א    🔗

לאחר שפרסמתי כתריסר שירים בבמות ספרותיות, שעורכיהן היו — הרב י. ב. לבנר (“פרחים”), משה קליינמן (“העולם”), פסח גינזבורג (“הארץ”, מוסף לספרות) וא. שלונסקי (“כתובים”) — חדלתי מעשות כן, מעצמי, שכן אותה שעה התחלתי לפרסם דברי־בקורת; בחנתי את שירי, שהייתי שר, והחלטתי — לנפשי: — חדל! אין כוחך בזה — — — וחדלתי.

*

דומני, כי כאן ה“מקום” לפרסם פרט קטן, אבטוביוגרפי ופיקנטי: בשנת 1917, עם ראשית המהפכה הרוסית, שהיתי זמן־מה בפטרבורג; יום אחד הבאתי צרור שירים ששרתי לשאול טשרניחובסקי, שגר אז בעיר זו; הוא קרא את שירי בו־במקום, בקול רם, בכונה שגם אני אשמעם מפיו, ולאחר שעה קלה — פסק:

— אתה תהיה מבקר בישראל… ולא הוסיף כל הסבר.

מובן, שלא אמרה זו קבעה את דרכי לאחר־זמן; ואולם, כל פעם שאני נזכר בפרט קטן זה, אני תמה: איכה השיג המשורר את הדבר ואיך נחש את שעתיד־לבוא? —

ב    🔗

לשם מה אני מזכיר “חטא נעורים”, ומקבץ את שירי המעטים והפזורים? האם משום, שחזרתי ובדקתי את הדברים ואני סבור, כי “אבנה” באיזה אופן שהוא מכך? חלילה! הדבר פשוט יותר: — זהו גלוי אחד מגלויים שכיחים של התרפקות אדם על ילדותו וימי־נעוריו; הגעתי לכך בימים אלה, במלאת כ“ה שנה ליסוד הוצאת־הספרים מחברות לספרות, ימים של העלאת זכרונות מאז ועד עתה, ימים של חשבון נפש, שקולי מעשים וענינים, שמכוחם הגעתי להיות מו”ל דוקא; ושוב: — אני קושר בזה — את דרכי הראשונה בספרות. עם דרכי האחרונה בתוכה; והקשר — קשר אורגני הוא.

ג    🔗

נולדתי בכפר נדח, בבסרביה, וגרתי בו, עם הורי, עד גיל י“ב, ולא קראתי ספרים לחלוטין; לא ידעתי שיש משוררים ויש שירה — עד גיל י”ד, בערך שעה שלמדתי ב“חדר”, לאחר שעברנו לגור בעירה.

משנודע לי קיומה של שירה — דבקתי בה בכל נפשי, בכל הויתי; אותה שנה כבר פרסמתי את שירי התמים הראשון — ב“הפרחים” והיתה זו, כמובן, דחיפה נוספת לדבקות בשירה — בעברית, באידיש, ברוסית; וכדי לקרוא את שירי היינה במקורם — למדתי עד מהרה, בכוחות עצמי, את הלשון הגרמנית; לאחר זמן, כדי לקרוא את מלרמה במקורו, קניתי לי, בלי סיוע מן החוץ, את הלשון הצרפתית; ושוב — לאחר זמן, למען שירי קיטס ובלק, למדתי (הפעם כבר נזקקתי למורה) אנגלית; וחבל, מאד חבל, שלא המשכתי בדרך זו, שכן אין כל מחיר יקר וכל מאמץ כדאי — למקרא שירה במקורה.

ד    🔗

עובדה מוזרה ושמא אפילו מופרכת, אבל עובדה היא, כי תהליך הבנת השירה והדביקות בה, הפוך היה: — מן השירה כספרות אל השירה כיסוד־ועיקר שבחיים, שבהויה; עכשיו ברור לי עד תכלית — שירה־בכתב לא מעצמה באו לה כוחה וגדולתה, ולא לעצמה חשיבותה ומנעמיה, אלא דוקא בזה, — שהיא שואבת ממקור עז יותר — מן השירה־בחיים־ובהויה; ואמנם, בזה גם נבחנת שירה־בכתב, אם מוצאה — משירת־החיים, ואם מבואה הוא אל שירת־החיים (שירה שאינה עומדת במבחן זה — היא מלאכותית, “ליטרטורה”).

ההתרגשות, או ההתפעלות, משירה־בכתב היא התרגשות, או התפעלות לאדם, שהוא בעל רגישות או בעל חכמה־ובינה, כפי שנתגלו בשירה־בכתב שלו, ונוסף לכך מכשרונו האמנותי שבאדם, שבכוחו השכיל להביע את הרגש ואת החכמה שבאו לו בזכות מראה מן המראות, או מחשבה מן המחשבות, ששאב מן החיים ומן ההויה בכלל.

אין שירה־בכתב לעצמה, מופשטת ונבדלת מן האיש ששר אותה, ממשורר; עם קריאת שיר — אתה חש ויודע, מניה וביה; — איזה איש רגיש, איזה חכם הביא דברים אלה לעולם! המראה, המחשבה — הם הם שירה. אם הביאו את שהביאו לשירה (בכתב); היש מיש זה, היש על פי יש, היש המצביע להיש, המוכיח את קיומו של היש, — הוא הגורם התרגשות והתפעלות, הוא המעניק הנאה וספוק.

כלומר: שירה — היא הוכחה להרגשת־יש או להבנת־יש של יחיד בין יחידים ומתן בטוי בעל יחוד להרגשה ולהבנה של יש; חותם משולש זה של יחוד הוא תנאי־סינה־קון־נון לחשיבותה של שירה ולמשקלה: — יחוד הרגשה, יחוד הבנה ויחוד בטוי.

אהבת שירה היא, אפוא, קודם־כל אהבת־הבריות בכלל, ובפרט — אהבת יחיד שיש בו איזה אור, איזה ניצוץ אלוהי, הרואה מעצמו ולעצמו, המרגיש מעצמו ולעצמו, המבין מעצמו ולעצמו — והוא שר על כך — לחברו בעולם, בלי לדעת מי הוא והיכן הוא.

ללא שמץ של כונה לפרדוכסליות הייתי מגדיר ואומר, כי הזיקה לשירה, אם אצל המשורר ואם אצל הקורא, היא הזיקה המעודנת לחברתיות בתוך יחידות, הזיקה האצילית לידידות בהסתר־פנים, הידידות במופשט, מלב אל לב, שהיא עזה ורבת־כוח יותר מן החברתיות, או הידידות, בממש, מפנים אל פנים.

הזיקה לשירה — אם היא זיקה מתמדת, יומיומית, ואינה מרפה — היא הוכחה לזיקה לשירה שבהויה, לקליטה מוסיקלית של רגשות ושל מחשבות שהחיים וההויה משפיעים על האדם החי והמתבונן, חי ומשתתף בכל החיים.

הזיקה לשירה — אם היא זיקת־אמת, ולא מצות־אנשים מלומדה, — מחנכת לעצמיות, מלמדת יחוד ומקוריות, מרחיקה מחקוי ומהרגלים מוכניים ומחסנת מפני השפעתם המטשטשת.

הזיקה לשירה — אם היא מגבירה את הסקרנות לעולם ולנעשה בו, ולא מפחיתה אותה, — מטהרת, מרוממת את הנפש, משחיזה את המחשבה, מביאה אותה למעלת אצילות גואלת.

קבלה מוטעית היא, כי השירה היא מחוץ למציאות או למעלה הימנה; ולא כן הוא, — כי אין שירה ראויה לשמה אם אינה מן המציאות; והיא עצמה, לא רק “ראי” של המציאות, אלא חלק אורגני הימנה, ויותר מזה — היא היא המציאות בתמציתה, בעיקרי שבה, באמתי שבה, בנצחי שבה.

אם הזיקה לשירה היא — “בריחה” מן המציאות, הרי זו בריחה מן המציאות בצורתה המטושטשת אל המציאות המגובשת, המרוכזת, מציאות כפי שקולטים אותה רגישי־לב, חכמים ונבונים, בחירי־אל.

הזיקה לשירה — זיקה בדוקה ומנוסה — כמוה כאמונה הצרופה — היא תריס בפני ויסורים ועצבנות, שכן היא מרוממת את הנפש, מזככת, ממרקת, וממזגת עד כדי כך עם הנצח והנצחיות, — שכל הארעי והחולף אינו נראה ואינו נחשב.

סדר השירים:

כוכב נפל

חלון נפתח

ארשת

ערבי סתו

רע

בקוף האפס

תאומים נולדנו

רוש

שא את חייך (ר. מ. רילקה)

ידים הנותנות (ר. מ. רילקה)

את המלים (ר. מ. רילקה)

ירא אני (ר. מ. רילקה)

נופלים עלים (ר. מ. רילקה)

עור עני (ר. מ. רילקה)

לא היה בי (ר. מ. רילקה)

כבה עיני (ר. מ. רילקה)

אתה עני (ר. מ. רילקה)

יד העני (ר. מ. רילקה)

חצות (תודור ארגזי)

שיר לבתי (תודור ארגזי)

בנוח מבט (ל. בלגה)

על בהונות (ל. בלגה)

חוה (ל. בלגה)

הדמעה (ל. בלגה)

שלשה (ל. בלגה)

הכל יש להם (ס. גיאורגה)

איך מצירים (ז'. פרבר)

רוח־ים (ס. מלרמה)