הַמְזַמְּרִים אֶת שִׁיר הַשִּׁנְאַנִּים

הֶגְיוֹנֵי אֵל אֵלִים רִנֵּנוּ,

זוּ נֶצַח יִמְצָאוּנוּ רַעֲנַנִּים

וִישַׁמְּרוּ לָנֶצַח נְעוּרֵינוּ.

האנשים, הנחשבים לדַינים מֻמחים בדברים שבטעם, הנם ברֻבּם בני־אדם, אשר קנו להם מקצת ידיעות בטיב תמונות או פסלים נודעים לתהלה ויש בהם נטיה לכל דבר שֶׁבְּנוֹי; אבל כשאתה בודק אחריהם, אם גם בעלי נפשות נאות הם ואם גם מעשיהם שלהם דומים לתמונות נאות, אתה מכיר, שאוהבי עצמם ובעלי־הנאה הם. השכלתם מצֻמצמת צמצום מקום כבקיע עץ זה, שאם אתה משפשף בו רק במקום אחד כדי להוציא ממנו אש, נשאר יתרו כֻלו מצֻנָּן. כל בקיאותם באמנֻיות היפות אינה אלא קצת עיון בהלכות היצירה ובאיזה פרטי דברים, או איזה דעה מצֻמצמת שסגלו להם בנִדון הצבעים והצורה, ובבקיאות זו הם משתמשים לצֹרך שעשוע או למראית־עין בלבד. חובבי האמנות שלנו נראים כאלו אבדה להם כל הבנה בדבר הקשר הפנימי שבין הצורה והנפש, ודבר זה מוכיח על הריקנות שבתורת־היֹפי שלהם. בפילוסופיה שלנו אין שום תורה בדבר הצורות; אנו נתונים בתוך גוִיתינו, כאש הנתונה במחבת, כדי להיות נשואים בתוכן; אבל אין שום יחס קבוע ונאות בין הרוח ובין כלי תשמישה, ופחות מכֹּל כלי תשמיש זה פרי יצירתה של הרוח הנהו. וגם בבחינה אחרת כופרים בעלי ההגיון שלנו בדבר היות החֹמר תלוי ועומד בעִקרו במחשבה וברצון. בעיני התֵּיאולוגים נחשב הדִּבּור על הערך הרוחני אשר לאניה או לעב, אשר לעיר או לשטר־חוזה מעין מגדל פורח באויר והם רואים יתרון לעצמם לחזור על עקבם ולקבוע את עמדתם על־גבי הקרקע המֻֻּצק של מופתי ההיסטוריה; ואפילו הפיטנים מוצאים את ספוקם באֹרח־חיים המצוי, ההולך ונוהג כמנהגו, ובכתיבת שירים מפי הדמיון, המתרחק בזהירות מעל הנסיון, שקנו להם בעצמם. אבל אנשי הרוח המצֻינים שבעולם לא פסקו מימיהם מלהכריז על הכַּוָּנה הכפולה, או, טוב מזה, על הכַּוָּנה המרֻבּה פי ארבעה, פי מאה ויותר מכן אשר לכל דבר ודבר הנִּכּר לחושים, הלא הם: אוֹרפֵיוּס, אֶמְפִידוֹקְלֶס, הֵירַקלִיטוֹס, אפלַטון, פלוּטַרך, דאנטי, סוידינבורג

ואמני הסקולפטורה, הצַירוּת והשירה. כי לא מחבות ופוּרְיות־משא אנחנו, אף לא נושאי אש ולפידים, כי־אם ילדי האש אנו וממנה נוצרנו ואין אנו בלתי אם צורה מיֻחדת של כֹּח אלהים זה עצמו, שהננו קרובים אליו ביותר, בה בשעה שהננו ממעטים להרגיש בזה. והאמת הנעלמה הזאת, אשר כל המעינות, שמהם נובע זרם הזמן עם כל יצוריו, אידיאליים ויפים הם בתוך תוכם, מביאה אותנו לידי הסתכלות בטיבו ותשמישו של הפיטן או איש היֹפי, לידי הסתכלות בטיב האמצעים וחמרי היצירה, שהוא משתמש בהם, ולידי סקירה כוללת על האמנות שבזמן הזה.

חשיבותה של הפרובלימה הזאת גדולה היא עד־מאד, מפני שהפַּיטן משַׁמש אות ומופת לבאי־עולם. בין בני־האדם שאינם מתֻקנים כל־צרכם נִצב הוא בתור אדם כליל שלֵמות ומכריז ומודיע אותנו לא דבר עשרו שלו, אלא על העֹשר המשֻׁתּף לכל הבריות שבעולם. העלם מעריץ את אנשי הרוח, מפני שלאמִתו של דבר עצמותו ומהותו הן יותר ממנו גופו. גם הם מֻשפעים מאותה הנפש עצמה, אשר הוא מֻשפע ממנה, אלא שחלקם מרֻבּה משלו. בעיני אנשים אוהבים יגדל חֵן יפיו של הטבע במדה יתרה, אם יהיו סבורים שגם המשורר מסתכל באותה שעה במחזות הטבע הנאדרים. הוא עומד בדד בין בני־דורו באמִתו ובאמנותו שלו, אבל מתוך כל יגיעותיו ושאיפותיו הוא מוצא תנחומים לעצמו, שלאחר זמן מועט או מרֻבּה סופן של השאיפות הללו למשוך אחריהן את כל בני־האדם כֻּלם. כי כל בני־האדם חיים מפי האמת ויש להם צֹרך להביע את רוחם. מתוך האהבה, מתוך האמנות, מתוך אהבת הבצע, מתוך הפוליטיקה, מתוך המלאכה והמשחק אנו מתיַגעים לגלות את הסוד הכָּמוס אתנו, המענה את נפשנו. אין האדם אלא מחציתו של עצם, המחצית השניה היא הבּעת רוחו.

אפס למרות הצֹרך הזה, המיֻחד לכל אדם להתוַדע ולהִגלות, אין מַתַּת הבּעת הרוח האמִתית אלא נחלת יחידים מועטים. אינני יודע מה אנו רואים על־ככה להיות זקוקים לתֻּרגמן, אבל רֻבּם הגדול של בני־האדם נראים כקטנים, שטרם הגיעו לידי עמידה ברשות עצמם, או כאלמים, שאין הדִבֵּר בם להרצות את השיחה, שהיו מסיחים עם הטבע. אין לך אדם, שאינו צופה ורואה ברוחו, שיש בשמש ובכוכבים, באדמה ובמים תועלת שלמעלה מן החושים. הרי הם עומדים ומצפים לגמול עמו חסד מיֻחד במינו. אבל בתכונתנו אנו מצוי איזה מעצור, או איזו קרירות המזג, המעכבים על־ידם לפעול את הפעֻלה הראויה לדבר. רשמי הטבע שופעים עלינו בדרך רפויה יותר מדי, עד שאין בכֹחם לעשותנו לאמָנים. הלא מן הצֹרך היה, שכּל מגע ומגע של הטבע יהא יורד ונוקב בנו עד התהום. הלא מן הצֹרך היה, שכּל אדם יהא אֹמן במדה כזו, שיוכל להרצות בדברי שיחה את מערכי רוחו. אבל למעשה יודעים אנו מפי הנסיון שלנו, כי קוי הזֹהר או הדחיפות, המתרגשים עלינו, יש בהם די כֹח לחדור ולהגיע עד לחושינו, אבל אין הם נמרצים למדי עד־כדי לגעת במעמקי תוכנו ולהביאנו לידי־כך, שנוכל להביעם בדברים. אולם הפַּיטן הוא הוא האיש, אשר הכֹּחות האלה מצוּים בו במדה שקוּלה, הוא האיש אשר אין בו עכובים מבפנים, הרואה בעינים פקוחות את הדברים, שאחרים רואים אותם רק בחלום, ומוציא לפעֻלה, העובר על כל המדרגות של הנסיון ואשר מתוך כֹּח הסופג וכֹח ההרצאה הנערץ אשר בקרבּו מופת עליון הוא לכל המין האנושי.

כי שלשה בנים לה לתבל, אשר נולדו בעת ובעונה אחת, החוזרים ומזדמנים לפנינו בשמות שונים בכל שיטה משיטות המחשבה, בין שהם קרוּים סִבּה, פעֻלה ותולדת הפעֻלה, או, בלשון יותר פיוטית, יֻפִּיטר, פלוּטו, נפטון, או בלשון התֵּיאולוגיה, האב, הבן ורוח הקֹדש ואשר אנחנו נסמנם בזה בשם הידען, הפועל והמגיד. הם משמשים סמל ומופת לאהבת האמת, לאהבת הטוב ולאהבת היֹפי. שלשתם דומים זה לזה. כל אחד מהם הנהו מה־שהוא לפי עצם טיבו ומהותו, עד שאי־אפשר להתעלות למעלה הימנו או לעשות בו בדיקה ובקֹרת, ובכל אחד ואחד צפון כֹּח חבריו כשהוא עצור וכבוש, וכֹחו שלו כשהוא גלוי ופרוץ.

הפַּיטן הוא המגיד, הוא המכַנה שמות וציר היֹפי. שליט יחיד הוא ועומד במרכזו של עולם. כי לא דבר מצֻיָּר או מקֻשט הוא העולם, כי־אם יפה הוא מעצם ברִיָּתו; אף לא אלהים ברא דברים יפים אחדים, כי־אם היֹפי יוצר התבל הוא. ולפיכך אין הפיטן מן המושלים שנשמעים להם לפי־שעה, אלא קיסר הוא על־פי משפטו וזכותו שלו. הבקֹרת סגלה לה את סגנון הלשון הפגומה של בעלי המטריאליסמוס, המחליטים ואומרים, כי כשרון־יד ומלאכה עומדים ברומו של עולם, ולפיכך הם מזלזלים באנשים המדברים ואינם עושים, ואין הם מרגישים בדבר, שכמה אנשים, הלא הם הפַּיטנים, מגידים הם מטבע ברִיָּתם, שנשלחו בעולם על־מנת להרצות ולהביע את רוחם. והרי הם מערבבים אותם באלה האנשים, אשר המקצוע המיֻחד שלהם הוא המעשה, אלא שהם מזניחים את המעשה בכדי לחקות את המגידים. אבל הן דבריו של הומירוס היו יקרים ומֻפלאים להומירוס, כשם שמעשי נצחונותיו של אגממנון היו יקרים ומֻפלאים לאגממנון. אין הפיטן משמש את הגבור או את החכם, אלא כשם שהללו עושים מעשה וחושבים מחשבות מתוך עִקר מהותם, אף הוא כותב מתוך עִקר מהותו את הדברים המבֻקשים וצריכים להיות נאמרים, כשהוא חושב את האחרים, אשר לגבי עצמם עִקר הם, לטפלים ומשֻׁעבדים לו לגבי ערכו הוא, כאותן התבניות לדֻגמה שמשתמש בהן הצַיָּר לצרכי מלאכתו או כפועלים העוזרים על־ידי הבנאי ומגישים לו חמרי בנין.

כי כל הפואֶסיה כֻלה כבר היתה כתובה עוד מלפני היות זמן בעולם, ובשעה שמבנה תכונתנו דק הוא למדי עד־כדי לחדור אל תוך אותה הספירה, אשר שם האויר כֻּלו מוסיקה, אנו שומעים את מנגינות־בראשית אלה ומנסים לכתבן על ספר, אבל פעם בפעם אנו שוכחים את אחת המלים או את אחד החרוזים והננו כותבים תחתיהם דברים משלנו ומתוך־כך אנו מקלקלים את השירה. אבל האנשים, אשר חוֹננוּ באֹזן דקת השמע במדה יתרה, רושמים את הנגינות האלה רשימה יותר נאמנה, והרשימות האלה, אף־על־פי שגם הן אינן מתֻקנות כל־צרכן, נהיות למזמורים של האֻמות. כי הטבע יפה הוא באמת, כשם שהוא טוב ומחֻכּם באמת, והוא נצרך לכך לבוא לידי גלוי ולהתפרסם, כשם שהוא נצרך לכך להיות מתגלגל ומתגשם במעשים, או להיות נִכּר. דברים ומעשים משמשים צורות של גלוי הכֹּח האלהי, אשר אין שום הבדל ביניהן. דברים הנם גם מעשים, ומעשים אינם אלא מעין דברים.

זה סִמנוֹ וכתב־תעודתו של הפיטן, שהוא מבשר דבר, שלא אמר אותו שום אדם לפניו. הוא החכם המֻּבהק היחיד והמיֻחד; הוא יודע ומגיד; הוא לבדו מגיד חדשות הנהו, מפני שהיה באותו מעמד ובידיעתו היה הדבר, כאשר נִגְלֹה נִגְלָה אותו החזיון, שהוא מתארו לפנינו. צופה אידיאות הוא ומגיד את המֻּכרח להיות ואת העִלה. כי אין אנו מדבּרים כאן על בני־אדם בעלי כשרונות פיוטיים, אף לא על חרש־חרוזים מהיר וחרוץ, אלא על פיטן גמור. זה לא ־כבר נטלתי חלק בשיחה על עסקי ליריקן חדש, אדם אנין־הרוח, שהיה דומה כאלו היתה גֻלגלתו מעין קֻפסת־נגינה מלֵאה צלילים ונעימות ערבים ואשר לא מצאנו די מלים בפינו להלל ולפאר את כשרון מעשהו ואת חריצות אֻמנותו בלשון. אבל כֵּיוָן שנתעוררה השאלה, אם לא רק ליריקן הוא, אלא גם פיטן לאמִתו, אנוסים היינו להודות, שאמנם איננו אלא בעל־כשרון לדורו ולשעתו ולא מבני הנצח הוא. הוא אינו פורץ ומתנשא מחוץ לתחום הצר שלנו, כעץ הצִ’ימְבּורֵסוֹ זה שמתחת לקו המשוה, אשר בהיותו צומח ועולה מתוך אדמת־מטעו הלוהטת, עובר הוא דרך כל חליפות האקלימים שעל־פני כל כדור הארץ, ובצלעותיו הרמים והמנֻמּרים הוא חגור מזה מרֻקם מכל מיני הצמחים והמטעים הגדֵלים בכל המרחבים; אבל גֶּניוס זה שלפנינו אינו דומה אלא לגִנה נאה שעל־יד בית מבתי הזמן החדש, המקֻשטת במזרקי מים ובמצבות פסילים ואשר בשבילֶיהָ ותִלֶּיהָ עומדים או יושבים אנשים ונשים בעלי תרבות ונִמוס נאה. מתוך כל המוסיקה רבת־החליפות הזאת בוקעת ועולה באזנינו הנעימה העִקרית אשר לחיים המצוּים והנהוגים. הפיטנים שלנו אינם אלא אנשים בעלי כשרון מיטיבי זֵמר אבל לא בני־המוסיקה. התֹּכן טפל אצלם, שכלול החרוזים עִקר.

כי אמנם לא המשקל, אלא תֹּכן היוצר את המשקל הוא הוא עִקרו ומהותו של השיר – הלא הוא רעיון כה לוהט ומלא חיים, אשר כנשמה המיֻחדת לכל צמח ולכל חי יש לו ארכיטקטורה משל עצמו ובכֹחו לפאר את הטבע בבריאה חדשה. לפי סדר הזמן הרי הצורה והמחשבה שוֹות זו לזו, אבל לפי סדר יצירתן המחשבה קודמת לצורה. יש לו לפיטן מחשבה חדשה; עליו להכריז על נסיון חדש תכלית החִדוש; הוא מבקש להגיד לנו מה עלתה לו, וכל בני־האדם מתעשרים על־ידו עֹשר רב. כי הנסיון של כל תקופה חדשה מצריך בטוי חדש והעולם נראה כעומד ומצפה לפיטן שלו. זכורני מימי־נעורי, כמה נפעמתי בבֹקר אחד לשמועה שנפוצה, כי הגֶּניוס התגַּלה בדמות עלם אחד, שהיה סמוך עמי על שֻׁלחן אחד. הוא עזב את מלאכתו וילך לשוט בארץ ואין איש יודע אנה הלך, ויכתוב חרוזים למאות, מבלי אשר יכול להגיד, אם הביע בהם אותו הדבר שהיה אצור בקרבּו הוא: הוא לא יכול להגיד דבר בלתי אם את זה, שהכֹּל נשתנה אצלו מכפי שהיה – בני־אדם, חיות, שמים, ארץ וים. איך הקשבנו לשמועה הזאת בשמחה! איך רבה אמונתנו! הצבּור היה דומה, כאלו אבדה לו זכות הקיום. אנו ראינו את־עצמנו עם הנץ החמה, אשר עוד מעט ותכַבה את כל מאורות הכוכבים. בוסטון נראתה רחוקה מרחק כפלַים מכפי שהיתה ביום שעבר, ואולי עוד מרחק גדול מזה. רומא – מה היתה רומא זו? פלוטַרך ושקספיר היו כעלה נובל ושֵׁם הומירוס לא יִזָכר ולא יפָּקד עוד. אכן דבר נשגב הוא לדעת כי פואֶסמיה נוצרה בעצם היום הזה, פה תחת קורת הבית הזה ובקרבתך אתה. היתּכן הדבר! האֻמנם רוח נפלאה זו טרם שקעה! האֻמנם הרגעים האלה, הקשים כאבן, עדין מתיזים ניצוצות של חיים! דַּמה דמיתי, כי האוּרים והתוּמים כבר נָדמו וכי הטבע כבר הפליט את כל להבות אִשו. והנה! כל אותו הלילה היה עמוד־שחר נאה זה שב ופורץ ושופע מתוך כל סדק ונקבובית. כל אחד יש לו איזה חפץ כל־שהוא בביאתו של הפיטן, ואין איש יודע עד־כמה יהא הדבר נוגע אליו. יודעים אנו, כי עמֹק עמֹֹק הוא סודו של העולם, אבל אין אנו יודעים מי הוא האיש או מה הוא הדבר, אשר יהיה לנו למליץ ולמתֻרגמן. טיול בהרים, חזות־פנים חדשה, אדם חדש אפשר שיגַלו לנו פתרון התעלומה. ובכן אפוא ערכּו של הגֶניוס בשבילנו מֻנח באמתּוּת הרצאתו. אין כֹּחו של הכשרון אלא לבדח את הדעת ולעשות מעשי אחיזת־עינים, אבל הגניוס יוצר ערכים חדשים. לאמִתּו של דבר כבר הגיעו בני־האדם לידי הבנת עצמם ופעלם במדה כזו, עד שהשומר העומד קדימה על ראש המצפה, היכֹלת בידו לבשר את הבשורה החדשה אשר בפיו. בשורה זו היא דבּור נאמן, שמעולם לא נאמר כמותו, והכרזתה תהיה בזמנה לקול היותר נאות, היותר נעים לאֹזן והיותר ברור שבעולם.

כל מה שאנו קוראים לו בשם היסטוריה קדושה משַׁמש לנו עדות נאמנה, כי לֵדתו של פיטן היא ראש המאורעות שבסדר העתים. כמה שלא רִמו את האדם, הנה עדַין עומד הוא ומצפה לביאתו של אח, אשר כֹחו אתו לעודדו ולסעדו בדבר־אמת, עד אשר יסַגל לו דבר־אמת זה והיה לקִנינו שלו. מה־יגיל לבבי בהחִלי לקרֹא את אחד השירים, אשר אני שָׂם בו את מבטחי כמו ברוח הקֹדש! הנה עוד מעט וישברו כבלי מוסרותי ואני אתרומם למעלה מן העבים האלה ומחמרי האויר האטומים – אטומים הם, אף־על־פי שהם נראים כשקופים – ומעל שמי־האמת אראה ואכיר לדעת את היחסים שביני ובין העולם. בראותי, כי תכלית ידועה מפיחה רוח חיים בכל הקטנות שבעולם, ובהכירי לדעת את המעשה אשר עלי לעשות, אתעורר מתוך־כך לעשות שלום ביני ובין החיים ולחדש את טבעי. שוב לא יהיו עוד החיים בלתי אם קול־המֻלה ושאון בלבד; כי אם עיני תראינה מעתה אנשים ונשים ואני אכיר את האותות, אשר על־פיהם אפשר להבדיל בינם ובין השוטים והשדים. ולכן גדול יהיה היום הזה מיום הוּלדתי: אז הייתי לנפש חיה. אבל עתה נקראתי להכָּנס לפנֵי ולפנים אל תוך המדע של המציאות. כזאת היא התקוה שאני מקוה, אבל העֹנג שאני מצפה לו מתעכב לבוא. לעתים קרובות ביותר יזדמן, שהאיש בעל־הכנפים הלזה, המבקש לשאת אותי השמימה, יעלני בסערה אל הערפל ואחר ידלג עמי מענן אל ענן, מדי הוסיפו להבטיחני, שהוא אוחז את דרכו השמימה; ומהיותי חסר נסיון איני מכיר אלא לאחר זמן, שדרך השמים נסתרה ממנו ושאין כַּונתו אלא לעורר את תמהוני על היותו מהיר וזריז להתרומם כצפור או כדג פורח מהלך מועט מעל־פני האדמה או מעל־פני המים. אבל מעולם לא ישים האיש הזה את משכנו בנאות אויר־השמים החודר וממלא את הכּל, הזן ומפרנס את הכּל ואשר צח ובהיר הוא. ושוב אני חוזר ונופל אל תוך קרן הזוית הישנה שלי והנני מוסיף לחיות את חַיַּי המלאים הפרזות והגזמות כאשר קֹדם־לכן, ואמונתי כי עוד יבוא יום, אשר יופיע מנהיג מורה דרך, שיוכל להביאני אל מחוז מאוַיי, אבדה ממני.

אולם נֵשט־נא מעל הקרבנות האלה, שהם פרי זחיחוּת־הדעת, ומלאי תקוה חדשה הבה נתבונן בדבר, הֵיך חִזק ואִמץ הטבע את הפיטן להיות נאמן לתעודתו, תעודת מבַשֵּׂר ומאַשר ומקַיֵם, בסיוע של אימפולסים נעלים ביותר, זאת אומרת בסיוע של היֹפי האצור בעצם הדברים מטבע ברִיָּתם ואשר בשעה שמביעים ומתארים אותו הוא נעשה ליֹפי חדש וּמרומם יותר. הטבע מקריב לפניו את כל יצוריו בדמות לשון־מראות ותמונות. בכל דבר שאתה משתמש בו בתור סמל מתגלה ערך שני נפלא, המעֻלה הרבה מערכו הקודם, כדֻגמתו של חבל הנַּגר המתוח בחזקה, אשר אם אתה מטה אליו את אזנך מקרוב, אתה מקשיב שעִם מפח הרוח הוא משמיע קול נגינה. “על־ידי התמונות” אומר יֵמביליכוס “אדם מביע דברים הנשגבים מכּל תמונה”. הדברים עשוים שיהיו משתמשים בהם בתור סמל ומופת, משום שהטבע גם בכללותו גם בכל חלק וחלק ממנו אינו אל סמל. כל קו, שיש לאֵל ידנו לְהַתְוֹות על־גבי החול, יש לו כַונה המיֻחדת לו, ואין לך אדם, אשר לא יהיה לו רוח או גניוס המיֻחד לו. כל צוּרה אינה אלא תולדתו של האֹפי; כל מסבות החיים אינן אלא פרי אֹרח החיים; כל הרמוניה אינה אלא תולדת הבריאות (ומשום כך צריכה הכרת היֹפי להיות דבר של סִימפַּטיה, או מיֻחדת רק לטוב בלבד). היֹפי מיֻסד ועומד על ההכרח. הנפש יוצרת את הגוף, כאשר אמר ספֶּנסר החכם:

"כְּכָל אֲשֶׁר תִּטְהַר כָּל רוּחַ

וְכִרְבוֹת בָּהּ זִיו שְׁחָקִים,

כֵּן תִּכְלוֹל יְפִי מִבְנֵה הַגֵּו

לְמוֹשַב לָהּ, וְכֵן תֶרֶב לְפָאֳרוֹ

בִּנְעִימוֹת חֵן וּדְמוּת חֶמְדָּה,

כִּי דְמוּת הַגֵּו מִיַּד הַנְּשָׁמָה נִתָּנָה,

כִּי דְמוּת הִיא הַנְּשָׁמָה וְאֶת הַגֵּו הִיא יוֹצֶרֶת".

כאן אנו מוצאים את־עצמנו פתאֹם לא בתחום הבקֹרת של דברי עיון ומחקר, אלא במקום קדוש ועלינו להתנהג בזהירות יתרה ובחרדת־קֹדש. אנו עומדים לפני כבשונו של עולם, במקום שההויה מתגלמת במראה והאחדוּת נהיית לריבוי.

התבל אינה אלא התגלות הנפש כלפי חוץ. היא מבצבצת ונראית לעין בכל מקום שיש חיים. המדע שלנו אינו אלא מדע החושים, ולפיכך שטחי הוא. עם האדמה וגרמי השמים, עם הפיסיקה והחימיה אנו מתנהגים מנהג גשמי, כאלו היו קַיָּמים ועומדים קיום בפני עצמו, תחת אשר באמת אינם אלא בני־לוָיה של קיומנו אנו. “השמים הנשגבים”, אומר פּרוקְלוס, “מגלים בתמורות צורותיהם את דמות דיוקנה הברורה של התפארת שבהשגות השכליות, אשר תנועותיהן קשורות ואחוזות בתקופות הנסתרות אשר ליצורים בעלי טבע רוחני”. לפיכך המדע הולך ומלַוה תמיד את עליותו האמִתִּית של האדם ופוסע לרגל האמונה והמטפיסיקה, או בלשון אחרת: מצבו של המדע מלמד על מדת הכרת עצמנו. מתוך שכּל דבר שבטבע מכֻוָּן לכֹח רוחני המתאים לו, לפיכך אם אחד החזיונות נשאר במצב עכור וחָשׁך, אין זה אלא מפני שהכשרון המתאים לדבר אשר בקרב המסתכל לא בא עדין לידי פעֻלה.

אין פלא אפוא, אם לרֹב עמקה של מצולת־המים הזאת אנו מרחפים על פניה בחרדה דתית. היֹפי שבמשל מוכיח לפיטן ולאנשים אחרים את כל החשיבות אשר במשמעותיו; או, בלשון אחרת, כל אדם פיטן הוא לפי מדת כשרונו להרגיש את החמדות שבטבע; כי בקרב כל אדם מצוּיות אותן המחשבות עצמן, אשר תבל כֻּלה אינה אלא שיר תפארה לרוממותן. לפי־דעתי, יסודו של הקסם אשר בטבע מֻטבע ועומד בסמל. מי אוהב את הטבע? ומי הוא זה אשר איננו אוהב אותו? האֻמנם רק פיטנים ואנשים שיש להם פנאי ובעלי השכלה רואים חיים עמו? לא כן הוא, אלא גם צַידים, בעלי־אחֻזות, רכבים וטבחים, אף־על־פי שאת אהבתם אל הטבע הם מגלים לא בדברים, כי־אם על־ידי בחירת משלח־ידם ואֻמנותם. הסופר שואל בתמהון, מה הדבר אשר ימצא הָרַכּב או הצַיָּד ברכיבה, בסוסים ובכלבים, כי יאהבם ויוקירם כל־כך? ואף־על־פי־כן המדות האלה שטחיות הן. כשאתה נכנס עם אחד האנשים האלה בדברים, אתה מוצא, שגם בעיניו פחותות־ערך הן כאשר בעיניך אתה. הוא מעריץ את הדברים האלה מתוך רגש של חבּה שהוא הוגה להם; אין הוא יודע שום הגדרות, אלא הוא מצֻוֶּה ועומד מפי הטבע, מפי הכֹּח החי, אשר את הויתו הוא מרגיש בטבע. שום טפּול בדברים אלה לשם חקוי או לשם שעשועים לא היה מניח את דעתו. אוהב הוא את כֹּבד־הראש המתגלה במפח הרוח הצפונית, בקרן השמש, באבן, ביער ובברזל. יֹפי שאינו נִתּן להתבאר יקר מן היֹפי, שאנו יכולים לראות את קִצו. את הצד הסימבולי שבטבע, את הטבע המעיד ומוכיח על מה שלמעלה מן הטבע, את החיים השופעים וממלאים את הגוף עד־בלי־די, הוא הוא הדבר אשר הוא מעריץ לפי דרך מנהגיו, שאמנם גסים הם, אבל מלאים תֹם־לבב.

הפנימיות הנפשית והתעלומה אשר בדבקות זו גורמות לבני־אדם לכל פִּנות מעמדיהם ומפלגותיהם, שיהיו משתמשים באותות ובמופתים. אין האסכולות של הפיטנים והפילוסופים להוּטות אחרי הסמלים שלהן יותר משההמון להוט ונגרר אחרי הסמלים המיֻחדים לו. צא וראה מה גדול ערך האותות והסמלים אשר במפלגות הפוליטיות שלנו. ראה־נא את כדור העץ הגדול אשר חבורות ההמונים נלהבים מגלגלות מבּלטימורה או בּוּנְקֶרהִיל! בתהלוכות הפוליטיות מהלך לוֹאֵיל כשהוא נושא נְוָּל, לין – כשהוא נושא נעל, ושָׁלֵם – כשהוא נושא תבנית ספינה. ועל זה צריך להוסיף עוד את החבית של יין, את בית הקורות, את מקל עץ האגוז, את התמר הננס ואת כל יתר סִמני המפלגות. תן דעתך כמה גדול כֹּחם של סִמני־הסמל הלאֻמיים. כוכבים אחדים, חבצלות, ברדלסים, חצי־ירח, אריה, נשר או תבנית אחרת, אשר רק האלהים יודע איזו הדרך מצאה לה מסלות בין הבריות, המנפנפים ברוח כשהם מצֻירים על סמרטוט של בד ישן, המתנוסס מעל למצודה שבקצוי ארץ, יש בהם כֹּח להסעיר אפילו את דמי עורקיו של אדם, אשר לבו קשה וכבד ביותר. בני־האדם סבורים, שהם שונאים את הפואֶסיה, בשעה שהם גופם הנם כֻּלם משוררים ובעלי־מיסתיקה!

חוץ מן הלשון הסימבולית הזאת המצויה בַכּל, אנו למדים את חין ערך התועלת הנשגבה הזאת של כל הדברים – אשר על־פיה אין העולם אלא בית־מקדש שקירותיו מצֻפּים אותות, ציורים ופקֻדות אלהים – גם מתוך־כך, שאין לך דבר בטבע, שאינו מכיל בקרבּו את מלֹא כל הכַּונה של הטבע כֻּלו; וכשאנו רואים את הטבע בתור סמל, מיד יתעלמו כל החלוקים, שאנו מחלקים את המקרים והענינים לשפלים או נשגבים, לישרים או גרועים. המחשבה מכשירה את כל דבר להיות נאות לצֹרך השמוש. ספר־המלים של אדם יודע־כּל יכיל מלים, אשר אנשים בעלי דרך־ארץ נאה נמנעים מלהשתמש בהן בדברי שיחה. דברים שיש בהם מן השפלות או דברי נבלה, שגם נפש הנבל סולדת בהם, נחשבים למרומים ונשגבים, כשהם נאמרים מתוך צֵרוף־מחשבה חדש. חסידותם של נביאי ישראל משכּיחה אותנו את הקשיות שבדבריהם, המילה משמשת אות ומופת, כמה גדול כֹחו של הפיוט לרומם את הדבר השפל והמאוס. אין תשמישם של דברים קטנים ונקלים פחות משתמישם של דברי־סמל נעלים. ככל אשר פשוט הוא המשל, אשר על־ידו אנו מסבירים את אחד החֻקים, כן תגדל פעֻלתו וכן יוּחַק ביותר בזכרונם של בני־האדם; כיוצא בזה אנו בוחרים את הקֻפסה או את התיק הקטן ביותר, כדי לשאת בתוכו את הכלי הנצרך לנו לתשמישנו. מפי הנסיון אנו יודעים, שרשימות מלים בודדות יש בהן כדי להשפיע השפעה על רוחו של אדם בעל־דמיון ונוֹח להתלהב. כיוצא בזה מסַפּרים על הלורד צַ’תַּם, שבשעה שהיה מתקין את־עצמו לנאֹם נאום בפרלמנט היה רגיל לקרֹא בספר־המלים של בֶּלֵי. מעשה הנסיון הפשוט ביותר כביר־כֹּח הוא למדי להיות לעזר לאדם המבקש להביע מחשבה. למה מחזר אדם אחר ידיעת דברי־מעשים חדשים? יום ולילה, בית וגן, ספרים אחדים, פעֻלות אחדות משמשים לנו תשמיש לא פחות מכל העסקים ומכל המחזות שבעולם. עדַין לא עלתה בידנו לרדת לסוף ערך משמעותם של הסימבולים המעטים, המצוּים בקרבּנו. אפשר שעוד נגיע לידי־כך, להיות משתמשים בהם שמוש המבהיל בפשטותו היתרה. שלא מן הצרך הוא, ששיר יהיה ארֹך דוקא. כל מלה ומלה היתה לפנים שיר בפני עצמו. כל יחס חדש מלה חדשה היא. כיוצא בזה אנו משתמשים תשמיש של קדֻשה בדברים משֻׂבּשים או מקֻלקלים, שמתוך־כך אנו מביעים את כַּונתנו, שהקלקלות שבעולם הזה אינן קלקלות אלא בעיני הרשע. חוקרי הקדמוניות בדקו ומצאו, שהמיתולוגיה העתיקה מיַחֶסת מומים ומגרעות גם לאֵלי מרום, כגון רגלים נכאות לווּלקאן, עִורון עינים לקֻפידון וכיוצא באלה, כדי להוכיח מתוך־כך על שפעת יכלתּם המֻּפלגת של אותם האלים.

כי כשם שההתנכרות אל ארחות אלהים והפרישה מהם הן הן העושות את כל הדברים נתעבים ונמאסים, כך גם המשורר, החוזר ומקרב את הדברים אל הטבע ואל הכּל – אשר בכֹח הסתכלותו היתרה היכֹלת בידו לשוב ולקשר אל הטבע אפילו דברים מלאכותיים ומתנגדים לדרך הטבע – משַׁעבד על־נקלה באַות נפשו דברים, שאינם נוחים ואינם נאותים ביותר. בני־אדם, הרגילים בקריאת ספרי פיוט, בראותם כפר של בתי־חרֹשת או מסלת־ברזל, סבורים הם, כי מתוך הדברים האלה נשבת חן הפיוט של מראה הנוף; מאחר שמעשי האמנות האלה טרם נתקדשו בספרי המקרא שהם מצוּים אצלם. אבל הפיטן רואה את הדברים האלה והנה הם מתאימים ומכֻוָנים יפה אל סדר העולם הגדול לא מִכַּוֶרֶת הדבורים או מרשת העכביש המֻּפלאה במלאכתה. הטבע מכניס חיש־מהר את הדברים האלה אל תוך חוגו המלא חיים ואוהב הוא את מסע רכבת־הברזל כאהבתו את מעשה ידיו. חוץ מזה, אדם אשר רוחו היא מרכז לעצמו, אחת היא לו, כמה מיני המצאות מיכַניות אתה הולך ומונה לפניו. ולוּ גם תכביר את מספּרם עד לרבבות אלפים ולוּ גם נפלאים יהיו מאין כמוהם, הנה ערך המיכניקה לא נתעלה על־ידי־כך אפילו במשהו. אין העובדה של הרוח משתנה שנוי כל־שהוא בין על־ידי פרטים הרבה ובין על־ידי פרטים מעטים, כשם שאין לך הר, אשר יהיה גבוהַּ למדי עד־כדי לפרוץ את העקמומית של הספירה. בָּחור כפרי ערום בא בפעם הראשונה בימי־חייו אל הכרך, ובן־הכרך המנֻמס אין דעתו נוחה הימנו, בשביל שאינו מתפלא די־צרכו על כל החדושים שהוא רואה. אבל אין זה משום שאותו הבחור אינו רואה את כל אותם הבתים הנאים ואינו יודע ומכיר, שלא ראה כמותם מימיו, אלא משום שהוא תופס ומסגל לעצמו את מראה עיניו באותה המהירות והקלות, אשר בה מיַחֵד המשורר למסלת ־הברזל מקום הראוי לה בסדר העולם. זה עִקר ערכה של עובדה חדשה, שהיא מרחיבה את המעשה הגדול והמתמיד של החיים, אשר כל מקרה אחר כאן הוא לעֻמתו, ואשר החגורה של וַמפום והמסחר של אמריקה שוִים הם לפניו.

ובכן משֻׁעבד הוא העולם אל הרוח כפֹעֵל ושם הכנוי והפיטן הוא הוא האיש, אשר היכֹלת בידו לצרף אותם יחד למאמר אחד. כי אף־על־פי שהחיים נעלים הם ומלאי קסם ועמֻקים – ואף־על־פי שכּל בני־האדם יודעים ומכירים את הסימבולים שעל־ידם הם באים לידי בטוי – אף־על־פי־כן כשהם לעצמם אינם מֻכשרים להשתמש בסימבולים האלה. אין אנו אלא סימבולים ובתוך סימבולים אנו שרוּים; פועלים, מלאכה וכלי־מלאכה, מלים וחפצים, לֵדה ומיתה, כֻּלם אינם אלא דברי סמל; אפס אנו נוטים רצון אל הסימבולים ומתוך שהתועלת האֶקונומית של הדברים מטעה אותנו, לפיכך אין אנו רואים ומכירים, שרק רעיונות הם. אבל הפיטן, בכֹח התפיסה הרוחנית היתרה המצויה בו, מיַחֵד להם כֹּח המשכיח את התועלת, שהיתה מצויה בהם קֹדם־לכן, ונותן עינים ולשון לכל דבר אִלם ולכל דבר שאין בו רוח חיים. הוא מכיר את דבר היות המחשבה בלתי תלויה בסימבול ואת התמדת קיומה של המחשבה ואת ארעיותו והשתנותו של הסימבול. כשם שאמרו על עיניו של לִינְצֵאוּס, שהן צופות ורואות מבעד לאדמה, כך מהפך הפיטן את העולם לזכוכית ומראה לנו את כל הדברים כפי סדר רציפותם והתהוותם האמתיות. כי מתוך אותה ההכרה המעֻלה המיֻחדת לו קרוב הוא אל הדברים קרבת פסיעה אחת יתרה וצופה ורואה הוא את זרמת השטף הנצחי או תמורת הצורות; מכיר הוא, כי המחשבה רבת־פנים היא; כי בקרב צוּרתו של כל יצור נטוע כֹּח, הדוחה אותו להתעלות לידי צוּרה עליונה; ובהיותו מלַוה במבטי עיניו את מהלך ההתהוֹות של החיים, משתמש הוא באותן הצורות, אשר החיים הללו באים על־ידן לידי גלוי־עצמם, ומשום־כך נעשה דבּורו שוטף והולך כזרמת הטבע. כל תנאי ההויה המיֻחדים לנפש חיה, כגון: מין, כלכלה, הריון, לֵדה, גִּדול, משמשים סמל המעבר, אשר העולם עובר אל תוך רוחו של האדם על־מנת להשתנות שם ולחזור ולהתגלות בדמות דבר חדש ומרומם יותר. הוא משתמש בצורות המתאימות אל רוח החיים ולא אל הצורה. זהו מדע לאמתּו. רק הפיטן בלבד יודע אסטרונומיה, חימיה, גִּדול־צמחים ותורת־החיים, משום אינו קובע מעמד אצל הדברים האלה, אלא הוא משתמש בהם כסמנים. הוא יודע, מפני מה זרוּעים מרחקי השמים בפרחים אלה, שאנו קוראים להם שמשות וירחים וכוכבים; מפני־מה עדוּים מרחבי המעמקים בחַיות, בבני־אדם ובאֵלים; כי בכל מלה ומלה היוצאת מפיו הוא רוכב עליהם כמו על סוסי המחשבה.

בכֹח המדע הזה נעשה הפיטן לקורא שמות או ליוצר לשון, הקורא את הדברים בשמות, פעמים לפי צורת התגלותם ופעמים לפי עצם מהותם, ומכנה את כל אחד ואחד בשמו המיֻחד לו ולא בשם זר, לעֹנג ההגיון המתענג על מעשה ההפרדה וההגבלה. הפיטנים יוצרים את כל המלים ולפיכך משַׁמשת הלשון אַרְכִיוָן של ההיסטוריה ומעין קבר של בנות השירה. כי אף־על־פי שמקור מוצאן של רֹב המלים שלנו נשכח בשכבר הימים, הנה כל מלה ומלה היתה בראשיתה ברק מחשבה של הגֶּניוס והיא נעשתה למטבע מתהלכת בין הבּריות, מפני שבשעתה היתה מְסַמֶּלֶת את העולם למי שבּטא ולמי ששמע אותה ראשונה. חוקר המלים מוצא, שאפילו המלה שפרחה נשמתה ונתקשתה ביותר, היתה לפנים תמוּנה מזהירה. הלשון אינה אלא פיוט שנתקשה והיה לאבן, כשם שאבן־הסיד שביבשה נתהותה משפעה עצומה לאין־חֹק של קונכאות בעלי־חיים דקים מן הדקים, כך נבנתה גם הלשון מתמונות או מליצות, אשר עכשו, כשהוראתן נתרחבה, כבר פסקו זה־כמה מלהזכיר לנו את מקור מולדתן הפיוטי. אבל הפַּיטן מכַנה את הדבר בשם, מפני שהוא רואה אותו, או מפני שהוא מתקרב אליו פסיעה אחת יתרה מכל שאר בני־האדם. בטוי זה או קריאת־שם זו אינה אמנות, אלא מעין טבע שני, שצמח ועלה מתוך הטבע הראשון בעלה הצומח מן העץ. מה שאנו קוראים לו בשם טבע אינו אלא תנועה, המסדרת ומכַוֶּנת את־עצמה מאליה, או חליפות ותמורות; והטבע יוצר את הכל בידי עצמו ואינו מניח את אחרים לקַיֵם בו מצוַת טבילה, אלא הוא טובל את־עצמו; ודבר זה חוזר ונעשה על־ידי גלגולי ההשתנות. זכור אני, כי פַּיטן ידוע אחד תאר לי את הענין הזה בדברים האלה: “הגֶּניוס הוא עסקנות, השומרת את הדברים מפני הדלדול וההתנַונות, בין שטבעם של הדברים האלה כֻּלו חמרי ובן־חלוף הוא ובין שרק מקצתו כך. הטבע מקַיֵם ומשַמר את־עצמו בכל ממלכות שלטונו. אין מי שדואג לכך לנטוע את הפטריה העלובה: ולפיכך הוא מנער מתוך סדקי פטריה בת־עלים אחת המון זרעים אין קץ, אשר אם אחד מהם יתקיֵם, סופו להעביר מחר או באחד הימים הקרובים שוב ביליונים של זרעים חדשים למקום אחר. הפטריה בת־העלים, שהצמיח אחד הזרעים האלה מחדש, מעלה יתרה לה מן הפטריה שקדמה לה. אַטום זרע זה נזרע במקום חדש, שאינו משֻעבד לאותם המקרים, אשר הכחידו את מולידו, הגדל במרחק שני צעדים ממנו והלאה. הטבע יוצר אדם, וכשהביא אותו לידי בגרות, אין הוא רוצה להיות שרוי בסכנה, שמא יאבד פתאֹם את יציר־פלא זה, מעשה־ידיו, אלא הוא מעמיד ממנו עצמות חדשה, כדי שהמין יהיה בטוח מפחד המקרים העלולים להתרחש על היחיד. כך גם בשעה שנפש הפיטן הגיעה לידי בגרות־המחשבה, מפליט הטבע מקרבה את שירֶיה ומזמורֶיהָ ושולח אותם למרחקים – צאצאים ללא־פחד, ללא־שֵׁנה וללא־מות הם, שאינם משֻׁעבדים תחת יד המקרים המצוּים במלכות הזמן, המלֵאה טרדה ועמל – דור בנים העשוּים לבלי־חת ומלֵאים חיוּת, אשר כנפים להם (כי זה כֹחה של הנפש, אשר ממנה יצאו), הנושאות אותם חיש־מהר למרחקים וקובעים אותם קביעות קַיֶּמת בלבות בני־האדם. הכנפים האלה הן הן היֹפי של נפש הפַּיטן. הזמירות, המתעופפות מעוּף בן־אַלמות מחיק אביהן מולידן, אשר בן־תמותה הוא מֻרדפות על־ידי להקות של דברי־חרפות משמיעי שאון, המשוטטים אָנֶה ואָנָה בהמון מרֻבּה מהן ומבקשים לבלען, אבל חסרי כנפים הם. לאחר קפיצה קצרה סופם לנפּול נפילה גסה לארץ ולהיות לרקב, כי מיד הנפש, אשר ממנה יצאו, לא נִתּנו להם כנפים נאות. אבל מנגינות הפיטן עולות מעלה ומרחפות וחודרות אל תוך מעמקי הזמן, אשר אין קץ ותכלה לו”.

זאת התורה, אשר הורני המשורר בדברי מליצתו. אפס הטבע ביצרו בריות חדשות מכֻוָּן אל תכלית הנעלה יותר מתכלית הבטחון, הלא היא עלִיה, או גלגול הנפש אל תוך צורות יותר נשגבות. בימי עלומי ידעתי את החרש, שעשה את פסל הנעורים, הנצב בגן הצבור. כפי שזוכר אני, לא היה מסֻגל להגיד בפֵרוש מהו הדבר אשר עשהו מאֻשר או אֻמלל, אבל מסֻגל היה להגיד זאת בדר־עקיפין נפלאה. הוא קם באחד הימים, כדרכו יום־יום, לפני עלות השחר וראה בהנץ החמה, שהיתה רוממה ונשגבה כאותו הנצח אשר ממנו יצאה, וימים רבים אחר זה הָמה וסָער בקרבּו החֵפץ להביע את השלוה הרוממה הזאת אשר ראו עיניו, והנה! חצב חצבה המפסלת שלו מאבן שַׁיִש דמות תבנית עלם יפה, פּוֹסְפוֹרוּס שמו, אשר מראהו נשגב כל־כך, עד שהוא עלול להביא את כל רואיו לידי שַׁלוַת השקט. גם הפיטן מתמכר כֻּלו למערכי רוחו, והמחשבה שהתרגשה בקרבּו באה סוף־סוף לידי בטוי, אבל בצורת alter idem, בדמות דבר שהוא חדש חִדוש גמור. הבטוי דבר אורגני הוא, או טפּוס חדש, אשר הדברים גופם קובעים לעצמם, בשעה שהם נעשים בני־חורין. כי כשם שלאור החמה מצַירים הדברים את דמות תבניתם על־גבי דֹק הרשת שבעין, כך בשעה שהם נוטלים חלק בשאיפותיה של תבל כֻּלה מבקשים הם לקבוע בקרב נשמתו של המשורר העתקה מעצם מהותם, הדקה יותר מן הבבואה שבעין. וכמעשה הגלגול, שהדברים מתגלגלים בצורות יותר נעלות, כך גם מעשה תמורתם בנגינות. מעל־גבי כל דבר עומד הדימון שלו, או הנפש המיֻחדה לו, וכשם שצורת הדברים מצטַירת בתוך העין, כך משתקפת נפשו של דבר במילודיה. הים, שלשלת ההר, הניאַגַארַא וכל ערוגה של פרחים קַיָּמים ועומדים מלפני מעשה־בראשית, או קַיָּמים קיום שלמעלה בנגינות שמלפני מעשה־בראשית, הצפות באויר כבשמי ריחות ומדי התקרב אליהן אדם, אשר חונן באֹזן קשבת קשב דק, הוא מאזין אליהן ומשתדל להעלות בכתב את טעמי הנגינה, מבלי להחליש או לקלקל אותם. ובזה צדקת הבקֹרת, כלומר בדעה, כי השירים אינם אלא העתקה משֻּׁבשת מגוף הכתוב המצוי בטבע, אשר על־פיהו צריך לערכם וּלְכַוְּנָם, אם הם מתאימים אליו. החרוז שבאחת הסונֶטות שלנו צריך להיות נעים ומעַנג במדה לא פחותה מן החרצֻבּות הרצופות בסדר נאה, אשר בקונכה של ים, או מן ההתאמה, אשר בחלוקים הדקים של קבוצת פרחים. הזדַּוגותן של הצפרים אידיליה היא, אבל אין בה מאותו השעמום אשר באידיליות שלנו; סערה – אודֶה היא, ללא זיוף וללא הפרזת מליצה; הקיץ עם תבואתו שנזרעה, גמלה ונאספה הגרנה, שיר אפִּי הוא, הכולל הרבה פרקים, שנערכו יפה עד להפליא. ומדוע איפוא לא תעבורנה אל רוחנו אנו אותה הסימֶטריה ואותה האמת, המסדרות ומכַוְּנות את צלצלי הנגינות הללו, עד שֶׁנֵּעשה גם אנו שֻׁתּפים בכשרון ההמצאה של הטבע?

הסתכלות זו, המתגלה על־ידי אותו הדבר הקרוי כֹח הדמיון היא מעין ראיה נשגבה מאד, שאינה נקנית מתוך שקידה, אלא על־ידי ההגיון המצוי בַּכּל וכביר היכֹלת לאין־חֹֹק, המלַוה את מהלך התפתחותם של הדברים או את מסבות הגלגולים, שהם מתגלגלים דרך צורות שונות, והעושה אותם מתוך־כך שקופים ובהירים גם לעיני אחרים. מהלך התהווּתם של הדברים עובר בדממה ובחשאי. האֻמנם סבֹל יסבלו, שיהא מהלך על־ידם אחד המדַבּרים? את המרגל ודאי לא יסבלו, אבל את אחד האוהבים, את אחד הפיטנים – שאינו אלא התעלותו והשתלמותו של טבעם הם – אותו יסבלו ברצון. זה תנאי קודם למעשה לפיטן, הרוצה שיהא פעלו פועל אמת: עליו להתמכר לריח האלהי, השופע וזורם מבעד לכל הצורות, ושלא להסתלק ממנו.

אחד הסודות, אשר כל אדם משכיל עומד עליו חיש־מהר, הוא זה, שחוץ מן האנרגיה של השכל המשֻׁעבּד לו ושהוא מכיר בו, עוד עלול הוא לבוא לידֵי אנרגיה חדשה (הדומה, כאילו היא נובעת מתוך שכל־משנה), אם אך יתמכר כֻּלו לטבעם של הדברים; שחוץ מן הכֹּח, הצפוּן בו באדם יחיד, עוד מצוי כֹֹח כללי גדול, שהוא מסֻגל להשיגו אם לא ישגיח בשום סכנה ויפתח את שערי עצמותו האנושית ויכניס אל תוך רוחו את זרמי השמים: אז הִנשא יִנשא למעלה אל חיי תבל, דבּורו יהיה לרעם, מחשבתו תהיה לחֹֹק ודבריו יהיו ברורים ומובנים בכל־מקום כצמחים וכבעלי החיים. הפיטן יודע, שהוא מדַבּר נכונה רק בשעה שדבּורו קצת פרוע, או כשהוא מדַבּר עם “פרח הרוח”; לא לפי השכל בסגֻלתו ככלי תשמיש, אלא לפי השכל, שנשתחרר מכל תשמיש והַמֻּכשר לכַוֵּן את מהלכו בהתאם למוצאו שמן השמים; או, כמאמר השגור בפי הקדמונים, לא רק לפי השכל בלבד, אלא לפי השכל השכור מן הנֶּקטר. כמו שהנוסע, שתעה בדרך, מניח את המושכות על־גב הסוס ושָׂם את מבטחו באינסטינקט של הבהמה, כי מצֹא תמצא את הדרך, כך גם עלינו להתנהג עם יציר־שמים זה, הנושא אותנו דרך העולם הזה. כי אם אך יעלה בידינו לזרז ולדפוק את האינסטינקט הזה באיזה אֹפן שהוא, מיד יִפָּתְחוּ לפנינו מבואות כניסה אל תוך הטבע, הרוח תזרום אל תוך הדברים הקשים והנעלים ביותר ומבעד להם, ותמורת־הגלגול עלולה להיות הולכת ומתקַיֶמת.

וזה שֹרש הדבר, מפני־מה אוהבים המשוררים יין, מי־דבש, דברים משַׁכרים, קַהוה, טֵה, אופּיום, עשן עץ האלמֹג והטבקו, ושאר דברים המשרים על האדם רוח צהלה של חיה. כל בני־האדם משתמשים בכל מיני התחבולות אשר תשיג ידם כדי לצרף אל כֹּחם הנורמלי את הכֹּח ההוא, היוצא מגדר הרגיל, ומשום־כך הם מוקירים את השיחה עם הבּריות, מוסיקה, ציור, פּסול, מחול, תיאטראות, מסעות, מלחמה, קהל־עם, דלֵקות, משחק, אהבה, מדע, שכרון בהמי – אשר כל אלה הם במדה יתרה או במדה פחותה אמצעים מלאכותיים למחצה, המשמשים תמורת הנֶּקטר האמִתּי, הכלול באותו התענוג, אשר ימצא השכל מדי העמיקו להסתכל הסתכלות יתרה בדברי המציאות. הם מסַיעים ביד האדם המשתוקק לפרוץ גדר, המתאַוה לצאת לחפשי למרחבי עולם, ועוזרים על־ידו להשתחרר מן המשמר, שֶׁשָׂם עליו גוף זה, שהוא חבוש בו, ומן המאסר של קשרי־היחס האישיים, שהוא עצור בתוכו. וזה הדבר, אשר רבים מאלה, שהנם חוזי היֹֹפי על־פי אֻמנותם, כגון צַיָּרים, פיטנים מנגנים ואקטורים, רגילים היו יותר משאר בני־אדם לחיות חיים של הנאה ותאווֹת בשרים; יוצאים מכלל זה אלה המעטים, אשר עלה בחלקם הַנֶּקטר האמתי; ומתוך שלא היתה זאת אלא מדה גרועה של שחרור עצמו, ומתוך שדרך־שחרור זו לא היתה דרך עלִיה השמימה, אלא דרך של חֵרות ממדרגה שפלה, לפיכך נענשו על יתרון זה, שנטלו לעצמם, במכת פזור הנפש ושחיתותה. אבל מעולם אין יתרון יכול להיות נִטל מן הטבע בנכלי ערמה. את רוח העולם, את הויתו של היוצר, הַשְּׁלֵוָה שַׁלְוָה רוממה, אי־אפשר להביא לידֵי גִלוי מתוך מעשי כשפים של אופּיום ושל יין. החזון הנשגב מתגלה בקרב הנפש הטהורה והתמימה, השרויה בגוף טהור וצנוע. מה שאנו מעלים על־ידי דברים הנוסכים שכרון אינו רוח־הקֹדש, אלא התעוררות מחֻקה והוללות שגעון. מילטון אומר, שהמשורר הלירי רשאי לשתות יין ולחיות חיי תפנוקים, אבל הפיטן האֶפי, אשר עליו לשורר על האלהים ועל רדתם להתהלך בקרב בני־האדם, חַיב לשתות מים בכלי עץ. כי הפיוט אינו “יין השדים”, כי אם “יין אלהים”. משפט הדבר הזה כמשפט כלי־הצעצועים. אנו ממלאים את ידי ילדינו ואת חדריהם בכל מיני בובות, חצוצרות וסוסים ומסירים את עיניהם מעל פני הטבע הזכים ומעל דברי הטבע, שיש בהם כדי לסַפּק את הנפש, כגון השמש, הירח, בעלי־החיים, המים והאבנים, אשר רק הם הם צריכים לשַׁמש להם כלי־צעצועים. כיוצא בזה מן הצֹרך הוא, שאֹֹרח־חייו של הפיטן יהא פשוט כל־כך, עד שגם הרשמים המצוּים עלולים יהיו להמציא לו קֹרת־רוח. מן הצֹֹרך, שהשמש תערה עליו צהלת חדוה, שהאויר יהא מספיק לו להשרות עליו רוח־הקֹדש, ושהוא ישתכר משתִּיַּת מים. רוח זו, שיש בה כדי לתת ספּוק ללבבות שלֵוים, הנראית כאלו היא נמצאת להם בכל גבעה חרֵבה עטופה דשאים יבשים, בכל גזע כרוּת של תָּרְנִית לבנה ובאבן שקועה למחצה באדמה, אשר החַמה הכֵּהה של חֹדש אדר מופיעה עליהם אורה, מבקרת את העניים ואת הרעבים ואת נמוכי הרוח. אם ממלא אתה את מוחך בבוסטון ונויורק, במוֹדות ובתשוקות, ואתה מבקש לעורר את חושיך המדֻלדלים ביין ובקהוה צרפתי, אז לא תמצא שום זהרי חכמה בשוממות הגלמודה אשר ביערי עצי־ארנים.

וכשם שהדמיון משַׁכר את הפיטן, כך אינו פוסק מלפעול את פעֻלתו גם בקרב בני־אדם אחרים. תמורת הצורה מעוררת בקרב המתבונן אליה רגש של שמחה. השמוש בסימבולים יש בו כֹח ידוע להשפיע על כל בני־האדם השפעה משחררת ומַצהלת את הרוח. דומים אנו, כאלו נגע בנו מטה־קסם, הגורם לנו שנהיה מרקדים ומקפצים כילדים. אנו דומים לבני־אדם, שיצאו לאויר העולם מתוך סערה או מתוך מרתף. זהו הרֹשם שפועלים עלינו ציורי המליצה, משלים, חזיונות של מגידי־עתידות וכל הצורות הפיוטיוֹת. הפיטנים הנם אפוא אֵלים המביאים גאֻלה לעולם. ובאמת רכשו להם בני־האדם חוש חדש וגלו בתוך עולמם עולם אחר או קן של עולמות; כי אם אך התגלתה לפנינו הַמֶּטַמּוֹרְפוֹזה פעם אחת, אנו משערים בנפשנו, כי שוב לא תבוא לידֵי עמידה לעולם. אין דעתי לחקור ולדרוש עכשו, עד־כמה תלוי בזה אותו הקסם המיֻחד אשר באלגֶּברה ובמתּימטיקה, אשר גם להן יש ציורי מליצה משל עצמן, כגון באותה ההגדרה, שאריסטוטלס מגדיר את המקום בתור כלי שאינו נָע, שכּל הדברים שבעולם אצורים בקרבּו; או בשעה שאפלטון מגדיר את הקו בתור נקֻדה, ההולכת ומתנועעת, או את התבנית בתור גוף מוצק, המֻּגבל מכל צד, והרבה כיוצא בזה. כמה נעלה רגש החֵרות, שאנו חשים בנפשנו, כשאנו שומעים מפי וִיטרוּבְיוּס את הדעה הקדומה של האמנים, כי אין אדריכל יכול לבנות יפה בית, אם אינו יודע דבר בטיב האנטומיה של גוף האדם. אם סוקרטס סח לנו ב“חַרְמִידֵס”, כי הנפש עלוּלה להתרפא ממדוֶיה על־ידי לחשים ידועים וכי הלחשים האלה משמשים דברי־הגיון נאים, המולידים בנפש האדם את מדת ההסתפקות; אם אפלטון קורא לעולם בשם בריה חיה, ותִימֵיוּס מחליט, כי גם הצמחים בעלי־חיים הם; או כשהוא אומר, שהאדם עץ־שמים הוא, הגָּדֵל כששרשיו, הלא הוא ראשו, מָפנים למעלה ואשר גיאורג צפמן, ההולך לשיטתו, מביע את הרעיון הזה בדברים האלה:

"כֵּן בְּעֵצֵנוּ, עֵץ הָאָדָם, אֲשֶׁר שָׂרְשׁוֹ רַב־הָעוֹרְקִים

בְּרֹאשׁוֹ צוֹמֵחַ הִנֵּהוּ"; ־

אם אורפיוס אומר על השֵּׂיבה, שהיא "אותו הפרח הלבן, המעיד על זקנה מֻפלגת״; אם פרוקלוס קורא לתבל בשם פסל תבנית השכל; אם צ’וסֶר במהללו למדת הנמוס הנאה מַשוה את דמו של אדם נדיב, הנתון בתנאי חיים פחותים, לאש, אשר אפילו אם יביאו אותה אל אחד הבתים היותר אפלים, הנמצא באחר המקומות אשר בין ארצנו אנו ובין הרי קוקז, לא תחדל מלמלא את תעודתה הטבעית והיא תבער ותאיר באור בהיר במדה לא פחותה מאשר אִלו התבוננו אליה עשרים אלף איש; אם יוחנן חזה באפוקליפסה שלו את חֻרבן העולם על־ידי החטא ואת הכוכבים כשהם נופלים מן השמים כעץ־התאנה, המנער מעליו את פֵּרותיו שלא בכרו; אם איזופוס מעביר על פנינו את כל דברי היחסים שבין הבּריות בדמות חג המסכות של עופות וחיות – הרי אנו רואים את כל אלה כידים מוכיחות משַמחות־לב, המעידות על ישותנו כי בת־אלמָות היא וטיבה חרוץ ומהיר ורב יכֹלת למצֹא מוצא מן המֵּצר, כאותם הצוענים האומרים על עצמם: “אך לשוא יתלו אותם, כי אינם עלולים למות”.

הפיטנים הנם אפוא אֵלים המביאים גאֻלה לעולם. המזמרים הבריטנים הקדמונים פתגם זה היה משַׁמש סיסמה לבני המעמד שלהם: “אלה שהם בני חורין בכל מקום שבעולם”. בני־חורין הם ועושים את האחרים לבני־חורין. ספר כביר־הדמיון, מדי קראנו בו בפעם הראשונה, בשעה שהוא מלהיב אותנו בציורי המליצה שלו, פועל עלינו פעֻלה יותר נמרצה מאשר אחר־כך, כשאנו יורדים לסוף דעתו של המחבר. הטְרַנְסְצֶדְנְטַלִיּוּת והדברים היוצאים מגדר הרגיל הכלולים בספר, הם הם, לפי דעתי, עִקר חשיבותו וערכו. אם מחשבתו של אדם מלהיבה אותו ותוקפת עליו במדה כזו, שהוא שוכח את המחבר שבו ואת קהל הקוראים ורק הוגה ושוגה הוא בחלום שהתרגש עליו כעין שגעון.

הבה אקרא את כתבו, ואת כל טעמי הדבר, את ההיסטוריה ואת הבּקֹרת אני מניח לעצמכם. כל הערך הרב המיֻחד לפִּיתַּגוֹרַס, לפַרַצֶלזוּס, לקורניליוס אגריפא, לקָרדנוס, לקפלר, לִסְוְדֶבּורג, לשֶׁלינג, לאוקֶן או לאנשים אחרים, אשר הכניסו אל תוך הקוסמוגוניה שלהם דברים שיש לתמוה עליהם, כגון מלאכים, שדים, קסמי מגים, אסטרולוגיה, חירומַנטיה. מֶסְמֵרִיסְמוּס וכיוצא באלה, יסודתו בזה, שהם משמשים לנו הוכחה חדשה ונאמנה, שאכן סר האדם מעל הדרך הכבושה והרגילה. אף ההצלחה המעֻלה של השיחה, זה מטה־הקסמים שביד החֵרות, בכך היא, שהיא מוסרת בידנו את כל העולם כֻּלו ככדור־משחק. ומה־נקלה בעינינו אפילו החֵרות עצמה, ומה־דלה פחותה היא כל שאיפה, בשעה שהתלהבות הרגש נותנת כֹּח להגיון לחתור מחתרת תחת הטבע ולרוממו אל עָל: מה־נשגב הוא המראה המתגלה לפנינו! לאֻמים, תקופות, שיטות באים וחולפים כחוטים אשר במרבד גדול ורב צבעים; אנו מתגלגלים ועוברים מחלום אל חלום וכל־זמן שיארך השכרון הזה נכונים אנו, מרֹב שפעת הטובה המתרגשת עלינו, למכור את המטה שאנו שוכבים עליה, את הפילוסופיה ואת האמונה שלנו.

יש לנו טעם מספיק לדבר, מפני־מה עלינו לשַׂבּח גאֻלה מעין זו. גורלו של רועה־הצאן האֻמלל, אשר סוּפת השלג התעתה אותו מעל הדרך והכתה אותו בסנוֵרים והוא גוע במרחק פסיעות אחדות מִסֻּכּת אהלו, משַׁמש אות ומופת לגורל האדם. אנו גועים וּמתים מיתה עלובה על חוף מֵי החיים והאמת. נפלא הדבר עד־כמה אין לנו תפיסה בשום מחשבה אחרת, מלבד זו שאנו עסוקים בה באותה שעה. למה אתה מתיַגע להתקרב אליה – הן רחוק אתה ממנה מדת־מרחק אחת בשעה שאתה מתקרב אליה קִרבה יתרה, כמו בשעה שאתה מתרחק ממנה התרחקות יתרה. כל מחשבה גם בית־אסורים הנה, וכל רקיע־שמים גם הוא בית־אסורים הנהו. ולפיכך אהוב עלינו הפיטן, הממציא חדשות, אשר בכל צורה שהיא, בין בשיר־תהלה ובין במעשה, בין במבטיו ובין בהליכותיו, הוליד בנוּ מחשבה חדשה. הוא מתּיר את מוסרותינו ומגלה לפנינו מחזה חדש.

שחרור זה יקר הוא לכל בני־האדם, ומתוך שהכֹּח, שבסיועו אפשר לנו להגיע אליו ולהשיגו, צריך להיות נובע ועולה מֵעמקי מֵעמקי המחשבה ומאפסי המרחביה שלה, לפיכך משַׁמש הוא קנה־מדה של השכל. לפיכך מאריכים ימים כל הספרים שהנם ילידי הדמיון, כל אלה המתרוממים לידֵי מדרגת האמת הגבוהה כל־כך, עד שהסופר רואה את הטבע כשהוא מוטל לרגליו והוא משתמש בו בתור סִמן וציוּן ידוע לו. כל חרוז וכל פתגם, שיש בהם משל הסגֻלה הזאת, ידאגו לאֹרך קיומם בעצמם, האמונות שבעולם הנן תפִלות, שיצאו ממעמקי לבם של אנשים מעטים כבירי דמיון.

אבל לפי מהותו אין הדמיון אלא דבר שוטף והולך ולא דבר מוצק וקבוע. הפיטן לא השהה את עצמו ליד הצבע, או ליד הצורה, אלא עמד על סוד הכַּונה הצפונה בהם, אבל גם בתוך כַּונה זו לא קבע שביתה, אלא השתמש בתוצאות שעלו בידו לעשותן לסמני הוראה של מחשבה חדשה, ובזה מֻנח ההבדל, שבין הפיטן ובין המיסטיקן, שזה הנזכר אחרון מיחד לסימבול רק הוראה אחת, שהיתה נכונה רק לשעתה, אבל עד־מהרה היא מתיַשנת ונעשית שקר. כי כל הסימבולים אינם אלא נוזלים והולכים; כל לשון מתנועעת והולכת ושרויה במצב של מעבר, וכמו עגלות וסוסים יפה היא להולכת משא ולא לשַׁמש מעון ומושב כפרמות וכבתי־דירה. זוהי טעותו של המיסטיציסמוס, שהוא מחליף את הסימבול הארעי והבודד בפני עצמו בסימבול עולמי. הכלילות השחר נראית בעיני יעקב ביהמה כמֶטֵיאור חביב ביותר ונחשבת לו לדמות־דיוקנה של האמת והאמונה, ולדעתו כך היא צריכה להיות נחשבת גם בעיני כל קורא דבריו. אבל מדרך הטבע הוא, שאפילו מי שקורא את דבריו אלה בפעם הראשונה ימצא, שיותר נאות לו להשתמש בסימבול של אם וילדה, או של גנן ובצל, או של חָרש הלוטש אבן יקרה. כל אחד מן הדברים האלה, או רבבות אחרים שכמותם טובים ונאותים הם כאחת למי שמוצא בהם רמז כל־שהוא לעצמו. אלא שמן הצֹרך הוא להשתמש בהם שמוש קל ופשוט ושיהיו נוחים להתרגם באין מעצור ללשון מתאימה להם, השגורה בפי אחרים. ומן הצֹרך הוא להגיד למיסטיקן דברים נמרצים: ראֵה, הנה כל דבריך טובים ונכוחים הם במדה אחת גם בצרוף אל הסימבול המטריד את הנפש וגם בלעדיו. מוטב שתתן לנו מעט אלגֶּברה, תחת המליצה הטפלה הזאת, – אותות סמל השוִים לכל נפש, תחת הסימבולים האלה של עמי־הארץ, – וגם אנו וגם אתה נרויח בזה כאחד. ההיסטוריה של הכהֻנה הדתית מוכיחה בעליל, כי כל המשוגה שבעניני אמונה ודת יסודתה בזה, שהיו מחזקים ומקשים את הסימבולים יותר מדי, עד שהיו לבסוף לדבּור־פה תפל בלבד.

מכל בני התקופה החדשה נחשב סוֶדֶנבּוֹרג למליץ מֻפלא של הטבע, אשר העתיק אותו ללשון המחשבה. אינני יודע אדם בדברי ימי העולם, אשר עֶרך הדברים שיש בהם ממש וערך המלים היו שוִים בעיניו כמוהו הוא. הוא רואה את תמורת הצורות משחקת לנגד עיניו בלי־חָשָׂך. כל דבר שהוא נותן את עיניו בו משתעבד לכֹח הדחיפה של הטבע המוסרי. התאנים, שהוא אוכל, מתהפכות לענבים בפיהו. כשאחדים מן המלאכים המצוּים אצלו מביעים את אחת האמתיות, מיד פורח ענף הדפנים אשר בידיהם. השאון, אשר מרחוק נדמה לחרוק שִנים ולהלמות חבטה, נמצא מקרוב שאינו אלא קול אנשים מתוַכחים. האנשים שהעלה באחד מחזיונותיו נִדמו, בזרוח עליהם אור השמים, כדרַקונים וכשרוּים באפֵלה, אבל בעיני עצמם נראו כאנשים, וכשהופיע אור השמים אל תוך אהלם התאוננו על האפלה הגדולה ואנוסים היו לסגור את החלון, למען יוכלו ראות.

בקרבּו היתה מצויה אותה רוח ההכרה, העושה את הפיטן או את החוזה לענין של הערצה ומורא, זאת אומרת, שאותו האדם גופו או אותה חבורת בני־אדם גופה עלולים לפעול על עצמם ועל חבריהם רֹשם, השונה מן הרֹשם, שהם מעוררים בקרב יצורים בעלי רוח יתרה. כֹהני־דת ידועים, שהוא מתאר אותם כשהם נושאים ונותנים בדברי־תורה חשובים מאד, נִדמו בעיני הילדים, שעמדוּ קצת רחוק מהם, כסוסים מתים; ועוד דמיונות תעתועים רבים כאלה. וכשתבונתנו מעַיֶּנֶת בכל אלה, מיד היא מעמיקה חקר, אם אותם הדגים המשוטטים מתחת לגשר, אותם השורים הרועים על הכר ואותם הכלבים שבחצר הנם באמת דגים, שורים וכלבים, שאינם עשוים להשתנות, או רק נראים כך לעיני, תחת אשר בעיני עצמם הם נראים כבני־אדם מהלכים בקומה זקופה, ואם אני בעצמי דמות אדם לי בעיני אחרים. את השאלה הזאת עצמה הציעו הברהמינים ופיתגורַס, ואם אחד הפיטנים התבונן אל מעשה־התמורה כעֵד ראִיה, אין ספק בדבר שעמד על ההתאמה, אשר בין המעשה הזה ובין הרבה חזיונות, שהוא מכיר אותם מפי הנסיון. הן כֻּלנו ראינו את התמורות הגדולות, המתהוות כאחת גם בגרגר החטה וגם בגָזָם. רק האיש, אשר מתחת למעטה ההולך ומתחלף רואה ומכיר את הטבע האיתן והַמוצק וכֹחו אִתּו להסביר ולהרצות את הדבר, הנהו פיטן לאמִתּו ורק הוא מסֻגל למשֹׁך את לבנו אחריו באהבה וביראה.

לשוא אני צופה ומבקש את הפיטן, אשר תארתי בזה. אין אנו מפנים את עצמנו אל החיים בדי תֻמת־לב ובדי עֹמק ואין לנו די אֹמץ־רוח לפאר בשירים את זמננו ואת הויותינו החברתיות. אלו היינו ממלאים את יומנו בעלילות גבורה, לא היינו מפחדים לפארו ולרוממו. הזמן והטבע העניקו לנו מתנות מרֻבּות, אבל לא נתנו לנו את האיש ההגון לדורו, את האמונה החדשה ואת העושה שלום בעולם, אשר הכל עומדים ומצפים לביאתו. זו תהלת תפארתו של דַּנטי, אשר מצא און בלבו לכתוב את מגִילת חייו בכתב ענק או ברומו של עולם. לנו יושבי אמריקה לא היה עדַין גֶּניוס, אשר עינו עין שליט כביר, אשר יכיר ויבין את ערכם של חמרי־המעשה שלנו שאין דֻּגמתם בעולם, ואשר הברבריסמוס והמטריאליסמוס של זמננו יֵרָאֶה לפניו מעין חג־מסכות אחר, שערכו אותם האֵלים עצמם, אשר ציור דמות תבניתם ביד הומירוס, בקורות ימי־הבֵּינים ובעלילות הַקַּלוִיניסמוס היה מעורר בקרבּו השתוממות מרֻבּה כל־כך. בַּנקים ותעריפים, כתבי־עתים ואספות של בוחרים, מֶתּודיסמוס ואוניטַריַניסמוּס – דברים טפלים ופגומים הם בעיני המון העם הנבער, אבל באמת מֻטבעים ועומדים הם על אותם היסודות, אשר עליהם הָטבעו העיר טרויה והמקדש שבדֶלפוס, וכמו אלה עשוים הם להיות כָּלים ועוברים חיש־מהר. טכסיסי הבחירות שלנו, נאומי הבחירות שלנו והפוליטיקה שלהם, הדַּיגות שלנו, הנֶּגרים וההֹדים שלנו, אניות־הקיטור שלנו, חמת הנבלים ורפיון ידם של האנשים הישרים, סחר הצפון, מטעי הדרום, כריתת היערים במערב, אורִיגון וטֶכְּסַס – על כל אלה עדַין לא אמרו שירה. אכן שירה היא אמריקה בעינינו; שִׁעור גדלהּ הגיאוגרפי מכה את הדמיון בתמהון, ולא רחוקים הימים, אשר בוא יבוא המשורר הראוי לו. אם לא מצאתי בקרב בני ארצי אותה ההרכבה המֻּפלאה של מַתּות רוח שאני מבקש, הנה מצד אחר גם ספר “קֹבץ יצירות הפיטנים האנגליות במשך חמש מאות שנה” של צַ’למֶר, שאני רגיל לקרֹא בו לעתים קרובות, לא יכול לקבוע בקרבּי את ההכרה, שאני מוצא בין הפיטנים המנוים בו פיטן אמת לאמִתּו. יותר משהם פיטנים, אנשים חריפי־מוח הם, אף־אל־פי שהיו ביניהם גם פיטנים הראוים לשם זה. אבל בהיותנו כרוכים אחר האידיאל של פיטן שקבענו, הרי מתעוררות בנו קֻשיות גם בנוגע למילטון ולהומירוס. כי מילטון ספרותי הוא יותר מדַּי והומירוס דַּיקן והיסטורי יותר מדי.

אפס אין אני חכם ומלֻמד למַדי לכתוב בקֹרת לאֻמית, ולפיכך עלי להוסיף ולהחזיק עוד מעט באותה האריכות שאני רגיל בה, למען אוכל למלא את המלאכוּת אשר בידי מאת בת־השירה אל הפיטן על־דבר אמנותו.

האמנות היא השביל, אשר בו יעבור היוצר אל פעלו. השבילים או שיטות היצירה אידיאליים ונצחיים הם, אף־על־פי שרק יחידים מועטים מרגישים בהם והאמן עצמו אינו מכיר אותם במשך שנים מרֻבּות, או במשך כל ימי חייו, בטרם יבוא לידי התנאים הנאותים לכך. הַצַּיָּר, הסקולפטור, הקומפוזיטור, הפיטן האֶפּי, הדַּבּרן – חפץ אחד משֻׁתּף לכֻלם, להביע את עצמותם הבעה סימֶטרית ומלאה ולא הבעה במקצת ולמקֻטעים. הם שרוים או מַשרים את עצמם בתוך תנאי־מצב ידועים, כגון: הצַיָּר או הסקולפטור מעמיד את עצמו כנגד גופות־בני־אדם כבירי רֹשם; הדַּבּרן הולך אל אספת עם, והאחרים מתיצבים לפני מחזות כאלה, אשר כל אחד ואחד מהם יודע ומכיר בהם, שהנם מסֻגלים להביא את רוחו לידי התעוררות; ואמנם כל אחד מרגיש מיד את התשוקה החדשה המתעוררת בקרבּו. קול יגֻנב אל אזנו ועיניו תראינה אות. ומיד הוא מכיר לתמהונו, כי להקות להקות של דימונים עוטרות ומקיפות אותו. ושוב אינו מוצא מנוחה לנפשו. אומר הוא כאשר אמר הפיטן הקדמון: "חי אלהים, בקרבּי הוא הדבר ועליו לצאת מקרבּי״. הוא רודף אחר יֹפי, שלא נגלה לו אלא מקצתו והבורח מפניו. הפיטן שופך את נפשו בשירים בכל מקום שהוא שוהה שם לבדד. אין ספק בזה, שהרבה מן הדברים שהוא אומר כבר דשו בהם אחרים; אבל לאט לאט הוא אומר גם דברים, שהנם יפים ומיֻחדים במינם. והדבר הזה נוסך עליו קסם. והוא משתוקק לאמר רק דברים שכאלה. לפי דרך־הדבּור השגורה בפינו אנו אומרים: “זה שלך, זה שלי”; אבל הפיטן יודע היטב, שהדברים האלה לא שלו הם; שגם לו לעצמו זרים ויפים הם כאשר לאדם אחר; ומתאוה הוא להוסיף ולהאזין אל המליצה הנשגבה הזאת עד לבלי תכלית. לאחר שֶׁטָּעם פעם אחת מיין אלהים זה, שוב אינו יכול לרַוות בו דַיו את נפשו השוקקה, ומתוך שהַמֻּשׂכּלות האלה כוללים כֹּח־יצירה נפלא, לפיכך חשוב הוא לאין־ערוך, שהדברים האלה יבואו לידי אמירה. כמה ממעטים אנו להביע את כל מה שאנו יודעים! כמה מעטות הטפּות שאנו דולים מתוך כל ים־הדעת שלנו! וכמה יש בזה מן המקרה, שהדברים האלה באו לידֵי גִלוי, בשעה שכל־כך הרבה סודות נרדמים בחיק הטבע! ומכאן אותו הצֹרך שיש לעולם בדבּור ובשירה; מכאן אותה ההלמות והפעם, אשר לבו של הדברן הולם ופועם, כשהוא הולך ומתקרב אל פתח בית האספה, לבעבור הביא לעולם את המחשבה בצורת לוגוס או דבּור.

אל תהי־נא, הפיטן, מן המפקפקים, אלא הֱוֵה מֻצק בדעתך. הֱוֵה אומר: “אכן בי הוא הדבר ועליו להתגלות”. עֲמֹד אפוא יחיל ודומם, מגמגם ומהגה, כשאתה נתון ללעג וּלקלס, והוֵה עמל ויגע, עד שתתחולל עליך סערת ההתלהבות ותוציא מקרבך אותו כֹח־החלום, אשר כל לילה ולילה מראהו לפניך כאחד הקנינים משלך; כֹּח הפורץ את כל הגבולות ואת כל התעלומות ואשר על־ידו אדם נעשה למוליך ומעביר את הזרם האלקטרי כֻלו. אין לך ליצור מן המהלכים, הזוחלים, הצומחים או קַימים, אשר לא יהיו אנוסים איש איש בעונתו לעמוד ולהתהלך לפניו בתור ציוּן לרוחו הוא. מיד כשהוא מגיע לידי כֹח זה, הרי הוא כמַעין שאינו פוסק. כל היצורים חודרים שׁנים שנים או חבורות חבורות אל תוך רוחו כבעלי־החיים אשר בתֵבת נֹח, כדי לשוב ולצאת ממנה ולכונן יִשוב של עולם חדש. הכֹּח ההוא דומה לאויר שאנו משתמשים בו לנשימה, או לאש שאנו משתמשים בה על־גבּי הכירה ואיננו מדה קבועה של גַּלונים, אלא בשעת הצֹרך האטמוספירה כֻלה הוא. ולפיכך גדולי הפיטנים כגון הומירוס, צ’וסֵיר, שקספיר ורפאל אין גבול וקצב לפעלם, זולתי הגבול אשר למדת חייהם, ודומים הם לראי הנשוּא ברחוב והחוזר ומראה מיד את בבואת צורתו של כל דבר נברא.

הוי פיטן! מפלגת אצילים חדשה קמה בחורשות ובכרי־מִרעֶה ולא בטירות, אף לא בכֹח להט־חרב כאשר מלפנים. התנאים קשים, אבל שוִים הם לכל נפש. עליך לפרשׁ מן העולם ולהתמכר רק לבת־השירה בלבד. מעתה אל תוסיף לדעת את העתים, את המדות, את החסדים, את דברי הפוליטיקה או את דעות הבּריות, אלא את הכל לקֹח תקח מיד הטבע. כי את מדת עתותיהן של הערים מכריז ומודיע העולם בצלצלי פעמוני קבורה, אבל את שעותיו של היקום סופר ומונה הטבע על־ידי שלשלת המשפחות של בעלי־החיים והצמחים, הנוצצות וחולפות בזו אחר זו, ועל־ידי תוספת השמחות והתרבותן בעולם. וכמו־כן רוצה אלהים, שאתה תסתלק מחיים מרֻבּי־פנים, שיש בהם סתירה, ושאתה תהא מסתפק בכך, שאחרים ידברו תחתיך. אחרים יהיו הגֶּ’נטלמנים שלך והם יַקימו בעבורך אך כל דרכי תורת הנִּמוס ויחיו תחתיך את חיי העולם הזה; וגם את המעשים הגדולים, אשר שִמעם הולך למרחוק, יעשו אחרים. אתה תשכב חבוי בחיק הטבע, והַקַּפִּיטוֹליון והבּוּרְסָה יהיו לך לגֹעל־נפש. העולם הנהו מלא סגופים ומועדי־למוד והם לא נועדו אלא למענך; אתה תהיה נחשב זמן ארֹך לבַער ולאדם שאינו מן הישוב. זהו המחסה והנרתיק, אשר בתוכו הצפין פֵּן את היקר שבפרחיו למען היות לו לסתרה, ואתה תהיה נודע רק לקרוביך והם ינחמוך באהבתם העדינה. ורגש של בושה נושנה מפני האידיאל הקדוש יהא מעכב על־ידך מלהזכיר את שמות ידידיך בשיריך. וזה שכרך: האידיאל יהיה לך לדבר של ממש ורשומי העולם היוצר ירדו אל תוך ישותך שאינה נפגמת, כגשמי קיץ היורדים בשפע, אבל אינם מטרידים את רוח הבריות. כל הארץ תהיה לפניך לפרדס ולאחֻזה. הים יהיה לך למרחץ ולמעבר אניות בלי מכס ובלי קנאה; היערים והנחלים יהיו קנינך ואתה תשלט שלטון־בעלים בנכסים, אשר אחרים אינם נהנים מהם אלא כחוכרים וכסמוכים על שֻלחנם. אתה הַשַּׁליט שלטון אמת ביבּשה, בים ובאויר! בכל מקום שיורד שם השלג, או נוזלים מים, או פורחים בעלי־כנף, בכל מקום שהיום והלילה מזדמנים יחד בדמדומי בין־השמשות, בכל מקום שרקיע התכלת מכֻסה עננים או זרוע כוכבים, בכל מקרה שֶׁקַּימות צורות העוטות מעטה שקוף, בכל מקום שיש תוצאות אל מרחקי השמים ממעל, בכל מקום ששם מצוּיה סכנה, יראת־הרוממות ואהבה, שם שפוך לפניך גם יֹפי המפרה כמטר שמים, ואם עבֹר תעבור על־פני כל העולם כּלו, לא תמצא דבר שאינו הגון, או דבר מכֹער.