רקע
ראלף וולדו אמרסון
אֹפִי

קראתי באחד הספרים, ששומעי נאומיו של הלורד צַ’טָם היו חשים ומרגישים, שבקרב האיש הזה היה אצור דבר־מה נאה ומעֻלה מכל הדברים שהיה מדבר. על ההיסטוריון האנגלי המפֹאר שלנו, שכתב את תולדות המהפכה הצרפתית, היו קובלים, שלאחר שהִרצה את כל דברי־עלילותיו של מִירַבּו, לא היה ספוק בהרצאה זו כדי להצדיק את רגשי הכבוד, אשר הגה ליקר־ערכו של האדם המֻפלא הזה. פרשת עלילותיהם של הגרַכְּחִים, של אַגיס קליאומֶניס ויתר גבוריו של פּלוּטרך, אינה מתאימה לתפארת תהלתם. סֵיר פיליפ סידנֵי הגרף מֵאֶסֶכְּס, סיר וַלטר רַלי הנם אנשים בעלי־ערך כביר, אבל בעלי־מעשים מועטים. בספור מעשי גבורותיו של וַשׁינגטון אין אנו יכולים למצֹא אפילו משהו מגדולת ערכו בתור אדם. התפארת והגדולה אשר לשמו של שילר נעלות הן מערך ספריו. אִי־שִׁוְיון זה, שבין פרסומו של אדם ובין מפעליו או ספורי־המעשים שמספרים עליו, אי־אפשר לבארו כמה שאומרים, שהֵדו של הרעם מאריך יותר מקול הרעם גופו; אלא בקרב האנשים האלה היה צפון דבר־מה, אשר הוליד צִפִּיָּה גדולה ועצומה מכל המעשים שעשו. החלק המרֻבּה מכחם היה עצור בקרבם כשהוא כבוש. וזהו הדבר שאנו קוראים לו בשם אֹפי – כח עצור, הפועל את פעֻלתו על־ידי הֲוָיָתוֹ בלבד ובלי סיוע של אמצעים. יכֹל הוא להיות נתפס ומֻשג רק בתור כוח ידוע, שאי־אפשר לעמוד עליו, בתור ידיד או מלאך טוב, אשר ידו תנחה את האדם, אבל את עצותיו אין האדם יכֹל לפרש ולהגיד; כח זה משמש לו תמיד בן־לויה ואורֵח לחברה עמו ומשום כך בני־אדם שכמותם על־פי רֹב בודדים הם; או אפילו אם יש בהם נטיה לחיות חיי־חברה, אין הם נזקקים לצבור, אלא יש לאֵל ידם להעסיק את עצמם יפה גם כשהם שרויים ביחידות. הכשרון הספרותי המעֻלה ביותר נראה עתים גדול ועתים קטן, אבל שעור־גדלו של האֹפי קבוע ומוצק הוא ואינו עשוי להתמעט. מה שאחרים פועלים בכח־הכשרון או בכח־הדברנות, מבצע אדם שכזה במין כח של מַגניטיסמוס. “את חֲצי כחו לא הוציא אל הפֹעל כלל”. את נצחונותיו הוא פועל מתוך גלוי יתרונו ולא בכח הכידון. הוא לוכד, מפני שביאתו משַׁנה את פני הדברים. “הוי יולֶי! מאין ידעת כי הֶרְקוּלֶס היה אל?” “יען היתה לי קורת רוח, אך ראוהו עיני. בשורי את תֵּיזֵאוּס, התאויתי לראותו מדי ערכו קרָב או, למצער, מדי נהלו את סוסיו במרוץ הרֶכב; אבל להרקולס לא היה צֹֹרך בזה; הוא נצח בעמדו או בלכתו, בשבתו או בעשותו מעשה אחר”. האדם, אשר זה דרכו להיות טפל לגבי הדברים ואשר אל העולם שהוא חי בו קשור הוא רק למחצה וגם קשר זה רעוע הוא למדי, נראה במקרים שכאלה כאלו הוא נוטל חלק בחיי הדברים ומשמש בטוי לאותם החֻקים עצמם, השוררים בעלית המים וירידתם, בשמש, בַּמִסְפָּרִים ובשפעת הכמות.

אפס בכדי שאוכל להשתמש בדוגמא מן הדוגמאות הצנועות והמצויות בקרבנו ביותר, רואה אני צֹרך לעצמי להטעים, שבבחירות המדיניות שלנו, אשר היסוד הזה יכֹל להתגלות בהן רק בצורתו הגסה ביותר, אנו מכירים את ערכו המֻפלג הכרה שאין למעלה ממנה. העם יודע, שעליו לדרוש מבחיריו דבר המעֻלה הרבה מן הכשרון, זאת אומרת: את הכח לעשות את כשרונם ראוי והגון לסמוך עליו. אין הבוררים משיגים את מטרתם, בשלחם אל הקונגרס דַברן מלֻמד, חריף וחרוץ, אם הדברן הזה איננו איש, אשר קֹדם שנבחר מאת העם להיות שלוחו, נועד מאת האלהים האדירים להיות פרקליט לענין ידוע – מתוך אמונה כבירה בקרב לבו באמִתו של ענין זה – עד אשר גם האנשים עזי־הפנים והתקיפים ביותר יוָכחו לדעת, שיש כאן התנגדות, אשר גם חֻצפה וגם מעשי־אלמות לא יועילו כנגדה כלום, זאת אומרת: אמונה בדבר. האנשים התקיפים בדעתם אינם צריכים לשאֹל את בורריהם מה עליהם לדַבר, אלא הם גופם הנם הארץ, שהם משמשים שלוחיה ודַבָּרֶיה: בשום מקום אין תסיסת הרוח והדעות השוררות בה נמרצות וכֵנות כל־כך כמו בקרבם הם, ובשום מקום אין הן נקיות כל־כך מפניות וכוָנות עצמיות. הבוררים במקומותיהם מאזינים לדבריהם, מסתכלים בעין־הצבע אשר ללחייהם ומכַוְּנִים על־פיה את צבע פניהם שלהם, כאלו היו צלמי בבואות שבראי. האספות הצבוריות שלנו משמשות מקרי־כֹשר נאים לגלות על־ידם כח־גבר. בני ארצנו הכֵּנים שבמערב ושבדרום חוננו בהרגשה דקה להבחין את טיב אפיו של אדם ונכספים הם לדעת, אם האמיריקני אדם שיש לו עצמות הוא, או יצור ריק שאין בו ממש הוא.

אותו הכוח המניע מתגלה גם במסחר. יש אנשים גאוניים במסחר, כשם שיש במלחמה, בעניני המדינה ובספרות; והטעם, מפני־מה אדם פלוני ופלוני מצליח, אינו נִתּן להתפרש. הדבר מֻטבע באותו האיש עצמו: זהו כל מה שאפשר להגיד בנדון זה. הסתכל בו, ואתה מכיר על־נקלה, מפני־מה הוא מצליח, כשם שאלו ראית את נפוליון, היית עומד על סבת ההצלחה שלו. במסִבות הענינים החדשים אנו שבים ומכירים את המשחק הישן, את ההרגל להעז מצח בפני המעשים ולא לטפל בהם מתוך ידים שניות בסיוע השגותיהם של אחרים. כיון שאתה רואה את מי־שהוא סוחר מטבע בריתו, מיד יהא נדמה לך, שהטבע עצמו סומך את ידו על המסחר, מפני שנראה, שיותר משאדם זה הנהו תַגָּר, העוסק במשא־ומתן לצֹרך עצמו, הריהו מעין ממונה על עסקי הטבע ושר־המסחר שלו. ישרו המֻטבע בו מטבעו במסֹרת עם הסתכלותו במעשי החברה מגִנים עליו מפני כל נבלי ערמומיות והוא משתף את כל הבריות באמונתו, ששטרי אמנה אינם נתנים להתפרש מתוך פניה אישית. תכונת רוחו מתיחסת על הדוגמאות המֻפלאות של יֹשר טבעי ורוח־נדיבה כללית; הוא משפיע בלב הבריות רגש־כבוד לעצמו ומעורר בקרבם את החפץ לבוא במשא־ומתן עמו, הן בגלל רוח־היֹשר המיֻחדה לו והן בגלל התענוג הרוחני, אשר ימציא המחזה של כשרונות מרֻבּים כל־כך. המסחר הזה המסתעף לאין קץ, העושה את כל שן־יבשה שבים הדרומי למקום מעמד אניותיו ואת הים האטלַנטי לנמל החביב עליו, מתרכז רק במוחו בלבד; ואין אדם בכל העולם כֻּלו שיוכל למלא את מקומו. כשאני בא עמו בדברים, אני מכיר יפה, שיגיעה קשה יגע בבֹקר זה; אני רואה ומכיר זאת מתוך קמטי מצחו ומתוך הרוח העזה והנמרצה השרויה עליו, אשר עם כל השתדלותו להסביר לי פנים, אין הדבר עולה בידו לסלק מעליו רוח זו. אני רואה ברור, כמה מעשים מסֻיָּמים באו על־ידו לידי־גמר, כמה לאוין רבּי־ערך ונמרצים השמיע היום, בה בשעה שאחרים במקומו היו אומרים הן, אלא שהן זה היה מביאם לידי דלדול והריסה. יחד עם הגאון על זריזותו היתרה, יחד עם חריפותו הגדולה בחכמת החשבון, שהוא שולט בה כאמן, ועם כֹּח כשרונו לערוך קומבינציות רחבות ומקיפות אני רואה בו את ההכרה העצמית, שהוא משמש סוכן ושֻׁתּף לעלילות חֻקי העולם שמבראשית. גם הוא מאמין, שאין אדם אחר יכול למלא את מקומו ושצריך אדם להיות נועד למסחר מלֵדה, ואם אַיִן, לא ילמד אותו לעולם.

כֹּח פלא זה מצודד את הנפש במדה יתרה בשעה שהוא מתגלה במעשים ומפעלים, שתכליותיהם אינן כל־כך מעֹֹרבות. מתוך אנֶרגיה נמרצה ביותר הוא פועל את פעֻלתו בקרב חבורות בני־האדם הקטנות שבקטנות וביחסיו של היחיד. בכל מקרה ממקרי החיים הרי הוא משמש גורם וסרסור מיֻחד במינו, שאין פעֻלתו נִתּנת לשעֵר. כל עָצְמָה גשמית מֻפרזה מתבטלת על־ידו. יצורים בעלי טבע מעֻלה מתגברים על השפלים מהם, כשהם נוסכים עליהם מעֵין שֵׁנה. מתוך השפעה זו כשרונותיהם של היצורים הללו מתבטלים ואין הם עלולים לשום התנגדות והתקוממות. אפשר שזהו חֹק כללי השולט בעולם. כשאין הגדול יכול להעלות את השפל לידי מדרגתו שלו, הרי הוא הומֵם אותו, כשם שהאדם מכניע את רוח ההתנגדות של בעלי־החיים השפלים בכֹח הקסם המיֻחד לו. גם בני־האדם משפיעים איש על אחיו השפעה נעלמה כדומה לזו. כמה פעמים כבר הפכה השפעתו של אדון ושליט גמור את כל ספורי הבּדים, שמספרים על מעשי כשפים, לדברים שיש בהם ממש! זרם של שלטון ופקֻדה נראה צף ושוטף מעיניו אל כל רואיו, שטף עז של אור איתן וכביר כעין השטף של נהר אוהִיו או דונַבָּה השפיע עליהם את שפעת מחשבותיו והטביע את חותם רוחו על כל המקרים והמאורעות שהתרחשו עליהם. “מה טיבן של התחבולות, שאַתּ משתמשת בהן?” – שאלה זו נשאלה אשתו של קונצִינִי בנִדון מנהגה עם מרים מבית מֶדִיצִי; ותשובתה היתה: “רק אותה ההשפעה, שכל אדם בעל רוח אמיצה משפיע על אדם בעל רוח חלשה”. האין בכחו של צֶזר, האסור בכבלי־ברזל, לנַתּק מעליו את כבליו ולשימם על ידי שומר בית־האֵסור הִפּוֹ או תְּרַזּוֹ? האֻמנם כבלי־יד של ברזל קשר אשר לאִ יִנִָתק הם? נשער בנפשנו, שסוחר עבדים בחוף גְוִינֵיאַ טען באניתו אֹרחה של נֶגרים, אשר ביניהם נמצאו אנשים מבני־מינו של טוּסֶין ל’וּבֶרְטִיר, או נצַיֵּר לעצמנו, שבקרב שחורי הפנים האלה יש חבורה של וַשינגטונים אסורים בכבלים. והנה כאשר יבואו לקֻבּא האֻמנם ישאר היחס שבין נוסעי האניה כמו שהיה. האֻמנם אין דבר בעולם חוץ ממוסרות וכבלי־ברזל? האין אהבה ואין הגות כבוד בעולם? כלום לא יִגַּהּ מעולם אפילו ניצוץ אחד של יֹשר וצדק ברוחו של פקיד־עבדים עלוב? וכלום אי־אפשר להעלות על הדעת, שדי כח באותן הבריות לגדע טבעת של ברזל שעביה זרת או שתי זרתות, או לפרקה מעליהן או להתגבר עליה באיזה אֹפן שהוא?

האֹפי אחד מכֹּחות הטבע הוא. כעין האור או החֹם וכל הטבע כֻּלו מסַיע על־ידו. הטעם, מפני־מה אנו מרגישים במציאותו של אדם זה לנגדנו ואין אנו מרגישים במציאותו של אדם אחר, פשוט הוא כחק הכֹּבד. האמת – מרום שׂיאהּ של ההויה היא, והצדק הוא שמושה בעסקי החיים. מדרגתן של כל הבריות היחידות תלויה במדת טהרתו של היסוד העִקרי הזה בקִרבן. רצונם של טהורי־הנפש שופע ויורד מקרבם על אנשים אחרים, כשם שהמים שופעים ויורדים מתוך כלי גבוה אל כלי נמוך. בפני כח טבעי זה אי־אפשר לעמוד, כשם שאי־אפשר לעמוד בפני כח טבעי אחר. אמנם היכֹלת בידנו לזרוק לרגע מצער אבן באויר למעלה, ואף־על־פי־כן הרי אמת נכון הדבר, שכל האבנים אשר תִּזָּרַקנה למעלה תשובנה ותפֹּלנה לעולם למטה; וכיוצא בזה עד־כמה שלא יהיו מרבים לספר מעשים בגנבות, שלא נענשו עליהן או בשקרים, שבני־אדם האמינו בהם, מן ההכרח הוא שהצדק ינַצח, ויתרונה של האמת הוא להכריח את הבריות להאמין בה. האֹפי הנהו אותו הסדר המוסרי עצמו, המתגלה לעינינו באמצעות טבעו של היחיד. אדם יחיד משמש עצם תופס ומכיל. זמן ומקום, חֵרות והכרח, אמת ומחשבה שוב אינם ענינים הפורחים באויר. עכשו העולם הנהו מקום מֻקף גדר או מעֵין דיר. כל הדברים שבעולם שרוים וקַיָּמים בקרב האדם, כשהם רווּים ושקוּים בסגֻלות נפשו. את המדה המיֻחדת לו הוא מַערה ומשפיע על כל הטבע כֻּלו, עד כמה שידו מגעת; אף אין הוא שואף להיות אובד ומתעלם במרחקי אין־סוף, אלא עד־כמה שהעקומה לא תהיה ארֻכּה ביותר, סופם של מבטי עיניו לחזור אל נפשו ואל עצמו. הוא מכניס רוח חיים בכל דבר שידו משגת ואין הוא רואה אלא אותו הדבר, שהוא מכניס בו רוח חיים. כשהם שהַפַּטְרִיוֹט תופס בלבו את ארצו, כך הוא תופס בלבו את העולם, המשמש לו בסיס חמרי לאָפיו ובמת־חזיון לעלילותיו. אדם בעל נפש בריאה עומד במסֹרת הברית עם האמת והצדק, כשם שהמגנֶט מְכַוֵּן את עצמו כלפי הציר, ונמצא, שהוא עומד כנגד כל רואיו כדבר שקוף אשר ביניהם ובין השמש, ומי שמהלך אל מול פני השמש מהלך גם אל מול פני אישיותו. ובכן אפוא הריהו אותו הצִנור, המעביר את ההשפעה העליונה שבעליונות על מי שעומד על מדרגה פחותה משלו. נמצא, שאנשים בעלי אֹפי משמשים יַדְעוּתָהּ של אותה החברה, שהם נמנים עליה.

אַמַּת־המדה הטבעית של כח זה משמשת ההתקוממות כנגד גלגולי המקרים, בני־אדם, שאין נפשם טהורה, רואים את החיים כפי שהם מתגלים ומשתקפים בדעות, במקרים ובאישים. אין הם מסֻגלים לראות את המעשה אלא לאחר שנגמר. אפס היסוד המוסרי של המעשה כבר היה מֻטבּע ועומד בעושהו, ועל־נקלה אפשר היה להגיד מראש את תכונתו, אם טובה ואם רעה היא. כל דבר שבטבע בין שני צירים הוא, או, בלשון אחרת, יש לו ציר חיובי וציר שלילי. יש מין זכר ומין נקבה, רוח ומעשה, צפון ודרום. הרוח הוא דבר שבחיוב, והמקרה הוא דבר שבשלילה. הרצון הנהו הציר הצפוני, והמעשה הנהו הציר הדרומי. לפי מהותו הטבעית של האֹפי עלינו לחשוב אותו לבן־הצפון. הוא שֻׁתּף לזרמים המגנֶטיים של השיטה כֻלה. הנפשות החלושות נמשכות אל הציר הדרומי, או השלילי. הן מסתכלות בשכרו או בהפסדו של כל מעשה. אין הן מתבוננות אל פרינציפיון, כל־זמן שלא נתגשם באדם. אין הן מבקשות להיות ראויות לאהבה, אלא להיות אהובות. אנשים בעלי אֹפי נכספים לשמוע את דבר המגרעות המצויות בהם, מה שאין כן שאר הבריות; הללו מעריצים את ההצלחה; הַבְטַח להם דבר של ממש, קשר והשתלשלות קבועה של גלגולי מקרים, ושוב לא יבקשו דבר. בעיני הגבור אין ההצלחה אלא דבר נִקלה: מן ההכרח הוא שתהא כרוכה אחריו. סדר ידוע של מקרים ומאורעות אין בכחו להמציא לו אותו סִפוק הנפש, שהדמיון מיַחס לו; רוח הטוב והחסד מסתלקת לעתים קרובות אפילו משורה שלֵמה של מקרים ומאורעות, בה בשעה שאיש־רוח ממין ידוע הצלחה מצויה במעשיו, והיא היא המכניסה אל תוך כל שורה משורות המקרים אותו כח הנצחון, שהוא פריהּ הטבעי. שום שנוי ותמורה במסבות המקרים אינו עלול לתקן מום ומגרעת שבאפיו של אדם. אנו מתפארים, שהשתחררנו מכמה אמונות הבל; אבל תחת אחדים מפסילי האלילים ששברנו העמדנו עבודה זרה אחרת. וכי מה הִרוַחתִּי בכך, שאיני מוסיף עוד להקריב קרבן פר ליֻפּיטר או לנֶפּטוּן, או קרבן עכבר להֶקַטֶּה; ששוב איני חרד מפני האֵימֶנִידות או מפני אש הגיהנום של האמונה הקתולית, או מאימת יום־הדין של אמונת הקַלוִינסטים, – בה בשעה שאני זע וחל מפני דעה, הקרויה ״דעת הקהל", או מפני סכנת התנפלות, או מפני חֵרוף וגִדוף, מפני שכֵנים רעים, מפני עניות, מפני הפחד שמא אהיה לבעל־מום, או מפני שמועת מהפכה או מעשה רצח? ואם ירא וחרד אני – מה טיבו של הדבר, שאני ירא וחרד מפניו? העבֵרות שבידנו לובשות צורות ומראות שונים, הכל לפי מינו, שנותיו או מזגו של אדם, ואם עלולים אנו לפחד, הרי מראות של פחד ומורא יזדמנו לפנינו על־נקלה. תאות הבּצע והאכזריות, המעציבות אותי, כשאני תולה אותן בחברה, שלי הן. לעולם אני שרוי במסבּת עצמי. כנגד זה אתה מוצא, שהיֹשר הנהו נצחון שאינו פוסק, שאין אדם חוגג אותו במצהלות שמחה, אלא מתוך קֹרת־רוח, שהיא שמחה תדירה ומתמדת. לא נאה לאדם לחַזר אחר מקרים, בכדי לאַשֵּׁר ולקַיֵם על־ידם את אֲמִתּו וערכו. בעל ההון אינו צריך לרוץ בכל שעה אל הסרסור, בכדי לראות בעיניו את הרֶוח שלו, כשהוא צָבור ומוטל לפניו במטבעות המדינה, אלא די לו שהוא קורא בידיעות של שער הכספים, שהונו עלה. אותה שמחת הנפש, שהייתי מוצא בהזדמנותם של מקרים מֻצלחים ביותר ובסדר מֻצלח ביותר, עלי להתאמץ להפיק במדה יתרה ומעֻלה מתוך ההכרה, שמצבי הולך וטוב משעה לשעה וכבר הוא נעשה אדון ושליט לאותם המקרים, שאני נכסף ומשתוקק להם. אין שמחת נפש זו יכולה להתמעט אלא על־ידי צפיה מראש, שעתיד לבוא מצב דברים מרומם ונעלה כל־כך, עד שיאפיל באורו את כל קניני ההצלחה המעֻלים שלנו.

האֹפי עושה עלי רֹשם של ספוק עצמי. אני מכבד את האדם שיש בו מן העשירות, עד שאיני יכול לצַירו בדמיונו כשהוא גלמוד, או עני, או גולה, או אֻמלל, או חולה, אלא לעולם אני משַׁוֵּהו לפָני בצורת מֵגן וגומל חסדים ומיטיב לבריות. אֹפי – משמעותו מֶרְכָּזִיוּת, או אי־האפשרות, שאדם בעל־אֹפי יהא מוּסר ממקומו או נוחל מפלה. מן הצֹרך, שיהא אדם מעורר בקרבנו רגש של שִפעה עצומה. החברה מתנהגת בקלות־ראש ומבלה את ימיה בקטנות, ושיחתה אינה אלא שורה של נוסחאות של נִמוס חיצוני ואמתלאות. אפס בשעה שאני הולך להקביל פני אדם גאוני, אחשוב את עצמי עלוב, כשיהא נוהג בי מקצת ממנהגי דרך־ארץ והסברת הפנים הנהוגים; מוטב שיעמוד הָכן על מקומו ויתנני להרגיש את כֹּחו, ואִלו רק את כח הנגוד שלו, ויַראֵני, שבצורתו נתגלתה לפני סגֻלת נפש חדשה וחיובית, המשמשת קֹרת־רוח גדולה לשנינו. מעלה יתרה היא מלפניו, שלא סגל לו את הדעות והמנהגים המקֻבּלים בין הבריות. פרישות זו מן הצבּור תהיה למעֵין שוט מעורר את הבריות ולמזכרת עולם, וכל חוקר יפַנה לה מקום בראש בחקירותיו. אין לך דבר ממשי או מועיל, שאינו משמש שדה־קרָב. בבתינו נשמע קול מצהלות שחוק וקול פטפוטי מלים, שיש בהם מן הבקֹרת, אלא שאין בכל אלה אלא תועלת מעטה. אבל האדם, שאינו מן הישוב ושאינו מהֻגן, המשמש גם פרובלימה וגם סכנה לחברה, שאינה יכולה לעבור עליו בשתיקה, אלא היא צריכה או לכבדו או לשטום אותו, – ואשר כל המפלגות, למן מנהיגיהן ועד החשוכים והקיצוניים שבהן, מרגישות את עצמן קרובות לו, – הוא לעזר ולהועיל לנו; הוא מרשיע את אירופה ואמריקה ומבטל את הספקנות האומרת: “האדם אינו אלא פסל־צעצוע, הבה נאכל ונשתה, כי אין לנו מעשה טוב מזה”, יען הוא מגַלה ומאיר לנו מקצועות חדשים ונעלמים. השתעבדות אל המצב הקַיָם ועומד וקריאה אל הצבור מעידות על אמונה רפויה ועל אנשים בעלי מוחות שאינם צלולים, הצריכים לראות בית בנוי על מכונו , בטרם יוכלו להבין את תכניתו. אדם חכם אינו משגיח לא רק בדעותיהם של המרֻבּים, אלא אפילו בדעותיהם של המעטים. האנשים, שהם כמעינות שאינם פוסקים, המניעים עצמם מאליהם, העסקנים, המצַוִּים מפני שהם מצֻוים ועומדים, הנאמנים, – הם הם הטובים והמעֻלים; לפי שהם מכריזים ומעידים על ישותה הבלתי־אמצעית של הגבורה העליונה.

פעֻלתנו צריכה להיות מֻטבּעת בדיוק הנדסי על יסוד עצמותנו. בטבע אין הַעֲרָכָה כוזבת. לטרה של מים של ים סוער אין משקלה מרֻבּה מלטרה של מי־ברֵכה באמצע הקיץ. כל הדברים שבעולם מדַיקים לכַוֵּן את פעֻלתם לפי כמותם ואיכותם ואינם מנסים לעשות מעשה, שאינו לפי כחם. מה שאין כן האדם. רק הוא מתגדל ומתרברב: הוא מבקש ומנבה לעשות דברים, שהם למעלה מכחו. בספר זכרונות אנגלי קראתי את הדברים האלה: "מיסטר פוקס (שנתעלה אחר־כך למעלת לורד הולנד) אמר, שעליו להיות לשר האוצרות; לשם מטרה זו שִׁמש, לפי דבריו, במשמרת פקֻדתו, ואין כל ספק אצלו, שהשג ישיגנה. קסֶנופון ועשרת האלפים אשר עמו היו ראוים והגונים מאין כמוהם לאותה העלילה שיזמו לעשותה וגם עשוה: כל־כך ראוים והגונים היו לה, עד שאיש לא העלה על הדעת, שזוהי מעשה גבורה נשגב שאין דֻגמתו. ואף־על־פי־כן הרי עלילה זו יחידה במינה היא ומשמשת היא אות של תגבֹּרת ועלִיה בהיסטוריה של המלחמות. מאז נִסו רבים לעשות כמותה, אלא שלא היו כדאים לה. אין עלילה תקיפה אלא זו, שנובעת ועולה מתוך הממשות. אין שום מוסד יכול להיות מעֻלה מן האיש המיַסד אותו. ידעתי אדם חביב ומשכיל, שקבל על עצמו לעשות ריפורמה מעשית, אלא שמעולם לא עלתה בידי לראות בו בעצמו אותה מצות האהבה, שנטל על עצמו להוציאה אל הפֹעל. הוא קלט אותה רק מפי השמועה ובכח שכלו מתוך הספרים ששקד עליהם. כל פעֻלתו לא היתה אלא מעשה נסיון, מעֵין מקצת עיר שהֻכנסה לתוך השדות, שנשארה להיות עיר כמו שהיתה, ולא מפעל חדש ולא דבר, שיש בו כדי להביא לידי התלהבות. אלמלי היה אצור באדם זה כֹח טמיר, גֶניוס נורא ונעלם, שהיה מביא את כל ישותו לידי התרגשות ומבוכה, כי אז היינו עומדים ומצפים לביאתו. לא די בזה, שהשכל רואה ומכיר את הקלקלות ואת התרופה להן. כל זמן שרק המחשבה ולא הרוח תהיה הכח המניע אותנו, נוסיף להיות ממעטים את דמות קיומנו ולא נתפוס את המקום הנאות לנו. עדַין לא שמשנו כל צרכנו, כדי להִתעלות לידֵי מדרגה זו.

כל הדברים האלה מסגֻלות ההצלחה של החיים הם, אלא שעוד פרט אחד בנִדון זה אתה מוצא בהכרת הגִּדּוּל שאינו פוסק. בני־האדם צריכים להיות נבונים ומתנהגים בכֹבד־ראש. וכמו כן עליהם להביא אותנו לידי ההרגשה. שמוכן ומזֻמן להם עתיד רב־אֹשר, אשר נגֹהות השחר הראשונים שלו כבר בוקעים ועולים מתוך רגעי ההוֹה החולפים במהירות. אין הבריות עומדים על אָפיו של הגבור וטועים בו, וכמו כן עושים הם את צורתו פלסתר כשהם באים לתארו; אבל אין הוא יכול להתמהמה משום־כך, עד שיברר לבריות את דעותיהם המֻטעות: והרי אנו רואים אותו שוב כשהוא הולך לדרכו ומוסיף לסַגל לו כחות ונצחונות־כבוד חדשים ותובע מלבך תביעות חדשות, אשר תביאנה אותך לידי שמִטָּה, אם תוסיף להחזיק בנושנות ולא תשמור את בריתך אליו מתוך התאמצות והשתדלות להרבות את אוצרות עשרך. אין אדם נדיב־רוח מוצא זכות ובֵאור למעשים ישנים אלא במעשים חדשים בלבד. אם רעך העליבך, אל תֵשב ותהרהר בזה מתוך צער, מפני שזֵכר המעשה כבר נִמח מלבו וכבר אזר כח מִשנה להיות לך לעֵזר ולהועיל, ובטרם תוכל לשוב ולהתעורר, ישפיע עליך משפע ברכותיו.

המחשבה על־דבר נטית רצון וידידות, שאינה נערכת אלא לפי מעשיה, אינה מספקת לנו קֹרת־רוח. האהבה היא מעין שאינו פוסק, ואם אוצרה דלל וממגורותיה נתרוקנו, עדַין מוסיפה היא להנעים ולהעשיר את חיינו, והאדם, אף־על־פי שישן הוא, נראה כמזכּך ומטהר את האויר, וביתו נראה כמשמש נוי ותפארת לנוף שמסביבו וחִזוק וסיוע לחֻקים. בני־האדם עומדים תמיד על הבדל זה מאליהם. אנו יודעים ומכירים מי הוא איש־חסד ונדיב־לב, לא מתוך רשימות הנדבות לטובת חברות של תמחוי, אלא בדרכים אחרים. חסדים העשוּים להִספר, פחותים וגרועים הם. הֱוֵה דואג וחרד, כשרעיך מגידים לך את המעשה שעשית יפה וכשהם מפרטים אותו לפניך; אבל כשהם עומדים לפניך ומבטי עיניהם רופפים וחרדים ומבּיעים רגשי כבוד וקצת מֹרת־רוח, ואת משפטם על מעשיך אנוסים הם לדחות לימים ולשנים, רשאי אתה להתחיל לקוות. בני־אדם החיים לשם העתיד, מן ההכרח שיהיו נראים תמיד בעיני הבריות החיים לשם ההוה כאוהבי עצמם. ולפיכך אדם טוב כרִימֶר, שכתב ספר זכרונות על גֶטה, שטות היתה מלפניו לערוך רשימת המתנות שנתן ומעשי הצדקה והחסד שעשה גֶטה, כגון: כך וכך מאות של טַלֶּרים נתן לשטילינג, להֶגֶל ולטישבֵּין, משמרת פקֻדה רבת־הכנסה המציא לפרופיסור פוֹס, להֶרְדֶּר מצא מִשרה בחצר הדֻּכּס הגדול שבוַימר, לטובת מאיר השתדל, שינתן לו פרס, על שני פרופסורים המליץ באוניברסיטאות שבחוץ לארץ וכו' וכו'. הרשימה היותר ארֻכּה של מעשי צדקה ספורים ומפֹרטים תֵּרָאֶה בעינינו כשהיא קצרה ביותר. אכן יצור דל ומִסכן הוא האדם, אם עשוי הוא להיות נערך ומדוד בדרך שכזו. כי כל המעשים הספורים והמפֹרטים האלה אינם בעצם אלא יוצאים מן הכלל; והכלל הנהוג וההרגל התדיר של אדם טוב – כֻּלו צדקה וחסד הוא. על נדיבותו האמִתּית של גטה אתה עומד מתוך הידיעה, שמסר לד"ר אֶקֶּרְמַן בדבר אֹפן השמוש, שהשתמש ברכושו. “כל פתגם נאה עולה לי במחיר כיס זהב. חצי מליון משל מעותי, ההון אשר ירשתי, משכֻּרתי וההכנסה הגדולה, שהכניסו לי ספרי במשך חמשים שנה, הוצאתי לצֹרך השתלמותי באותם מקצועות הלמודים, שאני בקי בהם עכשו”.

הריני מודה על האמת, שלחשוב ולפרוט פרטים מתכונת הכוח הפשוט והמהיר הזה אינו אלא מעשה פטפוט ולהג טפל, ולְמה הדבר דומה? לאדם המתאר את הברק בפחם של עץ; אבל בלילות הארֻכּים ובשעות הפנויות האלה אוהב אני למצֹא לנפשי תנחומים בעבודה ממין זה. רק הכח הזה בעצמו יכול לתאר את מהותו שלו. דבר היוצא מלב חם משפיע עלי שפעת עֹשר. אני נכנע מפניו מתוך ענוה. כמה קר ומצֻנן הוא גֶניוס ספרותי לעֻמת אש החיים הזאת! נגיעות שכאלה מפיחות רוח־חיים בנפשי המדֻכּאה ונותנות לה עינים החודרות ורואות את הנעשה במחשכי הטבע. מוצא אני, שבמקום שחשבתי את עצמי עני, שם אני עשיר ביותר. מזה נובעת עליצות־רוח חדשה, כאשר איזה גלוי חדש מגלויי האֹפי חוזר ומשבית אותה. אכן מֻפלאה היא החליפה הזאת של משיכה ודחיפה! האֹפי מואס בשכל, ואף־על־פי־כן הוא מעוררו ומלהיבו; והאֹפי מתגלגל ומתגשם במחשבה ובא על־ידי־כך לידי גִלוי, אלא שקַּוֵּי זֹהר חדשים של ערך מוסרי חוזרים ומאפילים עליו.

האֹפי אינו אלא טבע, שלבש צורה רוממה ביותר. אין שום תועלת בדבר לחַקות אותו, או להלחם בו. סגֻלה יקרה זו יש בה משל כֹּח הנגוד, משל תֹּקף ורוח יצירה, השׂמים לאַל את כל מעשה הִתחרות עמהּ.

מעשה־יצירה מֻפלא זה עולה יפה ביותר במקום שאין מטפלות בו ידים אחרות חוץ מידי הטבע. יש מי שידאג לכך, שבחירי ההשגחה יכנסו לתוך החיים בחשאי וכשהם לוטים צללי־סתר, מעין עיר כאתונא, אשר אלפי עינים לה והשומרת ומכריזה על כל מחשבה ועל כל תנועה רעננה של גֶּניוס צעיר. שני אנשים – מצעירי בניו של האל העליון – המציאו לי זה לא כבר הזדמנות להתעמק במחשבות. כשחקרתי ודרשתי למקור קדֻשתם ולסבת הקסם, שהם משפיעים על דמיון הבריות, נדמה לי כאִלו כל אחד מהם משיב לי כתשובה הזאת: “כל זה נובע ממקור הכפירה שלי; מעולם לא שעיתי אל חֻקי העם ואל זה שקרוי בפי הבריות בשם “ברית הדת” שלהם, ולא בזבזתי על זה את זמני לבטלה. מצאתי ספוק לעצמי בעניותי הפשוטה שלי. ומתוך־כך שָׁפעה הנעימות הזאת. בפעלי אי אתה מוצא אף זֵכר כל־שהוא לכל אותם ההגבלות והמעצורים – הוא חפשי מהם”. והטבע עומד ומכריז כנגדי על־ידי האנשים האלה, שגם באמריקה הדֶמוקרטית אין הוא רוצה להֵעשות דמוקרטי. כמה בדידות של בית־נזירים וכמה פרישות מהמונו ושאונו של השוק אתה מוצא כאן! רק היום בבֹּקר שלחתי מלפָני פרחי־בָר אחדים מפרחי אלהי היערים האלה. הם משיבים את הנפש המיֻגעה מן הספרות המצוּיה שלנו, – אלה הרשימות הרעננות, שנבעו ממקור המחשבה והרגש; וכשאנו קוראים בהן, נדמה לנו כאִלו בתקופה של תרבות מפֻתּחת ובקֹרת קוראים אנו את הטורים הראשונים בשיר ובפרוזה של אחד העמים הצעירים. כמה מן הקסם אתה מוצא בהערצה היתרה, שהם מעריצים את הספרים החביבים עליהם, בין שהם ספרי אֶסכילוס, דַנטי, שקספיר או סקוט, כאִלו מרגישים היו, שבספרים האלה גנוז אוצר משלהם עצמם: הנוגע בספרים האלה כנוגע בנפשם הם; – וביחוד מפליאה אותנו אותה ההסתלקות הגמורה מדעת הבקֹרת, אותה הפרישות והבדידות של המחשבה, שמתוכה הם כותבים, מבלי אשר יהרהרו אף הרהור כל־שהוא באותם הבריות, אשר עיניהם תקראנה את הכתבים האלה. הוי, אִלו יכלו להוסיף לחלום את חלומם כמלאכים ושלא להקיץ, כדי לקבוע השוָאות ביניהם ובין אחרים ובכדי לשמוע דבר־חֹנף! אבל יש יצורים, שהם טובים ומעֻלים ביותר ואינם עשוּים להתקלקל מדברי תהלה, ובכל מקום שהנימה של המחשבה נוקבת ויורדת עד התהום, אין לחשוש מפני זחיחות הדעת. אמנם ידידים יקירי־רוח יזהירו אותם, לבל תזוח דעתם מקול תרועת חצוצרות, אלא שמסֻגלים יהיו לחַיֵך על אזהרה זו. זוכר אני את מֹרת־רוחו של מֶתּוֹדִיסְטָן דַבּרן נמלץ על האזהרות הידידותיות, שהזהיר בו דוקטור לחכמת הדת: " יקירי, אין אדם עלול להיות מִשְׁתַּבֵּחַ או מִתְגַּנֶּה". אפס אל תדין עצות שכאלה לכף־חובה, כי מדרך הטבע הן. זוכר אני את המחשבות, שעלו על לבי בשעה שכהני דת אחדים מחוץ־לארץ, שהיו אנשים בעלי רוח יתרה, באו לאמריקה: “האם ביאתכם הֵנה קרבן היא מצדכם?” – או ענו לי קֹדם כֹּל על השאלה הזאת: “המֻכשרים אתם להעלות את עצמכם לקרבן?”

כפי שאמרתי, מחזיק הטבע את השלטון העליון הזה בידו, ועד־כמה שהדרשות והמדעים שלנו לא יערימו לתפֹּשׂ את לב הבריות לתת אֵמון בהם, ועד־כמה שלא יכריזו, שרק החֻקים בלבד מחנכים את האזרח, הרי הולך הוא בדרכו המיֻחד לו ומכזיב אפילו את דעתו של חֲכַם החכמים. הוא נוהג קלוּת־ראש בתורות אמונות ובדברי נביאים, כאותו שיש ביכולתו ליצור יצירות מרֻבּות מאלה ואין עִתּוֹ פנויה ביותר לטַפּל בכל אחת מהן. יש כת של בני־אדם, אשר יחידים בודדים מהם מתגלים לאחר הפסקות ארֻכּות ואשר חֻננו במתּת של הסתכלות פנימית וברוח צדקה ומישרים במדה מרֻבּה כל־כך, עד שכל באי עולם קדמו את פניהם בברכה כאנשי אלהים, ונראים הם כְּצִבּוּרוֹ של אותו הכח, שעליו אנו דנים בזה. אנשי־אלהים משמשים אֹפי מֻטבּע מלֵדה, או, אם לדַבּר בלשונו של נפוליון, נצחון מאֻרגן ומסֻדר הם. בנוהג שהם מתקבלים שלא ברצון, משום שהם חדשים ומשום שהם קובעים גבול להערצה המֻפלגה, שהעריצו בני־אדם את איש־האלהים שקדם להם. אין הטבע חורז מעולם את צאצאיו מחרֹזת אחת, אף אין הוא יוצר שני בני־אדם דומים זה לזה. כשאנו רואים אדם גדול, אנו מדַמים, שיש שויון בינו ובין איש אחר מפֻרסם בדברי ימי העולם והננו מגידים מראש את השתלשלות אָפיו וגורלו, אלא שחזקה עליו, שישים את נבואתנו לאַל. שום אדם לא יפתור מעולם את הפרובלימה של אָפיו על־פי הנבואה שנִבּאנו עליו, אלא על־פי דרכו הנשגבה והמיֻחדה במינה. האֹפי זקוק למרחב ואינו רשאי להיות לָחוץ ומדֻכּא ביד בני־אדם, אף לא להיות נדון על־פי בטוים אחדים, שנאמרו כלאחר־יד מתוך לחץ המאורעות או לרגלי מקרים בודדים מעטים. הוא צריך לפרספקטיבה כאחד הבנינים הגדולים. אפשר שלא יוכל, ואולי קרוב לודאי הוא, שלא יעלה בידו לקבוע את היחסים שבינו ובין הברית בדי מהירות; ועלינו להִזהר, בין מטעם המוסר של המון ובין מטעם המוסר שלנו, לדרוש ממנו בֵרור־דברים נמהר למעשיו ועלילותיו.

אני רואה את הסקולפטורה כראות את ההיסטוריה, אין אני סבור, שֶׁאַפּוֹלוֹ ויֻפִּיטֶר אינם עלולים להתגשם בדמות בשר ודם. על שרטוט, שהאמן חוקק באבן, אותו ראה בחיים ובצורה מעֻלה מכפי שהוא מתגלה בהעתקה. ראֹה ראינו הרבה רמאים בעולם, אבל אמונתנו באנשים מצֻיָּנים מֻטבּעת בו מלֵדה. בתשוקה מרֻבּה אנו קוראים בספרים עתיקים על המעשים הקטנים שבקטנים שעשו אבות העולם, בזמן שבני־האדם היו עדַין מעטים בארץ. אנו דורשים, שאדם יתראה בתוך הנוף, שהוא עומד בו, כשהוא גדול ונשגב כמצבת זכרון, עד שיהא ראוי והגון שיספרו עליו, כי קם וכי חגר את מתניו והלך למקום שהלך. התמונות המאֻמָּנוֹת ביותר הנן תמונות האנשים, שהוד מלכות שורה עליהם, אשר כבשו את הלבבות וצודדו בקסמם את חושיהם של הבריות תכף להופעתם; כמקרה שקרה לאותו המָג מן המגים שבמזרח, ששלחוהו לבחון את אמתת מפעליו צֶרְטוּשְׁט או צוֹרוֹאַסְטֶר. כשבא חכם ממדינת יוּנַן לבַלק, כך מספרים הפרסים, הועיד גושְׁטַסְפּ יום־אספה למובֶידִים שבכל גליל, ולפני החכם ממדינת יוּנַן הושׂם כסא זהב. והנה בא האהוב לבני־האדם אשר מִיֶּזְדַּם, הנביא צֶרטוּשט, ויעמוד בתוך קהל הנאספים. ויהי כּאשר ראהו החכם ממדינת יוּנַן ענה ואמר: “תֹּאר זה והִלּוּך זה אינם מסֻגלים לשַׁקֵּר ורק אמת בלבד עלולה להיות שופעת מהם”. אפלטון היה אומר, שאי־אפשר לו לאדם שלא להאמין בבני־אלים, “אף־על־פי שהם מדברים את דבריהם בלי ראיות מוּכָחוֹת או מכריעות”. אלמלא יכֹלתי להאמין בדברים המעֻלים המסֻפּרים בהיסטוריה, הייתי חש ומרגיש את עצמי עלוב ואֻמלל בקרב חברי. “דזשון בְּרַדְשו, אומר מילטון, מראהו כמראה אחד הקונסולים, אשר אגֻדת־השבטים אינה נִטלת ממנו מקץ שנה, ואתה סבור עליו, שלא רק בבית־דין, אלא כל ימי חייו הוא יושב למשפט לדון מלכי ארץ”. וכיון שיש לנו עסק ביחוד עם ידיעה המֻטבּעת בנו מקדמי עולם, נוטה אני לחשוב, שמן הראוי הוא להאמין, שיש אדם היודע ומכיר, כפי שאומרים החינאים, את השמים יותר משיודעים ומכירים הרבה אנשים את העולם. “מושל צדיק עומד בלי יראה ופחד אפילו לפני אֵלי מרום. הוא מצפה מאות בשנים לביאתו של חכם ואינו בא לידי ספק. ומי שעומד בלי יראה ופחד לפני אלי מרום, יודע ומכיר את השמים; ומי שמצפה מאות בשנים לביאתו של חכם ואינו בא לידי ספק, יודע ומכיר את בני־האדם. הנה כי כן מְכַוֵּן מושל צדיק את מעשיו ומורה דרך לממלכה למאות שנים”. אפס אין כל צֹרך בדבר להביא דגמאות ממקצועות שאינם שכיחים. אדם, שנסיונו בחיים לא הורָהו בינה, שיש ממשות וכֹח בקסם לא פחות מאשר בכימיה – חוש ההסתכלות שלו לקוי הוא. אפילו איש המעשה המצֻנן והדַּיקן ביותר מזדמנות לפניו, כשהוא יוצא מדלתות ביתו, השפעות שאינן נִתּנות להתבאר. אדם נותן בו את עינו, ומיד פולטים קברי זכרונו את מתיהם; התעלומות העושות אותו אֻמלל בחיים, בין שהוא צופן אותן בלבו ובין שהוא מגלה אותן שלא מדעתו, – מן ההכרח הוא שתהיינה מתפרסמות בעולם; למראהו של אדם אחר הוא משתתק ונאלם ועצמות גֵּווֹ נראות כחורגות ממסגרותיהן; כניסתו של אחד מידידיו אצלו משפיעה עליו רוח חן, אֹמץ וכשרון הדִבּור; ועוד יש אנשים, שאי־אפשר לו להסיח את דעתו מזִכרם, אנשים שהעמיקו והרחיבו את מחשבתו והציתו בלבו שלהבת של חיים חדשים.

וכי יש בעולם דבר הנשגב מִמָּסֹרֶת של ידידות, השופעת ועולה מתוך מקור עמֹק זה? את התשובה המספיקה כנגד טענותיו של הספקן, המפקפק בכחו ובכשרון יכלתו של האדם, אתה מוצא באותה האפשרות של התחברות והתרועעות משַׂמחת עם הבריות, שהיא שֹׁרש האמונה והמעשה של כל הנבונים שבבני־אדם. אין לך דבר בחיים העלול להמציא לאדם סִפּוק־רוח שכזה, שאתה מוצא באותה ההסכמה הטובה והעמֻקה, הקמה בין שני אנשים צדיקים, שכל אחד מהם בוטח בעצמו ובוטח בידידו, לאחר שהרבו לגמול חסדים איש עם רעהו. זהו אֹשר, אשר כל התענוגות והשמחות שבעולם כאַין לנגדו ואשר ערך הפוליטיקה, המסחר והכנסיות הדתיות דל ופחות הוא לעֻמתו. כי אִלו היו בני־האדם נפגשים זה בזה כראוי להם: איש איש גומל חסדים, שופע ברכות, מחֻנן במחשבות, במעשים ובכשרונות, כי אז היתה פגישה זו אותו חג הטבע, אשר כל הדברים שבעולם מכריזים עליו. האהבה שבין המינים משמשת סמל ראשון של ידידות זו, כשם שכל שאר הדברים שבעולם משמשים סמל של האהבה. אותם יחסי ההערצה לבחירים שבבני־אדם, שלפנים חשבנום להזיות של הנער, נעשים במרוצת התפתחותו של האֹפי לתענוג נאמן מאין כמוהו.

אלמלי אפשר היה לנו לחיות עם הבריות מתוך יחסים של אמת! – אלמלי יכֹלנו להמָּנע מבַּקש מהם דבר, מבַּקש מהם את מהללם, את עזרתם ואת חמלתם ולהסתפק בכך להיות רודים ושולטים בהם בכוח חֻקי העולם העתיקים ביותר! כלום אין אנו יכולים להתהלך עם אנשים מעטים – לכל־הפחות עם איש אחד – על־פי החֻקים שאינם כתובים בספר ולנסות אם יש ממש בחֻקים האלה? כלום אין אנו יכולים לגמול עם ידידנו גמילות חסד של אמת, של שתיקה ושל סבלנות? כלום צריכים אנו לחַזֵּר אחריו ולחפשׁו חֵפשׂ מחֻפּשׂ? אם קרובים אנו זה לזה, מן ההכרח הוא שנפָּגש יחדו. מסֹרה היתה ביד הקדמונים, ששום תמורת־גלגול אינה עלולה להעלים אֵל מפני אֵל ויש פסוק יוָני האומר:

“לֹא נָכְרִים הָאֵלים אִישׁ לְרֵעֵהוּ”.

גם ידידיו של אדם משתעבדים לחֻקות ההכרח האלה; הם נמשכים איש אל אחיו ואי־אפשר להם להסתלק ממשיכה זו; –

וְאִם אִישׁ לְרֵעֵהוּ יִתְכַּחֵשׂ, יִתְנַכֵּר, –

וְהִרְבָּה בוֹ לִדְבַּק וְלוֹ לְהִתְמַכֵּר.

היחסים שביניהם אינם דבר שנעשה בידי אדם, אלא דבר שבא עליו הֶתֵּר מגבוה. באולימפוס שלנו מן הצֹרך שיהיו האֵלים יושבים על מושבם בעצמם בלי עזרת השמש הממֻנה לך, ושיהיו נכנסים לשם בעצמם איש איש לפי זכות ערכו במלכות האלהות. החברה מאַבּדת את קִסמהּ וחִנהּ, אם טורחים ויגיעים יגיעות כדי לקַימה, אם החברים המשתתפים בה צריכים להיות מובאים ממרחק של כמה מילין. ואם אין זו חברה לאמִתּהּ, הרי היא נעשית למחלֹקת משחיתה, מגֻנה ומשפילה, ואִלו גם ישתתפו בה טוּבי בני־האדם, כל גדֻלתו של כל אחד ואחד מהם נכבשת ומעֻכּבת, בה בשעה שכל חֻלשה עמֵלה ומתיגעת עד כדי עִנוי, והדבר דומה, כאִלו יושבי האולימפוס נזדמנו למקום אחד, כדי להגיש איש לרעהו את קֻפסת טבק־הָרִיחָה שלו.

החיים חולפים ועוברים במרוצה נמהרה. אנו רודפים אחר איזה רעיון רוח, או נרדפים על צוארנו על־ידי איזה מגור או פקֻדה הכרוכה אחרינו. אבל כשאנו פוגשים פתאֹם בידיד, אנו עוצרים במרוצתנו; הרתחנות והמהירות שלנו נראות לנו כשהן נבערות למדי; עכשו אנו שואפים למנוחה, לקנין קבוע וקַים ולגבורה להמשיך בכֹח הלב את הרגע הזה לבלי קץ ולבלי תכלית. בכל היחסים הנאים שבין אדם לחברו הרגע עִקר הכֹּל.

איש אלהים אינו אלא נבואת הרוח, וידיד אינו אלא תקות הלב. אָשְׁרֵנוּ עומד ומצפה, ששני אלה יתקַימו כאחד. תקופות ודורות עמלים לחשוף את הכֹּח המוסרי הזה ולהוציאו לאור. כל כֹּח אחר שבעולם אינו אלא צלו וסמלו של כֹּח זה. הפיוט מלא שמחה ונמרץ הוא רק בשעה שהוא יונק מתוכו את תמצית רוח־הקֹדש שלו. בני־אדם חוקקים את שמם ברומו של עולם בשלבם מלא ממנו. ההיסטוריה שלנו היתה פחותה ועלובה; האֻמות שלנו לא היו אלא המון אספסוף; מעולם לא ראינו גבר: את הצורה האלהית הזאת עדַין אין אנו מכירים, אלא אנו יודעים רק את החלום ואת הנבואה עליה; אין אנו יכולים לעמוד על טיב המדות המלכותיות המיֻחדות לו, שעל־ידן הוא מרגיע ומרומם גם יחד את רוח המסתכל בו. יבוא יום ועינינו תחזינה, שכל מה שהאנרגיה פרטית היא ביותר, הרי היא נעשית כללית ופומבית ביותר, שהאיכות עשוּיה להשלים ולמלא חסרון הכַּמוּת, ושרוממות האֹפי פועלת את פעֻלתה גם במחשך ומסַיעת בידי אלה, שלא ידעוה קֹדם־לכן. כל רוממות שהיתה קַיֶמת עד־עתה, לא היתה אלא התחלה והיא משמשת לנו חזוק וסיוע בדרך זו. ההיסטוריה של אותם האלים והקדושים, אשר העולם כְּתָבָה על ספר ואחר העריץ אותה, אינה אלא קבֻצת כתבי תעודות של האֹפי. הדורות רוממו בצהלת שמחה את טיבו ומהותו של עלם אחד, אשר לא נשא מאומה מיד ההצלחה, אשר הוּקע על הצלב בגֻלגתא ואשר בכֹח סגֻלת רוחו הטהורה השפיע שפעת זֹהר אֶפּי על מאורעות מיתתו, זֹהר שהפך ושִׁנה את כל פרט ופרט מן המאורעות האלה לסמל עולמי לכל המין האנושי כּלו. המפלה הגדולה הזאת היתה עד היום הזה הגדולה והנשגבה בעלילות בני־האדם. אפס הרוח תובעת נצחון נִכּר ומָרגש לחושים וכֹח של אֹפי, שיהא ביכלתו להחזיר למוטב את הדַּיָגים, את העדים, את אנשי־הצבא ואת המלך; שיהא שולט בסגֻלות החי והדומם ויתלכּד עם מרוצת תקופת הלשד, הנחלים, הרוחות, הכוכבים והגורמים המוסריים.

אם אין אנו יכולים להגיע לידי המעלות הנשגבות האלה, הבה לכל־הפחות נחלוק להן כבוד. בעליהן זוכים בחברה ליתרונות מעֻלים, אבל גם קלקלות נכונות להם. ולפיכך מן הצֹרך הוא שנהיה זהירים עד־מאד במשפטי ההערכות שלנו. אם רואה אני, שידידי אינם עומדים על טיבו של אֹפי נאה ואינם מקבלים אותו במדה של הכנסת אורחים, שיש בה משום הכרת תודה, אין אני יכול לסלוח להם על מגרעת זו. ואם אותו הדבר, שהתגעגענו עליו ימים רבים, סוף סוף בא ונהיה, והריהו מופיע עלינו מזָהרי העליצות אשר לנאות השמים הרחוקים – באותה שעה אם נהיה גסי הרגשה, אם נהיה ספקנים ונקרנים ונקבל אורח שכזה בדברי הלהג והחשדים המצוּים בשוק, הרי זה אות ומופת, שאנו שקועים בשפלות שכזו, ששערי השמים ננעלים מפניה. אכן מבוכה היא, אכן שגעון גמור הוא, אם אין הנפש מכירה שוב את קנינה שלה ואין היא יודעת את מי היא חַיבת להעריץ ולכבד בכבוד אלהים. היש בעולם אמונת־דת אחרת מלבד הדעת, שבכל מקום במדבר הקיום רחב־הידים, אשר שם התפתח הרגש הקדוש, שאנו מפארים ומרוממים אותו, ויהי לפרח פורח, אין פרח זה צומח אלא בשבילי? אם אין אדם רואה זאת, הרי אני רואה זאת; אני, ולוּ רק אני בלבד, יודע ומכיר את כל גדלו של המעשה. כל זמן שפרח זה פורח, אשבות שָׁבות שבת ומועד ואסתלק מיגוני, מסכלותי ולֵצנותי. דעתו של הטבע נוחה מביאתו של אורח זה. יש הרבה עינים, היודעות לגלות ולכבד את המדות הטובות הביתיות המחֻכּמות; ועוד יש הרבה עינים, המסֻגלות להכיר את הגֶּניוס במסלתו הזרועה כוכבים, אף־על־פי שהאספסוף אינו מֻכשר לכך: אפס בשעה שאותה האהבה הסובלת הכל, הַמְוַתֶּרֶת על הכל והשואפת אל כל, אשר נדרה נדר לעצמה, שמוטב שתהיה נבל ושוטה בעולם הזה משתטַנף את ידיה הצחות באיזה וִתִּוּרים שהם, תופיע ברחובותינו ובבתינו – אז רק ברי־לב והשואפים אל עָל יזכו לחזות את פניה, והכבוד האחד, שיוכלו לחלוק לה, הוא לְסַגְּלָהּ ולרכשהּ לעצמם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!