קשה לקבוע בדיוק את ראשיתה של ספרות הגאונים. התשובות העתיקות ביותר הן מסוף המאה השביעית לרב ששנא גאון סורא (לפני 689), החבורים הראשונים של הגאונים שהגיעו לידינו מוצאם מאמצעיתה של המאה השמינית; ואולם, אין ספק בדבר שבחבורי הגאונים המאוחרים הושקע חלק הגון מפירושיהם ופסקיהם של הגאונים הקדמונים, שנמסרו מדור לדור בעל פה או ע“י “מגלות סתרים”, שבהן היו התלמידים רושמים לעצמם את דברי רבותיהם. כך מוצאים אנו למשל פיסקא אחת בס' הלכות גדולות¹, שרב האיי מביאה באחת מתשובותיו מלה במלה, מבלי להזכיר את ההלכות הגדולות, והוא מגלה לנו את מקורה: “דבר זה כתבוהו ראשונים אחד אחד במגלת־סתרים שכות' בה זכרונות שמועותיו לעצמו משום ראשוני ראשונים קודם למר רב יהודאי גאון ז”ל”². ויש פיסקאות רבות בס' הלכות גדולות ובשאר חבורי הגאונים ותשובותיהם ששלשלת היוחסין שלהן מגיעה עד רבנן סבוראי או עד “רבואתה דבתר רבנן סבוראי”. אף רב שרירא³ מביא פירוש לדברי הגמרא בב“מ קה, ב: “האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון”, והוא כותב בראשו: “כבר נקיטי רבנן פירושא דרבנן סבוראי דבתר הוראה והכין אמרו…” ואחר סיום הפירוש הוא כותב: “אלין מילי בסדר הזה וכלשון הזה אתאמרו משמא דרבנן סבוראי ותדיר בפומיהון דכולהון רבנן בתלמוד…”. וכל הפירוש הזה הובא מלה במלה בקצת יותר אריכות, בס' ה”ג⁴. כיוצא בזה מעיר רב האיי על דברי בה“ג (שבת פכ"ד) בבאור המקור לדברי ר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה בשבת::הני מילי דכתיבין בהלכות רבואתא דבתר רבנן סבוראי פרישו להו”⁵.

מרובות הן הדוגמאות הללו ונסתפק בעוד שתיים מהן:

א. רב שרירא ורה“ג כותבין על פסק אחד בענין קבלת קרובים לדיינין: “וסדירן בפומא דרבנן, משמא דרבואתא ראשונים דמן בתר סאבוראיי כי היכין דסדיר גמרא אילין מילי כלשון הזה…”⁶. ודברים אלו באו גם בה”ג ה' נחלות (ד“ו ק”ז א') והל' עדות.

ב. בפירוש הסוגיא בכתובות טו, א, כותב רב האיי לשואליו: “ואתם חבירינו שמרו מפינו דברים שהן מסורת בידינו מפי אבותינו ואבות אבותינו מדורות הרבה כלשון הזה”⁷. והדברים נמצאים כמעט בלשונם בשאילתות סי' צה.

אנו רואים איפוא שלא רק מגלות הסתרים של הקדמונים נשמרו בישיבות, אלא גם הפירושים והפסקים שנאמרו בע“פ היו נמסרים מלה במלה לדורות הבאים. וידועה בענין זה תשובת רב שרירא⁸ : “ואנחנא בריר לנו טובא מאי דהוי ביומי מר רב פלטוי ומר רב אחא ומר רב מתתיה גאונים ז”ל במאי (צ"ל: כמאי) דבריר לנא מאי דחזיניה, וידעינא דוכתיה דחד חד ומושב דיליה והרבה משיחות דילהון ויומא יומא מן פירוקַיה, היכא הוי יתיב ומאי דרש ומאי אתמר במתיבתיה… ואית מדינאי ושמועות דקיימן בלבנא כמאן דחזיניה ושמעיניה ואלו העדנו עלינו את השמים ואת הארץ דהכא מר רב צמח גאון (ו)דרש כן וכן הוה אפשר אף הכין ר' דוסא בן הרכינס…”. הדברים האלה חשובים לנו מאד, והם מגלים לנו יותר מטפח על שלשלת הקבלה של הגאונים. כל מי שיבוא לעסוק בס' השאילתות, הלכות פסוקות והלכות גדולות יש לו להקדיש תשומת־לב מיוחדת לנתוח המקורות שהשתמשו בהם, ועי“ז יתגלו לנו רשמים רבים מראשית היצירה הספרותית של הגאונים. יש להוסיף ולציין, כי כמה פעמים מביאים הגאונים האחרונים בסתם דברים הנמצאים בה”ג, ומשמע שהגיעו לידם במסורת קדמונים, ובאמת, יש והם מביאים דברים כאלה בצורה כזו כאילו היו מגוף התלמוד⁹

אולם לא רק בתוך חבורי הגאונים המאוחרים הושקעו הרבה מפירושיהם, קושיותיהם ותירוציהם של הגאונים הקדמונים, כי אם גם בתוך התלמוד עצמו. רש"ג באגרתו (הוצ' לוין עמ' 71), אחרי שהוא מדבר על פעולתם של הסבוראים, הוא מוסיף:

רב עינא ורב סימונא הם אחרוני הסבוראים, אולם רבנן דבתריהון, הגאונים הראשונים, קבעו בגמרא כמה סברות, פרושים ופסקים. הנה הסוגיא בראש קדושין, שלדברי רש“ג נקבעה בגמ' ע”י “רבנן סבוראי בתראיי”, מוצאים אנו במקום אחר את שם החכם שקבע אותה בגמ' והוא רב הונא גרון סורא (בשנות 650–655), כי כך כותב בעל ס' העטור¹⁰, אחר שהוא מוסר שרב הונא השתתף בתקנה המפורסמת שתקנו הגאונים הקדמונים בענין האשה המורדת על בעלה, הוא מוסיף: ואיהו תני הויא דהאשה נקנית. דבריו לקוחים בודאי מתשובות הגאונים.

והנה רש“ג עצמו, מוסיף: ודזוד מיניה נמי. ואמנם הראו כבר החוקרים, ביחוד רצ”ה חיות¹¹, שי"ר¹² ובריל¹³ על כמה וכמה סוגיות הדומות לזו שבריש קדושין בתוכנם ובסגנונם והן, כנראה, מן הסבוראים האחרונים או הגאונים הראשונים, כגון:

1. יבמות ב, ב, מכדי כולהו, עד ג, ב, מנה“מ דת”ר אשה אל אחותה.

2. נדרים ב, ב, מ"ש גבי נדרים דקתני להו לכלהו, עד ג, ב, לנדור נדר נזיר להזיר תניא להזיר לעשות כנויי נזירות כנזירות.

3. סוטה, הקטע הראשון של הגמ' שם, מכדי תנא מנזיר קסליק וכו'.

4. שבועות ב, ב, מכדי תנא ממכות סליק, עד ג, א, שהן ד' קודש ומקדש.

כל הסוגיות האלו, ועליהן יש להוסיף עוד אחרות, העוסקות בעיקר בבאור לשונה של המשנה הראשונה שבמסכת ובבאור השייכות של מסכת זו אל המסכת שקדמה לה.

יש בתלמוד עוד פירושים רבים, שהראשונים כבר העירו עליהם שאינם מעיקר התלמוד אלא שהן לרב יהודאי גאון ולהגאונים שקדמוהו, ונכתבו מקודם ע“י התלמידים על גליון הגמרא ומשם נכנסו אל פנים הגמרא. מספר הוספות אלו הוא די גדול ביחוד בפרקים הראשונים של מס' ב”מ. נקח למשל ב“מ פ”א:

דף ב, א–ב, ב, עד לימא מתניתין דלא כבן ננס (מאה שערים על הרי“ף; גנז”ק ה, 143).

דף ג‘, א. בין לרבנן בין לר’ יוסי עד תני ר' חייא. כל הלשון הזה אינו מעיקר הגמ' אלא מלשון רב יהודאי גרון ופתקוה ספרי בעיקר הגמרא (ריטב"א).

דף ה, א. ולמ“ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה עד ת”ש דתני רמי בר חמא (עי' גנז"ק ד, עמ' 59).

דף ז, ב, מן “דאמר הכי שטרא דאית ביה זמן כמה שוה” עד “אלא לדמי ה”נ לדמי".

דף יב, א. זרק ארנקי מפתח זה ויצא מפתח אחר והפקירו לכל הקודם (רמב"ן).

דף יג, א. משום דקשיא ליה עד אלא הא דתנן (רשב“א ור”ן).

דף יג, ב. ותיובתא דר' אלעזר בחדא ותיובתא דשמואל בתרתי (קטע שלם).

דף יט, ב, שתי הוספות: א) מתניתין דקתני הא אמר תנו נותנין עד מתקיף לה רב זביד. ב) מתניתין דקאמר תנו נותנין עד ת"ר מצא שובר.

הרי שבע הוספות מיוחסות ברובן לרב יהודאי גאון רק בפרק א', אבל באמת הן לסבוראים או לגאונים הראשונים, וכל הבקי בלשון התלמוד ובלשון הגאונים יכיר את רובן תיכף לפי הגון הלשוני המיוחד להן.

והנה יש הבדל גדול בין פירושי הסבוראים והגאונים הראשונים הקרובים להם ברוח ובזמן, ובין ההוספות המיוחסות לרב יהודאי, רבותיו ותלמידיו. בעוד שהסבוראים והגאונים הראשונים הכניסו בעצמם את פירושיהם ופסקיהם לתוך התלמוד, הרי אלה שבאו אחריהם כבר לא נתנם לבם לעשות כך. היתה כבר הרגשה כללית שהתלמוד נחתם ועליו אין להוסיף כלום. וההוספות נכנסו, כמו שאמרתי, ע"י המעתיקים מן הגליון אל הפנים. על האפשרות הזאת כבר כתב רב האיי באחת מתשובותיו¹⁴.

עוד יש להעיר שקצת מן ההוספות המיוחסות ע“י הראשונים לרב יהודאי גאון הן באמת יותר עתיקות. הנה למשל ב”ב סב, ב, מן “ושמעינן מתרוייהו לישנא דרבא” עד “אתמר לה להאי גיסא”, כותב שם הרמב“ן בחדושיו: “ולשנא דמר רב יהודאי גאון הוא… וקבלה היא ביד הגאון ז”ל בזו ומרבנן סבוראי קבלו”. ואמנם פיסקא זו באה בשלמות גם בשאילתות, שאילתא קטו¹⁵.

הנה כי כן עלינו לחפש את הגרעינים הראשונים של ספרות הגאונים או בתלמוד עצמו, או בספרי הפסקים והתשובות של הגאונים המאוחרים. זהו במה שנוגע לפירושי התלמוד ופסקי הלכות, אלה נאמרו בתוך כתלי הישיבות העתיקות אשר בבבל ונרשמו ע“י תלמידיהם של הגאונים במגלות הסתרים שכתבו בהן “זכרונות שמועותיהם לעצמם”. ואולם הספרות במובן המקובל עכשיו, במובן של דברים הנכתבים על ספר בכדי להפיצן על פני חוץ, מתחילה, כנראה, עם תשובות הגאונים. תשובות אלו ראשיתן היתה מצערה, אבל בסוף תקופה”ג עלה מספרן לאלפים והגיע אולי לרבבות. בראשיתה של תקופה“ג פנו אל גאוני הישיבות רק קהלות בבל ופרס והארצות הסמוכות להן, והן היו מציעות את רוב שאלותיהן בעל פה ע”י התלמידים שהיו הולכים ללמוד בישיבות, או ע“י החכמים וחשובי הקהלות שהיו באים אל הישיבות בחדשי הכלה, ועל השאלות שבעל פה קבלו גם את התשובות בעל פה. ואולם בה במדה שהתפשט התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל הקרובות והרחוקות התרבה מספר השאלות שבאו מארצות רחוקות ונתרבו התשובות. השפעת הישיבות הבבליות גדלה יותר ויותר והן שמשו מרכז רוחני בשביל כל היהודים בכל מקום שהם. בית הדין שעל יד שער הישיבה נקרא אז “בית דין הגדול של כל ישראל”. התשובות שהגיעו לנו מן הגאונים שחיו במאה וחמשים השנים הראשונות של תקופה”ג, היינו עד זמנו של רב יהודאי גאון, הן מעטות מאד, ואינן מצטרפות אף לחמשים.

את הספרות ההלכית של הגאונים יש לחלק איפוא לשלשה סוגים: א. פרושים לתלמוד וספרי מבואות. ב. ספרי פסקים והלכות. ג. התשובות.

חלוקה זו מתאימה כמעט גם להספרות הרבנית שאחרי תקופה"ג, ואין לנו אלא ספרים אחדים בלבד שאינם נכללים בסוגים האמורים. אנו נפנה בראש וראשונה אל הפירושים לתלמוד.

כדי להבין את דרכי הפירוש של הגאונים עלינו לשים לב למצב הדברים באותו הזמן. הגאונים ופירושיהם התכוונו בעיקר לאלה העומדים מחוץ לישיבה, יותר נכון לבני הארצות האחרות. בני בבל עצמה כמעט שלא היו זקוקים לפירוש על התלמוד. הן הם דברו עוד בלשונו של התלמוד. רב האיי בפירושיו למלים שונות בתלמוד אומר: “דבר זה ידוע בבבל אף לנשים ותינוקות”. הלשון הארמית עוד היתה מדוברת בפיהם עד סוף תקופה"ג; דרכי החיים שבתלמוד היו בשביל חכמי ותלמידי הישיבות העתיקות לא דברים מן העבר הרחוק, כי אם לקוחים מן ההוה שלהם. בישיבות בבל חיתה המסורת התלמודית מאות בשנים אחר חתימתו, אף שמחוץ לכתלי הישיבה כבר נברא עולם חדש, עולם הפוך. תלמידי החכמים שבבבל לא היו זקוקים, איפוא, בדרך כלל לפירוש תלמודי. מושגי התלמוד היו ידועים להם ורק לפעמים דרשה איזו מלה זרה בתלמוד תרגום או איזה מושג שנטשטש דרש הגדרה חדשה. באשר להמונים שבבבל, הם לא למדו את התלמוד ולא היה בשבילם צורך בפירוש.

אחרת אנו רואים בתפוצות ישראל הרחוקות מן המרכז הבבלי. לפניהם היה התלמוד כספר החתום. לשונו היתה זרה ודורשת פירוש, גם דרך המו“מ התלמודי זר ובלתי מובן. אף חכמים חשובים יכלו אז להכשל בדברים רגילים שבתלמוד, שהיום יודע אותם – בעזרת פרש”י – בר בי רב דחד יומא. הנה הראב“ד בספר הקבלה, בספורו הידוע על ארבעת השבויים, מספר לנו שר' נתן הדיין בקורטובה לא ידע לפרש כהוגן את דברי התוספתא במס' יומא פ”ד: על כל הזאה טבילה, הוא פירש על כל הזאת דם שהכהן הגדול מזה ביוה“כ עליו לטובל במים. וע”ז הקשה לו רב משה ב“ר חנוך: “רבי, פשו להו טבילות”, כי לפ”ז צריך הכהן הגדול לטבול ז' פעמים ובאמת אינו טובל רק ה' פעמים, ופירש ר' משה כהוגן: על כל הזאה טבילה – טבילת האצבע בדם. ובתשוה“ג אנו מוצאים לעתים קרובות שהשואלים – ואף אם חכמים היו – פונים אל הגאון שיפרש להם מקומות שונים בתלמוד, שאין אנו מתקשים בהם כלל. כגון¹: מהו הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י”ג (מנחות לט, א), או פירוש דברי הגמ' בב“מ מז, ב: מאי אסימון? מעות הניתנין בסימן לבית המרחץ². הגאון הבבלי שכתב פירוש לאיזו סוגיא או מסכת מבלי ששאלו אותו קשה היה לו לרדת לדעתם של ההוגים בתלמוד במרחקים ולדעת במה הם עלולים להכשל ומהו הדבר הקשה שבו הם מתקשים. הן אפשר שדווקא אותם המלות או הענינים הנראים לו לפשוטים ביותר, שאינם זקוקים לשום פירוש, מתקשים בהם לומדי התלמוד מחוץ לבבל. הפירושים המספיקים לתלמידי הישיבה בסורא או פומבדיתא אינם מספיקים כלל בשביל לומדי התלמוד שבספרד או צרפת. מצד אחר אנו מוצאים לפעמים, שהגאונים בחשבם שבענין זה או סוגיא זו יתקשו בהם לומדי התלמוד, שאינם רגילים בדרכי המו”מ שלו, האריכו יותר מדי בפירושם, וע"י אריכות זו הכבידו על הלומד הרגיל. ואמנם, אנו רואים שפירושי הגאונים נחלקים לשני סוגים – ולזה עוד נשוב – או שהם מפרשים רק את המלים הקשות והזרות ואת המושגים השונים, בחשבם כנראה שהענין מצד עצמו אינו זקוק כלל לפירוש – כזה הוא למשל פירוש הגאונים לסדר טהרות המיוחס לרב האיי –, או שפירושם הולך בארוכה ומבאר את כל הקושיות והפירוקים לפרטי פרטים. כך הם פירושי הסוגיות השונות ששלח רב האיי לרב נסים מקירואן³ וחבריו, גדולי החכמים שבדור ההוא, ורב האיי עשה זאת מפני שבקשו ממנו “פירושא רויחא דלא אישתייר לן בה ספיקה”⁴. וכך כותב לו רב האיי בתשובה אחת: “וכבר פירשנו את הדבר למעלה פירוש מבואר ואנו מחזירין אותו כאן כדי שלא יעלם ממך”⁵.

אם נשים לב לכל זה נבין את הטעם למה דווקא בבל, אשר נתנה לנו את התלמוד לא נתנה לנו את פירושו, את הפירוש בהא הידיעה. פירושי הגאונים נבלעו ברובם בתוך פירושי המפרשים הצרפתים והספרדים, ומאות בשנים שתינו את מימיהם לא מן המקור הראשון כ“א מכלי שני או שלישי. פירושי הגאונים שהיו מצויים עוד בידי החכמים שחיו בשלש מאות השנים הראשונות שאחרי תקופה”ג, ביחוד אצל הספרדים, נעלמו לגמרי מן העין ואבדו ברובם מן העולם, ורק שאריתם התחילו להתגלות קמעא קמעא במאת השנים האחרונה.

מפירושי הגאונים שאבדו ולא הגיעו לידנו, יש להזכיר את פירושו של רב פלטוי בר אביי גאון פומבדיתא (תר“ב–תרי”ח, 842–858) להתלמוד שנשלח לספרד. אם פירוש זה היה לכל התלמוד כי אז בודאי לא הכיל בתוכו אלא פירושי מלים קשות וזרות, כרוב פירושיהם של הגאונים. מן הפירוש הזה לא הגיעה אלינו, כנראה, אף ציטטה אחת ולא ידענו כלל ממציאותו. זכרו נודע לנו רק מתוך מכתבו של אחד מגדולי ישיבת פומבדיתא שנשלח לספרד, לפי הנראה מתכנו – לרב חסדאי ן' שפרוט, בשנת ד“א תשי”ב (952). אחרי שהכותב מראה על הקשר שהיה קיים זה זמן רב בין יהודי ספרד וישיבת פום ועל חובתם של יהודי ספרד לתמוך בישיבה זו הוא כותב: “וסוף בימי אדוננו מרנא ורבנא פלטוי ראש הישיבה ז”ל שלחו לכתוב להם תלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם“⁶. יהודי ספרד בקשו את התלמוד בעיקר בשביל פתרונו, כי התלמוד גופו כבר נמצא בידם מזמן רב לפני זה, ומסורת עתיקה בידם ש”מר רב נטרונאי נשיא בר חכינאי – הוא ראש הגולה שהודח ממשרתו בשנת 770 בערך והלך לספרד – הוא שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב"⁷.

אף רב האיי גאון חבר פירושים למסכתות רבות, והידועות לנו הן: 1) ברכות. פירושו של רה“ג לברכות נזכר ע”י רב האיי עצמו בתשובותיו⁸ וע“י בן זמנו רב נסים גאון מקירואן בס' המפתח, ופסקאות ממנו הובאו בס' העתים ואצל רבים מן המחברים הראשונים, וביחוד ע”י הרשב“א. בזמן האחרון נתגלו בתוך הקטעים של הגניזה הקהירית חלקים שונים מפירוש זה, שנתפרסמו ע”י ד“ר לוין בגנז”ק וד“ר מאנן בהצפה לח”י שנה ו‘, ועתה נאספו כולם יחד באוצה“ג לד”ר לוין. עוד קטע אחד ממנו, שלא נכנס לאוצה“ג, נדפס על ידי⁹ וע”י מאן¹⁰ נדפסו עוד קטעים, ואם נצרף יחד את כל מה שנדפס כבר יצא לנו פירוש רב האיי לרובה של מס’ ברכות. פירוש זה כתוב באריכות רבה ועל דרך ההרצאה, ז. א. שהגאון אינו מפרק את הסוגיא לחלקיה ולחוליותיה, אינו מפרש כל בטוי לחוד, ולפעמים הוא עובר בכלל על בטוי קשה ומשאירו בלי פירוש – וכנראה לא הרגיש בו הגאון קושי וצורך לפירוש – אבל הוא מרצה על תכנה של הסוגיא והמו“מ שבה, ומכריע בדרך הלוכו את ההלכה בין החולקים. הכרעת ההלכה למעשה היא בשבילו עיקר גדול וחשוב לא פחות מגוף הפירוש. הוא מביא בפירושו כמה פעמים את פירושיהם, קושיותיהם ותירוציהם של גדולי הישיבה בדורות שקדמו לו: ובעי רבנן (אוצה"ג למסכת ברכות, הפירושים עמוד 38) ואהדרו להון (שם), ומפרשי רבנן (44), “ארבעה צריכין חזוק – ברכות לב, ב – כל אילו ההלכות נכוחות ונבונות אין בדבריהם צורך לפירוש, ושאר דראשי יש בהן נכוחים ויש בהן הגדות רחוקות ולאו דסמאכא אינון ורובה דקראיי אסמכאתא ואית בהו מילי שאנו מזכירין ברמז ואמרום גאונים לשפנינו” (45). ואולם, באמת נשארו בעמוד זה כמה דברים הדורשים בשבילנו פירוש, אף שהגאון מצא ש”אין בדבריהם צורך לפירוש“. יש גם שהוא מזכיר בפירושו קצת מאמרים והלכות מן התלמוד מבלי שיפרשן ומוסיף אח”ז: כל ההלכות הללו הזכרו… לומר דלית בהי ספיקא ולא צריכין פירושי (49). מזכיר הוא בשמותיהם את רב אחא בעל השאילתות, רב יהודאי, רב אלעזר אלוף מאספמיא ואחרים. מביא לעתים – אמנם לא קרובות – גם מנהגיהם של בני א"י בזמנו.

נביא בזה שתים־שלש דוגמאות מפירושיו:

על דברי חז"ל (ברכות ג, ב) כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו – הוא אומר: שהיה לדוד סימן בכנור לידע חצות לילה כגון פנגאן שהוא אבן שעות… ויש לומר דברים אחרים שכנורותיהן משוערות במים או באויר מצד אחר, וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכינור.

אין הקומץ משביע את הארי (שם) – הגומא (= הגומץ, חופר גומץ, קהלת י, ח) שעומד בה הארי אינו משביע אותו אם לא ילך לבקש את טרפו. ולפירושו זה הוא מסתייע מן התרגום, המתרגם פחת: קומצא.

כשהוא מגיע לדברי התלמוד בדף נט על הזועות: בשעה שהקב“ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם עד סופו, ויתר המאמרים שם הדומים לו, הוא רואה צורך לעצמו להקדים: “הא מילתא אגדתא היא, ובה ובכל דדאמי לה אמור רבנן: אין סומכין על דברי הגדה. ואורחא דפירושא לברורי תחלה דבין משיקול הדעת ובין מדברי חכמ' לית ספק שהקב”ה אין לדמותו לכל בריה ואין לפניו שחוק ולא דמעות ולא אנחה”. דהיינו, כל הדברים האלו לא נאמרו בתלמוד אלא על דרך משל, כדרך שדברה תורה בלשון בני אדם, וכלפי הקראים, שהיו לועגים על מאמרי חז“ל אלו, שהם מגשימים את הבורא ונותנים לו דמות ותבנית הגוף, הוא מעיר, שהרי גם הנביאים ממשלים ואומרים: עין ה‘, יד ה’, ויחר אף ה'. עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל. כוונת מאמר זה הוא שהקב”ה מיצר בצרתן של ישראל, והן יש בתלמוד כמה מאמרים שהקב“ה משתתף גם בצער היחיד, ובפטירת אנשים צדיקים נראו בשמים סימני השתתפות שונים – על אחת כמה וכמה בצער האומה כולה על הגלות וחורבן ביהמ”ק. ורב קטינא האומר שהזועות באות מזה שהקב"ה סופק מתוך צער את כפיו מצא כבר דוגמא לפניו בדבר יחזקאל: וגם אני אכה כפי אל כפי.

מעין דברים אלו אומר רב האיי גם בפירושו לדברי חז“ל בחגיגה¹¹ על ענין ארבעה שנכנסו לפרדס, והוא כותב שם הקדמה יקרה: “דע כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים. והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותוכן כונתו ואמתת מה שהיה סבור, ואין אנו ערבים עכשיו שהדברים הלכה, ודאי משניות הרבה יש שאינן הלכה, ואנו מפרשים אותם אליבא דמאן דאתנון”. דברים אלו משמשים כעין הקדמה כללית לכל פירושיו של רה”ג במקומות כאלו, והם אופיניים מאד בשבילו.

הארכתי מעט בפירוש רה“ג לברכות, כי ממנו הגיע לנו יותר מאשר מפירושיו ליתר המסכתות, וחלק גדול ממה שאמרתי כאן יכול להאמר גם על יתר פירושיו. פירוש זה מיוחס לפעמים אף לרש”ג, כי רב האיי קבץ תשובותיו ותשובות אביו למסכת ברכות ועשה מהן פירוש, ולכן יש בו הפסקים בן סוגיא לסוגיא, ולפעמים הוא מאריך במקום אחד ומקצר במקום אחר (מאן, שם), אבל יש כמה תשובות לברכות שנכתבו אחרי גמר פירושו זה.

2) שבת. פירוש רה“ג למס' זו נזכר אף הוא ע”י רב נסים בס' המפתח, ודברים רבים ממנו הביא ר“י ן‘¹² ג’אנח בס’ השרשים שלו, הרשב”א בחידושיו ורבים אחרים. את הפירוש למס' זו מזכירים כבר אנשי קירואן. באחת משאלותיהם שערכו לרב האיי עצמו¹³: “ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפי' גבוה שתי קומות ומצאנו בפירושי אדוננו נטריה רחמנא, דהלכה כרבה ומנהגנו כאן בקירואן בבתי כנסיות מתקבצין אנשים בכל ליל יום הכיפורים ופעמים בלילי שבתות וקורין תהלים לאור העששית במקראות…”. ורב האיי כותב בתשובה אחת¹⁴: דחזיתון לנא בפירושי שבת… גם מפירוש רה"ג לשבת התחילו להתגלות קטעים בתוך כתבי־היד של הגניזה, אבל הם מועטים מאד לפי שעה¹⁵.

3) ערובין. עי' הקדמה לאוצר הגאונים למס' זו. כן חבר רה"ג פירוש מלים למס' זו¹⁶.

4) חגיגה. קטעים רבים וארוכים מפירוש רב האיי לחגיגה הובאו בפירוש ס' יצירה לר“י אלברצלוני¹⁷ ואצל מחברים אחרים¹⁸. הטיב לראות י. נ. אפשטיין שתשובות רב האיי אשר בתג”ק ס' עב־עג אינם אלא חלק מפירושו למס' חגיגה פרק ג. אמנם בסוף סי' עב נאמר: שאלו את אדוני (= אדוננו) יהודה אבי אבינו, ומכאן לכאורה שהוא לרב שרירא, אבל כל המחברים מיחסים פירוש זה לרה“ג, ובעצם יכול אף רב האיי לקרוא לרב יהודה אבי אבינו¹⁹. מתוך תשובות אלו ומתוך הדברים המובאים ע”י ר"י ברצלוני אנו רואים שהפירוש היה ארוך מאד, מקדים הוא לכל ענין את כל ההקדמות הדרושות ומבארו מכל צדדיו. עוסק הוא גם בשאלות הפילוסופיא הדתית היוצאות מתוך האגדות של אותה מסכת. וכן גם בשאלות אסטרונומיות ומביא דברים בשם “אנשי המחקר” (פי' ס"י 149, 154).

5) ביצה. פירוש רה“ג למסכת זו הובא ע”י ר"י ן' ג’אנח בס' השרשים שלו ערך את.

6) עבודה זרה. פירושו למסכת זו שונה מפירושיו למסכות שהזכרנו. פירושו זה הוא קצר מאד ותופס בס“ה שני עמודים והוא מצטמצם רק בפירוש המלים הקשות. הוא נכתב בתור תשובה לשאלת רב אלחנן בן רב שמריה מפוסטאט ונדפס בג”ה סי' מו–מז. הפירוש נכתב בשנת אש“ד (=תשנ"ב, 992) עוד בהיות רב שרירא גאון בחיים, וע”כ יש לחשוב שאף הוא השתתף בו. הם גם השתמשו בפירוש רב נחשון למסכת זו²⁰. פירוש זה נזכר כבר כדבר מיוחד לעצמו בהל' שחיטה לר' שמואל ן' גמע. חשיבות רבה יש לדבריו כשהוא מפרש את שמות החדשים והחגים של הבבלים והפרסים, וכן את שמות הצומח והחי, הכלים והמחלות הנזכרים במסכת זו.

7) חולין. פירושו למסכת זו הוא פירוש מלים בלבד²¹.

אפשר שחבר רה"ג פירושים גם למס' אחרות, ואולם מכל פירושיו לא הגיע אלינו פירוש שלם אף למסכת אחת.

אף רב שרירא כתב פירושים לתלמוד. מהם ידוע לנו פירוש מלים מרש"ג לזרעים וטהרות²². וכן חבר פירושים למסכת ברכות²³ ולמסכת שבת²⁴.

מן הפירושים האלו לא הגיע לידינו אף פרגמנט אחד שלם. מתוך הקטעים המובאים בס' העתים נראה שהיה זה פירוש מרווח וארוך. אבל עוד אפשר בכלל לפקפק אם באמת כתבו גם רש“ג וגם רה”ג פירושים נבדלים למסכות אלו. אולי אין כאן לפנינו רק פירוש אחד שנכתב ע“י שניהם יחד, וע”כ יש מן הראשונים מביאים אותם בשם רש“ג ויש בשם רה”ג. אך נדמה לי שיש לנו עסק עם פירושים מיוחדים.

מציאותו של פירוש רב שרירא לג' הפרקים הראשונים של מסכת בבא בתרא היתה ידועה לנו מכבר. ברשימת־ספרים עתיקה מן ה“גניזה” נרשם גם פירוש שלשה פרקים מבבא בתרא לרב שרירא ורב האיי. כמו כן מובאים קצת דברים מפירוש זה בספרי הראשונים: הרי“ף, ס' העיטור והרמב”ן, ועוד לפני שנים רבות אסף רי“נ אפשטיין את הציטטות המובאות מפירוש זה בספרי הראשונים, אבל בין כל המון הקטעים שנתגלו מתוך הגניזה לא נמצא דף אחד מפירוש זה, עד שזכיתי להדפיס²⁵ את הפירוש הזה לדפים כב־כז. ע”פ כת“י פירקוביץ (28 313) בלנינגרד²⁶. פירוש זה אף שיש קוראים עליו גם שמו של רב האיי הוא בלי כל ספק, לרב שרירא, וסגנונו מוכיח זאת ברור. מביא הוא בו דברים בשם זקנו, אבי אביו רב יהודה גאון פום, ובשם מרנא שמואל אלוף שהיה אבי זקנו. יודעים אנו גם את הזמן שבו חבר את פירושו זה, כי הוא מביא מה ששאלו לפניו “במתיבתא בכלא דאדר שנת רפ”ד (ד' תשל"ב = 972) כד תניניה להדין פירקא”. מביא הוא בו דברים בשם רב צמח בן פלטוי גאון פומבדיתא ורב נחשון ורב צדוק גאוני סורא, וכן הרבה דברי קדמונים אחרים. לפירושיו יש ערך חשוב יוצא מן הכלל. את מאמרי האגדה הבאים בדף כה אין הוא מפרש כלל, אף שהם זקוקים לפירוש. הפירוש מכוון בעיקר להוצאת פסק ההלכה מן המו"מ התלמודי.

אף מזלם של פירושי רס“ג לא היה טוב יותר. ר' פתחיה מרגנשבורג (חי בסוף המאה הי"ב) בסבובו מספר ש”בארץ בבל לומדים פירוש רבנו סעדיה שעשה מכל הקרייה ומששה סדרים“. הרי שחבר פירוש לששה סדרי משנה, או לכל התלמוד, במובן המאוחר של ש”ס. בספרות הגאונים נזכרו פירושי רס“ג למקומות שונים בתלמוד, אך אין אנו יכולים לבוא על פיהם למסקנא ברורה, אם הם מראים שכתב פירוש למסכות שונות של התלמוד או שאלה הם פירושים לפסקאות שונות בתלמוד שפרש אותם בתשובותיו לשואליו. אם נקבל את המלה “פרושי” כפשוטה, במובן הרגיל, יוצא שרס”ג כתב פירוש למסכות פסחים, סוטה, בבא מציעא וב"ב, אלא שאף אחד מהם לא הגיע אלינו.

בשנת תרס“ח פרסם רש”א וורטהיימר מירושלים מתוך גנזי הגניזה את פירוש רס“ג למס' ברכות, כתוב ערבית, והוא תרגמו לעברית והוסיף עליו הערות. אין זה פירוש במובן המקובל אצלנו, כי אם פירוש מלים קשות ובטויים לא רגילים, כדרכם של חלק מפירושי הגאונים, רק פה ושם יש שהוא יוצא מדרכו ומפרש את הענין עצמו, או גם פוסק הלכה. ואם כי בראשו של פירוש זה כתוב: “ללפיומי גאון”, להגאון מפיום, כדרך שנקרא רס”ג בפי הקדמונים ע“ש מקום מולדתו, או הפתומי, כי פיום ופתום היינו הך, וכך מתרגם רס”ג בתרגומו לתורה שם המקום פתום – פיום, בכל זאת נחלקו החוקרים על שייכותו לרס“ג. גינצברג²⁷ ואפטוביצר²⁸ סוברים שהוא לרס”ג ואולם עפנשטיין²⁹ פוזננסקי³⁰ ואפשטיין³¹ מתנגדים לדעה זו. רק הפיסקא הראשונה של הפירוש שבראשה כתוב “ללפיומי גאון” ובסופה כתוב “עד להכא” היא לרס“ג. זאת אומרת שמחבר הפירוש הזה לברכות הביא בראש קטע מפירוש רס”ג למשנה. אפשר גם שבתוך פירוש זה משוקעים עוד קצת מפירושיו של רס“ג למשנה, אבל הפירוש בכללו בצורתו של עכשיו אינו לרס”ג³². עתה נדפס שוב פירוש זה ע“י ד”ר לוין באוצה"ג לברכות³³ בשם “לקוטי גאונים”, כי באמת מלוקט הוא מגאונים שונים.

מיתר פירושי הגאונים יש עוד להזכיר:

א. חלק מפירוש גאון קדמון, כנראה רב נטרונאי גאון סורא (853–856), למסכת שבת, דפים ג–נז שנתפרסם על ידי גינצברג³⁴. ב. חלק מפירוש רב נחשון (874–882) למסכת עבודה זרה, ב“ב וסנהדרין³⁵. את שמו של מחבר הפירוש הזה אנו יודעין מתוך זה שהוא מביא פירוש לדבר אחד בשם: “כך פירש בה אבא מרי בר (=מר) רב צדוק ראש ישיבה”³⁶. בנו של רב צדוק היה רב נחשון. בפירושו זה של רב נחשון כבר השתמשו רב שרירא ורב האיי בפירושם הקצר למס' זו שכבר הזכרתיו. רב נחשון כתב פירוש גם למס' בבא קמא, שהובא בפירוש הגאונים לטהרות, כלים פרק כח. גם רנ”ט וגם רנ“ח משתמשין כבר במלים ערביות. כל הפירושים האלה, 13 כפירוש רב שרירא ורה”ג על ע“ז, נכתבו בתור תשובה לבקשת השואלים ולא בתור ספר (רב נחשון פונה במקום אחד אל השואל: “ודקא מבעיא ליה למר…” ערך מתלעין). ואל יפלא הדבר בעינינו, הן אגרת רש”ג המפורסמת, הגדולה בכמותה ואיכותה ומוסרת את כל דברי ימיה של התושבע“פ מראשית ימי בית שני עד זמנו הוא, נכתבה בתשובה על שאלת חכמי קירואן. אף סדור רב עמרם, על סדר תפלות וברכות של כל השנה והדינים הקשורים בהם, נכתב לבקשת אחד השואלים מחכמי ספרד. ג. פי' מלים ומושגים לסנהדרין פרסם ווייס בס' היובל לבהמ”ד לרבנים בבודפשט עמ' פ–פג.

עתה הגענו לפירוש על סדר טהרות המיוחס לרב האיי. זהו הפירוש היחיד של הגאונים למשנה שהגיע אלינו בשלמות, וערכו גדול מאד. הפירוש הזה שימש מקור נאמן לבעל הערוך שהכניס כמעט את כולו לתוך ספרו ומביאו כחמש מאות פעם. וכמו כן סמכו עליו בפירושיהם מפרשי המשנה הבאים, כגון הרמב“ם ור”ש משנץ. חשוב הוא גם מצדו הספרותי ועוד יותר מצדו הפילולוגי־ארכיאולוגי. פירוש זה, שנדפס בראשונה ע“י ר”י רוזנברג ב“קובץ מעשי ידי גאונים” (ברלין תרט"ז) באופן משובש מאד, יצא מחדש בהוצאה מדעית ע“י רי”נ אפשטיין, שהקדיש לו גם מבוא גדול לברור כל השאלות הקשורות בו. כל מי שרוצה לעמוד על כל הפרטים יעיין במבואו, ואני אתעכב רק על מחברו של הספר ומקורותיו.

מי הוא מחברו של הפירוש הזה? הפירוש נמצא בכת“י יחיד בעולם, כת”י ברלין מס' 685, שממנו נדפסו גם תג“ק. – חוץ מזה נתגלו קטעים אחדים ב”גניזה“. והנה החכמים שי”ר וקאסיל בהקדמתם לתג“ק מיחסים את הפירוש הזה לרה”ג מבלי להביא ראיות לדבריהם, אף שבכתב־היד אין עליו כתובת שתעיד מי הוא בעליו. עליהם נסמך גם המו“ל, ואף על יסוד זה שציטטים ממנו מובאים ברש”י ובס' הערוך על שם רה“ג. לדעה זו הסכים גם רייפמן³⁷, ואחריו נמשכו רבים. הראשון שפקפק בזה הי' החכם ב”ג (= בער גולדברג). הוא הראה קודם כל שהערוך מביא כמעט תמיד את הפירוש הזה בלי שם מחברו, יצאו מן הכלל שני מקומות. לעומת זה הנה הוא מביא פירושים שונים בשם רב שר שלום גאון (849–853) הנמצאים בפירוש שלנו, וע“כ החליט שפירושנו הוא קדום והוא לרב שר שלום³⁸. לדעתו זו הסכים גם יה”ש³⁹, והביא עוד ראיה לכך שפירוש זה אינו לרה“ג, והיא ידיעת היוונית. יש בפירוש זה כמה מלים המתפרשות ע”פ הלשון היוונית, והן רה“ג עצמו מודיע בפירושו למס' ע”ז שהזכרתי: וכל אותם הדגין הזכורין כאן לשון יוני הן ואין אנו מכירין בהן (ג"ה מז). ועל פירוש מלת “אנדיפא” (שבת פ, ב) הוא כותב: “שאלנו את היונים התלמידים המצויין לפנינו מן קצטנטיניה ואמרו כי ידוע זה בלשון יווני וברור כי כל דבר אבד… קוראין אותו בלשון יווני אנפדי” (ג"ה רבה). ואף רייפמן עצמו⁴⁰ חזר בו והסכים שאינו לרה"ג. הלברשטם⁴¹ לעומת זה מבטל את הוכחותיו של גולדברג. הערוך לא יחס את הפירוש שלנו לרב שר שלום. הוא רק מביא פירושי קצת מלים ממס' שבת בשם רב שר שלום והם נמצאים גם בפירושנו. זה מראה רק שפירוש רב שר שלום לשבת שימש כבר מקור למחבר הפירוש שלפנינו. ומה שנוגע לידיעת היוונית שבפירוש, הנה אפשר שפירוש המלות היווניות היה ידוע לרב האיי במסורת, או ששאל את התלמידים היוונים שישבו לפניו, כמו שראינו כבר במקרה אחר.

מן החוקרים האחרונים טפל בשאלה זו גינצברג⁴² והוא מתנגד להמיחסים פירוש⁴³ זה לרב האיי, מטעמים אלו: א) קשה להניח ש“גאון”, ועוד גאון גדול במעלה כרב האיי, יכתוב פירוש לסדר הקשה ביותר במשנה ויסתפק רק בפירושי מלים קשות מבלי לפרש את גוף הענינים החמורים. ואם כדעת ווייס⁴⁴ שכתב פירושו בשביל יודעי התלמוד במדה הגונה, שהענין ידוע להם, הן לאלה ידוע ודאי גם פירוש כמה מלים הבאות בפירוש זה, כגון כדור, ספסל וכו'. ב) ידיעת היוונית, שכבר דברנו ע“ז. ג) המפרש מרבה להביא את הירושלמי, ובקי גם במנהגי א”י ובדרכי החיים בה, והן רב האיי לא היה בא"י (בנגוד לאותה אגדה שבספר חסידים הוצ' מק"נ סי' תרל). ד) נפלא הדבר שרב האיי לא יזכיר בפירוש זה את אביו, אף שהוא מזכיר את הגאונים רב נחשון ורב סעדיה. ואולם, באמת אין כל ראיותיו של גינצברג מכריעות.

אחרי חקירה רבה וארוכה הוכיח אפשטיין שלר“י ן' ג’אנח, בן דורו הצעיר של רב האיי, לא היה ידוע כבר מי הוא מחברו של פירוש זה, והוא מיחסו מיד ל”גאונים" סתם, או קורא לו: “פירושי מלים למשנה” סתם. הפירושים שר“י ן' ג’אנח מביא בשם רב האיי, קצתם אינם בפירוש זה וקצתם עומדים בנגוד לו. גם קדמונים אחרים, כגון ר' שמואל ן' גאמע, אינם מיחסים פירוש זה לרה”ג כי אם סתם לגאון, ואף מה שהערוך מביא משם רב האיי מתנגד לעתים קרובות לדברי הפירוש שלנו. רק חכמי מגנצא, ווירמייזא ותלמידיהם מיחסים פירוש זה לרב האיי, בלי פקפוק, אבל לאלה, הרחוקים מבבל, היה רב האיי בשבילם הגאון סתם, וכיון שהפירוש מיוחס ל“גאון” יחסוהו לרב האיי, וביחוד בשים לב לזה שרב האיי כתב באמת פירושים למס' שונות במשנה ותלמוד. לעומת זה הספרדים והאיטלקים חשבוהו לפירוש אנונימי. על זה יש להוסיף מה שכבר העיר גינצברג על ידיעתו הרבה של המפרש בדרכי החיים שבא“י. אמנם מוצאים אנו שרב האיי עמד בחליפת מכתבים עם חכמי א”י והוא מזכיר בתשובותיו קצת ממנהגי א“י, עם כל זה אין זה מספיק לידיעת דרכי החיים והפרטים הגיאוגרפיים שבא”י.

ועוד דבר: רב האיי היה גאון פומבדיתא, והמקורות שהמפרש משתמש בהם כולם מקורות סוראים: הלכות גדולות, פירושי רב שר שלום, רב נטרונאי, רב עמרם ורב נחשון, כולם גאוני סורא, ואילו מגאוני פומבדיתא לא נזכר אף אחד, אף לא רב צמח בן פלטוי, שחבר ספר כעין ספר הערוך, פירוש למלים קשות בתלמוד – אף שהיתה לו כמה פעמים ההזדמנות לכך. ומכאן שהמחבר היה מחכמי סורא.

נראה, שהמחבר היה רב סעדיה. כבר אמרנו שר' פתחיה מרגנשבורג מזכיר פירושו של רס“ג לשיתא סדרי משנה. רב סעדיה ישב בארץ ישראל שש שנים שלמות (משנת תרע“ה עד שנת תרפ”א). המפרש מכיר את ההבדלים הדקים בין הערבית המדוברת בארץ ישראל ובין זו המדוברת בבבל. הוא יודע להבדיל גם בין הארמית הבבלית ובין הארמית שבא”י. נוסף לכל זה הנה יש שורה שלמה של באורים בפירוש סדר טהרות המתאימים לפירושי רס"ג בפירושו לס' יצירה ובספר האגרון שחבר.

אמנם, יש להתעכב על זה: רס“ג כתב את כל פירושיו, את פירושיו לתנ”ך ולס' יצירה, ערבית, ויש רגלים לדבר שגם פירושו למשנה נכתב ערבית ופירושנו זה הן הוא כתוב עברית. ואולם יש סמנים לדבר שהפירוש שלנו אינו גוף פרושו של רס“ג, כי אם פירוש שנכתב על יסוד פירושו של רס”ג. זהו עיבוד מפירושו של רס"ג, והמעבד הכניס לתוכו גם קצת דברים ממקורות אחרים⁴⁵.

כבר אמר ר“ל גינצברג שהפעולה החשובה ביותר של הגאונים היא זו שלקחו את התלמוד הבבלי ועשאוהו להתלמוד, בהא הידיעה; שלקחו את התלמוד, שהוא בעיקרו ספר מקורות, אנציקלופדיה של היהדות בסוף תקופת האמוראים, ועשאוהו לספר החוקים של האומה הישראלית, שעל פיו היא מתנהגת עד היום בכל ארצות פזוריה. מטרה זו השיגו הגאונים בעיקר ע”י ספרי הפסקים שחברו וע“י התשובות הרבות שהשיבו לשואליהם הקרובים והרחוקים. התלמוד שימש יסוד לכל התשובות על כל השאלות שנשאלו הגאונים הלכה למעשה; הוא היה המקור לכל פסק הלכה, וע”י דימוי מדבר לדבר מצאו בו מענה לכל שאלות החיים בחינת “ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא”. למטרה זו באו לסייע גם ספרי המבואות והכללים שחברו הגאונים. ספרים אלו נותנים בידי כל מעיין בתלמוד את האפשרות למצוא ידיו ורגליו בבית המדרש, להשתמש בתלמוד כבספר החוקים ולהכריע את ההלכה בין החכמים שנחלקו זה עם זה במשנה ותלמוד. המבואות של הגאונים הם על כן יותר מתודולוגים מאשר היסטוריים. יוצאת מן הכלל אגרת רב שרירא שאינה בעצם מבוא לתלמוד, כי אם ספר תולדותיהן של תורה שבעל־פה ושלשלת הקבלה והמסורת.

את הספר הקטן “סדר תנאים ואמוראים” יש לחשוב לנסיון הראשון של כתיבת מבוא היסטורי ומתודולוגי למשנה ולתלמוד. הספר נתחבר בשנת ד“א תרמ”ד או תרמ"ו (884–886) ושם מחברו אינו ידוע לנו; ואולם מכיון שהספר מיוסד על מקורות סוראים מסתבר שהמחבר היה אחד מחכמי סורא.

סתו“א נחלק לשני חלקים: חלק היסטורי וחלק מתודולוגי. בחלקו ההיסטורי הוא מסדר באופן כרונולוגי את כל שלשלת הקבלה של תושבע”פ, מתחיל ממשה רבינו, מונה את השופטים, הנביאים, חכמי הזוגות, הנשיאים ומגיע עד לדורות התנאים, האמוראים והסבוראים. יש בו ידיעות היסטוריות חשובות שחלק מהן אינו ידוע לנו משום מקור אחר. חשיבותו גדולה ביחוד לתולדות האמוראים והסבוראים. בסדר הסבוראים, שמותיהם וזמנם, אין הסתו“א מסכים בפרטים רבים עם אגרת רש”ג והחילוקים שביניהם משמשים ענין לחוקרים. אמנם אחרי השבושים הרבים שנפלו בו קשה להשתמש בו ודרושה לשם כך ידיעה וזהירות רבה.

בחלקו השני, המתודולוגי, נותן לנו סתו“א כללים רבים אשר על פיהם יש להכריע את פסק ההלכה במקום שנחלקו התנאים או האמוראים. במשנה עצמה אנו מוצאים רק כלל אחד: יחיד ורבים הלכה כרבים (עדיות פ"א). בתלמוד אנו מוצאים עוד מספר כללים: רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה; רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי; הלכה כרבי עקיבא מחבירו; כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מג' מקומות וכיו”ב. והנה רבים מן הכללים שבסתו“א נמצאים כבר בתלמוד, ואולם רבים מהם אינם בתלמוד ומוצאם מקבלת הסבוראים והגאונים הראשונים. רק הם שהיו קרובים כל כך לזמן התלמוד וליוצריו יכלו לקבוע כללים מסוג זה: רב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי; רב הונא ורב יהודה הלכה כרב יהודה. לקביעת כללים כאלו נחוצה הכרת אישיותם של החולקים. ואמנם יש למצוא חלק הגון מן הכללים המובאים בסתו”א גם בהלכות גדולות ובתשובות הגאונים שקדמו לו בזמן. כן מזהה הסתו“א את שמות התנאים והאמוראים שנזכרו במשנה ותלמוד בסתם והוא מודיענו מי הם ומי היו אבותיהם: כל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה ב”ר אלעאי; כל ר“ש סתם הוא ר”ש בן יוחאי; כל ר' אלעזר סתם במשנה הוא ר"א בן שמוע, ובתלמוד – בן פדת וכו' וכו'. יש בו עוד כללים אחרים, כגון: כל תקנה סתם תקנת עזרא היא.

הספר כולו אינו מכיל אלא דפים אחדים, כי הכל כתוב בקצור מופלג שאין דוגמתו.

בספרות הגאונים אין הסתו“א נזכר אף פעם אחת בעוד שאצל חכמי צרפת ואשכנז הקדמונים היה הסתו”א מצוי מאד, והתוספות מביאים אותו בכמה מקומות. היתה לפניהם העתקה כתובה בידי החכם הקדמון ר' יוסף טוב עלם, בן זמנו של רגמ“ה (תחלת המאה הי"א). במשך הזמן נתנסח כמה פעמים והגיע אלינו בשש או שבע נוסחאות. שד”ל הדפיסו בכרם חמד ד' ובהוצאה מיוחדת. הצד השוה שבכל הנוסחאות שיש בכולם שבושים אין סוף, המסרסות את הכוונה בכמה מקומות, וכן לקויות הן בתוספות ובהשמטות. ספר קטן וחשוב זה מחכה עוד להוצאה מדעית שתשוה את כל הנוסחאות בכדי לברר את הנוסחא הנכונה, תפתור, עד כמה שאפשר, את הסתום שבו ותציין את המקורות הכלליים המובאים בו¹.

יש להזכיר את הלכות קצובות דבני מערבא שהובאו בהלכות גדולות בשתי מהדורותיו. אף הוא חבור מתודולוגי הקובע כללים להכרעת הלכה בין החכמים החולקים וכיוצא בזה.

אף רס“ג חבר ספר בשם “ספר המבוא אל התלמוד”. את הספר כתב ערבית. גוף הספר לא הגיע אלינו, אבל נזכר הוא ברשימות הספרים שנמצאו בגניזה הקהירית והשייכות למאה הי”ב. חמש פסקאות מספר זה בתרגום עברי הובאו ע“י ר' בצלאל אשכנזי, אחד מגדולי התלמודיים שחי במצרים ובירושלים בסוף המאה הט”ז, בספרו “כללי התלמוד”². ר' בצלאל קורא לספרו זה של רס"ג בשם “דרכי התלמוד” והרי דוגמא ממנו:

1. כל זאת אומרת הלכה. דוגמאות: כתובות יט, ב, וקב, ב.

2. כל דרש פלוני כפלוני הלכה היא. דוגמאות: ביצה לח, א; ב"ב קכח, ב.

יש להזכיר עוד את מבוא התלמוד של ר“ש בן חפני. ספר זה נכתב ערבית ולא הגיע אלינו. פרופ' קוילי מצא קטע מן המקור הערבי והדפיסו בס' היובל לכבוד הרכבי (עמ' 160–163). ואולם ציטאטים ממנו הובאו בכמה מספרי הראשונים. יש הסוברים שמבוא התלמוד של ר”ש הנגיד, הנדפס ברוב הוצאות התלמוד בסוף מסכת ברכות, אינו אלא תרגום ממבוא התלמוד של ר“ש בן חפני, אולם גם ממבוא התלמוד של הנגיד לא הגיע לידינו אלא חלק לא גדול בלבד, ויש בספרי הראשונים ציטאטים ממנו שאינם נמצאים לפנינו בספר. מצד אחר, אם גם נקבל דעה זו שר”ש הנגיד תרגם את ספרו של רשב“ח, ברור שהוסיף עליו דברים, כי נראה שגם הספור הידוע ע”ד ארבעה השבויים אשר בס' הקבלה לר“א ן' דאוד לוקח ממבוא התלמוד לר”ש הנגיד.

בעשרות השנים האחרונות נתגלו כמה וכמה קטעים מהמבוא של ר“ש בן חפני שמוצאם מן הגניזה הקהירית, וכבר החל להדפיסם ד”ר לוין ז"ל ולא זכה להשלים הדפסתם. ממה שנתגלה אפשר לראות שהספר היה מחולק למאה וחמשים פרקים בערך. המבוא עסק בכל מקצועות התלמוד. פרק מוקדש לטרמינולוגיה התלמודית; פרק להודיע את שמות החכמים שנזכרו רק פעם אחת במשנה ובתלמוד; פרק לשמות חכמים שניתן להם כינוי לפי מלאכתם, כגון ר' יוחנן הסנדלר וכיוצא בנושאים אלה.

ספרי המבואות של הגאונים שימשו יסוד לכל הענף הספרותי הזה של ספרי מבואות וכללים לתלמוד, שנתפתח בעיקרו ע“י חכמי ספרד לפני הגרוש ואחריו. חכמי ספרד המחונכים בדרך המדע, הכירו את הצורך בספרי מבואות וכללים יותר מאחיהם הצרפתים והאשכנזים, שאמנם מרוב עסקם בתלמוד היו כללים אלה ידועים להם כדרך שידועים לכל אדם רוב כללי הלשון של שפת אמו. נזכיר פה אחדים מן החשובים בהם: דרכי הגמרא לר”י קנפנטון, גאון קשטיליא (ה“א ק”כ–רכ"ג); הליכות עולם לר' ישועה הלוי; כללי שמואל לר' שמואל סיריליו מגולי ספרד ודומיהם³.

אגרת רב שרירא גאון

אגרת רש“ג הוא המקור ההיסטורי החשוב ביותר של תקופת הגאונים. כרוניקה זו משמשת “חוט השדרה” בשביל כל המקורות והמאורעות ההיסטוריים של תקפה זו: את כולם אנו בוחנים לאורה של אגרת זו, שדבריה נתבקרו כבר כמה פעמים ע”י היסטוריונים שונים ונמצאו נכונים. ערכה חשוב גם בשביל תקופות המשנה והתלמוד, כי גם בנוגע להן נמצא בה ידיעות נוספות על אלו שבתלמוד, ויש שהיא מאירה אור חדש על מאמר היסטורי בתלמוד שבלעדיה לא היינו מבינים אותו כהוגן, אבל עיקר חשיבותה ההיסטורית של האגרת היא בשביל תקופת הגאונים. בה נמסרת לנו בדיוק רב שלשלת הגאונים, ראשי הישיבות מראשית התקופה עד זמנו של כותבה וכן משולבים באגרת המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר, כמו: “ובימיו – בימי רב מרי סורגו – יצא מחמד לעולם”; ובנוסחא הצרפתית: “ובימיו יצא משוגע לעולם” ⁴ (עמ' 100) וכן ע“ד כבוש בבל ע”י הערבים וקבלת פני הכובש עלי בן אבוטלב (101).

ערכה של אגרש“ג מתבלט ביחוד כשאנו באים לתולדות גאוני ארץ ישראל. למרות החומר הרב שנתפרסם מן הגניזה אין לנו עדיין כרונולוגיא קבועה וברורה מגאוני א”י. פוזננסקי הוכרח לסדר שלש פעמים את שלשלת גאוני א“י ובכל פעם חזר בו ממה שאמר קודם. כדבר הזה קרה גם למאן מחוסר “חוט שדרה” כרונולוגי־היסטורי לגאוני א”י בדומה לאגרש"ג.

למקורות שמשו לרש“ג ספרי הזכרונות העתיקים, שנשמרו בישיבת פ”ב והגיעו עד לתקופת התלמוד. את רשימת הסבוראים וזמן פטירתם הוא מעתיק מלה במלה מספרי הזכרונות: דהכין פרישו גאונים בספרי זכרוניהם בדברי הימים (עמ' 97–98), או: שמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרוניהם (עמ' 96). מכאן אותו הדיוק הגדול, עד שהוא מוסר לנו לפעמים לא רק את שנת המאורע כי אם גם את היום והחודש.

חוץ מספרי הזכרונות ויתר התעודות שהיו לפניו השתמש במסורות הנאמנות שהיו נמסרות בישיבה מדור לדור. על טיבן של מסורות אלו מעיד רש“ג עצמו באחת מתשובותיו⁵. כמו כן השתמש רש”ג בדברי אגדה וספורי מעשיות שהיו מתהלכים בחוגי הישיבה, אלא שבאגרתו הוא מבחין יפה בין מה שהוא כותב ע“פ תעודות בטוחות ובין מה שהוא כותב ע”פ השמועה. במקרים אלו הוא מוסיף את הבטויים: “אמרו” ו“אמרין” (עמ' 99, ש. 8: ואמרין דגאון הוה; עמ' 100, ש. 13: ואמרי דהוה בסורא וכו‘; עמ’ 110, ש. 8: ואתמר נמי וכו'). אף כשהוא סומך על אגדות חז"ל שבתלמוד שלא נתבררו מן הצד ההיסטורי כל צרכן הוא מדייק וכותב: “והוו אמרין קמאי” (19, ש. 20) וכיוצא בזה.

רב שרירא היה גאון בפומבדיתא (תשכ“ח–תשנ”ח) ואף אביו רב חנניה היה גאון בפ“ב וכן גם אבי אביו רב יהודה ועוד כמה דורות לפני זה היו אבותיו מנושאי המשרה החשובים ביותר בישיבה זו. אחד מאבות אבותיו, רב מרי סורגו, שחי כארבע מאות שנה לפני רש”ג עמד בראש ישיבת פ“ב שנמצאה באותו זמן בפירוז שבור (עמ' 100). מאבות אבותיו היו ראשי כלה, סופרי הישיבה ואבות בית דין בשער הישיבה. לא יפלא איפוא, אם ידע את תולדות גאוני פ”ב יותר מתולדות גאוני סורא וביחוד לא הובררו לו תולדות גאוני סורא עד שנת אלף לשטרות היא שנת ד“א תמ”ט (689) והוא עצמו מודיענו על כך⁶.

את האגרת יש לחשוב כבנויה ומיוסדת על מקורות פומבדיתאיים. קצת מן החוקרים – גריץ ואחרים – מאשימים את רש“ג בנטיה יתרה כלפי ישיבת פ”ב ואומרים שלפיכך הוא מקטין פה ושם ערכה של סורא. אולם דבר זה אינו נכון: הוא כתב את דבריו באופן אוביקטיבי ביותר, עד כמה שזה רק אפשר לאדם חי ומרגיש. ועל אהבתו הרבה לפ“ב, שבה שמשו אבותיו ואבות אבותיו, אין להאשימו כל עיקר – אם רק אין הוא נוטה מדרך האמת. הן אהבה זו היא טבעית ומובנת מאליה ורש”ג אינו מתאמץ כלל לחפות על אהבתו זו ובמקום אחד הוא מספר על השתדלותו הרבה לחזק את ישיבת פ"ב שהוא קורא לה “מקום הורינו”⁷.

את האגרת כתב רש“ג כשהיה כבר זקן מופלג בן פ”ז שנה, בגיל כזה שבו מתעלה האדם הגדול ומתרומם מעל כל הקטנות שבחיים ומסיר מלבו שנאה וקנאה, ואמנם רואים אנו את השלוה הגמורה הנסוכה ע“פ כותב האגרת בספרו לדור יבוא את כל מה שראו עיניו ושמעו אזניו בימי חייו הארוכים, המלאים פעולה ועבודה. הוא כותב דבריו בסגנון מדויק ומלא תוכן והכל בקצור נמרץ: ממש מלה בסלע, וע”כ מדקדקים ההיסטוריונים כ“כ הרבה בכל ביטוי ומלה שבאגרת זו. על קצת דברים ומאורעות הוא עובר בשתיקה או פוטר אותם דרך אגב וכלאחר יד, ועל זה יש להצטער הרבה. כך למשל, אין הוא מוסר לנו תולדותיהם ואף לא שלשלת נשיאותם של ראשי הגולה. הוא מזכיר אחדים מהם, כגון שלמה בר חסדאי ודוד בן זכאי שהיו רבי מרץ ורבי פעלים, רק בקשר עם פעולותיהם בעניני הישיבות. על בוסתנאי למשל, שבתשובות רש”ג שנתפרסמו בזמן האחרון⁸ אנו מוצאים עליו ידיעות רבות כל כך, הוא עובר בשתיקה. הוא התיחס בשלילה לדרכי שלטונם של ראשי הגולה בכלל ולבית בוסתנאי בפרט. בספרו על כך שמשפחתו שייכת למשפחת הנשיאים הוא מוסיף: ולא מבני בוסתנאי אנחנא (עמ' 92–93). בוסתנאי הכתים את כבוד משפחתו בזה שנשא לו לאשה את בת מלך פרס שניתנה לו ע“י עלי לשפחה. בניה של זו עלו אח”כ על כסא הנשיאות וע"כ הוא מדגיש בהדגשה מיוחדת: כי לא מבני בוסתנאי הוא.

אגרש“ג, שהיא ספר שלם, אינה באמת אלא תשובה שנשלחה לרב יעקב בן רב נסים ולחבריו החכמים בקירואן ועלינו להחזיק טובה לשואלים הללו שעל ידם נתגלגלה לנו תשובה יקרה. הם פנו לרש”ג בשש שאלות ואלו הם:

א. כיצד נכתבה המשנה?

ב. מהו הטעם לסדור המסכות במשנה המקובל בידינו; למה הקדימו סוכה לביצה ושתיהן לראש השנה?

ג. מתי נכתבה התוספתא; לאחר חתימת המשנה או בזמן אחד עמה? ולמה לא הכניס רבי משניות אלו, שנאמרו ג"כ בשם התנאים למשנתו?

ד. הברייתות כיצד נכתבו?

ה. התלמוד כיצד נכתב?

ו. רבנן סבוראי כיצד נסדרו אחרי רבינא, ומי מלך אחריהם, וכמה שנים מלכו מאותו הזמן ועד עכשיו?

על כל השאלות הללו משיב רש“ג תשובות מלאות ומפורטות על ראשון ראשון, וע”כ גם יש לחלק את האגרת לשני חלקים. הראשון עוסק בתולדותיה של תושבע"פ ובספרות התנאים והאמוראים, בו הוא מסתייע הרבה מאד מדברי המשנה והתלמוד. השני עוסק בעיקר בכרונולוגיא של הסבוראים והגאונים ובתולדות הישיבות הבבליות. ואולם, אף לתקופת התנאים וביחוד לתקופת האמוראים הוא נותן לנו כרונולוגיא מדויקת ומציין בדיוק את סדר הדורות ואת שנות מלכותם ופטירתם של ראשי האמוראים ועל כך הרי אין לנו כמעט ידיעות בתלמוד גופו.

אגרת רש“ג נדפסה ראשונה בספר היוחסין ע”י ר' שמואל שולם, שהו“ל ראשונה את ס' היוחסין לר”א זכות בקושטא שכ“ו. ובמשך שלש מאות שנה בערך היתה ידועה לכל החוקרים רק באותו הנוסח שנדפס בס' היוחסין. בשנת תר”ה מצא ר' בער גולדברג, הידוע בחתימתו ב“ג, בכת”י ברלין נוסחא אחרת מאגרש“ג והדפיסה בקובץ “חופש מטמונים” (ברלין, תר"ה). נוסח חדש זה עורר ענין רב בין החוקרים, כי מלבד שנויים רבים מאד בסגנון ובכתיב נתגלה שנוי עקרי אחד חשוב מאד: כל אותם המקומות שבנוסח היוחסין נזכרה בהם כתיבת המשנה ע”י רבי חסרים בנוסח ב“ג. המבקרים חשדו את ב”ג למזייף בעוד שאיש לא לקח על עצמו את הטרחה לבדוק את כתב היד עצמו השמור בברלין. כעבור חמש עשרה שנה נדפסה שוב אגרש“ג ע”י וולירשטיין (קרוטושין תרכ"א) שהעתיקה גם לרומית, ע“פ כת”י פאריז, ונוסח כתי“פ דומה הרבה מאד לנוסח כת”י ברלין. אף בו חסרים כל אותם המקומות המדברים מכתיבת המשנה ע“י רבי. אבל גם דבר זה לא סלק עוד את החשדות מעל ב”ג. עד שבשנת תרכ“ט הוציא רי”מ חזן את ספרו “איי הים” ושם בפירושו לסי' קפז הוכיח שנוסחת היוחסין היא הנוסחא הספרדית ונוסחת ב“ג היא הצרפתית. הוא הראה שכל חכמי ספרד מחזיקים פה אחד בדעה שהמשנה נכתבה ע”י רבי. נזכיר בזה את ר“ש הנגיד, רבנו בחיי בעל חובות הלבבות, הראב”ד בס' הקבלה, ועל כולם הרמב“ם בהקדמותיו לפירוש המשנה ולספרו משנה תורה. ואולם דעתם של חכמי צרפת כגון רש”י, הסמ“ג ואחרים, היא שהמשנה לא נכתבה ע”י רבי והגמרא ע“י רב אשי, ושניהם נכתבו כמה דורות אחרי חתימת התלמוד. בשיטה זו החזיקו גם ר”י חגיז, בהקדמתו המצוינת לפירוש המשנה שלו, שד“ל שכתב בענין זה מאמרים רבים, גריץ ואחרים. לסוף בא הד”ר לוין, ואסף את כל ההוצאות מאגרש“ג ואת כל כתבי היד הנמצאים ממנה בכל אוצה”ס וחלק אותם לשתי קבוצות: ספרדית וצרפתית. הוא הדפיס את שתי הנוסחאות זה לעומת זה, ואסף את כל שנויי הנוסחאות, אף את הקלים ביותר, מכתבי היד השונים. אף כתב מחקר מיוחד על ההבדלים שבין שתי הנוסחאות⁹.

בזמן האחרון החלו לפקפק אם היו באמת שתי נוסחאות. אלבוגן בספר היובל למלאת כ“ה שנה לביהמד”ר לרבנים שבברסלוי הראה שישנן ציטאטות מאגרת רש“ג בשאלות חכמי קירואן שנשלחו שוב לרש”ג¹⁰ ומענין שהן דומות לנוסחא הצרפתית. וכן גם קטעי הגניזה של אגרש"ג הן נוסחא “הצרפתית” והרי לא יתכן שדווקא לצרפת הרחוקה הגיע הנוסח הנכון, ואין זה מתקבל על הדעת שצרפת תשפיע על קירואן לשנות את הנוסח באגרת… יש צורך איפוא ברקונסטרוקציה של האגרת על יסוד כל כתבי היד כדי להחזיר לאגרת את צורתה המקורית. וכבר החל ברקונסטרוקציה כזו אפשטיין שהגיע בזה עד תקופת הסבוראים.

ספר השאילתות הוא הספר הראשון שנתחבר אחרי חתימת התלמוד ונקרא ע“ש מחברו. כל יתר הספרים שנתחברו במאתים וחמשים השנים שעברו מחתימת התלמוד עד זמן חבור השאילתות, כגון המסכות הקטנות והמדרשים השונים, הם אנונימיים. הידיעות שבידינו ע”ד מחבר השאילתות, רב אחא משבחא, הן מועטות מאד. את זמנו אנו יודעים ע“פ אגרת רש”ג, המודיענו שבימי גאון פומבדיתא רב נטרוי (או נטרונאי) בן מר רב אמונה עלה רב אחא לא“י “דמר רב נטרוי שמעיה הוה וכד אדברינהו נשיאה עלוהי סליק להתם”. רב נטרוי נתמנה לגאון ע”פ ראש הגולה המפורסם שלמה בן חסדאי שנת תק“ח (748), וא”כ עלה רב אחא סמוך לשנת תק“י לא”י. כמה שנים חי בא“י אין אנו יודעים, אך ברור שכבר הגיע לעת זקנה בשעת עלייתו ולא האריך ימים בא”י. לפי דברי המאירי בהקדמתו למסכת אבות מת רב אחא בשנת תקי“ב. יש איפוא לקבוע את שנות חייו ת”מ – תקי“ב (680 – 752), הראב”ד בספר הקבלה – שהשתמש במקורות עתיקים ע“פ רוב סוראים – כותב עליו: “רב אחא משתבחא חכם גדול היה וחבר שאילתות שלו מכל מצות האמורות בתורה והספר מצוי בידינו עד היום הזה וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם, אבל לא נסמך רב אחא לגאון מפני שאת ראש גלות שבאותו הדור שהיה שונאו וסמך שמשו של רב אחא ושמו רב נטרונאי וכעס רב אחא והלך לו מבבל לא”י ונפטר שם”.

– “שמשו” בדברי הראב“ד הוא תרגום המלה “שמעיה” שבאגרת רש”ג. אחדים מהחוקרים הבינו את המלה כפשוטה והרבו לדבר בגנותו של ראש הגולה שעשה כדבר הזה. ואולם ראש הגולה הזה שלמה בר חסדאי הוא אחד מראשי הגולה המפוארים ביותר, תלמיד חכם היה ואף עשה גדולות להרמת קרנה של ישיבת סורא בהביאו מפומבדיתא לסורא את שני ראשיה רב שמואל בר רב מרי (בשנת תצ"ג), ואת רב יהודאי (בשנת תקי"ט) וקשה לומר שיעמיד בראש פ“ב אדם בלתי חשוב; ואולם כפי הנראה פירוש “שמעיה” כאן הוא תלמידו, תלמידו המובהק, כי התלמידים המובהקים הם הם שהיו משמשים את רבם, לפי דרכי הלמוד שהיו נהוגים באותם הימים. אפשר שרב נטרונאי הצטיין במעלות חשובות שהכשירוהו לעמוד בראש הישיבה, ועם כל זאת ראה בזה אב אחא עול ביחס אליו וע”כ עלה לא"י.

עלית רב אחא לא“י עשתה בלא ספק רושם גדול על בני דורו, בריל¹ משער שרב אחא נתמנה בא”י ל“ריש פירקא” במקומו של רב פנחס ראש הישיבה, האחרון לרישי פירקי שעמדו מזרע מר זוטרא ראש הגולה שעלה לא“י כמאתים ושלשים שנה לפני כן. אין לכך ראיות מספיקות וקרוב הדבר, שביחד עם רב אחא או זמן קצר אחריו עלו יהודים רבים מבבל לא”י והקהלות הקדומות, שהיו להם להבבלים בא“י, נתרבו במספר חבריהן. יש לנו קצת ידיעות בספרות הגאונים ע”ד עליה זו של בני בבל לא“י וע”ד תגבורת השפעתם של בני בבל בא"י ישראל באותו זמן, ואין ספק כי יש לכך קשר שהוא עם עלית רב אחא.

תכניתו של ספר השאילתות

לפי תכנו וצורתו אין דומה לו לספר “השאילתות” בספרותנו והרי הוא יחיד במינו. אין דומה לו בספרות הפוסקים, ואין זה ספר פסקים במובן הרגיל: ההלכה והאגדה הולכות אצלו שלובות יחד, והיסוד האגדי, הדרשני, תופס בו מקם חשוב מאד. ואולם אין דומה לו גם בספרות המדרשית – אמנם יש לו איזה דמיון שהוא עם מדרש “ילמדנו” אך אין זה אלא דמיון קל בלבד, – כי היסוד ההלכי שבו מרובה על היסוד האגדי, והמגמה הפסקנית שבו בולטת למדי ועוד אצל הקדמונים הוא מובא בכמה מקומות כדי לפסוק על פיו הלכה למעשה. אף מצד סדורו אין דומה לו בכל ספרות הפוסקים. אין הוא מסודר לפי תכן הענינים, כדרך הרמב“ם, הטורים, השו”ע והדומים להם, ולא ע“פ סדר התלמוד כדרך ההלכות הגדולות, האלפסי, והרא”ש, כי אם כדרך כל המדרשים ע“פ סדר הפרשיות שבתורה. מתחיל בבראשית ומסיים בוזאת הברכה. דרכו להסמיך את ההלכות של התושבע”פ אל התורה שבכתב, ואולם ההסמכות שלו יש בהן מן המקוריות; לפעמים יש שההסמכות מפתיעות אותנו בחידוש שבהן ופעמים יש שההסמכה היא רפויה. כמה פעמים הוא מסמיך הלכה זו או אחרת לא אל המקור ההלכי שלה שבתורה כי אם אל החלק הספורי שבתורה. וכך יצא הדבר, שבו בזמן שכל מוני תרי“ג מצוות שבתורה מצאו בכל ספר בראשית רק ג' מצות: פרו ורבו, מילה וגיד הנשה, אנו מוצאים בס' השאילתות ל”ז שאילתות (מן המספר הכללי של קע"א) לספר בראשית. וכך הוא שונה דיני גזילה וגניבה בפרשת נח בהסמכה לכתוב: כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את ארץ“, והוא מתחיל: אסור להם לבית ישראל לגזול ולחטוף אחד מחברו, כי עונש גזילה חמור הוא יותר מכל האיסורים וכך אנו מוצאים בבני דור המבול, שאף שעברו על כל עבירות שבתורה לא נחתם גזר דינן אלא על הגזל שנאמר כי מלאה הארץ חמס וכו' ואמר ר' יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאילו גזל את נפשו שנא' (משלי א, יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. וכך הוא הולך וחורז מאמרי חז”ל בהלכה ואגדה המדברים בענין גניבה וגזילה. הוא מביא הדברים בפרשת נח, אע"פ שלא תגנוב יש לו מקור יותר מפורש בתורה.

לדיני תלמוד תורה הוא קובע מקום בפרשת לך לך בקשר עם דרשת חז“ל: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. אגב רומז בזה המחבר ל”שבתא דריגלא" שהיתה נערכת בפ' לך לך והיתה משמשת הפגנה גדולה לכבוד ראש הגולה ולכבוד שתי הישיבות סורא ופומבדיתא ומביאה לידי התעוררות ללמוד התורה.

לדיני אבלות והספד מקדשות השאילתות י“ד וט”ו בפ' חיי שרה: ויבא אברהם לספוד לשרה. ושם בשאילתא ט“ז וי”ז שנוים דיני קדושים ונשואין בקשר עם נשואי יצחק, וביחוד מתברר הדין של קדושי אשה ע"י שליח.

דיני שומרים שנויים בפ' ויצא, מאחר שיעקב אבינו היה שומר, אף שיש להן פרשה שלמה ומיוחדת בפ' משפטים.

כנראה, בקשר עם הנדוניא שנתן לבן לבנותיו מדברת השאילתא סי' כ“א ע”ד החובה המוטלת על כל אדם לתת נדוניא לבנותיו ובקשר עם זה מתבררים דיני עשור נכסים שהבת מקבלת, השנויים במסכת כתובות פרק ו'.

בקשר עם הנדר שנדר יעקב (בראשית כח, כ) אם יהיה אלקים עמדי, שנויים בפ' ויצא חלק מדיני נדרים בעוד שקצתם שנויים להלן בשאילתא קל“ו בפרשת מטות. על שנאת חנם ולשון הרע הוא מרחיב את הדבור שאילתא כ”ז וכ"ח בפרשת וישב: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ובשביל השנאה ששנאו אחי יוסף את יוסף, דכתיב וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

דיני ערבות, ערב סתם וערב קבלן וכו' שנויים בשאילתא ל"א בפרשת ויגש בקשר עם יהודה שערב לעקב עבור בנימין: אנכי אערבנו מידי תבקשנו. והתחלת השאלה יפה מאד: “דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד בחבריה, מאן דצריך פרנסה מיבעי ליה לפרנוסיה, ומאן דצריך לאזפא מיבעי ליה לאוזפיה. ואילו מאן דאוזיף ליה לחבריה ע:י ערבא לא מיתבעי ליה דתבעיה לערבא ברישא אלא תבע ליה ליזופא ברישא ואי לא פרע ליה אזיל בת ערבא”.

דיני צוואה בכלל וצוואת שכיב מרע בפרט שנויים בפרשת ויחי. בפרשת ויגש המדברת על הרעב במצרים הקדיש פרק נפלא ע"ד האיסור לאצור פירות בשנת בצורת ולהפקיע את השערים של צרכי אוכל נפש.

רואים אנו, איפוא, שאין זה ספר פסקים רגיל. הוא שם לב לא רק אל המצוות מעשיות, אל ההלכה במובן המקובל, כי אם גם במדה רבה לחובות הלבבות, החובות המוסריות המוטלות על האדם. הוא מדבר בכמה מקומות בגנות המדות הרעות ובשבח המדות הטובות ומקדיש לכך שאילתות שלמות. כמה וכמה מן השאילתות שלו הם פרקי מוסר נפלאים שמקומם בספרי המוסר. בנגוד ליתר ספרי הגאונים – וביחוד ספרי הפסקים שלהם – המכוונים ע“פ תוכנם וצמצום לשונם וסגנונם לתלמידי החכמים, ליחידי הסגולה, אל הדיינים, השופטים ומורי ההוראה, הנה ספר השאילתות היה מכוון ע”פ כל תכניתו אל השדרות הרחבות יותר, אל אלה שהאגדה קרובה ללבם יותר מן ההלכה, באופן שכל מי שקרא בתלמוד אם רב ואם מעט, ימצא בו ענין רב. אנו רואים שאף בדברו על נושא הלכי טהור, כגון על איסור הלואה ברבית, או חמץ בפסח, שבועה ונדרים וכיו"ב, אין הוא מסדר את כל ההלכות הקשורות בנושא זה הנמצאות במשנה ובתלמוד אלא מוציא מתוכן פרט אחד או שנים ומיחס עליהם את הדבור, ועל כל יתר הפרטים הנוגעים לענין הוא עובר בשתיקה. ואף מזה אנו רואים שלא היתה מגמת רב אחא לחבר ספר של פסקי הלכות, דגמת ההלכות הפסוקות של בן דורו רב יהודאי. כי אם ספר שיש בו גם פסקי הלכות, אבל עיקר מטרתו היא למודית, להפיץ את דעת התורה בין העם ולשפר את מעשיו ומדותיו. זה, כמו שנראה, ילקוט של דרשות לפי נוסח אותו זמן שדרשו ראשי החכמים בשבתא דכלה ושבתא דריגלא והזדמנויות אחרות.

ספר “השאילתות” כמו שהוא לפנינו כולל קע“א שאילתות, שבהן ידובר על ששים ושמונה מצות עשה וע”ז מצות לא תעשה ובס“ה על קמ”ה מצות מכל תרי“ג מצות שבתורה. חוץ מזה הוא מיחד את הדבור על כ”ט מצות עשה מדברי סופרים, כגון נר חנוכה, הדלקת נר של שבת, ערובי תחומין וערובי חצרות, קריאת הלל ומקרא מגלה, וי“ד אסורים מדרבנן. יש סבורים שהספר הגיע אלינו מקוטע וחסר. בין המצות שעליהן ידובר בשאילתות יש מצות שאינן נהוגות בזמננו ואינן מצויות בכלל, כגון נגעי בתים, נגעי אדם ונגעי בגדים, ולעומת זה חסרות בו הרבה מצות מצויות בכל שנה ושנה, או גם בכל יום ויום, ויש החשובות מאד מבחינה מוסרית, כגון השבת אבדה, פריקה וטעינה, או למשל איסור בשר בחלב, ועוד. מכאן שהספר לא הגיע אלינו בשלמות² ואמנם בזמן האחרון נמצאו בכת”י שונים, וביחוד בגניזה, שאילתות חדשות שאינן בספר שלפנינו³ וכן מצויות קטעי שאילתות גם בספרי הקדמונים, כגון בהלכות גדולת, ספר והזהיר, מדרש לקח טוב ושכל טוב ואחרים.

ואולם אם מצד אחד אנו מוצאים בספר השאילתות השמטות רבות הנה מצד שני נמצא בו הכפלות רבות. הנה למשל, השאילתא סי' י' המדברת ע“ד מילה וביוד על מילה בשבת נכפלת בסי' ל”ז בקצת שנויים. שאילתא מ“ט המדברת ע”ד קדוש החדשים ועבור השנים, נכפלת בסי' ק“ט בשנויים קלים בלשון. שאילתא ס”ג ע“ד הדלקת הנר לכבוד שבת, באה בשנויים קלים גם בסי' קכ”ב, בפרשת בהעלותך. מרובות יותר כמובן הן הכפלות חלקים בודדים של שאילתות שונות. על בדיקת חמץ ידובר בשאילתא ע“ח וע”ט. ע“ד נדרים והתרתם ידובר בשאילתות רבות: כ”ג, כ“ט, ל', נ”ג, קכ“א וקל”ו. “רב צעיר”⁴ רוצה למצא מגמה ידועה בהכפלות אלו. לפי דעתו נתחבר הספר כלפי הקראים והקראות שהתחילה להתפשט אז יותר יותר. אמנם נראים הדברים שהרמת דגל הקראות ע“י ענן נעשה כבר לאחר פטירתו של רב אחא אך הן ידוע שעוד לפני ענן צצו בישראל כתות שונות על יסוד הפירה בתושבע”פ, ויש מהן שבטלו גם חלק ממצות התורה שבכתב, כגון הנמשכים אחרי משיחי השקר שריני ואבו עיסי, ונגד כופרים אלו חבר רב אחא את ספרו זה. דרשותיו מכוונות דווקא לאותן המצוות שהכופרים זלזלו בהן וביחוד שם לבו למצוות דרבנן. מטעם זה הוא מדבר הרבה ע“ד הדלקת נר של שבת, שהקראים אינם מודים בה ואדרבה חושבים זה לאיסור. כמו כן היו הקראים מלגלגים על דברי חז”ל שיפו כחו של כל חכם להתיר נדרים ע"י פתח חרטה. אולם אין דעתו מתקבלת, כי יש הכפלות רבות שאינן מתבארות בזה, וגם יש שאילתות ארוכות על מצוות רבות שאין בהן כל מחלוקת בין הרבנים והקראים. גם יודעים אנו שבמאת השנים הראשונות להופעת הקראות לא שמו אליה חכמי הישבות הבבליות לב ולא חשבו אפילו לנחוץ להלחם כנגדה. כחה לא היה גדול ביותר בבבל עצמה, רק בפרס.

הרכב השאילתא לחלקיה

שאילתא שלמה היתה מכילה ארבעה חלקים. בחלק הראשון, המשמש כעין מבוא לעצם הענין, ידובר על ערכה וחשיבותה של מצוה זו או אחרת, הוא מסתייע לשם זה במאמרים שונים מדברי חז“ל בהלכה ובאגדה, ובכך הוא מכין אותנו לקראת השאלה שתוצג לפנינו. החלק השני מתחיל תמיד: “ברם צריך את למילף” או בקצור “ברם צריך”; כאן מוצגת השאלה בסגנון של “הא לא קמיבעיא לי כי קמיבעיא לי…”. אחריו בא החלק השלישי, “הדרשה”, המתחיל: בריך שמיה דקב”ה דיהב לנא אורייתא ומצותא ע“י משה רבנא לאלפא עמיה בית ישראל” ולפעמים בהוספה של: “כך תנו חכימיא במתניתא דילנא: והדורש מטייל כאן ארוכות וקצרות מענין לענין באותו ענין. אחרון בא החלק הרביעי, המתחיל “וענין שאילתא דשאילנא קדמיכון” והוא פושט את השאלה שהוצגה קודם. דוגמא להרכב זה תשמש שאילתא א'. ואולם, השאילתות לא הגיעו אלינו בצורתן השלמה וברובן הגדול חסר החלק השלישי הנקרא “דרשא” ובקצת שאילתות, כ”ט במספר, רשומה בסופן המלה “דרשא” מבלי שתבוא בהן הדרשה עצמה. השאילתא סי' מ"ג עוסקת בהלכות רבית, והנה חלק השלישי, הדרשה, המצורפת לה מכילה רק לקוטי מאמרים מפרק איזהו נשך, שנעתקו בדרך כלל מלה במלה, רק לפעמים בקצור מעט, שיש להם שייכות אל השאילתא הזו. בזמנו של רב אחא, שהאכסמפלרים של התלמוד היו עוד מועטים מאד היה להעתקות אלו ערך רב להפצתו של התלמוד, ואולם בדורות הבאים כשהתלמוד כבר התפשט בכל ישראל השמיטו המעתיקים את החלק השלישי של כל שאילתא אחרי שלא מצאו בו כל חדש על דברי התלמוד. והרבה יש להצטער על זה, כי חשיבות יוצאת מן הכלל נודעת מדרשות אלו לבקורת הנוסחאות. ברוב השאילתות הגיעו אלינו רק החלקים א' ב' ד', הם החלקים העיקריים שבלעדם לא תצויר כל שאילתא.

כבר עמדו החוקרים הראשנים, רצ“ה חיות, שי”ר ורייפמן על כך ששאילתא אחת אנו מוצאים כבר בתלמוד גופו, במסכת שבת דף ל א–ב. משם אנו רואים כי היה זה סגנון ידוע לדרשות, להציג את ההלכה כנקודת מוצא אל האגדה. הם גם הראו ע“ז בספור ר”נ הבבלי ע“ד מנויי ראש גולה או ראש ישיבה נאמר: “ופותח ראש גלות ודורש בענין הפרשה של אותו היום, ויתן רשות לראש ישיבת סורא לפתוח ולדרוש… והתורגמן עומד עליו ומשמיע דבריו לעם… וכשהוא גומר מתחיל בבעיא ואומר: " ברם צריך את למילף”. ועומד זקן אחד חכם ורגיל ומשיב בענין ויושב”. מזה בא רייפמן אל הרעיון שהשאילתות אינו אלא קובץ של דרשות שהיו נהוגות באותו זמן אם שנדרשו ע“י רב אחאי עצמו. ואולי נאמרו חלקי א' ב' ד' בשאילתות ע”י ראש הישיבה או ראש החכמים וחלק ג' ע"י דורש אחר.

מקורותיו של ה“שאילתות” ומקום חבורו

בכל הספר לא נזכר אף פעם אחת שמו של איזה חכם שחי אחרי חתימת התלמוד, כן לא נזכר בו שמו של איזה ספר, אבל כולו מלא על גדותיו מדברי המשנה והתלמוד. הרבה נתחבטו החוקרים בברור השאלה אם השתמש רב אחא בתלמוד הירושלמי. אמנם בשמו אין רב אחא מזכירו אף פעם, ואולם, יש קצת מאמרים – ומספרם מגיע עד י“ד – שאין להם מקור בבבלי וישנם בירושלמי, אך עם כל זה עדיין אין הדבר ברור. הנה לדוגמא, בשאילתא א' הוא מביא את המאמר: “תנא אמר ר' יוחנן צריך האדם שיהיו לו שתי עטיפות אחת של חול ואחת של שבת”. המאמר אינו בבבלי והעירו עליו הנצי”ב ורייפמן שהמאמר נמצא בירושלמי פאה פ“ח ה”ח ובמדרש רות, ונראה יותר שהשאילתות לקחו מן הירושלמי. אולם בובר העיר שמאמר זה ישנו גם בפסיקתא רבתי (הוצ' איש שלום דף קט"ו) והוא סובר לפיכך שבעל השאילתות לקחהו משם⁵ .

מעטה מאד היא גם השתמשותו של רב אחא במכילתא, ספרא וספרי וכמו כן במדרשים. ואולם יש בו קצת מאמרים ומדרשי כתובים שאין להם מקור כלל בספרות המדרשית וההלכית והם כנראה דברי רב אחא עצמו או דברי חכמים שקדמו לו. אולי היו לפניו קצת מדרשים שלא הגיעו אלינו, או נוסחא אחרת בתלמוד. שהרי הוא מביא במפורש גם מאמרים מן התלמוד שאינם לפנינו.

עדיין צריכים אנו לבאר: איזוהי ארץ מולדתו של השאילתות? בבל או א"י?

רא“ה ווייס סובר שהשאילתות נתחברו בא”י. כי כן היה דרכם של הקדמונים לחבר ספרים לעת זקנתם ולא ללמד לאחרים טרם למדו בעצמם די צרכם; ואולם ברור שבנימוק זה בלבד אין להכריע בשאלה זו; הן רואים אנו את רב האיי והוא מחבר את ספריו ההלכיים עוד בטרם שהגיע לשנת החמישים, ובטרם שנתמנה לגאון; שנית, יש לחשוב שרב אחא היה כבר זקן בזמן עליתו לא“י וייתכן, איפוא, שחיברו בבבל, לפני עלייתו. אף גריץ סובר שהשאילתות הנתחבר בא”י מבלי להביא ראיה לדעתו. מן האחרונים החזיק בדעה זו פוזננסקי⁶ והוא מנמק את דעתו בזה שרב אחא כתב ספרו בא“י “אחרי שנוכח כי ניטלה ממנו היכולת לפרסם את תורתו בתשובות לשואליו בתור גאון ויקבצה בספר מיוחד בכתב”. נימוק זה הוא חלש ובלתי נכון ואין בכחו לפתור שאלה זו, כמו שאין לפתרה על־פי אותה מסורת אגדה שנמסרה לנו ע”י המאירי בהקדמת פירושו למס' אבות: “וקבלנו קבלה ברורה על רב אחא ז”ל שהיה לו בן ולא היה לו חפץ לשקוד בתורה כלל וחבר בעבורו ספר השאילתות כדי שבכל שבת ושבת כשיקראו הסדר יבאר לו בו הלכות ידועות מן התלמוד". מאגדה זו נראה שחבר ספרו עוד בהיותו בבבל, אבל מובן שאין לסמוך עליה, וכל כונתה רק להגיד שהספר הזה – בנגוד לרובם שהגדול של ספרי הגאונים – הוא מכוון לצרכיהם של אלה שאין להם רצון מספיק או יכולת לשקוד תמיד בתורה. נגד דעת ווייס יצא בעל דורות הראשונים⁷ להוכיח שהשאילתות נתחברו בבבל.

הראשון שנגש לברור שאלה זו באופן מדעי הוא ר“ל גינצברג⁸. הוא מחליט כי השאילתות נתחבר בארץ־ישראל ונשען בעיקר על ראיות לשוניות וסגנוניות. לשונו וסגנונו של השאילתות מראים, לפי דעתו, על מוצאו הא”י. רב אחא ידע ודאי יפה מאד את הארמית הבבלית ואם פה ושם אנו מוצאים בטויים לקוחים מן הארמית הא“י ומוצאים בכלל השפעה רבה מצד הדיאליקט הא”י הרי זה מתבאר רק בכך שהספר נתחבר בא“י. הנה השם “שאילתא” “שאילתות” עצמו מורה על מוצא ארץ ישראלי. גם הביטויים “ברם צריך” “היידא”=איזה, וכן הבטוי “מתניתא דילנא” גם על ברייתא ודומיהם, מראים לפי דעתו של גינצברג על מוצא א”י. ברם, י. נ. אפשטיין⁹ הקדיש מחקר שלם ללשונו של השאילתות והוא בא על יסוד חקירה מפורטת למסקנא אחרת, שלשון השאילתות בכללו היא הארמית של התלמוד הבבלי, ואולם יש לה גון מיוחד, צביעה לשונית מיוחדת, כארמית של הגאונים בכלל. בזאת בטלו איפוא ראיותיו הלשוניות של גינצברג. ואולם, גינצברג מביא גם ראיה אחרת להוכחת דעתו. הוא מראה על העובדא שהשאילתות אחד הספרים החשובים ביותר בספרות הגאונים, לא נזכר בפי הגאונים הבאים, ונזכר רק ע“י אחרון הגאונים רב האיי וגם על ידו רק פעם אחת בלבד¹⁰ וידוע כי רב האיי עמד בקשר תכוף עם א”י. יש לשים לב גם לזה, שהאלפס, בן אפריקה הצפונית וספרד אינו מביאו אף פעם אחת, לעומת זה מזכירו רש“י הצרפתי כמה פעמים, וכן מזכירו גם רבי נתן בעל הערוך, איש איטליא. הרי ידוע שבני אפריקה וספרד עמדו תחת השפעת בבל ובני צרפת ואיטליא תחת השפעת א”י. ואולם אף על כך יש להשיב: אמת הדבר שהגאונים אינם מזכירים את השאילתות, אך אנו רואים שבה“ג מובאים דברי השאילתות כמאה פעמיים בערך, אמנם מבלי להזכיר שמו¹¹ , והן הה”ג נתחברו בודאי בבבל. על שימוש זה שהשתמש בעל ה“ג בשאילתות מראה כבר רה”ג בתשובתו הנז': “הין חזינא דמאי דכתב אב שמען קיארא בהלכות גדולות בהא מילתא – מימריה דרב אחא מן שבחא הוא בשאילת דבהעלותך”. מתעוררת גם שאלה נוספת: אם השאילתות נתחבר בא“י והשפעת א”י נכרת בסגנונו למה לא הביא רב אחא את הירושלמי בספרו – או למה המעיט כל כך להביאו – אף שהיו לו לזה הזדמנויות כל כך רבות? והן גינצברג עצמו המשתדל להוכיח שרב אחא לא השתמש כלל בירושלמי. ועוד דבר: בדבר רב אחא על בבל ובני בבל הוא כותב בסגנון של: לן, אנן, הכא, בנגוד להתם, להו¹² יש להניח, איפוא, שהספר נתחבר בבבל.

כת"י ודפוסים מן השאילתות ופרושים עליו

שני כת“י ממנו, היו בעזבון ר”א אפשטין שבביהמד“ר בווינא; שנים באוכספורד, שנים בפריז, אחד בפפד”מ, אחד שהשתמש בו הנצי“ב, בירושלים ואחד בידי ששון בלונדון. חוץ מזה מצויים קטעים שונים בלנינגרד וגנזי הגניזה הקהירית. הספר נדפס בראשונה בויניציאה ש”ח (ויל מחדש ע"פ צלום) בלי כל פירוש. שנית, דיהרנפוט תקמ“ו עם פירושו המצוין וציוני המקורות להגר”י פיק־ברלין. שלישית, שאלוניקי תקע“ז עם פירוש תועפת רא”ם לר' יצחק פארדו. רביעית, בווילנא עם פירוש הנצי“ב. חמשית¹³ , בפיוט־ריקוב תרצ”ב עם הגהות “רשמי שאלה” מאת הרב יעקב זאב יוסקוביץ. ששית, בירושלים ת“ש עם פי' רקח מרדכי להרב אלעזר מרדכי קניג ולאחרונה בירושלים תשי”ג ע“י מוסד הרב קוק עם פירושי הנצי”ב והוספות רבות, השלמות ותקונים מתוך כתב־יד. חוץ מזה נתחברו עליו פירושים אחדים מקדמונים ואחרונים, שקצתם שמורים בכת“י וקצתם נאבדו. נזכיר מהם את פירושו של ר' יוסף ב”ר שאול בן המאה הי“ג, י' יוחנן ב”ר ראובן מאוחרידא (בולגריא) ור' שלמה ב"ר שבתי.

ספר והזהיר

ס' השאילתות עורר בתקופתו עוד מחברים אחדים שילכו בדרכו ויעשו כמעשהו. בין אלה נמנה ספר והזהיר שאינו אלא חקוי לספר השאלתות. שמו של הספר בא לו על שם ההתחלה שבה הוא מתחיל את דרשתו בכל פרשה ופרשה: והזהיר הקב“ה את ישראל על השבת וכו' (פ' בשלח); והזהיר הקב”ה את ישראל על הדם ועל החלב (ויקרא); והזהיר הקב“ה את ישראל להתרחק מן בהמה טמאה ומן חיה טמאה (שמיני); והזהיר הקב”ה את ישראל על העריות (אחרי מות), ובשמו זה ידוע הספר אצל ראשוני החכמים הצרפתים והאשכנזים, כגון ר' יהודה הכהן תלמיד רגמ“ה, ר' קלונימוס מרומי, בן שמנו של רש”י, ראב“ן ואחרים¹⁴ א. ואולם יש קצת קדמונים מביאים אותו בשם אחר: מדרש השכם. וזה על שם התחלתו, כי היה מתחיל בס' שמות בפ' וארא בדרוש על הפסוק בשמות ח' ט”ז: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה. ויש עוד אחדים מספרי הקדמונים הנקראים ע“ש התחלתם, כגון בשר על גבי גחלים, הל' ראו ועוד. לידי הדעה שס' והזהיר ומדרש השכם הם היינו הך בא כבר אבי חכמת ישראל צונץ¹⁵, עוד טרם שנדפס הספר, על יסוד זה שאסף את הציטטים המובאים בספרי הראשונים בשם ספר והזהיר ובשם מדרש השכם¹⁶א. לדעה זו הסכים גם גייגר¹⁷ ואולם ר' ישראל מאיר פריימן שהו”ל את ס' והזהיר מפקפק בכך ומתנגדים לה בובר וגרינהוט (זה האחרון אסף בחוב' א' של ספר הלקוטים שלו את כל הציטטים של מדרש השכם המובאים ע"י הקדמונים) מפני שמצאו שבקצת מאמרים יש שנוי לשון וסגנון בין מה שיש בוהזהיר ובין המובא ע"ש מדרש השכם. ואולם אין בכחם של שנויים אלו לבטל את דעתם של צונץ וגייגר. השנויים מראים רק שהמעתיקים הכניסו שנויים בספר, דבר רגיל בהרבה מספרי הקדמונים¹⁸.

ס' והזהיר יצא לאור ע“י י. מ. פריימן ע”פ כת“י מינכן (ח“א, על שמות לייפציג תרל”ג; ח“ב על ויקרא במדבר, ווארשא תר”מ) והוא מתחיל בפ' בא ומסיים בפר' נשא. הוא חסר איפוא מעט בראשו והרבה בסופו. הקדמונים מביאים ממנו קצת דברים שאינם לפנינו. ההלכות שבו מסודרות כפי סדר הפרשיות, לפי המנהג שהיה נהוג בבבל ומקובל עכשיו בכל העולם, דהיינו לסיים את התורה בכל שנה, ובזה דומה הוא לס' השאילתות. החומר ההלכי והאגדי המוקדש לכל פרשה ופרשה הוא גדול בכמותו ע”פ רוב יותר מזה שבשאילות. את דבריו הוא מתחיל כמעט תמיד במלים: “והזהיר הקב”ה את ישראל“, ומביא דברי הלכה שונים הנוגעים לענין, ואח”כ הוא מתחיל חלק שני: אלו השאלות התלויות, ומביא שתים או שלש שאלות, וזהו במקום: “ברם צריך את למילף” שבשאילתות. אח“כ כתוב: יתברך או בריך, קצור מ”בריך שמיה דקוב“ה דיהב אוריתא ומצותא לאלפא עמיה ישראל ע”י משה רבנא", כמו בשאילתות, ומתחיל: “כך שנו חכמים במשנה” = כך תנו חכימיא במתניתא דילנא, ומביא כמה דברי הלכה ואגדה, ומסיים: ולענין השאלות, ממש כמו בשאילתות.

ואולם, ספר והזהיר לא רק שהלך בעקבות השאילתות בכל מה שנוגע לסדר, כי אם גם לקח ממנו דברים הרבה והעתיק ממנו שאילתות שלמות ומפני זה יש לספר זה ערך גדול בשביל חקירת השאילתות ובדיקת נוסחאותיו. בספר והזהיר נשמרו קצת שאילתות שנשמטו ע“י המעתיקים ואינן בשאילתות שלפנינו. חוץ מן השאילתות הרי הוא מעתיק פסקאות שלמות מן ההלכות הגדולות. ועל זה עמד כבר ר”ש ן' גאמע, בן זמנו של הרי“ף, וכתב בהל' שחיטה שלו: “ובעל מדרש השכם העתיק דברי ר”ש קיירא מלה במלה, לא הוסיף ולא גרע, חוץ ממה שהוציא מלשון ארמית ללשון הקודש והוא הדרך אשר הלך בה מר חפץ אלוף ז”ל“. הוא מתרגם לעברית גם את מאמרי התלמוד שנאמרו ארמית ומרצה את המו”מ של סוגיות שלמות בהרצאה עברית חיה.

עלינו לקבוע את זמנו ומקומו של ספר זה ולברר מי הוא מחברו?

אף אחד מן הקדמונים אינו מזכיר שם מחברו ואין הוא ידוע לנו ממקום אחר; אולם, פריימן החליט על יסוד דברי ר“ש ן' גאמע שהבאתי לעיל שהמחבר הוא רב חפץ אלוף. ואם ידענו מי הוא מחברו אז נוכל גם לקבוע את זמנו וארצו, ואם בזמן שכתב פריימן את דבריו לא ידעו עוד כמעט כלום ע”ד רב חפץ ושי“ר קבע מקומו, על יסוד ראיות קלושות שנתבטלו אח”כ, בא“י בימי רב האיי ופוזננסקי שיער שחי בספרד – אולם, עתה אנו יודעים שרב חפץ ישב במוסול, וחי בזמן רש”ג. אך דברי פריימן מיוסדים על טעות שטעה בדברי ר“ש ן' גאמע. הוא מדבר בספרו מקודם על ענין הגרמה, מחוה דעתו בענין זה, ומביא שדברים אלה ישנם גם בה”ג ובמדרש השכם שלקח דבריו מבה“ג ומוסיף: “והיא אלטריקה אלדי סלכהא ר' חפץ אלוף ז”ל”, היינו שאף רב חפץ אלוף סובר כמותו. אין לדעת איפוא מי הוא מחברו אך יש לקבוע את מקומו בא"י, כי יש בו השפעה ארץ־ישראלית חזקה, ואף סגנונו מורה על זה וזמנו הוא כנראה במאה העשירית¹⁹ וכך גם דעת גינצברג²⁰ .

הלכות על סדר הפרשיות

על משפחת השאילתות יש לחשוב גם את ההלכות על סדר הפרשיות שפרסם מן הגניזה הקהירית רש“ז שכטר בספר היובל לכבוד הופמן. והרי דוגמא מהן: בפ' ויקרא: “טבח ששחט את הבהמה מהוא שיבדוק את הסימנין? כך שנו חכמים הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן. א' רבא חרש שיודע הילכת שחיטה הרי זה לא ישחוט מעשה בחרש אחד שכתב הלכת שחיטה ובא לפני רבינו אבא וא' אף על פי כן לא ישחוט”, ומביא עוד שנים שלשה מאמרים מן התלמוד ומסיים: וטבח ששחט את הבהמה א' שמואל צריך לבדו אם לא בדק שחיטתו פסולה כדברי א' אליעזר ביר' יניי”. “שנית, הנכנס לעיר שרובה יש' ואינו מכיר אדם ומצא בה אדם טבח ואינו יודע אם גוי הוא אם יש' מהוא שיהא מותר לקח ממנו בשר? כך שנו חכמים סכין שיש בה פגימות… והנכנס לעיר ומצא בה טבח ואינו יודע עם גוי הוא אם לא אם עמד עליו מתחלת שחיטה ועד שיגמור והכשיר את השחיטה מותר ועם לאו אסור כדברי רב”. הלכות אלו מחקות איפוא את השאילתות, אבל יש הבדל ביניהן. השאילתות מתחילות תמיד בעיקרי ההלכה ורק אח“כ הן מגיעות לשאלה: ברם צריך את למילף, ואחרי השאלה באה הדרשה כפתיחה אל התשובה: בריך שמיה דקוב”ה, כך שנו חכימיא במתניתא דילנא, ואחריה באה התשובה: ולענין שאילתא, ואולם בהלכות שפרסם שכטר באה כאן ראשונה השאלה, ואחריה באים עיקרי ההלכה, ואחריה באה תשובת השאלה. ועוד דבר: השאילתות הן בארמית, אך ההלכות הן בעברית.

מי הוא רבא או ר' אבא הנזכר בהלכות אלו? ע“ז משיב שכטר בצדק שזהו רבא תלמיד רב יהודאי גאון, שלא היה ידוע לנו כמעט עד הזמן האחרון, ונתפרסם עתה ביותר ע”י פרקוי בן באבוי תלמידו. וכך הוא כותב: “וכל הדברים הללו שכתבתי אליכם לא מתלמודי ולא מחכמתי אלא ממה שלמדתי מרבי מתלמוד ומהלכה למעשה, שהיה רבי שמיה ראבה זכ' לברכה ולחיי עולם הבא שהיה תלמיד מר רב יהודאי גאון…”²¹. הלכות אלו נכתבו איפוא ע“י אחד מתלמדיי ר' אבא זה. ואמנם באחת מתשובות מהר”ם ב“ר ברוך (דפוס לבוב סי' שי"ח) נזכרו “הלכות דר' אבא”. ועתה עלה בידי רי”נ אפשטין למצא עוד קטע מהל' דר' אבא אלו. קטע זה שונה אמנם מעט מן ההלכות שפרסם שכטר – התשובות בקטע זה מתחילות כמו בשאילתות: ולענין שאילתא, או בקיצור: ושאילתא, והתשובות באות כמה פעמים במימרא של רבא: ושאילתא אמר ראבא – אך אין ספק שמוצאן אחד, ונראה שהקטע שפרסם שכטר הוא עבוד ארץ־ישראלי מהל' דר' אבא.

הלכות דר' אבא אף שהן מחקות את השאילתות, לא לקחו ממנו, כי כל השאלות שבקטע הנדפס הן חדשות לגמרי.

זמנן של הלכות אלו יכול להקבע – חוץ מזה שמחברן רבא הוא תלמיד רב יהודאי – גם על־פי סימן זה: המחבר משתדל להוכיח שההלכה יצאה לחכמים מן התורה: “מנין להן לחכמים דבר זה, לא למדו אלא מן התורה”. או (אצל שכטר): “מנין דבר זה, מן התורה”.

בהלכות דר' אבא כבר השתמשו: הלכות ראו (תרגום עברי של ה"פ דרב יהודאי) והלכות גדולות.

רב יהודאי גאון ורב שמעון קיארא

רב יהודאי נחשב כאחד האישים הגדולים ביותר בתקופת הגאונים, ואם חמשה הם הוא אחד מהם. הגאונים הבאים אחריו ראו אותו כפותח תקופה בספרות, לכל הפחות בספרות ההלכה. פירקוי בן באבוי, אחד מתלמידי תלמידיו, כותב עליו: “שלא היה כמותו מן כמה שנים עד עכשיו, שהיה גדול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובמדרש ובתוספות ובהגדות ובהלכה למעשה, ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רב, והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה, והיה מדקדק בכל המצות כלן, והיה מאסיר (=מוסר) את עצמו לשמים והיה מקרב את הבריות לתורה ולמצוות, ולא הניח כמותו”¹. הגאונים אחריו כשהם מזכירים אותו הם מוסיפים לו תמיד תארי הערצה: “מאור עינינו”, נהורא דעלמא“, “קדוש וטהור”. פסקיו ומנהגיו נתקדשו והיו לחק. רב יהודאי אסר בשל כבד אפילו בזמן שהוא מתבשל לבדו בלי בשר, ושלחו מן הישיבה: “מר רב יהודאי מופלא ומובהק, ואע”פ שיש לישא וליתן בדבריו מכל מקום אין בנו כח להתיר מה שאסר”. רב יהודאי היה מחמיר מאד בהתרת נדרים ושבועות, ובזמנו ועד מאה שנה אחריו, לא היתה מפני זה מסכת נדרים מתפרשת בישיבות בבל, ואף הגאונים שאחריו. עם שדעתם הפרטית נטתה להקל, היו מחמירים בדבר והיו אומרים: “לית לן למעבד מאי דלא עבד מר רב יהודאי”².

רב יהודאי היה מחכמי ישיבת פומבדיתא; אחיו רב דודאי נתמנה בסוף ימיו לגאון בפ“ב. באותו זמן שרב דודאי מלך בפ”ב נפטר גאון סורא ולא היה בחכמי סורא חכם דומה לרב יהודאי, שיהא מופלג בחכמה כמותו ולקח ראש־הגולה המפורסם שלמה בר חסדאי את רב יהודאי מפומבדיתא מינהו לראש ישיבת סורא (תק“כ – תקכ”ג) וזה למרות שהיה “מאור עיניים” ולמרות מה שנהיתה בזה מעין פגיעה בכבודה של ישיבת סורא, שלא היתה רגילה להושיב על כסאה חכם מבני פומבדיתא. ברם, ראש־הגולה התקיף הזה כבר עשה מעשה דומה כעשרים וחמש שנה לפני זה.

רב יהודאי היה רב פעלים, והוא הרחיב בהרבה את גבול השפעתן של הישיבות הבבליות. עד כמה שידוע לנו עד עתה היה הוא הגאון הראשון שבא בקשר עם קהלות ישראל אשר באפריקה הצפונית (טוניס, אלג’יר ומרוקו), אשר שימשו בשלש מאות השנים שלאחר־מכן משען חזק לישיבות בבל וצנור מרכזי שדרכו עברה השפעת הגאונים לספרד וארצות אחרות. הוא חשב גם את ארץ ישראל לכפופה לו וכתב לבני א“י תוכחת מוסר על שהמה מקילין בכמה דברים שבני בבל מחמירין הם. הוא הראה להם שבכמה דברים הם נוהגין “שלא כהלכה אלא כמנהג שמד”, בהתכוונו לימי השמד שהיו בא”י בימי שלטון ביצאנץ ושהשאירו עקבותיהם בכמה מנהגים שהחזיקו בהם בני א“י. מתנגד הוא לאמירת הפיוטים, מפני שאסור להוסיף אפילו אות אחת בשבחו של הקב”ה מה שלא תקנו אנשי כנה“ג וחכמי התלמוד, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים ברכות. חכמי פומבדיתא – ורב יהודאי ביניהם – התנגדו אפילו לאמירת “זכרנו לחיים, “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”, ו”ספר החיים” שאנו אומרים בר“ה ויו”כ, אף שנהגו כך מזמנים עתיקים, והוספות אלו נזכרות כבר במסכת סופרים. אין צריך לומר שהתנגדו לפיוטים מסוגם של פיוטי ינאי והקליר, ובכלל מביט רב יהודאי על הפיוט כעל תוצאה של גזירות שמד, שגזרו על יהודים שלא ילמדו תורה ושלא ידרשו הדרשנים בתי הכנסת, ואז בא הפיטן על מקומו של הדרשן. כל מה שהיה הדרשן דורש בפרוזה מסר הפיטן לשומעיו וקוראיו בצורה הפיוטית ובמקום שאין גזירה על הדרשן אין צורך בפיטן. דומה לכך מתנגד רב יהודאי לאמירת שמע ישראל בקדושה של שבת לפי שמנהג זה מקורו בארץ ישראל וזה בא להם “מפני שגזרו שמד על בני א”י שלא יקראו קרית שמע ולא יתפללו, והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות (=קרובות), והיו אומרים שחרית מעמד וקדוש ושמע בגניבה (בתוך קדושה), והיו עושין דברים הללו באונס, ועכשיו שכילה הקב“ה מלכות אדום וביטל גזרותיה והוא וישמעאלים והניחום לעסוק בתורה ולקרא קרית שמע ולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במרומו… וקרית שמע במקומה”.

כיוצא באלו אנחנו מוצאים כמה וכמה דברים בהם מביע רב יהודאי דעתו על מנהגי בני ארץ־ישראל" מקילים הם בני א“י בטרפות ידיעות “מפני שאין בידם הלכה אחת מתלמוד הילכות שחיטה ולא מסדר קדשים כולו, נשתכח מהם סדר קדשים כולו”. בני א”י כותבין את ספרי התורה שלהם על קלף בלתי מעובד כהלכה, לדעת רב יהודאי, וזה “מנהג שמד הוא, שגזרה אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה, וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותם, וכשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה ולא היו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדין את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה והיה לוקחים ריק (קלף מעובד בסיד ולא מליח ולא קמיח) מן הגוים שעשו לכתוב בהן ספרי עבודה זר (את הקוראן) והיו כותבין בהם ספרי תורה”. אבל כיון שבטל השמד יש להם ליהודי א“י לאחוז במנהגי הישיבות הבבליות. יתר על כן הוכיח אותם רב יהודאי על כמה ענינים אחרים, אבל בני א”י “לא קבלו ממנו ושלחו לו: מנהג מבטל הלכה”, אך הוא עשה את שלו וכתב להם שנית ושלישית “וביקש להתחזק עליהם והתחזק שלא יהיו אפקורסין”. אך בעוד רב יהודאי מתחזק על בני א"י שלא יהיו אפקורסין צמחה בזמנו הקראות בבבל: ענן בן־דוד, מיסד הקראות, היה ממשפחת ראשי הגולה. ואחר שמת בשנת 760 בערך ראש־הגולה היה ענן המועמד החזק ביותר למשרת ראש הגולה, ולענן אח קטן ממנו ושמוו חניה (או יאשיהו) וענן היה גדול מחנניה בתורה ובשנים “ולא רצו חכמי הדור להעמידו ראש גלות מפני ויתור פריצות וחסרון יראה ושמו פניהם אל חנניה אחיו משום ויתור ענוה ובישנות ויראת שמים שהיתה לו והעמידוהו ראש גלות” ואז יצא ענן ועמד בראש שרידי הכתות הדתות שהיו אז ביהדות הבבלית־פרסית, איחד אותם לחטיבה אחת ויסד את הקראות. אין ספק שלרב יהודאי היתה השפעה רבה על מהלך הענינים במנוי ראש־הגולה, כי ראשי הישיבות לקחו ברוב הזמנים חלק בבחירות רשי הגולה. רב יהודאי, והגאונים הבאים אחריו, הוזקקו עתה להלחם מלחמה קשה עם הקראים, מלחמה שנמשכה כמאתים שנה עד שהוכרע כף הנצחון ליהדות המסורתית, העומדת על בסיס התורה שבעל־פה.

רב יהודאי הוא הגאון הראשון שהגיעו אלינו ממנו תשובות במספר הגון, יותר ממאה, תשובותיו נבדלות מתשובותיהם של יתר הגאונים בקצורן המופלג. תשובותיו קצרות מאד יש שהוא עונה לשואליו במלה אחת, או בשתים־שלש: לא מתבעיר, שפיר דמי. לא נתעכב כאן על תשובותיו אלא על ספרו הלכות פסוקות, שהרי לאמתו של דבר – אם לא נביא בחשבון את ספר השאילתות, הרי הוא החכם הבבלי הראשון שחבר ספר הלכות אחר חתימת התלמוד.

את הה“פ לא כתב רב יהודאי עצמו, כי סגי נהור היה, רק תלמידיו כתבו את הוראותיו ופסקיו והספר נקרא על שמו. מפני זה אפשר שנכנסו בו קצת דברים בלתי מדוקדקים ועל כן אנו רואים את הגאונים שאחריו, שעם שחלקו כבוד גדול לרב יהודאי, חולקים כמה פעמים על הה”פ ותולין את השגיאות שנפלו בספר בתלמידיו שסדרוהו או במעתיקים שהעתיקוהו אחר כך. סמכותו הגדולה של רב יהודאי עמדה לו לספר זה שיתפשט מהר בכל תפוצות הגולה, הרבו מאד להעתיקו ולהשתמש בו וחכמים רבים עשו ממנו לקוטים לצורך עצמם, כדי להקל עליהם את השימוש בו; על־ידי כך נתנסח הספר כמה פעמים ונכנסו בו גם כמה הוספות שלא היו בנוסחאות שנשמרו בחוגי הישיבות הבבליות. מן ההלכות הפסוקות נעשו “הלכות קצובות”, “הלכות קטועות”, “הלכות קטנות”, ועוד כמה ספרי הלכות, ששרידיהם נתגלו ועוד הולכים ומתגלים מן הגניזה הקהירית, ורובם מתיחסים לרב יהודאי.

כשנשאל הגאון שר שלום, מגאוני סורא, על פסק הלכה הכתוב בהלכות־קטועות, השיב לשואליו: “ואל תטעו לאותן הלכות קטועות, שאם כתוב בהן [כך] שלא כהלכה הוא, ושמא הסופר טעה ולא הרב”³ . לפעמים העירו הראשונים שהסגנון של פס' זה או אחר מוכיח שאינו לרב יהודאי. כך מעיר אחד מחכמי אשכנז הקדמונים⁴ : “הא מילתא מעולם לא נפיק מפומיה – דרב יהודאי – דהכי כתיב התם: כשנופלין שתי שבתות (בחנוכה), ואי סלקא דעתא דרב יהודאי אמרה, פה קדוש כרב יהודאי משתעי כהאי לישנא, אלא ואדי איש אחרינא אמרה ואסקה בשמיה”.

גוך הה“פ במקורו הארמי לא היה ידוע עד הזמן האחרון ונדפס רק לפני שנים אחדות מכת”י יחיד בעולם ע“י הרב סלימאן ששון (ירושלים תשי"א). – כן נתפרסמו ממנו קטעים אחדים שנמצאו בגניזה, אולם היה ידוע מכבר תרגומו או עיבודו של ספר הלכות פסוקות, כוונתי לספר הלכות ראו, המיוחסות לתלמידי רב יהודאי, שנדפסו מכת”י אוכספורד ע“י רא”ל שלוסברג (וויכסייל תרמ"ו). כבר היטיב לראות רשז“ח הלברשטם בהקדמתו לספר זה שהלכות ראו אלו הן הן הלכות פסוקות של רב יהודאי, שנכתבו ע”י תלמידיו, אלא שנתרגמו מארמית לעברית טהורה. הל' ראו חסרות בראשן ובסופן, ואין ספק שהן התחילו בהל' עירובין, ובפסוק: “ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי”, שכן בפסוק זה מתחילות הל' עירובין גם בהלכות גדולות. נראה שהתרגום העברי של הל' ראו נעשה בא"י (ועל זה ידובר בהרצאה הבאה).

אחת הפרובלימות החמורות יותר בספרות הגאונים אצל חוקרי הדור הקודם היתה: מהו היחס שבין הה“פ וההלכות הגדולות? חוקרים רבים טפלו בה מימיו של שי”ר ואילך⁵ ופתרונה של הבעיה ניתן רק בזמן האחרון עם הופעת ספר הלכות פסוקות. כמה מכשולים עמדו על דרך החקירה הזאת, והמכשול העיקרי הוא זה שראשונים, ביחוד חכמי צרפת ואשכנז, מיחסים ברובם את ספר הלכות גדולות לרב יהודאי גאון, והם מביאים כמה דברים בשם רב יהודאי אשר נמצאים בה“ג שלפנינו. לעומת זאת, יש גם חברים המיחסים אותו לר' שמעון קיארא. התוספות מיחסים את הספר ה”ג פעם לרב יהודאי ופעם לרב שמעון. רבי אברהם ן' דאוא בספר הקבלה שלו מקדים את זמנו של רש“ק לזמנו של רב יהודאי, וקובע את זמן חבור ההלכות הגדולות לשנת 741, ובדברו על רב יהודאי הוא אומר שהוא חבר ספר הלכות פסוקות “ומהלכות גדולות קבצם”. וכן יוצא לדבריו שבעל הלכות פסוקות השתמש בס' ה”ג של ר“ש קיארא. ואמנם בדעה הזאת החזיקו שי”ר, יה“ש ורא”ה ווייס, חוקרים מובהקים במקצוע, ואחריהם הלכו כמובן גם אחרים. על המחזיקים דעה זו היה לישב כמה קושיות וסתירות, אבל שערי תרוצים לא ננעלו.

לא נבוא להציע כאן את השתלשלותה של החקירה במקצוע זה, שהיא אמנם מענינת מאד ונתן כאן את תוצאותיה.

ספר הלכות גדולות, הספר החשוב ביותר בספרות ההלכה של הגאונים, נתחבר ע“י ר' שמעון קיארא. השם קיארא מראה, כנראה, על עסוקו של ר' שמעון, שהיה מוכר שעוה. שי”ר⁶ חשב שהיה יליד קהירא שבמצרים. אמנם קהיר נבנתה כידוע בשנת 969 ז. א. מאתים ועשרים שנה אחרי זמנו של ר' שמעון לפי דעת שי“ר, אך הוא דחק עצמו לומר שר”ש נולד במקום שבו נוסדה אח“כ קהיר, וכנוי זה בא לו מידי המאוחרים שחיו אחר שכבר נוסדה קהיר. נייבואיר חשב שמקום מולדתו הוא, אשר בארם נהרים⁷. אבל בצדק העיר הרכבי⁸ שאם קיארא הוא כנוי למקומו היו כותבים ר”ש מקיארא או קיארי. ואולם באמת היה ר“ש מבצרה כפי שהוכחתי במקום אחר⁹. הוא חי לכל־הפחות שני דורות אחר רב יהודאי ויש לקבוע זמנו לא לפני 825. ההלכות הגדולות נתחברו בסורא, או עכ”פ בהשפעת סורא, שהרי בצרה היתה מ“רשויות” סורא וכמה פירושים ומנהגים שבה“ג מובאים במקומות אחרים בשם גאוני סורא¹⁰ . רואים אנו ג”כ שגאוני סורא המאוחרים החשיבו את הספר בעוד שגאוני פ“ב כתבו עליו שאינו בר סמכא, ובמקום אחד גם כתב רב האי שדבריו “דברים בטלים הן ואין לסמוך עליהן”¹¹. חקירה מדוקדקת הוכיחה ג”כ שבעל ה“ג הרבה להשתמש בהלכות הפסוקות. רב יהודאי נזכר בה”ג פעמים אחדות בתואר גאון והן ידענו שלתואר זה זכה רק שנים אחדות לפני פטירתו. נזכר בו גם רב חנינאי גאון תלמידו של רב יהודאי.

ההלכות הגדולות הגיעו אלינו בשתי מהדורות, והבדלים רבים מאד בין שתי המהדורות:

מהדורא א' היא זו שנדפסה ראשונה בויניציאה ז“ח (1548) ופעמים אחדות אח”כ. והיא נקראת בפי החוקרים מהדורת בבל, או: ה“ג I. המהדורה הזאת היא העיקרית. בה נשתמר בערך הנוסח המקורי של הה”ג, ואין בה רוב ההוספות אשר במהדורא ב'. במהדורא זו השתמשו בעיקר חכמי צרפת ואשכנז.

מהדורא ב‘, ה“ג II, נדפסה ע”י ר’ עזריאל הילדסהימר (ברלין תרמ"ח) ע“פ כת”י הוואטיקאן ברומי. אלו הן ה“ג של אספמיא הנזכרות ע”י כמה מן הראשונים, כגון ר“ת, ר”י מווינא בעל או“ז; מהדורא זו באה אליהן מאספמיא, בה השתמשו חכמי ספרד, צרפת הדרומית ואיטליא. הרי”ף, למשל, משתמש במהדורה זו, והוא מביא בשם ה“ג דברים שאינם במהדורא א' ונוספו רק במהדורה זו. במהדורא ב' נוספו פסקים רבים מגאונים שחיו אחר ר”ש קיארא. הגאון האחרון שפסקיו הובאו עוד בה“ג מהדורה זו הוא רב צמח בן פלטוי (ד“א תר”ן – 890). יש בו גם כמה פסקים מזמן מאוחר לרש”ק שלא נקראים עליהם שם הגאון שפסק אותם, אלא: “שדרו ממתיבתא”. או עוד יותר ברור: “ושדרו לן ממתיבתא”, או “והאידנא שדרו ממתיבתא”. כל זה מוכיח ברור שמהדורא זו קבלה את עריכתה האחרונה מחוץ לבבל ושהיא נערכה בארץ שיהודיה עמדו בקשר אמיץ עם הישיבות הבבליות. יש לחשוב שנערכה באפריקה הצפונית. ואמנם נזכר בה פעם מנהגם של בני אפריקה (עמ' 175). חכמי צרפת הצפונית קוראים לה ה“ג של אספמיא, יען כי באה אליהם מספרד דרך צרפת הדרומית. בדרך זו הגיעו לצרפת גם פרושיהם של ר”ח ורב נסים ויתר חבוריהם של חכמי אפריקה הצפונית.

ספר ה“ג בדומה לספר ה”פ הוא בעצם קצר הלכי של התלמוד. בירושלמי לא השתמש, או כמעט שלא השתמש. הושקע בו הרבה מדברי הסבוראים והגאונים הראשונים באופן אנונימי, כן הרבה להשתמש בס' המעשים לבני א“י שקטעים ממנו נגלו ונדפסו ב”תרביץ" ע“י החכמים לוין, מאן ואפשטיין. מקור חשוב שימשו לו השאילתות והלכות פסוקות של רב יהודאי. חוץ מהה”פ נכנסו לתוכו גם קצת פסקים שפסק רב יהודאי בתשובות לשואליו.

לספר ה“ג באה מעין הקדמה ארוכה. והוא הספר העברי הראשון שיש בו הקדמה, כי לכל הספרים שנתחברו לפניו ואף השאילתות והה”פ בכלל, אין שום הקדמה. אבל בעצם אין גם כאן לפנינו הקדמה במובן המקובל. אין בה אף מלה אחת על טיבו של הספר ומטרתו. ההקדמה מחולקת לשני חלקים: חלק א' מדבר על חשיבות התורה ולמודה, ומרבה להביא ראיות לזה מן המקראות והמדרשות, וחלק ב' עוסק במנין תרי“ג מצות. בעל ה”ג נחשב לראשון בין מוני המצות. אבל יש לחשוב שעוד לפני בעל ה“ג היה חבור קדמון, או גם חבורים במנין המצות, והוא נתן לנו כאן אחד מהם. הקדמת בעל ה”ג היא כולה עברית. חוץ מן הה“פ והה”ג יש לנו עוד “הלכות קצובות” המיוחסות לרב יהודאי¹² והכתובת שעל גבן אומרת: “אילו הלכות קצובות אשר עשה רב יהודאי ריש מתיבתא זצ”ל“. ההלכות הקצובות מלוקטות מן ההלכות הפסוקות ומן ס' המעשים ומקורות איי”ם אחרים. בהן אנו מוצאים את ההלכות צורה קצובה ופסוקה (ידוע שבמקום “הלכה פסוקה” שבבבלי אומר הירושלמי: הלכה קצובה) – מבלי להביא את המקור התלמודי ואת דעות החולקים, מעין דוגמא לספרו הגדול של הרמב“ם. כתובות הן בעברית רק פה ושם נשמרה בהם ציטטה ארמית מן המקור הארמי של הה”פ. לדעת המרגליות נתחברו באיטליא באמצע המאה הט‘, לפני שהגיע שם ס’ ההלכות הגדולות. דברים רבים מן הקצובות נמצא בספרי הפסקים שיצאו מבית מדרו של רש“י, כגון מחזור ויטרי, פרדס, ספר האורה, אסור והתר כת”י, שיש בהם עוד כמה דברים אחרים ממקורות ארץ ישראליים.

מצוי עוד ספר בשם “הלכות קטנות”, לרב יהודאי (בנגוד לגדולות) או הלכות קטועות והן מאוחרות להלכות גדולות. הן נזכרו על ידי רב האיי בג“ה סי' ע”ד: “ואטעי יתנא בהא מילתא מאי דכתיב בהלכות קטנות… ולבסוף עיינא וחזינא דטעותא היא”. שני דפים מהם נדפסו ע“י ד”ר לוין בגנזי־קדם¹³ ועוד כמה דפים מהם נמצאים בין עלי ה“גניזה”. הן כתובות ארמית והולכות על דרך ההלכות הקצובות.

חוץ מן הקצורים הללו של הה“פ הה”ג נתחברו עוד קצורים שונים שלא הגיעו לידינו. ספר הלכות פסוקות של רב יהודאי הוליד איפוא ספרות שלמה. כל רב ודיין היה משתדל לעשות ממנו קצור באופן הרצוי לו ומתאים לפי דעתו לצרכיו בהוראת הלכה למעשה. הספרות ההלכית הזאת הביאה לזה שלמוד התלמוד במקורו הוזנח במדה ידועה, אחרי שתמציתו הנוגעת הלכה למעשה מצאו בספרי ההלכות. הגאונים הרימו קולם נגד החזיון הזה, ואף שכולם העריצו את רב יהודאי, וספרו לא יכלו, כמובן להסכים שידחו את למוד התלמוד מפניו. רב פלטוי גאון פומבדיתא (תר“ב – תרי”ח) נשאל: “איזה עדיף ומשובח, לעסוק בתלמוד או בהלכות קטועות?” והשואלים מוסיפים: “ולא שאלנו דבר זה אלא שרוב העם מטין אחר הלכות קטועות ואומרים מה לנו לקושיות התלמוד?”. ע“ז משיב הגאון: “לא יפה הם עושים, ואסור לעשות כן, שהם ממעטין תורה וכתיב: יגדיל תורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמין לתלמוד תורה שתשתכח ח”ו מישראל, ולא נתקנו הלכות קטועות לשנן בהם אלא מי שלמד תלמוד כולו ועוסק בו, אם מסתפק לו דבר ואינו יודע לפרשו מעין בהם”¹⁴. בדברים מעין אלו מביע הרא“ש את יחוסו לס' משנה תורה של הרמב”ם, שאף הוא עורר חששות, שהתפשטותו תגרום להזנחת למוד התלמוד במקורו: “טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב”ם ז“ל ואינן בקיאין בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו… וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן שאם אינו בקי בגמרא אינו מבין דבר לאשורו ולאמתו ויכשל בדין ובהוראה, לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא…”

במשך זמן של מאה שנים ויותר, מזמנו של רש“ק עד רס”ג, פוסקת האקטיביות במקצוע זה של ההלכה. אף ספר פסוקים אחד לא נתחבר במשך זמן זה. מצד אחר היו הגאונים עסוקים יותר ויותר בהשבת תשובות לכל השואלים שפנו אליהם בקרוב ומרחוק. חוג השפעתן של הישיבות גדל יותר ויותר והגיע כבר עד קצוי הארץ והגאונים שעמדו בראש הישיבות היו טרודים ביותר למלא את הצרכים הרוחניים המרובים של הגולה הגדולה, וע“כ אנו רואים שמספר התשובות של מאת השנים הזאת ת”ר – ת“ש (840 – 940) גדול הוא הרבה יותר ממספרן במאת השנים הקודמת, ת”ק – ת"ר. ספר אחד בלבד, שרק בחלקו האחד יש לחשבו אל הספרות ההלכית, נתחבר מבאת השנים הזאת, הלא הוא סדור רב עמרם, שלו תוקדש הרצאה מיוחדת.

כחה של ארץ־ישראל בתקופת הגאונים היה גדול בכמה מקצועות של היצירה העברית, אבל לא בזה של ההלכה. היהדות הא“י המדולדלת נתנה לנו עוד בתקופת הגאונים כמה דברים חשובים: שיטת הנקוד המקובלת אצלנו, שמוצאה מטבריה דחתה מפניה את שיטת הנקוד הבבלית והשכיחה אותה. גם בעניני המסורה והטעמים ידה של ארץ־ישראל על העליונה. בענינים אלה יש הרבה חילופים בין “מדינחאי” ובין “מערבאי”, בין בן־אשר הא”י ובין בן־נפתלי הבבלי, “ואנו סומכים על קריאת בן אשר”¹. ידיעת הלשון העברית עמדה בא“י על מדרגה גבוהה. המכתבים הרבים שהגיעו אלינו מגאוני א”י במאה העשירית והי"א כתובים בעברית חיה ושוטפת ומורגשת בהם היוניות רבה. בידיעת הלשון העברית הצטיינו ביחוד “אנשי טבריה הצחים לשון מכל העברים”².

אף על למוד המקרא שקדו בני א“י שקידה יתרה. אגרותיהם של חכמי א”י מראים על בקיאות מופלגת בכתבי־הקודש. אבל אין זאת בקיאות גרידא: המקרא חי בקרבם ורוחו מרחפת על סגנונם. והפיוטים שנתחברו ע“י הפייטנים הא”י מראים על בקיאות מפליאה במקרא ובספרות האגדה כאחד. בלי שני אלה אין להסביר פיוט קלירי או של ינאי. הפיוט שפרח בא“י בתחלת תקופת הגאונים נתפשט במהירות מרובה ונתקבל גם בבבל. סדר העבודה של יוסי בן יוסי נתקבל אצל יהודי בבל בחביבות יתרה, והרבה קהלות היו אומרים את סדר העבודה של – “אתה כוננת” – ביום הכפור שתי פעמים, בשחרית ובמוסף. הגאונים התנגדו לאמירתו בשחרית, אבל מתוך שהיה חביב על העם לא יכלו להסיעו ממנהגו.³ גם פיוטי ינאי התפשטו בבבל, שהרי ענן, מיסד הקראות, סומך בספר המצות שלו על פיוטיו של ינאי בשני דינים⁴ וכן התפשטו מהר פיוטיו של הקליר. תחת השפעתם הגדולה של פייטני א”י התחילו גם בני איטליא לפייט פיוטים וכבר באמצע המאה הט' אנו מוצאים שם פייטנים חשובים כר' שפטיה ובנו ר' אמיתי ובני משפחת קלונימוס. משם נתפשט הפיוט בסגנון הקליר ויתר פייטני א“י גם בארצות צרפת ואשכנז. בגניזה הקהירית נתגלו כמה דברים חשובים מיצירותיהם של פייטני א”י: מחזור ינאי, פיוטים חדשים מן הקליר, ר' פנחס ראש הישיבה בן המאה השמינית, ר' שמואל בר הושענא השלישי (סוף הי' ותחלת הי"א) ורבים אחרים.

עשירה היא הספרות המדרשית הא“י של אותו הזמן. תשעה קבין של אגדה ומדרשים נטלה א”י ואחד כל העולם כולו עם בבל בכלל. מדרשים רבים נתחברו בא"י בתקופת הגאונים, כגון פרקי דר' אליעזר שנתחבר כבר אחרי הכבוש הערבי, וכמה ממדרשי הרבות ומדרשים אחרים קבלו את עריכתם וסדורם האחרון בתקופת הגאונים.

אך הספרות האי“ת בהלכה היא דלה מאד. מכתביהם של גאוני א”י נשלחו לקהלות חו“ל בבקשת עזר וסיוע עולים במספרם פי כמה על התשובות שהביעו אלינו מהם בדבר הלכה. מגאוני בבל הגיעו אלינו אלפי תשובות ועשרות אחדות של מכתבים ומגאוני א”י יש לנו מאות מכתבים ועשרות אחדות של תשובות.

אבל מתוך שחביב עלינו כל מה שנוגע לחיי היהודים בא“י בתקופה ארוכה ומעורפלת זו נשים עין על מה שהגיע אלינו מתורתם. וכבר אמרו⁵ : “אין תורה כתורת א”י ולא חכמה כחכמת א”י".

מן התשובות של גאוני א“י נמצאות אחדות בקובץ תשובות הגאונים שערי צדק, ורשום עליהן “תשובות ארץ ישראל” ובקיצור “ארץ ישראל” או “תשובת א”י”⁶, אבל באמת אין לפנינו כאן תשובות, אלו הם פסקים הלקוחים ברובם מספר המעשים לבני א"י, שעליו עוד נדבר, ובראשם הוסיפו את המלה “וששאלתם” כדי לתת להם צורה של תשובות.

התשובות האחדות, שהן תשובות ממש, שהגיעו אלינו, נשלחו לקהלות הרינוס, איטליא, צרפת ואשכנז אשר עמדו תחת השפעת א“י. העתיקה ביותר היא זו שמצא החכם ר' יצחק בר דורבלו (חי במחציתה השניה של המאה הי"ב ועבר ארצות רבות ועד רוסיא הגיע) בווירמיישא: “כתב ששלחו אנשי רינוס לארץ ישראל בשנת תש”ך לפרט (960) ושאלו לקהלות שבא”י על שמע ששמענו על ביאת המשיח ועל סירכא דליבא מה אתון בה? תשובה: על ביאת משיח לא הייתם כדאי להשיב, וכי אינכם מאמינים לדברי חכמים וסימניהם ועדיין הסימנים לא באו, וסירכא שבשומן הלב נחנו סנהדרי גדולה ונחנו וגם סנהדרי קטנה אוכלין אותה… וחתם הכתב ר' יעקב בר מרדכי מרוסיא וכל דורו, כתבו טוב היה לכם לשאול לנו בעומקי יבמות וערובין ולשום לשואלי טובתינו".

ותשובה זו נתפרסמה ראשונה ע“י ד”ר יוסף פרלס בס' היובל לכבוד גריץ. (עמ' 31), והוא פקפק באמיתתה – מפני שנזכרו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, שמציאותם בא“י בתקופת הגאונים לא נודעה אז – אבל עתה אין מי שיפקפק בה. באותו זמן התענינו רבים בחשבונות הקץ. היתה אז צפיה חזקה לגאולה ואולי גם תנועה משיחית. ר”ח ן' שפרוט, המדינאי היהודי הגדול, שואל במכתבו למלך כוזר אם יש לכוזרים ידיעות יותר ברורות בענין הקץ, ובתשובת יוסף מלך הכוזרים, שאמנם החוקרים מפקפקים באמיתתה ההסטורית, אנו קוראים: “ועוד שאלת מדבר קץ הפלאות, ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמי ישראל (של) הישיבה שבירושלם, ואל הישיבה שבבל, ואנו רחוקים מציון. אבל שמע שמענו שברוב העונות תעו החשבונות, ואין אנו יודעים מאומה”. חליפת מכתבים זו שבין חסדאי ומלך הכוזרים קדמה רק שנים מועטות לשאלתן של קהלות הרינוס. חכמי ישראל עונים בקצת רוגזה על שאלת ביאת המשיח, כי ודאי קבלו עוד שאלות בדומה לה. מענין הדבר, שבהוראת השאלה בדבר סירכא דליבא הם נסמכים על תשובתו של רב יעקב בר מרדכי גאון מחסיא. ואף בתשובה אחרת, בענין אמירת והשיאנו בר“ה ויוה”כ, סומך הגאון הא“י על מנהגי הישיבה בבבל. רואים אנו עד כמה כפופים היו גאוני א”י לסמכותם של גאוני בבל. יודעים אנו ג“כ שחכמי ירושלים פנו בשאלות לרה”ג⁷ ובנו של הגאון הא“י רב שלמה בר יהודה למד תורה בישיבת רב האיי. במכתב אחד שכתב רב שריר אל הגאון הא”י בשנת 990 הוא כותב לו: “ותובעים אנו בבקשה מן ראש הישיבה. יחי לעד שיצוה להקרא האגרת ברבים, כי כן נעשה לאבותינו שם פעמין רבות, וכן יעשה ואל יאחר, ויודיע אותנו כי השלים החפץ וכי נקראה האגרת נגד כל העם”⁸. אף זה מראה לנו על השפעתם החזקה של גאוני בבל בא"י.

קבוצת תשובות שלימה הגיעה אלינו מן הגאון ר' אליהו ובנו ר' אביתר, והיא נשלחה לר' משולם ב“ר משה ממגנצא⁹ , ובכן מוצאן ממחציתה השניה של המאה הי”א. התשובה הראשונה שבקבוצה זו בס' הפרדס לרש“י¹⁰ ובמחזור ויטרי (עמ' 360) ןבכמה ספרים אחרים מחכמי צרפת ואשכנז: ור' משלם בר משה שאל את פי אריות יושבי ירושלים עיר הקודש… אגב, בספרי הפוסקים שיצאו מבית מדרשו של רש”י משוקעות כמה תשובות ופסקים שהגיעו מא"י בתקופת הגאונים¹¹.

בנגוד לבבל הנה בא“י כל מה שאנו הולכים ומתקרבים אל תקופת הסבוראים והגאונים הראשונים מתרבה החומר ההלכי יותר ויותר. באותו זמן סודרו רוב המסכתות הקטנות: מס' סופרים, שמחות, כלה, דרך ארץ, ד”א זוטא, כותים, גרים, ציצית וכו'. החומר ההלכי והאגדי שבהן הוא אמנם ברובו הגדול מזמן המשנה והתלמוד, אבל את עריכתן האחרונה קבלו בא“י בתקופת הסבוראים והגאונים הראשונים, ובכמה מהן יש גם הוספת נופך מאותו הזמן. חשיבות מיוחדת במובן זה יש בה הרבה הלכות ומנהגים, שמוצאם מזמן שאחרי חתימת התלמוד, והן מעמידות אותנו על חייהם ומנהגיהם של יהודי א”י במאה הששית והשביעית.

בשנים האחרונות נתגלו מן הגניזה דברים חשובים מאד מתורתה של א“י בתקופת הגאונים. מלבד שרידי תשובות נתגלו הלכות טריפות של א”י¹² שנתחברו, כנראה, עוד לפני הכבוש הערבי, והן מנוסחות בצורה של הלכות פסוקות. מחולקות הן לפרקים ולהלכות. יש בהן כמה בטויים מיוחדים ולשונות המראים על מוצאם הא"י ועל עתיקותן של הלכות אלו, אבל המענין ביותר הוא תוכנן. ההלכה שבהן אינה מתאימה בכמה מקומות לבבלי, אבל כמעט כל מה שהובא בבבלי בשם “מערבא” ישנו בהן.

כידוע נחלקו בני בבל ובני א“י בבדיקת הטריפות: בני א”י בודקין בי“ח טריפות, ב”ב אין בודקין אלא בריאה בלבד, וזהו אחד החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א“י, וסמך לזה נמצא בירושלמי במקומות אחדים¹³. ע”י הבדיקה בכל י“ח טריפות “התפתחו הרבה הל' טריפות של בני א”י והסתעפו לענפים וסעיפים”, כשם שבבבל ששם בדקו רק את הריאה לבד התסעפו ביחוד דיניה וסעיפיה. ובאמת אנו מוצאים במס' חולין שלנו את דברי בני מערבא יותר מאשר בכל מסכת אחרת ובבבלי חולין יש לנו “ידיעות מהל' א”י בטריפות מזמן הקרוב לזמן חיבורן של הל' טריפות שלנו", ז. א. מזמן הסבוראים.

בהלכות אלו השתמש כנראה גם אלדד הדני בהל' שחיטה וטריפות שלו, שעוררו כמה תמיהות בין בני זמנו ובזמנים שאחריו. ואמנם רב צמח גאון, בתשובותיו לאנשי קירואן, תולה את החילופים שבהלכות אלדד מן ההלכה שבבבלי, בחלופים שבין בבל לא"י, ולא בלי יסוד קראו הראשונים להלכות אלדד “הלכות ארץ ישראל”.

אבל התגלית החשובה ביותר בפנה זו היא בלי ספר שרידי ספר המעשים לבני ארץ ישראל, שהתפרסמו בתרביץ שנים א' וב' על ידי לוין, אפשטיין ומאן. מן הספר הזה לא היה לנו כל מושג. הוא נזכר רק פעם אחת על ידי רב האיי גאון באחת מתשובותיו, שהובאה בס' המכריע לר“י מטראני סי' לו. הוא נשאל על ענין שמונה שרצים, שנפל אחד מהם באחד מן המשקין, והשיב: “דבר זה כתוב בהלכות דרב שמעון קיארא, חבית ששי בה משקין בין יין ובין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר, שיעורו אחד מאלף, ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחלה ואין אנו יודעים מאין נסח רבי שמעון הדברים הללו אלא ששמענו כי המעשים לבני א”י שנמצאו בהם הדברים הללו ומשם נסחם”. ולפי הבבלי¹⁴ שיעורו בששים, או שמותר אפילו בפחות, מטעם נותן טעם לפגם, אמנם בירושלמי תרומות פ“ו נאמר: “הורי ר' יוסי בי רב בון בעכברא (או “בהדין עכברא”) חד לאלף”. הראבי”ה ואחרים כבר פירשו שעכברא הוא שם מקום.

והנה בזמנו של רב האיי לא היה ספר זה מצוי בבבל, ורב האיי רק את שמעו שמע אבל לא ראהו בעיניו, ברם בגניזה נתגלו ממנו כמה קטעים מכ“י שונים. משמע, שבמצרים הקרובה לא”י והמושפעת ממנה, נמצאו כמה העתקות ממנו.

הקטעים שנתגלו הוכיחו לנו, שכמה וכמה פסקאות מספר מענין זה נמצא בתור תשובות בקובץ התשובות הקטן שהוציא לאור רנ“נ קורוניל בווינא תר”ל, ובתשובות הגאונים הקצרות דפוס מנטובה, וש“תשובות ארץ ישראל” הנמצאות בשערי צדק אינן אלא פסקים מספר המעשים, אלא שהוסיפו להם בראשם את המלה “וששאלתם” בכדי לתת להן צורה של תשובות. כן נכנסו כמה פסקאות ממנו בספר פרדס לרש“י, שהוא אוצר בלום של הספרות העתיקה ביותר ובו הושקעו כמה שרידים מספרי הלכה שונים, ובספר “מעשי הגאונים”, שי”ל ע“י ר”א אפשטיין¹⁵ ופריימן בברלין תר“ע, והמכיל בעיקר פסקים ותשובות לחכמי שו”ם הקדמונים. בספר זה נשקעו הרבה מתשובות גאוני ארץ ישראל, יש מהן הידועות לנו ויש שאינן ידועות לנו, ונכנסו בו דברים שלמים מספר מעשים לבני א“י, כ”שיטת חליצה" ו“שיטת מיאונים” ועוד. ספר המעשים שימש מקור לבעל הלכות גדולות, ו“כל הדברים שישנם בה”ג בעברית חשודים הם כלקוחים מספר המעשים או ממקור ארץ ישראל אחר“¹⁶ . ור”ש קיארא מצא כבר פסקים מספר המעשים גם ב“הלכות פסוקות” לתלמידי רב יהודאי. ונראה שגם בעל השאילתות כבר השתמש בו, ועל ידו נכנסו כמה פסקים מספר המעשים גם לספר והזהיר, אלא שבצורה הזו שספר והזהיר נמצא לפנינו היום אינם לפנינו¹⁷ .

שמו של הספר. מאן סבר שהוא נקרא ספר המעשים מפני שרוב הפסקים שבו מתחילים: “כך הוא המעשה” או “כך המעשה”, וגם “מעשה”, או “כך הוא”, וגם “כך” לבד. השאילה מתחילה או מסיימת ב“מהו”, והתשובה מתחיל ב“כך הוא המעשה”, אבל מתקבלת יותר דעתו של ליברמן, ש“מעשה” הוא שם נרדף ל“פסק”. “ספר המעשים” = ספר הפסקים, כמו מעשה בי“ד אינן משמיטין – וכל מעשה בית דין אילו גיזרי דיינין. ומעשה בי”ד נתקצר אח“כ ל”מעשה" סתם. ובירושלמי נדה פ“ב ה”ו: כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, היינו: כל פסק ופסק שהייתי מוציא. ובארמית יש כמה פעמים הביטוי: נפק עובדא, ז.א. יצא פסק הדין. במשך הזמן התחילו לסמן במעשה לא רק פסק בי"ד, אלא פסק הלכה בכלל, ומעשה בא במקום הלכה; ספר המעשים אפשר, איפוא, לפרש ספר ההלכות.

ספר המעשים התחבר בסוף ימי ביצנץ ולכל המאוחר בתחלת שלטון הערבים, ז. א. כמאה או מאה וחמשים שנה אחר חתימת התלמוד. בזמן שהבבלי אך החל להתפשט בארץ. יש בו מלים יווניות מרובות מאד. ידוע שהרבה מלים יווניות נכנסו למשנה ולתלמוד ולספרות המדרשית. אבל בקטעי ספר המעשים שלפנינו אנו מוצאים כמה מלים יווניות שלא נמצאו עד היום בספרותנו. מכאן, שהספר נתחבר בזמן שהלשון היוונית היתה מדוברת עוד בא“י. גם סגנונו העברי מוכיח על מוצאו הא”י ועל קדמותו. יש בו כמה בטויים מיוחדים, וכמה מלים משמשות בהוראה אחרת. למשל, אכסניא = נכר: מי שהלך לאכסניא ועשה דברים רעים. אין מלה זו משמשת בהוראה זו רק בירושלמי ובמדרשי א"י. עוד, במובן גם: למה לא חסכתן כליכם עוד אתם; ומתה עוד היא, ובמובן זה רגילה מלה זו בירושלמי.

אולם אפטוביצר חולק על דעה זו והוא סובר, שהקטעים שנתפרסמו נתחברו לא בא“י כי אם באיטליא ובזמן יותר מאוחר. באיטליא הדרומית שעמדה זמן רב תחת שלטון ביצנץ היתה ג”כ מדוברת הלשון היוונית¹⁸ ולדעתו לא הגאונים הראשונים לקחו דברים מספר המעשים, כי אם להפך: ספר המעשים השתמש בדברי הגאונים הקדמונים. הוא סובר, שכל הקטעים שנתפרסמו אינם מספר המעשים עצמו, כי אם מקומפילציא, שהשתמשה כבר בספר המעשים. אולם אין להסכים לו בזה. אמנם נכון הדבר, שהקטע השני שנתפרסם ע“י מאן אינו גוף ס' המעשים אלא קצור ועיבוד ממנו. עוד ראיה לדבר: בשני הקטעים שנתפרסמו ע”י לוין ואפשטיין לא נזכרו שמות אמוראים, לא בבלים ולא א“י, ואין בהם ציטאטים מן הבבלי, אף שכבר השתמשו בבבלי, בעוד שבקטע שנתפרסם ע”י מאן נזכרו כבר שמות אמוראים בבלים והוכנסו בו ציטאטים מן הבבלי¹⁹.

בקובץ זה של המעשים אין שום שיטה וסדר. יש כאן ערבוביה של “מעשים” על ענינים שונים וכולו זרוע כלאים. מאן משער בטעם הדבר, “שהמחבר העתיק את הפסקים השונים כפי שנמצאו בפנקס בית דין הגדול של הישיבה בטבריה קודם שנעתקה לירושלים בתחלתה של תקופת המושלמים”. נראה, שהוא מכיל תמצית מקוצרת של תשובות ומכאן אי־הסדר, כי בתשובות לא היה שום סדר.

חשיבות של ס' המעשים גדולה היא לאין ערוך. זהו הספר ההלכי הראשון שנתחבר אחר חתימת התלמוד. רבה היא חשיבותו לתולדות חקירת ההלכה: כמה הלכות שבו מתנגדות אל הבבלי ומתאימות להלכה שבירושלמי; מפיץ הוא אור על כמה הלכות שבירושלמי ועל כמה מקומות ובטויים סתומים שבו; כמה טרמינים משפטיים חשובים, שלא עמדו עליהם עד עכשיו, מתפרשים על ידו. חשוב הוא ס' זה גם מצד אחר: בו משתקפים במדה ידועה, אם כי מצומצמת, חייהם של יהודי א“י באחת התקופות המעורפלות ביותר בתולדות הישוב, והוא, מזמן סיום הירושלמי עד הכבוש הערבי. יש בקטעים שנתפרסמו כמה פרטים מעניינים על חייהם הדתיים, החברתיים והכלכליים של יהודי א”י.

יש לעמוד על עוד פעולה ספרותית שנעשתה בא“י בתקופת הגאונים והיא: תרגום ספרים שנכתבו ארמית – לעברית. כך תורגם ספר הלכות פסוקות של רב יהודאי גאון לעברית. התרגום ידוע בשם “הלכות ראו” ע”ש התחלת הספר “ראו כי ה' נתן לכם את יום השבת”, כי הספר התחיל בהלכות ערובין²⁰. התרגום נעשה בא“י כמו שהסיקו כבר פוזננסקי²¹ וי. נ. אפשטיין²², ויש הוכחות רבות על כך: במקום “ואנן דאית לן תרי יומי” שבה”ג, כתוב בהל' ראו: “ובבבל שיש להם שני ימים”, ובמקום “לדילן דאית לן ספיקא”, כתוב: “לבבליים שיש להם ספק”. גם הכתיב הוא ארץ־ישראלי, וכן מעידים על מוצאו הא"י של התרגום כמה בטויים מיוחדים. זוהי הדוגמא העתיקה ביותר של תרגום מאמרי התלמוד מארמית לעברית. הרי דוגמאות מן התרגום: סבור מינה = כסבורין האם; בעו מיניה = בקשו חכמים; איבעיא להו = נתבקשה להם; פשיטא = וודי. אמנם המתרגם לא הבין לפעמים את המקור כהוגן ופיכך גם טעה בתרגומו.

כבר דברנו על ספר והזהיר, שאינו אלא חיקוי ועיבוד לספר השאילתות דרב אחאי גאון. ספר זה מכיל דברי הלכה ואגדה על נושאים ידועים, מסודרים לפי סדר הפרשיות שבתורה. וכבר הוכיח פוזננסקי²³ שנתחבר בארץ ישראל. הספר מסודר אמנם, לפי סדר הפרשיות של מנהג בבל, שלפיו היו מסיימים את קריאת התורה בכל שנה, וכן אין בו כמעט זכר לירושלמי, אבל זה רק מוכיח שבארץ ישראל היו סומכים כבר אז בעיקר על הבבלי, ובמקומו של המחבר נהגו כבר לסיים את התורה בכל שנה. את דברי הגמרא הוא מעתיק פעמים רבות מארמית לעברית, וכן בהביאו את דברי בעל “הלכות גדולות” הוא מעתיק כמעט תמיד לעברית.

אף ההלכות הפסוקות דרב אבא תלמיד רב יהודאי תורגמו מארמית לעברית ועובדו בא“י, וקטע מהן בעיבודן בא”י פורסם ע“י שכטר בספר לכבוד רד”צ הופמן²⁴.

ר' לוי גינצברג הדפיס בגנזי שכטר II , 357 – 378 קטע מתרגום עברי של מ' ערובין, והתרגום דומה לתרגום ההלכות הפסוקות. קטע זה מוצאו מן המאה הי“א. היה כאן, כנראה, הרצון לסייע בדרך זו להפצת התלמוד. בעברית עסקו בחיבה יתרה, והארמית נשתכחה בא”י. בבבל היתה הארמית חיה בדבור עד סוף ימי הגאונים בין בפי היהודים ובין בפי יתר התושבים. יעידו על כך הגאונים בכמה מקומות, רב האיי כותב בתשובה אחת²⁵: “כי כיון שבבל מאז מקום לשון ארמי לשון כדשי ועד אן ( = ועדיין) בכל העיירות בלשון ארמי וכשדי מספרין הכל בין ישראל ובין הגויים”²⁶. אגרות בתי הדין וההכרזות הפומביות לקהל היו נכתבות בארמית טהורה²⁷ אולם בא“י נדחתה הארמית מקודם, בזמן שלטון ביצנץ, במדה הגונה ע”י היוונית, וכשבאה אח"כ הערבית דחתה מפניה את הארמית והיוונית גם יחד.

ייזכר עוד חיבור אחד שנתחבר ע“י חכם א”י בתחילת תקופת הגאונים: ספר “החילוקים שבין אנשי המזרח ובני א”י“²⁸ , הכולל רשימה של חמשים וחמשה מנהגים שנחלקו בהם בראשיתה של תקופת הגאונים בני בבל ובני א”י, וכמה מהם הם בעלי חשיבות רבה ביותר בכמה שטחים של החיים הדתיים ובחיי המשפחה. חבור קטן וחשוב זה מניח יסוד לכל ספרות המנהגים שלנו, שמן המאה הי"ב ואילך היא הולכת ומתרחבת עד שהיא מהווה סוג ספרותי מיוחד.

רב עמרם בר ששנא היה אחד הגאונים החשובים ביותר שקמו לה לישיבת סורא. הוא עמד בראש הישיבה זמן רב בערך, בשנות תרי“ח – תר”ל (858 – 870), ואולם עוד קודם לזה, בחיי הגאון רב נטרונאי, כבר ניתן לו התואר גאון ולקח חלק בהנהלת עניני הישיבה. מאגרת רש“ג נראה שלא חי בשלום עם רב נטרונאי, וחלק מבני הישיבה נמשך אחריו ובחרו בו לראש. מצב זה נמשך שנים אחדות, וע”כ אומר רש“ג שמלך י”ח שנים. מספר התשובות שהגיע אלינו ממנו הוא די הגון. יותר ממאתים, ועל פיהן אפשר לנו לצייר את דמותו הרוחנית. גם סדורו הוא תשובה לשאלתו של אחד מבני ספרד. הקשר שבין ספרד ובבל הוא עתיק וקשה לנו לקבוע את ראשיתו, ואולם אין ספק ששנים מועטות אחר שנכבשה גם ספרד ע“י הערבים כבר באו יהודי ספרד בקשר עם גאוני הישיבות. קשר זה הגיע בימי הגאון רב נטרונאי לאינטנסיביות יתירה. הגיעו לידינו כמה וכמה תשובות ששלח גאון זה לספרד, והשפעתו על יהודי ספרד היתה גדולה. ועוד לא עברו מאה וחמישים שנה משעת פטירתו של גאון זה, וכבר היתה להם ליהודי ספרד “מסורת מאבותיהם, כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר”. קשר זה נשמר גם בימי רב עמרם. ביחוד עמד בחליפת מכתבים עם קהלת ברצלונה, הקהלה החשובה ביותר בספרד הנוצרית, שהיה בה כבר אז קבוץ הגון של חכמים ותלמידים, כי באחת מתשובותיו כתוב שהוא שולח אותה “לכל רבנן ותלמדיהון ושאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת ברצלונה, יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו”¹. ונראים הדברים שגם סדור התפלה נשלח לבני ברצלונה, ומשם נתפשט בכל ספרד, אף בספרד הערבית, ומשם ליתר הארצות. והרבו להביאו קדמוני הספרדים, כרי”ץ ן' גיאת, ר“י אלברצלוני והשתמשו בו הרי”ף והרמב“ם, וכמו כן הובא הרבה במחזור ויטרי (שם נעתק רוב הספר) וביתר ספרי הפוסקים של הצרפתים והאשכנזים, ור”ת בספר הישר סי' תרי“ט כותב: " כל מי שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכות גדולות אין לו להרוס דברי קדמונים ומנהגותיהם, כי עליהם יש לסמוך בדברים שאינן מכחישים את התלמוד שלנו, אלא שמוסיפים, והרבה מנהגים בידינו על ידיהם”.

כתיבת הסדור הוא מפעל גדול, מפעל שהיתה לו השפעה רבה בעתיד. כדי להעריכו כהוגן עלינו להתבונן מעט במצב הדברים באותו זמן. סדורו של רב עמרם הוא סדור התפילה היותר עתיק, הסדור הראשון בכתב. האיסור לכתוב את התורה שבעל־פה על ספר שנשמר בכל תוקף מאות בשנים חל גם על התפילות והתחנונים, ואף כשהותר איסור זה לא הותר בפעם אחת, כי אם מעט מעט. ידוע, שדברי אגדה התחילו לכתוב על ספר עוד בימי האמוראים הראשונים, עוד בזמן שנזהרו לכתוב על ספר דברי הלכה. וכשהתחילו עם חתימת התלמוד לכתוב גם דברי הלכה לא הותרה עדיין כתיבת סדורי תפילה, ואיסור זה היה קיים עוד זמן רב בתקופת הגאונים. רב יהודאי נשאל אם “מותר לש”ץ לומר סליחות וקרובות בכתב או לא“. והוא משיב: “נהגו כך בפומבדיתא ובסורא. כל סליחות וקרובות שביוהכ”פ ובת”צ אינו אמירה אלא על הכתב, כדי שלא יטעה, אבל בשאר ימים טובים על פה וכן מנהג בשתי ישיבות“. הרי שאף ביו”ט היה הש“ץ צריך להתפלל בע”פ, ואצ“ל בשבתות ובימי החול. בתלמודים ובמדרשים לא נזכר אף פעם אחת סדור תפילה, ואין גם רמז לתפילות כתובות. נראה גם, שבימי קדם לא הורגש כל כך הצורך להעלות את התפילות על הכתב. התפילות היו קצרות יותר מאשר היום. וגם במספרן היו מעטות מאשר היום. רובם הגדול של יהודי בבל וא”י ידעו את התפילות בעל פה ואת עמי־הארץ היו שלוחי־הצבור מוציאין ידי חובה. בזמנים קדמונים גם לא דאגו לכך שנוסח התפילה יהא קבוע מלה במלה. דרשו רק שהש“ץ ימסור את תכנן של התפילות הקבועות לפי הסדר הקבוע. ואף בברכות שלפני ק”ש ואחריה וברכות שמ“ע, שהן עתיקות ביותר ומגיעות לימי בית שני, הותר לו להש”ץ לגרוע ולהוסיף נופך משלו, אלא שיהיה עליו לשמור בדיוק את סדרן, חתימתן ושיסיים סמוך לחתימה מעין החתימה, ותלמידי החכמים שבכל עיר לא היו מקפידים על כך אם רק לא נכשל הש“ץ בלשונו ואמר דבר בלתי הגון המתפרש לשתי פנים, שיש בו מעין ריח מינות או דבר שאינו לכבוד המקום והצבור. ברם, ראו זה פלא, שלמרות חופש זה שניתן למתפללים ולשלוחי הצבור ולמרות הפזור הגדול של הגולה ולמרות מה שהיתה התפילה נמסרת מדור לדור בע”פ, נשמרה אחדותה בכללותה. ההבדלים שבין המנהגים השונים, וביניהם גם החשובים, אינם גדולים כל כך, ובחלקה העיקרי של התפילה, מברכו עד אחרי שמע, אין שיוניים יסודיים בין המנהגים השונים. ואולם עם התרבות התפילות והתרחקות חלקים של האומה מן המרכזים אשר בבבל ובא“י הורגש הצורך בסדור תפלה כתוב, שבו ימצא כל אחד גם את סדר התפילות וגם את נוסחתן ואף את כל הדינים השייכים אל התפילה ולחיי בית הכנסת. ואמנם מימי רב יהודאי גאון ואילך מתרבות מזמן לזמן השאלות הנוגעות למנהגי התפילה וסדריה והן באות מכל תפוצות הגולה. השואלים מבקשים את הגאונים, שיודיעו להם את מנהגי שתי הישיבות. נשאלו גם שאלות רבות בנוגע לקריאה בתורה והפטרה בשבתות שונות ובמועדים ובמקרים שונים, כגון תעניות צבור. והרי דוגמא: לרב איי פנו בשאלה: עשרה אנשים או יותר התאספו לתפילה בשבת פרשת שקלים וכיוצא בה ולא מצאו הפטרה הראויה לאותה ענין ומצאו הפטרה של אותה שבת, מה יעשו? והשיב: אם רוצים קוראים בהפטרה של פרשה ואם רוצים מניחים, שהפטרה גופה אינה מצוה שחייבין להזהר בה². וע”ז כותב ר"י ברצלוני: “ותימהא רבה הוי לן על שאלה זו דאיתשיל עלה גאון. וכי אפשר שלא מצאו הפטורה הראויה לאותו ענין והלא ההפטורות סדורות הן אצלנו לכל שבת ושבת”.

והנה רואים אנו, שהגאונים מתחילים למלא את הצורך בסדור כל עניני התפילה והקריאה בתורה. רב יהודאי בספרו הלכות פסוקות כותב את “סדר הפרשיות”, ז"א: סדר הקריאה בתורה לכל שבתות השנה והמועדים וההפטרות הנוהגות בהן.

אל הגאון רב נטרונאי פנו מקהלת אליסנה – הקהלה החשובה ביותר בספרד הערבית – בבקשה שיפרש להם את סדר מאה ברכות שחייב אדם לברך ביום לפי“ד ר' מאיר. ורב נטרונאי מלא בקשתם וכתב להם את סדר הברכות וסדר התפלה של ימי החול. אבל הוא לא העתיק להם את נוסחות הברכות והתפילות, וכמו כן לא ידובר בתשובתו ע”ד התפילות של שבת וימים טובים. תשובת רב נטרונאי זו נזכרה כבר בהתחלת סדורו של רב עמרם, ואולם היא נמצאה כמעט בשלימות ע"י גינצברג בין עלי הגניזה³. חוץ מתשובתו זו כתב רב נרונאי עוד כמה תשובות על שאלות שונות בסדר התפילה ואולם את הצורך בסדר תפילה שיכלול את כל התפילות של השנה כולה וכל הדינים הנוגעים להן מלא רק רב עמרם שבא אחריו.

סרע“ג, שנדפס ראשונה בווארשא תרכ”ה⁴ יש בו בדפוס ב“ח. חלק ב' כולל פיוטים וסליחות לט”ו לילי אשמורת לפני ר“ה, וכמו כן פיוטים וסליחות לר”ה, שבת שובה, ויו“כ. חלק זה שכמעט כל הפיוטים שבו שייכים לפייטנים שחיו במאות בשנים אחרי רע”ג, ודאי שאינו לרע“ג. את החלק הראשון, שהוא לבדו מהווה באמת את גוף הסדור, יש לחלק ג”כ לב' חלקים: חלק התפילות עצמן, וחלק הדינים השייכים אל התפילה, הקריאה בתורה ומנהגי בית הכנסת. ואף בחלק זה נכנסו כמה פיוטים ותפילות מזמן יותר מאוחר.

רב עמרם מסדר לנו, כדבריו, את “סדר התפלות וברכות של שנה כלה”. של ימי החול ושל שני וחמשי, של שבתות ויו“ט, ראשי חדשים, חנוכה ופורים, תעניות צבור, ר”ה ויו"כ ואף סדר הגדה של פסח. בתור מקורות שמשו לו הבבלי ובמקצת אף הירושלמי, ההלכות הפסוקות של רב יהודאי, בעיקר במה שנוגע להלכות קריאה בתורה, סדר מאה ברכות של רב נטרונאי, שכבר הזכרתיו. רב עמרם מחשיב מאד את תשובת רב נטרונאי והוא מזכירה בסדורו. חוץ מזה השתמש בתשובות רבות של רב נטרונאי וגאונים אחרים שקדמוהו, כגון רב יהודאי, רב צדוק, רב משה, רב כהן צדק, רב שר שלום, כולם גאוני סורא.

חוץ מכל המקורות שהזכרתי היה לו לרב עמרם עוד מקור חשוב, הוא מנהגי שתי הישיבות, סורא ופומבדיתא, ואמנם לעתים קרובות הוסיף רב עמרם: וכן הוא מנהג שתי ישיבות, וכמו כן מנהגי “בית רבינו שבבבל” ובבית רבינו שבבבל הקפידו כנראה ביותר על שמירת נוסח התפלה המנהגים הקשורים בה. מה הוא “בית רבינו שבבבל” נחלקו הדעות בין החוקרים. יש שסוברים⁵ שהכוונה לבית התפילה הפרטי של כל גאון, כי בביתו של הגאון היה מקום מיוחד לתפילה. זוהי השערה בטלה. ביכלר⁶ סובר, שהכוונה לישיבת נהרדעא. מארכס וגינצברג סוברים, שהכוונה לבית מדרשו של רב, שהיה קיים בסורא עוד בימי הגאונים ונתקדש ברוב הזמנים בקדושה יתירה ולמנהגיו היה ערך גדול ביותר, ועליו אמרו במגילה כט, א: ואהי להם למקדש מעט… ר' אלעזר אמר זה בית רבינו שבבבל, ולפיכך הוא נזכר בעיקר בתשובותיהם של גאוני סורא (כרם שלום, רב נטרונאי. אב עמרם) ומגאוני פומבדיתא מזכירו רק רב פלטוי. אולם נראה ש“בית רבינו שבבבל” הנזכר ע"י ר' אלעזר הוא בית הישיבה שיסד רב ולא בית מדרשו⁷.

סדור רב עמרם מוסר לנו את התפילה לפי מנהג בבל. ידוע שסדרי התפילה נחלקים לפי מנהגיהם: מנהג ספרד, מנהג אשכנז, מנהג צרפת, מנהג פולין, מנהג רומי או איטליא, מנהג תימן, מנהג רומניא או מנהג ארץ יון. וכל המנהגים הללו נחלקים בעיקר לשתי קבוצות: אלה הנמשכים אחר מנהג א“י, כגון מנהג אשכנז, פולין, איטליא, רומניא ועוד, ואלה הנמשכים אחר מנהג בבל, כגון מנהג ספרד, ויש גם סדורי תפילה המושפעים גם ממנהג בבל וגם ממנהג א”י, כגון מחזור מנהג אוויניון וקרפנטרס. סדור רב עמרם הונח, איפוא, ליסוד לכמה סודרים הנהוגים בארצות שעמדו תחת הפשעת המרכז הבבלי. ואולם אף אחד מהמנהגים הללו בין מנהג א“י ובין בבל, לא נשמר בטהרתו. במשך הזמן נכנסו לסדר התפילה שנויים שונים. הקראים סדרו להם סדור תפילה חדש, שאינו בעיקר אלא לקוט פסוקים ומזמורים מן התנ”ך, ומסדור תפלתנו השאירו להם רק את שמע. כנגד השפעתם של הקראים לחמו הגאונים במרץ רב⁸ .

לסדור רב עמרם נכנסו כמה הוספות. נזכרו בסדור שמות של גאונים המאוחרים בזמן לרב עמרם, כגון רב צמח (יד, ב; נ"ג, ב); רבינו נתן (לה, ב; לז, א) ⁹; רב נחשון (ד, ב); רב סעדיה (ד, ב; נב, א); בהרבה מקומות מזכיר את מנהג כל ישראל בספרד, היא אספמיא, כגון א, א; ב, א; ה, א; נ, א. לדעת הרכבי¹⁰ ואפשטיין¹¹ אלה הם דברי רב עמרם עצמו, הסומך על מנהגי ספרד העתיקים, וזה מראה על חשיבות יהודי ספרד בעיני הגאון, אבל אין זה מסתבר. יותר מתקבל על הדעת שאלה הוספות ספרדיות. ויש עוד כמה מקומות המרמזים לספרד, כגון מב, א: והא דשדר רב נטרונאי גאון לרבנן סיבאספמיא; מא, ב: סבאו אנשי קירואן אצלנו… ועוד. אפשר, שאף התשובות של הגאונים שקדמו לרע“ג נכנסו, לא ע”י הגאון, אלא על ידי חכמי ספרד, שהשלימוהו עפ"י תשובות הגאונים שהיו בידם.

אולם מלבד כל ההוספות האלו, שאפשר להכירן בנקל, נכנסו לסדור הרבה הוספות ותיקונים מצד אחד ונשמטו ממנו דברים הרבה מצד אחר. ובספרות הגאונים אין לך ספר שנשתמשו בו כל כך הרבה, וע“י כך נתנסה ונשתנה בהרבה כמו סדור רע”ג. בשלשת כתבי־היד שהגיעו אלינו מסדור זה ובקטעי הגניזה יש הוספות רבות על הנדפס, ביחוד רבות ההוספות בכת“י אוכספורד, ויש גם השמטות רבות ושנויים שונים. את רוב ההוספות והתיקונים אסף מארכס במחברת מיוחדת והוא גם נותן תאור מפורט מכתבי־היד השונים של הסדור. בההוספות שבכ”י אוכספורד יש חלק שהוא ללא ספק מגוף הסדור, כמו, למשל, סדר ברכת המזון¹² החסר בדפוס. אבל יש גם הוספות מאוחרות. מצד אחר חסרים בכתבי־היד הפיוטיים הרבים שבאו בנדפס, וכן אותן התפילות והקטעים שבאו בדפוס בדפים יב – יד, הלקוחים מן הספרות המיסטית של אותו זמן, היא ספרות ההיכלות.

חוץ מזה רואים אנו, שכמה דברים אין סרע"ג שלפנינו מתאים עם הציטטים המובאים ממנו בספרי הקדמונים. וגינצברג הביא לזה דוגמאות הרבה. שנויים אלה רבים הם בחלק ההלכי שבסדור. אך עוד יותר מרובים הם בנוסחאות התפילות המובאות בו, והגיעו הדברים לידי כך, שיש מפקפקים אם בכלל שלח הגאון ליהודי ספרד את נוסחאות התפילות. ולפי דעתם אפשר שהגאון שלח רק את “סדר התפלות והברכות” ואת הדינים וההלכות הקשורים בהן, אבל לא את גוף הברכות והתפלות, אך אין להסכים לזה.

אפשטיין במאמרו “סדר רב עמרם, סידורו ומסדריו”¹³ מראה ע“ז: א. שרב עמרם נזכר כ”פ בסדור בגוף שלישי: “והכי אמר רב עמרם גאון”, וכמה מן הדברים שמובאים בשמו לקוחים מתשובותיו; ב. מסדר ה“ג של אספמיא מעתיק כמה דברים מסתם סר”ע בשם רב צמח בר שלמה דיינא דבבא. גם רב נסים, ר“ח וגם ר”ש הנגיד מייחסים דברי הסידור לרב צמח. וע“כ נראה שרב צמח הוא עיקר מסדרו. האב”ד לקח תמיד חלק בסידור התשובות של הגאונים. רב צמח הראה בכלל עצמאות גדולה, והשיב גם קצת תשובות בעצמו. רב צמח בן שלמה היה דידינא דבבא דמרותא חסדאי, ולדעת אפשטיין הוא הוא גם דיינא דבבא של רב עמרם.

רס“ג נולד בתמוז תרמ”ב (882), נתמנה גאון בסורא ביום ה‘, כ“ב אייר, תרפ”ח (928) ונפטר אור ליום ב’, כ“ו אייר, תש”ב (942) וחי ששים שנה פחות מ' וכמה ימים, שימש בגאונות י“ד שנה וד' ימים. את הידיעה המדויקת הזאת אנו מוצאים בביאוגרפיה הראשונה שנכתבה על הגאון, והכותבים הם שני בניו שארית ודוסא, שכתבו אותה י”א שנה אחרי פטירת אביהם הגדול, לבקשתו של הנשיא המפורסם ליהודי ספרד רב חסדאי ן' שפרוט, שהיה ממעריציו הגדולים של הגאון. ביאוגרפיה¹ זו, שנמצאה בשנים האחרונות בין קטעי הגניזה הקהירית ולצערנו לא הגיעה אלינו עד היום בשלימותה, כתובה בקצור מופלג. היא מודיעה רק את התאריכים החשובים ביותר בחיי הגאון ומוסרת לנו את רשימת הספרים שחיבר, ורשימה זו נפסקת באמצעיתה. יש בו בקטע זה רק 25 שורות קצרות, אבל הוא מביא לנו חדשות הרבה. החדשה החשובה ביותר היא זו הנוגעת למספר שנות חייו. כל ההיסטוריונים שלנו קצבו לרב סעדיה — על יסוד דבריו של ההיסטוריון היהודי הספרדי הקדמון ר“א ן' דאוד — חמשים שנות חיים, ולפי זה נולד בשנת ד”א תרנ“ב. ואמנם בשנת תרנ”ב חגגו בכל תפוצות ישראל את מלאת אלף שנה להולדתו של רב סעדיה, וכמה ספרים ומאמרים נכתבו אז ליובל זה; ואילו עכשיו יודעים אנו ברור, שרב סעדיה נולד עשר שנים לפני כן, בשנת תרמ"ב, ושנות חייו היו ששים. אלא “שבשתא כיון דעל על”, שגיאה שנשתרשה קשה לתקנה, והיסטוריון כדובנוב, ואחריו סתם מחברים וכותבי מאמרים וספרי למוד ממשיכים עדיין להחזיק בה.

התעכבתי קצת על דבר זה, מפני שאין זה פרט טפל בתולדות חייו של הגאון רב הפעלים, ועשר שנות חיים נוספות אלו לא הוצאו על ידו לבטלה. ידיעה זו מיישרת כמה עקמומיות ומכניסה סדר נכון במאורעות חייו.

התעודות שנתגלו מן הגניזה הקהירית בדורנו מפיצות אור חדש על חייו ופעולתו של הגאון, וגם על היהדות המצרית, על הסביבה שבה חונך וגודל, חי ופעל. זו היתה יהדות עשירה, בעלת תרבות גבוהה, יונקת בשפע מן המרכזים בבבל ובא“י. רס”ג הושפע כנראה מן החוג הא“י שבפוסטאט. בשנת תרע”ה עזב רב סעדיה את מצרים ארץ מולדתו, לאחר שזכה כבר לפרסום רב ע“י ספריו שחיבר נגד הקראות ומלחמתו הגדולה עם הקראים והנגררים אחריהם, פעולות חשובות שבשבילן העניקו לו הישיבות הבבליות את התואר הכבוד “אלוף” ו”ריש כלה“, תואר גבוה שלא ניתן אלא לאישים מועטים שלא נמנו על חכמי הישיבות העתיקות, ועלה לארץ ישראל. צר לו המקום במצרים, ולגדולה מזו היה מתוקן. ודאי גם רצה להכיר מתוך מראה עינים את שני המרכזים. כאן הוא שוהה כשש שנים שלמות, מכיר לדעת את חכמי א”י וראשי ישיבת ירושלים. אין בידינו ידיעות מפורטות על פעולתו בא“י, ואולם יודעים אנו הרבה על המלחמה הגדולה בה נלחם עם הגאון הא”י ר' אהרן בן מאיר, שרצה להחזיר למרכז הא“י את גדולתו הקודמת ואת זכיותיו העתיקות בקידוש החדשים ועיבור השנים ושאף לכך שכל תפוצות הגולה תהיינה תלויות בא”י בכל הנוגע לקביעת המועדים. המחלוקת התחילה בקיץ תרפ“א, שבו עזב רב סעדיה את א”י והמשיך דרכו לבבל. כשהגיע בדרכו לחלב באה אליו השמועה שבן מאיר גלה את דעתו, שחדשי חשון וכסלו של שנת תרפ“ב צריכים להיות חסרים ופסח יחול לפי זה בראשון לשבת, בעוד שבבבל חשבו ע”פ החשבון המקובל בידם שחדשים אלה הם מלאים ופסח יחול ביום שלישי. כיון שנסיונו של רב סעדיה להשיב את בן מאיר מדעתו ע“י הסברה ובדרכי שלום לא הצליח, התחילה המחלוקת הקשה שהסעירה את הלבבות. בן מאיר, שהיה איש תקיף וקשה כברזל, עמד על דעתו ואת הפסח של אותה שנה חגגו בא”י ביום א' ובבל ביום ג‘, אבל נמצאו בא"י אנשים שחגגוהו ביום ג’, כדעת רב סעדיה וחכמי בבל, ונמצאו בבבל אנשים שנמשכו אחרי בן מאיר וחבריו ועשו את הפסח ביום א'. בתפוצות הגולה שררה אנדרלומוסיה, אבל עברה שנה־שנתים והמחלוקת נסתיימה בנצחונה הגמור של בבל, ורב סעדיה הוא הוא שהביא לה את הנצחון הזה.

בבוא רב סעדיה לבבל מצא את ישיבת סורא במצב של ירידה גמורה, והשאלה על סגירתה של הישיבה העתיקה הזאת, שעברו עליה שבע מאות שנה וראתה בחייה הרבה תקופות של פריחה וזוהר, עומדת על סדר היום. הוא נכנס, כנראה, לישיבת פומבדיתא ותפס מקום בשורה ראשונה בין “ראשי הכלה” שבישיבה. אחרי עיון רב החליט ראש הגולה התקיף והעריץ, דוד בן זכאי, בודאי מתוך התייעצות עם ראשי הצבור, לקיים את ישיבת סורא שעמדה תמיד תחת חסותם המיוחדת של ראשי הגולה, ולהעמיד בראשה את רב סעדיה, שירים את קרנה בכבוד. בכ“ב אייר תרפ”ח, כשש שנים וחצי אחרי בואו לבבל, עלה רב סעדיה לשבת על הכסא העתיק והמכובד שעליו ישבו רב, מיסד הישיבה, ורב אשי מסדר התלמוד. הגיעו אלינו התחלתו וסופו של המכתב. הראשון שכתב רב סעדיה לקהלות מצרים ארץ מולדתו אחרי התמנותו לגאון². המכתב כתוב מתוך התרוממות הנפש ומתוך רצון כביר לפעול לטובת העם. רוצה הוא לחזק את הקשרים בין ישיבת סורא ובין קהלות מצרים החשובות: “יום ביום תבשרונו משלומכם כי שלום נפשנו הוא, כי אם אין צבא אין מלך, ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים”. מקוה הוא, כנראה, לקבל תלמידים גם ממצרים (ואכן כמה מגדולי מצרים למדו בנעוריהם בישיבות בבל). הוא כותב עוד: “וכן כל חפץ ושאלה אשר יהיה לכם מצד המלכות הגד תגידוהו לפנינו, כי אז נצוה את בעלי בתים חשובים אשר בבגדאד… בני מ”ר נטירא ובני מר אהרן… ואז ישיבו לכם מאת המלך כאשר יספיק ייי' מעוזנו בידם". מצרים היתה נתונה באותו זמן לשלטון המרכזי בבגדאד. מענין, שבפעולתו המדינית הוא אומר להסתמך על בני נטירא ועל בני אהרן, הבנקאים הגדולים ורבי ההשפעה בחצר הכליף, ולא על ראש הגולה דוד בן זכאי. זה מעמיד אותנו על היחסים שביניהם, שלא היו כשורה מן הרגע הראשון, ויש כבר בזה משום פתח לאותה המחלוקת הקשה שביניהם, שהתפרצה כעבור שנים אחדות, וכילתה את כחות שני היריבים. כן הוא מודיע ליהודי מצרים, שהוא מצוה לכתוב להם “כתבי הזהרות ותוכחות לעורר את לבותיכם… על מצות ה'… מה תעשו ותחיו בו, וממה תסורו ולא תמותו, כי כן חייבין אנחנו, אולי נצא ידי חובתנו בדבר הגדול הזה אשר קבלנו”. ככה תפש הגאון את החובות שמשרתו הגדולה מטילה עליו, חובות של מנהיג הדור. מעין מכתב חוזר כזה כתב הגאון לקהלות ספרד, והמכתב נזכר בספר הקבלה לר' אברהם ן' דאוד.

הגיע אלינו גם כתב התוכחה וההזהרה, כתב נפלא בתכנו ובסגנונו. הדברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וכדאי להביא פסקאות אחדות ממנו:

"בני ישראל, אל תשימו לכם השקר לבית־מנוס לבטוח עליו… ובמרעים כתוב: כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו.

בני ישראל, אם ירוץ לבבכם אחר תאוה לשעתה, התבוננו פן תהיה מרה באחריתה, ככתוב: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות.

בני ישראל, אל תפרשו מן העדה, כי הנפרש יבקש כל תאותו…".

ויש בזה אזהרה שלא להמשך אחרי הקראות. גם הוא מעודד את קוראי דבריו ומחזקם באמונת הגאולה ובאהבת התורה. הוא מסיים את הכתב בבקשה: " בני ישראל, כי תצטרכו לדעת דברי תורה אל תתעצלו מלשאול… אלא שלחו ושאלוהו מלפנינו, ואנחנו נהיה אתכם…"

ארבעה עשרה שנה נמשכו ימי גאונותו של רב סעדיה. אולם מחציתם עברו עליו במחלוקת עם ראש הגולה, שהתחילה שנתים אחרי עלותו לגאונות. דוד בן זכאי העבירו ממשרתו ומנה במקומו אחר, בן למשפחה מיוחסת, “גאון בן גאונים”, נין ונכד לרב נטרונאי גאון, בן למשפחת כהנים מפורסמת שהוציאה כמה גאונים, אלא ש“תלמיד קטן היה לגבי מר רב סעדיה”. ואף רב סעדיה מדד לראש הגולה כמדתו ומנה במקומו של דוד את אחיו יאשיהו. במשך כמה שנים נחבא רב סעדיה מאימתו של דוד. אחרי שבע שנות מחלוקת הוקם השלום, אך שני היריבים מתו שנים אחדות אחרי זה.

והנה למרות כל התלאות שעברו עליו עסק רב סעדיה בשקידה בחבור ספריו, ואת מיטב ספריו בהלכה, וגם את סדורו הגדול ואת ספר “האמונות והדעות” חיבר בבבל.

כתביו ההלכיים של רס"ג כוללים גם פירושים לתלמוד וגם מבוא לתלמוד ולהלכה, עליהם כבר עמדנו בהרצאות הקודמות. ברם, החשובים ביותר בכתביו התלמודיים הם ספרי הפסקים שלו. רב סעדיה, שהיה גדול כמחדש ויוצר בכל מקצועות הספרות: פרשנות כתבי־הקודש, פילוסופיה, חקירת הלשון העברית, ועוד, היה גדול גם בהלכה. אם מינוהו לגאון בסורא הרי היה זה לא מפני שהיה גדול בכל המקצועות הנזכרים, ולא מפני שהיה פייטן גדול, אלא למרות זה, מפני גדולתו בתורה. ולא זו בלבד, שהעשיר את הספרות ההלכית עושר רב, כי אם גם סלל דרך חדשה בחיבור ספרי הפסקים, דרך שבה הלכו הגאונים הבאים אחריו, רב שמואל בן חפני ורב האיי, ורבים מן הראשונים, ביחוד מבין הספרדים. כל מה שכתב טבוע בחותם אישיותו הגדולה ומקוריות רבה שפוכה על כל ספריו. הוא חיבר כמה ספרי פסקים: ספר השטרות, ספר הירושות, ספר המתנות, ספר הפקדון, ספר שבועות, ספר טומאה וטהרה, ספר בהלכות שחיטה וטריפות, ספר בהל' עריות, ספר בהל' רבית, ובזה עוד לא נגמרה הרשימה. לספריו ההלכיים יש לצרף במובן ידוע גם את סדורו, כי החלק ההלכי תופס בו מקום נכבד. מכל הספרים האלה — מחוץ לסדורו — לא הגיע לידינו בשלימות אלא אחד, הוא ספר הירושות. שאר ספריו ידועים לנו או מתוך פרגמנטים, מהם שנתגלו בגניזה הקהירית, או מתוך ציטאטות המובאות בספרי ראשונים. בליניגראד ובקמברידג' נמצאים פרגמנטים מספריו השונים שטרם נתפרסמו והם מחכים עדיין לגואלם.

את כל ספריו אלה כתב רב סעדיה ערבית, והוא הגאון הראשון שכתב ספרי הלכה בערבית. והיה בזה הרבה מן החידוש. במקצועות המדע השונים כתבו חכמים מישראל את ספריהם בערבית עוד כמה דורות לפני רב סעדיה, אבל הערבית לא נכנסה לפני ולפנים של הספרות ההלכית אלא ע“י רב סעדיה. וסיבת הדבר היא, שגאוני בבל המשיכו להשתמש בארמית, הקרובה לערבית, שהיתה עוד מדוברת ע”י חלקים חשובים של התושבים, בין יהודים בין גויים, ואולם במצרים דברו קודם יוונית או קופטית ושתיהן נדחו ע“י הערבית, ביחוד בין היהודים שלא היה להם כל יסוד לחיבה מיוחדת ללשון היוונית, שהזכירה להם את שלטון הרשע של ביזאנץ, והקופטית. אין ר' סעדיה זקוק להתנצלות על כתבו ספריו בערבית. הכל יודעים את אהבתו הגדולה ללשון העברית ואת קנאתו לכבודה, והוא גם היה אחד ממניחי היסודות בחקר הלשון העברית, אחד מ”זקני לשון הקודש“, ולא באתי אלא להסביר את העובדא. ר”ס שתירגם ופרש את התורה בערבית לתועלת רוב העם, רצה גם להפיץ את ידיעת התלמוד והמשפט בין העם, אולם אפשר שזה גם גרם לאבדנם במשך הדורות. אין אנו יודעים מתי כתב ספריו אלה, אם במצרים ואם בא"י או בבל. יש לחשוב שרובם נתחבר בבבל. על כל פנים ברור שהסדור נתחבר בבבל.

מן הרשימה של ספריו אנו רואים שהגאון בא לידי הכרה שעוד לא הגיע הזמן לחבר ספר הלכות מקיף וכולל שיכלול את כל דיני התורה ויגיע אל השלימות הרצויה. ספר כזה אפשר יהיה לחבר רק אחרי שיוקדשו מונוגרפיות בודדות לכל חלק וחלק מן המשפט העברי ודיני התורה, באופן שכל מונוגרפיה תקיף את הנושא מכל צדדיו, תברר את כל הספיקות שבו ותחקור בכל הפרטים הנחוצים, וכולן יחד תשמשנה עבודות־הכנה לאותו הספר המקיף והכולל. את הסדר שבו אחזו בעלי ההלכות הפסוקות וההלכות הגדולות, שני ספרי הפסקים שקדמו לו, חשב לפרימיטיבי ביותר. הם נמשכו בעיקר אחר סדר המסכתות והפרקים שבתלמוד, ועל הרוב הם מוסרים את ההלכות בלשון המשנה והתלמוד עצמם. אין הם מבחינים בין פרט לכלל, ואין צריך לומר שאין בהם מבוא לכל הלכה והלכה, מבוא שיכניס אותנו אל עיקרי ההלכה טרם שנכנס לתולדותיה ופרטיה. הכללים והפרטים מסודרים זה על יד זה מבלי שיהא קשר מחייב ביניהם, ומבלי שנראה איך יוצאים הפרטים הללו מתוך הכללים שקדמו להם. רב סעדיה, שהיה איש המדע, סיסטמטיקון מצוין, והושפע מן הספרות הערבית, שאף להכניס סדר הגיוני ומדעי גמור גם בספריו ההלכיים. הוא משתדל לתת הגדרות קולעות לענין, להביא כל דבר במנין, למיין את הכל במיון קפדני, לשבץ כל פרט במקומו הראוי לו. הרי, לדוגמא, התחלת ספר הירושות: “פתח מחבר הספר הזה ואמר: הנה הנכסים יוצאים מרשות אדם לחבירו בשלשה דרכים, אם בירושה או במכירה או במתנה, ולכל אחד מאלו השלשה שרשים וענפים… הירושות נחלקות לארבעה חלקים… החלק השני בירושת הבנים הוא חלוקת הירושה בין בני הבנים ובזה החלק ארבעה שערים, צריך שתדע אותם…”. בסוף הספר הוסיף את “מאמר הספיקות”, הדן בספק קורבה, ובספק מי משני יורשים קרוב יותר, ובכל שאר הספיקות היכולים להתעורר בקשר עם עניני ירושה, ואחרי זה “מאמרים” בחלוקת שדות, גינות, פרדסים וכרמים, וכאן הוא נכנס לחשבונות מתימטיים וגיאומטריים, שלפי דעתם של מומחים בעלי מקצועות חידש רב סעדיה גם בהם חדושים חשובים. והרי הבדל עצום בדיני ירושה כפי שהם מסודרים ומנוסחים בספר הלכות גדולות ובספר הירושות של רס"ג. התוכן אחד הוא: שניהם משועבדים לדיני התורה והתלמוד, אבל רב המרחק בסדר, סגנון וצורה.

כשאנו מעיינים בספריו ההלכיים של רס“ג אנו רואים שהלך בהם בשתי דרכים שונות. בספר הירושות, וכן בסדורו, לא הראה כל מקור ולא הביא כל ראיה לדבריו, אלא הכל שנוי בצורת הלכות פסוקות. כן לא הביא אף מאמר אחד מן התלמוד, ולא הזכיר שמו של שום חכם מחכמי המשנה והתלמוד. בזה סלל את הדרך לפני הרמב”ם ושימש לו דוגמא נאה. ואולם בספר השטרות ובספר הפקדון ובכמה ספרים אחרים הלך רב סעדיה בדרך אחרת לגמרי. הוא שומר, אמנם, על אותה השיטתיות הקפדנית, נותן את ההגדרות המתאימות ומנסח כל דין ודין בלשונו הוא, אולם הוא מביא לכל דבר ודבר את המקור התלמודי שעליו הוא מסתמך. בדרך זו הלכו הגאונים שאחריו, רשב“ח ורב האיי. יש בזה משום מפנה חדש בדרך עבודתו, ויש לשער שעשה כך בחבוריו המאוחרים יותר, אחרי ששיטתו הקודמת של אי־הבאת מקורות המשנה והתלמוד, עוררה, אולי, התנגדות, דוגמת ההתנגדות שעורר עליו הרמב”ם בספרו משנה תורה.

ספר הפקדון. נדפסו ממנו שני פרגמנטים במקורם הערבי ע“י שכטר³ ועוד שני פרגמנטים על ידי⁴. בספר זה הולך רס”ג בדרך אחרת מזו שהלך בה בספר הירושות. בספר הפקדון הוא מביא לכל דבר את המקור התלמודי שעליו הוא מיוסד. זוהי דרך ממוצעת בין הלכות פסוקות והלכות גדולות מצד שני.

סדור רב סעדיה. את השיטתיות הקפדנית אנו רואים גם בסדורו. לכאורה מה מקום כאן למקוריות ולשיטתיות, ולא היא: הוא מחלק את כל התפילות לתפילות “הזמן הרגיל”, והם ימי החול, ולתפילות ה“ימים המיוחדים”. הוא פותח בתפילות ימי החול ומחלק אותן לשני חלקים: תפילת היחיד ותפילת הצבור. מקודם הוא רושם את תפילת היחיד ואח"כ את תפילת הצבור. בחלוקה זו אין לו רב סעדיה חבר בין כל מחברי הסדורים לפניו ולאחריו.

אחרי שגמר את תפילות ימי החול ודיניהן ואת שתי הבקשות הנפלאות שחיבר — שלדברי הראב“ע, המבקר הקשה “לא חבר מחבר כמוהן”, והיו חשובות כ”כ בעיני בני הדורות הבאים עד שהרמב"ם נשאל “אם ראוי לעמוד בתפילת רבינו סעדיה”, ואם יש להגיד אחריה קדיש — הוא מגיע אל הברכות השונות הנהוגות יום יום. וראשית כל הוא מחלק את כל הברכות לשני חלקים: ברכות על פעולות שיש בהם מצוה, היינו ברכת המצוות, ועל פעולות שאין בהם מצוה. ואלה שאין בהם מצוה מתחלקים שוב לשני חלקים: אלה הקשורות בגוף האדם ואלה התלויות בחושיו. הקשורות בגוף האדם מתחלקות שוב לשלשה חלקים: א. מאכלים; ב. משקים; ג פעולות. והתלויות בחושיו מתחלקות גם הן לשלשה חלקים: א. ראיה; ב. שמיעה; ג. הרחה.

אחרי זה באות תפילות “הימים המיוחדים” המתחלקים לארבעה חלקים: א. שבת; ב. ראש חודש; ג. חגים; ד. ימי צום, והחשוב בהם צום יום כפור, וממנו הוא מתחיל. משום כך הוא מסדר את תפילות יוה“כ לא בין ר”ה לסוכות, כרגיל, כי אם אחרי תפילות ודיני חנוכה ופורים.

דיני קריאת התורה לכל ימות השנה, השבתות והחגים, הוא מביא בסוף סדורו, כעין נספח.

ספר השטרות. שמו המלא של הספר הוא “כתאב אלשהאדת ואלואתיק” (=ספר העדות והשטרות). הוא נזכר ע"י המחברים המביאים אותו בשמו המקוצר: ספר השטרות. רב מבשר, בן זמנו של רב סעדיה, בהשגותיו על הגאון, קורא לספר: כתאב אלותאיק. דוסא ושארית, בני רב סעדיה, קוראים לו ברשימת ספרי אביהם: “כתאב אלשהדרת”. הספר הקיף, איפוא, דיני עדות ושטרות כאחד, אבל יש לשער, שהדינים הכלליים הנוגעים לכל השטרות יחד, הדינים המיוחדים הנוגעים לכל שטר בפני עצמו, ונוסחאות השטרות עצמם, תפסו את רובו של הספר, ועל כן נקרא בקצור: ספר השטרות.

מספר זה ידענו עד הזמן האחרון רק מעט מאד, על פי הפיסקאות המעטות שהובאו ממנו בספרי הגאונים והראשונים. בשנת 1904 מצא הירשפלד שורות אחדות מן ההקדמה, שממנה נלמד שהגאון הקדים לחבר ספר זה לשאר ספריו ההלכיים, מפני שראה את גודל צורך האומה לו⁵.

בספר השטרות לרב האיי גאון (עמ' 72־67) פרסמתי קטעים וליקוטי שטרות מספר השטרות של רס“ג. קטעים אלו לוקטו כנראה מספר הדין ומספר השטרות של ר' יהודה ברצלוני. קטעים נוספים וחשובים מספר זה פרסמתי לאחרונה בקובץ רב סעדיה גאון, שי”ל ע“י מוסד הרב קוק ירושלים תש”ג מעמ' סג ואילך.

לפי הודעת ר' יהודה ברצלוני בתחלת ספר השטרות שלו: “ומצאנו בחיבור רב סעדיה גאון ז”ל שהזכיר מנין השטרות ומנאן מ' שטרות חוץ מי“ד שטרות אחרות קטנות שהן לצורך תקנות הזקנים והראשון (צ"ל: והראשים)”. ברם בכת“י בריטיש מוזיאום, שפרסמתי במדעי היהדות ח”ב, עמ' קכג, כתוב “שהזכיר מנין השטרות ומצאן נ”ד שטרות, חוץ מי“ד שטרות אחרות”. ואמנם ממפתח לספר השטרות שמצאתי בקמברידג' יוצא שספר השטרות הכיל באמת נ“ד שטרות, חוץ מי”ד השטרות האחרים.

מתוך עיון בקטעים שנתגלו עד כה וצרוף כל הידיעות שישנם עתה בידינו על הספר נראה שהספר כולו היה מחולק לשלשה כרכים או חלקים. החלק הראשון כלל, לפי המשוער, הלכות עדות, ונחלק ודאי לכמה שערים. בקובץ רס“ג פרסמתי קטע אחד ובו סוף השער השלישי ותחלת הרביעי. החלק השני כלל את הדינים הכלליים הנוגעים לכל השטרות כולם, כדינים הנוגעים לכתיבת הזמן, הקנינים, נאמנות, אחריות, נויי השטר, דיוקים לשוניים שונים, מחיקות ותלויות וכו'. אין אנו יודעים כמה שערים היו בחלק זה. בקטע שפרסמתי בקובץ הנ”ל נמצא סופו של השער השביעי ותחלת השער השמיני. החלק השלישי מכיל את גופי השטרות עצמם ולכל שטר ושטר הקדים רס“ג את עיקרי הדינים המיוחדים לאותו שטר. החלק הזה מתחלק שוב לשלושה חלקים ובכל חלק נכנסו י”ח שטרות. אחרי שגמר רב סעדיה את דבריו על השטרות, שהם נכתבים בעסקי האנשים הפרטיים, היחידים, הוסיף בחלק מיוחד, כנראה חלק רביעי מן החלק השלישי, עוד י“ד שטרות הנכתבים בהזדמנויות שונות בצרכי הצבור, שטרות שהן לצורך תקנות הזקנים והראשים, כ”כתב מנוי, כתב עבורי (העברת דיין ממשרתו), כתב מסמיך וכו'". הגאון הקיף, אפוא, את הנושא שלו היקף מלא מכל צד עד שלא יחסר כל בו. נראים הדברים, שספר השטרות היה גדול גם בכמותו. אין ספק, שיתגלו ממנו עוד כמה קטעים, ובדיקה מעולה באוספי הגניזה הנמצאים בספריות שונות אפשר שהיתה מביאה להשלמת הספר כולו.

על דברים אחדים מספר זה השיג מתנגדו של רס“ג, רב מבשר הלוי, עוד בחיי רס”ג⁶. אל הגאונים ר' שרירא והרב האיי פנו שואלים שונים בשאלות על מה שנמצא בספר השטרות לרס“ג ובתשובה על אחת השאלות הללו⁷ כותב רש”ג: “והא דפרישתין משמיה דמר רב סעדיה נוחו עדן לא שמיע לנא ולא סבירא לנא ומתני' אטעיתיה… ואנו רואים כי הדברים הללו מזוייפין על מר רב סעדיה כי חכם גדול היה ואין משנה שלמה ממשנותינו עוברת ממנו (בשע"צ: אובדת אותו)”. ספר השטרות הובא אצל מן הראשונים: ר' יהודה הברצלוני, ר' יצחק ב"ר אבא מארי ממרשיליא, ר' זרחיה בעל המאור ואחרים.

תפסיר אלעריות, פירוש על חוקי העריות. גם מספר זה הדפיס הירשפלד⁸ פרגמנט ממקורו הערבי. קטע ממנו בתרגומו העברי של יעקב בן שמעון, שנמצא בסוף ס' העריות להקראי ישועה בן יהודה (בן המאה הי"א) נדפס קודם ע“י רמש”ש⁹, ושנית ע“י מילר¹⁰. ספר העריות לישועה בן יהודה נדפס ע”י מרקון¹¹

כתאב אלטרפות. קטע קטן ממנו, באותיות ערביות — דבר בלתי רגיל — נדפס ע“י שכטר בסעדינה. קטעים אחרים ממנו נמצאו בלנינגרד באוצה”ס הקסרי, וקצת מהם הדפיס הרכבי בהגורן I, 91, ואולם קטעים אלו נושאים עליהם את הכתובת: הלכות שחיטה. ואמנם בכמה כת“י ורשימות ספרים וספרי קדמונים יוחסו לרס”ג הל' שחיטה, ונראה שהל' שחיטה והל' טריפות הם היינו הך ואינם אלא חבור אחד, שנכללו בו גם הל' שחיטה וגם הל' טרפות. גם מספר זה עשה רס"ג, או חכם אחר אחריו, קצור לתועלת השוחטים ומורי ההוראה.

ספר טומאה וטהרה, נזכר ע“י כמה מחברים מימי הבינים ולפי”ד רפופורט¹² ורמש“ש¹³ הוא מזדהה עם “הלכות נדה”. שרס”ג עצמו מזכירן בפירושו לספר יצירה והובאו בכמה ספרים שנתחברו בימי הבינים¹⁴.

ספר המתנות, על דיני מתנה. נזכר ע“י הרמב”ן בחידושיו לקידושין. אמנם רס“ג כותב בראש ספר הירושות: “פתח מחבר הספר הזה ואמר: הנה הנכסים יוצאים מרשות אדם לחברו בשלשה דרכים אם בירושה או במכירה או במתנה, ולכל אחד מאלו השלשה שרשים וענפים, ונתחיל בביאור הירושה…” משמע מכן, שרס”ג חשב לחבר ספר גם על עניני מתנה, וגם על דיני מקח וממכר, אולם אין לנו כל ידיעה שחיבר רס“ג ספר על דיני מקח וממכר. ספר המתנות של רס”ג היה במציאות עוד במאה הי"ג.

ספר המצוות. ברשימת חיבוריו של רס“ג נכלל גם חיבור בשם “כתאב אלשראיע” (ספר המצוות) ונזכר בשינוי שם על ידי ר' משה בן עזרא ואחרים. אבל החוקרים נבוכו הרבה בנוגע למהותו ותכנו של חיבור זה. היה מי שסבר שזה ספר סנגוריה ופולמוס בענין המצוות, ואחרים סברו שזהו ספר האמונות והדעות. נשמעה גם דעה שזהו ספר מבוא התלמוד שחיבר הגאון, ודעה אחרת היא שספר זה אינו אלא האזהרות לרס”ג, ועוד. עד שבא פרופ' ד. צ. בנעט והוכיח, במאמרו המקיף “התחלת ספר המצוות לרס”ג“¹⁵, את ביטולן של הדעות הקודמות ושבאמת חיבר הגאון ספר ה”כולל את המצוות אשר ציוה ה' את בני ישראל" ובו מנה את המצוות אחת לאחת. רס"ג מתאר ומגדיר כל מצוה ומצוה בקיצור נמרץ בערבית ומביא את הפסוק שהמצוה לקוחה ממנו. פרופ' בנעט פרסם רק את התחלת ההקדמה של הספר על פי קטע הנמצא בלנינגראד, שאת צילומם קיבל מידי. והנה עלה בידי לגלות כמה קטעים חשובים מגוף הספר מאוצרות הגניזה הקאהירית השמורים באוכספורד, קמברידג' ובית המדרש לרבנים בניו־יורק המצטרפים יחד לחלק גדול של הספר.

משאר ספריו ידועים ספר שבועות והלכות רבית, וספר על מתנות כהונה, שלא הגיעו לידינו מהם מאומה. הרבה יש להצטער על כך, שרוב ספרי הגאון בהלכה הלכו לאיבוד. רב סעדיה היה ממניחי היסודות גם בענף גדול זה של ספרות ההלכה, והוא שהיה — כדברי ראב“ע — “ראש המדברים בכל מקום”, היה גם מראשי המדברים בשדה ההלכה. ראב”ע קורא לו גם “עמוד התורה”.

גאון סורא בשנים ד“א תשנ”ז – תשע“ג. רשב”ח היה ממשפחת גאונים פומבדיתאית. זקנו רב כהן צדק היה גאון בפומבדיתא בזמן רס“ג, והוא ידוע למדי בתקיפותו ובמרצו הרב ועשה גדולות לטובת פומבדיתא. רב נחמיה בן רב כהן צדק, דודו של הרשב”ח, היה גאון פומבדיתא. אף חפני אביו של רב שמואל היה אב ב"ד פומבדיתא. הגיעו אלינו גם חרוזים אחדים מן הקינה שקונן רב שמואל על אביו:

עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות…

מי מסיר ספקות ומברר הלכות פסוקות,

תורה רבץ ותלמידים קבץ…

אך רשב“ח היה מיוחס גם מצד עצמו. גדול בתורה ובחכמה. השכלתו היתה רחבה ומקיפה, וחוץ מרס”ג אין מי ידמה לו בין הגאונים בהשכלתו הפילוסופית והמדעית. נראה, שהיו מרננים אחריו כי השכלתו הביאה אותו לפקפק בדברים שיתר בני דורו האמינו בהם בכל לבם. בתשובות רב האיי חתנו, ע“ד ארבעה שנכנסו לפרדס¹, אנו קוראים: “ומר רב שמואל גאון ז”ל וכיוצא בו שהרבו לקרות בספרי נכרים, אומרים אין המראות הללו נראות אלא לנביאים, ולא יעשה נס אלא לנביא, ומכחישין בכל מה שנאמר כי נעשה בו נס לצדיקים, ואמרו כי אין זה הלכה, ואף המעשה של ר' עקיבא שצפה בהיכלות ומעשה ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל וכיוצא בהן על כל אלה אומרים אינם הלכה. ואנו סוברים כי הקב”ה עושה נסים לצדיקים ונפלאות גדולות“. ידועים גם דברי רשב”ח בענין בעלת האוב (הובאו ע“י הרד”ק), שלא האמין בתחית שמואל ע“י בעלת האוב ולפי דעתו הערימה בעלת האוב על שאול והיא דברה בעצמה ושמה הדברים בפי שאול ואמר “כי דברי הקדמונים אם הם סותרים להשכל אין אנו חייבים לקבלם”. והן השכל מעיד שאין ביכולת אדם להחיות מת. מאידך האמין באמונה שלימה בנסים שנעשו לנביאים וחשב, שחובה לכל יהודי להשמע לדברי חז”ל בהלכה.

רב שמואל בן חפני היה אחד המחברים הפוריים ביותר בתקופת הגאונים ואולי לא רק בתקופה זו. לחבר פירוש לאחד מכתבי הקודש או לסדר מן המשנה ולמסכת מן התלמוד היה זה מן הדברים הקלים בשבילו. באחד ממכתביו הוא כותב לשואליו: “אם יש את נפשכם, או את נפש מקצת מכם, לפתור לכם כתב מכתבי נביאי ייי' או לפרש לו מסכת מן המשנה או מן התלמוד יואל להודיענו, כי אז נמהר לעשות חפצו”². מספר חבוריו הגיע לעשרות רבות, ובהם גם גדולים. רשימת ספריו בלבד תופסת שני קונטרסים³. אולם מעט מאד מה שהגיע אלינו מכתבי הגאון הזה. כמה וכמה מהם ידועים לנו רק בשמם בלבד, כי לא הגיע לידינו אף קטע מהם ולא הובאו אף פעם בספרי הראשונים, ויש שאף שמם לא נודע לנו. באוספי הגניזה פזורים קטעים מרובים מספריו, שרק מעטים מהם זוהו, ורק אחדים מהם נתפרסמו עד היום.

אף הוא היה מרובה צדדים כרב סעדיה. גם הוא עסק בחקירת הלשון, פרשנות המקרא ופילוסופיה, אבל אין הוא יכול להידמות לרס“ג בעמקות ובמקוריות. מספריו ידועים לנו: פירושו על חמשה חומשי תורה, המובא על ידי הרבה מחברים קדמונים, וחלקים ממנו נמצאים באוצרות הספרים, ביחוד בלנינגרד; פירוש קצת מן הנביאים האחרונים; פירוש על קוהלת; ספר על בטול התורה ושרשי הדת וענפיה (בפילוסופיה דתית) ומבוא התלמוד, שכבר דברנו עליו. אך בעיקר נדון כאן בחבוריו ההלכיים, בהם הלך בדרך רס”ג. מוצאים אנו בהם את השיטה המדעית והסדר ההגיוני. מכל ספריו בהלכה לא נדפס אף אחד בשלימות. ספריו כתב ערבית ולכן היה גורלם כגורל ספרי רס"ג שלא נשארו מהם אלא קטעים בלבד.

מספר ספריו ההלכיים מגיע לעשרות. יש סוברים שכולם אינם אלא חלקים מספרו הגדול “כתאב אלשראיע”, ספר המצוות. אבל כעת יכולים אנו לומר באופן מוחלט שאין הדבר כן. בכמה מחבוריו הוא מזכיר את ספר המצוות כספר מיוחד העומד בפני עצמו. ואמנם נמצאו קטעים הגונים מספר המצוות, בו הוא מחלק את תרי"ג מצוות לסוגים שונים. כגון הפרק השלישי — על המצוות הנהוגות בכהנים ולא בישראלים (מספרם 21); הפרק הרביעי — על המצוות הנוהגות בישראלים ואינן נוהגות בכהנים (מספרם 25). בפרק חמישי מדובר על המצוות שרק לויים חייבים בהן; בפרק ששי — על המצוות הנהוגות בכהן גדול ולא בכהן הדיוט; בפרק שביעי — על המצוות הנוהגות בנשים ולא באנשים וכו'.

ספריו ההלכיים בנויים בשיטה וסדר מדעי. כל ספר מחולק לשערים, ועל כן נקראו חיבוריו בשם “שערים” דר"ש בן חפני, כגון שערי ברכות, או שערי שחיטות, וכו'. נדפסו חלקים מכמה וכמה מחיבוריו:

1. שערי ברכות על הלכות ברכות, בבית תלמוד שנה ב', ע“י רא”ה ווייס, ושנית באוצר הגאונים לברכות.

2. שער בדיקת הבשר מן החלב ומן הגידין, בגנזי קדם ב'.

3. ספר על הלכות ציצית, ע"י איזראעלסון ב־ JQR..

4. ספר המתנה, קטעים ממנו הדפסתי בספרי מספרות הגאונים מעמ' 1.

5. הלכות גיטין (כתאב אלטלאק), כמה פרקים מספר זה נדפסו בתרביץ ע"י אברמסון ועל ידי⁴.

6. ספר חובות הדיינים, כמה קטעים ממנו הדפסתי בספר “זכרון” לנשמת הרב הרא"י הכהן קוק⁵.

7. ספר בדיני ההוצאות (כתאב פי אלנפקאת). הספר הזה עוסק בנפשות שהאדם חייב במזונותיהם ובהוצאתן, היינו פרנסתן. הספר הזה היה רב היקף, כדרכו של רשב“ח להקיף כל ענין שהוא עוסק בו היקף מלא ביותר, רב תוכן ורב ענין. קטע הגון מן הספר הזה הדפסתי בספר “זכרון” הנ”ל (עמ' קכה־קלט).

8. ספר הערבות והקבלנות (כתאב אלצ’מאן ואלכפאלה). ספר זה לא היה ידוע לנו כמעט כל עיקר, בכל ספרותנו לא הוזכר שמו אף פעם אחת. גיליתי אותו בספריית קמברידג' בשנת תרצ“ט. מצאתי ממנו קטע הגון בן עשרה דפין, בו נשתמרה הקדמת המחבר, רשימת פרקי הספר, שמספרם מגיע לשלשים ואחד, וחמשת הפרקים הראשונים מגוף הספר. מרשימת פרקי הספר אנו עומדים על תכניתו של הספר, אנו רואים את עבודתו השיטתית והמקיפה של הגאון בחבורו זה, כמו ביתר חבוריו, ושלא השאיר דבר שיש לו איזה נגיעה שהיא לדיני ערבות מבלי להכניסו במקומו הראוי. פרסמתי קטע זה בספר “זכרון” הנ”ל (עמ' קמא־קנט).

מספרי ההלכה של ר' שמואל בן חפני ידועים עוד:

1. ספר על הקטנות והבגרות (כתאב אלבליג ואל אדראך) בששה פרקים, וישנו בלנינגרד עד אמצע פרק ה‘. בהקדמתו לספר זה הוא כותב: "מטרתנו בחבורנו זה לתאר את ענין הגדלות והתלוי בה וסימניה אצל הזכרים והנקבות וכו’ והמאמר בענין זה יתחלק לששה פרקים: הפרק הראשון ידבר אודות מה שישתתפו בה הזכרים והנקבות בענין הגעת זמן הגדלות ודיניה. הפרק השני ידבר בדיני הגדלות המיוחדים רק לזכרים. הפרק השלישי ידבר בעניני הגדלות המיוחדים לנקיבות. הפרק הרביעי ידבר בדיני הבדיקות ואופניהן. הפרק החמישי ידבר בדיני הקטנים. הפרק הששי ידבר בדיני הקטנות".

2. ספר המצרנות, על דיני בר מצרא, בעשרים פרק. פרק א' ידבר במה שיחייב המצרנות; פ“ב – אודות מה שחלה עליו המצרנות; פ”ג – בסבות המצרנות; פ"ד — שהמצרנות אינה חלה אלא בשלום המחיר וכו'. רובו של הספר ישנו בלנינגרד.

3. ספר התנאים, על דיני תנאי, נזכר כבר בתשובת חתנו רב האיי, בש“ץ דף פח סי' כא. השואלים פונים לרה”ג בשאלה בענין אסמכתא קניא: “וכן אמר רב שמואל גאון נ”ע בספר התנאים והביא משיקול הדעת על דבריו והוצרכנו להכרעת גאוננו כרב חסדיו —… ודחזיתון למר רב שמואל גאון ז“ל לא תסמכו עליה וכבר אמרנא ליה בחייו… ואהדרנה מינה”.

4. ספר השותפות נזכר בספר העיטור.

ועוד נזכרו ע"י קדמונים וברשימות ספרים:

1. ספר בהלכות שכנים.

2. ספר על הנדוניא.

3. ספר על הלכות מציאה ואבדה.

4. ספר שבועות.

5. ספר בדיני הקנינים.

6. ספר במקח וממכר.

7. ספר על הלכות גזילה.

8. ספר בהלכות הרשאה.

9. ספר בהלכות צוואות.

10. ספר הירושות.

11. ספר המשכון.

12. ספר הפקדון.

13. ספר בהלכות עדות.

14. ספר בדיני המחאות (כספים).

15. ספר בדיני הנהרות, התעלות והבורות.

ובזה עוד לא נגמרה כל הרשימה. מלבד אלה הרבה להשיב לשואליו תשובות בעניני הלכה ואף הם ברובן כתובות בערבית.

האיי ( Haja,זוהי הצורה הבבלית של השם חייא) בן שרירא גאון בפומבדיתא נולד ד“א תרצ”ט (939).הוא היה ממשפחה מפורסמת של ראשי הגולה שבבבל, שהתיחסו על בית דוד, אלא שראשי המשפחה שלא היתה דעתם נוחה מהנהגתם העריצה של ראשי הגולה נסתלקו עוד לפני בוסתנאי מן הנשיאות ונכנסו אל הישיבה ותפסו מקום בין החכמים¹. ממשפחה זו יצאו כמה גאונים, אבות בית דין, ראשי כלה, סופרים ונושאי משרה אחרים בישיבה. אביו רב שרירא, אבי אביו רב חנניה, ואבי זקנו רב יהודה שימשו גם הם גאונים בפומבדיתא.

עוד בימי עלומיו כבר עזר רב האיי לאביו בהנהלת עניני הישיבה והורה “דרך הקושיא” לתלמידים². אביו מזכירו כמה פעמים במכתביו וקורא לו " האיי בחורנו“³. בשנת תשמ”ו (986) נתמנה לאב בית הדין הגדול של ישיבת פומבדיתא , ואח"כ, שנים מעטות לפני מות רב שרירא אביו, שהגיע לזקנה מופלגת (הוא מת כבן מאה), נתמנה לגאון. כשמת רב שרירא (תשרי תשס"ו — 1005), קראו אותה שבת חוץ מפרשת השבוע גם בפרשה פנחס “יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר” (במדבר כז, טז), והפטירו “ויקרבו ימי דוד למות” (מלכים־ א, ב), ובמקום “ושלמה ישב…” (שם פסוק יב) קראו: “והאיי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”.

רב האיי לקח לאשה את בתו של הגאון הסוראי המפורסם רב שמואל בן חפני, “לא השאיר אחריו בנים ומת זקן ושבע ימים, בן צ”ט שנים, בשביעי של פסח תשצ“ח” (כ"ט מרץ 1038)⁴. על מותו חיבר ר' שמואל הנגיד קינה גדולה⁵, ור' שלמה בן גבירול, שעדין היה אז צעיר לימים, חיבר ארבעה שירי מספד⁶, המעידים כמה גדולה היתה בעיני בני דורו אבדה זו שאבדה לישראל. עם מות רב האיי נחתמה תקופת הגאונים “ונגדעה קרן עדינה (כנוי לבבל), גברת כל מדינה” (גבירול), ו“נשוו בני בבל ואפריקי ואספמיא” (ר"ש הנגיד). הפרוצס של ירידת המרכז הבבלי והתפוררתו התחיל עוד כמאה שנה לפני עלות רב האיי לגאונות, ורק בכח אישיותו המופלאה גדל כבודה של הישיבה עוד ארבעים שנה. מישיבתו יצאו תורה והדרכה לתפוצות הגולה, אעפ"י שבארצות אפריקה ואברופה היו כבר ישיבות חשובות וחכמים גדולים, שלא היו זקוקים למרכז הבבלי.

כל ימי חייו הארוכים הרביץ רב האיי תורה, והוא יחד עם רב שרירא אביו הרימו את ישיבת פומבדיתא משפל מצבה והעלוה לגדולה. לרגליו ישבו תלמידים מכל ארצות אברופה, אסיה ואפריקי, מביצנץ, מאיטליה, מספרד, ממצרים, ועוד. גם ר' שלמה בר יהודה, ראש ישיבת ירושלים, שלח אליו את בנו שילמדו תורה⁷, ולא היתה הפרזה בקינה שקונן עליו ר' שמואל הנגיד ואמר: “ואם הלך ואין לו בן ביום הלכו לתחתיה, ילדים לו בכל ארץ ערבית ואדומיה”.

גדולי ישראל שבכל הארצות פנו אליו בשאלות: ר' שמואל הנגיד (ע"י רב נסים מקירואן), רב יעקב בר נסים מקירואן ובנו רב נסים, רב אלחנן בן שמריה מפוסטאט, ר' משולם בן קלונימוס מלוקא, ר' יהודה בן יוסף ור' אברהם ן' עטא מקירואן, חכמי קאבס, מצרים וירושלים⁸, ועוד ועוד. ע“י מכתביו המרובים עמד בקשר תמידי עם הקהלות הקרובות והרחוקות, ועצומה היתה השפעתו עליהן. עד ימיו האחרונים לא חדל להרביץ תורה לתלמידים ולהחזיר תשובות לשואליו הרבים. הוא היה מנהיג הדור, “אביהם של ישראל”⁹, גדול “מכובד בעיני קרובים ורחוקים”, חוץ מתקיפים מעטים “אשר הציקוהו בזדונים ובצדיה, וטמנו פח ללכדהו וארבו לו כמו חיה¹⁰ משום שנלחם תמיד באלמים שלא קבלו דין עליהם¹¹ ולא נחת מאימתם. הוא “אחרון הגאונים בזמן וראשונם במעלה”, ולבאים אחריו היה רב האיי הגאון בה”א הידיעה. סתם גאון בהלכות הרי”ף ורוב הראשונים הוא רב האיי.

אין ספק שבימי נעוריו הושפע רב האי מרב סעדיה; השפעה זו נודעה בהשכלתו וביצירותיו הספרותיות, ומכאן עסקו בחקירת הלשון וגם בפילוסופיה, אמנם לא באותה מדה שעסק בהן רס“ג. דעות פילוסופיות משמו הובאו ע”י ר' יהודה ן' בלעם ואחרים, ודעותיו בקצת שאלות עיוניות אנו מוצאים גם בכמה מתשובותיו¹². הוא היה בקי בספרות הערבית, ופעם אחת התווכח “עם חכמי ישמעאל ולא יכלו לענות אותו, כי נבהלו מפני חכמתו וכו' ונצחם בראיותיו, ולולי שהיה חכם בהגיון לא עשה כן”¹³. לא מעט עסק גם בפרשנות המקרא ותלמידו ר' מצליח ן' אלבצק, דיין סיציליה, מספר עליו, שפעם אחת נחלקו בישיבה בפירושו של פסוק אחד (תהלים קמא, ה) ושלח אותו רב האי אל הקתוליקוס, שישאלהו מה יש אתו בפירוש פסוק זה, כשראה שקשה הדבר בעיני ר' מצליח לבקש ביאור הכתוב מפי הקתוליקוס התרעם עליו ואמר, שמעולם לא נמנעו החסידים הקדמונים לפנות בדבר הקשה להם אל בני אמונות אחרות¹⁴. ר' שמואל הנגיד מעיד עליו בקינתו, ש“אחז בכל חכמה יפיפיה”. השכלתו ורוחב דעתו עמדו לו גם בפירושיו לאגדות התלמוד, והוא ביקש לקרבן אל השכל.

אולם עיקר גדולתו של הרב האיי היא בהלכה. גם בתשובותיו ובספרי ההלכה שלו ניכרת השפעתו של רב סעדיה, אבל בעיקר הם טבועים בחותם אישיותו הגדולה. הוא לא חבר ספר הלכות אחד לכל דיני התלמוד, דוגמת בעל הלכות גדולות, אלא הקדיש לכל נושא שבחר חבור מיוחד, כדרך שעשו רב סעדיה ור“ש בן חפני. ספריו מצטיינים בעומק הסברא, בבהירות ההגיון ובטוב הסידור. ספרו “המקח והממכר” ספר קלאסי הוא בספרות הפוסקים שלנו, ואין דומה לו במקצוע זה. רב האיי מקיף את הנושא מכל צדדיו בלי שיור כל שהוא, ובשכלו החריף הוא מנתח את ההלכות ומסדרן סדור נפלא. אף בספרו “משפטי שבועות”, הוא מתגלה כחכם משפטים מצוין. ובנוגע לתשובותיו הרבות בדינים שבין אדם לחברו יש להביא את דברי עצמו, שנאמרו אמנם מתוך הכרת ערכו, אבל בלי שום הפרזה של גאוה: “סברא דילן ודאבא מארי ז”ל ידוע בדיני מעולם, למיזל בתר אומדנא ומידק דייקנא לעולם בתר עיקר מעשים, שלא יהיו בהן מרמה וגזל ועול, ולמיזל בתר קושטא ותריצותא (=אמת ויושר), ולגלויי כל מעשים ולאורויי לאמיתותא”¹⁵

בכל הגאונים שקדמוהו אין דומה לו לפי רבוי תשובותיו. הוא כתב אלפי תשובות, אבל לא כולן הגיעו לידינו. מאוצרה של “הגניזה” הקהירית נתפרסמו ע“י וורטהיימר, גינצברג, לוין ומרמורשטיין שרידי מפתחות לקובצי תשובות הגאונים ובהם רשומות תשובות רבות לרב האיי שלא נמצאו עד היום. גם הפוסקים הראשונים מביאים פסקי הלכות מרובים עפ”י תשובותיו של רב האי שלא באו אלינו במקורן. עוד בחיי רב שרירא אביו השתתף עמו בכתיבת תשובות לשואלים, ותשובות למאות משותפות הן לשניהם. תשובותיו של רב האיי עולות ליותר משליש מכל תשובות הגאונים שהגיעו אלינו, שנשלחו משתי הישיבות במשך ארבע מאות שנה. בכל קובץ חדש של תשובות הגאונים יש הרבה תשובות חדשות לרב האיי, אף יש קובצים שרוב התשובות שבהם הן משלו. רוב תשובותיו מצטיינות גם בזה שהן שלימות ומקיפות מכל צד את הענינים שעליהם הוא דן, הרבה יותר מתשובותיהם של רוב הגאונים שקדמוהו. בקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה, שכלו הבהיר וידיעותיו המרובות בכל עניני החיים עמדו לו תמיד להשיב תשובה שלמה וברורה להלכה ולמעשה לכל שאלה שנשאלה לפניו. תשובותיו נכתבו עברית, ארמית וערבית. מנהגו היה להשיב באותה לשון שהשואל כתב לו¹⁶, והוא שלח תשובות לקרובים ורחוקים בכל הארצות. אף ארצות שהקשר בינן ובין הישיבות הבבליות כבר נתרופף במדה מרובה בדורות הקודמים, והיו בהן חכמים גדולים, חדשו בימי רב האיי את הקשרים העתיקים וכולן הרבו לפנות אליו בשאלות. והשאלות ששאלו לפניו הן במקרא, במשנה ותלמוד, בהלכה ואגדה, בדיני ממונות ודיני אישות, באמונות ודעות, בעניני תפילה ומנהגי בית הכנסת, ובכל מה שנוגע לחיי הצבור והיחיד מאיזה צד שהוא.

רב האיי חיבר גם חיבורים רבים. על פירושיו לתלמוד כבר דברנו למעלה. נמנה כאן את חיבוריו ההלכיים:

א. “ספר שבועות” (כתב אלאימאן), כך קוראים לו החכמים שדנו עם רב האיי עליו. קצת מן הקדמונים קוראים לו “שערי שבועות” או “שרשי שבועות”. רב האיי¹⁷ עצמו מזכירו חמש פעמים בספר “המקח והממכר”. מן המקור הערבי נמצאו כמה קטעים. לעברית תורגם הספר בשם “משפטי שבועות”. רב האיי עצמו מזכירו חמש פעמים בספר “המקח והממכר”. מן המקור הערבי נמצאו כמה קטעים. לעברית תורגם הספר בשם “משפטי שבועות” ע“י מתרגם לא ידוע ונדפס בויניציאה שס”ב; המבורג תקמ“ב. תכנו נמסר פעמיים בדרך חרוז ומשקל, פעם אחת “בארגוזה לרבינו האי גאון בדינין ושבועות” הדפיסה הלברשטאם ב”ישורון“¹⁸ ופעם אחת ע”י ר' לוי בן יעקב אלקלעי¹⁹.

ב. “המקח והממכר” (רתאב אלשרא ואלבוע), החשוב שבספריי האיי, ויש בו ששים שערים. על שם כך הוא נקרא גם שערים דרב האיי²⁰. מן המקור הערבי נמצאו קטעים רבים בגניזה. לעברית תורגם ע“י ר' יצחק בן ראובן אלברצלוני בשנת ד”א תתל“ח ונדפס בויניציאה שס”ב; ווינה תק“ס²¹. תרגום אחר, כנראה של חכם איטלקי שחי לא יאוחר מסוף המאה הי”ב, שמור בכת“י ברלין (מס' 685). לקוטים מתרגום זה, שבו השתמשו חכמי איטליה ואשכנז, נדפסו בסוף “משפטי שבועות” דפוס ויניציאה שס”ב. ספר “מקח וממכר”, נתפרסם במדה מרובה עוד בחיי הגאון וכמה מן החכמים דנו עמו עליו. פרוש ארוך לחלק ממנו, בשם “שערי חיים”, מאת ר' חנניה יצחק מיכאל אריה, נדפס בשאלוניקי תקע"ד.

ג. “ספר משפט התנאים”. (כתאב אלשרוט). תורגם ונדפס כנ“ל; נזכר בס' המקח והממכר שער יז, אבל לא נזכר בתרגום שבכת”י ברלין.

ד. “ספר משפטי הלואות” (כתאב אלסואל או אלתסליף). נדפס כנ"ל: עיקר תכנם של ספר קטן זה ושל הספר הקטן סי' ה כלול בספר מקח וממכר, שערים יז, מב־מג.

ה. “כתאב אלשפעה”, בדיני מצרנות. נזכר בהקדמת התרגום לפירוש המשנה של הרמב“ם, סדר נשים, וביוחסין. גוף הספר אבד. פסקאות ממנו הובאו בתשובות ר' יוסף ן' מיגאש שבשיטה מקובצת לבבא מציעא קח, וברא”ש לב"מ שם, ועוד.

ו. “ספר הפקדון”. מביאו ר' יצחק די לאטאש בשערי ציון, וגם בעל “שלשלת הקבלה”. הואיל ולא הגיע לידינו ממנו שריד כל שהוא יש לחשוש שמא נתחלף להם רב האיי ברב סעדיה, שחיבר ספר בשם זה.

ז. “כתאב אדב אלקצא”, ספר הדיינין. ר' מאיר הלוי אבועלפיה בחדושיו לסנהדרין (דפוס שאלוניקי, דף לט, עמ' ג) מביאו בשם “מוסר הדיינין”. עוד מביאים אותו: “המאירי” בהקדמתו למס' אבות; ר“י די לאטאש ב”שערי ציון"²² ובעל “שלשלת הקבלה”. קטעים אחדים ממנו נדפסו על ידי²³.

ח. ספר השטרות“. מצא אותו הרכבי בין כתבי יד פירקוביץ ויחסו לרב האיי בן דוד ובדעתו זו עמד כל ימיו. שני כת”י אחרים שנתגלו מייחסים אותם לרב האיי בן שרירא ועכשיו אין ספק בדבר, שספר זה לו הוא. הדפסתי אותו עפ“י כת”י אוכספורד ופטרבורג (ירושלים תר"ץ).

ט. “ספר החוב”. קטעים ממנו נתפרסמו על ידי בתרביץ שנה יז, עמ' 28.

י. ספר באיסור והיתר. מחולק לשערים כמו ספר מקח וממכר וספר משפטי שבועות, ועל שם כך הביאוהו הראשונים בשם “שערים דרב האי גאון”²⁴.

יא. הלכות תפלין. מביאים אותן: העטור ח“ב בהל' תפילין; שבלי הלקט א, 385 (בלי הזכרת שמו); חיד”א ב“שיורי ברכה” לשו“ע או”ח, סי' לב ס“ק יב. חלק מהן נדפס ב”גנזי קדם", ג, עמ' 75־72; עמ' 10.

יב. הלכות שחיטה, הובאו ע"י הקראי יפתן' צעיר²⁵.

א. ספר מתיבות

ספר אנונימי מתקופת הגאונים הוא ספר מתיבות. ספר זה לא הגיע לידינו במקורו והיה ידוע רק על פי הציטאטים שהובאו באחדים מספרי הראשונים. וביחוד בספר העיטור לר' יצחק בר' אבא מארי ממרשיליא, בן המאה הי“ב, המביאו קרוב לששים פעם, וגם בספרו מאה שערים על הרי”ף הוא מביאו עשר פעמים. הוא מכנה אותו “מתיבות” או “מתיבתא” ואת מחברו “בעל מתיבות” או “בעל מתיבתא”. היתה ידועה לו גם מהדורה קדומה מספר זה, שהוא קורא לה פעם “מתיבות הישן” ופעם “מתיבות עתיקתא”. כרך מספר מתיבות לסדר נשים היה עוד במציאות באמצע המאה הט“ו, אולם מאז נעלמו עקבות ספר זה, ולא היה לנו מושג נכון ממנו עד אשר חשבו כדעת הרכבי, שמוצאו מספרי הארכיון של הישיבות וכיוצ”ב, ולפי דעת גינצברג ב“גאוניקה” היה ספר מתיבות קובץ של תשובות הגאונים שסודר בקירואן.

והנה עלה בידי הד"ר מ. מ. לוין לגלות כמה דפים מספר זה, שהיו מפוזרים בספריות שונות באוכספורד, קמברידג' וניו־יורק, ואף אני מצאתי באוסף מוצרי בקהיר קטע בן שני דפים מספר מתיבות¹. שבספר העיטור ובשאר ספרים וסידרם בסדר התלמוד עם מבוא והערות בספרו “מתיבות” (ירושלים תרצ"ד).

בפר מתיבות היה ספר הלכות המסודר כסדר מסכתות התלמוד, כעין ספר הלכות גדולות או ספר הלכות הרי“ף. משתמש הוא הרבה בירושלמי, והוא מביא את הירושלמי בציון “גירסת ירושלמי”. ציון זה יכול לשמש סימן היכר לזיהוי קטעי ספר המתיבות בכל מקום שהם. העיטור רגיל להביא “ירושלמי לבעל מתיבות”. פעמים מביא בעל מתיבות את דברי הירושלמי בסתם, בלא כל ציון, והוא משמש אצלו כעין פירוש לדברי הבבלי. מצד אחר השתמש גם בספר הלכות פסוקות והלכות גדולות וגם בתשובות הגאונים. מכאן בא מארכס לכלל החלטה שנתחבר בארץ ישראל על ידי אחד מחכמי בבל. אמנם ההשתמשות בתלמוד הירושלמי עדיין אינה מוכיחה שנתחבר בא”י. שי“ר שיער שנתחבר בבבל ע”י רה"ג, ואולם זוהי השערה דחויה.

הקראי ישועה בן יהודה, שחי בירושלים במאה הי"א, מביא פעמיים בספרו מקורות (עמ' 149 ועמ' 150): “וכבר ראיתי למקצת חכמי הרבנים מי קצר שני התלמודים של ארץ ישראל ושל שנער”. לדעת מארכס רומז הוא לספר המתיבות, שבאמת לפי תכונתו הנהו קיצור שני התלמודים. בדבר צמצום זמנו הנה הגאון האחרון הנזכר בו הוא רב מתתיהו (ד“א תר”כ־תרכ"ט), אבל אין מכאן ראיה שנתחבר בימי גאון זה, במחצית השניה של המאה התשיעית, שהרי אפשר שאילו היה הספר בשלימותו היינו מוצאים בו זכר גאונים שחיו אחרי רב מתתיהו. בכל אופן אין לאחר את הספר מסוף המאה העשירית.

לוין במבואו לספר מתיבות משתדל להוכיח שמחברו היה בן ישיבת סורא. לדעתו, הורגש בסורא יותר הצורך בחבור ספרי הלכות ובה נולד “הרעיון לחבר ספר הלכה כולל משני התלמודים… לאחד את הירושלמי עם הבבלי”, שהרי סורא הושפעה ביותר מא"י. והוא רואה בזה “רעיון של מהפכה גדולה בישיבות בבל”. הוא מוכיח, שיש להבדיל בין ספר מתיבות הישן, “מתיבתא עתיקתא” ובין ספר מתיבות החדש. בעל מתיבתא עתיקתא הוא, לדעתו, בנו של רב שר שלום גאון סורא (853־848). והוא מסתמך בזה על הפיסקא הידועה: “וזוהי הוראת רבינו ואבינו ראש ישיבת גאון יעקב שער ישיבה של ימין והורה תיקון שלא יהיה הבעל יכול לבטל גט לאשתו”, ותקנה זו מוצא לוין רק בתשובה אחת מיוחסת לרב שר שלום, אולם בבקרתי על ספר מתיבות² הוכחתי שיש כאן אי הבנה.

ספר מתיבות היה מונח לפני הרי“ף ואין ספק שהרי”ף השתמש בו והושפע הרבה מפסקיו.

ב. ספר חפץ

רבים מן הראשונים שחיו במאה הי“ב והי”ג מביאים דברי הלכה בשם ספר חפץ: “מצאתי בספר חפץ”; “וכן נמצא בספר חפץ”; " בספר חפץ כתוב“; “ובספר גאונים הנקרא ספר חפץ”. מי הוא מחברו של ספר זה בשמו המשונה? קצת מן הראשונים מיחסים לרב חננאל. עי”ר בתולדות ר“ח, מוכיח שזה לא יתכן. הוא מראה על כמה פסקים המובאים בשם ספר חפץ, והם מתנגדים לדעת ר”ח. וכן יש כמה ראשונים המביאים את ס“ח ור”ח זה בצד זה, כגון פסק ר“ח וס”ח. הוא בא על כן לידי פשרה: אמנם ר“ח חיבר את הספר, אלא שתלמידיו לקטו מתשוה”ג והוסיפו עליו הוספות רבות, ונכנסו בו גם דברים מתנגדים לדעת ר“ח. מצד אחד כבר העיר אז צונץ את תשומת לב החוקרים על חכם אחד בשם רב חפץ, שתנחום ירושלמי בפירושו לס' שופטים, מזכיר את ספר המצוות שלו. אז בא פירסט לידי החלטה שספר חפץ הנזכר ע”י הראשונים אינו אלא ס' המצוות של רב חפץ. ורייפמן (הובא ע“י שי”ר) העיר שר“ח=רב חפץ, נתחלף בר”ח = רב חננאל, שהיה יותר מפורסם מרב חפץ. השערה זו נתקבלה על דעת החכמים, אבל בלי ראיות מבוססות.

נתעוררה שאלה על דבר מקומו של רב חפץ. צונץ שיער שמקומו היה קירואן, ואילו לדעת פירסט היה רב חפץ חכם בבלי. לשתי ההשערות לא היו ראיות מספיקות. רוב החוקרים נמשכו אחרי צונץ. שי“ר סותר דברי צונץ ומחליט שרב חפץ היה בן א”י וישב בירושלים. ואילו פוזננסקי סבור שרב חפץ היה בן ספרד, כי החכמים הקדומים המביאים את רב חפץ היו ספרדים, אבל אין מכאן ראיה כלל.

והנה פירסם החכם ב“צ הלפר שריד גדול מספר המצוות של רב חפץ והקדיש לו מחקר חשוב. מצד אחד נתברר באופן מוחלט מקום מולדתו של רב חפץ בעל ספר המצוות, שכן מצא הלפר במכתב אחד של הגניזה הכתוב בידי סהלאן בר' אברהם, שחי בפוסטאט בתחילת המאה הי”א, את הדברים הללו: “כי אותן העשרים זהובין שקניתי בהם כתב המצות מרב חפץ אלוף בן יצליח האשורי ממנו לקחתים”. הרי ברור, שרב חפץ היה בן מוסול, שנקראה בפי הסופרים העברים אשור על שעמדה סמוך לנינוה בירת אשור.

והנה בשריד מספר המצוות לרב חפץ, המקיף חלק הגון מן הספר, אין אנו מוצאים אף ציטאטה אחת מכל הציטאטות הרבות שהביאו הקדמונים בשם ספר חפץ, דבר המעורר פקפוקים חמורים על זהותו של ספר חפץ המובא אצל הראשונים עם ספר המצוות לרב חפץ. עכ“ז סובר הלפר, שאין עוד להוכיח מזה כי יש לנו עסק עם שני ספרים שונים: ספר המצוות לחוד וספר חפץ לחוד. הוא מסב תשומת לב לציטאטים בשם ספר “החפץ” באו”ז לב"ק, שהובאו בהן תשובות רב נטרונאי ורב פלטוי ומביע השערה שהיו שני ספרים: אחד נקרא ספר חפץ, הוא הוא ספר המצוות של רב חפץ, והשני נקרא ספר “החפץ”, המביא גם דברי גאונים, ורק מחברים מאוחרים החליפו את ספר המצוות של רב חפץ — בספר “החפץ”.

ברם, ר“ל גינצברג ב”גאוניקה" הטיל שוב ספק בהשערתו של פירסט, שספר חפץ המובא על ידי הקדמונים הוא הוא ספר המצוות של חפץ בן יצליח. ספר המצוות היה כתוב ערבית ואת ספר חפץ מרבים להביא חכמי צרפת ואשכנז, שלא הבינו ערבית, והספרות היהודית־ערבית כמעט שלא הגיעה אליהם. מצד אחר מרבים חכמי ספרד להביא את ספר המצוות ולא את ספר חפץ. השוואה בין השיורים שנשארו מספר המצוות ובין אלה המובאים בשם ספר חפץ מראה שהם שני ספרים השונים זה מזה ברוחם ובמהותם מן הקצה אל הקצה.

עוד נשאו ונתנו בספר חפץ אפטוביצר בתרביץ שנה ד‘, עמ’ 152־127, ולוין בהקדמתו לספר מתיבות (ירושלים תרצ"ד). אפטוביצר מזהה את ספר חפץ, כי "ספר מתיבות מתאים בבניינו ובסידורו ובתכונתו ובשיטתו התאמה גמורה לספר חפץ.

אולם ד"ר לוין, שאסף בספרו מתיבות את כל שרידי ספר מתיבות וכל הציטאטות מספר חפץ, בא לידי מסקנה, שלמרות הדמיון הרב בין שני הספרים הללו רב גם ההבדל ביניהם. הוא מחליט, שהמתיבות שימש דוגמא לספר חפץ. המתיבות קדם לחפץ. המתיבות נתחבר במאה התשיעית, ואילו ספר חפץ — במאה העשירית.

ג. ספר המצוות רב חפץ בן יצליח

רב חפץ בן יצליח האשורי הוא, עד כמה שידוע לנו עד עתה, הראשון (ואולי קדם לו ר"ש בן חפני) שחיבר ספר חוקים מקיף, הכולל את כל חוקי התורה, בין את הנוהגים בזמן הזה בין את אלה שאינם נוהגים. הוא נטה מדרכם של בעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות, וסידר את ספרו לא לפי סדר התלמוד אלא לפי סדר הגיוני ידוע. במבואו לספרו זה, שלא הגיע אלינו, ביקר לנכון את שיטתו של בעל הלכות גדולות במנין המצוות, ובירר את שיטתו הוא, המתנגדת לזו של בה“ג. את מבואו הוא מזכיר בפנים ספרו. את תרע”ג המצוות הוא מחלק לחלקים שונים. כל חלק נקרא בשם “ספר” או “שער”, כדרכם של בעלי התלמוד ויתר הקדמונים לפניו ואחריו, וכל שער נחלק שוב לחלקים יותר קטנים. אין אנו יכולים לדעת כמה שערים היו בספרו, אחרי שהגיע לידינו רק חלק קטן ממנו, אולם הוא מזכיר במקום אחד (120 את השער השלשים וששה. החלק שהגיע אלינו מתחיל באמצע הספר השלישי ומסיים באמצעיתו של החמישי. והוא מחזיק 63 עמודים, ובו מתבארים 50 מצוות. זהו, איפוא, בערך החלק הי“ב מן הספר כולו, שהחזיק לפי”ז כשמונה מאות עמודים. אם נוסיף ע"ז את מבואו הארוך, שבו ביאר את עיקרי שיטתו בחבור הספר ויצא לנו ספר המכיל קרוב לאלף עמודים.

את המצוות הוא מסדר קבוצות־קבוצות, לפי איזה סימן כללי המציין אותם. אין הוא מונה את המ“ע לחוד ואת הל”ת לחוד, כדרך של מוני המצוות. אבל בכל קבוצה וקבוצה הוא מחלק את מצוות עשה ממצוות ל“ת, מפרש מקודם את המ”ע ואח“כ — את הל”ת. מונה הוא, למשל, את המצוות הנהוגות בכל זמן ובכל מקום לחוד, ואת אלו שאינן נוהגות בזה“ז, או רק בא”י — לחוד, את החייבים כרת לחוד ומיתת ב"ד לחוד וכו'.

ספר המצוות של רב חפץ הוא בית האוצר של ההלכה, הפילולוגיה והפילוסופיה כפי מצבן בזמן המחבר, ולפיכך ערכו גדול מאד. בשתי המצוות הראשונות (עמ' 35־31) מדבר חפץ על מציאות השם ויחודו, וכאן מצא לו מקום לבאר את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית, וכבר העיר ר“ד קויפמן, שרבינו בהיי ן' פקודה, בעל חובות הלבבות. הושפע בהוכחותיו על מציאות הבורא — מרב חפץ, שהוא מזכירו בהקדמת ספרו. מדבריו בענין זה, המובאים בפי' ס”י לר“י אלברצלוני (עמ' 56־55), נראה שהיה בקי בפילוסופיה של זמנו והיה אחד מטובי ההוגים שבדורו. בכל מצוה הוא נותן את תמצית החוק כפי המפורש בתורה, ואח”כ הוא מביא את פרטי הסתעפותה של ההלכה במשנה ובתלמוד. הוא היה בקי בכל חדרי תורה: בבלי וירושלמי, תוספתא, מכילתות (גם מכילתא דרשב"י) וספרא וכו‘. אם הוא מביא משנה או ברייתא שיש להתקשות בפירושן הוא מוסיף באור למלים הקשות ולמושגים הבאים בה. לפירושיו אלה יש ערך פילולוגי חשוב, והמה מובאים בכבוד רב ע“י ראשוני המדקדקים והפרשנים כר”י ן’ ג’נאח, ן' בלעם, ר“ש פרחון ואחרים. ואף הרמב”ם השתמש בפירוש המשנה שלו במדה הגונה בפירושי רב חפץ. ובאחת מתשובותיו (סי' קס, עי' גם סי' קמב) כותב הרמבם עצמו שנמשך הרבה אחרי פירושי רב חפץ, וע“כ גם קבל לפעמים את שגיאותיו ורק אח”כ חזר וברר הכל מחדש.

ד. ספר המקצועות

ספר המקצועות הוא אחת החידות בספרותנו, ובנוגע אליו “המבוכה רבה מאד”. עסקו בו חוקרים ראשונים ואחרונים, משי“ר עד ר”א אפטוביצר ז“ל³ ועדיין לא הגענו לפתרון ודאי. רבו הספקות בנוגע למחברו ומקום חבורו, וכן בנוגע לתכניתו וסדורו הפנימי. שי”ר, שהחומר שהיה לפניו מספר זה היה עדיין מועט ביותר, סבר, שספר חפץ וספר המקצועות אינם אלא ספר אחד. ספר זה היה מחולק לפי דעתו לשני חלקים: אותו חלק המדבר מדיני ממונות נקרא בשם מקצועות על פי לשון המשנה (סוף בבא בתרא): “הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן”, והדברים המובאים בשמו בענינים אחרים הם מספר חפץ, “שכלל הספר היה נקרא בשם חפץ להיותו מדבר מכל חפצי האדם… וחלק הפרטי ממנו הכולל דיני ממונות היה נקרא בשם “מקצועות”. אין כיום צורך להאריך בסתירת דעה זו. ספר חפץ וספר המקצועות הם שני ספרים נפרדים ונתחברו ע”י מחברים שונים, אם כי יש דמיון רב ביניהם מצד תכונתם וסדורם. וספר המקצועות אינו עוסק בדיני ממונות בלבד, כי אם בכל דיני התורה, לפחות אלה הנוהגים בזמן הזה. אפשר אולי לומר שמפני זה נקרא “המקצועות” בלשון רבים.

נראה, שפירוש שם הספר “מקצועות” הוא ספר הפסקים. הפעל “קצע” דומה “לקטע”, “קצב”, פסק", והן יש לנו הלכות פסוקות קצובות וקטועות, וכן גם יתכנו הלכות קצועות או מקוצעות.

ספר המקצועות היה גדול בהיקפו וכמותו, והקיף את כל ההלכות בסדרי מועד, נשים ונזיקין, בתוספת ברכות ונדה. היה זה ילקוט גדול לספרות הגאונים, שאין ערוך לערכו, וחבל על דאבדין. אם נדון לפי השרידים שבידינו הרי שאין אנו מוצאים בו שקלא וטריא מן המחבר עצמו ואין הוא מתבלט בו כל עיקר. כל מה שיש ממנו לפנינו אלה הם דברי השאילתות, הלכות גדולות, תשובות הגאונים ושאר מקורות ראשונים. גם פירושיו למלים תלמודיות לקוחים, כנראה, מפירושי הגאונים. את הכרעתו לפסק הלכה יש להסיק על הרוב רק ממה שהביא וממה שהשמיט.

“אין להוציא דבר ברור על דבר סדורו… כי פעם מצאנו אותו מסודר על פי סדר המסכתות ופעם על פי הלכות”, כך כותב פוזננסקי⁴. אולם נראה שהיה מסודר על פי סדר המסכתות והפרקים, ויחד עם זה היתה גם כתובת מיוחדת על כל הלכה והלכה מן ההלכות השונות, דוגמת מה שאנו מוצאים בס' הלכות גדולות. במסכת יבמות, למשל, באו הלכות יבום וחליצה, הלכות גרים, הלכות מיאון, ועוד, ובמס' גיטין באו גם הלכות עבדים. המביאים את דבריו יכלו, איפוא לציין מקורם גם לפי המסכת והפרק וגם לפי ההלכות.

שאלה חמורה היא שאלת מחברו ומקום חיבורו. כמה מחכמי אשכנז הראשונים המביאים אותו מיחסים אותו לרבינו חננאל, החכם הקירואני המפורסם. אולם כבר הראו צונץ, ווייס, פוזננסקי ומארכס על זה שבמקום אחד מביא ספר המקצועות דברים בשם רבינו חננאל. גם אחרי זה סובר ווייס שספר המקצועות הוא “מיסודו של ר”ח" וזוהי רק “הערה מתלמידיו”. והנה כבר עמד שי“ר על שתי סתירות בין פסקי ר”ח ובין ספר המקצועות. שי“ר רוצה לתרץ את הסתירות בזה “שר”ח בעצמו חזר במקום אחד ממה שכתב במקום אחר”. אחר כך שינה שי“ר את דעתו ויחס את ס' המקצועות לרב חפץ, והראשונים יחסוהו לרב חננאל כי ר”ח בר“ח (=רב חפץ) נתחלף להם, כדעת רייפמן, וממילא סרה התמיה על הסתירות שבין פסקי רב חננאל ופסקי ספר המקצועות. ווייס מוצא בזה “ראיה חדשה למה שאמרנו כי ספר המקצועות הוא קובץ תשובות ופסקים של קדמונים ומיסודו של ר”ח, אבל אינו בהכרח שיסכים עם כולם ועל כן אפשר שיחלוק לפעמים על מה שכתוב במקצועות”.

את ספר המקצועות מביאים רק חכמי אשכנז מן המאה הי“ב והי”ג. ואילו נתחבר ע“י ר”ח הלא היו מביאים אותו גם חכמי ספרד הראשונים המביאים את פירושי ר“ח, כמו הרי”ף, ר"י ברצלוני ועוד. חבוריו ופירושיו של רב חננאל ודאי שהגיעו לספרד לפני שהגיעו לצרפת ואשכנז.

עובדא זו, שס' המקצועות מובא רק ע"י חכמי אשכנז, מעוררת את השאלה: שמא נתחבר באשכנז? פוזננסקי (אנשי קירואן) נוטה באמת לדעה שנסדר באשכנז ומוצא לה סיוע גם בשמו של הספר “כי רק שם (וגם בצרפת) מצאנו כנויים דומים כאלו לתאר בהם ספרי הלכה, כמו: ספר הפרדס, ספר האורה, ספר הישר, ספר העיטור, ספר האשכול, ספר התרומה, ספר החכמה ועוד”. אמנם זהו סיוע שאין בו ממש, כי גם בספרד השתמשו בשמות כאלה, כמו ספר הנר, ספר התרומות, ספר המאורות, ועוד.

מקורותיו ברובם הגדול והמכריע הם בבליים. תשובות הגאונים וספר הלכות גדולות ממלאים כמעט את כל הספר. מספר ה“ג העתיק כנראה הלכות רבות ומילא בהן עמודים שלמים. משתמש הוא בשתי המהדורות של ה”ג. פעמים הוא מכניס לתוך דברי בה"ג פיסקא מן השאילתות הנוגעת לענין. כן השתמש גם בספר הלכות פסוקות.

ספר המקצועות היה מלא וגדוש בתשובות הגאונים. באותו המעט שלפנינו שאינו אלא חלק קטנטן מן הספר, ישנן כחמשים תשובות, שבחלקן הובאו בשלימות ובחלקן נמסרו רק בתמציתן ההלכית וקצתן אינן ידועות לנו משום מקור אחר. המחבר חי בארץ בעלת קשרים הדוקים עם הישיבות הבבליות או שהגיעו לידו קבצים מתשובות הגאונים. בעל ס' המקצועות הוא, כמדומה, הראשון שהשתמש בברייתא דנדה. כן הוא מביא פעמים בודדות את פרקי דר' אליעזר ואת ירושלמי.

החכמים המביאים אותו: ראב“ן, ר' ברוך ב”ר יצחק, ר' אפרים מבונא, ראבי“ה. ר' דוד ב”ר שאלתיאל, ר' אלעזר ב“ר יהודה, ספר האסופות, ר' מאיר ב”ר שמחה, ר' יצחק ב“ר משה, ר' יצחק ב”ר חיים אור זרוע, מהר“ם מרוטנברג, ר' מרדכי ב”ר הלל, ועוד כמה מחברים. האחרונים שראו את הספר במקורו הם בני דורו של מהר“ם מרוטנברג, ותלמידו, המרדכי, עוד השתמש בו מכלי ראשון. אולם שני תלמידיו האחרים, הרא”ש ובעל הגהות מיימוניות, כבר לא ראוהו. את כל ההבאות מספר זה, כמו כן קטעים אחדים שמצאתי בין קטעי הגניזה הקהירית שנתגלגלו ללנינגרד ולקמברידג', כינסתי יחד ב“ספר המקצועות”⁵.

ה. שמושא רבא

הגיע אלינו עוד ס' קטן אחד על הל' תפלין ונקרא בשם שמושא רבא (נדפס ברא“ש בסוף מס' מנחות בהל' קטנות שלקחו מספרו של ר”י ברצלוני וציטאטים ממנו הובאו בספרי קדמונים, כגון מחזור ויטרי, אשכול, שבלי הלקט ועיטור). מה שמענין ביחוד הוא זה שהובאו בו מאמרים מחכמי התלמוד שאינם לפנינו בתלמוד כל עיקר, ומהם גם שסותרים דבריו. ביחוד הוא מרבה להביא דברים בשם רבא. ואפשר אולי שמפני זה גם נקרא שמושא רבא = שמושא דרבא. רבא זה אפשר גם שאינו רבא בר יוסף שבתלמוד, אלא אחד החכמים שבתקופת הגאונים, או רבא תלמוד רב יהודאי. בכל אופן הרי החבור הזה קדמון, כמו שנראה מתכנו וסגנונו, ואם נקבל שדברים המובאים בו הם דברי אמוראים ממש, הרי יוצא שמוצאו מזמן שהמסורת התלמודית בישיבת בבל היתה חיה וקיימה.

ונעתיק כאן את דברי ר"י ברצלוני בהערכת הספר הזה (דבריו הובאו ע“י הרא”ש, הלכות תפילין):

“ואנו תמיהנו טובא על שמושא רבא דכתבי הכא, מיהו כתבינן ליה הכא כדאשכחנא יתיה בנוסחאות עתיקי אע”פ שיש בו קצת הוראות נכונות ומינייהו טעות ומינייהו אין הלשון שלו מכוון כלל שיש בו טעיות הרבה לע“ד בלשון ולא ידעי אי אסדרו יתיה רבוותא קמאי או אפשר דאסדר יתיה חד מן תלמידוי דרבוואתא קמאי על שמם ולא דקדקו בלשונם וטעו במקצת הוראותיו, או אולי הני לישני דלא דייקי טעות סופר הן, כגון מקומות שיש בהן הרבה דתנן על שאמר בגמרא כגון… דתנן רצועות שחורות הלל”מ ומימרא היא בפרק הקומץ אמ' ר' יצחק רצועות וכו‘. וכן נמי בתחלתו: אמר רבא האי מאן דבעי למיעבד תפילין מייתי אעא טובה וכו’ והאי מימרא לא אשכחן בשם רבא בכולי גמרא… ואפשר דבעי למהוי האי אמר רבא כגון רבא דיליה, כלומר על שם הרב שלמדו האי שמושא ולא על שם רבא שהוזכר בתלמוד".

פירוש השם “שמושא”, ספר הלכות ופסקים, ראה מרגליות, הלכות קצובות, עמ' 110.

ו. ספר בשר על גבי גחלים

הספר נקרא כך, כנראה, על שם שהתחיל לפי ההשערה בהלכות בישולי עכו“ם: תניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים וכו' (ע"ז לח, א). אמנם בלקוטי מהרי”ל הוא מזכיר “ספר חד נקרא ספר בעג”ג מפני שמה שכתוב בו יש בו תברא וטעם כבשר הנצלה ע“ג גחלים”. הוא מוסיף: “ואינו מצוי בינינו כי בעו”ה נעלם ממנו“. הרי שנעלם כבר בימים הראשונים. מביאים אותו רק חכמי צרפת ואשכנז. הראשון המביא אותו הוא רש”י בתחצו“ל סי' פב וגם בס' האורה I עמ' 170 וב־II עמ' 207, ומכאן שהוא קדמון, מסוף תקופת הגאונים. מרבים להביאו גם באו”ז ובמרדכי. רוב הציטאטים המובאים ממנו באור זרוע ובמרדכי הן תשובות הגאונים ולפעמים די ארוכות. ספר זה היה, איפוא, קובץ של תשובות הגאונים. במקום אחר הוא מביא פסק דין “מתשובות ראשי ישיבות בבל וירושלם” ועל סמך זה מחליט גינצברג שנתחבר בצרפת, במקום שבו עמדו בקשר ישר עם ישיבות ארץ ישראל, כידוע. סעד לדבר גם מה שרש"י מביאו.

מי הוא מחברו? מהרי“ל בלקוטיו מוסיף: “והוא זה שהביא בפוסקים חבור רב ביבי”. ואמנם במרדכי הגדול הובאו דברים מ”חבור רב ביבי גאון ס' בעג“ג”. גאון בשם כזה ידוע לנו רק אחד, הוא רב ביבי הלוי גאון סורא בשנות 792־781. אבל ברור שהוא אינו מחברו של ספר זה. באו בו תשובות גאונים רבים שחיו זמן רב אחרי הגאון רב ביבי, כגון רב נטרונאי ורב נחשון. ואולם שם זה הוא בבלי ללא ספק. ואם חבור רב ביבי וספר בשר על גבי גחלים הם דבר אחד — נראה שנתחבר בבבל.

בקטעים מספר זה שנתפרסמו ע"י זולצבאך נמצאים גם שרידים מספר המעשים וגאוני ארץ ישראל⁶.

בתקופת הגאונים מתרבות השו"ת יותר ויותר עד שהם מהווים כבר סוג ספרותי מיוחד. התפשטות התלמוד גורמת להרבות את השאלות. יהודי אירופה ואפריקה היו צריכים להתגבר על קשיים מרובים בלמוד התלמוד, שלשונו זרה ובלתי מובנת להם, בסוגיות החמורות הכתובות בקצור מופלג ובדרכי משא ומתן מיוחדים. בהעתקות שהגיעו אליהם מן התלמוד נשתמשו הגירסאות בכמה מקומות והכבידו על הבנת הדברים, והיה צורך לקבל את הגירסא הנכונה ממקור בר סמכתא. התלמוד צריך היה לשמש מורה דרך לכל תפוצות הגולה בחייהם הדתיים, המוסריים והכלכליים ובקשר עם זה נתעוררו המון שאלות. פתרון להם בקשו מאת הגאונים, ראשי הישיבות העתיקות שבסורא ובפומבדיתא שבהן נוצר התלמוד. הם, שישבו על כסאם של רב ושמואל, רבינא ורב אשי, היו קרואים ועומדים לפרש את דבריהם. בידם היה המפתח לכל סתום. בהוראותיהם נשענו הגאונים על מנהגי שתי הישיבות ועל המסורת שבידם. התשובות מצדן עזרו להתפשטותו של התלמוד ולהפצת ידיעתו, כי בכל תשובותיהם מסתייעים הגאונים בדברי התלמוד, מפרשים ומבארים אותו וכך חנכו את יהודי הגולה להביט עליו כעל יסוד היסודות בחייהם שממנו אין לזוז.

התשובות שהגיעו אלינו מן הגאונים שקדמו לרב יהודאי גאון הן מועטות מאד. אולם מאמצעיתה של המאה השמינית הן מתרבות יותר ויותר. בזמן הראשון פנו אל הישיבות הבבליות בעיקר יהודי בבל עצמה והארצות הסמוכות לה, שעמדו לפנים תחת שלטונה של פרס. ואלה פנו בשאלותיהם על הרוב בעל פה וקבלו גם את תשובותיהם בעל פה, באמצעותם של אלה שהיו הולכים אל הישיבות בחדשי הכלה, הם חדשי אלול ואדר, ובאמצעות התלמידים שהלכו ללמוד בישיבות. מפני זה מעטות הן מאד התשובות שהגיעו לידינו שנועדו לקהלת בבל ופרס¹. אולם לאט לאט הולך ומתרחב יותר ויותר היקף השפעתן של הישיבות הבבליות והשאלות מתחילות לבוא אליהן מכל הארצות. אמנם לא במדה אחת. היו שעמדו בקשר מתמיד עם המרכז הבבלי, וקבלו את השפעתו ב“דרך המלך” ובשפע עצום, והיו ארצות שקבלו את השפעת המרכז הבבלי באמצעות ארצות אחרות ודרך צנורות שונים, דרך גלגול מחילות. הגובה התרבותי של יהודי ארצות שונות היה נמדד במשך שנות־מאות במדת ההשפעה הזורמת אליהן מן המרכז. מן הארצות שעמדו בקשר תמידי עם המרכז הבבלי ע“י שו”ת יש להזכיר ביחוד את ספרד ואפריקה הצפונית. אחד מחכמי פומבדיתא כותב להנשיא ר"ח ן' שפרוט, שבימי אבי זקנו, הגאון הידוע רב צמח בן פלטוי, “שלחו יהודי ספרד ושאלו ספיקות שהיו להם מן התלמוד כולו שלא יטענונו כמה חמורים מרובו”. מרב פלטוי אביו בקשו שישלח להם את התלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם. מן הגאונים שהרבו ביחוד לשלוח תשובות לספרד יש לציין את רב נטרונאי ורב עמרם ואת אחרון הגאונים רב האיי.

מה שנוגע לאפריקה הצפונית הנה בכל תקופת הגאונים אין אנו מוצאים ארץ ומדינה, שיהודיה יעמדו במשא ומתן תמידי עם הישיבות הבבליות כיהודי צפון אפריקה. אלפי תשובות נשלחו לארץ זו. רבו ביחוד התשובות שנשלחו לקהלת קירואן במשך זמן של שלש מאות שנה בקירוב. אחריה הולכות קהלות פאס, קאבס, תלמסאן, סגלמסה, תאהרת ואחרות. הרוב המכריע של התשובות שנשתמרו בהן שמות השואלים ושמות הקהלות שאליהן נשלחו — נשלחו לקהלת אפריקה. הקובץ הגדול של תשובות הגאונים שהו“ל הרכבי מלא הוא מתשובות רב שרירא גאון ורב האיי גאון, שנשלחו לאותן קהלות. התשובות החשובות ביותר העוסקות בעניני אמונות ודעות ובשאלות פילוסופיות ובדרכים הנוגעים לדברי ימיה של התורה שבע”פ וחקירתה נשלחו כמעט כולן לאפריקה הצפונית, כי היו שם חכמים מופלגים בעלי השכלה פילוסופית ותלמודיות עליונה, שחקרו ודרשו ב“מופלא מהם” ועל כל הספיקות שנתעוררו אצלם בקשו תשובות מגאוני בבל. בראשונה עמדו קהלות אפריקה בהתחברות, כנראה, רק עם ישיבת סורא, ואך בזמן מאוחר יותר באו ביחוסים עם ישיבת פומבדיתא.

רוב השאלות שהגיעו אלינו מן המאה השמינית והתשיעית הן מגאוני סורא, כי עד סוף המאה התשיעית עמדה סורא במקום הראשון, ואולם גאוני פומבדיתא האחרונים, רב שרירא ורב האיי, הרבו לשלוח תשובות יותר מכל תשובות הגאונים שהגיעו לידינו. הקשרים עם ארצות הגולה שנתרופפו יותר ויותר במאה העשירית נתחדשו ונתחזקו על ידיהם במדה שלא היתה דוגמתה. אחרוני הגאונים שהיו לפניהם. תשובותיהם הם כמעט החצי מכל תשובות הגאונים שהגיעו לידינו. הקשרים עם ארצות הגולה שנתרופפו יותר ויותר במאה העשירית נתחדשו ונתחזקו על ידיהם במדה שלא היתה דוגמתה. אחרוני הגאונים היו גם מזרזים את חכמי הארצות השונות שיפנו אליהם בשאלות ובמכתבים. רב סעדיה גאון, במכתבו הראשון שנשלח לקהלות מצרים אחרי שנתמנה לגאון, מבקש: “יום ביום תבשרונו משלומכם, כי שלום נפשנו הוא. כי אם אין צבא אין מלך ובאפס תלמידים אין הוד לחכמים”. וחכם פומבדיתאי כותב לר"ח ן' שפרוט: “ותתדיר אגרותיך אלי בשלומך וטוביך, ושאלותיך בין מן המקרא בין מן המשנה בין מן התלמוד”. וגם רב שרירא מבקש: “והגידו לנו ספיקותיכם למען תיראון את התשובות ותתנובבו בם וגם יחזק לב חכמי הישיבה בראותם כי אתם פונים אליהם ופוחדים למזוניהם ויודעים מקום טרחם בתורה מן התשובות”². וכך כותב רב שרירא לרב יעקב בר נסים בקירואן, ששמע שבא אליהם חכם גדול ושמו רב חושיאל, ותמה הוא על זה שעד היום לא פנה אליו בשאלות והוא מבקש את רב יעקב שיזרזהו על כך.

הישיבות הבבליות היו מעונינות ברבוי השו"ת מכמה צדדים: גם בשביל המשכת הפריסטיג’ה שלהן וגם בשביל קיומן החומרי. כי יחד עם השאלות היו הקהלות הרחוקות שולחות גם סכומי כסף להחזקת הישיבה. כמו שאנו רואים זאת מן הפתיחה לסדור רב עמרם. ורב שמואל בן חפני כותב במכתב אחד: “וכשתשלחו נדבותיכם יהיו עמהם שאלותיכם, למען תהיו כראשוניכם הנאספים לגן עדן, כי שמותם ושאלותם חקוקות וחרוטות, ואכן ידעתם כוחינו בתורת אל ואילותינו בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד”³.

השאלות היו נשלחות בהזדמנויות שונות: ע“י סוחרים בבליים גדולים מבגדד ובצרה הבאים לרגלי מסחרם לארצות אירופה ואפריקה, ולהפך, ובדרך השיירות. יודעים אנו, למשל, איך היו נשלחות השאלות מספרד ואפריקה הצפונית. השאלות מספרד היו נשלחות לקירואן, ומשם ע”י השיירות לקהיר. קהיר היתה תחנה מרכזית בשביל חליפות השו“ת והאגרות בין הישיבות הבבליות וארצות אפריקה וספרד. בה ישב “פקיד הישיבה” שלידו היו מגיעות כל השאלות והנדבות המיועדות בשביל הישיבה והוא שולח אותן ע”י אנשי אמונים דרך ארץ ישראל וסוריא לבגדד, והגאונים מצדם היו שולחים לידו את התשובות והמכתבים והוא היה שולח אותן לאלג’יר, טוניס, מארוקו וספרד. כשהיו תשובות הגאונים ואגרותיהם מגיעות לקהיר היו חכמי המקום מעתיקים אותן לפני שישלחו לתעודתן. עי“ז מתבארת העובדה שתשובות ומכתבים שנועדו לארצות אחרות נמצאו בגניזה הקהירית. את משרת “פקיד הישיבה” היה ממלא אחד מגדולי קהיר, כמובן שלא על מנת לקבל פרס. הדבר נחשב לכבוד גדול. כמה מפקידי הישיבה בארצות אחרות היו בעלי התואר הגבוה “ריש כלא”, שניתן להם ע”י הגאונים, תואר המראה על גדולתם בתורה או על עמדתם החברתית הגבוהה. עד שהיתה השאלה מספרד מגיעה לבבל היתה עוברת כרגיל שנה, וכן גם התשובה⁴. ומכל מקום לא רפו ידיהם של השואלים והמשיבים. אנו מוצאים אפילו לפעמים שהשואל חוזר לשאול את הגאון על מה שכתב אליו בתשובתו. במקרים של ספיקות בדיני ממונות היו הדיינים פוסקים כפי הנראה להם, אבל היו מחייבים את הזוכה בדין שיתן ערבות בטוחה שאם תשובת הגאון תתנגד לפסק הדיין יחזיר כל מה שנטל. ומעשה בלוה שנשבע שלא ידין לפני הדיין הקבוע בעיר אלא לפני הישיבה הקדושה, ודרש ששני הצדדים ישלחו טענותיהם לגאון והוא יתן ערב למלוה על הסכום שהוא חייב כדי להבטיח את קיום פסק הדין של בי"ד הגדול של הישיבה, ונשאל דבר זה לגאון אם הוא יכול לעשות כן, והשיב שאין הלוה יכול לדרוש זאת, כי “מי זה ערב למלוה שמתקיים בחיים עד שתבא תשובה מן הישיבה”⁵.

על עריכתן של התשובות אנו מוצאים דברים בספורו של רב נתן הבבלי: “כך היה מנהגם (של הגאונים) בתשובות השאלות: בכל יום מהחדש אדר (זהו אחד מחדשי הכלה, שבו נאספו כל החכמים והתלמידים אל הישיבה) מוציא אליהם כל השאלות שהגיעו אליו ונותן להם רשות שישיבו תשובה עליהן… ואז מדברים כל אחד ואחד לפי דעתו ולפי חכמתו, ומקשין ומפרקין, ונושאין ונותנין בכל דבר, ומעיינין יפה יפה, וראש הישיבה שומע את דבריהם…ועומד ומעיין בדבריהם עד שיתברר לו האמת, ומיד יצוה לסופר להשיב ולכתוב. וכך היה מנהגם לעשות בכל יום ויום עד שמשיבין תשובת כל השאלות שבאו להם השנה מקהלות ישראל, ובתכלית החודש יקראו התשובות והשאלות במעמד כל החבורה כלה וחותם עליהם ראש ישיבה ואח”כ שולחין אותן לבעליהם“⁶. מכאן אנו רואין שבעריכת התשובות לקחו חלק גם חכמי הישיבה. הם גם קבעו יחד עם הגאון את תכנן של התשובות. על זה יש לנו כמה הוכחות מתשובות הגאונים. אבל אין זה נכון, שעל כל השאלות היו משיבים רק בחודש אדר. הגיעו אלינו חבילות של תשובות שנשלחו בשאר חדשי השנה, הכל לפי צורך השעה ואפשרות המשלוח. אין להעלות על הדעת, ששאלה שנתקבלה בניסן תחכה בפתרונה עד אדר הבא, והן היו כמה שאלות שאינן סובלות דחוי. גם אי אפשר היה להבדיל בין השאלות הסובלות דחוי לאלה שאינן סובלות דחוי, כי השאלות נשלחו חבילות חבילות וכן גם התשובות. ואמנם אנו רואים, שהגאונים משתדלים להשיב במהירות האפשרית. וכך אנו קוראים בכתובת שעל גבי קבוצת תשובות, שנשלחה ע”י גאון פ“ב מתתיה בן רב רבי בשנת ד”א תרכ“ב (862): “שאילות אלו יצאו לפנינו לשער ישיבה של אדוננו מתתיה ראש ישיבת גאון יעקב חמוד אדוננו רבי והגיעו לפניו בחדש ניסן בערב הפסח של שנת אלף ומאה ושבעים וארבע שנים לאחר שנפטרו אלופים וחכמים ותלמידים מלפנינו בשלום איש לביתו ולאחר שיצאו ימי הפסח צוינו ושגרנו על החכמים ובאו לפנינו וצוינו אותם והתבוננו בהם ולפי מה שכתוב בהן נראה לנו”⁷. וכן גם כותב בן זמנו הגאון רב עמרם: “השאלות ששאלתם לפנינו צוינו וקראו אותם לפנינו כשיושבים לפנינו אב”ד ואלופים וחכמים וכל התלמידים”⁸. ובכן ראינו שסופרי הישיבה היו מקריאים לפי הנאספים את השאלות והם גם כתבו את התשובות ע“פ ציויו של הגאון. סופרי הישיבה היו גדולים בתורה, ויש מהם שהגיעו למעלת אלופים וראשי כלה או זכו גם להתמנות אח”כ לראשי הישיבה, כגון רב יהודה אבי אביו של רב שרירא ורב ישראל בנו של ר“ש בן חפני. אך אע”פ שהתשובות היו נכתבות ע"י הסופרים, בכל זאת טבועות רוב התשובות בחותם אישיותו של הגאון המשיב. הגאון מקריא, כנראה, את תשובותיו לפני הסופר וקובע באופן זה את סגנונן וצר את צורתן. לכל אחד מגדולי הגאונים יש סגנון משלו, והעוסק בתשובות הגאונים צריך לשים לב ועין גם על סגנונן. מתוך עמידה על סגנונו של כל גאון אפשר לקבוע את אבהותן של כמה תשובות מסופקות או אנונימיות.

תשובות הגאונים נבדלות בסגנונן וצורתן מכל התשובות שנכתבו ע"י חכמי ישראל בתקופות הבאות. כתובות הן בתקיפות של שליטים, גוזרים ומפקדים ונתקבלו בכל מקום כדבר־מלך. מכתבי הגאונים וראשי הגולה לקהלות היו נקראים ביום השבת בכל בתי הכנסת כשכל הקהל עומד על רגליו. מקריא המכתב היה אחד מחשובי הקהל ויתר גדולי הקהל היו עומדים בשעת הקריאה מימינו ומשמאלו. תשובת הגאון שנתקבלה באחת הקהלות היו עושים ממנה העתקות ושולחים אותה אל יתר הקהלות. ופעמים היה הגאון עצמו מודיע לשואליו בעיר אחת, שעל כיוצא בזה נשאל מבני עיר אחרת, ולחכמי אותה עיר היה מצוה, שישלחו לשואלים העתקה מן התשובה ששלח להם.

התשובות היו מתחילות בדברי ברכה לחכמים השואלים וליתר בני קהלתם. עי' למשל ג“ל נו” “עמרם בר ששנא ר”מ דמתא מחסיא לכל רבנן ותלמידיהון ושאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת ברצלונא, יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל. קבלו שלום ממני וממר צמח דיינא דבבא ומן רישי כלי, ומכל חכמים הסמוכים שהם במקום סנהדרי גדולה, ומן בני קיומי (סיומי) שהם במקום סנהדרי קטנה, ומשאר חכמים ותנאים ות“ה שבישיבה כלה, שתמיד בשלומכם אנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם שירחם עליכם המקום ברחמיו הרבים. השאלות ששאלתם לפנינו צוינו וקראו אותם לפנינו כשיושבים לפנינו אב”ד ואלופים וחכמים וכל תלמידים, והתבוננו בהם ועמדנו על מה שכתוב בהם וכך הראונו מן השמים…", וכשגמר הגאון להשיב על כל השאלות היה שוב מסיים בדברי ברכה לשואלים⁹ ומציין את החודש והשנה שבה נכתבו.

כל תשובה מתחילה על הרוב "‘וששאלתם’ או (“ודכתיב”), והגאון מעתיק את דברי השואלים מלה במלה או מוסר תמציתם, ואחר זה הוא מתחיל את דברי תשובתו באחד מן הבטויים האלה: כך הראונו מן השמים; כך שנו חכמים; כך הוא הדין. בהוראות הלכה למעשה, וביחוד כעניני תפילה, מנהגי שתי הישיבות ועל מנהגי הראשונים המגיעים עד לימי הסבוראים והאמוראים וכן גם על מנהגי בית רבינו שבבבל וכמה מן התשובות מסתיימות: וכך מנהג שתי ישיבות. ויש שהן מתחילות בבטוי זה. כמה פעמים מסיימים הגאונים את תשובותיהם בבטויים הנותנים תוקף לדבריהם: וכך הלכה; ואין לזוז ממנה; ואין לשנות; ואין לשנות פתגם; ודיוטר לא תעבדון¹⁰, והגאון התקיף רב אהרן סרג’אדו כותב בסופה של אחת מתשובותיו: “הלכך יקבצו הזקנים ויקראו התשובה… ויעשו כפי שפירשנו, ואם יסתפק להם דבר ישלחו לפנינו כתב למען נצוום (צ"ל: נצווה) להשיבם כדת וכהלכה, וילכו בדרכי היושר ובארח סלולה ואין לנטות ממנו לא לימין ולא לשמאל”¹¹.

אף בתשובת הגאונים עצמם נכרת התפתחות ארוכה. הבדלים רבים ישנם בין תשובות הגאונים הראשונים ובין אלו של האחרונים. תשובות הגאונים הראשונים הן על הרוב קצרות. ממעטים הם במשא ומתן הלכי, מסתפקים הם בתשובה רק על אותו הדבר שנשאלו, ואילו הגאונים שחיו באמצעיתה של תקופת הגאונים משתדלים כמה פעמים לברר את השאלה מכל צדדיה ולהשיב אף על הפרטים שלא נשאלו עליהם. רב שר שלום גאון, שנשאל על דבר אחד בהלכות יין נסך, כותב לשואליו: “כולן מסובכות זו בזו ומאפילות ביותר. ואם היה רצון והייתם לפנינו היה אפשר לפרשם יפה יפה ולבררן… מפני שכשתלמיד יושב לפני רבו וישא ויתן בדבר הלכה יודע רבו לאיזה צד לבו נוטה ומה מתעלם ממנו ומה מתברר לו ומה מתעקש עליו, ופושט לו עד שמאיר עיניו ומראה לו פנים בהלכה, אבל בכתב כמה אפשר לו, אלא מקצת צוינו וכתבו לכם כללות של יין נסך”¹². יש תשובות שהן ספרים שלמים, כגון סדור רב עמרם, אגרת רש“ג. יש תשובות המכילות פירוש כמעט על מסכת שלמה¹³. וחבילות תשובות שנשלחו ע”י הגאונים בבת אחת למקום אחד מכילות לרוב עשרות סימנים, והן כקובץ שלם. ואף נושאי התשובות מתרחבים. הגאונים הראשונים נשאלו שאלות של הלכה למעשה ופירושי מלים בתלמוד, ואילו האחרונים נשאלים גם בענינים של אמונות ודעות, חקירת תולדותיה של התורה שבע“פ, באורי אגדות תמוהות, באורי מקראות ודברים שיש בהם ענין לחוקרי התנ”ך. הגיעה אלינו רשימה של שאלות המטפלות בסתירות הכרונולוגיות שבכתבי הקודש, או שאלה כגון זו: באיזה דרך הולך התלמוד במנין השנים לעמידת הבית הראשון¹⁴. שאלות אלו מראות על הרחבת האופק של השואלים. כמה מן השאלות האלו נתעוררו ע"י הפולמוס הבלתי פוסק עם הקראים.

על הרוב היו הגאונים משאירים מתשובותיהם העתקה בארכיונים של הישיבה. רב צמח בן פלטוי כותב לשואליו: “שאלה זו כבר שאלתם אותה בימי גאון אבא מארי ז”ל וכך צוה וכתבו לכם“, והוא מעתיק להם מלה במלה את תשובת אביו. רב האיי כותב: “כבר נשאלנו ממצרים שאלות הללו, וכן צוינו וכתבו את התשובה בלשון הזה”¹⁵ העתקות אלו נשמרו בישיבה לדורות וגאונים מאוחרים מביאים לפעמים בדבריהם את תשובת הגאונים שקדמו להם. אולם ממקומות אחרים נלמד שלא תמיד השאירו המשיבים העתקה מתשובותיהם. רב האיי כותב במקום אחד: “אין אנו זוכרים עכשו מה שכתבנו ולא מה שכתב גאון אבינו ז”ל, אבל אנו אומרים מה שנראה לנו”¹⁶. יש לחשוב שכך עשו בשעת הדחק, כשהשליח שעל ידו הגיעו השאלות אץ לדרכו, או שבאה לידיהם הזדמנות בלתי צפויה למהר במשלוח התשובות. כן לא השאירו העתקה מתשובות על שאלות פשוטות ביותר, או פירושי סוגיות שאין לפקפק בהם ולפרשם בדרך אחרת¹⁷.

תשובות הגאונים שנתקבלו נשמרו שמירה מעולה ונאספו לקובצים שלמים, ומהן הורו בני הדורות הבאים הלכה למעשה¹⁸, הקובצים העתיקים ביותר מתשובות הגאונים נסדרו בסוף המאה הי' או במאה הי“א. בסדור קובצים כאלו הלכו המסדרים בשתי דרכים: יש שסדרו את התשובות לפי הגאונים ששלחו את תשובות: תשובות רב עמרם לחוד ותשובות רב נטרונאי לחוד. בדרך זו סודרו, למשל, התשובות אשר בקובץ “חמדה גנוזה”. ויש שסדרו את התשובות לפי ענינן: התשובות הנוגעות להל' גיטין לחוד ולהל' קדושין לחוד, וכן לעניני אבלות, שבועה, פקדון, שותפות. בדרך זו סודר הקובץ “שערי צדק”. רוב המעתיקים והמסדרים שמו את לבם רק אל הצד ההלכי שבתשובות, אל התועלת שאפשר להפיק מהן בהוראה, ולכן הרשו לעצמם לקצרן ולהעתיק רק את תמציתן. כך עשו לחלק גדול מן התשובות. האשמת מעתיקים אלה, שחושם ההיסטורי לא היה מפותח ביותר, נשמטו מן התשובות שמותיהם של החכמים השואלים ומקומות מושבותיהם, וברוב הפעמים גם שמות המשיבים. הם לא חשבו לנחוץ להעתיק את פרטי השנים, שבהן נכתבו התשובות, שהרי אין בזה “נפקא מינה” לדינא, ועל ידי כל אלה אבדו התשובות את רוב ערכן ההיסטורי. נזק רב לחקירה ההיסטורית יצא גם מזה שהגאונים נהגו על הרוב להסתיר את שמותיהם האמיתיים של בעלי הדין ולכנותם בשמות בדויים: ראובן ושמעון וכו', שמות שהתאזרחו בכל ספרות הפוסקים והתשובות. רק שמות הערים נהגו לציין בשמות צפורי וטבריה וכיו”ב¹⁹. רק תשובות מעטות ניצלו משינויים כאלה, ולהן פנים אחרות לגמרי. אחרי כל זה משמשות תשובות הגאונים מקור ראשי לחקירת אותה תקופה.

מתשובות הגאונים הגיע אלינו רק חלק קטן. בארבע מאות שנה שלחו הגאונים רבבות תשובות ולידינו הגיעו רק אלפים. הן נאבדו עם חורבן הקהלות שאליהן נשלחו. זה היה גורל התשובות שנשלחו, למשל, לאפריקה הצפונית. רק חלק מהן ניצל ע“י ההעתקות שנמצאו בגניזה הקהירית וחלק אחר עי”ז שנכנס לתוך ספריהם של חכמי ספרד, שגם הם לא כולם הגיעו אלינו. ר' יהודה ברצלוני הכניס לתוך ספריו אלפים אחדים של תשובות הגאונים, אבל מספריו הגיעו לידינו רק פרגמנטים.

אסיפת תשובת הגאונים לקובצים

את התשובות התחילו לסדר בקובצים מיוחדים עוד בזמן קדום, לכל המאוחר בימי רב האיי. ערכן של תשובת הגאונים גדל יותר ויותר בעיני השואלים הפונים לרב האיי מביאים כבר בשאלותיהם לעתים קרובות את תשובות הגאונים שקדמו לו²⁰. הדיינים התחילו שוקדים על תשובת הגאונים יותר מאשר על התלמוד. ראה שו“ת ר' יוסף ן' מיגאש סי' קי”ד:

“מה יאמר אדוננו באיש שלא קרא מעולם הלכה עם רב, ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז”ל וספרי הדינים ולא נעלם מאדוננו שהתשובות אינן עומדות על מצב אחד. בפרט הישנות, מהן שנכנס בהן ההפסד מצד המעתיקים אותן ועם זה יחסו קצת תשובותיהם לזולת בעליהן, גם הרבה מן הגאונים הורו בתשובותיהם על שאלה אחת ואח"כ חזרו בהם מאותה הוראה או השיגו אותם אחרים בכך, ואם איש שעקר ידיעתו בתשובות אלו ואינו מבין הצדק מהם המבלתי צדק אם יוכל להורות…

תשובה. דע, שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמנינו זה ורובם אין בהם אפילו אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז“ל… ומי שמורה מתשובת הגאונים וסומך עליהן ואע”פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו…".

הקובץ הראשון מתשובת הגאונים נתחבר לפי“ד גינצברג בקירואן. אין זו אלא השערה, הנשענת בעיקר ע”ז שחכמי עיר זו עמדו בחליפת שו“ת תמידים וקבועה עם שתי הישיבות, ומפני שבשאלותיהם הם מזכירים לעתים קרובות את תשובות הגאונים הקדמונים. ידועה דעתו של שי”ר, שקובץ תג“ק (ברלין תר"ו) נסדר ע”י ר' יוסף טוב עלם, שהיה בן זמנו של רב האיי, ואולם אף שזוהי רק השערה הנסמכת רק ע“ז שציטאטה אחת שהובאה ע”י התוספות מתוך “תשובות הגאונים שכתב ר”י טוב עלם" נמצאת בתשובה סי' מו מקובץ זה (תשובה זו ישנה גם בחמדה גנוזה), אך בעצם הדבר צדק, שר“י טוב עלם העתיק וסדר תשובות הגאונים. אף לפני רי”ץ גיא תור“י ברצלוני היו כבר קובצי תשובות מסודרים. רב נתן אב הישיבה כותב בהקדמתו: “וקבל על עצמו לאסוף אותם ולסדרם ר' יצחק החזן הגדול אלוסאני”. הוא מזכירו גם בשם “ר' יצחק צאחב תשובות אלגאונים”. מענין הדבר שלא הגיע לידינו אף קובץ אחד של תשובות הגאונים שנסדר בבבל, בישיבות עצמן. ראיה לדבר: בכל קובץ וקובץ אנו מוצאים תשובות מועטות גם מחכמי אירופה, מאלה שהיו בסופה של תקופת הגאונים או בחמשים השנים הראשונות שאחריה, כגון רב קלונימוס ורב משולם בנו, רב משה השבוי ובנו רב חנוך, ר”י בן אביתור הספרדי, רב נסים, הרי“ף, ובקובצים אחדים נכנסו גם תשובות ממאוחרים הרבה יותר, כגון הרמב”ן, רבנו תם, ר' אשר מלוניל ובני זמנם.

הקובצים הנדפסים של תשובות הגאונים

רוב הקובצים ראו אור בעשרות השנים האחרונות. חלק מהם מכיל את התשובות שנתגלו בגניזה הקהירית.

1. הקובץ הראשון הופיע בקושטא רע“ו (1516) בשם “הלכות פסוקות מן הגאונים " וחזר ונדפס ע”י ר”י מילר בקראקא תרנ"ג.

2. השני הופיע בקושטא של“ה בשם “שאלות ותשובות מהגאונים “ובו ארבע מאות תשובות, אבל כולן קטועות ומקוצרות, אין בו אף עשר תשובות שתהיינה באותו מצב כמו שיצאו מידי הגאונים. עוד יותר מזה: כיון שהמו”ל רצה לתת לפני הקוראים 400 תשובות ולא מצא, וכדי להשלים את המספר לקח חמשים דינים מן השו”ע, שלא נתפשט עוד הרבה באותו זמן, והפך אותן לתשובות. אלה הם חמשים הסימנים האחרונים של הספר. קובץ קטן זה נדפס אח”כ גם בפראג ש“נ, ובמנטובה שה”ז, ובזמנינו בווילא תרמ"ד, אלא שמאימת הצנזורה נשמטו בהוצאה זו כמה סימנים.

3. הקובץ השלישי בשם “שערי צדק” נדפס בשאלוניקי תקנ"ב, והוא אחד הקובצים החשובים ביותר, בו 533 תשובות. הקובצים הבאים, לפי הסדר הכרונולוגי, הם:

4. “שערי תשובה”, שאלוניקי תקס“ב, לייפציג תרי”ט, וחלק ממנו עם פירוש מרי“מ חזן בשם “איי הים” ליוורנו תרכ”ט.

5. “תשובות גאונים קדמונים” בהוצ' ר“ד קאסיל, עם הקדמה חשובה משי”ר ברלין תר"ח.

6. “חמדה גנוזה”, ירושלים תרכ"ג.

7. תשובות הגאונים, ליק תרכ“ד, ע”י ר“י מוסאפיה, הגהות והערות מר”ש בובר ושחז"ה.

8. תשובות הגאונים, ווין תרל“א, ע”י רנ“ג קורוניל ע”פ כת"י חברון. קובץ קטן. קטעים מס' המעשים מצד אחד ותשובות מאוחרות.

9. תורתן של ראשונים (או “בית נכות ההלכות”), ב' חוברות, פפד“מ תרמ”ב, משובש מאד.

10. תשובות הגאונים הוצ' הרכבי, ע“י מקיצי נרדמים, ברלין תרמ”ז. הקובץ החשוב ביותר מכל קובצי תשובות הגאונים. רוב התשובות שבו הן שלימות כפי שיצאו מידי הגאונים. נשמר בהן גם הכתיב המקורי, וכן גם שמות השואלים, עם הברכות שבראש התשובות ובסופן. הרכבי משער, שמעתיק כתה“י העתיק את התשובות “מגופי הקונטרסים שנשארו בישיבות בבל למשמרת”. כמעט כל התשובות שבו מרש”ג ורה"ג, שנשלחו לקהלות אפריקה הצפונית. חוץ מזה יש בו כמאה ושבעים תשובות להריף.

11. “תשובות גאוני מזרח ומערב”, ע“י ר”י מילר, ברלין תרמ“ח. בהן תשובות הגאונים, ותשובות לרב משה בן חנוך ורב חנוך בנו, לר”י בן אביתור ולרב משלם ב"ר קלונימוס.

12. קהלת שלמה, ע“י וורטהימר, ירושלים תרנ”ט. מקור תשובות אלו מן הגניזה.

13. גאוניקה, ר“ל גינצברג, ניו־יורק תרס”ט, תשובות הגאונים מן הגניזה.

14. תג“א א, מדעי היהדות ב, ירושלים תרפ”ז.

15. תג“א ב, ירושלים תרפ”ט.

16. גנזי שכטר ב, ר“ל גינצברג, ניו־יורק תר”ץ.

17. אוצר החיים, דעווא תרפ"ל, מרמורשטיין.

18. מספרות הגאונים, ירושלים תרצ"ג.

19. תג“א ג, ירושלים תש”ב.

חוץ מזה נדפסו תשובות רבות בעתונות המדעית ובקובצים מדעיים שונים כגון גנזי קדם ועוד. רבות מאד מפוזרות בספרי הראשונים: ריצ“ג, ר”י ברצלוני, עיטור, פרדס, או"ז, מרדכי, ואחרים.

חשיבות מרובה ביותר למפעל הכינוס המונומנטלי לתורתם של הגאונים שנעשה ע“י ד”ר בנימין מנשה לוין בספרו אוצר הגאונים. בספר זה הוא מכנס את כל תשובות הגאונים מכל מקומות פזוריהן ומסדרן בסדר התלמוד דף אחרי דף. באופן זה משמש הספר מעין פירוש, פירוש גאוני בבל לתלמוד הבבלי. חבל מאד שלא הספיק האיש לסיים את מפעלו ונסתלק באמצע הדפסת כרך י"ג על מסכת בבא מציעא ועד היום לא השלם פעלו.