ספרי המופת של ראשונים הכל גומרים עליהם את ההלל. אבל אין גומר את הקריאה בהם ורוב משבחיהם לא הציצו כלל לתוכם.

ספרים רבי־תפוצה של אחרונים רבים מכניסים אותם לבתיהם, אבל אין מכניסם לתוך ארונו. הם חולפים מהר עם כל משב חדש של רוח האפנה, בדומה לספר רב המכר “חלף עם הרוח”, וזכר אין להם.

ספרים ברורים ומבוררים, תוכם רצוף הגיון צלוּל ורגש נכון, כל הקורא ירוץ בהם והוא מתבשם מהם ביחידות. אף הוא מיטהר ומזדכך, לבו נפתח ובינתו מתרחבת ודומה עליו שרוחו הרתה והגתה את הכתוב ושוב אין כל חידוש בו. ולא עוד אלא שפרקי החיים המתוארים בהם ופסוקי החכמה המשתלבים לתוכם נבלעים בעצמותיו ונעשים חלק מנפשו. וכשם שאין אדם יודע את נפשו, כך אין הוא מיידע לעצמו את תוספת הדעת שנקנתה לו. ממילא הספרים המעשירים נכנסים לתוך מדור החשאין שבלב הקורא ואין בני־אדם מסיחים כלל בהם, כדרך שאדם אומר לחברו, למשל, כמה נאה מזג האויר היום וכמה מתוק אור שמש בשעה זו.

וחילופם בספרים מבולבלים ומעורפלים, שאין מחבריהם עצמם יודעים את מגמתם ולא את הטעם להגיונם ואת הדרך לשימוש־לשונם והריהם זורעים את מרבית פסוקיהם חצץ ופותכים גזירי־זכוכית בין התיבות, ואין צריך לומר, שכל קורא, שהגיונו מישיר צעד, אינו מבין מה הם סחים. דרך הטבע מופיע אחד האומר: במקום שאין מבין אני מבין, אני אסביר ואני אברר דבר דבור על אפנו. כיוון שאחד מכריז ומודיע על מבינותו מופיע גם שני ושלישי, הנכנסים לשירות של מבררים ומסבירים. צצה כת של מנתחים ומתווכים. התפקיד מחייב. כשמעמיקים הכרח להעמיק עוד יותר. לתוך הדברים המופרכים מכניסה הכת כוונות ותולה בהם רמזים, המתקבלים על דעתם של רבים, האוהבים להיות נרמזים, להיות שייכים לסוגיא חמורה, להיות שונים מאחרים, לקבל דברים לא מכלי ראשון, כי אם מכלי שני או שלישי דווקא. החיים במקורם מפחידים, אך הפרשנות לכל קורטוב־חיים מלבבת. התנא דוחה והאמורא יש לו כוח המושך. הביחידות אינה מעלה חן, אבל כשעמלים יחד עם הציבור לירד לסוף דברים, שאין להם תחילה ולא סוף ולא אמצע, רואים עצמם מצורפים למפעל תרבותי. בין כך וכך והספרים המוקשים מלבר, אם כי קלוקלים מלגו, משמשים ענין תחילה להתפלאות, לאחר כך להתקהלות ולבסוף להתפעלות. הם נעשים כביכול מסמר העונה ומוקד ההתענינות לאותה שעה, עד בוא חליפתם בנושא בוער של השעה השניה.

תאמר: ומה בכך? הרי אין להללו אלא חיי־שעה. תדע לך, שאין זה כך.

אמנם, שעתם עוברת, אבל העכרוריות שהם מניחים בלבבות והטמטום שמכניסים לתוך המוחות, אינם עוברים, אלא מתהווים למשקע כבד, המרעיל את הנשמות לאורך זמן. עבירה גוררת עבירה ופגם מוליד פגם. כשמתרגלים למאכלים מגרים ומפולפלים ולסמים משכרים, שוב אין מרגישים טעם מחיה נפש במאכלים ממקורו הברוך של הטבע ובמים חיים. התחליף דוחק את רגליו של העשוי לפי תומו. השרוי כל ימיו בענני־עשן מתכווץ ומתעטש באויר הצלול, כאילו נזלת פגעה בו. יוצא שספר, שאינו מעורר רעש בקלקולים שבו, אינו ספר. אין משגיחים בתנועת החיים, אלא בהעויותיהם. לא הראש עיקר אלא הבלורית. לבבות שוקקי חיים ושופעי אהבה הם ענין של מה בכך, אבל לביבות מרוקחות בחומץ וכריכים ממולאים פלאפל יש להם טעם גן־עדן.

אשרי מי שמלאכתו בשׂם, אוי לבורסי – זהו מאמר החכם, שחזקתו בטלה משכבר. אדרבה, אוי למי שמלאכתו בשם. נתקפח חלקם של יוצאי אור. ומה שפר חלקם של יוצרי חושך. חכם מאיר – מה חידוש בו? אור הרי יש בעולם ומלואו. האור נברא מששת ימי בראשית. האור מדבר בעדו. הוא מאיר – וכלום הוא עומד ומצפה שיאירו אותו, יסבירו ויטעימו את מתיקותו? האור מתוק לעינים. הנראה לעינים שוב אין רואים אותו, כדרך שאין עומדים וצופים בשמש, במאורות שבשמים, בירח ובכוכבים. מבלי־עולם, הוזים, שוגים בדמיונות, זוכרים שיש ירח בעולם. אדם כדבעי שוכח בתוך כל יתר השטויות גם את השמש והירח. ענין אחר כשבא אחד אפל, עכור, כולו בחינת וימש חושך, המייצר חושך, מענן עננים ומעריב ערבים, ממשיך קדרות על הנפשות ומדליח את הנשמות, יורק יריקה קולנית בפרצופו של עולם־אלהים, מוציא מתוך נרתיקו חימה עזה ופיו נעשה משפך של קללות, חרפות וגידופים, כנגד כל סדרי הבריאה. שום דבר לא נוח לו. אחד שכזה הוא ממש חמדה טובה בשביל הרבים המרובים, האוהבים חידושים ושוקדים לגלות תמיד פלאים, להמם בהפתעות, לנקר היטב־היטב בתוך כל אשפה למצוא בה גרעין. מכיוון שפלוני הוא עמוד החושך הריהו באמת בקעה נאה להתגדר בה. הפוך בפלוני והפוך בו וחזקה שתגלה בו ניצוץ־אור. לא, לא ניצוץ, כי אם הרבה יותר מניצוץ. ניצוץ־ניצוצותיים. עוד אחת מעט והוא נעשה לא אור בלבד, כי אם אור־הגנוז, מין אור מיוחד, שלא תמצא שכמותו אצל המוארים והמאירים. המאירים הרי הם מאירים. מה שייך? אבל ראו פלא, זה מקורו חושך, חתולתו עבה הענן, הגיונו ערפל, והנה גם הוא נוצץ. נוצץ שבנוצץ, אץ נוצץ בן נוצץ. אין טעם לעשות מן האור מטעמים כשם שאין ממליחים את המלח, אבל יש טעם נפלא לעשות מן החושך מטעמים, לקרוע מעליו את הקליפה ולהוכיח, כי מתחת לשק החשכוּת עוטה הוא כתונת של אורה. כתונת הפסים של אור.

איני חושש שמא יתפרשו דברי שרואה אני את עולם הטעם הספרותי הפוך, אזובים שתולים בראשו וארזים בשלביו הנמוכים. איני חושש, לפי שבאמת רואה אני כך וזהו הפירוש לדברי. אלא שאין כלל בלי יוצאים מן הכלל. פשיטא שהעומדים ראשונה בראש הסולם הם באמת המאורות הגדולים, סופרי המופת של כלל הדורות, אבות החכמה, מעיינות של חיים, אנשי רוח הקודש, המשכילים האמתים מזכי הרבים, המורים לצדקה והמחנכים ליפי האמת. טבע ורוח, רום־תום ועומק־תבונה, חוברו בהם יחדיו, הם בעלי הנשמה היתירה, דוברי החיים האמתיים בכל מלאכת מחשבת. אבל מה מועיל למין האדם ביומיומיותו מהם? למי כאן נחוצה נשמה יתירה? בני העליה שבחכמי הדורות עומדים להם בראש הסולם, עומדים, אבל מי משגיח בהם? לאמתו של דבר אינם באים כלל בחשבון בתוך סל המזון הרוחני של האדם מן השורה, אף לא של האדם מן השורה המשכילית. סופרי המופת אינם נקראים כמעט. אמנם, הם נלמדים מקצת, אבל רק בשיעור ובאופן שיש בהם כדי להמאיסם על התלמידים, המתפטמים בהם על כרחם, לכל ימי חייהם. המאורות הגדולים גבוהים מדי להאיר לארץ ולדרים עליה. יצירותיהם טמונות אולי במעמקי התודעה בחינת יסוד הטמוּן באדמה. אבל הוא רק היסוד ולא גם ההיכל עצמו. היכל התרבות מסור לשלטונם של הבינונים. כשאנו מדברים על עולם הטעם הספרותי הננו עומדים בתחומה של הבינוניות. וסולמה של הבינוניות הוא הפוך. כך הוא הדבר. אין לנו ברירה אלא לראות את הדברים באורם הנכון או באפלם כמות שהוא.

מחפשים את הניצוץ ואין משגיחים בשלהבת; מעלים על נס את המחפשים אחרי הניצוץ בתוך האשפה ומורידים לטמיון את אנשי אש התמיד שבלב. את בני האור מושיבים בצל וזורעים קרני־הוד בפרצופים האפלים של בני החושך. לא די שהארץ ניתנה ביד רשע נמסרו גם השמים של חיי הרוח בידי היצר הרע. אין זוכים להיכנס לבית המשכית של האמנות אלא ע“י היצרים הרעים, חדלי־אישים, פושעים, עברינים, מנוונים, חולים נכפים, משוגעים, כל בעל מום רע, יוצאי ירך קין. מי שאינו בעל־מום אינו ראוי להיכנס למקדש האמנות. זהו נוהג עתיק־יומין, מיום שהאמנות קיימת כמעט. כשם שאין רועה בלי חליל, כך אין סיפור או מחזה בלי מכסה הגונה של פשיעות ורציחות. ב”המלט" אחד, למשל, יש ארבע עשרה רציחות. אולם מאת העשרים הגדילה, היא השליכה מעבר לדלת ולמזוזה של היכל האמנות כל מי שאינו מוקצה מחמת מיאוס, שאינו הדיוט ושוטה, עבריין וגס־רוח. הסכם־חשאין נעשה בין כל האומנין, שאנשי־צורה הם פגם ביצירה, טיפוח האדם הטוב והמהוגן הוא משעמם, היפה אינו מענין. לא כי היפה אינו יפה, ותחת זאת המכוער הוא יפה. נעווה הדמות לבדו הוא דמות ראויה להתכבד לכל אמן בן־זמננו ראוי לשמו. אהבה לסחי, תאוה לאשפה, נטיה לכל ניווּל וניווּן. התרפקות על הסיטרא אחרא, מלקקים את האצבעות המחטטות בטומאה. כל המספר בשבחי צדיקים ומתאר חן הליכותיהם הוא מן המתמיהים, אבל מושיבים קתדרות לפקח את הגל מעל מטמוניות של זוהמה, הרוחשות בקבריהם של גדולי הנוכלים הבין־לאומיים, המסיתים והמדיחים והמפתים והמלשינים הגדולים, הסרסורים לעבירות. כל בכור־שטן בצורת אדם, הוא פתיון מגרה להצגת־בכורה של מחזה האפנה. יושבים שנים על המדוכה כדי לגלות בדל של משיח שקר ומזוהם שבתי־צבועי. ואילו מי שנתכסה בטליתו של הבעש“ט אינו ראוי כלל לייחד עליו את הדיבור. טולסטוי התפלל לאלהי האורה וכל נפשותיו הפועלות מפיצות אורה ומפיקות זיו, חותם החיים של אמת זורח במצחן. אולם כל החטטנים, האוהבים לפתוח קברים של חושך, מרכזים זה שנים לעשרות זרקאור מעל למחבר ה”שדים", שלא הביא לעולם אלא בריות מנוונות, הצועדות גם אל האור בנתיב החושך.

ממקור האמנות הדלוּחה יצאה האָלה הזאת, שהאדם לפי תומו ערכו כקליפת השוּם. יש ענין רק באדם העליון או בתת־אדם, בשד או בשטן היושב בקרבנו. הספרות נעשתה מושב שדים ומשכן לשטנים. אין מביאים לתוכה אדם חי אלא אם כן הוא מגוחך להפליא, לא יצלח לעילא ולעילא או לתתא ולתתא, שאפשר לעשותו לחוכא ואיטלולא. דון קישוט, למשל, סנצו פנצו, מנחם מנדיל או בונצה שווייג ואף האזרח־החייל שווייק, אידיוט של דוסטויבסקי או הדיוט בעל “האדרת” של גוגול, איש הנרתיק של צ’כוב, פטפטן רודין של טורגיניב. פתאי קשקשן של פשבישבסקי, גמד בעיני גוליבר, אנשים סחרוריים של אדגר פו ושל האופמן, מנוולים של סלין, כן, איזה בר־נש ז’יבאַגו, המתפלל מתוך הסידור של הנוצרי ומשתחוה עטלפית, אנשים מוכים, בוקים ומבולקים של קפקא, טיל אוילנשפיגל הבדחן, כומריו המזוהמים של בוקציו הזוללים והסובאים של רבליי. העיקר שנזר הבריאה יהיה ללעג ולקלס. אם אינו כילי הריהו חולה מדומה, זקן אשמאי, מתחסד ועיט צבוע. פסו אנשי־לב ואנשי הכבוד מן העולם. הספרות נעשתה למושב לצים. השד יושב על כסא המלכות. אין תימה שזה שנים לעשרות מתחולל מפעם לפעם מחול שדים מסביב לאיזו יצירה שאין בה תוך אלא קליפה, או שמקורה בקליפה. עד ששקעה שמש האפלה של ניצשה, וגנר, פן והויפטמן זרח אורו הקודר של דוסטויבסקי. סלין וברכט ומאיקובסקי בקוראי שמו של שטן האופל.

הכהנים הגדולים בהיכל האמנות מקטירים לשטן ועוזרים על ידיהם שושביניהם ומשרתיהם בקליפה, הפרשנים לסוגיהם, המקהלים מסביבם מקהלות חוגגים ורוקדים, הקוראים “טמא, טמא”, על הטומאה גאוותם ובכבודה יתימרו. ושוב אין אנו יודעים מי מעמיק שחיתות ממי: אמני הפולחן לסיטרא אחרא או הפרשנים המומחים המייצרים את הפולחן מסביב לאמני הפולחן לסיטרא אחרא. מייצרי הפולחן יש מהם מרמים סתם ויש מהם מרמים מוּרמים; יש מהם מתעתעים במחשבה תחילה ויש מהם תועי־לבב מברייתם; יש מהם שבאמת ובתמימות מתאבקים בעפר ה“גדולים”, ויש מהם שזורקים במו ידיהם ובלהגי־לשונם את האבק לעוור עיני הבריות.

יש אומרים: תהא זאת לנחמה פורתא לנו, שכל זורקי האבק אף לשונם מאובקת וכל המתעתעים אף ניביהם מתועתעים ואין איש מבין מה הם סחים. אולם הנחמה של אי־הבנה אינה כלל נחמה. אדרבה, צרה היא שמרבי הראש הם גם מרבי־קשקוש. יחידים ועמים עשויים לחיות שנים ויובלות על הקשקוש ולהתפרנס מן הסרק. גרעין יש לו שיעור. אבל המקק, הלהג והסרק הם מן הדברים שאין להם שיעור.

מקרה עיוור או גורל רע, אבל כך הוא הדבר: אין לנו ספרות מלעיל, כי אם מלרע. להוציא קצת ספרי־קודש וכתבי־חכמה נאמנים, הנתונים בשפריר חביון של האויר העליון שבאצילות, שאין לפרנס בהם את הדורות מפאת קוצר המושג, אין כלל כתבי־יושר, אלא פרקי־תעתועים, שנעשו בבית המרקחת של היצר הרע. זרע ברך של הסיטרא אחרא. אמני כל הדורות תיארו את תוקף מעלליו של קין והעמיקו לתוך אופל מזימותיו, אך אין עד היום פתשגן הכתב והתיאור של נפש הבל. הבל אינו מענין. אין אפנה להבל. להבל נדבו קצת דמעות מתוקות, דמעות של רחמים על הבל רחמנות. ואין הבריות אוהבים את הזקוקים לרחמנות. הבל נמצא תם, שטחי, שאינו יודע לשאול, שאינו יודע לחיות חיים עזים, שרפניים, ולא כדאי לטפל בו. קין הוא הנפש הראשית הפועלת בספרות כל העולם. קין משחתו בו וממנו שופעת השחיתות גם לעולמה של האמנות ולהיכל היצירה.

נפלה חומת בת ציון האמנות ולא תהא לה תקומה עד שיגלו את הבל ועד שיבואו בסודו, כי הוא מענין מאוד, עמוק־עמוק מי ימצאנו.