אומרים שהעולם הגיע לידֵי מצב של פשיטת־הרגל, שהעולם חַיב לבאי־עולם יותר ממה שידו משגת לשלם ושהוא צריך להיות נמכר בחובו בבית־דין. סבור אני, שלא התדלדלות עולמית זו, שלקו בה, בבחינה ידועה, כל באי־עולם, היא הסבּה, שבשבילה חלוקת מתנות בימים טובים ובשאר ימות השנה קשה עלינו ביותר; שהרי תמיד תענוג גדול הוא לאדם להיות נדיב־לב, אף־על־פי שתשלום חובות למורת רוחו הוא. אלא שהמעצור תלוי בבחירת המתנות. אם באחד הימים עולה מחשבה על לבי, שחַיב אני לתת תשורה לאחד האנשים, הרי אני נבוך ומבֻלבל, משום שאיני יודע מה לתת לו, עד ששעת־הכֹּשר עוברת. פרחים ופֵּרות לעולם תשורות נאות הם; פרחים, משום שהם משמשים הבטחה גֵאָה, שֶׁקַּו אור של יֹפי שקוּל כנגד כל דברי התועלת שבעולם. צאצאי הטבע העליזים האלה יש בהם משום סתירה והפך לפני הטבע המצוי, הקשים קצת: דומים הם למוסיקה, הפורצת ובאה מבחוץ לתוך בית־מלאכה. אין הטבע מפנק אותנו: ילדים אנו לו ולא כלבי־שעשועים: רגשות חבּה יתרה זרים לו; כל דבר נִתּן לנו בלי פחד ובלי־משׂא־פנים, על פי חֻקי התבל הקשים. אבל הפרחים הענֻגים האלה נראים כעין מעשה־בדיחה ושנוי סדרי המשטר הקשה מצד האהבה והיֹפי. דרך בני האדם לאמר, שאנו אוהבים את החנֻפּה, אפילו בשעה שאין אנו נתעים על־ידה, משום שאנו רואים בה אות ומופת, שיש בנו די חשיבות להיות מכֻבּדים על הבּריות. מעֵין התענוג הזה ממציאים לנו הפרחים: מה ערכּי בעיני האיש, אשר אליו הם שלוחים ממני? פֵּרות משמשים מתנות הראויות להתקבל, משום שהם פרחים ודברים מועילים גם־יחד, ונוחים הם שיהא מצטרף אליהם גם ערך פַנְטַסְתִּי. אם יזמין אותי אדם ללכת מהלך מאה מילין לבקרהו וישים לפָני סלסלה של פֵּרות־קיץ נאים, אז יחשֹׁב לבי, שהטֹרח ומתן שכרו עולים במדה ידועה בד בבד.

לצֹרך מתנות רגילות מזמין ההכרח מקרים נאותים ויֹפי בכל יום, ואנו שמחים להיות נשמעים למצוה, שאינה מניחה לנו מקום לעסוק במעשה־ברֵרה, שהרי בשעה שהאדם הדופק על דלת ביתך אין לו מנעלים לרגליו, לא תעלה על לבך מחשבה לתת לו קֻפסה של כחל ושרק. וכשם שאתה נהנה תמיד למראה אדם האוכל לחם או שותה מים בביתך או ליד פתחך, כך אתה מוצא נחת־רוח גדולה, כשאתה מסַפֵּק את ראשי המחסורים האלה של אדם. ההכרח עושה את הכל יפה. בתנאי סדר החברה שלנו, כשֶׁמָּרוּת השעבוד והמשמעת שלטת בעולם, אמנם נראה הדבר כמעשה גבורה, אם נניח לאיש הבא לבקש מַתָּת, שיהא הוא השופט בדבר צֹרך מחסורו, ונִתּן לו את כל מה שהוא מבקש, אם גם יהא בזה משום טרדה יתרה. אם הבקשה שהוא מבקש יש בה משום הזיה, מוטב שנניח לאחרים את התפקיד לעשות בו שפטים. סבור אני, שכמה תפקידים שבעולם הייתי מבַכר על־פני תפקידן של הפוּרְיוֹת. חוץ מן הכלל בנוגע לדברים שבהכרח, עלינו להתנהג בעסקי מתנה על־פי הכלל, אשר קבע בענין זה אחד מידידי: עלינו להמציא לכל אדם שהוא אותו הדבר, שהנהו מסגֻלות טיבו ואפיוֹ ושנוח הוא על־נקלה להיות מצטרף עמו במחשבתנו. אבל אותות הרצון והחבּה שלנו ברבריים הם ברֻבָּם. טבעות ואבנים יקרות אינן מתנות, אלא תשלומי מתנות. רק מתנה אחת יכול אתה לתת לי: חלק משל עצמך. עליך לשפוך את דמך למעני. ולפיכך מן הצֹרך הוא שיהא הפיטן מגיש למנחה את שירו; רועה הצאן – את כבשתו; האכר – יבול אדמתו; החופר במכרות מתכת – אבן יקרה; המַּלָּח – אלמֻגים וקונכאות; הַצַּיָר – את הציור שלו; הנערה – מטפחת מעשה רקמת ידה. אכן רק מעשה שכזה יש בו מן המשפט והתענוג לאמתּו, מפני שהוא מחזיר את החברה ליָשנהּ, כשהביוגרפיה של אדם היתה מִתְגַּלָּה במתנה שלו, וכשעשרו של כל אדם היה מעיד על זכותו. אבל עסק טפל וחסר־חיים הוא, אם אתה הולך אל החנֻיות לקנות לי דבר, שאינו משוה לפָני את מהות חייך וכשרונך שלך, אלא מהות חייו וכשרונו של צורף־הזהב. אכן מעשה הנאה ויאה למלכים, או לאנשים עשירים באי־כֹחם של מלכים, ומקלקלתו של קנין־בעלים הוא לתת מתנות של כלי־כסף וכלי־זהב, המשמשים מעין סמל של קרבן־חטאת או טעות כפּורים לחמסנים.

החֹק של מעשי גמילות־חסדים דומה לנחל שקשה לשוט בו והמצריך, שֶׁהַשַּׁיָּט המפליג בו יהא נוהג את הסירה בזהירות יתרה, או שהסירה תהי חזקה למדי. אין זה ממשפטו של אדם להיות מקבל מתנות. היך אתה נועז לתת אותן? אנו מבקשים להיות עומדים ברשות עצמנו. אין אנו מוחלים מחִילה גמורה לנותן. היד המפרנסת אותנו היא בחזקת סכנה להיות נשוכה. רשאים אנו לקבל דבר מיד האהבה, מפני שזוהי הדרך לקבל את הדבר הזה משל עצמנו; אבל לא מיד מי־שהוא מתאמר, שיש בכֹחו להיות נותן ומנדב. יש אשר אנו מתעבים את המאכל שאנו אוכלים, מפני שנראה לנו כזלזול ועלבון לעצמנו, שיהא קיום חיינו תלוי בו.

„הוֹי אָחִי! אִם יוֹבִיס תְּשׁוּרָה לָךְ יִתֵּן,

הִשָּׁמֶר, פֶּן תִּקַּח מִיָּדוֹ מְאוּמָה".

אנו מבקשים את הכל במלֹא שלמותו. דבר פחות מזה אינו מניח את דעתנו. אנו נותנים דֹפי בחברה, אם אין היא נותנת לנו – מלבד אדמה ואש ומים – הזדמנות טובה, אהבה, יראת־הכבוד ודברים שצריך להעריץ אותם.

אדם טוב הוא מי שיכול לקבל מתנה בדרך הגונה. כשאנו מקבלים מתנה, הרי אנו שמחים או עצובים, ושני הרגשות האלה פחותים הם גם־יחד. סבור אני, שבשעה שאני מתענג או מתעצב אל לבי על המתנה אשר קיבלתי, הרי נעשה אז איזה מעשה־אֹנס או נהיתה איזו פחיתות הכבוד. אני נעצב אל לבי כשעמידתי ברשות עצמי נפגמת, או כשהמתנה באה מידו של איש, שאינו יודע ומכיר את רוחי, ומשום־כך אין חסדו חסד של אמת; ואם הַתִּקְרבֶת מְהַנָּה אותי ביותר, הרי עלי להתבַּיש, שהנותן יראה ללבי ויכיר, שאוהב אני את החפץ שלו ולא אותו. בכדי שהמתנה תהיה מתנה של אמת, צריכה היא להיות השפעתו של הנותן אל תוך קרבי, המתאימה ומכֻוֶּנת אל השפעתי שלי אל תוך קרבו. כְּשֶׁמֵּי הנחל עומדים בעינם, הרי טובי וקניני שלי צפים אליו, וטובו וקנינו שלו צפים אלי. כל מה שיש לו – שלי הוא, וכל מה שיש לי – שלו הוא. אני אומר לו: איך יכול אתה לתת לי כד שמן זה או בקבוק יין זה, בשעה שכל שמנך ויינך שלי, והרי מתנתך זו סותרת את אמונתי, שאמנם כל זה שלי הוא? מכאן מוכח אפוא, שרק דברים יפים ולא דברים מועילים נאים ויאים הם לשַׁמש מתנות. מתן דברים שכאלה יש בו משום גזל־משפט גס, ולפיכך אם האיש, שגמלו עמו חסד, כפוי טובה הוא, כדרך כל מקבלי נדבות להיות שונאים את התִימוֹנִים¹ ואינם משגיחים כל־עִקר בערכה של המתנה הנתנת להם, אלא מביטים לאחוריהם אל האוצר הגדול, אשר ממנו הוציאהּ המנדב, הרי יותר משאני משתתף בצערו של הרוזן תימון, חש ומרגיש אני עם המקבלים. כי הצפיה להכרת טובה יש בה מן השפלות ותמיד עָנשה בצדה, הלא הוא אי־ההרגשה הגמורה של האיש החַיב תודה. אשריך וטוב לך, אם יצאת בשלום בלי בֹשת־פנים ומגנת־לב מלפני האיש, אשר מזלו הרע גרם לו לקבל טובה מידך. אכן ענין רע הוא עד־מאד לקבל טובה וחסד מיד אדם, ומדרך הטבע הוא, אם בעל־חובך מבקש לחלק לך מהלֻמה. מוסר היקר מפז אני מוצא בשביל האדונים הנכבדים האלה במנהגו המֻפלא של הבודיסט, אשר מעולם אין הוא מודה לאיש והאומר: „אל תחניף למיטיביך".

הטעם של הנגודים וההפכים הללו מֻנח לפי סברתי בזה, שאין ערך וקצב שוה בין האדם ובין אחת המתנות. אי אתה יכול לתת דבר לאיש נדיב־רוח. לאחר שגמלת עימו חסד, מיד הוא עושה אותך לבעל־חובו בנדיבות רוחו הרַבּה. החסד, שאדם גומל עם ידידו, דבר טפל ואגואיסטי הוא לעֻמת אותו החסד, אשר, כפי שגלוי וידוע לפניו, מוכן ומזֻמן היה ידידו לעשות עמו עוד קֹדם שעלתה מחשבה על לבו להיטיב עם ידידו, ושעדַין מוכן ומזֻמן הוא לכך גם עכשו. לעֻמת המחשבה הטובה הזאת, שאני חושב על ידידי, הרי החסד שיש בכֹחי לעשות עמו נראה רק כדבר מועט. חוץ מזה, הרי כל עלילה, שאנו מעוללים איש לרעהו, כל־כך ארעית ושלא בכונה היא, עד שלעתים רחוקות ביותר מֻכשרים אנו לשמוע דברי הכרת־טובה מפי אחד האנשים, המודה לנו על גמילות חסד, בלי רגש ידוע של בושה והשפלה. דבר יקר הוא, שיהא עולה בידנו להכות הכאה ישרה, אלא עלינו להסתפק בהכאה מן הצד; לעתים רחוקות נִּתָּן לנו התענוג לעשות מעשה חסד ישר, שמתקבל ישר, אבל הצדיק מפזר חסדים לכל עבר מבלי דעת זאת, ומקבל לתמהונו את תודותיהם של כל בני־האדם.

מתיָרא אני להוציא מפי אפילו הברה אחת, שיש בה משום בגידה כלפי הוד רוממותה של האהבה, אשר היא הגניוס והאלהים של המתנות ושאין אנו רשאים להפעיל עליה ולצַוֹּת לה את המעשה אשר תעשה. הבה תתן במתנה ממלכות או עלי־פרחים ככל העולה על רוחה. יש אנשים, שאנו מצפים תמיד לקבל מידם תשורות שלא מן העולם הזה; אל־נא נחדל מלצפות להן. זוהי זכות יתרה, שאינה יכולה להיות מָגבלת על־ידי התקנות של פקידות הערים שלנו. חוץ מזה נעים וחביב עלי לראות, שאין אנו יכולים להיות קנוּים או מכוּרים. החלק המֻבחר של מדת הכנסת אורחים ושל נדיבות־הרוח גם כן אינו תלוי ברצונו של אדם, אלא גזרת הגורל הוא. אני מוצא, שאין ערכּי רב בעיניך; שאין לך צֹרך בי; שאינך מרגיש בי; ומיד אני מתפרץ ויוצא מביתך, אף־על־פי שאתה מציע לפָני לתת לי בית וקרקעות. אין ערך כל־שהוא במעשי חסד, שאינם נעשים מתוך אהבה. כאשר נסיתי להתקרב אל אנשים על־ידי מעשי חסד, נמצא שלא היתה זאת אלא ערמומית של השכל. הם אוכלים את מעשה החסד שלך כאכול תפוחים ועוזבים אותך לנפשך. אבל הבה אהוב אותם, ומיד ירגישו בזה וישישו עליך כל הימים.