בלכתי למסעותי נזדמן לפני הוּמוֹרִיסטן אחד, אשר בבית־גנזיו היתה שמורה העתקה משל הפסל מֶדוּזָה מעשי ידי רוֹנְדַּנִּינִי, ואשר הבטיחני, כי השם הנקרא על יצירת־האמנות הנפלאה הזאת ברשימות הקטלוגים בשקר יסודו, וכי כשהוא לעצמו אינו מפקפק בדבר, שהמפַסל אשר יצר אותה הִתְכַּוֵּן לתאר על־ידה את הזכרון, אבי בנות השירה, במרוצת שיחתו עמי הבּיע לפנַי ידידי החדש דברים אחדים, שהיו מעֵין וִדוי־נפש בלתי־מצוי. “וכי אי אתה רואה – אמר לי בין יתר דבריו – את כל הפֻּרענות והקלקלה הכרוכה בעקב החכמה והמדע, וכי כל אחד מחכמי המדע אשר נזדמנו לפניך בעיר ס., אִלו גם היה האדם האחרון שבעולם, אף־על־פי־כן נכון היה, כאותו התליָן אשר בפואימה של הוּד, לכרות את ראשו של החכם שלפני האחרון?” על הדברים האלה הוסיף הערות אחדות חריפות ומבדחות את הדעת, אבל מתוך שדבריו אלה נאמרו בכֹבד־ראש, נמשך לבי אחריהם ובמרוצת השבועות הבאים הכַּרנו לדעת איש את אחיו הכָּרה יתרה. הוא היה מחֻנן בכשרונות טובים ובעל מזג מלא חיים והתעוררות, אף חסר היה את המגרעות המצויות בין הבריות, אלא שקלקלה אחת היתה מצויה בו, – הוא לא היה יכול לדַבּר בלשונו ובסגנונו של העם. רצונו היה אֲחוּז שִׁתּוּק ידוע מעֵין זה: בשעה שהיה מזדמן עם בני־אדם לרגלי ענינים רגילים ומצוּים היה מגמגם בשפה רפה והיה מוציא מפיו דברים ככל העולה על רוחו, כאחת הנערות קלוֹת־הדעת. ידיעתו את המגרעת הזאת עוד הגדילה את הקלקלה שבה. הוא היה מקנא בכל רועה־בקר ובכל חוטב־עצים שבבית־המסבא על אשר הם מיטיבים לדַבּר בלשון ברורה ונמרצה. הוא היה מתאוה לאותו “don terrible de lafamiliarité” שהיה מצוי במִירַבּוֹ, משום שהיה מאמין, שאותו האיש, אשר רגשות הסימפַּטיה שלו משפילים ויורדים עד לתוך שדרות העם הנמוכות ביותר, הוא הוא האיש, אשר המלכים צריכים לירא מפניו יראה גדולה עד־ מאד. על עצמו היה אומר, שאין הוא יכול להתבודד במדה מַספֶּקת, עד־כדי שתהי יכֹלת בידו לכתוב מכתב לידידו. הוא עזב את העיר; הוא התחבא בין נאות המרעה. הנחל הגלמוד לא היה גלמוד למדי; השמש והירח היו מרגיזים את רוחו. כשקנה לו בית, היתה ראשית מעשהו לנטוע עצים מסביבו. ידו קצרה מהסתתר די מסתור. פה עשה לו מְשׂוּכַת אילנות; שם נטע לו אַלונים, – עצים אחורי עצים; ומסביב לַכֹּל נָטַע עצים הירֻקים לעולם, לבעבור יאפילו על מחבואו והתבודדותו כל השנה כֻלה. נחת־רוח גדולה מאין כמוה היית עושה לו, אלמלי אמרת לו, שלא הרגשת בו באותו הבית או באותו הרחוב, ששם נזדמנת עמו. אם מיצר ודואב היה על אשר ראוהו באותו המקום שהיה שם, הרי מצא לו תנחומים לנפשו במחשבה הנעימה, שיש מקומות אין־מספר, אשר שם הוָיתו חבויה ומסֻתּרת מעין רואים. מאת החַיט שלו היה מבקש רק את האחת: לעשות לו בגדים, אשר הצבע והקטע שלהם פשוטים ביותר, לבל ימשכו עליו את עין רואיו אפילו לרגע אחד. הוא הלך למסעיו לוִינה, לסמירנה וללונדון. בתוך כל המון החליפות של המלבושים, בתוך אותו חג־המסכות, אותו הקָלֵידוֹסְקוֹפּ של מחלצות ובגדים שעברו על־פניו, לא ראו עיניו, לגֹדל חרדתו, אדם ברחוב, הלבוש בגדים הדומים דמיון כל־שהוא למלבושיו שלו. את נפשו היה נותן בעד “טבעת־המופת” אשר סגֻלה בה לעשות את האדם „רואה ואינו נראה“. מוראו מפני התראותו לעין הִקְהָה בקרבו את יראת המות. “כלום סובר אתה – כך אמר אלי, – כי גדול פחדי פן אָמות מיתת יריה – אני, שהנני יושב ומצפה, אימתי יבוא אותו הרגע, אשר אפשיט מעלי את לבוש הגוף שלי ואתחמק לתוך נאות כוכבי המרחקים ואעמיד ביני ובין יתר הנשמות מחיצה של קָטרי שיטות־שמשות ושל מסלולי כוכבים, – למען אוכל לבלות שם תקופות ועִדנים בבדידות ועזובה ולשכוח, אם יהיה אפשר הדבר, אפילו את הזכרון עצמו?” הוא היה סובל עִנויי מוסר־לב, שהיו מביאים אותו עד לכדי יאוש, משום שהיה “גבר לא יצלח” בעניני החברה, והיה מהלך מילין על מילין, בכדי להשתחרר מֵעֲוָיוֹת פניו, מרעידות ידיו וכוִיצות כתפיו. הוא היה אומר: “אלהים יכול לכפר עוֹנות, אבל רפיון־ידים אין לו כפרה לא בשמים ולא בארץ”. הוא היה מעריץ את נְיוּטוֹן, לא כל־כך בשביל תורת הכֹּח המושך של הירח אשר יצר, אלא ביותר בשביל מכתבו אל קוֹלִינְס, אשר בו אסר על אותו חכם להזכיר את שמו ב”תוצאות המשא־ומתן של האגֻדה הפילוסופית" בצֵרוף עם פתרון השאלה האמורה, באמרו: „אפשר שמתוך־כך יתרַבּה מספר מכּרי, ומפני דבר זה אני שוקד להשתמט כל ימי".

השיחות הללו הביאוני לאחר זמן־מה לידֵי הכרת מקרים דומים לזה ולידֵי הגִּלוי, שמקרים שכאלה אינם חזיון יקר כל־כך. מעטים הם החמרים המצוּים בטבע כשהם טהורים ונקיים. אותן מערכות־העצמים המסֻגלות לכלכל, כשהן נמצאות בחללו של האויר, את הַהַפְעָלוֹת הגסות של העולם אשר מסביב להן, מן הצֹרך שתהיינה בעלות תכונה פשוטה ובינונית כמו הברזל והמלח, האויר האטמוספירי והמים. אבל יש מיני מתכת, אשר בכדי שישתמרו בטהרתם, מן הצֹרך הוא להחזיקם, כמו הקַּלְיּוּם והנַטְרוֹן, בתוך נפט. מעֵין זה הם הכשרונות, המצֻיָּנים בסּגֻלה אחת מיֻחדת ואשר תרבות שהגיעה לידֵי הפרחה מטַפַּחַת ומְרַבָּה אותם בלב כרכים גדולים ובתוך ארמנות מלכים. הטבע מֵגֵן על מעשי־ידיו שלו. בשביל תרבות העולם הרי אנשים כארכימֶדֶס וכניוטון משמשים צֹרך, שאי־אפשר להתקַיֵּם בלעדיו, ולפיכך שומר ומֵגן עליהם הטבע על־ידי יבֹשת ידועה. אלמלי היו “בני־חיל”, אוהבי מחולות ונִמוסים נאים וקלובים, כי אז לא זכינו לא ל“תורת הספֵירות” ולא לה“פְּרִינְצִפְּיָה”. הם היו זקוקים לאותה הבדידות, אשר הגֶניוס מרגיש בצרכה. על כל אחד ואחד להיות נשאר עומד על שלש־הרגלים של זכוכית אשר לו, אם אך חפצה הוא לשַׁמֵּר את האלקטרות שלו. אפילו סוֶידינבּורג, אשר תורת העולם שלו מיֻסדת על נטִיַת הרגש והאהבה, ואשר לא ייעף לדון לחובה את פשעו של השכל הנקי ולהורות על הסכנה הכרוכה בו, אף הוא מֻכרח להודות, שיש יוצא מן הכלל מיֻחד במינו: „יש גם מלאכים, שאינם חיים חבורות חבורות, כי־אם בודדים הם איש איש בביתו; הללו חיים בלב השמים, יען כי הם הטובים שבמלאכים".

ידענו כמה גאוני־רוח, שהיתה מצוּיה בם מגרעת זו: הם לא יכלו לעשות שום דבר, שיש בו מן המועיל, ולא היו מֻכשרים להעלות על הכתב אפילו דבר־הגיון ברור אחד. ועוד רע מזה ודבר מעציב הוא ביותר, שאין אדם אשר שרטוטי צורתו הרוחנית נאים ורכים הם, מסֻגל לחיות חיי־חברה. מרחוק נחמד ונפלא הוא למראה, אבל כשאתה מביא אותו בקִרבת הבריות, והנה לא תֹאר ולא הדר לו. האחד מֵגֵן וסוכך על עצמו על־ידי בדידות, השני על־ידי מנהגי דרך־ארץ נאים והשלישי על־ידי נִמוסי שחצנות המצוּים אצל אנשי העולם, – וכל אחד ואחד מסתיר, עד־כמה שידו מגַעת, את דקות עורו ואת אי־כשרותו להתקרב אל הבריות ולהתרועע עמם. אפס אין תרופה העלולה לחדור לתוך־תוכה של המחלה ולהעלות לה ארוכה, מלבד ההרגלים של בטחון האדם בעצמו, אשר מן הצֹרך הוא להביא אותם לידי שִׁמוש בחיי המעשה במדה, שיוכלו לעשות את האדם בלתי תלוי ועומד במין האנושי, או דת האהבה. עכשו ספק גדול הוא, אם יש לו לאדם רשות לישא לו אשה; כי איככה זה יוכל להָגֵן על אשה מי שאינו יכול להָגֵן על עצמו?

אנו מתפללים, משום שאנו אוחזים במעשים ובמנהגים המֻסכּמים בין הבריות. אבל אלהי השמים הזהירים דואגים לכך, שבל תעשה כמנהגי הבריות, אם אך נמצא בך דבר טוב כל־שהוא. דַּנטי לא היה איש רֵעים, ולפיכך לא היה מזמינים אותו מעולם לסעֻדת־הצהרים. על מיכל אנג’לו היו סעֻדות־משתה לטֹרח ונפשו קצה בהן. דבר יקר הוא שכֹּהני היֹפי יהיו יפים ונאים כשהם יושבים בכרכרות מרקדות ובאולמי־אורחים. קולומבוס לא גִלה אפילו אי־אחד או שן סלע אחד בים, שיהא בודד וגלמוד כמוהו הוא. אבל כל אחד מתקיפי־עולם הללו ראה וידע היטב את סִבּת פרישותו מן הצבור. ההיה בודד וערירי? אמנם כן; אבל חברתו היתה מצֻמצמת ומֻגבּלת על־ידי סכום המוח, אשר קצב הטבע באותה התקופה לצֹרך השלטון על העולם. „אם אני אשָׁאר פה, – אומר דַּנטי, כשנתעוררה השאלה בדבר מסעו לרומא, – מי זה ילך לשם? ואם אני אלך לשם, מי זה ישָׁאר פה?"

אפס צֹרך הבדידות עמֹק הוא מכל מה שאמרנו בזה ודבר אורגַני הוא. ראֹה ראיתי כמה פילוסופים, אשר עולמם יש בו די מרחב רק בשביל אדם אחד. הם שוקדים להתראות כאנשים האוהבים להתרועע ולהיות מעֹרבים עם הבריות; אבל תמיד אנו עומדים על סודם, שאין כל כַּוָּנתם וצרכם אלא להקנות את שיטתם לכל שאר באי־עולם. מגמתו של כל אחד מוּעָדָה להיות נוטה מן השאר. כשם שמגמתו של כל אִילן היא להתנשא למעלה אל חלל המרחביה. ומכיון שכל אחד מיחד לו לעצמו את כל ראשו כֻּלו, אין פלא אפוא, שהחברות שלנו כל־כך מצעָרות ודלות הן. בני־סיעתנו הולכים ונפטרים מאִתּנו יום־יום, כבני־סיעתו של הפרזידנט טַילֶר, וסופנו להיות נוסעים יחידים בכרכרה בת שני אופנים. מחמד לבי! שובה לביתך מתוך הכרה נוגה זו – אין שִׁתּוּף בעולם. תחִלת מעשינו בעולם – יחסי רֵעות, וכל ימי עלומינו אין אנו אלא מבקשים ורוכשים נפשות לאותה האחוה הקדושה, אשר תתכונן על יסוד היחסים האלה לשם תשועת בני־האדם והצלחתם. אבל כשם שהכוכבים הרחוקים ביותר נראים לעין כערפל של צֵרופי אורות, ואף־על־פי־כן אין ביניהם אפילו קבֻצה אחת, אשר הטֶלֶסקופּ לא יבחין בה, אף הרֵעים היקרים ביותר נבדלים ונפרדים איש מאחיו על־ידי תהומות, אשר אין לעָברן. שִׁתּוּף העבודה נעשה שלא לרצוננו ונטל עלינו על־פי הגֶּניוס של החיים, המשַׁמר ומטפח אותו כחלק מן הזכות המיֻחדת אשר לו. מדַמים אנו, שאין לך דבר נעים מן הפטפוט; אנו יושבים ומהרהרים ודעתנו צלולה ומיֻשבת עלינו כל־צרכה; אבל בו ברגע שאנו נפגשים עם מי שיהיה, מיד כל אחד מאִתּנו נעשה לשבר־כלי.

אף־על־פי שהתֹּכן של טרגדיה ושל רומַן כלול בהתאחדותן המוסרית של שתי נפשות מצֻיָּנות, אשר הבטחון שהן בוטחות זו בזו במשך כמה שנים גם במעמקי לבן פנימה וגם במעשיהן הגלוים, למרות כל מראות הדברים החיצוניים, סופו להתאַמֵּת ולהתקַיֵּם על־ידי הוכחות מכריעות, המעידות על צדקת הגבורים גם ביחס לאלהים וגם ביחס לבני־אדם והמעוררות התרגשות־שמחה, דמעות עינים ורגש כבוד ויקר לגבורים, – אף־על־פי שההתאחדות המוסרית הזאת תקום ותהיה אצל גבורי החזון, אפס כאז כן עתה עדַין רחוקים יהיו מהתאחדות רוחנית, וההתאחדות המוסרית שלהם אינה נעשית אלא לשם מגמות פחותות וחיצוניות בהתחברותם של מלחי אנִיָּה או של מכבי־אש. אבל לאמִתּו של דבר כמה גדולה ומרעשת לב היא בדידותם של כל האנשים שאנו מכירים אותם! וכשהם מזדמנים ברחוב, אין איש מהם נועז להגיד מה שהוא חושב בלבו על חבֵרו. אכן זכות גמורה לנו לגַנות את אנשי העולם על מדות הנִמוס שלהם, אשר שטחיות הן ומלאות בגד ומעל!

כזה הוא ההכרח הטרַגי, אשר תורת המדע המדֻיָּק מגַלה מבעד לקלִפּה של חיי־הבית שלנו ויחסינו עם שכנינו, הכרח ההולך ומגָרש בלי־חָשָׂך, כמו במכות שוט, את כל נפש שנתבגרה אל המדבר והעושה את הסכמות הרצון שבינינו סנטימֶנטליות ובנות־חלוף. עלינו לבוא לידֵי מסקנה, שמגַמותיה של המחשבה חלוטות וגמורות הן, אִלו היו נזקקות לכך, שיחזיקו ויתמכו בהן במחיר שכזה, המביא לידֵי דלדול. אבל באמת עמֻקות הן מכפי שאפשר להבּיע זאת במלים ומתיַחשׂות הן על הדברים של אין־סוף ושל הנצח. הן יורדות ונוקבות לתוך אותם המעמקים, אשר שם ראשיתה וסופה של החברה עצמה, – אשר שם שאלת כל השאלות היא: מי קודם למי, האדם או בני־האדם? – אשר היחיד אובד ומתעלם שם במקורו.

אפס גֵּרושה זה של האישיות לתוך נאות הסלעים וההדים הנשמעים ביניהם, אין שום מטפיסיקה שבעולם מסֻגלת למצֹא לו זכות או לעשותו לדבר שאפשר לשאת ולסבול אותו. תוצאה שכזו מתנגדת לטבע במדה מרֻבּה כל־כך ומשמשת השקפה לקוּיה ופגומה כל־כך, עד שהיא טעונה תקון מצד ההגיון הבריא והנסיון. “אדם נולד על־יד אביו ובמקום זה הוא נשאר כל ימיו”. מן הצֹרך, שיהא אדם מעֻטף בחברה כשם שהוא מעֻטף בבגדים. ואם אַיִן, נהיה מרגישים רֵיקנות ועניות ידועה מעֵין אותה ההרגשה אל אֵבר שנעתק ממקומו ונפשט עורו. מן הצֹרך, שהאמנֻיות והמוסדות יהיו משמשים לו לאדם מעֵין השִׁמוש שהבגדים משַׁמשים לגופו. יש אשר אדם, שמערכת נפשו נאה ומעֻלה היא, יכול אף צריך להיות שרוי בבדידות; אבל אם אתה כולא את רב בני־האדם בכלוב, אתה עוכרם ומשחיתם. “המלך היה חי וסועד בארמונו בחברת בני־אדם והיה יודע ומכיר בטיב הבריות”, אמר סֶלְדֶּן. כשאחד מפרחי הפרקליטים אמר למנוח מֶסון: “אינני יוצא מחדרי, משום שאני שוקד על תורת המשפט”, ענהו זקן הפרקליטים: „כלום בחדרך אתה שוקד על תורת־המשפט? בבתי־המשפט עליך ללמוד דת־ודין". כלל זה נוהג גם בספרות. רצונך ללמוד את אמנות הכתיבה? לך אל רחוב העיר ושם תלמדנה. בכדי לעמוד על האמצעים והמכשירים של האמנֻיות היפות ותכליותיהן, עליך לבקר את הרחָבה הצבורית. הסופר צריך להיות כבן־בית בתוך העם ולא בבית־התלמוד. החכם משַׁמש נר, אשר אהבתן ותקותן של כל הבריות צריכות להדליק אותו. לא קרקעותיו ומעותיו מעלים לו רֶוח ומס, כי אם כחו זה לנסוך קסם על הנפש החבויה מבעד למסכה של פני בני־האדם עטופי זקן או עדנת הכלילות. יצירותיו נצרכות ודרושות הן כמעשי ידיו של האופה והאורג. אין החברה יכולה להתקַיֵּם בלי אנשים משכילים ובני־תרבות. מכיון שהיא מסַפּקת את ראשי צרכיה, מיד צרכיה המעֻלים ביותר מבקשים את תפקידם במפגיע.

אכן דבר קשה הוא לנו למַגְנֵט את עצמנו, לעורר ולזעזע בקרבּנו את כל מה שיש בנו משֶׁל הנעלה והמרומם; אבל מתוך רגשי סימפַּטיה אנו מֻכשרים לסַגל לנו אנרגיה וסבלנות. אחדות־ההסכם מלהיבה את בני־האדם לעולל עלילות מתוך סערת קנאה יתרה, אשר בהיותם שרוים ביחידות אין הם מגיעים אליה אלא לעתים רחוקות. אכן זהו עצם התועלת אשר בחברה: דבר נקל הוא עד־מאד להיות גדול עִם הגדול; דבר נקל הוא עד־מאד לבוא לידֵי אַמַּת־המדה הקַיֶּמת ועומדת מכבר הימים; כל־כך נקל הוא הדבר, כשם שנקל הוא לאוהב להטיל את עצמו לתוך גלים סוערים ולשחות ולעבור אל אהובתו אשר מעֵבר לנהר. הברכות והטובות הכרוכות ברגשות החִבּה והרצון אין להן גבול; והמאורע האחד בחיי האדם, שאינו מאַבּד לעולם את קסמי חִנו הרומַנטי, הוא הזדמנותו עם אנשים מצֻיָּנים במסבת תנאים, המכשירים אותו להיות מתרועע ומתהלך עמם בדרך נעימה ביותר.

משום שנשפי־החשק מטילים עלינו שעמום ומשום שאנו בעצמנו מַשרים רוח של שעמום על נִשפי־החשק, אי־אפשר בשום אֹפן לבוא לכלל הנחה, שאין אנו מֻכשרים לחיות חיי חברה. אחד מילידי נאות היערים השוממים, ששלחוהו ללמוד בבית־מדרש המדעים, סח לי פעם אחת, שבשעה שהיה שומע את שיחת בני־הנעורים המחֻנכים חנוך נאה, שהיו חבריו בבית־הספר לתורת־המשפט, היה נראה בעיני עצמו כבוּר ועם־הארץ; אבל בשעה שהיה נטפל אל כל אחד מהם בפני עצמו והיה משׂוחח עמו ביחידות, אז נראו הם כעמי־ארץ והוא כאיש הנעלה מהם. וכשאנו מעלים על לב את זֵכר השעות היקרות, כשהיינו מזדמנים עם בחירי בני־האדם, מיד אנו באים לידי ההכרה, שרק אז מצאנו את עצמנו ורק אז נראתה לנו החברה כשהיא עומדת וקַיֶּמת באמת. אכן זאת היתה חברה לאמִתּה, ולו גם נזדמנה לפנינו על סִפּון אנִיָּה בעלת שני תרנים או על חופי הסלעים של פלורידה.

אדם בעל מזג מצֻיָּן וקלוש סובר, שאין בידו די עוּבדות במדה הראויה, ולפיכך בבוא תורו להשתתף בשיחה הכללית, הרי הוא מסתלק ממנה. אבל האנשים הנוטלים חלק בשיחה אין העוּבדות שבידם מרֻבּות משלו, – אלא פחותות משלו. לא עוּבדות חדשות יש להן ערך, אלא אותה החמימות הפנימית, המתיכה וממוגגת את העוּבדות אשר לכל אחד ואחד. החמימות היא היא המביאה אותך לידֵי יחס וקשר נאות עם אוצרות מלֵאים עוּבדות. המגרעת העִקרית אשר בבני־אדם בעלי מזג מצֻין ויבש היא זו, שהם חסרים רוח חיה. רוח זו נראית בעיניהם ככח אשר לא־יאֻמן, מעֵין מת שהֶחיה אותו אלהים. אדם פרוש ומתבדל רואה את המעשים, שאחרים עושים אותם בסיוע של הכח הזה, מתוך רגש שיש בו משום פחד. רוח זו היא מחוץ לרשותו ויכלתו של אדם שכזה, כמוהו בגבורתו של בעל לב הארי או ככח ידיו הכביר של פועל אירלַנדי במסילת־הברזל. היה מי שאמר, שההֹוה והעתיד תמיד מתחרים זה בזה. הרוח החיה היא היא עצם כחו של ההוה ויצירותיה דומות למעשה הבנין של פירמידה. היא יוצרת רוזנים, שרי־צבא או חברים טובים. לעֻמת תוצאות שכאלה כמה דל ועני הוא הזִכּרון עם סִמנו העשוי עור! אפס החמימות הזאת, המלאה יצירה, אצורה במצב כמוס בכל מערכות הבריאה למיניה ואינה באה לידֵי גלוי אלא על־ידי החכוך בחברה. כשם שאמר בֵּיקון על מדות הנִמוס, ש„בכדי לסַגל אותן מן הצֹרך הוא רק שלא לבוז להן“, אף אנו נאמר על הרוח החיה, שהיא הִנֶּהֶ תולדה חפשית של הבריאות ושל מנהג החברה. „כי מנהג דרך־ארץ למֵדים בני־האדם כדרך שהם קולטים את המחלות: איש מאת רעהו”.

אפס מחברת הבריות צריך אדם להיות נהנה רק בשעורי־מדה מִצערים מאד. אם הבדידות אינה אלא יהירות, הרי החברה יש בה משום גסות. יש אשר יתרונותיו המצֻיָּנים של היחיד נחשבים לו בחברה למגרעות. בשל רגשות הסימפַּטיה שלנו אנו יורדים על־נקלה מטה, כשם שעלִינו מעלה. יודע אני אנשים הרבה מאד, אשר ירד כבודם בגלל רגשות הסימפטיה שלהם; שאיפותיהם היו מטבען נשגבות מאד, אבל היחס שלהם אל ההמון הגס אשר מסביבם היה רך ונוח ביותר. אין בני־האדם מסֻגלים לחיות יחד על־פי זכֻיותיו ומעלותיו של כל אחד ואחד, והרי הם מסתַּגלים איש אל רעהו על ידי חסרונותיהם ומומיהם, – על ידי אהבתם לפטפוטי מלים, או על־ידי סבלנות גלוּיה וטוּב־לב מעֵין זה המצוּי אצל בעלי־החיים. הם מקלקלים ומשביתים את כל שאיפה נמרצה המצוּיה באדם.

אין לך תקנה לתקלה זו אלא להגביר את כל אחד ממערכי־הלב האלה על חבֵרו. השיחה עם הבריות לא תקלקל אותנו, אם אך נבוא אל האסֵפה, כשאנו לבושים מלבושנו אנו וכשדִבּורנו אנו בפינו ומתוך כֹחה של הבריאות לבחור באשר לנו ולזרוק הצִדה מה שלא לנו הוא. מן הצֹרך הוא שתהיה לנו חברה; אבל תהי זאת חברה ולא מעשה חליפין של חדשות או אכילה מתוך פנכה אחת. הלזה יִקָּרֵא חברה, אם אדם יושב על אחד הכסאות שלך? אני יכול ללכת לבתיהם של שארי־בשרי הקרובים ביותר, מפני שאינני רוצה להיות בודד ביניהם. אין החברה קַיֶּמת אלא מתוך קִרבה כימאית שבין חבריה ולא בדרך אחרת.

כנוס יחד את כל חבורה של בני־אדם שאתה רוצה ותן להם חֹפש גמור לשוחח ולהשתעות ככל העולה על רוחם, ומיד אתה רואה, שקבֻצות וזוגות מתפלגים מאליהם. על המֻבחרים שבבני־אדם מטילים על־פי־רֹב אשמה, שפּרושים ומֻבדלים הם. אבל נכון יותר היה הדבר, אלמלי אמרנו, שהם מתפרשים כשמן המתפרש מן המים, או כילדים הנבדלים מן הגדולים, מבלי להרגיש מתוך־כך שום רגשי אהבה או שנאה, אלא כל אחד ואחד מבקש את הדומה לו; וכל מעשה התערבות לתוך יחסי הקִרבה האלה היה מביא לידֵי לַחץ ומָחֲנָק. כל שיחה אינה אלא נסיון של מגנֶטיסמוס. אני יודע, שידידי נאה מדַבּר; ואתה יודע, שאין הוא מֻכשר להוציא מפיו אפילו פתגם מחֻכּם אחד: כל אחד מאִתּנו ראה אותו בתוך חבורה אחרת. בחר לך את בני־חבורתך, ואם אַיִן, מוטב שלא תזמין אליך איש. זַוֵּג־נא את סטֻבּס ואת קוֹלרידוש, את קוִינּטִילְיָנוּס ואת הדודה מרים זוגות זוגות ואתה עושה את כֻּלם לאנשים אֻמללים. השיחות המצוּיות בטרקלינים הִנָּן מעֵין מקהלת משוררים, שהבהילו ועָרכו אותן בלי הכנה קודמת. הניחה לכל אחד לבקש את בן־זוגו וכֻלם יצפצפו בעליצות כצפרים.

מדת דרך־ארץ יותר נעלה תחזיר ליָשנה במנהגינו מדרגה ידועה של הגות כבוד, אשר אבדה לנו. מה לעשות לצעירים הללו, הפורצים את כל הגדרים ונוהגים את עצמם בכל מקום כבני־בית? אני רואה ומכיר תֵּכף־ומיד, אם מקֻבּל אני על איש־שיחי, אם לאו; ואם חברתי אינה רצויה, הרי שום חבלים שבעולם לא יוכלו לעצרני. מן האפשר היה לנו לחשוב, שהקִרבה הרוחנית תהא מכריזה על עצמה מתוך מדת־גומלין בטוחה וקבועה ביותר.

גם בנדון זה, כאשר בהרבה מקרים אחרים, מוצא לו הטבע תענוג בכך, שהוא מעמיד אותנו לתוך הפכים ונִגודים קִיצוניים, ובִטחתנו תלויה בחריצותנו וכשרוננו להחזיק בקַו האלכסון של הכֹּחות הפועלים עלינו. הבדידות אינה נוחה לחיים, והחברה יש בה משום פֻּרענות לאדם. ולפיכך עלינו להיות שרוּים בראשנו בתוך האחת ובידינו העסקניות בתוך האחרת. אנו נְקַיֵּם את התנאים הנצרכים ונשמור את מדת הקצב הנאותה, אם אך נחזיק בקוממיותנו, ועִם זה לא נְאַבֵּד את רגשי החִבּה והרצון שלנו אל הבריות. הסוסים הנפלאים האלה נזקקים לכך, שיהיו נוהגים אותם בחריצות ידים יתרה. אנו צריכים לבדידות שכזו, שתהא הולכת ומשפיעה עלינו מגלוּיי השכינה שלה גם בשעה שאנו נמצאים ברחוב ובתוך ארמונות; כי רֹב בני־האדם אימה מוטלת עליהם בחברה, וכשאתה מדַבּר עמם ביחידות, אתה שומע מפיהם דברים נאים, אבל אין הם מֻכשרים להשמיע את הדברים האלה בקהל. אבל אל־נא נהיה עבדים למלים. חברה ובדידות אינן אלא שמות המתעים את האדם. לא חשוב הוא הדבר, שיהא אדם רואה לפניו אנשים במספר רב או מעט, אלא מן החשיבות הוא, שיהיוּ רגשי חִבּה ורצון מוכנים ומזֻמנים בלבו בכל עת; ואדם בעל רוח בריאה יהא הולך ומוציא את כללי העִקרים שלו מתוך מעמקי הסתכלותו הפנימית, כשהוא הולך ומתנשא למעלה לידֵי מרומים זַכּים של צדק מספיק ומֻחלט, והחברה תהיה מקֻבלת עליו כיסוד טבעי, אשר העִקרים הללו צריכים להתקַיֵּם בו לידי שִׁמוש במעשה.