדע שלו, אם חקר ובדק את משקל האַטוֹמים ואת נטיות־הקרבה, אבל עדַין לא עמד על סודו של החֹק היותר עמֹק, אשר החֹק הנזכר למעלה אינו אלא פרט אחד ממנו וציור מתקרב אליו, זאת אומרת, כי שני דברים דומים מושכים זה את זה וכי הטוב המגיע לך נגרר אחריך ואי אתה צריך לעמול ולהוציא הוצאות, כדי לרדוף אחריו ולהשיגו? אבל גם השקפה זו אינה גמורה ומסֻיֶּמת כל־צרכה. ההויה בַכֹּל היא דבר נעלה ממנה. לא דרך צנורות דקים שמתחת לאדמה צריכים הידיד והמעשה להיות מתגלגלים ונמשכים אל הצד שכנגדם, אלא לכשנעַיֵּן בענין זה היטב, נמצא, שכל הדברים האלה תולדותיה הנצחיות של הנפש הם. הסבה ופעֻלתה אינן בלתי אם שני צדדיו של דבר אחד.

החֹק הזה עצמו על־דבר התקופה הנצחית עורך ומסַדר את כל המדות, שאנו קוראים להן בשם צדקות, ומכבה את כל אחת מהן באורה של חברתה, הטובה ממנה. אדם גדול אינו רוצה להיות פקח לפי המשמעות הרגילה המצוּיה בין הבריות; כל פקחותו אינה אלא הפחתה מגדֻלתו מדה במדה. אבל כל המעלה את פקחותו לקרבן, נאה ויאה לו לדעת, מי ומי הוא האל, אשר לשמו הוא מקדיש אותה; אם לשם חיי רְוָחָה ותענוגות, מוטב לו להִשאר עדַין פקח; אבל אם לשם בטחון גדול, יכול הוא להִמנע מהטריח את פרדו ומקחת את סל הצֵידה שלו, כי תחתם הִנתן תנתן לו מרכבה בעלת כנפים. גוֹטפריד בלכתו דרך היער נועל את מנעליו, כדי להגן על רגליו מנשיכת נחשים; אבל אהרֹן אינו חושש מעולם לסכנה כזאת. זה כמה שנים לא קרה אסון כזה לשום אדם. מדֻמה אני, שמתוך כל שמירה, שאדם שומר את עצמו מפני סכנה שכזאת, הוא מכניס את עצמו לתוך רשותה של הסכנה. סבור אני, כי הפקחות המעֻלה ביותר היא גם הגרועה ביותר, האֻמנם זוהי קפיצה פתאֹמית ביותר מן המרכז אל קצה החוג שלנו? תן דעתך, עד כמה פעמים עלינו לשוב ולהשקיע את עצמנו לתוך חשבונות מעציבים טרם נמצא לנו מנוחה ברגש הגדול, או נעשה את קצה החוג של היום למרכז חדש. מלבד זאת, הנה גם הרגש היותר נמרץ שלך מצוי אפילו אצל הפחותים שבבני־האדם. הדלים והנִקלים שבין הבריות יש להם דרכם המיֻחדה להם להביע בה את הענינים היותר חמורים שבפלוסופיה כמונו אנו. “יהי אֵין־כֹּל ברוך”, “ככל אשר הענינים הנם רעים ביותר, כן הם טובים ביותר” – אלה הם משלים, המביעים את הטרַנסצֶנדֶנטיסמוס של החיים המצוּים.

צדקו של אדם זה רשעתו של אדם אחר הוא; יפיו של אדם זה כעוּרוֹ של אדם אחר הוא; חכמתו של אדם זה אוַלתו של אדם אחר היא; אמת זו מתבררת לנו, כשאנו מעַינים בכל דבר מנקֻדת השקפה יותר עליונה. אדם אחר סובר, כי אין הצדק עומד אלא על פרעון חובות, ובכל מאֹדו הוא מתעב את האיש, המתרשל במצוה זו וגורם לבעל־מַשֵּׁה ידו לצפות לממונו עד כלות עיניו. אבל זה שכנגדו טיבו להסתכל בדברים בדרך המיֻחדה לו. הוא שואל את נפשו: איזה חוב אשלם ראשונה – חובי לעשיר, או חובי לעני? חוב־ממון, או חוב־מחשבות, שאני חָב למין האנושי או לגניוס של הטבע? אי לך הסרסור שאין לך כלל אחר בעולם, חוץ מזה של האריתמטיקה. בעיני אני ערך המסחר טפל ופגום הוא; אהבה, אמונה, האמת שבאפיו של אדם, משא־נפשו של אדם – רק אלה קֹדש הם; נוסף על זה אין אני יכול להבדיל, כמוך אתה, חובה אחת מכל יתר החובות המוטלות עלי ולצמצם באֹפן מוכני את כל כחותי בתשלום ממון. הנח לי אפוא לחיות כאשר חייתי עד עתה ויבוא יום אשר ראֹה תראה בעיניך, כי הַקִּדְמָה, שאָפיי הולך ומתקדם, שלם תשלם, אם גם לאט לאט, את כל החובות האלה מִשָּׁלֵם, מבלי לחטֹא כנגד תביעות יותר עליונות. אם יתמכר אדם לפרעון שטרי־חובות, האם לא תהי זאת עַוְלָה? האֻמנם אינו חַיב דבר מלבד ממון? והאֻמנם רשאי הוא לדחות את כל התביעות הערוכות אליו מפני תביעותיהם של בעל־בית או של בַּנְקָאִי?

אין לך צדקה, שתהא בעלת ערך מֻחלט ומסֻים, אלא כל הצדקות כֻּלן בתחלת הויתן הן עומדות. צדקותיה של החברה עבֵרות הן לאיש הקדוש. המוראים, הכרוכים בכל רפורמה, יסודם באותו הגִלוי שאנו מגלים, שעלינו להשליך את כל צדקותינו או את הדברים, אשר הוקרנו תמיד כצדקותינו, אל תוך תהום זו עצמה, אשר בלעה את העבֵרות הגסות ביותר שהיו בידינו.

"אָנָּא סְלַח־נָא לַחֲטָאָיו וְאַף לְצִדְקוֹתָיו נָא סְלָחָה,

אֵל הַמִּגְרָעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁנֶּהֶפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת לְמֶחֱצָה".

זה כחם הנעלה של רגעי־יָה, שהם משביתים באדם אפילו את מוסר כליותיו. אני מרשיע את עצמי יום יום על התרשלותי וחֹסר התועלת שבי; אבל בשעה שגלי אלהים אלה שופעים אל קרבי, שוב איני דואג על אִבּוּד זמני. שוב איני מחַשב חשבונות של דקדוקי עניות, כמה יש עדַין ביכלתי לפעול ולעשות בשארית ימי החֹדש או בשארית ימי השנה; כי רגעים כמו אלה ממציאים לו לאדם מֵעֵין הויה בֵכֹּל ויכֹלת הֵכֹּל, שאינה תובעת אריכות קיום, אלא מכּירה, שבחה של הרוח שקול בד בבד כנגד המפעל העומד להֵעָשות, מחוץ לגבולות הזמן.

ובכן אפוא, פלוסוף המסתובב בתוך חוגו, שומע אני את קריאתו של אחד הקוראים, הנה באת לידי שיטה נאה של תורת הַסַּפְּקָנוּת, לידי הנחה, שכל המעשים בעלי ערך אחד הם ואין יתרון להם ונכון אתה להורותנו, אשר אם אך כֵּנים אנחנו, עלולות חטאותינו להֵעָשוֹת לאבנים חיות, אשר מהן נבנה את בית־מקדשו של אלהי האמת!

אין אני חושש לדבר ללַמד זכות על עצמי. הריני מודה על האמת, ששמח אני לראות, כי היסוד הַסַּחַרִינִי שולט בכל ממלכת הצמחים כֻּלה, ולא פחות מכן שמח אני לראות איך בעולם המוסרי הולך יסוד הטוב ומשתפך באין מעצור אל תוך כל החרכים והסדקים, אשר אהבת האדם לעצמו הניחה אותם פתוחים, ולא עוד אלא שהוא משתפך אפילו אל תוך האהבה לעצמו והחטא גופם; עד שאין לך קלקלה, שתהא קלקלה גמורה, ואפילו הגיהנם עצמו אינו חסר צד קיצוני שכנגדו, הממציא ספוק נפש. אבל כדי שלא להביא את מי שהוא לידי טעות, אם אלך אחרי מחשבות לבי ודמיוני רוחי, עלי להזכיר את הקורא, שאני אינני בלתי אם בוחן ומנסה. אל תתן אפילו ערך כל שהוא למעשה שאני עושה, ולא פחות מכן אל תחשוב לי לגנות את זה שאין אני עושה, כאִלו נוטל אני גדֻלה לעצמי להורות ולהחליט על איזה דבר, כי דבר אמת הוא או דבר שקר הוא. אני עושה את כל הדברים לְמִטַּלְטָלִים ולא־קבועים. אין מעשים אשר יהיו קֹדש בעיני; ואין מעשים אשר יהיו חֻלין בעיני; אני אינני בלתי אם מנַסה, בלתי אם מחפש לבלי קץ ואין עבר מאחורי גבי.

אפס תנועה עצמית זו והתקדמות זו שאינה פוסקת, המשֻׁתּפת לכל הדברים שבעולם, לא היתה יכולה מעולם להיות נִכּרת ומוחשת לנו, לולא היתה משמשת נִגוד אל יסוד הקבע והאיתן אשר בנפש. בה בשעה שיצירתם הנצחית של חוגים חדשים הולכת ומַתמדת בלי חשׂך, הרי היוצר הנצחי קים ושוהה במנוחתו. חיי המרכז האלה נעלים מן היצירה, מן הדעת והמחשבה, והם כוללים ואוצרים בקרבם את כל חוגי היצירה כלם. מעולם ועד עולם עֲמֵלִים הם ליצור חיים ומחשבה, שיהיו נשגבים ומצֻינים כמוהם הם, בְּאָצְלָם על המחשבה שלנו תנועת־התפתחות ידועה, כאִלו כל בריאה לא באה אלא להורות כיצד לברֹא בריאה מעֻלה ומשֻׁבּחת ממנה.

הנה כי כן אין שֵׁנָה, אין שבות ואין קיום, אלא כל הדברים הולכים ומתחדשים, הולכים וצומחים ומציצים ועולים. למה זה אפוא נכניס אל תוך השעה החדשה בלויי־קרעים ושרידי נושנות? הטבע מתעב את הישן וכנראה אין מחלה אחרת בעולם זולתי הזִקנה המֻפלגת; כל יתר המחלות כלולות ואצורות במחלה אחת זו. אנו מכַנים אותה בשמות שונים, ־ קדחת, אִי־הִסְתַּפְּקוּת, שגעון, טִפּשות ופשע; כל אלה אינם אלא צורות שונות של זקנה מֻפלגת; הם הם שבות, שמירת הישן, סִגול קנינים, עצלנות, אי־חִדוש ולא דרך קדימה. בכל יום ויום אנו שרוים בדאבה. אינני יודע על מה זה ולמה. הלא בשעה שאנו מתיַחדים עם מה שלמעלה ממנו, אין אנו מזקינים, אלא הולכים ןמחדשים את נעורינו. הַיַּלְדוּת, הנערוּת רבת־התפיסה והשאיפה, התולה למרום את עיניה המלאות אמונה, אינה נותנת אף ערך כל־שהוא לעצמה, אלא מתמכרת אל התורה, השופעת ובאה אליה מכל עֵבר. אבל האיש והאשה מבני שבעים שנה ומעלה סבורים, שהם יודעים את הכֹּל; הם בִּלּוּ את תקותם, הם מסתלקים מכל שאיפה, הדבר הממשי חשוב אצלם לדבר מֻכרח ואל בני הנעורים הם מדברים ממרומים. ישמשו־נא אפוא כלי מבטא לרוח הקֹדש; יהיו־נא לאוהבים; יהיו־נא מרואי פני האמת; ואז תרומנה עיניהם, יתחלקו קמטיהם ושוב יתמלאו תקוה וכח. אַל־נא תקפוץ זקנה מֻפלגת כזו על רוח האדם. בטבע כל רגע חדש הוא; העבר הולך תמיד ונבלע ונשכח; רק העתיד לבוא בלבד קֹדש הוא. אין לך דבר ודאי ובטוח מלבד החיים, מלבד המעבר והרוח המפיחה עֹז ואֹמץ. אין לך אהבה, שאפשר לאסור אותה במסֹרת השבועה או הפּשרה, כדי שתהא שמורה ובטוחה מפני אהבה הנעלה ממנה. אין אמת רוממה לְמַדַּי, אשר לאורן של מחשבות חדשות אי־אפשר לה להיות נראית ביום המחר טפלה ופגומה. בני־האדם מבקשים להם מעמד קבוע ואיתן; אבל בה במדה שמצבם נשאר רופף, עדַין יש להם איזו תקוה כל־שהיא.

החיים הנם שורה של חזיונות הבאים בהסח הדעת. בשעה שאנו מתעתדים לכונן את בנין קיומנו, אין אנו משערים היום את מערכי הרוח, את התענוג ואת הכח, אשר יביא לנו יום המחר. על מעמדי־הויה פחותי־ערך ביותר – על מעשים, שהם ממנהגו של עולם והחושים – יש לאל ידנו להגיד דבר־מה; אבל ראשי עלילות אלהים, הגִדול הכללי והתנועות העולמיות של הנפש – את כל אלה הוא מעלים מאתנו; אלה הם דברים המֻפלאים ממנו. יש בכחי להכיר, כי האמת בת אלהים היא ורבת־עזר היא; אבל אין אני יכול לשער, איך תוכל לעזור לי, כי הדרך האחת אל אשר “כן צריך לעשות” היא “כן צריך לדעת”. מעמדו החדש של האדם ההולך ומתקדם אוצר בתוכו את כל הכחות של מעמדו הישן, אלא שהכחות האלה נתחדשו. מעמד זה כולל בחֻבּוֹ את כל מאמצי האנרגיה של העבר, אבל הוא גופו אינו אלא התנדפותו של יום המחר. כדבר ריק והבל אני זורק אל תוך הרגע החדש הזה את כל חכמתי שכנסתי לפנים. בפעם הראשונה אני נראה עכשו בעיני, כאִלו יודע אני דבר־מה לאשורו. אפילו הדברים היותר פשוטים אין אנו עומדים על כוָנתם אלא בשעה שאנו אוהבים ושואפים.

ההבדל שבין הכשרון והאֹפי יסודתו מצד אחד בחריצותו של אדם לאחוז נתיבות ישנות וכבושות, ומצד שני בכחו ועֹז נפשו לסֹל לו דרך חדשה, המובילה אל מטרות חדשות ויותר טובות. אפיוֹ של אדם יוצר הֹוֶה תקיף וכביר כח, שעה מלֵאה שמחה ומכרעת, המאמצת את רוחם של כל הנוטלים חלק בה, מפני שהיא מביאה אותם לידי ההכרה, כי הרבה דברים, שלא חשבו עליהם קֹדם לכן, בגדר היכֹלת ומצֻיָּנים הם. אפיוֹ של אדם מקהה את הרֹשם של מאורעות בודדים. בשעה שאנו רואים את המנַצח, אין אנו מרבים לחשוב מחשבות על מלחמה אחת או על הצלחה. אנו רואים, שהפרזנו על מדת גֹדל המעצורים. הוא יכול להם על־נקלה. אדם גדול אינו מזדעזע ואינו נוח להתרגז; המאורעות עוברים עליו, מבלי להניח בו רֹשם עצום. יש אשר הבריות אומרים: ראה־נא את המעצור, שיכֹלתי לו; ראה מה גדולה שמחתי; ראה־נא את הנצחון הגמור, שנצחתי את התקלות הזעומות האלה". אבל נצחון זה מֻטל בספק, כל־זמן שהם שבים ומזכירים לי את התקלה הזעומה. נצחון של אמת אינו אלא זה, שגורם לו לאסון לכלות ולהסתלק כעב משכים, שאין לו אלא ערך מועט בענין נעלה ורב־ההתקדמות שכזה.

רק את האחת אנו מבקשים בתשוקה שאינה יודעת שָֹׂבעה, הלא היא לשכוח את עצמנו, להיות מובאים לידי השתוממות אין קץ, להִפטר מן הזכרון המצוי אצלנו תדיר ולעשות דבר, מבלי אשר נדע איככה ומדוע; סוף דבר: לעוג חוג חדש. אין לך דבר גדול, שנעשה מעולם בלי התלהבות. נפלאה היא דרך החיים: יסודתה בהתמכרות גמורה. הרגעים הנעלים של ההיסטוריה אינם אלא הדרכים הקלות להוציא דבר אל הפֹעל בכח האידיאות, כגון העלילות של הגניוס או של האמונה. “אין אדם מעפיל עלות הלוך ועלֹה למעלה – אמר קרֹמוֶל – אלא בשעה שאינו יודע לאן הוא הולך”. חלומות ושכרון, ההנאה מן האופיום והאלכוהול יש בהם דמיון לדמות דיוקנו ותבניתו של גניוס זה, אשר דברוֹ כדבר האוּרים, ומכאן אותו הכח המושך המסֻכּן האצור בם, אשר בו הם מושכים את בני־האדם. ומפני טעם זה עצמו משתמשים בני־האדם בעזרת התאוות הסוערות, כגון המשחק והמלחמה, כדי לחקות במדה ידועה את להבות האש ואת מדת הנדיבות אשר בלב.