ספרי המופת של ראשונים הכל גומרים עליהם את ההלל. אבל אין גומר את הקריאה בהם ורוב משבחיהם לא הציצו כלל לתוכם.

ספרים רבי־תפוצה של אחרונים רבים מכניסים אותם לבתיהם, אבל אין מכניסם לתוך ארונו. הם חולפים מהר עם כל משב חדש של רוח האפנה, בדומה לספר רב המכר “חלף עם הרוח”, וזכר אין להם.

ספרים ברורים ומבוררים, תוכם רצוף הגיון צלוּל ורגש נכון, כל הקורא ירוץ בהם והוא מתבשם מהם ביחידות. אף הוא מיטהר ומזדכך, לבו נפתח ובינתו מתרחבת ודומה עליו שרוחו הרתה והגתה את הכתוב ושוב אין כל חידוש בו. ולא עוד אלא שפרקי החיים המתוארים בהם ופסוקי החכמה המשתלבים לתוכם נבלעים בעצמותיו ונעשים חלק מנפשו. וכשם שאין אדם יודע את נפשו, כך אין הוא מיידע לעצמו את תוספת הדעת שנקנתה לו. ממילא הספרים המעשירים נכנסים לתוך מדור החשאין שבלב הקורא ואין בני־אדם מסיחים כלל בהם, כדרך שאדם אומר לחברו, למשל, כמה נאה מזג האויר היום וכמה מתוק אור שמש בשעה זו.

וחילופם בספרים מבולבלים ומעורפלים, שאין מחבריהם עצמם יודעים את מגמתם ולא את הטעם להגיונם ואת הדרך לשימוש־לשונם והריהם זורעים את מרבית פסוקיהם חצץ ופותכים גזירי־זכוכית בין התיבות, ואין צריך לומר, שכל קורא, שהגיונו מישיר צעד, אינו מבין מה הם סחים. דרך הטבע מופיע אחד האומר: במקום שאין מבין אני מבין, אני אסביר ואני אברר דבר דבור על אפנו. כיוון שאחד מכריז ומודיע על מבינותו מופיע גם שני ושלישי, הנכנסים לשירות של מבררים ומסבירים. צצה כת של מנתחים ומתווכים. התפקיד מחייב. כשמעמיקים הכרח להעמיק עוד יותר. לתוך הדברים המופרכים מכניסה הכת כוונות ותולה בהם רמזים, המתקבלים על דעתם של רבים, האוהבים להיות נרמזים, להיות שייכים לסוגיא חמורה, להיות שונים מאחרים, לקבל דברים לא מכלי ראשון, כי אם מכלי שני או שלישי דווקא. החיים במקורם מפחידים, אך הפרשנות לכל קורטוב־חיים מלבבת. התנא דוחה והאמורא יש לו כוח המושך. הביחידות אינה מעלה חן, אבל כשעמלים יחד עם הציבור לירד לסוף דברים, שאין להם תחילה ולא סוף ולא אמצע, רואים עצמם מצורפים למפעל תרבותי. בין כך וכך והספרים המוקשים מלבר, אם כי קלוקלים מלגו, משמשים ענין תחילה להתפלאות, לאחר כך להתקהלות ולבסוף להתפעלות. הם נעשים כביכול מסמר העונה ומוקד ההתענינות לאותה שעה, עד בוא חליפתם בנושא בוער של השעה השניה.

תאמר: ומה בכך? הרי אין להללו אלא חיי־שעה. תדע לך, שאין זה כך.

אמנם, שעתם עוברת, אבל העכרוריות שהם מניחים בלבבות והטמטום שמכניסים לתוך המוחות, אינם עוברים, אלא מתהווים למשקע כבד, המרעיל את הנשמות לאורך זמן. עבירה גוררת עבירה ופגם מוליד פגם. כשמתרגלים למאכלים מגרים ומפולפלים ולסמים משכרים, שוב אין מרגישים טעם מחיה נפש במאכלים ממקורו הברוך של הטבע ובמים חיים. התחליף דוחק את רגליו של העשוי לפי תומו. השרוי כל ימיו בענני־עשן מתכווץ ומתעטש באויר הצלול, כאילו נזלת פגעה בו. יוצא שספר, שאינו מעורר רעש בקלקולים שבו, אינו ספר. אין משגיחים בתנועת החיים, אלא בהעויותיהם. לא הראש עיקר אלא הבלורית. לבבות שוקקי חיים ושופעי אהבה הם ענין של מה בכך, אבל לביבות מרוקחות בחומץ וכריכים ממולאים פלאפל יש להם טעם גן־עדן.

אשרי מי שמלאכתו בשׂם, אוי לבורסי – זהו מאמר החכם, שחזקתו בטלה משכבר. אדרבה, אוי למי שמלאכתו בשם. נתקפח חלקם של יוצאי אור. ומה שפר חלקם של יוצרי חושך. חכם מאיר – מה חידוש בו? אור הרי יש בעולם ומלואו. האור נברא מששת ימי בראשית. האור מדבר בעדו. הוא מאיר – וכלום הוא עומד ומצפה שיאירו אותו, יסבירו ויטעימו את מתיקותו? האור מתוק לעינים. הנראה לעינים שוב אין רואים אותו, כדרך שאין עומדים וצופים בשמש, במאורות שבשמים, בירח ובכוכבים. מבלי־עולם, הוזים, שוגים בדמיונות, זוכרים שיש ירח בעולם. אדם כדבעי שוכח בתוך כל יתר השטויות גם את השמש והירח. ענין אחר כשבא אחד אפל, עכור, כולו בחינת וימש חושך, המייצר חושך, מענן עננים ומעריב ערבים, ממשיך קדרות על הנפשות ומדליח את הנשמות, יורק יריקה קולנית בפרצופו של עולם־אלהים, מוציא מתוך נרתיקו חימה עזה ופיו נעשה משפך של קללות, חרפות וגידופים, כנגד כל סדרי הבריאה. שום דבר לא נוח לו. אחד שכזה הוא ממש חמדה טובה בשביל הרבים המרובים, האוהבים חידושים ושוקדים לגלות תמיד פלאים, להמם בהפתעות, לנקר היטב־היטב בתוך כל אשפה למצוא בה גרעין. מכיוון שפלוני הוא עמוד החושך הריהו באמת בקעה נאה להתגדר בה. הפוך בפלוני והפוך בו וחזקה שתגלה בו ניצוץ־אור. לא, לא ניצוץ, כי אם הרבה יותר מניצוץ. ניצוץ־ניצוצותיים. עוד אחת מעט והוא נעשה לא אור בלבד, כי אם אור־הגנוז, מין אור מיוחד, שלא תמצא שכמותו אצל המוארים והמאירים. המאירים הרי הם מאירים. מה שייך? אבל ראו פלא, זה מקורו חושך, חתולתו עבה הענן, הגיונו ערפל, והנה גם הוא נוצץ. נוצץ שבנוצץ, אץ נוצץ בן נוצץ. אין טעם לעשות מן האור מטעמים כשם שאין ממליחים את המלח, אבל יש טעם נפלא לעשות מן החושך מטעמים, לקרוע מעליו את הקליפה ולהוכיח, כי מתחת לשק החשכוּת עוטה הוא כתונת של אורה. כתונת הפסים של אור.

איני חושש שמא יתפרשו דברי שרואה אני את עולם הטעם הספרותי הפוך, אזובים שתולים בראשו וארזים בשלביו הנמוכים. איני חושש, לפי שבאמת רואה אני כך וזהו הפירוש לדברי. אלא שאין כלל בלי יוצאים מן הכלל. פשיטא שהעומדים ראשונה בראש הסולם הם באמת המאורות הגדולים, סופרי המופת של כלל הדורות, אבות החכמה, מעיינות של חיים, אנשי רוח הקודש, המשכילים האמתים מזכי הרבים, המורים לצדקה והמחנכים ליפי האמת. טבע ורוח, רום־תום ועומק־תבונה, חוברו בהם יחדיו, הם בעלי הנשמה היתירה, דוברי החיים האמתיים בכל מלאכת מחשבת. אבל מה מועיל למין האדם ביומיומיותו מהם? למי כאן נחוצה נשמה יתירה? בני העליה שבחכמי הדורות עומדים להם בראש הסולם, עומדים, אבל מי משגיח בהם? לאמתו של דבר אינם באים כלל בחשבון בתוך סל המזון הרוחני של האדם מן השורה, אף לא של האדם מן השורה המשכילית. סופרי המופת אינם נקראים כמעט. אמנם, הם נלמדים מקצת, אבל רק בשיעור ובאופן שיש בהם כדי להמאיסם על התלמידים, המתפטמים בהם על כרחם, לכל ימי חייהם. המאורות הגדולים גבוהים מדי להאיר לארץ ולדרים עליה. יצירותיהם טמונות אולי במעמקי התודעה בחינת יסוד הטמוּן באדמה. אבל הוא רק היסוד ולא גם ההיכל עצמו. היכל התרבות מסור לשלטונם של הבינונים. כשאנו מדברים על עולם הטעם הספרותי הננו עומדים בתחומה של הבינוניות. וסולמה של הבינוניות הוא הפוך. כך הוא הדבר. אין לנו ברירה אלא לראות את הדברים באורם הנכון או באפלם כמות שהוא.

מחפשים את הניצוץ ואין משגיחים בשלהבת; מעלים על נס את המחפשים אחרי הניצוץ בתוך האשפה ומורידים לטמיון את אנשי אש התמיד שבלב. את בני האור מושיבים בצל וזורעים קרני־הוד בפרצופים האפלים של בני החושך. לא די שהארץ ניתנה ביד רשע נמסרו גם השמים של חיי הרוח בידי היצר הרע. אין זוכים להיכנס לבית המשכית של האמנות אלא ע“י היצרים הרעים, חדלי־אישים, פושעים, עברינים, מנוונים, חולים נכפים, משוגעים, כל בעל מום רע, יוצאי ירך קין. מי שאינו בעל־מום אינו ראוי להיכנס למקדש האמנות. זהו נוהג עתיק־יומין, מיום שהאמנות קיימת כמעט. כשם שאין רועה בלי חליל, כך אין סיפור או מחזה בלי מכסה הגונה של פשיעות ורציחות. ב”המלט" אחד, למשל, יש ארבע עשרה רציחות. אולם מאת העשרים הגדילה, היא השליכה מעבר לדלת ולמזוזה של היכל האמנות כל מי שאינו מוקצה מחמת מיאוס, שאינו הדיוט ושוטה, עבריין וגס־רוח. הסכם־חשאין נעשה בין כל האומנין, שאנשי־צורה הם פגם ביצירה, טיפוח האדם הטוב והמהוגן הוא משעמם, היפה אינו מענין. לא כי היפה אינו יפה, ותחת זאת המכוער הוא יפה. נעווה הדמות לבדו הוא דמות ראויה להתכבד לכל אמן בן־זמננו ראוי לשמו. אהבה לסחי, תאוה לאשפה, נטיה לכל ניווּל וניווּן. התרפקות על הסיטרא אחרא, מלקקים את האצבעות המחטטות בטומאה. כל המספר בשבחי צדיקים ומתאר חן הליכותיהם הוא מן המתמיהים, אבל מושיבים קתדרות לפקח את הגל מעל מטמוניות של זוהמה, הרוחשות בקבריהם של גדולי הנוכלים הבין־לאומיים, המסיתים והמדיחים והמפתים והמלשינים הגדולים, הסרסורים לעבירות. כל בכור־שטן בצורת אדם, הוא פתיון מגרה להצגת־בכורה של מחזה האפנה. יושבים שנים על המדוכה כדי לגלות בדל של משיח שקר ומזוהם שבתי־צבועי. ואילו מי שנתכסה בטליתו של הבעש“ט אינו ראוי כלל לייחד עליו את הדיבור. טולסטוי התפלל לאלהי האורה וכל נפשותיו הפועלות מפיצות אורה ומפיקות זיו, חותם החיים של אמת זורח במצחן. אולם כל החטטנים, האוהבים לפתוח קברים של חושך, מרכזים זה שנים לעשרות זרקאור מעל למחבר ה”שדים", שלא הביא לעולם אלא בריות מנוונות, הצועדות גם אל האור בנתיב החושך.

ממקור האמנות הדלוּחה יצאה האָלה הזאת, שהאדם לפי תומו ערכו כקליפת השוּם. יש ענין רק באדם העליון או בתת־אדם, בשד או בשטן היושב בקרבנו. הספרות נעשתה מושב שדים ומשכן לשטנים. אין מביאים לתוכה אדם חי אלא אם כן הוא מגוחך להפליא, לא יצלח לעילא ולעילא או לתתא ולתתא, שאפשר לעשותו לחוכא ואיטלולא. דון קישוט, למשל, סנצו פנצו, מנחם מנדיל או בונצה שווייג ואף האזרח־החייל שווייק, אידיוט של דוסטויבסקי או הדיוט בעל “האדרת” של גוגול, איש הנרתיק של צ’כוב, פטפטן רודין של טורגיניב. פתאי קשקשן של פשבישבסקי, גמד בעיני גוליבר, אנשים סחרוריים של אדגר פו ושל האופמן, מנוולים של סלין, כן, איזה בר־נש ז’יבאַגו, המתפלל מתוך הסידור של הנוצרי ומשתחוה עטלפית, אנשים מוכים, בוקים ומבולקים של קפקא, טיל אוילנשפיגל הבדחן, כומריו המזוהמים של בוקציו הזוללים והסובאים של רבליי. העיקר שנזר הבריאה יהיה ללעג ולקלס. אם אינו כילי הריהו חולה מדומה, זקן אשמאי, מתחסד ועיט צבוע. פסו אנשי־לב ואנשי הכבוד מן העולם. הספרות נעשתה למושב לצים. השד יושב על כסא המלכות. אין תימה שזה שנים לעשרות מתחולל מפעם לפעם מחול שדים מסביב לאיזו יצירה שאין בה תוך אלא קליפה, או שמקורה בקליפה. עד ששקעה שמש האפלה של ניצשה, וגנר, פן והויפטמן זרח אורו הקודר של דוסטויבסקי. סלין וברכט ומאיקובסקי בקוראי שמו של שטן האופל.

הכהנים הגדולים בהיכל האמנות מקטירים לשטן ועוזרים על ידיהם שושביניהם ומשרתיהם בקליפה, הפרשנים לסוגיהם, המקהלים מסביבם מקהלות חוגגים ורוקדים, הקוראים “טמא, טמא”, על הטומאה גאוותם ובכבודה יתימרו. ושוב אין אנו יודעים מי מעמיק שחיתות ממי: אמני הפולחן לסיטרא אחרא או הפרשנים המומחים המייצרים את הפולחן מסביב לאמני הפולחן לסיטרא אחרא. מייצרי הפולחן יש מהם מרמים סתם ויש מהם מרמים מוּרמים; יש מהם מתעתעים במחשבה תחילה ויש מהם תועי־לבב מברייתם; יש מהם שבאמת ובתמימות מתאבקים בעפר ה“גדולים”, ויש מהם שזורקים במו ידיהם ובלהגי־לשונם את האבק לעוור עיני הבריות.

יש אומרים: תהא זאת לנחמה פורתא לנו, שכל זורקי האבק אף לשונם מאובקת וכל המתעתעים אף ניביהם מתועתעים ואין איש מבין מה הם סחים. אולם הנחמה של אי־הבנה אינה כלל נחמה. אדרבה, צרה היא שמרבי הראש הם גם מרבי־קשקוש. יחידים ועמים עשויים לחיות שנים ויובלות על הקשקוש ולהתפרנס מן הסרק. גרעין יש לו שיעור. אבל המקק, הלהג והסרק הם מן הדברים שאין להם שיעור.

מקרה עיוור או גורל רע, אבל כך הוא הדבר: אין לנו ספרות מלעיל, כי אם מלרע. להוציא קצת ספרי־קודש וכתבי־חכמה נאמנים, הנתונים בשפריר חביון של האויר העליון שבאצילות, שאין לפרנס בהם את הדורות מפאת קוצר המושג, אין כלל כתבי־יושר, אלא פרקי־תעתועים, שנעשו בבית המרקחת של היצר הרע. זרע ברך של הסיטרא אחרא. אמני כל הדורות תיארו את תוקף מעלליו של קין והעמיקו לתוך אופל מזימותיו, אך אין עד היום פתשגן הכתב והתיאור של נפש הבל. הבל אינו מענין. אין אפנה להבל. להבל נדבו קצת דמעות מתוקות, דמעות של רחמים על הבל רחמנות. ואין הבריות אוהבים את הזקוקים לרחמנות. הבל נמצא תם, שטחי, שאינו יודע לשאול, שאינו יודע לחיות חיים עזים, שרפניים, ולא כדאי לטפל בו. קין הוא הנפש הראשית הפועלת בספרות כל העולם. קין משחתו בו וממנו שופעת השחיתות גם לעולמה של האמנות ולהיכל היצירה.

נפלה חומת בת ציון האמנות ולא תהא לה תקומה עד שיגלו את הבל ועד שיבואו בסודו, כי הוא מענין מאוד, עמוק־עמוק מי ימצאנו.

בספרות ההשכלה, שלנו ושל הגויים, היו סופרים נוהגים לפנות בחבוריהם אל הקורא הנכבד או היקר. אין צריך לומר, שההקדמה לחבור היא כולה פניה ישרה אל הקורא מטעם המחבר המדבר בעדו פרקי הסברה או התנצלות, אלא אפילו בגוף הספר, תוך דברי המחקר הכלליים או סיפור המעשה, המתאר נפשות רבות ושונות, עושה הכותב מפעם לפעם אתנחתא בשביל לקחת דברים ולחטוף שיחה, הרצופה על הרוב השתפכות נפש פרטית, עם קוראו. משל לבעל הבית המארח אורחים על שולחנו, שלאחר שהוא מחלק להם את מנותיהם ביד רחבה, אינו מסיח את דעתו גם ממנת מזונו. מנהג נאה זה שחנו רב עלינו במיוחד בסטיות האישיות המצויות בפואימות של מילטון, ביירון, פושקין ולרמונטוב, בטל בזמננו. הפניה אל הקורא הנכבד יצאה מן האפנה. אך קשה מזה שאף הקורא הנכבד לעצמו, דומה, כבר עבר ובטל מן העולם.

חושבני שרבים מבין הסופרים והקוראים מתגעגעים על הימים הטובים ההם, שבהם היתה הספרות בבחינת פניה ישרה אל פלוני הקורא ושאפילו הרצאה של פרקי מדע לא היתה יבשה, אלא ספוגה לחלוחיות של שיחה. במרכז עמד היחיד. אליו כתבו. לא. אליו דיברו. אף כל מעשה־כתב היה טבעו פה אל פה כדבר איש לרעהו. אז גרסו קנה לך חבר במקום קנה לך ספר. הספר היה חבר לאדם. ויש הוגה בספר אחד שנים רבות, בחינת הפוך בו והפוך בו. זכורני, השו“ב דמתא שלנו היה קורא כל ימיו בשל”ה הקדוש, דף ליום. משהגיע לסיומו חזר ופתח בדף ראשון. זכורני קוראים שנהגו כך גם בספרי־חול. החיבה היתירה לספר אחד מקורה בהרגשת היחיד, שכאילו הספר נכתב למענו ומלבו וחותם עולמו הפנימי בו. אמנם, בתקופתנו הגורסת, ובכל שבחה, תרבות להמונים, כל מה שהיה לשעבר נעוץ ברשות היחיד הוצא לרשות הרבים. עם הוצאה זו התחולל שנוי יסודי בכל ספירות הפּעולה האנושית. אף באמנות הבטוי כשמדברים בפומבי גדול אי אפשר עוד לקיים נומך־קול, על אחת כמה לחש. במעמד המונים אפילו דממה דקה נהפכת לרעש. אבל כלום אין אפשרות של מזיגת תרבות להמונים עם שיח יחיד? אם באמת אין אפשרות כזאת מותר על כל פנים להתגעגע על הזמנים ההם שתפלה בצבור לא דחתה את ה“שמונה עשרה” שבלחש ושבכל רשות הרבים נתיחד מקום גם לרשות היחיד. הסקה מרכזית היא דבר טוב, אבל אח בוערת היא בכל זאת מלאת־חן. תוצרת המונאית מרבה נוחיות. אולם נפשנו משתוקקת לא רק לתנאים נוחים, אלא גם לקצת נחת־רוח שבחברות נאמנה, למסיבה אינטימית, לשיחה גלויה על כבשוני הלב. הקורטוב האינטימי הוא תמצית כל שיר, סיפור, מחזה, מגילה כתובה. כבוד המון הקוראים במקומם מונח. אך הקורא הנכבד או היקר של הדורות הקודמים כמוהו כאח הבוערת, שמלבד מה שהוא שופע חום הריהו גם משעשע בצורות צבעוניות ואופף את הנופש חדוות־מסתורין. תרבות להמונים כן, אבל לא תרבות המונים.

אני מדבר כקורא. משתוקק הנני להיות במעלת הקורא הנכבד. ידברו אלי פיטנים ומספּרים דיבור אישי. יזכרוני דרך שיחם, ישווני לנגדם. ישתפוני בגניזה הנפשית שלהם. טועים אלה הרואים עיקר תפקיד הסופר להממנו בהמון עלילות או בשפע תיאורי טבע ונוף. אף איננו להוטים כל כך אחר טפוסים מוזרים ומשחתים. מה שדרוש לי הקורא הוא רב, חבר, ידיד, אח גדול, שוחר טוב שלי, אחד הפונה אלי וזוכרני תמיד ושוקד לקרבני אליו. אני רוצה שהסופר יהיה איש אישי, שליח צבור המכוון עצמו כלפי כל פרטי הצבור והמוקיר כל נפש אחת כעולם מלא. נמאסו עלי הבוז והבזבוז שנוהגים המספּרים במין אדם כאילו זה חומר למעשי־קולמוס, לתיאורים מגרים. איני סובל את ניבול הפה שבכוונת מכוון, את הוולגריזמים לשמם. איזו שימצה שפוכה על פני מרבית הרומנים. אני רוצה להיות שוב הקורא הנכבד. יראוני אדם הנברא בצלם ולא טפוס, לא מוצג.

האישי כיסוד הספרות מכוון כלפי הסופר והקורא כאחד. הסופר מדבר אלי דיבור אישי ועל אודות עצמו ואישיותו הוא מדבר. כל מה שהוא מספּר על עולם ומלואו נוגע קודם כל לו גופו. כתר כל סיפור המעשה הוא בי היה המעשה. אמרו על דאנטה שהוא עצמו היה בגיהנום. אין די לתאר גיהנום. צריך להיות תושב בו, אין די להרצות על איזו סוגיה. צריך ללון בה. איני אוהב סופר בפסבדונים ולא חיים פסבדונימיים. כלכל לא אוכל היושבים כאן ורואים חלום באספמיה. מקום הישיבה שם מקום החלום. חיים מכלי שני הם חומר מת בתיאור. האמת, היא רק בכלי ראשון ובגוף ראשון. אפילו כשנושא הסיפור הוא גוף שלישי. רק הבל הפה החם של המספּר היא נשמת הסיפור. ספרות היא לפי עצם מהותה אגרת, שיש לה שולח ומקבל, ולכל אחד מהם מען על המעטפה. הקורא הנכבד שימש כתובת חיה. ומסופקני אם עשוי להיות תור הפריחה לספרות בתקופה שאין בה הקורא הנכבד, הכתובת החיה. הוא הדין בתקופה שאין מאחורי כל חיבור אדם אישי, כתובת חיה של השולח.

טולסטוי בשיחותיו עם גורקי חוזר מפעם לפעם לשאלה זו: סיפור פלוני הוא מעשה שהיה או בדוי. גבור פלוני בספר הוא אדם חי או פרי הדמיון. שאלה זו רווחת בפי קרתנים. אבל טולסטוי אדם גדול היה ולא חשש להיראות קרתני. אין הוא נרתע בשיחותיו מלהטיח בגורקי הצעיר עקיצות קלות ונזיפות דקות. יש והוא זורק בפני אורחו הצעיר תוכחה מפורשת, שהוא להוט אחרי המצאות ואינו שואב במישרים ממקורות המציאות, שהוא במחילה בדיין. תו של גדלות בגורקי שאין הוא מעלים מקוראיו את העוקצין של טולסטוי. כנגד זה מדבר טולסטוי הרבה בשבחו של צ’יחוב, שרוח התום והאמת המציאותית משוכה על כל סיפוריו. צ’יחוב, אומר הוא, הנהו קרתן גמור, קרתן בפי טולסטוי כנוי של חיבה. צ’יחוב, נאמר בלשוננו הוא אח בוער. הוא בחינת פנים אל פנים. בגורקי יש יותר מסכה מפנים ויותר צעקה מקול הלב. אימתי אנו רואים את גורקי נטול מסוה ושומעים את קולו ממש? בזכרונותיו שהם אישיים ביותר. אף הוא גופו נעשה בהם אישי. ושוב אין הוא פונה אל המון עם ועדה, אלא פונה קודם כל אל נושא זכרונותיו. הוא מחבר לא רק על טולסטוי כי אם גם אל טולסטוי, לא על צ’יחוב כי אם במעמד צ’יחוב. ולפיכך ניכרת בזכרונותיו אימת היחיד הגדול. לדידי גורקי אמן אמת רק בזכרונותיו. לפי שיש לו קורא נכבד המשגיח עליו.

אין נכבד אלא המכבד. הקורא הנכבד של הימים ההם היה מכבד את סופרו ומודיע לו אימון גמור. מושכל ראשון של הקורא: הסופר כותב משום שהוא מצווה ועומד לכך. יעודו בכך, טעם חייו בכך. משום שאינו יכול שלא לכתוב. הסופר כותב כשם שהעץ גדל, הרוחות מנשבות, האש מתלקחת, המעין מפכפך, נחל־איתן זורם אל הים הגדול. ההשראה היא תנאי ראשון לכתיבה. והרבה שותפים לכל מעשה־יצירה או מלאכת־מחשבת: ההגיון; הלב הטהור; הרצון הטוב; השאיפה להיטיב, ללמד ולתקן. אין אדם טובל את עטו בדיו אלא למען התיקון. ואין קורא מתייחד עם ספר אלא לקנות תיקון לנשמתו. הנני רואה צורך להדגיש את ענין הכתיבה בעיני הקורא הנכבד כחובה קדושה. אין שואלים מה צורך בספר ואין חוקרים ודורשים ספרות למה. מה שייך למה? החונן לאדם דעת נטע בלבו את הרצון ללמד דעה לזולתו. אַל תאמר רצון אלא אמור חובה. הוכח תוכיח גם במשמע של הוכחה והסברה הוא מצוה הכתובה בתורה. ואם לא יגיד ונשא עוונו. המצפון מחייבנו לשתף את רעינו במחשבותינו ובהרגשותינו, ולהקנות לקרובינו ואף לרחוקינו את תמצית הבינה שקנינו לנו בנסיון חיינו. אדם נעשה סופר כדרך שהוא רופא חולים, אם אומנות זו בידו, וכדרך שהוא פורש מפתו לזולתו אם פתו בסלו. מונע בר חוטא הוא. מי שיש בו כשרון הסופר ואינו מפיץ רעיונותיו רשע הוא.

ראו פלא: דווקא בדורות של הקורא הנכבד, בזמנים אישיים מאד, היה זה מובן מאליו, שאין אוצר הדעת בגדר קנין פרטי ואין הכשרון ניתן לגניזה. כל בני אדם יש להם חלק במה שהרה והגה רוחו של אדם אחד. ושננתם הוא מצוה ותלמוד תורה שקול כנגד כולם. עצם האמונה שחובה ללמד דעה מרחיבה את דעתו של המלמד ועושה לו אזנים אצל קהל קוראיו ושומעיו. לא הכל מלמדים תורה לשמה. רבים מתכוונים להתהדר או לקנטר או על מנת לקבל פרס. כך הוא הדבר אחרי בחינה וחקירה, בדיעבד, ואילו מלכתחילה מעמידים כל מורה ומטיף על חזקתו שהוא מבקש לזכות את הרבים. אף הקורא הנכבד הוא מקדים את הכבוד לחשד. ויחס זה של אימון מלכתחילה יוצר אוירה חברית נאותה להפצת דעת בעולם. בתי־מדרשות ובתי־אולפנא מצויים בכל קהילה גדולה וקטנה. מרצים ומטיפים נודדים אינם חסרים בשום דור. אבל בעיקר קונים דעת מפי מורים ותיקים ותופשים ישיבות ומלמדים לתלמידיהם. ועד שהם מלמדים הם נמצאים לומדים. בית הלמוד קרוי ישיבה, ענין של קבע ושל שבת אחים ורעים. העולם הוא בית־אב. החברה – קהל חברים, היסוד המשפחתי, האינטימי שליט בכל. רב עדיף מאב ותלמיד מבן. כל חיבור תוכו רצוף דברי מחקר, אמרי מוסר השכל או ספורי מעשיות ואגדות, שימש תעודה אנושית; כל מגילת ספר היתה מגילת יוחסין.

אף בספריהם של דיקנס, ויקטור הוגו, וולטר סקוט ובאלזק ושל רבים מסופרי מאת התשע עשרה שופע אור ביתי זה. אמנם, הוא נראה לעתים אור הנערב. צל השקיעה נופל על דפים רבים. העולם העשן, המסורתי, מט. בית האב נתערער. החבילה מתפרדת. אבל עדיין הסופר פונה אל הקורא הנכבד. עדיין יש קרוב וגואל לבודד, למצוק, למר־נפש. אפילו גיטה הגדול רואה לנפש האדם הקטן. משתתף ביסורי ורטר, צר את צורתם של הקרתנים החביבים ב“הרמן ודורותיה”. כן, עדיין העולם הוא בית והאדם שוכן כבוד בו. עדיין קיימים מושגים של כבוד אנושי במשמעו הטוב והרענן. השוק היה מאז ומעולם שדה התחרות למלחמת הקיום. אבל לא הכל שוק. ולא הכל חנות. אף לא הכל קרקס. כל עלילות בני אדם בזמנים ההם הן דברים שבין אדם לחברו. ומי כמילטון איש למוד־נסיונות ומר־נפש? והלא הוא מספר על גן עדן האבוד. אבל רואה אני את נקודות החן הקוסמות בספרו רב השרעפים דווקא באותן הסטיות האישיות שבהן סגי־נהור מסיח לשעה קלה את דעתו מאדם וחוה, מן השטן המשחית ומכל פמלית ילדי השטן והשדים משחת ושופך את מרי שיחו על גורלו שלו, על אנושיותו הפצועה.

נדמה לי שרק על ידי החזרת הקורא הנכבד על כנו ישוב תור הפריחה לספרות. תנאי לאמנות הבטוי אימון למתנת הבטוי ורגשי כבוד לסגולת הלשון. מתוך יחסי אימון בין הסופר לקוראו נוצרה מזיגה יפה זו של קהל קוראים והקורא הנכבד, של פרט וכלל, ספרות וחיים, חזון ומציאות, דמיון ואמת. אי אפשר שהספרות תהיה נתונה ברשות אחת בלבד. היא רשות היחיד ורשות הרבים כאחת. תפקידה לחנך המונים, אבל חיתוך הדיבור שלה הוא של יחיד. לשון אתה היא כלל גדול בתורה. אנחנו שאין עמו אני אינו גדול במעלה מאני ואפסי עוד. הנחלים זורמים אל הים הגדול. כשיתיבשו כל הנחלים אף הים ינוס, וכשם שהנחל הוא ים בכוח כך היחיד הוא בא־כוח הצבור או צבור שבהעלם.

האמנם עבר ובטל לחלוטין מן העולם הקורא הנכבד? לא יתכן. ראיה שהננו מתגעגעים עליו. הוא קיים בחינת ל"ו צדיקים, שעליהם עולם הספרות עומד.

הם ישבו, כנהוג ברוב הסיפורים המתחילים ב“הם ישבו”, ושוחחו על דא ועל הא. פלוני מחבר של מחקרים ספרותיים היה ראש המדברים. מענין לענין עבר לגלגל את שיחו על הדימויים בשירה.

אומר הוא:

– הדימוי הוא נשמת השיר. המשורר רואה כל דבר כמין סמל, לא די שכל דבר הוא סמל לעצמו מהווה כל יחס של זיקה בין דבר למשנהו סמל נוסף. כל הדברים מתייחסים זה אל זה מאיזה צד או בחינה, היינו, דומים זה מול זה או נבדלים זה מזה – היינו הך – בגובה או בעומק, בצבע או בקול, בעובי או בעומק, בכובד או בקלות, במהירות או באטיות. הדימוי או השוני שבין הדברים הם העיקר. רעיון או רגש הם דברים טפלים, מכל מקום שניים במעלה בשירה. אין המשורר צריך להביע רעיון. עיקר הבעה שלו בדימוי או בהבדלה. אין הבדלה אלא מתוך דימוי, תכלית הדימוי היא ההבדלה. וזהו, רבותי, תפקידו של חוקר השירה לפרש את הדימוי וההבדלה של המשורר, שעל פי רוב הוא עצמו אינו מרגיש בהם. משום כך, אומר אני, אין הנושא קובע בשירה, כשם שאין השקפת־עולם נתבעת מן השירה. הפייטן, אומר אני, מתנבא ואינו יודע מהו מתנבא. הוא מדבר כמו מתוך שינה. לא איכפת לי שישמיע כל מיני דברים בטלים. אין דברים בטלים בשיר, שהרי כל דבר, ואפילו של מה בכך, הוא סמל וניתן להידרש כמין חומר לדימויים ולהפרדות. בשירה דין האזוב כדין הארז בלבנון וקופה של אַשפה שקולה כמערכת כוכבים. אין המשורר צריך להגיד לנו כלום. אנו פרשניו מדברים בעדו. יגיד פנס, נמלה, כפתור נוצץ, סלסלה של עשן, מס הכנסה, רבונו של עולם הוא דלפן, פרה פרחה על הגג, הדלת חורקת את הסימפוניה התשיעית, הרציחה היא מצות עשה מן התורה, יגיד מה שיגיד – מה איכפת לי? אני החוקר מתחקה בעיקר על טיב המלים, היינו, הסמלים, החוזרות ונשנות בשיריו ועל הקצב של משפטיו, אף על הלחן, הוא הדבק של המלים. אין השירה אלא דקדוק. כל משורר מחבר דקדוק משלו, ובקצה־חודו של הדקדוק שלו תלויה השקפת־עולמו.

– תמה אני עליך מורנו ורבנו – נכנס לתוך דבריו אחד מן החבורה – פתחת ואמרת שאין לפייטן עסק ברעיונות ובהשקפת־עולם, חזרת ואמרת שבקצה־חודו של הדקדוק שלו תלויה השקפת־עולמו. כלום אין כאן סתירה?

החזיר לו מחבר המחקרים הספרותיים:

– תמה אני עליך שאתה תמה. פשיטא שאין כאן שום סתירה. לו לפייטן עצמו אין השקפת־עולם, ובדין שלא תהיה לו. שאם תהיה לו נמצאת שירתו נפסדת. וכי אין הוא מדבר מתוך שנתו? והכיצד יהא ישן צמוד לרעיונות ולהשקפות? הרי בכך כוחו שאינו הוגה דעות ואינו נתפס להשקפות. הוא, ניתן לומר, לוח חלק שרוח השיר כותבת עליו סימניה וציוּניה, היינו, סמליה ודימוייה, שתפקיד החוקר לפענחם ולפרשם. או נאמר משל אחר, הפּייטן הוא מעין נושא מכתבים של אחד נעלם. הדוור אינו בקריאת המכתבים. אסור לו לפתוח איזה אגרת. אין הוא אלא שליח. השירה היא שליחות, לא פחות מכך ואף לא יותר מכך.

שוב שאל פלוני מן החבורה:

– ועדיין יש מקום לתהות ולשאול: משום־מה סבור אתה, כפי שהתרשמתי מדבריך אם לא טעיתי בפשטם וברמזיהם, שהאגרות המובאות אלינו בידי הפייטנים השלמים, צריכות להיכתב במלים נוקשות דוקא, מטומטמות ממש, נטולות רגשיות ולחלוחיות? רצוני לשאול בעצם: מפני־מה נגזר על השירה, לפי דבריך, להיות פרוזאית דוקא, ולא עוד אלא פרוזה יבשה ללא טעם וללא ריח?

החזיר לו מחבר המחקרים הספרותיים:

– פּליאָה זו ודאי אינה פּליאָה. לא ניתנו מכתבים לשם השתפכות הנפש והעברת רגשות. מטבע המכתב שהוא ענייני ביותר. כל מלה היא עצם וכל משפט הבעת משאלה או ציוּן עובדה. כותב האגרת צמוד אל המוחשי. אף הפייטן מחובר אל הישים הממשיים, המשמשים בידו חומר ליצירה. משולים הללו לקוביות, שמסדרים אותן לצורות שונות. אין חשיבות לחומר שממנו קורצו הקוביות. תהיינה של זהב או של מתכת, של כסף או של פּח ושל חרס או חמר. העיקר הן הצורות שמתחברות מהן. לגבי התגוונותן והסתעפותן של הצורות יש לפעמים מעלה יתירה בפחיתותו של החומר. קוביות של פח, יתכן, נוחות וקלות יותר לזיזות חוזרות ונשנות במהירות הבזק, מן הקוביות העשויות זהב או כל מתכת אחרת הכבדים לתנועה.

– נמצא ששיר, נטול כל תוכן רעיוני או רגשי, הוא יותר שיר משיר, שתוכו רצוף הגיון נעלה, חווייה עזה וסעורה?

– בהחלט כך. ובדין כך. הגע עצמך, קל יותר לדמות עץ לאבן כוכב לבועת־מים, בית גורד־שחקים לג’ירף, חוטם לסולם, צורת ענן לפני־כלב, יללת התן לנשיקה וכל עצם לכשיוצא בו בין מינו בין שאינו־מינו, כדי לקלוע את הדימויים למערכת של שירים, מאשר לצקת רעיונות ורגשים בדפוס השירה. רעיון הנושא את עצמו אינו מסוגל לשמש נושא לשיר. וכנגד זה דוקא דברים חסרי־שחר לעצמם כשמזדווגים יחד עולים לכלל שיר. – דרך משל, מטאטא המכבד את הבית אינו שיר, ואילו אדם רוכב אל מטאטא הוא שיר…

– לא נבהלתי כלל מן המשל שהבאת לפני – השיב חוקר הספרות מיניה וביה – אדרבה, אני מוכן לעשות גם משל זה נקודת־מוצא לדיוני בענין השירה, סידוריה ונסכיה וסממניה. הנה כיצד עושים שיר: נוטלים מטאטא ורוכבים עליו על מנת להמריא כלפי השמים הגבוהים. כן, מטאטא, ובפירוש מטאטא. מי לנו נחות־דרגה בעולם הקניינים מן המטאטא? אולם חפץ דל־מוניטין זה שירותו בשיר הוא בחינת לעילא ולעילא, הרי מה? כלום אין הוא סמל? אדרבה, המטאטא הוא סמל מן המובחר. אתרוג, אומר אני לכם, הידור שבהידור, ממש אילן ההדלקה מקושט בכל מיני עיטורים לחג המולד של השיר. זה הכלל: כל שעצם הוא בזוי־יוחסין בעולם המושגים הרכושניים הוא עולה בדרגה בחינת נושא לפיוט. השירה תורמת מן הנמוך ביותר, מן הנתון בשפל המדרגה, מן המוקצה מחמת מיאוס. אבל אין בדעתי להידרש לענין זה, שהוא נושא לעצמו. אגיד בתכלית הקיצור, השירה אינה מדליקה אבוקות, אין זו מגמתה. היא מלקטת ניצוצות, פודה את בת המלכה משביה. לפיכך היא צריכה לרדת לתוך הרפש, לחטט בזוהמה, להידבק בכל הגס והמגושם, להתקרב אל הכיעור והדומה לו, מאחר שלכיעור יש הרבה דברים הדומים לו – ולכן הכיעור הוא עניינו של השיר העוסק כל עיקרו בדימויים, אך נחזור אל המטאטא, וכי אין אתם סבורים, שאפשר לגלות עולם ומלואו במטאטא? כן, אפשר. כל מטאטא אומר דרשני בחינת צד השווה וקו המפריד ביני לבין כל יתר העצמים. אין המטאטא חמור, לא גמל, לא סוס, לא כסא, לא קיר, לא פעמון, לא שורש מרובע, לא גידול במוח, לא שלולית, לא סולם ולא סימן השאלה, למשל, ואף על פי כן אתה יכול לדרוש סמוכין בינו לבין כל הדברים הממשיים האחרים. בקצת דמיון וכושר דימויי ואמנות הסימול יכולים אתם לרכב על גבי המטאטא לכל מקום שאתם רוצים. אפשר לחבר דו־שיח בין המטאטא לפעמון שבדלת. אפשר לדמותו אל חייל הניצב על משמרתו ורובה בידו. יכול הוא כלב נובח ויכול הוא שליח בית־דין הבא לעקל את הנכסים, ויתכן שנמשיל אליו את השלג של אשתקד. בדיעבד עשוי הוא לשמש גם מקל ודוקא בידי מלאך המוות. כיוון שניתנה הרשות להוציא את המטאטא מידי פשוטו הריהו עשוי ללבוש כל צורה ודמות. וכי אין אתם סבורים שבמטאטא – לא לפי הפּשט כי אם לפי הדרש – גנוז מקור של ברכה כשמתלווה אליו דמיון היוצר דימויים של הפייטן? כן, השירה מעשירה אותנו, בתנאי שהפייטן יוציא את הדברים מידי פשוטם. זהו־זה. עיקרה של שירה דרש ורמז. הפשט פוגם. במידה שאפשר להסביר את המלים על פי פשט אין שירה. המובן, שהוא תנאי בכל שיח ושיג, אינו נסבל בשירה. שירה מובנת היא הכנסת תבן לעפרים, קמח טחון.

עכשיו יצא בטענה השתקן שבחבורה ודיבר במרי־רוגז:

– ידעתי מלכתחילה להיכן אתה מושך בשיחך. רצונך לומר שדין שירה להיות בלתי מובנת וכי רק הבלתי־מובן עושה את השיר. ואני כבר קצתי בנושא זה, שזה שנים לעשרות מגלגלים בו. כותבים מאמרים ללא שיעור ותכלית כדי להוכיח על פי השכל, שהשכל הוא פגם בשירה. ממה נפשך, אם זה כך, הרי כבר הוכיחו פעמים לעשרות שזה כך ולמה מוסיפים לגלגל בענין זה במאמרים לעשרות להוכיח שזה כך? כל אחד חוזר בעצם על הנימוקים שכבר נאמרו לפניו. פלא הוא, שאין הם מזכירים כלל את דברי קודמיהם. משל כל אחד פותח בפרשה זו מבראשית. פליאָה יתירה, שרוב בעלי המאמרים על נושא זה הם המשוררים עצמם. ואין הללו מואסים כלל לנצל את השכל כדי לחבל בשכל. לא, כאן דבר־מה אינו כשורה. יש כאן מצפּוּן לא שקט, המחייב ללעוס את הענין הזה בלי הרף. והנה גם אתה מביא אותנו אל אותה שוקת שבורה.

רוגזה גוררת רוגזה. הואיל והשתקן דן את החוקר ברותחין קפץ החוקר ודן אותו ברותחי־רותחין:

– אומר אני שאין כל טעם ושכל לדבריך. מה לי ולכל הכתבנים שכבר גילגלו, לפי דבריך, בפרשת המובן והבלתי מובן בשירה? רואה אני אותם כאילו לא היו ולא נבראו. אפילו כתבו הפייטנים עצמם על הנושא הזה איני מביאָם כלל בחשבון. מה להם ולהגיון בעניני שירה? הללו במחקר הם תינוקות ממש. עד שבאתי לא היו חוקרי ספרות אצלנו. אני אומר זאת במלוא עניוותי. לפני לא היה שום קנה־מידה למחקרים ספרותיים. כתבו פרקי־עיון כביכול על נושאים ספרותיים, דנו מהרהורי־לבם, מצצו מן האצבע. לא היה להם עקרון לדון על פיו. אפילו היתה להם זיקה לא היתה להם גישה, כלומר, גישה מדעית, לא היו בידם המכשירים הדרושים מתוך האוצר המדעי הכללי למוד בהם טעם ואיכות. באין אמת־מידה אין מגיעים כלל לממד הזמן, שהוא האיצטגנינות היחידה להסתכל בה להערכת היצירה האמנותית. כל המחברים שקדמו לי בפרשה זו לא ראו אפילו בחלומם שיש, למשל, זמן אפי, כן, זמן אפי. ופשיטא שלא ידעו להבדיל בין הזמן הפשוט לזמן של מיתוס, או בין הזמן האנושי לזמן היקומי, הקוסמי, אם אפשר לומר כך, והרי זה עיקר עניינה של השירה להבדיל בין הזמנים השונים ואף לדמותם זה אל זה.

רואה אני שאין אתה מבין מה אני סח. כולכם אינכם מבינים מה אני סח. והאמת היא שאילו הייתם מבינים מה אני סח לא הייתי בא כלל להסיח דברים אלו בפניכם, שאם אין חידוש בבית המדרש שלי למה לי להטריח עצמי לישב בקתדרה. יושב אני בקתדרה לפי שאתם במחילה בורים ועמי־הארצות. הזמן לפי גווניו הרבים לאין שיעור הוא סוגיה עמוקה וחמורה. אני, אני לן בסוגיה זו ורק לי הרשות לדיין בה. לא רק הרשות אלא גם החובה, אפילו אין לי כל סיכוי לקרב שום דיבור שלי אל שכלכם. חוקר אני על כרחי ועל כרחכם. פרשנות השירה היא חובה קדושה המוטלת עלי ואין שום איש מסוגל להבין אפילו שיחות חולין שלי בענין זה. ואף על פי כן איני בן־חורין להימנע מן הדיון בו. כותב אני מחקרים על שירים רק כדי לסבר את האוזן. לפרסם טיבה של השירה וטיבם של קצת משוררים המעלים חן לפני. אולם יכול אני לכשארצה להסמיך את מחקרי לעצמים ממש. איני מחוייב כלל לתלות את המדרשים והמחקרים שלי על שיריו של פלוני או אלמוני.

– רצונך לומר, שאתה יכול לחבר את מחקריך על העצמים גופם ועל יחסי־השייכות שביניהם, כגון על זיקות הגומלין שבין הדג הגולש מן היד ובין טבעת הקידושין שגלשה מיד הכלה כדג. גלישה זו יש בה משום סמל לדברים שבין בני הזוג בשעת הכלולות ולאחריהן, לכל חייהם העתידים בצוותא – סח ספק בכובד־ראש ספק בהלצה השתקן העקשן.

מחבר המחקרים הספרותיים, שגילה, כנראה, בהערה זו פנים של רצינות, השיב לו בנעימה של ריצוי ובסבר פנים יפות:

– אכן, כך הוא הדבר, אלא שאיני מוכן לבזבז טבעת הקידושין כנושא לשיחה קלה, ולכשתרצו לשיחה בטלה ממש. לדידי אף המטאטא אינו דבר של מה בכך בראי השירה. כל דבר קטן עולה לגדולה באיצטגנינותו של הפייטן. ובלבד שמפקיעים אותו משימושו התדיר. זה הכלל: השירה עושה את התדיר לאינו־תדיר ואת שאינו־תדיר לתדיר. המטאטא בתדיר מכבד את הבית, אך בשירה רוכבים על גב המטאטא לעולמות העליונים, לספירות הסמל. כן, הסמל. בעולמו של הפייטן אין דברים אלא סמלים, אין רעיונות אלא דימויים, אין רגשות אלא תעתודים, אין עובדות אלא מופעות, אין חוקים אלא בלבולים, אין עקרונות ולא ערכין, לא אמת ולא צדק ולא יושר…

– אם כך אין אנו מבינים שירה זו למה היא לנו? – קראו כל המאזינים בפה אחד.

השיב החוקר בריתחה:

– אין אתם מבינים. זהו־זה. אין אתם מבינים. אילו אתם מבינים, למה זה אנכי? לא באו המחקרים אלא לגלות את קוצר הדעת וטמטום הרגש של קוראיהם.

“הן לא תורה השיר, כי נוכל ללמדה איש אל אחיו ואשה את אחותה” –

(“הגנן” לטַאגורי)

א. השירה בימי אבלות

לא תורה השיר, כי נוכל ללמדה, אבל גם לא תורה היא שנוכל לשכחה או להשכיחה לרצוננו. אפילו בשעת חירום, שהחיים הם גיהנום, יש מיתר בלב, שאינו פוסק לומר שירה, ולא עוד אלא שעל אף צוק העתים המיתו הטמירה והכלואה גוברת והולכת. האין זה לפי שהשירה היא יצר קדמון, דופק הכל? כדרך שנאמר תורת חיים, כך רשאים אנו לומר, כי השירה היא תבלין החיים וטעמם. והרי כל זמן שהנשמה בקרבנו הננו ניהנים במידת יכלתנו מחמודות החיים… ואף בימי הרג רב לא שמענו בני אדם אומרים זה לזה: מעשי ידינו טובעים ואנו נאכל, נשתה, נטבול את גופינו בקרני שמש? אולם קיים כנראה הסכם חשאי אצל רוב הבריות, היינו, אצל רוב זה, שהוא בעצם מיעוט שבמיעוט, מכלל האנשים בעולם, שיש לו זיקה לעניני שירה, להתבייש בשיחה על בת השיר בימי רעם התותחים. אלא שגם הפורשים לשתיקה בשנות הזעם אינם יכולים להמלט מן הזמיר, היושב בסתר לב. המעינות באנשים יהמו אף ישירו בכל הזמנים. וכן לא ישבותו גם ברעש ארצות קיץ וחורף, משב רוחות ומשק גלים והשמש תשלח את זוהר קרניה על ערמות הגויות.

ב. נעים זמירות הודו

מת טאַגורי ואין הלבבות פנויים כעת להספידו כהלכה ולגלות מחדש לאור פטירתו את המאור שבשירתו, אולם לא יעלה כלל על הדעת לפקפק בדבר, שבמותו הלך מן העולם זה, שכתר המשורר הלם אותו יותר מאשר את כל הפייטנים שהניח אחריו… כוכבו, שהבהיק לזמן מה באירופה, דעך לפתע ויצא מן האפנה, אבל השירה אינה רוח החיה באפנה. משורר גדול, אפילו בעמדו לבדד לחלוטין, ערער גמור, לא יפול על ידי כך צרור מרום מעלתו. ואילו טאַגורי עוד השכיל להרעיש בשיר היחוד שלו, אם כי לא לאורך ימים, לבבות כל המשכילים שבדור. הוא שר מתוך נפשו אל העולם ועל העולם כולו. הוא שר – בשני המובנים – אל אלהים ואל אנשים, הוא קשר כתרים בפרקי הזמרה שלו לכסא הכבוד ולפרחי השדה. בהיותו חכם המסתורין לא דיבר בגאוה וברחב על עסקי העולם הזה ובאהבתו לבדידות לא העתיר דברי שמצה על תשואות בני אדם ולא הטיף לנזירות. נתברך בנפש הרמונית ועם כך לא הסב את מבטו מן התהומות. ואם כי הוא סח לנו “אין אנחנו מגששים בתהומות חושך” הרי רק תמים יבין את הפסוק הזה כפשוטו. קרוב יותר לשער שזו היא קריאת אזהרה של מי שנתנסה הרבה. והרי עצם שירתו הוא מן ריקוד על שפת התהום, כל השפע הזה של צפרים, פרחים, חלילים, דבורים, נושאי דבש, חלומות, זמירות ומנגינות, הממלאים את חלל שירתו, לא באה לכאורה אלא להגיש לבני אדם צרי מרפא כנגד הצער הנוקב ויורד שבהוויתם, השירה נדרשת אצלו כשילומים על ענות האדם. הוא עצמו בפרפוריה שלו, שהקסימה בשעתה את אירופה הסקרנית, וכת שירתו העוטה אדרת ארגמן, נראו כפורשים עצמם על פני התהום, שמציאותה אינה נעלמת אפילו מן הנפשות ההרמוניות, העשויות ישר ואינן מבקשות חשבון, אם נפשות כאלו מצויות, אמנם, ויהא במנין קטן, בעולמו של הקדוש ברוך הוא. טאַגורי מכל מקום אינו מצטרף למנין קטן זה. רצו לראות בו, לפום שיגרה, את דמות המופת של צדיק הודי החי במעדנות, התגשמותה של השלוה. הזהרו לכם מן הצדיקים הללו, ואפילו אם מקום משכנם במזרח. במזרח שמש, אבל שמשו של המזרח, משהיא יוצאת מנרתיקה, הריהי הופכת את העולם לגיהנום ומוצצת את כוח הסבל. וכלום יש ערך לאיש ששפתיו נוטפות רק מתק? אין גן עדן שתוכו אינו רצוף גיהנום. אף טאַגורי המשורר גן עדן תחת לשונו, המחפה על לב נושא בחובו ענויי עולם… לא נועם ושלוה היו כאן, אלא כיבוש הצער. הדבש נוטף לא מלשונו המתוקה, אלא מתוך לבו המר והכאוב. ובכך כוחו וחילו לשירה, שעשה את נפשו מעבדה להתקין מן המרורים שבה רפואות לזולתו. האם לא זה תפקידה של השירה ויעודה? אם כן היה הוא הפייטן לאמתו. משאתה קורא בשיריו הרי הם שוקקים מעינות נועם, צפרים מצייצות, זמירים יתעלסו, חלילים יחללו והכל עוטה אדרת ארגמן. אפשר לומר בקנאה: כמה שפר חלקו של כהן זה למוזות! אין לו בעולמו אלא תענוגות והוא כולו כחתן. כן, כחתן. אבל גם כחתן דמים. נמנה הוא עם קהל נוגנים מובחר זה, המקשטים עצמם תחילה בעדי עדיים ומנגבים את דמעותיהם לפני שהם עולים על הבמה. יותר ממה שיש להם אימת הציבור הם חרדים לכבוד הציבור. חושם המעודן אומר להם: פצעים ומכאובים יש לישא בסתר, בחדרי לב. אבל הכניסה לחברה מחייבת מאור פנים ומלבושי כבוד. זהו סוד הלבוש המפואר אשר לטאַגורי. שירת השיראים שלו יש לה בטנה של שק האבל או של כלי גולה. (הוא רגיל להעיד על עצמו: לבי נוסע בקרבי). מראה כהן משוח לו, עוטה ציץ ואיפוד, אבל עין רואה תבחין בחגורת הענויים אשר לבשרו. כל הליכותיו הן כשל נסיך השירה, אבל הוא עצמו ממשיל על עצמו את משל העבד, הנושא את השובל של מלכה שירה. ובשביל לעקור כל חשד מלבנו. שטאַגורי היה בן למשפחת השאננים ושטלית שירתו היתה כולה תכלת, צאו וראו מה הוא גופו אומר על אותה תכלת “נשתער על תכלת השמים ונתפסנה לנו בחזקה, הבה נקח לנו את מלוא היקום בסערה”. תכלת שחוטפים אותה אינה שוב תכלת. יקום שלוקחים אותו בסערה כלום יש בו אף טפח השוכן לבטח?

כל עוד המשורר התהלך בחיים ומסכתו עליו ראינו כי קרן עור פניו ולא ידענו כי זהו אור הנערב על נפשו המתעטפת בעניה. מכאוביו נבלעו לתוך שירתו כשם שדיוקנו לאמתו ניטשטש על ידי צלם תבניתו, המקובל על הבריות. אולם עם פורקן כלי החומר ושבירת הקנקן יש לטעום את מלוא טעמו של יין יקר זה. הוא היה משורר בתכלית האמת, אשר רדף מעודו אחרי צבי החלומות, אפשר ולא היה משורר מודרני, מכיוון שהזמן החדש לא חלק עוד כבוד לחלומות ולא הביאם עוד בחשבון חיי הנפש, אם כי הפך אותם לסעיף מן המדע. אולם טאַגורי היה עז רוח ולבו מלאו לצלצל בגונג החלום בתוך עולם של פלדה, שווקים וחולין. הוא כתב זמירות ותהלות בדור של בלדות, פואימות וחרוזי אַספלט, הוא לא התכחש לנושאי הנצח של השירה, שרבים מתביישים בהם בדורותינו, כגון מעינות וחלילים, תכלת ופרחים. הוא משך בחליל השירה כמאז ומקדם. לפי כל מהותו הנהו קדמון. וזאת לדעת: נבדלו משוררים אחרונים מן הקדמונים בכך, שהאחרונים נוהגים בבת שירתם כבאשת חיק בתום כל חדשי הדבש, שמשתפים אותה בכל הצרות הקטנות ובפגעי יום־יום. ואילו פייטנים לפנים התנו אהבים עם השירה כמו עם כלה חמודת לב, שמרוב החרדה עליה ומעוצם קדושת הרגעים אין מסיחין עמה דברי חול ואף אין מזכירים בפניה שום דבר, שעלול לכסות בעננה קלה את שמי האושר, אלא מורים לה מתוך נאמנות ויושר על ירח יקר הולך, על צבא הכוכבים במרום ועל כל מה שיש בו מן ההוד והנשגב בחיים. יש שתי אמתות: אמת הכיעור ואמת היופי, אמת המציאות האפורה ואמת החלום והנעורים. נפטר מן העולם זה ששמר עד זקנה ושיבה את חלום הנעורים אשר יימשכו לעד. ראוי לנו בימים הקודרים האלה לטבול בשירתו. הוא היה חתן שירה. ואין לה מלה החוזרת ונשנית בספריו הנגיניים כתואר “כלה”… לשונו היתה דבש, כי לא תם ירח הדבש שלו עד תום חייו. דיבר אלינו בשפת הפרחים, לפי שפרחים צמחו בלבו. וכך שר לנו ב“אספי פרי” בעברית החמודות אשר לפרישמן מתרגמו: “לבי ירחש כי הכוכבים כולם מאירים בקרבי, תבל פורצת אל תוך חיי כשבולת מים, הפרחים מציצים בקרב נפשי, שפעת כל הנערים אשר ביבשה ואשר במים עולה כענן קטורת בקרב לבי, ונשמת כל דבר וכל ענין פורטת על פי מחשבותי כפרוט על פי חליל”.

ג. בין שירה לפרוזה

קדמה השירה לפרוזה בשלבי ההתפתחות. אדם נער אומר דברי שירה, ילדים רגישים לחרוז. דומה, חוש נעלם לחש לאדם קדמון, כי אין קולו אלא בת קול עליון וכי אין בטויו אלא הד לדיבור מן המרום הקורא אליו. לפיכך חמד את החרוז, המסמל לו את חריזתו של האנושי עם הכוח העומד על גבו ומנצח עליו והוא שנוטע בנו את הבטחון, שאין אנו אלא פיותיו של בוראנו. וכשם ששפה כל צליל משלה יש לו אח, כך כלל הצלילים היוצא מאתנו יש להם אחים למעלה. בעולם התנ“ך הדיבור בא מגבוה. הוא נופל מן השמים, על הראש, לתוך הלב. ועתים כצרבת. אין הדיבור פרי טוב, שאדם קוטפו מעל אילן המליצה, השתול על פלגי תרבות והשתוי לשד מוחות חכמים, אלא הוא ברק ורעם, אוירוליה, היינו, להקת אבנים, עדת מפציצים, היורדת ממרום ועושה שמות בלב ילוד אשה אחד. הדיבור הוא דבר, גשמי, יש בפועל. והדבר אינו מתרחש אלא פורץ כרעש היסודות. אף הנביא הוא שליח, על הרוב על כרחו, כי הציקתהו רוח בטנו, מוכ”ז שבעל פה. הדיבור, שהוא אבן בכליות, קשה לשאתו, לא קל גם למלטו, אין לבטאו וחלילה להשתיקו. אוי ממנו בין כך וכך. כל האישים הנקראים מבקשים ומתחננים: אין אנו יודעי דבור, כבדי־פה אנחנו. והלא נימוק זה למיאון הוא גופו משמש שוט מצליף על שום שאינך יודע לדבר החובה עליך להגיד. ואלא מה? הידענים בחכמת הדיבור דיבורם למה? הם ישכילו את לשונם כך, שאף ידברו וגם לא יגידו כלום. המומחים הללו, מכירים אנו בהם ובמליצותיהם. אולם אתה שאינך יודע לדבר, בבקשה, עלה לדוכן. חזקה עליך שתגיד דבר־מה. קל לנאום נאום, אבל קשה לישא משא. וחזון בעברית הוא משא. ולפי שהעברית חשה בכובד המשא של הדבר ויתרה מלכתחילה על החרוז. בתנ"ך אין חרוזים. משא די לו בעצמו. משא אינו חושק באח. הגויים חרזו ויהודים לאו. הזמירה החרוזית זמורת זר היא בישראל. העברי הקדום שהגיע להכרת ייחוד הבורא לא חיפש עוד בחרוז אישור למוצאה העליון של שפת אנוש. לשונו היתה לשון הקודש, שפת עולמים, לא שרידה, אבל יחידה. השכינה היתה לה רעיה, הצו ממרום לה צוות, ולא חיפשה לה צוותא בדלת וסוגר. בה תהום אל תהום קורא, שדי ידבר בקול, ולא חרוז לרעהו.

ד. קול קורא במדבר

קול קורא במדבר – קול המשורר הבודד, הנביא הנרדף והמדינאי, הרואה בחרדה את האסון הנולד ומזעיק עליו לשוא – כל קול נאמן מוזנח במקרה באה לו הזנחתו או יד הגורל היתה בו? שמא לחשך אדם לומר: מה לי גורל, מה לי מקרה – וכי אין זה היינו הך. למקרה יש פצוי. על מקרה אפשר למצוא תנחומים. מעל למקרה אפשר להתרומם. מה שאין כן גורל – זהו עיוור עיקש. בו אין להילחם ועמו אין להתדיין. ולא זו אף זו. למקרה אין אחראי. אבל כל איש נושא באחריות גורלו. ובכן מסתבר, כי קול שלא הגיע אל מטרתו כשלון גורלי הוא, שיש לזקפו לא במעט גם על חשבונו של בעל הקריאה גופו, שלא השכיל להפיק מקולו אותן הנעימות המלבבות, הפורטות על מיתרי הלבבות. נוח מאוד להעמיס את כשלונותינו על גורמים שבזולתנו, אבל אין ברירה: חייב כל נכשל למצות גם עם נפשו את חומר כשלונו. משורר, דרך משל, אפשר שהוא נעלה על בני זמנו, עמוק מהשגתם, נשגב מבינתם, טעמו מעודן לאין שיעור מטעם הציבור וקולו זך ורך משל קול ההמון, אבל לא ייתכן שבעל נפש עשירה לא ימצא בעצמו איזה צד שווה, איזה קו חיבור, עם כלל הבריות. אם אמנם עשיר גדול הוא מן הדין שיגלה בתוך שפע בבותיו גם ניגון מקשר עם הקהל. ואם חיפש ולא מצא אשמתו בראשו, בלבו, בדפקו הממרה המובדל לחלוטין. מי שאינו מובן כלל ועיקר ישב בדד וידום ואַל יתרעם. ואילו פרנס הציבור, שצועק ואינו נענה, קל וחומר שהוא צריך לפשפש במעשיו ובצעקתו. שמא דבריו אינם מתקבלים על לב אחרים הואיל ואינם מקובלים כל צרכם עליו עצמו. שמא אין בו די אמונה ובטחון בצדקת תביעותיו. אין כל ספק: יש נרדפים על לא דבר, יש נגזלים שאין אוון בכפם, אבל אין נגזל ונרדף, שיכול להעיד על עצמו: חף אני גם מהרהורי עבירה ואף כל כוונותי, טהורות הן. והרי בעולם השירה וההטפה המוּסרית הכוונה הטהורה קודמת לכל. ובכן, קול קורא במדבר חייב לבדוק עצמו, צלילותו, נעימתו. פלוני טוען: כלום איני מדבר בהגיון? כלום איני פועל בצדק? אבל לא די בדברים נכונים ובמעשים טובים בשביל לזכות להשפעה. לא נקיון כפים ונקיון שפתים בלבד עושים את האדם מורה ומחנך אלא קודם לכל נקיון הלב. קול קורא במדבר הלבבות, שמא יוצא הוא גם כן מתוך מדבר לב. מה שאינו מעורר הד חזק סימן לו, שלא הובע מתוך התעוררות חזקה. כעת מרובים רבים, הפותחים את המגילות העפות שלהם מלפני עידן או פלג עידן ומורים לנו, ששם כתובים מפורש דברי נבואה ואזהרה על הקורות הממשמשות ובאות. הם הזהירו ואחרים לא נזהרו. מסתמא לא הזהירו כהלכה. הם אמרו את דבריהם. ולומר אפשר הכל. אבל שאלה היא אם אמרו מתוך החום הדרוש והתום המתאים ואם אמרו את דברם בצורה הנשמעת, אין טעם ולא כדי להתאונן על מי שהוא זולתנו אלא על רוע מזלנו. ומכיוון שהמזל הוא לא רק עור אלא גם חרש ואינו שומע כלל את טענותינו עליו הרי שבדרך כלל לא כדאי להתאונן. מזלו של אדם הוא כוחו ויכלתו וסיכום תנאי חייו, שהוא שרוי בהם. הקול החזק נושא עמו גם את הכוח המשנה את התנאים.

ה. הערה דרך חרוז

עברתי על יד בית שאנן

ושמעתי קול תוכי רענן

חוזר. רשע היה המן!

קול לא שוקי

ולא המוני בוודאי

ומסתמא גם ישר וכן,

אף על פי כן

אין זה קול שדי.

ואם כי רבן הכרוז אינו ארכן

ולא חלילה גמגמן

ואף כוונותיו רצויות

לגרום נחת רוח לבריות,

כגון להצילם מן השעמום,

ועמלו אינו לריק,

בשגם הוא השיג

בניבו את תכלית הצמצום,

הריהו בכל זאת במחילה פטפטן.

אמנים רבים לדורותיהם נתחייבו נזיפות על שום פרישותם כביכול ממתן בטוי למאויי הדור וללבטיה של התקופה. תולדות האמנות שופעות אלפי דוגמאות של מיאון מצד ברוכי־כשרונות להזקיק את כוח־יצירתם לתופעות, שצוינו בשעתן כעומדות ברומה של השעה וצווחות ממש: “דרשונו!”. צווחו מעשי החיים גופם וצווחו העושים במפעלים האלה וצווחו המעשים את העושים, המארגנים כביכול את החיים ועומדים מלמעלה ומבקרים ומסדרים את הענינים: “הנה לכם נושאים טריים ומפרפרים, המצפּים להתגלם בדמויות; הרי לכם ערמות של חמרי גלם, שיש להטיל בהם צורה: הרי והרי”… אולם הנתבעים עמדו במרים או בתלישותם, כפי ההגדרה המתהלכת בימינו, וכאילו גזרו על עצמם, לפי השגת רבים, הרשות ועוורון לגבי קולותיהם ומראותיהם של החיים החדשים. צ’כוב לא נענה לתביעה, שהמבקרים מררוּהו בה. דוסטויבסקי נלחם בשצף־קצף עם בעלי הדברים, שביקשו לשתף את עצמם לעבודת יצירתו כמתן נושאים ובהוראות על חומר מתאים. גיתה, פלובר, פרוסט, אנטול פרנס ורבים אחרים לא הטו אזנים ללחישותיהם של יועצים ולא ניאותו לשלוח ידיים בשביל לגרוף בהן מביזת השעה ממה ששוטף על גבי השטח וכל אחד מהם חתר דווקא לתוך העומק של חויתו האישית, שלאחר שנמצא לזו בטוי כמעט פרטי הפכה בדיעבד לחוית הדור או התקופה. כמו כן אפשר לציין כמעט ללא פקפוק, שהרוב הגדול מפייטנים אלה, שהעמידו את יזמתם הרוחנית מתוך כוונת מכוון מלכתחילה לשירות הצבור לא זו בלבד שהתנכרו לאמת היסוד של עצמם אלא שהחטיאו גם כן את מטרתם החברתית. סופרים חרוצים, האוהבים להתקהל ולהתערב בתוך החיים ממש עד כדי לשמש לבלרים רושמים של עניני השעה ואישי השעה, הרצים ממוסוליני לסטאלין למלך מצריים, מוינה לספרד וממוסקבה לניו־יורק, מקידוש השם של שנת ת"ח לעמק יזרעאל ומשם לבירובידג’ן, והם עושים הכל בדרך ריפורטג’ה ומונטג’ה וגם לא בלי שמינית שבשמינית של שנטג’ה, מצוים בשפע בזמננו וחלילה להללו שיתעלמו מאיזו תאונה או התרחשות שיש בהן משום אקטואליות. הרי שאין שדה־החיים מוזנח כל עיקר ממשוררים. ואם כך אין להבין מה טעם עומדים רבים בשעריהם של מדורי הבקורת ומורידים אגלי דמעות על השכינה שנסתלקה מן היצירה העברית בארץ־ישראל בפרט? איזו שכינה? זו הרפורטג’ית?

החיים בכלל, וחיי הארץ בפרט, מפרפרים. אבל אין כל הכרח, ואף לא צידוק אמנותי־מוסרי, לחלל את הפרפור הזה בעשיית מטעמים “אמנותיים” ממנו ולאלתר. מה שמונח על גבי השטח הרי נראה הוא לעין כל ואין צורך לחזור עליו בשיר או בספור המעשה. ומה שגנוז בחביוניה של התנועה ושל האנשים הנושאים אותה אינו נדלה על נקלה ולא לאלתר; ואם יבוא אמן אמתי ויוציאהו ממטמונים בטח יצעקו תבעני האקטואליות, שאינו אקטולי. סבורני שחורש האדמה עושה עוד איזו מלאכה בשעת חרישתו עצמה: הוא חי רגשות או הוגה מחשבות או זוכר זכרונות, המוּנחים על גבי קו מקביל לפעולתו בשעה זו. ואם כן רשאי אמן לתת רק את המגביל ולא את החרישה עצמה. אבל כל מי שאינו מתחיל את ספור המעשה שלו מפורש, שפלוני האכר או הפועל עמד וחרש או התקין כלי ומי שאינו מספר על מעשים, הריהו מוחזק תלוש. לא מלאכתו של האדם קובעת את מהותו. ולא חמרי המלאכה של האמן טובעים את ערכו. הסיוזשט המענין משמש על הרוב כסות־עינים לריקניות שבתוכן. אנינות הדעת מחייבת, כמדומה, סלידה מסיוזשטים מענינים ומתיאור תאונות, המנסרות בדעת הקהל של השעה האחרונה.

ודאי לא מתוך עקשנות סתם או מחמת אדישות וחרשות להמולת החיים מסביב מסרבים אמנים ישרי־מצפון לגלגל את קולם לכדי בת קול של המעשים, ואפילו המעשים למופת, של המעשים החלוציים, הנעשים בתוך חללה של התקוּפה. תכליתו של האמן לא לשמש בת קול אלא לחדור בנאמנות עד שרשי קול עצמו. כיוצא בזה לא לשם שמים בלבד מתכוונים כמה מן המשוררים והמספרים, המטילים לעולם את הדגש החזק ביצירה אמנותית על זיקתה לצרכיו של הדור. האקטואליות עשויה לחפות על איזו דלות נפשית, על מיעוט השגה בכלליותו של הטבע האנושי, שאינו משתנה ביסודו בתמורות הזמנים והמשטרים… יש בכוחה של האקטואליות להעניק דרכיות לתוך מלכות האמנות לרבים מאלה, שאינם ראויים לכך מצד כשרונם בלבדו… במה נבדלים מחברי ספורים עשירים באפיזודות מסתם מספרי־חדשות? נושא מכתבים גם כן עושה שירות מרובה לקהל, אפילו אם אינו מסוגל מפאת מיעוט השכלתו לקרוא בלשונם הנמלצה של רבים מן המכתבים, כל שכן לא לחברם… אמנם, אפשר לכתוב רומן היסטורי, שיהא כולו שופע סיוזשטים מתוך השעה האחרונה מעל גבי השטח העליון שלה, שטחי כמותה, אף על פי כן מן הרצוי, כמדומה, שינסה כל מספר את כוחו בתיאור איזה פרשה היסטורית, ובלבד להתלש במדת מה מתוך חלל החיים השטחי שלו ולהתרומם מעל הרחישה בתוך החיוניות התחתונה, שרבים מאתנו כל כך מתגעגעים עליה. מה האהבה הזאת לזחילה? ומנין התאוה הזאת לאלה שעומדים במערכת החיים ועושים אמנם בבנין הגדול, שמיד ולאלתר יעמדו אמנים־צלמים כנגדם ו“יחטפו” מעליהם כל תנועה והעויה שלהם, בשביל לבטא ולגלם אותם? שאם ככה הרי הללו יהיו נמצאים כל ימיהם מול הראי, הבלש שלהם? האמנם יפה קול חנפנים ומפייטים למלאכת הבנין?

האמנים הללו העומדים מוכנים ומזומנים לשירות התקופה – כמה יהירים הם בסתר לבם, שרואים את עצמם שליחי צבור ראויים להתפלל לפני “עמוד” הכלל דווקא. הרי הם, לפי השגת עצמם, ממש וממש “עמודים”. הם מעידים על עצמם, שכוחם יפה לשמש פה לקהל. עד כדי כך? והרי קיימת תפלה לבבית “הנני העני” ו“יראתי בפצותי”. מילא, אדם בא ואומר, שבדעתו לספר על עצמו, על אני אחד, על “קטנתי” זה. אפשר שיזכה לשעת רצון, שבה יסיר איזה לוט מעל עצמו, שיבטא משהו מתוך הנבכים שלו. אבל הם, ענוים שכמותם, נעגים לבטא את מאוויי הדור, את סערותיו, לבטיו, גבורותיו, מפעולותיו דווקא ודוקא. איזו יהירות! שליחות רמה כזו ואמונה רבה כזו בכוחות עצמם. ההיחלצות הזאת, המייחסת לעצמה את הכשרן והיעוד לשמש פה ולתת ניב ולהלביש דמות ולגלם ולפרש וכל כגון זה, שיש בה כביכול רק משום שירות לכלל, וגם נאמרת היא לכאורה בשפת ענווים – מי אני ומה אני? איני אלא שמש לדור! – אף על פי כן דוקו ותמצאו, שתוכה רצוף יהירות יתירה. דבר קטן להיות שמש לדור שלם? ולא השם קובע. אין שמש אלא שם תחליף לכהן. ואין דור אלא מספר יחיד מדורות. יבוא מי ויאמר “בטוי השעה” – לכאורה צניעות יתירה. אבל מיד לכך הריהו מוסיף ואומר “שזו היא שעה גדולה”, “שעה היסטורית”, “שעת הכרעה”… דייק ותמצא: כל מי שמצמצם לכאורה ותובע מאתנו לרדת מעל “העולמות העליונים” ומגלגל לעג בפירוש על הזיקה לנצח ולקוסמי, הריהו מבליע תוך כדי דיבור שבחים וקילוסים לגודל השעה, המורמה על נס כנצח בזעיר אנפין כביכול. וכאן שאלה: מה טעם לרצוח את הנצח בשביל לשכן במקומו שעה גדולה שהיא בחינת נצח? אם קוסמוס בזעיר אנפין מדוע לא קוסמוס ממש? אם דבר מה שהוא בבחינת, מדוע לא אותו הענין הגדול בעצמו, הוא־הוא, הענין? ואם שעה היסטורית מדוע לא דברי ימי האדם בכללם? ואם דברי ימי האדם, מדוע לא דברי האדם בלי התיווך של ימי.

חוש נאמן לוחש באזניו של האמן ישר־המצפון: שום מאורע אינו מתקפל כולו בתוך תחומי השעה האחת. לא די להטות אוזן להמולת החיים, אלא יש לחסר מתוך ההמולה הזאת את מה שיש בה מן הצווחני ביותר, לעמוד על ההמיה שבה, בשביל להגיע לקול נפשם של החיים. רוחו האמיצה של איש הרוח ממריאה לעילא ולעילא מרוח הדור והתקופה. ורק עצלנים או פחדנים מתחבאים תחת כנפיה של רוח הזמן. כל הסוגד לשעה הריהו בעצם מתכוון לפרוק מעל עצמו את כובד האחריות, את עומס משא נפשו. הוא קושר קשרים עם כוחות חוץ וקושר כתרים למי שהוא שררה לו. והוא מגיע סוף סוף לידי חנפנות גלויה. שכן שעה, תקופה ודור לעולם אוהבים דברי חונף. הם נותנים מחמאות ותובעים לעצמם את תמורתן. כל השומר על חירות רוחו ועל כושר מעופו על כרחו מצדד את עצמו מבני דורו והלאה.

אחד מפתוייה של היהירות להחדיר בבני הדור את ההכרה, שהם חיים בשעה גדולה בהיסטוריה. אמנות זוטא נאחזת בחשק רב בתחבולה מטעה זו. משאדם ננס מתרכב על גבי זמן־ענק, הרי כאילו אף הוא משתרבב עד למרום, וגידול במפתיע זה זורע בו ובאחרים אשליות של גדלות ופוטרו מחבלי שכלול והשתלמות, מחיטוט ומליטוש, מתעמקות ומזיכוך החומר וליבונו. אותה שעה יוצאת צווחה מפי בורים והדיוטות: “עברה שעתה של העמקנות! פסקה האפנה על ענינים שבתוכן! אנו חיים בדור שאין לו פנאי לצלול לתוך חויות! אנו אין לנו פנאי… אנו עושים הכל מהר… מהר.. אנו ילדי חיש חיש…” ואם אין לכם פנאי מניין לכם הפנאי לכתוב ספורים ולחבר ספרים? ואם אין פנאי לקורא לקרוא מניין יהיה לו פנאי לקרוא דווקא את חבוריכם, שנוצרו מתוך אין פנאי? ומה טעם אתה, דווקא, סופר נכבד, כותב את מגילת החיים המענינים ההם, שבה מסופר על חורשים וזורעים וקוצרים ובוצרים, מדוע לא תיכתב המגילה הזאת על ידי העובדים עצמם, ואתה להיפך תהיה ממש בתוך העובדים אם עצם הכתיבה או עצם תיאור חויותיו של פרט אינו נחשב כעבודה?

אין אמנות אלא פרי שיר היחוד. היא שירו של היחיד, הקיים כחטיבה לעצמה בתוך הצבור ובתוך תוכה של הקבוציות. אין זכות קיום לקבוציות באם אין זו בנויה על יסודות היחידים המכירים בהויתם היחודית חמריה של האמנות הם המדוים האנושיים, זאת אומרת, החויות, שכל חויה היא כאב. והכאב לעולם אישי הוא… האמנות שותה רק מימי־תהום שבנפש. אפקיהם של כל החיים הגדולים והקטנים, הפרטים והקיבוציים, החברתיים והמדיניים, באישי. שורש הכל בפרט, ממנה מתחילה הנביעה. והואיל והאמנות חודרת לשרשים הרי היא תומכת לעולם את יסודותיה בפרט, ביחיד וגם בצבור בה במדה שהוא מהווה כלל יחידים. מחקים יפה להם לשאוב מעל גבי השטח העליון, מהזרמים שעל פני החלקה של השעה האחרונה, מתוך הקבוציות הרחבה. אולם מקור החיים בטפות הראשוניות, הבודדות, הנוזלות מן המעין, החבוי לעולם בתוך הסתרים. אומרים: “צריך לקחת מן החיים!” אבל יש גם חיים שאובים, מיסוד החקוי. לא רק פסיכולוגיה היא עתים מלאכותית, אלא יש גם ביולוגיה, שהיא מיסוד הזיוף או מכלי־שני. אפשר לומר, שהחיים מחולקים לגושים של כשרון ולגושים מחוסרי־כשרון, לחטיבות של עצמיוּת ולשטחים של חקוי ופשרנות. חייו האמתיים, הממשיים, העצמאיים, של האדם מתרחשים בתוך פרטיותו ובה במדה שהוא פרטיי אפילו בקבוציות ולא בשום פנים משהוא מתבולל בתוך ערב רב, משהוא מטשטש או מיקטע בדמותו. החיוני כולו שופע במסתרי הגויה, בורידי הדם, במכמני הנפש, במעמקי ההגיגים והמאוויים, בשפוני טמוני החלומות. צריך לחפור עמוק, לרדת לתוך הגנזים. וכל מי שאומר: מה יש לחפור? הכל מונח על גבי כף היד. אפשר לקחת מהתאונה, מהאפיזודה, בסיוזשטה, הכל הוא בתכלית הפשטות, הריהו לא רק בין הפשטנים, אלא על הרוב גם מן הבלבלנים והזייפנים…

האמנות אינה מחפשת את צידוק עצמה בתיאור עובדות. היא גופה עובדה. כל מה שצולע בתוכן רעיוני ונפשי נוטל לעצמו את האקטואליות לחפות בה על מערומיו. אולם כל אמנות היא אקטואלית ממילא, בשרשה, מעצם טבעה. שכן היא מה אומרת? כל מה שהיה יהיה. כל ההווה נצחי. כל הטירדות והדאגות קיימות לעד. אף חולשותיו של האדם, אף פגמיו, פשעיו ושגגותיו אינם בני־חלוף. הכל הוא טבע, נצח, עולמיות. החיים הם ים גדול ומקריהם אינם אלא בועות קצף. יש להסתכל במשחק הבועות על מנת לחדור מבעדו לתוך המצוּלות. אבל באין ענין במעמקים מה טעם וערך לתיאור מירוצם של הגלים? התאונות לעצמן נוגעות רק באלה שאירעו לגופם. דרך משל: תיאור שריפה של רובע בעיר נוגע לכל גרי הרובע. יתכן שמי שהוא יתאר שריפתם של כרך שלם או של מדינה שלימה והתיאור הזה לא יהא נוגע אלא לתושבי הכרך או המדינה. דוק ותמצא, שיש משהו פסלני באמנים, הבוחרים נושאים מתוך השריפות והאסונות של עמים ומדינות דווקא. רק בן בלי שם זקוק למכתב־המלצה, שהוא ממשפחת נשרפים.

עיין בדברי ימיהם של פרנסים וראה אם יש ביניהם עניו כאמן. כל תופש־משרה, גדולה או קטנה, בשדה־השלטון, כל לובש מדים רם או נמוך, כל מנהיג מוסמך או משתלט, צועד קוממיות, תקיף־דיבור, עוטה גאון הבטחון במעלת תפקידו, מוחזק בעיני עצמו כאיש ההולם לחלוטין את מקומו, שאין מתחרה לו. ואילו מטבעם של אמנים מבני העליה להיות מפשפשים ברובי הזמנים בערך פעולתם, במעלת כשרונם, בטיב הקו המדריך שלהם ובעצם יכלתם. ויש כאלה שספיקותיהם והיסוסיהם לגבי ערך הטוב והמועיל שביצירתם מגיעים אצלם עד כדי כפירה הגורמת לשיתוק מפעלם. סתם אמן הוא ביישן ופקפקן. מתהלך כנכלם. עמוס מוסר־כליות. לקוי באי־סיפוק. נתון בחביון ישוּתו להרגשות דכאון ולביטול יש עצמו. כל אימת שמנצנץ בקרבתו כוכב חדש עולה בספירת פעולתו מיד הוא נדמה לעצמו חייב שקיעה לשם פנוי מקום. וכמה מרובים המחוננים שאינם מעיזים להזדרח במלוא אורם מחמת יראת הכבוד מפני בן־סמך גדול שקדם להם והריהם מצפים בהתאפקות שקטה לתוך התגלותם, כדי שלא לערבב שתי זריחות כאחד, או שהם ממוגגים לגמרי את אישיותם בתוך האש הגדולה של אהבה למוריהם ולרבותיהם של הערצתם אותם.

לא שמענו, כמדומה, מעשים רבים במלכים ובשרים, שהסירו ברצונם הטוב את כתריהם מעל ראשיהם על מנת להעשיר בהם אחרים, שנמצאו ראויים יותר מהם לאותה איצטלא. או שפרשו מחמת איסתניסיות משרביט המלכות. או שהגיעו לידי הרהורי תשובה בדרך ההנהגה שלהם. או שהחליטו לצמצם מקצת את סמכותם. ואם יש צורך, להקטין כל שהוא את תחומי שלטונם, לשם שלום העולם או טובת נתיניהם. גבאים ופרנסים אינם מצויים אצל חשבון־הנפש, גבורי השלטון אינם נותנים לצל־ספק רשות כניסה לתוך סרעפיהם. מעולם לא אמר קיסר: די לי בפחות מכדור הארץ כולו. ושום מלך בחסד חרבו או ירושתו לא הטיל פקפוק בכשרונו להעניק אושר לנתיניו. כל זמן שנבוכדנאצר לא נתגלגל לתבנית שור לא הסכים לחלק אפילו מקצת משלטונו עם בנו. שלמה המלך לא פסק מלצווח: “אני שלמה!” שאול, שבא מעם האתונות למלכות, מכיוון שישב שנים מועטות על הכסא, כבר נכנסה בו רוח רעה לייחס לעצמו גאון ולרדוף מתוך קנאות בחרבו כל מי ששגעונו מתח עליו צל חשד בהתנקשות על הכתר, כאילו מלכות ישראל מורשה היתה לו מששת ימי בראשית. פרט לגוטהמא בודה, שרוח חוזה ופייטן, מעטים כמוהו בדורות, נוססה בו, הרי כל יורש־עצר מקבל את כל יתרונות המורשה כמגיעים לו בגזירת המזל הקדמון. “שלי הוא העולם” – הרגשה זו ממלאה את כל השליטים, שרכשו לעצמם את מעמדם בכוח אגרוף או בזכות אבות.

כנגד זה כמה מרובה מדת ותרנותם של שרי־השירה ורבי־האמנות בכל העמים והדורות. לא זו בלבד שהם משלמים על הרוב כופר רוח היצירה בחמודות העולם הזה, אלא שרבים מהם היו מוכנים בלב ובנפש להרים את הכתרים מעל ראשיהם על מנת להגישם לחשובים מהם, לפי השערתם, במעלה זו. משדרך כוכבו של בּיירון פרש ולטר סקוט מן השירה, שהיתה שעשועיו לשעבר ואף הנחילה לו תהלה, בהצהירו: “השכל הישר גוזר עלי להוריד את מפרשי מפני רום גאונו של ביירון. הייתי בעל מדריגה במקצוע זה ולא מן הראוי לי להגיע לידי כך, שאהיה להבא מפחוּתי־המעלה. הנני מודה בגלוי לב, שאיני מגיע לקרסוליו של ביירון”. בניגוד לשועים גדולים וקטנים, התובעים לעצמם, החל ממלכי מצרים, מצבות פאר ואנדרטאות־אל־מות על קבריהם, מסתפקים גדולי האמנים, במלכות הכתב והצבע, בנפש, שעשו לעצמם ביצירותיהם. קיטס, פאר השירה האנגלית, ציוה לחקוק על מצבתו את המלים: “פ. נ. האיש ששמו חרות על פני המים”. נפוליון על אי־השדים יזם תחבולות שטן להשיב לעצמו את השלטון על עמו ועל העולם, שבדמיהם רחץ את פעמי רגלי צבאותיו. ואילו ויקטור הוגו הנערץ בארצו, גזר על עצמו מרצון גירוש ממולדתו האהובה עליו על אי מבודד רחוק, שבילה בו עשרים שנות חיים, על שום שלא רצה לקבל עליו את מרותו של שליט קטן, ממגר חופש עמו. וולטר, בעל שם עולמי, ערך קרב עם כל תקיפי דורו בשל עוול שנעשה למשפחה אחת בטולוזה ובכך קלקל את יחסיו הטובים עם הבריות. שניהם, גם הוגו וגם וולטר, עמדו בנסיון הקשה מאד: להחליף מעמד של כבוד ועושר בגירות, שיש עמה גם ירידה חמרית וחברתית. איש לא קישר מזמורי־תהלה לבן תמותה דומים לקילוסים, שהעניד היינה לראש גיתה, אם כי שוכן אולימפוס זה, שפיזר שבחים לקטני־כשרון רבים, נהג חומרה של בזוי לגבי מחבר ה“רומנצירו” דווקא. ואף על פי כן התרומם היינה הנפגע לידי חוסר־פניה, שרבים מגדולי בעלי־המוסר לא הגיעו אליו. גודל לבו ונדבת רוחו של אותו פייטן, שיצאו לו מוניטין כאיש ריב ומדון, מתפרשים לפנינו במילואם מתוך דברי ההערכה הנרגשים, שהקדיש לברנה יריבו בספרו “לזכרון של ברנה”, ספר נעלה בזוך הרצאתו ובטוהר שיפוטו, שעל כל שורה שלו שפוכה רוח האמת העליונה. וכה יאמר הפייטן היינה על האיש, שלא נרתע מלגרום לו בקולמוסו בזויים קשים: “ברנה – אגם בהיר, בו משתקפים השמים וכל כוכביהם. רוחו של ברנה שטה וטובלת שם כברבור נהדר, המנער מעל עצמו בשלות השקט את כל הגידופים, שבהם ביקש האספסוף ללכלך את נוצותיו הלבנות כשלג”. ניתן נא לרגע את דעתו על כך, שבעולם השררות משתמשים בתחבולות־פולמוס שונות מזו ואין דעתם של המתנצחים שם מתקררת עליהם עד שאינם מתיזים את ראשיהם של בעלי־הפלוגתא שלהם, כדי שנבין, כמה נדיבות נפש נחוצה, שלא לסרוט אפילו בקצה הקולמוס את האויב מאתמול. כימי דור התחרו שני מאורותיה של סקנדינביה – איבסן ובירנסון – בשל זר הדפנים של מולדתם עד שפרץ מפיו של האחרון הוידוי: “איבסן הנערץ, לך הכתר, אתה הראשון במעלה!”. איבת שנים, שהתרגשה בין טולסטוי וטורגניב, שני בני־עליה ברוסיה, שנכווּ איש מחופתו של חברו, נסתיימה בכרוזו המפורסם של מחבר “כתבי צייד”, שפרץ מפיו מעל ערש מותו, מעין צואה לדור: “ליב ניקולייביץ טולסטוי, סופרה הגדול של רוסיה הגדולה!”. ליסט, מנגן ומחבר מנגינות, מהולל ברחבי אירופה, כותב באגרתו לווגנר, וההוא אז עודו אברך, עלום־שם כמעט: “כשם שכולנו משתחווים בפני הדר גאונם של דנטה, מיכל, שכספיר, ביטהובן, כן הנני מרכין את ראשי בפני רום גדולתו של ריכרד ווגנר, שר הנגינה”. בודלר, אביה של שושלת שירית חדשה, שהשקיע עמל רב בליטוש כל ניב מבתי שיריו, הקדיש כעשרים וחמש שנים מחייו, בהן שנות רעב, לתרגום ספוריו של אדגר פו, הנערץ עליו, עבודה שנעשתה על־ידי המתרגם בשקידה מרובה, ללא סכוי לתשלום. דיטליב פון לילנקרון, פייטן בודד, שקוע בשרעפי יגון ובחזות קודרת, שמט מתוך קריאות “הידד” ו“כה לחי” ו“מתוך לב שלם” מעל ראש עצמו את כתר השירה וענדו באהבה ובהערצה על ראשו של ארנו הולץ. ובאגרת, שנשלחה להולץ מאת חברו אוסקר ירשקה, סופר לא ידוע לרבים, נאמר: “די לומר לך, חבר, כי אני הממועך, הממורט, המדוכדך, השבור, הרצוץ לחלוטין, מרגיש את עצמי עכשיו במיוחד כנגדך אפס גמור, תולע מתפתל, פסה אחרונה של מטלית קרועה”. וכה כותב סופר יפה־לשון וזך הרעיון בישראל, א. ש. פרידברג, לרעו אברהם מאפו, עם קבלת הספר “שלל צבעים”, פרי־עטו של מאפו: “אך זאת להגיד לך, כי מאז בואו אלי רפו ידי ורוחי קצרה. לא אעיז עוד בנפשי למשוך בקסת ורעיוני כולם כעשן מארובה ביום סגריר בשפל ירחפו מבלתי יכולת להרקיע לשחקים, ששם חוג פעלך, שם תופיע אתה בהדר חזיונותיך היקרים, ואיך אעיז במעוזך להעפיל עלות אחריך ולעשות כמעשיך? כי אזכרה שמך ידי ורוחי נוע ינועו, יחלשו ויגועו מרוח כביר אמרי פיך, כאור נר ידעך אם יקרבוהו אל להבת שלהבת” (ספר הזכרונות, חלק א' עמ' 215. א. ש. פרידברג. ורשה. תרנ"ט).

“אייכה, מיכה יוסף? – יקרא מרדכי צבי מאנה ברון נפש למיכל, אחיו הבכור בזבול השירה העברית. אליו ישא הצעיר את עיניו ברחשי הערצה לבלי מצרים – איכה עתה לן בצל שדי? מי יתן לי רוחך הכביר ואלך כמוך בנתיבות אל מות! יהי מה יהי אם רחבי חלד מעוני שמים או מצרי שאול לי נכונו פניך ילכו עמי והניחות לי. רק בהפרדי ממך אריגש כי לבי ובשרי יחמו וינהו אחריך” “איכה אחי?” הוא הקול המתהלך על דפי כל מגילותיהם של הפייטנים, שכל אחד מהם קורא לאחיו הבכור ומחפש אחריו להישען עליו. וזוהי מהותו של המשורר: הוא לעולם האח הקטן, שמי שהוא גדול ממנו איבד אותו בתוך הישימון העולמי והוא, הנאבד, אובד־הדרך, מצפה לגואלו, צפור בודדת על גג חיכי תמצא שהיא תתיהר בעיני עצמה? כל שכן שתתחצף להיות מנהיג אותה בירה שעל גגה מצאה לה מקלט מעט? האם לא משום כך שופך פייטן את רגשותיו בחרוזים, שיהא אח לכל פסוק, ואף בונה הוא אותם בתבנית בתים, המסמלים דבר, שהמשורר חסר אותו? מתוך ענוות חן, שסודה בתביעה חמורה מעצמו, רשם דה וינצ’י את הטורים האלה: “משראיתי שאיני יכול להשיג שום חומר בעל ערך תועלתי, מאחר שהאנשים שנולדו לפני כבר סיגלו לעצמם את כל הענינים התועלתיים וההכרחיים, הריני לנהוג כאותו בר־נש שבא מחמת עוני אחרון ליום השוק והריהו מושך ונוטל כל אותם הדברים, שאחרים ויתרו עליהם מפאת אי־חשיבותם. ואני אשים את הסחורה הקלוקלת הזאת, את הפסולת הזאת, על גב בהמתי התשושה ואנוד עמה לא בכרכים אלא בכפרים עניים, ואקבל בעד החפצים את שכרי כערכם” – פסוקים, החדורים הכנעה אמתית והשתפכות נפש כנה, שלא שמענו אותם מפי שום שליט, מדריך, או מחוקק והראויים לשמש דברי התנצלות לכל אמן על גבי שער חיבורו. מכיוון שאין כמעט אף אמן אחד בתולדות היצירה הרוחנית, שלא ביצע את מפעל חייו מתוך הכנעה פנימית ורגשי נוחם. ומה תימה אם רבים מהם נכנסו לתוך הפומביות במורא, לאחר היסוסים מרובים, ורק בתוקף עידודים. אישורים והסכמות, שניתנו להם מאת בעלי־סמך? (נשער לנו אילו היה נפוליון או איזה רוֹדן אחר נחבא אל הכלים, כפי שנאמר על שאול ומצפה לכך שאשלי רברבי אחרים יתנו לו סמיכה ויגישו לו כתר המלכות: “בבקשה, התעטר!” אם היה מגיע לשלטון בזמן מן הזמנים!) או שיצאו מתוך היכל האמנות מיד או מקץ זמן־מה לכניסתם, ואפילו לא יצאו אלא התחמקו בחשאי־חשאין, משגברו עליהם הרהורי החרטה בשל שימוש בתגא שאינה הולמתם? מבחינה זו יש ענין מרובה בהרצאת קורותיהם של אמנים במהלכם אל מפעלם וממנו אל הפומביות דרך חבלי הספיקות והחיבוטים הנפשיים, אחרי מאמצי נזירות מן המקצוע, נסיונות של גניזת חבוריהם, קריעת בדיהם ושריפתם (כגון גוגול, שהעלה על המוקד את החלק השני מספרו “הנפשות המתות”, לאחר לילות נדודים וחדשי יסורים). וכפל ענין לנו בפרשת הקרבן, שנתגוללה לפנינו בחיי רמבו, העלם הגאוני, נסיך השירה הצרפתית, שהגיע לשיא תהלתו בשחר נעוריו ומיד לכך מיגר את דוכן־הרוממות, שנעמד לכבודו בידי מעריציו רמי־המעלה, ופרש מהיכל המוזות והפליג על ערבות אפריקה, לחיות שם חיי עמל ושממון, יגיעת בשר ועקרות־רוח, להקבר חיים בתוך חולות השרב תחת שמי תלאובות ולקבור שם את כשרונו המזהיר, שחונן בו מאת האלים. אין מעשה־נזירים קודר ומגילת־סיגופים מרעישה יותר ממסכת חיי רמבו, בכתתו את רגליו אחרי חמורו תחת שמש אפריקה הלוהטת, עמוס על גביו שקים ממולאים מטבעות מתכת, צורבים את בשרו, דמי הפדיון מאת הילידים הפראים בעד מרכלתו, שהיה מוכר להם תחת לשמח את לבם של יקירי פריס בחרוזי־הגביש שלו, שאפילו בכמותם המועטת הנחילו לו שם עולם. על שום מה עזב ברוך־אלים ואהוב־טרקלינים זה את תענוגות פריז ותשואותיה, את קריאות ה“הידד” של מעריציו המרובים, את עתידו המפואר, והלך לנוד במדבר, אם לא שרגש־הנוחם לא נתנו לקבל שבחים בעד פועל ידיו, שלא זכה בעיניו? מפני אימת מצפונו ברח ענוותן זה, שבחובו קנן המחמיר הגדול. זה המצפון, שאילו קורטוב ממנו היה שרוי בלבותיהם של שליטי העולם לא היו חיינו נהפכים לגיהנום. ולא עוד אלא שרוח של שירה ופיוט היתה מרחחפת על הליכות אדם ועם.