מתוך שהנפש הולכת ומתפתחת בדרך פּרוֹגְרֶסִיבִית, אין היא חוזרת מעולם על מעשיה חזרה גמורה, אלא בכל פעֻלה, שהיא פועלת מנסה היא לברֹא בריאה תמה ונאה ביותר. חזיון זה מתגלה בעליל גם במפעלי האמנֻיות המועילות וגם במפעלי האמנֻיות היפות, אם נשתמש גם אנו באותו החִלוק המצוי בין הבריות, שעל־פיהו מחלקים את המפעלים לפי תכליתם, אם לצֹרך התועלת הם או לצֹרך היֹפי. אי לזאת אין תכליתן של האמנֻיות היפות שלנו חִקוי, אלא יצירה חדשה. האמן המצַיר מראות נוֹף צריך להביא אותנו לידי הרגשת יצירה, שהיא נאה מכל היצירות שאנו מכירים. את הפרטים, את הפרוֹזה שבטבע עליו להשמיט ולמסור לנו רק את הרוח, את הנשגב. עליו לדעת, כי רק משום שהנוף מביע רעיון נאות לו, לכן הוא נראה יפה לעינו, ואת הרעיון הזה הוא מביע, משום שאותו הכח, הצופה ורואה בעד עיניו הוא, מתגלה גם באותו מחזה־השעשועים שלפניו; וסופו לבוא לידי־כך, שיוקיר את אֲרֶשֶׁת־גלויו של הטבע ולא את הטבע עצמו, ולפיכך יבליט בהעתקת־המראה שהוא מצַיר אותם השרטוטים, שהוא מוצא בהם נחת־רוח ביותר. הוא יציֵר את החשכה שבחשכה ואת זיו החמה שבזיו החמה. אם תמונת אדם הוא מציֵר, עליו לתאר בה את אפיוֹ וטיבו של האדם ולא את קוי פרצופו, וחַיב הוא לראות את האיש היושב לפניו כדי לצַירו כתמונה שאינה מתֻקנה כל צרכה, או רק כדבר דומה אל עצם הדבר המבַקש בתמונה זו את תקונו.

מַהו מעשה קצור וברור זה, שאנו רואים אותו בכל פעֻלה רוחנית, אם לא האימפולס היוצר בעצמו? כי מעשה הקִצור הזה משַמש מעבר אל אותה ההארה העליונה שבעליונות, הַמְאַלֶּפֶת אותנו להביע על־ידי סמלים פשוטים את הרעיון העמֹק ביותר, מהו האדם, אם לא מעשה־הצלחה מֻפלא ביותר, שעלה ביד הטבע בדרך שאיפתו לברר ולגלות את עצמו? מהו האדם, אם לא מראה־נוף הדק ומָרכב יותר מן התמונות והמראות אשר באֹפק־הראִיה, – אם לא מעשה־יצירה נשגב של הטבע? ומהו דבורו, אהבתו לציור ואהבתו לטבע, אם לא תושיה עוד יותר דקה מזו? אם לא קפיצה וַעֲבָרָה מעל לכל מילי המילין של המקום ותִלי התִּלין של החֹמר המיַגעים אותנו וצמצומם של הרוח והרעיון האצורים בהם בתוך דבור מוסיקלי אחד או במשיכת־עט אחת, חרוצה ומֻפלאה מאין כמוה?

אפס אם רצונו של האמן להרצות לבני דורו את רגשותיו, שתקפו עליו במדה יתרה, חַיב הוא להשתמש באותם הסמלים המצוים בזמנו ובאֻמתו. ומשום־כך מה שיש בה באמנות משל החדש עולה ונוצר תמיד מתוך הישן. הגניוּס של השעה טובע בכל מפעל את חותמו, שאינו מחוּק עולמית, וּמְשַׁוֶּה עליו קסם, שאין להביעו בדברים, כדי לצודד את הדמיון. במדה שֶׁאָפְיָהּ הרוחני של התקופה מתגבר על האמן ומשעבדו ומתגלה במפעלו, בה במדה תשתמר תמיד במפעל זה רוממות ידועה והמסתכלים בו בדורות הבאים יראו בו את העצם שאינו מֻכָּר, את העצם שהוא כל יכול, את העצם האלהי. אין אדם יכול להוציא מתוך מלאכתו את היסוד המֻכרח הזה הוצאה גמורה. אין אדם יכול לפרוש את עצמו פרישה גמורה מבני דורו או מארצו, או ליצור מפעל, אשר דרכי החנוך, האמונה, הפוליטיקה, המנהגים ומלאכות־המחשבת המצוים בזמנו לא יטלו חלק בו. עד כמה שלא יהיה מקורי, עז־רצון וכביר כח הדמיון מאין כמֹהו, לעולם לא יעלה בידו למחוק מתוך מפעלו את כל עקבות המחשבות, אשר גֻדַּל בתוכן. פרישה זו עצמה היתה מוכיחה בעליל על אותם הדרכים הנהוגות ומצויות, שהוא רוצה לפרוש מהן. למרות רצונו ומבלי אשר ירגיש בזה אנוס הוא, על־ידי האויר, שהוא שואף, ועל־ידי האידיאות, אשר על־פיהן חיים ועובדים הוא ובני דורו, להִזָּקֵק למנהג זמנו, מבלי דעתו מה טיבו של מנהג זה. ובמרוצת הימים והנה הקסם השפוך על־פני אותו יסוד המֻכרח, שבשעת יצירת המפעל אי־אפשר היה להסתלק ממנו, נעלה יהיה מן הקסם, אשר יוכל לעולל כל כשרון אינדיבידואלי שבעולם, מפני שהדבר דומה, כאלו איזו יד ענקית היתה אוחזת ומושכת בעטו ומַפְסַלְתּוֹ של האמן, כדי לָחֹק שורה חדשה בהיסטוריה של המין האנושי. דבר זה הוא הוא הנותן ערך וחשיבות להירוגליפים של המצרים, לפסילי האלילים של הֹדו, חינה ומקסיקה, עד כמה שלא יהיו גסים ומשחתי־תואר ביותר. הם מצַינים את שעור־קומתה של הנפש באותה העת ואינם יצירי הזיה של הפנטסיה, אלא מוצאם מתוך הכרח, אשר עמֹק הוא כתבל עצמה. וכי צריך אני להוסיף עוד, שכל היצירות של האמנות הפלַסטית, המצויות וקַיָּמות עדַין, ערכן הכי־גדול אינו אלא בזה, כלומר: בתור רשומות של היסטוריה, בתור שרטוט מֻבהק בצורתו של אותו הגורל כליל־השלמות והנאה, אשר על־פי גזרותיו הולכים ושואפים כל היצורים אל אשרם?

אם־כן אפוא, לפי ההשקפה ההיסטורית הזאת, היתה תעודתה של האמנות לְפַתֵּחַ וּלְאַמֵּן את הֲבָנַת היֹפי. אנו שקועים ביֹפי, אלא שאין עינינו רואות ראִיה ברורה למדי. מן הצֹרך הוא אפוא להבליט איזה שרטוטים בודדים, כדי לסַיַּע וּלְכַוֵּן על־ידם את חוש הטעם, שעדַין לא נתעורר מתנומתו. אנו מפסלים ןמצַירים, או אנו מסתכלים בפסל או בתמונה כחוקרים, המבקשים לעמוד על סודה של הצורה. חשיבותה של האמנות מונחת בהפרדת עצם ידוע והבדלתו מעל יתר הדברים, המבלבלים את דעתנו ברֹב המונם. כל זמן שעצם ידוע לא נפרד מעל יתר הדברים שהוא קשור אליהם, יש בו כדי לשעשע ולהביא אותנו לידי הסתכלות, אבל אין בו כדי להביא אותנו לידי מחשבה והגיון. אשרנו ואסוננו אינם עושים פֵּרות. הילד שרוי במצב של התלהבות מלֵאה נחת, אבל אפיו המיֻחד לו וכחו המעשי תלוים ועומדים בהתכשרותו, שהוא הולך ומתכשר יום יום בדעתו להבדיל את הדברים זה מזה, ובטפולו שהוא מטפל עמם במשך זמן ידוע. האהבה וכל התאווֹת כֻּלן מְרַכְּזוֹת את כל ההויה מסביב לצורה אחת. כך דרכם של אנשים בעלי רוחות ידועות לכלול את העצם, את המחשבה ואת הדבור, שהם מטפלים בו, מִכְלָל ידוע ולעשותם לבני דורם לדבר מופת, העומד ברומו של עולם. הם הם האמנים, הדַבּרנים ומנהיגיה של החברה. עִקר מהותה של חכמת המליצה, המצויה ביד הדברן והפַּיטן, הוא הכּח לעשות מעשה הפרדה ולהגדיל ולהאדיר את הדברים מתוך הפרדה. את חכמת המליצה הזאת, או את הכח להבחין את המעלה היתרה אשר לאחד הענינים באותה שעה – מדה שהצטַינו בה ביותר בֶּרק, בַּירוֹן וקַרלֵיל – מציג הצַיָר והַפַּסָּל לראוה בצבעים ובאבן. כח זה תלוי בעֹמק הסתגלותו של האמן באותו הענין שהוא מתבונן אליו. כי כל ענין וענין מעמיק את שרשיו במרכזו של הטבע, ולפיכך מן הצֹרך הוא, שיהיה ערוך ומֻצג לפנינו באֹפן שיוכל לשמש לנו דמות־דיוקנו של העולם. ומשום־כך כל מפעל ומפעל של הגֶניוס שליט עריץ הוא בשעתו ומשעבד אליו את כל עִיּוּנָם של בני־האדם. בזמנו הוא הענין היחידי הראוי לכך, שבני־האדם יתעסקו בו, בין שהוא סוֹנֵיטה, אופירה, ציור־נוף, פסל, נאום, ובין שהוא תכנית הבנין של בית־מקדש, תכנית מלחמה או תכנית מסע של גִּלוי ארצות. לאחר זמן אנו עוברים אל ענין אחר, ההולך ומשתכלל ונעשה דבר שלם בענין שקדם לו, כגון מטע גן יפה: ומיד רק מטע גנים נחשב בעינינו למלאכה חשובה, הראויה לעסוק בה. לולא הייתי מכיר את האויר, את המים ואת האדמה, הייתי חושב את האש לדבר המעֻלה שבעולם. כי זוהי זכותם וסגֻלתם של כל הדברים שבטבע, של כל הכשרונות האמתיים ושל כל יתר הסגֻלות הטבועות בו באדם מלֵדה, להיות בשעתם לעטרת תפארת של העולם. הַסְּנָאִית, המקפצת מענף אל ענף ועושה את כל היער כֻּלו לעץ אחד, שהיא מתענגת עליו, ומעסקת את עין המסתכל בה לא פחות מן האריה – נאה היא, רוחה נוחה בשל עצמה ויש אשר אין בינה ובין הטבע עצמו ולא כלום. בַּלַּדָּה טובה מצודדת את אזנו ולבו של השומע אותה, כשיר האֶפּי, אשר שמע קֹדם לכן. כלב, שצִיְּרה אותו יד אמן, או שְׁגַר־וְלָדוֹת, שהטילה חזירה, מניחים את דעתנו והנם דבר של ממש לא פחות מן הפרֶסקות של מיכל אנג’לוֹ. מתוך סדר רציפותם זה של דברים מצֻיָּנים סופנו להכיר את גדלו של העולם אשר אין חקר לו, את עשרו המֻפלג של טבע האדם, אשר כחו אתו לפרוץ הלוך ופרוץ אל כל עֵבר עד לבלי תכלית. אלא שיחד עם זה אני למד גם־כן, שאותו הדבר, אשר הפליאני והערה עלי קסם במפעל הראשון, מפליאני גם במפעל השני. הערך המֻפלא של כל הדברים אחד הוא.

התשמיש, שמשמשת אותנו אמנות הצַּירות והפִּסול, כנראה לא יצא עדַין מכלל התחלה. התמונות המֻבחרות ביותר מגַלות לנו על־נקלה את התעלומה היותר עמֻקה האצורה בהן. התמונות המֻבחרות ביותר אינן אלא רשימות גסות ממקצת הנקֻדּות, הקוים והצבעים, המלאים סתרי פלאות, אשר יערוך לפנינו אותו “הנוף עם תמונות בני־אדם”, שאנו שרוים בתוכו וההולך ומשתנה בלי חשׂך. כנראה משמשת הצַירות לעינים אותו השמוש שהמחול משמש לרגלים. לאחר שהספיק המחול לשווֹת לתואר האדם הליכות קוממיות, זריזות וחן, מוטב שישכח האדם את תורת הרקודים שלמדהו מורה־המחולות; כיוצא בזה מלַמדת אותי הצֵירות להבחין את הזֹהר שבצבע ואת הארשת שבצורה, ובשעה שאני רואה הרבה תמונות וגניוס עליון של האמנות, אני מכיר את שפעת העֹשר המֻפלג של המכחול ואת עמידת קוממיותו של האמן, שאינו תלוי בדעת אחרים בשעה שהוא בא לבחור מכל הצורות שאפשר להעלות על הדעת את הצורה הנאותה ליצירתו ביותר. אם יש בכחו לתאר את כל דבר, מפני מה מתאר הוא בכלל איזה דבר שהוא? ואז נעשית עיני פקוחה לראות את התמונה הנצחית, אשר יצַיר הטבע על־פני הרחוב עם האנשים, הנשים והילדים, הקבצנים והגברות העדינות הלבושות אדֻמים, ירֻקים, כחֻלים ואפורים, עם בני־האדם ארֻכּי־השער, שׂבי־השער, לבני־הפנים, שחורי־הפנים, בעלי־הקמטים, הענקים, הננסים, גסי־הרוח ונמוכי־הרוח, העוברים ושבים בו – כשהם תפושים מלמעלה ומלמטה במסגרת של שמים וארץ וים.

בית־אוצר של פסלים מורה אותי את הלקח הזה הוראה יותר נמרצה. כשם שהציור מורה את תשמיש הצבעים, כך מורה הסקולפטורה את האנטומיה של הצורה. בשעה שאני רואה פסלים נאים ואחר־כך אני נכנס ובא לתוך אספת עם, אני יורד לסוף כונתו של מי שאמר: “כשקראתי את הומירוס נדמו לי כל בני־האדם כענקים”. כיוצא בזה אני רואה, כי הצַירות והסקולפטורה תרגילי העין הן, המתקינים אותה למלא את תעודותיה הדקות והנפלאות. אין פסל שישוה אל אדם חי זה, אשר הסגֻלה המיֻחדת בו, להשתנות שנוי שאינו פוסק, נותנת לו את היתרון על הסקולפטורה היותר נעלה. איזו גלֶריה של אמנות אני מוצא כאן לפני! לא מַנִּירִיסטָן יצר את החבורות רבות־החליפות האלה ואת היחידים השׁונים והאוריגינליים האלה. כאן אני רואה את האמן עצמו, היוצר בחֹמר אשר לפניו ככל העולה על רוחו, פעם בשמחה ופעם בזעם, פעם מנצנץ בו רעיון זה ופעם רעיון אחר, ובכל רגע ורגע הוא משנה את כל המראה כֻלו, את מצבו וחזותו של החֹמר שהוא יוצר בו. זרו הלאה את ההבלים של שמן וּמַלְבְּנֵי־צַירים, של שיש ומַפְסֶלֶת אשר לכם! אין תשמישם אלא לפקוח את עיניכם על החמודות של אמנות נצחית – זולת זאת רק דברים בטלים בלבד המה.

אותו הרמז לכח עולמים, המצוי בעִקרו של דבר בכל מעשה יצירה, מסביר לנו את התכונה המשֻׁתּפת, המיֻחדת לכל מִפְעֲלֵי האמנות היותר נשגבה – זאת אומרת, שהם ברורים ומובנים לכל אדם; שהם מוסרים לנו את מערכי־הנפש היותר פשוטים ושרוח האמונה שפוכה עליהם. מתוך שאותו הדבר המתגלה בהם בדמות אמנות אינו אלא בבואת זיוה של הנפש המקורית וקו זֹהר בהיר, לפיכך עליהם לעורר רֹשם מעין זה, אשר יעוררו מעשי ידיו של הטבע. בשעות של אֹשר אנו רואים את הטבע והנה אין הוא והאמנות אלא דבר אחד; כונתי לאמנות שהגיעה לידי גמר שכלולה – הלא הוא פעלו של הגניוס. ואותו האיש, אשר טעמו התמים וכשרונו לקלוט את כל ההשפעות הגדולות של חיי האדם חזקים הם מן הדברים שבמקרה, אשר יזדמנו בקולטורה מקומית ומיֻחדת בפני עצמה, מבקר מֻמחה הוא לאמנות מאין כמוהו. אם נתהלך על־פני כל העולם כֻּלו לבקש את היֹפי, לא נמצאנו, אם אינו מצוי בקרבנו אנו. הדבר המֻבחר שביֹפי הוא קסם העֹנג והדק יותר מדי, עד ששום חריצות יתרה במעשה שׁטָחִים ורשמי־הקף או כללי אמנות לא תוכל להורות את טיבו; כי קסם זה – זֹהר נאצל הוא מאותה היצירה האמנותית הקרויה אפיו של אדם – ציור נפלא מן הסגֻלות היותר עמֻקות והיותר פשוטות של הטבע שלנו, אחת היא אם הוא חצוב באבן, או מצֻיָּר על הבד או מֻבּע בצלצלי נגינה, ולפיכך מובן הוא כל־כך לאותן הנפשות, אשר חֻננו בסגֻלות האלה עצמן. הקסם הנעלה ביותר, האצור בפסלי היונים, בבניני החומות של הרומאים ובתמונותיהם של אמני טוסקַניה וּוֶנֶצְיָה, יסודתו בלשון שהם מדברים בה, הלא היא לשון הנשמעת לכל אדם. בת־קול עולה ומכרזת מתוך כֻּלם על היסוד המוסרי שבטבע, על הטהרה, האהבה והתקוה. את הדבר שאנו מביאים להם אנו חוזרים ולוקחים עמנו, אלא שאותו הדבר נשאר שמור בזכרוננו כשהוא ברור בֵּרור נאה מכפי שהיה. התַּיָּר המבקר בוַטיקַן ועובר מחדר אל חדר דרך שדרות של פסלים, ספלים, סַרְקוֹפַגִּים ומנורות, דרך כל צורות היֹפי למיניהן, שנוצרו מחֹמר רב־עֹשר מאין כמוהו, סכנה נשקפת לו, פן ישכח את פשטותם של אותם העִקרים, אשר מהם יצאו ונהיו כל אלה, וכי מוצאם ממחשבות ומחֻקים, המצוים בקרב לבו שלו עצמו. הוא מעמיק חקר בשׁיָרים הנפלאים האלה, כדי ללמוד על־פיהם את הכללים הטכניים של היצירה. אבל שוכח הוא, כי לא תמיד היו מעשי־היצירה האלה ערוכים ומֻצגים בסדר שכזה; כי תרומתם של הרבה דורות וארצות הם; כי כל אחד ואחד מהם יצא מבית־המלאכה הגלמוד של אחד האמנים, אשר אולי עשה את מלאכתו מבלי לדעת, כי יש עוד פסלים אחרים בעולם, ויצר את פעלו מבלי אשר היתה לפניו שום דֻגמה ותבנית אחרת, חוץ מן הדֻגמה של החיים בעצמם, החיים הרגילים שבביתו, של הנעימות והמרירות אשר ביחסים שבינו ובין אחרים, של לבבות דופקים ועינים המבקשות מבטי עינים אחרות, של עניות ואֹנס ותקוה ופחד. זה היה רוח־הקֹדש שלו, וזהו הרֹשם שהוא צריך לחולל בלבבכם וברוחכם. לפי מדת הכח האצור בו ימצא האמן במפעלו תוצאות לאפיו המיֻחד לו. אין החֹמר שהוא עושה בו צריך לדַכּאו ולעכבו באיזה אֹפן שהוא, אלא מתוך צרכו הפנימי לגלות את עצמו יֵהָפֵך השמיר שבידו לדונג ויתן לו את היכֹלת לפרסם את מהות עצמו פרסום נאות בכל מלֹא שעור קומתו ומדת ערכו. אין הוא צריך להעמיס על עצמו את משא הטבע והקולטורה המֻסכמים ומקֻבּלים בין הבריות, אף לשאֹל מהי המודה ברומא או בפריז, אלא אותה הדירה והאויר ואֹרח־החיים, אשר העניות וגורלו מלֵדה עשו אותם כל־כך שנואים ויקרים לו כאחת, שם בסֻכּת העץ האפורה והדלה, אשר באחת הפִנות של הפֶרְמַא אשר בהַמְפִּשיר החדשה, או בבית הקורות אשר בירכתי היער, או במשכן הצר, אשר בו נשא וסבל את כל הלחץ ואת כל העֹני הנוצץ למראה עין אשר לדלות שבכרך –, כל אלה ישמשו לו במדה לא פחותה מתנאי חיים אחרים סֵמל של מחשבה, הנוקבת וחודרת בדרך אחת שוה אל תוך כל הדברים שבעולם.

זכור אני, שבשעה ששמעתי בימי נעורי את דבר הנפלאות של האמנות האיטַלקית, דֹמה דמיתי, כי התמונות הנעלות הנן מעין בני־נכר נעלים; איזו הרכבה מפליאה של צבעים ושל צורה; פלא מוזר במינו, זהב ומרגליות של מדינות נכריות, מעין הכידונים והדגלים של אנשי־הצבא, המצודדים את עיניהם ודמיונם של התינוקות של בית רבם. דָמֹה דמיתי לראות ולהכיר דבר מֻפלא, שאין דֻגמתו. כשבאתי לאחר זמן לרומא וראיתי את התמונות בעיני, נוכחתי לדעת, כי את המבהיק, הפנטסתי והמרעיש את הלב מניח הגניוס למתחילים, תחת אשר הוא עצמו פונה ישר אל זה שהוא פשוט ואמתי; עוד נוכחתי לדעת, כי מעֹרב עם הבריות ותמים־לב הנהו; כי הוא איננו אלא אותה העובדה הישנה והנצחית, אשר כבר נזדמנה לפנַי בצורות רבות הידועות לי מכבר; כי הוא הוא אותו “אתה” ואותו “אני”, שהייתי מכיר אותם כל־כך היטב ואשר עזבתים בביתי בקרב כמה ממכרי. נסיון דומה לזה כבר נזדמן לפָני באחד־מבתי־התפלה אשר בניאפֶּל. שם ראיתי, כי לא נהיה בי שום שנוי, מלבד שנוי המקום, ואמרתי לנפשי: “אי לך תינוק שוטה, האֻמנם באת הנה, לאחר שעברת מהלך ארבעת אלפים מילין על־פני מים מלוחים, כדי למצֹא את זה, שכבר היה מתֻקן ומשֻכלל לפניך בביתך?” – לידי הסתכלות זו עצמה באתי לרומא וראיתי את תמונותיהם של רפאל, מיכל אנג’לו, סַכְּחִי, טיציאן וליאונרדו דַא וינצ’י. “מדוע, חפרפרת זקנה, הנך מחטטת תמיד באדמה?” הדבר נטפל אלי בדרך מסעי: אותו הדבר, אשר דמיתי, כי עזבתיו בבוסטון, היה פה בַּוַּטיקאן ושוב במילַן ובפריז ועשה את כל מסעי למעשה נלעג, כריחים שמניעים אותם ברגלים. זאת אפוא אני דורש מאת כל התמונות, כי תהיינה לי כבני בית ולא שיכוני בסנוֵרים. אין התמונות צריכות להיות ציוריות ביותר. אין לך דבר המפליא כל־כך את בני־האדם כהגיון פשוט ומעשה הנעשה בתם־לבב. כל העלילות הגדולות היו פשוטות וכל התמונות הנעלות הנן כיוצא בהן.

תמונתו של רפאל “התפשטות הגשמיות” משמשת מופת מצֻין לסגֻלה מיֻחדת זו. תפארת שלוה ונדיבה שפוכה על־פני כל התמונה הזאת וחודרת ישר אל הלב. נדמית היא כמעט, כאילו היא קוראה לך בשמך. פני ישו הנעימים והנשגבים הנם למעלה מכל תהלה, ובכל־זאת כמה מכזיבים הם את כל תקוה פורחת! מראה הפנים המסבירות, הפשוטות והחביבות האלה מעורר בנו את הרגש, כאלו אנו מזדמנים עם אחד מידידינו. חכמתם של סוחרי תמונות ודאי שיש לה ערך המיֻחד לה, אבל אל־נא תקשיב לדברי הבקֹרת שלהם, בשעה שהגניוס מצודד ומעורר את לבך. התמונה לא היתה מצֻיּרת בשבילם, אלא בשבילך; בשביל אלה אשר עינים להם, המסֻגלות להתפעל למראה פשטות ותנועות־נפש נשגבות.

אפס לאחר שדברנו על האמנֻיות את כל הדברים הנאים שלנו, עלינו לסַים מתוך הודאה גמורה, כי האמנֻיות, ככל שאנו מכירים אותן, עדַין נמצאות בראשית בריָתן. את מיטב דברי שבחנו אנו אומרים על זה, שהן שואפות אליו ומבטיחות אותו, ולא על תוצאותיהן הממשיות. מי שסובר, כי עת היצירה היותר טובה כבר חלפה ועברה, אינו אלא חושב מחשבה שפלה על מקורות התושיה והיכֹלת של בני־האדם. הערך הנכון של אִילְיַס ושל “התפשטות הגשמיות” כלול בזה, שהם משמשים סִמנים של גבורה; גלים ומשברים הם בשטף זרמה של המגַמה; אותות מאמצי שאיפתה של היצירה, המתמדת וקיֶמת לעולם, ואשר גם בהיותה נתונה במצב של דלדול עדַין מתגלים בה עקבות רוח־הקֹדש. אין האמנות באה לידי גמר בִּכּוּרָהּ בכל זמן שאינה מעמידה את עצמה ליד ההשפעות היותר עצומות שבעולם, כל זמן שאיננה מעשית ומוסרית, כל זמן שאיננה עומדת בברית המסֹרת עם ההכרה שבלב, כל זמן שאיננה מביאה את דלת־העם ואת עמי־הארץ לידי ההרגשה, שגם אליהם תתן קולה, קול דברים מלאים שמחה נשגבה. לא האמנֻיות תעֻדתה של האמנות היא, אלא דבר נעלה מזה אין האמנֻיות אלא וְלדות־נְפָלִים, הנולדים לאינסטינקט שאינו מתֻקן או לאינסטינקט מקֻלקל. האמנות היא צֹרך היצירה; אבל במעמקי מהותה. הנשגבה לאין חֹק והאוניברסלית אין היא סובלת את היצירה בידים מֻכּות יבֹשת או אסורות ועשיַּת מפעלים בעלי־מומים ומשחתי־מראה, כמשפט כל התמונות והפסלים. אין לה שום תכלית אחרת, מלבד יצירת בני־אדם וטבע. אדם צריך לראות בה מוצא לכל שפעת האנרגיה כֻלה שלו. עליו לעסוק במעשה ציור ופִסול רק כל זמן שהדבר עולה בידו. האמנות צריכה להצהיל את הרוח ולמגר בכל מקום לארץ את הגדרים והסיָגים, שהקימו תנאי החיים, ולעורר בלב המסתכל אותו הרגש עצמו של קִרבה אוניברסלית ושל כח, אשר המפעל הביא לידי גלוי בקרב האמן, ותכליתה היותר נעלה היא לברֹא אמנים חדשים.

ההיסטוריה זקֵנה היא למדי עד כדי להעמיד על השיבה ועל הכליון שהתרגשו על כמה מן האמנֻיות. אמנות הפִּסול כבר אִבְּדָה זה כמה את עצם חשיבותה. מתחלת ברִיָּתה היתה אמנות מועילה, מעין כתב, רשימת ההודיה וההערצה של אחד הפראים, ובקרב עם, שהיה מחֻנן בהשגה נפלאה ביֹפי שבצורה, התפתחה תאות ילדות זו לפִסול והגיעה לידי כִשְׁרוֹן־מַעֲשֶׂה כליל תפארה מאין כמוהו. ואף־על־פי־כן איננה אלא שעשוע של עם גס ומלא ילדות ולא עבודת גבר של אֻמה חכמה, אשר שאר רוח לה. תחת אלון מסֻבּל עלים ואגוזים, תחת כִּפּת שמים זרועים כוכבי־עד אני עומד כמו על דרך־מעבר פתוחה; אבל בעמדי בין מפעלי האמנֻיות הפּלַסטיות שלנו וביחוד בין מפעלי הסקולפטורה, נדמה לי, כאלו גֹרשה שכינת היצירה אל אחת הפִּנות. אינני יכול להעלים מעצמי, כי בסקולפטורה שלנו נִכּרת עניות ידועה, מעין מעשה צעצועים ודברים במלים שבתיאטרון. אין הטבע משתעבד לדרכי ההגיון שלנו ועדַין לא עמדנו על סודו. אבל הגלריה של האמנות תלויה ועומדת בחסדי מערכי רוחנו ובוא תבוא השעה, אשר תֵּעָשֶׂה טפלה וחסרת־ערך. אינני מתפלא על אשר נְיוּטוֹן, שעיניו היו תלויות תמיד במסלות הכוכבים והשמשות, שאל בתמהון, מה זה מצא הגרַף מִפֶמְבְּרוֹק ב“בֻבּות האבנים”, שהוא מעריץ אותן. הסקולפטורה תוכל להועיל להורות דעת את התלמיד, כמה עמֹק הוא הסוד האצור בצורה, ומה גדולה יכֹלת הרוח להעתיק העתקה ברורה את מחשבותיה בשפה נמלצה זו. אבל הפסל יהא נראה לנו כשהוא קר ומזֻיף לעֻמת אותה העסקנות החדשה, שצריכה להיות שופעת וזורמת בכל הדברים ואשר כל מיני חקוים ודברים שאין בהם רוח חיים שנואים עליה. הסקולפטורה והצַירות הִלּוּלֶיהָ וחגיגותיה של הצורה הן. אבל האמנות האמתית לא היתה מעולם דבר קבוע ואיתן, אלא תמיד היא הולכת ונגרת. המוסיקה המתוקה ביותר אינה מצויה בָאוֹרַטּוֹריוּם, אלא בקול האדם, אשׁר מתוך מקרי חייו יום יום הוא מוציא הברות מלֵאות רֹך, אמת ואֹמץ־לב. האוֹרַטּוֹריום כבר קפח את היחס והקשר שבינו ובין הבֹּקר, השמש והארץ, אבל אותו הקול הנמלץ עדַין מכֻוָּן כלפי כל אלה. כל מפעלי האמנות אינם צריכים להיות מֻפרשים מן החיים, אלא מעשים הנובעים ממקור השראת הרוח. אדם גדול – פסל חדש הוא בכל מעשה אשר יעשה ובכל מעמד שהוא מצוי בו. אשה יפה היא תמונה, המביאה את כל רואיה לידי שגעון, לפי המשמעות הנעלה של הענין. החיים עלולים להיות גם ליריים וגם אֶפּיים, לא פחות מן השיר או הרומן.

בשׂורת אמת של חֹק היצירה – אלו היה נמצא האדם כדאי והגון לכך לברר את טיבו – היתה מרימה את האמנות עָל אל ממלכת הטבע והיתה שמה קץ לקיומה המֻפרש והמלא הפכים. מקורות ההמצאה והיֹפי אשר לחברה שבימינו כלם דללו וחרבו. ספור עממי, תיאטרון או אולם של בית־הלולים מביאים אותנו לידי ההרגשה, שכֻּלנו קבצנים אנחנו, אסופי בית־מקלט העניים אשר בעולם הזה, ללא כבוד, ללא חריצות וללא כשרון המעשה. עניה ושפלה היא האמנות במידה אחת. ההכרח הטרַגי הקדמון, המציץ אפילו מתוך גבות־עיניהם של פסלי וֶנוּס וקֻפִּדוֹן העתיקים ואשר רק הוא בלבד יכול לשַׁמשׁ לנו למוד זכות על אשר הכניסו תבניות משֻׁנות כאלה אל תוך הטבע – זאת אומרת, שאי־אפשר היה להמנע מהן; שהיה האמן שִכּור מתאוָתו אל הצורה, אשר לא יכֹל לעמוד כנגדה ולא מצא לה מוצא אלא בבריאת יצירי מפלצת נפלאים כאלה – חדל מִתֵּת רוממות ויקר למִפְסֶלֶת ולמכחול. כי האמן והידען אינם מבקשים עכשו באמנות אלא הזדמנות להראות את כשרונותיהם, או מקום מקלט מפגעי החיים. אין דעת בני־האדם נוחה מן הדמות, שהם עורכים לעצמם בדמיונם, ולפיכך הם מבקשים להם מפלט באמנות ומַעֲרִים את מיטב רגשותיהם באוֹרַטּוֹריוּם, בפסל או בתמונה. האמנות מתאמצת לעשות את המעשה, אשר יעשה אדם הלהוט אחר תענוגות החושים, זאת אומרת, להפריד את היפה מעל המועיל, לעשות את המלאכה כמו שעושים דבר, שאין להִפָּטר ממנו, ומתוך שנאה אל מלאכה זו להתמכר אחר־כך לתענוגות. את התנחומים והשלומים האלה ואת ההפרדה הזאת של היֹפי מעל המועיל אין חק הטבע סובל אותם. כל זמן שהיֹפי מבֻקש לא לשם האמונה, או לשם האהבה, אלא לשם התענוג בלבד, הרי הוא משפיל את המבקשו. שוב אין לאל ידו להשיג יֹפי עליון לא בבד ולא באבן, לא בנגינה ולא ביצירה לירית; יֹפי תש־כח, חסר רגש וחולני, שאינו יֹפי כל עִקר, – רק הוא בלבד יכול להיות נברא על־ידו; כי אין היד יכולה לבצע מעולם דבר, אשר יהיה נעלה מרוח היצירה, הנובעת מתוך אפיו של האדם.

האמנות העושה מעשה הפרדה ממין זה היא עצמה אינה אלא דבר נפרד. אין האמנות רשאית להיות כשרון שטחי בלבד, אלא ראשיתה צריכה להיות מֻטבעת עמֹק עמֹק בקרב האדם פנימה. הנה טחו עתה עיני בני־האדם מראות את היֹפי שבטבע והנם הולכים ליצור פסל, אשר יהיה יפה. הם מתעבים את הבריות על היותם חסרי־טעם, מטֻמטמים ובלתי־מסֻגלים לחזור למוטב והנם מבקשים תנחומים בִקְדֵרוֹת של צבעים ובגזרי שיש. הם פונים עֹרף אל החיים כאל דבר של פרוזה, ויוצרים מות, שהם קוראים לו בשם פיוט. הם ממהרים לכלות את עבודת יומם המטרידה ומבקשים להם מפלט בהזיות נעימות. הם אוכלים ושותים, בכדי שיוכלו אחר־כך לקיֵּם את האידיאל. בדרך זו מֻשפל ערך האמנות; כך דרכו של השם להיות מחלק ומיַחד מהוראתו הפחותה והגרועה גם לרוח האדם ובדמיונם של הבריות מצטַיֶּרת האמנות כדבר המתנגד אל הטבע, אשר נגזרה עליו כליה עוד מראשית היותו. האם לא מוטב היה, אלמלי התחילו לעשות את מעשיהם התחלה נעלה מזו – לשמש את האידיאל קֹדם שיאכלו וישתו; לשמש את האידיאל בשעה שהם אוכלים ושׁותים, שואפים רוח, ובכלל בשעה שהם עושים את כל צרכי החיים? היֹפי צריך לחזור שוב אל האמנֻיות המועילות וההבדל שבין אמנֻיות מועילות ובין אמנֻיות יפות צריך להשתכח מן הלב. כשתהיה הרצאת ההיסטוריה נעשית באמונה וכשיהיו חייהם של בני־האדם חיים של רוממות, שוב לא יהיה נקל או אפשר הדבר להפריד את אלה מאלה. בתוך הטבע הכל יפה ומועיל הוא. יפה הוא, משום שהוא חי, מתנועע ופרֶה ורָבֶה; ומועיל הוא, משום שהוא סִימֶטְרִי ונאה. אין היֹפי בא לקול קריאת חֹק ומשפט, אף אין הוא חוזר באנגליה ובאמריקה על ההיסטוריה שעברה עליו בארץ יָוָן. בוא יבוא, כדרכו תמיד, בהסח־הדעת ויצמח מבין רגלי אנשים אמיצי־רוח וכבדי־ראש. לשוא אנו מקוים, כי הגניוס ישוב ויעשה את נפלאותיו, אשר עשה באמנות העתיקה; כי על האינסטינקט שלו מוטל למצֹא יֹפי וקדֻשה בדברים חדשים ונצרכים, בשדה ובמסלת־הברזל, בחנות ובטחנה. בהיות האינסטינקט הזה נובע מלב מלא אמונה, רומם ירומם את מסִלת־הברזל, את החברה לאחריות, את חברת האקציות, את מתן החֻקים שלנו, את ועדי האצילים שלנו, את מסחרנו, את הבטֶריה הגַלְוֲנית, את הבקבוק הלֵידֶני, את הפריסמא, את הרֶטורטה החימאית, אשר בכֻלם אנו מבקשים עכשו רק תועלת אקונומית, לידי מדרגת תשמיש עליון, תשמיש אלהי. האין הצורה של אהבה עצמית, הצורה של אכזריות המיֻחדת למעשים הטכניים הגדולים שלנו – לטחנות, למסלות־הברזל ולמכונות – פרי האימפולסים פחותי הערך, אשר המפעלים האלה משֻעבדים ונשמעים להם? אם תעודה כשרה ונאותה לה, הרי אנית־הקיטור, המשמשת בים האַטְלַנטי גשר בין אנגליה ואמריקה והמגיעה למחוז חפצה בדיוק של אחד מכוכבי הלכת, אינה אלא פסיעה קדימה, אשר פסע האדם בדרך ההרמוניה עם הטבע. הסירה, השטה בכח המגניטיסמוס על פני הלֶנַא אשר אצל פטרבורג, עוד מעט ותפרסם את הכח המניע אותה פרסום גדול בעולם. כאשר יהגו בני־אדם במדע מתוך אהבה וישתמשו בכחותיו מתוך אהבה, אז יהיו המדע וכחותיו לתוספת ולהמשך של היצירה החמרית.