גַּלְגַּל הָעוֹלָם כְּלִיל־חֶמְדָה וָהוֹד

וְלוּטֶה פִּי־תֵשַׁע בְּעַרְפְּלֵי־סוֹד:

צוֹפִים אִם נִתְעוּ וְחוֹזֵי־הַדּוֹר

וְרָז לֵב הַיְצִירָה בַל יוּכְלוּ לִפְתֹּר,

יִדְפָּק־נָא לִבְּךָ עִם לֵב כָּל הַיְקוּם

וְנִגְלָה הַכֹּל לָךְ לָעֹמֶק וָרוּם.

רוּחַ בְּקֶרֶב כָּל צוּרָה זוּ כְּמוּסָה

תִּרְמֹז בְּדְמָמָה לָרוּחַ רְעוּתָהּ.

יוֹקֵד מֵאֵלָיו כָּל אַטּוֹם וְלוֹהֵט

וְדוֹם רָז עֲתִידוֹ בִרְמָזִים הוּא לוֹאֵט

יש ימים, המזדמנים כמעט בכל תקופה מתקופות השנה גם בנְאוֹת האקלים הזה, ימים שבהם מגיע העולם לידי כליל שלמותו, והאויר, גלגלי השמים והאדמה מצטרפים יחד להרמוניה אחת, כאִלו מבקש הטבע לעשות נחת־רוח לצאצאיו; עת אשר על־פני אותו השטח הקודר של כוכב ארצנו, שאנו שרוּים בו, אין אנו חסרים דבר מכל מה ששמענו על נאות האדמה המאֻשרים ביותר ואנו מתחממים כאן לאורן של השעות הרווּיות זֹהר אשר לפלורידה וקֻבּה; עת אשר כל דבר, אשר רוח־חיים באפו, נותן אותות של קֹרת־רצון, והפרה, הרבוצה על כר המרעה, נראית כאִלו היא הוגה מחשבות ומלאות שלוה. הימים הללו, שהנם מעֵין עופות שאינם מצוּים, עלולים להתרחש בקצת קביעות יתרה בעונת מזג האויר הזך שבחֹדש אוקטובר, שאנו קוראים לו בשם „קיץ של הֹדו". היום, הארֹך לבלי קץ, נרדם על־גבי הגבעות הרחבות ועל־פני שדות המרחקים החמים. אדם שחי מדת כל שעותיו הספוגות אור שמש, דומה כאִלו הוא חי חיים ארֻכּים למדי. המקומות הנטושים והעזובים נראים כאִלו אינם עזובים עזובה גמורה. ליד שערי היער רואה האדם בן העולם, הנפעם למראה עיניו, את עצמו אנוס לעזוב את משפט הערכים המצוּים אצלו בעיר על־דבר קטן וגדול, על־דבר חכם ונבער מדעת. עם הפסיעות הראשונות, שהוא פוסע אל תוך נְאות הממלכה הזאת, נופל מעל גבו ילקוט ההרגל שלו. פה שרוּיה קדֻשה, הַמְּבַיְשָׁה את האמונות שלנו, וממשוּת, המכהה מְאור זיום של גבורינו. פה אנו מכירים, שהטבע הוא כח אדיר, אשר כל כח אחר כאין נגדו, והוא שופט כאלהים את כל בני־האדם המתקרבים אליו. הנה התגנבנו מתוך בתינו הצרים והצפופים אל הבֹּקר ואל הלילה, והננו רואים מה נשגבים ההוד והתפארת, אשר יחבקונו בחיקם יום יום. כמה היינו נכספים להסתלק מן המעצורים, המעכבים כמעט את פעֻלתם של אלה, לזרות הלאה את הזיוף ואת נכלי הכונות הזרות אשר בקרבנו ולתת לטבע לנסוך עלינו את כל שפעת קסמיו. האור העמום שבקרב עצי היער מעֵין בֹּקר־עַד הוא ויש בו כדי לעורר את הלבבות ומשום גבורה. ספורי הבדים הקדומים, שספרו הבריות על המקומות האלה, מתרגשים ובאים עלינו לצודד את רוחנו. גזעי הארנים, האַשוחים והאלונים מזהירים לנגד העין הנפעמה כמעט כמראה הברזל. העצים השתקנים מתחילים לפתות אותנו לחיות עמם ולעזוב את אֹרח חיינו, המלאים דברים של מה־בכך, שיש בהם מן היהירות ומזחיחות־הדעת. השמים הנשגבים והשנה שאין תִּכלה לה, הקימת מימות עולם, אינם מזדַיפים פה לא על־ידי היסטוריה ולא על־ידי כנסיה דתית או ממלכה. מה שלֵוים ושאננים אנו בלכתנו קדימה בקרב הנוף, ההולך הלוך והפָּתח לפנינו, ואנו נבלעים מן התמונות החדשות ומהמון המחשבות החדשות, המתרגשות ומתחלפות עלינו במהירות, עד אשר זֵכר ביתנו הולך ונדחק מעט מעט מקרב רוחנו וכל זכרון הולך ונמחק מלבנו בתֹקף רשמי ההֹוה הכבירים והננו הולכים ונהוגים ביד הטבע, השופך עלינו את שלטונו בחגיגת נצחון.

תענוגות הקסמים האלה מרפא בידם, הם מְפַכְּחִים ומרפאים אותנו. אלה הן הנאות פשוטות, הנוחות לנו ומֻטבּעות בנו מלֵדה. אנו שבים לאחֻזת קניננו והננו באים בברית ידידות עם מין חֹמר, אשר חכמי האסכולות בלַהֲגם המלא תאות־הכבוד היו בודאי מטיפים לנו לבזות אותו. אין אנו יכולים לפרוש ממנו לעולם; הרוח אוהבת את מולדתה אשר מאז ומקדם; כמים לצמאוננו, כן הסלע והאדמה לעינינו, לידינו ולרגלינו. מים מוצקים הוא; להבה קרה הוא: כמה יש בו משֶׁל הבריאות ומשל הַקִּרְבָה אלינו! בה בשעה שאנו עומדים ומפטפטים מתוך התרגשות עם בריות נכריות, הוא נגלה אלינו תמיד בפניו אלה, המפיקים תֹם ויֹשר, וכידיד ישן, כידיד יקר וכאח הוא נוטל לעצמו חֵרות גדולה לגבנו ומכלים אותנו ומגרש מקרבנו את מחשבות ההבל שלנו. אין הערים נותנות די מרחב לחושי האדם. אנו יוצאים ביום ובלילה להָזין את עינינו במראה אֹפק השמים ואנו צריכים למרחב בה במדה שאנו צריכים למים לרחיצת גופנו. יש כל מיני מדרגות של השפעה טבעית, למן אותם כֹּחות ההסגר הידועים שבטבע עד לפעֻלותיו הנעלות והחשובות ביותר, שהוא פועל על הדמיון ועל הנפש. הנה דלי המים הקרים השאובים מן המעין, הנה מדורת האש שביער, אשר ההֵלֶך הקפוא מִקֹּר ממהר אליה, כדי למצֹא בה מגן ומחסה – והנה גם רוח המוסר המרומם, השרויה על הבציר ועל הצהרים. אנו מקננים בתוך הטבע וכפַרַזִּיטים הננו משתמשים למחיתנו בשרשיו ובזרעוניו ומעל גלגלי צבא השמים יורדים אלינו רמזי זֹהר, הקוראים אותנו אל הבדידות ומנַבּאים לנו את העתידות הרחוקים לבלי חֹק. רום תכלת השמים הוא הנקֻדה, אשר הרומנטיקה והממשות מזדמנות בה יחד. מדֻמה אני, שאם יד נעלמה תֹאחזנו ותעלנו אל כל אותם נאות הפלאות, שאנו מתארים לעצמנו בחלומותינו בדמות השמים, ואנו נתהלך עם המלאך גבריאל ועם המלאך אוריאל, הנה מכל מה שהצטַידנו בארץ לעליתנו זו לא ישאר לנו בלתי אם רקיע השמים הנשגבים.

דומה שאותו היום, אשר בו הפנינו את לבנו אל דבר מדברי הטבע, לא היה כֻלו יום חֹל. ירידת פִּתֵּי שלג בשקט האויר, כשתבנית הגביש אשר לכל אחת מפתותי השלג נשארת בעין; מִטרות דקים, המכחילים על־פני רחבי חלקת המים ועל־פני מישור; שדמת הדגן, אשר שבליה מתנודדות כעֵין הגלים; תנודת המָחוֹג של שדות ההוֹסטוֹניה, אשר המוני ציציהם הרבים לאין ספוֹר מלבינים ומסתלסלים לנגד העין; בבואות אילנות ופרחים במֵי יאורים זכים ושקופים; מַפח רוח הדרום, המקֻטר בָּשׂמי ריח ואשר צליל נעים לו, המהפך את כל האילנות לכנורות־רוח; הרעישה והתזת הניצוצות של עץ האַשוּחַ או של גזע האֹרֶן במדורת האח המבֹערת, הזורקת ברק אור בהיר על־גבי הכתלים ועל־פני היושבים בחדר – זוהי המוסיקה ואלה הם המראות והתמונות אשר לאמונה הקדומה ביותר. ביתי עומד בשפלה ובקצה גבול הכפר והמראה הנשקף ממנו מצֻמצם הוא. אבל הולך אני אל חוף־הנחל הקטן וּבְהַלְמוּת אחת של משוט הדוגית אני עוזב מאחרַי והלאה את הפוליטיקה של הכפר ואת אנשי הצורה שבכפר ובכלל את כל העולם כֻּלו של הכפרים ושל אנשי הצורה, והנני נכנס אל תוך ממלכה ענֻגה של שקיעת החמה וזהרי הלבנה, הנאוה יותר מדי לאדם חוטא, בשביל שיוכל לבוא בה בלי התקדשות קודמת ובלי תקון הנפש. אנו חודרים בגופנו אל תוך תפארת אין־חקר זו: אנו טובלים את אצבעות ידינו ביסוד זה העדוי מכלולי ציורים: עינינו רוחצות בנגֹהות ובמראות האלה. בִּן רגע הולך ונערך לנגד עינינו מאליו יום טוב, מחמד מושב בנאות שׂדה, משׁתה מלכים, חג נאדר ומשמח לב מאין כמוהו, אשר בעלי העֹשר והיֹפי, בעלי השלטון והטעם המשֻׁבּח מעולם לא ערכו כמותו למשׂושׂ לבם ותענוגם. אלה העבים שׁעם שקיעת־החמה, אלה הכוכבים המציצים בעינים מפיקות רֹך וזֹהר נעלם, שאין להבּיעו בדברים, מרמזים עליו ומזמינים אותנו להנות ממנו. ואז אני מכיר ולָמד את כל דלותו של כֹּח־ההמצאה שלנו ואת כל הכִּעור המצוי בערים ובארמונות. האמנות ותאות המותרות למדו עוד בזמן קדום, שעליהן לשמש עִלוי ובני־לויה של יֹפי מקורי זה. תורה חדשה קניתי לי פה, אשר שנתה את כל הערכים שבידי שנוי עִקרי ואשר תנחני גם בחזירתי אל העולם. מעתה קשה יהיה להניח את דעתי. שוב איני יכול לחזור אל שעשועי הבל. נהייתי לפזרן ולמפֻנק. שוב איני יכול לחיות בלי הִדּור ונוי: אלא איש־שדה יהיה לי למורה ולמדריך במעשה עריכת משתאות. הוא, אשר ידיעתו מרֻבּה מידיעת שאר הבריות, אשר גלוי וידוע לפניו, כמה נעימות ויתרונות מצוּים בקרקע האדמה, במים, בצמחים ובשמים, רק הוא עשיר הנהו ורק לו הוד מלכות. רק במדה ששליטי העולם לקחו להם כעזר כנגדם את הטבע, עלולים הם להגיע לידי מרום ההשתלמות. זוהי הכַּוָּנה אשר בגנים התלוים באויר, בבתי־הקיץ, בסֻכּות־הגנים, באיים, בפרדסים ובנאות הציד המסֻיגים שלהם; כי כל־עִקרם של מעשי הטפל החשובים האלה לא בא אלא לשמש סיוע ועזר לאישיותם הם, המלֵאה לקוּים ופגימות. שוב איני מתפלא על אשר הענין של בעלי האחֻזות בלוית צבא־העזר המסֻכּן הזה ידו על העליונה בממלכה ואין מי שיוכל לו. רק הם הם המפַתִּים והמדיחים את בני־האדם; לא מלכים וארמונות, לא אנשים ונשים, כי־אם הכוכבים הענֻגים האלה המלאים שירה, ואשר במליצה נשגבה כל־כך מבּיעים הם הבטחות נעלמות. שמֹע שמענו את הדברים, אשר דִבּר האיש העשיר, אף ראינו את בית־הקיץ, את החֹרשה, את היין ואת בני־הלוָיה שלו, אבל ראש הקסמים והמדוחים המצודדים לב לא בא אלא מיד הכוכבים המתעים והמפַתים האלה. לאור קרניהם הנעימות אני צופה ורואה את כל המעשׂים, אשר יגעו בני־האדם לפעול ולעשות בערים כוֶרְסַיל או פַּפוֹס או קטֶזִיפון. באמת רק אורות הקסם שבשפולי האֹפק ורקיע התכלת, המשמש להם תמונת־ירכתים, הם הם השומרים על קיומם של כל מפעלי האמנות שלנו, ובלעדיהם לא היו אלא דברים של מה־בכך. אם העשירים נותנים דֹפי בעניים על היותם מתרפסים ונכנעים, עליהם לתת אל לבם, כמה גדול הרֹשם אשר יפעלו אנשים, שיצא שמעם כי אדוני הטבע הם, על אנשים שחֻננו ברוח דמיון כביר. הוי! אִלו היה העשיר עשיר באותה המדה, שהעני מצַיר לעצמו את העשירים! נער שומע בלילה מקהלת אנשי־צבא מנגנת על־פני השדה, ומיד הוא רואה בעליל לנגד עיני רוחו מלכים ומלכות ופרשים אדירים. הוא שומע בת־קול של תרועת קרן בנאות גבעות, המהפכת את ההרים למעֵין כנור של רוח, וטִירַא־לִירַא זו שלמעלה מן הטבע מחַיה לפניו את המִתּולוגיה הדוֹרית, את אַפּוֹלוֹ ואת דְּיַאנַא ואת כל הצַידים והצַידות מקרב האלים. היכול צלצול מוסיקלי להיות כל־כך נשגב, כל־כך מרומם ביפיו! בשביל הפַּיטן הצעיר הרי גם הציור, שהוא מצַיֵּר את החברה, אגדי הוא כיוצא בזה; שומר חֹק ומשפט הוא; מכבד עשירים הוא; אין הם עשירים אלא לצֹרך דמיונו; כמה עני היה כח הדמיון שלו, אלמלא היו עשירים! כי יש להם חֹרשה מסֻיֶּגת גדר גבוהה, שהם קוראים לה בשם פרדס, כי חיים הם באולמים יותר מרֻוחים וערוכים בכלי־בית יותר נאים מאלה, אשר נזדמן לו לבקר מיָמיו, ונוסעים הם במרכבות ואינם מתרועעים אלא עם בני־אדם מגֻהצים, אף הולכים הם למקומות של מרחצאות ולערים רחוקות – הרי אין כל אלה אלא היסוד, אשר על־פיהו הוא משרטט ברומנים שלו מצבים ומערכת מסבות, אשר לעֻמתם אין נכסיהם וקניניהם של העשירים אלא מעֵין סֻכּות־יערים וגִנּוֹת־עשבים. בת־השירה בעצמה מפַתּה את בנה ומרבּה את מתנות העֹשר והוד היֹפי על־ידי שפעת קרנים, שהיא מאצילה מתוך האויר, וכמו כן על־ידי עננים וחֹרשות, השׂמות זר־מסגרת לדרך, – מעֵין חסד נעלה, אשר צאצאיהם של פַּטְרִיצְיִים גומלים איש לרעהו, מין אריסטוקרטיה שבטבע, שלטון נסיכים בממלכת האויר.

אפשר שההרגשה המוסרית, היוצרת על־נקלה בכֹח הקסם גנים בעדן ועמקים כעמק טֶמְפֶּה, אינה מצויה בכל מקום, אבל את הנוף הממשי אי אתה צריך לחפש מעולם במרחקים. יכולים אנו למצֹא את תענוגות הקסם האלה גם מבלי אשר נבקר את היאור קוֹמוֹ ואת איי מַדֵירה. אנו מפריזים על מדת שבחם של מחזות הטבע אשר במקומות ידועים. נקֻדת הקסם אשר בכל מראה נוף היא המקום, אשר בו נושקים השמים את הארץ, ומראה זה מתגלה יפה מראש כל גבעה, כאשר מעל מרומי האַלֶּגְהַנְיֶס. כוכבי הלילה מופיעים על חלקת האדמה הצהֻבּה והגסה ביותר בכל אותו הזֹהר הנשגב, שהם זורעים על הקַמְפַּנְיָה ועל מדבריות האבנים של מצרים. העננים ההולכים ונגולים והצבעים של מוצאי בֹקר וערב מאצילים על הַתִּדְהָרִים והאַלמוגים תפארת שלמעלה. ההבדל שבין נוף לנוף מִצער הוא, לעֻמת זה גדול ההבדל שבין המסתכלים. הדבר המֻפלא ביותר שבאחד הנופות הוא ההכרח להיות נאה, ותחת הכרח זה משתעבד כל נוף. אי אתה יכול למצֹא את הטבע בקלקלתו, היֹפי מבצבץ ועולה מכל מקום.

אמנם דבר נקל הוא לשאת חן וחסד מלפני הקורא במקצוע זה, אשר חכמי בתי־המדרש קוראים לו בשם “natura naturata”, או טבע נפעל. כמעט שקשה לדבר עליו בפֵרוש מבלי להפריז על המדה. וכמו כן דבר נקל הוא לחווֹת דעה בחברת אנשים שונים בענין הקרוי בשם „מהות האמונה". אדם בעל־הרגשה אינו אוהב לתור אחרי יצרי לבו בדברים שממין זה, אם אינו מוצא אמתלה לדבר באיזה הכרח חסַר טעם: הוא הולך לסַיר חלקת יער, או להתבונן אל הקציר, או להביא איזה צמח או דומם ממקום רחוק, או שהוא לוקח עמו רובה־עופות או חַכָּה. סבור אני, שרגש של בושה זה יש לו טעם מספיק שלו. העסק בדברים שבטבע לשם שעשוע דבר פגום ושאינו הגון הוא. השחצן שבשדה אינו טוב מאחיו שבברוֹדוֵי. בני־האדם צַיָּדים הם מטבע ברִיָּתם ולהוטים הם לדעת את אמנות הצַיד, וסבור אני, שספרו של אחד העתונאים, אשר חוטבי עצים והודים ימציאו לו את החֹמר הנצרך לחבורו, יתפוס מקום חשוב באולמי־ההַמְתָּנָה היותר מפֹארים אשר לבתי־מסחר הספרים; אבל בנוהג שבעולם, בין שאנו גסים יותר מדי בשביל לטפל בענין דק שכזה ובין מחמת סִבּה אחרת, שמיד כשבני־האדם מתחילים לכתוב על הטבע, לשונם נעשית “לשון נקיה”. קלות ראש – תקרֹבת שאינה הגונה היא לפַן, הראוי לכך להיות מתֹאר במִתּוֹלוֹגיה כמצֻיָּן שבין כל האלים במדת ההסתפקות שלו. לא הייתי רוצה לנהוג קלות־ראש כלפי מתינותו וחכמתו היתרה של הזמן, אבל נבצר ממני להסתלק מן הזכות שבידי לשוב ולחזור לעתים קרובות על הענין הישן הזה. המון בתי־הכנסיות, אשר יסודתם בהבלי־שוא, עומד ומעיד על מציאותה של אמונת האמת. הספרות, הפיוט והמדע אינם אלא פרי ההערצה, שהאדם מעריץ את התעלומה הזאת, אשר אין חקר לה ואשר בנוגע אליה אין שום אדם שדעתו צלולה יכול להתנהג בשויון־נפש או בלי תשומת־לב. הטבע אהוב וחביב על המֻבחר שבנו. אהוב הוא כעיר אלהים, אף־על־פי שאין שום תושב מצוי בו, או, יותר נכון, מפני שאין שום תושב מצוי בו. שקיעת־החמה אינה דומה לשום דבר, אשר למטה ממנה: היא צריכה לאדם. וִיפִי הטבע צריך להיות נראה כדבר שאין בו ממש ושיש בו מן הלגלוג, כל זמן שאין צורות בני־אדם מצויות בנוף, הנאים וטובים כמותו. אלמלי היו מצוּים בני־אדם טובים באמת, כי אז לא היתה מעולם גם התפעלות זו, שמתפעלים הבריות מן הטבע. בשעה שהמלך מצוי בארמונו, אין אדם מסתכל בקירות החדרים. רק בזמן שהוא נפטר מן הבית והארמון מתמלא משרתים וסקרנים, אנו מַפנים את עינינו מעל בני־האדם, כדי להשיב את נפשנו בתמונות הנאדרות מעשי ידי אמנים וביצירות חרשי הבנאים אשר לפנינו. אותם המבקרים הקובלים על ההפרדה החולנית, שמפרידים את יפי הטבע מעל המעשה העומד להֵעָשות, צריכים לשים אל לבם, כי רדיפתנו אחר הדברים הציוריים אחוזה וקשורה קשר אשר לא ינתק עם מחאתנו כלפי החברה המקֻלקלה, אשר בשקר יסודה. האדם בא לידי ירידה, אבל הטבע עומד הכן ומשמש כעֵין מודד־חֹם דִיפֶרֶנְציַלִּי, המורה על מציאותו או על העדרו של רגש האלהים בקרב האדם. משום רפיון ידינו ואהבת עצמנו אנוסים אנו לשאת את עינינו אל הטבע; אבל כשנשוב לאיתננו, ישא הטבע את עיניו אלינו. אנו מתבוננים אל הנחל המעלה קצף מתוך מרדות בלב: אִלו היו חיינו אנו הולכים ושוטפים בדי אֹמץ, כי אז היינו מבַישים את הנחל. זרם הקנאה נוצץ באש אמת ולא באור קרנים נאצלות מן השמש והירח. על חקר הטבע אפשר לשקוד לשם פְּנִיָּה עצמית כשם ששוקדים על המסחר. אצל אדם בעל פְּנִיָּה עצמית נהפכת האסטרונומיה לאסטרולוגיה, הפסיכולוגיה למֶסמֶריסמוס (לשם כָּוָּנה לגלות אנה נעלמו הכפות שלנו) והאנטומיה והפיסילוגיה נעשות לפרֶנוֹלוֹגיה ולנִחוש־היד.

אפס מתוך שקבלנו אזהרה בעוד עת, עלינו לעבור על דברים הרבה שבמקצוע זה בשתיקה, כדי למהר ולהפנות את הערצתנו אל הטבע היוצר, natura naturaus, הלא הוא העִלה הזריזה והחיה, אשר כל הצורות טסות מפניה דחופות ומבֹהלות כהִנְדוף פתֵּי השלג מפני הרוח, אשר הוא גופו אינו אלא תעלומה וכל מפעליו מֻרדפים מפניו כפתּים והמונים המונים (כאשר גם הקדמונים היו מצַירים את הטבע בדמות פרוטֵיאוּס, רועה צאן) ובשפעת חליפות ותמורות, שאין הפה יכול לדַבּר. הוא מגלה את עצמו ביצוריו; כשהוא יוצא מתוך חלקים דקים שבדקים ומתוך נקֻדות זעירות, הוא הולך ומתגלגל מתמורה אל תמורה ועולה הלוך ועלֹה על מדרגת הסִימֶטְרִיּוֹת היותר נשגבות, עד שהוא מגיע לבסוף בלי תקלה ובלי קפיצה לידי התוצאות המשֻׂכללות שכלול שאין למעלה הימנו. מעט חֹם, זאת אומרת: מעט תנועה, הרי זה כל מה שמבדיל בין צירי הארץ השוממים, המכהים את העין בלבנוניתם ואשר קָרָתם יש בה כדי להמית, ובין האקלימים הטרוֹפִּיִּים הפוריים. כל התמורות הולכות ונעשות שלא בחָזקה נמרצה משום שני תנאים עִקריים: מרחב בלי מצרים וזמן בלי מצרים. הגיאולוגיה הכניסה אותנו אל תוך ההֶקף העולמי של הטבע ונתנה בינה בלבנו להזניח את אַמַּת־המדה שבידנו, הלקוחה מבתי־הספר שלנערות, ולהחליף את שיטותיהם של משה ושל בטלמיוס, שהיינו מחזיקים בהן, בחשבון העתים העצום שהיא מְחַשֶּׁבֶת. אנו לא ידענו שום דבר לאשורו, מחֹסר פרספקטיבה. עכשו אנו מכירים, כמה תקופות רבות־סבלנות צריכות היו לנקוף ולעבור קֹדם שנוצר הסלע הראשון, ואחר־כך קֹדם שהסלע נשבר והמשפחה הראשונה ממשפחות האזוב הפכה את לוח האבן החיצוני הדק מן הדק לעפר־אדמה ופתחה פתח לכניסת הצומח והחי, צֶרֶס ופוֹמוֹנָה, שהיו רחוקים עדַין, אבל כמה רחוק הוא עדַין שלש־הכפות! כמה רחוק הוא ההולך על ארבע! וכמה רחוק עוד האדם מרחק אין־קץ! הכל בא בעתו ולבסוף באו משפחות אחר משפחות של בני־אדם. ארֻכּה היא הדרך מן הגרָנִית עד הַצַּדְפָּה, ועוד רחוקה מזו עד לאפלטון ועד לתורת השארת הנפש. אבל הכל מֻכרח היה לבוא, כשם שמן ההכרח היה, שהאַטום הראשון יהיה בעל שני צדדים.

תנועה או תמורה, והִשְׁתַּוּוּת או מנוחה הן הן התעלומות הראשונות והשניות של הטבע: תנועה ומנוחה. כל תורת חֻקיו ומשפטיו יכולה להיות נכתבת על הצפֹּרן של בֹּהן היד, או על החותָם של טבעת. האבעבֻּעה המסתובבת על־פני נחל מלמדת אותנו את התעלומה של המיכַניקה השמימית. כל קונכה שעל שפת הנחל משמשת מפתֵּח לתעלומה זו. מעט מים, שהובאו לידי גלגול בכוס, מסביר לנו את התהוותן של הקונכאות הפשוטות ביותר; והתוספת של חֹמר שנה שׁנה סופה ליצוֹר את הצורות המָּרכבות ביותר; ואף־על־פי־כן עם כל גֹדל חכמתו כל־כך עני הוא הטבע, עד שמראשית היות הכל ועד סופו אין לו בלתי־אם חֹמר אחד למלאכתו – בלתי־אם חֹמר אחד בן שני צדדים, אשר ממנו הוא עורך את כל שפעת חליפות הצורות, המשולות כחלום. הבה ייצר־נא כל מיני הרכבות שהוא רוצה, אם אם כוכב או חול, אם אש או מים, אם אדם או עץ, לעולם אי אתה מוצא בכל אלה אלא חֹמר אחד, שבו חוזרות ומתגלות אותן הסגֻלות עצמן המשֻׁתּפות לכֻלם.

הטבע נאמן תמיד לשיטתו, אף־על־פי שנראה כאִלו הוא עובר על החֻקים שהוא קבע בעצמו. הוא שומר את חֻקיו ונראה כאִלו הוא חוטא כנגדם. הוא מזַיֵּן ומכשיר את אחת החיות, כדי שתמצא את מקומה על־פני האדמה ותחיה שם, ובשעה זו עצמה הוא מזַיֵּן ומכשיר חיה אחרת, כדי להשחיתה. אין המקום קַיָּם אלא כדי להפריד בין היצורים, אבל מדי עטפו את צלעותיה של אחת הצפרים במעט נוצות, הרי הוא מיַחד לה בזה מעֵין הֲוָיָה בַכֹּל בזעיר פנים. המגמה ערוכה ומכֻוֶּנֶת תמיד קדימה, אבל היוצר חוזר תמיד על עקבו לסַפֵּק חֹמר, ובמדרגות ההתקדמות היותר עליונות הוא מתחיל שוב ביסודות הראשונים: אלמלא כך, היה הכל חוזר לתֹהו ובֹהו. כשאנו מסתכלים במלאכתו, נדמה לנו, כאִלו אנו רואים לפנינו שיטה, הנמצאת במצב של מעבר, הצמחים הנם נעוריו של העולם, כלים מלאים בריאוּת וכֹח; אלא שהם ממששים תמיד כלפי מעלה, כשואפים להכרה ודעת; האִילנות אינם אלא בני־אדם, שלא באו לידי גמר תקונם ונראים כקובלים על שׁביָם, זאת אומרת: השתרשותם באדמה. החי הנהו תלמיד וחניך של מדרגת התקדמות מעֻלה מזו. בני־האדם, אף־על־פי שעדַין צעירים הם, הנה לאחר שטעמוּ טעם הטִפּות הראשונות מכוס המחשבה, כבר נעשו פזורי־דעת ונתנַוְנו; התּדהר והַשָּׁרָך טרם נתקלקלו; אבל אין ספק בדבר, שבשעה שיבואו לידי הכרה, תהיינה קללות ושבֻעות מצויות גם ביניהם. הפרחים מתיַחשׂים יחש ישר כל־כך על תור העלומים, עד שאנו, האנשים הבאים בשנים, מרגישים תֵּכף, שמשפחותיהם הנאווֹת והמעֻנגות דבר אין להן עמנו: אנחנו כבר בלינו את תור גילנו; עכשו יתענגו הילדים על תור גילם הם. הפרחים מקנתרים אותנו ובכל העדינוּת והרַכּוּת המגִחכות שלנו אין אנו אלא מעֵין רַוָּקִים זקנים.

כל הדברים קרובים איש אל אחיו קִרבה כל־כך גדולה, עד אשר על־פי צביונו של אחד הדברים יש יכֹלת לאדם להגיד מראש את חלקיו וסגֻלותיו של דבר אחר, הכל לפי טביעת עינו של המסתכל. אִלו היו לנו עינים לראות זאת, כי אז צרור האבן מקיר חומת העיר היה ממהר להעיד לנו עדות ברורה על הכרח קיומו של האדם, כשם שהעיר עצמה מעידה על כך. ההִתְדַּמּוּת הזאת עושה את כֻּלנו לעצם אחד ומבטלת בטול גמור את החִלוקים הגדולים שבין מעלת המדרגה המצויה אצלנו. מדַבּרים אנו על־אודות נטיות מן החיים הטבעיים, כאִלו החיים המלאכותיים לא היו טבעיים גם הם. החצרן המסֻלסל והמעֻדן ביותר, אשר מהלכים לו באולמי הגבירות שבאחד הארמונות, טבע של חיה טבוע בקרבו, טבע גס ועצמי כזה של אחד הדֻבּים הלבנים, שׂגיא־כֹח בכל דבר הנוגע לצרכי עצמו, ובתוך כל בָּשְׂמי הריחות ופתקאות האהבה הרי אינו אלא אחד הקרובים קִרבה יתרה אל שלשלת הרי ההימַלַּיא וציר האדמה. כשאנו מסתכלים בדבר, עד־כמה אנו בנים לטבע, אין אנו צריכים לדאוג בדבר קיומנו בתור יושבי ערים, כאִלו אותו הכח הנורא או המיטיב לא יכול היה למצֹא אותנו גם שם ולשַׁנות את פני הערים. הטבע אשר יצר את הגודר, הוא אשר יצר גם את הבית. אנו עלולים להשתעבד על־נקלה יותר מדי להשפעות חיי השדה. הריח הרענן והחפשי הנודף מן הדברים שבטבע עושה אותם לענין של קנאה בעינינו, עיני יצורים רתחנים ונרגזים ובעלי פנים אדֻמים, הסבורים שיהיו גדולים כמותם, אם רק יחנו על־פני השדה ויאכלו שרשים; אבל מוטב שנהיה בני־אדם מהיותנו חיות מַרְמִיטות, והאלונים והתדהרים ישַׁמשו אותנו בשמחה, אם גם נֵשֵׁב על כסאות שן ומתחת לרגלינו מרבדי משי.

ההשתווּת השלטת הזאת עוברת דרך כל הנִגודים המתמיהים אשר בחלק הקטן שבקטנים וקובעת את אָפיוֹ של כל חֹק. האדם נושא את העולם בראשו, את כל האסטרונומיה ואת כל הכימיה הוא נושא כשהן מרפרפות בתוך מחשבה אחת. מתוך שההיסטוריה של הטבע חרותה במוחו, לפיכך הנהו הנביא החוזה את תעלומותיה והמגַלה אותן. כל דבר מדברי מדע הטבע הגלוי וידוע לנו עכשו היה משֹׁעָר מראש, טרם נתאשר ונתאמת במעשה, על־ידי המוחש המֻקדם של אחד האנשים. אין אדם יכול לקשֹּׁר את שרוך נעליו מבלי להכיר את החֻקים המקשרים את מקצועות הטבע הרחוקים ביותר: הלבנה, הצמח, הגַז, הגביש הנם גיאומטריה ואריתמטיקה ממשיות. ההגיון הבריא של הבריות יודע את שלו וחוזר ומכיר את העובדה על־פי הסקירה הראשונה, שהוא סוקר את הבחינה הכימאית. ההגיון הבריא של פרַנקלין, דַּנטון, דַּוִי ובלַק הנהו אותו ההגיון אשר יצר את המוסדות, שהוא מגַלה עכשו.

אם ההשתווּת מביעה מנוחה מאֻרגנת, הרי גם הפעֻלה שכנגדה שׁואפת לבוא לידי אורגניזציה. האסטרונומים היו אומרים: „תנו לנו חֹמר ומעט תנועה ואנו נבנה את העולם. לא די לנו בזה, שיהיה לנו חמר, אלא שאנו צריכים גם לדחיפה אחת, להדפה אחת, כדי להניע את החֹמר ולהוליד את ההרמוניה שבין הכֹּחות הבורחים מן המרכז ובין אלה השואפים אל המרכז, די לנו, שיהא הכדור נזרק מן היד רק זריקה אחת, כדי שנוכל להוכיח, כיצד נברא כל סדר העולם הכביר והעצום הזה“. – „אין זו אלא משאלה חסרת בינה ביותר, – אמרו להם המיטפיזיקאים – ונראה בעליל שהעמדתם את השאלה הנדונה על יסוד הנחה קלוטה מן האויר. האם יבָּצר מכם להכיר לדעת את ראשית יצירתה של הדחיפה ההיא כמו את המשֵכה?” עד כה וכה והטבע לא המתין לסופו של הוִכוח, אלא, בין שעשה כמשפט או שלא כמשפט, עולל את הדחיפה וגלגלי השמים התגוללו. לא דבר גדול היה אותו המעשה, רק מדחפה בלבד, אלא שהצדק עם האסטרונומים, המגדילים כל־כך את ערכו, מפני שאין קץ לתוצאות הכרוכות בעקב אותו המעשה. אותה הדחיפה הנאדרה של מעשה בראשית הולכת ונמשכת דרך כל גלגלי צבא השמים, דרך כל אַטום ואַטום שבכל גלגל, דרך כל משפחות היצורים למיניהם ודרך תולדותיו ומפעליו של כל איש. הפרזה קבועה ומֻטבּעת בטיבם של הדברים. אין הטבע שולח יצור או אדם על־פני העולם, אלא אם־כן הוא מוסיף נופך מעט על הסגֻלה המיֻחדת להם. אם נִתּן הכוכב, מן הצֹרך עוד, שתהא מצֹרפת לו גם תנועה; כדומה לזה הוסיף הטבע לכל יצור מדה נפרזה ידועה של אותה הנטיה המיֻחדה לו, מדחפה להריצו בדרכו; בכל מקרה הפרזה קטנה, טפה אחת יתֵרה. בלי אלקטרוּת היה האויר מרקיב ובָלֶה, ובלי השאיפה הנמרצה אל המגמה, המצויה אצל אנשים ונשים, בלי תבלין של צביעות ושל קנאות אין התעוררות, אין פעֻלה. אנו שואפים אל מחוץ לגבול, כדי לשמור את הגבול. כל פעֻלה יש בה משׁהו של זיוף, אשר יסודתו בהפרזה. ואם פעם בפעם יבוא אדם בעל כֹּבד־ראש, אשר עין חדה לו, הרואה ומכיר, כמה עלוב הוא המשחק שמשחקים והוא ממאן להיות בין המשחקים ומסיח לפי תֻּמו את הסוד – מה יהא אז? כלום פרח לו העוף? אין זאת! אלא שהטבע הזָהיר שולח להקה חדשה של צורות עוד יותר נאות, של בני־נעורים עוד יותר נהדרים ומיַחד להם קצת מדה יתרה של שאיפה, כדי לאמץ את ידיהם להיות מסורים ונאמנים למגמתם; הוא עושה אותם קצת קשֵׁי־עֹרף באותו המקצוע, אשר בו הם זַכָּאִים ביותר, ושוב מתחיל אותו המִשחק מחדש במרוצת ימי דור אחד או שני דורות. הילד עם מעשי שובבותו הנעימים, אשר חושיו מעבירים אותו על דעתו, המשתעבד לכל מראה עיניו ולכל מִשמע אזניו, מאין לו שום כח להשווֹת ולסדר את הרגשותיו, המתמכר כֻּלו לחליל או לכפיס־עץ מצֻיר, לחַיל של עופרת או לעֻגה אשר דמות כלב לה, המיַחד את כל דבר ואינו מְכַלֵּל שום דבר ומתענג על כל דבר חדש, עולה בלילה על משכבו, כשהוא מָכְרַע מתגרת יד העיפות, אשר הֵסב לו היום הזה, המלא הוללות ענוגה. אבל הטבע מִלֵּא את תעודתו לגבי ההולל הקטן בעל השערות המסֻלסלות. הוא העסיק את כל כשרון שבו, ובסיועם של כל חליפות המצבים והתרגילים הללו הכשיר את גִדולו הסימטרי של בנין גופו – תעודה חשובה מאין כמוה, אשר את הוצאתה אל הפֹעל אי־אפשר היה לו להפקיד ביד השגחה אחרת, שאינה מתֻקנת כשלו עצמו. ברק הזֹהר הזה, זיו הלֶשֶׁם הזה משַׂחק לנגד עיני הילד מסביב לכל כלי צעצוע שבידו, כדי לחזק את בטחונו, והוא נתעה בשוא לטובת עצמו. על־ידי אותם מעשי־האמנות עצמם אנו נעשים לבעלי הרגשה חיה ונמרצה ומשתמרים בכך. יאמרו הסטואיקים מה שלבם חפץ, אנו איננו אוכלים לשם קיום החיים, אלא משום שטעם הבשר נעים לחֵך ומשום שהתֵּאבון שלנו נמרץ הוא. חיי הצמחים אינם מסתפקים בכך להטיל מעל הפרח או מעל העץ זרע אחד, אלא הם ממלאים את האויר ואת הארץ שפעת זרעים עצומה לבלי חֹק, בכדי שאם אלפים יִכְלוּ, אפשר שאלפים יהיו נזרעים מאליהם בקרקע, מאות יהיו נוצצים ועולים, עשרות יחיו עד לגמר זמן בשולם ולכל־הפחות אחד יהיה ממלא את מקום הצמח שהולידוֹ. בכל הדברים שבעולם הולך ומתגלה אותו הבזבוז עצמו, הנעשה בחשבון ודעת. המדה הנפרזה של פחד, המקיפה את כל יצור חי כמו בגדר, ההַרְתָּעָה לאחור מפני הנגיעה בדבר קר, הקפיצה בבהלה למראה נחש, או למשמע שאון פתאֹם, סוף־סוף, לאחר המון חששות של חנם, מגִנות עלינו מפני סכנה שיש בה ממש. האוהב מבקש בנשואין את אָשרו ותקונו שלו עצמו, מאין לו שום תכלית אחרת צפויה מראש; אבל הטבע מסתיר באָשרו של זה את התכלית המיֻחדה שלו, זאת אומרת: פריה ורביה או קיום הגזע.

אבל החכמה, שבה נברא העולם, שופכת את מרותה גם על רוחו ואָפיו של האדם. אין לך אדם, שתהא דעתו בריאה כל־צרכה; כל אחד ואחד יש לו איזו נימה של שגעון בהרכבת גֵווֹ, נטיה קלה לפרץ־דם במוחו, שמתוך כך משעבדו הטבע במדה יתרה וביותר בטחון אל מטרה ידועה, הקרובה אל לבו, ענינים גדולים אינם מתבקרים לעולם לפי ערכם; אלא הענין הגדול נפרט לפרטים, כדי להתאימו לפי מהותם של בני המפלגה, וככל אשר הענין פחות ביותר, כן תרבה להתלקח המחלֹקת עליו. ולא פחות מכן ראויה לשימת־לב האמונה היתרה, שכל אדם מאמין בערכו הגדול של הדבר, שהוא חושב לעשות או להגיד. הנביא או הפַּיטן מעריך את הדברים שהוא מדבר הערכה יתרה משל אדם אחר, ולפיכך הוא מביעם. לֻתֶּר איש־הכֹּח והרצוי בעיני עצמו מודיע בהטעמה נמרצה, שאין להטיל ספק במשמעותה, כי „אלהים בעצמו אינו יכול לפעול את פעִלתו בלי אנשים חכמים". יעקב בֶּיהֱמֶה וז’ורז' פוֹקס מגלים את האגואיזמוס שלהם מתוך קשיות העֹרף המיֻחדת לכתבי הפולמוס שלהם, וזֶ’מס נַילור הניח פעם אחת, שיחלקו לו כבוד כאשר לישו הנוצרי. כל נביא מגיע עד־מהרה לידי־כך, שהוא רואה את עצמו גופו כעצם המחשבות אשר בלבו וחושב את מגבעתו ואת מנעליו לדברים שבקדֻשה, עד־כמה שכל הדברים ממין זה לא ישפילו את ערך האנשים האלה בעיני בעלי הדעת, הנה הועֵל יועילו להם בעיני המון העם, מפני שהם נותנים לדבריהם חֹם, חריפות ופרסום. נסיון דומה לזה אינו מן הדברים שאינם מצוּים גם בחיי היחיד. כל איש צעיר ונלהב עורך ספר יומי, אשר מִדי הגיע שעות התפִלה או החרטה הוא שופך בו את נפשו. דַפי הספר, שנכתבו בדרך זו, נדמו לו כבוערים באש ומלאים ריח ניחוח: הוא קורא בהם כשהוא כורע על ברכיו בחצות הלילה או עם הָנֵץ כוכב הבֹּקר; הוא מרטיבם בדמעות עיניו; קֹדש הם; טובים הם יותר מדי ואין באי־עולם כדאים להם וכמעט שאין לגַלותם אפילו ליקר שבידידים. זהו בן־זכר, אשר נולד לנפשו וחייה שלה שופעים וזורמים עדַין בעורקי היונק. אבל השָׁרָר טרם נכרת. מקץ זמן־מה מתחיל להתעורר בקרבו החפץ לתת לידידו לעַיֵן בנסיונות שבקדֻשה האלה ומתוך פקפוק, אבל גם מתוך תקיפות דעת הוא שׂם את הדַּפּים לנגד עיניו. האם לא יכוו את עיניו בלהבי אִשם? ידידו מעלעל בהם בקרירות דעת ועובר מן הכתוב אל דברי שיחה מתוך דִבּור קל, המביא את זה שכנגדו לידי תמהון ומֹרת־רוח. בדברי הכתָב עצמו אינו יכול לחשוד. ימים ולילות של חיים קודחים, של התחברות עם מלאכי חֹשך ומלאכי אורה חרתו את תָּויהם הקודרים בספר הזה הרָוֶה דמעה. הוא תולה את החשד בהבנתו או בלבו של ידידו. האֻמנם אין ידיד בעולם? הוא אינו יכול עדַין להעלות על הדעת, כי אפשר לו לאדם להיות מתנסה בנסיון כביר רֹשם ואף־על־פי־כן יכול הוא שלא לדעת, איך להביע את המוצאות את נפשו בסגנון ספרותי; ואפשר שהגִּלוי, שאנו מגלים, כי יש לה לחכמה לשונות ומשמשים אחרים משיש לנו, ושאף־על־פי שאנו נכבוש את נבואתנו סופה של האמת להיות נאמרת, עלול לכבוש בחזקת היד את להבת הקנאה שבקרבנו. אדם יכול לדַבּר רק כל זמן שאינו מרגיש, שדבורו קטוע ובלתי מספיק הוא. ואמנם קטעים קטעים הוא דבורו, אלא כל זמן שהוא מדַבּר אין הוא מרגיש בזה. אבל מכיון שהוא משתחרר ממה שיש בו משל האינסטינקטיבי ומן הפרטים המיֻחדים ורואה את הלִקוים שבמעשיו, מיד הוא סוגר את פיו ממֹרת־רוח. לפי שאין אדם יכול לכתוב דבר, אם אינו מאמין, שהדברים שהוא כותב משמשים לדורו ההיסטוריה של העולם, או לעשות דבר־מה יפה, אם אינו חושב שיש ערך רב לפעלו. יכול הוא פעלי להיות מאפע, אלא שאיני צריך לחשוב כי מאפע הוא, ואם לאו, אקבל את ענשי על עשותי אותו.

כיוצא בזה מצוי בכל מקום בטבע דבר־מה לֵצני, דבר־מה הדוחף אותנו הלאה הלאה, אלא שאינו מתקַיֵּם בשום מקום ואינו שומר לנו את הבטחתו. מרֻבה מדתה של כל הבטחה ממדת התקַימותה במעשה. אנו חיים בתוך שיטה של התקרבות לפי הערך. כל סוף מורה על איזה סוף אחר, אשר גם הוא אינו אלא עראי; הצלחת־מעשה שלמה ומסֻימה אינה מצויה בשום מקום. אנו רק חונים בטבע, אבל אין אנו יושבים בו ישיבת בית. רעָב וצמָא כופים אותנו לאכול ולשתות, אבל לחם ויין אם גם אתה מעָרב ומכין אותם בכל אֹפן שאתה רוצה, מניחים אותנו רעֵבים וצמֵאים, כשהקֵבה מלֵאה. והוא הדין בנוגע לכל האמנֻיות והפעֻלות שלנו. המוסיקה שלנו, השירה שלנו ואפילו הלשון שלנו אינן משמשות לנו סִפּוק רצון, אלא רק רמזים ואותות. הצמאון לעֹשר, ההופך את כדור ארצנו לגן, מְטַפֵּש את הלהוט אחריו. מהי התכלית המבוקשת? ברור הוא שכל־עִקרה אינו אלא לשמור על תכליתם של ההגיון הבריא ושל היֹפי, לבל יתפרץ אל תוכה הכִּעור או השפל מכל מין שהוא. אבל כמה מיַגעת היא השיטה הזאת! כמה נפרזה מדת אמצעי השמירה על מעט המשא־ומתן של הבריות! ארמון־אבנים זה, אלה המשרתים, אלה בתי־המבשלים, אלה האֻרווֹת, הסוסים והמרכבות, אלה מניות הבנקים ושטרי האפותיקאות; המסחר עם כל העולם כֻּלו, בית־שדה וסֻכּת־גן ליד המים, כל אלה בשביל מעט שיחה עם הבריות, שיחה רוממה, ברורה ומלאה בינה! האין שיחה כזו יכולה להיות מצויה גם אצל הקבצנים שעל אֵם הדרך? לאו; כל הדברים האלה באו ונהיו רק בעקב יגיעה אחר יגיעה זו, שׁיָגעו הקבצנים האלה להרחיק את החִכּוך מבין גלגלי החיים ולברֹא תנאי הזדמנות נאותים. משא־ומתן חברתי, אֹפי, היו התכלית, שהסכימה עליה דעת הבריות; יפה היה העֹשר, משום שהשקיט את התאווֹת הבהמיות, תקן את בדק הכירה הָעֲשֵׁנָה, השיב לאיתנה את הדלת המשמיעה קול חריקה, כנס את הידידים יחד בחדר חם ושָׁקט וקבע חדר מיֻחד לילדים וחדר מיֻחד לסעֻדת הצהרים. מחשבה, מעשים טובים ויֹפי היו המגמות המכֻוָּנות בכך; אבל ידוע היה, כי אנשי רוח ובעלי מעשים טובים היו חשים לפעמים בראשם, או שרגליהם היו רטֻבּות, או שטרם יוחם החדר בימי החֹרף יכולים היו לאַבּד זמן היקר להם. אבל מתוך היגיעות הנצרכות לדבר, שׁיָגעו להסיר את הקלקלות האלה, שמו הבריות, לאסוננו, את כל מעיָנם בענין המכשלה הזאת; המגמות הישָׁנות נתעלמו מן העין, ולא נשארה אלא תכלית אחת: להרחיק את החִכּוך. זהו הצד המגֻחך שבאנשים עשירים, ובוֹסטון, לונדון, וִינה, ועכשו כל הממשלות כֻּלן בכלל אינן אלא עריהם וממשלותיהם של העשירים, והמוני העם אינם בני־אדם, אלא „בני־אדם עניים", זאת אומרת אנשים המתאוים להיות עשירים; זהו הצד המגֻחך שבבריות, שלמרות כל עמלם, הֲזָעָתָם והתמרמרותם אינם מגיעם לעולם אל מטרה; ואם עשו את כל מה שביכלתם, הנה אך לחנם טרחו מה שטרחו. משולים הם לאדם, שהפסיק את שיחתם של בני־חבורה כדי לנאום נאום, ופתאום שכח את כל מה שרצה להגיד. בכל מקום מתגלה לעיננו מראה חברה חסרת מטרה ואֻמות חסרות מטרה. האֻמנם היו מגמות הטבע נעלות ונחוצות כל־כך, עד־כדי לדרוש את הקרבן העצום הזה מבני־האדם?

רֹשם, הדומה בכל דבר למדוחי התעתועים של החיים, משאיר בעין המסתכל, כפי שאפשר לראות זאת מראש, מראה הטבע החיצוני. אל הקסם והחמדה אשר ביערים ובמים מתלַוָּה גם מגרעת, הלא היא אי־היכֹלת להמציא לאדם סִפּוק־רוח מיד. תקוה נכזבה זו מָרגשת בכל מראה נוף. ראיתי את החמדה הענוגה ואת היֹפי אשר לעבי־הקיץ, שהיו מרפרפים כדמות נוצות במרומי הרקיע ושהיו נראים כמתענגים על רום מעופם ועל יתרון התנועה שנִתּן להם, תחת אשר באמת לא היו מבקשים, כנראה, להיות תפארת לאותו המקום ולאותה השעה אלא דומה היה, שהם שואפים וצופים אל אהלי מרחקים ואל גני־משוש בנאות נכר. אכן משֻׁנה היא הקנאה הזאת: אבל הפַּיטן אינו מוצא את עצמו קרוב למדי אל נושא הענין, שהוא עסוק בו. עץ האֹרן, הנחל, גבעת הפרחים אשר לפניו נראים כאִלו לא טבע הם. הטבע מצוי תמיד במקום אחר. מראה פלוני או אלמוני איננו אלא הקדמה ובבואה רחוקה ובת־קול של החגיגה הנאדרה, שכבר עברה וחלפה מזה והלאה ועכשו היא שרויה בזיו תפארתה וששונה אם בשדות הסמוכים, או, כשאתה עומד על־פני השדה, ביערים הקרובים. עצם הדבר אשר לנֹכח פניך צריך לעורר בקרבך אותה הרגשת השלוה, המלַוה תמיד תהלוכת חג, שזה עתה חלפה על פנינו. כמה רוממות נשגבה, כמה מעמקי תעלומות מלֵאים הוד ונעימות, שאין הפה יכול לדַבּר, אצורים בשקיעת־החמה! אבל מי יכול ללכת אל אשר הם שרוים שם, או להניח את ידו עליהם, או להציג שם את רגלו? אבודים הם מן הארץ לעולמי עולמים. וכשם שאתה מוצא את החזיון הזה בקרב אנשים ונשים, כך אתה מוצא אותו בקרב האִילנות המחרישים; תמיד הרי כאן מציאות מפשׁטה, הסתלקות, ואין נוכחוּת, אין סִפּוק־רצון לעולם. האֻמנם אין היֹפי יכול להיות נתפס לעולם? אין הוא יכול להיות מֻשׂג לא באנשים ולא במראה נוף כאחד? האוהב, אשר העלמה האהובה רצתה בו ונתארסה לו, מרגיש, שלאחר שנשאה פניה לאהבתו, אבד ראש הקסם הנמרץ, שמצא בה קֹדם־לכן; היא היתה לו לשמים, כל זמן שהלך אחריה כאחר כוכב: אבל שוב אין היא יכולה להיות שמים, מאחר שהשפילה את עצמה אל זה שכמותו.

מה הדבר אשר נאמר על אותה הדחיפה הראשונה, אשר הופעתה מצויה בכל מקום, ההולכת הלוך ודחֹה את הכל הלאה הלאה על אותה החנֻפּה והאונאה של כל־כך הרבה יצורים ישרי־רוח? האין אנו צריכים לשער, כי באחת מפִּנות תבל יש משהו של בגידה ולגלוג? האין אנו צריכים להתמרמר בזעם על השמוש שמשתמשים בנו? האֻמנם בריות טובי־רוח אנחנו, שאפשר למרטם ולדגדגם, ושוטים־בדחנים של הטבע אנחנו? מבט־עין אחד על־פני השמים והארץ משבית את כל הזדון ומניח את דעתנו ומביאנו לידי הכרה יותר מחֻכּמה. לאדם המשכיל מתהפך הטבע כֻּלו להבטחה אחת עצומה ואינו נִתּן להתבאר בֵּאור נמהר. סודו עדַין לא נגלה בדבּור פה. פעם בפעם מזדמן אצלנו אֵידיפוס חדש: כל התעלומה כֻּלה אצורה וכלולה במוחו. אבל אוי לנו! כי אותו הקסם עצמו נטל ממנו את כשרון ידו; אין הוא יכול להוציא הגה מפיו. חוגו הכביר של הטבע משפיל לנטות אל המעמקים כקשת הרעננה אשר בענן, אבל שום כנף מכנפי מלאכי השרת לא היתה עדַין חזקה למדי, לעוף אחריו ולהודיענו דבר על־אודות מוּטוֹת העקמומית שלו. אבל כמו־כן נראה, כי פעֻלותינו מוצאות להן סיוע וחִזוק ונעשות מֻכשרות לבוא לידי תוצאות גדולות מאלה שֶׁיָּזַמְנו אנו. סוכני רוח מלַוים אותנו מכל עבר במשך כל חיינו ותוצאה טובה ומיטיבה עומדת ומצפה לנו. אין אנו יכולים לבוא בחליפת דברים עם הטבע, או להתהלך עמו כמו שאנו מתהלכים עם בני־האדם. כשאנו עורכים את כחותינו המיֻחדים לנו לעֻמת כחותיו הוא, אפשר לנו על־נקלה לדַמות בנפשנו, כאלו הננו מִשחק ביד גורל, שאין לעמוד כנגדו. אבל אם תחת לראות השתוות בינינו ובין המפעל נכיר, כי נפשו של יוצר המפעל שופעת וזורמת מבעד לעצמוּתנו, אז נמצא את מנוחת הבֹּקר, כשהיא נכנסת ובאה אל תוך לבנו לראשונה, ואת כֹּחות הכֹּבד והכימיה, אשר אין חקר להם, ולמעלה מאלה את כחות החיים, הקבועים וקַיָּמים בקרבנו מאז ומעולם בצורתם היותר נשגבה.

רגש המבוכה, המתעורר בקרבנו לרגלי המחשבה על־דבר רפיון כֹּחנו בקרב שלשלת הסבות, מוצאו מתוך ההסתכלות היתרה, שאנו מסתכלים בתנאי אחד מתנאי הטבע, זאת אומרת בתנועה. אבל אין המעצור נִטל מן האופן לעולם. בכל מקום שהדחיפה נפרצה במדה יתרה, שם מנוחת ההשתוות מכניסה באין רואים את הפשרה שלה. על כל מרחבי השדות שעל־פני האדמה צומח עשב התרופה העצמית. אחרי כל יום מלא הבלי סכלות אנו נחים בשנתנו מן ההוללות ודמיונות התעתֻּעים ילדי שעותיו; ואף־על־פי שאנו עסוקים תמיד בקטנות ויש אשר לעתים קרובות אנו משתעבדים להן לעבדים, הרי אנו מביאים אִתּנו לצרך כל מעשה־נסיון חדש את החֻקים העולמיים, הטבועים בנו מלֵדה. הללו, כל זמן שהם עומדים וקימים בקרב הרוח בתור אידיאות, מקיפים אותנו, כשהם מֻגשמים לעולמי עד בתוך הטבע, והנם משמשים בריאוּת, שיש בה די כח לשים לחרפה את הוללות שגעונם של בני־האדם ולהעלות לה מרפא. השעבוד, שאנו משֻׁעבדים לפרטי פרטים, מתעה אותנו ומביאנו לידי מאות צפיות של שטוּת. אנו מצפים לתקופה חדשה מהמצאתו של קַטָּר או של כדור פורח באויר; אפס המכונה החדשה מביאה עמה גם את המעצורים הישנים. אומרים שבסיוע של האלקטרומַגניטיסמוס אפשר להצמיח את החַסָּא שלנו מתוך גרגיר הזרע במשך הזמן הנצרך לצלִיַּת תרנגולת לסעֻדת הצהרים; דבר זה משמש אות ומופת לכל השאיפות והיגיעות שלנו בזמן הזה – לכל ההגשמה, שאנו מגשימים את הדברים, ולזֵרוּז, שאנו מזרזים אותם; אבל כלום לא יעלה בידינו: אין הטבע נִתּן להונות אותו: חיי האדם ארֻכּים רק שבעים חסאים, בין שהם גדֵלים במהירות ובין שהם גדֵלים לאט. הן במַעצורים והנמנעות האלה אנו מוצאים גם את היתרון שלנו במדה לא פחותה מאשר בדחיפות. יהיה הנצחון במקום שיהיה, אנו מצוּים תמיד בצדו. וההכרה, שאנו עוברים דרך כל מדרגות ההויה, למן המרכז של הטבע עד לציריו, ובכל הזדמנות אפשרית עלינו לעמוד באחד הנסיונות, נותנת למות אותו הזֹהר הנשגב, אשר הפילוסופים והאמונה השתדלו להבּיע אותה בדרך חיצונית ביותר ובדברים כמשמעם בתורה ההמונית על־דבר השארת הנפש. הממשות נעלה מפרשת הרצאתה. אין כאן לא דלדול ולא פגימה ולא כדורית שנתרופפה. מְסִבּות התקופות האלהיות אינן שובתות ואינן מפגרות לעולם. אין הטבע אלא התגלמותה של מחשבה והוא חוזר ומתגלגל לתוך מחשבה, כשם שהקרח מתהפך למים ולגַז. העולם הוא רוח שבאה לידי ירידה והתמצית הנדפת הזאת עשויה תמיד להיות חוזרת ומתנדפת ולהתגלגל במחשבה בת־חורין. מכאן אותה ההשפעה העצומה והחריפה, שמשפיעים הדברים הטבעיים על הרוח, בין שהדברים האלה הנם בלתי־אורגניים ובין שהם אורגניים. האדם הכּלוא, האדם אשר בגביש ואשר בצמח מדַבּר אל האדם, שהיה לנפש. אותו הכח, שאינו משגיח בכמות, העושה במדה אחת שוה גם את השלם גם את חלקיו לצנור, שהוא שופע אל תוכו, שולח את בת־הצחוק שלו לעֻמת זהרי הבֹּקר ומזיל את ישותו אל תוך כל טפה של גשם. כל רגע וכל דבר מאַלף אותנו דעת: כי חכמה שפוכה בכל צורה מצורות ההויה. היא נסוכה בקרבנו בדמות דם; היא זעזעה אותנו בדמות מכאוב; היא החליקה אל קִרבנו בדמות גילה; היא אפפה אותנו בימים קודרים ומלאים יגון או בימי עבודה משמחת לב; על טיבה ומהותה לא עמדנו אלא מקץ ימים רבים.