קשה לקבוע בדיוק את ראשיתה של ספרות הגאונים. התשובות העתיקות ביותר הן מסוף המאה השביעית לרב ששנא גאון סורא (לפני 689), החבורים הראשונים של הגאונים שהגיעו לידינו מוצאם מאמצעיתה של המאה השמינית; ואולם, אין ספק בדבר שבחבורי הגאונים המאוחרים הושקע חלק הגון מפירושיהם ופסקיהם של הגאונים הקדמונים, שנמסרו מדור לדור בעל פה או ע“י “מגלות סתרים”, שבהן היו התלמידים רושמים לעצמם את דברי רבותיהם. כך מוצאים אנו למשל פיסקא אחת בס' הלכות גדולות¹, שרב האיי מביאה באחת מתשובותיו מלה במלה, מבלי להזכיר את ההלכות הגדולות, והוא מגלה לנו את מקורה: “דבר זה כתבוהו ראשונים אחד אחד במגלת־סתרים שכות' בה זכרונות שמועותיו לעצמו משום ראשוני ראשונים קודם למר רב יהודאי גאון ז”ל”². ויש פיסקאות רבות בס' הלכות גדולות ובשאר חבורי הגאונים ותשובותיהם ששלשלת היוחסין שלהן מגיעה עד רבנן סבוראי או עד “רבואתה דבתר רבנן סבוראי”. אף רב שרירא³ מביא פירוש לדברי הגמרא בב“מ קה, ב: “האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון”, והוא כותב בראשו: “כבר נקיטי רבנן פירושא דרבנן סבוראי דבתר הוראה והכין אמרו…” ואחר סיום הפירוש הוא כותב: “אלין מילי בסדר הזה וכלשון הזה אתאמרו משמא דרבנן סבוראי ותדיר בפומיהון דכולהון רבנן בתלמוד…”. וכל הפירוש הזה הובא מלה במלה בקצת יותר אריכות, בס' ה”ג⁴. כיוצא בזה מעיר רב האיי על דברי בה“ג (שבת פכ"ד) בבאור המקור לדברי ר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה בשבת::הני מילי דכתיבין בהלכות רבואתא דבתר רבנן סבוראי פרישו להו”⁵.

מרובות הן הדוגמאות הללו ונסתפק בעוד שתיים מהן:

א. רב שרירא ורה“ג כותבין על פסק אחד בענין קבלת קרובים לדיינין: “וסדירן בפומא דרבנן, משמא דרבואתא ראשונים דמן בתר סאבוראיי כי היכין דסדיר גמרא אילין מילי כלשון הזה…”⁶. ודברים אלו באו גם בה”ג ה' נחלות (ד“ו ק”ז א') והל' עדות.

ב. בפירוש הסוגיא בכתובות טו, א, כותב רב האיי לשואליו: “ואתם חבירינו שמרו מפינו דברים שהן מסורת בידינו מפי אבותינו ואבות אבותינו מדורות הרבה כלשון הזה”⁷. והדברים נמצאים כמעט בלשונם בשאילתות סי' צה.

אנו רואים איפוא שלא רק מגלות הסתרים של הקדמונים נשמרו בישיבות, אלא גם הפירושים והפסקים שנאמרו בע“פ היו נמסרים מלה במלה לדורות הבאים. וידועה בענין זה תשובת רב שרירא⁸ : “ואנחנא בריר לנו טובא מאי דהוי ביומי מר רב פלטוי ומר רב אחא ומר רב מתתיה גאונים ז”ל במאי (צ"ל: כמאי) דבריר לנא מאי דחזיניה, וידעינא דוכתיה דחד חד ומושב דיליה והרבה משיחות דילהון ויומא יומא מן פירוקַיה, היכא הוי יתיב ומאי דרש ומאי אתמר במתיבתיה… ואית מדינאי ושמועות דקיימן בלבנא כמאן דחזיניה ושמעיניה ואלו העדנו עלינו את השמים ואת הארץ דהכא מר רב צמח גאון (ו)דרש כן וכן הוה אפשר אף הכין ר' דוסא בן הרכינס…”. הדברים האלה חשובים לנו מאד, והם מגלים לנו יותר מטפח על שלשלת הקבלה של הגאונים. כל מי שיבוא לעסוק בס' השאילתות, הלכות פסוקות והלכות גדולות יש לו להקדיש תשומת־לב מיוחדת לנתוח המקורות שהשתמשו בהם, ועי“ז יתגלו לנו רשמים רבים מראשית היצירה הספרותית של הגאונים. יש להוסיף ולציין, כי כמה פעמים מביאים הגאונים האחרונים בסתם דברים הנמצאים בה”ג, ומשמע שהגיעו לידם במסורת קדמונים, ובאמת, יש והם מביאים דברים כאלה בצורה כזו כאילו היו מגוף התלמוד⁹

אולם לא רק בתוך חבורי הגאונים המאוחרים הושקעו הרבה מפירושיהם, קושיותיהם ותירוציהם של הגאונים הקדמונים, כי אם גם בתוך התלמוד עצמו. רש"ג באגרתו (הוצ' לוין עמ' 71), אחרי שהוא מדבר על פעולתם של הסבוראים, הוא מוסיף:

רב עינא ורב סימונא הם אחרוני הסבוראים, אולם רבנן דבתריהון, הגאונים הראשונים, קבעו בגמרא כמה סברות, פרושים ופסקים. הנה הסוגיא בראש קדושין, שלדברי רש“ג נקבעה בגמ' ע”י “רבנן סבוראי בתראיי”, מוצאים אנו במקום אחר את שם החכם שקבע אותה בגמ' והוא רב הונא גרון סורא (בשנות 650–655), כי כך כותב בעל ס' העטור¹⁰, אחר שהוא מוסר שרב הונא השתתף בתקנה המפורסמת שתקנו הגאונים הקדמונים בענין האשה המורדת על בעלה, הוא מוסיף: ואיהו תני הויא דהאשה נקנית. דבריו לקוחים בודאי מתשובות הגאונים.

והנה רש“ג עצמו, מוסיף: ודזוד מיניה נמי. ואמנם הראו כבר החוקרים, ביחוד רצ”ה חיות¹¹, שי"ר¹² ובריל¹³ על כמה וכמה סוגיות הדומות לזו שבריש קדושין בתוכנם ובסגנונם והן, כנראה, מן הסבוראים האחרונים או הגאונים הראשונים, כגון:

1. יבמות ב, ב, מכדי כולהו, עד ג, ב, מנה“מ דת”ר אשה אל אחותה.

2. נדרים ב, ב, מ"ש גבי נדרים דקתני להו לכלהו, עד ג, ב, לנדור נדר נזיר להזיר תניא להזיר לעשות כנויי נזירות כנזירות.

3. סוטה, הקטע הראשון של הגמ' שם, מכדי תנא מנזיר קסליק וכו'.

4. שבועות ב, ב, מכדי תנא ממכות סליק, עד ג, א, שהן ד' קודש ומקדש.

כל הסוגיות האלו, ועליהן יש להוסיף עוד אחרות, העוסקות בעיקר בבאור לשונה של המשנה הראשונה שבמסכת ובבאור השייכות של מסכת זו אל המסכת שקדמה לה.

יש בתלמוד עוד פירושים רבים, שהראשונים כבר העירו עליהם שאינם מעיקר התלמוד אלא שהן לרב יהודאי גאון ולהגאונים שקדמוהו, ונכתבו מקודם ע“י התלמידים על גליון הגמרא ומשם נכנסו אל פנים הגמרא. מספר הוספות אלו הוא די גדול ביחוד בפרקים הראשונים של מס' ב”מ. נקח למשל ב“מ פ”א:

דף ב, א–ב, ב, עד לימא מתניתין דלא כבן ננס (מאה שערים על הרי“ף; גנז”ק ה, 143).

דף ג‘, א. בין לרבנן בין לר’ יוסי עד תני ר' חייא. כל הלשון הזה אינו מעיקר הגמ' אלא מלשון רב יהודאי גרון ופתקוה ספרי בעיקר הגמרא (ריטב"א).

דף ה, א. ולמ“ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה עד ת”ש דתני רמי בר חמא (עי' גנז"ק ד, עמ' 59).

דף ז, ב, מן “דאמר הכי שטרא דאית ביה זמן כמה שוה” עד “אלא לדמי ה”נ לדמי".

דף יב, א. זרק ארנקי מפתח זה ויצא מפתח אחר והפקירו לכל הקודם (רמב"ן).

דף יג, א. משום דקשיא ליה עד אלא הא דתנן (רשב“א ור”ן).

דף יג, ב. ותיובתא דר' אלעזר בחדא ותיובתא דשמואל בתרתי (קטע שלם).

דף יט, ב, שתי הוספות: א) מתניתין דקתני הא אמר תנו נותנין עד מתקיף לה רב זביד. ב) מתניתין דקאמר תנו נותנין עד ת"ר מצא שובר.

הרי שבע הוספות מיוחסות ברובן לרב יהודאי גאון רק בפרק א', אבל באמת הן לסבוראים או לגאונים הראשונים, וכל הבקי בלשון התלמוד ובלשון הגאונים יכיר את רובן תיכף לפי הגון הלשוני המיוחד להן.

והנה יש הבדל גדול בין פירושי הסבוראים והגאונים הראשונים הקרובים להם ברוח ובזמן, ובין ההוספות המיוחסות לרב יהודאי, רבותיו ותלמידיו. בעוד שהסבוראים והגאונים הראשונים הכניסו בעצמם את פירושיהם ופסקיהם לתוך התלמוד, הרי אלה שבאו אחריהם כבר לא נתנם לבם לעשות כך. היתה כבר הרגשה כללית שהתלמוד נחתם ועליו אין להוסיף כלום. וההוספות נכנסו, כמו שאמרתי, ע"י המעתיקים מן הגליון אל הפנים. על האפשרות הזאת כבר כתב רב האיי באחת מתשובותיו¹⁴.

עוד יש להעיר שקצת מן ההוספות המיוחסות ע“י הראשונים לרב יהודאי גאון הן באמת יותר עתיקות. הנה למשל ב”ב סב, ב, מן “ושמעינן מתרוייהו לישנא דרבא” עד “אתמר לה להאי גיסא”, כותב שם הרמב“ן בחדושיו: “ולשנא דמר רב יהודאי גאון הוא… וקבלה היא ביד הגאון ז”ל בזו ומרבנן סבוראי קבלו”. ואמנם פיסקא זו באה בשלמות גם בשאילתות, שאילתא קטו¹⁵.

הנה כי כן עלינו לחפש את הגרעינים הראשונים של ספרות הגאונים או בתלמוד עצמו, או בספרי הפסקים והתשובות של הגאונים המאוחרים. זהו במה שנוגע לפירושי התלמוד ופסקי הלכות, אלה נאמרו בתוך כתלי הישיבות העתיקות אשר בבבל ונרשמו ע“י תלמידיהם של הגאונים במגלות הסתרים שכתבו בהן “זכרונות שמועותיהם לעצמם”. ואולם הספרות במובן המקובל עכשיו, במובן של דברים הנכתבים על ספר בכדי להפיצן על פני חוץ, מתחילה, כנראה, עם תשובות הגאונים. תשובות אלו ראשיתן היתה מצערה, אבל בסוף תקופה”ג עלה מספרן לאלפים והגיע אולי לרבבות. בראשיתה של תקופה“ג פנו אל גאוני הישיבות רק קהלות בבל ופרס והארצות הסמוכות להן, והן היו מציעות את רוב שאלותיהן בעל פה ע”י התלמידים שהיו הולכים ללמוד בישיבות, או ע“י החכמים וחשובי הקהלות שהיו באים אל הישיבות בחדשי הכלה, ועל השאלות שבעל פה קבלו גם את התשובות בעל פה. ואולם בה במדה שהתפשט התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל הקרובות והרחוקות התרבה מספר השאלות שבאו מארצות רחוקות ונתרבו התשובות. השפעת הישיבות הבבליות גדלה יותר ויותר והן שמשו מרכז רוחני בשביל כל היהודים בכל מקום שהם. בית הדין שעל יד שער הישיבה נקרא אז “בית דין הגדול של כל ישראל”. התשובות שהגיעו לנו מן הגאונים שחיו במאה וחמשים השנים הראשונות של תקופה”ג, היינו עד זמנו של רב יהודאי גאון, הן מעטות מאד, ואינן מצטרפות אף לחמשים.

את הספרות ההלכית של הגאונים יש לחלק איפוא לשלשה סוגים: א. פרושים לתלמוד וספרי מבואות. ב. ספרי פסקים והלכות. ג. התשובות.

חלוקה זו מתאימה כמעט גם להספרות הרבנית שאחרי תקופה"ג, ואין לנו אלא ספרים אחדים בלבד שאינם נכללים בסוגים האמורים. אנו נפנה בראש וראשונה אל הפירושים לתלמוד.