פרק ביניים: יְקִיצָה    🔗

החמה של חודש יוני בקעה בחמש שעות שלאחר הצהריים וכיוונה את אורה לאותו המקום ששם נטתה המדריגה הרחבה דרך צוהר־הגג הרחב המאיר את האולם הגדול שברובין־היל נטייה הצדה; ובתוך רצועת־נגוהות זו עמד דזשון פורסייט הקטן והוא לבוש תלבושת־בד כחולה. שערו ועיניו התנוצצו, אלא שמצחו היה מקומט, משום שהיה מעיין באותה שעה כיצד ירד מעל המדריגה בפעם האחרונה הזאת מהמון הפעמים שקדמוה, בפעם האחרונה הזאת קודם שאבא ואמא ישובו במרכבתם הביתה. לדלג מעל לארבעה שלבים בבת אחת ודילוג אחרון מעל חמישה שלבימ? מעשה ישן נושן! להחליק מעל למעקה? אבל כיצד? כשהוא מוטל על פניו ורגליו פשוטות קדימה? מעשה עתיק ימים! על בטנו, מן הצד? דבר של מה בכך! כשהוא מוטל על גבו וידיו תלויות מזה ומזה? דבר זה נאסר עליו! או אפשר יהא מחליק כשפניו למטה וראשו קדימה, בדרך שלא היתה ידועה לשום אדם אחר חוץ ממנו? אלה היו ההרהורים שהעלו קמטים במצחו של דזשון הקטן, אשר החמה יצקה את נגהה על פניו…

באותו הקיץ של שנת 1909 קמו באנגליה אנשים פשוטים, שביקשו לעשות את הלשון האנגלית פשוטה, ומסתבר מאליו שהללו לא ידעו את דבר הווייתו של דזשון הקטן בעולם, שאלמלי כן היו מכריזים עליו שהוא תלמידם. אבל יכול אדם להיות בעולם הזה גם פשוט יותר מדאי, שכן שמו לאמתו היה דזשוליון, אלא שאביו החי ואחיו־חורגו המת כבר קדמוהו וסיגלו להם בשעתם את כל הקיצורים האחרים של אותו השם, היינו דזשוֹ ודזשוֹלי. ולאמתו של דבר עשה דזשון הקטן את כל מה שביכלתו כדי להשתעבד לדברים שבמוסכם והיה כותב מתחילה שמו “John” ואחר כך “Iohn” ורק לאחר שאביו הסביר לו מפני מה הוא צריך לכתוב דווקא “Jon” וויתר על שלו וציית.

עד עכשיו לא נתייחד לאביו אלא אותו החלק הקטן שבלבו שהותיר הסיָס בּוֹבּ, שהיה יודע לנגן בהרמוניקא, ושהותירה אומנתו “דא”, אשר באחד בשבת היתה לובשת שמלה סגולה ובחייה הפרטיים היתה קרויה ספראגינס. כי למרבה הפלא מצויות אפילו אצל המשרתים שעות ידועות, שבהן הרי הם חיים חיי־עצמם. ואשר לאמו, הנה נדמה לו כאילו אין היא מתגלית לו אלא בחלומות: ריח ניחוח היה נודף ממנה והיא היתה מחליקה את מצחו קודם שנרדם, ופעמים שהיתה גוזזת את שערו החום אשר עין זהב לו. כשראשו נפגע בשבכת־הקמין שבחדר־הילדים וניקב בו חור, מיד באה אצלו וטיפלה בו ונתלכלכה כולה בדם; וכשהתרגשו עליו סיוטי־לילה, ישבה על יד מיטתו ולחצה את ראשו אל צווארה. היא היתה חמודה ונעימה, אלא שהיתה רחוקה, תחת אשר “דא” היתה קרובה, וכמעט שאין מקום לשתי נשים בבת אחת בלבו של גבר. דבר המובן מאליו הוא שבּינו ובּין אביו היו מצויים קשרים שממין מיוחד. לפי שגם דזשון הקטן היה מתאווה להיות צייר לכשיגדל – אלא שהפרש קטן היה ביניהם: אביו היה מצייר תמונות, אבל דזשון הקטן היה חושק לצייר תקרות וקירות כשהוא עוטה סינור לבן־מזוהם ועומד על קרש המוטל על גבי שני סולמות וריח נעים של סיד וטיח נודף מסביב. ולא עוד אלא שאביו היה נוהג לטייל עמו ברכיבה בריטשמונד־פארק והוא היה רוכב על הפוֹני שלו, שנקרא “עכבר” על שם צבעו.

דזשון הקטן בא לעולם ובפיו “כף של כסף”, ואותו הפה היה רחב אבל נאה ביותר. הוא לא שמע מימיו את אביו או את אמו אומרים מלה של כעס לא זה על זו, לא אליו ולא אדם אחר; הסייס בוב, המבשלת דזשן, בּלה וכל שאר המשרתים, ואפילו “דא”, שהיתה היחידה אשר שמה מעצור לרוחו, כולם היו מדברים עמו בקול שהיה בו משל צליל מיוחד. ולפיכך סבור היה שהעולם הזה הריהו מקום של נימוסי־חן מעולים ושל חירות גמורה.

הוא נולד בשנת 1901 ועמד על דעתו בו בזמן שארץ מולדתו התקינה עצמה לתקופה הליבּראלית של שנת 1906, לאחר שנסתיימה מלחמת הבורים, שהתרגשה עליה כעין מחלת־קדחת קשה. באותו הזמן הותרה הרצועה, הלחץ והאונס לא היו מן המידה, וההורים שקדו שקידה מופרזה להמציא לצאצאיהם חיים של הנאה ותענוג. הם שיברו את השבטים שלהם, חסו על ילדיהם והיו מצפים בקורת רוח לתוצאות הטובות של דרך־חינוך זו. פיקח היה דזשוֹן הקטן שבחר לו לאב אדם חביב בן חמישים ושתים, שכבר איבד את בנו יחידו, ולאם – אשה בת שלושים ושמונה, שהוא היה ילדה הראשון והיחיד. ההערצה שאבא היה מעריץ את אמו היא ששמרה עליו שלא יהא נעשה ברייה ממוצעת בין כלב־שעשועים ובין שחצן קטן, שכן אפילו דזשון הקטן עלול היה להבחין, שאמו לא היתה רק אם בלבד ושהוא תפס בלבו של אביו רק את המקום השני. מה המקום שתפס בלבה של אמו, דבר זה לא היה ידוע לו עדיין. ואשר ל“דודה” דזשוּן, אחותו־החורגת (שהיתה גדולה בשנים במידה כזו שכבר יצאה מכלל אחות), הנה דבר מובן מאליו הוא שאהבה אותו, אלא שהיתה קפדנית יותר מדאי. גם “דא” המסורה לו היתה בה מידה ספארטאית. היא הקפידה שיהא רחוץ בצוננים וברכיו תהיינה שטופות; היא לא נשאה לו פנים שיהא מתחטא ונד לעצמו. ובנוגע לשאלת־החינוך הסבוכה, הנה החזיק דזשון הקטן באותה השיטה האומרת שאסור לכוף את הילדים. הוא היה מחבב ביותר את המורה הפראנצית, שהיתה באה בכל בוקר לשעתיים על מנת להורות אותו את לשונה יחד עם דברי הימים, גיאוגראפיה וחשבון; וגם שיעורים בנגינה על הפסנתר, שלימדה אותו אמו, לא היו למורת רוחו, שכן השכילה למשוך את לבו מניגון לניגון, ומעולם לא נתנה לו להתלמד ניגון שלא היה ערב עליו. ומאביו למד לצייר חזירי־ים ובעלי־חיים אחרים. הוא לא היה נער מחונך יפה; אבל בדרך כלל לא קילקלה אותו היותו בן יחיד, אף על פי ש“דא” היתה אומרת לפעמים שאילו היו עוד ילדים בבית, היתה חברתם “ברכה רבה בשבילו”.

ומשום כך בא לידי מפח־נפש גמור כשהשכיבה אותו פעם אחת על גבו, והוא כמעט נער בן שבע, והחזיקה בו שיהא שרוי במצב זה בלי־נוע, משום שרצה לעשות דבר שאסרה עליו. פגיעה ראשונה זו בחירות האינדיבידואלית של פורסייטי הביאה אותו כמעט לידי השתוללות. הוא היה מוטל ללא־עזר וישע והמצב הזה הפיל עליו בלהות, ולא עוד אלא שהדבר היה מפוקפק בידו אם יגאל ממנו ועודו בחיים. אפשר שלא תרפה ממנו ולא תניחו לקום לעולם! חמישים סקונדות רצופות סבל עינויי־גיהינום וזעק זעקה איומה. רע מכל היה מה שהכיר ש“דא” היתה צריכה לזמן רב כל כך כדי לעמוד על אימת־המות שנפלה עליו. כך הוא בא לידי ההכרה המבהילה שאין בני אדם עלולים לחוש איש בצערו של חברו! ובשעה שהידים המחזיקות בו הרפו ממנו והוא חזר וקם, היה הדבר ברי בידו ש“דא” עשתה מעשה פשע. אף על פי שלא רצה לקבול עליה, הנה הפחד שמא ישנה המעשה הזה אכף עליו ללכת אל אמו ולאמור לה: “מה, אל נא תניחי ל”דא" שתשכיבני עוד פעם על גבי".

אמו היתה עסוקה באותה שעה בקליעת מחלפות שערה הנאה; היא הביטה אליו בעינים הדומות לשתי חתיכות קטנות של חולצת־הקטיפה השחומה שלו וענתה ואמרה:

“לא, חמודי, לא אניח לה לעשות זאת”.

מאחר שהיתה בעיני דזשון הקטן בבחינה אלוהות, אשר מאומה לא ייבצר ממנה, נחה דעתו; ובייחוד נתקררה דעתו לאחר ששמע את השיחה שבינה ובין אביו. הדבר היה בשעת סעודת־הבוקר. הוא התגנב אל תחת שולחן־האוכל והיה מצפה שם אימתי יעלה בידו לחטוף פיטרייה, והנה שמע את אמו אומרת אל אביו:

ובכן, יקירי, תדבר אתה עם ‘דא’, או אני אדבר עמה? היא מסורה לו וכרוכה אחריו הרבה"; ואביו החזיר לה:

“בדרך זו אסור לה להוכיח לו את אהבתה אליו. הריני מבין את ייסוריו של אדם המושכב על גבו וידים מחזיקות בו לבל יוכל לזוז. אין אדם מן הםורסייטים יכול לעמוד בעינוי זה אפילו רגע אחד”.

כיוון שהכיר דזשון הקטן שאינם מרגישים במציאותו תחת השולחן, תקף אותו רגש חדש של מבוכת־נפש, והוא ישב תחתיו בלי־נוע ונפשו כלתה לאחת הפיטריות שעל גבי השולחן.

כך היתה הירידה הראשונה שלו לתוך מחשכי התהום של חיי־אנוש. מאז לא אירע אותו שום דבר שיהא בו משום גילוי חדשות. והנה נכנס באחד הימים אל הרפת, כדי לשתות כוס חלב מחלב הפרה אשר גאראט חלב אותה זה עתה, וראה שעגלה של קלוֹוֶר מוטל מת. כולו נדהם ומדוכא קפץ וברח מן הרפת וגאראט הנבהל רץ אחריו; הוא שם פניו אל אומנתו “דא”, ואולם פתאום נתברר לו שהיא לא היתה הנפש הדרושה לו באותה שעה, ולפיכך רץ לבקש את אביו, אבת תחת זה נתקל באמו והתנפל אל תוך זרועותיה.

“עגלה של קלוור מת! אהה! מה נעים מראהו!”

אמו משכה אותו אל לבה ואמרה: “הן, יקירי, בוא אלי, בוא אלי!” ומיד הפסיק את בכייתו. אבל אם עגלה של קלוור עלול היה למות, הרי כל יצור אחר היה עלול לכך – לא רק דבורים וזבובים, וחיפושיות ואפרוחי־תרנגולות – כל יצוּר אחר עלול היה למות ולהיות נראה במותו נעים וחביב כאותו העגל! הדבר היה נורא ומבהיל – אלא שמיד שכחהו!

לאחר מכן קרה מקרהו שישב על דבורה אחת, והמקרה הזה היה בשבילו נסיון מכאיב־לב, אשר אמו הבינה אותו לאשורו במידה יתירה מ“דא”; ואחר כך שוב לא התרחש לו שוב דבר חשוב עד כלות השנה. אז בה יום והוא חש עצמו מדוכדך־נפש עד מאוד, ומקץ היום הזה באה עליו מחלה שכיסתה את גופו בהמון בהרות אדומות והוא היה מוטל על ערשו והתענג על כפות־דבש ועל מאנדארינות שהאכילוהו בשפע. באותו הזמן התחיל העולם פורח ומלבלב לפניו. ועל פריחה זו חייב היה תודה ל“דודה” דזשוּן, כי אך נודע לה דבר מחלתו מיד מיהרה ובאה מלונדון והביאה עמה אותם הספרים, אשר היניקו לשעבר את הרוח המרדנית שלה, שנולדה בשנת 1869. הספרים הישנים הללו בכל הצבעים למיניהם היו מלאים וגדושים בסיפורי מאורעות מבהילים מאין כמותם. מתוך הספרים הללו היתה קוראה לפניו, עד שהותר לו להיות קורא בעצמו; ומיד חזרה ופרחה לה כגלגל־סופה ללונדון והשאירה אותו כשהוא יושב על ציבור של ספרים, ואותם הספרים הלהיבו את דמיונו ובלעו אותו כולוֹ ושוב לא היה מהרהר וחולם אלא על מלחים, על אניות־מסחר ערביות, על שודדי־ים, על רפסודות, על סוחרים בעצי־אלמוגים, על חרטומי־אניות, סקלידות, קרבות, תּתּרים, אינדיינים אדומי־עור, כדורים פורחים באויר, צירים צפוניים ותענוגות מופלאים אחרים שכמותם. אך הותר לו לקום ממשכבו, מיד הפך את מיטתו לאניה וקבע בפה מפרשים מלפניה ומאחוריה, הוריד מעליה סירה – אמבטיה קטנה – ושחה בה על פני ים־המרבדים הירוק אל אחד הסלעים, כלומר שידה של עץ־אדום, שהוא טיפס ועלה עליה דרך כפתורי־המגירות שלה; ומשעלה על אותו הסלע כביכול לחץ את עינו אל כוס־השתייה שלו והשקיף בה אל אופק השמים שמא יגלה מפרשי אניה, אשר תבוא ותחלצהו מן המיצר. הוא בנה לו יום יום אַרבּה בסיוע של כן־המגבת, של טס־התה וכרי מיטתו. הוא מזג משרת־שזיפים לתוך בקבוק־רפואה ריקן והתקין ממנה רוּם, שהכניסו אל הארבה שלו לשם צידה; כמו כן הכניס לשם שימורי־בשר, שהכין אותם מחתיכות קטנות של בשר־תרנגולת, שהותיר מסעודתו ואחר ישב עליהם וקלה אותם באש; ולשם תרופה כנגד מחלת הצפדניה התקין לו מיץ־לימונים מקליפות של תפוחי־זהב ומשהו של משרת־שזיפים שנשתּיירה. בבוקר אחד עמד ועשה מכל כלי־המשכב ציר צפוני ותר אותו בסירה של קליפת לבנה (כלומר על גבי שבכת התנור) לאחר מלחמות איומות שנלחם עם אחד מדובי־הקרח, אשר נברא על ידו בסיוע של כר מראשותיו ושל ארבע יתדות, שהעטה עליהן את כותונת־הלילה של “דא”. כדי לחזק את דמיונו הביא לו אביו אחר הדברים האלה את הספרים “איוונהואה” ו“מלחמת האביר בּוויס עם הענק”, ספר על אודות המלך ארתור ואת הספר “שנות לימודו של טוֹם בראון”. הוא קרא את הספר הראשון ושלושה ימים רצופים בנה את הטירה פרוֹן דה בּף, הגן עליה וגם השׂתער עליה לכבשה והיה ממלא במשחק זה את כל התפקידים חוץ משל רבקה ורוֹוֶנה, ובשעת מלחמתו זו היה משמיע קריאות אדירות: “קדימה, דה בראסי!” וכדומה. לאחר שקרא את הספר על אודות המלך ארתור, נהפך כמעט כליל לסיר לאמוראק דה גאליס, ואף על פי שאביר זה לא עשה גדולות ונפלאות, היה שמו חביב עליו יותר משמו של כל אביר אחר; והוא הזדיין בכידון ארוך של במבוק וכמעט שדילדל ברכיבה את סוס־הנידנוד הישן שלו. “מעשה בוויס” לא משך את לבו, וחוץ מזה הצריך תיאורו יערים וחיות, והללו לא נמצאו בחדר־הילדים שלו, להוציא את שני חתוליו פיץ ופוּק פורסייט, שלא התירו לו לעשות בהם ככל העולה על רוחו. את הספר “טום בראון” לא הבין משום שהיה עדיין צעיר יותר מדאי. רווחה גדולה קמה בבית לאחר שעברו ארבעה שבועות ושוב הורשה לרדת מטה ולצאת החוצה.

אותו החודש היה מארס והאילנות היו דומים באותו הזמן לתרני־אניות ודזשון הקטן התענג אז על אביב שאין דוגמתו לנעימות, אלא שהעמיד בנסיון קשה את דגדיו ואת סבלנותה של “דא”, שכביסת בגדיו ותיקונם היו מוטלים עליה. בכל בוקר היו אביו ואמו רואים אותו מתוך חלונות חדרם הפוֹנים אל הגן כשהוא יוצא מיד לאחר אכילת פת־שחרית מחדר העבודה שלו, עובר לרוחב המרפסת ועולה על האילן הזקן ופניו אמיצים ושערו מבהיק. כך היה מתחיל את יומו, כי להרחיק לרוץ אל השדה לא היה לו פנאי לפני שעות הלימודים. האילן הזקן היה משמש תשמישים הרבה; היה בו תורן ראשי, תורן תחתון קדמי ובן־תורן, ודזשוֹן יכול היה תמיד לשלשל עצמו מטה בחבלי־המפרשים – כלומר בחבלי הנדנדה. לאחר לימודיו שנסתיימו באחת־עשרה, היה נכנס אל בית־הבישול ונוטל שם פרוסה דקה של גבינה, חררה אחת ושני שזיפים מיובשים – צידה מספיקה למדאי לסירה קטנה – והיה אוכל את המזונות הללו בדרך משונה ורבת־דמיון. אחר הזדיין מכף רגלו ועד ראשו ברובה, באקדוחים ובחרב והתחיל במעשה־הטיפוס רב־הסכנות שהיה רגיל בו בכל בוקר ושהיה כרוך במלחמות רבות עם סוחרי־עבדים, אינדיינים, שודדי־ים, ליאופּרדים ודובים. באותה שעה כמעט שלא נראה מעולם בלי פגיון בין שיניו, כדוגמת הגיבור החביב עליו, ובלי שהיה מלווה את התפרצותו קדימה בפיצוץ מבערות. ורבים היו הגננים שהוא הפילם חללים באפונים כתומים שהיה מורה בהם ברובהו הקטן. בימים ההם היה חי חיים של מעשי־אלימות עזים וקשים.

“דזשון עושה מעשים נוראים”, אמר אביו אל אמו תחת האלון. “הריני חושש שסופו להיות מלח או דבר אחר שאין הדעת סובלתו. וכי ראית בו סימן של נטייה ליופי.”

“לא ראיתי בו אף סימן כל שהוא”.

“הוא הדבר. תודה לאל, שאין לבו נוטה אחר גלגלים ומכונות! דבר זה שנוא עלי ביותר ואיני יכול לסבלו. ואף על פי כן הייתי רוצה שיהא בו משהו של אהבה לטבע”.

“בעל דמיון גדול הוא, דזשוליון”.

“אמנם כן, אלא שדמיון זה צמא־דמים הוא. וכי אוהב הוא עכשיו את מי שהוא אהבה יתירה?”

“לא; הוא אוהב את כל אדם. לא היה מעולם ילד אשר לבו מלא אהבה וראוי לאהבה יותר מדזשון”.

“הלא בנך הוא, אירין”.

באותה שעה היה דזשון הקטן שוכב על ענף גבוה שלמעלה מהם, והוא ירה בהם שני אפונים והכריעם; ואולם קטע השיחה הזאת שלקחו אזניו נתקע עמוק בלבו הקטן. “מלא אהבה, ראוי לאהבה, בעל־דמיון, צמא־דמים!”

האילנות חזרו ונתעטפו בעלים ושוב היה ממשמש ובא יום־ההולדת שלו, שהיה חל מדי שנה בשנה בשנים־עשר למאי והיה זכור לשבח מכל הימים בשביל הסעודה העריבה שאכל בו, סעודה של בשר ממותק, של פיטריות ושכר־זנגביל.

ואולם בין יום־הולדתו השמיני ובין אותה השעה שלאחר הצהריים, שבה עמד על גבי המדרגה כשהוא מושפע זהרי־החמה של יולי, אירעו הרבה מאורעות חשובים.

“דא” נלאתה לרחוץ את ברכיו, או אפשר שהאינסטינקט המסתורי הכופה אפילו אומנות לעזוב סוף סוף את האמונים על ידן גרם לה לעשות מה שעשתה, בין כך ובין כך היא עזבה אותו למחרת יום הולדתו בעינים זולגות דמעות על מנת “להינשא לאיש”. דזשון הקטן, שהעלימו ממנו את הדבר, לא רצה לקבל תנחומים במך כל אותו אחר־הצהריים. למה כיסו ממנו את הדבר! שתי קופסאות גדולות של חיילים ומקצת אַרטילריָה בצירוף הספר “המחצצר הצעיר”, שקיבל במתנה ליום הולדתו, עוררו בלבו המלא יגון מין מהפכה. תחת לעולל עלילות גבורה בעצמו ולהעמיד בסכנה את חיי עצמו, התחיל לשחק משחקים שיסודם בדמיון ושבהם סיכן את חייהם של חיילים אין־מספר עשויים עופרת והביא בסכנה כדורים, אבנים ופולים. “בשר־תותחים” כזה אסף חמרים חמרים, השתמש בהם חליפות ונלחם את מלחמת ההישפאנים, את מלחמת שבע השנים, את מלחמת שלושים השנים ומלחמות אחרות שקרא עליהן זה לא כבר בספר העבה “דברי ימי איירופא”, ירושת אבי אביו. הוא שינה אותן לפי רוחו של עצמו והפך את כל הרצפה של חדר־הילדים שלו לשדה־קרב גדול. ומתוך כך לא יכול היה אדם להיכנס לשם מפני החששה שלא להכשיל את גוסטאוו אדולף מלך השוודים או לרמוס ברגליו את אחד המחנות של האוסטריים. הוא היה מסור לאוסטריים בלב ונפש משום שהשם הזה היה נעים לאזנו, ומאחר שמועטים היו הנצחונות שהללו נחלו במלחמות ראה צורך לעצמו להמציא להם נצחונות מזהירים במשחקיו. הגנרלים החביבים עליו היו הפרינץ אייגן, הארכי־דוכס קארל וגם וואלנשטיין. טילי ומאק (“גיבורי־הקירקסאות” שמע את אבא קורא להם באחד הימים, אלא שלא הבין פירושו של דבר) לא היו חביבים עליו כלל, אף על פי שאוסטריים היו גם הם. ומפני נועם הצילצול שבשמו היה הוגה חיבה יתירה גם לטירן.

תקופה זו, שגרמה להוריו דאגה רבה משום שהשהתה אותו בבית בשעה שהוא צריך היה להימצא בחוץ, ארכה כל חודש מאי ועד אמצע יוני, שאז הביא לו אביו את “טוֹם סוֹייֶר” ואת “הקלבּרי פין” והספרים הללו הביאו עליה כליון. כשקרא את הספרים הללו התחוללה מהפכה בקרבו והוא התחיל משוטט שוב בחוץ ומחפש בתשוקה עזה אחרי נחל מים. ומיכוון שבנאות רובין־היל לא נמצא נחל, עמד והפך לנחל את הבריכה, אשר על גדותיה צמחו שלוש ערבות קטנות ובמימיה גדלו שושני־מים וארגמן ושרצו ילקים ויתושים. לאחר שאביו וגאראט בדקו את הבריכה ונתברר להם שאינה עמוקה יותר משתי רגל וקרקעיתה הריהי מוצקה למדאי, הותר לדזשון הקטן לשוטט על פני מימה בסירה קטנה ומתקפלת. בסירה זו היה מבלה שעות על שעות כשהוא חותר במשוט וכשהוא מוטל על קרקעיתה כדי להתעלם מעיניו של האינדייני דזשוֹאה ומעיני אויבים אחרים. על שפת הבריכה בנה לו וויגווַאם מקופסאות־תופינים ישנות בריבוע של ארבע רגל והתקין לה גג של ענפים קלועים. כאן היה מצית מדורות קטנות וצולה את הצפרים אשר לא הצליח להמית בירייה ברובהו בזמן שהיה משוטט ביער ובשדות, או את הדג שלא שלה מן הבריכה משום שלא היו בה דגים. כך בילה את סוף החודש יוני ואת החודש יולי בזמן שאביו ואמו שהו באירלאנדיה. במשך חמשת שבועות הקיץ הללו היה חי חיים של בדידות “בנאות הדמיון” בחברת הרובה, הוויגוואם, הבריכה והסירה; ואף על פי שמוחו הקטן והעסקני יגע הרבה לדכא בקרבו את כל נידנוד של רגש היופי, הנה נגע בו פעם בפעם היופי לרגע מצער כשהוא מבריק בכנפיו של ילק, מתנוסס בשעוני־המים או מנצנץ לנגד עיניו ביקר תכלתו בשעה שהיה מוטל על גבו במארב.

ה“דודה” דזשוּן, שהוא היה נתון לפיקוחה, הכניסה אל הבית “גבר” משתעל שהיה לו גוש חומר, שממנו היה לש ומגבל פני אדם; ומתוך כך כמעט שלא ירדה לראות מה הוא עושה שם אצל הבריכה. ואולם פעם אחת הביאה עמה עוד שני אנשים “מגודלים” אחרים. דזשוֹן הקטן, אשר צייר את גופו הערום ברצועות צהובות וכחולות־בהירות והשתמש לשם כך בצבעי־המים של אביו, וגם נעץ בשערו כמה נוצות של ברוָז, ראה אותם מתקרבים ובאים אצלו, ומיד התחבא בין הערבות וישב שם במארב. ככל אשר ראה מראש ניגשו מיד אל הוויגוואם שלו וכרעו על ברכיהם כדי להציץ לתוכה; באותה שעה השתער אל הדודה דזשוּן ועל האשה ה“מגודלה” השנייה בנהמה אינדיינית מבהילה וכמעט שלא פשט את עורן מעל ראשן קודם שהספיקו לנשקו. שמותיהם של שני המגודלים היו “דודה” הולי ו“דוד” ווֶל. אותו ה“דוד” היה שחום־פנים וצולע מעט והוא געה למראהו בצחוק נורא. ה“דודה” הולי, אשר כנראה היתה אחותו גם היא, נתחבבה עליו ביותר, אלא ששני האורחים חזרו והלכו להם באותו היום לאחר הצהרים ושוב לא ראה אותם. שלושה ימים קודם שאביו ואמו שבו הביתה, נסעה לה גם ה“דודה” דזשוּן בחפזון גדול ולקחה עמה את האיש “המגודל” המשתעל, אותו ואת גוש החומר שלו; והמורה הפראנצית אמרה: “אוי לו לאדם עלוב זה, הריהו חולה מאד. הנני אוסרת עליך, דזשון, להיכנס אל חדרו”. דזשון הקטן, שלא היה זה מטבעו לעשות דבר רק משום שאסרו עליו לעשותו, מנע עצמו מלהיכנס לשם אף על פי שהבדידות והשעמום הציקוהו ביותר. לאמתו של דבר כבר חלפו והלכו להם הימים הנעימים שבילה אצל הבריכה וכל נפשו נתמלאה עכשיו אי־מנוחה וגעגועים על דבר – שאינו לא אילן ולא רובה – על דבר של רוך ועדינות. אותם שני הימים האחרונים היו בעיניו כירחים, אף על פי שקרא אז את הספר “האיש שהים פלטהו אל היבשה” ואת המסופר בו על אודות המכשפה המשיאה משואות כדי להמיט אסון על הספנים. באותם שני הימים עלה על המדריגה וירד מהן כמעט מאה פעמים, ועתים היה יוצא מחדר־השעשועים, ששם היה ישן עכשיו, ומתגנב לתוך חדרה של אמו ומסתכל שם בכל דבר בלי לגעת בו; כמו כן נכנס אל חדר־הלבישה הסמוך לו ועמד שם על רגל אחת לפני האמבטייה ולחש לחש מסתורי כאותו זקן שבסיפור־המעשה שלו –

“הו, הו, הו! כלב, חטוף את החתולים שלי!” – לחש שהיה סגולה למזל. אחר חזר והתגנב אל חדר אמו ופתח את ארון־המלבושים שלה ושאף אל קרבו את ריחו שאיפה עמוקה; דומה שריח זה קירב אותו קירבה יתירה אל – הוא עצמו לא ידע אל מה.

את המעשה הזה עשה קודם שעמד בתוך אותה רצועת הזוהר ושקל בדעתו באיזו דרך יחליק מעל המעקה למטה. כל הדרכים יחד נראו לו טפלות, ופתאום נפלה עליו חולשה גדולה והוא התחיל יורד מעל השלבים בזה אחר זה. ובזמן ירידתו זו נגלתה לעיני רוחו תמונת אביו בבירור – הוא ראה את הזקן הקצר והשב, את עיניו העמוקות והממצמצות, את הקמט שביניהן, את החיוך הגחכני, את דמות גופו הדק, אשר נראה תמיד לדזשון הקטן גבוה ביותר; ואולם את דמות אמו לא יכול לצייר לעצמו. הוא נזכר רק בהילוכה הקל והמרפרף ובשתי עיניה האפלוליות המביטות אליו, ובאפו עלה ריח שלמותיה.

בּלה עמדה באולם, הזיחה הצידה את הווילאות הגדולים ופתחה את דלת הבית. דזשון הקטן אמר אליה בשפת חלקות:

“בּלה!”

“הנני, דזשון”.

“כאשר יבואו, תגישי לנו את התה תחת האלון; יודע אני המקום חביב עליהם ביותר”.

“כוונתך לאמור שעליך הריהו חביב ביותר”.

דזשון הקטן השתקע במחשבות.

“לא, הם אוהבים לשבת שם כדי לגרום לי הנאה”.

בּלה חייכה. “טוב הדבר, הנני לערוך את השולחן בחוץ, אם תתנהג בינתיים כהוגן ולא תעשה מעשי משובה עד שיבואו”.

דזשון הקטן ישב על השלב התחתון וניענע בראשו. בּלה ניגשה אליו ובחנה אותו בעיניה מכפות רגליו עד קדקדו.

“עמוד!” אמרה לו.

דזשון הקטן עמד ממקומו. היא בדקה אותו מאחוריו; מכנסיו לא היו ירוקים וברכיו נראו נקיות.

“הכל כשורה!” ענתה ואמרה. “אב הרחמים! כמה שזוף ושחום אתה! הבה לי נשיקה!”

והיא נשקה לו בחיבה על שערו.

“מה המירקחת שרקחת? כבר נלאיתי לחכות”.

של ענבי סנה ושל גרגרי־תות".

האח! מירקחת זו אהובה עליו ביותר!

לאחר שהלכה לה, ישב דומם כמעט רגע תמים. שקט גמור שלט באולם הגדול, שהיה פתוח כלפי מזרח, והוא יכול היה לראות ממקום ישיבתו את אחד האילנות שלו, – ספינה דו־תרנית השטה לאטה על פני כר־הדשא. העמודים שבאולם החיצוני הטילו צללים, שהשתרעו באלכסון. דזשון הקטן קם ממקומו, קפץ ועלה על אחד מהם וסבב את האירוּסים, אשר מילאו את אגן־השיש הקטן והאפור־הלבן שעמד באמצע. הפרחים הללו היו נחמדים, אלא שריחם היה קלוש ביותר. הוא עמד בפתח הפתוח והביט החוצה. ומה יהא – מה יהא אם לא יבואו כלל! הוא היה מצפה להם ימים רבים כל כך, עד שחש שלא יוכל לעמוד בצרה זו! ואולם הוא לא התמיד במחשבה מציקה זו, אלא כיוון מיד את מבטיו אל האבקות הדקות המתרוצצות בתוך זוהר־החמה הכחלחל שפרץ לתוך הבית. הוא פשט את ידיו וניסה לתפוש אחדות מהן. בּלה צריכה היתה ליתן דעתה לדבר ולנקות כאן את האויר מן האבק הממלא אותו! אבל אֶפשר שאין זה אבק, אלא אותו הדבר שממנו נעשות קרני החמה, והוא הביט החוצה כדי לראות את אור החמה שמעבר לפתח הריהו גם כן כך. לא, הוא לא היה כך. הוא הבטיח לשבת במנוחה באולם, אבל הדבר היה למעלה מכוחו ושוב אי אפשר היה לו לעמוד בדיבורו; והוא עבר לרוחב הכביש המכוסה חצץ ושכב על הדשא שמעבר השני. הוא קטף שש מרגניות וקרא שם לכל אחת ואחת מהן: אביר לאמוראק, אביר טריסטראם, אַביר לאנצלוֹט, אביר פאלמידיס, אביר בוֹרס ואביר גאוֵויין, ועורר את האבירים הללו להיות נלחמים זוגוֹת זוּגוֹת; כולם קיפחו את ראשיהם חוץ מן האביר לאמוראק, אשר בשבילו בחר מרגנית בעלת גבעול חזק ביותר, אלא שלאחר שלושה קרבות נתנוון גם הוא ומראהו היה עלוב ביותר. חיפושית עברה לאטה בתוך הדשא, אשר עמד להיקצר במהרה. כל עשב ועשב היה אילן קטן, והחיפושית זחלה מסביב לגזעו. דזשון הקטן אחז בראשו של האביר לאמוראק והניע בו את הרמש. הלז נבהל ומיהר לברוח. דזשון הקטן צחק, הסיח את דעתו מן הענין הזה ונאנח. נפשו שממה עליו. הוא התהפך ושכב על גבו. הלבנים הפורחים הפיצו ריח של דבש, ובגבהי השמים צפה תכלת נהדרה עם עבים לבנות אחדות, שמראיהן כמראה גלידה של לימונים ושאפשר גם טעמן היה כטעמה של גלידה זו. הוא שמע את בוב מנגן בקונצרטינה שלו את השיר “על שפת נהר סוַואניי”, והשיר הזה מילא את לבו נעימות ויגון גם יחד. הוא שוב התהפך על צדו והצמיד את אזנו אל הקרקע – האינדיינים עלולים לשמוע כל דבר הממשמש ובא ואפילו אם הוא רחוק ביותר – אלא שלא שמע כלום – חוץ מקולה של הקונצרטינה! וכמעט ברגע זה עצמו שמע קול של חריקה ותקיעה קלושה. הן! הרי זה קול רעש של אבטומוביל – הנה הם באים – הנה הם באים! הוא קפץ ועמד על רגליו. וכי יעמוד במסדרון וימתין, או ישתער ויעלה על המדריגה, וכשיכנסו יקרא: “הביטו וראו!” ויצנח לאטו מעל המעקה וראשו לפנים? היעשה כזאת? המרכבה נטתה אל מסלול־הביאה. כבר איחר את המועד! ובאין ברירה המתין וקפץ הנה והנה מרוב התרגשות. האבטומוביל בא במהירות, הסתובב בקול שאון ועמד. אביו יצא והזדקף מלוא קומתו. הוא גחן, ודזשון הקטן קפץ כנגדו – הם התנגשו זה בזה. אביב פתח ואמר:

“תודה לאל, הנה באנו! אבל כמה שחום אתה, נערי שלי!” – ככל הדברים שהיה מצפה לשמוע מפיו; ורגש הגעגועים, רגש הכיסוף לדבר־מה עדיין המה בלבו של דזשון הקטן ולא שכך. אחר פנה אל אמו ונתן בה מבט ארוך וחרד; היא היתה לבושה שמלה כחולה ועל כובעה ושערה סודר כחול, והיא חייכה. הוא קפץ כנגדה קפיצה גבוהה ככל אשר יכול, נתלה בה בשתי רגליו וחיבק וגיפף אותה. הוא שמע אותה נושמת בכבדות והרגיש שהיא מאמצת אותו אל לבה. עיניו הכחולות כחול עמוק הציצו לתוך עיניה החומות־האפלוליות עד ששפתיה נשקו את שמורות עיניו, ובעודנו חובק ולוחץ אותה בכל כוחו אל לבוֹ שמע אוֹתה נאנחת וצוחקת ואומרת:

“הוי, כמה חזק אתה, דזשון!”

ואז החליק מטה ורץ אל האולם ומשך אותה אחריו בידו.

בשעה שישב תחת האלון ואכל מירקחת הביט אל אמו והבחין בה כמה דברים, אשר נדמה לו שלא ראה אותם קודם לכן: גוון לחייה היה חום ענוג, בשערות־הזהב העמומות שלה נוצצו חוטי־כסף ובאמצע צווארה לא היתה פיקה כאותה של בּלה, והיא היתה יוצאה ובאה בצעדי־חרש ובנחת. וכמו כן הבחין בפניה קווים רכים, ההולכים ונמשכים מן הזוויות של העינים, וצלילם נאים מתחת לעינים. היא היתה יפה להפליא, יפה מ“דא”, מ“מאדמואזיל”, מן ה“דודה” דזשון ואפילו מן הדודה הולי, שנתחבבה עליו חיבה יתירה; היא היתה יפה אפילו מבּלה, שלחייה היו וורודות, אבל גופה היה מסורבל ביותר. ומדי הסתכלו ביופי הזה של אמו, שהיה חדש בעיניו, הסיח את דעתו מן האכילה ואכל פחות מכפי שהיה מצפה.

לאחר שתיית התה, יצא אביו לטייל עמו ארוכות וקצרות בגן. הוא היה סח עם אביו שיחה ארוכה על ענינים סתם ומנע עצמו מלדבר על עסקי חייו של עצמו – על האביר לאמוראק, על האוסטריים ועל הריקנות שחש בלבו בשלושת הימים האחרונים ושעכשיו נתמלאה פתאום. אביו סיפר לו על מקום אחד, ששמו גלינסוֹפאנטרים, אשר הוא ואמו שהו שם; וכמו כן סח לו על העם הקטן היוצא שם מן האדמה בשעה ששורר שקט גמור. דזשון דקטן עמד פתאום תחתיו ורגליו מפושקות לרווחה.

“וכי באמת אתה מאמין בזה, אבא?”

“לא, אבל סבור הייתי, שאולי אתה מאמין בזה”.

“משום מה?”

“משום שאתה צעיר ממני, וכך דרכם של הילדים להאמין בפיות ובגמדים”.

דזשון הקטן עיוות את פניו עד שהגממה שבסנטרו נעשתה מרובעת.

“איני מאמין בפיות. מימי לא ראיתי אף פיָה אחת!”

“היך!” קרא אביו.

“אפשר אמא רואה אותן?”

אביו חייך בליצנות.

“לא, היא אינה רואה אלא את פאַן”.

“מי הוא אותו פאן?”

“אלוהי העזים המקפץ ומדלג במקומות נאים, שאין בהם יישוב”.

וכי היה בגלינסוֹפאנטרים?"

“כך אמרה אמא”.

דזשון הקטן הזיז את רגליו המפושקות וצעד שוב בראש.

“הראית אותו אתה?”

“לא, אני ראיתי אך את וֵונוס אנדייוֹמנה”.

דזשון הקטן השתקע במחשבות. על וונוס מדובר בספרו על אודות היווינם והטרוֹייָנים. ובכן היה שמה אן ושם משפחתה דייוֹמנה. ואולם מתוך שאלותיו הוברר לו, שלא היתה זאת אלא מלה אחת ופירושה: “העולה מתוך קצף־הגלים”.

“וכי עלתה מתוך קצף הים בגלינסופאנטרים?”

“הן; בכל בוקר”.

“ומה מראיה, אבא?”

“כמראה אמא”.

“הו! אם כן הריהי וודאי – –” ואולם כאן נשתתק פתאום, רץ אל גדר, טיפס ועלה עליה וחזר וירד מיד מטה. הוא החליט לשמור את הדבר בלבו מה שנגלה לו פתאום שאמו יפה היא. ואולם אביו האריך לעשן את הסיגארה שלו ולא דיבר דבר, ומשום כך ראה עצמו סוף סוף אנוס לאמור:

“רצוני לראות מה שאמא הביאה עמה. הטוב הדבר בעיניך, אבא?”

הוא השתמש באמשלה גרועה זו כדי לחפות על רפיונו והוא התרגז קצת כאשר אביו גילה את הרהורי לבו ונאנח אנחה רבת־משמעות וענה ואמר לו:

“טוב הדבר, בחור, לך אליה ואהוב אותה”.

הוא נפטר והלך ממנו לאטו בכוונה, ואולם אחר כך נשא את רגליו ורץ, כדי להשלים מה שפיגר. הוא נכנס אל חדר משכבה דרך חדרו של עצמו, שפתחו היה פתוח. הוא מצא אותה עומדת על ברכיה לפני אחת המזוודות ועמד אצלה דומם ובלי־נוע.

היא קמה במהירות ואמר:

ובכן מה בפיך, דזשון?"

“באתי לראות מה את עושה”.

לאחר שחיבקה אותו שוב בזרועותיה והוא התרפק עליה, עלה על הספסל שאצל החלון וישב כשרגליו מקופלות תחתיו והתבונן כיצד היא פורקת את החפצים. הדבר הזה גרם לו תענוג שלא ידע כמותו, מקצתו משום שהוציאה חפצים שמראיהם היה חשוד בעיניו, ומקצתו משום שעיניו חמדו להביט אליה. תנועתה היתה שונה מזו של בני־אדם אחרים, ובייחוד מזו של בלה. דבר של וודאי היה לו שמימיו לא ראה אשה עדינת־מראה כמותה. לסוף הריקה את המזודה ועמדה על ברכיה לפניו.

“וכי התגעגעת עלי, דזשון?”

דזשון הקטן ניענע בראשו, ולאחר שהודה בכך על רגשות לבו הוסיף לנענע בראשו.

“אבל הרי ה’דודה' דזשון היתה עמך?”

“אח, היא הביאה עמה גרר לקוי בשיעול”.

פני אמו השתנו וכמעט שהביעו כעס. והוא הוסיף ואמר במהירות:

“הוא היה אדם מסכן, אמא; הוא היה משתעל שיעול נורא; אני – אני אהבתיו”.

אמו ליפפה מתניו בידיה.

“אתה אוהב את כל אדם, דזשון”.

“עד כדי מידע ידועה”, ענה ואמר. “ה,‘דודה’ דזשון הוליכה אותי אל בית־התפילה ביום ראשון אחד”.

“אל בית התפילה? אח!”

“היא רצתה להבחין מה הרושם שיעשה ביקור זה עלי”.

“וכי עשה עליך רושם?”

“הן. הייתי בעיני מגוחך ומשונה ביותר. והיא מיהרה להחזירני הביתה. אבל לא חליתי כלל. עליתי על משכבי ושתיתי יין־שרוף חם מהול במים וקראתי את הסיפור ‘הנערים מביטשווּד’ והיה יפה לי”.

אמו נשכה את שפתה.

“אימתי היה הדבר?”

“אח! בערך – לפני זמן הרבה – ביקשתי ממנה שתיקחני עמה שוב פעם אל בית־התפילה, אבל היא מיאנה. את ואבא אינכם הולכים לעולם אל בית־התפילה, האין זאת?”

“לא, אין אנו הולכים לשם”.

“ומפני מה?”

אמו חייכה.

“אמנם יקירי, היינו הולכים לשם בזמן שהיינו עדיין קטנים. אפשר שהיינו אז קטנים ביותר”.

“רואה אני”, אמר דזשון הקטן, “שהדבר מסוכן הוא”.

“לכשתגדל, תשפוט על כל הדברים הללו מדעת עצמך”.

דזשון הקטן החזיר מתוך שיקול הדעת:

“איני רוצה להיעשות גדול ביותר. וגם אין את נפשי ללכת אל בית־הספר”. ופתאום תקפה אותו תשוקה אדירה להגיד יתר מכן, להגיד מה שהוא מרגיש בלבו, והתשוקה הזאת גרמה לו שפניו האדימו. “אני – אני מתאווה להישאר תמיד על ידך, אמא, ולהיות האביר שלך”.

ומתוך חפץ לתקן את המצב הוסיף ואמר במהירות:

“בכלל אין רצוני לעלות הלילה על משכבי לישון. קצה נפשי ללכת לישון בכל לילה ולילה”.

“כלום התרגשו עליך שוב סיוטים בלילה?”

“רק לעתים רחוקות. התרשיני, אמא, להשאיר הלילה את פתחי פתוח לתוך חדרך?”

“הן, קמעה”.

דזשון הקטן נאנח אנחת רווחה.

“מה ראית בגלינסופאנטרים?”

“לא ראיתי שם כלום, מחמדי, חוץ מיופי”.

“הביניני־נא בעצם מה זה יופי”.

“זוהי שאלה חמורה, דזשון, – קשה לברר זאת בדיוק!”

“וכי יכול אני לראות אותו, למשל?”

“אתה רואה אותו בכל יום. השמים יפים הם, הכוכבים ולילות הלבנה והצפרים, הפרחים והאילנות – כולם יפים הם. הביטה בעד החלון – שם תראינה עיניך יופי, דזשון”.

“אמנם כן, הרי זו המראית. וכי זהו הכל?”

“הכל? לא. הים נפלא ביופיו והגלים עם הקצף שעל ראשיהם”.

“העלית יום יום מקצף הגלים, אמא?”

אמו חייכה. “אמנם כן, אנו רחצנו בים”.

דזשון הקטן פשט פתאום את זרועותיו והניחן על צווארה.

“עכשיו הריני יודע”, אמר בלשון של סוד, “את היא באמת אותה שאני סבור, וכל השאר אינו אלא מראית־עין ודמיון”.

היא נאנחה, צחקה ואמרה:

“הוֹ, דזשון!”

דזשון הקטן אמר מתוך מידת ביקורת:

“כלום בעיניך, למשל, בּלה יפה היא? בעיני אני אינה יפה”.

“בלה צעירה היא, וזוהי מעלה גדולה”.

“אבל את נראית צעירה ממנה. כשאני נתקל בבלה, אני נפגע פגיעה מכאיבה. לפי סברתי לא היתה ‘דא’ יפה כלל, ומאדמואזיל הריהי כמעט מכוערה”.

“יש לה למאדמואזיל פנים נעימים ביותר”.

“אמנם כן, פניה נעימים; קרני־האורה הזעירות שלך אהובות עלי, אמא”.

“קרני האורה?”

דזשון הקטן הניח את אצבעו בזוויות של עיניה.

“אח! הקוים הללו? אבל הרי הם סימן של זקנה”.

“הם מבצבצים ונראים בשעה שאת מחייכת”.

“אבל קודם לכן לא היו מבצבצים”.

“אחת היא! הריני מחמד אותם. וכי את אוהבת אותי, אמא?”

“בוודאי – הנני אוהבת אותך, יקירי”.

“אהבה רבה?”

“אהבה רבה!”

“יותר ממה שהייתי סבור?”

“הרבה, הרבה יותר מזה”.

“וגם אני הנני אוהב אותך כך; ובכן שווים אנו”.

ומאחר שבא לידי הכרה, שמעולם לא יגלה את רגשות לבו במידה יתירה כזו, היתה עמו פתאום רוח אחרת ונחה עליו הגברתנות של האביר לאמוֹראק, של ניק נידהם, של הוק פין ושל גיבורים אחרים.

“האראה לך מעשה־גבורה אחד או שנים?” והוא התחמק מתוך זרועותיה ועמד על ראשו. וכשראה שהיא משתאה אליו, עלה על המיטה והתהפך באוויר בלי לנגוע בידיו בשום דבר. את המעשה הזה שנה כמה פעמים.

באותו הערב, לאחר שהתבונן אל המתנות שהביאו לו, נטפל אל הוריו לסעוד עמם וישב ביניהם אצל השולחן הקטן והעגול, שהיו רגילים לסעוד עליו בשעה שהיו לבדם. רוחו היתה נסערה ביותר. אמו היתה לבושה שמלה אפורה עם סלסלה חומה של מקלעת וורדים מסביב לצווארה, אשר הגוון שלו היה חוּם מזה של הסלסלה. הוא לא גרע את עיניו ממנה עד שראה את אביו מחייך חיוך ליצני והחיוך הזה גרם לו שכיוון פתאום את דעתו לגזר הקשטה שלו. הוא עלה על משכבו בשעה מאוחרה מכפי שהיה רגיל. אמו עלתה עמו אל חדרו והוא התפשט לאטו כדי לעקב אותה אצלו ביותר. כשעטה לבסוף את כסות־הלילה שלו, ענה ואמר אליה:

“הבטיחיני־נא שלא תלכי מזה עד שאתפלל את תפילתי”.

הנני מבטיחה אותך".

דזשון הקטן כרע על ברכיו וכבש את פניו בכרי מיטתו והתפלל בלחש ובחיפזון; פעם בפעם פקח עין אחת והציץ אליה וראה אותה עומדת דומם ובלי־נוע וחיוך על שפתיה. “אבינו מלכנו”, התפלל תפילה אחרונה, “אשר משכנך בשמים, תתקדש אמא שלך, תבוא מלכות אמא שלך – בשמים ובארץ, תן לנו את לחם חוקנו יום יום, את אמא, וסלח לנו לחטאינו בארץ ובשמים, וַחטא כנגדנו, כי לך הרשע והשלטון וההוד מעולם ועד עולם. אמן! הישמר והיזהר!” והוא קפץ והתנפל לתוך זרועותיה וחיבק אותה כדי רגע אחד. וכששכב על מיטתו, עדיין הוסיף להחזיק בידה ולא הרפה ממנה.

“הלא תניחי את הדלת פתוחה מעט כמו שהיא עכשיו, ולא תסגרי אותה כולה, האין זאת? התאחרי לשבת הרבה?”

“עלי לרדת מטה ולנגן לפני אבא”.

“טוב הדבר, אם כן אקשיב לנגינתך”.

“הנני מקווה שלא תקשיב; עליך להשתדל לישון”.

“אישן בלילה אחר”.

“ומדוע לא הלילה? הרי זה לילה ככל הלילות”.

“לא! לילה זה מיוחד במינו הוא”.

“בלילות מיוחדים במינם אדם מיטיב לישון ביותר”.

“אבל אם אנום, אמא, לא אשמע אותך עולה ובאָה אֶל חדרך”.

“אם כן אכנס אצלך ואחלוק לך נשיקה; אם תהיה ער, תדע זאת, ואם תישן – תדע גם כן שנשקתיך”.

דזשון הקטן נאנח ואמר: “לו יהי כן! רואה אני שעלי לוותר ולתת לך ללכת עכשיו מעמי. אמא!”

“מה, בני?”

“מה שםאותה האלה, שאבא מאמין בה? וֶונוּס אַנה דיוֹמידיס?”

“הוי, מלאכי היקר! לא כן, כי אם אַנדיוֹמינה”.

“כדבריך. אבל השם שאקרא לך יהא נאה לך ביותר”.

“ומהו אותו השם, דזשוֹן?”

דזשון הקטןהשיב בבישנות:

“גינוורה! היא אחת מבני המסיבה של המלך ארתור – זה עתה עלתה על דעתי מחשבה זו, אלא ששערותיה היו פרועות ויורדות מטה”.

עיניה של אמו, שהביטו למעלה ממנו, נראו כאילו הן צפות במים.

“הן לא תשכחי, אמא, לבוא אלי?”

“לא, ובלבד שתשתדל להירדם מיד”.

“טוב, הנני מסכים”. ודזשון הקטן עצם בחזקה את עיניו.

הוא חש ששפתיה נגעו במצחו, שמע את קול צעדי רגליה, פקח את עיניו כדי לראותה יוצאת דרך הפתח, וחזר ועצם אותן שוב.

בעשרת הרגעים הראשונים ניסה באמת ובתמים להשתקע בשינה על ידי שהיה מונה במחשבתו הרבה דרדרים העומדים בשורה אחת, סגולה בדוקה לשינה שלימדה אותו “דא”. נדמה לו שהוא מונה והולך כבר שעות תמימות. הוא חשב שכבר הגיע הזמן שתעלה אל חדרה וסילק מעליו את השמיכה. “חם לי!” אמר אל עצמו, וקולו היה מצלצל בחשיכה צילצול משונה כאילו היה קולו של אדם אחר. משום מה אינה באה? הוא התרומם וישב. עליו ללכת להתבונן! הוא ירד מעל המיטה, ניגש אל החלון ומשך קימעא את הווילון הדה. בחוץ לא היה חושך כלל, אלא שלא ידע אם משום שהיה משמש עדיין אור היום או משום שזרחה הלבנה, שהיתה גדולה ביותר באותה שעה. פניה היו משונים וסועמים ודומה היה כאילו היא לועגת לו, והוא לא רצה להביט אליה. ופתאום נזכר שאמו אמרה לו שלילות־הלבנה נאים הם והוא הוסיף להציץ החוצה הצצה סתם בלי להרגיש דבר מופלא ביותר. האילנות הטילו צללים מעובים, מראה האפר היה כמראה חלב שפוך ולעיניו נתגלו מרחקים גדולים ועצומים; הוי, כמה גדולים ועצומים היו המרחקים שנתגלו לעיניו! הוא צפה וראה עד לקצווי עולם, והכל היה משונה למראה, ערפילי ומטושטש. גם ריח ניחוח בקע ועלה דרך חלונו הפתוח.

“מי יתן והיתה לי יונה כנוח בשעתו!” הירהר בלבו.

הַסַּהַר הַחִוֵּר כֹּה עָגֹל וָזַךְ,

הוּא מַבְהִיק וּמַבְהִיק וְנָגְהוֹ מָה רַךְ

לאחר החרוז הזה, שעלה על לבו לפתע פתאום, הגיע לאזניו קול נגינה חשאית וענוגה. אמא היתה מנגנת! הוא נזכר פתאום שבאחת המגירות אשר בשידה שלו שמורה עוגת־חלבון והוא הלך ונטל אותה וחזר אל החלון. והוא הוציא את ראשו בעד החלון כשהוא מפסיק פעם בפעם את אכילתו ומטה את אזניו כדי לשמוע יפה את הנגינה. מפי “דא” שמע לעתים קרובות, שהמלאכים מנגנים בכינורות בשמים; ואולם אותה הנגינה וודאי לא היתה נעימה אפילו החצי כזו של אמא, שהיתה מנגנת בלילה בזמן שהלבנה הבהיקה את אורה והוא התענג על אכילת עוגה מתוקה. חיפושית טסה ועברה עליו, סס פרח אל פניו, הנגינה פסקה ודזשון הקטן החזיר את ראשו החדרה. וודאי תבוא עוד מעט! הוא לא רצה שתמצאנו עֵר. והוא שב ועלה על מיטתו ומשך את השמיכה כמעט ממעל לראשו. ואולם דרך הווילון הפתוח פרץ החדרה קו הלבנה. אותו הקו השתטח לרוחב הרצפה סמוך לרגלי מיטתו ודזשון התבונן איך זחל לאטו והתקרב אליו, כאילו היה דבר שיש בו רוח חיים. הנגינה התחילה שוב הפעם, ואולם עכשיו לא שמע אותה אלא שמיעה קלושה; נגינה חשאית, עריבה – נסוכת־תנועה – עריבה – נסוכת־תנומה – תנו – –

והזמן חלף ועבר, וקולות הנגינה עלו, ירדו ופסקו; אור הלבנה זחל והחליק לעומת פניו. דזשון הקטן התהפך בשנתו עד שהיה מוטל על גבו ואגרופו השחום עדיין היה מחזיק בשמיכה. הזוויות של עיניו נתכווצו – הוא התחיל לחלום חלומות. בחלומו והנה הוא שותה חלב מתוך מחבת גדולה, ואותה המחבת היתה הלבנה. מנגדו עמד חתול גדול ושחור והביט אליו מתוך חיוך ליצני כזה של אביו. הוא שמע אותו אומר בלחישה: “אל תשתה יותר מדאי!” אותו החלב היה של החתול, כמו שמובן מאליו, והוא שלח את ידו בידידות כדי ללטף את בעל החיים; אבל החתול נעלם. המחבת נהפכה והיתה למיטה שהוא שכב בה, וכשרצה לקום ולרדת מעליה לא יכול למצוא את שפתה; הוא לא יכול למצוא אותה – הוא – הוא לא יכול לקום! אכן נורא היה הדבר!

הוא היה מיבב בשנתו. המיטה התחילה מסתובבת סחור סחור; היא היתה ממנו ולחוץ ממנו ולפנים; היא הסתובבה הלוך והסתובב סחור סחור והתחילה בוערת! המכשפה הזקנה שמסופר עליה בספר “האיש שהים פלטהו אל היבשה” חתתה את האש! אהה! מה איום היה מראיה! ומהירות ההסתובבות הלכה וגדלה – עד שהוא והמכשפה והלבנה והחתול היו כולם לגלגל אחד המתגלגל סביב סביב, למעלה למטה – נורא־נורא נורא – הדבר.

הוא זעק זעקה גדולה.

קול קרה: “ילדי, ילדי מחמד נפשי!” והקול בקע דרך הגלגל הסובב והוא הקיץ ועמד במיטתו בעינים פקוחות לרווחה.

והנה ראה את אמו שעמדה אצלו ושערה סתור כאותו של גינוורה והוא אחז בה וכבש את פניו בשערה.

“אהה! אהה!”

“הכל שלום, אוצרי. הנה הקיצות. קרב אלי! קרב אלי! אל תירא! אין דבר!”

ואולם דזשון הקטן הוסיף ליבב: “אהה! אהה!”

והיא הוסיפה לדבר אליו וקולה היה רך ומלטף:

“אך אור הלבנה עולל לך את זאת, מחמד לבי; הוא בפניך”.

דזשון הקטן לחש לה כשהוא מסתיר את פניו בכסות־הלילה שלה:

“הלא אמרת, כי אותו האור יפה הוא. אהה!”

“הוא יפה לעין, אבל לא לשינה. מי הכניס אותו החדרה? וכי משכת את הווילון הצדה?”

“רציתי לדעת את הזמן; אני – אני הבטתי החוצה; אני – אני שמעתי אותך מנגנת, אמא; אני – אני אכלתי את העוגה שלי”. אבל לאט לאט נתקררה דעתו, ובקרבו נתעורר האינסטינקט לצדק את הפחד שנפל עליו.

“המכשפה סובבה בתוכי והתחילה בוערת באש”, מילמל ואמר.

“כך עלתה לך דזשון בשביל שאכלת עוגת־שקדים לאחר שעלית על משכבך”.

“רק אחת, אמא; היא הנעימה לי את הנגינה ביותר. הייתי מצפה לך – סבור הייתי, שעוד מעט ויהיה בוקר”.

“בּרוָז שלי, אין עכשיו אלא אחת־עשרה שעות”.

דזשון הקטן שקט וחיכך את אפו אל צווארה.

“אמא, הנמצא אבא בחדרך?”

“הלילה לא”.

“התרשיני לישון עמך?”

“אם רצונך בכל, יקירי”.

דזשון הקטן נרגע מעט והרפה ממנה.

“מראיך השתנה, אמא; דומה שנעשית צעירה ביותר”.

“שערי הוא המשוֶוה לי מראה זה, מחמדי”.

דזשון הקטן נטל את שערה בידו: שער מעובה, שעינו כעין זהב עמום עם חוטי כסף בתוכו.

“הנני אוהב אותו”, ענה ואמר, “ומראיך זה חביב עלי מכל”.

והוא אחז בידה והתחיל מושך אותה אל הדלת. וכשיצאו מן החדר, נעל אותה מתוך אנחת רווחה.

“איזה צד מן המטה חביב עליך ביותר, אמא?”

“הצד השמאלי”.

“טוב הדבר”.

דזשון הקטן לא רצה לאבד זמן ולתת לה שהות לחזור בה, אלא עלה מיד על מיטתה, שנראתה לו רכה משלו. הוא נאנח עוד פעם, כבש את ראשו בכר והתבונן שעה קלה אל סערת הקרב של רכבי־מלחמה, של חרבות וכידונים שאדם רואה תמיד בשמיכות־צמר כשהוא מציץ בעד שערותיהן הזעירות והזקופות כנגד האור.

“הן מה שאירע לי לא היה דבר של ממש, האין זאת?” ענה ואמר.

אמו עמדה באותה שעה לפני המראה והחזירה לו משם לאמור:

“רק אור הלבנה ודמיונך הנחם הם הם שגרמו לך את כל מה שבא עליך. אסור לך להתרגש, דזשון”.

ואולם דזשון הקטן, שעצביו טרם שבו למנוחתם כל צרכם, השיב כמתפאר:

“לאמתו של דבר לא הייתי מפחד כלל!” ושוב פעם הביט הכידונים ואל רכבי־המלחמה המדומים אשר בשמיכה.

“הו, אמא, חושי, מהרי!”

“מחמדי, הלא עלי לקלוע את מחלפות שערי”.

“הו, אל־נא תעשי זאת הלילה. הן מחר בבוקר תצטרכי להתירן מחדש. הנני מבקש לישון; אם לא תמהרי לבוא, תרד שנתי מעיני”.

אמו עמדה לפני המראה אשר שני סניפים לה מזה ומזה וכולה לבנה ופורחת. הוא יכול לראות אותה בשלוש דמויוֹת, כשהיא מפנה את ראשה אליו ושערה מבהיק לאור העששית ועיניה האפלוליות מחייכות. עמידתה שם היתה מיותרת בעיניו והוא אמר:

“בואי־נא, אמא; הנני מצפה”.

“טוב הדבר נפשי, הנני באה”.

דזשון הקטן עצם את עיניו. מאוויי לבו נתקיימו במלואם, אבל עליה להזדרז ולבוא במהרה! והנה חש שהמיטה נזדעזעה, – היא עלתה עליה. ובעינים עצומות ושכור־תנומה ענה ואמר:

“כך נחמד ונעים הוא, האין זאת?”

הוא שמע את קולה מדבר אליו דבר וחש ששפתיה נוגעות באפו; והוא נלחץ אל אמו אשר שכבה עֵרה, שכוב והרהר בו מתוך אהבה רבה, ומיד השתקע בשינה ללא חלום, אשר סיימה וחתמה את תקופת ילדותו.

מֵחֲלָצֵי אֹיבִים אֵלֶה הוֹרִי־אד

יָצָא צֶמֶד־נֱאֶהָבִים עֲלוּב־מזָּל.

רוֹמֵיאוֹ וְיוּלִיָה.

 

חלק ראשון    🔗

 

פרק ראשון: פְּגִישָה    🔗

שקוע במחשבות יצא סומס פורסייט בשנים־עשר לחודש מאי לאחר הצהריים ממלון־נייטסברידוש, ששם היה דר באותו הזמן, על מנת לבקר את אוסף־התמונות אשר בקוֹרק־סטריט. מאז המלחמה לא השתמש מעולם במרכבה, אם אך אפשר היה לו בלא זה. הרכבים היו לדעתו בני אדם מחוסרי דרך ארץ, אף על פי שעכשיו, לאחר שהמלחמה נסתיימה וההצעה התחילה שוב עולה על הביקוש, נעשו יותר מנומסים, לפי ההרגל של הטבע האנושי. ואף על פי כן לא יכול לסלוח להם את גסותם לשעבר, ומתוך זכרונות קודרים היה עכשיו רואה בהם ובבני המעמד שלהם את סמל השאיפה לרווֹלוּציה. המורא הגדול שהתרגש עליו בימות המלחמה, והמורא הגדול מזה, שהיה שרוי בו מאז בימי השלום, השפיעו השפעה פסיכולוגית על אפיו המוצק. הוא הזה ברוחו את הריסות מעמדו פעמים רבות כל כך, שחדל להאמין שהדבר קרוב לאמת קירבה ממשית. אדם משלם ארבעת אלפים מס־הכנסה ומסים אחרים – וכי יש עוד פורענות גדולה מזו? אדם שיש לו הון של רבע מיליון ואין לו אלא אשה ובת שעליו לדאוג להן, והונו זה משוקע בעסקים שונים ביותר, וּודאי מצבו איתן ואין לו להתיירא אפילו מפני המפלצת האיומה – מפני המס שאמרו להעלות מן הקרן. ואשר להחרמת הרווחים, שהרוויחו התגרנים בעסקי־המלחמה, הנה הסכים לה הסכמה גמורה, משום שלא היו לו רווחים כאלה, ומן הדין הוא שיטילו עונש כזה על אותה ה“כנופייה!” ולא עוד אלא ששער התמונות עלה יותר מן השער של כל דבר אחר, ומזמן שהתחילה המלחמה עשה באוסף שלו עסקים יותר טובים מאשר קודם לכן. גם התקפות־באויר פעלו פעולה טובה על רוחו, שהיתה זהירה מטבעה, והקשו את אפיו, שהיה עקשני מלידה. כשאדם נתון בסכנה להיות מתפוצץ לרסיסים הריהו מתרגל שלא לפחוד ביותר שמא יתרסק לאט לאט על ידי המיסים והארנוניות, וההרגל לחרף ולגדף את החוצפה של הגרמנים הביא אותו בדרך הטבע לידי כך שדן לחובה את החוצפה של הפועלים, אם לא בגלוי הרי לכל הפחות בסתר לבו.

הוא היה מהלך ברגל. לא היה לו צורך למהר, כי הוא נדבר עם פליֶר להיפגש עמה בבית־המשכית בארבע שעות. ועכשיו לא היתה אלא שעת שתים וחצי. ההליכה היתה יפה לו – כבדו נתכווצה מעט ועצביו היו גרויים ביותר. בזמן שהתגוררו בעיר, לא שכנו רגלי אשתו מעולם בבית, ובתו היתה פרסנית ואהבה לשוטט במקומות שונים כדרך מרבית הנערות הצעירות לאחר המלחמה. ואשריו שהיתה צעירה ביותר ולא נטלה חלק במלחמה עצמה. אמנם הוא תמך במלחמה מתחילתה בלב ונפש, אבל גדול היה ההפרש שבין התמיכה הזאת ובין התמיכה שאשתו ובתו היו תומכות בה בגופן, ולפי ההשקפות הנושנות שהחזיק בהן היה מתעב את כל רגש שיש בו מן ההפרזה. כך, למשל, התנגד בכל תוקף לחפצה של אנט, שהיתה אשה רבת־חן ושבשנת 1914, לא היתה אלא בת שלושים וארבע, ללכת אל פֶראנציה, אל “מולדתה היקרה”, ככל אשר קראה לה בהשפעת המלחמה, על מנת לטפל שם ב“אנשי־החיל הגיבורים” הפצועים! לדלדל את בריאותה ולהשחית את מראיה! כאילו היתה באמת משמשת־חולים! הוא לא נתן לה לבצע את חפצה זה. תשב בבית ותתפור או תסרוג בשבילם, אם רצונה בכך! והיא נשתעבדה לרצונו ולא הלכה לשם, אלא שמאותו הזמן ואילך נהפכה היתה לאשה אחרת. דבקה בה מידה רעה ללגלג עליו, אם לא בגלוי, הרי בכל מיני דרכים ובהתמדה. ואשר לפליר, הנה פתרה המלחמה את השאלה הקשה אם למסור אותה לבית־חינוך ואם אין. הוא בא לידי המסקנה, שמוטב לו להרחיק אותה מאמה, שרוח מלחמה היתה שורה עליה תמיד, מן המקרים של התקפה־באויר ומן השאיפה לעשות מעשים מוזרים; ובכן עמד והכניס אותה לבית־חינוך מצויין שבאחד המקומות הרחוקים שבמערב, והיה מתגעגע עליה הרבה. פליר! הוא לא התחרט מעולם על השם הזה שקרא לה מתוך החלטה פתאומית בזמן שנולדה, אף על פי שאותו השם היה קצת נכרי והיה בו מן הוויתור לפראנצים. פליר! שם נאה – ילדה נאה! אבל היא שונאה־מנוחה – שונאה־מנוחה במידה יתירה; וגם עקשנית היא! ולא עוד אלא שידעה את כוח השפעתה על אביה! סומס היה מהרהר לעתים קרובות שמשגה היה מלפניו שהיה כרוך ביותר אחרי בתו. הוא הולך ומזקין ועדיין הוא כרוך אחריה! בן ששים וחמש! הוא הולך ומזקין; אבל הוא אינו מרגיש בזה, כי בשים לב לצעירותה ומראיה הטוב של אנט נמצא, אולי לאשרו, שהזיווג השני שלו היה עסק של חשבון מצונן. הוא לא ידע בחייו אלא תשוקה אחת לאמתה ­– תשוקה לאשתו הראשונה ­– אירין. ואותו בר־נש דזשוליון, בן דודו, שדבק אחריה, הריהו תשוש וחלוש למראה, כפי ששמע עליו. ואין תימה בדבר, שהרי הוא בן שבעים ושתים והיה נשוי שלוש פעמים!

סומס עצר רגע אחד בהליכתו ונשען אל הסורג של השדרה, כאן היה מקום נאות ביותר בשביל להעלות על לב זכרונות מימים עברו ­– בחצי הדרך שבין הבית אשר בפארק־ליין, שראה את לידתו ואת מיתת הוריו, ובין הבית הקטן אשר במונפליה־סקווייד, ששם התענג לפני שלושים וחמש שנה על המהדורה הראשונה של נשואיו. עכשיו, לאחר עשרים שנה של המהדורה השנייה, נראתה בעיניו אותה הטראגידיה הישנה כקיום בגלגול ראשון ­– קיום שנסתיים בזמן שנולדה לו פליר תחת הבן שהיה מצפה לו. לפני הרבה שנים חדל להצטער אפילו צער קלוש על שלא נולד לו בן; פליר כבשה את לבו ומילאה אותו על כל גדותיו. סוף סוף היה שמו נקרא עליה והוא לא היה מתגעגע כלל על אותו הזמן שבו תחליף אותו באחר. וכשהיה מהרהר לפעמים בצרה כזו, היה מפיג תוגתו על ידי המחשבה העמומה שהיכולת בידו להעשירה עושר רב כדי לקנות ולמחות את שמו של אותו הבחור שישא אותה לאשה ­– ומדוע לא תהא כזאת מאחר שהנשים שוות עכשיו לגברים, ככל הנראה למראית עין? ומתוך ההכרה הפנימית המסותרה שעל צד האמת אין הן שוות לגברים כל עיקר, העביר סומס בתנועה נמרצה את כף ידו הכפופה על פניו עד שנגעה לאטה בסנטרו. תוך שנהג אורח־חיים של הסתפקות לא השמין ולא נתרופף גוו; חוטמו היה חיוור ודק, שפמו השב היה מקוצץ וקצר ואור עיניו לא נתמעט. מתוך שרגיל היה לכוף קצת את ראשו לפנים לא ניכר ביותר שמצחו הלך ובלט עם נסיגת שערו הלבן לאחור. אכן קלים היו השינויים שעולל הזמן ב“מוצלח ביותר” שבין הפורסייטים הצעירים, ככל שהיה קורא לו האחרון שבזקני הפורסייטים ­– טימותי ­– שעמד עכשיו בשנת המאה והאחת לימי חייו.

צל עצי הערמונים נפל על מגבעת־הלבד הרכה והנאה שלו; הוא זנח את הצילינדרים ­– לא היתה כל תועלת בדבר להפנות את עיני הבריות אל העושר בימים כאלה. עצי־ערמונים! מחשבותיו פנו ועפו בטיסה אל מאדריד. אחת התמונות של גוֹייָה גרמה לו שהחליט לנסוע בחג־הפסחא שלפני המלחמה על מנת לחקר את יצירותיו של אותו הצייר במקומו. אדם זה עשה עליו רושם ­– צייר מרובה צדדים ביותר, אמן גאוני לאמתו! ואולם כל ההפלגה שמפליגים עכשיו בערכו הריהי כאין לעומת ההוקרה שעתידים להוקיר אותו קודם שיפנו לו עורף ויסיחו את דעתם ממנו. בולמוּס־גוייה השני גדול יהיה אפילו מן הראשון, אין ספק בדבר! והוא קנה את יצירותיו. במסעו זה עשה דבר שלא עשה מימיו: עמד והזמין העתקה של ציור־פריסקו “La Vendimia” (בציר ענבים), שיש בו תמונה של נערה שזרועה האחת נתונה על מתניה ושהזכירה אותו את בתו. העתקה זו תלויה עכשיו באוסף־התמונות שלו אשר במפלדרהם והיא גרועה ביותר ­– אין אדם יכול להעתיק תמונותיו של גוייה. ואף על פי כן בזמן שבתו שוב לא תהיה עמו, יהא מוסיף להסתכל בה בשל הדמיון אליה, בשל ההארה המצודדת לב הנסוכה על תמונת הנערה, בשל קומתה הזקופה והישרה, המרחק שבין הגבינים הקמורים והאש האצורה בתוך העינים האפלוליות והחולמות! אכן נפלא הדבר, שעיניה של פליר אפלוליות הן, בו בזמן שעיניו אפורות ­– פורסייטי אמתי אין לו עינים חומות ­– ועיני אמו כחולות הן! ואולם עיניה של אמה זקנתה הגברת לאמוֹט היו כהות־גוָן כנופת־צופים!

והוא הוסיף ללכת הלאה אל הייד־פארק־קוֹרנר. בכל אנגליה כולה לא חל שינוי גדול מזה שחל בשדרת הפארק! הוא נולד כמעט בקירבתה והיה זוכר אותה משנת 1860. כשהיה ילד היו מביאים אותו לכאן בין הנשים הלבושות קרינולינות כדי לראות את הגנדרנים הלבושים מכנסיים צרים עם פיאות־זקן על לחייהם, שעברו כאן ברכיבה כשהם יושבים על סוסיהם זקופים כפרשים; כדי לראות איך עוברות ובטלות מן העולם המגבעות הקשות והלבנות ומסולסלות־השוליים; כדי לראות את האדם הגוץ ועקום־הרגלים הלבוש חזייה ארוכה ואדומה, שהיה רגיל לבוא לכאן, לבין בני מרום עם הארץ, כשהוא מוליך עמו כלבים הקשורים לכמה פתילים: כלבים אספניוליים, כלבים איטלקיים אפורים, שהיו מחבבים ביותר את הקרינולינה של אמו ושאת האחד מהם היה אותו האדם מנסה למכור לה ­– כיום שוב אי אתה רואה את כל הבריות הללו, שוב אי אתה רואה אדם מבני העלייה, אלא פועלים היושבים עגומים שורות שורות ומביטים באין ברירה אל נקבות צעירות אחדות הרוכבות על סוסים ברגלים מפושקות ועל ראשיהן מגבעות־קדרות, או אל בני אדם מן הקולוניות המדלגים ומקפצים הנה והנה בלי סדר על סוסים שכורים שמראיהם עלוב; פה ושם נראו נערות קטנות רוכבות על סייחים, זקנים רוכבים לשם עימול הגוף או שליח־צבא הרוכב במהירות על סוס־פרשים; אין סוס טהור־גזע, אין סיָסים, אין השתחוויות, אין מלילה ברגלים, אין שיחה בין הבריות ­– אין כלום; רק האילנות הנם אותם עצמם ­– האילנות שאינם משגיחים לא בחליפות הדורות ולא בהתנוונות של האנושות. אנגליה דימוקראטית ­– מפוררה, אצה ומבוהלה, קולנית ולמראית עין ללא־מטרה. ומעין רגש של בוז נתעורר בנפשו של סומס. נסתלק לעולם החוג המצומצם של אנשי מעלה ובעלי נימוסין! אמנם עושר קיים בעולם ­– יש עושר הרבה! ­– הוא עצמו היה עשיר מאביו; אבל מידות נאות, טעם משובח ומעלות־ערך חלפו עברו; הכל שקע בתהום של עירבוביה ומהומה שוממה ומאוסה שריח של פּטרול נודף ממנה. מפוזרים ומפורדים נראים פה ושם אנשי־מעלה עלובים שירדו למחצה מנכסיהם, אבל שוב אין העין רואה לא יציבות ולא התחברות. ולתוך העירבוביה החדשה הזאת של מנהגים רעים ומידות פרוצות הוטלה בתו שלו ­– פרח חייו! ובשעה שהבריונים הללו בני מפלגה זו יגיעו לשלטון ­– אם תקרה כזאת בזמן מן הזמנים ­– פורענות גדולה מאין כמוה עתידה לבוא לעולם!

הוא עבר דרך השער, אשר ­– השבח לאלוהים! ­ ­– שוב לא נתגנה מראהו על ידי הגוון האפור של המכונה השולחת אור בודק, שעמדה אצלו. “מוטב שיעמידו מכונת־אור במקום, שכולם הולכים לשם”, הירהר בלבו “ויאירו את הדימוקראטיה היקרה שלהם!” והוא כונן את פעמיו לאורך החזית של הקלוב שבפיקאדילי. ליד החלון הקמור של הקלוב־איזיאום וודאי יושב דזשורזש פורסייט. אדם זה כל כך עבה וכשה עכשיו שהיה מבלה כאן כמעט את כל זמנו והיה דומה לעין דוממה וקופאה, לגלגנית וליצנית, הצופה ורואה את הדילדול של בני אדם ומעבריהם. וסומס מיהר לעבור על הבית, משום שמבטו של בן דודו היה מעורר בקרבו תמיד רגש לא־נעים. הוא שמע שדזשורזש כתב באמצע המלחמה מכתב בעתונים, בחתימת “פאטריוט”, ובו קבל על ההיסטריָה של הממשלה שהחרימה את שיבולת־השועל המיועדת לצרכם של סוסי־המרוץ. אמנם כן, הריהו יושב שם, גדול־קומה, כבד משקל, מיופה ומהודר, מגולח למשעי, שערו היה חלק וכמעט שלא נתמעט מכפי שהיה, ובוודאי יהיה נודף ממנו ריח של מבחר מי־הבשמים שמשתמשים בהם לחפיפת הראש, ובידו החזיק נייר וורוד ועליו תכנית־המרוץ. אכן אמת הדבר, הוא לא נשתנה כלום! ואפשר שבפעם הראשונה בימי חייו חש סומס מתחת לחזייה שלו מעין רגש של חיבה לשארו הליצן הזה בכובד משקלו, בשערו החלוק לכאן ולכאן חילוק מדוייק ובמבט־עיניו הדומה לזה של שור היה משמש ערובה שהסדר הישן עדיין יש לו עמידה. הוא ראה שדזשורזש נופף את הנייר האדום שבידו כאילו קרא לו לעלות אליו ­– אפשר שרצה לשאול אותו דבר על עסקי הרכוש שלו. אותו הרכוש שעדיין היה מסור לפיקוחו של סומס, שכן לאחר שפרש מעסקו באותה התקופה רבת־הייסורים שלפני עשרים שנה, בזמן שנתגרש מאירין, ולא היה משתתף בו אלא שיתוף מוצנע, עדיין היה משמש סומס, כמעט שלא לרצונו, המפקח על כל העסקים של הפורסייטים.

רגע אחד היה מהסס, אחר נענע בראשו ונכנס. לאחר מיתתו של גיסו מונטגיו דארטי בפאריז, אשר איש לא ידע מה טיבה אלא שהכל היו מובטחים שלא היתה זאת מיתה בידי עצמו, ­– נראה הקלוב־איזיאום בעיני סומס יותר הגון מכפי שהיה. גם דזשורזש נתיישבה דעתו עליו והתמכר כולו לתענוגות האכילה, לא היה אוכל אלא מן המובחר, כדי להפחית את משקלו, ולא היה מחזיק אלא שני סוסים זקנים, כדי “לשמור ולקיים את החפץ שלו בחיים”, ככל אשר אמר זאת בעצמו. ולפיכך נטפל אל שארו וישב אצלו ליד החלון הגדול בלי אותו רגש החששה שמא יפגע בכבודו בחוסר־הנימוס שלו, שהיה מצוי תמיד בלבו. דזשורזש הושיט לו יד מעודנה ומטופחה יפה.

“לא ראיתיך מזמן המלחמה”, פתח ואמר. “השלום לאשתך?”

“יישר כוחך”, החזיר סומס תשובה קרירה, “שלום לה למדאי”.

חיוך מסותר חלף לרגע אחד על פני דזשורזש הבשרניים וניצנץ מתוך עיניו.

“אותו בּלגי פרוֹפון”, ענה ואמר, “נעשה עכשיו חבר הקלוב הזה. הריהו אדם מגוחך ומשונה”.

“כדבריך!” מילמל סומס. “על מה אתה רוצה לדבר עמי?”

“על טימותי הזקן; הוא יכול להסתלק מן העולם בכל רגע. סבורני שכתב צוָואה”.

“הן”.

“טוב הדבר; אתה או מי שהוא אחר משלכם צריך לבקר אותו פעם ­– הלא הוא האחרון מזקני הדור; הריהו בן מאה. אומרים עליו שהוא דומה לחנוט. היכן אתם אומרים לקברו? מן הדין הרי ראוי לפיראמידה”.

סומס נִד בראשו. “בהייגייט, במערת־הקבר של המשפחה”.

“טוב הדבר, סבור אני שהבתולות הזקנות הקבורות שם תתגעגענה עליו, אם יטמנוהו במקום אחר. אומרים שעדיין הוא להוט אחרי האכילה. הוא יכול עדיין להאריך ימים. האם לא יפול בחלקנו מאומה מאריכות ימיהם של הפורסייטים הזקנים? עשרה זקנים היו ­– והגיל הממוצע שלהם שמונים ושמונה שנים ­– כך העליתי בחשבוני”.

“וכי זהו כל מה שחפצת להגיד לי?” אמר סומס. “עלי ללכת”.

“אדם שונא חברוּת אתה”, דומה כאילו ענו ואמרו עיניו של דזשורזש. “הן, זה הכל: פּקוד אותו במוסוליאום שלו ­– אפשר שהבחור הזקן רוצה לנבא לאחרית הימים”. החיוך גווע בעקמומיות המרובות שבפניו והוא הוסיף ואמר: “וכי אתם, עורכי־הדין, לא המצאתם תחבולה כיצד להשתמט ממס־ההכנסה? הוא פוגע כשד משחת בהכנסת הירושה. בנוהג שהייתי מכניס אלפיים וחמש מאות לשנה, עכשיו אין לי אלא הכנסה קבצנית של אלף וחמש מאות, וצרכי החיים נתייקרו כפליים”.

“הו!” מילמל סומס, “האיצטדייה נתונה בסכנה”.

על פני דזשורזש חלף קו־אור ליצני של לימוד זכות לעצמו.

“מילדותי חינכוני להיות הולך בטל”, ענה ואמר, “וכאן הריני הולך ומזקין, הולך ונעשה עני ביותר יום יום. אותה הכנופייה של הפועלים סבורה שהכל יפול בחבלה קודם שתעשה דבר. היך תשתכר למחייתך כשהדברים יגיעו לידי כך? אני אעבוד שש שעות ביום כדי ללמד פוליטיקאים כיצד תופסים ומבינים דבר הלצה. שמע לעצתי, סומס, היה חבר לפארלאמנט וקבל בשכרך ארבע מאות לירות ­– והמציא לי משרת־פקידות”.

ולאחר שסומס נפטר ממנו חזר וישב על מקומו אצל החלון הקמור.

סומס הוסיף ללכת לדרכו לאורך פיקאדילי וכולו נרגש ושקוע במחשבות שעוררו בקרבו דבריו של בן דודו. הוא עצמו היה כל ימיו עוסק בעבודה וחסכן, תחת אשר דזשורזש היה כל ימיו הולך בטל ובזבזן; ואף על פי כן, כיוון שהתחילו בהחרמת הרכוש, ניצלו אותו ­– את העוסק בעבודה ואת החסכן! זאת היתה כפירה גמורה במידת הצדק, עקירה גמורה של כל עיקרי־הפורסייטים. וכי יכולה הציוויליזאציה להיות מיוסדה על עיקרים אחרים? אין הוא סבור כך. אמנם את התמונות שלו לא יחרימו, משום שלא יֵדעו את שוויין. אבל מה יהא ערכן, אם המטורפים הללו יתחילו לחלוב את הרכוש? סחורה שאין נותנים במחירה כלום בשוק. “איני דואג לעצמי”, אמר בלבו; “יכול אני לחיות בחמש מאות לירות לשנה ובפרק שנותי אני לא ארגיש בהפרש”. אבל פליר! כל הממון הזה שהיה מושקע בעסקים השקעה מחוכמה כל כך, כל אוצרות־האמנות הללו, שנבחרו בחירה מדוקדקת כל כך, היו כולם בשבילה. וכשהדברים יתגלגלו ויגיעו לידי כך, שהוא לא יוכל לתת או להניח לה כל זה ­– אין כל תכלית לחיים, ומה בצע איפוא שילך ויראה את כל המעבדים הפוטוריסטיים הללו ולדון עליהם אם יש להם עתיד ואם לאו?

ואף על פי כן כשהגיע אל בית אוסף התמונות שבקורק־סטריט, שילם את השילינג דמי־כניסה, נטל קאטאלוג ונכנס. כעשרה אנשים היו מתהלכים שם אנה ואנה. סומס כונן את צעדיו אל דבר שנראה לו כעין עמוד של פנס שנכפף על ידי התנגשות עם אבטובוס. אותו הדבר היה מרוחק מן הקיר כשלוש פסיעות ובקאטאלוג שלו צויין בשם “יופיטר”. הוא הסתכל בו ובחן אותו בעיניו מתוך סקרנות, שכן בזמן האחרון הסב ביותר את תשומת לבו למעשי פיסול. “אם זהו יופיטר”, הירהר בלבו, “הריני מתאווה לדעת מה מראיה של יוּנוֹ”. ופתאום ראה אותה ממולו. היא נראתה לעיניו כמשאבה בעלת שני מנופים עטופה קצת בשלג. ובעודנו עומד ומביט אליה בתמהון, והנה עמדו אצלו שנים מן המבקרים. “הרי זה מפליא!” שמע את האחד מהם אומר לחברו.

“פיטפוט הבל!” נהם סומס בינו לבין עצמו.

השני החזיר בקול של נער:

“כלך לך מזה, קשיש שכמוך; הריהו מתעתע אותך. בשעה שיצר את יופיטר ואת יונו, אמר אל נפשו: ‘אראה־נא עד כמה מגיע כוח הבליעה של השוטים הללו’. והשוטים בלעו ולקקו את שפתיהם”.

“אי לך, פירחה! ווֹספוֹביטש הריהו מן החדשנים, וכי אי אתה רואה שהוא מכניס ליצנות לתוך אמנות־הפיסול? העתידות של מלאכת המחשבת הפלאסטית, של המוסיקא, של הציור ואפילו של הארכיטקטורא אצורים בסאטירה. מן המוכרח היה שהדברים יגיעו לידי כך. בני אדם עייפים ויגעים ­– לבם נתרוקן מן הרגש”.

“לו יהי כדבריך, אבל הריני מפנה קצת את לבי גם אל היופי, השתתפתי במלחמה. הפּלת את מטפחתך, אדוני”.

סומס ראה מטפחת מושטת כנגדו. הוא נטל אותה מתוך חשדנות טבעית והגישה אל אפו. ריחה היה של עצמה­ ­– ריח קלוש של אוֹ־דה־קוֹלוֹן ­– וראשי התיבות של שמו באחד מקצותיה. לאחר שדעתו נתיישבה עליו כל צרכה, נשא את עיניו אל פני האיש הצעיר. היו לו אזנים כשל אחד הפונים, פה צוחק ועל גביו חתימת שפם מזה ומזה, עינים קטנות וזריזות, ולפי מלבושו היה צעיר כרגיל.

“יישר כוחך”, ענה ואמר, אלא שהתרגזותו כלפי הפסל גרמה לו שהוסיף ואמר: “שמחתי לשמוע שהנך אוהב את היופי; דבר זה הריהו יקר בימינו אלה”.

“הנני מעריץ אותו”, החזיר הצעיר; “אבל אני ואתה, אדוני, הננו האחרונים מבני הגווארדיה הישנה”.

סומס חייך.

“אם באמת אתה מוקיר תמונות”, ענה ואמר, “הרי לך כרטיסי. אם יהי רצון מלפניך, הפלג־נא ביום ראשון אחד בנהר ובוא אלי ואראך כמה תמונות יפות”.

“אכן רבה ידידותך, אדוני. הנני לעוט אל ביתך כעיט. שמי מוגט ­– מיכאל”. והוא הסיר את מגבעתו.

סומס, אשר כבר התחרט על האימפולס הזה שהתרגש עליו פתאום, נופף גם הוא קצת את מגבעתו שלו והעיף מבט אל בן לווייתו של אותו הצעיר. הלו ענד לצווארו עניבה אדומה כארגמן, על לחייו צמחו פיאות־זקן קצרות ביותר ועיניו הפיקו מבט של בוז ­– וודאי פייטן היה!

זה היה המעשה הראשון של אי־זהירות שעשה סומס לאחר שנים מרובות, והוא נצטער על כך וישב באחת הקובות שבקיר. מה ראה לשטות זו לתת את כרטיסו לבחור מתלהב, המתהלך עם מין ברייה שכזו? ודמותה של פליר, שהיתה חבויה תמיד אחורי כל מחשבה ממחשבותיו, ביצבצה ועלתה לפניו כאחד הצלומים שבשעון המקפץ ויוצא עם הקשת הפעמון. על הקיר שמנגדו היה תלוי בד גדל־מידות ועליו המון אבעבועות מרובעות, אשר צבען כצבע הטומאטות, וחוץ מזה לא היה שם כלום עד כמה שסומס יכול לראות ממקום שבתו. הוא הציץ בקאטאלוג ומצא כתוב שם:

32.N ­– ‘העיר שלעתיד לבוא’ ­– פאול פוסטר.

“כסבור אני שגם יצירה זו הריהי ליצנית”, הירהר בלבו. “כמה מנוול הוא דבר זה!” ואולם המחשבה השניה שלו היתה יותר זהירה. אסור להיות נחפז להוציא משפט לחובה. הרי אותן היצירות של מוֹנה ­– רצועות ושרטוטים וקווים ­– ואף על פי כן זכו להצלחה מרובה; ואחריו באה האסכולה של בעלי הרצועות והקווים; וכמו כן גוֹגן. אפילו בין אחרי־האימפרסיוניסטים נמצאו ציירים אחדים שאין לבזותם. במשך שלושים ושמונה השנים שהיה עוסק בעסקי אמנות כידען ראה כל כך הרבה “תנועות” וכל כך הרבה עליות וירידות בתמורת הטעם והטכניקא, שלאמתו של דבר לא יכול אדם להגיד כלום חוץ מזה שבכל תמורה של המודה אפשר לעשות עסק ולהשתכר ממון. ואפשר שגם זהו אחד המקרים האלה, אשר בנוגע אליהם חייב אדם לדכא את האינסטינקט הטבוע בו מלידה או להפסיד את השוק. הוא קם והתייצב לפני התמונה וניסה להסתכל בה בעיניהם של בני־אדם אחרים. למעלה מן האבעבועות הצהובות־האדומות היה מצוייר דבר, שנראה בעיניו כשקיעת החמה, והנה שמע את אחד מן הקהל אומר לחבירו דרך הילוכו; “הוא הפליא לצייר את האווירון, האין זאת?” מתחת לאותן האבעבועות נמתח אזור לבן עם פסים זקופים שחורים, אשר הוא לא יכול למצוא בו משמעות כל שהיא, עד ששוב פעם שמע את מי שהוא ממלמל בעברו: “כמה אדיר המבע שהוא מייחד לרקע הקדום של תמונותיו!” המבע? של מה? סומס חזר וישב על מקומו. מלאכה זו יש בה מן ה“עשירות”, כמו שהיה אומר אביו, אלא שהוא לא היה נותן במחירה אפילו אגורה. מבע! הוא שמע שכל הציירים שבקונטיננט נהפכו לאכספרסיוניסטים. ובכן נתגלגלה שיטה זו ובאה גם לכאן, האומנם? הוא נזכר בגל הראשון של מחלת האינפלואינצה שפרצה בשנת 87 או 88 ­– ואשר מוצאה, כפי שאומרים, מארץ סין. והיכן צמח נגע זה שאכספרסיוניסמוס שמו? הרי זו מחלה גמורה לכל דבר!

והנה הבחין באשה ובעלם שעמדו בינו ובין “העיר שלעתיד לבוא”. גבותיהם היו מפנים אליו; ואולם פתאום הרים סומס את הקאטאלוג שלו כנגד פניו, הוריד את מגבעתו על עיניו והציץ בעד הסדק שביניהם. אי אפשר היה לו לטעות בדבר למי הגב הזה, שהיה הדור כמו תמיד, אף על פי ששער הראש נעשה שׂב. אירין! אשתו הגרושה! ואותו העלם היה בלי ספק בנה ­– שילדה לאותו בר־נש דזשוליון פורסייט ­– הנער שלהם, שהיה גדול ששה חודשים מן הנערה שלו! ובלבו נתעורר פתאום זכר הייסורים שסבל בימים המרים של הגירושין והוא קם ממקומו כדי להתרחק מהם ושלא לראותם, ואולם מיד חזר וישב. היא הפנתה את ראשה כדי לדבר עם בנה; הפרופיל שלה היה עדיין מלא עלומים, ומתוך כך דומה היה כאילו שערה השׂב הריהו זרוע אבקה, כמו בנשף־מסכות; ועל שפתיה היה מרחף חיוך, אשר סומס, שהיה שולט בהן ראשון, לא ראה עליהן כמותו מעולם. מתוך מרירות אנוס היה להודות שעדיין יפה היא ומראיה צעיר ורענן כמו שהיה. וכמה נאה היה החיוך שהחזיר לה הנער! לבו של סומס נלחץ בקרבו מרוב התרגשות. המראה הזה העליב את רגש־הצדק שלו. הוא קינא בה בשל החיוך של בנה ­– חיוך זה עלה על כל מה שנתנה לו פליר, ולא היה זה מן הדין. הבן שלהם יכול להיות בנו שלו; פליר יכלה להיות בתה שלה, אילו נהגה כשורה! הוא השפיל את הקאטאלוג שלו. אם היא ראתה אותו, הרי מוטב! האזכרה שיזכיר לה את דרכה בפני בנה, אשר וודאי לא ידע כלום, תשמש לה רמיזה מועילה מאת הנמסיס, שעתידה להיפרע ממנה אם במוקדם ואם־במאוחר! ואולם אחר כך בא סומס לידי הכרה מטושטשת שמחשבה כזו הריהי משונה ביותר לגבי פורסייטי בן שנותיו, והוא הוציא את שעונו מכיסו. כבר עברה שעת ארבע! פליר איחרה. היא הלכה אל בת אחותו אימוגן קארדיגאן, ושם וודאי עיכבו אותה מתוך עישון סיגאריטות, שיחות בטלות ודברי רכילות. הוא שמע את העלם צוחק ואומר בעליזות: " צייר זה הריהו וודאי מ’בעלי־המומים' שהדודה דזשון מטפלת בהם, האין זאת, אמא?"

“כמדומני שפאול פוסט שמו ­– כן הוא, מחמדי”.

לשמע המלה הזאת חלף את סומס רטט קל; הוא לא שמע מפיה את המלה הזאת לעולם. ובאותו רגע ראתה אותו; אפשר שמבט עיניו הפיק אותו המבע הליצני המיוחד לדזשורזש פורסייט, כי ידה הנעולה נעל־יד זעה ותפסה את קיפולי שמלתה, ריסי עיניה נזדקפו למעלה ופניה נתאבנו, היא פנתה והלכה לה.

“הרי זו אזהרה לציירים שלא לצייר כך”, אמר הנער כשהוא אוחז שוב בזרועה.

סומס הביט אחריהם. אותו הנער היה יפה־מראה; הסנטר שלו היה פורסייטי ועיניו העמיקו לשבת בחוריהן; ואולם בפניו הבהיק מעין זוהר שמשי, כאילו הוצקה עליהם כוס יין־חרס ישן; אפשר שהחיוך שלו או שערו השרה עליו את ברק הזוהר הזה. אכן מוצלחים היו אותם השנים יותר מכפי שהיו ראויים לכך! הם נתעלמו מעיניו בחדר הסמוך וסומס הוסיף להביט אל “העיר שלעתיד לבוא”, אבל לא ראה כלום. חיוך קליל עיווה את שפתיו. הוא בז לסערת רגשותיו של עצמו לאחר כל אותן השנים שעברו עליו. צלמי רוחות! ואולם כיון שאדם מזקין ­– כלום נשאר לו דבר חוץ מצלמי רוחות? אבל הלא יש לו בת, פליר! והוא כיוון את מבטיו אל הפתח. וודאי בוא תבוא במהרה, אבל היא מניחה אותו להיות מחכה לה! ופתאום נתגלתה לעיניו כעין רוח בצלמו של אדם ­– דמות אשה גוצה ודקה לבושה שמלת קטיפה ירוקה כים, חגורה באזור מתכת; על ראשה שביס שהקיף את שערה המרדני, האדום ­– ודזשס היימן היה משמש שוטר ­– “תאומי־סיאם” אלה מן הלהוטים אחרי הספורט! והוא עצמו יסד בית־חולים נייָד בקרון־מוטור, היה קורא עתונים עד שחלה מרוב קריאה, היה שרוי באימים ופחדים הרבה, לא קנה לו מלבושים ומשקלו פחת בשבע ליטראות; ומה יכול לעשות עוד איש בא בשנים כמותו? כשהיה מהרהר בדבר, אנוס היה להודות שהוא ובני משפחתו נהגו לגבי מלחמה זו אחרת מכפי שנהגו לגבי אותו הסיכסוך עם הבורים, אשר כפי שסבורים היו הצריך את כל מקורות הכוח של האימפריה. אמנם באותה המלחמה הישנה נפצע בן אחותו וֶול דארטי, בנו של אותו בר־נש דזשוליון מת מטיפוס־המעיים, “תאומי סיאם” נתגייסו בגדוד הפרשים ודזשון היתה משמשת חולים; ואולם כל זה לא היה אלא יוצא מן הכלל, תחת אשר במלחמה זו עשה, עד כמה שידוע לו, כל אחד ואחד את “שלו”, כמו שמובן מאליו. הנראה שמכאן מוכח שדבר־מה הולך ומתהווה, הולך וגדול, או הולך ומתדלדל. וכי נעשו הפורסייטים פחות אינדיבידואליים או יותר אימפריאליסטים או פחות קרתנים? או כל זה לא נעשה אלא מתוך שנאה לגרמנים?… מפני מה פליר מתמהמהת ואינה באה? הוא אינו יכול להמתין עוד וילך לו. הוא ראה את השלושה יוצאים יחד מתוך האולם האחר ועוברים ליד הקיר שמנגד. העלם עמד לפני פסל יוּנוֹ. פתאום ראה סומס את בתו עומדת מעבר השני של הפסל וריסי עיניה מורמים למעלה. הוא הבחין שהיא מביטה אל העלם מן הצד ושגם הוא מביט אליה. אחר שלבה אירין את זרועה בזרועו ומשכה אותו אחריה והלכה לה. סומס ראה אותו שהפנה ראשו והביט אחריו ופליר עמדה והביטה אחרי השלושה כשיצאו מן הבית.

והנה שמע קול עליז אומר אליו: “קצת הקדיח את התבשיל, וכי אין כך, אדוני?”

אותו הצעיר שהרים את מטפחתו שוב עבר באולם ועמד אצלו. סומס נענע בראשו.

“איני יודע אנה אנו באים”.

“הו! אל תדאג, אדוני, הכל כשורה”, השיב הצעיר בבדיחות דעת; “גם הללו אינם יודעים זאת”.

באותה שעה ניגשה פליר ואמרה: “הנה הנך, אבא!” כאילו הוא גרם לה שתהא מחכה לו.

הצעיר נופף את מגבעתו והלך לו.

“הנה כי כן”, אמר סומס כשהוא סוקר אותה מראשה ועד רגליה, “צעירה דייקנית את!”

סגולה יקרה זו של חייו היתה בעלת קומה ממוצעת ובעלת גווני־מראה בינונים; שערה היה קצר ועינו כעין ערמון כהה; עיניה החומות המרוחקות זו מזו ריחוק מרובה היו קבועוֹת בלובן זך וצלול כל כך שבשעת תנועתן היו מזהירות ונוצצות; ואולם בשעת מנוחה היו שרויות כחולמות תחת שמורותיהן הלבנות מאוד, שריסיהן היו שחורים ושהיו מאהילות על גביהן כאילו מתוך ריפרוף ופיקפוק. הפרוֹפילוֹן שלה היה מלא חמדה, אלא שפניה לא היה בהם כלום משל אביה חוץ מסנטר עזיז. כשהרגיש סומס שארשת פניו נעשתה יותר נוחה ורכה מדי הביטו אליה, קמט את מצחו כדי לשמר בכך את ההתאפקות ושוויון־הרוח המצויים באדם מן הפורסייטים. הוא ידע היטב שהיא נוטה יותר מדאי להשתמש בחולשתו לטובת עצמה.

היא הכניסה את ידה תחת זרועו ואמרה:

“מי הוא זה?”

“הוא הרים את מטפחתי שנפלה. שוחחנו יחד על אודות התמונות”.

“הן לא תקנה זאת, אבא?”

“לא”, אמר סומס בכעס, “וגם לא את יוּנוֹ זו שאת התבוננת אליה”.

פליר משכה אותו בזרועו. “אח! הבה נלכה מזה! הרי זו תערוכה מבהילה!”

בפתח נפגשו עם אותו הצעיר ששמו מוֹנט ועם חברו. ואולם סומס העמיד פנים של דחייה והשתמטות וכמעט שלא השגיח בדרישת־השלום של הבחור.

“ובכן”, פתח ואמר בהיותם ברחוב, “את מי ראית בבית אימוגן?”

“את הדודה וויניפרד ואת מוֹסייה פרוֹפוֹן”.

“אח!” מילמל סומס, “מה מוצאה דודתך בבחור זה שהיא מגלגלת עמו?”

“איני יודעת. מראהו ערמומי ביותר ­– אמא מחבבת אותו”.

סומס השמיע חברה נוהמת.

“גם הקוזין וֶול ואשתו היו שם”.

“היך!” אמר סומס. “סבור הייתי שחזרו לאפריקא הדרומית”.

“לא! הם מכרו את החווה שלהם. הקוזין וֶול אומר להתעסק בגידול סוסי־מרוץ בסוּסקס. הם קנו בית־אחוזה עתיק ויפה והזמינוני ולבוא אליהם”.

סומס השתעל: חדשה זו היתה למורת רוחו. “מה מראיה של אשתו עכשיו?”

“היא אשה שקטה ביותר, אבל רבת־חן”.

סומס השתעל שוב פעם. “בחור פוחז הוא אותו הקוזין שלך וֶול”.

“לא כן, אבא! הם כרוכים זה אחר זה הרבה. הבטחתי להם לבוא אליהם ולשהות אצלם מיום השבת עד היום הרביעי הבא”.

“לגדל סוסי־מרוץ!” אמר סומס. המעשה הזה כשהוא לעצמו היה רעה גדולה למדי, אבל לא הוא היה הגורם למורת רוחו כנגד בן אחותו. מפני מה, לכל הרוחות, לא נשאר אותו בחור באפריקא הדרומית? הרי די היה לו בצרת הגירושין של עצמו, והנה בא בן אחותו ולקח לו לאשה את בתו של צרתו; ולא עוד אלא שאשתו הריהי אחות־חורגת לדזשון ולאותו הנער, אשר פליר נשאה את עיניה אליו זה עתה מאצל הקילון של המשאבה. אם הוא לא יפקח עליה, סופה שיוודע לה כל אותו מעשה־החרפה הישן לכל פרטיו! ענינים רבי־מכאובות ותמרורים! הם סבכוהו והקיפוהו היום כנחיל של דבורים!

“הדבר הזה אינו לרצון לי!” ענה ואמר.

“הנני מתאווה לראות את סוסי־המרוץ”, מילמלה פליר; “והם הבטיחוני ללמדני את הרכיבה על סוס. וֶול אינו יכול להלך הרבה ברגל, אבל הוא יודע לרכוב במידה שאין למעלה ממנה. הוא רוצה ללמדני את מעשה־הדהרה שלהם”.

“אוי למירוץ־סוסים זה!” אמר סומס. “חבל שהמלחמה לא הביאה עליו כליון. חוששני שילך בדרכי אביו”.

“איני יודעת דבר על אביו”.

“אמנם כן”, אמר סומס בכעס. “הוא היה להוט אחר סוסים ושבר את מפרקתו בפאריז כשירד מעל אחת המדריגות. אשרי דודתך שנפטרה ממנו”. הוא קמט מצחו מדי היזכרו בדרישה וחקירה על אודות המדריגה הזאת שעשה לפני שש שנים בפאריז ­– מדריגה מתוקנה כל צרכה בבית ששם היו משחקים בבאקארה. אפשר שהממון הרב שזכה גיסו במשחק זה או הדרך שעל ידה הגיע לידי זכייה זו בילבלו את דעתו של זה. דרך־המשחק הפראנצית היה בה משל פריצות יתירה ומתוך כך בא לידי לבטים גדולים.

קולה של פליר עורר אותו מתוך ההירהורים שתקפו עליו.

“הבט וראה! הנה הבריות שהיו עמנו בתערוכה”.

“אילו בריות?” מילמל סומס, אשר ידע היטב למי היא מכוונת בדבריה.

“כמה יפה היא אשה זו, האין זאת?”

“הבה נסור אל בית־הממתקים הזה”, אמר סומס פתאום ואחז בחזקה בזרועה והכניסה לתוך הבית. המעשה שעשה ­– היה מעשה תמוה מלפניו שלא היה רגיל בו מימיו, והוא אמר במבוכה: “מה את רוצה לאכול?”

“איני רוצה כלום.שתיתי קוקטייל ואכלתי סעודת־בוקר שמנה ביותר”.

“מן המוכרח הוא שנטעום טעימה כל שהיא כיון שבאנו לכאן”, מילמל סומס כשהוא מחזיק בזרועה.

“שתי כוסות תה”, אמר, “שתי מנות של נוּגה”.

ואולם אך ישב על כסא, ומיד נזדעזעה נפשו בקרבו. אותם השלושה ­– אותם השלושה נכנסו ובאו לכאן! הוא שמע את אירין אומרת דבר־מה לנער והלז משיב ואומר:

“לא, אמא; מקום זה נאה הוא. הריהו לפי טעמי”. ושלשתם ישבו.

ברגע זה, שהיה אחד הרגעים שאינם נעימים ביותר שהתרגשו עליו בימי חייו, כשצלמי הרוחות והצללים של ימים עברו השתערו עליו והוא היה שרוי במקום אחד עם שתי הנשים היחידות שאהב מימיו ­– עם אשתו הגרושה ועם בתו שנולדה לו מן האשה שנשא אחריה ­– לא היה סומס מתיירא כל כך משתי אלה כשם שהיה מתיירא מפני הקוזינה של דזשוּן. היא היתה עלולה לעשות מעשה שאינו הגון ­– היא היתה עלולה להציג את שני הילדים זה לפני זה ­– היא היתה מוכשרה לעשות כל דבר העולה על רוחה. הוא נשך את הנוּגה שלו נשיכה מהירה ביותר והיא דבקה בשיניים התותבות שלו. הוא התחיל מחטט בה באצבעו והביט אל פליר. היא לעסה כחולמת ואולם עיניה היו נשואות אל הנער. הנפש הפורסייטית שבקרבו אמרה לו: “חשוב מחשבות והרגיש ­– ואתה אבוד!” והוא נשך את אצבעו מתוך פחי־נפש. שינים תותבות? וכי יש לו לדזשוליון שיניים תותבות? וכי קבועות בפי אשה זו שיניים תותבות? היה זמן שהוא ראה שלא היו בפיה שיניים כאלה. וקירבתו זו אליה לשעבר היה דבר שאי אפשר היה לגזול לעולם. והיא ידעה זאת, אף על פי שהיא יושבת שם במנוחה ומתוך שליטה גמורה בעצמה, כאילו לא היתה אשתו מעולם. ורגש חריף הרעיש את הדם הפורסייטי שבעורקיו, מכאוב חד שהיה כמלוא רוחב השערה בינו ובין התענוג. מי יתן ולא פתחה דזשוּן פתאום את אשפתה לירות אליו את חציה! הוא שמע את הנער מדבר אליה:

“דבר המובן מאליו הוא, דודתי דזשוּן” ­– ובכן קרא לאחותו החורגת “דודה”? ­ ­– ואין תימה בזה, שהרי היא וודאי כבת חמישים ­– “שגדול החסד שאת עושה עמם לזרזם ולסייע בידם. ואף על פי כן ­– ילכו לעזאזל!” סומס הציץ בו בחשאי. עיניה החרדות של אירין היו מכוונות בשים לב אל פי הנער. היא ­– היא היתה הוגה רגשי חיבה והערצה גדולה כל כך ­– לבוזיניי ­– לאביו של נער זה ­– ולנער זה! הוא נגע בזרועה של פליר ואמר:

" האכלת דייך?"

“עוד מנה אחת, אבא, בבקשה ממך!”

סופה שהממתקים הללו יחלוה! הוא ניגש אל שולחן־המערכת כדי לשלם, כשחזר לאחוריו ראה והנה פליר עומדת בקרבת הפתח וביד מטפחת, אשר העלם מסר לה, כנראה, זה עתה.

“פ. פ.”, שמע אותה אומרת. “פליר פורסייט ­– אמנם כן. הרי זו מטפחתי שלי. יישר כוחך”.

אל רחום וחנון! היא סיגלה לה את תחבולת־הערמה, שהוא סיפר לה עליה באולם התערוכה ­­– קוף מחקה היא!

“פורסייט? אבל ­– הרי זה גם שמי. אפשר שהננו קרובים”.

“אמנם כן! וודאי קרובים אנו. אין פורסייטים אחרים. הנני דרה במפּלדרהם. ואתה?”

“ברובין־היל”.

השאלה והתשובה יצאו דחופות זו אחר זו במהירות גדולה כל כך, שהכל עבר ונסתיים קודם שהפסיק להניע אצבע. הוא ראה שפני אירין הסמיקו מרוב התרגשות וחרדה, הרכין ראשו הרכנה קלילה והכניס את זרועו תחת זרועה של פליר.

“בואי ונלכה!” אמר אליה.

היא לא זזה ממקומה.

“וכי לא שמעת, אבא? וכי לא תמוה הדבר ­– שם המשפחה שלנו אחד הוא. וכי קרובים אנחנו?”

“ומה בכך?” ענה ואמר. “פורסייט? אולי קרובים רחוקים”.

“שמי דזשוליון, אדוני. קיצורו שלו הוא דזשוֹן”.

“הו כך!” אמר סומס. “אמנם כן. קירבת־משפחה רחוקה. חביבות גדולה היא מלפניך. היה שלום!”

והוא פנה והלך.

“רב תודות לך”, אמרה פלייר. “Au revoir!”

“Au revoir!” שמע את העלם עונה ואומר לה.

 

פרק שני: פִּקְחוּתָהּ שֶׁל פְלֶיר פוֹרְסֵייט    🔗

כיוון שיצאו מבית־הממתקים, רצה סומס קודם כל לתת רווחה למורת רוחו ולהגיד לבתו: “היך הרשית לעצמך להפיל את המטפחת!” אלא שהיה חושש שתחזיר לו: “את המעשה הזה למדתי ממך!” ומשום כך נמלך וגמר שלא לעורר משנתם כלבים ישנים, אבל הרי וודאי תחקור ותדרוש אותו. הוא העיף בה מבט מן הצד וראה שגם היא מעיפה בו מבט כזה, היא פתחה ואמרה רכות:

“משום מה אין הקרובים הללו חביבים עליך, אבא?”

סומס משך את הזוויות של שפתיו למעלה.

“ומנין לך זאת?”

“Cela se voit”.

“הדבר נראה מאליו!” מה לשון דיבור היא זו!

אף על פי שכבר עברו עשרים שנה שהיה נשוי אשה פראנצית, עם כל זה עדיין לא הגה שום חיבה ללשונה שלה. לשון זו היתה בעיניו תיאטראלית ביותר ולפי ההרגשה שלו היו אצורים בה כל הניבים הדקים של ליצנות כמוסה.

“כיצד?” שאל אותה.

“אתה וודאי מכיר אותם, אלא שלא גילית זאת אף ברמיזה כל שהיא. ראיתי שהללו הביטו אליך”.

“מימי לא ראיתי את הנער הזה”, החזיר סומס תשובה, שהיתה אמת גמורה.

“לו יהי כן; אבל אתה ראית את האחרים, אבי יקירי”.

סומס העיף בה שוב פעם את מבטו. מה השמועה שהגיעה לאזניה? אפשר שדודתה וויניפרד, או אימוגן, או וֶול דארטי ואשתו סחו לה דבר־מה? הוא העלים ממנה בבית כל רמז קל שבקלים לשערוריה הישנה וכמה פעמים הזהיר את וויניפרד ואמר לה, שאדיר חפצו הוא שלא יגיע לאזני הנערה שמץ דבר. היא לא היתה צריכה לדעת בשום פנים שכבר היה נשוי אחת. ואולם עיניה האפלוליות, אשר הזוהר והזוך הדרומי שלהן היו מבעיתים אותו לעתים קרובות, הביטו אליו מתוך תמימות גמורה.

“אם כן, הבה אגיד לך”, ענה ואמר; “דעי איפוא שבין זקנך שלך ובין אחיו היתה מצוייה מחלוקת. שתי המשפחות הללו מתנכרות זו לזו”.

“כמה רומאנטי הוא הדבר!”

“מה היא מכוונת בדיבור זה?” הירהר בלבו. אותה המלה נראתה לו משונה ומסובכה ­– דומה היה כאילו אמרה: “כמה גחכני הדבר!”

“והן תוספנה להתנכר זו לזו”, הוסיף ואמר, אלא שמיד התחרט על הקריאה למלחמה שהיתה אצורה בדבריו אלה. פליר חייכה. בדור שבני הנעורים משתבחים ומתגאים בכך שהם הולכים בדרכיהם של עצמם ואינם משגיחים בשום דיעה קדומה, היו דבריו עשויים לעודד את שרירות לבה ומריה. ואולם כיוון שנזכר בארשת פניה של אירין, נתקררה דעתו והוא שאף רוח ברווחה.

“ובשל מה קמה אותה המחלוקת?”

“על עסקי בית. הרי זה מעשה ישן נושן ואינו נוגע אליך. זקנך שלך מת בו ביום שנולדת. הוא היה בן תשעים”.

“בן תשעים? וכי יש הרבה פורסייטים חוץ מאלה שבא זכרם בספר האדום?”

“איני יודע”, אמר סומס. “עכשיו הרי הם כולם פזורים. הזקנים מתו, חוץ מטימותי”.

פליר מחאה כפיה.

“טימותי? וכי אין זה שם מגוחך?”

“לא; אין זה שם מגוחך כלל”, אמר סומס. הוא היה מיצר שהשם “טימותי” היה מגוחך בעיניה ­– הדבר היה מעין פגיעה בכבודה של משפחתו. הדור הצעיר הזה מלגלג על כל דבר שיש בו מן המוצק והקיום. “לך ופקוד את הנער הזקן. אפשר שהוא רוצה לנבא לאחרית הימים”. אתה! אילו יכול היה טימותי לראות את אנגליה הנרגזה של דור הנכדים והנכדות אשר לבני אחיו ואחיותיו, וודאי היה פותח את פיו לחרף ולגדף. ושלא מדעתו נשא את עיניו והציץ אל הקלוב איזיאום; אמנם כן ­– דזשורזש היה יושב עדיין אצל החלון והגליון הוורוד בידו.

“היכן היא רובין־היל, אבא?”

רובין־היל! רובין־היל מרכזה של כל אותה הטראגידיה! למה היא מבקשת לדעת זאת?

“בסוֹרי”, מילמל ואמר, “לא רחוק מריטשמונד. ומשום מה את שואלת זאת?”

“וכי שם הוא הבית?”

“איזה בית?”

“אשר בשלו קמה המריבה”.

“הן. אבל מה לך ולכל הענין הזה? חר אנו שבים הביתה ­– מוטב שתתני דעתך למלבושיך”.

“תבוא עליך ברכה! כבר התיישבתי בדעתי עליהם כל צרכי. מריבת משפחה? הרי זה כמה שמסופר בביבליה או בסיפורו של מארק טווֶן ­– מעשה המושך את הלב! ומה החלק שנטלת אתה במחלוקת זו, אבא?”

“דבר זה אינו נוגע אליך”.

“אהה! אבל הרי שומה עלי להחזיק בה ולהמשיך אותה”.

“מי זה אמר לך שעליך להמשיך אותה?”

“אתה יקירי”.

“אני? הלא אמרתי לך שהענין אינו נוגע אליך”.

“והן גם אני סבורה כן; והואיל וכך, הרי הכל כשורה”.

היא היתה יותר מדאי חריפה בשבילו, “Fine” כמה שאַנט היתה מכנה אותה קרובות. לא היתה איפוא תקנה אחרת אלא להסיח את דעתה לענין אחר.

“הביטי וראי את הסלסלה היפה הזאת המוצגה כאן”, אמר אליה ועמד לפני אחת החנויות; “כסבור אני שתמצא חן בעיניך”.

לאחר שסומס שילם את מחיר הסלסלה והם יצאו מן החנות והלכו לדרכם. פתחה פליר ואמרה:

“וכי אינך סבור שאמו של אותו הנער הריהי לפי גילה יפה מכל הנשים שראית מימיך?”

סומס נזדעזע. אכן פורענות היא! הריהי מחזיקה בענין זה ואינה רוצה להרפות ממנו!

“לא שמתי אליה לב”.

“יקירי, הלא ראיתי שהצצת אליה בהעלמה”.

“את רואה את הכל ­– וכמדומה לי שעיניך רואות הרבה יותר ממה שיש במציאות”.

“ומה טיבו של בעלה? הריהו וודאי הקוזין שלך, מאחר שאבותיכם אחים היו”.

“בעיני אני הריהו חשוב כמת”, אמר סומס מתוך התמרמרות־פתאום. “לא ראיתיו זה עשרים שנה”.

“ומה היה עסקו?”

“צייר היה”.

“כל זה הריהו גחכני ביותר”.

על שפתי סומס עלו באותה שעה המלים: “רצונך לעשות עמי טובה, הסיחי את דעתך מן הבריות הללו”, אלא שהוא כבש את המלים האלה תחת לשונו ­– אסור היה לגלות לפניה את רגשותיו.

“הוא העליב אותי פעם אחת”.

עיניה הפזיזות נתלו בפניו.

“הריני מבינה! לא נקמת עלבונך ועדיין הכעס בוער בלבך. אבי המסכן! הניחני אני להשיב גמול תחתיך!”

למה היה הדבר דומה? לאדם המוטל באפילה ויתוש משוטט ומרפרף על פניו. קשיות־ערפה זו של פליר היתה חדשה בעיניו, וכשבאו אל בית־המלון, ענה ואמר ברוח זעופה:

“אני עשיתי כל מה שהיה בכוחי. ועתה רב לנו לדבר על הבריות הללו. הנני עולה למעלה ואשהה שם עד שעת הסעודה”.

“ואני אשב כאן”.

היא השתרעה על הכורסה וסומס העיף בה מבט של פרידה ­– מבט שהיה בו משל תרעומת ומשל אהבה גם יחד ­– ונכנס לתוך המעלית ומיד הועלה אל דירתו אשר בדיוטה הרביעית. הוא נכנס אל חדר־האורחים והתייצב שם אצל החלון, שממנו נתגלה מראה ההייד־פארק, והתחיל מתופף באצבעו בזגוגיות. רגשותיו היו מסוכסכים, זועמים ונרגזים. החיטוט בפצעו הישן אשר הזמן ועניני־החיים החדשים שלו העלו עליו קרום, נתערב עם עגמת־נפש וחרדה ועם מכאוב קלוש בחזהו, שגרמה לו הנוּגא, שלא היתה יפה לקיבתו. וכי כבר שבה אַנט הביתה? אבל היא לא תעמוד לו בשעת־דחקו זו. שהרי כל אימת ששאלה אותו על דבר נישואיו הראשונים, דחה אותה בתשובה של מה בכך; היא לא ידעה עליהם כלום חוץ מדבר אחד ­– שאשתו הראשונה היתה תאות נפשו, תאוה עזה וגדולה, תחת אשר זיווגו עמה לא היה אלא ענין של צורך השעה. והטינה על המעשה הזה היתה שמורה תמיד בלבה והיא השתמשה בה למעשה לתועלת עצמה. הוא הטה אוזניו והקשיב קול שאון ­– קול השאון הקלוש של תנועות אשה ­– בקע ועלה בעד הדלת. ובכן הריהי בבית. הוא נקש בדלת.

“מי כאן?”

“אני”, אמר סומס.

היא החליפה באותה שעה את שמלתה ולא היתה עדיין לבושה כל צרכה; אכן קסם היה בדמותה של אשה זו שעמדה כנגד המראָה. חמדה גדולה היתה שפוכה על זרועותיה, כתפיה ושערה, אשר כהה ביותר מאז הכיר אותה לדעת בתחילה, על נטיית צווארה, על מלבושי־המשי שלה ועל עיניה האפורות־הכחולות וארוכות־העפעפיים ­– אכן יפה היתה בשנה הארבעים לימי חייה כמו באביב נעוריה. אחוזת־קנין יפה היתה אשה זו, עקרת־בית מעולה ואם נבונה ואוהבת. ואילו אך עצרה בלשונה ולא היתה מדברת בגלוי ובחציפות על היחסים שבינו לבינה! סומס, אשר חיבתו אליה לא היתה מרובה מחיבתהּ אליו, היה מצטער על כך, כיאות לאדם אנגלי, שלא העטתה את הדברים שבינו לבינה במעטה של רגש, ואילו גם דק מן הדק. כמרבית בני ארצו ובנות ארצו החזיק גם הוא בדיעה שהנישואים צריכים להיות מיוסדים על האהבה, אבל אם האהבה נסתלקה מתוך חיי הנישואים של אדם או שהוברר לו שלאמתו של דבר לא היתה קיימת לעולם ­– ובכן נמצא שהנישואים לא היו מיוסדים על האהבה כל עיקר ­– אינו צריך להודות זאת. הנישואים קיימים והאהבה איננה ­– אבל הרי אתה קיים ועליך להוסיף להתקיים! מן הצורך להחזיק בנימוס ידוע ואין להתנוול בציניסמוס, בריאליסמוס ובפריצות כדרך הפראנצים. ולא עוד אלא שהיה הכרח להתנהג כך לתועלת הנכסים. הוא ידע, שהיא יודעת, ששניהם יודעים, שאין אהבה מצוייה ביניהם, אבל הוא היה רוצה שלא תודה בזה לא בדיבור ולא במעשה ולא הבין לעולם למה נתכוונה כשהיתה מדברת על הצביעות של האנגלים. ­– הוא פתח ואמר:

“את מי הזמנת אל ביתנו לשבוע הבא?”

אַנט הוסיפה להעביר בזהירות על שפתיה משחת־אודם ­– הוא היה מתאווה כל ימיו שלא תעשה זאת.

“את אחותך וויניפרד ואת הקאר־די־גאנים” ­– באותה שעה נטלה בידה יתד שחורה זעירה ­– “ואת פּרוֹספּר פּרוֹפוֹן”.

“אותו הבּלגי? מה ראית להזמין את זה?”

אנט הפכה את פניה ברשלנות, העבירה את יתד־השחור על ריס־עין אחד ואמרה:

“הוא משעשע את רוחה של וויניפרד”.

“מי יתן והיה מי שישעשע את רוחה של פליר; הריהי מרדנית”.

“מר­–דנית?” שנתה אנט. “וכי זוהי הפעם הראשונה שאתה הרגשת בזה? הריהי מר­­ ­– דנית ­– ככל אשר אתה קורא למידה זו ­– מבטן ומלידה”.

וכי לא תחדל לעולם לגרגר את הריש גירגור מעושה זה?

הוא נגע בשמלה שהיא פשטה מעליה ושאל:

“במה התעסקת?”

אנט הביטה אל בבואתו שנשקפה במראה. שפתיה, שעדיין היו מלאות ומזהירות, חייכו חיוך ליצני.

“השתעשעתי”, ענתה ואמרה.

“הו!” השמיע סומס ברוח זעופה. “וודאי בסמרטוטי־נשים”.

בשם זה היה סומס מכנה את כל אותה הריצה התמוהה שהנשים רצות מחנות אל חנות. “וכי כבר התקינה לה פליר את מלבושי־הקיץ שלה?”

“ועל מלבושי שלי אי אתה שואל”.

“הרי אחת היא לך, אם אני שואל ואם לאו”.

“אמת נכון הדבר. ובכן דע לך, שהיא כבר קיבלה את מלבושיה וגם אני קיבלתי את שלי ­– אלא שמחירם יקר במידה מבהילה”.

“הם!” אמר סומס. “ומה עושה אותו בחור פרוֹפוֹן באנגליה?”

אנט נשאה את גבות עיניה, שגמרה זה עתה לצבען.

“הוא משוטט כאן באניית המפרש שלו”.

“אח!” אמר סומס; “הריהו בחור נמנמן”.

“לפעמים”, השיבה אנט ופניה הביעו עליצות חרישית. “ואולם יש שהוא משעשע ומבדח ביותר”.

“יש בו משהו משל בן־תערובת”.

אנט התמודדה.

“בן תערובת?” ענתה ואמרה. “מה פירושו של דבר? אמו היתה ארמנית”.

“ובכן זהו הדבר. וכי יש לו מקצת הבנה בתמונות?”

“יש לו הבנה קימעה בכל דבר ­– הריהו אדם המעורב עם הבריות”.

“טוב איפוא. הזמיני את מי שהוא בשביל פליר. מן הצורך לבדר את דעתה. היא הולכת בשבת אל וֶול דארטי ואל אשתו; אין דעתי נוחה מזה”.

“משום מה?”

מאחר שלא יכול להסביר לה את הנימוק בלי לנגוע בקורות המשפחה, הסתפק סומס אך בתשובה זו:

“התרוצצות זו אנה ואנה יש בה משל פחזות. היא שטופה בזה יותר מדאי”.

“הגברת וול הקטנה חביבה עלי; היא צנועה ונבונה ביותר”.

“איני יודע עליה דבר, מלבד ­– מלבוש זה חדש הוא”. וסומס נטל בידו שמלה שהיתה מונחת על המיטה.

אַנט הוציאה אותה מידו.

“רצונך לרכוס לי?” אמרה אליו.

סומס התחיל רוכס לה את השמלה. כשהציץ למעלה מכתפה לתוך המראָה, ראה את מבע פניה שהיה בו מקצת משל בדיחות־דעת ומקצת משל בוז, כאילו רצה לומר: “יישר כוח! לעולם לא תלמד את המלאכה הזאת!” לא, הוא לא ילמדנה לעולם; הוא אינו איש פראנצי, השבח לאלוהים! והוא גמר את מעשה הרכיסה מתוך תנודת־יד ומתוך האמירה: “מפתח החזה הריהו נמוך יותר מדאי”.אחר פנה והלך אל הדלת מתוך חפץ להיפטר ממנה במהרה לרדת שוב אל פליר.

אנט עמדה תחתיה וציצת־האיבוק בידה ופתאום הפליטה מפיה דברים קשים עד להבהיל:

“Que tu es grossier!”.

הוא ידע את פירושו של ביטוי זה. הוא שמע אותו מפיה לא אחת, וכבר הספיק לעמוד על משמעותו כל צרכו. גידוף זה הכעיס אותו ­– לא אמת הדבר, הוא לא היה אדם גס כל עיקר! אם הוא היה אדם גס, מה היה אותו בר־נש שבחדר הסמוך, שהיה מכעכּע בכל בוקר בקולי קולות? ומה היו אותם הבריות שבחדר־הקבלה, שלא היו מקפידים על הנימוס והיו מסיחים זה עם זה בקול רם עד מאוד? מה היו הפטפטנים הריקנים הללו? וכי בשביל שאמר שמפתּח שמלתה הריהו נמוך ביותר אדם גס הוא! הרי באמת הנהו נמוך ביותר! והוא לא החזיר דבר ויצא מן החדר.

כשנכנס באולם, ראה מיד את פליר באותו המקום שהניח אותה. היא ישבה כשברכיה מורכבות זו על גב זו וכשהיא מנענעת לאטה את רגלה האחת העוטה גרב של משי ונעולה נעל אפורה, ­– סימן מובהק שהיתה שקועה בהירהורים וחלומות. גם עיניה העידו על כך ­– הן הביטו לפעמים נכחן כחולמות. והן בן־רגע אחד תוכל להתעורר מן החלומות שאפפוה ושוב תהיה מלאת־תנועה וזריזה כקוף קטן. והיא יודעת כל כך הרבה ובוטחת־בעצמה, ועדיין לא מלאו לה תשע־עשרה שנה! מה כינוי הגנאי שהיו מכנים עכשיו את הריבות הללו? ברוזי־בר! בריות צעירות ומבהילות ­– הרי הן פועות והומות ומצווחות בקולי קולות וּמראוֹת לעיני הבריוֹת את רגליהן! הרעות שבן דומות לחלומות־זוועה, והטובות שבהן הנן מלאכים שפניהם מפורכסים! פליר לא היתה מין ברוז־בר שכזה לא היתה מאותן הנקבות הצעירות, הפטפטניות ומחוסרות דרך ארץ. אף על פי כן היתה עקשנית עד להבהיל ומלאת חיים וכלה ונחרצה מאתה ליהנות מן החיים. ליהנות! מלה זו לא עוררה בקרבו חרדה פוריטאנית, אבל היא עוררה בקרבו חרדה המכוונה למזגו ואפיו. הוא היה חושש תמיד להתענג על היום הזה משום שהיה מפחד שמא לא יוכל להתענג על יום המחר. והרגש, שבתו היתה חסרה את מידת הזהירות הזאת, היה מפחיד אותו. חוסר־יציבות זה ניכר היה גם מתוך דרך ישיבתה זו ­– כולה שקועה ותפושה בחלומות. הוא עצמו לא היה שוגה מימיו בחלומות ­– הללו אינם מכניסים כלום; ומהיכן סיגלה לה מידה זו ­– אך אלוהים יודע! בוודאי לא מאת אַנט! ואף על פי כן הרי אַנט בשעה שהיתה עדיין נערה צעירה והוא היה מחזר אחריה היה מבט עינה מלא חמדה וזוהר. ואלם עכשיו קיפחה את מבטה זה!

פליר קמה פתאום מעל הכורסה ­– בחפזון ובבהילות ורצה אל אחד משולחנות־הכתיבה. והיא נטלה עט ודיו ונייר והתחילה לכתוב במהירות, כאילו לא היתה לה שהות לנשום אויר עד שתגמור את המכתב. ופתאום הרימה את עיניה וראתה את אביה. הארשת של התעמקות פנימית נמרצה נתעלמה מעל פניה. היא חייכה, הפריחה לו נשיקה באוויר והעמידה פנים כאילו היתה נבוכה במקצת ואחוזת־שיעמום במקצת.

אח! אמת נכון הדבר, היא היתה חריפת־שכל ­– “fine” כמה שאמרה עליה אמה!

 

פרק שלישי: בְּרוּבִּין־הִיל    🔗

דזשוליון פורסייט בילה את יום־ההולדת התשעה־עשרה של בנו ברובין־היל, אלא שעסק באותו היום בעסקו ומעבדו במנוחה גמורה. הוא היה עושה עכשיו את הכל בשקט ובמנוחה משום שלבו היה לקוי הרבה, וכדומה לכל בני משפחתו היתה המחשבה על המיתה שנואה עליו. הוא לא ידע בעצמו עד היכן מחשבה זו הריהי למורת רוחו עד שסימנים ידועים הכריחו אותו לפנות פעם אחת, לפני שנתיים, אל הרופא שלו והלה אמר לו:

“אתה עלול למות בכל רגע, בשל כל אימוץ־כוח למעלה מן המידה”.

הוא קיבל את גזר דינו מתוך חיוך– זו התשובה הטבעית שמחזיר אדם מן הפורסייטים כלפי אמת שאינה עריבה עליו. אבל כיוון שאותם הסימנים הרעים החמירו ביותר בזמן נסיעתו הביתה ברכבת, עמד על כל מלוא משמעותו של גזר־הדין שנחרץ עליו. לעזוב את אירין, את בנו ואת מלאכתו שלו – אף על פי שלא היה עובד עכשיו אלא מעט מאוד! לעזוב אותם על מנת לפרוש אל חשכת־צלמות שאינה ידועה, אל מצב שאין לציירו במחשבה, אל תהום האפס, שלא יהא מרגיש בה לא ברוח אשר תניע את העלים מעל לקברו ולא בריח האדמה והעשבים. לפרוש אל האפס הזה, אשר נשגב הוא מבינתו ואשר שכלו לא ישיג אותו לעולם, עד כמה שלא יאמץ את דעתו לעמוד על מהותו. והואיל וכך אסור היה לו לאבד את התקוה לשוב ולראות את הנפשות האהובות עליו! אכן עזים ונמרצים היו מכאובי נפשו באותה שעה כשהיה מעלה את כל זה על דעתו! ובאותו היום, קודם שהגיע אל ביתו, גמר בלבו להעלים את הדבר מאירין. הוא החליט להשתדל לנהוג זהירות יתירה מאין כמוהו, שכן כל קטנה שבקטנות עלולה לגלות לה את הדבר ולעשות אותה אומללה כמוהו הוא. הרופא אמר לו שחוץ ממיחוש זה הריהו בריא כל צרכו ושבעים שנה אינם זקנה כל עיקר – הוא יאריך ימים רבים, אם אך יוכל!

החלטה זו שהחליט וקיים אותה זה כשנתיים ימים, פיתחה ושיכללה בקרבו את הצד הענוג והרך שבאפיו. מאחר שמטבע ברייתו לא היה דזשוליון מן הרתחנים ולא היה מתרגז אלא בשעה שבא לידי התרגשות עצבים, נעשה עכשיו לסמל ההתאפקות וכבישת־הרוח. הסבלנות העגומה של בני אדם זקנים האנוסים לחיות חיי בטלה היתה חבוייה אצלו מתחת למסכה של חיוך, שלא זז מעל שפתיו אפילו בשעה שהיה שרוי ביחידות. והוא היה בודה מלבו תמיד כל מיני אמשלות כדי להעלים את טעם הבטלה שהיה בטל ממלאכתו לאנסו.

אף על פי שהיה מלגלג על עצמו בשל מעשהו זה, היה משים עצמו כאילו עזב את מנהגיו הקודמים והתחיל לחיות חיים פשוטים: הזיר עצמו מן היין ומן הסיגארות ולא שתה אלא מין קפה שלא היה בו שום קפה. קיצורם של דברים, הוא שקד לעשות עצמו בטוח מסכנה עד כמה שפורסייטי הנתון במצב שכזה יכול לעשות בסיוע של הליצנות הרכה והנוחה שלו. מהיותו מובטח שאיש לא יראה את המעשה שהוא עושה, לפי שאשתו ובנו נסעו העירה, בילה את היום הנאה של חודש מאי בזה שסדר במנוחה את הכתבים שלו, כדי שיוכל למות מחר בלי לגרום בכך שום טירדה לאדם, ומתוך כך סיכם את חשבון קיומו על פני האדמה סיכום אחרון. לאחר שהכניס את הכתבים המסודרים לתוך הארון הסיני הישן של אביו, הניח את המפתח במעטפה וכתב על גבו את המלים: “מפתח של הארון הסיני, ששם מונחת הרשימה המפורטה של רכושי. דזש. פ.” את המעטפה הזאת שם בכיס־החזייה שלו להיות שמורה עמו תמיד, שמא יקרנו פתאום פגע רע. אחר צילצל והזמין תה ויצא על מנת לשתותו תחת האלון העתיק.

גזירת המיתה נגזרה על כל אדם, אלא שלגבי דזשוליון היתה גזירה זו ברורה ומוחלטה ביותר; ואולם סופו שהתרגל אליה כל כך שהיה מהרהר בענינים אחרים, כדומה לבני אדם אחרים. עכשיו היה מהרהר בבנו.

דזשון נעשה היום בן תשע־עשרה, וזה לא כבר עמד והחליט דבר. הוא לא נתחנך באיטן כדומה לאביו, ולא בהארוֹ כאחיו מצד אביו שמת, אלא באחד מאותם מוסדות־החינוך אשר תעודתם היא להימנע מן הרע שבשיטת החינוך של בתי־הספר הציבוריים ולקיים את הטוב שבשיטה זו, אלא שלמעשה היו מקיימים את הרע ומסתלקים מן הטוב. דזשון יצא מבית ספרו בחודש אפריל בלי אשר ידע ידיעה כל שהיא מה יעשה ואיזו דרך יבור לו בחיים. המלחמה, אשר דומה היה כאילו עתידה היא להימשך לעולם, נסתיימה בו בזמן שאמר להסתפח על הצבא, ששה חדשים קודם זמנו. מאז התרגל לאט לאט אל המחשבה, שהיה בן חורין לבור לו את דרך חייו בעצמו כטוב בעיניו. הוא התייעץ כמה פעמים בענין זה עם אביו והודיע בעוז־רוח שהוא מוכן לבחור בכל מקצוע – אלא שדבר המובן מאליו הוא חוץ מן הכהונה, הצבא, תורת־המשפט, בימת־התיאטרון, הבורסא, הרפואה, המסחר והטכניקה – ומתוך כך נתברר לו לדזשוליון בירור גמור כי דזשון אין לו חשק לשום אומנות. רגש כזה היה מצוי גם בלבו של עצמו בזמן שהיה צעיר כמותו. אלא שהריקנות הנעימה הזאת נסתיימה אצלו במהרה על ידי נישואיו המוקדמים ותוצאותיהם הרעות. הוא היה אנוס להיעשות סוכן לאחריות אצל ללויד והגיע שוב לידי מצב של רווחה קודם שנתגלה כשרונו האמנותי. ואולם לאחר ש“לימד” את בנו לצייר חזירים ובעלי־חיים אחרים, נוכח לדעת שדזשון לא ייעשה צייר לעולם ומתוך שאט נפשו כלפי כל דבר בא לידי המסקנה שסופו להיות סופר. ואולם מתוך שסבור היה שאפילו אומנות זו טעונה נסיון, החליט דזשוליון שלפי שעה אין לו לדזשון ברירה אחרת אלא להיכנס לאוניברסיטה, לערוך מסעות ואולי גם ללמוד את תורת המשפטים. ולאחר מכן יתגלה הדבר, או וודאי לא יתגלה כלום. ואולם דזשון היה מהסס ולא יכול להכריע אם לקבל את ההצעה הזאת, שהיה בה כדי למשוך את הלב, או שלא לקבל.

המשא והמתן והשיחות הללו עם בנו חיזקו בלבו של דזשוליון את הספק אם העולם נשתנה לאמתו של דבר. הבריות אומרים שבאה תקופה חדשה לעולם. ואולם דזשוליון הכיר בחוש־הראייה החד שלו שמתחת לשינוי הקל שנתהווה על פני השטח העליון נשאר הזמן בהווייתו ובעינו. עדיין נחלקו בני אדם לשני מינים: למועטים בעלי “דמיון” ולמרובים חסרי דמיון ובאמצע שורה של ממזרים כמותו. דומה שדזשוֹן בעל דמיון היה, ואביו ראה בזה סימן רע.

ולפיכך לא מתוך החיוך הרגיל שלו בלבד, אלא מתוך רגש עמוק מזה הטה לפני שבועיים ימים את אזניו אל הדברים שאמר אליו בנו: “אבא, יש את נפשי להתעסק בעבודת אדמה, אם הדבר לא יעלה בדמים מרובים ביותר. דומני שאומנות זו הריהי היחידה שאין בה כדי להזיק ולהרע לאדם, חוץ מן האמנות, שאני איני מוכשר לה”.

דזשוליון כבש את החיוך שלו והחזיר:

“טוב הדבר. אתה תחזור לאותו המצב שהיינו שרויים בו בזמּנו של דזשוליון הראשון בשנת 1760. הדבר הזה יוכיח את אמתה של שיטת־המחזורים, ואם יהיה רצון מלפני המקרה יעלה בידך לגדל לפת מעולה מזו שהיה מגדל אבי אביך הקדמוני”.

דזשון נבוך מעט וענה ואמר:

“וכי רעיון זה אינו טוב בעיניך, אבא?”

“כדאי לנסות; ואם תתמכר למשלח־יד זה באמת ובתמים, עתיד אתה לעשות טובה יותר ממרבית בני אדם, אלא שטובה זו תהיה מועטה ביותר”.

ואולם לעצמו אמר: “אבל מובטחני שהוא לא יתמכר לו. הנני לתת לו זמן של ארבע שנים. סוף סוף הרי עסק זה יפה הוא לבריאות ואינו גורם נזק”.

לאחר ששקל את הדבר בדעתו ונמלך באירין, כתב לבתו, מיסיס וול דארטי, ושאל אותה אם היא מכירה בשכנותה בעל־חווה אשר יאות לקבל את דזשון על מנת להורותו את עבודת האדמה. הוֹלי החזירה תשובה מלאה התלהבות: יש בקירבתם אדם מצויין שיאות לכך, והיא ובעלה יהיו מאושרים לדור יחד עם דזשון.

ומחר יצא הנער לדרך.

דזשוליון גמע את התה החלש עם לימון בתוכו והציץ בעד העלים של האלון הזקן אל אותו המראה, שהיה חביב עליו שלושים ושתים שנים רצופות. האילן שהוא ישב תחתיו לא נזדקן למראית עין אפילו יום אחד! כמה צעירים ורעננים העלים הקטנים שעינם כעין זהב כתום, וכמה זקנה היא מצבתו העבה והקשה שמראיה אפור־ירקרק־לבנוני! הרי זה אילן רב־זכרונות, אשר חיה יחיה עוד מאות בשנים אם אחד הברברים לא יניף עליו יד להפילו. – הוא נזכר באחד הלילות שלפני שלוש שנים כשעמד אצל החלון וזרועו חובקת את אירין ושניהם התבוננו אל אווירון גרמני, אשר נראה כטס מעל לאילן הזקן. למחר מצאו בשדהו של בעל־האחוזה שבשכנותם חור שנוקב על ידי פצצה. הדבר היה קודם שידע שנגזר עליו גזר־דין של מיתה. כמעט שהיה מיצר שאותה הפצצה לא שמה קץ לחייו. כי אז היה נפטר מן הייסורים המרובים של אדם שחייו תלויים מנגד, מן השעות המרובות של פחד קר כקרח שמילא את לבו. הוא חשב שיגיע לידי הזקנה הרגילה של אדם מן הפורסייטים ויחיה שמונים וחמש שנים או יותר, שאז תהיה אירין בת שבעים. ואולם עכשיו וודאי תרגיש בחסרונו. אבל הרי ישאר עמה דזשוֹן, אשר רב־ערך הוא בשביל חייה ממנו הוא, – דזשון, שהיה מעריץ את אמו הערצה יתירה.

תחת האילן הזה, אשר דזשוליון הזקן הפיח שם את נפשו, כשהוא מצפה לאירין, היה יושב דזשוליון ומהרהר בלבו, שמא מוטב שיסגור עכשיו את עיניו גם הוא ויסתלק מן העולם לאחר שסידר את הכל סידור מעולה. גנאי היה בעיניו להיות ממתין מתוך בטלה לקצם של חיים, שלא היו בהם אלא שני דברים שיהיה מיצר עליהם – הלא הם הפירוד הארוך בינו ובין אביו, בזמן שהיה צעיר לימים, ואיחור ברית־הנישואים שבינו ובין אירין.

ממקום ישיבתו נראתה לעיניו חבורה של עצי־תפוחים מלבלבים. שום מראה ממראות הטבע לא עורר כל כך את המית רגשותיו כמראה עצי פרי עטופים ציצים; ולבו נתכווץ פתאום בקרבו, משום שאפשר שלא יוסיף עוד לראותם כשהם פורחים ומלבלבים,אביב! אכן לא מן היושר הוא שאדם ימות ולבו עדיין צעיר ורענן למדי לאהוב את היופי! שחרורים שרו בנחת וללא־דאגה בתוך השיחים, סנוניות פרחו בגבהי מרום, העלים שממעל לו נוצצו; ועל פני השדות להטו בנגוהות החמה עלים רכים ורעננים בני כל הצבעים עד לצבע־התכלת של שיח־העשן שנמשכה במרחקי האופק. פרחיה של אירין בערוגותיהם הצרות לבשו הערב צורה איניבידואלית מופלאה והפיקו מעין יעוד של חיי עליצות. רק הציירים הסינים והיאפאנים ואולי גם ליאונארדו ידעו כיצד להבליט את ה“אני” הקטן והמופלא של כל פרח, של כל עוף וחיה שהיו מציירים – את ה“אני” הזה יחד עם הסגולה המיוחדה של המין ואת החיים במלוא כללותם. הללו היו אמנים כהלכה! “אני לא יצרתי דבר שיהא קיים לעד”, הגה דזשוליון בלבו; “לא הייתי אלא דילטאנט – חובב גרידא ולא יוצר. אבל הריני משאיר אחרי את דזשון כשאפטר מן העולם”. אשריו שהנער לא היה לקרבן למלחמה האיומה! הרי עלול היה להיות מומת על נקלה כדזשולי האומלל לפני עשרים שנה, אשר גווע במרחקים שם בטראנסוואל. דזשוֹן עתיד לעשות דבר של ממש באחד הימים – אם הזמן לא יקלקל אותו – הריהו בחור בעל דמיון! הרעיון שעלה על לבו להתעסק בחקלאות לא היה אלא ענין של רגש מלפניו, ובוודאי לא יאריך ימים. והנה ראה אותם הולכים ובאים דרך השדה: אירין והנער הלכו צמודי זרועות מן התחנה. והוא קם ממקומו והתנהל לאטו דרך גן־הוורדים החדש והלך לקראתם…

באותו הערב נכנסה אירין בחדרו וישבה אצל החלון. היא היתה דמומה ולא דיברה דבר עד שפתח ואמר:

“מה לך, אהובת נפשי?”

“נפגשנו היום עם אדם אחד”.

“עם מי?”

“עם סומס”.

במשך שתי השנים האחרונות מנע עצמו מלהעלות את השם הזה על מחשבתו, לפי שידע שהדבר רע לבריאותו ועכשיו התחיל לבו דופק בקרבו דפיקה מאיימת, כאילו חישב להתפוצץ בחזהו.

אירין הוסיפה ואמרה במנוחה:

“הוא ובתו היו בבית־השׂכיָיה ואחר כך בבית־הממתקים, ששם שתינו תה”.

דזשוליון ניגש אליה והניח את ידו על שכמה.

“מה מראהו?”

“שערו הלבין; אבל פרט לזה הריהו כמו שהיה”.

ןבתו?"

“יפה היא. על כל פנים כך דעתו של דזשוֹן”.

לבו של דזשוליון התחיל דופק שוב. מבע פניה של אשתו היה מיוגע ומבולבל.

“והרי את לא – –?”

“לא; אבל דזשון יודע את שמם. הנערה הפילה את מטפחתה והוא הרים אותה”.

דזשוליון ישב על מיטתו. מקרה רע!

“הרי דזשוּן היתה עמכם. וכי התערבה בדבר?”

“לא; אבל הכל היה כל כך משונה ומאוּנס, ודזשון הבחין בזה”.

דזשוליון נשם נשימה עמוקה ואמר:

“לעתים קרובות הייתי שואל את עצמי אם טוב עשינו שהעלמנו ממנו את הדבר. הלא באחד הימים יוודע לו הכל”.

“כל מה שיאחר לדעת זאת, כן מוטב, דזשוליון; הלא כן דרכם של בני הנעורים להוציא משפט נמהר וקשה. כשהיית בן תשע־עשרה, מה היית סבור על אמך שלך, אילו עשתה מה שעשיתי אני?”

אמנם כן! זה הדבר! דזשון היה מעריץ את אמו ולא ידע כלום על אודות הטראגידיות ומצוקות־ההכרח של החיים. שאין רחמים לפניהן; הוא לא ידע כלום על אודות הייסורים הנעלמים אשר בחיי נישואים שלא עלו יפה, על אודות הקנאה והתאווה – הוא לא ידע כלום על כל אלה!

“מה אמרת לו?” שאל לבסוף.

“אמרתי לו, שהללו קרובינו הם, אלא שאין אנו מכירים אותם; שאתה לא שעית אל משפחתך והיא לא שעתה אליך. סבורה אני שהוא ישאל אותך בענין זה”.

דזשוליון חייך. “פורענות זו עתידה לתפוס את מקומן של התקפות האווירונים”, ענה ואמר. “סוף סוף מורגש חסרונן של אלה”.

אירין נתנה בו את עיניה.

“הרי ידענו, שכך יארע באחד הימים”.

הוא החזיר לה מתוך תקיפות פתאומית:

“אם אראה שדזשון נותן בך דופי, לא אוכל נשוא זאת. אָסור לו לעשות זאת אפילו במחשבה. הוא מחונן כוח הדמיון ויבין את הדבר אם יפרשוהו לפניו כהוגן. סבור אני שמוטב הוא לספר לו את הכל קודם שיוודע לו הדבר מפי אחרים”.

“עדיין לא הגיעה השעה, דזשוליון”.

כך טיבה – חסר לה חוש הראייה את הנולד ומעולם לא קידמה את פני הרעה. ואף על פי כן – מי יודע – אפשר שהצדק אתה. לא טוב הדבר להמרות את האינסטינקט של אם. אפשר שמן הנכון הוא לעזוב את הנער לנפשו עד שהנסיון ימציא לו אבן־בוחן, שעל פיה יוכל לשפוט על ערכה של הטראגידיה הישנה; עד שהאהבה, הקנאה וכליון־הנפש יעמיקו בקרבו את רגשי חמלתו. מכל מקום מן הצורך לנהוג זהירות – לנהוג זהירות יתירה עד כמה שאפשר! ושעה ארוכה לאחר שאירין יצאה מחדרו היה שוכב ער ושקל בדעתו את דבר האמצעים של זהירות שצריך לאחוז בהם. עליו לכתוב להוֹלי ולספר לה שדזשון אינו יודע עדיין את קורות המשפחה. הולי הריהי מצניעה סוד והיא תעצור בעד בעלה שלא יגלה דבר, היא תעשה את כל המוטל עליה! דזשון יקח עמו את המכתב, כשיצא מחר לדרכו.

וכך עבר אותו היום, שבו סידר דזשוליון את עסקי רכושו סידור גמור ומוחלט –– היום עבר וגווע עם צילצול השעון של האורווה ואחריו הקיץ עליו יום אחד והוא לוטה צאלי מחשכים של מצוקת נפש, שאי אפשר היה לסלק אותה ולהפיג את מרירותה…

ואולם דזשון, אשר חדרו היה לפנים חדר־הילדות שלו, היה מוטל גם הוא על מיטתו וכולו משועבד למרותו של רגש, אשר מי שלא ידע אותו לעולם הריהו כופר בו, – הלא הוא רגש “האהבה למבט־עין הראשון”. הוא חש שרגש זה ניצנץ בקרבו עם ברק הזוהר של העינים האפלוליות, שהציצו לתוך עיניו שלו ממעל לפסל יוּנוֹ– ובו ברגע נולדה בלבו ההכרה שנערה זו היתה “חזון חלומו”; ולפיכך מה שאירע לאחר מכן היה בעיניו טבעי ומופלא כאחד. פליר! שמה לבדו היה מספיק למדי לצודד את לבו של זה שכמותו, שהיה נוח להתפעל מן הקסם שבמלים. בדור הוֹמיאוֹפתי כדורנו, שהנערים והנערות מתחנכים בו יחד והנם מעורבים אלה באלה מילדותם עד כדי כך שהמין מיטשטש ובטל כמעט, היה דזשון מיוחד במינו, שהחזיק במידותיו של הדור הישן. בבית ספרו לא היו לומדים אלא נערים, ואת ימי הפגרה שלו היה מבלה ברובין־היל בחברת נערים מידידיו, או בחברת הוריו בלבד. ולפיכך לא הורכב בו מעולם שיעור מועט של רעל־האהבה להיות למגן מפני האהבה שלא תצמח בקרבו. ועכשיו כשהיה מוטל בחושך עלה חום הקדחת שלו הלוך ועלה במהירות. הוא היה מוטל ער וחזה בעיני רוחו את דמותה של פליר – “פרח” ככל אשר קראו לה – ונזכר בדברים שדיברה אליו, ובייחוד באותה הקריאה! “Au revoir” שקראה בקול שכולו רוך ועליצות.

כל אותו הלילה לא נתן שינה לעיניו, וכשהתחיל בוקע אור השחר קם מעל מיטתו, נעל את סנדלי־הטניס שלו, לבש מכנסיים וגופיפית, ירד בחשאי מעל המדריגות והתגנב ויצא החוצה דרך החלון של חדר־הקריאה. היום כבר האיר והאוויר היה רווי ריח של עשבים. “פליר!” הירהר בלבו, “פליר!” לבנונית רבת־תעלומה היתה פרושה על העולם והכל היה שקוע עדיין בשינה חוץ מן הצפרים, שהתחילו זה עתה מצייצות. “הבה ארד אל החורשה”, אמר אל נפשו. והוא רץ דרך השדות, הגיע אל הבריכה בו ברגע שעלתה החמה, ונכנס לתך החורשה. קרקעה היה רפוד מרבד של פעמוניות כחולות ובין עצי־הלגש עבר רחש מסתורי – דומה שהאוויר עצמו היה אוצר דבר־מה מופלא ורומאנטי. דזשון שאף אל קרבו את הקרירות הרעננה שלו ועמד ותהה למראה הפעמוניות הכחולות המתנוססות לנוגה האור ההולך ומבהיק. פליר! כמה חרוזי־שירה מצטרים לשם זה! והיא דרה במפלדרהם – וגם שמו של מקום זה, שנמצא אי־שם על שפת־הנהר, נחמד הוא. הוא יחפש וימצא את המקום הזה באטלס. והוא יכתוב לה. וכי תחזיר לו תשובה? הו! שומה עליה להחזיר! היא אמרה “להתראות!” ולא “היה שלום!” ומה גדול אשרו שהפילה את המטפחת שלה! לולא זאת, לא היה מכיר אותה לעולם. וכל מה שהיה מוסיף להרהר במטפחת זו, כן מופלא היה בעיניו אשרו שלו. פליר! אכן אמת הדבר, רבים חרוזי־השירה המצטרפים לשם זה! המון חרוזים ניצנצו במוחו, מלים פרצו מאליהן והתבקשו להזדווג ולהצטרף יחד; נחה עליו רוח השירה ועוד מעט וחיבר שיר.

דזשון שהה במצב־רוח זה יתר מחצי שעה, אחר חזר אל הבית, נטל סולם וטיפס ועלה בחלון של חדר־המשכב שלו ולבו מלא נחת ועליצות. אחר נזכר שהחלון של חדר־הקריאה היה פתוח, ומיד ירד מטה וסגר אותו, אלא שקודם לכן החזיר את הסולם למקומו, כאילו להעלים את עקבות רגשותיו. הרגשות האלה היו עמוקים יותר מדאי ואי אפשר היה לו לגלות אותם לבני תמותה – ואפילו לאמו.

 

פרק רביעי: בְּבֵיתוֹ שֶׁל טִימוֹתִי    🔗

יש בתים שנשמותיהם ירדו אל תופת הזמן, אלא שהשאירו את גופותיהם בתוך התופת של לונדון. אבל לא כך עלתה לו לביתו של טימותי אשר בביזווֹטר־רוד, לפי שנשמתו של טימותי עדיין עמדה ברגלה האחת בתוך גופו של טימותי פורסייט, וסמיתר שקדה על כך שלא יחול שום שינוי באטמוספירה של הבית הרווי ריח של כופר ושל יין־פוֹרתר ואשר חלונותיו לא נפתחו אלא פעמיים ביום כדי להכניס בו אוויר.

בדמיונם של הפורסייטים נצטייר עכשיו הבית הזה כעין קופסת־פילוּלוֹת סינית, כעין שורה של מצעות, אשר על האחרון שבהם היה מוטל טימותי. הוא היה סמוי מן העין, על כל פנים כך סחו אותם מבני המשפחה, אשר מתוך הרגל ישן או מתוך פיזור־נפש היו באים ביום מן הימים לשאול בשלומו של דודם האחד, שעדיין היה קיים בעולם. הללו היו פראנסי שהיתה משוחררה עכשיו שיחרור גמור מעול האמונה באלוהים (היא הודיעה בפרהסיה שהיא כופרת בעיקר), יופימיה שהיתה משוחררת מעולו של ניקולאס הזקן, וּויניפרד דארטי, שנשתחררה מבעלה “איש העולם”. בכלל לא נמצא עכשיו אדם שלא היה משוחרר, או שלא אמר על עצמו שהנהו בן־חורין – ואפשר שלא היה זה כהרי זה!

ולפיכך בשעה שסומס סר אל הבית ההוא בבוקר שלאחרי אותה הפגישה עם אירין, ספק הוא אם היה מקווה לראות את טימותי בדמות ובצלמו. לבו דפק בקרבו דפיקה קלה בשעה שעמד במלוא שפעת זהרי החמה על גבי המפתן המסוייד של אותו הבית הקטן, שלפנים היו דרים ארבעה פורסייטים ועכשיו מסתופף בו רק אחד מהם, כזבוב יחיד בימות החורף; של אותו הבית, שהיה נכנס לשם ויוצא משם פעמים ספורות כשהוא פרוק מן החבילה של לשון־הרע משפחתית, שהביא עמו, או כשהוא טעון חבילה כזאת; של אותו הבית אשר ל“זקנים” בני מאה אחרת ובני תקופה אחרת. מראיה של סמיתר – שעדיין היתה חבושה במחוך עד לבתי־שחיה, משום שהמודה החדשה שבאה לעולם בשנת 1903 לא נחשבה בעיני הדודות דזשוליי והיסטר למנהג “הגון” – העלה על שפתי סומס חיוך חיוור ומלא ידידות. סמיתר, שעדיין היתה לבושה לפי המנהג הישן לכל פרטיו ודיקדוקיו, שהיתה משרתת שאין לה ערוך – שוב לא היו כמותה בעולם – החזירה לו חיוך ואמרה: “היך! מיסטר סומס! לאחר ימים רבים כל כך! ומה שלומך, אדוני? מיסטר טימותי ישמח לשמוע שהיית כאן”.

“מה שלומו?”

“הו! לפי הגיל שלו הריהו מחזיק מעמד כהוגן; ואולם דבר המובן מאליו הוּא, שאדם נפלא הוא. כבר אמרתי זאת לגברת דארטי בשעה שהיתה כאן בפעם האחרונה: אילו ראתה מיס פורסייט ומיסיס דזשוליי ומיס היסטר כיצד הוא אוכל עדיין בהנאה תפוח צלוי, וודאי היו שמחות על כך. אלא שנתחרש ושוב אינו שומע כלום. ואשריו שכך הוא. שאילמלא כן איני יודעת מה היינו עושות עמו בזמן ההתקפות של האוירונים”.

“ומה עשיתן עמו באמת באותו הזמן?” שאל סומס.

“הנחנו אותו להיות שוכב במנוחה על מיטתו ושילשלנו את הפעמון אל תוך המרתף, ומתוך כך היינו שומעות, אני והמבשלת, אילו היה מצלצל. אי אפשר היה להגיד לו שיש מלחמה בעולם. אמרתי למבשלת: “אם מיסטר טימותי יצלצל אעלה אליו – ויעשו הללו מה שלבם חפץ. שהרי אילו ראו הגברות היקרות שלי שהוא מצלצל ואין איש בא אליו, וודאי אחזן השבץ”. אלא שכל זמן שהתרגשו ההתקפות היה ישן במנוחה שלימה. וכשאירעה פעם אחת התקפה ביום, היה רוחץ באמבטי. ואשרינו שכך היה, שאילמלא כן היה רואה את כל הבריות שהתקהלו ברחובות והציצו למעלה – שכן דרכו להביט לעתים קרובות בעד החלון”.

“הנה כן כן!” מילמל סומס. “סמיתר נעשתה פטפטנית ביותר! באתי לסייר את הבית ולראות אם יש דבר הטעון תיקון”.

“הטיבות כי באת, אדוני. ואולם סבורה אני שהכל כאן כשורה חוץ מריח של עכברים הנודף בחדר־האוכל ושאין אנו יודעים איך לבער אותו. אכן משונה הדבר שמצויים שם עכברים; הרי אין שם אפילו פרור־לחם אחד, שכן טימותי חדל לרדת לשם עוד מראשית המלחמה. אבל הבריות הקטנות הללו מנוולות הן ואין אדם יודע היכן עתידות הן לקבוע להן דירה”.

“וכי יורד הוא מעל מיטתו?”

“אמנם כן, אדוני! הוא מתהלך ומתנועע בבוקר בין מיטתו ובין החלון כדי להימנע מן הסכנה הכרוכה בהחלפת האויר בחדר. ורוחו טובה עליו ביותר; ובכל יום ויום הריהו חוזר ומעיין בצוואה שלו. ענין זה גורם לו נחמה גדולה”.

“שמעי־נא, סמיתר, יש את נפשי לראותו, אם אפשר הדבר; אולי רוצה הוא להגיד לי דבר־מה”.

סמיתר הסמיקה כולה למעלה מן המחוך שלה.

“הרי זה יהיה מאורע גדול בשבילו!” ענתה ואמרה. “אולי תאבה, אדוני, שאלווה אותך בלכתך לסייר את חדרי הבית, ובינתיים אשלח את המבשלת להודיעו עליך?”

“לא, לכי את אליו”, אמר סומס. “הנני יכול לסייר את הבית בעצמי”.

אין אדם צריך לגלות את רגשותיו בפני אחרים, וסומס חש שמדי שאפו אל קרבו את אווירם של החדרים הללו הרווי קורות ימים עברו הרי הוא הולך ונעשה רגשני. בשעה שסמיתר, שהיתה כולה נפעמה מרוב התרגשות, נפטרה מלפניו, נכנס סומס אל תוך חדר האורחים והריח באפו. לדעתו לא היה נודף כאן ריח של עכברים, אלא של עצים רקובים, והוא עמד ובדק את ציפוי הקירות. הוא היה מפקפק אם כדאי הדבר לצבוע את הקירות מחדש, מאחר שטימותי זקן כל כך. חדר זה היה המודרני ביותר שבכל הבית, וחיוך קלוש עיווה את שפתיו ונחירי אפו של סומס. כתלים ירוקים ירוק מבהיק התנשאו מעל לכרכוב האלונים; נברשת־מתכת כבדה היתה תלויה בשרשרת מן התקרה החלוקה על ידי מעשי־חיקוי של קורות. את התמונות קנה טימותי לפני ששים שנה אצל דזשובסון בזול גדול – שלוש תמונות של “חיי־שלוה” מעשה ידיו של שניידר, שני ציורים של נער ונערה קלושי־צבעים ונחמדים מאוד ועליהם ראשי התיבות “י. ר.” – טימותי היה סבור תמיד שסוף סוף יתברר הדבר שהציורים הללו הנם יצירותיו של יושוע רינולדס, ואולם סומס שהיה מוקירם ביותר, גילה שאינם אלא מעשי ידיו של דזשון רובינזון; ועל אלה נוסף עוד ציור מפוקפק של מורלנד – פוֹני לבן שמפרזלים את פרסותיו. ווילאות של פלוסין אדומים אודם עמוק, עשרה כסאות של עץ־אודם כהה, גבוהי־גבות עם מושבות של פלוסין אדומים אודם עמוק, שטיח טורקי ושולחן־אוכל של עץ־אודם, שהיה גדול ביותר כשם שהחדר היה קטן ביותר – זאת היתה מערכת כלי תשמישו של חדר, אשר סומס היה מכיר אותו בהווייתו וללא שינוי כל שהוא מן השנה הרביעית לימי חייו. הוא התבונן בייחוד אל שני הציורים והירהר בלבו: “הנני לקנותם לכשימכרו באכרזה”.

מחדר האוכל הוא עבר אל חדר־העבודה של טימותי. סומס לא יכול להעלות על זכרונו אם היה בזמן מן הזמנים בחדר זה. הוא היה מלא ספרים מן הרצפה עד התקרה וסומס התבונן אליהם מתוך סקרנות. כותל אחד היה מוקדש כנראה לספרי חינוך, שהפירמא של טימותי הוציאה אותם לפני שני דורות – יש אשר נמצאו שם כעשרים טפסים של ספר אחד. סומס קרא את שמותיהם ורעדה אחזתו. אצל הכותל האמצעי עמדו אותם הספרים עצמם שהיו מצויים בספריה של אביו בפארק ליין, ומכאן הסיק את המסקנה שדזשמס והצעיר שבאחיו יצאו יחדיו באחד הימים וקנו גל של ספריות קטנות. אל הכותל השלישי ניגש בלב נפעם ביותר. כאן דימה לגלות את טעמו של טימותי בעצמו. והשערתו נתקיימה. כאן לא נמצאו ספרים אלא צורות ספרים מצויירות על גבי הכותל. בכותל הרביעי היה קבוע חלון שווילאות כבדים היו פרושים עליו. ממולו עמדה כורסה גדולה עם עמוד־קריאה של עצי־אודם שהיה מחובר אליה. על אותו העמוד היה מונח גליון צהוב ומקופל של העתון “טיימס” מיום ו' ליולי שנת 1914, הלא הוא אותו היום שבו לא ירד טימותי למטה בפעם הראשונה; דומה היה כאילו העתון עדיין מצפה לו כדי להודיעו את דבר המלחמה הממשמשת ובאה. בקרן זווית של החדר עמד גלובוס גדול של אותו העולם אשר טימותי לא סייר אותו מימיו, משום שהיה מוחזק בידו שכל מה שנמצא מחוץ לגבולות אנגליה אין בו משל ממשות ומשום שחש תיעוב גמור כלפי הים, לפי שחלה בו פעם אחת מחלה קשה. הדבר היה בשנת 1836 באחד בשבת לאחר הצהריים בברייטן. באותו היום יצא לטייל בסירה יחד עם דזשוליי והיסטר, סוויתין והטי סשסמן ואז תקפת אותו מחלת־ים עזה; והכל בשל אותו סוויתין שתמיד נכנסה בו רוח שטות לבדות מיני תענוגים שכאלה, אלא שהפעם קיבל את ענשו וחלה גם הוא. סומס ידע את המעשה הזה היטב, משום ששמע אותו לכל הפחות חמישים פעמים מפי האחד או השני מהם. הוא ניגש אל הגלובוס וסיבב אותו; והנה נשמע קול חריקה חשאי והגלובוס הסתובב עוד משהו וגילה לעיניו שרץ ארך־רגלים שמת על גבי מעלת־הרוחב הארבעים וארבע.

“מוזוליון!” הירהר בלבו. “אכן צדק דזשורזש!” יצא מן החדר ועלה על המדריגה. על גבי המישורת הראשונה עמד לפני ארגז־זכוכית שנמצאו בו פוחלצים של צפרי־קולברי, אשר בימי ילדותו היה מתענג למראיהן. הם היו תלויים על חוטי־ברזל למעלה מעשבות־פאמפאס, ולמראית עין לא נזדקנו אפילו יום אחד. אם יפתח את הארגז, לא תתעופפנה הצפרים ולא תשמענה קול זימזום, אלא הכל וודאי יתפורר לרסיסים. לא כדאי יהיה להוציא את הארגז הזה למכירה באכרזה! ופתאום עלה לפניו זכרה של הדודה אַן – של הדודה אן הזקנה והיקרה – שאחזה באחד הימים בידו ועמדה עמו לפני הארגז ואמרה" “הבט וראה, סומיי! וכי אין הקוליברים הזעירים והמזמזמים הללו צפרים חמודות ומתנוצצות?” וסומס נזכר בתשובה של עצמו: “הלא אינם מזמזמים,דודתי!” וודאי היה אז נער בן שש, לבוש תלבושת של קטיפה שחורה עם צווארון כחול־בהיר – הוא זוכר עדיין יפה את התלבושת ההיא! הדודה אן, אשר קווצותיה היו מסולסלות, ידיה צנומות וחביבות, וחיוך־הזקנה שלה היה בו משל כובד־ראש – אכן גברת זקנה וחשובה היתה אותה הדודה אן! הוא ניגש אל הדלת של חדר־האורחים. שם היו תלויות מזה ומזה קבוצות של מינאטורות. את אלה וודאי יקנה! הלא הן התמונות הזעירות של ארבע דודותיו, תמונה אחת של דודו סוויתין כשהיה עלם, ותמונה אחת של דודו ניקולאס כשהיה נער. כולן נצטיירו על ידי גברת צעירה אחת, ידידת המשפחה, בשנת 1830, בזמן שהמיניאטורות נחשבו לדבר נאה ביותר המתקיים לאורך ימים, משום שהיו מציירים אותן על שן. הוא שמע כמה פעמים את המעשה בגברת צעירה זו: “היא היתה רבת־כשרון, יקירי. נפשה חשקה בסוויתין, וזמן מועט לאחר מכן לקתה בשחפת ומתה; כמוה כקיטס¹ – לעתים קרובות היינו סחים במאורע זה”.

הנה הנם! הנה אן, דזשוליי, היסטר, שושנה – בעודנה תינוקת פעוטה; הנה סוויתין, כחול־עינים, אדום לחיים וצהוב־קווצות, והוא לבוש חזייה לבנה שהיתה גדולה שלא לפי מידתו; והנה ניקולאס, שהיה דומה לקוּפּידוֹ ועיניו מביטות השמימה. עכשיו עלתה מחשבה על לבו שאכן אמת הדבר, כך היה מבטו של דודו ניק תמיד – אדם נפלא היה עד סוף ימיו. אין ספק בדבר שאותה הציירת היתה בעלת כשרון, ומיניאטורות יש להן תמיד טביעה מיוחדה בפני עצמה ואינן תלויות במלחמת־ההתחרות אשר בבורסא של האיסתיטיקה. סומס פתח את דלתו של חדר־האורחים. החדר היה מנוקה מאבק, כלי־התשמיש לא היו מחופים, הווילאות היו מוזחים הצדה, כאילו דודותיו היו עדיין שרויות בו והן יושבות וממתינות באורך־רוח. ומחשבה ניצנצה בלבו של סומס: לכשימות טימותי – מדוע לא נעשה זאת? וכי אין זו כמעט טובה לקחת את הבית הזה – כדומה לביתו של קארלייל – ולהדביק עליו טבלא ולהראותו לבני אדם? “דוגמא של דירה מן התקופה הוויקטוריאנית – מחיר הכניסה והקאטלוג שילינג אחד”. סוף סוף הרי הבית הזה הדבר המשוכלל ביותר ואולי גם המת ביותר אשר בלונדון של ימינו אלה. הריהו דבר משוכלל לגבי הטעם ולגבי התרבות המיוחדים במינם האצורים בו, היינו אם יוציא ממנו את ארבע התמונות של בארביזוֹן, שנתן להם במתנה, ויצרפן אל הקוליקציה שלו. הכתלים, שעדיין כחולים הם כעין השמים, הווילאות הירוקים המרוקמים בפרחים ובשרכים אדומים; הסוכך המרוקם שלפני שבכת־הברזל של הקמין; הארון של עץ־אודם עם דלתות של זכוכית המלא כלי־צעצועים זעירים; הדומי־הרגלים המרוקמים בחרוזי־מרגליות של זכוכית; קיטס, שלי, סוֹתי, קוּפר, קוֹלרידוש, הקוֹרסאר של ביירון (רק יצירה זו של יותר משל פייטן זה) והפייטנים של תקופת־וויקטוריה סדורים בשורה אחת על מידף־ספרים; ארון־משכית מרופד פלוסין אדומים מלא חפצי־זכרון של המשפחה: המניפה הראשונה של היסטר, השנצות של נעלי אביהם ואמם, שלושה עקרבים בבקבוקים, ושן־פיל צהובה ביותר ששלח הביתה מהודו דודו של אביהם אֶדגאר פורסייט, שעשה מסחר בקנבוס; פיסת־נייר צהובה ועליה כתב הדומה לקורי עכביש ואשר אך אלוהים יודע מה היה כתוב שם! והתמונות המרובות שעל גבי הכתלים – כולן אקווארילות חוץ מארבע התמונות של בארביזון שנראו ביניהן כנכרים, וכך היו באמת, – תמונות עליזות עם כתבות־ביאורים “אצל הדבורים”, “הידד, הנה באה המעברה!” ושתי תמונות בסיגנונו של פרית, שהיו מצויירים בהן אוחזי־עינים ונשים לבושות קרינולינות, מתנתו של סוויתין. הי! הרבה הרבה תמונות נמצאו כאן, אשר סומס התבונן אליהן אלף פעמים מתוך התפעלות יהירה; אוֹסף נפלא של מסגרות חלקות, מבהיקות ומוזהבות.

והפסנתר הגדול, שהיה מנוקה למשעי מאבק וסגור על מסגר כמו תמיד. ועליו האלבום של הדודה דזשוליי עם צמחי־ים מיובשים בתוכו. והכסאות שכרעיהם היו מוזהבות ושהיו חזקות מכפי שנדמה למראית עין. ומצדו האחד של הקמין עמד הדרגש המחופה משי של זהורית, אשר הדודה אַן ואחריה הדודה דזשוליי היו רגילות לשבת שם ישיבה זקופה ופניהן כנגד האור. ומצדו השני של הקמין עמדה הכורסה היחידה והמרווחה באמת, שגבה היה פונה אל האור – מקום מושבה של הדודה היסטר. סומס העיף את עיניו מסביב; נדמה לו כאילו הוא רואה אותן כשהן יושבות שם. אח! וריח זה שנשתמר עד היום – ריח של כל מיני אריגים, של סלסלות ווילאות כבוסים, של תרמילי־אזיביוֹן ושל כנפי־דבורים מיובשות. “לא”, הירהר בלבו, “דברים שכאלה שוב אינם בעולם ומן הצורך לקיימם למשמרת”. ילגלגו הבריות על זה כאוות נפשם, אבל אורח־חיים צנוע וחשוב זה, שבני אדם החזיקו בו כל ימיהם ולא סרו ממנו לעולם והמשמש מופת של הקפדה יתירה על דברים שבטעם ועל הנאת העין, חוש־הריח והרגש, – אורח־חיים זה מעולה ומשובח הוא לאין ערוך בסדרי החיים של היום, שכולו ריקנות – של היום הזה עם מסלות־הברזל התחתיות והאבטומובילים שלו, עם העישון שאינו פוסק, עם הנערות חשופות־הכתפיים, המרכיבות זו על גב זו את רגליהן שמבצבצות ונראות עד הברכיים, ואשר מי שנותן בהן את עיניו יכול לגלות יתר מכן (הסאטיר החבוי בכל פורסייטי וודאי מתענג על כך, אלא שספק הוא אם זו ההשגה שלו על דבר אשה הגונה) הנאחזות ברגליהן בכרעי הכסא בשעה שהן יושבות ואוכלות, המדברות דברי הבאי שאינם מדרך ארץ – נערות המביאות אותו לידי רעדה כשהוא מעלה על דעתו שפליר באה במגע ומשא אתן; ועם הנשים הגדולות מהן בשנים, אשר מבטי עיניהן חמורים והן זריזות ועומדות ברשות עצמן וגם הן גורמות לו שהוא מזדעזע לזכרן. לא! דודותיו הזקנות אף על פי שלא פתחו מימיהן את סגור רוחן ואת עיניהן ואפילו את חלונותיהן פתיחה יתירה, הרי היו להן לכל הפחות מידות נאות ועיקרים קבועים ויראת־הכבוד מפני העבר והעתיד.

בנפש מדוכאה סגר את הדלת ועלה על המדריגה כשהוא מהלך חרש על קצות אצבעות רגליו. בדרך הליכתו הציץ לתוך בית־הכסא: המ! הכל שמור בסדר גמור משנות השמונים ועד עכשיו; הכתלים מצופים במין נייר־שמן צהוב. כשהגיע אל ראש המדריגה עמד מתוך היסוס לפני ארבע דלתות. איזו מהן הריהי דלת חדרו של טימותי? קול שאון עלה באזניו – כאילו ילד גורר אחריו לאטו את המקל־הסוס שלו. הרי זה וודאי טימותי! הוא דפק, ואחת הדלתות נפתחה ביד סמיתר, שפניה היו אדומים ביותר.

מיסטר טימותי היה מתהלך עכשיו בחדר לשם טיול ולא היה יכולת בידה להפנות את דעתו אליה. אם יאבה מיסטר סומס להיכנס לתוך החדר הקיצוני, יראהו משם בעד הפתח.

סומס נכנס אל החדר הקיצוני ועמד והתבונן אליו.

האחרון שבזקני הפורסייטים התנהל מתוך אטיוּת מרובה ביותר, והכרת פניו ענתה בו שהוא עושה את מעשהו בעיון ובכוונה מרוכזה; הוא התהלך הנה ושוב בין מרגלות מיטתו ובין החלון, מהלך של שתים־עשרה רגל. החלק התחתון של פניו המרובעים, ששוב לא היו מגולחים למשעי, היה מכוסה זקן לבן כשלג, שהיה גזוז ומקוצר תכלית הקיצור, וסנטרו נראה רחב כמצחו, אשר גם שערו היה לבן כשלג, תחת אשר חוטמו ולחייו ומצחו היו צהובים ביותר. בידו האחת החזיק מקל עבה, ובידו השניה אחז בקיפולי הגלימה שלו אשר מתחתיה בצבצו קרסולי רגליו העטופים גרבי־לילה וכפות רגליו, שהיו תחובות בסנדלי־בית. ארשת פניו היתה כשל ילד מפונק הלהוט אחרי דבר שלא ניתן לו. בכל פעם שהיה חוזר לאחוריו, היה מקיש במקלו ברצפה, ואחר כך היה גורר אחריו את המקל, כאילו להראות שהוא יכול להלך בלעדיו.

“לפי מראהו הריהו עדיין חזק למדי”, אמר סומס בלחש.

“אמנם כן, אדוני! עליך לראות כיצד הוא מתרחץ באמבטי – אכן נפלא המראה; הוא נהנה מזה הנאה גדולה”.

הדברים הללו שנאמרו בקול רם אישרו את השערתו של סומס: טימותי חזר ונעשה תינוק גמור.

“וכי שועה הוא בכלל באחד הדברים?” שאל סומס גם כן בקול רם.

“אמנם כן, אדוני! הוא שועה באכילתו ובצוואה שלו. אכן תענוג הוא לראות כיצד הוא הופך וחוזר והופך אותה, אלא שאין הוא קורא בה, כמסתבר מאליו; ולא עוד אלא שפעם בפעם הריהו שואל אותי למחיר הקוֹנסוֹלות ואני כותבת את המחיר על לוח־צפחה – באותיות גדולו ביותר. מסתבר מאליו שהנני כותבת תמיד אותו המחיר עצמו כמו שהיה בשנת 1914, בזמן שהוא גופו בירר את הדבר בפעם האחרונה. לבקשתנו אסר עליו הרופא לקרוא בעתונים בשעה שפרצה המלחמה. מתחילה התמרמר על זה הרבה. ואולם עד מהרה השתעבד לאיסור זה משום שהבין שהקריאה בעתונים מייגעת אותו. ואכן נפלא הדבר כיצד הוא משתדל לשמר את האנרגיה שלו, ככל אשר רגיל היה לקרוא לזה בחייהן של גבירותי היקרות, זכרונן לברכה! כמה היה מתרעם עליהן בנידון זה לעתים קרובות. שכן היו תמיד עקשניות ביותר; ככל אשר תזכור בוודאי, אדוני סומס”.

“ומה יהא אם אכנס החדרה?” שאל סומס. "וכי יכירני? כידוע לך ערכתי אני את הצוואה שלו בשנת 1907, אחר מיתה של מיס היסטר:.

“אתה, אדוני!” החזירה סמיתר מתוך פיקפוק, “קשה לי להגיד דבר. אפשר שיכיר אותך; הריהו באמת אדם מופלא לפי שנותיו!”

סומס נכנס בפתח והמתין עד שטימותי חזר לאחוריו ואז קרא בקול רם: “דודי טימותי!”

טימותי הרתיע לאחור כחצי פסיעה ועמד תחתיו.

“אה?” ענה ואמר.

“סומס!” קרא סומס בקול רם ביותר והושיט את ידו.. "סומס פורסייט!”

“לאו!” אמר טימותי והקיש בקצה מקלו בחזקה על גבי הרמצפה וחזר להליכה שלו.

“כנראה לא עלה בידי לעורר את דעתו”, אמר סומס.

“אמנםכן, אדוני”, החזירה סמיתר ברוח נכאה; “רואה אתה שעדיין לא גמר את הטיול שלו. כשהוא עסוק בדבר אחד אינו יכול לפנות את דעתו לענין אחר. מובטחני שלאחר הצהרים וודאי ישאלני אם באת בענין הגאז, וקשה יהיה יגיעי להסביר לו את הדבר”.

“וכי אינך סבורה שמן הצורך הוא שיהא משמש אותו גבר?”

סמיתר הרימה את ידיה לשם דחייה. “גבר! הוי, לאו! אני והמבשלת מטפלות בו כל צרכו, אדם זר יוציאנו עד מהרה מדעתו. ולא עוד אלא שהגברות שלי לא היו סובלות את מציאותו של גבר בבית. וחוץ מזה הריהו גאוותנו ותפארתנו!”

“הריני משער שהרופא מבקר אותו?”

“בכל בוקר הוא נותן הוראות מפורשות כיצד להתנהג עמו ומיסטר טימותי כל כך רגיל בהן שאינו משגיח בהן כלל, אלא מושיט את לשונו”.

סומס הסב את פניו ואמר: “המראה הזה מצער ומכאיב את לבי ביותר”.

“אהה, אדוני!” החזירה סמיתר בחרדה, “אל תדבר ככה! עכשיו כיון שפסקו דאגותיו וטרדותיו ושוב אינוֹ מיצר על דבר, הריהו מתענג על חייו כל צרכו ולאמתו של דבר. כבר אמרתי למבשלת כי מיסטר טימותי הריהו עכשיו שבע רצון יותר מכפי שהיה בזמן מן הזמנים. עליך לדעת שבזמן שאינו מטייל או רוחץ באמבטי הריהו אוכל, ובזמן שאינו אוכל הריהו ישן; הנה כי כן הוא אורח חייו. אין לו שום מכאובות ושום דאגות”.

“אמנם כן”, אמר סומס “אמת הדבר. ועתה הנני ללכת. דרך אגב, הראיני־נא את הצוואה שלו”.

“לשם כך עלי להמתין לשעת הכושר, אדוני; הוא מחזיק אותה תחת הכר שלו, וכל זמן שהוא ער, יראני וירגיש בדבר”.

“רציתי אך לדעת אם זוהי אותה הצוואה עצמה שאני ערכתי אותה”, אמר סומס; “הציצי־נא בשעת הכושר בתאריך שלה והודיעיני אימתי נכתבה”.

“טוב הדבר, אדוני; אלא שמובטחני שזוהי אותה הצוואה עצמה, משום שאני והמבשלת שימשנו עדות, כפי שאתה זוכר אל נכון, ושמותינו עדיין חתומים תחתיה, והרי אנו לא חתמנו אלא פעם אחת”.

“צדקת”, אמר סומס. הוא נזכר בדבר. סמיתר ודזשן היו באמת עדות, ומאחר שבצוואה לא נתייחדה להם שום ירושה לא היה להם שום בצע במותו של טימותי. אמנם מעשה –זהירות זה היה כמעט דבר שאינו הגון – סומס ראה והכיר זאת הכרה גמורה – אלא שטימותי רצה בכך, ולא עוד אלא שהדודה היסטר שקדה לטובתן והניחה להן ירושה ביד רחבה.

“טוב הדבר”, ענה ואמר; “היי שלום, סמיתר, שימי עיניך עליו, ואם יפתח את פיו באחד הימים, ויגיד דבר, אנא כתבי את דברו והודיעיני”.

“כדבריך כן אעשה, אדוני סומס! ראות את פניך כאן היה בשבילי תמורה רבת־עונג, המבשלת וודאי תתרגש ביותר כשאספק לה את דבר ביקורך”.

סומס נענע את ידה וירד מעל המדריגה. שני רגעים רצופים עמד לפני הקוֹלבף שתלה עליו את כובעו פעמים אין ספורות. “כך חולף ועובר הכל”, הירהר בלבו, “חול ועובר ומתחיל מחדש. זקן מסכן!” והוא עמד והקשיב שמא יתגלגל ויגיע לאזניו קול הגרירה שגרר אחריו טימותי את המקל־הסוס שלו, או שמא התגלה לעיניו מעל המעקה הרוח של פנים בלים מזוקן וישמע קול בלה מזוקן אשר יאמר: “הנה בא סומס היקר, והרי זה עתה דיבנו בו ואמרנו שלא ראינוהו זה שבוע תמים!”

אין מאומה – אין מאומה! זולי ריח הכופר וגרגרי־האבק המפזזים בתוך קרן־שמש הבוקעת דרך האשנב שממעל לדלת. הוי לבית הקטן והישן־הנושן הזה! אך מוזוֹליאון הוא! והוא מפנה את פניו ויצא החוצה ואץ להשיג את הרכבת אשר תביאנו אל ביתו.

 

פרק חמישי: אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת    🔗

"עֲלֵי אַדְמַת מוֹלֶדֶת רַגְלוֹ דוֹרֶכֶת,

שְׁמוֹ – וֶל דַּארְטִי".

כמעט מתוך רגש כזה קם וֶול דארטי באותו יום החמישי בבוקר השכם, בשנת הארבעים לימי חייו, ויצא מבית־האחוזה הישן, אשר רכש לו בצפונה של סוֹסכּס. הוא נתכוון ללכת אל ניוּמארקיט, שלא ראה אותה מימות הסתיו שנת 1899, שאז התגנב ויצא בחשאי מאוקספורד ונסע אל קמברידזששייר. הוא שהה שעה קלה אצל הפתח כדי לנשק את אשתו ותחב לתוך כיסו בקבוק של יין־פּורתּר.

“אל תייגע את רגלך יותר מדאי, וֶול, ואל תמרה המראות יותר מדאי”.

כשחבק אותה ולחץ את חזה אל חזהו ועיניה הציצו לתוך עיניו, חש וֶול שגם רגלו וגם הבקבוק שבכיסו, יהיו שמורים לבטח. הוא יהיה מתון ולא יפריז על המידה; הוֹלי צדקה תמיד – היא חוננה כשרון־הסתגלות טבעי. אף על פי שהיה חצי־דארטי שמר את אמונתו לקוזינה שלו זה עשרים שנה, מאז נשא אותה לאשה בדרך רומאנטית שם בארץ רחוקה בימי מלחמת הבורים. והדבר הזה לא היה כל כך תמוה בעיניו כשם שהיה תמוה בעיני אחרים; הוא שמר לה את אמונתו בלב תמים בלי שום הרגשה שיש בזה משל קרבן מצדו או שהדבר גורם לו שיעמום – והיא היתה כל כך זריזה ופיקחותה היתירה עמדה לה לקדם תמיד קימעה את כל תמורה שבמערכי רוחו. מאחר שהיו קרובי משפחה החליטו, או מוטב שנאמר החליטה הולי, שלא להקים זרע; ואף על פי שפניה החווירו קצת יותר, הנה שימרה את מראיה הנאוה את גיזרתה הדקה ואת הגוון של השיער הכהה שלה. וֶול היה מעריץ בייחוד את דרך־החיים שלה שהלכה בה בפני עצמה, אף על פי שהרבתה לשקוד לטובתו ולדאוג לחייו ומשנה לשנה הלכה והשתכללה ביותר באמנות הרכיבה. היא הוסיפה להתעסק בנגינה, היתה קוראה המון ספרים – רומאנים, יצירות פיוטיות וכל מיני דברי הבאי. שם בחווה שלהם אשר בקולוניה שבאפריקה שקדה שקידה מופלאה לכל התינוקות והנשים של ה“ניגרים”. היא היתה בת־חיל לאמתה, אלא שלא ייחדה שום ערך לדבר ולא התנאתה כל עיקר. אף על פי שהענוה לא היתה כלל מן המידות המצויות בוֶול, בכל זאת סופו שבא לידי ההרגשה שהיא יתירה ומעולה ממנו ועינו לא היתה צרה בה על כך – וזה היה מס גדול מצדו. מן הראוי לציין כאן שמעולם לא הביט אל הולי בלי שהרגישה בזה, תחת אשר היא הציצה בו לפעמים בפתע פתאום.

הוא נשק אותה בפתח השער משום שלא יכול לעשות זאת אצל קרון הרכב, אף על פי שהיא נסעה עמו אל התחנה כדי להחזיר את האבטומוביל הביתה. פניו היו שזופים וקמוטים על ידי האוויר של הקולוניות ועל ידי מזימות הערמומית הכרוכות בעסקי הסוסים, ולא עוד אלא שהילוכו היה מעוכב על ידי המום שהוטל ברגלו במלחמת הבורים ואשר סברה היא שעל ידו ניצל ממות במלחמה שנגמרה זה עתה, בכל זאת לא נשתנה וֶול מכפי שהיה באותם הימים שהיה משתדך בהולי; החיוך שלו היה עדיין רחב ומצודד־לב כמו שהיה, עפעפי עיניו נעשו עוד יותר עבותים וכהים, עיניו היו בהירות ואפורות כאז, כתמי־הקיץ שבפניו כהו יותר ושיבה קלה נזרקה בשערו בפאת צדעיו. מראהו היה כשל אדם שדר באקלים של חמה והיה מטפל הרבה בסוסים.

לאחר שסיבב את האבטומוביל אצל השער, פתח ואמר:

“אימתי יבוא דזשון הצעיר?”

“היום”.

“אפשר שאת צריכה בשבילו דבר? יכול אני להביא זאת ביום השבת”.

“לא כלום; אבל טוב שתבוא באותה הרכבת עצמה שבה תבוא פליר – בשעה אחת וארבעים דקות”.

וול הריץ את הפורד במהירות יתירה; הוא הנהיג עדיין את האבטומוביל כאדם הנוסע בארץ נכרייה ובדרכים גרועות ואינו רוצה לוותר על המהירות וויתור כל שהוא ועם כל חור שבקרקע הריהו בוטח בסיוע השמים.

“הריהי נערה היודעת מה שהיא רוצה”, ענה ואמר. “וכי שמת לבך לדבר?”

“הן”, החזיר וול.

“דודי סומס ואבא שלך – אכן ענין לא נעים הוא במקצת, האין זאת?”

“היא אינה יודעת כלום, וגם הוא אינו יודע, ומסתבר מאליו שעלינו ליזהר שלא להגיד דבר. הרי היא לא תשהה כאן אלא חמישה ימים, וול!”

“הדבר יישמר בתכלית הסוד! כך יפה!” כיוון שהולי סבורה שלא יוָדע כלום, וודאי שכן הוא. היא הציצה בו מתוך חיוך ערמומי ואמרה: “וכי הרגשת בדבר כיצד הזמינה את עצמה בדרך נאה כל כך?”

“לא!”

“אבל היא עשתה זאת. ומה דעתך עליה, וול?”

הריהי נאה ופיקחית; אלא שהיא עלולה לעשות מעשה קיצוני אם תעבור עליה רוח תעתועים, כך סבור אני".

“מי יתן וידעתי”, אמרה הולי, “אם היא אחת מאותן הנערות מן הטיפוס החדש. דעתי מתבלבלת עלי כשאני נתקלת בכל מיני יהחזיונות הללו”.

“דעתך את? הרי זריזה את להסכין במהירות עם הכל”.

הולי הכניסה את ידה לתוך כיס בגדו.

"ומה בעיניך אותו הבלגי פרוֹפוֹן?: שאל וול.

“סבורה אני שהוא אחד ‘השדים הטובים’ למדי”.

וול עיקם את שפתיו מתוך גיחוך.

“ידידותו למשפחה שלנו הריהי חשודה בעיני. לאמתו של דבר נתונה המשפחה שלנו במצב משונה וקשה: דודי סומס נשא לו אשה פראנצית, ואביך נשא את גרושתו של סומס. זקנינו וודאי היו מתפלצים למראה עיניהם”.

“ולא רק הם בלבד, אלא גם בני אדם אחרים”.

“אבטומוביל זה”, אמר וול פתאום, “זקוק לעידוד; כשנטל עליו לעלות ההרה אינו זז ממקומו. כשאגיע אל המורד עלי להריצו במהירות יתירה, ואם לאו אאחר את הרכבת”.

החיבה היתירה שהיתה נודעת ממנו לסוסים מנעה אותו מלהיות נוטה רצון לאבטומובילים, ומהירותו של האבטומוביל תחת הנהגתו שלו לא היתה דומה כלל למהירותו תחת הנהגתה של הולי, ואף על פי כן השיג את הרכבת.

“הווי זהירה בדרך חזירתך הביתה, שמא יטלטלך מקרבו והשליכך ארצה, היי שלום, מחמד נפשי”.

“היה שלום”, אמרה הולי וידה נשקה לפיה.

כשישב בקרון הרכבת בילה וול רבע שעה ללא־הכרעה מה יעשה: היה מהרהר בהולי, עיין בעתון־הבוקר שלו, הסתכל במראה היום הנאה, העלה על לבו את זכרה של ניומארקיט, אלא שזכר זה קלוש היה; ואולם אחר כך השתקע בעיון בספר עבה וצר, שהיה מלא שמות, תולדות־יחש ורשימות על דבר גידול סוסים ומראיהם. הפורסייטי שבו היה נוטה לבור לו סוס בן גזע קבוע והוא דיכא בקרבו בתקיפות את הנטייה של דארטי למעשים של בהילות וחפזון. לאחר שמכר בהצלחה את החווה ואת בית־גידול־הסוסים שלו אשר באפריקא הדרומית וחזר לאנגליה וראה שאין החמה זורחת כאן אלא לעתים רחוקות, אמר וול אל נפשו: “עלי למצוא חפץ וענין בחיי, ואם לאו תביאני ארץ זו לידי מרה שחורה. לא די לי לעסוק בציד, עלי לגדל סוסים ולאַמנם”. מתוך דיעה נכונה זו ומתוך אותו העוז והמרץ שאדם מסגל לו על ידי ישיבה ארוכה בארץ חדשה הכיר וול מיד את הצד החלש שבגידול הסוסים שבימינו. הכל היו להוטים אחרי המודה ולבם נפתה על ידי המחיר היקר של אחד הסוסים. עליו לקנות סוסים נאים ושלא להשגיח בשמות מפורסמים! אבל הנה מצא כאן גזע קבוע ולבו כבר הלך שבי אחריו! ושלא מדעת למחצה הירהר בנפשו: "אקלים ארור זה יש בו דבר־מה המשפיע על אדם וכופה אותו להיות מסתובב במעגל. אבל אחת היא, עלי לרכוש לי את אחד הצאצאים של גזע־מייפלאי:.

מתוך מצב־רוח זה הגיע אל מכּה של מחוז תקוותיו. מרוץ־ווהסוסים היה הפעם צנוע ביותר, ומי שלא בא לכאן אלא כדי לתת עיניו בסוסים ולהתבונן אליהם היה נשכר; וּוֶל התאפק וכבש את יצרו. עשרים שנות חייו בקולוניות גאלו אותו מן הגנדרנות שנתייחדה לו על ידי חינוכו; אלא שהשאירו בו אותו הנוי וההידור המיוחד לרוכב־סוסים והקנו לו מבט חד לגבי מה שהוא קרא לו בשם “הטיפשות” של כמה אנגלים ו“התוּכּיות” של כמה נשים אנגליות – בהולי לא נמצאו המידות הללו והולי היתה לו למופת. וול היה הולך תמיד ישר אל עצם המטרה שלו מתוך תשומת־לב, בזריזות ובכל האמצעים הדרושים לכך, בין שמטרה זו היתה סוס או לגימה, והפעם היה מחזר אחרי סוסה בת מייפלאי וכבר היה מוכן לסגל אותה, והנה שמע קול אומר בסמוך לו:

“מר וול דארטי? ומה שלום הגברת וול דארטי? הנני מקווה כי שלום לה”. והוא ראה אצלו אותו הבלגי שנזדמן עמו בבית אחותו אימוגן.

“פרוספּר פרופון – היינו מסובים יחד בסעודת־הבוקר”, אמר אותו האיש.

“השלום?” מילמל וול.

“שלום רב לי”, החזיר מוֹסייֵה פרוֹפוֹן כשהוא מחייך מתוך אטיות שאין דוגמתה. “אחד השדים הטובים” אמרה עליו הולי. אמנם כן! זקנו הכהה, הגזוז והמחודד בקצהו שיווה לו במקצת מראה של שד, אלא שהיה זה שד נמנמן, טוב־רוח ובעל עינים נאות שהפיקו בינה יתירה.

“כאן נמצא אדון אחד שמבקש להכיר אותך – הוא שארך – מר דזשורזש פורסייט”.

וול ראה דמות אדם גבה־קומה, אשר פניו היו מגולחים למשעי, דומים לפני שור וזועפים מעט, ועיניו הגדולות והאפורות הפיקו ארשת של ליצנות. הוא נזכר בדמות זו זכירה קלושה מאותם הימים שהיה סועד עם אביו בקלוב־איזיאום.

“הייתי רגיל לבקר עם אביך את מרוץ הסוסים”, פתח ואמר דזשורזש. “מה מצבו של בית־הגידול שלך? שמא רצונך לקנות את אחד הסוסים־הנקשנים שלי?”

וול צחק כדי להעלים את הרגש שנתעורר פתאום בלבו כי הגידול שוב אינו נחשב למאומה. הבריות שבכאן שוב אינם מאמינים בשום דבר, ואפילו בסוסים. דזשורז פורסייט, פרוספר פרופון! השד עצמו לא היה מפוכח ומחוסר־אילוסיות כשני בני אדם אלה.

“לא ידעתי שהנך מן החובבים את מרוץ־הסוסים”, אמר אל מוסייה פרופון.

“אינני מן החובבים אותו, אין לבי פונה אחריו. הריני משוטט באניית המפרש שלי. בעצם איני להוט גם אחרי הדבר הזה, אלא שחביב עלי לראות את ידידי שלי. ערכתי סעודת־בוקר, מר וול דארטי, סעודת־בוקר קטנה, אולי יהי רצון מלפניה ליטול חלק בה? סעודה מועטה – סעודה קטנה – באבטומוביל שלי”.

“יישר כוחך”, אמר וול; “חביבות גדולה היא מלפניך. הנני לבוא בעוד רבע שעה”.

“שם מעבר הלז. גם מר פורסייט יבוא לשם”, ומוסייה פרופון הורה באצבע ידו העטופה נעל־יד צהובה כלפי “המרכבה הקטנה של סעודת־הבוקר הקטנה”; אחר הרתיע והלך לו וכולו מרושל, אחוז־נימנום ומוזר; דזשורזש פורסייט נטפל אליו והוא מגוהץ וגדל־מידות ומראהו מביע קורת רוח.

וול נשאר במקומו אצל הסוסה בת מייפלאיי והביט אחריהם.

אמנם דזשורזש זה בחור זקן היה, אבל אותו פרופון וודאי היה בן גילו של עצמו. וול הרגיש עצמו ביותר, כאילו אותה הסוסה בת־מייפלאיי לא היתה אלא צעצוע אשר אותם השניים היו משחקים ממנו. הבהמה חדלה מהיות דבר של ממש.

דומה היה כאילו שמע את קולומ של מוסייה פרופון אומר אליו: “מה אתה מוצא בסוסה ‘קטנה’ זו? – הרי סוף כולנו למות!”

ודזשורזש פורסייט, מי שהיה חברו וידידו של אביו, עדיין מתעסק במרוץ־סוסים! הגזע של מייפלאיי – כלום משובח הוא מגזע אחר? הרי יכול הוא לקנות בממונו דבר־מה נאה מזה.

“אבל אין זאת!” מילמל פתאום, אם אין תכלית לגדל סוסים, אין שום תכלית לעשות דבר בכלל. ולשם מה איפוא באתי לכאן? הנני לקנותה".

הוא נרתע לאחור והתבונן אל קהל המבקרים את מקוה־הסוסים שהלך ונמוג. זקנים מגוהצים, בני־אדם ערמומים ובעלי־צורה, יהודים, מאמני־סוסים, שהעמידו פנים כאילו לא ראו סוס מימיהם; נשים גדלוּת־קומה. רפויות ומרוּשלות, או זריזות וקולניות; צעירים לימים שלבשו צורה כאילו היו מתייחסים אל הענין הזה בכובד ראש – שניים או שלושה מהם קטועי זרוע אחת!

“אך משחק הם החיים!” הירהר וול בלבו. “פעמון הזירה מצלצל, סוסים רצים והממון מחליף את בעליו; ושוב מצלצל הפעמון ושוב רצים סוסים והממון חוזר ובא לידי בעלים אחרים”.

ואולם הפילוסופיה של עצמו החרידה אותו והוא פנה והלך אל השער של גדרת־הסוסים, כדי לראות במרוצתה של סוסת־מייפלאיי. היא התנועעה יפה; והוא אחז את דרכו אל האבטומוביל “הקטן”. סעודת־הבוקר “הקטנה” היתה ממין אותן הסעודות שהבריות חולמים עליהן לעתים קרובות, אלא שאינם נהנים מהן רק לעים רחוקות ביותר; וכשהסעודה נסתיימה חזר עמו מוסייה פרופון אל גדרת הסוסים.

“אשתך אשה יפה היא”, פתח ואמר פתאום.

“הריהי האשה הנאה ביותר שאני מכיר”, החזיר וול תשובה קרירה.

“הן”, אמר מוסייה פרופון, “פניה חמודים. הנני מעריץ נשים נאות”.

וול הציץ בו מתוך חשד, ואולם אפיו השׂטנוּתי של בן לווייתו הביע מין ידידות וגילוי־לב שקירר את דעתו באותו רגע.

“אם יהיה רצון מלפניך לבוא באחד הימים אל האנייה שלי, הנני להשיט אותה קימעה בים”.

“יישר כוחך”, אמר וול שוב פעם מתוך חשד, “היא שונאה את הים”.

“וגם אני שונא אותו”, אמר מוסייה פרוֹפוֹן.

“ומשום מה איפוא אתה משוטט בו באנייה?”

עיניו של הבלגי חייכו. “אה! איני ידוע זאת. ניסיתי לעשות את הכל; וזהו הדבר האחרון שאני מנסה להתעסק בו”.

“הרי זה וודאי עולה בדמים מרובים עד מאוד. אילו הייתי אני תחתיך, הייתי מתעסק בדבר ממשי מזה”.

מוסייה פרוֹפוֹן משך את גבותיו למעלה ושירבב את השפה התחתונה העבה שלו.

“הריני אדם החי חיים קלים”, ענה ואמר.

“וכי השתתפת במלחמה?” שאל וול.

“ה־ן. גם את זאת עשיתי. הרעלתי באדי־גאז; הדבר הזה היה אי־נעים קימעה”. הוא חיך כאחוז־תנומה ומתוך ארשת פנים של אדם שהכל מצליח בידו, וול לא יכול לברר אם השגיאות הקטנות בלשון היו טעות של ממש או נעשו בכוונה מתך התנאות; הנראה שאדם זה היה מוכשר לכל. כשעמד בתוך החוג של הקונים שהתכנסו מסביב לסוסה בת מייפלאיי שזכתה במרוץ, פנה אליו מוסייה פרופון ואמר:

“רצונך להציע מחיר גם אתה?”

וול נענע בראשו. ואולם מאחר שהשטן המנמנם הזה עמד על ידו נתקפחה אמונתו שהסוסה תעמוד לו למקנה. אמנם אלף הלירות לשנה שהניח לו זקנו שלו בצירוף אלף הלירות לשנה שקיבלה הולי בירושה מאת זקנה שלה, היה משמש לו תריס בפני פגעי הגורל, אף על פי כן היה חסר עודף של ממון שיכול היה להשתמש בו, שכן רובו של הסכום שקיבל במחיר החווה האפריקנית שלו הוציא על אחוזתו שבסוֹסכּס. ועד מהרה נוכח לדעת שהמחיר הריהו למעלה מכפי יכלתו. ההצעה הקיצונית שלו היתה שש מאות לירה, וכבר נמצא מי שהעדיף עליה; ובכן פרש ויצא מכלל המתחרים. הסוסה בת מיפלאיי סופה שנמכרה במחיר של שבע מאות וחמישים גיניאות. הוא הפנה שכמו ללכת ונפשו מרה עליו, והנה עלה באזנו קולו הממושך של מוסייה פרופון:

“אני קניתי את הסוסה הקטנה, אבל אין לי צורך בה; קחנה ותננה במתנה לאשתך”.

וול הציץ בפניו של בר־נש זה מתוך חשד שנתעורר בו מחדש, אבל המבע של בדיחות־דעת שהפיקו עיניו של זה מנע אותו מלראות בהצעתו עלבון לעצמו.

בימי המלחמה השתכרתי המון ממון מועט", פתח ואמר מוסייה פרופון בתשובה למבט זה. “היו לי אקציות של ערכי־ירייה. הנני שמח כשמזדמנת לי יכולת להוציאו. הריני משתכר ממון כל הימים. לעצמי אין לי צורך אלא במועט. והנני שמח שידידי מקבלים אותו”.

“הנני לקנותה ממך במחיר ששילמת בעדה” אמר וול מתוך תקיפות־דעת פתאומית.

“לא” אמר מוסייה פרופון. “קח אותה. אין לי צורך בה”.

"שטות! הרי אין אדם לוקח – –”

“מדוע לא?” אמר מוסייה פרופון מתוך חיוך. “הנני ידיד המשפחה שלך”.

“שבע מאות וחמישים גיניאות אינן קופסה של סיגארות”, אמר וול בקוצר רוח.

“טוב איפוא; אם כן החזיקנה אצלך עד שאצטרך לה, ואתה עשה עמה מה שלבך חפץ”.

“כל זמן שהיא שלך, איני מתנגד לדבר”, אמר וול.

“שפיר”, מילמל מוסייה פרופון ופנה והלך לו.

ווֶל הביט אחריו. אפשר שהוא “מן השדים הטובים”, אבל אפשר שאינו כן. הוא ראה אותו נטפל אל דזשורזש פורסייט, ואחר הדברים האלה שוב לא נפגש עמו.

את הלילות שלאחר מרוץ־הסוסים היה מבלה בביתה של אמו אשר בגרין־סטריט.

וויניפרד, שהיתה בת ששים ושתים, נשתמרה עדיין יפה אם נתן את דעתנו לדבר שבמשך שלושים ושלוש שנים היתה מתלבטת עם מונטגיו דארטי עד שריחם עליה הגורל ומדריגה של בית בפראנציה גאלה אותה מידו. אכן גדולה היתה נחת־הרוח שלה שבנה האהוב עליה חזר מאפריקא הדרומית לאחר הרבה שנים של פרידה, שהוא לא נשתנה אלא משהו ושאשתו חביבה עליה ויקרה לנפשה. וויניפרד אשר לפני חתונתה, בסוף שנות השבעים, היתה אחת החלוצות של החירות, של התענוגות והמודה, אנוסה היתה להודות שהשאיפות של ימי נעוריה אינן ולא כלום לעומת שאיפותיהן של הריבות כיום הזה. הללו, למשל, חשבו כנראה את הנישואים לדבר שבמקרה, וּויניפרד הצטערה לעתים שגם היא לא עשתה כמותן; מקרה שני, שלישי ורביעי אפשר שהיה מזמין לה בן זוג יותר מהוגן, אף על פי שבן־זוגה שלה הניח לה במותו את ווֶל ואת אימוגן, את מוֹד ואת בנדיקט (שהגיע כמעט למדריגה של שר־אלף ויצא בשלום מן המלחמה) – אשר איש מהם עדיין לא התגרש. כשנזכרה באביהם, היתה תוהה לעתים קרובות על קביעות דעתם של ילדיה; אלא שהשתעשעה במחשבה החביבה עליה, שהללו היו פורסייטים גמורים, אולי חוץ מאימוגן. לעומת זאת גרמה “הילדה הקטנה” של אחיה, פליר, דאגה יתירה לוויניפרד. קטנה זו היתה הפכפכנית ככל הנערות הצעירות שבדור – “הריהי להבה קטנה ברוח נושבת”, אמר עליה פרוספר פרופון פעם אחת אחרי סעודת־הצהריים – אלא שאינה מפרכסת ואינה מדברת בקול רם. המידה הפורסייטית הקבועה אשר באפיה של וויניפרד בחלה בחילה אינסטינקטיבית ברגשות המופרזים, במנהגים והרגלים של הנערות שבימינו ובסיסמה שלהן: “אחת היא! נבזבז היום, מחר נהיה עניות!” היא מצאה מידה טובה אחת בפליר, שהיה בה משום הצלה, הלא היא מידתה שלא לשקוט ולא לנוח עד שתשיג את הדבר שנתנה דעתה להשיגו – אף על פי שלא היתה עלולה לראות את הנולד ומה שעתיד לקרות לאחר מכן, מאחר שהיתה צעירה ביותר. הנערה היתה “תינוקת נחמדה ביותר”, ואך תענוג היה להביאה בין הבריות לפי שחוננה את הטעם הפראנצי של אמה ואת הכשרון להתלבש נאה. הכל היו מפנים את עיניהם אל פליר – והדבר הזה היה חשוב הרבה בעיני וויניפרד, שחיבה יתירה היתה נודעת ממנה לסיגנון ולחשיבות, אם גם חיבה זו הטעתה אותה הטעה אכזריה לגבי מונטגיו דארטי.

ביום השבת בבוקר בשעת הארוחה היתה ווינפרד מסיחה עליה עם וול ודרך אגב נגעה ב“מפלצת” של המשפחה.

“על אודות המעשה שהיה בחותנך ובדודתך אירין – מעשה ישן נושן – אין פליר צריכה לדעת כלום. דודך סומס מקפיד על כך הקפדה יתירה. ובכן עליך לנהוג זהירות יתירה”.

“אמנם כן! אבל הדבר קשה ביותר, שכן אחיה הצעיר של הולי מצד אביה עתיד לדור אצלנו בזמן לימודו את משק החקלאות. הוא כבר נמצא בביתנו”.

“הו!” קראה וויניפרד. “הרי לך קומידיה! מה טיבו?”

“לא ראיתיו אלא פעם אחת – ברובין היל, בשעה שבאנו לכאן בשנה 1909; הוא היה ערום ומצוייר צהובים ולבנים – נער קטן ועליז־רוח!”

בעיני וויניפרד מצא הדבר חן והיא הוסיפה ואמרה בהרחבת־הדעת: “אפס הרי הולי פיקחית היא; מובטחתני שהיא תדע איך לכלכל את הדבר. אני לא אגיד זאת לדודך. הדבר אך ירגיז את רוחו. אכן גדולה נחמתי שאתה שבת אלי, נערי שלי, עכשיו כשאני הולכת ומזקינה”.

“הולכת ומזקינה! היך! עדיין צעירה את כמו שהיית. הגידי לי, אמא, מה טיבו של אותו פרופון? וכי אדם כתיקונו הוא?”

“פרוספּר פרופון! הו! הריהו אדם היודע לבדח את הדעת מאין כמוהו”.

וול השמיע הברה של ריטון וסח לה את המעשה בסוסה בת מייפלאיי.

“אכן המעשה הזה יאה לו”, מילמלה וויניפרד. “הרינו עושה כל מיני דברים משונים ביותר”.

“אבל”, אמר וול מתוך התרגשות, “משפחתנו לא הצליחה הרבה כשבאה במגע עם בריות שממין זה; הרי הם קלי־לב ביותר בשבילנו”.

הדברים האלה היו נכונים. וּויניפרד ישבה שקועה רגע תמים במחשבות עד שענתה ואמרה:

“אמנם כן! אבל נכרי הוא, וול, ואין להקפיד עליו הקפדה יתירה”.

“טוב הדבר, הנני להשתמש בסוסה שלו ואמצא לי דרך כיצד להחזיר לו את תמורתה”.

ומיד אחר הדברים האלה נפטר ממנה בנשיקה והלך לו אל סרסור־ההמראה שלו, אל הקלוב־איזיאום ואל תחנת־וויקטוריה.

 

פרק ששי: דְזשׁוֹן    🔗

לאחר עשרים שנות מגוריה באפריקא הדרומית התלקח בלבה של הגברת וול דארטי רגש של אהבה עזה, אלא שלאשרה הגדול נתקשרה באהבה אל דבר משל עצמה, הלא הוא המראה שנשקף מחלונות ביתה והאור המצונן והזך השרוי על הגבעות הירוקות. סוף סוף ראתה לפניה שוב את אנגליה! ואנגליה זו יפה היא מכפי שחלמה עליה. ואכן הביא המקרה את וול דארטי ואת אשתו אל מקום שקסם גדול היה שרוי שם על הגבעות הדרומיות בשעה שזרחה עליהן החמה. הולי חוננה את חוש הראייה של אביה במידה יתירה ועלולה היתה לתפוס ולהבין את היופי המיוחד במינו של רשמי הגבעות וברק זהרן הקרטוני. לעלות עליהן דרך המסילה הדומה לנקיק ולטייל שם עד לטשאנקטוֹנבּרי או אֶמברליי היה בשבילה תענוג גדול כל כך, אשר כמעט לא ניסתה לשתף בו את וול, משום שרגש ההערצה שלו לגבי הטבע היה תלוי ביצר פורסייטי להפיק תועלת מן הטבע, כשם שההתלמדות והתרגילים של סוסיו היו תלויים בתכונתו של מקום המרוץ.

בשעה שנסעה בחזרה הביתה כשהיא מנהיגה את האבטומוביל בזריזות וביד רכה. גמרה בלבה להוליך קודם כל את דזשון לאותו המקום ולהראותו את ה“מראה” המתגלה לברק הזוהר של שמי־מאי אלה.

היא היתה מצפה לאחיה הצעיר מתוך רגשי־אמהוּת שלא נתמצו על ידי דאגתה ושקידתה לטובתו של וול. כל שלושת הימים שהתארחה ברובין־היל מיד לאחר שחזרו לארץ מולדתם לא עלה בידה לראותו – הוא שהה עדיין בבית הספר; ומתוך כך לא נזכרה בו, כמוה כווֶל, אלא כנער קטן ששערותיו כעין הזהב והוא מנומר פסים כחולים וצהובים ועומד אצל הבריכה.

אותם שלושת הימים שבילתה ברובין־היל היו בשבילה ימים של התרגשות, של יגון ומבוכה. זכרונות על אחיה המת, זכרונות על שידוכיו של וול, הזדקנותו של אביה, שלא ראתה אותו זה עשרים שנים, דבר־מה אָבל במנהגו המלא רוך וליצנות, שאינו נעלם מעיניו של מי שחונן הרגשה דקה; ועיקרו של דבר – מציאותה של אמה החורגת, שהיא נזכרה בה זכירה קלושה כ“גברת הלבושה אפורים”, שנזדמנה לה באותם הימים שהיא היתה עדיין ילדה קטנה ואביה זקנה היה חי ומאדמואזיל בוס כעסה כעס גדול שנכרייה זו נטפלה אליהם ולימדה אותה פרקים בנגינה –כל זה הביא במבוכה ועינתה את רוחה שהיתה מתגעגעת למצוא את רובין־היל שרוייה בשלוה וללא־עבירה. ואולם הולי רגילה היתה לשמור את הכל בלבה, ולפיכך דומה היה למראית עין שהכל נוהג כשורה.

כשנפטרה מאביה, נשק אותה בשפתים רועדות, ככל אשר הרגישה זאת.

“המלחמה לא שינתה את רובין־היל”, אמר אליה, “האין זאת מחמד־נפשי? ולוואי ויכולת להביא עמך בחזרה את דזשולי! הגידי לי, כלום יכולה את לכלכל את הפיטפוט הספירטואליסטי הזה? כשהאלון מת, חוששני שהוא מת”.

מתוך החמימות היתירה של חיבוקה וודאי הרגיש שהוא גילה את הטמון בלבו, שכן מיד קפצה עליו רוח של ליצנות.

"ספירטיטואליסמוס – הרי זו מלה משונה. כל מה שהעוסקים בזה מוסיפים לגלות גילויים, כן הם מוכיחים שיש להם עסק עם “החומר”.

“כיצד?” שאלה הולי.

“הבה אגידה לך! הביטי וראי את הצילומים של ההופעות האווריריות. את צריכה לדבר חמרי שהאור והצל יפול עליו כדי שתוכל לצלם תמונה. סופו שלדבר יהיה שנקרא לכל החומר רוח, או לכל הרוח חומר – איני יודע באיזה משני השמות הללו”.

“אבל כלום אינך מאמין בהישארות־הנפש, אבא?”

דזשוליון הביט אליה והעצבות הליצנותית שלבשו פניו עשתה עליה רושם עמוק.

“יקירה שלי, בחפץ לב הייתי רוצה להציל משהו מיד המות. עיינתי קימעה בענין זה, אבל למרות יגיעי איני יכול למצוא דבר שאין לתלותו בטיליפתיה, בתחוֹת־ההכרה ובכוח־האצילות אשר באוצר־הסחורות של העולם הזה. הלוואי ויכולתי למצוא דבר כזה! אמנם החפץ הריהו אבי המחשבה, אלא שאין כוחו יפה להביא הוכחה”.

הולי הצמידה שוב פעם את שפתיה אל מצחו, ובאותה שעה הרגישה, שהתורה שלו אשר כל החומר נהפך לרוח נתאמתה – מצח זה שנגעו בה שפתיה לא היה מוחש כדבר גופני.

ואולם יותר מכל נחרת בלבה באותו הביקור הקצר מראיה של אמה חורגתה שעמדה וקראה לעצמה מכתב מאת דזשון. הולי התבוננה אליה באותה שעה, אלא שאמה חורגתה לא הרגישה בה. המחזה הזה היה הנחמד מכל המחזות שראו עיניה בימי חייה. כולה שקועה בקריאת מכתבו של בנה עמדה אירין אצל החלון ואור היום שפע על פניה ועל שערה הלבן והנאה; שפתיה נעו, חייכו, עיניה האפלוליות צחקו, הבהיקו, וידה שלא החזיקה במכתב היתה לחוצה אל לבה. הולי נרתעה ונסתלקה, כאילו מפני חזון של אהבה שלימה תכלית השלימות, ובלבה נקבעה ההכרה שדזשון הריהו וודאי נער נחמד ביותר.

כשראתה אותו יוצא מן התחנה של מסילת הברזל וילקוט של עור בכל אחת מידיו, נתחזקה ההשערה שלה. הוא היה דומה במקצת לדזשוּלי, לאותו אליל נעוריה שאבד ממנה לפי ימים רבים, אלא שנראה יותר נלהב ופחות קפדן במנהגו; עיניו היו יותר עמוקות ושערו יותר בהיר ומבהיק – שכן היה מהלך בגילוי ראש; כללו של דבר: היא מצאה בו אח “קטן” ומושך את הלב ביותר!

מידת דרך־ארץ הצנועה שלו היה בה כדי לנסוך קסם על מי שהיה רגיל לראות את הבטיחות העזה שבמנהגם של בני הנעורים; הוא היה מיצר הרבה שהיא המנהיגה אותו הביתה באבטומוביל, ולא הוא המנהיג אותה. אפשר שינסה? ואולם מזמן המלחמה שוב לא היה להם אבטומוביל ברובין־היל, והוא הנהיג רק פעם אחת בימי חייו ועלה על סוללה, ולפיכך לא ינסה. הצחוק שלו, הרך והמדיח, היה מושך את הלב ביותר. כשהגיעו אל הבית הוציא מכתב מקומט, והיא קראה אותו בשעה שהתרחץ–מכתב קצר ביותר, אשר כתיבתו וודאי עלתה לאביה בייסורים רבים.

"מחמד נפשי!

הריני מקווה שאת וול לא ישכחו כי דזשון אינו יודע דבר על אודות המאורע המשפחתי שלנו. אמו ואני סבורים שעדיין צעיר הוא יותר מדאי לדעת זאת. הנער חביב ויקר הוא עד מאוד ובבת עינה. ודי לחכם ברמז.

אביך האוהב אותך

דזש. פ".

זה היה כל תוכן המכתב, אלא שחזר ועורר בלבה של הולי את רגש החרטה שהזמינה את פליר.

לאחר שתיית התה קיימה את החלטתה שלה ועמדה והוליכה את דזשון אל רמת הגבעה. הם סחו שיחה ארוכה בשבתם ממעל למחפורת–גיר ישנה שהיתה כולה מכוסה שיחי קוצים ודרדרים. ארזפים וכבדניות התנוצצו ככוכבים על גבי המורד הירוק, החוגות במרום והשחרורים בין השיחים פצחו רינה, ופעמים ניצנץ אחד השחפים, שפרח אל היבשה, והסתובב בלבנוניתו המבהיקה על פני הרקיע המחוויר, שהלבנה הכהה עלתה בו. ריח ניחוח היה נודף ועולה באפם מסביב, כאילו יצורים זעירים וסמויים מן העין פשטו והתרוצצו הנה והנה וסחטו בפעמי רגליהם את הריח מתוך עשבים ועלים.

דזשון, אשר נאלם דומיה, פתח ואמר פתאום:

“כמה נפלא פה! אין דבר אשר יפריע. מעוף־שחף וצליל פעמוני כבשים – –”

“מעוף־שחף וצליל פעמוני־כבשים! אכן פייטן אתה, יקירי!”

דזשן נאנח.

“אהה, הולי! אין הדבר עולה בידי!”

“נסה! גם אני ניסיתי כשעמדתי בפרק שנותיך”.

“האומנם? גם אמא אומרת ‘נסה’; אלא שאני עצל ביותר. אפשר תראיני אחדים משיריך?”

“יקירי”, מילמלה הולי, “הנני נשואה זה תשע־עשרה שנה. לא כתבתי חרוזים אלא בזמן שנכספתי לינשא”

“אהה!” אמר דזשון והסב את פניו: לחיו האחת שנראתה לעיניה התכסתה אדמימות רבת־קסם. וכי כבר “נפלה דליקה” בלבו של דזשון, ככל אשר וול היה קורא לדבר? כבר? אם כן, הרי זה מוטב, משום שלא יתן דעתו לפליר. וחוץ מזה הרי ביום השני יתחיל להתעסק בחקלאות שלו. והיא חייכה. ההיה זה בּרנס שהיה מהלך אחרי המחרישה, או רק פירס פלאוּמן? כמעט כל צעיר ורוב הנערות הצעירות הנם כיום הזה פייטנים, אם לדון על פי מספר הספרים שקראה באפריקה הדרומית; ופייטנים טובים הם למדי, יותר טובים ממנה היא בשעתה! אלא שהפיוט בא לעולם רק בימיה – יחד עם האבטומובילים. לאחר סעודת־הערב סחה עוד שיחה ארוכה אחת עם דזשון באולם הנמוך אצל הקמין המוסק בעצים, ודומה היה שנתברר לה כל אשר על אודותיו חוץ מדבר אחד שהיה רב־ערך לאמתו. הולי נפרדה ממנו אצל הפתח של חדר־המשכב שלו, לאחר שבדקה פעמיים אם יש לו כל מה שהוא צריך; היא נפרדה ממנו מתוך הכרה פנימית היא תאהוב אותו וּוֶל יהיה נוטה לו רצון. הוא היה נלהב, אבל לא סוער ופורץ; הוא היה מפליא להאזין את דברי אחרים, חסוד ומתאפק ואינו מדבר על עצמו. ניכר היה בעליל שהוא אוהב את אביהם ומעריץ את אמו. הוא אוהב את הרכיבה, השיוט והסיוף יותר מן המשחקים. הוא היה מציל את הססים מן הלהבה ומתעב את העכבישים, אלא שהיה צורר אותם בפיסת נייר ומשליכם החוצה ולא היה הורגם. קיצורם של דברים, הוא היה נעים וחביב. היא הלכה לישון מתוך המחשבה שהוא עשוי לסבול ייסורים גדולים אם יכאיבהו אדם; אבל מי זה יכאיבהו?

ואולם דזשון ישב באותה שעה עֵר אצל החלון ובידו פיסת נייר ועיפרון וכתב את ה“שיר האמתי” הראשון שלו לאורו של נר, משום שאור הלבנה לא היה מספיק לו כל צרכו לראייה, שכן לא היה בו אלא כדי לעשות את הלילה רופף ובלתי ממשי ולשוות לו דמות כאילו הוא מצופה כסף. זה הלילה היה עשוי שפליר תהא משוטטת בו ומפנה את עיניה לכאן ולכאן ומהלכת הלאה הלאה – מעבר לגבעות ועד לקצווי מרחקים. ודזשון העלה קמטים עמוקים במצחו שרוח של יצירה היתה חופפת עליו ועשה סימנים על גבי הנייר ומחק אותם וחזר וכתב אותם שוב ועשה את כל הדרוש כדי לבצע יצירה אמנותית; ובאותה שעה היה חש ומרגיש בלבו מה שחשות ומרגישות בוודאי רוחות האביב כשהן מנסות להשמיע את שירתן הראשונה בין הציצים הפורחים. דזשון היה אחד מאותם הנערים (שאינם מרובים) אשר החיים בבית הספר קצרי כוח הם לעקור מלבם את אהבת היופי שנוטעה בקרבם בבית הוריהם. מסתבר מאליו שהיה מוטל עליו להצפינה בחובו עד כדי כך שאפילו המורה לציור לא היה מרגיש בה; ואף על פי כן היתה אצורה בלבו בכל מלוא גאונה וטהרתה. והשיר שלו נראה לו חיגר וכבד־תנועה, כשם שהלילה נראה לו קליל ומרפרף בכנפי־זוהר. ובכל זאת קיים ושמר אותו. אמנם “מעשה־שטות” היה שיר זה, ואף על פי כן היה טוב מלא־כלום, שכן היה משמש ביטוי למה שאינו עשוי להיות מובע ומבוטא. והוא היה מהרהר בלבו כמעט מתוך דיכדוך־נפש: “לא אוכל להראותו לאמא”. כל הענינים החדשים שהתרגשו עליו היום סוף סוף הכריעוהו והוא ישן הלילה שינה טובה וארוכה.

 

פרק שביעי: פְלֶיר    🔗

כדי למנוע שאלות שאינן רצויות, שאי אפשר היה להשיב עליהן תשובה, לא אמרה הולי לדזשון אלא את זאת:

“בסוף השבוע תבוא לכאן נערה צעירה עם וול”.

ומאותו הטעם עצמו לא הוגד לפליר אלא זאת:

“אצלנו דר צעיר אחד”.

שני “בני־שנה” אלה, ככל אשר קרא להם וול במחשבתו, נפגשו איפוא בהיסח־הדעת גמור. הולי הציגה אום זה לפני זה לאמור:

“הרי זה דזשון אחי הקטן; פליר הריהי קוזינה שלנו, דזשון”.

דזשון, אשר בא מתוך נוגה־החמה המבהיק שבחוץ ונכנס החדרה דרך פתח־הזכוכית, נדהם כל כך למראה הפלא הפתאומי הזה שלא יכול לפתוח את פיו, ומתוך כך מצאה לה פליר שהות לאמור לו במנוחה: “שלום לך!” כאילו לא נפגשו מעולם, ולא עוד אלא שהניעה ראשה ניעה קלה ומהירה מאין כמוה להודיעו שעליו לשים עצמו כאילו לא ראה אותה מעולם. ומשום כך גחן בנפש שכורה אל ידה והיה דומה כקבר. הוא נזהר מלדבר. פעם אחת בקדמות ילדותו מצאו אותו קורא בספר לאור עששית־הלילה: אז נכנסה בו רוח שטות והוא אמר: “אך הפכתי את הדפים, אמא”, ואמו החזירה לו: “דזשון אל תשקר לעולם משום שהכרת פניך עונה בך – איש לא יאמין לך”.

הדברים האלה נטלו ממנו לעולם את הבטחון הדרוש למשקר כדי שהשקר שלו יֵאָמן. ולפיכך הקשיב להערות שהעירה פליר במהירות ובהתלהבות על היופי של כל הדברים שמסביב לה, סיפק לה מיני־מאפה ומרקחת של פירות ומיהר להסתלק בו ברגע שמצא יכולת לכך. אומרים שבשעה שמתרגש על אדם שגעון של שכרות הריהו רואה לפניו אובייקט קבוע, בייחוד שחור, המשנה פתאום את מראהו ואת מצבו. דזשון ראה אובייקט קבוע כזה: עיניו היו אפלוליות ושערו כהה והוא היה משנה את מצבו, אבל לא את מראהו. הדעת אשר בינו ובין אותו האובייקט כבר היה קיים הסכם מסותר (אף על פי שהדבר היה נשגב מהבינו) היתה מנקרת במוחו כל כך שהיה מצפה מתוך להט קדחת והתחיל מעתיק את שירו – אשר וודאי לא יערוב לעולם את לבו להראותו לה – עד שנתעורר לקול הלמות פרסות סוסים והוא הציץ בעד החלון וראה אותה רוכבת על סוס בלווית וול. ברור היה שאין היא מאבדת את זמנה לבטלה, ואולם המראה הזה מילא את לבו יגון. הוא איבד את זמנו לבטלה. לולא ברח מתוך ההתרגשות האיומה שתקפה אותו, אפשר שהיו מזמינים גם אותו להילוות אליהם. והוא ישב אצל החלון והביט משם וראה אותם נכנסים וחוזרים ונגלים במעלה הדרך, מתעלמים וחוזרים ונראים עוד הפעם בבירור על שפת שלשלת הגבעות. “איני אלא טיפש!” הירהר בלבו: “הריני מאבד לעולם את ההזדמנות שבאה לידי”.

משום מה היה חסר את הבטחון בעצמו ולא היה מוכן? והוא סמך את סנטרו בידיו וצייר לעצמו את טיול־הרכיבה שיכול היה לטייל בחברתה. חמישה ימים אינם אלא חמישה ימים, והנה חיסר מהם שלוש שעות. וכי יש בעולם שוטה שכמותו? הוא לא ידע שוטה כזה.

הוא הקדים להתלבש לסעודה וירד מטה ראשון. שוב לא רצה להפסיד כלום. ואף על פי כן הפסיד, שכן פליר ירדה אחרונה. הוא ישב בשעת הסעודה ממולה וישיבתו זו גרמה לו עינויים איומים – אי אפשר היה לו להגיד דבר, משום שהיה מתיירא שמא ידבר זרות; אי אפשר היה לו להביט אליה כדרך הטבע; אי אפשר היה לו להתנהג עמה בדרך נורמאלית מאחר שבדמיונו כבר היה משוטט אתה מעבר לגבעות והרחק משם; ולא עוד אלא שכל אותו הזמן היה מכיר שוודאי הריהו נראה בעיניה ובעיני אחרים גולם אילם. אכן נורא היה הדבר; והיא היתה מדברת נאה כל כך – היתה מרפרפת קלת כנפים לכאן ולכאן. ואכן נפלא הדבר כיצד סיגלה לה אמנות שהיתה כל כך קשה בעיניו. וודאי הריהי חושבת אותו לשוטה שאין לו תקנה!

מבטי אחותו, שנתלו בו מתוך תמהון ידוע, כפו אותו לבסוֹף להביט אל פליר; ואולם עיניה הזריזות והפקוחות לרווחה נראו כאומרות: “אל־נא, בשם אלוהים!” ומיד הסב את עיניו אל וֶול, אלא שחיוכו של זה כפה אותו להפנות אותן אל הקציצה שלו – זו על כל פנים לא היו לה לא עינים ולא חיוך; והוא נזדרז ואכל אותה בחפזון.

“דזשון אומר ליעשות חקלאי”, שמע את הולי אומרת, “חקלאי ופייטן”.

הוא הציץ בה בתרעומת, ראה שהיא מרימה את ריסי עיניה מתוך בדיחות־דעת כדומה לאביהם, ומיד צחק ורווח לו.

וול סיפר את המעשה במוסייה פרוספּר פרופון; ומאחר שהביט בשעת הסיפור אל הולי וזו הביטה אליו, תחת אשר פליר קימטה קימעה את מצחה והיתה שקועה כנראה באחת המחשבות שלה, מצא לו דזשון לבסוף הזדמנות להביט אליה באין מעצור. היא היתה לבושה שמלה לבנה, פשוטה ותפורה נאה ביותר; זרועותיה היו ערומות ובשערה היתה נעוצה שושנה לבנה. ברגע מהיר זה של הסתכלות חפשית, שנזדמן לו לאחר אותה המצוקה הגדולה שהיה נתון בה, ראה אותה דזשון כבת־זוהר עילאית, כדרך שאדם רואה בחושך עץ־פרי לבן והדור־קומה. והרגיש אותה כחרוז של שיר העולה ומבריק פתאום ברוחו של אדם, או כצליל קול הבוקע ועולה במרחקים ונאלם.

הוא היה משתוקק לדעת בת כמה היא – הרי היא ידעה לשלוט ברוחה יפה ונראתה מנוסה הרבה יותר ממנו. משום מה אסור היה לו להגיד שכבר נפגשו פעם אחת? הוא נזכר פתאום בפניה של אמו, שהיו מבולבלים וכמעט דוויים בשעה שענתה ואמרה לו: “אמנם קרובינו הם, אלא שאין אנו מכירים אותם”. אי אפשר הדבר שאמו האוהבת יופי, לא תוקיר את פליר, לו ידעה אותה!

כשנשאר לאחר הסעודה לבדו עם וול טעם ביראת־הכבוד מיין־הפורתר והשיב תשובות על הצעותיו של גיסו זה שנגלה לו זה מקרוב. הלז אמר לו שלצורך רכיבה (ענין זה היה תמיד החשוב ביותר בעיני וול) הריהו יכול להשתמש בסוס הצעיר הערמוני, אלא שעליו לחבשו ולפתחו בעצמו ולטפל בו לאחר שהכניסו אל האורווה. דזשון החזיר שהיה רגיל לעשות את כל זה בבית, ומיד הכיר ערכו כנתעלה על ידי כך בעיני בעל־הבית שלו.

“פליר”, אמר וול, “אינה יודעת עדיין לרכוב כהוגן, אלא היא אמיצת לב ביותר. ודבר המובן מאליו הוא, שכן אביה אינו יודע להבדיל בין סוס ובין אופן עגלה. ואבא שלך מתעסק ברכיבה?”

"הוא היה רגיל לרכוב; אבל עכשיו הריהו – יודע אתה, הריהו – –´הוא הפסיק את דיבורו משום ששנא ביותר את המלה “זקן”. אביו זקן היה, ואף על פי כן לא היה זקן כלל; לא–בשום פנים!

“כך, כך”, אמר וול. “ידעתי את אחיך מזמן לימודי באוכספורד, לפני שנים הרבה;הוא מת במלחמת הבורים. פעם אחת נלחמנו מלחמת אגרופים בגן של הניו־קולידוש. זה היה מקרה מוזר”, הוסיף ואמר אחוז־הירהורים; “אותו המקרה גרר אחריו הרבה מאורעות”.

עיני דזשון נפקחו לרווחה; הכל דחק אותו לחקור את תולדות המשפחה. והנה עלה באזניו קול אחותו שקראה רכות מעל סף הפתח:

“בואו הנה, אתם השניים”, ומיד עמד ממקומו משום שלבו נמשך ביותר אחרי דבר שבהווה.

כיון שפליר הכריזה שהערב “הריהו נפלא יותר מדאי ואסור לשבת עכשיו בבית”, יצאו ארבעתם החוצה. אור הלבנה התנוסס על גבי הטללים שהפכו כפור, ואורלוגין־של־חמה ישנים הטילו צל ארוך. שתי משוכות של עצי אשכרוע מרובעות ואפלות שעמדו בזווית ישרה גדרו בעד גן הפירות. פליר פנתה ונכנסה במעבר שבין שתיהן וקרא: “בואו הנה!”

דזשון העיף את מבטו אל שני בני־הלווייה האחרים והלך אחריה. היא רצה בין האילנות כאחת הרוחות. מסביבה ולמעלה ממנה היתה יצוקה חמדת קסם והכל הזהיר כעין ברק קצף. והאוויר היה רווה ריח של גזעים עתיקים ושל סרפד. היא נתעלמה מן העין. הוא דימה שאבד אותה ופתאום נתקל בה במרוצתו וכמעט שלא הפילה ארצה, כי היא עמדה תחתיה דומם.

“וכי לא נהדר פה?” קראה בקול.

“נהדר מאוד!” ענה דזשון.

היא פשטה את ידה למעלה, קטפה את אחד הציצים, גוללה אותו בין אצבעותיה ואמרה:

"לא תרשני לקרוא לך בשם דזשון?

“מסתבר מאליו”.

“טוב איפוא! אבל וודאי ידוע לך שמצוייה משטימה בין המשפחות שלנו”.

דזשון גימגם:

“משטימה? בשביל מה?”

“הרי זה ענין רומאנטי ואוילי ביותר, האין זאת? וזו הסיבה שגרמה לי להעמיד את פני כאילו לא נפגשנו מעולם. אפשר נקום מחר בבוקר השכם ונלך לטייל לפני פת־שחרית ונדבר על הכל? כך דרכי שאיני אוהבת לדחות דבר. וכלום אינך נוהג כך?”

דזשון מילמל מתוך התלהבות שהוא מסכים להצעתה.

“ובכן איפוא בשש שעות. אמך, לדעתי, הריהי יפה ביותר”. דזשון החזיר בחמימות יתירה: “אמנם כן, יפה היא עד מאוד”.

הריני אוהבת את כל מין יופי שבעולם", הוסיפה ואמרה פליר, “אם יש בו כדי להטיל סערה בלב. ומשום כך איני אוהבת כלל את האמנות היוונית”.

“היך? אפילו לא את אייריפידס?”

“את אייריפידס? אהה, לאו! אין דעתי סובלת את המחזות היוונים; ארוכים הם ביותר. הנני רגילה ליהנות מן היופי הנאה מהירה. הריני מסתכלת, למשל, בתמונה אחת ובורחת. אין דעתי סובלת המון דברים בבת אחת. הבט וראה!” היא נופפה את הציץ לעומת אור הלבנה. “ציץ זה נאה בעיני מכל הגן כולו”.

ופתאום אחזה בידה השניה את ידו של דזשון.

“וכי אינך סבור שאין בעולם דבר נורא מן הזהירות? הריח את ריח אור הלבנה!”

היא הושיטה את הציץ אל מול פניו; דזשון הסכים בנפש שבורה שאין בעולם דבר נורא מן הזהירות והוא גחן ונשק את היד שהחזיקה את ידו.

"הרי זה נאה ולפי המנהג הישן, אמרה פליר במנוחה. “הנך שתקני עד מאוד, דזשון. אבל אוהבת אני את השתיקה אם אינה נמשכת זמן הרבה”. היא הרפתה מידו. “וכי סבור היית שהפלתי את מטפחתי בכוונה?”

“לא!” קרא דזשון מתוך התרגשות גדולה.

“אם כן, דע לך שעשיתי זאת בכוונה. הבה נשוב, ואם לאו, יהיו סבורים, שאנו מתמהמהים גם כן בכוונה”. ושוב רצה בין האילנות כאחת הרוחות. דזשון הלך אחריה ואהבה בלבו, ואביב בלבו ועל הכל פרוש אור הלבנה המבהיק כציץ לבן שאינו מן העולם הזה. הם יצאו לאותו המקום שנכנסו משם. פליר הלכה במנוחה ובדרך ארץ.

“אכן נפלא שם עד מאוד”, אמרה אל הולי כחולמת.

דזשון שתק מתוך תקוה ששתיקתו הפעם תהיה לרצון לה.

היא נפטרה מפניו מתוך אמירת “ליל־מנוחה” חטופה ומנומסת, אשר גרמה לו שנתעורר בלבו רגש שכל מה שעבר עליו זה עתה לא היה אלא חלום…

כשנכנסה לחדר משכבה פשטה פליר את שמלתה והתעטפה בגלימה חסרת־צורה; הפרח הלבן היה עדיין נעוץ בשערה והיא ישבה על המיטה כשרגליה מורכבות זו על גב זו והתחילה כותבת לאור הנר.

“טשרי יקירתי!”

כמדומה לי שהיתה בי יד האהבה. הדבר התרגש עלי לפתע פתאום, אבל הרגש עמוק הוא ביותר. הוא הנהו שארי ממדריגה שלישית, גדול ממני ששה חדשים וצעיר ממני עשר שנים. כך דרכם של נערים שנפשם חושקה בנשים הגדולות מהם השנים, וכך דרכן של נערות שנפשן חושקה בצעירים מהן או בזקנים בני ארבעים. אל תצחקי, אבל עינים נאמנות לו, שלא ראיתי כמותן; והוא שתקני עד להפליא! נפגשתי עמו פגישה רומאנטית ראשונה בלונדון מתחת לפסל יוּנוֹ, מעשה ידיו של ווֹספוֹביטש. ועכשיו הריהו ישן בחדר הסמוך לחדרי ואור הלבנה זרוע על ציצי האילנות; ומחר בבוקר, טרם יקיץ אדם, נלך לטייל בנאות הפלאות והאגדות אשר על הגבעות. בין המשפחות שלנו מצוייה משטימה ישנה ועל ידי כך יש בענין הזה כדי להסעיר את הלב במידה יתירה. אמנם כן! ואפשר שאצטרך להשתמש בערמומיות ובאמשלות ולבקש ממך שתזמיניני להתארח אצלך – ואם כך יהיה, תביני משום מה! אבי אינו רוצה שנהיה מכירים זה את זה, אבל איני יכולה לקיים את רצונו. החיים קצרים הם יותר מדאי. אמו הריהי אשה יפה מאין כמוה, שערה נחמד ועינו כעין הכסף, פניה צעירים ועיניה אפלוליות. הנני מתארחת בבית אחותו – היא אשתו של בן דודתי; הכל כאן מסובך ומעורבב אבל סבורה אני שמחר יעלה בידי להוציא מלבה את הסוד. אני ואת היינו סחות ואומרות לעתים קרובות שהאהבה יש בה משום קילקול־המשחק; אבל כל זה הבל הוא; היא ראשית המשחק, וכל מה שתקדימי לחוש אותה, יקירתי, כן ייטב לך.

דזשון (אין זה שם בפני עצמו אלא קיצורו של דזשוליון, אשר כפי שאומרים הריהו שם מצוי במשפחתנו) הנהו מאותו מין הבריות המתלהבים על נקלה ואחר הם כבים; גבהו בערך חמש רגל ועשר זרתוֹת ועדיין הוא עומד בגידולו, וסבורה אני שסופו ליעשות פייטן. אם תצחקי לי, תתפרד החבילה שבינינו לעולם. הנני רואה מראש את כל מיני הקשיים והמעצורים, אבל הרי גלוי וידוע לפניך שבשעה שאני חפצה בדבר באמת ובתמים הנני משיגה אותו. אחת הפעולות העיקריות שהאהבה פועלת עליך היא זו שאת רואה את האוויר כאילו הא מלא יצורים הדרים בו כדרך שאנו מדמים לראות צורת פנים בירח; ואת מרגישה – את מרגישה עצמך כאילו הנך סובבת במחול ונפשך רכה בקרבך – ומוחש מוזר ממלא את לבך – כאילו את שואפת בלי חשך את הריח של ציצי תפוחי זהב. זוהי האהבה הראשונה שלי והנני מרגישה שתהיה האהבה האחרונה שלי, אף על פי שלפי כל חוקי הטבע והמוסר הרי זה אבסורד גמור. אם תלעגי לי אהרוג אותך, ואם תגידי דבר לאיש, לא אסלח לך לעולם. לפי שעה עדיין איני יודעת אפילו אם אשלח את המכתב הזה. בין כך ובין כך אישן תחילה את שנתי ואחר אחרוץ. ובכן ליל מנוחה, טשרי שלי!

שלך פלייר"

 

פרק שמיני: אִידִילִיָה בִּנְאֹוֹת דֶּשֶׁא    🔗

בשעה ששני הפורסייטים הצעירים הללו עברו את השביל שבין הגדירות והפכו פניהם כלפי מזרח, לא נראתה אף עב קטנה אחת על פני השמים והגבעות היו מכוסות שכבת טל. הם עלו במהירות על התלולית ונשימתם כבדה עליהם מעט מרוב יגיעה. אף על פי שהיה להם מה להגיד זה לזו, לא דיברו כלום אלא היו מהלכים דוממים מתוחך אי־הנעימות שיש בטיול־בוקר ללא אכילת פת שחרית, והקשיבו לרננת החוגות. מעשה ההתגנבות מן הבית בידח את דעתם. אבל כשבאו אל מרחבי הדרור שעל הגבעות פג הרגש של מעשה־חשאים ופנה מקום להרגשה של טימטום־הלב.

“עשינו מעשה־שטות”, אמרה פליר לאחר שעברו מהלך חצי־מיל. “רעבה אני”.

דזשון הוציא מכיסו טבלה של שוקולאדה. הם חילקוה ביניהם ולשונותיהם הותרו. הם סחו על אודות דרך חייהם בבית ועל אודות ילדותם, אשר בתוך הבדידות של מרומי הגבעות הללו נראתה בעיניהם כחזון־קסם שאין בו מן הממשות. בעברו של דזשון לא היה אלא דבר מוצק אחד – אמו שלו; וגם בעברה של פליר לא היה אלא דבר מוצק אחד – אביה שלה; ועל שתי הנפשות הללו, אשר נדמה להם כאילו הם רואים אותן במרחקים ופניהן מביעים תוכחה, לא דיברו אלא מעט.

מראשי הגבעות הגבנוניות נראה בר־ניצנוץ של הים הרחוק, פרס היה מרחף בתוך זהרי החמה והגוון השחום אשר לכנפיו כמעט הפך אדום והתנוסס לנגהם. דזשון היה הוגה חיבה יתירה לעופות והיה עלול לשבת דומם ולהתבונן אליהם; ומאחר שהיה מחונן חוש־ראייה חד וכוח זכרון מעולה לגבי הדברים שמצא בהם חפץ, היתה שיחתו על העופות שיחה נאה ומושכת את הלב. אבל כאן לא היו שום עופות; יער־האלות הגדול היה ריק מחיים ובשעה מוקדמת זו כמעט שלטה בו צינת קרח; ולפיכך שמחו כשיצאו אל קצהו השני וחזרו אל אור החמה. עכשיו הגיע תורה של פליר לדבר. היא היתה מסיחה בכלבים וכיצד בני אדם מתנהגים עמם. אכן אכזריות גדולה היא לקשרם בשלשלאות! מי שעושה זאת ראוי להיות חבוט במגלב! דזשון השתאה אליה כשראה שכל כך גדולים רחמיה על הבריות. והיא סיפרה לו שידעה כלב, אשר אחד הפארמרים שבשכנותם היה מחזיק אותו קשור בשלשלת בקרבת לול־העופות שלו, בכל מזג־אויר, וסופו שכמעט איבד את קולו מרוב נביחה!

“והצרה שבדבר היא”, אמרה מתוך התמרמרות, “שאילמלא היתה אותה הברייה העלובה נובחת כנגד כל מי שעובר עליה,לא היה בעליה מחזיק אותה כלל. לדעתי אין בני אדם אלא חיות ערמומיות! פעמיים התרתי את הכלב בצנעה, ושתי הפעמים כמעט שלא נשכני, ואולם אחר כך כמעט שלא נשתגע מרוב שמחה; אלא שהוא שב הביתה ובעליו חזר וקשר אותו בשלשלת. אילו היה הדבר תלוי בי, כי אז ריתקתי תחתיו את בעליו זה”. דזשון ראה שששיניה ועיניה התנוצצו. – “הייתי חוֹרתת על מצחו את המלה ‘חיה’ בברזל לוהט; זה הלקח שהוא ראוי לו כדי להחזירו למוטב!”

דזשון הסכים לדעתה שזוהי תרופה יפה.

“יצר הרכוש והקנין שלהם”, הוסיף ואמר, “הוא הוא הגורם לבני אדם לרתּק בשלשלת דברים שיש בהם רוח חיים. הדור האחרון לא נתן את דעתו אלא לרכוש וקנין, ווהי הסיבה מפני מה פרצה מלחמה”.

“אח!” אמרה פליר, “מימי לא העליתי זאת על דעתי. משפחתך ומשפחתי התקוטטו על עסקי קנין. והרי סוף סוף כולנו בעלי רכוש אנו, כסבור אני שגם משפחתך הריהי עשירה”.

“אמנם כן! ואשרי שכך הוא, שכן איני סבור שהנני מוכשר לסגל ממון”.

“אילו היית מוכשר לכך, ספק הוא אם הייתי מחבבת אותך”.

דזשון הכניס ברטט את ידו תחת זרועה.

פליר הביטה נכחה ושרה:

"דְּזשׁוֹנִי, דְּזשׁוֹן, בֶּן־אִכָּר, סָרַח –

גָּנֹב גָּנַב חֲזִיר וּבָרַח!"

ידו של דזשון החליקה בחשאי מסביב למתניה.

“מעשה זה בא בהיסח־הדעת גמור”, אמרה פליר במנוחה; “וכי רגיל אתה לעשות זאת לעתים קרובות?”

דזשון הרפה את ידו. אבל היא צחקה וזרועו חיבקה אותה שוב בחשאי; אז נשאה פליר את קולה ושרה:

"הוֹי, מִי יֹאבֶה עִמִּי עֲלוֹת

אֶל רֹאש הָהָר, לִנְאוֹת מֶרְחָב?

אוֹי, מִי יֹאבֶה עִמִּי דְאוֹת

עַל סוּס אַבִּיר אֶל שִׂיא הַגָּב? – –

“הבה שירה־נא, דזשון!”

ודזשון נתן את קולו בשיר. והחוגות נטפלו אליו, ומצילות הכבשים וקול הצילצול של שחרית, שהשמיעו הפעמונים של בית־תפילה רחוק, ענו אחריו. ושניהם היו שרים והולכים שיר אחר שיר עד שפליר קראה לבסוף:

“אהה, אלי! עכשיו רעבה אני!”

“אהה, צר לי עליך!”

היא הציצה בפניו.

“דזשון, איש־חמודות אתה!”

והיא לחצה את ידו אל מתניה. דזשון כמעט שהתנודד מרוב אושר. באותה שעה עבר עליהם כלב צהוב־לבן שרדף אחרי ארנבת והם התפרדו. הם הביטו אחרי שני בעלי־החיים וראו אותם מתעלמים במורד הגבעה. פליר קראה באנחת־רווחה: “תודה לאל, הוא לא יצודנה! כמה השעה? השעון שלי עומד. איני מכוננת אותו לעולם”.

דזשון הביט אל השעון שללו.

“חי יוביס!” ענה ואמר, “גם השעון שלי עמד”.

והם הוסיפו ללכת הלאה וידיהם אחוזות זו בזו.

“אם העשב יבש הוא”, אמרה פליר, “נשב כחצי רגע”.

דזשון הסיר את בגדו ושטח אותו אל הקרקע ושניהם ישבו עליו.

“הריח! הרי זה תימוֹס לאמתו!”

והוא חבק שוב את מתניה בזרועו והם ישבו שעה קלה בדממה.

“אכן חמורים אנחנו!” קראה פליר וקפצה ממקומה: “הרי נשוב הביתה באיחור־זמן גדול, ומראה פנינו יהיה אוילי ביותר והם יפנו את דעתם אלינו. ובכן הסכת ושמע, דזשון! אנו לא יצאנו לטייל אלא כדי להרעיב עצמנו לסעודת הבוקר ותעינו מן הדרך. הבינו?”

“הן”, אמר דזשון.

“הדבר חמור; הם יכולים להיות לנו לשטן ולשים מעצורים על דרכנו. היודע אתה לשקר כהוגן?”

“כמדומני שאין כוחי יפה בזה ביותר; אבל יכול אני לנסות”.

פליר העלתה קמטים במצחה.

“יודע אתה”, ענתה ואמרה, “הריני מרגישה שאינם רוצים שתהא מצוייה ידידות בינינו”.

“ומשום מה?”

“כבר אמרתי לך משום מה”.“אבל הרי זו שטות”.

“אמנם כן; אבל אי אתה יודע את אבי!”

“סבור אני שהוא אוהב אותך אהבה עזה”.

“עליך לדעת שהנני בת יחידה. וגם אתה הנך בן יחיד – לאמך. וכי אין זה ענין משעמם ביותר? בבנים יחידים תולים ההורים תקוות מרובות. ועד שיקיימו את כל התקוות הללו תפח נפשם”.

“אמנם כן”, מילמל דזשון, “החיים קצרים הם עד להבהיל. והנני מתאווה לחיות לעולם ולדעת את הכל”.

“ולאהוב את כל אדם?”

“לא”, קרא דזשון: “אין את נפשי אלא לאהוב פעם אחת – אותך”.

“האומנם? הרי אתה הולך ועושה חיל! הו! הבט וראה! הנה בור הגיר; נמצא שאין אנו רחוקים ביותר מן הבית. הבה נרוץ”.

דזשון רץ אחריה ולבו היה מלא חרדה גדולה שמא העליב אותה.

בור הגיר היה מלא זהרי חמה וקול המות דבורים. פליר הפשילה את שערה לאחור.

“הנה כי כן”, ענתה ואמרה, “מאחר שיש לחשוש למאורעות, רשאי אתה, דזשון, להאציל לי נשיקה אחת”, והיא הושיטה לו את לחיה. והוא עמד ונשק את הלחי הרכה והחמימה הזאת מתוך התלהבות.

“ובכן זכור ואל תשכח! אנו תעינו ואבדנו את הדרך! והניחני אני לעשות את כל הדרוש. אני אתרעם עליך ואתנהג עמך קשה; זוהי תחבולה יפה ביותר; וגם אתה עשה עצמך כאילו אתה זועף עלי!”

דזשון נד בראשו. “אי אפשר הדבר”.

“עשה זאת למעני; על כל פנים עד חמש שעות”.

“הכל יבינו שאין זו אלא ערמה”, אמר דזשון בפנים זעופים.

“אין דבר, השתדל ועשה את כל מה שביכלתך. הבט וראה, הנה הנם! נופף את מגבעתך! הו, הרי אין לך מגבעת! אם כן הנני לשרוק ולצפצף! התרחק מעט ממני והעמד פנים כועסים”.

מקץ חמישה רגעים נכנס דזשון בבית כשהוא משתדל עד כמה שאפשר להעמיד פנים זועפים ביותר, והנה שמע את קולה הצלול שהגיע לאזניו מחדר האוכל:

“אהה! אחזני בולמוס! הריהו רוצה להיות חקלאי – ותועה מן הדרך! נער אידיוט גמור הוא!”

 

פרק תשיעי: גּוֹיָיה    🔗

לאחר סעודת הבוקר עלה סומס אל אולם־התמונות שלו אשר בביתו שבקרבת מפלדרהם. הוא היה שרוי ב“עצבות”, כמו שאמרה עליו אַנט. פליר עדיין לא חזרה. היו מצפים לה ביום הרביעי, אבל היא שלחה טיליגראמה שתבוא ביום הששי, וביום הששי הודיעה שוב שתתעכב עד היום הראשון לאחר הצהרים; והנה באה דודתה והקוזינים שלה, קארדיגאן ואשתו, ואותו ברנש פרופון, ואולם בלעדיה שלט בכל שממון וריקנות. הוא עמד לפני התמונה של גוֹגין – הדבר הרע ביותר שבכל האוסף שלו. את הבד הגדול והמכוער הזה יחד עם שתי תמונות קדומות של מאטיס קנה לפני המלחמה, משום שהכל הריעו אז לקראת אחרי־האימפרסיוניסטים הללו והגדילו את ערכם. הוא היה מהרהר שמא יקנה אותן פרוֹפוֹן – הרי דומה שבחור זה לא ידע מה לעשות בממונו – והנה שמע את קולה של אחותו שאמרה: “לדעתי תמונה זו נאלחה היא, סומס”, והוא חזר לאחוריו וראה את וויניפרד שעלתה אחריו אל האולם.

“האומנם?” אמר בקרירות; “ואני נתתי במחירה חמש מאות”.

“הגה בעצמך! אין זה מראיהן של נשים ואפילו של נשים שחורות”.

סומס צחק במרירות. “וודאי לא באת הנה כדי להגיד לי את דעתך זו”.

“לא, וכי יודע אתה שבנו של דזשוליון מתארח אצל וֶול ואשתו?”

סומס הפנה את פניו אליה.

“האומנם?”

“הן”, החזירה וויניפרד כשהיא מושכת את הברת המלה; “הוא ידור בביתם במשך כל הזמן שמיתעסק בלימוד של משק החקלאות”.

סומס הסב את פניו ממנה, אבל קולה רדף אחריו בזמן שהיה מהלך באולם הלוך ושוב. “הזהרתי את וול לבל יוגד לאיש מן השניים דבר על אודות המאורעות הישנים”.

“ומדוע לא הגדת לי כלום קודם לכן?”

ווינפרד הניעה את כתפיה המלאות.

“פליר עושה את כל מה שלבה חפץ. אתה קילקלת את טיבה על ידי הפינוק שפינקת אותה. וחוץ מזה, נערי היקר, מה הרעה שבדבר?”

“הרעה?” מילמל סומס. "הלא היא – – הוא עצר בלשונו. פסל יוּנוֹ, המטפחת, מבטי עיניה של פליר, שאלותיה, ועכשיו דחייה זו שהיא דוחה את שיבתה הביתה – כל הסימנים הללו היו רעים ביותר, ומהיותו נאמן לטיבו אי אפשר היה לו לגלות את החששות שלו לאחרים.

“סבורה אני, שהנך זהיר יותר מדאי”, אמרה ווינפרד. “אילו הייתי אני תחתיך, הייתי מספרת לה אותו המעשה הישן. אין אין תועלת בדבר לחשוב שהנערות שבדורנו הנן כמו שהיו לפנים איני יודעת מהיכן הן קולטות את הידיעות שלהן, אלא שלפי כל הנראה הרי הן יודעות את הכל”.

על פני סומס החמורים עברה מעין עווית וּויניפרד הוסיפה ואמרה בחטיפה:

“אם קשה לך לדבר עמה בענין זה, הניחני אני ואדבר תחתיך”

סומס נד בראשו. כל זמן שלא היה צורך מוחלט בדבר לא יכלה דעתו לסבול את הרעיון שבתו האהובה עליו תדע את פרשת השערוריה הישנה. רעיון זה פגע פגיעה קשה ברגש הגאווה שלו.

“לא”, ענה ואמר. “עדיין לא הגיעה השעה. אילו היה הדבר תלוי בי לא הייתי מגיד לה לעולם”.

“שטות היא מלפניך, יקירי. תן דעתך לדבר מה טיבם של הבריות!”

“עשרים שנה הרי הן זמן ארוך ביותר”, מילמל סומס. “ומי מבלעדי בני משפחתנו עדיין זוכר את המאורע?”

ווינפרד נשתתקה. נפשה היתה נוטה הלוך ונטה אחרי השלום והשלוה, אשר מונטגיו דארטי גזל ממנה בימי עלומיה. ומאחר שתמונות תהיו מדכאות תמיד את רוחה נזדרזה ויצאה מיד מן האולם.

סומס פרש אל קרן־הזווית ששם היתה תלוייה התמונה האמתית של גוֹיָיה והעתק הפריסקוֹ “La Vendimia” הרכישה שרכש את התמונה האמתית של גוֹייה ציינה יפה את רשת־העכביש של ענינים ומאוויים קבועים, אשר בה נלכדים חיי־האדם הדומים לזבוב בעל כנפים נוצצות. אבי אבותיו של האדם החשוב בעל התמונה האמתית של גוייה סיגל לו את היצירה הזאת באחת המלחמות ההישפאניות – כלומר הוא שדד אותה. בעל־התמונה החשוב לא ידע את ערכה של יצירה זו עד אשר קם בשנות התשעים מבקר חריף והלז גילה שצייר הישפאני ושמו גוייה היה אמן גאוני. אמנם אותה היצירה לא היתה אלא אחת היצירות הבינוניות של גוייה, אבל היא היתה כמעט היחידה באנגליה, ומשום כך נעשה בעליה החשוב אדם מפורסם. מאחר שהיה בעל תמונות מרובות ונתייחדה לו אותה התרבות האריסטוקראטית העומדת למעלה מתענוגות החושים גרידה ומחזיקה בעיקר הבריא שאדם חייב לדעת את הכל ולמצוא חפץ מרובה בחיים, החליט החלטה גמורה לקיים בידו את היצירה שגרמה לפירסומו, כל ימי חייו, ולהוריש אתה לאומה, לכשימות. ואולם לאשרו של סומס נתקף בית־הלורדים בשנת 1909 תקיפה גדולה ובעל־התמונה החשוב רגז וכעס. “אם הללו סבורים שיעלה בידם להשיג אותה בדרך זו”, אמר אל נפשו, “אינם אלא טועים. כל זמן שיניחוני להתענג עליה במנוחה, תקבל האומה כמה מן התמונות שלי לאחר מיתתי. אבל כיוון שהיא מתחילה לרדפני ומתכוונת לחמוס אותי, ארור אני אם – לא אמכור את כל האוסף. אי אפשר להם להתאוות לקניני הפרטי שלי ויחד עם זה לדרוש ממני מסירות פאטריוטית”. כך היה אותו בעל־התמונה החשוב מהרהר והוגה כמה חדשים עד שאתא בוקר אחד והוא קרא את נאומו של איש־מדינה ידוע, ומיד עמד וטילגרף לסוכן שלו לבוא אליו ולהביא עמו את בּוֹדקין. מומחה זה, אשר דעתו על ערכי התמונות ומחירן בשוק היתה חשובה בימים ההם מאין כמוה, בדק את האוסף ואמר, אשר אם התמונות תימכרנה באמריקה ובגרמניה ובמקומות אחרים שבני אדם מוצאים שם חפץ ביצירות של אמנות, אפשר יהיה לקבל במחירן ממון יותר מרובה מאשר אם ימכרו אותן באנגליה. אמנם הכל יודעים – אמר בודקין – שבעל־התמונות החשוב הריהו אדם בעל רגש פאטריוטי, אבל התמונות הללו הנן יחידות במינן. בעל־התמונות החשוב צפן את הדברים האלה בלבו שנה תמימה. מקץ אותו הזמן קרא נאום אחר של אותו איש המדינה עצמו, ומיד טילגרף לסוכן שלו: “מלא את ידו של בּוֹדקין למכור את התמונה בלי הגבלה”. בשעה חמורה זו עלה על דעתו של בודקין רעיון שהציל את התמונה של גוֹיָיה ושתי תמונות אחרות מיוחדות במינן בשביל ארץ מולדתו של בעליהן היחסן. בידו האחת הציע בודקין את התמונות לשוק הנכרי, ובידו השניה ערך רשימה של אוספי־תמונות פרטיים מן הבריטים. לאחר שקיבל מעבר הים את הצעות המחירים, אשר לדעתו היו גבוהים ביותר, המציא את התמונות ואת ההצעות לאוספי־תמונות בריטיים ועורר אותם להוסיף על המחירים מתוך רגש פאטריוטי. בשלושה מקרים )ובכלל זה גם בנוגע לתמונתו של גוייה) מעשרים ואחד הצליח, ומשום מה? אחד מאוספי־תמונות היתה מלאכתו עשיית כפתורים – הוא הרבה לעשות בימי חייו כפתורים הרבה כל כך שהיה מתאוה שבת־זוגו תיקרא “ליידי כפתור”. ומשום כך קנה בדמים מרובים תמונה אחת יחידת־סגולה ונתן אותה במתנה לאומה. ידידיו אמרו עליו, שאין זו אלא אחת מ“תחבולות־הערמה” המצויות שלו. השני מאוספי־התמונות הפרטיים, היה שונא אמיריקנים והוא קנה תמונה יחידת־הסגולה כדי “להכעיס את היאנקים הארורים”. והשלישי מאוספי־התמונות הפרטיים היה סומס, והוא – שדעתו היתה מפוכחת יותר מן האחרים – קנה את תמונתו של גוייה לאחר שביקר את מאדריד, משום שהיה מובטח שהשער של יצירות גוייה עדיין הולך ועולה. אמנם גויה לא היה באותו רגע סחורה מבוקשה, אבל שעתו תבוא שוב. וכשהסתכל בתמונה זו, אשר הצטיינה בפשטות יתירה כתמונותיהם של הוֹגארת ומאנה, אלא שהיה מיוחד לה יפי־צבע מבהיק משל עצמו, היתה דעתו נוחה כל צרכו שלא טעה, אף על פי ששילם בעדה מחיר גבוה ביותר – מחיר גבוה שמימיו לא שילם כמותו. ובסמוך לה היה תלוי ההעתק של הפריסקו “La Vendimia” הנה הוא – הברייה הקטנה והמרשעת – הריהי מביטה אליו כחולמת; מצב־רוחה זה היה חביב עליו ביותר, משום שבשעה שנראתה כחולמת היתה נפשו שלווה ובטוחה ביותר.

ובעודנו עומד ומסתכל והנה עלה באפו ריח של סיגארה ואזניו שמעו קול מדבר:

“ובכן מיסטר פורסייט, מה דעתך לעשות באוסף קטן זה?”

הרי זה היה אותו הבלגי, אשר אמו – כאילו לא די היה בדם הפלאמאנדי שנזל בעורקיו – היתה אשה ארמינית! והוא כבש בלבו התרגזות טבעית ואמר: “היש לך הבנה בטיב תמונות?”

“הן, יש לי קבוצת תמונות של עצמי”

“ויש ביניהן משל שלפי האימפרסיוניסטים?”

“ה־ן, הריני מחבב אותן ביותר”.

ומה דעתך על תמונה זו?" שאל סומס כשהוא מחוֶה כלפי תמונתו של גוֹגין.

מוסייה פרופון הבליט את שפתו התחתונה ואת זקנו הקצר והמחודד.

“לדעתי הרי זו יצירה נאה”, ענה ואמר; “אפשר רוצה אתה למכרה?”

סומס כבש תחת לשונו את התשובה האינסטינקטיבית שלו: “בעצם איני רוצה” – הוא לא רצה לתגר עם נכרי זה.

“הן”, אמר הוא.

“וכמה אתה מבקש במחירה?”

“כמה ששילמתי”.

“טוב הדבר”, אמר מוסייה פרופון, “אשמח מאוד לסגל לי תמונה קטנה זו. שלפי־האימפרסיוניסטים – אמנם כבר עבר זמנם. ואף על פי כן יש בהם כדי לבדח את הדעת. איני להוט ביותר אחרי תמונות, אבל סיגלתי לי כמה מהן – קבוצה קטנה”.

ואחרי מה הנך להוט איפוא?"

מוסייה פרופון משך את כתפיו.

“החיים דומים ללהקת קופים הרודפים אחרי אגוזים ריקים”.

“צעיר אתה”, אמר סומס. אם כך דרכו של בר־נש זה להכליל הכללות, מה ראה להניח שהרכוש והקנין אין להם קביעות מוצקה!

“איני מיצר על כך כלל”, החזיר מוסייה פרופון כשהוא מחייך; “אנו נולדים ואנו מתים. חצי העולם מתענה ברעב. הנני מפרנס המון ילדים בארץ מולדתה של אמי; אבל מה תועלת בכך? הרי זה דומה כאילו השלכתי את ממוני אל תוך הנהר”.

סומס הציץ בו וחזר אל תמונתו של גוֹייָה. הוא לא עמד על טיבו של אדם זה ולא ידע מה הוא מבקש.

“מה הסכום שאכתוב בשיק?” הוסיף ואמר מוסייה פרופון.

“חמש מאות”, השיב סומס קצרות; “אבל אין את נפשי שתקח את התמונה כיוון שאינה חשובה בעיניך כלל”.

“אין בכך כלום”, אמר מוסייה פרופון; “אהיה מאושר לסגל לי את התמונה הזאת”.

הוא כתב את השיק בעט נובע תפוש במשבצת־זהב כבדה. סומס התבונן אליו בשעת מעשה מתוך רוגז־נפש. היך ידע אדם זה שהוא רוצה למכור את התמונה? –מוסייה פרופון הושיט לו את השיק.

“האנגלים נוהגים מנהג משונה לגבי תמונות”, ענה ואמר. “וכך נוהגים הפראנצים, וכך נוהגים בני עמי. מנהג כולם משונה ומגוחך הוא!”

“איני יכול לעמוד על כוונתך”,אמר סומס בקול יבש.

“הרי הם נוהגים בהן כאילו היו כובעים”, אמר מוסייה פרופון בלשון של חידות, “גדולים וקטנים, כפופים כלפי מעלה או כלפי מטה – הכל לפי המודה. אכן מגוחך הדבר הרבה”. והוא יצא מתך האולם כשהוא מחייך וכולו כחול ומשובח כעשן הסיגארה המצויינה שלו.

סומס נטל את השיק מתוך רגש כאילו עצם ערכו של קנין־בעלים היה מוטל בספק. “הריהו קוסמופוליטן”, הירהר בלבו כשהוא מתבונן אל פרופון שנגלה בלוויית אַנט מתחת למרפסת והתנהל עמה על כר הדשא לעומת הנהר. הוא לא הבין מה מעלה מצאה אשתו באדם זה, חוץ מזו שהוא ידע לדבר בלשונה שלה; ובלבו של סומס ניצנץ “ספק קטן” (ככל אשר מוסייה פרופון היה קורא לזה בסיגנונו שלו) אם אין אנט יפה יותר מדאי בשביל לטייל עם “קוסמופוליטן” שכמותו. אפילו ממרחק זה עדיין ראה את עשן התכלת יוצא מן הסיגארה של פרופון ומסתלסל בנגוהות החמה; וכמו כן ראה את הנעליים שלו, נעלי־עור־תיש אפורות, ואת כובעו האפור – בחור זה גנדרן היה! והוא ראה את אשתו מפנה בתנועה מהירה את ראשה, שעמד זקוף על צווארה ועל כתפיה המצודדים לב. הפניית־צוואר זו נראתה לו תמיד כעשוייה מעט בכוונה לשם מראית־עין – תנועה לא הגונה ביותר. הוא ראה אותם מהלכים בשביל שבקצה הגן. שם נטפל אליהם צעיר אחד לבוש תלבושת של פלאניל – וודאי אורח ליום ראשון, שבא בדרך הנהר. הוא חזר אל התמונה של גוייה. ובעודנו עומד ומסתכל בדמות הבוצרת הדומה לזו של פליר ומיצר ודואג בשל החדשות שהשמיעה לו וויניפרד, שמע את קולה של אשתו שאמרה:

“הנה מר מיכאל מוֹנט סומס. אתה הזמנת אותו לבוא ולראות את התמונות שלך”.

הרי זה אותו הצעיר הזריז, שנזדמן לו בבית־אוסף התמונות אשר בקורק־סטריט!

הנני, אדוני, ככל אשר עיניך רואות; מקום מגורי אינו רחוק מפאנגבּרן אלא ארבעה מילין. יום נאה, האין זאת?"

זה פרי הפזיזות שלו! סומס עמד ובחן בעיניו את אורחו פיו של הצעיר היה רחב שלא במידה ורב־תנודה – דומה היה שהוא מגחך תמיד. משום מה אינו מגדל את שרידי השפם הקצר והאידיוטי הזה החולק לו צורה של מוקיון אשר במיוּזיק־הוֹל? מה ראו הצעירים להשפיל בכוונה את המעמד שלהם על־ידי מברשות־השינים הללו שעל שפתם העליונה או על יד פאת־הזקן הזעירה שעל לחייהם? אי לאידיוטים הצעירים, המתייפים הללו! בבחינות אחרות היה מראהו של צעיר זה הגון כל צרכו ותלבושת־הפלאניל שלו היתה נקייה ביותר.

“הריני שמח לראותך!” ענה ואמר.

הצעיר, שהפנה את ראשו לכאן ולכאן, היה כולו נרעש ונדהם.

“האח!” קרא “לזאת תיקרא תמונה!”

סומס ראה מתוך רגשות מעורבים שקריאה זו היתה מכוונה כלפי ההעתּק של גוֹייָה.

“הן”, ענה ואמר בקרירות, “אין זה מעשה ידיו של גוֹיי ה. רק העתק הוא. נתתי לצייר את התמונה הזאת משום שהיא מזכירה אותי את בתי”.

“חי יוביס! הרי נדמה לי שהנני מכיר את הפנים האלה. וכי היא כאן?”

התגלות לבו של צעיר זה כמעט שקיררה את דעתו של סומס.

“היא תבוא הביתה לאחר התה”, ענה ואמר. “רצונך להתבונן אל התמונות?” וסומס התחיל מסבב על התמונות, סיבוב שלא הוגיע אותו מעולם. אדם שהיה סבור בטעות על העתק שהוא גוף־התמונה היה חשוד בעיניו שאין לו הבנה יתירה בטיב דברים שכאלה, ואולם בשעה שעברו ממחלקה למחלקה, מתקופה אל תקופה, השתומם לשמע ההערות הברורות והנכונות שהעיר הצעיר. מהיותו מטבעו חד־ראייה ואפילו חם־רגש מתחת למסוה של קרירות שעליו, לא טיפל סומס שלושים ושמונה שנים בענין החביב עליו רק לשם ידיעת השער של התמונות וערכן בשוק ולא יותר. הוא היה משמש כביכול חוליית־ביניים בין האמן ובין קהל הקונים. אמנם אמנות אינה אלא הבל; ואולם אסתיטיקה וטעם יפה יש בהם צורך. ההערכה של הרבה אנשים בעלי טעם יפה היא היא שיצרה את השער הקבוע של יצירה אמנותית, או בלשון אחרת, היא היא העושה אותה ל“יצירה אמנותית”. והוא היה רגיל למדי אצל מבקרים פתאים וחסרי־הבנה ולפיכך אי אפשר היה לו שלא לתמוה על אדם שלא היה מהסס לאמור על מוֹר: “ציבורי־שחת ישנים וטובים!” ועל דזשמס מריס: “וכי אין הדבר דומה כאילו צייר זאת זה עתה?” ועל מתּיוּ: “הוא היה בעל כוח יצירה לאמתו!” ואולם כשעמד אותו צעיר ושרק בשפתיו כלפי אחת מתמונותיו של אוריסטלר ואמר: “וכי סבור אתה אדוני, שראה אשה ערומה מימיו?” ענה ואמר סומס:

“מי אתה, אדוני מונט, אם תרשני לשאלתך?”

“אני, אדוני? התכוננתי להיות צייר, אלא שהמלחמה עיכבה בידי. ובהיותי שרוי בחפירות שגיתי בחלומות על הבורסה, ששם מרווח וחם ומלא תשואות. והנה בא השלום ועיכב בידי; האקציות הולכות ויורדות, וכי לא כך הוא? נפטרתי אך זה שנה. מה אתה מייעץ לי, אדוני?”

“היש לך ממון?”

“יש לי אב; דאגתי לחייו וקיימתיו במשך המלחמה, ועכשיו הריהו חייב לדאוג לחיי אני. אף על פי שעדין שאלה היא אם יתירו לו לקיים את נכסיו בידו. מה דעתך על זה, אדוני?”

סומס חייך בפנים חיוורים חיוך של דחייה.

“הזקן מחשב להתעלף כשאני אומר לו שעדיין שומה עליו לעבוד עבודה. יש לו אחוזת קרקע, והרי זה עסק ביש”.

“זוהי התמונה המקורית של גוייה שרכשתי לי”, ענה ואמר בקרירות.

“השמים! אך זה היה אמן לאמתו! ראיתי פעם אחת תמונה של גוייה במינכן וכמעט שנטרפה דעתי עלי. דמות זקנה מכוערה תכלית הכיעור והיא עדוייה סלסלות נאות תכלית הנוי. הוא לא שעה אל טעמו של הציבור ולא וויתר לו משלו. נער זקן זה היה ‘משהו’ פורץ גדר; וודאי היה מוטל עליו בזמנו להשליך ארצה תלי תלים של מוסכמות. ומה גדול כוחו בציור! לדעתי הריהו מכהה בכשרונו את ווילאסקיז, וכי אינך סבור כך?”

“אין לי כלום משל ווילאסקיז”.

האיש הצעיר לטש אליו את עיניו. “אמנם כן”, ענה ואמר, “רק ממלכות ובוצעי־הבצע במלחמה יכולים להרשות לעצמם לרכוש יקרות כאלה. מפני מה אין לאנוס את האומות שפשטו את הרגל למכור את התמונות של ווילאסקיז ושל טיציאן ושל שאר גדולי האמנים שבידיהן למי שעשה עושר במלחמה, ולהוציא אחר כך חוק שכל מי שיש בידו תמונה של אמן עתיק – עיין הרשימה – חייב לתלותה בבית־משכית ציבור? תקנה זו יש בה צורך לעולם”.

“אפשר נרד לשתות תה?”

דומה שהאיש הצעיר הוריד את חוטמו. “אין הוא חסר דרך־ארץ”, הירהר סומס בלבו כשהוא מהלך אחריו.

גוייה בעל הדיוק הסאטירי שאין למעלה ממנו, בעל ה“קו” המיוחד במינו ובעל העזות היתירה בחילוק האור והצל עלול היה לצייר עד להפליא את החבורה שנתכנסה מסביב לשולחן־התה של אנט אשר בפינה הסמוכה לקמין. אפשר שמכל הציירים שבעולם רק הוא לבדו יכול היה לצאת ידי חובתו כנגד אור החמה, שהסתנן מבעד למחיצה ירוקה של צמחים משתרגים, כנגד הזיו החיוור והנאה של פֹּליז, כנגד כוסות־הזכוכית העתיקות והמלוטשות והחתיכות הדקות של לימון, השרויות בתוך תה שעינו כעין העינבר הכהה; רק הוא לבדו יכול היה לצאת ידי חובתו כנגד אנט, שהיתה לבושה שמלת־סלסלות שחורה ואשר יפיה היה בו משהו משל היופי של האשה ההישפאנית הנאה, אף על פי שהיה חסר את הרוחניות המיוחדת לטיפוס יקר זה; כנגד ווינפרד שבת־השיער והמיושבת בדעתה; כנגד סומס שב־השיער ושטוח־הלחיים שהיתה מצוייה בו מידה ידועה של חשיבות־מראה; כנגד מיכאל מוֹנט הנלהב, חד־האזנים וחד־העינים; כנגד אימוגן שעיניה היו מזהירות ושגופה התחיל להתעבות משהו; כנגד פּרוספּר פרוֹפוֹן, אשר מבע פניו דומה כאילו היה אומר: “לו שמעני, מיסטר גוייה, מה תועלת בדבר לצייר את החבורה ה’קטנה' הזאת?” ולסוף כנגד דזשק קארדיגאן, אשר עיניו הנוצצות ופניו השזופים ועדופי־הדם העידו על הכלל שבידו: “הריני איש אנגלי והנני חי כדי להיות מוכשר”.

דרך אגב כדאי לציין שאכן משונה הדבר, שאימוגן זו, אשר בהיותה נערה הודיעה בפרהסיה בביתו של טימותי שלא תינשא לעולם לאיש הגון – לפי שהאנשים ההגונים מטילים שיעמום ביותר – עמדה ונישאה לדזשק קארדיגאן, אשר בריאותו השמידה את כל עקבות החטא של אדם הראשון במידה כזו שהיא יכלה להזדווג לעשרת אלפים אנגלים אחרים בלי לדעת את ההבדל שבינם ובין אותו האיש שבחרה בו לבן זוגה. “אח!” היתה אומרת עליו מתוך “בדיחת הדעת” המיוחדה לה, “דזשק בריא עד להבהיל; הוא לא חלה מעולם אפילו יום אחד. הוא השתתף במלחמה מראשית ועד אחרית ולא נפצע אפילו באצבע. אי אתה יכול לצייר בנפשך כמה בריא ומוצק הוא!” ולאמתו של דבר היה “בריא” כל כך שלא ראה כיצד היא משתעשעת עם גברים אחרים, וסמיות־עין זו וודאי גרמה לה נחת־רוח יתירה. ואף על פי כן היתה אוהבת אותו ביותר, עד כמה שאדם עלול לאהוב מכונה של ספורט, אותו ואת שני הקארדיגאנים הקטנים, שנעשו בדמותו ובצלמו. גם בשעה זו השוו אותו עיניה בליצנות אל פרוספר פרופון. הנראה שלא היה ספורט או משחק “קטן” בעולם אשר מוסייה פרופון לא היה מתעסק בו, ממשחק־הקונאות עד לציד־תנינים, וכל־אחד ואחד מהם סופו שהלאה אותו. אימוגן היתה מתאווה לפעמים שגם דזשק יקוץ סוף סוף במשחקים שהוסיף להתעסק בהם ולדבר עליהם מתוך ההתמכרות והשקידה של תלמידת בית ספר הלומדת את משחק־ההוקיי. היא היתה מובטחה שבשעה שיגיע דזשק לידי זקנתו של דודה טימותי עדיין יוסיף לשחק בגולף על פני הרצפה של חדר משכבה.

הוא סיפר זה עתה כיצד ניסה הבוקר לדבר על לבו של מוסייה פרופון לשחק עמו לאחר התה בטניס – המשחק יפה לגוף ועושה אדם ל“מוכשר”.

אבל מה תועלת בדבר היות ‘מוכשר’?" שאל מוסייה פרופון.

“אמנם כן, אדוני”, מילמל מיכאל מונט, “לשם מה אתה משתדל היות מוכשר?”

“דזשק”, קראה אימוגן בבדיחות דעת, “הגידה לי באמת לשם מה אתה משתדל היות מוכשר?”

דזשק קארדיגאן לטש את עיניו בכל כוחו הבריא. השאלות הללו היו דומות לזימזום של יתוש והוא הרים את ידו כדי להבריחן מאתו. אמנם בשעת המלחמה התחזק להיות מוכשר כדי להרוג גרמנים, ואולם עכשיו, כיוון שהמלחמה עברה, לא ידע בעצמו לשם מה הוא עושה זאת, או השתמט מתוך אנינות־רגש להסביר את עיקר הכלל שהוא נוהג על פיו.

“אבל הצדק אתו”, אמר מוסייה פרופון פתאום, “שוב לא נשאר לו לאדם כלום אלא להתחזק ולהיות מוכשר”.

אמרה זו, שהיתה עמוקה מכדי להיאמר במסיבת־תה של היום הראשון, ודאי לא היתה גוררת אחריה תשובה לולא נמצא שם מיכאל מונט הנוח להתלהב.

“טוב הדבר!” קרא. “זוהי התגלית הגדולה של המלחמה. היינו סבורים כולנו שהננו הולכים לפנים – עכשיו אנו יודעים שאין אנו אלא משתנים”.

“לרעה”, אמר מוסייה פרופון בבדיחות דעת.

“כמה עליז אתה, פּרוֹספר!” מילמלה אנט.

“בוא ונשחק בטניס!” אמר דזשק קארדיקאן. “היודע אתה לשחק מיסטר מונט?”

“יכול אני להכות בכדור כדי להעבירו ממעל לרשת”.

והנה קם סומס ולבו נרגז מחמת הדאגה לעתיד שהיתה חבוייה במעמקי נפשו ושהיתה משמשת לו מורה דרך בחיים.

"כשתבוא פליר – –´שמע את דזשק קארדיגאן אומר.

"אהה! ומפני מה היא מבוששת לבוא? הוא עבר דרך חדר־האורחים, דרך האולם והפרוזדור ויצא אל המסיה ועמד והקשיב שמא האבטומוביל הולך ומתקרב. הכל היה שרוי בדממה ורוח של היום הראשון היתה שפוכה מסביב; הלילך שעמד בעצם ליבלובו מילא את האויר ריח בושם. במרומים פרחו עבים לבנים כנוצות של בּרוָז מוזהבות בזהרי החמה. בלבו ניצנץ פתאום זכרו של אותו היום שבו נולדה פליר והוא היה מצפה אחוז פחדי מות ושוקל בדעתו את חייה ואת חיי אמא. הוא הציל אז את נפשה כדי שתהיה הפרח של חייו. ועכשיו! וכי עתידה היא להביא עליו יגון – ייסורים – להביא עליו יגון? דעתו לא היתה נוחה מגילגולי הדברים! שחרור הפסיק את חלומותיו בשירת־הערב שלו – עוף גדול ושחור שישב במרום על ראש השיטה. בשנים האחרונות ייחד סומס תשומת־לב מרובה לציפרים שלו; הוא ופליר היו מהלכים מסביב לעצים ומתבוננים אליהן; עיניה היו חדות כמחטים והיא ידעה את כל קן. הוא ראה את כלבה, כלב־ציד, מוטל בחמה על גבי המסילה, ומיד קראהו אליו. “הלוֹ, בחור זקן – גם אתה מצפה לה!” הכלב התקרב אליו לאטו כשהוא מכשכש בזנב וסומס הניח שלא מדעתו את ידו על ראשו. הכלב, הציבור והלילך היו כולם בעיניו חלק ממנה, לא פחות ולא יותר. “הריני אוהב אותה יותר מדאי!” הירהר בלבו, “אוהב אותה יותר מדאי!” הוא היה משול לאדם שאניותיו צפות בים ואינן מובטחות באחריות. שוב אין הוא מובטח באחריות כמו באותם הימים אשר לפני שנים מרובות כשהיה מהלך דומם ואכול־קנאה במדבר של לונדון ונפשו כלתה אל אותה האשה – אל אשתו הראשונה – אמו של אותו הנער הארור. הו! הנה בא סוף סוף האבטומוביל! הוא התקרב, היה טעון צרורות, אבל פליר נפקדה.

“מיס פליר מהלכת ברגל, אדוני, בשביל אשר לאורך הנהר”.

עוברת ברגל מהלך של כמה מילין? סומס לטש את עיניו אל הנהג. בפניו של אותו אדם ניצנץ מעין חיוך. מה הוא מגחך? והוא מיהר והסב את פניו ואמר: “טוב הדבר, סימס!” ופנה ונכנס אל הבית. ושוב עלה אל אולם התמונות. מכאן נראתה שפת הנהר והוא עמד והצמיד את עיניו אליה ולא העלה על דעתו, שתעבור לכל הפחות שעה תמימה עד אשר דמותה תיגלה שם. היא מהלכת ברגל! ואותו בר־נש היה מגחך! וודאי הנער ההוא – –! והוא הסב פתאום את פניו מעל החלון. אי אפשר שיהא מרגל ועוקב אחריה. אם רצונה בכך להעלים את סודה ממנו – הבה תעלים; הוא אינו יכול להיות מרגל ועוקב אחריה. הוא חש ריקנות בלבו ומרירות עלתה מקרבו וחדרה לתוך פיו, הצווחות הקצרות שהשמיע דזשק קארדיגאן כשהיה רודף אחר הכדור וקול הצחוק של מונט הצעיר פרצו ועלו מלמטה והפריעו את הדממה. הוא היה מקווה שילאו במרוצה את פרופון זה השנוא עליו. והנערה אשר בתמונה “La Vendimia” עמדה וזרועה סמוכה בצדה ועיניה מביטות כחולמות ממנו והלאה. “הנה עשיתי למענך כל מה שהיה בכוחי”, הירהר בלבו, “מאז היית קטנה ולא הגעת אלא עד ברכי. והן לא תביא עלי – לא תביא עלי יגון, האין זאת?”

ואולם העתק־התמונה של גוייה לא החזיר תשובה, וצבעיו אשר יד הזמן לא הכהתה אותם אלא מעט, נוצצו והבהיקו. “אין כאן חיים של ממש”, הירהר סומס בלבו. “מפני מה היא מבוששת לבוא?”

 

פרק עשירי: טְרִיּוֹ    🔗

החוטים הסבוכים של קשיות־העורף הנמרצה המיוחדה לארבעת הפורסייטים בני הדור השלישי ובני הדור הרביעי נתמתחו כמעט עד כדי פקיעה בשל ביקור קצר בוואנדסון אשר בתחתית הגבעות, שצריך היה לימשך ימים אחדים וסופו שנמשך תשעה ימים. מעולם לא היתה פליר כל כך “מחוכמה”, הולי כל כך שקודה ועירנית, ווֶל כל כך רב־תעלומות ודזשון כל כך דמוּם ומר־נפש. מה שלמד באותו השבוע במקצוע של משק החקלאות אפשר היה לשקול על קצה אולר ולהפריחו בהבל פה. הוא, אשר טבעו בחל קנוניה ואשר חשב שכל מעשה נסיון להעלים את ההערצה שהוא מעריץ את פליר אינו אלא “שטות”, היה זועם ומתמרמר במעמקי נפשו, אף על פי כן נשמע לה והתנחם, עד כמה שאפשר, ברגעים המעטים שהיו לבדם. ביום החמישי כשעמדו בחדר האוכל, והם לבושים לסעודת הערב, פתחה ואמרה לו:

“דזשון, הריני נוסעת ביום הראשון הביתה ברכבת היוצאת מפאדינגטון בשלוש שעות וארבעים דקות; אם תסע ביום השבת הביתה, תוכל לבוא ביום הראשון ולהיפגש עמי בתחנה, ואחר לשוב לכאן ברכבת האחרונה. מכל מקום לא יוודע לאיש שלא היית באותו הזמן בבית, האין זאת?”

דזשון נענע בראשו.

“אעשה את הכל כדי להיות בחברתך”, ענה ואמר; “אבל למה לי לשקר ולאמור – –”

פליר הניחה את אצבעה הקטנה בכף ידו:

“אין לך אינסטינקט, דזשון; עליך לסמוך בכל עלי. מצבנו חמור לגבי הורינו. אם רוצים אנו להיות קשורים ומאוחדים, עלינו להסתיר לפי שעה את הדבר”. באותה שעה נפתחה הדלת והיא הוסיפה ואמרה בקול רם: “טיפש אתה, דזשון”.

לבו של דזשון היה קובל ומערער על זה: הוא לא יכול לכלכל את האמשלות הללו שבאו להאפיל על רגש כה טבעי, כה מכריע וכה מתוק.

ביום הששי בערב סמוך לשעת אחת־עשרה חבש את חפציו במזודה שלו והושיט ראשו בעד החלון מקצתו עגום ומקצתו מהרהר וחולם על התחנה של פאדינגטון, והנה שמע צליל חשאי כאילו טפח אדם בצפורן־אצבעו על דלתו.הוא קפץ ובא אצל הדלת. ושוב פעם שמע אותו הצליל. אכן אמת הדבר – צפורן טפחה על דלתו. הוא פתח אותה. הו, מה נפלא היצור שנכנס החדרה!

“חפצתי להראותך את התלבושת הפאנטאסטית שלי”, ענה ואמר אותו היצור והתייצב אצל מיטתו.

דזשון נשם נשימה עמוקה ונשען אל הדלת. הדמות ענדה לראשה מלמלה לבנה; על צווארה החשוף היתה כרוכה מטפחת בעלת שלוש זוויות שנשתלשלה על שמלה אשר עינה כעין היין ואשר הקיפה את מתניה הדקות מתוך נפח. ידה האחת היתה סמוכה בצדה וידה השניה היתה מונפה למעלה בזווית ישרה והחזיקה במניפה, שנגעה בראשה.

“מניפה זו הריהי במקום סל־ענבים”, לחשה הדמות, “אבל לא יכולתי להשיג פה סל־ענבים. זוהי תלבשתי לפי גוייה, וזו העמידה כפי שהיא מצויירה בתמונה. הערב עליך המראה?”

“אך חלום הוא”.

הדמות הסתובבה במעגל. “גע בידך וראה”.

דזשון כרע על בריכיו ונגע בידיו בשולי השמלה בחרדת קודש.

“צבע ענבים”, שמע אותה אומרת בלחש, “הכל ענבים – La Vendimia”" – בציר ענבים".

אצבעותיו של דזשון נגעו ולא נגעו במתניה; הוא נשא אליה את עיניו המביעות הערצה.

“הו דזשון!” לחשה התמונה, השתוחחה, נשקה את מצחו, הסתובבה שוב במעגל והחליקה בחשאי מן החדר ונתעלמה.

דזשון עמד על ברכיו וראשו נשמט על מיטתו. הוא לא ידע כמה זמן היה שרוי במצב זה. אזניו עדיין שמעו את השאון החרישי של דפיקת הצפורן, של טפיפת הרגלים, של איוושת שולי השמלה – כמו בחלום; ולנגד עיניו הסגורות עמדה הדמות והיא מחייכת ולוחשת, וריח דק של נרקיסים מילא את חללו של האוויר. ובמצחו, במקום שנשקה לו, חש קרירות קלה כאילו מחמת הנגיעה של פרח. את לבו מילא אהבה אהבת נער את נערה, שידיעתה מועטה ביותר ותקוותה מרובה ביותר ושעתידה ליעשות ברבות הימים לזכר קלוש – לתאווה אוכלת – לזיווג רב־שיעמום – או, במקרה אחד מהמון מקרים, לבציר־ענבים רב־שפע ומלא־נועם עם ברק הזוהר של שקיעת החמה על האשכולות.

על דזשון פורסייט כבר אמור הרבה גם כאן וגם במקום אחר כדי להראות את המרחק הגדול שבינו ובין אבי־אבי־זקנו, דזשוליון הראשון אשר ישב בדורסיט שעל שפת הים. דזשון היה רגשני כנערה, יותר רגשני מאשר תשע מעשר נערות שבימינו; בעל־דמיון כאחד מאותם הציירים “הצולעים על יריכם”, אשר אחותו מצד אביו, דזשון, היתה מטפלת בהם; ולבו היה מלא אהבה וידידות כראוי לבנם של אביו ואמו. ואף על פי כן היה חבוי במסכת הווייתו הפנימית משהו מטיבו של אבי המשפחה הקדמוני, קשיות־עורף מוצנעת של הנפש, פחד לגלות את רגשותיו, החלטה מוצקה שלא ליתן את דעתו לפגעים שהתרגשו עליו. נערים רגשנים, בעלי דמיון ובעלי לב מלא אהבה וידידות גורלם מר בבית הספר, ואולם דזשוֹן העלים את טבעו העלמה אינסטינקטיבית, ולפיכך היה אומלל שם לא יותר מן המידה וכדרך העולם. רק בחברת אמו היה עד עכשיו גלוי־לב וטבעי לחלוטין; וכשנסע באותו יום השבת הביתה לרובין־היל העיק משא כבד על לבו משום שפליר אמרה לו שאין לו להיות גלוי־לב וטבעי לגבי זו שעד עכשיו לא העלים ממנה דבר, שאינו צריך אפילו להגיד לה שנפגשו שוב, אם לא יווכח שהיא כבר יודעת זאת. הדבר הזה היה כל כך קשה לו מנשוא שרצה לשלוח הביתה טיליגראמה של הצטדקות ולהישאר בלונדון. וכשבא אצל אמו, פנתה אליו קודם כל בדברים אלה:

"ובכן נזדמנה שם לפניך, דזשון, ידידתנו הקטנה שראינוה בבית־הממתקים. מהי בעיניך לאחר שהתבוננת אליה מקרוב?

דזשון חש רגש של רווחה בלב ובפניו ניצנצה אדמימות מבהיקה והוא ענה ואמר:

“הו, אמא, נאה היא עד להפליא!”

היא לחצה בידה את זרועו.

מעולם לא אהב אותה דזשון כל כך כמו ברגע זה, אשר דומה ששם לאל את כל חששותיה של פליר והביא גאולה לנפשו. הוא הסב את פניו אליה והציץ בה, אבל פניה המחייכים הביעו דבר־מה – דבר־מה, אשר אולי רק הוא בלבד עלול היה להבחין בו – שעצר בעד המלים שביקשו לפרוץ מלבו. היש אשר פחד עלול להזדווג עם חיוך? אם כן, מביעים פניה פחד וחרדה. ומיד השמיע דזשון מלים אחרות על עסקי משק החקלאות, על הוֹלי ועל הגבעות. הוא דיבר במהירות והיה מצפה שתּשיא שוב לא הזכיר את שמה, אף על פי שגם הוא וודאי ידע את הדבר. כמה הפסד רוחני גרמו לו על ידי שהחרישו מפליר, כמה מעיוות המציאות היה אצור בשתיקה עליה – בה בשעה שנפשו היתה מלאה אהבה אליה; בה בשעה שנפש אמו היתה מלאה אהבה אליו, ונפש אביו היתה מלאה אהבה אל אמו! וכך בילה טריוֹ זה את הערב של אותו יום השבת.

לאחר הסעודה ניגנה אמו; דומה שניגנה כל אותן הנגינות שהיו אהובות עליו ביותר, והוא ישב וברכו האחת חבוקה בידיו ושערו זקוף במקום שהעביר שם את אצבעותיו. הוא היה מביט אל אמו בשעת ניגונה, אבל עיניו ראו את פליר – פליר בתוך הגן המוצף זהרי הלבנה, פליר בתוך בור־החצץ המוצף זהרי חמה, פליר העטופה אותה התלבושת הפאנטאסטית, אשר ריפרפה, לחשה, גחנה אליו ונשקה את מצחו. פעם אחת, בשעה שישב והאזין, הציץ בהיסח־הדעת אל אביו, אשר ישב על הכורסה האחרת. מפני מה היה מראהו של אביו כזה? מבע פניו היה כל כך עגום ומחריד את הלב. מבע זה עורר בקרבו מעין מוסר־כליות והוא קם וישב על המסעד של כורסת אביו. ממקום זה אי אפשר היה לו לראות את פניו; ושוב ראה לפניו את פליר – ביפי ידיה של אמו הדקות והלבנות, המנענעות את המכוֹשים, בפרופילון של פניה ושערה המכסיף, ובחלון הפּתוח אשר בקצה האולם הארוך, שהיה פתוח כלפי הלילה של מאי הממלא את חלל העולם בחוץ.

כשעלה אל חדרו לישון, נכנסה אצלו אמו. היא עמדה אצל החלון ואמרה:

“הברושים אשר נטע זקנך גדלו ושגאו עד להפליא. לאור הירח השוקע מראיהם נאה ביותר ומצודד את לבי. מי יתן וידעת את זקנך, דזשון”.

“וכי היית נשואה לאבא, בזמן שהיה עדיין בחיים?” שאל דזשון פתאום.

“לא, מחמד נפשי; הוא מת בשנת 1892 – זקן מופלג – כמדומה לי שהיה אז בן שמונים וחמש”.

“וכי אבא דומה אליו?”

“מקצת, אלא שאבא רך ממנו ולא מוצק כמותו”.

“הנני יודע זאת על פי תמונתו של זקני; מי צייר אותה?”

“אחד הציירים ה’עלובים' שדזשוּן מטפלת בהם. אבל התמונה טובה היא למדי”.

דזשוֹן הכניס את ידו תחת זרועה של אמו. “אנא ספרי לי, אמא, על אודות המחלוקת של המשפחה”.

הוא חש שזרועה רעדה. “לא, מחמד נפשי; את המעשה הזה יספר לך אביך באחד הימים, בזמן שיראה צורך בדבר”.

“נמצא שאותה המחלוקת היתה חמורה”, אמר דזשון מתוך קוצר־נשימה.

“הן”. קמה שתיקה, אשר כל זמן שנמשכה לא ידע איש מהם אם הזרוע או היד השלובה בה רועדת ביותר.

“יש בני אדם הסבורים שהלבנה ההולכת ופוחתת מכוערה היא”, אמרה אירין רכות; “אבל בעיני הריהי נאה וחמודה תמיד. הבט וראה את צללי הברושים הללו! דזשוֹן, אבא רוצה שאני ואתה נלך לאיטליה לשני חדשים. רצונך בכך?”

דזשון הוציא את ידו מתחת לזרועה: רגשות לבו היו כל כך סוערים ונבוכים. ללכת לאיטליה עם אמו! לפני שבועיים ימים היה הדבר ממציא לו תענוג שאין למעלה ממנו; עכשיו מילא את לבו זוועה; הוא חשש שהצעה פתאומית זו כרוכה בענין של פליר. הוא גימגם ואמר:

“אמנם כן! אלא – שאיני יודע. וכי ראוי לי לעשות זאת – מאחר שזה עתה התחלתי במלאכתי? הנני רוצה לשקול את הדבר בדעתי”.

והיא החזירה לו בקול קריר ורך:

“טוב איפוא, יקירי; שקול את הדבר בדעתך. אבל מוטב שתעשה זאת עכשיו מאשר בזמן שתתחיל להתעסק במשק החקלאות התעסקות חמורה. ללכת לאיטליה בחברתך אתה – –! מה טוב ומה נעים היה הדבר!”

דזשון חבק בידו את מתניה, שהיו עדיין דקות וגמישות כשל נערה.

“וכי יתנך לבך לעזוב את אבא לבדו?” שאל ברוח נמוכה וכשהוא חש עצמו נקלה ביותר.

“אבא הציע הצעה זו; הוא סבור שעליך לראות לכל הפחות את איטאליה קודם שתתחיל לעבוד עבודת קבע”.

הרגש של נקלוּת גווע בלבו של דזשון; הוא ידע – אמנם כן הוא ידע – שאביו ואמו העלימו מה שבלבם לא פחות ממנו. הם מבקשים להרחיקו מפליר. לבו קשה בקרבו. וכאילו הרגישה אמו מה שמתרגש בלבו, ענתה ואמרה:

“ליל מנוחה, מחמד נפשי. תערב עליך שנתך והימלך בדבר. אבל טוב ונעים יהיה אם תאות!”

היא לחצה אותו אל לבה במהירות גדולה כל כך, שהוא לא ראה את פניה. דזשון עמד מתוך אותה ההרגשה בלב שהיה חש לשעבר בשעה שהשתובב ועשה מעשה שׁטות; הוא היה זעוף על שלא נהג בה חביבו יתירה ומשום שהיה מרגיש בצדקתו של עצמו.

ואולם אירין עמדה ושהתה רגע אחד בחדרה ואחר עברה דרך חדר־הלבישה ונכנסה אל חדרו של בעלה.

“ובכן?”

“הוא רוצה להימלך בדבר, דזשוליון”.

דזשוליון הסתכל בשפתיה אשר חיוך מעוות היה מרפרף עליהן, וענה ואמר במנוחה:

"מוטב היה אילו הנחתיני לספר לו את הכל ולשים קץ לדבר. דזשון הריהו עדין־רגש ולב נדיב בקרבו. הוא צריך אך להבין – – "

“אך להבין! הוא אינו יכול להבין זאת; אי אפשר הדבר”,

“כשהייתי אני בן גילו, הייתי מבין זאת”.

אירין אחזה בידו. “אתה היית תמיד ריאליסטן יותר מדזשון, ומעולם לא היית תמים כמותו”.

“אמת הדבר”, אמר דזשוליון. “וכי אין זה משונה ביותר? אני ואת היינו מספרים את הקורות אותנו לכל באי עולם בלי קורטוב של בושה; אבל מפני ילדנו שלנו נפשנו סולדת”.

“מעולם לא השגחנו בכך אם הבריות דנים אותנו לכף זכות או לכף חובה”.

“דזשון לא ידין אותנו לכף חובה!”

"אהה, דזשוליון, טועה אתה! הוא אוהב. הריני מרגישה שהוא אוהב. והוא יאמר: “אמי נישאה פעם אחת בלא אהבה! היך יכלה לעשות זאת! הדבר יהי נחשב בעיניו כמעשה פשע! ואכן כך היה!”

דזשוליון אחז בידה ואמר מתוך חיוך עגום:

“אהה! מפני מה אנו נולדים צעירים? אילו נולדנו זקנים והיינו הולכים ונעשים צעירים שנה שנה, היינו יודעים איך נקרים ומתרחשים כל הדברים שבעולם והיינו זונחים את אי־הסבלנות הארורה שלנו. ואולם עליך לדעת אשר אם אמת הדבר שהנער אוהב, לא ישכח את אהבתו אפילו כשילך לאיטאליה. אנו עם קשה עורף, והוא יֵדע ידיעה אינסטינקטיבית מפני מה שלחנו אותו מכאן. אין לו תרופה אחרת אלא ההזדעזעות שתתרגש עליו בשעה שיוודע לו אותו המעשה”.

“מכל מקום הניחני לנסות את הדבר”.

דזשוליון עמד רגע אחד בלי לדבר דבר. בהיותו נתון בין השד משחת ובין מצולות הים – בין ייסורי־הנפש הכרוכים בגילו־המעשה, המבהיל אותם, ובין היגון הצפוי לו בשל פרידת אשתו ממנו שני חדשים תמימים, – תלה בסתר לבו תקווה בשד משחת; אבל אם היא מחליטה לפרוש במצולות הים, עליו להשתדל להשלים גם עם הצרה הזאת. סוף־סוף ישמש לו הדבר הכנה מעולה לאותה הפרידה שאין עמה חזרה. והוא חבק אותה בזרועותיו ונשק את עיניה וענה ואמר:

“עשי כטוב בעיניך, חמדת נפשי”.

 

פרק אחד־עשר: דוּאֵט    🔗

אותו הרגש ה“מצער” שאהבה שמו כך טבעו להיות מתגבר והולם בשעה שהוא צפוי לסכנה להיות מדוכא. דזשון הגיע אל תחנת פאדינגטון חצי שעה קודם הזמן, אלא שנדמה לו כאילו איחר שבוע תמים. הוא עמד, כפי המדובר, אצל שולחן־הספרים בתוך המון נוסעים־טיילים של אחד בשבת, והיה לבוש תלבושת־קיץ קלה, שהבליטה ביותר את התרגשות לבו הדופק. הוא קרא את שמות הרומאנים המונחים על שולחן־המכר וסופו שקנה אחד מהם בעל שם משונה, כדי להיפטר ממבטי החשד שנתן בו מוכר־הספרים. אחר קנה עוד אחד ושמו “הראי של הגברת”, ועוד אחד ושמו “האכר”. כל רגע היה בעיניו כשעה תמימה ומלא בלהות אימים מדומים. מקץ עשרים רגעים ראה אותה ובידה ציקלון־מסע והיא הולכת בלווית סבּל, שהוליך בעגלת־יד את חפציה. היא ניגשה אליו במהירות ומתוך קרירות־רוח ושאלה בשלומו כאילו היה אחיה.

“מחלקה ראשונה”, אמרה אל הסבל, “שני מקומות־ישיבה בפינה זה כנגד זה”.

דזשון השתאה למראה השליטה המפליאה ששלטה ברוחה.

“וכי אי אפשר לנו לקבל מדור מיוחד לעצמנו?” לחש דזשון.

“לא מן הראוי הוא לעשות זאת. הרי זו רכבת רגילה המתעכבת לעתים קרובות. אולי אחרי מיידינהיד. התנהג בדרך טבעית ביותר, דזשון”.

דזשון ניסה להעמיד פנים זועפים. הם נכנסו אל המחלקה – ועמם שתי בריות אחרות! – אי שמים! מרוב מבוכתו העניק לסבל מתת־יד מרובה יותר מן השיעור. בר־נש זה ראוי היה שלא לקבל כלום בשביל שהכניס אותם לכאן, ולא עוד אלא שהעמיד פנים כאילו הוא יודע את הכל. פליר החביאה עצמה אחורי הרומן “הראי של הגברת”. דזשון עשה כמותה והחביא עצמו אחורי “האכר”. הרכבת זזה ממקומה. פליר הפילה מידה את הספר והטתה עצמה לפנים.

“ובכן?” פתחה ואמרה.

“היום ארך בעיני כשבועיים ימים”.

היא נענעה בראשה. ופני דזשון האירו מיד.

“הראה פנים רגילים”, לחשה פליר ונתנה את קולה בצחוק חרישי. הדבר הזה העליב אותו. היך יכול היה להראות פנים רגילים וטבעיים בשעה שגזירת המסע לאיטאליה היתה תלוייה מעל לראשו. הוא חשב להודיע לה את הדבר בזהירות רבה, ואולם עכשיו עמד ובשר לה את הבשורה בלי עקיפין.

“רוצים שאלך לשני חדשים עם אמא לאיטאליה”.

פליר הורידה את ריסי עיניה; פניה חוורו מעט והיא נשכה את שפתיה.

“אהה!” קראה ולא יספה. ואולם משמעותה של קריאה יחידה זו היתה מרובה למדי.

אותה “אהה!” היתה דומה למשיכה המהירה שאדם מושך בשעה הסיוף את ידו אחור על מנת להשיב מכה לצרהו. וכך אירע.

“עליך ללכת!”

“ללכת?” אמר דזשון בקול חנוק.

“בוודאי”.

“אבל – שני חדשים – הרי נורא הדבר”.

“לא”, אמרה פליר, “רק לששה שבועות. בינתיים תשכחני. ביום שובך ניפגש בבית־המשכית הלאומי”.

דזשון צחק.

“אבל אפשר שבינתיים תשכחיני את”, מילמל בתוך השאון של הרכבת.

פליר הנידה ראשה.

"אפשר שיזדמן לפניך טיפש אחר – – " מילמל דזשון.

רגלה נגעה ברגלו.

“אין לי צורך בטיפש אחר”, אמרה כשהיא מרימה את הספר שהפילה.

הרכבת עמדה; שני נוסעים יצאו ואחד נכנס.

“הנני מת”, הירהר דזשון, “אם לא נשאר לבדנו”.

הרכבת זזה ורצה לדרכה הלאה ופליר כפפה עצמה שוב לפנים.

“איני מוותרת לעולם על שלי”, אמרה; ואתה תוותר עלי?"

דזשון נד בראשו תנודה נמרצה.

“לא אוותר עליך לעולם!” ענה ואמר. “התכתבי לי מכתבים?”

“לא; אבל אתה יכול לכתוב לי – על שם הקלוב שלי”.

יש לה קלוב; אכן נערה נפלאה היא!

“החקרת ודרשת את הולי?” שאל בלחש.

“הן, אבל לא עלה בידי להציל מפיה דבר. לא ערבתי את לבי להציק לה ביותר בשאלות”.

“ובכן מה טיבו של אותו המעשה?” קרא דזשון.

“סופי שאגלה ואדע את הכל”.

אחרי הדברים האלה קמה שתיקה ממושכה, עד שפליר פתחה ואמרה: “הרי זו מיידינהיד; קום ועמוד מן הצד, דזשון!”

הרכבת עמדה. הנוסע האחד קם ויצא. פליר הורידה את הווילון.

“מהר!” קראה. “הוצא ראשך בעד החלון! העמד פנים זעומים ככל אשר תוכל!”

דזשון ניפח את נחירי אפו והעמיד פנים איומים ככל אשר היה ביכלתו; מימיו לא לבש צורה זעומה כזו! זקנה אחת נרתעה למראיהו לאחוריה, וצעירה אחת ניסתה לפתוח את הדלת, אבל הדלת לא נפתחה. באותה שעה זזה הרכבת והגברת הצעירה רצה אל קרון אחר.

“מה רב אשרנו!” קרא דזשון. “הדלת נתהדקה”.

“אמנם כן”, אמרה פליר; אני עצרתי בה ולא נתתיה להיפתח".

הרכבת רצה לדרכה ודזשון כרע על ברכיו.

“השגיח אל המסדרון”. אמרה בלחש, “ו – מהר!”

שפתותיהם נצמדו יחד. ואף על פי שנשיקתם לא ארכה אלא כעשר סיקונדות פרחה נשמתו של דזשון מגופו ונסתלקה אל עולם אחר סילוק רחוק כל כך שבשעה שחזר וישב ממול דמות הנערה, ששלוה מעושה היתה שרוייה עליה, היו פניו חיוורים כמות. הוא שמע אותה נאנחת, וקול־אנחה זה יקר לו מעין כמוהו – שכן מילל לו ברור שהוא קרוב ללבה קירבת־מה.

“ששה שבועות אינם זמן ארוך ביותר,” פתחה ואמרה; “ואתה יכול על נקלה לקצר את המועד ולהעמידו על ששה שבועות אם תתנהג בדיעה צלולה ותשים עצמך כאילו הסחת את דעתך ממני”.

דזשון נאנק.

“יש צורך מוחלט בזה, דזשון, כדי לנצח אותם. וכי אינך מבין זאת? אם לאחר שתשוב עדיין נעמוד בקלקלתנו, ירפו ממנו ולא יוסיפו לעשות עצמם לצחוק. אלא שאני מצטערת שאינך הולך להישפאניה; שם במאדריד יש תמונה אחת של גוייה ובה מצויירה נערה, אשר לדברי אבא הריהי דומה אלי. אלא שאינה דומה אלי כלל – יש לנו העתק של אותה התמונה”.

הדברים האלה היו לדזשון כקו שמש הפורץ ובוקע דרך עב ערפל.

“הנני לסבב את פני הדברים שנלך להישפאניה” ענה ואמר, “אמא לא תסרב; היא לא היתה שם מעולם, ואבי מוקיר את ערכו של גוייה עד מאוד”.

“הן אביך צייר הוא, האין זאת?”

“רק צייר של אקוורילות”, אמר דזשון בתום־לב.

“כשנבוא אל רידינג, דזשון, תצא אתה מן הרכבת תחילה ותחכה לי אצל סכר־קאווירשם. אני אשלח את האבטומוביל הביתה ואנו נלך ברגל בשביל שעל שפת הנהר”.

דזשון אחז בידה מתוך הכרת־טובה והם ישבו דומם ושכחו את העולם ומלואו ועינם האחת נשואה אל המסדרון. ואולם דומה היה שהרכבת רצה עכשיו במהירות כפולה וקול הרעש שלה כמעט שנבלע בקול אנחותיו של דזשון.

“הננו הולכים ומתקרבים”, אמרה פליר; “השביל שעל שפת הנהר הריהו רשות הרבים ועיני הבריות שולטות שם. עוד נשיקה אחת! אהה, דזשון, אל תשכחני!”

דזשון החזיר לה נשיקה. ומקץ שעה קלה ראו הרואים והנה עלם משולהב־פנים ופזור־נפש קפץ מתוך הרכבת ורץ לאורך הסוללה כשהוא מחפש בכיסיו את הכרטיס שלו.

כשחזרה ונלוותה אליו לבסוף על השביל שעל שפת הנהר קצת למטה מן הסכר, עלתה בידו לשלוט שוב ברוחו במידה ידועה. אם נגזרה עליהם להיפרד, יתאפק ולא יערה את רגשותיו! רוח נשבה מעל פני־הנהר המבהיקים והפכה את הצד הלבן של עלי הערבות כלפי אור החמה, והאיוושה החרישית של העלים הללו ליוותה את השנים בדרך הילוכם.

“אמרתי לנהג שלנו שהנסיעה ברכבת גרמה לי סחרחורת־ראש”, אמרה פליר. “וכי היה מראיך טבעי כל צרכו כשיצאת מן הרכבת?”

“איני יודע. מה משמעו של טבעי?”

“בשבילך טבעי הוא להיות נראה מאושר לאמתו. כשראיתיך בפעם הראשונה חשבתי בלבי שאינך דומה אף במקצת לבני־אדם אחרים”.

“וכזאת חשבתי גם עליך כשראיתיך בפעם הראשונה. ידעתי מיד ששוב לא אוהב נערה אחרת לעולם”.

פליר צחקה.

“אנו צעירים עד מאוד. וחלום־האהבה של רכים־בשנים שוב אינו מן המנהג, דזשון. וחוץ מזה הרי זה גורם איבוד זמן מרובה. תן דעתך לכל מעשי־הצחוק והשעשועים שאתה יכול להתענג עליכם. הלוא טרם החילות אפילו; הן חרפה היא, באמת. והנה גם אני. הנני תוהה על עצמי!”

רוחו של דזשון נתבלבלה. היך יכלה לדבר דברים כאלה בו ברגע שהם עומדים להיפרד?

“אם כך הם רגשותיך”, ענה ואמר, “לא אוכל לנסוע. הנני להגיד לאמי שעלי לנסות לעסוק בעבודה. כזאת דורש העולם!”

“דורש העולם!”

דזשון תחב את ידיו לתוך כיסיו.

“אמנם כן,” ענה ואמר: “תני דעתך לבני אדם הגוועים ברעב!”

פליר נדה בראשה. “לא, לא, איני רוצה בשום פנים לקלקל את חיי על לא־דבר”.

“על לא־דבר! אבל הרי המצב איום הוא וחובה מוטלת על אדם להושיט יד עזרה”.

“אמנם כן! את כל הריני יודעת. אבל אי אתה יכול לעזור לבני אדם, דזשון; אין להם תקווה. אם תחלץ אותם מבור עניים ישובו ויפלו אל בור אחר. הבט וראה איך הם מתכתשים ומתקשרים ונלחמים, אף על פי שהם מתים יום יום המונים המונים. אידיוטים!”

“וכי לא צר לך עליהם?”

“אמנם צר ל עליהם – אלא שאין את נפשי לעשות עצמי אומללה בשבילם; אין תועלת בדבר”.

והם נשתתקו ונפשם נבוכה על ידי הצצה ראשונה זו שכל אחד הציץ בטבעו של חברו.

“לדעתי אין בני האדם אלא גסים ואידיוטים”, אמרה פליר בעקשנות.

“ולדעתי אני עלובים ואומללים הם”. אמר דזשון.

דומה היה כאילו התקוטטו – וברגע נעלה ונורא זה כשעמדו להיפרד שם אצל הערבות האחרונות ההן!

“טוב איפוא, לך והושיע את האומללים העלובים שלך והסיח את דעתך ממני!”

דזשון עמד תחתיו דומם. זיעה פרחה ממצחו ואבריו רעדו. גם פליר עמדה תחתיה והביטה בפנים זועפים אל הנהר.

“עלי להאמין בדבר־מה,” אמר דזשון מתוך ייסורי־נפש; “כולנו נוצרנו לכך להיות מתענגים על החיים”.

פליר צחקה. “אמנם כן הוא, אלא שלא תתענג על החיים אם לא תהיה זהיר. אבל אפשר שמושג־התענוג שלך הוא לעשות עצמך לאיש אומלל. יש המון בני אדם שכך דעתם”.

היא היתה חיוורת־פנים, עיניה אפלו ושפתיה דקו. וכי פליר היא זו שהביטה הבטה כזו אל המים? בלבו של דזשון נתעוררה הרגשה קלושה כאילו הוא קורא בספר מעשה באוהב שהיה מוטל עליו לבחור בין האהבה והחובה. ואולם בו ברגע הסבה את עיניה אליו. לא היה בעולם דבר העלול לשכר את הנפש יותר מן המבט המהיר הזה. הוא פעל עליו אותה הפעולה שמשיכת השלשלת פועלת על כלב רתוק – החזיר אותו אליה כשהוא מכשכש בזנבו ומשרבב את לשונו.

“רב לנו לעסוק בדברי שטות”, פתחה ואמרה, “הזמן קצר ביותר. הבט, דזשון, מכאן אתה יכול לראות את המקום אשר משם עלי לעבור את הנהר. שם, אחורי העיקול, במקום שמתחיל היער”.

דזשון ראה חוד־גג, מעשנה אחת או שתים, מקצת קיר בין האילנות – ולבו נתכווץ בקרבו.

“שוב איני רשאית להתמהמה. לא מן הראוי לנו ללכת יחד מהלאה לגדר הסמוכה, שם המקום גלוי ביותר. הבה נלך עד אותה הגדר ושם נאמר שלום זה לזו”.

הם הלכו זה בצד זו ויד ביד ובדממה ופניהם מועדות אל הגדר, אשר עוזרדין אדומים ולבנים עמדו שם בעצם ליבלובם.

“הקלוב שלי הוא ‘טליסמאן’: סטראטון סטריט, פיקאדילי. לשם אפשר לשלוח מכתבים בלי שום חששה ואני הנני מצוייה שם לכל הפחות פעם אחת בשבוע”.

דזשון נענע בראשו. פניו נעשו חמורים ביותר ועיניו הביטו נכחו.

“היום יום עשרים ושלושה במאי”, אמרה פליר; בתשעה ביולי בשלוש שעות אעמוד ואצפה לך ממול התמונה ‘באכחוס וארייאדנה’, התבוא?"

“אבוא”.

“אם נפשך מרה עליך כנפשי אני, הרי הכל כשורה. הבה יעברו האנשים האלה!”

איש ואשה טיילו יחד בנחת כדרך הטיילים שבאחד בשבת.

“אידיליה משפחתית!” אמרה פליר והתייצבה אצל משוכת־העוזרדין. הציצים השתרעו מעל לראשה ואגודת־ציצים וורודה אחת החליקה את לחיה. דזשון הרים בקנאה את ידו כדי להרחיקה.

“היה שלום, דזשון”. סקונדה אחת עמדו וידיהם אחוזות יחד בחזקה. אחר נצמדו שפתיהם בפעם השלישית, וכשנפרדו מיהרה וברחה פליר דרך הפישפש של הגדר. דזשון עמד במקום שהשאירה אותו ומצחו לחוץ אל אותה אגודת־הציצים הוורודה. היא הלכה לה! לנצח נצחים – לשבעה שבועות פחות יומיים! והוא עמד כאן וקיפח את היכולת להביט אליה הבטה אחרונה! הוא קפץ ורץ אל הפישפש. היא הלכה במהירות בעקבות הילדים הטופפים.

היא הפנתה את ראשה לאחור והוא ראה והנה היא מנענעת לו בידה ניענוע מהיר; אחר החישה את פעמיה והלכה לדרכה בחפזון, והמשפחה המתנהלת אחריה לאט העלימה אותה מעיניו.

על לבו עלו דברי שיר ליצני אחד, והוא מיהר לשוב בחפזון גדול אל תחנת־המסילה של רידינג. כל דרך המסע ללונדון ומשם אל וואנסדוֹן ישב כשספר פתוח היה מונח על ברכיו והוא הרה והגה בלבו שיר, אשר מהיותו מלא רגש סוער ונמרץ לא ניתן להיות נחרז.

 

פרק שנים־עשר: קַאפְּרִיזָה    🔗

פליר הלכה בחפזון. היא אנוסה היתה למהר ביותר, משום שהשעה היתה מאוחרה; וכשתבוא הביתה תצטרך להשתמש בכל טכסיסי־הפיקחות שלה. היא עברה על פני האיים, על תחנת־המסילה ועל בית המלון וכבר אמרה לעבור את הנהר במעברה, והנה ראתה צעיר אחד שעמד קוממיות בסירה והחזיק בסבכים שעל השפה.

“מיס פורסייט”, פתח ואמר אותו הצעיר, “הרשיני־נא להעבירך את הנהר. לשם כך באתי”.

היא הביטה אליו מתוך תימהון גלוי.

“אל תשתוממי; הייתי מוזמן לתה במסיבת הוריך ואמרתי בלבי הבה אקפיץ לך את הדרך. דרך אחת לשנינו, כי הנני חוזר הביתה אל פאנגורן. שמי מוֹנט. ראיתיך בבית אוסף התמונות – וודאי הנך נזכרת בזה – בשעה שאביך הזמינני לבוא ולראות את התמונות שלו”.

“אמנם כן!” אמרה פליר; “אמנם כן – הנני נזכרת – המטפחת”.

לצעיר זה הריהי חייבת תודה על התוודעותה אל דזשון; והיא אחזה בידו וירדה אל הסירה. מאחר שלבה היה עדיין נפעם ועדיין נשמה קצת בכבידות בשל ההליכה המהירה, ישבה ושתקה; מה שאין כן אותו הצעיר. מעולם לא שמעה אדם מדבר כל כך הרבה בזמן קצר כל כך. הוא סח לה שהוא בן עשרים וארבע ומשקלו מאה וחמישים ואחת ליטרא ושהוא דר בקירבת מקום; הוא תיאר לה את רגשותיו במלחמה כשניתך עליו מטר־היריות ומה עלתה לו בשעת התקפה של גאז; מתח ביקורת על פסל יוּנוֹ והרצה את מחשבתו של עצמו על אודות האלילה הזאת; העיר הערות על ההעתק של תמונת גוייה ואמר שפליר אינה דומה אליה ביותר; הרצה לפניה במהירות על מצבה של אנגליה; דיבר על אודות מוסייה פרופון – או יהיה שמו אשר יהיה – ואמר עליו שהוא “בחור מצויין”; חיווה את דעתו שיש לאביה תמונות אחדות “מופלאות” ותמונות אחדות “בלות מזוֹקן”; הביע את תקוותו שיורשה לו לבוא אליהם שוב בסירה ולהשיטה בנהר, משום שהוא יודע לשוט ואפשר לסמוך עליו; שאל אותה מה דעתה על טשיכוֹב והגיד לה את דעתו של עצמו על סופר זה; הביע את חפצו ללכת עמה פעם אחת אל הבאליט הרוסי; אמר על השם פליר פורסייט ששם נאה הוא מאין כמוהו; קילל את גורלו בשביל שנוסף על החניכה “מוֹנט” עוד נקרא בשם “מיכאל”; תיאר את אביו ואמר לה שאם היא רוצה לקרוא ספר טוב, עליה לקרוא את “איוב”; אביו שלו דומה לאיוב כל זמן שאיוב היה עדיין בעל אחוזת קרקע.

“אבל הרי איוב לא היה בעל קרקעות”, מילמלה פליר; “הוא היה אך איש מקנה ועדרים והיה נוסע עם עדריו”.

“אח!” החזיר מיכאל מונט, הלוואי והיה גם הזקן שלי נוסע ונודד! ולא משום שאני מתאווה לקרקעות שלו. חוזת קרקע הריהי משא כבד בימינו, האין זאת?"

“בני משפחתנו אין להם אחוזת קרקע”, אמרה פליר. “יש להם הכל, חוץ מזה. כמדומה לי שאחד מדודיו של אבא היתה לו חווה רומנטית בדוֹרסיט, כי ראשית מוצאנו מדורסיט, אלא שתחת הצלחה גרמה לו הוצאות מרובות ביותר”.

“וכי מכר אותה?”

“לא; הוא קיים אותה בידו”.

“משום מה?”

“משום שאיש לא רצה לקנותה”.

“כך היה יפה לו לאותו נער זקן!”

“לא, לא היה יפה לו כלל. הדבר הזה השביעהו ממרורים. שמו סוויתין”.

“כמה גחכני הוא שם זה!”

“וכי יודע אתה, שאנו הולכים ומתרחקים תחת להתקרב? הרי כך טבעו של נהר זה שהוא זורם והולך”.

“טוב ויפה!” קרא מונט כשהוא מטביל את המשוטים במים ברפיון־יד; “אכן נעים הוא לפגוש נערה בעלת שכל”.

“ונעים מזה לפגוש בחור בעל שכל במידה מרובה.”

מונט הרים את ידו ותלש את שערו.

“הוה זהיר!” קראה פליר. “תן דעתך למשוט!”

“אין דבר! הריהו עבה למדי ושום שריטה לא תזיק לו”.

“רצונך לשייט?” אמרה פליר קשה “עלי לבוא הביתה”.

“אהה!” אמר מונט; אבל אם תבואי הביתה, שוב לא אראך היום. Fini, כמו שאמרה הנערה הפראנצית לאחר שסיימה את תפילתה וקפצה לתוך מיטתה. וכי אינך מברכת את היום שנתן לך אם פראנצית ושם כשמך?"

“שמי חביב עלי, אלא שאבא הוא שקרא לי בשם זה. אמא רצתה לקרוא לי מרגריתא”.

“הרי זה שם טפל ביותר. הטוב בעיניך לכנות אותי מ. מ. ולהרשות לי לכנותך פ. פ.?” הרי זה לפי רוח דורנו".

“הכל טוב בעיני ובלבד שאובא הביתה”.

מונט נסתבך במשוטים במקום מסוכסך ואמר: “הרי זה מקום קשה!”

“בבקשה ממך לשייט”.

“הריני משייט”. והוא הכה פעמים אחדות במשוטים במים והביט אליה מתוך התלהבות ופחי נפש. “וודאי גלוי וידוע לפניך”, הפליט מפיו כשהוא מפסיק את השיוט, “שאני באתי לראות אותך ולא את תמונותיו של אביך”.

פליר קמה.

“אם לא תשייט, אקפוץ המימה ואשחה”.

“באמת ובתמים? אם כן אקפוץ אחריך”.

“מיסטר מונט, השעה מאוחרה ואני עייפה; בבקשה ממך להביאני מיד אל שפת הנהר”.

כשירדה אל גשר־הנמל אשר בגן, קם ותפש בשתי ידיו את שערותיו והביט אליה.

פליר חייכה.

“אל תצחקי!” קרא מונט, שלא היה מעצור לרוחו. “הנני יודע שעוד מעט ותאמרי: לך לעזאזל, שעיר ארור!”

פליר חזרה במהירות לאחוריה ונופפה לו בידה. “היה שלום מיסטר מ. מ.!” קראה ונעלמה מיד בין סבבי השושנים. היא הביטה אל שעון־האצעדה שלה ואל חלונות הבית. לתמהונה הגדול נראה לה הבית כאילו נתרוקן מיושביו. כבר עברה השעה השישית! היונים התכוננו זה עתה למנוחת־לילה ואור החמה נפל באלכסון על השובך, על נוצות היונים הלבנות כשלג ועל הענפים העליונים של היער שמעבר השני. קול הנקישה של כדורי־הביליארד עלה מן הבית – וודאי דזשק קארדיגאן משחק שם; ואליו נלווה קול איוושה חשאית שהשמיע עץ־איקאליפטוס, נכרי מוזר שנתגלגל ובא מן הדרום אל גן אנגלי זה. היא עלתה על המרפסת ורצתה להיכנס הביתה, והנה הגיעו לאזניה קולותיהם של שני משוחחים בחדר־האורחים שמשמאל והיא עמדה תחתיה. הקול קול אמה! קול מוסייה פרופון! מאחורי קיר המרפסת שמעה את המלים:

“את זאת לא אעשה, אנט!”

וכי ידע אבא שהוא קורא לה “אנט”? מהיותה נוטה תמיד אחרי אביה – כך דרכם של ילדים שהם נוטים תמיד לצד זה או לצד שכנגדו במקום ששלום־הבית אינו כתיקונו במקצת – עמדה תוהה ולא ידעה מה לעשות. אמה שלה דיברה בקולה הנמוך, הנעים והמתכתי קצת – ואזנה צדה רק מלה אחת מדבריה: “Demain” (מחר). ופרופון השיב: “טוב הדבר”. פליר העלתה קמטים במצחה. שאון קל השבית את הדממה. אחר שמעה את קולו של פרופון: “הנני לטייל קימעה”.

פליר קפצה בעד החלון אל החדר של סעודת שחרית. והנה יצא פרופון מחדר־האורחים, עבר את המרפסת וירד אל כר־הדשא. וקול הנקישה של כדורי־הביליארד, אשר בשעה שהטתה את אזניה אל קולות אחרים שוב לא שמעה אותו, התחיל מחדש. היא התנודדה, נכנסה באולם ופתחה את הדלת של חדר־האורחים. אמה ישבה על הספה בין החלונות, רגליה מורכבות זו על גב זו, ראשה נח על כר, שפתיה היו פתוחות למחצה ועיניה סגורות למחצה. מראיה היה נאה ביותר.

“הו! הנה הנך, פליר! אביך נרעש ביותר”.

“היכן הוא?”

“באולם־התמונות. עלי אליו!”

“מה דעתך לעשות מחר, אמא?”

“מחר? אסע עם דודתך ללונדון”.

“כך שיערתי. התאבי לקנות לי סוכך פשוט?”

“של איזה צבע?”

“ירוק. וודאי כל האורחים חוזרים העירה, האין זאת?”

“הן, כולם; עליך לנחם את אביך. גשי אלי איפוא ושקי לי”.

פליר נגשה אליה וגחנה ואמה אצלה לה נשיקה במצחה, ואולם באותה שעה הבחינה ברישומו של גוף אדם על גבי כרי־הספה בפינה האחרת, ומיד יצאה. היא עלתה על המדריגה במרוצה.

פליר לא היתה כלל בת מן הדור הישן, אשר שאפה לכוון את אורח חייהם של הוריה אל אורח־החיים שהיא עצמה החזיקה בו. היא לא תבעה אלא את הזכות לסדר כרצונה את חייה של עצמה ולא את חיי אחרים; וחוץ מזה כבר נתעורר בקרבה חוש וודאי לגבי כל דבר העלול להביא לה תועלת בעסקה של עצמה. בתוך אטמוספירה ביתית נבוכה רבתה תקוותה ביותר שנפשה הדבקה בדזשון סופה שתשיג את מאוויה. ואף על פי כן חלשה דעתה כפרח שרוח צורבת פוגעת בו. אם גבר זה נשק באמת את אמה, הרי היה זה – ענין חמור ומן הצורך הוא שאביה ידע זאת. “Demain!” “טוב הדבר!” ואמה נוסעת העירה! היא נכנסה בחדר משכבה והוציאה את ראשה מן החלון כדי לצנן אל פניה, שנעשו פתאום חמומים ביותר. דזשון וודאי כבר הגיע אל תחנת־המסילה! מה היה ידוע לאביה על אודות דזשון? ודאי הכל – או כמעט הכל.

היא החליפה את תלבשתה, כדי שיהא נראה כאילו כבר שהתה בבית שעה ארוכה, ועלתה במרוצה אל אולם־התמונות.

סומס עמד דומם ובלי־נוע לפני תמונתו של אלפריד סטיוונס – התמונה החביבה עליו ביותר. הוא לא חזר לאחוריו לקול פתיחת הדלת, אלא שהיא ידעה שהוא שמע את הקול, והיא ידעה שהוא חש עצמו נעלב. היא צעדה בחשאי אל אחורי גבו, חבקה בזרועותיה את צווארו והטתה את פניה מעל לכתפו עד שלחיה נגעה בלחיו שלו. טכסיס זה לא החטיא מעולם את המטרה, ואולם הפעם לא הצליח בידה, ולבה ניבא לה רעה גדולה ביותר.

“הנה כי כן”, פתח ואמר בקול קשה כאבן, “סוף סוף באת!”

“וכי אלה הם כל הדברים ש’אב רע' משמיע לבתו?” מילמלה פליר וחיככה את לחיה אל לחיו.

סומס הטה את ראשו הצדה עד כמה שיכול.

“למה נתתיני להתענות בייסורים ודחית את שיבתך מיום ליום?”

“אבי יקירי, המעשה היה תמים ביותר”.

“תמים! את יודעת להבחין בין מה שהוא תמים ובין מה שאינו תמים!”

פליר הרפתה את ידיה.

“אם כן איפוא, יקירי, הבה הגד לי זאת והיה גלוי־לב כנגדי”.

אביה הסב את פניו מעל התמונה וכיוון את עיניו אל רגליו. הוא נראה שב ביותר. “יש לו רגלים קטנות ונאות” הירהרה בלבה; היא צדה את מבט עיניו, אבל הוא מיהר והסב אותו ממנה.

“את נחמתי האחת”, אמר סומס פתאום, “וכך את נוהגת!”

לבה של פליר התחיל דופק בקרבה.

“היך אני נוהגת, יקירי?”

ושוב פעם העיף בה סומס מבט, אשר עם כל היותו מהיר וחטוף ביותר הביע רגשות אהבה רכה.

“יודעת את מה שאמרתי לך”, ענה ואמר. “אין את נפשי לבוא בשום מגע ומשא עם סניף זה של משפחתנו”.

“אמנם כן”, אבא מחמדי, “אלא שאיני יודעת משום מה אני איני רשאית לעשות זאת.”

סומס הסב את פניו ממנה.

“איני יכול להסביר לך את הנימוקים”, ענה ואמר; “עליך לסמוך עלי, פליר!”

דרך אמירתו את הדברים האלה נגעה עד נפשה, אבל היא הירהרה בדזשון ושתקה כשהיא מקשת בלט ברגלה בחיפוי האלון שעל גבי הקיר. שלא מדעתה נקטה פוזה מודרנית: הרכיבה את רגליה זו על גב זו, תמכה את סנטרה על פרק־היד הכפוף האחד, הניחה את ידה השניה על לבה והחזיקה את המרפק שלה בידה האחרת; לא נמצא במעמד גופה אפילו קו אחד שלא היה בו מן הכיוון, ואף על פי כן – למרות הכל – היה יצוק עליה חן ידוע.

“את יודעת את חפצי ומשאלותי,” הוסיף ואמר סומס, “ואף על פי כן ישבת שם ארבעה ימים יתירים. והריני משער שאותו הנער ליווה אותך היום”.

פליר לא גרעה ממנו את עיניה.

“איני שואל אותך דבר”, אמר סומס; “איני חוקר ודורש במקום שהדבר נוגע אליך”.

פליר עמדה פתאום ממקומה והוציאה את ראשה בעד החלון כשהיא תומכת בידיה את סנטרה. השמש שקעה אחורי האילנות, היונים ישבו צפופות ודמומות בפאת השובך, שאון כדורי־הביליארד עלה באזניה וזוהר קלוש ניצנץ שם למטה במקום שדזשק קארדיגאן הדליק את העששית.

“וכי תנוח דעתך”, ענתה ואמרה פתאום, “אם אבטיחך שלא להיפגש עמו במשך – לו יהא במשך ששה שבועות?” – היא לא היתה מוכנה לאותו הרעד המשונה שרעד קולו הנפעם בשעה שהחזיר לה תשובה.

“ששה שבועות? ולוואי שש שנים – שׁשׁים שׁנה! פליר, אל תרמי את עצמך!”

פליר הפכה את פניה אליו בחרדה.

“אבא, מהו גופו של דבר?”

סומס קרב אליה קירבה יתירה כדי לראות את פניה בדימדומים.

“כסבור אני”, ענה ואמר, “שאינך פתיה כל כך להתמכר לרגשות שאין בהם אלא משום קאפריזה בלבד. מעשה־שטות כזה לא תעשי!” והוא נתן את קולו בצחוק.

פליר, אשר מימיה לא שמעה אותו צוחק צחוק כזה, הירהרה בלבה: “ובכן הרי זה ענין חמור ביותר! אהה, מהו איפוא גופו של דבר?” והיא הכניסה את ידה תחת זרועו ואמרה דרך קלות:

“אמנם כן, אין זו אלא קאפריזה. אלא שאני אוהבת את הקאפריזות שלי, יקירי, ואיני אוהבת את שלך”.

“את שלי!” אמר סומס במרירות ופנה ממנה.

האור שבחוץ נעשה מצונן ביותר וזרע על פני הנהר לבנונית שעינה כעין הגיר. האילנות איבדו את כל העליזות אשר בברק הצבע שלהם. ופתאום תקפה אותה תשוקת רעב לפניו של דזשון, לידיו ולשפתיו הצמודות לשפתיה. והיא לחצה את זרועותיה אל לבה ואנסה עצמה לצחוק צחוק קל וחשאי.

“הו, לה לה! שאון ‘קטן’ על לא דבר, כמה שהיה אומר פרופון. אבא, אדם זה אינו חביב עלי”.

היא ראתה שהוא עמד תחתיו להוציא דבר־מה מכיסו.

“אינו חביב עליך?” ענה ואמר. “משום מה?”

“על לא דבר”, מילמלה פליר; “אך קאפריזה היא מלפני!”

“לא”, אמר סומס; “לא קאפריזה היא”. והוא קרע מה שהחזיק בידו. “אכן צדקת. גם עלי אינו חביב”.

“הבט וראה!” אמרה פליר רכות. “הנה הוא הולך! אני שונא את מנעליו: הם אינם משמיעים קול שאון כל שהוא”.

למטה לאור היום ההולך ורפה, נראה פרוספר פרופון כשהוא מתנהל וידיו בכיסיו ושורק בחשאי לתוך זקנו; והנה עמד תחתיו והציץ כלפי הרקיע כאומר: “אותה הלבנה הקטנה אינה חשובה בעיני כלום!”

פליר סרה מעל החלון. “וכי אינו דומה לחתול גדול?” אמרה בלחש; באותה שעה עלה מלמטה קול הנקישה של כדורי־הביליארד ודומה היה כאילו הקריאה של דזשק קארדיגאן “האדום פנוי!” הבריחה את החתול, את הלבנה ואת הטראגידיה כאחד.

מוסייה פרופון התחיל פוסע שוב כשהוא מזמר לתוך זקנו פזמון טרחני. מה טיבו של פזמון זה? אמנם כן, הרי זה מן האופירה “ריגוליטה”: “Donna e mobile”. פזמון זה נאות לו ביותר! היא החזיקה בזרועו של אביה.

“אורב במסתרים” אמרה בשעה שהוא נפנה ונעלם אחורי פינת הבית. כבר עברה שעת בין השמשות המבדילה בין היום ובין הלילה – ירדה דממה לעולם, הערב היה חמים וריח של עוזרדין ולילך היה נודף באוויר אצל הנהר. שׁחרור אחד התחיל אומר פתאום שירה. דזשון וודאי כבר נמצא עכשיו בלונדון; אפשר שהוא מהלך בפארק ומהרהר בה! והנה שמעה קול שאון חרישי בסמוך לה והיא חזרה לאחוריה: אביה קרע שוב את פיסת הנייר שהחזיק בידו. פליר ראתה שזה היה שטר־המחאה.

“לא אמכור לו את גוֹגין שלי”, ענה ואמר. “איני מבין מה מעלה יתירה מוצאות בו דודתך ואימוגן”.

“או אמא”.

“אמא שלך?”

“אבא עלוב!” הירהרה בלבה. “הוא אינו נראה מעולם מאושר – מאושר לאמתו. לא הייתי רוצה לצער אותו, אבל אנוס אהיה לעשות זאת לכשיחזור דזשון. ואולם רב לי היום!”

“הנני הולכת להחליף את תלבשתי”, אמרה אליו.

כשנכנסה לחדרה, ניצנץ רעיון בלבה ללבוש את התלבושת ה“פאנטאסטית” שלה. תלבושת זו היתה עשוייה ארג־זהב; מאותו הארג עצמו היו עשויים המכנסיים, שנהדקו יפה למטה אצל הערקובים; על כתפיה היה מופשל מעיל של פאזש; רגליה היו נעולות נעלי־זהב קטנות ולראשה חבשה קובע ועליו צלם מרקור עם כנפיים זעירות; ועל כל תלבשתה זו היו תלויים פעמוני־זהב זעירים, ובייחוד על הקובע, ומדי הניעה את ראשה היו הפעמונים האלה מצלצלים. לאחר שהתלבשה עגמה עליה נפשה שדזשון לא יכול לראותה עוטה תלבושת זו; היא הצטערה אפילו שאותו הצעיר העליז, מיכאל מונט, לא יראה את המראה הזה. אבל הנה נשמע קול הגוֹנג והיא ירדה מטה.

היא הביאה את המתכנסים בחדר־האורחים לידי התפעלות גדולה. וויניפרד אמרה שהתלבושת הריהי “מבדחת ביותר”. אימוגן היתה מלאת התלהבות. דזשק קארדיגאן קרא לתלבושת “מפליאה”, “מרעישה את הלב”, “נהדרה” ו“קוסמת”. מוסייה פרופון, שעיניו היו מחייכות, אמר: “הרי זו שמלה קטנה ונאה!” אמה, שהיתה יפה ביותר בשמלה השחורה שעליה, ישבה והביטה אליה ולא אמרה כלום. ובכן לא היה מי שיוציא עליה משפט, לפי ההגיון הבריא חוץ מאביה בלבד. למה לבשת את החפץ הזה? הרי לא באת לרקד לפנינו".

פליר הסתובבה במעגל והפעמונים צילצלו:

“קאפריזה!”

סומס הסתכל בה, הסב את פניו ממנה והושיט את זרועו לוויניפרד. דזשק קארדיגאן הוליך את אמה – ופרוספר פרופון את אימוגן. פליר הלכה לבדה כשהיא מצלצלת בפעמונים שלה.

הלבנה ה“קטנה” שקעה עד מהרה והלילה של מאי הרך והחמים ירד לארץ, ובצבעו, שעינו כעין הענבים, ובשפעת ריחותיו כיסה את הביליונים של קאפריזות, של קנוניות, של תאוות, געגועים ורגשי חרטה אשר לגברים ונשים. אכן מאושר היה דזשק קארדיגאן, אשר הפיח את נחרתו אל ערפה הלבן של אימוֹגן מתוך התמדה של פרעוש עוקץ, או טימותי ב“מאוסוֹליאוּם” שלו שהיה זקן יותר מדאי ושוב לא היה מוכשר לשום דבר חוץ מלנום תנומה של עולל. ואולם בני־אדם רבים היו מוטלים על ערשותם ערים או חולמים כשהם מעונים מתגרת פגעי העולם הזה.

הטל ירד לארץ והפרחים סגרו את כוסותיהם; בהמות רעו בכרי־דשא שעם שפת הנהר כשהן מגששות בלשונותיהן את העשב שלא יכלו לראותו בעיניהן, ועדרי הכבשים שעל הגבעות רבצו דומם כאבנים. פסיונים על גבי האילנות הגבוהים של יערי־פאנגבורן, חוגות בקני־העשבים שלהן מעל לבור־הגיר אשר בוואנסדוֹן, סנוניות במזחלות־הגג ברובין־היל והאנקורים של ווייפייר, כולם בילו ליל־מנוחה ללא־חלומות, כי האוויר השקט ללא מפח־רוח נסך עליהם עדנים. סוסת־מייפלאי, שלא התרגלה עדיין אל הדירה החדשה שלה, מוללה קימעה ברגליה במצע־הקש שלה; ויצורי־הלילה המועטים – עטלפים, ססים וינשופים – התעופפו בזריזות בחשיכה החמימה; ואולם מנוחת־הלילה היתה שורה ללא־צבע ובדממה במוחם של כל הבריות שעסקם ביום. רק גברים ונשים אשר נפשם היתה נגועת־פחד או נגועת־אהבה הדליקו את לפידי־החלומות המבליחים שלהם והיו מהרהרים הירהורים בשעות הבדידות והעזובה.

פליר הוציאה את ראשה מתוך החלון ושמעה את השעון שבאולם מקיש שתים־עשרה, את קול השיקשוק החשאי של דג במים, את הרישרוש הפתאומי של עלי לבנה רועד, אשר נעו ממפח הרוח, שפרץ לעתים לאורך הנהר ואת השאון הרחוק של רכבת עוברת; ופעם בפעם עלו באזניה הקולות וההברות המנסרים באפילה ואין אדם יכול לקרוא להם שם, גילויים חרישים ועמומים של רחשים סתומים אשר לאדם וחיה, לעוף ולמכונה; ואולי הברות של פורסייטים, דארטים וקארדיגאנים שנפטרו מן העולם וחוזרים ובאים על מנת לשוטט בעולם, אשר רוחותיהם שנתערטלו היו שייכות לו לשעבר. ואולם פליר לא נתנה דעתה לקולות ולהברות הללו; רוחה, שלא היתה מעורטלה כלל מגופה, טסה בכנפיים מהירות ממרכבה של מסילת־הברזל אל משוכת פרחים וציצים. מתוך געגועים רבים על דזשון, שגתה בהתמדה בדמותו האסורה עליה ובקולו שנגזר עליו חרם. והיא קימטה את אפה הקטן לזכר בשמי ריח הלילה שעל שפת הנהר, באותו הרגע שידו החליקה בין ציצי ירח מאי ובין לחיה. שעה ארוכה היה ראשה מושט בעד החלון כשהיא לבושה את התלבושת הפאנטאסטית שלה ונפשה משתוקקת לצרוב את כנפיה בשלהבת של נר־החיים; ובאותה שעה נגעו נגיעה קלילה בלחייה הססים המשוטטים, אשר נהרו אל עששית העומדת על שולחן־הקישוט שלה ולא ידעו כי בביתו של אדם מן הפורסייטים אין שלהבת מגולה. ואולם לסוף חשה גם היא שיד התנומה מכריעה אותה והיא מיהרה והשיבה את ראשה החדרה כשהיא שוכחת את הפעמונים המצלצלים שלה.

גם סומס היה ער באותה שעה, ובעד החלון הפתוח של חדרו, שהיה סמוך לחדרה של אנט, הגיע לאוזניו קול הצילצול החשאי של הפעמונים הללו; דומה היה כאילו הצילצול הזה יורד ובא ממרומי הכוכבים, או שהנהו קול הטיפטוף של אגלי הטל המנטפים ארצה מעל אחד הפרחים, – אילו עלולה היתה אזנו של אדם לקלוט מיני קולות שכאלה.

“קאפריזה?” היה מהרהר בלבו. “איני יודע. היא הולכת בשרירות לבה. מה אעשה? פליר!”

ושעה ארוכה היה יושב וצופה אל הלילה המחריש והדומם ולבו מלא הירהורים.

 

חלק שני    🔗

 

פרק ראשון: אֵם וּבְנָהּ    🔗

אם יאמר אדם שדזשוֹן ליווה את אמו אל הישפאניה שלא לרצונו, לא יהיו דבריו מכוונים אל האמת כל צרכם. הוא הלך עמה כדרך שכלב נוח הולך אחר גברתו כשהוא משאיר אחריו על כר־הדשא עצם־אַיל מובחרה. הוא הלך עמה וחזר לאחוריו והביט אל העצם. כך דרכם של פורסייטים שאם אתה נוטל מהם את עצם־האיל שלהם, הרי הם זועפים. אבל דזשון לא היה מטבעו נוח לזעוף. הוא היה מעריץ את אמו, ומסע זה היה המסע הראשון שלו. איטליה נתחלפה על נקלה בהישפאניה על ידי שאמר בפשטות: “הריני מעדיף ללכת להישפאניה, אמא; הרי באיטליה כבר היית כמה פעמים; מוטב שנלך אל מקום חדש לשנינו”.

הנער הזה ערמומי היה למרות תמימותו. הוא לא הסיח לעולם את דעתו מן הדבר שהוא מתאווה לקצר את שני החדשים ולהעמידם על ששה שבועות, ומשום כך ראה צורך להשתדל שלא להראות אף סמן כל שהוא שכוונה כזו כמוסה בלבו. אף על פי שהשאיר אחריו עצם־איל רבת־מדוחים והחזיק בכל תוקף במזימת לבו, עם כל זה היה בן־לוויה מעולה ואחת היתה לו להיכן בא ומתי בא, לא היה מקפיד באכילה וידע להעריך את ערכה של ארץ, אשר זרה היא לרוב האנגלים העוברים למסעות. סירובה של פליר לכתוב לו מכתבים היה מחוכם ביותר, משום שעל ידי כך היה בא אל כל מקום חדש שלא מתוך תקוה או תשוקה קדחתנית ויכול היה לכוון מיד את תשומת לבו לחמורים, לפעמוני בתי־התפילה, לכוהני־הדת, לקבצנים, לילדים, לתרנגולים הקוראים, ל’סוֹמבּרירוֹ' (כובעים רחבי שולים), למשוכות־הצבר, לכפרים העתיקים הבנויים במרומים, לעזים, לעצי־הזית, לבקעות הירקרקות, לצפרי־הרננים הכלואות בכלובים זעירים, למוכרי־המים, למראות של שקיעת־החמה, לאבטיחים, לפרדים, לבתי־התפילה הגדולים, לתמונות ולהרים האפורים־השחומים ורבי־הזוהר אשר לארץ חמדה.

כבר השתרר חום הקיץ בארץ והתיירים התענגו על העדר חברתם של בני ארצם. דזשון, אשר עד כמה שהיה ידוע לו לא נזלה בעורקיו אף טיפת־דם אחת שאינה אנגלית, חש עצמו לעתים קרובות אומלל לאמתו בחברתם של בני עמו. הוא הרגיש שיש בהם בינה יתירה והשקפתם על הדברים שבעולם הריהי יותר מעשית משלו. הוא הודה לאמו שאין בו נטייה להיות מעורב עם הבריות – שהרי כל כך גדולה היא נחת רוחו בשעה שהוא מרוחק מכל הבריות היודעים להשתעות על כל אותם הענינים שדרך בני אדם להשתעות אליהם. ועל זה החזירה לו אירין תשובה פשוטה:

“אמנם כן, דזשון, הריני יודעת זאת”.

בבדידות זו מצא לו הזדמנות שאין דוגמתה להוקיר את כל גודל ערכה של אותה המידה, שרק בנים מועטים מבינים אותה: את כל המסירות וההתמכרות שבאהבת־אם. אמנם הדעת שהוא מעלים ממנה דבר עשתה אותו אנין־רגש במידה נפרזה; ולא עוד אלא שמראה אנשי הדרום הגביר בקרבו את רגש־הערצה שלו לטיפוס המיוחד של יפיה, אשר רגיל היה לשמוע עליו שהוא טיפוס הישפאני, אלא שעכשיו הכיר שלא נכון הדבר. יפיה שלה לא היה אנגלי ולא פראנצי, לא הישפאני ולא איטלקי – אלא מיוחד במינו! יחד עם זה עמד עכשיו על דקות־הרגש של אמו במידה שלא עמד עליה קודם לכן. הדבר לא היה ברי בידו, למשל, אם היא הרגישה בהשתקעותו במראה התמונה “La Vendimia” של גוייה, או אם ידעה שהתגנב וחזר והלך לשם אחרי פת שחרית ובבוקר של יום המחרת ועמד לפני אותה התמונה חצי־שעה תמים פעם שניה ושלישית. אמנם הצורה לא היתה צורתה של פלייר, אבל היא היתה דומה אליה עד כדי לעורר בלבו מכאובי־געגועים – החביבים כל כך על האוהבים – ולהעלות לפניו את זכר דמותה ובשעה שעמדה אצל מיטתו וידה מורמה למעלה מראשה. לשאת בכיסו כרטיס־דואר ועליו העתק התמונה הזאת ולהוציא את הכרטיס הזה ולהסתכל בו, דבר זה נעשה בשביל דזשון אחד מאותם המנהגים הרעים, אשר סופם להיגלות לעינים אשר ראייתן נתחדדה על ידי אהבה, פחד או קנאה, אם במוקדם ואם במאוחר. וכוח הראייה של אמו נתחדד על ידי שלוש אלה גם יחד. ואמנם בגראנאדה נתפס באותו מעשה. הוא ישב על ספסל־אבן נחם מלהט החמה. בגן קטן מוקף חומה שעל גבעת אלהאמברה, ותחת להסתכל במראה שלפניו עסק בשלו. הוא סבור היה שהיא מתבוננת אל עציצי־הקרפוֹלין שבין השיטים הגזוזות, והנה שמע אותה אומרת פתאום:

“וכי זוהי התמונה של גוֹייה החביבה עליך, דזשון?” הוא עצר – באיחור זמן – בעד אותה תנועת־היד המיוחדה לתלמיד בבית הספר בשעה שהוא מזדרז להעלים כתב חשאי והשיב: “הן”.

“אמנם תמונה זו נחמדה היא, אלא שאני מעדיפה עליה את “Quitasol” אביך היה נדהם למראה תמונותיו של גוייה; כסבורה אני שלא ראה אותן בשעה שהיה בהישפאניה בשנת 1892”.

בשנת 1892 – תשע שנים קודם שנולד! מהי פרשת החיים של אביו ואמו לשעבר? אם יש להם זכות ליטול חלק בעתיד שלו, הרי וודאי שיש גם לו זכות לדעת את קורותיהם לשעבר. הוא נשא את עיניו והציץ בה. ואולם דבר־מה בפניה – בבואה של חיים קשים שעברו עליה, רושם נעלם של סערות־נפש, של נסיונות וייסורים, שהיו בהם מן העמקות שאין חקר לה ומן הקדושה הנקנית בעינויים – כל זה עשה את הסקרנות שלו חצופה וטרדנית. אמו היתה חיה בוודאי חיים רבי־ענין עד להפליא; היא היתה כל כך יפה וכל כך – כל כך – אבל הוא לא יכול להביע את המחשבה שחשב עליה. הוא עמד במקומו והשקיף אל העיר שנמתחת, אל העמק הירוק ואל שלשלת ההרים שהתנוצצו בזיו החמה השוקע. חייה היו דומים לעברה של העיר הערבית הזאת, עבר מלא שפעת עושר ועמוק ורחוק – וחייו של עצמו נראו לו כחייו של תינוק, ללא תקוה, ללא דעת ומלאים תמימות! הוא שמע אומרים שבאותם ההרים שבמערב, אשר בצבצו ועלו בקומה זקופה מתוך המישור הירוק־הכחול כמו מתוקים, היו דרים לפנים צורים – עם שחרחר, מוזר ורב־תעלומות! חייה של אמו נראו לו סתומים ונעלמים, כשם שעברם של אותם הצורים היה סתום ונעלם לתושבי העיר שמתחת, אשר התרנגולים היו קוראים והילדים היו משחקים והומים שם יום יום בעליצות רבה כל כך. נפשו עגמה עליו שהיא ידעה את כל אשר על אודותיו, תחת אשר הוא לא ידע עליה כלום חוץ ממה שהיא אוהבת אותו ואת אביה ושהיא יפה. בערותו הגמורה – הוא לא זכה אפילו ליטול חלק במלחמה, אשר כמעט כל אדם השתתף בה! – הקטינה את ערכו בעיני עצמו.

באותו הלילה השקיף מעל המעקה של חדרו על גגות העיר שמתחת. הם נראו כחלות־דבש תפושות עינבר שחור, שן וזהב; ושעה ארוכה לאחר מכן היה שוכב על מיטתו ער והאזין אל הקריאות שהשמיעו השומרים עם הקשת פעמוני האורלוגין, והוא הגה ויצר בלבו את הטורים האלה:

קוֹל קוֹרֵא בַלֵּיל שָׁם לְמַטָּה בָּעִיר הַהִישְׁפָּנִית הָעַתִּיקָה,

הַנָּמָה בַּחֲשֵׁכָה אֲשֶׁר מִתַּחַת לְכוֹכְבֵי הַזֹהַר הַלְּבָנִים!

מַה שֵּׂח הַקּוֹל הַקּוֹרֵא בַדְּמָמָה? מַה תֵּמַר תְּלוּנָתוֹ?

הַשּׁוֹמֵר שָׂם יָרוֹן רִנָּתוֹ, רִנַּת מַרְגּוֹעַ מִקֶדֶם?

אוֹ הֵלֶךְ עֲרִירִי בַשִּׁיר יִשְּׁפֹּךְ לִבּוֹ לַסַּהַר?

לֹא! הַקּוֹל קוֹל שָׁדוּד, קוֹל בִּכְיַת לְבָבוֹ הָאוֹהֵב,

קוֹל שַׁוְעַת נִשְׁמָתוֹ: «עַד מָתָי?»

הוא גמר את השיר אחרי השעה השניה ולא נרדם אלא אחרי השעה השלישית לאחר שחזר על הטורים לכל הפחות עשרים וארבע פעמים. למחר העלה את השיר בכתב וצרף אותו לאחד מאותם מכתבים, אשר כתב אותם תמיד קודם שירד מטה לסעודת הבוקר, כדי להביא רווחה לרוחו וכדי שיכול להיות מעורב עם הבריות.

כשישב באותו היום בצהרים על המרפסת של בית מלונם הרצופה לוחות־אבן, חש פתאום מכאוב עמום באחורי ראשו, הרגשה משונה בעיניו וחלשוּת. החמה פגעה בו פגיעה רבת־אהבה ביותר. שלושת הימים שלאחר מכן היה שרוי בחצי אופל מתוך טימטום־דעת קשה ומכאיב לגבי הכל ולא היה מרגיש אלא בקור הקרח שעל מצחו ובחיוכה של אמו. היא לא משה מחדרו ולא המעיטה אף לרגע אחד את השקידה ששקדה עליו בלי שאון כל שהוא ואשר נראתה לדזשון כשקידתו של מלאך. ואולם היו רגעים שהיה מצטער צער גדול על עצמו והיה משתוקק תשוקה נוראה שפליר תראנו. פעמים הרבה נפרד בדמיונו ממנה ומן הארץ פרידה רבת־יגון, ודמעות זלגו מעיניו. הוא הכין אפילו דברים אליה, אשר אמר לשלחם ביד אמו – היא וודאי תינחם עד יום מותה על אשר ניסתה להפריד ביניהם – אמו העניה! ואף על פי כן לא נתעלם ממנו שבאה עכשיו עילה לידו למהר ולשוב בחזרה הביתה.

מדי ערב בערב בשש שעות וחצי עלה מן העיר אשר מתחת אשד של צלילי פעמונים צלילים מצלילים שונים, שהיו מנסרים באוויר וחוזרים ונופלים מטה צליל אחר צליל. לאחר שהאזין דזשון אל מערכת הצלילים הללו ביום הרביעי למחלתו, ענה ואמר פתאום:

“אמא, הנני רוצה לשוב לאנגליה, החמה בוערת כאן יותר מדאי”.

“טוב הדבר, מחמד נפשי. אנו נשוב מיד כשתבריא ותהיה מוכשר לנסוע”.

ופתאום חש שהוקל לו, אלא שיחד עם זה חש עצמו – שפל ביותר.

לאחר ששהו חמישה שבועות בחוץ לארץ עמדו ונסעו בחזרה הביתה. מוחו של דזשון חזר ונעשה צלול כמו שהיה, אלא שאנוס היה לצנוף לראשו כובע, שאמו ריפדה אותו בכמה שכבות של משי ירוק וצהוב, והיה מהלך בייחוד בצל. כיוון שהמלחמה החשאית שביניהם הלכה ונסתיימה, גדלה תשוקתו לדעת אם היא הרגישה שהוא מתאווה תאווה עזה לשוב אל אותו הדבר, שהיא הפרידה אותו ממנו. מאחר שבגזירת ההשגחה ההישפאנית אנוסים היו לשהות יום אחד במאדריד על מנת להמתין ליציאת הרכבת שלהם, הרי דבר המובן מאליו הוא שהלכו שוב אל בית־המשכית. דזשון עמד הפעם לפני תמונת הנערה של גוייה כאילו במקרה ודרך אגב. עכשיו כיוון שהוא עמד לחזור אליה לא ראה צורך להסתכל בתמונה הסתכלות יתירה. ואולם תחת זה עמדה אמו לפני התמונה שעה ארוכה ואמרה:

“פניה ודמותה של הנערה נחמדים הם”.

דזשון שמע את דבריה מתוך רגש של חרדה. וכי הבינה את הדבר? ואולם גם הפעם נוכח לדעת שנופל הוא מאמו להתאפקות ולדקות הרגש. היא יכלה לעמוד על מחשבותיו בדרך שלמעלה מן החושים, אשר סודה היה נעלם ממנו; היא ידעה ידיעה אינסטינקטיבית את תקוותיו, את פחדו ואת משאלות נפשו. מאחר שרגש־המוסר שלו היה מפותח יותר משל מרבית הנערים האחרים, חש עצמו נרגז ואשם במידה יתירה. הוא היה מתאווה שתתנהג עמו בהתגלות־לב וכמעט שקיווה שתפרוץ ביניהם מלחמה גלוייה. אבל תקוותו לא נתקיימה והם נסעו צפונה מתוך שתיקה מתמדת. מכאן למד בפעם הראשונה עד כמה הנשים מיטיבות לשחק את משחק ההמתנה יותר מן הגברים. בפאריז היה מוטל עליהם שוב להתעכב יום אחד. נפשו של דזשון היתה מרה עליו הרבה שהיום האחד נהפך ליומיים בשל עסקי תפירה; כאילו אמו, אשר נאה היתה בכל מלבוש, היתה זקוקה עוד למלבושים חדשים! הרגע המאושר ביותר שבמסעו היה אותו הרגע שבו ראה לפניו את אנית־הקיטור של חברת פאלקסטוֹן.

כשעמדו שלובי זרועות אצל המעקה של הסוללה פתחה אמו ואמרה:

“הריני חוששת, דזשון, שהמסע לא ערב עליך ביותר. אבל אתה התהלכת עמי בחביבות רבה”.

דזשון לחץ את זרועה ואמר:

לא כן, אמא! המסע גרם לי תענוג גדול מאד – אלא שלבסוף בא מיחוש ראשי והעכיר את תענוגי".

ועכשיו כשהמסע נסתיים, סבור היה באמת כך וראה מין זוהר פרוש על השבועות האחרונים – הוא חש מין תענוג מהול בכאב, כאותו שניסה לתאר בטורי שירו על הקול הבוכה בלילה; מין רגש כאותו שהיה מפעפע בלבו כשהיה עדיין נער קטן והוא הקשיב בתאות־נפש לנגינות שוֹפין, אלא שהיה מבקש לבכות באותה שעה. והוא תהה על עצמו מפני מה לא יכול לאמור לה גם הוא בפשטות מה שאמרה היא לו:

“את התהלכת עמי בחביבות יתירה”. אכן משונה הדבר – אי אפשר לו להיות כל כך עדין –נפש, כל כך פשוט וטבעי כמותה! ותחת לדבר אליה כדברים האלה, עמד והפליט מפיו את המלים: “חוששני שנחלה את מחלת הים”.

ובאמת חלו את מחלת הים והגיעו ללונדון עייפים ורצוצים, לאחר שבילו בחוץ לארץ ששה שבועות ושני ימים בלי אשר הזכירו אפילו ברמיזה את הענין, אשר וודאי לא פסק להעסיק את דעתם כל הימים.

 

פרק שני: אָבוֹת וּבָנוֹת    🔗

כיון שהאוואנטורה ההישפאנית גזלה מאת דזשוליון את אשתו ובנו, התחילה הבדידות שברובין־היל להציק לו וסופה שנעשתה לו קשה מנשוא. אינו דומה פילוסוף בשעה שיש לו כל מה שהוא צריך, לפילוסוף בשעה שהוא חסר את כל מה שהוא צריך. ואף על פי כן מאחר שהיה רגיל אצל רגש הוויתור וההתייאשות, אם לא למעשה הרי על כל פנים במחשבה, אפשר שהיה מתגבר על הבדידות ומשלים עמה אילולי בתו דזשּוּן. הוא היה עכשיו אחד “העלובים והחלכאים”, ומשום כך היה משועבד לפיקוחה. היא הופיעה ברובין־היל שבועיים אחרי הנסיעה של אירין ודזשון, לאחר שבצעה את מעשה ההצלה – הצלה לשעה – של גלף קשה־יום שנזדמן לידה. הברייה הקטנה הזאת היתה דרה עכשיו בטשיזוויק, בבית מצער עם לשכת־אומנות גדולה. היותה בת־פורסייט לאמתה, עד כמה שהדבר היה נוגע לחוסר של רגש אחריות, התגברה על הקלקלה של מיעוט ההכנסה בדרך שהיה בה כדי להניח את דעתה ואת דעתו של אביה כאחד. מאחר שדמי־השכירות בעד בית אוסף התמונות שבקורק־סטריט, שקנה בשבילה אביה והשיעור המוגדל של מס־ההכנסה שלה התאימו במקרה בד בבד, הרי היה הדבר פשוט ביותר – היא עמדה והפסיקה לשלם לו דמי שכירות. לאחר שבית־האוסף הזה היה קיים שמונה־עשרה שנה קיום סרק ולא עשה פירות, אפשר היה לקוות שבמהרה בקרוב סופו שיכניס רווחים, ונמצא שאביה לא יפסיד. על ידי התקנה הזאת נשאר בידה סכום של אלף ומאתים לירות לשנה, ומכיון שצמצמה את מזונותיה ותחת שני בלגים מסכנים, שהיו משרתים אותה לשעבר, החזיקה עכשיו לצרכי שירות אשה אוסטרית אחת, ששעתה היתה דחוקה משלהם, נמצא שלאמתו של דבר עדיין נשאר בידה בעינו אותו המותר הדרוש לצורך תשועה לגאוני־אמנות. לאחר ששהתה שלושה ימים ברובין־היל הוליכה עמה את אביה העירה. במשך שלושה הימים האלה עמדה על הסוד שהוא העלים שנתיים, ומיד החליטה לרפאו ולהחלימו. היא ידעה את הרופא המומחה לכך. הלז עשה נפלאות לאמתן עם פאול פוֹסט – הלא הוא אותו הצייר שהרחיק קצת לכת מהלאה לפוטוריסמוס; והיא התרעמה על אביה שמשך את גבותיו למעלה ולא ידע כלום לא על זה ולא על זה. דבר המובן מאליו הוא שאם אין לו “אמונה” לא יתרפא לעולם! הרי זה אבסורד גמור שלא להאמין באדם אשר ריפא את פאול פוסט רפואה שלימה, אלא שהלז חזר וחלה עכשיו שוב פעם משום שהוגיע או העביד עצמו יותר מדאי.זו גדולתו של רופא זה שהוא סומך על הטבע. הוא חקר חקירה מיוחדת את הסימנים של הטבע – וכשהחולה שהוא מטפל בו חסר את הסימנים הטבעיים הריהו ממציא לו את הרעל המסבב את הסימן הזה – ומיד החולה מתרפא! היא היתה מלאה תקווה. הדבר ברי שאביה לא היה חי ברובין־היל חיים טבעיים ומן הצורך לעורר בו את הסימנים. היא חשה שאינו עומד במגע עם דורו, ודבר זה אינו טבעי; לבו זקוק לגורמים מעוררים. בבית הקטן אשר בטשיזוויק השתדלה היא והאשה האוסטרית – אשה מכירת־טובה מאין כמוה, שהיתה מסורה לדזשון בלב ונפש בשביל שהצילה אותה, ומתוך מסירותה זו סכנה בעצמה לחלות מרוב עבודה – לעורר את דזשוליון בכל מיני דרכים ולהכינו בכך למעשה־הרפוי שלו. ואף על פי כן לא עלה בידן למנוע אותו שלא ירים את גבותיו למעלה בשעה שהאשה האוסטרית, למשל, היתה מעוררת אותו בשמונה שעות בו בזמן שהיה מבקש להירדם, או בשעה שדזשון לקחה ממנו את ה“טיימס”, משום שאין זו מדרך הטבע לקרוא את “הדברים הבטלים” הללו בזמן שמוטל עליו למצוא ענין וחפץ ב“חיים”. ואמנם אמצעי־התרופה שלה הביאו אותו לידי השתוממות, ביחוד בערבים. לתועלתו, ככל אשר אמרה – אף על פי שדזשוליון חשד בה שהיא עושה זאת גם לתועלת עצמה – היתה מכנסת בביתה את כל הצעירים הכרוכים אחרי הגאון שבדור; ומתוך רוח של חגיגה היו מתנדנדים ומתנועעים לכאן ולכאן בריקוד הפוקס־טרוט או בריקוד יותר רוחני ועמוק־מחשבה ממנו, שהיה חסר את הקצב המוסיקלי במידה גדולה כל כך שגבות עיניו של דזשוליון התנופפו כמעט עד לשערות ראשו מרוב תמהון על הנסיון הקשה שנתנסה כוח הרצון של הרקדנים. הוא נוכח לדעת אשר בתור צייר־אקווארילות שנתמחה במקצוע שלו היה מן הנחשלים לגבי אלה שתבעו לעצמם הזכות להיקרא אמנים, ולפיכך ישב בפינה החשוכה ביותר שיכול למצוא בבית והיה מהרהר בריתמוס, שהוא נתחנך ונתאמן בו לפני ימים רבים כל כך. ובשעה שדזשון הציגה לפניו את אחת הנערות או אחד הצעירים העמיד עצמו בהכנעה על מדריגה אחת עמם ואמר בלבו: “ריבונו של עולם! הרי התוודעות זו וודאי מטילה שיעמום גדול עליהם!” אף על פי שחיבה יתירה היתה נודעת ממנו לבני הנעורים, כמוהו כאביו, בכל זאת סופו שנתייגע הרבה על ידי השתדלותו לכוון את דעתו לנקודת־ההשקפה שלהם. אבל כל זה היה בו כדי לעורר את רוחו והוא לא פסק להשתאות אל המרץ והשקידה של בתו שלא היה מעצור להם. אפילו הגאונים עצמם היו נוטלים לעתים חלק במסיבות הללו כשחוטמם מוטה לצד אחד, ודזשון ראתה תמיד חובה לעצמה להציגם לפני אביה. היא הרגישה שהדבר היה יפה לו ביותר, משום שהגאוניות הריהי סימן טבעי שלא היה מצוי בו לעולם – היא אנוסה היתה להודות בזה על אף שאהבה אותו ביותר.

מהיותו מובטח שהיא בתו, עד כמה שגבר יכול להיות מובטח בנידון זה, היה תמה לעתים קרובות מנין לה כל זה – מנין לה שערה האדמוני־המוזהב, שהפך עכשיו שיבה, אלא שהיה לו גוון מיוחד; מנין לה פניה המפיקים יושר־לב וזריזות, השונים כל כך מפרצוף־פניו של עצמו רב־הקמטים והמעודן; ומנין לה אותו הגוף הקטן והקליל, בזמן שהוא ומרבית הפורסייטים בעלי קומה הם. והוא היה מעיין הרבה בתולדות המינים ושקל בדעתו אם מוצאה מן הדנים או הקלטים, וסופו שבא לידי המסקנה שהיא מן הקלטים ומהם נחלה את אוות־הקרב שלה ואת חיבתה היתירה לשביסים ולדזשיבא. אין זו מן ההפרזה אם נאמר שהיתה מעולה בעיניו מבני הנעורים שהקיפוה על פי רוב. אבל לצערו ייחדה יותר מדאי את תשומת לבה לשיניו, משום שעדיין נשתמרו אצלו אחדים מן הסימנים הטבעיים הללו. רופא־השיניים שלה מצא אצלו מיד " Staphylococcus Aureus" גמור (מחלה העלולה להביא אדם לידי רתחנות) וביקש לעקור את כל השיניים שבפיו ולשים תחתיהן שני טורים שלמים של סימנים בלתי־טבעיים. ואולם כאן נתעוררה סרבנותו של דזשוליון שנתייחדה לו מלידה ובאותו הערב הרצה לבתו את טענותיו ועירעוריו. הוא הודיע לה שמימיו לא בא לכלל רתיחה וששיניו של עצמו עתידות להתקיים כל זמן שיהא לו צורך בהן. דזשון הסכימה לדבר ששיניו ודאי עתידות להתקיים אם לא יעקור אותן! אבל אילו היו לו עוד שיניים, היה לבו בריא יותר והוא יכול היה להאריך ימים ביותר. קשיות ערפו היתה, לפי דבריה, סימן המעיד על כל אורח חייו. ושוב אי אפשר היה לו לסרב ולהתנגד אלא בכוח אגרופיו בלבד. אימתי ילך לבקר את האיש אשר ריפא את פאול פוסט? דזשוליון החזיר שצר לו מאוד, אלא שלא ילך כלל לבקר את האיש. דזשון התקצפה והתמרמרה. פֹוֹנדרידזש – אמרה – הרופא המומחה, הריהו אדם מצויין ביותר ושרוי בדוחק גדול וקשה לו לעשות את תורתו מפורסמה ומקובלה על הבריות. רק שוויון־נפש ומשפט קדום, כאותם שהיא רואה באביה, מעכבים בידו להצליח. אם ייזקק אביה לרופא זה, יביא הדבר תועלת גדולה לשניהם כאחד!

“רואה אני”, ענה ואמר דזשוליון,“שאת רוצה להמית שתי צפרים באבן אחת”.

“רצונך לומר לרפא!” קראה דזשון.

“חביבה שלי, הרי זה אותו הדבר עצמו”.

דזשון מחתה כנגדו. “לא מן הצדק הוא לדבר דברים כאלה בלי לנסות נסיון”.

דזשוליון השיב שהוא חושש שמא לאחר הנסיון שוב לא תהא לו יכולת לדבר את דבריו.

“אבא!” קראה דזשון, “הנך אנוש ללא־תקוה!”

“דבר זה”, אמר דזשוליון, “הריהו עובדה לאמתה, אלא שאני מבקש להישאר אנוש ללא־תקוה זמן ארוך עד כמה שאפשר. אין דרכי לעורר כלבים ישנים מתנומתם, בתי. לפי שעה הרי הם שקטים”.

“ובכן אי אתה רוצה לתת למדע מקום להתגדר בו”, קראה דזשון. “אינך יכול לשער עד כמה פונדרידזש מסור למדע בכל מאודו. המדע שלו יקר לו מכל”.

“כשם שפאול פוסט מוקיר את האמנות שלו מכל, האין זאת?” השיב דזשוליון כשהוא מעשן את אחת הסיגאריטות הנוחות והקלות שלו, שהותר לו לעשן. “אמנות לשם אמנות – מדע לשם מדע. הריני מכיר את הבריות הנלהבות הללו עם אהבת־עצמן השגעונית, הרי הם עושים בך וויוויסקציה בלי נידנוד עין. הריני איש פורסייטי כל צרכי כדי לשטות מעליהם, דזשון”.

“אבא”, אמרה דזשון, “אילו ידעת כמה ישן נושן הוא נוסח־הדברים הזה! כיום הזה אין אדם יכול להתיר לעצמו לטפל בדבר שלא מתוך התמכרות גמורה”.

“וחוששני”, מילמל דזשוליון מתוך החיוך המיוחד לו, “שמידה זו הריהי הסימן הטבעי האחד, אשר מיסטר פונדרידזש אין לו צורך להקנות לי. אנו נוצרנו לכך, חביבה שלי, להיות קיצונים או מנתונים; אף על פי שעלי להגיד לך – ואת סלחי לי על דברי אלה – שמחצית בני האדם הסבורים כיום שהנם קיצונים, לאמתו של דבר אינם אלא מתונים ביותר. הנני שלם בגופי, ככל אשר אוכל לקוות לכך ושומה עלי להשאיר את מצב בריאותי כמו שהוא”.

דזשון שתקה. היא הכירה לדעת בשעתה מן הנסיון את כל התקיפות אשר לקשיות־עורף החביבה של אביה בכל מקום שהדבר היה נוגע לחופש־הפעולה של עצמו.

דזשוליון תמה על עצמו שגילה לה את הסיבה מפני מה הוליכה אירין את דזשוֹן להישפאניה, שכן אמונתו במידת השתיקה שלה היתה מועטה ביותר. לאחר שהירהרה בחדשה זו התגלע ביניהם וויכוח חריף, אשר מתוכו הכיר את הניגוד המוחלט שבין המזג העסקני והפעיל שלה ובין הפאסיביות של אשתו, הוא הכיר אפילו, שעדיין נשאר בקרבה משהו של מרירות מאותה המלחמה שנלחמו לשעבר בשל פיליפ בוזיניי ואשר בה ניצח היסוד הפאסיבי את היסוד האקטיבי נצחון גמור ומוחלט.

לדעתה של דזשוּן אך מעשה שטות ואפילו פחדנות היתה מלפניהם שהעלימו מדזשוֹן מה שהיה לשעבר. היא קראה לזה אופורטוניסמוס גמור.

“אופורטוניסמוס”, החזיר לה דזשוליון בנחת, “הרינו העיקר הראשי של החיים הממשיים, בתי היקרה”.

“הו!” קראה דזשון, “לא יתכן שאתה תצדיק אותה באמת ובתמים על שהיא ממאנת להגיד את הדבר לדזשוֹן, אבא. אילו היה הדבר תלוי בך, מובטחתני שהיית מגיד לו”.

“אפשר; אבל אני לא הייתי עושה זאת אלא מפני שגלוי וידוע לפני שסופו לגלות את הדבר בעצמו, וזה יהיה גרוע הרבה מאשר אם נספר לו אנו את המעשה”.

“אם כן, מפני מה אינך מספר לו? הגם הדבר הזה הוא בבחינת כלב ישן, שאינך רוצה לעוררו מתנומתו?”

“בתי היקרה”, החזיר דזשוליון, “בעד כל הון שבעולם לא אעשה מעשה למרות הרגש של אירין. הריהו בנה”.

“וגם בנך”, קראה דזשוּן.

“מהו הרגש של גבר לעומת זה של אם?”

“אם כן, סבורה אני שהרגש שלך הריהו חלש ביותר”.

“אפשר”, אמר דזשוליון, “אפשר מאד”.

חוץ מהודאה זו שוב לא יכלה להציל מפיו כלום; ואולם הענין הזה היה מנקר במוחה. היא לא יכלה לכלכל כלבים ישנים. ובלבה נתעוררה שאיפה מציקה להביא את הענין לידי הכרעה. מן הצורך לגלות את הדבר לדזשוֹן, ומתוך כך או שהרגש שלו יבול בעודו באבו או שיפרח ויעלה ניצה ויעשה פירות, שלא להשגיח במה שהיה לשעבר. והיא החליטה ללכת לראות את פליר, כדי שתוכל לדון על הענין הזה בעצמה. וכיוון שדזשון החליטה דבר, שוב לא היתה מדקדקת ביותר בדברים שבנימוס. הרי סוף סוף היתה הקוזינה של סוֹמס ושניהם היו מחבבים תמונות. היא תלך אליו ותגיד לו שעליו לקנות אחת היצירות של פאול פוֹסט או פסל של בּוריס סטרוּמוֹלוֹבסקי, ודבר המובן מאליו הוא שלא תגיד כלום לאביה. ומתוך מחשבה זו קמה והלכה אליו ביום הראשון הסמוך, ומראיה הביע תקיפות גדולה כל כך שבשעה שבאה אל תחנת־המסילה שברידינג, הוקשה עליה במקצת להשיג מרכבה. הנוף שעם שפת הנהר היה נאה ביותר בימי יוני אלה וכל היופי הזה גרם לדזשוּן צער. היא אשר חייה עברו עליה בלי אשר ידעה מה זו התחברות עם אדם אחר, אהבה את יפי הטבע כמעט עד כדי שגעון. וכשבאה אל מקום־הבחירה אשר סומס נטה שם את אהלו, שלחה מלפניה את המרכבה משום שנפשה חשקה להתענג על המים הזכים ועל היערים. ומשום כך הגיעה אל פתח ביתו כהולכת־ברגל פשוטה ושלחה לו את כרטיס־הביקור שלה. לפי אפיה המיוחד לה היתה דזשון יודעת שבשעה שהעצבים שלה נרעשים, הרי זה סימן שהיא עושה דבר שכדאי לטפל בו. ואולם בשעה שעצביה לא היו נרעשים, נרתעה לאחור מפני כל התנגדות וידעה שמידת הנדיבות לא הטילה עליה שום חובה לעשות דבר. היא הוכנסה לחדר־אורחים, אשר אף על פי שהיה ערוך שלא ברוח הסיגנון החביב עליה, בכל זאת הצטיין בהידור קפדני. “טעם מופרז ביותר – כלי צעצועים מרובים ביותר,” הירהרה בלבה; היא הציצה במראָה עתיקה הקבועה במסגרת של ברונזה וראתה את דמותה של נערה באה מן המרפסת. הנערה היתה לבושה לבנים ובידה שושנים לבנות וכשנשקפה באותה הזכוכית הכספית־האפורה היתה דומה לתבנית־חזיון, כאילו היתה אחת הרוחות הנחמדות שבאה מתוך הגן הירוק.

“השלום לך?” אמרה דזשון כשהיא פונה אליה. “הנני קוזינה של אביך”.

“אמנם כן! ראיתיך אז בבית־המתקים”.

“עם אחי־חורגי הצעיר. וכי אביך בבית?”

“הוא יבוא עוד מעט. הוא יצא לטייל קימעה”.

דזשון מיצמצה מעט בעיניה הכחולות והרימה את סנטרה התקיף.

“שמך פליר, האין זאת? שמעתי עליך מפי הולי. מה בעיניך דזשוֹן?”

הנערה הרימה את השושנים שבידה, הביטה אליהן וענתה במנוחה:

“הוא נער נחמד מאוד”.

“ואינו דומה אף דמיון כל שהוא לא אלי ולא אל הולי?”

“אף דמיון כל שהוא”.

“הריהי קרת־המזג”, הירהרה דזשון.

ופתאום פתחה הנערה ואמרה: “בבקשה ממך, הגידי לי מפני מה המשפחות שלנו עוינות זו את זו?”

כיוון שהוצגה פתאום פנים אל פנים לפני אותה השאלה, שהיא יעצה לאביה להשיב עליה תשובה, שתקה דזשון; אם מפני שנערה זו ניסתה להציל מפיה דבר סוד, או מפני סיבה פשוטה שלא הרי המדרש כהרי המעשה, ולא תמיד עושה האדם בפועל מה שהוא מוכן לעשות לפי עיון המחשבה.

“יודעת את” אמרה הנערה “שבשעה שמעלימים מן האדם את האמת הרי זה גורם לו שיהא משתדל לדעת את הצפונות הרעות ביותר. אבי אמר לי שהמחלוקת פרצה בשל עסקי קנין, אבל איני מאמינה בזה; הרי יש לכולנו רכוש וקנין מרובה למדי. אי אפשר שהיו בורגנים חומדי בצע כל כך”.

לחייה של דזשון שולהבו. הדברים האלה שהיו מכוונים נגד זקנה ואביה העליבו אותה.

“זקני”, ענתה ואמרה, “היה אדם נדיב־לב עד מאוד, וכמוהו הריהו גם אבי שלי. איש מהם לא היה בורגני אף במקצת.”

“אם כן איפוא מה טיבו של אותו המאורע?” שאלה הנערה שוב פעם. כיוון שהכירה דזשוּן שהנערה הפורסייטית הזאת מתאמצת בעקשנות להשיג את חפצה ומבוקשה, מיד החליטה למנוע את הדבר ממנה ותחת זה להציל מפיה ידיעה הדרושה לה לעצמה.

“משום מה את מבקשת לדעת זאת?”

הנערה הריחה בשושנים שלה. “אני רוצה לדעת את הדבר רק משום שמשתדלים להעלימו ממני”.

“טוב איפוא! המחלוקת היתה באמת על עסקי קנין־בעלים, אלא שיש הרבה מינים של קנין־בעלים”.

“דבריך מאפילים על הענין עוד יותר. עכשיו הגיעה באמת השעה שעלי לדעת את הדבר”.

פניה של דזשון הקטנים והתקיפים רעדו. ראשה היה צנוף מצנפת עגולה ושערה ביצבץ והתפרץ מתחתיה. מראיה היה צעיר ורענן באותה שעה כאילו מלחמה זו חידשה את נעוריה.

“יודעת את”, ענתה ואמרה, “שראיתי איך הפלת לארץ את המטפחת שלך. היש דברים בינך ובין דזשוֹן? אם יש, מוטב שתפילי גם זאת”.

פני הנערה חוורו, ואף על פי כן חייכה.

“אילו היה הדבר כך, אין זו הדרך לאכוף אותי לעשות זאת”. לשמע התשובה הזאת, שנאמרה מתוך אומץ לב, הושיטה לה דזשוּן את ידה.

“מצאת חן בעיני אלא שאיני מחבבת את אביך ומימי לא חיבבתי אותו. הרי אפשר לנו לדבר בגילוי־לב”.

“וכי לשם כך באת הנה, כדי להגיד לי את זאת?”

דזשוּן צחקה. “לא; אני באתי לכאן כדי לראותך אַת”.

“כמה חביב הוא המעשה מלפניך!”

אכן ידעה הנערה לעמוד לעצמה!

“הריני גדולה ממך בשנים פי שנים וחצי”, אמרה דזשוּן, "ואף על פי כן הריני מסכימה לדעתך הסכם גמור. אכן רע ומר הוא כשאין אדם יכול ללכת בדרכו ולעשות את כל מה שלבו רוצה!

הנערה חייכה שוב. “סבורה אני שאת צריכה לספר לי את הדבר”.

איך ילדה זו מתאמצת בעקשנות להשיג את שלה!

“הסוד הזה איננו סודי שלי. ואף על פי כן אנסה לעשות כל מה שביכלתי, משום שסבורה אני כי את ודזשוֹן צריכים לדעת את הדבר. ועתה הנני נפטרת ממך”.

“וכי לא תחכי לביאתו של אבא?”

דזשוּן הנידה ראשה. – “איך אוכל לעבור את הנהר אל העבר השני?”

“הנני להעבירך בסירה”.

“שמעי נא!” אמרה דזשוּן מתוך התעוררות, “לכשתבואי באחד הימים הקרובים ללונדון, סורי אלי. הא לך האדריסה שלי. בערבים מתכנסה אצלי על פי רוב חבורה של צעירים. אלא שאין את נפשי שתגידי לאביך את דבר ביקורך אצלי”.

הנערה נענעה בראשה.

דזשוּּן התבוננה אליה כיצד הוא משייטת את הסירה, והירהרה בלבה: “הריהי טובת־מראה ביותר ומבנה גווה נאה הוא, לא פיללתי כי סומס יזכה לבת נאה כזאת. היא ודזשון היו מצטרפים לצמד נחמד”.

היצר לזווג זיווגים לא פסק מעולם מנפשה של דזשון, אף על פי שלגבי עצמה התנוון ונבל כליל. היא עמדה והתבוננה כיצד פליר משייטת בחזרה; הנערה הניחה את אחד המשוטים כדי לרמז לה בידה ברכת פרידה, ודזשוּן הלכה לדרכה לאטה בין כרי־הדשא ובין הנהר ומכאוב קוסס בלבה. הנעורים נצמדים לנעורים בדרך שילקי־המים רודפים זה אחרי זה ואהבה מחממת את כל קרביהם כחמה. נעוריה של עצמה! ה רבים הימים שעברו מאותו הזמן – שהיא ופיל – – ומאז? לא כלום, – לא נמצא איש כלבבה, כאשר שאלה נפשה. ומתוך כך וויתרה על הכל. ואולם כמה קשה המעצור שעל דרכם של שני היצורים הצעירים הללו, אם באמת הרי הם אוהבים זה את זה, כפי שסבורה הוֹלי – וכמו שחושש אביה, אירין ואפילו סומס גופו. כמה קשה המעצור, כמה עצום השטן שעל דרכם! ובלבה נתעוררה תשוקה לעתיד, רגש של בוז ושל מרי לכל מה שעבר עליה, הלא הוא הרגש המשמש כוח־מניע בחייו של כל אדם החושב שהדבר שהוא מתאווה לו הנהו חשוב מכל מה שאחרים אינם מתאווים. מסביבה שררה דממת־קיץ חמימה, והיא צפתה מעל שפת הנהר אל חבצלות־המים, אל עלי־הערבות ואל הדגים המשוטטים על פני המים, שאפה על קרבה את הריח של העשבים ושל פרחי הכרים והירהרה בלבה מה לה לעשות כדי לכוף את כל אדם להיות מאושר. דזשוֹן ופליר! שני “בני־אווזים־חיגרים” קטנים – שני בני־אווזים ערומים, צהובים, נחמדים ונעימים! חבל עליהם! וודאי אפשר לעשות לטובתם דבר! אי אפשר שיהא אדם רואה את המצב הזה ויחריש! – והיא הלכה לדרכה הלאה והגיעה אל התחנה כולה חמומה וזועפת.

מהיותה נאמנה לשאיפתה לעשות את מעשיה בגלוי ובלי עקיפין, מה שגרם לבני אדם הרבה להתרחק ממנה, פתחה ואמרה באותו הערב לאביה:

“אבא, הלכתי היום לראות את פליר. לדעתי הריהי נערה חמודה ביותר. לא טוב הדבר שאנו נסתיר את ראשינו תחת כנפינו, האין זאת?”

דזשוליון נבעת והעמיד את מי־השעורים ששתה באותה שעה והתחיל מפורר את לחמו.

“אבל הרי את בעצמך עושה זאת”, ענה ואמר, “כלום אינך יודעת בתו של מי היא?”

“וכי לא מן הראוי הוא שהעבר המת יקבר את המתים שלו!”

דזשוליון קם ממקומו.

“יש דברים שאי אפשר לקברם לעולם”.

“אין דעתי מסכימה לזה”, אמרה דזשון. “הדבר הזה עומד לשטן לכל אושר ולכל התקדמות שבעולם. אי אתה מכיר ומבין את דורנו, אבא. הדור הזה אינו מוצא חפץ בדברים בלים שעבר זמנם. משום מה אתה סבור, שנורא יהיה הדבר אם יוודע לדזשוֹן מעשה אמו? מי נותן כיום הזה את דעתו לדברים שכאלה? חוקי הנשואים עדיין לא נשתנו מכפי שהיו בזמן שסומס ואירין לא יכלו להתגרש ואתה היית אנוס להכניס ראשך בעבי הקורה. אנחנו פסענו קדימה, מה שאין כן החוקים. ולפיכך אין איש שועה אליהם. מסורת הנישואים בלי יכולת להיחלץ ממנה אינה אלא מין שיעבוד עבדים; אסור לאדם לשעבד את אדם. הדבר הזה ברור עכשיו לכל אדם. אירין עברה על חוקים כאלה, מה בכך?”

“לא אני הוא האיש אשר יערער על דברים”, אמר דזשוליון; “אבל כל זה אינו ענין לכאן. כאן יש לנו עסק עם רגשות אנושיים”.

“אמנם כן”, קראה דזשון, “עם הרגשות האנושיים של שני היצורים הצעירים”.

“יקירתי”, אמר דזשוליון מתוך התרגזות רכה, “את מדברת הבלים”.

“דברי אינם דברי הבל כלל. אם באמת הם אוהבים זה את זו, משום מה נעשה אותם אומללים בשל העבר?”

“אותו העבר לא התרגש עליך את. אבל הוא התרגש עלי ואני ידעתי אותו, עד כמה שאדם אוהב כמוני עלול לכך – על ידי רגשותיה של אשתי, על ידי עצבי וכוח־הדמיון שלי”.

דזשוּן קמה ממקומה גם היא והתהלכה ללא־מנוחה הלוך ושוב.

“אילו היתה בתו של פיליפ בוזיניי”, פתחה ואמרה פתאום “הייתי מבינה לרוחך. אירין אהבה אותו, אבל את סומס לא אהבה מעולם”.

דזשוליון השמיע קול הברה – מין קול שכפרית איטלקית משמיעה אותו כדי לזרז את פרדה. לבו התחיל דופק בחזקה אבל הוא לא השגיח בזה משום שתקפו עליו רגשותיו.

“מכאן אני רואה עד כמה מועטה הבנתך בענין זה. לא אני ולא דזשוֹן, עד כמה שאני מכיר אותו, לא היו נותנים את דעתם לעבר שהיה בו משל אהבה. ואולם כאן יש לנו עסק עם הגסות של נישואים בלי אהבה. נערה זו הריהי בתו של אדם אשר שיעבד לשעבר את אמו של דזשון כדרך שמשעבדים שפחה כושית. את הרוח־המפלצת הזאת לא תוכלי להבריח, ואל תנסי לעשות זאת, דזשוּן! והרי את דורשת מאתנו לראות בעינינו במנוחה איך דזשון מתחבר עם עצמו ובשרו של אותו האיש אשר שיעבד אליו את אמו של דזשון על כרחה. לא טוב הדבר להאפיל על הענין במליצות גרידה; אני מבקש שיהא הדבר ברור בירור גמור פעם אחת ולעולם. ועתה אסור לי להוסיף ולדבר עוד, שאם אין אשבע נדודים כל הלילה”. ודזשוליון הניח את ידו על לבו והפנה את גבו אל בתו ועמד והביט אל נהר התימזה.

דזשוּן, אשר לא ראתה מימיה קן של צרעות עד שהכניסה את ראשה לתוכו, חרדה חרדה גדולה באמת ובתמים. היא ניגשה אליו והכניסה את זרועה תחת זרועו. היא לא הודתה כלל שהצדק אתו ולא אתה, משום שהודאה כזו התנגדה לטבעה שלה, ואף על פי כן נרעשה עד למעמקי נפשה על ידי העובדה הברורה שהענין הזה נוגע עד נפשו. היא חיככה את לחיה אל שכמו ולא דיברה דבר.

*

לאחר שהעבירה פליר את הקוזינה שלה הגדולה בשנים אל עבר הנהר, לא חזרה מיד אל היבשה, אלא השיטה את סירתה אל בין הקנה והסוף, אל אור החמה. היופי השׁלו שלאחר הצהרים צודד את לבה לשעה קלה, אף על פי שמטבעה לא היתה נגררת ביותר אחר דברים של הזייה ושל פיוט. על פני השדה אשר מעבר לשפת הנהר, ששם נחה הסירה שלה, משך סוס אמוץ את אחת המכונות אשר הפכה הלוך והפוך את השחת שנקצרה בהקדם־זמן. היא התבוננה כאסירת קסם אל העשבים שהשתפכו כמפל־מים למעלה מן האופנים הקלים ומאחוריהם – העשבים נראו כל כך צוננים ורעננים. קול הקישקוש והנקישה של המכונה התלכד עם קול רישרוש הערבות והצפצפות ועם ההגה של יונת־יער והיה לשירת־נהר לאמתה. צמחי־מים התפתלו בסמוך לה בתוך המים הירודים כנחשים צהובים ונלחמו כנגד הזרם; קצת בריחוק מקום ממנה והלאה נראו בהמות מנומרות שעמדו בצל וכישכשו בעצלתיים בזנבותיהן. שעה זו שלאחר הצהרים היתה יפה לחלומות. והיא הוציאה את מכתביו של דזשון – המכתבים האלה לא הכילו מליצות של השתפכות הנפש, אלא הרצאת דברים אשר ראה ואשר עשה; מתוך ההרצאה היו מפעפעים ועולים געגועים שנעמו לנפשה, וכל המכתבים נסתיימו סיום אחד “דזש. המסור לך באהבה”. פליר לא היתה רגשנית, מאווייה היו תמיד ממשיים וברורים; אבל כל מה שהיה בבתם של סומס ואנט מן הפיוט התכנס והתרכז בלי־ספק באותם השבועות של ציפיה מסביב לזכרונותיה על דזשוֹן. כל הזכרונות הללו היו אחים לעשבות השדה ולציצים, לפרחים ולזרם המים. המחשבה עליו היתה עריבה עליה כריח הניחוח אשר ספגה באפה. הכוכבים עוררו בקרבה רגש כאילו היא עומדת אצלו בטבור המפה של הישפאניה; ובבוקר השכם היה נדמה לה כאילו קורי העכביש הטלולים והניצנוץ הערפלי וברק הזוהר המבשר את ביאת היום הנם התגשמותו של דזשוֹן.

בעודנה קוראה את מכתביו של דזשון עברו עליה בהדר־מלכות שני ברבורים לבנים ואחריהם שטו הוולדות שלהם, ששה ברבורים צעירים בשורה אחת עם מידה אחת של מים בין זנבו וראשו של כל אחד מהם – צי שלם של אניות חובלניות אפורות. פליר חזרה והטמינה את המכתבים בכיסה. נטלה שוב את המשוטים בידיה וחתרה אל כבש־החוף. כשעברה דרך הכר שקלה בדעתה אם להגיד לאביה דבר על אודות ביקורה של דזשון. אם הדבר יוודע לו מפי השמש, וודאי ישתומם על אשר לא עשתה זאת. ולא עוד אלא שמתוך שתספר לו על אודות הביקור תמצא לה אפשרות חדשה להציל מפיו את דבר הסיבה שגרמה למריבת המשפחה. ולפיכך יצאה אל המסילה כדי להפגש עמו.

סומס הלך לסייר חלקת אדמה, אשר הרשות המקומית נתכוונה לבנות שם בית מרפא לחולי־ריאות. מהיותו נאמן לאינדיבידואליסמוס שלו המיוחד לו מטבע ברייתו לא נתן את דעתו לענינים המקומיים והסתפק בכך שהיה משלם את המסים שהלכו והתרבו. ואף על פי כן לא יכול להתייחס בשוויון־נפש אל הענין החדש והמסוכן הזה. אותו המקום לא היה רחוק מביתו אלא פחות מחצי המיל. אמנם הוא הסכים הסכמה גמורה שהמדינה רשאית לבער מקרבה את מחלת השחפת, אלא שאותו המקום לא היה כשר לצורך זה. בית המרפא צריך להיבנות במקום אחר, רחוק מזה. ככל הפורסייטים הגמורים סבור היה גם הוא שכל מיני המיחושים של בני אדם אחרים אינם נוגעים אליו נגיעה כל שהיא ושהממשלה צריכה לעשות את שלה בלי לקפח את הזכויות והיתרונות שרכש לו או שקיבל בירושה. פראנסי שהיתה הפוקרנית הכי גדולה שבדורו (אולי חוץ מאותו בר־נש דזשוליון) אמרה אליו פעם אחת בלעג, לפי דרכה: “הגידה לי, סומס, וכי ראית מימיך את שמו של אחד הפורסייטים ברשימה של תורמי נדבות?” אפשר שכדבריה כן הוא, אלא שבית־מרפא יפחית את ערכו של המקום והוא היה מוכן ומזומן לחתום על איגרת־הבקשה שאמרו להגיש בענין זה לרשות. ומתוך החלטה מוצקה זו הלך בחזרה הביתה. והנה ראה את פליר באה לקראתו.

בזמן האחרון התחילה לנהוג בו חיבה במידה יתירה והימים המלאים שלוה ומנוחה שבילה עמה בעונת־קיץ נאה זו גרמו לו נחת רוח והוא חש צעיר ורענן; אנט היתה נוסעת תמיד העירה לצורך ענינים שונים, ומתוך כך היתה פליר מצוייה בחברתו כמעט במידה שביקשה נפשו. באותו הזמן קבע לו מוֹנט הצעיר הרגל לבוא אל ביתו כמעט פעם ביומיים כשהוא רכוב על אופן־המוטור שלו. השבח לאלוהים שאותו הבחור גילח את חצי מברשת־השיניים שעל שפתו ושוב לא היה דומה במראהו לאחד המוקיונים! עליו נוספה אחת הידידות של פליר, שהתארחה בביתו, וצעיר אחד מן השכנים שבסביבה, וכולם נצטרפו לשני זוגות מרקדים, אשר לאחר סעודת־הערב היו מתכנסים באולם ויוצאים במחול לקול הנגינה של פסנתר־אלקטרי, אשר בלי סיוע של אדם ומתוך ברק זוהר מופלא על פני השטח העליון הנאה שלו היה מנגן מאליו את הניגונים של פוקסטרוט. גם אנט היתה מרפרפת לפעמים הנה ושוב בזרועותיו של אחד הצעירים ברב־חן. ופעמים שסומס היה ניגש אל הפתח של חדר האורחים והיה מציץ באולם ומתבונן אל המרקדים ומצפה לחיוך אשר יופיע למראהו על שפתיה של פליר; ואחר היה שב אל הכורסה שלו העומדת אצל הקמין שבחדר־האורחים ומעיין ב“טיימס” או ברשימת התמונות ומחיריהן אשר לאחד האספנים. עיניו המפיקות חרדת־תמיד לא הבחינו בפניה של פליר אף סימן כל שהוא של אותה הקאפריזה שתקפה אותה לשעבר.

כשניגשה אליו בדרך המלאה אבק, הכניס את ידו תחת זרועה.

“נחש נא, אבא, מי באה היום לבקרך? היא לא יכלה להמתין לבואך! חודה־נא מי זאת!”

“איני יודע לחוד חידות”, אמר סומס בנפש חרדה. “הגידי לי איפוא מי הבאה?”

“הקוזינה שלך דזשוּן פורסייט”.

שלא מדעתו לחץ סומס את זרועה. “לשם מה באה זו לכאן?”

“איני יודעת. אבל הרי היא הפרה בכך את המחלוקת, האין זאת?”

“המחלוקת? איזה מחלוקת?”

“זו הקיימת בדמיונך, יקירי”.

סומס השיב את ידו מזרועה. וכי היא מלגלגת עליו, או מנסה להוציא מלבו את הדבר שהיא מתאווה לדעת?

“וודאי באה לבקש ממני שאקנה את אחת התמונות”.

“איני סבורה כך. אפשר שהרגש של קרבת־משפחה הביא אותה לכאן”.

“היא אינה קוזינה גמורה שלי”, מילמן סומס.

“ולא עוד אלא שהיא בתו של שונאך”.

“למה את מכוונת בדבריך אלה?”

“שאני־נא, יקירי; כסבורה הייתי שהוא שונאך”.

“שונאי!” חזר סומס על מלה זו. “המעשה אירע בשכבר הימים וישן הוא. איני יודע מהיכן קיבלת את הידיעות שלך”.

“מאת דזשוּן פורסייט”.

מעין רוח נבואה ניצנצה בלבה אשר אם יחשוב שהיא יודעת את המעשה או שעוד מעט ויוודע לה, יקום ויספר לה בעצמו את הכל.

סומס נבהל, אלא שהיא לא העריכה כל צרכה את מידת הזהירות והסרבנות שלו.

“אם הדבר ידוע לך”, ענה ואמר בקרירות־רוח, “למה את מציקה לי?”

פליר ראתה שהרחיקה ללכת.

“לא נתכוונתי חלילה להציק לך, אבא מחמד נפשי. צדקת, למה לי לדעת יותר? למה לי בכלל לדעת דבר מדברי אותה התעלומה ‘הקטנה’ – La m’enfiche,, כמה שהיה אומר פרוֹספר פרוֹפון?”

“אותו בר־נש!”

אותו בר־נש היה מעולל באותו הקיץ תפקיד חשוב. אם גם סמוי מן העין – שכן נעלם ולא חזר עוד אל ביתו של סומס. מאותו יום ראשון שפליר ראתה אותו מתהלך על כר־הדשא והפנתה אליו את דעתו של אביה, היה סומס מרבה להרהר בו והכל בקשר עם אנט, אף על פי שלא היה לו טעם ונימוק לכך, חוץ מזה שמראיה היה עכשיו נאה מכפי שהיה. החוש של קנין־בעלים המיוחד לו, אשר מימות המלחמה נתמעט קשיו והוא נעשה יותר דק וספוגי, כבש את כל החששות והחשדים שלו במעמקי נפשו. כשם שאדם צופה ומביט אל אחד הנהרים שבאמריקא הזורם בשקט ובנחת וגלוי וידוע לפניו את שבבוץ שלמטה אפשר רבוץ תנין ולועו כבר מושט למעלה ואין להבדיל בינו ובין בול־עץ – כך היה סומס צופה ומביט אל זרם־הנהר אשר לחייו כשהוא חש ומרגיש שלא מדעתו במוֹסייה פרוֹפוֹן, אלא שמנע עצמו מהסתכלות יתירה ולא ראה לפניו בלתי אם את הלוע החשוד של אותו אדם. בתקופת חייו זו לא היה חסר כמעט דבר מכל מה שהיה צריך, והיה מאושר במידה שהטבע המיוחד לו הניח לו להיות מאושר. החושים שלו שקטו ונרגעו; צורך האהבה שלו נסתפק סיפוק גמור על ידי בתו; אוסף־התמונות שלו זכה לפירסום גדול וממנו היה מכניס רווחים גדולים; בריאותו היתה מעולה, חוץ מחישה קלה היה חש לעתים רחוקות בכבדו; והוא לא התחיל אפילו לפנות דעתו למחשבות מציקות על מה שעתיד להתרחש לאחר מיתתו, משום שהיה נוטה לחשוב שלא יתרחש כלום. הוא היה דומה לאחת האפותיקאות הבטוחות שלו בטיחות של זהב, והוא הרגיש הרגשה אינסטינקטיבית אשר אם יגזול מעצמו את הבטיחות הזאת ויבקש לראות דברים שהיכולת בידו להסתלק מלראותם, יעשה מעשה הפכפך שאינו מן המידה. שני העלים הקמוטים אשר בעץ־הוורדים של חייו, הקאפריזה של פליר והלוע הפתוח של מוסייה פרופון, סופם שיתיישרו שוב אם יתן את דעתו אליהם ויטפל בהם בשקידה יתירה.

המקרה המתרחש לפעמים אפילו בחייהם של הפורסייטים המבוטחים ביטוח מעולה מכל תקלה, הזמין הערב לידה של פליר מפתח לגלות על ידו את הסוד הצפון ממנה. אביה ירד אל חדר־האוכל והסב לסעודה בלי מטפחת, ופתאום חש צורך למחוט את חוטמו.

“הנני ללכת להביא לך מטפחת, יקירי” אמרה ורצה למעלה. בתיק המיועד לדבר, ששם חפשה את המטפחת, – תיק ישן נושן של משי שכבר דהה – נמצאו שתי מחלקות, אחת הכילה מטפחות, והשניה היתה רכוסה בכפתור והכילה דבר־מה שטוח וקשה. מתוך תשוקת־דעת ילדותית עמדה פליר ופתחה את המחלקה השניה. היא מצאה שם מסגרת ובה תמונה פוטוגראפית של עצמה בעודה ילדה קטנה, היא הסתכלה בה בתאות־נפש כדרכו של אדם להסתכל בתמונתו של עצמו. התמונה נשמטה הצדה תחת אצבעותיה הרועדות והיא ראתה מאחוריה תמונה פוטוגראפית אחרת. היא הזיזה את הפוטוגראפיה שלה הלאה, ולעיניה נגלו פנים, אשר נדמה לה שהיא מכירה אותם: פניה של אשה צעירה ויפה עד מאוד, שהיתה לבושה שמלת־נשף עשויה לפי מודה ישנה נושנה. היא הניחה שוב על גבה את הפוטוגראפיה של עצמה, נטלה מטפחתה וירדה למטה. ואולם בזמן שירדה מעל המדריגה נזכרה פתאום למי הפנים האלה. אין ספק בדבר – וודאי הוא, שאותה האשה היא אמו של דזשון! הכרה ברורה זו פגעה בה כעין שיתוק, והיא עמדה תחתיה מתגרת המחשבות שהשתערו עליה. אכן אמת הדבר! אביו של דזשון נשא את האשה אשר אביה היה מחזר אחריה וחפץ לשאת אותה. ואפשר שהערים עליו והוציאה מידו. ואולם מתוך חששה שמא תענה בה הכרת פניה שהיא חשה את הסוד הכמוס, מנעה עצמה מלהוסיף ולהגות בענין זה, ניערה את מטפחת־המשי ונכנסה לחדר־האוכל.

“הנה בחרתי את הרכה ביותר, אבא”.

“הם!” אמר סומס, “איני משתמש בה אלא לאחר נזלת, אבל אין דבר!”

באותו הערב צירפה פליר אחת לאחת והדבר נתחוור לה לאמתו כשהעלתה על זכרונה את מבטו של אביה בבית־הממתקים – אותו המבט המשונה שהביע מין יחס של קירבה מוזר ומצונן. וודאי היה אוהב את האשה הזאת אהבה עזה, מאחר ששמר אֶת התמונה הפוטוגראפית שלה כל אותן השנים, אף על פי שאבד אותה. בלי חנות ובדרך ענינית קפצה ועברה מחשבתה אל היחס שלו אל אמה היא. וכי אהב אותה בזמן מן הזמנים אהבה לאמתה? לפי דעתה לא אהב אותה. דזשון היה בנה של אותה האשה שהוא אהב אותה אהבת אמת. והואיל וכך, וודאי שאין לו לדון לחובה את בתו על שאהבה את דזשון; אין לו אלא להתרגל לרעיון הזה ומתוך מחשבה זו הפליטה אנחת־רווחה, שנקלטה לתוך קפלי כסות־הלילה שלה בשעה שלבשה אותה דרך בית־הראש.

 

פרק שלישי: רוּחוֹ שֶׁל דְּזשוֹלִיוֹן הַזָּקֵן    🔗

שני טעמים גרמו לדזשׁוֹלְיוֹן שאמר עם סעודת הבוקר לאשתו: “הבה נלך אל תחרות־הקריקט”.

הוא היה “זקוק” לדבר, אשר ידכא את החרדה ששניהם היו שרויים בה במשך ששים השעות שעברו מאז הביא אליהם דזשון את פליר. וחוץ מזה היה “זקוק” לדבר, אשר יפיג את עינויי המחשבה המנקרת במוחו, שבכל יום ויום הריהו עלול להיפרד מאשתו ומבנו פרידה עולמית.

לפני חמשים וחמש שנה נעשה דזשוליון תלמיד האסכולה שבאיטן, שכן פחז על דזשוליון הזקן יצר לחנך אותו חינוך מעודן ויקר במידה יתירה. ושנה שנה היה מבקר את מגרש הקריקט של “לורדס” עם אביו, אשר נעוריו עברו עליו בשנות העשרים בלי אשר עלה בידו להשתלם כל צרכו במשחק הקריקט. דזשוליון הזקן היה מדבר לפי תומו על חבטות ומדחפות, על חצאיכדורים ועל שלושת רבעי כדורים, ודזשוליון הצעיר, שנחה עליו רוח ההתרברבות והיהירות של הנעורים, היה רועד מפחד שמא יישמעו דברי אביו לאזני הבריות. ואולם רק לגבי הענין החשוב הזה של המשחק בקריקט היתה מצוייה בו קפדנות יתירה. חוץ לדבר זה היה אביו – שהיה מגדל באותו זמן זקן־לחיים – משמש לו סמל של אדם המעלה. אף על פי שאביו גופו לא נתחנך מעולם חינוך מעודן, הרי הגאוה הטבעית ויישוב־הדעת שלו היו מצילים אותו מן התקלות של ההדיוטות. וכמה גדול היה התענוג שהיה מצפה לו לאחר שהשתתף הצורך במכנסיים הריהו דבר שאפילו הורים האוהבים את בניהם אהבה עזה ביותר אינם יכולים לכפור בו. ולפיכך עמד והלך דזשון העירה ביום השני לביאתו, ולאחר שהזמין אצל החייט שברחוב קונדיט־סטריט את כלי־הלבישה הדרושים לו והניח בכך את דעתו של יצרו הטוב, שם את פניו אל סטראטון־סטריט, ששם נמצא הקלוב שלה. אילו מצא אותה עכשיו שם, היה זה מקרה מוצלח ביותר. אף על פי כן התנהל לאטו בלב דופק לאורך בוֹנד־סטריט; הוא הסתכל בדרך הילוכו בכל הצעירים שנזדמנו לקראתו ומצא שהללו יתירים ומעולים ממנו. מלבושיהם הנאים היו הולמים אותם יפה; מראיהם הביע שהם מכירים את ערכם ובוטחים בעצמם; הם היו גדולים לאמתם. ופתאום תקפה עליו הבטחה² שפליר וודאי שכחה אותו. מאחר שבכל אותם השבועות היה כולו מובלע על ידי רגשותיו של עצמו, לא העלה מעולם את האפשרות הזאת על דעתו. הוא הוריד את ראשו וידיו נתכסו לחלוחית של זיעה. פליר, אשר החיוך שלה היה עולם מלא – פליר אשר אין משלה! אכן רגע של פורענות גדולה היה בשבילו אותו הרגע. ואולם דזשון היה מצוי אצל הרעיון הנעלה שאדם חייב לשאת ולסבול את כל מה שמטיל עליו הגורל. ומזויין ברעיון זה, שנתן לו חיזוק, עמד לפני חנות של חפצים עתיקים. אחר הזיז עצמו והלך הלאה, וכשנטה אל קרן הזווית של פיקאדילי נתקל בוֶול דארטי אשר הלך אל הקלוב־איזיום, ששם נבחר זה לא כבר לחבר.

“הלוֹ! עול ימים! לאן הרגלים?”

פני דזשון הסמיקו. “הייתי זה עתה אצל החייט שלי”.

וול הסתכל בו מקדקוד ראשו ועד כף רגלו. “יפה עשית! הריני נכנס לכאן כדי להזמין סיגאריטות, אחר נלך יחד לסעוד משהו את לבנו”.

דזשון נאות והודה לו. אפשר שיוודע לו דבר אודותיה מפיו של וול!

בחנות זו של סוחר־טאבאק, שנכנס לתוכה, יכול היה אדם לראות את מצבה של אנגליה, שהעיק כסיוט על כתבי־העתים ועל אנשי־המדינה שלה, מתוך פרספקטיבה אחרת.

“הנה כי כן הוא, אדוני; אלה הן אותן הסיגאריטות ממש שהייתי רגיל לספק לאביך. הוי, אבי שבשמים! יסטר מונטֶגיוּ דארטי היה אחד הלקוחות שלי מזמן – הניחני להיזכר – מאותה השנה שמלטון זכה במרוץ־שבדֵרבי. הוא היה אחד הלקוחות המעולים שלי”. חיוך קלוש האיר את פניו של סוחר־הטאבאק. “כסבור אני שהיה נוטל שנה שנה מן המין הזה כמאתים בכל שבוע, ומעולם לא היה נוטל ממין אחר. הוא היה אדם חביב ביותר והמציא המון לקוחות. נצטערתי הרבה כשאירע לו אותו האסון. קונים וותיקים שכמותו אין להם תמורה”.

וול חייך. מיתתו של אביו שמשה גמר סיומו של חשבון־חוב, אשר וודאי לא היה בא לידי פרעון זמן יותר ארוך מכל חשבון אחר; והוא הפיח גלגל עשן מתוך אחת הסיגאריטות הכבודות והמנוסות הללו ונדמה לו שבתוך הגלגל הזה הרינו רואה את פניו של אביו השחרחרים, הנאים, הנפוחים מעט ובעלי השפם. כאן, במקל זה לכל הפחות, זכה אביו לתהילה כאדם המעשן מאתים סיגאריטות בשבוע וחשבונותיו עומדים וקיימים ללא־תשלום לעולם ועד! בעיניו של סוחר־טאבאק זה שלו גבור היה! אכן גם זו היתה מעלה טובה כשדאי היה לרשת אותה!

“הריני משלם כסף מזומן. כמה?”

כיון שבנו אתה, אדוני, והנך משלם במזומן – עשרה שילינג וחצי. זכרו של מיסטר מונטגיו דארטי לא יסוף מלבי לעולם, עתים שהיה עומד כאן ומשתעה עמי כחצי שעה. בדור זה שהכל שטופים בבהילות, אי אתה מוצא רבים כמותו. המלחמה קילקלה את המידות, אדוני, – קילקול גדול. רואה אני שגם אתה נטלת חלק בה!"

“לא”, אמר וול כשהוא טופח על ברכו, “מום זה הוטל בי במלחמה הקודמת. סבורני שהציל את חיי. רצונך בסיגאריטה, דזשון?”

דזשון נתבייש ומילמל: “הרי יודע אתה שאיני מעשן” וראה שסוחר־הטאבאק עיווה את שפתיו כאילו רצה לומר: “אב רחום שבשמים!” או “הנה הגיעה השעה שתתחיל לעשן, אדוני!”

“יפה אתה עושה”, אמר וול; “הזיר עצמך מן העישון כל זמן שאתה יכול. ברם לכשיתרגש עליך פגע, שוב לא תוכל עמוד בלעדיו, ובכן הרי זה באמת אותו הטאבאק עצמו?”

“הוא הוא אדוני; אלא שקצת יקר הוא מכפי שהיה, זה הכל. אכן נפלא הוא כוח־העמידה וההתמדה – אשר לאימפריה הבריטית, זה דברי תמיד”.

“שלח לי איפוא מאה לשבוע והגיש לי חשבון בכל חודש. בוא, דזשון”.

דזשון נכנס אל הקלוב־איזיום מתוך רגש של סקרנות. הוא לא היה מימיו באחד הקלובים שבלונדון, להוציא את הקלוב הוטש־פוטש, שהיה אוכל שם לפעמים פת שחרית עם אביו. הקלוב איזיום, שהיה בו מן הנוחות ומפשטות היתירה, לא השתנה, ואי אפשר היה לו להשתנות כל זמן שדזשורזש פורסייט היה חבר הוועד שלו וחריפותו במקצוע האכילה היתה משמשת כמעט הכוח המניע את הוועד הזה. הקלוב קבע תקנה שלא לקבל את העשירים החדשים, שנתעשרו בזמן המלחמה, ודזשורזש פורסייט הוצרך להשתמש בכל כוח ההשפעה שלו כדי להכניס לתוכו את פרוספר פרופון, שהוא המליץ עליו וקילס אותו שהנהו “ספורטסמן מעולה”.

בשעה שוול ודזשון נכנסו בחדר־האוכל מצאו שם את שני אלה יושבים וסועדים את סעודת־הבוקר, ולאות־הרמיזה שרמז להם דזשורזש באצבעו, ניגשו והסבו על שולחנו. עיני וול הפיקו באותה שעה אותו המבט הערמומי המיוחד לו ועל שפתיו ריחף חיוכו אשר קסם בו, ודזשון עצם את שפתיו מתוך רוח חגיגית ומבטו הביע בישנות לוקחת־נפשות. מראהו של שולחן זה שעמד בקרן־זווית היה כולו אומר כבוד וזכות יתירה, כאילו אך אמני־החיים היו סועדים עליו. דזשון היה מכושף מחמת האטמוספירה ההיפנוטית שמסביבו. המלצר דל־הפנים היה משמש את המסובים מתוך יראת־כבוד של אחד הבונים־החפשים. דומה שנשמתו היתה תלויה בשפתיו של דזשורזש, והוא התבונן אל מבטי־עיניו השוקקים מתוך רגשי התמכרות ועקב מתוך אהבה רבה אחר התנועות של כלי־הכסף הכבדים, אשר סימן הקלוב היה טבוע בהם. זרועו הנתונה בשרוול של מדי־שרד וקולו החשאי הבעיתו את דזשון, משום שבאו מאחורי גבו וממעל לכתפו ברב־סוד.

“זקנך הורני פעם אחת פרק בהילכות עישון, הוא היה ידען מובהק בטיב סיגארות!” אמר אליו דזשורזש, ואחר שהפליט מפיו את הדברים האלה שוב לא השגיח בו ולא שעה אליו, לא הוא ולא אמן־החיים השני, ודזשון היה מחזיק להם טובה על כך. הם היו מסיחים על גידול־סוסים ועל מחירם של סוסים, והוא הקשיב בתחילה לשיחתם הקשבה קלושה והיה תמה איך יכול ראשו של אדם להכיל ידיעות מרובות כל כך. הוא לא יכול לגרוע את עיניו מעל פני אמן־החיים השחרחר – דבריו היו שקולים ומעויינים ודיכאו את רוחו דברים כבדים ומשונים ומלאים ליצנות. דזשון היה מהרהר באותה שעה בפרפרים, והנה שמע אותו אומר:

“חבל שאין מיסטר סומס מפנה את לבו לעסקי סוסים”.

“הנח לו לאותו זקן סומס! הריהו ערמומי יותר מדאי!”

דזשון אימץ את כל כוחו שפניו לא יאדימו בשעה שאותו השחרחר הוסיף ואמר:

“בתו הריהי נערה חמודה. מיסטר סומס פורסייט אוחז במקצת במנהגי הדור הישן. הייתי מתאווה לראותו פעם אחת כשהוא משתעשע ושבע עונג”.

דזשורזש עיקם שפתיו בשחוק.

“אל תצטער על כך; אין הוא כל כך עלוב ואומלל כמו שנדמה לפי מראהו. מימיו אינו מראה לבריות שהוא ניהנה מאחד הדברים – שמא יגזלוהו מידו. סומס הזקן! כיון שאדם נשוך פעם אחת הריהו נעשה ירא וחרד ביותר!”

“אם גמרת דזשון”, אמר וול בחפזון, “הבה נלך לשתות קפה”.

“מי אלה השנים?” שאל דזשון על המדריגה. “לא הבינותי כל צרכי –”.

“דזשורזש פורסייט הזקן הריהו קוזין של אביך ושל דודי סומס. הוא מצוי כאן כל ימיו. השני פרופון, הנהו בר־נש מגוחך. כמדומני שהוא כרוך אחרי אשתו של סומס”.

דזשון הציץ בו בבהלה. “אבל הרי נורא הדבר”, ענה ואמר, “כלומר – בשביל פליר”.

“אל תדמה שפליר נותנת את דעתה לדברים כגון אלה; הריהי נערה מודרנית ביותר”.

“אבל הרי זו אמה שלה!”

“עדיין תינוק בן־יומו אתה, דזשון”.

פני דזשון האדימו. “יש אמהות שונות בעולם”, מילמל מתוך כעס.

“אכן צדקת”, אמר וול פתאום; “ואולם הדברים נשתנו מכפי שהיו בזמן שעמדתי בפרק שנותיך אתה. עכשיו תקפה את הבריות רוח של ‘אָכוֹל ושתה כי מחר נמות’. זוהי כוונת הדברים שאמר דזשורזש הזקן על דודי סומס. אלא שהוא אינו רוצה למות מחר”.

דזשון נחפז ואמר: “מה המחלוקת שנפלה בינו לבין אבי?”

“הדבר הזה הוא סוד משפחתי, דזשון. שמע לעצתי ואל תהא חוקר ודורש. מוטב לך שלא תדע זאת. אפשר תשתה ליקור?”

דזשון הניד ראשו.

“שנוא עלי מנהג זה שנוהגים להעלים מאדם את הכל”, ענה ואמר, “ואחר מתלוצצים בו ואומרים עליו שתינוק בן־יומו הוא”.

“טוב איפוא, שאל את הולי. אם היא תסרב להגיד לך, וודאי תאמין שאין זה אלא לטובתך אתה”.

דזשון קם. “עתה עלי ללכת; תודה רבה לך בעד ארוחת הבוקר”.

וול חייך מקצתו מתוך חמלה ומקצתו מתוך בדיחות־דעת. מראה הנער היה נזעם ביותר.

“ובכן נתראה ביום הששי!”

“איני יודע” מילמל דזשון.

והוא לא ידע באמת. קשר של שתיקה הביא אותו לידי יאוש. כבודו נפגע על שנוהגים בו כדרך שנוהגים בילד! ומתוך מורת־רוח חזר וכונן את פעמיו אל סטראטון־סטריט. עליו ללכת אל הקלוב שלה ולברר את התעלומה ויהי מה! וכשבא אל הקלוב ושאל עליה החזירו לו תשובה שמיס פורסייט איננה בקלוב. אפשר שתבוא לאחר מכן. היא רגילה לבוא ביום השני, – אבל אין להגיד בבירור אם תבוא. דזשון אמר שייכנס שוב פעם ופנה והלך אל הגרין־פארק והתנפל ארצה תחת אַחד האילנות. אור השמש הבהיק בכל זהרו ורוח קלילה הניעה את עלי הלבנה הצעיר, שהוא שכב תחתיו. אבל לבו כאב בקרבו. עבי מחשכים עלו והקדירו את אשרו. הוא שמע את שעון־המגדל הגדול של ווסטמינסטר מקיש שלוש, הצליל הזה עורר את רוחו והוא הוציא פיסת־נייר והתחיל רושם עליה דברים בעפרון. הוא כתב בית אחד של שיר ושקל בדעתו את החרוז השני, ופתאום הרגיש שדבר־מה קשה נגע בכתפו – סוכך ירוק. פליר עמדה על גבו!

“אמרו לי בקלוב שהיית שם ושתבוא שנית. שיערתי בלבי שוודאי הלכת לכאן; והנה הנך באמת כאן – כמה נפלא הדבר!”

“הו, פליר! דימיתי ששכחתיני”.

“הלא אמרתי לך, שלא אשכחך!”

דזשון אחז בזרועה.

“אשרי גדול מנשוא! הבה נלך מזה”. הוא כמעט משך אותה בחזקה דרך הפארק הזה, שהיה מסודר ומשוכלל בשקידה יתירה, כדי למצוא מחבוא, ששם יוכלו לשבת יחד בשהם אוחזים זה בידה של זו.

“וכי לא נמצא בינתיים מי שהשליך חכה לצודך?” אמר אליה כשהוא מביט אל עפעפיה היורדים על לחייה.

“נזדמן לפני אידיוט צעיר אחד, אלא שאינו מן המנין”.

דזשון חש בלבו משהו של חמלה לאותו – האידיוט הצעיר.

“יודעת את, אני נפגעתי במכת־חמה; לא גיליתי לך את הדבר במכתבי”.

“האומנם? וכי היה בזה מן האינטרס?”

“לאו. אמי היתה טובה אלי וטיפלה בי כמלאך. ולך לא אירע דבר?”

“לאו. אלא שנדמה לי שגיליתי את ענין המחלוקת שנפלה בין משפחותינו, דזשון”.

לבו התחיל דופק במהירות יתירה.

“כמדומה לי שאבי חפץ לשאת את אמך לאשה, אלא שזכה בה אביך”.

“הוי!”

“נזדמנה לידי תמונה פוטוגראפית שלה שהיתה קבועה במסגרת ומונחת אחורי פוטוגראפיה שלי. דבר המובן מאליו הוא, אשר אם אהב אותה אהבה עזה ביותר, הרי צריך היה המעשה להבעיר את חמתו לאין שיעור, האין זאת?”

דזשון הירהר רגע אחד ואחר אמר: “זאת לא זאת; אם היא אהבה את אבי יותר, לא היה לו מקום להתרעם”.

“אבל שער בנפשך שהיו ארוסים?”

“אילו היו מאורסים, וסופך שנוכחת לדעת שאהבתך אל איש אחר גדולה יותר מאהבתך אלי, הייתי יוצא מדעתי, אבל לא הייתי נוטר לך שנאה”.

“ואני הייתי נוטרת. אל תבגוד בי לעולם, דזשון!”

“אהה אלוהים! לעולם לא אעשה זאת!”

“חוששת אני שאבי לא אהב מעולם את אמי אהבה לאמתה”.

דזשון החריש. הוא נזכר בדבריו של וול ובדבריהם של שני אמני־החיים אשר בקלוב!

“הרי אין אנו יודעים כלום”, הוסיפה ואמרה פליר; “אפשר שהדבר פגע בו פגיעה קשה ביותר. אפשר שהתנהגה עמו שלא כהוגן. יש מעשים כאלה בעולם”.

“אמי אינה עלולה לעשות מעשים כאלה”.

פליר משכה בכתפיה. “חוששת אני שאין אנו יודעים הרבה על אבותינו ואמותינו. אין אנו דנים עליהם אלא לפי התנהגותם עמנו; אבל הרי היה להם עסק עם בריות הרבה קודם שנולדנו. הן שניהם זקנים. תן דעתך לאביך – הרי הוא אב לשלוש משפחות”.

“האין בכל קצווי לונדון הארורה הזאת מקום ששם נוכל להיות לבדנו?” קרא דזשון.

“אין מקום אחר חוץ מאבוטומוביל”.

“אם כן, הבה נשכור לנו אבטומוביל”.

לאחר שעלו על האבטומוביל, פתחה ושאלה פליר פתאום: “וכי נוסע אתה בחזרה אל רובין־היל? נפשי חשקה לראות היכן אתה דר, דזשון. הנני לנה הלילה אצל דודתי, אלא שאוכל לשוב לסעודת־הערב בעוד מועד. מובן מאליו הוא שלא אכנס לביתך”.

דזשון הביט אליה מתוך עליצות נפש.

“רעיון נפלא! אַראֵך את הבית מן החורשה; איש לא יפגשנו. בארבע שעות הולכת לשם רכבת”.

אלוהי הרכוש והקנין והפורסייטים שלו, הגדולים והקטנים, הבטלנים, הפקידים, הסוחרים או משמשי בתי־העסק, כמוהם כבני מעמד הפועלים, עדיין לא גמרו את חק־יומם, את שבע שעות־המעשה שלהם, ומתוך כך זכו שני הפורסייטים בני הדור הרביעי לנסוע לרובין־היל בקרון של המחלקה הראשונה, שהיה כולו ריק, מלא אבק ומחומם מלהט השמש. הם נסעו דמומים, מדושני נחת והחזיקו זה בידה של זו.

כשבאו אל התחנה לא ראו שם איש חוץ מסבלים ושנים שלושה כפריים, אשר דזשון לא היה מכיר אותם, והם פנו והלכו במסלול שבין הגדרות, שריח של אבק ועִזָנית היה נודף שם.

בשביל דזשון, שהיה עכשיו בטוח בה ושוב לא חשש לפרידה ממנה, היתה הליכה זו רבת־קסם ונפלאה הרבה יותר מן הטיול על גבי הגבעות ועל שפת התֶּמְזָה. לבותיהם מלאו אהבה ספוגת־זוהר – נתגלתה לפניהם אותה השעה המזהירה משעות החיים בזמן שכל מלה וכל חיוך וכל נגיעה קלילה, שהנאהבים חולקים זה לזה, דומים לפרפרי־זהב זעירים, אדומים וכחולים, לפרחים וצפרי־רינה – צֶוֶות רבת־אושר בלי שום מחשבה טורדת, צוות שארכה שלושים ושבעה רגעים. הם הגיעו אל החורשה בשעת חליבת הפרות. דזשון לא רצה להוליך אותה עד לחצר הרפתים, אלא עד המקום שמשם יכלה לראות את השדה המוביל אל הגנים ואל הבית שמאחוריהם. הם פנו ונכנסו אל בין עצי־הלגשים וכשנטו אל עקמומית השביל ראו פתאום את אירין יושבת על קורת־עץ ישנה.

יש כל מיני זעזועים בעולם: זעזועים של חוט־השדרה, של העצבים ושל ההרגשה המוסרית; אבל קשה ומתמיד מכולם הריהו הזעזוע הפוגע ברגש של כיבוד־עצמו. כזה היה אותו הזיעזוע שפגע בדזשון בזמן שאמו נזדמנה לפניו בהיסח־הדעת. הוא הכיר פתאום שעשה מעשה שאינו מן הנימוס. אילו הביא לכאן את פליר בגלוי – לא היה בזה מן העבירה! אבל הוא הביא אותה בחשאי ובגניבה! ואף על פי כן למרות רגש הבושה שדיכא את לבו באותה שעה עמד פנים אל פנים כנגד אמו בעזות־רוח, עד כמה שהיה עלול לה מטבעו.

פליר חייכה חיוך שהיה בו משהו משל מרי; פני אמו התמהים נשתנו במהירות ולבשו צורה סתמית ומביעה ידידות. והיא היא אשר פתחה בשיחה ואמרה את הדברים האלה:

“הריני שמחה מאוד לראותך, אכן יפה עשה דזשון שנמלך והביא אותך לכאן”.

“לא היה עם לבבנו לסור אל הבית”, הפליט דזשון מפיו. “לא רציתי אלא להראות לפליר היכן אני דר”.

אמו ענתה ואמרה במנוחה:

“אפשר תסורי אלינו לשתות תה?”

דזשון חש שדבריו אך הבליטו ביותר את הליקוי שבמידת הנימוס שלו, והנה שמע את פליר משיבה ואומרת:

“יישר כוחך; עלי לשוב לסעודת הערב. דזשון נזדמן לפני במקרה ונפשי חשקה ללכת עמו ולראות את בית מגוריו”.

כמה גדולה היתה מידת שליטתה בעצמה!

“טוב הדבר ואף על פי כן עליך לשתות עמנו תה. אנו נשלח אותך אחר כך אל התחנה, בעלי ישמח מאד לראותך”.

המבע של עיני אמו, שנחו עליו רגע אחד, השח את דזשון עד לעפר – הוא ראה עצמו כתולעת נמבזה. אחר קמה והלכה בראש ופליר אחריה. הוא התנהל אחורי שתי הנשים, שסחו באין מעצור ובזריזות על הישפאניה ועל וואנדסוֹן ועל הבית שעל יד התלולית ועל המורד המכוסה עשבים, והיה בעיניו כילד. הוא התבונן אל מבט־הקרב שהפיקו עיניהן בשעה שסקרו זו את זו – שתי הנפשות שהוא אהב יותר מכל בעולם הזה.

הוא ראה את אביו יושב תחת עץ־האלון והיה מיצר למפרע על ירידת ערכו בעיני הדמות השלוה הזאת, בעיני הזקן הצנום והלבוש הדר, שברכיו מורכבות זו על גב זו במנוחה; הוא כבר הרגיש מראש באותה האירוניה החשאית שתהא ניכרת בקולו ובחיוכו.

“הרי זו פליר פורסייט, דזוליון; דזשון הביא אותה כדי להראותה את הבית. הבה נשתה מיד תה – עליה להזדרז כדי להשיג את הרכבת. דזשון יקירי, הגידה למשרתת שתגיש לנו תה והזמין אבטומוביל על ידי הטלפון”.

אכן מוזר היה הדבר בעיניו להשאיר אותה בחברתם לבד, אלא שברגע זה היתה זאת הקטנה שברעות ואין ספק שאמו עשתה זאת בכוונה; ובכן קם ורץ אל הבית. מעכשיו שוב לא יראה את פליר ביחידות – אפילו רגע אחד. והם לא נדברו יחד על דבר פגישה חדשה! כשחזר אל המקום בלווית הנערות המשרתות ומערכת כלי־התה שוב לא ראה בפני המסובים תחת האילן אפילו סימן כל שהוא של מבוכת־נפש; מבוכה זו התרגשה בקרבו הוא, ולא התמעטה אפילו בשל כך עצמו. הם היו מסיחים באותה שעה על ענין התערוכה שבקורק־סטריר.

“אנו הזקנים הנחשלים”, אמר אביו, “מתחבטים לדעת מפני מה אין אנו יכולים להוקיר את חפצי־האמנות החדשים הללו; מן הצורך שאת ודזשון תסבירו לנו את הדבר”.

“משערים שאמנות זו הריהי סאטירית, האין זאת?” אמרה פליר.

הוא ראה את אביו מחייך.

“סאטירית? לא סבור אני שיש בה יותר מסאטירה. ומה דעתך אתה, דזשון?”

“איני יודע”, גמגם דזשון, פני אביו קדרו פתאום.

“נפש הצעירים קצה בנו, באלים ובאידיאלים שלנו. ‘התיזו את ראשיהם’ – הרי הם קוראים – ‘שברו את גילוליהם! הבה נשוב אל – אל לא כלום!’ וחי אלוהים שהם עושים זאת! דזשון הריהו פייטן. וגם הוא ילך בדרכם וירמוס ברגליו את כל מה ששרד ממנו. קנין־בעלים, יופי, רגש – הכל עשן נידף. כיום הזה אסור לאדם שיהא דבר קנוי לו קנין־בעלים – אפילו רגשותיו. כל הקנינים עומדים לשטן על דרכו של – האפס, של לא־כלום”.

דזשון האזין את דברי אביו והיה תמה וכמעט נדהם לשמע הדברים האלה, אשר לבו אמר לו שיש בהם כוונה כמוסה, אלא שלא יכול לעמוד עליה. הרי הוא לא שאף כלל לרמוס דבר ברגלים!

“לא־כלום הריהו האלוהים של היום הזה”, הוסיף ואמר דזשוליון; “אנו חזרנו אל המקום, ששם עמדו הרוסים לפני ששים שנה, בזמן שיצרו את הניהילוסמוס”.

“לא אבא”, קרא דזשון פתאום, “אין אנו מבקשים אלא לחיות, ואין אנו יודעים כיצד, משום שהעבר מעכב בידנו – הנה הכל!”

“בחיי ראשי!” אמר דזשוליון, “דברים עמוקים דברת, דזשון. וכי מלבך אתה יצאו הדברים? העבר! קנינים ישנים, תאוות ישנות והעוללות שלהן. הנה נעשן סיגאריטה”.

דזשון הבחין שאמו הניחה במהירות את ידה על פיה, כאילו לרמוז לו שישתוק, והוא קם והגיש את הסיגאריטות למסובים. לאחר שהאחיז אש בזו של אביו ושל פליר, הדליק סיגאריטה אחת לעצמו. כלום התרגש עליו אותו הפגע, שעליו דבר וול? העשן היה כחול בשעה שלא הפיח אותו דרך האף, ואפור בשעה זאת; ההרגשה שבאפו וההכרה שהוא דומה לשאר הבריות ערבו עליו. הוא שמח שאיש לא אמר אליו: “הנה כי כן התחלת גם אתה לעשן!” הוא חש עצמו פחות צעיר.

פליר הציצה בשעון שלה וקמה. אמו נלוותה אליה והלכה עמה אל הבית. דזשון נשאר לבדו עם אביו והפיח דרך נחירי אפו את עשן הסיגאריטה שלו.

“הוליך אותה אל המרכבה, נערי שלי”, אמר דזשוליון “ולאחר שתסע, אמור לאמך שתחזור אלי”.

דזשון קם והלך. הוא המתין לה במסדרון וליווה אותה אל המרכבה. הוא לא מצא שעת־כושר להגיד לה אפילו מלה אחת וכמעט שלא הספיק אפילו ללחוץ את ידה. והוא היה מצפה כל אותו הערב שיגידו לו דבר. אבל איש לא הגיד לו כלום. כאילו לא אירע דבר. הוא עלה אל חדרו ושכב על משכבו, וראה את בבואתו במראָה שעל שולחן־הקישוט שלו. הוא שתק ולא דיבר וגם הבבואה שלו שתקה ולא דיברה דבר, ואולם מראה שניהם היה דומה באותה שעה כאילו מחשבותיהם עמקו יותר ממה שפה יכול להגיד.

 

פרק רביעי: בִּגְרִין־סְטְרִיט    🔗

לא היה הדבר ברור משום מה נחשד פרוֹסְפֶּר פרוֹפוֹן שאדם מסוכן הוא, אם משום שניסה לתת לוול במתנה את סוסת־מייפלאי, אם על סמך דבריה של פליר, שאמרה עליו, “הריהו דומה למחנה המדיינים – הוא משוטט ומשוטט בלי־חשך מסביב”, אם בשביל השאלה של שטות ששאל את דזשק קארדיגאן “מה תועלת בדבר שישתדל אדם להיות מוכשר ובן־חיל?” או מפני הסיבה הפשוטה ביותר שהיה נכרי או בן חוץ־לארץ, כמו שהיו נוהגים לקרוא לזה עכשיו. וכנגד זה ברור היה שמראיה של אנט היה עכשיו באמת יפה ביותר, ושסומס מכר לו תמונה של גוֹגֶין ואחר קרע את השיק וגרם בכך למוסייה רפופון לאמור לעצמו: “אכן לא קבלתי את התמונה הקטנה שקניתי מאת מיסטר פורסייט”.

ואולם אף על פי שהיה חשוד ביותר בעיני הבריות, עדיין היה מוסיף לבקר לעתים קרובות את הבית הקטן של וויניפרד אשר בגרין־סטריט מתוך טימטום־רגש שהיה בו משל מזג־טוב טבעי ואשר איש לא חשב אותו לתמימות, שכן מלה זו לא היתה מתאימה כל עיקר לגבי אדם כפרוספר פרופון. בעיניה של וויניפרד עדיין היה “אדם משעשע את הלב” והיתה כותבת לו לעתים פיתקאות קטנות לאמור: “בוא אלינו ובלה אתנו נשף עליז” – אי אפשר היה לה להתקיים בלי הפראזות הנהוגות; הן היו בשבילה צורך של חיים.

תעלומה זו שהקיפה אותו, לדעת כל הבריות, היתה יונקת מתוך אותה העובדה שהוא עשה, ראה, שמע, וידע, את הכל ולא מצא בו כלום – ודבר זה היה מדרך הטבע. וויניפרד שהיתה מצוייה תמיד בחברת מרום עם־הארץ, היתה מכירה היטב את הטיפוס האנגלי של הנואש מן החיים. טיפוס זה היה בו משהו מן החשיבות. היה טבוע בחותם מיוחד, ומשום כך היה אדם מוצא בו מקצת ענין וחפץ. אבל אם בא אדם ומכריו שהכל ריק ואין בו כלום, לא לשם התנאות, אלא משום שבאמת הכל ריק ואין בו כלום, וודאי שאין זו מידה אנגלית; וכל מה שאינו אנגלי, מן המוכרח שיהא נחשב מסוכן, אף על פי שאין לראות בו מנהג שאינו מדרך ארץ. השקפה זו היתה דומה לאותה הרוח הקודרת, הקשה, העמומה, המחייכת והאינדפרנטית, שהיתה שרוייה על הבריות לאחר שהמלחמה נסתיימה; דומה היה כאילו שמעו הבריות את הרוח הזאת כשהיא מובעת על ידי שפתים עבות ואדומות הנטויות מעל לזקן קצר ושדייני. בשביל אפיו של אדם אנגלי היתה השקפה זו “קצת חריפה יותר מדאי” – כמו שאמר דזשק קארדיגאן – שכן אם באמת אין דבר שכדאי לאדם להתרגש עליו, הרי עדיין לא בטלו המשחקים מן העולם והללו וודאי כדאיים לכך! אפילו וויניפרד, שהיתה בלבה פורסייטית לאמתה, הרגישה שרוח זו של התייאשות אין בה משום תועלת ומשום כך הריהי מיותרת לגמרה. ולאמתו של דבר הפריז מוסייה פרופון על המדה שהכריז על השקפתו זו הכרזה גלוייה ומפורשה יותר מדאי בארץ שבה נוהגים להליט אמתיות כאלה מתוך נימוס.

לאחר שחזרה פליר בחפזון מרובין־היל ונכנסה לסעודת הערב בחדר־האורחים הקטן של וויניפרד, מצאה שם את מוסייה פרופון כשהוא עומד אצל החלון ומביט אל גרין־סטריט מתוך ארשת־פנים כאילו אין הוא רואה שם כלום. ומיד הסבה פליר את פניה ונעצה את מבטיה בקמין מתוך ארשת־פנים כאילו היא רואה שם אש, אשר באמת לא בערה שם כלל.

מוסייה פרופון סר מעל החלון וניגש אליה. הוא היה לבוש מחלצות ועטה חזייה לבנה ופרח לבן התנוסס באבקת בגדו.

“הנה כי כן, מיס פורסייט”, פתח ואמר, “הריני שמח שמחה רבה לראותך. השלום למיסטר פורסייט? אך היום אמרתי שהייתי מתאווה לראותו פעם אחת כשהוא משתעשע ושבע עונג. הוא סר וזועף”.

“האומנם?” החזירה פליר קצרות.

“אמנם כן, סר וזעף הוא”, חזר מוסייה פרופון על דבריו.

פליר הפנתה את פניה אליו. “האגיד לך”, ענתה ואמרה “מה הדבר העלול להמציא עונג לנפשו?” ואולם המלים “השמועה שאתה נעלמת מזה” מתו ולא עברו את דל שפתיה למראה ארשת פניו. הוא חשף את כל שיניו הלבנות והנאות.

“היום שמעתי בקלוב את פרשת צרתו לשעבר”.

פליר פקחה את עיניה, “למה אתה מכווין?”

מוסיה פרופון הניע את ראשו החלק כאילו להפחית את ערך הדברים שהפליט מפיו.

“אותו המעשה המצער אירע קודם שנולדת”, ענה ואמר. אף על פי שפליר הרגישה בדבר שהוא התחכם להסיח את דעתה מעל החלק שביגונו של אביה שהוא עצמו גרם לו, בכל זאת לא יכלה לעמוד בפני הסערה של סקרנות שזיעזעה את עצביה. “הגידה לי מה ששמעת”.

“למה?” מילמל מוסייה פרופון, “הרי את יודעת את כל זה”.

“וודאי שכך הוא. אלא שאני רוצה לדעת אם לא שמעת דבר שאינו נכון”.

“אשתו הראשונה”, מילמל מוסייה פרופון.

היא כבשה מתחת לשונה את המלים “הרי מימיו לא היה נשוי קודם לכן”, ואמרה: “ובכן מה שמעת עליה?”

“מיסטר דזטרדזש פורסייט סיפר לי שאשתו הראשונה של אביך נישאה לאחר זמן לבן־דודו דזשוליון. כסבור אני שהענין הזה גרם לו קצת עגמת־נפש. ראיתי את בנם – נער נאה הוא!”

פליר נשאה את עיניה. צורתו השֵדיָינית של מוסיה פרופון ניטשטשה וצפה לנגדה. ובכן איפוא זוהי – הסיבה! מתוך אימוץ כוח של גבורה עלה בידה לכוון את מבטיה כלפי אותה הצורה המטושטשה והצפה לפניה. היא לא ידעה אם הרגיש במבוכת נפשה. ובו ברגע נכנסה וויניפרד.

“הו! הנה כבר באתם שניכם! ואני ואימוגן בילינו לאחר הצהריים שעות נעימות מאוד בשוק־הצדקה לטובת העוללים”.

“איזה עוללים?” שאלה פליר שלא מדעתה.

“הנתונים לפיקוחה של החברה ‘מגן התינוקות?’ קניתי שם חפץ נאה ביותר. יצירה ארמינית עתיקה – מלפני המבול. הנני רוצה לשמוע את דעתך על חפץ זה, פרוספר”.

“דודתי”, אמרה פתאום פליר בלחישה.

לשמע צליל־קולה המיוחד של הנערה ניגשה אליה וויניפרד בסמוך לה.

“מה לך? האין שלום לך?”

מוסייה פרופון נסוג אחור וקרב אל החלון, אשר משם לא יכול לשמוע כלום.

“דודתי, הוא – הוא סח לי שאבא כבר היה נשוי פעם אחת. האמת הדבר, שהוא נתגרש מאשתו הראשונה והיא נישאה לאביו של דזשון פורסייט?”

למן היום שהיתה משמשת אם לארבעה דארטים פעוטים לא באה וויניפרד לידי מבוכה קשה כזו שהתרגשה עליה באותה שעה. פניה של בת אחיה היו חיוורים, עיניה קודרות וקולה רועד ושפל עד כדי לחישה.

“אביך לא רצה שהדבר יוודע לך”, אמרה מתוך הטעמה יתירה עד כמה שהיה בכוחה. “מעשים כאלה מתרחשים בעולם. יעצתי לו פעם הרבה לגלות לך את הדבר”.

“אהה!” אמרה פליר ושוב לא הוציאה הגה מפיה, ואולם קריאה זו גרמה לוויניפרד שליטפה את כתפה – כתף מוצקה וקטנה, נחמדה ולבנה! שלא מדעתה היתה מכוונת תמיד מבט של קילוס ושבח לבת־אחיה זו, אשר וודאי מן הצורך היה להשיאה לאיש – אם גם לא לאותו הנער דזשון.

“אנו כבר שכחנו את המעשה הזה לפני הרבה שנים”, אמרה לשם ניחום. “בואי ונסעד את סעודת הערב!”

“לא, דודתי, אין שלום לי כל צרכי. התרשיני לעלות למעלה?”

“ילדתי היקרה!” מילמלה וויניפרד בחמלה, “האומנם נגע הדבר עד לבך? הלא טרם באת בין הבריות כל צרכך! הן אותו הנער עדיין ילד הוא!”

“איזה נער? אך כאב־ראש הוא שתקפני עכשיו ולא יותר. אלא שאיני יכולה לכלכל היום את מראה האיש הזה”.

“טוב, טוב”, אמרה וויניפרד, “עלי למעלה ושכבי על משכבך. אשלח לך מעט בְּרום והנני לדבר עם פרוספֶר פרופון. מה ראה על כך לספר לשון הרע? אלא שעלי להגיד לך שלפי דעתי מוטב שאת יודעת את הדבר”.

פליר חייכה. “אמנם כן”, אמרה וחמקה מן החדר.

היא עלתה על המדריגה וראשה סחרחר, גרונה ניחר ורגש של רוגז ובהלה סער בלבה. בכל ימי חייה לא אירע אפילו פעם אחת שתקף אותה פחד, ולו גם לרגע אחד, שמא לא יעלה בידה להשיג את הדבר שחמד לבה. סערות הנפש שהתרגשו עליה לאחר הצהרים היו קשות למדי ועכשיו נלווה אליהן גילוי זה והכל יחד גרם לה באמת מכאוב־ראש. אין תימה בדבר, שאביה החביא יפה אותה התמונה הפוטוגראפית אחורי התמונה שלה – הוא בוש על שקיים ושמר אותה! אבל כלום אפשר ששנא את אמו של דזשון ואף על פי כן שמר את הפוטוגראפיה שלה? היא לחצה את ידיה אל מצחה והתאמצה לעמוד על מצב הדברים בבירור. וכי היגידו את הדבר לדזשון – וכי ביקורה ברובין־היל הכריח אותם להגיד לו את הדבר, הכל ידעו חוץ – אולי – מדזשון!

היא התהלכה בחדר הנה ושוב, נשכה את שפתיה ושקלה את הכל בדעתה מתוך אימוץ מחשבה. דזשון אהב את אמו, אם הוריו גילו לו את הדבר, מה יעשה? היא לא ידעה זאת. אבל אם לא גילו לו, וכי לא היתה צריכה – וכי לא יכלה לרכוש אותו לעצמה – להינשא לו קודם שידע בדבר? היא פישפשה ברשמים שהעלתה עמה מרובין־היל. פני אמו הפאסיביים – עיניה האפלוליות, שערה הזרוע אבקות־כסף, התאפקותה, החיוך שלה – כל זה בילבל את דעתה; ופני אביו – המפיקים ידידות, הצנומים והלוגלגנים – גם הם בילבלו את דעתה. היא הרגישה הרגשה אינסטינקטיבית שלבם לא יתנם לגלות לו את הדבר אפילו עכשיו, שלבם לא יתנם להכאיב את נפשו – שהרי אין ספק שגדול יהיה מכאוב נפשו כשיֵדַע בדבר!

עליה למנוע את דודתה מלהגיד לאביה שהדבר נודע לה. כל זמן שלא היא ולא דזשון לא נחשדו על כך שהם יודעים את הדבר, עדיין היה סכוי – עדיין יכלה ללכת מתוך חרות בדרכיה שלה ולהשיג את המטרה הקרובה ללבה. ואולם בדידותה הגמורה הכריעה אותה. הכל התקוממו כנגדה – הכל! אכן צדקו דברי דזשון – היא והוא התאוו לחיות והעבר ניצב להם לשטן על דרכם, העבר שהם לא נטלו חלק בו ולא ידעו ולא הבינו אותו. אהה, כמה גדולה החרפה! ופתאום נזכרה בדזשוּן. אפשר שהיא תהיה להם לעזר? כי לאמתו של דבר עשתה עליה דזשון רושם שהיא הוגה רצון לאהבתם ושאין דעתה נוחה מן המעצורים העומדים על דרכם. ואולם אחר כך חלפה אותה מחשבה אינסטינקטיבית: “לא אגלה את הדבר לאדם, אפילו לה. איני עורבת את לבי! דזשון לי יהיה – על כרחם של כולם!”

הביאו לה מרק ואחת התרופות למיחוש ראש, שהיו חביבות על וויניפרד. היא בלעה את שניהם. אחר כך באה וויניפרד בעצמה. פליר אחזה מיד בטכסיסי המלחמה שלה ופתחה ואמרה:

“יודעת את, דודתי, שאין את נפשי שהבריות יהיו סבורים עלי שהנני אוהבת את הנער. הרי כמעט שלא ראיתיו!”

וויניפרד היתה אשה בעלת־נסיון, אבל לא “חריפה”. ומשום כך קיבלה את הדברים האלה מתוך רגש של רווחה גדולה. דבר המובן מאליו הוא שקשה היה לנערה לשמוע את פרשת הסקאנדאל המשפחתי, ולפיכך השתדלה להמתיק את הדברים עד כמה שידה מגעת; והאמת ניתנה להיאמר שהיא היתה מוכשרה לתפקיד זה במידה יתירה, שכן נתחנכה “חינוך מהוגן” על ידי אם בעלת מזג נוח ועל ידי אב, שאסור היה להרגיז את עצביו, וחוץ מזה היתה משמשת שנים מרובות אשה לאדם כמונטֶגיוּ דארטי. ההרצאה שהרצתה את גוף העובדה היתה מעשה־אמנות של טישטוש דברים והמעטת ערכם. היא סיפרה לפליר שאשתו הראשונה של אביה הסכילה לעשות ביותר. מעשה באדם צעיר שעברה עליו עגלה והוא נהרג, והיא עמדה ועזבה את אביה של פליר. עברו שנים רבות וכבר אפשר היה להם להתפשר ולהחזיר את הכל לכמות שהיה, והנה נגררה אחרי הקוזין שלה דזשוליון; שדבר המובן מאליו הוא שאביה של פליר אנוס היה להתגרש ממנה. שוב אין אדם זוכר עתה את המעשה הזה, חוץ מבני המשפחה. ואפשר שהכל היה לטובה; אביה זכה לבת שכמותה, ועל דזשוליון ואירין אומרים שהם חיים חיי אושר ובנם הריהו נער יפה. “וגם מה שוֶול נשא לו לאשה את הולי הריהו גם כן מעין מזור לפצע זה, האין זאת?” ובדברי הניחומים הללו ליטפה וויניפרד את כתפה של בת אחיה והירהרה בשעת מעשה: “אכן, בריה יפה, שמנה וקטנה היא!” ומיד הלכה וחזרה אל פרוספר פרופון, אשר למרות שנכשל בעבירה של גילוי־סוד היה באותו הערב “משעשע” ביותר.

רגעים מספר לאחר יציאתה של דודתה היתה פליר מושפעה מן ההפעלה שהפעיל הברום על גופה ועל רוחה, ואולם אחר כך חזרה אל העלילוּת. דודתה השמיטה את עיקרו של דבר – את פרשת כל הרגשות, השנאה, האהבה וחמת הנטירה של לבבות תאוותנים. היא, אשר לא ידעה את החיים אלא ידיעה מועטה כל כך והאהבה לא נגעה בה אלא בקצה כנפה, הרגישה הרגשה אינסטינקטיבית שהמלים אין להן אלא יחס מועט אל העובדות והרגשות כשם שאין יחס בין המטבע ובין הלחם הנקנה בו. “אוי לאבא העלוב!” הירהרה בלבה. “אוי לי, עלובה! אוי לדזשון העלוב! אבל אחת היא, נפשי דבקה בו ולי יהיה!” בעד החלון של חדרה האפלולי ראתה והנה “אותו האיש” יוצא מן הפתח שלמטה והולך ומתרחק. אם יש יחס בינו ובין אמו – איך ישפיע הדבר על הסיכוי שלה? רור הוא שעל ידי כך יתקשר אליה אביה קשר אמיץ ביותר, וסופו שיראה עצמו אנוס להסכים לכל מה שהיא מבקשת או להשלים במהרה למה שתעשה שלא בידיעתו.

היא נטלה מקצת עפר מתוך עציץ־הפרחים שבחלון וזרקה אותו בכל כוחה אחרי דמות האיש שהלך והתעלם. העפר לא פגע בו, ואולם המעשה הזה הניח את רוחה.

מגרין־סטריט עלתה ובאה נשיבה קלילה של אוויר, אלא שריח של נפט היה נוסף ממנה ולא היתה ערבה כל עיקר.

 

פרק חמישי: עִסְקֵי־פוֹרְסַייטִים גְּמוּרִי    🔗

סומס אשר הלך אל הסיטי בכוונה לסור לאחר זמן אל הבית אשר בגרין־סטריט על מנת להוליך את פליר הביתה, היה מתענה על ידי המחשבות הטרדניות שלו שניקרו במוחו. מאחר שהיה משמש בעסקו שותף בטל, לא היה מבקר עכשיו את הסיטי אלא לעתים רחוקות, ואף על פי כן היה מיוחד לו עדין חדר בלשכה של “קוֹתקוט, קינגסון ופורסייט”, ואף היה לו לבלר ועוזר שלו לצרכי כילכול העסקים המיוחדים לפורסייטים. העסקים הללו נתעוררו זה עתה במקצת – הגיעה שעת־כושר למכירת בתים. וסומס היה ממונה על הנכסים שאינם נדים של אביו ושל דודו רודזשר ובמקצת גם של דודו ניקולאס. ישרותו ופיקחותו היתירה בעסקי ממון עשוהו מעין שליט יחיד במקצוע הנכסים הללו שהפקדו בידו. כיון שנקבעה בלבו דעה מסויימה על אחד העניינים, שוב לא היה צורך לאדם לייגע את מוחו ולקבוע לעצמו דעה משלו על אותו העניין. הוא העביר כליל את האחריות מעל המון הפורסייטים בני הדור השלישי והרביעי, השותפים שלו לאפטרופסות, כגון בני דודיו רודזשר וניקולאס, הקוזינים שלו מצד נשותיהם טוויטמן וספֶנדֶר או בעל אחותו סייסילי, כולם נתנו בו אמון גמור; הוא היה חותם ראשון, וכיון שחתם, עמדו וחתמו גם הם, ואיש לא הפסיד על ידי כך אפילו הפסד של פרוטה. עכשיו היה מצב הענינים מעולה ביותר, וסומס התחיל לחשוב מחשבות שהגיעה השעה להביא עסקים ידועים לידי גמר; לאחר מכן שוב לא יהא לו מה לעשות אלא לחלק את הכנסות האפותיקאות, שהיו בטוחות למדי, בהתאם לתנאי הזמן.

כשיצא מן החלקים ההומים והרותחים ביותר אשר בסיטי ונכנס אל החלק השוקט ביותר שבלונדון, השתקע במחשבות. הממון נתמעט עד מאוד והמידות נעשו פרוצות עד מאוד! וכל זה בא לעולם בעטיה של המלחמה! הבאנקים אינם מלוים והבריות מפירים בכל מקום את החוזות שלהם. בחללו של האוויר היה מורגש דבר ובפני הבריות היה ניכר דבר שרוחו לא היתה נוחה ממנו. דומה שהארץ שטופה כולה במשחקים ובשמיטת־כספים. הוא מצא לו סיפוק־נפש ידוע במחשבה שלא הנכסים שלו ולא הנכסים שהפקדו בידו לא היו משועבדים לאפותיקאות העלולות להיפגע על ידי מקרים מצויים, להוציא את המקרה של טירוף־הדעת כשהממשלה תכריז על שמיטת הריבית של שטרי־הממלכה או תטיל מס על הרכוש. אם היה בעולם דבר, אשר סומס היה מאמין בו, הרי זה “השכל הבריא של העם האנגלי”, ככל אשר קרא למידה זו, – או הכוח לקיים את מצב הדברים אם לא בדרך זו הרי בדרך אחרת. אמנם עשוי היה – כדומה לאביו בשעתו – להגיד שאינו יודע מה ילד יום ומה עתיד להתרחש בעולם, אבל בלבו לא היה מאמין כל עיקר שמאורעות חמורים עתידים לבוא. אילו היה הדבר תלוי בו, לא היה מתרחש כלום, וסוף סוף לא היה אלא אדם אנגלי ככל יתר האנגלים, והיה מחזיק במנוחה שלמה ובקשיות־עורף בכל מה שהיה קנינו שלו, וגלוי וידוע היה לפניו שלא ייפרד ממנו לעולם בלי לקבל תמורתו דבר השקול כנגדו פחות או יותר. דעתו היתה מעויינה ושקולה לגבי ענינים חמריים וקשה היה לסתור את השקפתו על המצב הלאומי הנתון בתוך עולם שיצורי־אדם שרויים בו. הרי, למשל, מצבו של עצמו! הוא היה אדם אמיד. כלום גרם בכך נזק למי שהוא? הוא לא סעד עשר סעודות ביום, הוא לא היה אוכל יותר מאדם עני, ואולי פחות ממנו, הוא לא ביזבז ממון בעבירה, לא שאף אוויר ולא השתמש במים יותר מן החרש או שומר־הסף. אמת הדבר שהקיף עצמו בחפצים נאים, אבל הרי עשייתם של אלה העסיקה בני אדם אחרים, ומי שהוא צריך היה להשתמש בהם. הוא היה קונה תמונות, אבל הרי מן הצורך הוא לסייע את האמנות ולתמוך בה. לאמתו של דבר לא היה אלא צינור עראי, שהממון היה זורם דרכו ויוצר מלאכה לבריות. וכי מה אפשר היה לטעון כנגד זה? בפקודתו ושליחותו שלו היה הממון זורם ביתר מהירות וביתר תועלת מאשר בפקודת הממשלה והמון הפקידים שלה, כבדי־התנועה ובולעי־הממון. ובנוגע לממון שהיה חושך בכל שנה – הרי סכום כיוצא בו לא היה עצור תחת ידו אלא היה חוזר בעולם כשהוא משוקע בניירות־ערך בטוחים או בדברים הגונים ומועילים. אין המדינה משלמת לו משכורת על שהוא מפקח על עסקי הממון שלו ושל אחרים – הוא מתעסק בכל העסקים הללו חנם. זהו עיקר העירעור כנגד הלאמת הרכוש – בני אדם שיש להם קנין־בעלים אינם משתלמים, ואף על פי כן מצוייה בהם שאיפה להאיץ את מחזור הממון. ובמקום שליטתה של הלאמַת הרכוש אנו מוצאים – היפוכו של דבר! הוא הרגיש שבארץ המתענה תת יד פקידים הרי מצבו איתן ובריא כל צרכו.

כשנכנס אל אותו החלק השקט שבלונדון, היה מתרגז בייחוד על ידי המחשבה שהמון טרוסטים וחברות חסרי־יושר מציפים את השוק בסחורות מכל המינים ומעלים באופן מלאכותי את שער הסחורות. כל הנבלים הללו המשתמשים לרעה בשיטה האינדיבידואליסטית, הם הם שגרמו לכל הצרה שבאה לעולם, והוא מצא לו מקצת סיפוק־נפש במחשבה שסופם לבוא לידי תקלה וכל העסק הזה אחריתו תהיה מרה ועתיד הוא להביאם לידי אבדון.

לשכות־הסופרים של “קוֹתקוֹט, קינגסון ופורסייט” היו קבועות בדיוטה התחתונה ובדיוטה הראשונה של בית מצד ימין; וכשעלה סומס אל החדר המיוחד לו, הירהר בלבו: “הגיעה השעה לצבוע את הבית מחדש”.

הליבלר הזקן שלו גראדמאֶן ישב במקום שהיה רגיל לשבת שם תדיר, אצל שולחן־כתיבה גדל־מידות, שמגרות בלא־מספר היו קבועות בו. עוזרו עמד על ידו והושיט לו את החשבון שערך אחד הסרסורים על אודות הפדיון של מכירת הבית אשר בבריינסטון־סקווייר, שעמד על חלקת הקרקע של רודזשר פורסייט. סומס נטל את החשבון ואמר:

“אקציות של וֶנקוֹבר סיטי. המ! השער שלהן ירד היום!”

גראדמֶן הזקן השיב לו בקול חורק ומחניף:

“אמנם כן, אבל הכל ירוד, מיסטר סומס”. העוזר יצא מן החדר.

סומס הניח את התעודה לרוחב על קבוצת ניירות אחרים ותלה את מגבעתו.

“הריני מבקש לעיין בצוואה ובכתובה שלי, גראדמאֶן”.

גראדמן הזקן הרתיע עצמו אל קצה הכסא־המסתובב שלו והוציא שני כתבים מתוך המגירה התחתונה שמשמאל. אחר חזר ויישר את גוו והרים את ראשו השׂב, ופניו אדומים מקושי השׁחייה.

“הנה ההעתקות, אדוני”.

סומס נטל אותן מידו. ופתאום ניצנצה מחשבה בלבו, שאותו גראדמן דומה דמיון גדול לכלב־החצר הזריז והמנומר שהיה מגדל אותו לשעבר באחוזתו. אותו הכלב היה קשור כל הימים בשלשלת עד שיום אחד באה פליר ודרשה בכל תוקף שיתירוהו, ומיד נשך את המבשלת, ולפיכך עמדו והמיתוהו. אם יפַתחו את השלשלת של גראדמן ויתירוהו, הישוך גם הוא את המבשלת?

סומס גרש מלבו את רעיון־הרוח הזה ופרש את הכתובה שלו. הוא לא הציץ בה זה שמונה־עשרה שנה, מיום ששינה את הצואה שלו, לאחר מיתתו של אביו ולידתה של פליר. הוא רצה לראות אם כתובות שם המלים “During coverture” (כל זמן שהיא נתונה ברשות בעלה). אמנם כן, המלים הללו היו כתובות שם – בטוי משונה ואפשר שהוא שאול מלשונם של מגדליי סוסים! ריבית מחמישה־עשר אלף לירות (שהיה משלם לה בלי נכוי מס הכנסה) כל זמן שתהיה אשתו, ולאחר מכן בזמן אלמנותה “dum casta” (כל זמן שתהיי נוהגת בצניעות) – מלים עתיקות וקשות ביותר, שהוכנסו לתוך הכתובה כדי שיהיה מובטח שאמה של פליר תלך בדרך הישר. הצוואה שלו העלתה את המכסה הזאת עד כדי אלף לירות לשנה על פי אותם התנאים עצמם. הכל כתיקונו! הוא החזיר את ההעתקות לגראדמן. הלז נטל אותן בלי להרים את עיניו, סובב את כסאו, הניח בחזרה את הניירות במגירה והוסיף לחשב את החשבונות שלו.

“גראדמן! אין רוחי נוחה ממצב המדינה! יש המון בני אדם החסרים את השכל הישר. הייתי רוצה למצוא דרך להבטיח את מיס פליר מכל פורענות שלא תבוא”.

גראדמן כתב על הסופג שלו את המספר 2 וענה ואמר “אמ־נם כ־ן; רוח רעה שולטת בעולם”.

“נשער שאותה מפלגת־הפועלים תגיע לידי שלטון או שיארע דבר רע מזה! הבריות הללו שדעות קבועות במוחן הרי הם סכנה לעולם. הבט וראה מה שנעשה באירלאנדיה!”

“אח!” הפליט גראדמן.

“כסבור אני שאם אפסוק לה מיד סכום ידוע ואני אשאיר לעצמי לכל ימי חיי את טובת־ההנאה מן הפירות, שוב לא יוכלו לקחת ממני אלא את הריבית, אם לא יגיעו לידי כך לשנות את החוק”.

גראדמן הניד את ראשו וחייך.

“אח!” ענה ואמר, “את זא־ת לא יעשו!”

“איני יודע”, מילמל סומס; “איני מאמין להם”.

“בין כך ובין כך אין מס הירושה חל על הרכוש אם המוריש מת במשך שתי השנים הראשונות לאחר שהעביר את הנחלה לבניו”.

סומס עיקם את חטמו. שתי שנים! הרי לא היה עכשיו אלא בן ששים וחמש!

“לא על זה אני דן. העלה על הנייר את הטופס של שטר מתנה, שעל פיהו עוברים כל הנכסים שלי לילדיה של מיס פליר חלק כחלק על מנת שאיהנה מפירותיהם כל ימי חיי ואחר תיהנה מהם היא; והוסיף תנאי, אשר אם יתרחש דבר שיפקיע ממנה את הפירות, יעברו הפירות הללו אל האפיסטרופסים על מנת שישתמשו בהם לטובתה, לפי ראות עיניהם”.

גראדמן התריס כנגדו; “הפרזת על המידה יותר מדאי בפרק־שנותיך זה, אדוני; הרי אתה מקפח בכך את הפיקוח שלך”.

“אין זה אלא עסקי שלי”, אמר סומס קשה.

גראדמן כתב על פיסת נייר: “פירות הנכסים – הפקעת הפירות – לפי ראות עיניהם…” ואחר ענה ואמר:

“מי ומי יהיו האפיטרופסים? נה קינגסון הצעיר. הרינו בחור הגון שדעתו מיושבת עליו”.

“הן, הוא יכול להיות אחד מהם. אני צריך לשלושה. בין הפורסייטים שוב אין אדם שיכולתי להזמינו לצורך זה”.

“אפשר מיסטר ניקולאס הצעיר?”

“הלז לא המציא את אבק־השריפה”.

חיוך ביצבץ ועלה על פניו של גראדמן, שהיו שמנים מהמון הקציצות של בשר־איל שאכל בימי חייו, חיוכו של אדם שכל היום הריהו יושב.

“אין לצפות שיהא עושה נפלאות כאלה בפרק שנותיו, מיסטר סומס”.

“משום מה? בן כמה הוא? בן ארבעים?”

“ה־ן, עדיין בחור צעיר הוא למדי”.

“טוב איפוא, כתוב את שמו! אבל אני זקוק לאדם שיהא לו אינטרס אישי בענין זה, איני יודע אדם כזה”.

“ומה דעתך על מיסטר וואליריוס, שחזר עתה לארץ?”

“וול דארטי? בנו של אותו האיש?”

“אבל הרי כבר עברו שבע שנים מאז מת אביו – –”.

“לאו”, אמר סומס. “אין דעתי נוחה מהתחברות זו”. הוא קם ופתאום ענה ואמר גראדמן:

“אבל אם יטילו מס על הרכוש, הרי יוכלו לחייב גם את האפיטרופסים להעלות את המס. והואיל וכך, לא תועיל כלום. אילו הייתי אני תחתיך, הייתי שוקל את הדבר בדעתי”.

“אכן צדקת”, אמר סומס. “את זאת אעשה. ומה עשית בענין הבית אשר בוויר־סטריט, הצפוי לסכנה של מפולת?”

“עדיין לא עשיתי כלום. הדיירה הריהי זקנה ביותר. היא וודאי תסרב לפנות את הדירה לעת זקנתה”.

“איני יודע. רוח הרוגז והמרי תקפה עכשיו את כל אדם”.

“אבל אני רואה את מצב הדברים ראייה ברורה ביותר. אותה אשה הריהי בת שמונים ואחת”.

“נסה את הדבר”, אמר סומס, “ודע מה שתשיב לך, והיך ענינו של מיטר טימותי? האם הכל מוכן ומסודר למקרה של – –”.

“כבר ערכתי את רשימת כל החפצים שבביתו; מחיר התמונות וכלי־הבית נאמד כל צרכו ואנו יודעים מה הנכיונות שעלינו לנכות מן המחיר. ואף על פי כן יכאב לבי אם יסתלק מאתנו. ריבונו של עולם! מה רבים הימים מאז ראיתי את מיסטר טמותי בפעם הראשונה!”

“אין אדם יכול לחיות לעולם”, אמר סומס כשהוא מוריד את מגבעתו מעל הקולב.

“לא־ו”, אמר גראדמן, “ואף על פי כן חבל עליו – האחרון לזקני המשפחה! האזקיק עצמי שוב לענין הרעש אשר באוֹלד קוֹמפטן־סטריט? אותן תיבות־הנגינה – דברים מגונים הן”.

“עשה זאת.. עלי ללכת לקחת את מיס פליר ולהשיג את הרכבת היוצאת בארבע שעות. היה שלום, גראדמן”.

“היה שלום, מיסטר סומס. הנני מקווה כי מיס פליר – –”.

“שלום לה כל צרכה, אלא שהיא מרבה לשוטט יותר מדאי”.

“הנה כי כ־ן”, אמר גראדמן בקול חורק; “צעירה היא”.

סומס יצא כשהוא הרהר בלבו: “גראדמן הזקן! אילו היה צעיר יותר, הייתי ממנה אותו אפיטרופוס, אין אדם כמותו שיכולתי לסמוך עליו שהענין יהיה קרוב ללבו קירבה של ממש”.

כשיצא מתחום השממון שבחלק השקט שבלונדון, התחיל מהרהר פתאום: “during cuverture!” מפני מה אין משלחים מכאן בני אדם כאותו פרופוֹן, תחת לשלח פועלים גרמנים העובדים עבודה קשה?" והיה תמה על החרדה העמוקה שמחשבה בלתי פאטריוטית כזו הטילה בנפשו. אבל המחשבה הזאת נתקעה בלבו והוא לא יכול לסלקה. כך גורלו של אדם שאין לו אף רגע אחד מנוחה של ממש. כל דבר אינו כפשוטו אלא כרוך בדבר אחר! והוא הוסיף ללכת לדרכו אל גרין־סטריט.

שתי השעות לאחר מכן, על פי השעון שלו, עמד תומס גראדמן מעל הכסא המסתובב שלו, סגר את המגירה האחרונה שבשולחן־הכתיבה שלו, תחב לתוך כיס החזייה שלו צרור־מפתחות גדול כל כך שבלט כחטוטרת באותו הצד שלו ששם נמצא כבדו, ניקה בשרוול את הצילינדר הישן שלו, נטל את הסוכך שלו וירד למטה. הוא היה אדם בעל־בשר וגוץ; גופו המסורבל היה מכונס בתוך סורדוט ישן המכופתר בלחץ, והוא אחז דרכו אל השוק קוֹוֶנט־גארדן. מימיו לא חשך עצמו מן הטיול הזה שהיה מטייל יום יום אל הרכבת התחתית ההולכת להַייגייט; וחזיון יקר היה שלא התעסק בדרך הליכתו במשא ומתן של קניית ירקות ופירות. דורות נוצצו ונבלו, צורות המגבעות נשתנו, מלחמות התרגשו בעולם וסופן שנסתיימו ופורסייטים נפטרו מן העולם, ואולם תומס הארדמן הנאמן והשב היה מוסיף לטייל את טיול יומו וקונה את הירקות לצרכי סעודתו יום יום. העתים נשתנו מכפי שהיו; בנו איבד את רגלו, ושוב לא נתנו לו את הסלים הקלועים, הקטנים והנאים לשאת בהם את הירקות, ומסילות־הברזל התחתיות הללו היו נוחות עד מאוד – ואסור לו להתאונן: לפי שנותיו היה בריא כל צרכו, ולאחר עבודה של חמישים וארבע שנים בעסקי משפטים היה מקבל שמונה מאות לירות לשנה, אלא שבזמן האחרון התגנבה חרדה ללבו, משום שההכנסה הזאת נצטרפה ברובה מדמי המגבית של שכר דירות, ובשל התמורות ההולכות ונעשות בנכסיהם של הפורסייטים בא לידי חששה שהמקור הזה הולך ויבש, בה בשעה שמחיר צרכי אוכל עדיין גבוה היה ביותר; אבל לא טוב לאדם להיות דואג וחרד – “האל הרחמן ברא את כולנו” פתגם זה שגור היה תמיד בפיו; ואף על פי כן נראה שפקעה אמונתם של הבריות באחוזת בתים בלונדון העיר – אין הוא יודע מה היו אומרים מיסטר רודזשר ומיסטר דזשמס אילו יכלו לראות כמה ירוד הוא מחיר הבתים הנמכרים; אבל מיסטר סומס – הוא היה מיצר ודואג; ואולם בריאותו נשתמרה יפה – ומיס פליר היתה ברייה קטנה וחמודה – האמת ניתנה להיאמר; עליה להנשא לאיש; אבל המון בני־אדם מסתלקים כיום הזה להקים זרע – והוא הוליד את בנו הראשון בהיותו בן עשרים ושתים; ומיסטר דזשוליון נשא לו אשה בעודו שוהה בקמברידזש, ובאותה השנה עצמה נולדה לו בת. הוי אב רחמן! הדבר היה בשנת 1869, ימים רבים קודם שמיסטר דזשוליון הזקן – מומחה גדול בעסקי אחוזות בתים – נטל בחזרה את הצוואה שלו מידו של מיסטר דזשמס – אמנם כן! באותם הימים היו בני אדם קונים בתים על ימין ועל שמאל ועדיין לא באו לעולם אותם מַדֵי־החאקי והבריות לא התנפלו איש על רעהו; וקישואים נקנו במחיר שני פנסים. ומחיר האבטיח – אהה, אותם האבטיחים מימי קדם, אשר לזכרם מתמלא הפה ריר! הן חמישים שנה מאז נכנס לשמש בלשכת־הסופרים של מיסטר דזשמס, ומיסטר דזשמס אמר אליו אז: “הנה כי כן, גראדמן, עדיין פירחח אתה – השתדל והוה שקוד וקודם שתספיק להעלות את הדבר על דעתך כבר תשתכר חמש מאות לירות לשנה”. וכך היה; הוא ירא את אלוהים ועבד את הפורסייטים והיה אוכל בערבים סעודה של ירקות, ומתוך ההירהורים הללו נכנס אל המעלית של מסילת־הברזל התחתית כשהוא טעון את צרור־הירקות שלו המעוטף בנייר צהוב, ונשתלשל וירד לתוך מעמקי האדמה.

 

פרק ששי: חַיָיו הַפְּרָטִיים שֶל סוֹמְס    🔗

כשבא סומס אל הבית אשר בגרין־סטריט, הוגד לו כי פליר איננה וכי היה תבלה כל הערב מחוץ לבית, שכן החליטה לשהות עוד לילה אחד בלונדון. הוא יצא בפחי־נפש ונסע במרכבה אל התחנה והשיג את הרכבת שלו.

הוא הגיע אל ביתו סמוך לשש שעות. האויר היה מחניק, יתושים עקצו ושואה היתה ממשמשת ובאה. הוא נטל את המכתבים שנתקבלו ועלה אל חדר־הלבישה כדי לנקות עצמו מאבקה של לונדון.

הפוסטה שנתקבלה היתה דלה: שובר אחד, חשבון מַקָחות של פליר; הודעה על דבר תערוכה של מעשי־גילוף ומכתב אחד שפתח במלים:

"אדוני,

"הנני רואה חובה לעצמי – – "

וודאי הרי זו בקשת נדבה או מכתב לא נעים אחר ממין זה, הוא הביט מיד אל החתימה. אין שום חתימה! הוא הפך מתוך פיקפוק את הגליון ובדק את כל מקצועותיו. מאחר שלא היה עסקן ציבורי, לא קיבל סומס מימיו מכתב אנונימי, ומשום כך היתה השאיפה הראשונה שלו לקרוע את המכתב, כדבר מסוכן; ואולם מיד נמלך והחליט לקרוא אותו, שמא הוא מסוכן ביותר.

"אדוני,

"הנני רואה חובה לעצמי להודיעך, אף על פי שהענין אינו נוגע אלי כלל, שאשתך מתעלסת עם נכרי – – "

כשהגיע סומס למלה זו הפסיק שלא מדעתו את הקריאה ובחן את חותם־הדואר. אולם הכתובות של בית הדואר היתה טרופה ומטושטשה ואי אפשר היה לו לעמוד עליה. הוא הוסיף לקרוא את המכתב:

"כל הנכרים הללו שווים זה לזה. ילכו כולם לאבדון! ואותו הנכרי נפגש עם אשתך פעמיים בשבוע. הדבר גלוי וידוע לפני מפי הראייה של עצמי – ולבי יתחמץ בקרבי לראות היך מרמים אדם אנגלי. פקח עיניך והשגיח בעצמך וראה תראה אם אמת דברתי. לא הייתי נזקק לענין הזה, לולא היה אותו האיש אחד הנכרים המנוולים.

דורש טובתך".

סומס הפיל את המכתב מידו מתוך אותו הרגש שהיה תוקף אותו אילו נכנס לחדר משכבו ומצא אותו מלא מַקָקים שחורים. מעשה השפלות שבהעלמת שם הכותב השרה על הרגע הזה רוח של נַבלות מבהילה. והרע שבדבר היה שאותו צל החשד היה חבוי במעמקי נפשו למן אותו הערב של היום הראשון בשעה שפליר כיוונה את דעתו אל פרופסר פרופון, שהיה מתהלך על כר־הדשא, ואמרה עליו שהוא “חתול מתגנב!” וכי לא הצל הזה הוא הוא שגרם לו היום לשוב ולבדוק את צוואתו ואת הכתובה שלו? ועכשיו הנה בא הבריון האנונימי הזה ושלא מתוך בצע אלא מתוך רגש־המשטימה שלו לגברים עמד וחיטט את המעשה מתוך מחשכי המסתרים, אשר הוא, סומס, היה מקווה ומתאווה שיהא חבוי שם. אוי ואבוי לו שכך עלתה לו לקבל לעת זקנתו ידיעות כאלה על אמא של פליר! הוא הרים את המכתב מעל שטיח וקרע אותו באמצע, ואולם אחר כך, כשהמכתב שוב לא היה מחובר אלא על ידי הקמט שמאחור, מנע עצמו לקרעו לגזרים וחזר וקרא אותו שוב פעם. ברגע זה בא לידי ההחלטה המכרעת ביותר שהחליט בימי חייו. הוא לא יניח שיביאוהו שוב פעם ליד סקאנדאל! לאו! מה שלא יחרוץ לעשות בענין זה – והדבר היה טעון שיקול־הדעת מרובה וראיית הנולד – אבל את האחת הוא יודע; הוא לא יעשה כלום שיהא בו כדי להעליב את פליר. ולאחר שהחליט החלטה זו, שבה נפשו למנוחתה והוא רחץ את ידיו. בשעה שניגב אותן, רעדו. אמנם כן, אין חפצו בסקאנדאל, ואף על פי כן מוטל עליו לעשות מעשה כדי לשים קץ לדבר כזה! הוא נכנס בחדר אשתו ועמד והביט מסביב. המחשבה לחפש שם דבר אשר יוכל להוכיח את אשמתה ויתן לו את הזכות לאיים עליה, לא עלתה אפילו עתה על דעתו. וודאי אין בחדר כלום – היא היתה אשה מעשית מדאי. ואת המחשבה לעקוב אחריה דחה מלפניו קודם שהספיק לעיין בה – הוא עדיין זכר יפה את הנסיון שנתנסה בזה לשעבר. לאו! לא היתה בידו שום הוכחה חוץ מן המכתב הקרוע הזה של בריון אנוֹנימי_, א­שר התערבותו החצופה בעניני חייו הפרטים הרגיזה אותו עד מאוד. אמנם מאוס היה עליו להשתמש במכתב זה, ואף על פי כן אפשר שיהא אנוס לכך. אשריהו שפליר אינה עכשיו בבית! דפיקה על גבי הדלת הפסיקה את הירהוריו המכאיבים.

“מיסטר מיכאל מונט עומד בחדר־האורחים, אדוני. רצונך לראותו?”

“לא”, אמר סומס; “הן, הנני לרדת אליו”.

טוב שנזדמן לפניו דבר־מה להעסיק את דעתו לרגעים מספר!

מיכאל מונט, שהיה לבוש תלבושת של פלאניל, עמד על המרפסת ועישן סיגאריטה. כשראה את סומס הולך ומתקרב אליו, השליך את הסיגאריטה והעביר את ידו על שערות ראשו.

הרגש של סומס לגבי הצעיר הזה היה משונה. אין ספק בדבר שלפי הדיעות שהיו מקובלות לשעבר, היה בחור פוחז וחסר הרגשת אחריות, ואף על פי כן קנה במידה ידועה את לבו על ידי מידתו.

“בוא החדרה”, אמר אליו; “כבר שתית תה?”

מונט נכנס החדרה.

“כסבור הייתי שפליר כבר חזרה, אדוני; אלא שהנני שמח, שאיננה. גופו של דבר הוא שנפשי דבקה בה לאהבה, ואהבתי עזה ואיומה כל כך שראיתי צורך לעצמי להגיד לך את הדבר. אמנם מנהג ישן הוא לבוא תחילה אל אבי הנערה ולגלות לו את דבר האהבה, אבל סבור אני שתסלח לי שהנני מתנהג כך. דיברתי עם אבא שלי והוא אמר לי שאם אבנה לי בית הריהו מוכן לעזרני. הוא מוטה רצון לרעיון זה. סיפרתי לו על תמונת גוייה שלך”.

“הוא נוטה רצון?” אמר סומס בקרירות יתירה.

“הן, אדוני; ואתה?”

סומס חייך חיוך קלוש.

“הוה יודע, אדוני”, פתח ואמר מונט מחדש כשהוא מגולל בידיו את מגבעת־הקש שלו, וכששערות ראשו, אזניו וגבות עיניו נראו כאילו נזדקפו מרוב התרגשות, “שכיון שאדם השתתף במלחמה, שוב אי אפשר לו שלא יהא נמהר”.

“לשאת אשה ואחר להיפרד ממנה”, אמר סומס לאטו.

“אין נפרדים מאשה כפליר, אדוני. דמה בנפשך, אילו היית אתה במקומי!”

סומס כיעכע. אכן דרך־ההשתדכות שלו היתה באמת בסופה וסערה!

“פליר עדיין צעירה יותר מדאי”, ענה ואמר.

“אח, לא, אדוני! כיום הזה כולנו זקנים ביותר. וכנגד זה נראה לי אבא שלי כעולל גמור; כלי־המחשבה שלו לא נשתנה אף כחוט השערה. ואולם הוא הנהו ‘בארונֶיט’ ודבר זה מעכב בידו מלהשתנות”.

“בארונֶיט” חזר סומס על מלה זו, “מה פירושו של דבר?”

“הרי זה בארוֹנֶיט, אדוני. יבוא יום ואהיה בארוניט. אבל סופי להבליג על פורענות זו”.

“ובכן לך הביתה והבליג גם על הדבר הזה”.

מונט הצעיר ענה ואמר בתחנונים: “אהה, אל־נא אדוני! עלי לשוטט ולהתהלך כאן, ואם לא אעשה זאת, לא יהא לי אף סיכוי כל שהוא. הנני מקווה שלא תעכב בידה של פליר מלעשות מה שלבה חפץ. הגברת נאותה לי”.

“האומנם?” אמר סומס בקרירות.

“הרי לא תתנגד לי, אדוני, האין זאת?” והבחור הצעיר הביט אליו בתוגה רבה כל כך, שסומס לא יכול להתאפק וחייך.

“הרשות בידך לחשוב עצמך זקן ביותר”. ענה ואמר; “אבל בעיני אני הנך נראה צעיר עד מאוד. להיות פורץ ומפיח דברים בבהילות אין זה סימן של בגרות”.

“אכן צדקת, אדוני. הריני מסכים לדבריך בנוגע לגילי. אבל כדי להוכיח לך שמחשבתי בענין זה הריהי חמורה ביותר, עלי להגיד לך שתקעתי עצמי בעסק”.

“הריני שמח לשמוע זאת”.

“נעשיתי שותף למוציא לאור; הזקן שלי נותן את הממון לכך”.

סומס הניח את ידו על פיו – כמעט שלא הפליט ואמר: “יהי אלוהים בעזרו של המוציא לאור!” עיניו האפורות בחנו את הבחור הנרעש.

“אינך רע בעיני, מיסטר מונט, אבל פליר הריהי בשבילי הכל. הכל – אתה מבין זאת?”

“הן, אדוני, הריני יודע זאת; אבל גם בשבילי הריהי הכל”.

“אפשר. בין כך ובין כך הנני שמח שהגדת לי את הדבר. ועכשיו שוב אין לנו מה לדבר בענין זה”.

“הריני יודע, אדוני, שהדבר תלוי בה עוד ימים רבים”.

“וכפי שאני מקווה יהא הדבר תלוי בה עוד ימים רבים”.

“ובכן אינך מעודד את רוחי”, אמר מונט פתאום.

“לאו”, ענה ואמר סומס, “נסיוני בחיים אינו מרשה לי להיות להוט לזווג זיווגים בחפזון. ליל מנוחה, מיסטר מונט. לא אודיע לפליר את הדבר שהגדת לי”.

“אהה!” מילמל מונט בנפש עגומה: “הנני נכון לרוצץ את גולגלתי מרוב געגועים עליה. הדבר גלוי וידוע לה יפה”.

“הריני משער זאת”. וסומס הושיט לו את ידו. לחיצת־יד מתוך פיזור־נפש, אנחה עמוקה, ומיד לאחר מכן עלה באזניו של סומס קול המונו ושאונו של המוטוציקלֵט אשר לאותו הצעיר והוא חזה בדמיונו תמרות אבק ועצמות שבורות ומרוסקות.

“הנה כי כן הוא הדור הצעיר!” הירהר בלבו בכובד־ראש ויצא אל כר־הדשא. הגננים קצרוהו זה לא כבר וריח של דשאים קצורים עדיין היה נודף – האוויר שלפני השואה השפיל את כל הריחות סמוך לקרקע. מראה השמים היו ארגוָוני – הצפצפות היו שחורות. שתים או שלוש סירות עברו על פני הנהר בחפזון; וודאי ביקשו להן מקלט מפני הסערה הבאה. “שלושה ימים מזג־אויר נאה”, הירהר סומס לבו, “ואחריהם באה סערה!” היכן היא אַנֶט? וודאי עם אותו בר־נש – שהרי אשה צעירה היא! המחשבה הזאת הדהימה אותו במידת הוויתור והנדיבות המשונה שבה והוא נכנס אל סוכת־הקיץ וישב שם. עובדה היא – הוא הודה בזה בעצמו – שפליר היתה יקרה לו הרבה, תחת אשר אשתו לא היה לה אלא אך מועט בעיניו – ערך מועט עד מאוד; היא היתה אשה פראנצית – ומעולם לא היתה משמשת לו אלא שגל בלבד, ועכשיו נעשה מצונן לגבי דברים כאלה. אכן משונה היה הדבר שאדם כסומס, אשר מטבע ברייתו היה נוטה להסתפקות ולחיים של בטיחות, עלול היה לתלות את כל רגשותיו על יתד אחת. מתחילה אירין – ועכשיו פליר. הוא הכיר זאת הכרה מטושטשה בשבתו בסוכה; הוא הכיר את כל הסכנה שבדבר. פעם אחת הביאו הדבר לידי הרס וסקאנדאל, ועכשיו – שם בו את תקוותו שיביא לו רווח והצלה! הוא היה כרוך כל כך אחרי פליר, שנחרצה היתה מלפניו למנוע את עצמו מסקאנדאל חדש. אילו נפל בידו אותו כותב־המכתב המתעלם, היה מלמד אותו שלא להתערב בענינים שאינם שלו ושלא להטיל רפש לתוך קרקעיתם של מים, אשר הוא נכסף שיהיו קופאים ודוממים… הבהיק ברק במרחקים, רעם נהם נהמה חשאית וטיפות־גשם גסות התחילו מנטפות על גג התבן שמעל לראשו. הוא לא שעה לכך, אלא ישב וצייר באצבעו ציור של מה־בכך על גבי השולחן הכפרי הקטן המכוסה אבק. עתידותיה של פליר! “אדיר חפצי הוא שתהא שרוייה בטובה”, הירהר בלבו. “חוץ מזה אין לי כל ענין וחפץ לעת זקנתי זו”. החיים הללו – עסק ביש הם! כל מה שסיגלת ורכשת לך אי אתה יכול לקיימו ולשמרו בשביל עצמך! אך נחלצת מצרה זו והנה באה אחרת תחתיה. אין דבר שאתה יכול להישען עליו! הוא פשט את ידו וקטף וורד זחלן אדום מתוך אגודת־צמחים שכיסתה את החלון. פרחים נוצצים ונובלים – כמה משונה היא דרכו של הטבע! הרעם התגלגל ושאג, הוא בא מן המזרח, מעבר הנהר, הברקים המחווירים הכהו את עיניו; צמרות הצפצפות התרשמו בצפיפות ובבליטה יתירה כלפי הרקיע וגשם סוחף ניתך בשאון ורעש והאפיל על כל מה שנמצא בבית הקטן, שהוא ישב שם שווה־נפש ושקוע בהירהורים.

לאחר שפסקה השואה, הניח את מקום מקלטו וירד בשביל המלוחלח אל שפת־הנהר.

שני ברבורים ביקשו להם שם מפלט בתוך הקנה והסוף. הוא היה מכיר יפה את העופות הללו ועמד והתבונן אל נוי־החשיבות אשר בתנועת צוואריהם הלבנים וראשיהם הדומים לראשי נחשים. “המעשה שאני עומד לעשות”, הירהר בלבו, “אין בו משל חשיבות וכבוד!” ואף על פי כן מוכרח היה לעשות דבר, כדי שלא תארע קלקלה גדולה מזו. אנט וודאי כבר חזרה הביתה, אחת היא להיכן הלכה, משום שעוד מעט והגיעה שעת הסעודה; וככל אשר קרב הרגע שיראנה, כן גדלה מבוכתו, משום שלא ידע מה להגיד לה וכיצד להגיד לה מה שבפיו. והנה ניצנצה בלבו מחשבה חדשה ומבהילה: אפשר שתדרוש ממנו פטורין כדי להינשא לאותו בר־נש! אם כך יהיה והיא תדרוש ממנו כזאת, לא יאבה ולא ישמע לה. הוא לא נשא אותה לשם כך. דמותו של פְּרוספֶּר פְּרוֹפוֹן ניצנצה לפניו והניחה את דעתו. אין זה גבר העשוי לשאת אשה! לא, לא! חמת זעם תפסה את מקומה של דמות המפלצת הזאת. “מוטב לו שלא ייקָרֶה לפני על דרכי”, הרהר בלבו. בן־תערובת זה היה משמש התגשמות – – ! ברם התגשמות של מה היה משמש פרוספר פרופון? ודאי לא של דבר הראוי לתשומת לב. ואף על פי כן היה דבר ממשי בעולם שאדם זה היה מגשים בקרבו – את שחיתות המוסר הפרוצה שניתקה את הכבל שלה, את כהות־הרגש המופקרת המשחרת לטרף! הלא הוא אשר הסיסמה " Je m’en fiche" (“אני מלעיג”) שגורה על פיו, וממנו סיגלה אותה אַנֶט! אדם פאטאליסטן! קוסמופוליט אירופי – תולדתו של הזמן! חירוף גדול מזה לא ידע סומס.

הברבורים הסבו את ראשיהם והביטו ממנו והלאה במרחקים. אחד מהם השמיע קול שריקה קלה, הסתובב כאילו נשמע להֶגֶה, ופרש וצף לו לדרכו. השני צף בעקבותיו. גופותיהם הלבנים וצוואריהם הנאים נתעלמו מעיניו, הוא פנה והלך אל הבית.

אנט ישבה בחדר־האורחים כשהיא לבושה לסעודה, וסומס הירהר בלבו מדי עלותו על המדריגה: “אשה נאה הריהי נאה בכל מסיבות החיים!” אשה נאה! חוץ מאי־אלו הערות על הווילאות שבחדר־האורחים ועל השואה כמעט שלא סחו כלום בשעת הסעודה, שהצטיינה בכמותה הקצובה ובאיכותה המעולה. סומס לא שתה כלום. לאחר הסעודה נכנסה אנט בחדר־האורחים ושעה קלה לאחר מכן נכנס לשם גם הוא ומצא אותה יושבת על הספה שבין החלונות ומעשנת סיגאריטה. היא נשענה לאחוריה וישבה כמעט זקופה כשהיא לבושה שמלה שחורה ונאה וברכיה מורכבות זו על גב זו ועיניה סגורות למחצה; עשן אפרו־כחול יצא מבין שפתיה האדומות והמלאות, שערה הערמוני היה קשור בשביס, רגליה עטו גרבי־משי דקים מן הדקים והיו נעולות נעליים בעלות עקבים גבוהות ביותר, שהבליטו את גב־הרגל. תכשיט נאה לכל חדר! סומס תחב את ידו לתוך הכיס הצדדי שבבגדו ואחז במכתב הקרוע הנתון שם ופתח ואמר:

“הנני לסגור את החלון, הטחב חודר לתוך החדר”.

והוא סגר את החלון ועמד והביט אל אחת התמונות של דויד קוֹקס אשר קשטה את הכותל הסמוך לו.

במה היה מהרהר באותה שעה? הוא לא הבין מימיו לרוחה של אשה – חוץ מפליר – אלא שגם על אפייה של פליר לא יכול לעמוד תמיד! לבו דפק בקרבו במהירות. אבל אם דעתו לעשות דבר, עליו לעשותו מיד – שכן עכשיו הריהו הרגע הנאות לכך. והוא הסב את פניו מעל התמונה של דויד קוקס והוציא את המכתב הקרוע:

“הנה מה שקיבלתי”.

עיניה נפקחו לרווחה, ננעצו בו ונעשו קשות.

סומס הושט לה את המכתב.

“הריהו קרוע ואף על פי כן תוכלי לקרוא אותו”. והוא הסב שוב את עיניו אל תמונתו של דויד קוקס – מראה־ים, שהגון שלו היה נאה אלא שהיהקופא וללא תנועה כל שהיא. “הריני נכסף לדעת מה אותו בר־נש עושה ברגע זה?” הירהר בלבו "הנני להביא אותו לידי תמיהה גדולה. באחת הזוויות של עינו ראה את אַנט מחזיקה את המכתב בלא־תנועה; עיניה נעו מצד אל צד מתחת לריסיה הצבועים, וגבותיה הצבועות הורמו למעלה. היא הפילה את המכתב, נזדעזעה משהו וחייכה ואמרה:

“זוהמה!”

“הרינו מסכים עמך”, אמר סומס; “הרי זה ניוול. האמת הדבר?”

שן אחת משיניה ננעצה בשפתה התחתונה, האדומה. “ואילו היה אמת הדבר?”

אך חצופה היא!

“וכי זהו כל מה שיש בפיך להגיד לי?”

“לאו”.

“אם כן, דברי!”

“מה תועלת בדיבור?”

סומס אמר בקול שהיה בו משל צינת קרח: “ובכן את מודה בדבר?”

“איני מודה כלום. אך שוטה אתה שהנך שואל שאלות. גבר שכמוך אינו רשאי לשאול. יש סכנה בדבר”.

סומס התחיל מתהלך אנה ואנה בחדר כדי לכבוש את כעסו שנתעורר בו.

הוא עצר את מהלכו ועמד נכחה וענה ואמר: “וכי זוכרת את מה היית בזמן שנשאתי אותך לאשה? גזברית בבית־אורל”.

“וכי זוכר אתה שהייתי צעירה ממך יותר מכפליים?”

סומס הסב את עיניו מעל מבט־עיניה הקשה וחזר אל התמונה של דויד קוקס.

“אין דעתי להתווכח ולהתקוטט עמך. הריני דורש ממך לנטוש את הידידות הזאת. הנני נזקק לענין הזה רק משום שהוא נוגע לפליר”.

“אח! – לפליר!”

“הן”, אמר סומס קשה; “הענין נוגע לפליר. הרי בתך היא כשם שהיא בתי שלי”.

“אכן גדול טובתך שאתה מודה בזה!”

“התעשי מה שאמרתי לך?”

הריני ממאנת להשיב לך דבר".

“אם כן אכריחך לכך”.

אַנט חייכה.

“לא, סומס, קצרה ידך. אל תדבר דברים שסופך להתחרט עליהם”.

גידי מצחו תפחו מרוב זעם. הוא פתח את פיו כדי לתת מוצא לסערת רוחו, אלא שלא יכול. אַנט הוסיפה ואמרה:

“שוב לא יגיעוך מכתבים כאלה, הריני מבטיחה לך. ודייך בזה”.

סומס הזדעזע. אשה זו, שהיתה ראוייה לעונש שאינו יכול להעלותו על דעתו, – אשה זו נוהגת בו כדרך שנוהגים בתינוק!

“בזמן שאיש ואשה באו בברית הנשואים וחיו יחד כמונו אנו, סומס, מוטב להם שלא ידברו זה על זה. יש דברים שאסור להוציאם לעיני השמש, שמא יהיו לצחוק ולשנינה לבריות. ובכן כבוש את רוחך ודום; לא למעני אני – אלא למענך. אתה הולך ומזקין; ואני טרם הגעתי לימי זקנה. אתה עשיתני מעשית ביותר”.

סומס, אשר עברו עליו כל הרגשות המתחוללים בנפשו של אדם שהושם מחנק לגרונו, חזר ואמר בקול דממה:

“הריני דורש ממך לנטוש את הידידות הזאת”.

“ואם לא אעשה זאת?”

“אז – אז אמחה את שמך מן הצוואה שלי ולא אשאיר לך שום ירושה”.

הנראה שאיום זה החטיא את המטרה ולא עשה רושם. אַנט צחקה ואמרה:

“עוד תאריך ימים רבים, סומס”.

“אַתּ – את אש מרשעת”, אמר סומס פתאום.

אנט הנידה את כתפיה.

“לא נכון הדבר. אמת הוא שהחיים בצוות עמך המיתו בי הרבה; אבל איני אשה מרשעת. יש בי בינה ודעת – זה הכל. וגם אתה תבוא לידי בינה, אם תעיין בדבר יפה”.

“הנני לדבר עם אותו האיש”, אמר סומס בזעף, “ואתרה בה”.

“Mon cher, אדם מגוחך אתה. אין אתה חפץ בי, והנך רוצה להמית את השריד שנשאר ממני. איני מודה כלום, אלא שאין את נפשי להיות מתה בפרק־שנותי זה, סומס; ולפיכך מוטב לך שתקרר את דעתך ותשקוט, ככל אשר אמרתי לך. אני עצמי לא אעשה שערוריה; חלילה לי. ועתה לא אוסיף לדבר אליך בענין זה דבר ולא אתן דעתי לכל מה שתעשה”.

היא פשטה את ידה ונטלה רומאן פראנצי מעל שולחן קטן ופתחה אותו. סומס התבונן אליה בדממה, כי המון רגשותיו דיכא והכריע אותו. המחשבה על אודות האיש ההוא כמעט שעוררה בקרבו תשוקה עליה, והדבר הזה היה בו כדי לגלות את טיב היחסים שבינו לבינה, אשר אדם שאין בו מן ההסתכלות הפילוסופית וודאי היה תוהה עליה הרבה. ושוב לא הוציא מפיו אף מלה אחת פנה ויצא מן החדר ועלה אל אולם־התמונות. כך עלתה לו בשביל שנשא אשה פראנצית! ואף על פי כן אילמלא היא, הרי לא היתה פליר בעולם! היא מילאה את תפקידה.

“אכן צדקה”, הירהר בלבו; “איני יכול לעשות כלום. הרי איני יודע אם יש בזה דבר של ממש”. החוש של שמירת־הקיום הזהיר אותו לבל יחסום בפניו כל מוצא, לבל יכבה את האש על ידי מחסור אוויר. אם אין אדם מאמין שיש ממש בדבר מן הדברים, הרי אין בו ממש.

אותו הלילה נכנס אל חדרה. היא קיבלה אותו בדרך ענינית ביותר, כאילו לא נפלה ביניהם שום קטטה. והוא חזר אל חדרו של עצמו מתוך רגש משונה של מנוחה. אם אדם מעלים את עיניו מראות דבר, אין הוא רואה אותו. ולעתיד יעלים את עיניו – ולא יראה כלום. שהרי מאומה לא ירוויח אם יראה – מאומה! והוא פתח את המגירה והוציא מתוך התיק מטפחת ואת הפוטוגרפיה של פליר הקבועה במסגרת. לאחר שהסתכל בה שעה קלה הניח אותה בתחתית התיק והנה התגלתה לפניו התמונה האחרת התמונה הישנה של אירין. ינשוף היליל בשעה שעמד אצל החלון להציץ בתמונה זו. הינשוף היליל, צבע הוורדים הזחלנים נראה כאילו העמיק ביותר. וריח של ציצי לבנות פרץ וחדר לתוך החדר. אהה, אלוהים! אותו המעשה הישן היה מעשה אחר לגמרי! תאווה – זכרון! אפר ועפר!

 

פרק שביעי: דְזשׁוּן מוֹשִׁיטָה יָד לְעֶזְרָה    🔗

פַּסָל אחד, סלאבי, שהיה דר לעתים בניו־יורק, אדם שאהבת עצמו מרובה וכיסו ריק, היה מזדמן לפעמים בערבים בלשכת־האמנות של דזשוּן אשר בטשיזוויק שעל שפת נהר התֶּמְזֶה. בוריס סטרומולובסקי, אשר יצירות אחדות משלו הוצגו לראוה בלשכה זו משום שהיו עדיין מתקדמות יותר מדאי להיות מוצגות במקום אחר, התחיל לבקר את הבית הזה בששי ליולי בערב. שלוה רוממה, הדומה כמעט לזו של ישו, היתה נסוכה על דמות דיוקנו והתאימה יפה אל פרצוף פניו הצעירים והעגולים, אשר עצמות־הלסתות שלהם היו רחבות ואשר מסגרת של שערות בהירות הגזוזות כדרך הנערות הקיפה אותם. דזשוּן היתה מכירה אותו זה שלושה שבועות ועדיין ראתה בו את ההתגשמות המעולה של הגיניוּס ואת תקות העתיד; מעין כוכב של המזרח שנתעה אל המערב מחוסר־ההבנה. עד אותו הערב היה מצמצם את שיחתו במסירת הרשמים שלו שהעלה ממדינות־הברית, אשר זה עתה ניער את אבקן מעל רגליו. לדעתו הרי זו ארץ ברברית כל כך, שהוא לא מכר שם כמעט כלום והיה חשוד שם בעיני הפוליציה. הרי זו ארץ בלי גזע של עצמה, בלי חירות, שויון או אחוה, בלי עיקרים, בלי מסורת ובלי טעם, קיצורו של דבר – בלי נפש. הוא עזב אותה לטובתו של עצמו ובא לארץ היחידה, ששם יכול אדם לחיות בטובה. דזשוּן היתה שרויה בצער עליו ברגעים של בדידות כשעמדה לפני היצירות שלו – הן עשו רושם מבהיל, אבל בשעה שמסבירים את טיבן הרי הן נראות נשגבות וסימבוליות! כי אדם שכמותו, אשר שערו הבהיר שיווה לראשו עטרת זוהר של קדוש, כאחת התמונות האיטלקיות העתיקות, אשר היה כולו מובלע מן הגיניוס של עצמו – זה הסימן המובהק היחידי שעל פיהו אתה מכיר את גאון־הרוח האמתי – כי אדם שכמותו נגזר עליו להיות אחד “העלובים והחלכאים”, דבר זה הרעיש את לבה החמים כל כך שכמעט שהסיחה דעתה בגללו מפאול פוסט. והיא התחילה לפנות את אולם־התמונות שלה כדי למלא אותו ביצירות המעולות של סטרומולובסקי. אבל על ידי כך באה מיד לידי טירדה גדולה. פאול פוסט התקומם כנגד המעשה הזה, ווֹספוביטש ראה עצמו נעלב. בכל עזוז הגיניוס שלהם, שהיא עדיין לא כפרה בו, דרשו ממנה להשאיר את יצירותיהם בבית־המשכית שלה לכל הפחות עוד ששה שבועות. הם טענו שזרם התיירים מאמריקא הריהו הזכות שלהם, התקווה האחת שלהם, ההצלה שלהם – מאחר שבארץ “ארורה” זו אין אדם אשר יתן דעתו לאמנות. טענותיהם השפיעו על דזשוּן והיא נעתרה להם. סוף סוף לא תרע בהם עינו של בוריס על שפעת הברכה שיביא להם כל אותו הזרם של האמריקאים, אשר הוא בעצמו היה מתעב אותם בכל לבו.

באותו הערב, אשר חוץ מחנה הוֹבְּדֵיי, שהיתה מן הנוהים אחרי אמנות השחור־הלבן של ימי הביניים, ודזשימי פורטוגל, המוציא של “נֵיאו־ארטיסט”, לא נמצא בביתה איש, עמדה והודיעה את הדבר לבוריס. היא הרצתה לו את הענין מתוך אותה מידת האמון הפתאומי, אשר המגע והמשא התמידי שלה עם העולם הניאו־ארטיסטי לא עצר כוח להכחידה מתוך נפשה החמימה והנדיבה. ואולם מאחר שראתה שהשלוה הרוממה שלו, הדומה לזו של ישו, נטשה אותו למשך שני רגעים רצופים, התחילה להניע את עיניה הכחולות מצד אל צד, כדרך שחתול מניע את זנבו. “הדבר הזה” – פתח ואמר – “מציין את אופייה של האומה האנגלית, הלא היא האומה השטופה באהבת־עצמה, יותר מכל אומות העולם; הלא היא האומה המוצצת את דמן של אומות אחרות, אשר הטילה את עולה הכבד על האירים, על ההודים, על המצרים, על הבורים והבורמזים, על כל הגזעים המעולים שבעולם, ודכאה את רוחם ושברה את לבם. כך טיבה של אנגליה, ארץ השחצנות והצביעות! ולכך היה מצפה כשבא אל ארץ כזו במקום שאין אקלים אחר חוץ מערפל ובני־האדם כולם תגרנים וסחרנים ועיניהם סמויות לגבי האמנות ושקועים בחמרנות גסה שאין גסה ממנה”. יון ששמעה דזשון, שחנה הובְּדֵיי מילמלה: “שמעו, שמעו!” וראתה את דזשימי פורטוגאל מגחך בחשאי, נתכרכמו פניה והיא עמדה וקראה פתאום:

“אם כן, למה קמת ובאת לכאן? הרי לא שלחנו אחריך”.

הערה זו היתה כל כך שונה מכל מה שסטרומולובסקי היה מצפה ממנה לפי הבטחותיה, שהוא פשט את ידו ונטל סיגאריטה.

“אנגליה אינה צריכה לאידיאליסטים”, ענה ואמר.

בנפשה של דזשוּן פרץ והתקומם באותה שעה דבר־מה אנגלי עצמי־קדמוני; דומה שחוש היושר של דזשוליון הזקן התעורר בה וקם לתחייה.

“אתה בא אלינו ואוכל לחם חסד”, אמרה היא, “ואחר אתה מחרף ומגדף אותנו. אם סבור אתה שזוהי מן המידה, איני אלא תוהה”.

היא גילתה עכשיו מה שאחרים כבר קדמו וגילו אותו לפניה – את העור העבה והגס, אשר דקות־הרגש של הגיניוס מסתתרת תחתיו לעתים. פניו הצעירים והנבונים של סטרומולובסקי נהפכו באותה שעה להתגשמותו הגלויה של הלעג.

“לחם חסד, אין אדם אוכל לחם חסד, אלא נוטל את המגיע לו – את החלק העשירי ממה שמגיע לו. סופך שתתחרטי על דבריך אלה, מיס פורסייט”.

“לא”, השיבה דזשוּן, “לא אתחרט לעולם”.

אח! אנו אמנים יודעים היטב את הדבר – אתם מחזרים אחרינו כדי להפיק מאתנו את כל מה שהיכולת בידכם להפיק. איני מבקש ממך דבר" – והוא הפיח בפיו את העשן היוצא מן הסיגאריטה של דזשוּן.

התמרמרותה על חרפת העלבון שהעליב אותה הביאה אותה לידי החלטה קשה וקרה כקרח. “טוב איפוא. יכול אתה לסלק מכאן את מעשי ידיך”.

וכמעט בו ברגע עצמו הרהרה בלבה: “נער עלוב! הרי אינו דר אלא בעליית־גג וסברה היא שאין לו אפילו דמי־נסיעה במרכבה. הוא העליב אותי בפני שני אלה, אכן נאלח הדבר!”

סטרומולובסקי הצעיר הניע את ראשו בחזקה; שערו המעובה, הרך, שהיה מודבק לראשו כטס של זהב, לא נשתלשל למטה.

“הריני יכול לחיות מאפס”, ענה ואמר בקול צורם את האוזן; “עתים הייתי אנוס לעבוד עבודה למען האמנות שלי. רק אתם הבורגנים מכריחים אותנו להוציא ממון”.

המלים האלה פגעו בדזשון כאבן שפגעה בין צלעותיה. כך עלתה לה לאחר כל עמל שעמלה לטובת האמנות, לאחר שהתענתה עמה בכל הלבטים הקשים שלה ולאחר כל הדאגה שדאגה לטובת האמנים ה“עלובים והחלכאים”. היא יגעה למצוא בפיה מלים מכוונות לתשובה, והנה נפתחה הדלת והמשרתת האוסטרית שלה מילמלה:

“גברת צעירה באה”.

“היכן היא?”

“בחדר־האוכל הקטן”.

דזשון העיפה מבט אל בוריס סטרומולובסקי, אל חנה הוֹבּדיי ואל דזשימי פורטוגאל ויצאה ברוגז ובלי לדבר דבר. כשנכנסה ב“חדר־האוכל הקטן”, ראתה שאותה הגברת הצעירה הריהי פליר – שמראיה היה נאה ביותר, אף על פי שפניה היו חיוורים. ברגע זה של אכזבה היה לרצון לדזשון שנזדמן לפניה “בּרוז קטן ופצוע” מבני משפחתה של עצמה. ומה גם שמטבעה היה מצוי בה חוש הומיאופאטי חזק.

הנערה וודאי באה על עסקי דזשוֹן, או על כל פנים כדי להציל מפיה דבר. ודזשוּן הרגישה זה עתה שהסיוע לאדם הריהו דבר שהדעת סובלתו יותר מכל הדברים שבעולם.

“ובכן נזכרת בהבטחתך לבוא אלי”, פתחה ואמרה.

“הן. מה נאה בית הקטן הזה! אבל אם יש לך אורחים, אנא שובי אליהם, כי לא אובה להפריעך”.

“אין דבר”, אמרה דזשון, “רוצה אני שייטגנו שעה קלה ברוטב של עצמם. וכי באת על עסקי דזשוֹן?”

“את אמרת לי, שלדעתך מן הצורך הוא שהורינו יגלו לנו את פרשת הדבר. ובכן דעי, שגיליתי את הדבר בעצמי”.

“אח!” קראה דזשון במבוכה. “דבר לא נעים, האין זאת?”

הן עמדו משני קצותיו של שולחן חסר־מפה, אשר דזשון היתה רגילה לסעוד עליו. באמצע עמד עליו אגן מלא פרגים איסלאנדיים; הנערה הושיטה את ידה העטופה נעל־יד ונגעה באצבעה בציצים. שמלתה המודרנית, שהיתה בעלת־קיפולים למעלה מן המתניים וצרה מתחת לברכיים, מצאה פתאום חן בעיני דזשון – צבעה היה מחמד־עין, צבע פשתני־כחול.

“הריהי תמונה”, הירהרה דזשוּן בלבה. חדרה הקטן עם קירותיו הלבנים, עם רצפתו והקמין שלו שהיו עשויים לבנים אדומות ועתיקות, עם החלון המסורג שלו, שהיה צבוע שחור ואשר קרני החמה האחרונות פרצו בעדו, לא נראה מעולם כל כך נחמד כמו בשעה זו שאותה הדמות הצעירה בעלת הפנים הענוגים והקודרים מעט היתה מצוייה בה. והיא נזכרה פתאום בבירור כמה נאה היתה היא גופה באותם הימים מקדם בשעה שלבה שלה דבק בפיליפ בוזיניי, ארוסה המת, אשר זנח אותה על מנת לנתק לעולם את הקשר שבין אירין ובין אביה של נערה זו. וכי גם הדבר הזה ידוע לפליר?

“ובכן” ענתה ואמרה, “מה דעתך לעשות?”

עברו כמה סקונדות עד שפליר החזירה תשובה.

“איני רוצה לגרום ייסורים לדזשון. עלי להוועד עמו שוב פעם כדי לשים קץ לדבר”

“את מבקשת לשים קץ לדבר?”

“ומה אפשר לעשות אחרת?”

הנערה נראתה פתאום בעיני דזשון רפת־ידים לבלי־הכיל.

“כסבורה אני שצדקת”, מילמלה היא. “הריני נודעת שזוהי גם דעתו של אבי; אבל אני עצמי לא הייתי עושה זאת לעולם. איני יכולה להשתעבד לאונס”.

כמה מיושבת דעתה של נערה זו למראה־עין, ומה פקחית היא! וכמה שקט הוא קולה, בלי נדנוד של רגש כל שהוא!

“הבריות מדמים שהיתה בי יד האהבה”.

“וכלום לא כך הוא?”

פליר משכה בכתפיה. “אכן צריכה הייתי לדעת זאת”, חשבה דזשוּן; “הרי היא בתו של סומס – דג קר־דמים! ואולם – הוא!”

ובכן מה חפצך שאעשה אני?" שאלה כמעט מתוך מורת רוח.

“אפשר שאוכל להיפגש פה עם דזשוֹן מחר בדרך נסיעתו אל בית הולי? הוא יבוא לכאן, אם תכתבי לו הערב שורה אחת ותזמינהו. ואפשר שתודיעי אחר כך בסתר לאותם שברובין־היל שהכל נגמר ושאין להם צורך לספר לדזשוֹן את המעשה באמו”.

“טוב הדבר!” אמרה דזשוּן בקרירות. “הנני לכתוב מיד ואת תביאי את המכתב אל בית־הדואר. מחר בשתי שעות וחצי. אני עצמי לא אהיה בבית”.

היא ישבה אל שולחן־הכתיבה הזעיר, שתפס את הפינות שבחדר. לאחר שגמרה את הפיתקה ונשאה את עיניה ראתה והנה פליר עדיין ממשמשת בפרגים באצבע ידה הנעולה נעל־יד.

דזשוּן הרטיבה בלשונה בול־דואר. “הא לך מכתב. כיון שאינך אוהבת, הרי דבר המובן מאליו הוא ששוב אין לנו מה לדבר בענין זה. אשרי חלקו של דזשוֹן!”

פליר נטלה את המכתב. “תודה רבה לך!”

“בריה קטנה קרת־דם!” הירהרה דזשוּן בלבה. דזשוֹן, בנו של אביה, אוהב את בתו של סומס ואינו נאהב על ידה! כמה גדול העלבון!

“ושוב אין בפיך דבר?”

פליר ניענעה בראשה; קפלי שמלתה התנופפו וריטטו כשפנתה וטופפה אל מול הדלת.

“היי שלום!”

“היי שלום!… טרזנית קטנה!…” מילמלה דזשוּן וסגרה את הדלת. “אותה המשפחה!” והיא חזרה אל לשכת־האמנות שלה. בוריס סטרוּמולובסקי השרה על עצמו שוב את השלוה שלו הדומה לזו של ישו, ודזשימי פורטוגאל דן לכלייה את הכל, חוץ מן החבורה שבשבילה הוציא את ה“ניאו־ארטיסט”. בין הנידונים לכלייה נמצאו אריק קוֹבְּלֵיי והרבה גאונים “חלכאים” אחרים, שתפסו פעם אחת מקום בראש ברשימת האמנים הזקוקים לעזרה, אשר דזשוּן הטתה אליהם חסד והעריצה אותם. היא חשה בקרבה רגש של תיעוב ובוז, ונגשה אל החלון בכדי לפזר ברוח־הנהר את המלים הריקות והנבערות הללו.

ואולם לאחר שדזשימי פורטוגאל כילה סוף־סוף את דרשתו והוא הלך לו עם חנה הובדיי, ישבה ודברה כחצי שעה עם סטרומולובסקי כאם המדברת עם בנה, והבטיחה לו לכל הפחות חודש אחד של זרם התיירים האמריקאיים; ומתוך כך נפטר והלך לו וזיו־האיקונין שלו מבהיק כל צרכו. “ואף על פי כן”, הירהרה דזדשון בלבה, “הרי בוריס אדם מופלא הוא”.

 

פרק שמיני: שִׁלְחָה רֶסֶן    🔗

יש בני אדם, אשר כיוון שהם מכירים שהנם מתפרצים כנגד הכל, הרי הם חשים בקרבם רגש של רווחה נפשית. בשעה שפליר יצאה מביתה של דזשוּן לא היה לבה נוקפה ולא נצנץ בה הירהור של חרטה. היא הכירה מתוך עיני התכלת של קרובתה הקטנה שזו דנה אותה לחובה – ושמחה על כך שעלתה בידה להטעות אותה, שכן בזה בלבה לאידיאליסטית המזדקנת הזאת שלא ירדה לסוף דעתה ולא הרגישה במזימתה הכמוסה.

לשים קץ לדבר, אמנם כן! עוד מעט ותראה לכולם, כי אך זה עתה החלה את מעשיה. והיא חייכה בינה לבין עצמה בשבתה על מרום גג האומניבוס שהוליך אותה בחזרה אל מייפייר. ואולם החיוך שלה גוע על שפתיה מפני דאגה וחרטה שהתגנבו אל לבה. היעלה בידה להטות את דזשוֹן לחפצה? היא שילחה רסן והתפרצה, אבל התעצור כוח להטות את לבו לעשות גם הוא כמוה? היא ידעה את האמת ואת הסכנה הוודאית של הדחייה לאחר זמן – אבל הוא לא ידע כלום; וזה היה ההבדל שביניהם.

“אפשר שמן הראוי לי לספר לו את הדבר?” הירהרה בלבה, “אפשר שדרך זו תהא בטוחה ביותר?” הרי עליו להבין שהמקרה הנאלח הזה אין כוחו יפה ואינו רשאי לקפח את אשרם! אבל הם יעכבו בדבר! הרי כך דרכם של הבריות להשלים רק עם מעשה שנעשה! מן הפילוסופיה הזאת, שהיתה עמוקה למדי לגבי פרק שנותיה, פנתה אל מחשבה אחרת, שלא היתה פילוסופית כל כך. אם יעלה בידה להטות את לב דזשוֹן לבוא עמה במסורת נישואין במהרה ובצנעה, ולאחר זמן יגלה לו שהיא ידעה את האמת – מה יהא אז? דזשון שנא את האמשלות ודרכי־העקיפין. והואיל וכך, אפשר שמוטב לה שתגלה לו את הדבר? אבל היא נזכרה במראה פניה של אמו, והזכרון הזה עיכבה בידה לעשות זאת. פליר פחדה. השפעתה של אמו עליו היתה חזקה מאוד, אולי חזקה משלה. מי יודע מה יהיה? הסכנה שבדבר היתה גדולה יותר מדאי. מהיותה שקועה בהירהורים עברה מהלאה לגרין־סטריט ובא עד למלון־ריץ. כאן ירדה מעל האומניבוס והלכה בחזרה דרך השדירה של גרין־פארק. הגשם הדיח ורחץ את כל אילן, וכל האילנות היו עדיין מטפטפים. טיפות כבדות נפלו על שמלתה הדקה, וכדי להנצל מהן עברה אל הצד השני של הרחוב, אל תחת החלונות של הקלוב איזיאום. היא נשאה במקרה את עיניה למעלה וראתה והנה מוסייה פרופון יושב אצל חלון־הקשת בחברת אדם גבה־קומה ובעל בשר. כשפנתה אל גרין־סטריט שמעה קול קורא בשמה, ומיד ראתה והנה אותו ה“מתגנב” הולך ובא אצלה. הוא הסיר את כובעו מעל ראשו – כובע של לבד מבהיק ונמוך, שהיה מן הכובעים השנואים עליה ביותר.

“ערב טוב, מיס פורסיט! אולי אוכל לעשות עמך חסד קטן?”

“הן, הואיל־נא ועבור אל הצד השני”.

“אתמהה! מפני מה אינך סובלת אותי?”

“וכי איני סובלת אותך?”

“כך נראה הדבר”?

“אם כן, הבה אגיד לך: משום שאתה משפיע עלי את הרגש שאין כדאי לחיות בעולם”.

מוסייה פרופון חייך.

“שמעי־נא, מיס פורסיט, מנעי יגון מלבך. הכל יעלה יפה! אין דבר מתמיד בעולם”.

“ואני אומרת שהכל מתמיד”, קראה פליר, “על כל פנים אצלי – ביחוד הרגשות של חיבה ושל אי־חיבה”.

“והדבר הזה עושה אומלל במקצת”.

“ואני דימיתי ששוב אין דבר בעולם העלול לעשותך מאושר או אומלל”.

“אין את נפשי לצער בני אדם אחרים. הריני מפליג מזה באנייה שלי”.

פליר הביטה אליו בבהלה.

“להיכן?”

“הנני לערוך מסע מצער בימי הדרום או במקום אחר”, אמר מוסייה פרופון.

פליר חשה רגש של רווחה ושל עלבון כאחד. הרי הוא רמז לה בבירור שהוא מנתק את הקשר שבינו ובין אמה. היך העז לבוא בקשר עמה, והיך העז לנתק את הקשר?

“ליל־מנוחה, מיס פורסיט! מסרי בשמי ברכת שלום לגברת דארטי. בחיי, שאיני אדם רע כל כך. ליל מנוחה!” פליר השאירה אותו שהוא עומד על עמדו וכובעו בידו. היא הביטה בגניבה לאחוריה וראתה אותו פוסע – בהידור ובכבדות – אל הקלוב שלו.

“הוא אינו יכול אפילו לאהוב מתוך הכרה ברורה”. הירהרה בלבה. “מה תעשה אמא?”

אותו הלילה חלמה חלומות ארוכים לבלי קץ וטורדים ביותר; והיא קמה בבוקר כולה עייפה ורפוייה והשתקעה מיד בקריאת האלמאנאך של אוּאַייטאֶקֶר. אדם מן הפורסייטים מכיר הכרה אינטנסיבית, שהעובדות משמשות עיקרה של כל סיטואציה. אפשר שיעלה בידה להכריע את הדיעה הקדומה של דזשוֹן, אבל בלי תכנית מדוייקה איך להוציא אל הפועל את ההחלטה המסוכנה שלהם, יעלה כל הענין בתוהו. מתוך הספר יקר־הערך העלתה את הידיעה שאין הם יכולים להינשא אלא אם יהיו שניהם בני עשרים ואחת; ואם לאו, מן הצורך הוא שמי שהוא יתן את הסכמתו לכל, והסכמה כזו הריהי בגדר הנמנעות. אחר כך נסתבכה בסבך הידיעות על עסקי הרשאות, תעודות, הודעות, מחוזות, וסופה שבאה אל המלה “שבועת שקר”. אבל כל זה הריהו הבל הבלים! מי זה ידון אותם לכף־חובה על אשר יכחשו בנוגע לגילם על מנת להינשא מתוך אהבה? עם סעודת הבוקר לא אכלה אלה משהו, ומיד חזרה אל ספרו של אואייטאקר. אבל כל מה שהוסיפה לעיין בו, כן נתרופף בטחונה; היא הפכה לבטלה דף אחר דף וסופה שבאה אל פרשת “שוטלאנדיה”. בארץ זו יכול אדם לבוא במסורת הנישאים בלי כל אותם מעשי ההבלים! עליה אך לבוא ולשהות שם עשרים ואחד יום, ואחר יבוא דזשון, ובפני שני בני אדם יודעו שהנם נשואים. ובגדולה מזו – הם יהיו באמת נשואים! אין דרך טובה מזו; ומיד פקדה בזכרונה את כל חברותיה בבית הספר. הנה מֶרִי לֶמְב היושבת באדינבורו ו“בת חיל” היא כראוי! ולא עוד אלא שיש לה גם אח. ובכן תוכל לגור אצל מרי למב וזו ואחיה ישמשו עדים. אמנם גלוי וידוע היה לפניה יפה, שבעיניהן של כמה נערות היה כל זה למותר, ושהיא ודזשון לא היו צריכים לעשות דבר אלא לנסוע יחד לימים אחדים לאחד המקומות ולהודיע אחר כך להוריהם: “אנו נשואים בדרך הטבע, עתה הניחו לנו להינשא כדת וכדין”. ואולם פליר היתה פורסייטית גמורה, ולפיכך הרגישה שמעשה זה הריהו מפוקפק ביותר ופחדה מראש מפני מראה פני אביה לכשישמע את הדבר. ולא עוד אלא שחששה, שמא דזשון לא ייאות לכך; ערכה היה גדול בעיניו ביותר, ואילו שינה דעתו עליה לרעה, היה הדבר קשה לה מנשוא. לא! מוטב להסתייע בעזרתה של מרי למב, ועתה היא עונת־השנה הטובה לנסיעה לשוטלאנדיה. החלטה זו הניחה את דעתה והיא חבשה את חפציה, השתמטה מפני דודתה ונסעה באבטובוס אל טשיזוויק. היא באה בהקדם־זמן, ומשום כך פנתה ונכנסה אל תוך קיוּ־גרדֶנס. אבל היא לא מצאה מנוחה לנפשה בין ערוגות־הפרחים, בין האילנות שפתקאות־כתבות היו דבוקות עליהם ובין המגרשים הירוקים ורחבי־הידים, ולפיכך סרה אל בית־אוכל וסעדה שם סעודת־בוקר קלה ואחר חזרה אל טשיזוויק ומשכה בפעמון של בית דזשוּן. המשרתת האוסטרית הכניסה אותה אל “חדר־האוכל הקטן”. עכשיו כיון שידעה מה המכשול העומד על דרכה ועל דרך דזשון, גדלו געגועיה עליו עשרת מונים, כאילו היה אחד מאותם הצעצועים חדי־הקצוות והצבועים צבע ארסי, שהיו מנסים להוציא מידה בשעה שהיתה ילדה קטנה. נדמה לה אשר אם חפצה לא יתקיים בידה והיא לא תוכל להתחבר עם דזשון שיהא שייך לה לעולם, סופה למות מייסורי מחסור. עליה לרכוש אותו לעצמה בכל התחבולות שבעולם, והיא תרכוש אותו ולה יהיה! מעל לקמין העשוי לבנים אדומות היתה תלוייה מראה עגולה ועכורה, אשר הזכוכית שלה היתה עתיקה ביותר. היא עמדה והסתכלה בדמותה שנשקפה בתוך המראה וראתה והנה פניה חיוורים ועיגולים אפלים ביותר מסתמנים מתחת לעיניה; רעידות קלות זיעזעו את עצביה. והנה שמעה קול צילצול הפעמון, ומיד התגנבה אל החלון וראתה אותו עומד אצל המפתן ומעביר את ידו על שערו ועל שפתיו, כאילו ניסה גם הוא לשכך את רעידת עצביו.

כשנכנס החדרה, מצא אותה יושבת על אחד משני כסאות־התבן וגבה מפנה אל הדלת. היא ענתה ואמרה לו מיד:

“שב־נא, דזשון, עלי לדבר עמך בכובד ראש”.

דזשון ישב לצדה על השולחן והיא הוסיפה ואמרה בלי להביט אליו:

“אם אינך רוצה לאבוד אותי, עלינו לבוא במסורת הנישואים”.

דזשון נדהם.

“למה? כלום התרחש דבר חדש?”

“לא, אבל ברובין־היל ובבית הורי אני חשתי שעלינו לעשות זאת”.

“אבל” – גימגם דזשון, “הרי ברובין־היל היה הכל שלום – והורי לא אמרו לי דבר”.

“אבל הם מבקשים לעכב בידינו. הכרת פני אמך הוכיחה לי זאת בבירור. וגם הכרת פני אבי”.

“וכי ראית אותו מאז?”

פליר ניענעה בראשה. וכי מה בכך אם תוסיף להפיח כזבים אחדים?

“אבל” ענה ואמר דזשון מתוך התעוררות, “איני מבין היך אפשר הדבר שישתמרו בלבם רגשות כאלה לאחר שנים מרובות כל כך”.

פליר נשאה אליו את עיניה.

“אפשר שאינך אוהב אותי למדי”.

איני אוהב אותך למדי! אבל – אני – "

“אם כן עליך להתקשר עמי קשר קיים”.

“בלי להגיד להם את הדבר?”

“עד לאחר המעשה”.

דזשון שתק. הוא נראה לה עכשיו יותר גדול מכפי שהיה לפני שני חדשים בשעה שראתה אותו בפעם הראשונה; דומה שהוא גדל בשתי שנים!

“אבל המעשה הזה יכאיב את לב אמא מכאוב נורא”.

פליר חלצה את ידה מתוך ידו.

“עליך לבחור”.

הוא החליק מעל השולחן וכרע על ברכיו.

“אבל למה לא נגיד להם את הדבר? הרי למעשה אינם יכולים להפריד בינינו, פליר!”

“הם יכולים! הריני אומרת לך, שהם יכולים”.

“כיצד?”

“אנו תלויים בהם תלייה גמורה. הם יכולים לגרום לנו מצוקות של ממון ומצוקות אחרות. איני מן הסבלניות, דזשון”.

“אבל הרי פירושו של דבר הוא שעלינו לרמות אותם”.

פליר עמדה ממקומה.

“אי אתה אוהב אותי אהבה לאמתה, לולא כן לא היית מהסס”.

דזשון ליפף בידיו את מתניה וכפה אותה לחזור ולשבת. היא דיברה בחפזון:

“אני שקלתי את הכל בדעתי. עלינו ללכת לשוטלנאדיה. לאחר שנבוא במסורת הנישואים, ישלימו במהרה עם העובדה הזאת. כך טיבם של הבריות שהם משלימים עם עובדות. וכי אין הדבר ברור לך, דזשון?”

“אבל היך יכולים אנו לגרום להם צער נורא כזה!”

נמצא שנבחר לו לצער אותה מאשר לצער את הוריו!

“טוב איפוא, הניחני ללכת!”

דזשון קם וחסם בגבו את הדלת.

“כסבור אני שהצדק אתך”, ענה ואמר לאטו. “אלא שעלי לעיין בדבר”.

היא ראתה שתקפו עליו רגשות שהוא לא יכול להביע אותם, אבל היא לא חפצה לעזור לו. ברגע זה שנאה את עצמה, וכמעט ששנאה גם אותו. מפני מה צריכה היתה היא לבדה לעשות את כל המעשה הזה כדי להגן על אהבתם? אין זה מן היושר! – אבל הנה ראתה את עיניו והן מפיקות עגמת־נפש והערצה לאין שיעור.

“אל תביט אלי ככה! הלא כל מאוויי הוא שלא תילקח ממני, דזשון!”

“אי אפשר שתאבדי אותי כל זמן שנפשך חשקה בי”.

“אהה, אפשר מאוד!”

דזשון הניח את ידיו על כתפיה.

“פליר, אולי נודע לך דבר, שאת מכסה אותו ממני?”

שאלה זו היתה השאלה העיקרית, שהיא היתה יראה ממנה. היא הישירה אליו את מבטה וענתה: “לאו”. היא שרפה את אניותיה, אבל מה בכך, אם אך הוא לה יהיה? הוא יסלח לה. והיא חיבקה את צווארו בזרועותיה ונשקה לו על שפתיו. היא תנצח! היא הרגישה זאת מתוך דפיקות לבו שנצמד אל לבה ומתוך עצימת עיניו. הנני רוצה להיות מובטחה שלי תהיה! הנני רוצה להיות מובטחה!" לחשו שפתיה. “הבטיח לי!”

דזשון לא ענה. על פניו היה נסוך אותו הקפאון הבא מחמת ייסורים שאין להם שיעור. לסוף פתח ואמר:

“הדבר דומה כאילו אניף עליהם יד להכותם. עלי לשקול משהו את הדבר בדעתי, פליר. אני מוכרח לעשות זאת, באמת ובתמים”.

“הו! טוב ויפה!” ופתאום זלגו עיניה דמעות – דמעות של אכזבה, של בושה ושל יגיעה למעלה מכוחה. אחר באו חמישה רגעים של ענות־נפש קשה. רגשי החרטה והחיבה, שהביע לה דזשון, לא ידעו גבול; אבל הוא לא הבטיח לה כלום. היא רצתה לקרוא: “טוב איפוא, אם אינך אוהב אותי כל צרכך – היה שלום!” אבל היא לא ערבה את לבה לעשות זאת. היא היתה למודה מיום היוולדה לעמוד על דעתה ולקיים את תאות־נפשה, ולפיכך תהתה ודעתה נתבלבלה עליה כשנתקלה בהתנגדות זו של עלם צעיר זה, אשר לבו היה כל כך עדין ומלא אהבה. היא ביקשה לדחותו מלפניה ולנסות שמא יעלה בידה להטותו לחפצה על ידי כעס וקרירות, ושוב לא ערבה את לבה לעשות זאת. ההכרה, שהיא נתכוונה להדיח אותו בעינים עצומות לעשות מעשה ששוב אין לו תקנה, החלישה את הכל – החלישה את התום והיושר של כעסה ואת התום והיושר של תאוותה; ואפילו נשיקותיה חסרו את החמדה והקסם שהיא רצתה לצקת בהן. וכך נסתיימה הפגישה הנסערה והקצרה הזאת ללא הכרעה.

“אפשר רצונך בתה? gnädiges Fräulein”.

היא דחתה מלפניה את דזשון וקראה בקול:

“לא – לא, יישר כוכך! הנני הולכת מיד”.

ובטרם הספיק לעצור אותה, יצאה והלכה לה.

היא התנהלה לאטה ושיפשפה את לחייה המשולהבות והנכתמות והיתה נבהלה, כעוסה ומדוכדכת־נפש ביותר. היא הטילה סער איום לתוך לבו של דזשון, ואף על פי כן לא הבטיח לה שום דבר ברור ולא הוחלט שום דבר ברור! אבל כל מה שהעתיד נראה לה לא־וודאי ומפוקפק ביותר, כן נתקעו לתוך בשר לבבה קרני־המישוש של “הרצון לסַגֵל” – כעין קָרצית המנקרת בעץ.

איש לא היה בבית אשר בגרין־סטריט. וויניפרד הלכה עם אימוגן לראות מחזה, אשר אחדים אמרו עליו שהנהו מחזה אליגורי, ואחרים אמרו שהוא מרעיש את הלב ביותר". הדעות השונות הללו הן הן שעוררו את וויניפרד ואת אימוגן ללכת אל התיאטרון. פליר נסעה אל תחנת פאדינגטון. האוויר של כרי־הדשא הפיח קרירות על לחייה, שהיו עדיין משולהבות אפילו בשבתה במרכבה. היא ראתה הרבה פרחים שגמלו והיו ראויים לקטפם, אלא שכל הפרחים היו עכשיו עקצנים ובעלי־קוצים. ואולם פרח־הזהב הנתון בתוך עטרה של קוצים נראה לרוחה העקשנית נאה ביותר וחמוד ביותר.

 

פרק תשיעי: שֶׁמֵן לתוֹךְ הָאֵשׁ    🔗

כשחזרה פליר הביתה מצאה שם אטמוספירה כל כך משונה, שחדרה אפילו לתוך נפשה, שהיתה כולה נרעשה מחמת צרת חייה של עצמה. אמה היתה שקועה במחשבות ופניה זועפים, ואביה התייחד בחממה והיה כולו תפוש הירהורים. שניהם היו דמומים ולא הפליטו מפיהם אפילו מלה אחת. “אפשר אני גרמתי לכך?” הירהרה פליר. “או אפשר פרופון גרם לכך?” היא שאלה את אמה:

“מה לו לאבא?”

אמה משכה בכתפיה לשם תשובה.

והיא שאלה את אביה.

“מה קרה את אמא?”

אביה ענה ואמר:

“קרה? וכי מה יכול לקרות אותה?” והוא הציץ בה בעינים נוקבות.

“דרך אגב הנני להודיעך”, מילמלה פליר, “כי מוסייה פרופון מפליג באנייה שלו בימי הדרום לשם ‘מסע’”.

סומס בדק זמורה אחת שלא נשא אף עינב אחד.

“הענבים לא עלו יפה”, ענה ואמר. “היה כאן מוֹנט הצעיר. הוא שאלני דבר מה עליך”.

“אח! וכי מה הוא בעיניך, אבא?”

“הוא – הוא בחור בן דורו – ככל אותם הצעירים של עכשיו”.

“ומה היית אתה, יקירי, כשעמדת בפרק שנותיו?”

סומס חייך חיוך זעוף.

“אנו היינו טרודים בעבודה ולא ביזבזנו את זמננו בטיסה באוויר, ברכיבה על אופני־מוטור ובעסקי אהבים”.

“וכי לא היית מחזר אחרי אשה מימיך?”

כששאלה שאלה זו השתמטה מלהביט אליו, ואף על פי כן ראתה אותו יפה. פניו החיוורים האדימו, גבות עיניו, שהשערות השחורות שבהן עדיין היו מעורבות עם השערות הלבנות, התלכדו יחד.

“לא היה לי זמן ולא חפץ להתעסק במעשי אהבים”.

“אפשר תקפה אותך בשעתך תאווה עזה וגדולה?”

סומס נתן בה עינים בוחנות.

“הן – אם נפשך חשקה לדעת זאת – ונחת מרובה השביעה אותי!” והוא נפנה וצעד לאורך צינורות החימום. פליר טופפה אחריו בדממה על קצות אצבעותיה.

“אנא ספר לי עליה, אבא!”

סומס נעשה דמום ביותר.

“למה לך לדעת דברים כאלה בפרק שנותיך?”

עודנה חיה?"

"סומס ניענע בראשו.

“והיא נשואה לאיש?”

“הן”.

“הריהי אמו של דזשוֹן, האין זאת? והיא היתה אשתך הראשונה”.

היא אמרה זאת מתוך ניצוץ של נבואת־הלב שחלף אותה פתאום; כל ההתנגדות שלו וודאי לא נבעה אלא מתוך פחדו שלא ייגלה לה דבר הפצע שנפצעה גאוותו לשעבר. אבל היא נזדעזעה. היא ראתה את הזקן הזה והוא מתנודד, כאילו אחזהו השבץ, ושמעה את קולו – קול מביע מכאוב אכזרי כל כך!

“מי הגיד לך זאת? אם דודתך –! הדיבור בענין זה קשה לי מנשוא”.

“אבל, אבי מחמד נפשי”, אמרה פליר רכות, “הלא הדבר אירע לפני שנים רבות כל כך”.

"לפני שנים רבות או מעטות, אני – "

פליר החליקה בידה את זרועו.

“ניסיתי לשכוח”, פתח ואמר פתאום; “ואיני רוצה שיזכירוני את הדבר”. ואולם אחר כך, כאילו לתת מוצא למרירות ממושכה שהיתה חבוייה בלבו, הוסיף ואמר: “כיום הזה אין מי שיבין את זאת. תאווה עזה וגדולה, אמת הדבר! אין מי שידע מה טיבה של זו!”

“ואני יודעת”, אמרה פליר כמעט בלחישה.

סומס, אשר הפנה אליה את גבו, חזר לאחוריו.

“מה את סחה – והרי אינך אלא תינוקת!”

“אפשר שירשתי זאת ממך, אבא”.

“מה?”

“את האהבה לבנה”.

פניו היו חיוורים כסדין, והיא ידעה שגם פניה היו כך. הם עמדו והביטו זה אל זו בתוך ההבל המלא קיטור והספוג ריחות של עפר מצמיח פיטריות, של “מחט הרועה” הגדלה בציצים ושל ענבים ההולכים ומבשילים במהירות.

“הרי זה טירוף־הדעת”, הפליט סומס לבסוף מבין שפתיו היבשות.

היא הניעה בכבדות את שפתיה ומילמלה בלחש:

“אל תכעס עלי, אבא, לא אשמתי היא”.

אבל עיניה ראו שלא היה כעוס, אלא נבהל, נבהל עד למעמקי נפשו.

“כסבור הייתי”, גימגם ואמר, “שהשטות הזאת כבר נשכחה מלבך”.

“אהה, לא! הרגש שבלבי חזק ועצם עשרת־מונים מכפי שהיה”.

סומס בעט ברגלו בצינור־החימום. תנועה עלובה וקטנה זו נגעה עד נפשה; היא לא פחדה מפני אביה – לא פחדה אף משהו.

“אבי מחמד נפשי”, אמרה אליו, “מה שמוכרח להיות אין להימנע ממנו”.

“מוכרח!” שנה סומס. “אינך יודעת מה את סחה, כי יודע הנער את הדבר?”

דמיה צפו אל לחייה.

“עדיין לא”.

הוא הסב שוב את פניו ממנה. כתפו האחת היתה מורמה קצת למעלה והוא עמד ונעץ את עיניו בחוליה המקשרת את הצינורות.

“הדבר הזה מתועב עלי”, ענה ואמר פתאום, “ואין בעולם דבר מתועב מזה. בנו של אותו אדם! הרי זה – הרי זה – תֶּבל!”

כמעט שלא מדעתה הבחינה בדבר, שהוא לא אמר “בנה של אותה אשה”. ושוב ניצוץ של נבואת־הלב.

אפשר שהרוח של אותה התאווה הגדולה והעזה עדיין חבוייה באחת הפינות הכמוסות שבלבו?

היא הניחה את ידה תחת זרועו.

“אביו של דזשון זקן וחולה הוא ביותר; אני ראיתיו”.

“אַתּ – –?”

“הן, הלכתי לשם עם דזשון; ראיתי את שניהם”.

“ומה אמרו לך?”

“לא כלום. הם התנהגו עמי בנימוס מרובה”.

“וודאי שצריכים היו להתנהג כך”. הוא התחיל שוב להסתכל בחוליה המקשרת את צינורות־החימום, ואחר ענה ואמר פתאום:

“עלי להתיישב בדבר – עוד אדבר עמך בענין זה הערב”.

היא ידעה שלפי שעה הרי זה גמור ומוחלט מלפניו, ולפיכך הסתלקה ממנו בחשאי והוא עדיין עומד ומביט אל צינור החימום. היא נכנסה אל גן־הפירות והתהלכה בין השיחים של ענבי־שועל ועַכָּביוֹת, בלי חפץ כל שהוא לקטוף את פירות ולאכלם. לפני שני חדשים – היה לבה קל עליה! אפילו לפני שני ימים היה לבה קל עליה, עד שבא פרוספר פרופון וסח לה את הדבר. עכשיו חשה עצמה נאחזה בקורי עכביש – בקורי עכביש של תאווה, של חוקים ומשפטים קבועים, של מצוקה ומרידה, של כבלי אהבה ושנאה. ברגע קודר זה של רפיון־ידים לא ראתה כל מוצא, עם כל היותה מטבעה מלאה ביטחה. מה לה לעשות? איך לשעבד את הדברים לחפצה ולקיים את מאווי לבה? ופתאום, בפינת המשוכה הגבוהה של אשכרוע, נתקלה בהיסח־הדעת באמה, שהיתה מהלכת במהירות ומכתב פתוח בידה. חזה התנופף, עיניה היו פקוחות לרווחה ולחייה משולהבות. ומיד ניצנצה בלבה של פליר: “אותה האניה הפורשת בים! אמא עלובה!”

אנט נתנה בה מבט נבהל ואמרה:

“אחזתני צילחה”.

“צר לי עליך הרבה, אמא”.

“אכן חידוש הוא! צר לך עלי – את ואבא צר לכם עלי!”

“אבל אמא – הריני באמת מצטערת על כך. הנני יודעת את טעמם של ייסורים אלה”.

עיניה הנבהלות של אנט נתרחבו ביותר עד שנראה הלובן שבהן. “תמימות עלובה!” ענתה ואמרה.

וכי אפשר הדבר, שאמה שלה – אשר ידעה תמיד לשלוט ברוחה והיתה נבונה ביותר – יהא כך מראיה וכך תדבר! הכל היה נורא ואיום! אביה, אמה והיא עצמה! ואך לפני שני חדשים דומה היה שיש להם מה שלבם רוצה בעולם הזה.

אנט קמטה את המכתב בידה, פליר ידעה שעליה לשים עצמה כאילו אינה רואה זאת.

“אפשר אוכל לעשות דבר כדי להשקיט את מכאוב ראשך, אמא?”

“כמה אכזרי הדבר”, הירהרה פליר בלבה, "ואני שמחתי על המאורע הזה! אוי לו לאותו אדם! למה מתגנבים ובאים גברים להשבית את שלום הבית! סבורה אני, שוודאי קצה נפשו בה. איך העיז להגיע לכך לקוץ באמי? איך העיז? וכשעלתה על דעתה מחשבה זו, שהיתה כל כך טבעית וכל כך מוזרה, נתנה את קולה בצחוק חשאי.

לאמתו של דבר צריכה היתה לשמוח, אבל על מה תשמח? הרי אביה לא שת לבו לדבר! אבל אפשר שהדבר נגע עד לב אמה? היא חזרה אל גן־הפירות וישבה תחת אחד הדובדבנים. רוח קלילה המתה חרש בין הענפים העליונים; הרקיע שנראה בעד העלים הירוקים היה כחול יותר וטעון עבים לבנים ביותר – אותם העבים הכבדים והלבנים המצויים כמעט תמיד בחבל הארץ שעל שפת הנהר. דבורים, שביקשו להן מחסה מפני הרוח, זימזמו בחשאי, ועל הדשא הרווי ליח השתרע צלם של עצי־הפרי שנטע אביה לפני עשרים וחמש שנה. הצפרים היו דמומות כמעט, הקוקיאות נאלמו, ורק יוני־היער עדיין השמיעו את קול ההגה שלהן. ואולם מפח הרוח וזימזום הדבורים והגה היונים והלחש של תקופת־תמוז לא עצרו כוח להשקיט לאורך זמן את עצביה הנרגזים. היא הלחיתה על ברכיה והתחילה לחרוש את מזימותיה. עליה להטות את לב אביה שיעזור לה. למה יעמוד לשטן על דרכה מאחר שתהיה מאושרה? היא היתה כבת תשע־עשרה ובמשך שנות חייה אלה נוכחה לדעת למדי, שאין לו דאגה אחרת חוץ מן הדאגה לעתידה. ולפיכך אין לה אלא להוכיח לו, שבלי דזשון לא יהיה עתידה עתיד של אושר. הוא חשב את הדבר לרעיון של שגעון. אך סכלות היא מלפני הזקנים אם סבורים הם שהנם יודעים ומכירים את רגשותיהם של הצעירים! וכי לא הודה לה שהוא אהב בזמנו – בשעה שהיה צעיר – מתוך תאווה עזה וגדולה? הרי עליו להבין זאת! “הנה הוא צובר ממון בשבילי”, הירהרה בלבה, “אבל מה בצע לי בממון הזה, אם ימנעוני מהיות מאושרה?” הממון וכל מה שהאדם קונה בו, אינו מביא אושר. רק האהבה לבדה נותנת אושר לאדם. המרגניות בעלות עיני־השוורים הצומחות בגן זה והמשוות לו לפעמים מראה סהרורי, גדלו פרא ובנחת והיתה להן שעתן. “למה קראו לי פליר”, הגתה בלבה, “אם אינם רוצים שתהיה לי שעתי ושאהיה מאושרה כל זמן שאדם יכול לשבוע עדיין אושר!” והרי באמת לא היה דבר אשר עמד לשטן על דרכה לאשרה, לא עניות ולא חולי – רק רגש בלבד, רק רוח בלהות העולה מקבר העבר רב־היגון! אכן צדקו דברי דזשון. הזקנים הללו אינם נותנים לאדם לחיות את חייו! הם עשו מעשי פשע והנם מבקשים שילדיהם יהיו נענשים על כך! – הרוח שככה; היתושים התחילו עוקצים. היא קמה וקטפה ציצי־עיזניות אחדים ונכנסה הביתה.

אותו ערב היה חמים היא ואמה לבשו שמלות בהירות, דקות ופתוחות־כתף. מראה הפרחים שעל גבי שולחן־האוכל היה חיוור. פליר היתה תוהה שכל מה שראו עיניה חיוור; פני אביה כתפי אמה, הכתלים המצופים ציפוי עץ בהיר, השטיח האפור־הבהיר, כיפות־העששיות ואפילו מראה המרק חיוור היה. לא היה אף כתם צבעוני אחר בחדר, ואפילו יין לא היה בכוסות החיוורות, משום שאיש לא שתה אותו. מה שלא היה חיוור, היה שחור – בגדי אביה, בגדי השמש, כלב־הציד שלה, שהיה רבוץ מיוגע בחלון, והווילאות השחורים עם המשבצת האפורה־הבהירה שלהן. פרח ובא החדרה פרפר־לילה, ואף הוא חיוור היה. ומתוך שתיקה גמורה עברה בחמימות זו סעודת־הערב, שהיתה סעודת־אבל למחצה.

לאחר הסעודה קמה והלכה אחרי אמה שיצאה מן החדר, והנה קרא אותה אביה בחזרה.

היא ישבה אצלו אל השולחן, נטלה את ציצי־העיזניות הפרופים אל חזה שמלתה והגישה אותם אל אפה.

“עיינתי בדבר”, פתח ומאר.

“ובכן, יקירי?”

"הדיבור בענין זה גורם לי ייסורים גדולים ביותר, אבל אין לי ברירה אחרת. איני יודע אם מבינה את כמה יקרה את לנפשי, – מימי לא אמרתי לך זאת, משום שהדבר היה מיותר בעיני; אבל – אבל דעי לך, שהנך יקרה לי מכל. אמך שלך – " הוא הפסיק את דבריו וכונן את מבטיו אל הכוס שלו העשוייה זכוכית וונציאנית.

“הנה כי כן?”

“אין לי בעולם אלא את בלבד. ומעולם לא היה לי אדם אחר – ולא חפצתי בדבר אחר מאז נולדת”.

“הריני יודעת זאת”. מילמלה פליר.

סומס הרטיב את שפתיו בלשונו.

“וודאי סבורה את שהענין הזה מסור לידי והריני יכול לסדר אותו לטובתך. אינך אלא טועה. אני – הנני חסר־יכולת”.

פליר לא דברה דבר.

“אפילו אם לא אשגיח ברגשותי של עצמי”, הוסיף ואמר סומס בתקיפות יתירה, “הרי אותם השנים לא יאותו לי ולא יקבלו שום הצעה שאציע להם. הם – הם שונאים אותי, כדרך בני האדם לשנוא את הבריות שהם העליבו אותם”.

"אבל הוא – דזשון – – "

“הוא הנהו עצמם ובשרם, בנם יחידם. אין ספק בדבר שהוא יקר להם כשם שאת יקרה לי. הרי זה מיצר, שאין מוצא ממנו”.

“לא!” קראה פליר, “לא, אבא!”

סומס נשען על גבו וכולו סמל חיוור של סבלנות; דומה היה כאילו גמור ומוחלט מלפניו שלא לגלות אף נדנוד כל שהוא של התרגשות.

“הסכיתי ושמעי!” ענה ואמר. “את מעמידה את הרגשות של שני חדשים – של שני חדשים – לעומת הרגשות של שלושים וחמש שנים! ומה תקוותך וסיכוייך? שני חדשים – ראשית ניצני האהבה שלך, תולדה של חצי תריסר פגישות, של טיולים ושיחות אחדים, של נשיקות אחדות – לעומת, לעומת דבר שאי את יכולה לשער אותו בנפשך, שאין אדם יכול לשער אותו, חוץ ממי שהתרגש עליו. תני דעתך לזה והיי נבונה, פליר! אין זה אלא שגעון של תקופת תמוז!”

פליר מרטה לאטה את ציצי העיזניות וקרעה אותם לקרעים קטנים.

“אין שגעון כשגעונם של אלה המתירים לֶעָבָר להשחית ולחבל את הכל. מה לנו ולעבר? החיים חיינו הם ולא חייכם אתם”.

סומס שלח את ידו אל מצחו, ופליר ראתה שם פתאום נטפי זיעה נוצצים.

“בת מי את?” ענה ואמר. “ובן מי הוא? ההווה כרוך בעבר ושניהם כרוכים בעתיד. אין אדם יכול להשתחרר מזיקה זו”.

היא לא שמעה מעולם דברי פילוסופיה יוצאים מן הפה הזה. למרות סערת רוחה עשו הדברים האלה רושם עליה, והיא תמכה את מרפקיה על השולחן ואת סנטרה בידיה.

“אבל שקול־נא את הדבר הזה בדעתך, אבא, מבחינה מעשית. אנו אוהבים זה את זו. ממון יש לנו הרבה ואין עיכוב אחר חוץ מרגש־הלב. הבה נקבור את העבר, אבא!”

הוא לא השיב דבר אלא נאנח.

“חוץ מזה” אמרה פליר רכות, “אי אתה יכול לעכב בעדנו”.

“אילו היה הדבר תלוי בי,” אמר סומס, “לא הייתי מנסה לעכב בידכם; הריני יודע ששומה עלי להניחך ללכת בדרכך, כדי לקיים את אהבתך אלי. אבל לא אני המכריע בדבר. והנני מבקש ממך שתתני דעתך לדבר בעוד מועד, קודם שעברה השעה. אם תוסיפי להחזיק בדעתך שהיכולת בידך לקיים את רצונך ותחזקי את הרגש הזה ביתר שאת, הרי גדולה וכבדה ביותר תהיה המכה שתנחת עליך לכשתכירי שאין לך יכולת כזו”.

“אהה!” קראה פליר, “עזרני־נא, אבא; אתה יכול לעזרני, הרי אתה יודע זאת”.

סומס נד בראשו בבהלה.

“אני?” ענה ואמר במרירות. “אני יכול לעזור? אני הנני אבן הנגף – הסיבה העיקרית ואבן־הנגף – הלא כך היא שיגרת הלשון שלהם? ובעורקיך ניגר דמי שלי”.

הוא קם.

“את דורשת ממני לצקת שמן על האש. אם תוסיפי ללכת בשריריות לבך, סופך שתקוטי בפניך. אל תּואלי, בתי, – בתי האחת והיחידה!”

פליר הניחה את סנטרה על שכמו.

נפשה היתה נבוכה ומבולבלה עד מאוד. אבל אסור לה לגלות זאת לעיני הבריות! אסור לה! היא נפטרה מלפניו ויצאה החוצה אל דימדומי בין השמשות ורוחה מרה ומדוכאה, ואף על פי כן לא נכנעה דעתה. כל היה רופף ומטושטש בקרבה, כדמויות וכצללים אשר בגן, – הכל היה בלתי־ברור, חוץ מרצונה לרכוש ולסגל. צפצפה אחת נזדקרה במרום הרקיע הכחול־העמום ודומה היה כאילו היא נוגעת באחד הכוכבים הלבנים. הטל ליחלח את נעליה וצינן את כתפיה החשופות. היא ירדה אל שפת הנהר ועמדה והביטה שם אל אחת הרצועות של נוגה הריח, שהשתרעה על פני המים ההולכים ומחשיכים. ופתאום עלה באפה ריח של טאבאק ולעיניה נגלתה דמות לבנה, כאילו נוצרה על ידי קרני הירח. הדמות דמותו של מונט הצעיר, שהיה לבוש תלבושת של פלאניל ועמד בתוך הסירה שלו. היא שמעה את הלחישה החשאית של הסיגאריטה שלו, שכבתה במים.

“פליר”, השמיע את קולו, “אל תקשיחי את לבך מברייה עלובה. הריני מצפה זה כמה שעות”.

“למה אתה מצפה”?"

“בואי אל הסירה שלי!”

“איני רוצה”.

“משום מה?”

“משום שאיני מבנות־המים”.

“האין בך אף קורטוב של רומנטיקה? אל תהיי מודרנית ביותר, פליר!”

ומיד הופיע על השביל בריחוק של פסיעות אחדות ממנה.

“גש הלאה!”

“פליר, הריני אוהב אותך! פליר!”

פליר געתה בצחוק קצר.

“שובה אלי”, ענתה ואמרה, “בזמן שלא אשיג את תאות־נפשי”.

“ומה היא תאות־נפשך?”

“שאל אדם אחר ולא אותי”.

“פליר”, אמר מונט, וצליל קולו היה משונה ביותר, “אל תלעגי לי! אפילו כלבים, שנועדו לעשות בהם נסיונות, ראויים לכך שיתנהגו בהם כשורה קודם שינתחום לנתחים”.

פליר הנידה את ראשה, אבל שפתיה רעדו.

“לא היית צריך להיקרות עלי פתאום ולהבעיתני. תן לי סיגאריטה!”

מונט נתן לה סיגאריטה, הדליק אותה ואחר הדליק סיגאריטה לעצמו.

“איני רוצה לדבר הבלים”, ענה ואמר, “אבל בבקשה ממך, שערי בנפשך את כל דברי השטות וההבל, שדיברו כל המאהבים מימות עולם והוסיפי עליהם גם את דברי השטות שלי”.

“יישר כוחך, הריני משערת בנפשי. ליל מנוחה!”

רגע אחד עמדו פנים אל פנים בצלה של שיטה אחת, אשר ציציה היו מוגהים נוגה ירח, ועשן הסיגאריטות שלהם התבולל בתוך חלל האויר שביניהם.

פליר נפנתה במהירות והלכה. כשהגיעה אל כר־הדשא עמדה והביטה אחריה. מיכאל מונט נופף את ידיו הלוך ונופף למעלה; היא ראתה והנה הוא טופח בידיו על ראשו ומחוה כלפי ציצי השיטה הזרועים זהרי ירח. לאזניה הגיע קול מלא: “מר לי – מר!” פליר התנודדה. היא לא יכלה להושיעו; נפשה של עצמה היתה מלאה תוגה יותר מדאי! כשעלתה על המרפסת, עמדה פתאום שוב תחתיה. אמה ישבה בחדר־האורחים אצל שולחן הכתיבה שלה לבדד. בחזות פניה לא ניכר שום מבע מיוחד חוץ מדוֹממוּת והעדר־תנועה גמור. ואף על פי כן הביע מראיה יאוש ופחי־נפש! פליר עלתה למעלה. כשהגיעה אל דלת חדרה התעכבה שוב פעם. היא שמעה את כל פסיעותיו של אביה, שהיה מהלך באולם־התמונות הנה ושוב, הנה ושוב.

“אמנם כן”, הירהרה בלבה, “מר! אהה, דזשון!”

 

פרק עשירי: הַחְלָטָה    🔗

בשעה שפליר נסתלקה ממנו והניחה אותו לבדו, עמד דזשוֹן ולטש את עיניו אל המשרתת האוסטרית. היא היתה אשה דקת־בשר ובעלת פנים שחרחרים, והכרת פניה ענתה בה שהיא מאותם בני האדם הרואים את מעט הנחת שבחיים הולך ומתעלם מהם טיפה אחר טיפה.

“אפשר תשתה תה?” שאלה אותו.

קולה הביע אכזבה ודזשון הרגיש בזה ומילמל ואמר:

“לא, יישר כוחך”.

“ספל קטן – התה מוכן. ספל קטן וסיגאריטה”.

פליר הלכה לה! צפויות לו שעות של מוסר־כליות ושל אי־הכרעה! ומתוך רגש קשה של שפלות־ידים חייך ואמר:

"טוב איפוא – יישר כוחך!

היא הביאה על טס קטן פך־תה קטן עם שני ספלים קטנים וקופסת סיגאריטות עשויה כסף.

“סוכר? מיס פורסייט יש לה הרבה סוכר – היא קונה את הסוכר שלי וגם את הסוכר של ידידי. מיס פורסייט הריהי גברת חביבה ביותר. הריני מאושרה שהנני משמשת אצלה. הנך אחיה?”

“הן”. אמר דזשון והתחיל לעשן את הסיגאריטה השנייה בימי חייו.

“אח צעיר מאוד”. אמרה האוסטרית מתוך חיוך קלוש וחרד, שהעלה על דעתו את כישכוש זנבו של כלב.

“האמזוג לך משהו?” ענה ואמר. “אולי תואילי לשבת?”

האשה האוסטרית הנידה את ראשה לאות מאון.

“אביך הריהו עדין ביותר – העדין שבכל הזקנים שראיתי מימי. וכי הוקל לו ממה שהיה?”

דבריה פגעו בדזשון כעין תוכחה. “הן! כסבור אני ששלום לו כל צרכו”.

“הריני מתאווה לראותו שוב פעם”. אמרה האשה האוסטרית כשהיא מניחה את ידה על לבה; “יש לו לב טוב ביותר”.

“אמנם כן”. אמר דזשון. ושוב נראו לו דבריה כעין תוכחה.

“הוא איננו גורם לעולם טירדה לאדם ודרכו לחייך חיוך כה רך”.

“אמנם כן, כך טיבו, האין זאת?”

“פעמים שהיה מביט אל מיס פורסייט הבטה גחכנית כל כך, סחתי לו את כל המוצאות אותי; הוא הנהו “סימפאטי” כל כך. ואמך שלך – נאה היא? ושלום לה?”

“הן, שלום רב לה”.

“הוא היה מחזיק את הפוטוגראפיה שלה על גבי שולחן־הלבישה שלו. אשה יפה היא עד מאוד”.

דזשון מיהר להבליע את התה שלו. אשה זו, אשר פניה הפיקו דאגה ודברי התוכחה שלה היו נוקבים את הלב, מילאה את נפשו זוועה.

“יישר כוחך”, ענה ואמר; “עכשיו עלי ללכת. התרשיני – התרשיני לתת לך את זאת?”

הוא הניח ביד מהססת שטר של עשרה שילינגים על גבי הטס ושם פניו אל הדלת. הוא שמע את האשה האוסטרית נושמת בכבדות וחפז ויצא החוצה. הוא הספיק בקושי להשיג את הרכבת שלו וכל הדרך היה מציץ בפני כל עובר ושב מתוך תקווה ואפס־תקווה כאחד, כדרך האוהבים. כשבא אל ווֹרתִּינג, הכניס את חפצי־המשא שלו לתוך הרכבת המקומית והלך ברגל מעל הגבעות אל וואנסדון, כדי להתגבר בהליכתו על הפקפקנות שלו. כל זמן שהיה מהלך קדימה, היה מתענג למראה יפי כרי־הדשא הירוקים שעל מורדות הגבעות, היה משהה עצמו פה ושם כדי להשתטח על גבי הדשא, להזין עיניו בשיכלול המלא של אחד הוורדים ולהאזין אל רינתה של אחת החוגות. ואולם המלחמה שבקרבו לא שבתה אלא נדחתה – המלחמה שבין געגועיו על פליר ובין תועבת נפשו לאונאה ורמאות. הוא הגיע אל בור־הסיד אשר עם וואנדסון בלי אשר בא לידי החלטה מכרעת. דזשון היה מסתכל באומץ לב שני צדדיה של כל שאלה, ומידה זו היתה גבורתו וחולשתו כאחת. הוא נכנס הביתה עם קול הצילצול הראשון של פעמון־הסעודה. החפצים שלו כבר הובאו אל חדרו. הוא מיהר והתרחץ באמבטיה, וכשירד אל חדר־האוכל מצא שם את הולי לבדה – וול נסע העירה ולא יחזור אלא ברכבת האחרונה.

למן היום שוֶול יעצהו לשאול את אחותו לסיבת המחלוקת שבין שתי המשפחות, אירעו כל כך הרבה מאורעות – הדבר שגילתה לו פליר בגרין־פארק, ביקורה ברובין־היל והפגישה שנפגש עמה היום – עד כי נדמה לו ששוב אין לו מה לשאול. והוא סח על הישפאניה, על מכת־החמה שפגעה בו ועל בריאותו של אביו. הוא נבהל כששמע מפי הולי שהיא סבורה שאין אביהם בריא כל צרכו. היא היתה בסוף השבוע פעמיים ברובין־היל. הוא נראה חלש ותשוש־כוח ביותר ופעמים נדמה אפילו שהוא סובל ייסורים, אלא שהיה מסרב תמיד לדבר על עצמו. "הוא טוב ונעים לאין שיעור ואין בו אף קורטוב של אהבת־עצמו – וכי אינך סובר כך, דזשון?

דזשון חש שהוא גופו אינו טוב ונעים כל עיקר ואינו חסר את המידה של אהבת־עצמו, והוא ענה ואמר: “אין טוב ממנו!”

“הוא היה תמיד אב מעולה ומצויין מאין כמוהו – עד כמה שאני זכורה”.

“אמנם כן”, השיב דזשון כולו מדוכא.

“מעולם לא עיכב ביד בניו והיה מבין תמיד לרוחם. לעולם לא אשכח את חסדו שהניח לי לנסוע לאפריקה הדרומית בימי מלחמת הבורים, בעת אשר דבקה נפשי לאהבה בוול”.

“הדבר היה קודם שנשא את אמא, האין זאת?” שאל דזשון פתאום.

“הן. לשם מה אתה שואל זאת?”

“סתם.ואולם הגידי לי, וכי לא היתה מאורסה קודם לכן לאביה של פליר?”

הולי הניחה את הכף שבידה ונתנה בו את עיניה. מבטה בחן אותו. מה ידע הנער? אפשר שבידיעתו היתה מרובה כל צרכה ומוטב שתספר לו את הכל? קשה היה לה להחליט דבר. מראהו היה דל ומיוגע וכאילו גדל בשנים, אבל אפשר שמכת־החמה היא שגרמה לכך.

“אמנם קרה דבר מעין זה”, ענתה ואמרה. “אנחנו היינו באותו הזמן בחוץ לארץ ולא קיבלנו שום ידיעות”. היא לא יכלה לסכן ולקבל על עצמה את האחריות. הסוד לא היה סודה שלה. וחוץ מזה עדיין לא עמדה על רגשותיו באותה שעה. לפני נסיעתו להישפאניה היה הדבר ברי בידה שתקפה עליו האהבה; ואולם נערים הרי הם נערים; הדבר היה לפני שבעה שבועות, ובינתיים חל המסע להישפאניה.

היא ראתה שהוא הבחין בדבר שאינה דוחה אותו, ולפיכך הוסיפה ואמרה:

“השמעת דבר על פליר?”

“הן”. הכרת פניו הגידה לה הרבה יותר מכל שיחה מפורטת. ובכן איפוא לא שכח אותה כלל!

והיא ענתה ואמרה במנוחה יתירה:

“פליר הריהי נערה חמודה עד מאוד, דזשון, אלא שעליך לדעת – שאני ווול איננו מחבבים אותה ביותר”.

“הריני סבורה שחוננה מטבעה יצר של ‘רכישה’”.

“משום מה?”

"של ‘רכישה’? איני מבין את כוונתך. היא – היא – "הוא דחה מלפניו את הפינכה של קינוח־סעודה וקם וניגש אל החלון.

גם הולי קמה ממקומה וחיבקה בידה את מתניו.

“אל תכעס עלי, דזשון יקירי. אי אפשר שדעותינו על הבריות תהיינה שוות, האין זאת? יודע אתה, שלדעתי אין לכל אחד ואחד מאתנו אלא ידיד אחד או שנים המוכשרים לראות את הטוב והמובחר שבנו ולסייע בידנו להוציאו לאור העולם. בנוגע אליך כסבורה אני שאין לך אדם חוץ מאמך. ראיתיה פעם אחת קוראה את אחד המכתבים שלך; אכן נפלא היה מראה פניה באותה שעה! לדעתי הריהי היפה בכל הנשים שראיתי מימי – דומה שיד הזמן לא נגעה בה אף נגיעה כל שהיא”.

פניו של דזשון רַכּוּ ואחר חזרו וקדרו. הכל – הכל התקוממו לו ולפליר! ובכל הרינו מוצא חיזוק לקריאה שלה: “קנני, דזשון קנין בטוח – שא אותי לאשה!”

"כאן, במקום שבילה עמה אותו השבוע הנפלא, גדלו ועצמו מרגע לרגע מדוחי חמדתה והמכאוב אשר בלבו על אשר איננה כאן לאצול מקסמה על החדר ועל הגן ואפילו על האוויר אשר מסביב. וכי יעצור כוח לדור פה בלי אשר עיניו יראוה? והוא היה נבוך ואובד־עצה והקדים לעלות על משכבו. אמנם ערשו לא תרפא את פצעי לבו, אבל היא תתן לו את היכולת להתייחד בבדידות עם זכרונותיו על פליר בשעה שהופיעה לפניו כשהיא לבושה את התלבושת הפאנטאסטית שלה. הוא שמע את ביאתו של וול, את קול המונו של האוטומוביל, ואחר חזרה דממת ליל הקיץ לכמות שהיתה, ושוב לא לקחה אזנו אלא קול פעיית הצאן במרחקים ואת הצריחה הצרודה של עורב־לילה. הוא הוציא את ראשו בעד החלון. ירח צר – אוויר חמים – הגבעות נוצצות ככסף! כנפים קטנות, פלג מבעבע והוורדים הטפסנים! אהה, אלוהים – כמה ריק הוא הכל בלעדיה! במקרא כתוב לאמור: עזוב את אביך ואת אמך ודבק – בפליר!

עליו לאמץ את לבו וללכת להגיד להם את זאת! אי־אפשר שיעכבו בידו לשאת אותה לאשה – הם לא יאבו אפילו לעכב בידו אם יוודע להם מה רבה אהבתו אליה. הן! הוא ילך ויגיד להם את זאת! בעוז רוח ובדברים ברורים ומפורשים – פליר לא צדקה!

עורב הלילה חדל לצרוח, הכבשים נדמו; הקול האחד שנשמע בחושך היה קול המית הפלג המבעבע. ודזשון שכב על מיטתו וישן כשהוא משוחרר מן הפורענות הגדולה מכל הפורעניות של החיים – מן הפקפקנות, מאי־היכולת להחליט דבר.

 

פרק אחד־עשר: טִימוֹתִי מְנַבֵּא    🔗

ביום של הראיון בבית־המשכית הלאומי, ראיון שלא נתקיים, חלה ראשית השנה השניה לתחיית גאונה ותפארתה של אנגליה – או נאמר בקצרה: תחייתו של הצילינדר. על מגרש־הקריקט של “לורדס” – אשר המלחמה השביתה את חגיו ומועדיו – הונפו בפעם השניה כל הדגלים הכחולים־הבהירים וכל הדגלים הכחולים־הכהים לכבודו של העבר רב־התהילה והתפארת. בהפסקה של סעודת־הבוקר נראו כאן כל מיני מגבעות של נשים ומין אחד של מגבעות־גברים, וכל אותן המגבעות סוככו על הטיפוסים המרובים של פני “המעמדות העליונים”. אדם מן הפורסייטים בעל טביעת־עין יכול היה להבחין מנין ידוע של בני אדם חבושי כובעים רכים, אשר ישבו במקומות־המושב הפנויים או פחותי־הערך, אלא שהבריות הללו לא העיזו להיראות על כר־הדשא; בני האסכולה הישנה – או האסכולות הישנות – עדיין יכלו לשמוח שהפרולטריון טרם השיגה ידו לשלם את שני השילינגים דמי כניסה. כאן היה מצוי תחום מוגבל, התחום גדל־המידות האחד, שעדיין נשאר בעולם – שכן הבריות שנתכנסו לכאן עלו לפי הערכת העתונים לעשרת אלפים. ועשרת האלפים הללו, שבלב כולם לא היתה אלא תקווה אחת, היו שואלים איש אחיו רק שאלה אחת: “היכן אתה סועד את סעודת־הבוקר?” וכשאדם שמע את השאלה הזאת מפי אנשים מרובים כל כך, הדומים לו, אי אפשר היה שלא יבוא לידי התרוממות־רוח נפלאה ושלא תנוח דעתו עליו! וכמה רבה ועצומה שפעת אוצרותיה של מדינה בריטית זו – שפעת היונים, סרטני־הים, הטלאים, האילתיות, גרגרי־התות ובקבוקי־יין שאמפאני כדי למלא את בטנם של המוני האוכלוסין הללו! הללו לא היו מצפים לנסים מן השמים – לשבע ככרות לחם ודגים אחדים שיהא בהם כדי להשביע את כולם – האמונה שלהם היתה מוטבעת על יסודות יותר מוצקים מאלה. ששת אלפים צילינדרים יוסרו וייתלו על קולבים, וארבעת אלפים סוככי־שמש יתקפלו, ועשרת אלפים פיות, כולם מדברים אותה הלשון האנגלית, עתידים להתמלא. הכלב הזקן עדיין חי וקיים! מסורת! ושוב פעם מסורת! כמה חזקה וכמה ספוגית היא! תתחוללנה מלחמות בעולם, ילסטמו המסים את הבריות, יטילו מכסים על הסחורות ותגווע אירופה כולה ברעב, אבל עשרת האלפים ימלאו את כריסם, יטיילו להנאתם על גבי הדשא הירוק המוקף סורג, יחבשו לראשיהם את הצילינדים שלהם וייפגשו – אלה באלה! הלב היה בריא, הדופק היה פועם עדיין כתיקונו. אי־טוֹן! אי־טוֹן! האר־ר־אוּ!

בין המון הפורסייטים שבאו לראות במחזה ההתחרות השנתית של המשחקים בקריקט נמצא גם סומס ואשתו ובתו. הוא לא למד בזמנו באחת האסכולות המתחרות כאן ולא מצא שום ענין וחפץ במשחק הקרִיקֶט, אף על פי כן בא לכאן משום שהשתוקק שפלֶיר תראה לבריות את תלבשתה ומשום שהשתוקק לענוד לראשו את הצילינדר שלו – להתנאות בו שוב בשלום ובשלוה בין אנשים בגילו. הוא הלך בנחת באמצע, בין פלֶיר ובין אנֶט. עד כמה שיכול לראות לא נמצאה בקהל אף אשה אחת שדמתה אליהן. הן ידעו להלך הילוך נאה ולהתנועע בחן; היופי שלהן היה דבר של ממש; האשה המודרנית לא היה לה לא מבנה גו נאה ולא חזה ולא כלום! הוא נזכר פתאום כיצד היה מטייל כאן בגאוה משכרת עם אירין בשנים הראשונות לאחר חתונתו. וכיצד היו רגילים לסעוד יחד את סעודת הבוקר במרכבה, אשר אמו כפתה את אביו להחזיק משום שהיה בזה מן “הנוי” – בימים ההם היו הכל בעלי מרכבות וכרכרות. עדיין לא היו אז בעולם הקרונות הגדולים והכבדים הללו! וכיצד רגיל היה מונטֶגְיוּ דארטי לשתות תמיד יותר מן המידה! אלא שעכשיו פסקה ההפקרות שהיתה מצוייה בענין זה לשעבר. הוא נזכר בדזשורזש פורסייט – אשר אחיו רוֹדזשר ויוסטייס היו תלמידים באסכולות שבהארלאו ובאיטון – שהיה מפטפט ועולה על גג המרכבה ומנופף בידו האחת דגל כחול־בהיר ובידו השנייה דגל כחול־כהה, וצורח בקולי קולות “אטראו – האררטון!” ברגע שנשתרר שקט מסביב, כי אכן ליצן היה מנעוריו. הם! ימים מקדם! ואירין היתה לבושה אז שמלה של משי אפור עם תערובות של ירוק כהה תכלית הכהות. – אין גוון מבהיק, אין התעוררות! אותו מעשה־אהבה אוכל ומכלה אותו – עסק ביש! הוא נשא את עיניו למעלה ממנה והביט אל פני אשתו, שהיו מפורכסים מעט יותר מן הרגיל ושהפיקו משהו של בוז – אף על פי שעד כמה שהיה ידוע לה לא היתה לה כל סיבה לחוש רגש של בוז. היא התייחסה אל בגידתו של פרוֹפוֹן מתוך מנוחה מוזרה, או אפשר שהמסע ה“מצער” שלו לא היה אלא אַמְשָלָה בלבד? אם כך הוא, יעלים את עיניו מן הדבר! לאחר שטיילו מסביב לכר־הדשא ועברו על פני הביתן, מצאו את וויניפרד יושבת ליד אחד השולחנות אשר באוהל של קלוב הבידואינים. קלוב זה נוסד לשם זירוז המסעות בעולם על ידי אדם אחד שנקרא בשם שוטלנאדי עתיק, אלא שלמרבה הפלא היה אביו קרוי בשם לוי. וויניפרד נספחה על הקלוב הזה, לא משום שהאינסטינקט שלה הגיד לה, שקלוב הקרוי בשם כזה ומייסדו הריהו אדם כזה, עתיד להצליח הרבה, ואם לא תספח אליו מיד, אפשר שלא תזכה להספח עליו לעולם. האוהל שלו, שעל גב פתחו התנוסס פסוק מן הקוֹרָן כתוב על מצע צהוב ועל ידו תמונה ירוקה של גמל קטן מרוקם על בד, היה הדבר המופלא ביותר שבכל המגרש. לפני האוהל מצאו את דזשֶק קארדיגאן ועל צווארו עניבה כחולה־כהה והוא מנופף בקנה שבידו ומראה כיצד צריך היה המשחק להכות בכדור. הוא הכניס אותה פנימה. בפינתה של וויניפרד נתכנסו אימוגן, בנדיקט עם אשתו הצעירה, וֶול דארטי בלי הוֹלי, מוֹד ובעלה, ולאחר שסומס ואשתו ובתו ישבו אל שולחנה עדיין נשאר שם מקום פנוי אחד.

“הריהי מצפה לפרוֹספֶּר”, אמרה וויניפרד, “אלא שהוא טרוד ביותר בעסקי האנייה שלו”.

סומס העיף בחשאי מבט חטוף באשתו. אף נדנוד כל שהוא לא ניכר בפניה! אין ספק בדבר, שגלוי וידוע היה לה אם אותו בר־נש יבוא או לא יבוא. לא נעלם מעיניו, שגם פליר הביטה אל אמה. אם אין אנט חוששת לרגשותיו שלו, הרי היה לה לכל הפחות ליתן דעתה לרגשותיה של פליר! השיחה, שהיתה חטופה ושטחית ביותר, נפסקה על יד דזשֶק קארדיגאן, שהתחיל מסיח בגדולי האמנים במקצוע המשחק בקרוקיט. הוא פרט את שמותיהם של כל המומחים במקצוע זה מקדמי קדומים כאילו היו אבותיו ויוצריו של העם האנגלי. סומס גמר לאכול את סרטן־הים שלו והתחיל מטפל בפשטידא הממולאה בשר־יונים, והנה עלו באזניו המלים: “אחרתי קצת, הגברת דארטי”, ומיד ראה שהמקום הפנוי כבר היה תפוס. “אותו בר־נש” ישב בין אנט ואימוגן. סומס הוסיף לאכול במנוחה כשהוא מסיח לפעמים מלה אחת אל מוד ואל וויניפרד. השיחה המתה וזימזמה מסביבו. הוא שמע את קולו של פרופון שאמר:

“לדעתי טועה את, הגברת פורסייט; הנני להתערב, כי מיס פורסייט תסכים עמי”.

“במה?” נשמע קולה הצלול של פליר מעבר השני של השולחן.

“הנה אמרתי, שהנערות הצעירות נשארו בהווייתן ולא נשתנו מכפי שהיו לעולם – ההבדל אינו אלא מועט”.

“כלום אתה מכיר אותן כל כך הרבה?”

תשובה חריפה זו הגיעה לאזני כל המסובים וסומס התנודד על כסאו הדק והירוק מתוך רגש לא־נעים.

“אמנם אין הדבר מוחזק בידי, אלא שסבור אני שהן שואפות ללכת בדרכן של עצמן, וכזאת היו שואפות תמיד”.

“באמת!”

“אבל, שמע־נא פרוספר”. החזירה וויניפרד רכות, “תן דעתך לנערות של הרחוב – הנערות שהיו עסוקות במלאכה בבתי החרושת לתשמישי־ירייה, לנערות הקטנות המשרתות בחנויות; הנימוסים והמנהגים שלהן בולטים לעין”.

קמה דממה, ואחר ענה מוסייה פרופון ואמר:

“קודם לכן היה כל זה חבוי מלגו, עכשיו פרץ ויצא מלבר; זה כל ההבדל”.

“אבל הצניעות שלהן!” קראה אימוגן.

“הצניעות שלהן לא פחתה מכפי שהיתה, הגברת קארדיגאן. אלא שעכשיו זכו לחירות מרובה”.

המלים הללו, שהיה בהן מן הציניסמוס המסותר, גרמו לכך שאימוגן צחקה צחוק קל, שדזשק קארדיגאן פער את פיו והכסא שישב עליו סומס השמיע קול חריקה.³

וויניפרד ענתה ואמרה: “הרי זה משפט קשה יותר מדאי, פרוספר”.

“ומה דעתך, הגברת פורסייט? כלום אין טבע הבריות תמיד אחד הוא?”

סומס כבש בקרבו את החפץ לקום ולהכות את האדם הזה. הוא שמע את אשתו משיבה ואמרה:

“אין טבע הבריות שבאנגליה דומה לטבע הבריות בארץ אחרת”. שוב נחה עליה רוח הליצנות שלה!

“איני מכיר היטב את הארץ הקטנה הזאת” – ‘ודאי אינך מכיר והשבח לאלוהים!’, הירהר סומס – “אלא שעלי להגיד שכך טיבו של הסיר שהוא רותח בכל מקום תחת הכיסוי שעל פיו. אנו צמאים להנאה וכך היה דרכו של אדם מאז ומעולם”.

ימח שמו של בר־נש זה! הציניסמוס שלו הריהו – הריהו מנוול ומעליב!

לאחר סעודת־הבוקר קמו לטייל זוגות זוגות לשם עיכול. סומס היה גא יותר מדאי להבחין בדבר, ואף על פי כן ידע היטב כי אנט ואותו בר־נש משוטטים יחד. פליר, נטפלה אל וול; אין ספק בדבר, שהיא בחרה בו משום שהוא מכיר את דזשון. סומס גופו בחר לו לבת־לוויה בוויניפרד. רגעים אחדים התהלכו במעגל בתוך הזרם הרחב של בני אדם והם משולהבים קצת ושבעים יתר על המידה, אחר נאנחה וויניפרד ואמרה:

“מי יתן וחזרנו לכמות שהיינו לפני ארבעים שנה, נער זקן!”

בעיני רוחה חזתה תהלוכה ארוכה לבלי סוף של מלבושי־קריקט של עצמה. “אכן סוף סוף נעימים היו אותם הימים. פעמים שאני מתגעגעת אפילו על מונטי ומשתוקקת שיחזור אלי. ומה דעתך אתה על הבריות של עכשיו, סומס?”

“אין בהם משל סיגנון כל שהוא. הסיגנון התחיל להתמזמז משנתגלו בעולם האוטומובילים ואופני־המוטור, והמלחמה כילתה אותו כליל”.

“מי יתן וידעתי מה יהא סופו של דבר”, אמרה וויניפרד בקול שהיה ספוג הירהורים וחלומות על פשטידה ממולאה בבשר־יונים.

“מי יודע אם לא נחזור אל הקרינולינות ואל המכנסיים הרחבים. הבט וראה את השמלה הזאת!”

סומס הניד את ראשו.

“יש ממון הרבה, אבל אין אמונה בדברים הנמצאים. אין אנו חוסכים כלום לעתיד לבוא. בני הנעורים הללו – בעיניהם אין מלוא כל החיים אלא ענין קצר ומלא צחוק ושעשועים ולא יותר”.

“הבט וראה את המגבעת ההיא!” אמרה וויניפרד. “איני יודעת – כשאני מעלה על דעתי את כל המון בני האדם שהומתו ואת כל מה שאירע במלחמה, הרי כל זה נפלא בעיני. אין ארץ אחרת – פרוספר אומר שכל הארצות פשטו את הרגל, חוץ מאמריקה; וכמובן מאליו קיבלו תמיד הגברים של אותה הארץ את נוסח הבגדים שלהם ממנו אנו”.

“וכי באמת מפליג אותו אדם אל ימי הדרום?” שאל סומס.

“הו! אין אדם יודע להיכן פרוספר הולך!”

“הריהו משמש סימן לדור”. מילמל סומס.

"וויניפרד אחזה בזרועו.

“אל תסב את ראשך”, אמרה אליו בלחש, “אלא הבט ימינה, אל השורה הראשונה שעל הבימה”.

סומס אימץ את כוח־הראייה שלו והביט לצד המכוון. שם ישב גבר שעל ראשו צילינדר אפור וזקנו לבן, לחייו צנומות ומקומטות ונוי מיוחד יצוק על מעמד־גופו; על ידה ישבה אשה, שהיתה לבושה שמלה ירקרקה ושעיניה האפלוליות היו מכוונות אליו גופו. סומס השפיל את עיניו והביט אל רגליו. כמה משונה התנועה שרגליו של אדם נעות זו אחר זו! וויניפרד לחשה לו על אזנו:

“מראהו של דזשוליון חולני ביותר, אבל הוא היה תמיד אדם של צורה. היא לא נשתנתה כלום – חוץ משערה”.

“משום מה סיפרת לפליר אותו המעשה?”

“לא סיפרתי לה, וודאי שמעה את הדבר מפי אדם אחר. ידעתי, שסופה לגלות את הדבר בעצמה”.

“אכן ענין רע הוא. היא גמרה בלבה להינשא לנער”.

“נערה ערמומית היא”, מילמלה וויניפרד. “היא ניסתה להטעות אותי ולהוציא את הדבר מלבי. ומה דעתך לעשות, סומס?”

“להפקיר עצמי ביד המקרים”.

הם התנהלו מתוך שתיקה לבין ההמון הצפוף.

“באמת”. פתחה ואמרה וויניפרד פתאום, “הרי זה נראה כעין גזירת הגורל. אלא שנוסח המעשה ישן נושן הוא. הבט וראה! הנה דזשורזש ויוסטייס!”

גופו המסורבל של דזשורזש התייצב לפניהם.

“האלוֹ, סומס!” ענה ואמר. “זה עתה פגעתי בפרופון ובאשתך. החש את צעדיך ותשיגם. וכי ביקרת בזמן מן הזמנים את טימותי הזקן?”

סומס ניענע בראשו, וזרם בני האדם הפריד ביניהם.

“דזשורזש הזקן היה חביב עלי תמיד”, אמרה וויניפרד. “ליצן גדול הוא”.

“ואני לא חיבבתי אותו מימי”, אמר סומס. “היכן מושבך? הנני ללכת אל מושבי שלי. פליר וודאי חזרה לשם”.

לאחר שהוליך את פליר אל מושבה, שם פניו אל מקומו וראה מרחוק דמויות קטנות ולבנות מתרוצצות – הלא הן קבוצות המשחקים בקריקט. אין פליר ואין אנט! אל יתלה אדם כיום הזה את תקוותו בנשים! הרי יש להן זכות הבחירה לפרלמנט! הרי “שוות” הן לזכויות לגברים. ושיווי זה הביא להן טובה מרובה! ובכן איפוא מתגעגעת וויניפרד על הישנות והיתה נכונה להיצמד שוב פעם אל דארטי? שוב התרגשו עליו זכרונות ימים עברו – הנה הוא יושב כאן כמו שישב בשנת 1883 ובשנת 1884 קודם שנתברר לו שמסורת הנישואים שלו עם אירין נתרופפה, קודם שהמרדות שלה נעשתה גלוייה וברורה כל כך, שעם כל חפצו הטוב אי אפשר היה לו להעלים את עיניו ממנה. כשראה אותה יושבת בצדו של אותו בר־נש חזרו ונתעוררו בלבו כל זכרונותיו. אפילו עכשיו אינו יכול להבין משום מה מרדה עליו. היא עלולה היתה לאהוב גברים אחרים; מידה זו היתה מצוייה בה! אבל ממנו הוא, מן האיש האחד שצריכה היתה לאהוב אותו, מנעה את לבה! ורעיון משונה עלה על דעתו שכל אותה ההתרופפות שנתרופפה כיום מסורת הנישואים – אף על פי שצורת הנישואים וחוקיה לא נשתנו מכפי שהיו בזמן שנשא אותה לאשה – שכל אותה הפריצות המצוייה כיום הזה מוצאן מן המרדות שמרדה בו בשעתה; הוא ראה בדמיונו שאך היא גרמה לכל הפורענות הזאת והדברים הגיעו לידי כך שכל זכות כשרה של קנין בעלים עברה ובטלה מן העולם או עמדה להיות עוברת ובטלה מן העולם. על ידה באה לעולם כל הפורענות הזאת! ועכשיו – כמה רע הוא המצב! חיי־משפחה! היך יוכל אדם לחיות חיי משפחה בלי זכות משותפה של קנין בעלים? הוא לא היה חי מעולם חיי משפחה לאמתם! אבל כלום היה הוא האשם בזה? הוא עשה את כל מה שביכלתו. ומה היה שכרו? – אותם השניים, שישבו שם על הבימה ואותו המעשה בפליר!

ורגש של בדידות תקף עליו והוא הירהר בלבו: “שוב לא אצפה להן! הן תמצאנה את דרכן אל בית המלון בעצמן – אם דעתן לחזור לשם!” והוא עזב את מגרש־הקריקט וקרא למרכבה ואמר לרכב:

“הוליכני אל בייזווֹטר־רוד”. דודותיו הזקנות לא התכחשו לו לעולם. הוא היה להן תמיד אורח רצוי ביותר. ואם הן נפטרו מן העולם, הרי טימותי עדיין חי וקיים באותו הבית!

פתח הבית היה פתוח וסמיתר עמדה שם.

“מיסטר סומס! זה עתה יצאתי לשאוף מעט אוויר. המבשלת תשמח שמחה גדולה”.

“ומה שלומו של מיסטר טימותי?”

“בימים האחרונים שוב אינו כמו שהיה, אדוני; הריהו מרבה לדבר. הנה היום בבוקר, למשל, אמר: “אחי דזשמס הולך ומזקין”. מחשבותיו מסתכסכות, מיסטר סומס, והריהו מדבר על אחיו. הוא חרד ודואג לעסקי הממון שלהם. זה לא כבר אמר: “אחי דזשוליון אינו רוצה לרכוש את שטרי המלווה המלכותי” – הנראה שהדבר הזה מצער אותו הרבה. היכנס־נא, מיסטר סומס, אנא היכנס! אך זוהי הפתעה נעימה!”

“טוב הדבר”, אמר סומס, “הנני להיכנס לרגעים אחדים”.

“הנה כי כן”, אמרה סמיתר בלחש בפרוזדור, במקום שהאוויר היה צח כמו בחוץ, “לא היתה דעתנו נוחה ממנו ביותר כל אותו השבוע. בנוהג שהיה משאיר את המאכל־הערב ביותר לסוף הסעודה, ואולם מן היום השני ואילך התחיל אוכל אותו בתחילה. וודאי התבוננת לדבר, מיסטר סומס, שכך נוהג הכלב בסעודתו; את הבשר הריהו אוכל תחילה. תמיד היה הדבר בעינינו כסימן טוב ביותר מה שמיסטר טימותי היה רגיל לעת זקנתו המופלגה להשאיר את המטעמים הערבים לסוף, ואולם עכשיו דומה שהוא קיפח כליל את השליטה בעצמו ולאחר שהוא אוכל את המטעמים שוב אינו נוגע ביתר המאכלים. הרופא אינו חושש לדבר, אבל” – סמיתר נדה בראשה – “נדמה לי שהוא ממהר לאכול את המטעמים תחילה משום שהוא מתיירא שמא לא יגיע אליהם. מנהגו זה והדברים שהוא מדבר מביאים אותנו לידי חרדה”.

“וכי דיבר דבר שיש בו מן החשיבות?”

“לא, מיסטר סומס; אלא שלצערי עלי להגיד שאין דעתו נוחה מן הצוואה שלו. הוא הולך ונעשה עקשני ביותר – ומאחר שבמשך שנים רצופות היה נוהג להוציא את הצוואה שלו בכל בוקר, הרי תמוה הדבר. זה לא כבר אמר: “הם מתאווים לממוני שלי”. לבי נהפך עלי, משום שמובטחתני שאין אדם מתאווה לממונו, וכזאת גם אמרתי לו. ואכן רע ומר הדבר שאדם בפרק שנותיו עדיין מהרהר בממון. אימצתי את לבי ואמרתי אליו: “ידוע אתה, מיסטר טימותי, שהגברת היקרה שלי” – הלא היא מיס פורסייט, מיס אן שאימנה אותי מנערותי, מיסטר סומס – “לא נתנה מעולם את דעתה לממון”, כך אמרתי לו: “היא הוקירה אך את אופיו ומידתו של אדם”. הוא הביט אלי הבטה משונה ביותר וענה בקרירות יתירה: ‘אין אדם מתאווה לאָפיי שלי’. הגע בעצמך: אדם מוציא דברים תמוהים כאלה מפיו! אבל עתים שהוא אומר דברים חריפים ונבונים עד מאוד”.

סומס עמד והסתכל באותה שעה בציור־מחוקה עתיק שהיה תלוי על הקולב והירהר בלבו: “ציור זה רב־ערך הוא!”

“הנני לעלות אליו כדי לראותו, סמיתר”, ענה ואמר בלחש.

“המבשלת יושבת אצלו באותה שעה”, אמרה סמיתר כשהיא נושמת בכבדות מלחץ המחוך שעליה; “היה תשמח שמחה גדולה לראותך”.

הוא עלה על המדריגה לאטו כשהוא מהרהר בלבו: “אין את נפשי להגיע לידי זיקנה כזו”. כשהגיע אל הדיוטה השנייה, שהה רגע אחד ואחר טפח על הדלת. ומיד נפתחה הדלת ולעיניו נגלו פניה העגולים והמסבירים של אשה בת ששים ומעלה.

“מיסטר סומס!” אמרה האשה, “האח! מיסטר סומס!”

סומס ניענע בראשו, “שלום, מבשלת!” ענה ואמר ונכנס החדרה.

טימותי ישב ישיבה זקופה על גבי המיטה כשהוא תמוך בכרים; ידיו היו נתונות על גבו ועיניו מכוונות אל התקרה שזבוב היה תלוי בה. סומס עמד למרגלות המיטה, למולו.

“דודי טימותי!” אמר בקול רם, “דודי טימותי!”

טימותי הסב את עיניו מעל הזבוב וכיוון אותן אל מבקרו. סומס ראה והנה לשונו החיוורת משתרבבת ומרטיבה את שפתיו הכהות.

“דודי טימותי!” אמר שוב פעם, “אפשר שאוכל לעשות בשבילך דבר? אפשר רצונך להגיד לי דבר?”

“ה!” אמר טימותי.

“באתי לבקרך ולראות אם הכל שלום”.

טימותי ניענע בראשו. הנראה שהשתדל להתרגל אל הדמות שנתגלתה לפניו.

“וכי יש לך כל מה שאתה צריך?”

“לא”, אמר טימותי.

“אפשר מבקש אתה שאמציא לך דבר?”

“לא”, אמר טימותי.

“הנני סומס, ידוע אתה? בן אחיך, סומס פורסייט. בן אחיך דזשמס”.

טימותי ניענע בראשו.

“אשמח מאוד לעשות דבר למענך ככל אשר ביכלתי”.

טימותי רמז לו וסומס ניגש אליו בסמוך לו.

“אתה” – אמר טימותי בקל שלא היתה בו אף לחלוחית של חיים, "אתה אמור לכולם בשמי – אמרו לכולם – " ואצבעו טפחה בזרועו של סומס, “שימתינו עד בוא עת – שימתינו עד בוא עת – ערך שטרי המלווה הממלכתי עולה מעלה”, והוא ניענע בראשו שלוש פעמים.

“טוב הדבר!” אמר סומס; “הנני להגיד להם”.

“הן”, הביע טימותי; ומיד חזר וכיוון את עיניו אל התקרה והוסיף ואמר: “זבוב זה!”

רגש משונה תקף את סומס; לבו נפעם בקרבו והוא הביט אל פני המבשלת הנוחים והשמנים שהיו מכוסים קמטים קטנים מחמת אש הכירה, שהיתה גוחנת עליה תדיר.

“הביקור הזה ישפיע עליו השפעה טובה לאין שיעור”, ענתה ואמרה.

טימותי השמיע קול מילמול, אבל ניכר היה בבירור שהוא מדבר אל נפשו, וסומס יצא מן החדר בלוויית המבשלת.

“מי יתן ויכולתי להכין לך, מיסטר סומס, זיבדית וורודה כמו בימים מקדם; הרי זיבדית זו היתה עריבה עליך ביותר. היה שלום אדוני; ביקורך גרם לי עונג גדול”.

“השגיחי עליו יפה, הריהו זקן כל כך”.

והוא לחץ את ידה הצמוּקה וירד מעל המדריגה. סמיתר עדיין עמדה בפתח ושאפה רוח.

“ומה דעתך עליו, מיסטר סומס?”

“המ!” מילמל סומס: “שוב אין הוא בגדר בר־דעת”.

“הן”, אמרה סמיתר. “הייתי חוששת שכך תהיה דעתך עליו כיוון שאתה בא אליו מעולם המלא תשואות חיים”.

“סמיתר”, ענה ואמר סומס, “כולנו חייבים להחזיק לך טובה”.

“אל־נא תדבר כדברים האלה, מיסטר סומס! אך תענוג הוא לטפל בו – הריהו אדם נפלא כל כך!”

“ובכן היי שלום!” אמר סומס וישב במרכבתו.

“ערך שטרי המלווה הממלכתי עולה מעלה”, הירהר בלבו, עולה מעלה!"

כשחזר אל בית מלונו, נכנס אל חדר־האוכל וצילצל שיביא תה. אשתו ובתו טרם חזרו הביתה. ושוב פעם תקף עליו אותו הרגש של בדידות. אי להוֹטלים הללו! מה גדולים ורחבים הם כיום הזה, אין שיעור למידתם! הוא עדיין זוכר יפה את ההוֹטלים הקטנים המרובים, וכשנבנה הוֹטל גדול מהם הניעו אחריו הבריות ראש. הוֹטלים וקלובים – קלובים והוֹטלים; אין קץ ואין מספר להם כיום הזה! וסומס אשר חזה זה עתה על ככר־הקריקט של לורד את חזון הפלא של מסורת ושל התמדת־הקיום, השתקע בהירהורים על דבר השינויים שחלו בלונדון זו, שהוא נולד בה לפני ששים וחמש שנים. אם השער של שטרי־המלווה הממלכתיים עולה או אינו עולה, בין כך ובין כך ולונדון נתעשרה עושר מבהיל. אין עושר כזה בכל העולם כולו, להוציא אולי את ניו־יורק! אמנם בעתונים של עכשיו אתה מוצא הרבה היסטרִיָה; אבל אדם כמותו, הזוכר את לונדון מלפני ששים שנה והרואה אותה כיום, מכיר הכרה ברורה כמה גדולה הפרייה והרבייה והספוגיות של העושר. אין לו לאדם אלא לעשות את מעשיו בדיעה צלולה ובתקיפות. הוא עדיין זוכר יפה שקרקעיתן של המרכבות היתה זרועה חצץ ותבן מסריח. וטימותי הזקן – וכי מה לא יכול היה אדם כמותו לספר לבריות, אילמלא נשתמר זכרונו בעין! הכל היה רופף וחולף ועובר, בני האדם היו שרויים בפחד ובבהילות, אבל כאן היה כרך לונדון וכאן היה נהר התֶּמזָה ומהם וחוּצה השתרעה האימפריה הבריטית עד קצווי עולם. “שער שטרי המלווה הממלכתי הולך ועולה!” הדבר הזה לא יתמיה אותו כלל. הכל היה תלוי בגזע. וכל העקשנות שמטבעו של סומס ביצבצה לרגע אחד מתוך עיניו האפורות עד שנתקלו מבטיו באחד הציורים מן התקופה הוויקטוריאנית שהיה תלוי על הקיר. בית־המלון רכש לו שלושה תריסרים של ציורים שממין זה! הציורים הקדמונים של מעשי־ציד או של בהמות רועות באֲפָר, שהיו תלויים באכסניות הישנות, אמנם ראויים היו שיסתכלו בהם, – אבל הדברים הסנטימנטליים הללו – אשרינו שהוויקטורייאניסמוס עבר ובטל מן העולם! “אמרו לכולם שימתינו עד בוא עת!” אמר טימותי הזקן. אבל למה ימתינו בתוך הערבוביה של דור זה, של ה“עיקר הדמוקראטי”? הרי אפילו קנין בעלים היה נתון בסכנה! וכיוון שעלה על דעתו רעיון זה שקנין־בעלים עלול להיבטל מן העולם, דחה סומס מלפניו את ספל התה ועמד וניגש אל החלון. אי אפשר לו לצייר בדמיונו שלא תהא לו שליטה על נכסי הטבע כשם שההמון הזה שבחוץ אין לו שליטה על הפרחים ועל העצים ועל המים שבהיידפארק! לא! לא! קנין־בעלים משמש יסוד לכל הדברים הראויים להיות קנויים ושייכים לאדם. דעתו של העולם נטרפה עליו במקצת כשם שכלבים משתגעים לפעמים בעת מילואה של הלבנה והרי הם יוצאים לטרוף טרף במשך לילה אחד; ואולם העולם, כמוהו ככלב, יודע היכן פתו המשוחה בחמאה והיכן משכנו החם, וחזקה עליו שסופו לחזור אל הבית האחד והמיוחד שכדאי לנחול אותו – אל קנין בעלים. העולם חזר עכשיו לעונת ילדותו השנייה, כדומה לטימותי – והריהו מקדים ואוכל תחילה את המטעמים הערבים ביותר!

הוא שמע קול שאון מאחריו ונפנה וראה את אשתו ובתו שנכנסו החדרה.

“ובכן חזרתן סוף־סוף?” ענה ואמר.

פליר לא החזירה דבר; היא עמדה והביטה רגע אחד אליו ואל אמה ואחר נכנסה לחדרה. אַנֶט מזגה לה ספל תה.

“סומס, הנני הולכת לפאריז, אל אמי”.

“כך! אל אמך שלך?”

“הן”.

“לכמה זמן?”

“איני ידועת”.

“ואימתי תלכי?”

“ביום השני”.

וכי באמת הריהי הולכת אל אמה? אכן משונה הדבר שהוא קיבל את הידיעה הזאת מתוך קרירות־רוח גדולה כל כך! ומופלא הוא היך הבחינה הבחנה ברורה כל כך שהוא עתיד להתייחס אל הענין הזה מתוך קרירות־רוח גמורה, כל זמן שהדבר לא יבוא לידי סקאנדאל! ופתאום ראה בבירור בינה ובינו את הפנים שראה אתמול לאחר הצהריים – את פניה של איירין. “אפשר צריכה את לממון?”

“יישר כוחך; יש לי דיי”.

“טוב הדבר. הודיעי אותנו אימתי תשובי”.

אנט הניחה את העוגה שהיא מישמשה באצבעותיה והביטה אל בעלה בעד ריסיה המושחרים ושאלה.

“האמסור דבר לאמא?”

“דרשי בשמי בשלומה”.

אֶנט התמודדה, הניחה את ידיה על מתניה וענתה ואמרה בלשון הפראנצית:

“אשרַי, סומס, שלא אהבתני מעולם!” אחר קמה ויצאה מן החדר. דעתו של סומס היתה נוחה מזה שהיא דיברה את דבריה בלשון הפראנצית – מתוך כך ראה עצמו פטור להחזיר תשובה. ושוב נצנצו לפניו פניה של אותה האשה האחרת – פנים חיוורים עם עינים אפלוליות, ועדיין יפים הם! ובתוך מעמקי נפשו התנערה פתאום הרוח של חמימות־הרגש כניצוצות הללו המתלקחים ופורצים מתחת לשכבות של גל אפר. ולבה של פליר נפתה על בנה של אשה זו! כמה תמוה הוא מקרה זה! אבל כלום יש מקרה בעולם? אדם מהלך ברחוב ולבינה נופלת ופוגעת בראשו. דבר זה וודאי מקרה הוא. אבל הענין הזה! “ירשתי זאת”, אמרה הנערה. היא – היא החזיקה בירושה זו בכל עוז!

 

חלק שלישי    🔗

 

פרק ראשון: פְּגִישׁוֹת    🔗

אין הנערוּת מרגישה בזקנה אלא דרך קפיצה ולסירוגין. דזשוֹן למשל, לא הבחין מימיו בזקנתו של אביו עד שחזר מהישפאניה. פניו של דזשוליון הרביעי שהיו מעונים ודלים מרוב ציפיה, הבהילוהו כמעט – מראיהם היה כל כך חיוור ובלה. המסכה שעל פני אביו נפלה מעצמת התרגשותו בשעת הפגישה והנער הבין פתאום כמה גדולה היתה מצוקת הנפש שגרמה לו פרידתם. הוא התנחם על ידי המחשבה: “הרי לא חפצתי לנסוע!” אמנם לא היה זה מן המנהג שהנערוּת תשתעבד לזקנה, ואולם דזשון לא היה כל עיקר עלם מודרני טיפוסי. אביו היה מתהלך עמו תמיד בחביבות יתירה, וכשהעלה על דעתו שהוא יחזור מיד לאותה ההנהגה שלו, שגרמה לו לאביו להתענות בבדידות ששה שבועות, נגפו לבו.

כשהציע לו אביו את השאלה: “ובכן, נערי שלי, מה בעיניך יצירותיו של גוֹיָיה הגדול?” חש מוסר־כליות. אותו גוייה הגדול לא היה קיים בשבילו אלא משום שצר פנים הדומים לפניה של פלֶיר.

בליל חזירתם הביתה עלה על משכבו כולו מדוכדך־נפש, ואולם למחר ניעור משנתו מלא ציפיה רבת־שמחה. אותו היום היה אך החמישי ליולי והוא נדבר עם פליר להיפגש עמה רק בתשיעי לחודש ולא קודם לכן. שלושה ימים היה מוטל עליו לבלות בבית קודם שיחזור אל החווה. מן הצורך היה איפוא לחבל תחבולה להתראות עמה ויהי מה!

במשחקים בתוך חום מחניק וצילינדר על ראשו! הוא היה נוסע עם אביו במרכבה הביתה, מתרחץ, מחליף את בגדיו וחוזר ונוסע אל הקלוב “דיסיוּניון” כדי לאכול שם לָכיס, קציצות וטָרית; ומן הקלוב היו מהלכים שניהם – שני “גנדרנים”, אחד זקן ואחד צעיר שידיהם נעולות נעלי־יד של עור־עזים – אל האופירה או אל התיאטרון. וביום הראשון, לאחר שהמשחקים נסתיימו והצילינדר שלו היה חבול ומעוך ביותר, היה נוסע עם אביו במרכבה מיוחדה אל בית־האוכל “כתר ושרביט”, אשר המרפסת שלו מפנה כלפי הנהר – הדבר היה בתור־הזהב של שנות הששים, בזמן שהעולם היה עדיין פשוט ביותר, הגנדרנים היו מכהים את עיני הבריות בברק תלבשתם והדימוקראטיה טרם נולדה.

מקץ דור אחד ביקר דזשוליון שוב את מגרש־המשחק בלוויית בנו של עצמו, דזשולי, שפרחי־דגן היו תקועים באבקת בגדו, כמנהג תלמידי האסכולה שבהאראוּ. שוב פעם התרגשה עליו הרתיחה וסערת התאוות של המשתתפים בקרב ההתחרות, והוא חזר ממקום המשחק הביתה, אל הקרירות ואל ערוגות גרגרי־התות של רובּין־היל ואל משחק־הביליארד לאחר סעודת הצהריים; במשחק זה היה בנו דוחף את הכדורים דחיפות מבהילות והשתדל להיראות מתון ומגודל. באותם שני הימים שבשנה היו הוא ובנו בודדים בעולם, כל אחד לעברו – והדימוקראטיה זה עתה נולדה!

וכך חיטט ומצא צילינדר אפור, שאל מאת אירין פיסה זעירה של סרט כחול, ובזהירות ומתוך השתדלות להימנע מכל התרגשות נסע באבטומוביל וברכבת ושוב באבטומוביל והגיע אל מגרש הקריקט. שם ישב ליד אירין, שהיתה לבושה שמלה ירקרקה עם שפות צרות ושחורות בשוליה, והסתכל במשחק וחש שהרגשות הישנים חוזרים ומתעוררים בקרבו.

כשעבר עליהם סומס, מיד נתעכר עליו היום. פני אירין נתעוותו על ידי שקפצה את שפתיה. לא טוב הדבר לשבת כאן, במקום שסומס ואולי גם בתו יכולים לעבור עליהם הלוך ועבור כמה פעמים.

“אם שבעת את המשחק ושוב אין נפשך אליו, הבה נלך הביתה, יקירתי”.

באותו הערב חש דזשוליון בעצמו שהוא מיוגע ותשוש כוח. ומאחר שלא רצה שתראהו בכך, המתין עד שהתחילה לנגן ומיד התגנב ויצא בחשאי ונכנס בחדר־העבודה הקטן. הוא פתח את החלון, כדי להכניס אוויר, ואת הדלת, כדי לשמוע את צלילי הנגינה שלה; ואחר ישב על הכורסה של אביו, עצם את עיניו והסמיך את ראשו אל חיפוי־העור השחום והשחוק. חייו עם אירין היו דומים לסלסול זה אשר לסונאטה של ציזאר פראנק – פרק שלישי מלא קסמי־יה. ופתאום הנה קפץ עליו רוגזו של דזשון – עסק ביש זה שלו! הכרתו ניטשטשה והוא עמד על קצה גבול הנעלם מן הדעת, ולפיכך לא ידע אם בהקיץ או בחלום הריהו חש בריח עשנה של סיגארה ורואה את דמות דיוקנו של אביו מתגלית לפני עיניו הסגורות במחשכים. הדמות נגלתה ונתעלמה וחזרה ונתגלתה; דומה היה כאילו על כסא זה שהוא עצמו יושב עליו הריהו רואה את אביו יושב כשהוא לבוש בגד שחור, ברכו האחת מורכבה על גבי חברתה ובין האצבע והאגודל הוא מנענע את המשקפיים שלו; דומה היה כאילו הוא רואה את שפמו הגדול והלבן ואת עיניו העמוקות, וצופות מתחת לכיפת המצח כמחפשות את עיניו של עצמו המבקשות להגיד: “וכי ברור לך הדבר, דזשוֹ? רק עליך בלבד שומה להחליט החלטה. היא אינה אלא אשה!” הו! דבריו אלה של אביו יהו ניכרים לו היטב! הם החיו והעלו לפניו את כל התקופה הוויקטורייאנית! והוא ענה ואמר: “לא הייתי מתיירא מזה – הייתי מתיירא להכאיב את נפשה, את נפש דזשון ואת נפשי שלי עצמי. לב רגש בקרבי, הייתי מתיירא לעשות זאת”. ואולם העינים הזקנות, הזקנות והצעירות הרבה מעיניו של עצמו, לא הניחו לו והחזירו לו תשובה: “האשה אשתך, הבן בנך, והֶעָבָר – עֲבָרְך שלך הוא. קום ועשה מעשה, נערי שלי!” ההיה זה דבר שלוח אליו מאת רוח נודדת ומשוטטת בעולם, או הגיג נשמתו של אביו, שהיתה חיה וקיימת בקרבו פנימה? ושוב פעם עלה באפו ריח עשנה של סיגארה – מתוך עור־הכורסה שהיה כולו מקוטר ומעושן. כן יהיה! הוא יעשה מעשה, הוא יכתוב מכתב לדזשון ויפרש לו את כל פרשת הענין שחור על גבי לבן! ופתאום נתקשתה עליו הנשימה והוא חש מחנק, כאילו תפח וצבה לבו בקרבו. וא קם ויצא אל האוויר שבחוץ. הכוכבים הבהיקו באור בהיר עד מאוד. הוא עבר את המרפסת והקיף את הבית עד שהגיע אל החלון של חדר־הנגינה; ובעד החלון ראה את אירין יושבת לפני הפסנתר ואור העששית נופל על שערה, שהיה דומה כאילו הוא מאובק אבקה לבנה; היא נראתה כמשוקעת כולה בתוך עצמה, עיניה האפלוליות הביטו נכחן וידיה נחו בטלות על גבי המכושים. דזשוליון ראה והנה היא נושאה ופוכרת אותן על חזה. “הריהי מהרהרת בדזשון”, הגה בלבו; “כל מעייניה בדזשון בלבד! ואני הולך ונעקר מלבה כאילו אני מת – הרי זה מדרך הטבע!”

והוא חזר ונסתלק בלאט בזהירות יתרה שלא תרגיש בו.

למחרתו של אותו היום, לאחר שעבר עליו לילה קשה, ישב אל שולחן־הכתיבה כדי לקיים את החלטתו. הוא כתב בקושי גדול ומתוך מחיקות מרובות:

"נערי היקר!

הנה גדלת כל צרכך ויש בך דעת להבין כמה קשה להורים להתגלות לבניהם גילוי גמור. ובייחוד בשעה שהילד שעליהם להתוודות לפניו יקר להם כנפשם, כמו שיקרת אתה לאמך ולי. רחוק ממני להגיד לך, שאנו מכירים כי חטא חטאנו לשעבר לאמתו של דבר – סבור אני שבחיים של ממש יקר הוא למצוא אדם שיהא מכיר בעצמו שחטא – אבל רוב הבריות וודאי יאמרו שאמנם חטאנו, על כל פנים דרכנו, בין שהיתה נכוחה ובין לאו, העידה על אשמתנו. האמת שבדבר, יקירי, הריהי זו ששנינו אנו תלוי לנו עבר מאחורינו, והתפקיד המוטל עלי בשעה זו היא להודיע אותך את פרשת העבר הזה, משום שהוא פוגע פגיעה מכאיבה ועמוקה בעתיד שלך. לפני הרבה, הרבה שנים, היינו בשנת 1883, בזמן שאמך היתה עדיין בת עשרים, התרגשה עליה פורענות גדולה וכבדה: היא נכשלה במסורת נישואים שאינם מוצלחים – לא במסורת נישואים עמי, דזשון. היא נתייתמה מאביה ובידה אין־כל וישיבתה בצוות עם אם־חורגת – אשה מבנות מינה של איזבל – היתה קשה לה מנשוא. וכך אירע שהיא נישאה לאביה של פליר, לבן־דודי סומס פורסייט. הוא רדף אחריה בקשיות־עורף יתירה, וצריך לומר לזכותו שהוא אהב אותה אהבה עמוקה. לא עבר שבוע אחד מיום שנישאה לו וכבר נתחוור לה בבירור שעשתה מִדחֶה קשה מאין כמוהו. הוא לא היה אשם בזה; הטעות שטעתה בשיקול דעתה ובמשפטה עליו היא היא שהיתה – מקור אסונה"

עד כאן עדיין שלטה בו האירוניה שלו שליטה כל שהיא, ואולם מכאן ואילך תקף עליו הענין שלפניו והבליע את כל מעייניו.

"דזשון, הנני להסביר לך עד כמה שאוכל – הדבר קשה ביותר־ היך מקרים של נישואים בלתי־מוצלחים כגון אלה עלולים להתרחש על נקלה. וודאי תאמר: ‘אם לא אהבה אותו, היך יכלה להינשא לו לאשה?’. הצדק היה אתך, אילמלא היה כאן צד חמוּר שיש ליתן עליו את הדעת. המשגה הראשון הזה שנכשלה בו שימש מקור לכל הצער והיגון והטראגידיה שהתרגשו לאחר מכן, ולפיכך הריני רואה צורך לעצמי להסבירו לך עד כמה שאוכל. עליך לדעת, דזשון, שבימים ההם ואפילו בימינו אלה – שכן על אף כל הדיבורים על השכלת הרוחות איני רואה איך יכול היות אחרת – נישאות רוב הנערות לאנשים בלי לדעת את הצד המיני שבחיים. ואפילו אם הן יודעות את פירושו של דבר, הרי חסר להן הנסיון. וזהו הקוץ שבדבר. חוסר נסיון זה הוא הוא הגורם לכל הניגודים ולכל הצרות. יש מקרים רבים מאוד – והמקרה של אמך היה אחד מהם – שהנערות אינן יודעות ואינן יכולות לדעת אם הן אוהבות את האנשים שהן נישאות להם ואם אין; והן אינן יודעות זאת עד לאחר אותו מעשה ההזדווגות, המשמש עיקר מהותם של הנישואים. והנה ברוב המקרים המפוקפקים מחזק ומהדק המעשה הזה את הקשר שבין הבעל ואשתו, אבל יש מקרים, ואותו של אמך היה אחד מהם, שהוא מביא לידי גילוי המשגה, לידי עקירת הרגש של נטיית־לב, שהיה קיים קודם לכן. גילוי זה, ההולך ומתברר יום יום ולילה לילה, הריהו טראגידיה בחייה של אשה, טראגידיה שאין קשה ממנה. בריות גסות והדיוטות חסרי־בינה עלולים לשחוק על משגה זה ולאמור: ‘למה ירבו שאון על לא־דבר?’ רק בני אדם צרי־מוח ובני אדם שרוחם נוחה בשל עצמם, שאינם מוכשרים לשפוט על חיי אחרים אלא על פי חייהם של עצמם, עלולים לדון לכף חובה את הנשים שנכשלו במשגה טראגי זה, עלולים להוציא עליהן גזר דין להיות חבושות כל ימיהן באותו בית־אסורים שהן עשו לעצמן. הלא יודע אתה את משל הבריות: ‘היא הציעה את משכבה, הבה תשכב עליו!’. הרי זה פתגם קשה, שאינו לפי כבודו של גבר הגון לאמתו או של אשה הגונה לאמתה, ואיני מוצא מלים קשות כל צרכן כדי לגנות אותו. לא הייתי מה שקרוי בלשון הבריות ‘אדם מוסרי’, אבל לא הייתי רוצה להשתמש בפניך, יקירי, במלים אשר יכלו לעורר אותך לנהוג במחשבתך קלות ראש לגבי קשרי ברית ואמָנוֹת שאדם כורת. חלילה לך! ואולם מתוך הנסיון שנתנסיתי בו בחיי הריני אומר לך, שאותם בני־אדם הדנים לחובה את הקרבנות של משגות טראגיים, הדנים אותם לחובה ואינם מושיטים להם יד להושיעם, אכזרים הם, או מוטב שאומר: אכזרים היו אילו היתה בהם דעת להבין מה המעשה שהם עושים. אבל אין בהם דעת! שְׁעֵה מהם! הרי הם מנודים לי כשם שאני מנודה להם! ראיתי צורך להגיד לך את כל זאת, משום שרציתי להביאך לידי כך שתהא דן על אמך, ואתה צעיר מאוד ואין לך שום נסיון ואינך יודע מה טיבם של החיים. ועכשיו הנני חוזר לסיפורי. לאחר שיגעה שלוש שנים לדכא בקרבה את הרגשות של מורת רוח ושל בחילה – שלוש שנים תמימות, אשר בשביל אשה אנינת־רגש ואוהבת יופי כאמך, דזשון, היו שנים של מצוקות־נפש קשות, סופה שנזדמן לפניה צעיר אחד שדבק בה לאהבה. אותו הצעיר היה הארכיטקטן שבנה את הבית הזה שאנו יושבים בו, אלא שהוא בנה אותו בשבילה ובשביל אביה של פליר שידורו בו; בית זה עתיד היה לשמש בשבילה בית־אסורים חדש, תחת בית־האסורים שהיתה חבושה בו עם בעלה בלונדון. אפשר שדבר זה שימש במידת־מה גורם למאורעות שבאו לאחר מכן. בין כך ובין כך וגם היא דבקה לאהבה באותו הצעיר. יודע אני שאין מן הצורך להסביר לך, שאין אדם בורר לו מלכתחילה את מי שנפשו תחשוק בו לאהבה. האהבה באה מאליה. וכך אירע גם כאן, הריני משער בנפשי – אף על פי שלא הרבתה לדבר עמי מעולם בענין זה – את המלחמה שהתחוללה בנפשה באותו הזמן, לפי שנתחנכה חינוך מוסרי חמוּר ולא היתה קלת־דעת בהשקפותיה – חלילה לה, דזשון! ואולם הרגש שתקף אותה היה רגש מכריע והדבר הגיע לידי כך שהם אהבו זה את זו גם במחשבה וגם במעשה. ואז התרגשה טראגידיה איומה. הנני רואה עצמי אנוס לספר לך את הדבר, שאילמלא כן לא תבין לעולם הבנה לאמתה את הסיטואציה שאתה עומד לפניה. הגבר שהיא נישאה לו לאשה – סומס פורסייט, אביה של פליר – קיים באחת הלילות לאונסה את זכות מרותו עליה, והדבר היה בעצם הזמן שאהבתה לאותו הצעיר הגיעה למרום עוזה. למחרת פגשה באהובה וסחה לו את המעשה. אם איבד עצמו לדעת, או שעברה עליו עגלה במקרה, בשעה שדעתו נתעכרה עליו מרוב ייאוש – דבר זה לא נתחוור לנו לעולם; בין כך ובין כך הוא נהרג. ועתה שעֵר בנפשך את מצבה של אמך באותו הערב כשבאה עליה השמועה על מותו. אני ראיתיה אז במקרה. זקנך שלך שלחני אליה להושיע לה, אם תהיה לאל ידי להושיעה. לא ראיתיה אלא רגע אחד, שכן מיד ננעלה הדלת בפני על ידי בעלה שלה. אבל מימי לא שכחתי את מראה פניה באותה שעה, ועד היום הריני רואה אותו לפני. עדיין לא אהבתיה אז ולא אהבתיה אלא מקץ שתים־עשרה שנה, אבל מעולם לא שכחתי את מראה הפנים האלה. נערי היקר – לא קל הוא לכתוב דברים כאלה. אבל אנוס אני. נפש אמך קשורה בנפשך והיא אוהבת אותך מתוך התמכרות גמורה. אין את נפשי לכתוב קשות על סומס פורסייט. ואיני חושב עליו קשה. כל הימים הייתי חומל עליו, ואפשר שחמלתי עליו גם באותו הזמן. לפי משפטו של העולם היתה היא הרשעה והוא הצדיק. הוא אהב אותה לפי דרכו. היא היתה הקנין שלו. כך דעתו על החיים – על הרגשות והלבבות של בני אדם – קנין. לא אשמתו היא – כך נולד. דיעה זו היתה תמיד תועבת נפשי – כך נולדתי! ומתוך שאני מכיר אותך יפה, הריני מרגיש שדיעה זו הריהי גם תועבת נפשך אתה. אבל הבה אחזור לסיפורי. אמך ברחה מביתה בלילה; שתים־עשרה שנה היתה חיה במנוחה בבדידות גמורה בלי חברת בני אדם; ואולם בשנת 1899 בא בעלה שלה – הנך רואה, שעדיין היה בעלה, משום שלא השתדל להתגרש ממנה, והיא כמובן לא היתה רשאית להתגרש ממנו – לידי ההכרה שהוא צריך לבנים והתחיל לשדל אותה ולדחוק בה לחזור אליו וללדת לו ילד. אני הייתי אז המורשה שלה, על פי צוואתו של זקנך, והיתה היכולת בידי להתבונן אל כל הנעשה. ובעודני מתבונן והנה דבקה בה נפשי ואהבתיה אהבה רבה. הלחץ שלחץ אותה גדל עד מאוד והדבר הגיע לידי כך שבאחד הימים היא באה אלי הנה והעמידה עצמה תחת חסותי. בעלה, שעקב אחריה וקיבל ידיעות על כל הליכותיה ומעשיה, ניסה לכוף אותנו להיפרד; לשם כך הגיש לבית המשפט תביעה לגירושין, או אפשר שבאמת רצה להתגרש ממנה, איני יודע זאת; בין כך ובין כך ושמותינו נצטרפו יחד בפומבי. הדבר הזה גרם לנו שבאנו לידי החלטה ואנו התאחדנו למעשה. היא נתגרשה, נישאה לי, ואתה נולדת. אנו חיינו חיים של אושר גמור, על כל פנים אני, וסבור אני שגם אמך היתה מאושרה כמוני. מיד לאחר הגירושין נשא לו סומס לאשה את אמה של פליר, אשר ילדה לו את בתו זו. זוהי פרשת המעשה, דזשון. ראיתי צורך לספר לך את כל הדברים האלה, משום שהאהבה אל בתו של אדם זה, שתקפה עליך, ככל אשר ראינו, מביאה אותך בעינים עצומות לידי הריסת אשרה של אמך, אם לא של עצמך. איני רוצה לדבר על עצמי, משום שלפי זקנתי שוב אין תועלת בדבר לשעֵר שעוד אוסיף להתהלך ימים רבים על פני האדמה, ולא עוד אלא שהייסורים, שאני עתיד לסבול, לא יהיו בעיקרם אלא למענה ולמענך אתה. ואולם איני מבקש ממך אלא שתבין הבנה ברורה כי רגשות של זוועה ושל תיעוב, כגון אלה, אינם עשויים להיות קבורים או נשכחים. עדיין הם חיים בקרבה כיום הזה. אך אתמול ראינו במקרה את סומס פורסייט במגרש־הקריקט של “לורדס”. אילו ראית באותה שעה את פניה, וודאי היו מוכיחים לך כי אכן אמת הדבר. הרעיון, שאתה עתיד לשאת את בתו לאשה, הריהו בשבילה סיוט־פחדים, דזשון. איני נותן דופי בפליר, אלא שהיא בתו שלו. בניך, אם תשא אותה לאשה, יהיו לא רק נכדיה של אמך, אלא גם נכדיו של סומס, של אותו האיש, אשר שיעבד לפנים את אמך כשם שמשעבדים שפחה. הגע בעצמך את משמעותו של דבר. על ידי נישואים כאלה אתה מכניס עצמך אל מחנה, אשר אמך היתה עצורה שם לשעבר כשבוייה ולבה כלה מרוב יגון. הנך עומד על סף החיים, את הנערה הזאת אינך מכיר אלא שני חדשים, ואם כי נדמה לך שהנך אוהב אותה אהבה עמוקה ביותר, הריני מבקש ממך להתיר את החבילה מיד. אל תגרום לאמך את המכאוב הצורב הזה ואת העלבון הזה בשארית ימי חייה. אף על פי שעדיין היא נראית בעיני צעירה כל הימים, הריהי בכל זאת בת חמישים ושבע. חוץ משנינו אנו אין לה נפש קרובה בעולם. ועוד מעט ואתה תהיה הנפש האחת הקרובה לה. אמץ לבך, דזשון, והתיר את החבילה. אל תעמיד את מחיצת הענן בינך ובינה. אל תשבור את לבה! ברכת אלוהים עליך, נערי היקר, ושוב פעם הנני מבקש ממך לסלוח לי על כל היגון והצער אשר המכתב הזה וודאי יגרום לך – אנו ניסינו לחשוך ממך את כל הייסורים האלה – אבל הישפאניה – כנראה – לא הועילה.

אביך הקנוי ומסור לך לעולם, דזשוליון פורסייט".

לאחר שסיים את הווידוי הזה, תמך דזשוליון את לחיו בידו וחזר וקרא אותו שוב פעם. היו כאן דברים, אשר בשעה שהעלה על דעתו שדזשון עתיד לקרוא אותם הכאיבו אותו מכאוב צורב כל כך, שרצה לקרוע את המכתב. לדבר על ענינים כאלה לנער – לבנו שלו עצמו – לדבר עליהם ביחס אל אשתו של עצמו ואל אמו על הנער – אכן נורא היה הדבר לנפש הפורסייטית שבקרבו, המתאפקת והשתקנית. אבל אם לא ידבר עליהם, היך יסביר לדזשון את האמת, את הקרע העמוק, את דבר הפצע שאינו עשוי להירפא? היך יצדיק בלעדיהם את השאיפה להחניק את אהבתו של הנער? אם להחריש מן הענינים האלה, לא היה צריך לכתוב את המכתב כל עיקר.

הוא קיפל את המכתב ושׂם אותו בכיסו. אותו היום היה יום השבת – והשבח לאלוהים! עדיין יש לו שהות להימלך בדבר עד היום הראשון בערב; שהרי אפילו אם ישלח את המכתב היום, לא יגיע לידיו של דזשון אלא ביום השני. אַרְכָּה זו יחד עם המחשבה שהמכתב נכתב, בין שנשלח ובין שלא נשלח, גרמו לו רווחה משונה.

בגן הוורדים, שתפס את המקום אשר בו צמחו לפנים נטעי השרכים, ראה את אירין ועל זרועה סלסילה והיא קוטפת וקוצצת במספריים של גננים. נדמה לו שהיא לא היתה בטילה לעולם, והוא קינא בה עכשיו, לפי שהוא עצמו היה מבלה כמעט את כל זמנו לבטלה. הוא ירד אליה. היא הראתה לו את נעל־ידה המגואל וחייכה. מטפחת בעלת סלסלות, שהיתה קשורה מתחת לסנטרה, העלימה את שׂערה, ופניה הסגלגלים יחד עם גבותיה, שהיו עדיין חמות, נראו צעירים ביותר.

“הזבובים הירוקים מכה קשה הם השנה אף על פי שמזג האויר קר הוא. מראיך מיוגע, דזשוליון”.

דזשוליון הוציא מכיסו את איגרת־הווידוי שלו. “הנה מה שכתבתי. סבור אני, שעליך לקרוא זאת”.

“מכתב אל דזשון?” באותו הרגע נשתנה כל מראה פניה ונעשה כמעט סר וזעף.

“הן; גיליתי את הכל”.

הוא נתן לה את המכתב ופרש והלך לו אל בין הוורדים. אחר כך, כיוון שראה שגמרה לקרוא ועמדה דומם והגליונות בידה, שב וניגש אליה.

“מה דעתך?”

“הפלאת להרצות את הכל. איני סבורה שאפשר להרצות את הדבר הרצאה מעולה מזו. יישר כוחך, יקירי”.

“אולי מצאת כאן דברים, שלדעתך מן הראוי להשמיטם?”

היא הניעה ראש.

“לא; הוא צריך לדעת את הכל, ואם אין, לא יבין את הענין לאשורו”.

“גם אני הייתי סבור כך, אבל – הדבר מאוס עלי”.

הרגש שבלבו אמר לו, שהדבר מאוס עליו יותר מאשר עליה – שכן נקל היה לו הרבה לדון על עסקי המין עם אשה מאשר עם גבר; תחת אשר היא היתה תמיד טבעית וחפשית ביותר וחסרה את המידה החמורה של העלמת־דבר שהיתה מצוייה בו כאדם מזרע הפורסייטים.

“הריני מפקפקת, דזשוליון, אם יבין את הדבר אפילו עכשיו. הריהו צעיר כל כך ונפשו סולדת בענין הגופני”.

“הוא ירש את הרגש הזה מאבי; הלז היה ביישני לגבי דברים כאלה כנערה. אולי מוטב הוא לכתוב מכתב אחר ולהגיד לו שהנך שונאה את סומס, ולא יותר מכן?”

אירין הניעה ראשה.

“שנאה אינה אלא מלה גרידה. היא אינה אומרת כלום. לא, מוטב שלא לשנות כלום מכפי שכתבת”.

“טוב הדבר. מחר אשלחנו”.

היא נשאה אליו את פניה והוא עמד ונשק אותה לנוכח החלונות המרובים של הבית הגדול, המשורגים בסבכי צמחים טפסנים.

 

פרק שני: הַַוִדוּי    🔗

באותו היום לאחר הצהרים היה דזשוליון יושב ומנמנם על גבי הכורסה הישנה. על ברכיו היה מונח רומן פראנצי כשהוא הפוך, ועד שלא חטפתהו תנומה היה מהרהר בלבו: “וכי יבוא יום ועמנו שלנו יאהב את הפראנצים? וכי יבוא יום והפראנצים יאהבו אותנו אהבה לאמתה?”. הוא עצמו היה מחבב תמיד את הפראנצים, והשכל שלהם, טוב־הטעם שלהם והתבשילים שלהם היו ערבים עליו. לפני המלחמה רגיל היה הוא ואירין לבקר את פראנציה לעתים קרובות, בזמן שדזשון נמצא בבית תלמודו. הרומאן שביניהם – הרומאן האחרון שלו שהאריך ימים ביותר – התחיל בפאריז. אבל אדם אנגלי, שלא התבונן אל הפראנצים הללו התבוננות אסתטית, לא יכול לאהוב אותם! ומתוך הרעיון המילאנכולי הזה עצם את עיניו ונימנם.

כשהקיץ מתנומתו ראה והנה דזשון עומד בינו ובין החלון. הנער נכנס בוודאי דרך הגן והיה מצפה ליקיצתו. דזשוליון חייך והוא עדיין חטוף נימנום במקצת. כמה נאה היה מראהו של הנער – אנין־דעת, מלא אהבה וישר! ואולם מיד ניתר לבו מתוך מכאוב ורטט חלף אותו. דזשון! אותו הווידוי! הוא אימץ את כוחו כדי למשול ברוחו. “שלום, דזשון! מהיכן באת?”

דזשון שחה אליו ונשק לו על מצחו.

רק אז הבחין דזשוליון בארשת פניו של הנער.

“באתי הביתה, כדי להגיד לך דבר, אבא”.

דזשוליון ניסה בכל מאמצי כוחו לכבוש את תחושת העווית והגירגור שהתרחשו בחזהו.

“טוב הדבר, שב־נא, נערי שלי. ראית את אמך?”

“לא”, ברק הסומק שבפני הנער אזל ותחתיו בא חיוורון. הוא ישב על אחת הידות של הכורסה הישנה, כדרך שדזשוליון גופו רגיל היה לשבת בימים מקדם אצל אבא. הוא היה נוהג לשבת שם עד עצם הזמן שבו נתפרדה החבילה שביניהם. וכי צפויה לו ברגע זה סכנה של פירוד כזה בינו ובין בנו של עצמו? כל ימי חייו היה שונא קטטות שנאת מוות, היה מונע עצמו מכל מחלוקת, היה מהלך במנוחה בדרכו שלו ומניח לאחרים ללכת בדרכם שלהם. ואולם עכשיו, כנראה, בזמן שהגיע עד גבול חייו, עמד בפני תוכחות־דברים, שהיו קשות לו מכל המריבות והקטטות שמנע עצמו מהן עד היום. הוא העלים את סערת־נפשו והיה מצפה שבנו יתחיל לדבר.

“אבא”, אמר דזשון לאטו, “אני ופליר מאורסים”.

“דבר פשוט!” הירהר דזשוליון בלבו כשהוא נושם בכבדות.

“יודע אני שאתה ואמא אין דעתכם נוחה מזה. פליר אומרת, שאמא היתה מאורסה לאביה קודם שנשאת אותה. דבר המובן מאליו שאיני יודע את פרשת המאורע, אבל הרי הדבר אירע לפני עידן ועידנים. הריני אוהב אותה בכל מאודי, אבא, והיא אומרת שגם היא אוהבת אותי אהבה רבה”.

דזשוליון השמיע קול הברה משונה, מקצתו קול צחוק ומקצתו אנחה.

“הרי אתה בן תשע־עשרה, דזשון, ואני בן שבעים ושתים. היך נבין איש את שפת רעהו בענינים כאלה? היך?”

“אתה אוהב את אמא, אבא; עליך להבין ולדעת את רגשותינו אנו. לא מן היושר הוא שענינים ישנים־נושנים יקפחו את אשרנו, האין זאת?”

כיון שהעמד דזשוליון פנים אל פנים לפני שאלה זו, שתבעה ממנו את הווידוי שלו, החליט שלא להשתמש בו, אם אך יוכל להימנע מזה.

“שים לבך לדברי, דזשון! יכול הייתי לפטור אותך ולאמור, ששניכם עודכם צעירים לימים ביותר ועדיין אי אתם מכירים את עצמכם, וכיוצא בדברים כאלה, אבל וודאי לא שמעת לי, וחוץ מזה לא היתה תשובה זו מועילה כלל – כי לדאבוננו הרי הנערוּת היא מאותן המחלות המתרפאות מאליהן. אתה מדבר בקלות־דעת על “ענינים ישנים־נושנים”, בלי לדעת כלום – כמו שאמרת לפי האמת – את המאורעות שאירעו. ועתה הגידה לי, כלום נתתי לך בזמן מן הזמנים עילה להטיל ספק באהבתי אליך או בדברי?”

אילמלא היתה השעה שעת דאגה וחרדה לו, וודאי נתבדחה דעתו עליו למראה הקרב שעוררו דבריו בלבו של הנער – הלז חבק אותו בחום נפש, כדי להוציא מלבו את החששה הזאת, ובפניו ניכרו אותות פחד, שמא לא יעלה בידו להניח את דעתו בענין זה; ואולם עכשיו לא היה אלא מכיר טובה לנער על חיבוקיו ולטיפותיו.

“יכול אתה להאמין אמונה שלימה למה שאני אומר לך. אם לא תוותר על מעשה־אהבה הזה, תגרום לאמך שתהיה אומללה עד סוף ימיה. האמין לי, יקירי, שהעבר, – אחת היא מה טיב המאורע שאירע אז – אינו יכול להיות קבור – אינו יכול בשום פנים”.

דזשון קם מעל מושבו.

“הנערה” – הירהר דזשוליון בלבו – “הנה היא מהלכת – הנה היא ניצבת לפניו – כולה שפעת חיים – נלהבה, נאה ולבה מלא אהבה!”

“איני יכול לוותר, אבא – היך יכול אני לוותר – רק משום שאתה אומר לי שאעשה זאת? פשיטה שאיני יכול!”

“דזשון, אילו ידעת את המעשה, מובטחני שהיית מוותר בלי שום פיקפוק, מוכרח היית לעשות זאת! וכי אינך מאמין לי?”

“מנין לך מה היתה דעתי בענין זה? אבא, הריני אוהב אותה יותר מכל מה שבעולם”

פניו של דזשוליון נתעוותו והוא הפליט מפיו לאטו ומתוך ייסורי־נפש:

“יותר ממה שאתה אוהב את אמך, דזשון?”

מתוך פניו של הנער ואגרופיו הקפוצים הכיר דזשוליון את כל כובד המלחמה שהתרגשה בנפשו באותה שעה.

“איני יודע”, קרא, “איני יודע! אבל לוותר על פליר על לא־דבר – בשביל דבר שאיני מבין אותו, בשביל דבר אשר לדעתי אינו יכול לשמש אפילו מקצת עילה לכך, עלול לגרום לי – עלול לגרום לי ־־־”

“עלול לגרום לך להיות סבור עלינו שאנו עושים עוול, שאנו מניחים מכשולים על דרכך – הן. אבל מוטב שתהא סבור כך מאשר להוסיף ללכת בדרך שאתה הולך בה”.

“איני יכול. פליר אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. אתה דורש ממני להאמין לך, משום מה אינך מאמין לי, אבא? איננו רוצים לדעת כלום – אנו לא נשתנה על ידי כך שינוי כל שהוא. היפוכו של דבר, שנינו אנו נאהב אותך ואת אמא אהבה רבה ביותר”.

דזשוליון הכניס את ידו לתוך כיסו במצד חזהו, אבל חזר והוציא אותה ריקה.

“זכור, דזשון, מה היתה לך אמך! אין לה בעולם אלא אתה בלבד; אני לא אאריך עוד ימים”.

“משום מה? לא נכון הוא לדבר כך – משום מה?”

“הבה אגידה לך”, החזיר דזשוליון בקרירות יתירה, “משום שכך אמר לי הרופא; זה כל הדבר”.

“אהה! אבא!” קרא דזשון ועיניו זלגו דמעות.

דיכאונו זה של בנו, שלא ראה אותו בוכה מאז היה בן עשר, הרעיש את נפשו של דזשוליון במידה מבהילה. הוא הכיר הכרה ברורה כמה רך ועדין הוא לבו של הנער וכמה קשים יהיו הייסורים שעתיד הוא לסבול בשל המעשה הזה, ובמסיבות חייו בכלל. והוא פשט את ידו באין־אונים – ללא חפץ וללא עוז בלבו לקום ממקומו.

“ילדי היקר שלי”, ענה ואמר – “חדל לבכות – ואם אין, תביאני גם אני לידי כך!”

דזשון כבש את בכייתו ועמד דומם ופניו מפנים הצדה.

“מה יהא עכשיו?” הירהר דזשוליון. “מה אוכל להגיד לו, כדי להשפיע עליו השפעה מכרעת?”

“דרך אגב, על תסיח את הדבר לאמך”, ענה ואמר, “המעשה שלכם מבהיל אותה יותר מדאי. הנני יודע מה טיב הרגשות שבלבך. אבל הרי מכיר אתה אותה ואותי כל צרכך, דזשון, וגלוי וידוע לפניך שאין אנו מבקשים לקפח את אשרך על נקלה. נערי היקר, אין לנו חפץ אחר בחיים חוץ מאשרך שלך – על כל פנים כל מחשבות לבי אני נתונות אך לאשרך שלך ושל אמך, והיא כל הגיגה אך באשרך שלך. כאן נתונים בסכנה עתידות שניכם כאחד”.

דזשון נפנה אליו. פניו היו חיוורים חיוורת מוות; עיניו התעמקו בחוריהן ונראו כאילו הן בוערות באש.

“מה זאת? מה זאת? אל־נא תדחני כך!”

כיוון שראה דזשוליון שנחל מפלה, חזר והכניס את ידו לתוך כיס־החזה שלו וישב רגע תמים בעינים עצומות וכשהוא נושם בכבדות. במוחו עברה המחשבה: “הנה חייתי חיים ארוכים ונאים – אף עברו עלי רגעים מועטים שהיו מרים מאוד – ואולם הרגע הזה הוא רע ומר מכולם!” אחר הוציא את ידו ובה המכתב וענה ואמר מתוך ליאות: “לולא באת היום, דזשון, כי אז שלחתי לך את המכתב הזה. רציתי למנוע ממך את הדבר – רציתי למנוע את הייסורים האלה מאמך וממני, אבל רואה אני, שאי אפשר בלא זה. קרא את המכתב, ואני אלך בינתיים אל הגן”. הוא הזיז עצמו לפנים כדי לקום.

דזשון, אשר נטל את המכתב בידו, עיכב אותו וחפז ואמר: “לא, שב־נא ואני אלך מזה”, ומיד יצא.

דזשוליון חזר וצנח על מושבו. זבוב כחול פרץ באותו הרגע החדרה והתחיל מסתובב ומזמזם מסביבו בכל עוז; קול זה היה ערב עליו, – טוב מלא־כלום… והיכן הלך הנער לקרוא שם את המכתב? עלוב הוא המכתב – עלובה היא פרשת המעשה! אכן קשה אכזרי הוא הענין הזה – אכזרי לאירין – לסומס – לשני הילדים האלה – ולו לעצמו!… לבו הלם בקרבו ודווה עליו. החיים – האהבה שלהם – המפעל שלהם – היופי שלהם – המכאובות שלהם – והקץ שלהם! אכן טובים הם ימי החיים, אכן נאים הם – אם אין אדם מיצר בכלל על שנולד בעולם! החיים מייגעים ומבלים את האדם, ואף על פי כן אינם מעוררים בו את החפץ למות – וזוהי הערמומית הרעה שבדברו! ופגע רע הוא לאדם שנתייחד לו לב בקרבו! ושוב בא אותו הזבוב הכחול והריהו הומה ומזמזם – ומכניס לתוך החדר את כל החמימות והזימזום והריחות של הקיץ – אמנם כן, אפילו את הריחות – מעֵין לשד ושל ריח־השֶנֶף אשר להבל פי הפרות. ושם בתוך שפעת הריחות הללו עומד דזשון באחת הפינות וקורא את המכתב ההוא והופך ומקמט את עמודיו מרוב מכאוב – מרוב מבוכה וטירוף־הדעת ומכאוב – ולבו נשבר בקרבו! המחשבה הזאת גרמה לדזשוליון ייסורי־נפש קשים. דזשון הרינו נער, שלבו רך ועדין מאין כמוהו, שנפשו מלאה אהבה עד למעמקיה, והוא תם וישר מאין כמוהו – אכן לא הגון הוא המעשה שנעשה לו, לא הגון הוא בשום פנים! הוא זכר מה שאמרה לו אירין פעם אחת: “אין ילד מלא־אהבה וחביב כדזשון”. אוי לו לדזשון הקטן והעלוב! עולמו חרב עליו בשעה אחת! העלומים תופסים את הכל תפיסה חמוּרה וקשה! וכולו נרעש ומעונה מחמת המחשבה הזאת שבני הנעורים תופסים את הכל תפיסה חמוּרה וקשה קם דזשוליון מעל הכורסה שלו וניגש אל החלון. הנער לא נראה בשום מקום. והוא יצא אל הגן. אם אפשר לעמוד לו בשעה זו ולהביא לו ישע כל שהוא – עליו לעמוד לו!

הוא עבר בין הסבכים וצפה כה וכה בגן המוקף גדר – דזשון איננו! והוא לא נמצא גם אצל עצי האפרסקים והמישמש, אשר פירותיהם התחילו תופחים ומצטבעים. הוא עבר על פני הברושים הקודרים שהתנשאו על פני האפָר בצורה לוליינית. אנה פנה, אנה הלך הנער? אפשר שברח אל החורשה – למקום החביב עליו לשעבר? דזשוליון עבר את כר־הדשא. הפועלים החליטו לקצור ביום השני ולהכניס למחרתו את השחת אל הגורן, אם לא ירד גשם. על פני כר־הדשא הזה עברו לעתים קרובות יחד – יד ביד, בזמן שדזשון היה עדיין נער קטן. מנם כן! תור הזהב חלף ועבר בשעה שהילד נעשה בן עשר! הוא בא אל הבריכה, אשר זבובים ויתושים היו מרקדים על פני שטחה המבהיק, המכוסה סוּף, ומשם הלך הלאה ונכנס אל החורשה. כאן היתה שרוייה קרירות וריח של עצי־לגש היה נודף באוויר. דזשון איננו! הוא הרים את קולו וקרא. אין מענה! הוא הסיח את דעתו ממכאוביו של עצמו וכולו נרגז וחרד ישב על קורת העץ. לא טוב עשה שהניח לנער ללכת לו והמכתב בידו; הוא צריך היה לעכב אותו אצלו ולשׂים עיניו עליו. ומתוך חרדה גדולה עמד על מנת לחזור על עקבותיו. כשהגיע אל בניני־המשק, הרים שוב פעם את קולו וקרא, והציץ לתוך רפת־הפרות האפלה. כאן, בתוך הקרירות והריח של שֶנֶף ונַשְדוֹר, בריחוק מקום מן הזבובים, עמדו שלוש הפרות והעלו גירה במנוחה; זה עתה נחלבו והיו מצפות לבוא הערב כדי שיחזירו אותן שוב אל כר־הדשא התחתון. האחת הפנתה בעצלתיים את ראשה ואת עינה המזהירה; דזשוליון ראה את הריר שעל שפתה התחתונה, האפורה. מתוך ההתרגשות של עצביו ראה את הכל בבירור גדול ביותר – את כל מה שהיה מוקיר ומעריץ בשעתו וניסה לצייר אותו – את הפלאות של אור וצל וצבע. אין תימה בדבר שהאגדה מספרת על ישו שהיה מוטל באבוס – וכי יש בעולם מראה של חסידות ויראת־שמים אשר ישוה אל מראה העינים והקרנים הלבנות של פרה מעלת־גירה בדימדומי בין־השמשות החמימים? הוא קרא שוב פעם. אין מענה! והוא נחפז ויצא מן החורשה, עבר על פני הבריכה ועלה על הגבעה. באותה שעה ניצנץ רעיון בלבו, שאכן מין ליצנות משונה היה בדבר אילו הלך דזשון עם איגרת־הגילוי הזאת אל החורשה שלמטה, שמקום שאמו ובוזיניי באו באותם הימים הקדומים לידי הכרת אהבתם. במקום שהוא עצמו הלך לשם באותו יום ראשון בבוקר כשחזר מפאריז, ובשבתו שם על קורת־העץ נתחוור לו בבירור, שאירין הריהי בשבילו עולם מלא. ואכן ליצנות לאמתה היתה מלפני הגורל, אילו נקרע צעיף־התעלומה מנגד עיני בנה של אירין בעצם המקום הזה! אבל הוא לא היה שם! להיכן הלך? שומה עליו למצוא עלוב זה!

הבקיע אליו ברק קרן החמה והבהיר לנגד חושיו הבהולים את כל היופי של אותה השעה שלאחר הצהריים, את כל היופי של האילנות הגבוהים ושל הצללים ההולכים ומתארכים, של תכלת השמים ולבנונית העבים, של ריח השחת, הגה היונים ודמות הפרחים שהגביהו את גביעיהם למעלה. הוא בא אצל ערוגות הוורדים, והיופי של הוורדים, שנתגלה לעיניו לאור־חמה זו, שהבהיק פתאום, נדמה לו שאינו מן העולם הזה. כאן אצל השיח הזה של וורדים אדומים־כהים עמדה וקראה את המכתב וגמרה, שמן ההכרח הוא כי דזשון ידע את כל פרשת הדבר! עכשיו הריהו יודע את הכל! אפשר שהחליטה שלא כשורה? הוא שחה והריח את ריחו של אחד הוורדים; עלי הוורד נגעו באפן ובשפתיו הרועדות; אין דבר רך וענוג מן הקטיפה של עלה־וורד, חוץ מצווארה שלה – אירין! הוא עבר את כר־הדשא, עלה על התלולית ושם פניו אל עץ־האלון. רק צמרתו לבדה התנוצצה, משום שהחמה, שהבהיקה פתאום, נסתלקה אחורי הבית; הצל שמתחת היה צל עבות ומלא קרירות משיבה־נפש – הוא היה מרותח ומחומם עד מאוד. הוא עמד תחתיו רגע אחד והחזיק בידו בחבל אל הנדנדה – דזשוֹלי, הוֹלי – דזשון! הרי זוהי הנדנדה הישנה! ופתאום תקפה אותו חולשה איומה – חולשת מות! “הוגעתי עצמי יותר מדי!” הירהר בלבו; “השמים! הוגעתי עצמי יותר מדאי!”. הוא התנודד וצעד ברגלים כושלות אל המרפסת, התנהל ועלה לאטו על שלבי המדריגה והתמוטט ונדחף אל קיר־הבית. הוא נשען אל הקיר ונשם בכבדות והכניס את פניו לתוך העיזנית, אשר הוא ואירין שקדו עליה וטיפלו בה טיפול מרובה, כדי שתבשם את האוויר הזורם לתוך הבית. ריח־הניחוח שלה התערב עם מכאוב איום. “אהבתי שלי!” הירהר בלבו; “הנער שלי!” ובעמל גדול התנהל ועבר דרך פתח הזכוכית וצנח על הכורסה של דזשוליון הזקן. שם היה מונח עדיין הספר שקרא, ובו עפרון; הוא נטל את העפרון ורשם בכתב נרעץ מלה אחת על גבי הדף הפתוח… ידו רפתה… ובכן הרי זה – הרי זה?…

ומיד זע זיעזוע חזק – ונשתקע במחשכים…

 

פרק שלישי: אִירִין!    🔗

בשעה שדזשון חפז ויצא החוצה והמכתב בידו, הוא רץ בפחד ובמבוכה לאורך המרפסת ומסביב לקרן־הזווית של הבית. שם נשען אל הקיר המכוסה צמחים משתרגים וקרע את המעטפה של המכתב. ארוך היה המכתב – ארוך מאוד! הדבר הזה הגדיל את פחדו והוא התחיל לקרוא. כשהגיע אל הפסוק “וכך אירע שהיא נישאה לאביה של פליר”, דומה היה שהכל מתגלגל ומסתובב לנגד עיניו. הוא עמד סמוך לאחד החלונות והוא נכנס בעדו אל הבית, עבר את חדר־הנגינה והמסדרון ועלה אל חדר משכבו. הוא טבל את פניו במים צוננים, ישב על מיטתו והוסיף לקרוא את המכתב; את כל עמוד ועמוד שסיים לקרוא הפיל מידו על המיטה בסמוך לו. כתב ידו של אביו היה קל לקריאה – הוא הכיר אותו יפה, אף על פי שמימיו לא קיבל ממנו מכתב, שהיה ארוך אפילו כדי רבע ממנו. הוא קרא מתוך הרגשה קהה – כוח הדמיון שלו כמעט ששבת באותה שעה. מתוך הקריאה שקרא את המכתב בפעם הראשונה תפס תפיסה ברורה רק את האחת: קשים היו ייסוריו של אביו לכתוב מכתב כגון זה! הוא הפיל מידו את העמוד האחרון ומתוך מין חולשה רוחנית התחיל לקרוא שוב פעם את העמוד הראשון. הכל נראה לו כל כך מאוס – כל כך מת ומאוס לאין שיעור. ופתאום חלף אותו גל של סערת נפש וזוועה. הוא הסתיר את פניו בכפות ידיו. אמו שלו! אביה של פליר! הוא נטל שוב פעם את המכתב בידו וקרא אותו קריאה מיכאנית. ושוב פעם תקפה עליו ההרגשה שהכל מת ומאוס. כמה שונה היא אהבתו של עצמו! במכתב הזה נאמר שאמו שלו – ואביה שלה! – אכן איום הוא המכתב הזה!

קנין בעלים! וכי אפשר שיהיו גברים בעולם, הרואים את הנשים כקנין בעלים? פנים אשר ראה ברחובות העיר ובכפר, ביצבצו ועלו לפניו – פנים אדומים, פני חמורי־אדם; פנים קשים ומטומטמים; פנים קרירים ומתהדרים; פנים אכזרים; למאות ולאלפים! וכי מנין לו לדעת מה המחשבות אשר בלבותיהם של בעלי הפנים הללו, ומה המעשים שהם עושים? הוא אחז את ראשו בידו ונאנק. אמו שלו! הוא נטל בידו את המכתב וקרא שוב פעם: “רגשות של זוועה ושל תיעוב – עדיין חיים בקרבה כיום הזה… בניך…נכדיו של אותו האיש, אשר שיעבד לפנים את אמך כשם שמשעבדים שפחה…”. הוא קם מעל מיטתו. העבר האכזרי הזה, אשר ערב כאן להמית את אהבתו ואת אהבתה של פליר, היה אמת לאמתו, שאילמלא כן לא כתב אביו את כל הדברים האלה. “מדוע לא סיפרו לי את המעשה”, הירהר בלבו, “בו ביום שראיתי את פליר בפעם הראשונה? הרי ידעו שראיתי אותה. ם נבהלו, ועכשיו – עכשיו – הנה באה עלי צרה זו!” וכולו מדוכדך מתגרת הפורענות הזאת, שהיתה כל כך קשה ומרה, שלא יכול לחשוב מחשבות ולשקול את הדבר בדעתו, פרש אל פינה אפלה שבחדר וישב שם על הרצפה. הוא ישב שם כחיה קטנה ואומללה. האפלה והרצפה היו תנחומים לנפשו – כאילו חזר אל אותם הימים שבהם היה משתטח על גבי הרצפה ומשחק שם במחנות החיילים שלו. הוא ישב שם כולו מכווץ, שערותיו פרועות וידיו חובקות את ברכיו, ולא ידע בעצמו כמה זמן עבר עליו מתוך ישיבה זו. והנה עלה באזניו קול חריקת הדלת, הנפתחת מחדר אמו אל חדרו שלו, והוא התעורר מתוך טימטום היאוש שגבר עליו. וילאות החלונות שבחדרו היו מוּרדים והחלונות היו סגורים בזמן היעדרו מן הבית; מן המקום שישב שם יכול לשמוע אך את קול רישרוש שמלתה של אמו ואת קול מצעדי רגליה בעברה בחדר, עד שראה אותה והנה היא עומדת מעֵבר למיטה לפני שולחן־הלבישה שלו. היא החזיקה דבר־מה בידה. הוא עצר את נשימת אפו והיה מקווה שהיא לא תראה אותו ותצא מן החדר. הוא ראה אותה נוגעת בחפצים שעל גבי השולחן, כאילו היה אצור בהם כוח־מרפא, ואחר הפנתה את פניה אל החלון – כולה אפורה מכף רגלה ועד קדקדה, כאחת הרוחות. אם אך תפנה הפנאה כל שהיא את ראשה ומיד תראה אותו! שפתיה נעו והיא לחשה: “אהה, דזשון!” היא היתה מדברת אל נפשה; צליל קולה החריד את לבו של דזשוֹן. הוא ראה בידה תמונה פוטוגראפית קטנה. היא כיוונה אותה לעומת האור והסתכלה בה – התמונה היתה זעירה ביותר. הוא היה מכיר אותה – הלא זו היא תמונתו של עצמו בעודנו נער קטן, שאין אמו נפרדת ממנה והריהי שמורה תמיד בארנק שלה. לבו דפק בחזקה ופתאום דומה כאילו היא שמעה את קול דפיקות לבו והיא הפנתה את עיניה וראתה אותו. לשמע קול ההברה שהשמיעה ולמראה תנועת ידיה שלחצו את התמונה הפוטוגראפית אל לבה, ענה ואמר:

“אמנם כן, אני הוא”.

היא ניגשה אל המיטה וישבה עליה בסמוך לו ביותר, וידיה עדיין לחוצות אל לבה ורגליה נתונות בין עמודי המכתב שנפלו על הרצפה. יא ראתה אותם וידיה אחזו בשפת המיטה. לסוף פתחה ואמרה:

“רואה אני, דזשון, שכבר ידוע לך הכל”.

“הן”.

“ראית את אבא?”

“הן”

אחר קמה שתיקה ממושכה, עד שענתה ואמרה:

“אהה! מחמד נפשי!”

“אין דבר”. סערת רוחו היתה כל כך עזה ורגשותיו כל כך מעורבים ומסוכסכים, שלא מצא עוז בלבו לנוע ניעה כל שהיא – חימה, פחי־נפש ותשוקה לידה המנחמת שתנוח על מצחו היו משמשים בקרבו בעירבוביה.

“ומה דעתך לעשות?”

“איני יודע”.

ושוב פעם קמה דממה ממושכה, אחר קמה ממקומה. גע אחד עמדה דומם, אחר הניעה את ידה תנועה קלה ואמרה: “ילדי היקר, ילדי היקר מנפשי, אל תתן דעתך עלי, תן דעתך על עצמך”; ובדברה את הדברים האלה הקיפה את מרגלות המיטה ושבה בחזרה אל חדרה.

דזשון חזר אל פינתו שבין שני הכתלים וישב שם כולו מכווץ ומכודר כקיפוד.

במצב זה היה שרוי בוודאי כעשרים רגעים ופתאום התעורר לקול צעקה שהגיעה לאזניו. הצעקה עלתה מן המרפסת שמתחת. הוא קפץ ועמד בבהלה על רגליו. שוב פעם נשמעה הצעקה: “דזשון!” הקול קול אמו הקוראה לו! הוא חפז ויצא מן החדר, ירד במרוצה מעל המדריגה, עבר את חדר־האוכל הריק ובא אל חדר־העבודה. אמו כרעה על ברכיה לפני הכורסה הישנה, ואביו היה מוטל פרקדן, פניו לבנים כשׂיד, ראשו מוטה על חזה וידו האחת מונחת על ספר פתוח ועפרון לחוץ בין אצבעותיו. דזשון לא ראה מימיו מראה משונה כזה. אמו הביטה מסביבה בעינים מזרות בלהות ואמרה:

“אהה! דזשון – הריהו מת!”

דזשון התנפל לפניו על ברכיו, הטה עצמו מעל לזרוע הכורסה, אשר זה לא כבר ישב עליה, והצמיד את שפתיו אל מצחו. קר כקרח! היך אפשר – היך אפשר הדבר שאבא מת? הלא לפני שעה אחת ־! זרועותיה של אמו חבקו את ברכיו והיא לחצה אליהן את חָזֶהָ. “מדוע – מדוע לא הייתי על ידו?” שמע אותה אומרת בלחש. אחר ראה את המלה המרטטת “אירין” שנכתבה בעפרון על גבי העמוד הפתוח, והוא נרעץ והשח ראשו. זוהי הפעם הראשונה בימי חייו שראה מיתת אדם, והדומיה שלה, שאין הפה יכול לאמרה, השקיעה את כל שאר הרגשות שבקרבו; ובכל הכל אינו אלא הכנה לאחרית זו! כל האהבה והחיים, כל השמחה, החרדה והצער, כל התנועה, האור והיופי אינם אלא הקדמה לדומיה איומה וחיוורת זו. הדבר הזה עשה עליו רושם נורא; הכל נראה לו פתאום קטן ודל, אפס ותוהו, חסר־ערך. לסוף כבש את רוחו, קם והרים את אמו מעל הרצפה.

“אמא! אל תבכי – אמא!”

מקץ שעה אחת, לאחר שנעשה כל מה שצריך היה להיעשות, ואמו שכבה על משכבה, ראה את אביו לבדו כשהוא מוטל על מיטתו ומכוסה סדין לבן. הוא עמד שעה ארוכה והביט אל הפנים האלה, אשר מעולם לא לבשו צורה של כעס, אלא תמיד הפיקו ליצנות והיו נוחים ומסבירים. “היות נוח לבריות ולעמוד הכן ובקומה זקופה עד הסוף – אין לך מידה טובה מזו”, שמע פעם אחת מפי אביו. ואכן הפליא אבא לכוון את מעשיו ואת אורחותיו לפי הפילוסופיה הזאת! עכשיו הכיר, שאביו וודאי ידע זה ימים רבים, שקצו יבוא פתע – הוא ידע זאת והתאפק והעלים את הדבר. הוא הביט אליו בתאות־נפש חרדה וביראת־הכבוד. הוא התייחד עם סודו בבדידות – והכל בשביל לְרַתּוֹת על אמו ועליו הוא! וכשהביט בפנים הללו, נראה לו צערו של עצמו פחות ונקלה ביותר. אותה המלה שהתוה בכתב רצוץ על גבי העמוד של הספר! אותה המלה של פרידה; עכשיו אין לה לאמו בעולם אלא הוא בלבד! הוא התקרב קירבה יתירה אל הפנים המתים – הם לא נשתנו כלל, ואף כל פי כן שונים היו תכלית שינוי. הוא שמע פעם אחת את אביו אומר שאינו מאמין שמצוייה הכרה באדם לאחר מיתתו, ואפילו אם היא מצוייה, אי אפשר לה שתהא קיימת אלא עד שהגוף יגיע לידי פרק־שנותיו הטבעי – אל הגבול הטבעי של כוח־החיים האצור בתוכו; ולפיכך אם הגוף נהרס על ידי מקרה אסון, על ידי חיים של פריצות או על ידי מחלה קשה, אפשר שההכרה עדיין קיימת בו עד שהיא נדעכה בדרך הטבע. הדברים האלה התמיהו אותו הרבה, משום שמימיו לא שמע אדם מדבר בענין זה. ואם לבו של אביו שבת פתאום והפסיק את פעולתו – וודאי שלא היה זה כדרך הטבע! והואיל וכך, אפשר שהכרתו של אביו עדיין מצוייה עמו כאן בחדר. למעלה מן המיטה היתה תלויה תמונתו של אבי אביו. אפשר שגם הכרתו שלו עדיין חיה היא; וגם הכרתו של אחיו – של אחיו בן אביו – אשר מת בטראנסוואל. אפשר שכולם נתכנסו מסביב למיטה זו? דזשון נשק את המצח והתגנב ויצא אל חדרו של עצמו. הדלת שבין חדרו ובין חדרה של אמו היתה פתוחה מקצתה; הנראה, שנכנסה לכאן – הכל היה מתוקן ומסודר בשבילו, אפילו תופינים אחדים וחלב רותח, ולא עוד אלא שהמכתב שוב לא היה מוטל על הרצפה. הוא אכל ושתה והתבונן בשעת מעשה אל שרידי אור היום שהלכו וכבו. הוא מנע עצמו מלחשוב מחשבות על דבר העתיד – הוא הביט בלי־חשך אל הענפים הקודרים של האלון הזקן, שהגיעו בגבהם עד לרום החלון שבחדרו, ובלבו היתה הרגשה כאילו כל החיים שבתו ועמדו דום. פעם אחת בלילה, כשנהפך בשנתו העמוקה מצדו אל צדו, הרגיש פתאום והנה דבר־מה לבן ודומם עומד אצלו, והוא חרד והתרומם.

והנה שמע את קולה של אמו שאמרה:

“אל תירא, דזשון יקירי, אני היא!” ידה לחצה לחיצה רכה את מצחו לאחור, ודמותה הלבנה נתעלמה מיד.

לבדד! שוב פעם השתקע בשינה עמוקה וראה בחלומו והנה שמה של אמו מזדקר ומבצבץ לעיניו בכל מקום על מיטתו.

 

פרק רביעי: סוֹמְס מִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ    🔗

המודעה ב“טיימס” על מיתתו של בן דודו דזשוליון עשתה רושם על סומס, כפי שמובן מאליו. ובכן נפטר אותו אדם לעולמו! מעולם לא היתה מצוייה אהבה ביניהם. אמנם רגש השנאה הלוהטת כבר כבה בלבו זה כמה והוא לא נתן לו להתעורר ולהתחדש בקרבו, ואף על פי כן ראה במיתה חטופה זו מעֵין צדק פיוטי. עשרים שנה חי אדם זה חיי נחת עם אשתו שגזל ממנו ובבית שנבנה על ידו – ועכשיו הריהו מת! ההספד, שנכתב עליו באותו העתון זמן מועט לאחר מכן, הפליג – לדעתו – יותר מדאי בשבחו. באותו ההספד נאמר עליו שהיה “צייר שקדן ונעים, אשר יצירותיו משמשות דוגמה מעולה למיטב האמנות האקווארילית של התקופה הוויקטורייאנית המאוחרה”. סומס, אשר העדיף עליו כמעט שלא מדעתו אמנים אחרים מבני דורו ובכל פעם שנזדמנה לפניו תמונה של בן דודו רגיל היה לעקם את חוטמו עקימה של ביטול, דיפדף את גליונות ה“טיימס” דיפדוף של רעש.

אותו הבוקר הוצרך ללכת העירה בעסקי הפורסייטים, והוא הבחין בבירור במבט שהעיף בו גראדמן מן הצד למעלה מן המשקפיים שלו. הלבלר הזקן היה כולו ספוג רגשות של השתתפות בצער. דומה היה כאילו ריח של ימים מקדם נודף ממנו. כמעט שיכול אדם לשמוע את קול ההירהורים שהיה מהרהר באותה שעה: “מיסטר דזשוליון, ה – ן – הוא היה בן גילי, ונפטר מן העולם – אהה, ריבונו של עולם! מובטחני שאשתו מדוכאה ביגון. היא היתה יפת מראה. קירבת־בשר הריהי קירבת־בשר! העתונים קשרו עליו הספד. לא דבר קטן הוא!”. ואמנם האטמוספירה שמסביבו הכריחה את סומס לְבַצֵעַ כמה ענינים של חוזי־חכירה ושל שינויים בהם במהירות יוצאת מן הכלל.

“ומה בענין הצוואה בשביל מיס פליר, מיסטר סומס?”

“נמלכתי וחזרתי בי”, החזיר סומס קצרות.

“אח! הריני שמח על כך. אכן שיערתי בנפשי שהיית נמהר קצת. העתיים משתנות”.

את דעתו של סומס התחילה מטרידה המחשבה על דבר הרושם שמיתה זו תעשה על פליר. לא היה ברי בידו אם הדבר נודע לה – היא לא עיינה בעתון אלא לעתים רחוקות, ואת המודעות על לידות, חתונות ומיתות לא קראה מעולם.

הוא נחפז לסיים את העסקים שלו ואחז את דרכו אל הבית אשר בגרין־סטריט כדי לסעוד שם את סעודת־הבוקר. הוא מצא את וויניפרד כשהיא שרוייה כמעט בעצב. דזשֶק קארדיגאן ניזק באחד מאבריו, וזמן־מה לא יהיה “מוכשר” לכל דבר. היא לא יכלה להסכין עם המחשבה הזאת.

“פרופון נסע מזה?” עמד ושאל פתאום.

“הוא נסע מזה”, החזירה וויניפרד, “אלא שאיני יודעת להיכן”.

הנה כי כן היה גורלו תמיד – מעלימים ממנו ואין אומרים לו כלום! אלא שלא היה משתוקק לדעת דבר. מכתבים מאת אנט באו אליו מדיאֶפ, שהיתה שרויה שם יחד עם אמה.

“וודאי קראת את המודעה על מיתתו של אותו אדם?”

“הן”, אמרה ווינפרד. “אכן צר לי על – על ילדיו”. הוא היה אדם חביב ביותר". סומס השמיע קול הברה משונה. במעמקי נפשו הבהיק באותה שעה ניצוץ של האמת העתיקה והעמוקה, שבני אדם נידונים בעולם הזה על פי טיבם ומהותם ולא על פי המעשים שעשו.

“הריני יודע, שדיעה זו היתה רווחת בין הבריות”, מילמל ואמר.

“עלינו לנהוג בו מידת הצדק עכשיו לאחר שמת”.

“הלוואי והייתי נוהג בו מידת הצדק קודם לכן”, אמר סומס, “אלא שלא באה הזדמנות לידי לעולם. היש תחת ידך ‘ספר היוחסין’ של האצילים?”

“הן, הריהו מונח שם במידף האחרון”.

סומס נטל בידו את הספר העבה והאדום והתחיל מדפדף בו.

“מונט – סיר לוֹרֶנס, בארוֹנֵייט תשיעי; בשלשלת היוחסין שמוצאה בערך משנת 1620; בן הבארוניט השמיני דזשופרי, ואשתו לאוויניה, בתו של סיר טשארלס מוסקהם, בארוניט, מוסקהם־הול, שרוֹפשייר; נשא בשנת 1890 את אמילי, בתו של קונוויי טשארוֶול, אֶסקווייר, מקוֹנדֶפוֹרד גראנדזש; יש לו בן אחד: היורש מיכאל קונוויי, נולד בשנת 1895, ושתי בנות. מקום מגוריו: אחוזת ליפינגסהול, פוֹלוול, בוקינגהאמפשייר, קלובים: סנוּקס; בית קפה: אירופלאן. עיין בידליקוט”.

“המ!” ענה ואמר. “וכי ידעת מימיך מוציא־לאור?”

“את דודי טימותי”.

“כוונתי לחי”.

“מונטי היה מכיר מוציא־לאור אחד בקלוב שלו. פעם אחת הביאהו לכאן לסעודת הערב. מונטי היה משתוקק כל ימיו לכתוב ספר להורות בו את הבריות היך להשתכר ממון במרוץ־הסוסים. הוא ניסה להטות את לבו של אותו האיש לענין זה”.

“ומה היה סופו של דבר?”

“הוא פיתה אותו להמרות על אחד הסוסים – סכום של אלפיים לירות. ומאז לא ראינו אותו. אדם חרוץ היה, עד כמה שאני נזכרת בו”.

“והוא זכה?”

“לאו; כמדומה לי שאותו הסוס בא אחרון. יודע אתה, כי מונטי פיקח היה לפי דרכו”.

“האומנם?” אמר סומס. “היש, לפי דעתך, קשר כל שהוא בין בארוניט בן־יומו ובין מוציא־לאור?”

“בני אדם עוסקים כיום הזה בכל מיני עסקים”, החזירה וויניפרד. “אין מי שמבלה עכשיו את זמנו לבטלה – שלא כמנהג העולם בזמננו אנו. בימים ההם היתה הבטלה מעלה יתירה לאדם. ואולם סבורה אני, שמידה זו עתידה לחזור ליושנה”.

“אותו מונט הצעיר, שעליו סיפרתי לך, אוהב את פליר אהבה עזה. אילו עלול היה הדבר הזה לשים קץ לאותו מעשה־האהבה־האחר, הייתי מסייע בידו”.

“וכי אדם של צורה הוא?”

“הוא איננו יפה תואר; אלא שבחור נעים הוא למדי ומפוזר־דעת במקצת. כמדומני שעתיד הוא לרשת אחוזת־קרקע גדולה ביותר. דומה שהוא כרוך אחריה באמת. אבל איני יודע מה לעשות”.

“אמנם כן”, מילמלה וויניפרד. “הדבר קשה ביותר. מוטב שלא לעשות כלום, כך היתה דעתי תמיד. ואותו המעשה בדזשֶק הריהו ענין ממושך ביותר; כסבורה אני שלא נוכל לצאת מן העיר עד לאחר יום טוב של הבאנק. אבל הנני לטייל בפארק להתבונן אל הבריות; אתה מוצא בהם תמיד ענין לשעשע את דעתך”.

“אילו הייתי אני תחתיך”, ענה ואמר סומס, “הייתי רוכש לי בית קטן באחד הכפרים והייתי נפטר מן החגים ומן השביתות כל אימת שאני רוצה”.

“ישיבת כפר מטילה עלי שיעמום”, החזירה וויניפרד, “ושביתת הפועלים של מסילות־הברזל המשיכה את לבי ביותר”.

כך טיבה של וויניפרד, ולא לחינם נחשבה כל ימיה לאדם קר־מזג.

סומס נפטר ממנה. בדרך נסיעתו אל רידינג היה נמלך כל הזמן בדעתו אם להגיד לפליר את דבר מיתתו של אבי הנער, ואם לאו. המצב לא נשתנה כל עיקר, אלא שעכשיו יהא הנער עומד ברשות עצמו, ושוב לא יצטרך אלא לעמוד בפני התנגדותה של אמו בלבד. אין ספק בדבר שיירש ממון הרבה ואולי גם את הבית – את הבית שנבנה בשבילו ובשביל אירין – הבית, אשר הבנאי שהקים אותו הביא כלייה על חיי המשפחה שלו. בתו שלו – תהיה בעלת הבית הזה! אכן זה יהיה צדק פיוטי לאמתו! סומס צחק צחוק חרישי וחסר־נחת. הבית הזה נועד על ידו לשם חיזוק מסורת הנישואים שלו שנתרופפה, לשמש מעון לצאצאיו, אם יעלה בידו להטות את לב אירין ללדת לו ילד! בנה שלה ופליר! הבנים אשר יוולדו להם יהיו משמשים בבחינה ידועה צאצאי הזיווג שבינו ובינה!

התיאטראליות אשר ברעיון זה היתה למורת רוחו ודעתו המפוכחה סלדה בה. ואף על פי כן – אין דרך קלה ומעולה מזו לצאת על ידה מן המיצר, לאחר שדזשוליון נפטר מן העולם. התאחדות ההון של שני פורסייטים היה בה משל קסם ידוע. והיא – אירין – תתקשר עמו שוב פעם קשר של קירבת משפחה. דברי הבאי! הבל הבלים! והוא גירש את המחשבה הזאת מלבו.

כשבא הביתה שמע את קול הנקישה של כדורי־ביליארד, ובעד החלון ראה את מונט הצעיר כשהוא מתרוצץ ומפרכס מסביב לשולחן. פליר עמדה על ידו כשהיא נשענת בצדה על מקל־הביליארד והתבוננה אליו מתוך חיוך: כמה נאה היתה! אין תימה בדבר שדעתו של אותו הבחור נטרפה עליו בשבילה. תואר של ייחוס – אחוזת קרקע! ערך הקרקע ירוד היה כיום הזה, ואפשר שערכו של תואר־הייחוס היה עוד ירוד ממנו. זקני הפורסייטים היו בזים כל ימיהם לתוארים; הם נחשבו בעיניהם לדברים בלים מיושן, לדברים מעושים, שאינם שווים את הממון שאדם נותן במחירם והמביאים את בעליהם לידי מגע ומשא עם חצר המלכות. סומס נזכר שרגש זה היה מצוי בכולם, אלא שלא במידה שווה.

בזמן שדודו סוויתין היה חי עדיין חיים של פריצות והוללות זכה פעם להיות מן הקרואים לחצר המלכות לקבלת־פנים של שחרית. והוא חזר משם ואמר, ששוב לא ילך לשם לעולם משום – ש“כל זה אינו אלא תפל ומעשה שטות”. חשדו בו שהמכנסיים הקצרים שהיה לבוש אז הבליטו ביותר את עבי גופו. סומס נזכר היך אמו של עצמו היתה מתאווה להיות מוצגה בחצר המלכות מפני ההוד והתפארת הכרוכים במעשה־הצגה זה, אלא שאביו התנגד לכך בתקיפות שאינה רגילה. מה בצע לה בהתהדרות בטלה זו? – טען אביו – מעשה־שעשועים ריקני זה גורם רק איבוד ממון וזמן לבטלה ואינו אלא הבל הבלים!

האינסטינקט שעשה את העם הבריטי לכוח העיקרי במדינה, הרגש, שעולמם של עצמם הריהו טוב למדי ומעולה במקצת מכל עולם אחר, עשה את זקני הפורסייטים חפשים מכל אותם ה“הבלים”. דורו של סומס, שהיה מכיר בערך עצמו ופרוץ בליצנות יותר מאבותיו, ניצל מן ה“הבלים” הללו על ידי שהיה זכור את המעשה במכנסיים הקצרים של סוויתין. מה שאין כן הדור השלישי והרביעי. הללו, כפי שנדמה לו לסומס, היו מלגלגים על הכל.

ואף על פי כן לא מצא סומס כל רע בזה שאותו הבחור הצעיר היה משמש יורש של תואר־ייחוס ושל אחוזת־קרקע – אין זו אשמתו שלו. הוא נכנס במנוחה בחדר בו ברגע שמוֹנט נכשל בדחיפת־הכדור והחטיא את המטרה. הוא ראה שעיניו של הצעיר היו מכוונות וצמודות אל פליר, שהגיע עכשיו תורה שלה והיא גחנה על גבי השולחן. רגש ההערצה שהפיקו העינים הללו כמעט שנגעו עד נפשו של סומס.

היא שהתה רגע אחד, תמכה את המקל אל כף ידה הדקה והניעה את הבלורית של שׂערה הקצר שעינו כעין הערמון הכהה.

“הדבר לא יעלה בידי לעולם”

“נסי ותצליחי!”

“טוב איפוא”. היא טפחה במקל והכדור התגלגל. “הנה כי כן!”

“החטאת! אין דבר!”

באותה שעה הרגישו בו, וסומס ענה ואמר:

“הנני לשמש לכם רַשָם”.

הוא ישב כולו עייף ויגע על הכסא הגבוה שמתחת ללוח ועיניו בחנו בשקידה יתירה את שני הפנים הצעירים הללו. לאחר שנגמר המשחק, ניגש אליו מונט ואמר:

“כבר נכנסתי לעסק, אדוני. משחק משונה הוא העסק, האין זאת? סבור אני, שבתור עורך דין וודאי היתה היכולת בידך להכיר יפה את טבע הבריות”.

“אמנם כן”.

“תרשני להגיד לך מה שנוכחתי לדעת? כך דרכם של הבריות שהם מציעים פחות ממה שיכולים לתת; מן הראוי היה להם להציע יותר, ואחר כך להפחית”.

סומס משך את גבות עיניו למעלה.

“ומה יהא, אם ההצעה המרובה תתקבל?”

“אין בכך כלום”, אמר מונט; “הפחתת המחיר שכרה מרובה מן ההעלאה. אמשול לך משל: אם נציע לאחד המחברים תנאים טובים – בידוע שיסכים להם מיד. וכיוון שאנו נזקקים לאותו העסק ומוצאים שהחיבור שאנו עומדים להוציא אינו עשוי להכניס לנו ריווח הגון, הרי אנו אומרים זאת למחברו. הוא מאמין בנו, משום שנהגנו בו מידה של וותרנות, והריהו נעשה נוח לנו ככבש ואין בלבו טינה עלינו. אבל אם מלכתחילה אנו מציעים לפניו תנאים עלובים, אין הוא ניאות לנו, ואנו מוכרחים לשנות אותם ולהעלות את שכרו וסופו שהוא חושב אותנו למוצצי־דם ארורים”.

“נסה־נא לקנות תמונות על פי שיטה זו שלך”, אמר סומס; “הצעה שנתקבלה הריהי חוזה – וכי עדיין לא למדת זאת?”

מונט הפנה את ראשו אל פליר, שעמדה אצל החלון.

“לא”, ענה ואמר, “הלוואי ולמדתי. זאת ועוד אחרת. רוצה אדם לבטל את הקנייה, אל תסרב לו, אלא הנח לו לעשות כרצונו”.

“משום ריקלאמה?” אמר סומס מתוך קרירות.

“וודאי יש כאן מקום ריקלאמה; ואולם דעתי היא, שכך צריכה להיות המידה”.

“והפירמא שלך נוהגת על פי הכללים הללו?”

“עדיין לא”, “אבל סופה להיות נוהגת על פיהם”.

“וסופה ללכת על ידי כך לאבדון”.

“לא, אדוני, לא נכון הדבר. הריני צופה ומסתכל הרבה, והצפיות שלי מאשרות ומקיימות כולן את שיטתי. העוסקים במסחר נוהגים לזלזל בערכו של הטבע האנושי ועל ידי כך הרי הם מאבדים הרבה נחת וטובת־הנאה מן הבריות. פשיטה שאדם חייב להיות כולו ישר וגלוי־לב, אבל מידה זו תתקיים בידך על נקלה אם תהא נובעת ממקור ההרגשה שלך. כל מה שאתה מרבה לנהוג במידה של אהבת־הבריות ונדיבות־הלב, כן מובטח אתה ביותר שתצליח בעסקים שלך”.

סומס קם ממקומו.

“וכי שותף אתה באותו העסק?”

“עדיין לא, בעוד ששה חדשים אהא נעשה שותף”.

“שאר השותפים צריכים איפוא למהר ולהסתלק מן העסק”.

מונט צחק.

“ראה תראה מה שעתיד להיות”, ענה ואמר. “הנה תמורה גדולה ממשמשת ובאה לעולם. העיקר של הרכוש והקנין פשט את הרגל”.

“מה אתה סח?”

“הבית עומד לשכירה! בעליו ירד מנכסיו! היה שלום אדוני, הגיעה שעתי ללכת”.

סומס התבונן אל בתו בשעה שהושיטה לו את ידה, ראה שפניה נתעוותו מחמת הלחיצה שידו לחצה את ידה ושמע בבירור את אנחתו של הצעיר בשעת יציאתו מן החדר. אחר סרה פליר מאצל החלון וניגשה אליו והעבירה את אצבעה על שפתו של שולחן־הביליארד העשוי עץ־אודם. סומס הכיר שהיא מבקשת לשאלו דבר. אצבעה שלה מישמשה בחור־הכדור האחרון שבשולחן והיא נשאה את עיניה.

“וכי עשית דבר לעכב בידו של דזשון מלכתוב לי, אבא?”

סומס הניע את ראשו.

“וכי לא קראת בעתון?” ענה ואמר. “אביו מת לפני שבוע ימים”.

“אהה!”

מתוך פניה הנבהלים והקודרים הכיר את היגיעה שיגעה מיד במחשבתה לברר לעצמה מה תהיינה תוצאות הדבר בשבילה היא.

“צר לי על דזשון האומלל! מפני מה לא הגדת לי את הדבר, אבא?”

“וכי מה אני יודע!” אמר סומס בלחש; “הלא אין לך אמון בי”.

“הייתי נותנת בך אמון, אילו רצית להושיענו, יקירי”.

“אפשר שאעשה זאת”.

פליר פכרה את ידיה. “הוי, אבי יקירי, בשעה שאדם משתוקק לדבר תשוקה עזה, הריהו מסיח את דעתו מאחרים. אל־נא תקצוף עלי”.

סומס פשט את ידו, כאילו לסלק ממנו לעז שמוציאים עליו.

“הריני מעיין בדבר”, ענה ואמר. “וכי שוב הציקך מונט בדברים?”

פליר חייכה. “אח! אותו מיכאל! הריהו מציקני תמיד; אלא שהוא בעל מזג טוב – איני מתרעמת עליו”

“עייף אני”, אמר סומס; “הנני לנום תנומה קלה לפני הסעודה”.

הוא עלה אל אולם־התמונות, שכב על הספה שעמדה שם ועצם את עיניו. אכן אחריות נוראה מוטלה עליו לגבי הנערה הזאת – אשר אמה – מה טיבה של אמה ומהי בעצם? אכן נוראה היא האחריות המוטלת עליו! להושיע לה – היך יכול להושיע לה? הרי אי אפשר לו לשנות את העובדה שהוא אביה. או את העובדה שאירין – –! מה הדברים שאמר אותו מונט הצעיר – דברים של שטות על יצר הרכישה והקנין – “פשט את הרגל” – – “עומד לשכירה”? דברי הבאי!

האוויר החמום, שהיה רווי ריח של דשאי כרים, של נהר ושל וורדים בילבל את חושיו ונסך עליהם שינה.

 

פרק חמישי: הָרַעְיוֹן הַקָּבוּעַ    🔗

“הרעיון הקבוע” במוחו של אדם, אשר גרם מאז ומעולם טירדות ולבטים לשוטרים יותר מכל מיני פרעות וטירופים אחרים של בני אדם, אינו מגיע לעצם תקפו וכוח־החיים שלו אלא בשעה שהוא לובש את הצורה של תשוקת אהבה. הרעיון הקבוע של האהבה אינו משגיח במשוכות, בחריצים, בדלתות, בבני אדם חסרי רעיונות קבועים ורעיונות אחרים, בעגלות ילדים ובמה שבתוכן, ואפילו בסובלי־ייסורים אחרים שלקו במחלה זו. הוא מכוון את עיניו אל קרבו פנימה, אל האור של עצמו, ומסיח את דעתו מכל המאורות והכוכבים האחרים. כל הבריות שלקו ברעיון הקבוע, שהאושר של בני אדם תלוי באמנות שלהם, בניתוח־הכלבים שלהם, בשנאה לבני עמים אחרים, בתשלום של מסים גבוהים, בזה שהם יוסיפו לשמש מיניסטרים, שיביאו אופנים לידי סיבוב, שיעכבו בידי שכניהם להתגרש מנשיהם, שימנעו עצמם מלעבוד בצבא משום טעמים של הכרה פנימית, בשרשים של הלשון היוונית, בעיקרי הכנסיה הדתית, בפרדוכסים וביתרון על כל שאר הבריות, וכל יתר מיני הנגועים בחולי של “שגעון־אנוכי” – כל אלה הם אפס ואין לעומת אותם הבריות שנתקע רעיון קבוע במוחם להתדבר דווקה עם פלונית או עם פלוני. ואף על פי שפליר היתה חיה בימי הקיץ הקרירים הללו חיים של פיזור־נפש, כיאות לריבה פורסייטית קטנה, שדמי מלבושיה היו פרועים ושאין לה בעולם עסק אחר זולתי תענוגות, בכל זאת היתה קרת־רוח לגבי כל הדברים האלה. לבה היה מלא תשוקה וגעגועים לירח, שהיה מפליג ברקיע השמים הקרים מעל לנהר או מעל לגרין־פארק, בשעה שבאה העירה. ולא עוד אלא ששמרה מכל משמר את מכתביו של דזשון כסגולת־חמדה יקרה; כרכה אותם בתכריך של משי וורוד והצניעה אותם סמוך ללבה. ומאחר שהדבר היה באותם הימים שהמחוכים של הנשים היו נמוכי־מידה ושהבלטת החזה לא היתה מן המנהג, הרי אין לך מופת חותך גדול מזה, כמה אדיר וחזק היה הרעיון הקבוע שנתקע במוחה.

לאחר שנודע לה דבר מיתתו של אביו, עמדה וכתבה מכתב לדזשון, ושלושה ימים לאחר מכן, כשחזרה מטוּזִיג שנערך על פני הנהר, קיבלה את תשובתו. זה היה המכתב הראשון שכתב לה מיום שנפגשו יחד בביתה של דזשון. היא פתחה את המכתב בדאגה וקראה אותו בחרדה גדולה.

“מאז ראיתיך נודעה לי פרשת המאורעות, שאירעו לשעבר, לכל פרטיהם. אין את נפשי לספר לך את המעשה – סבור אני, שהיה ידוע לך בשעה שנפגשנו בביתה של דזשוּן. היא אומרת, שידעת את הכל. אם הדבר היה ידוע לך, פליר, היתה שׂוּמה עליך לספר לי. אני משער שלא נודע לך אלא מה שנוגע לאביך. ולי נודע מה שנוגע לאמי. אכן נורא הדבר! עכשיו כשהיא שרוייה ביגון, איני יכול לעשות דבר העלול לצער אותה עוד יותר. דבר המובן מאליו הוא שאני מתגעגע עליך כל היום אלא שעכשיו איני מאמין עוד שנזכה בזמן מן הזמנים להתאחות – יש דבר חמוּר ביותר המפריד בינינו”.

הנה כי כן! הערמומית שלה נתגלתה. אבל דזשוֹן – היא הרגישה זאת – סלח לה על עשותה זאת. ואולם מה שכתב על אמו גרם לה שלבה רעד בקרבה ורגליה כשלו מרוב חולשה.

מתחילה רצתה להחזיר לו תשובה – ואולם מיד נמלכה שלא להחזיר. שני האימפולסים הללו חזרו והתנצחו בקרבה בלי חשך בימים שלאחר מכן, ובינתיים גדל היאוש הלוך וגדול. לא לחנם היתה בת אביה. קשיות העורף, שעמדה לסומס להנחיל לו עושר ושיחד עם זה הביאה עליו פורענות מרובה, היתה משמשת גם חוט־השדרה והמשען שלה, אלא שהיא שמה עליה מסוה של חן וזריזות המיוחדים לבני האומה הפראנצית. שלא מדעתה היתה מטה את הפועל “רָכש” והכל בקשר עם שם הגוף “אני”. ואולם היא העלימה את כל הסימנים של ייאוש ההולך וגדל בקרבה ונטלה חלק בכל טיולי־השעשועים שנערכו על פני הנהר בכל עת שהרוחות והגשמים של חודש יולי בלתי־נעים לא היו מעכבים לערכם, כאילו לא היו לה שום דאגות בעולם; ושום “בארוניט בן־יומו” שבעולם לא הזניח מימיו את עסקו, עסק של מוציא ספרים, בתדירות גדולה מזו של בן לווייתה התמידי, מיכאל מונט.

בעיני סומס היתה חידה סתומה. עליצות חיסרת־דאגה זו כמעט שהיתה מטעה אותו. כמעט – משום שלא נתעלם ממנו שהיא נועצת לעתים קרובות את עיניה בחלל הריק, והוא ראה את אור העששית הדולקת בחדר משכבה עד שעה מאוחרה בלילה. במה היתה מהרהרת ושוגה באותן השעות הקצרות שמן הצורך היה לה לישון? אבל הוא לא ערב את לבו לשאול אותה מה בדעתה, ומיום שסח עמה אותה השיחה הקצרה בחדר־הביליארד שוב לא הגידה לו דבר.

באותו הזמן של שתקנות והתאפקות נתגלגל הדבר שוויניפרד שלחה להם הזמנה לבוא אליה לסעודת־הבוקר על מנת ללכת אחר כך לראות “מחזה קטן ומשעשע ביותר”, “האופירא של הקבצן”; ועם זה ביקשה אותם להביא עמם עוד גבר אחד, כדי שיצטרפו למנין של ארבעה. סומס, אשר מתוך היחס שלו לגבי התיאטראות כלל היה בידו שלא ללכת אל שום תיאטרון, קיבל את ההזמנה, משום שכלל היה בידה של פליר ללכת אל כל התיאטראות. ובכן נסעו אליה באבטומוביל ולקחו עמם את מיכאל מונט, שהיה מרחף ברקיע השביעי מרוב נחת ואשר וויניפרד מצאה אותו שהוא “אדם משעשע ביותר”. “האופירה של הקבצן” הביאה את סומס במבוכה. המשחקים היו אי־נעימים עד מאוד, וכל המחזה היה ציני ביותר. וויניפרד היתה “נדהמה” למראה תפארת המלבושים. וגם המוסיקה לא היתה בלתי־עריבה עליה. מיכאל מונט נהנה מכל המחזה הנאה יתירה והיה מדושן עונג. ושלשתם השתוקקו לדעת מה דעתה של פליר על המחזה. ואולם פליר לא נתנה את דעתה עליו כלל. הרעיון הקבוע שלה עמד על הבימה והיה שר עם פוֹלי פיטשאם, עושה מעשה ליצנות עם פילטש, רוקד עם דזשֶני דייוֶור, עורך מערכי עמדת־הגוף עם ליוסי לוקיט, מתהולל, מנשק ומלטף עם מאטשיט. שפתייה חייכו, היא מחאה כף, ואולם הרושם שעשה עליה המחזה הליצני הישן והמצויין לא היה גדול מן הרושם שהיה עושה עליה אחד המחזות הסינטימנטאליים של “ריוויו” מודרני. כשעלו אל המרכבה על מנת לנסוע הביתה, דווה עליה לבה שלא דזשוֹן ישב על ידה אלא מיכאל מונט. ובשעה שזרועו של אותו הצעיר נגעה במקרה בזרועה שלה מחמת נידנוד המרכבה, אמרה בלבה: “הלוואי והיתה זו זרועו של דזשון!”. ובזמן שקולו העליז, שהומך במקצת בשל קירבתה, מילמל דבר־מה מתוך השאון והרעש של האבטומוביל, חייכה והשיבה לו דבר, אלא שאותה שעה הירהרה בלבה: “מי יתן והיה זה קולו של דזשוֹן!” וכשאמר אליה פעם אחת: “פליר מראיך כמראה מלאך בשמלה זו!” ענתה ואמרה: “אח! האומנם נאה היא בעיניך?” ועם זה חשבה מחשבה: “מי יתן וראה דזשון את השמלה הזאת!”

בזמן הנסיעה הזאת גמלה החלטה בלבה. היא תלך לרובין־היל ותתראה עמו – לבדה; היא תסע לשם באבטומוביל בלי להודיע את הדבר מראש לא לו ולא לאביה. כבר עברו תשעה ימים מאז קיבלה את מכתבו ואי אפשר לה לחכות עוד. היא תלך לשם ביום השני; החלטה זו השרתה עליה רוח טובה לגבי מונט. מאחר שלבה נתמלא תוחלת, התירה לעצמה לנהוג בו סבלנות ולהשיב לו על דבריו. הבה יסעד עמם את סעודת־הערב, יחזר אחריה כדרכו, ירקד עמה, ילחץ את ידה, יתאנח – יעשה מה שלבו חפץ. הוא היה עליה למשא רק בשעה שהפריע אותה מלהתמכר אל הרעיון הקבוע שבלבה. ולא עוד אלא שאפילו חמלה עליו, עד כמה שאפשר היה לחמול באותה שעה על אדם אחר זולתה. בשעת הסעודה דיבר בהתלהבות יתירה מכפי הרגיל על “הקץ של השחיתות הפארלאמנטארית”, ככל אשר קרא לענין זה – היא לא כיוונה את דעתה לדבריו אלא במידה מועטה, וכנגד זה שמע אביה את דבריו בתשומת־לב מרובה ומתוך חיוך על שפתיו, שפירושו היה ניגוד ואולי גם כעס.

“הדור הצעיר אין דעתו כדעתך, אדוני, האין זאת, פליר?”

פליר הניעה את כתפיה – הדור הצעיר לא היה אלא דזשון, והיא לא ידעה מה דעתו.

“בני הנעורים סופם להיות סבורים כמוני, לכשיגיעו לפרק שנותי אני, מיסטר מונט. טבעו של אדם אינו עשוי להשתנות”.

“הריני מסכים לכך, אדוני, אבל צורות המחשבה משתנות במרוצת הימים. הרדיפה אחר טובת־הנאה של עצמו הריהי צורת מחשבה ההולכת וכלה”.

“יפה אמרת! הדאגה שאדם דואג לעניני עצמו אינה צורת מחשבה, אדוני מונט, אלא דבר המוטבע באינסטינקט”.

אכן אמת הוא, אם הענינים שאדם דואג להם כרוכים בדזשון!

“אבל מה הם עניניו של אדם, אדוני? זהו עצם הנדון. עניני הכל הולכים ונעשים עניניו של כל יחיד. האין זאת, פליר?”

פליר לא השיבה דבר, אלא חייכה.

“ואם לא תהא כזאת”, הוסיף מונט, “עתיד להישפך דם”.

“כך היו הבריות מסיחים מימות עולם”.

“אבל הרי תסכים עמי, אדוני, שהיצר לרכוש וקנין הולך ונעקר?”

“היפוכו של דבר, יצר זה הולך ומתחזק בלבם של אלה שאין להם רכוש וקנין”.

“הביטה־נא אלי! הריני יורש של נכסי מלוּג. אין לי צורך בנכסים הללו; הייתי מחלק אותם בין הבריות ביום המחר”.

“אינך נשוי, ואי אתה יודע מה אתה סח”.

פליר ראתה והנה עיני הצעיר מביטות אליה הבטה מעוררת רחמים.

“כלום באמת סבור אתה שהנישואים – –?” פתח ואמר.

“החברה מיוסדה על הנישואים” הפליט אביה מבין שפתיו הקפוצות, “על הנישואים ותולדותיהם. וכי מבקש אתה לבטל את אלה?”

מונט הניע את ידו הנעה של בילבול־דעת. דממה השתררה ליד השולחן, המכוסה כלי־כסף, אשר המוניטין של הפורסייטים – פסיון נאה – היו טבועים בהם, והזרוע אור חשמלי, ששפעה עליו עששית של בהט. ובחוץ, אצל הנהר, ירדה חשכת הערב, שהיה כולו רווי לחלוחית כבדה וריחות עריבים.

“ביום השני”, הירהרה פליר בלבה; “ביום השני!”

 

פרק ששי: יֵאוּשׁ    🔗

השבועות שלאחר מיתתו של אביו היו שבועות של יגון ושל ריקנות לדזשוליון פורסייט האחד שנשאר בעולם. מעשי הנימוסים והטכסים הנהוגים – קריאת הצוואה, הערכת הנכסים וחלוקת הירושה – נעשו בלי ידיעתו של העלם, שעדיין לא הגיע לידי בגרות. גופו של דזשוליון נשרף. הוא הביע את רצונו מפורש, שאיש לא יהיה נוכח בשעת הטכס הזה ולא ילבש שחורים על מותו. מן הרכוש שלו, שהוגבל במידה ידועה על ידי הצוואה של דזשוליון הזקן, הוריש לאלמנתו את האחוזה רובין־היל בצירוף אלפיים וחמש מאות לירות לשנה לכל ימי חייה. חוץ מזה נקבעה בשתי הצוואות הללו תקנה מסובכה במקצת, שעל פיה יורש כל אחד משלושת צאצאיו של דזשוליון חלק שווה בנכסי אביו ואבי אביו בהווה ולעתיד; אלא שדזשֹון, שהיה יורש זכר, יהא זכאי להיות שולט ברכושו שלו לכשתמלאינה לו עשרים ואחת שנה, תחת אשר דזשוּן והוֹלי תהיינה ניהנות אך מן הריבית, כדי שהקרן תהיה שמורה לבניהן אחריהן. אם תהיינה חשוכות־בנים, יפול הכל לנחלה לדזשוֹן, אם יבלה אותן; ומאחר שדזשוֹן היתה בת חמישים והולי כבת ארבעים, נראה היה הדבר שדזשוֹן עתיד להיות אדם עשיר כאבי זקנו בשעת מיתתו. אבל כל זה היה כאין בעיני דזשוֹן, ודבר מועט בעיני אמו. דזשוּן לבדה עשתה את כל מה שצריך היה לעשות באותה שעה בשביל אביה, שהניח אחריו את העסקים שלו כשהם מסודרים סידור מעולה. לאחר שהלכה לה ושני אלה נשארו לבדם בבית הגדול, לבדם עם המוות, שאיחד אותם, ועם האהבה שהפרידה ביניהם, עברו על דזשוֹן ימים של ייסורי־נפש קשים ביותר משום שבסתר לבו נמאס על עצמו והגה רגשי אכזבה כלפי עצמו. אמו היתה מביטה אליו לעתים מתוך יגון סבלני ומתוך גאוה אינסטינקטיבית, כאילו רצתה להעלים בכך את ההתנגדות שלה. כשחייכה כנגדו, זעף לבו על עצמו שהחזיר לה חיוך עגום ובלתי־טבעי כל כך. הוא לא דן אותה ולא הרשיע אותה; הרי אותם המאורעות אירעו לפני ימים רבים ביותר – ולא עוד אלא שמחשבה כזאת לא עלתה אפילו על דעתו. לא, הוא היה סף וזעף ואי־טבעי בהליכותיו עמה, משום שבשבילה לא יכול להשיג את תאות־נפשו. רק נחמה אחת מצא לנפשו באותה שעה בענין שהיה כרוך באומנותו של אבא ושאי אפשר היה למסרו לידה של דזשוּן, אף על פי שביקשה לטפל בו. דזשוֹן ואמו הרגישו כאחד, אשר אם תקח עמה את הציורים שלו, שעדיין לא הוצגו באחת התערוכות, ואת התמונות שלו שלא נגמרה מלאכתן, יתנו פאול פאוסט ושאר מבקרי הסטודיו שלה את עיניהם לרעה ביצירות הללו ויתייחסו אליהן בקרירות גדולה כל כך, שגם בלבה החם יקפא עד מהרה רגש החיבה אליהן. מרות הנוסח שלהן שנתיישן היו היצירות הללו נאות לפי טיבן המיוחד ודעתם לא יכלה לכלכל את המחשבה, שיימצאו בריות אשר יזלזלו בהן או ילגלגו עליהן. ולפיכך כדי לחלוק כבוד כל שהוא למי שאהבו אותו כל כך החליטו לערוך תערוכה מיוחדה של יצירותיו, ובהכנות לתערוכה זו היו מבלים עכשיו יחד כמה שעות. כבודו של אביו גדל עכשיו בעיני דזשוֹן במידה מרובה מאוד. בדיקה זו שבדק עכשיו את שרידי יצירותיו הוכיחה לו את כוח־ההתמדה השקט, שעל ידו העלה אביו כשרון בינוני לידי המדריגה של סגולה אינדיבידואלית לאמתה. מתוך מספר מרובה של יצירות ניכר היה גידול שאינו פוסק של כוח ההתעמקות ועשירות מופלגה של כוח־הדמיון. אמנם אף אחת מהן לא היתה עמוקה ביותר ולא התעלתה למרומים נשגבים ביותר – אבל היצירות הללו לפי הווייתן היה בהן מן הדייקנות, מן הדעת הצלולה ומן השיכלול. וכשנזכר במידתו של אביו להתרחק מכל “סיעה” במקצוע האמנות ומכל נידנוד של גדלות בעיני עצמו, כשנזכר באותה הענוותנות הליצנית, שמתוכה רגיל היה לדבר על עמלו כשהוא קורא לעצמו כל הימים “צייר־חוֹבבָן”, אי אפשר היה לו לדזשון שלא להרגיש שהוא לא הכיר מימיו את אביו הכרה לאמתה. הנראה שהמידה העיקרית שלו היתה להחמיר על עצמו חומרה יתירה, אלא שלא לגלות זאת לבריות כדי להיות לטורח עליהם. הדבר הזה גרם לנער שהשתקע בהירהורים, והוא הסכים בכל לבו לדברי אמו שאמרה עליו: “הוא היה אדם עדין־נפש לאמתו, ובכל מעשה שהיה עושה היה נותן תמיד את דעתו לאחרים. וכשהחליט החלטה שהיתה רעה לאחרים, השתדל עד כמה שאפשר שלא להקניט אותם – שלא כמנהגם של בני אדם אחרים בדור זה – האין זאת? פעמיים בימי חייו אנוס היה להתקומם ולהתנגד לכל, אלא שהדבר הזה לא הפך אותו לאדם רגזן ומר־נפש”. דזשוֹן ראה והנה דמעות זולגות על פניה, אשר היא מיהרה והסבה אותם מנגד עיניו. היא המעיטה כל כך לדבר על אודות האבידה שלה, עד שפעמים נדמה לו כאילו אין היא מרגישה בה ביותר. עכשיו, כשהסתכל בה, הרגיש כמה דל היה כוח ההתאפקות שלו לעומת אותו של אביו ואמו. היא נשקה לו בחפזון אבל כמעט מתוך מין תאות־נפש, ויצאה מן החדר.

לשכת־האמנות, שבה סדרו את היצירות למיניהן, והדביקו עליהן כתבות, היתה משמשת לשעבר חדר לימודה של הולי, אשר בו התעסקה בתולעי־המשי, בצמחי־האֵזיביון המיובשים, בנגינה וביתר מקצועות הלימודים שלה. עכשיו סוף חודש יולי היה, ולמרות מה שחלונותיו של אותו החדר היו פונים לצד מזרח ולצד צפון זרם לכאן אוויר חמים ומפיל־תנומה, שחדר דרך ווילאות־הבד הסגולים־הבהירים, שצבעם כבר דהה זה כמה. כדי להשיב מעט ליושנה את התפארת הקדומה של החדר, אשר בעליו עזבוהו והיה דומה לשדה שקמת־הזהב שלו נקצרה והוא כמוש וחרב, העמידה אירין אגן־וורדים על השולחן המוכתם כתמי־צבעים. פרחים אלה והחתול החביב של דזשוליון שעדיין דבק היה בחדר העזוב, הנעימו משהו את מראה לשכת־המלאכה חסרת־הסדרים והעגומה הזאת. זשון, אשר עמד אצל החלון הצפוני ושאף אל קרבו את האוויר המבושם ריח־מסתורין של גרגרי־תות חמומים, שמע והנה אבטומוביל התגלגל ובא אצל הבית. ודאי שוב באו עורכי־הדין בשל ענין של הבל! מפני מה גורם הריח הזה מכאוב גדול כל כך ללבו של אדם? ומהיכן בא – הלא מצד זה של הבית לא היו ערוגות של גרגרי תות! שלא מדעתו הוציא מתוך כיסו פיסת־נייר קמוטה ורשם עליה קטעי דברים אחדים. חמימות התחילה לפעפע ולהתפשט בלבו והוא שיפשף את ידיו זו בזו. ופתאום יעלה בכתב את הטורים הללו:

לִי שִׁיר קָטָן אוּכַל אֱרֹג,

אַךְ שִׁיר קָטָן לַנְעִים לִבִּי!

אָז שַׁרְתִּי רַק עַל מַה בְּכָךְ,

עַל הֶגֶה מֵי מַבּוּעַ זָךְ,

עַל נִיד כָּנָף, עַר שֶׁן־אֲרִי,

שֶׁפַּז כִּתְרוֹ רוֹאָיו יַפְלִיא,

עַל אֵגֶּל גֶּשֶׁם זַךְ, קָלִיל,

עַל זֶמֶר עוֹף שֶׁכֻּלּוֹ גִּיל,

עַל לַחַשׁ רוּחַ קַל־כָּנָף

עִם כָּל גִבְעוֹל, עִם כָּל עָנָף

וְעַל כָּל רַחַשׁ, הֶגֶה־רָז,

אֲשֶׁר קָלְטָה אָזְנִי מֵאָז.

וִיהִי הַשִּׁיר כַּצִּיץ עָנֹג,

כִּיעָף פַּרְפָּר, בָּרוֹם יָחֹג,

וּבְמֶרְחַבְיָה יָטוּס, יִפְרַח,

וְרוֹן יִפְצַח!

הוא עמד אצל החלון ולחש את דברי השיר בינו לבין עצמו, והנה שמע קול קורא בשמו, וכשחזר לאחוריו ראה את פליר. למראה ההופעה המפתיעה הזאת לא נע מתחילה אף ניעה כל שהיא ולא הוציא הגה מפיו, בה בשעה שמבטה הזך והמזהיר מילא את לבו עליצות. אחר זז ממקומו וניגש אל השולחן ואמר: “אכן נאה היא מלפניך שבאת!” ואולם באותה שעה ראה והנה היא נרתעת לאחור, כאילו זרק בה דבר.

“שאלתי עליך”, פתחה ואמרה, “והראוני שאתה נמצא פה למעלה. ואולם יכולה אני ללכת לי כלעומת שבאתי”.

דזשוֹן אחז בידיו בשולחן המוכתם כתמי־צבעים. פניה ודמות גופה העטופה שמלה קלילה נצטלמו באישוני עיניו בבהירות רבה כל כך, שאילמלי שקעה בו ברגע בקרקע עדיין היה מוסיף לראות אותה.

“כיזבתי לך, דזשון. אבל לא עשיתי זאת אלא מאהבה”.

“הן, הן! אין דבר!”

“לא החזרתי לך תשובה על מכתבך. מה תועלת בדבר – לא היה לי מה להשיב לך. תחת זה רציתי להתראות עמך”. היא הושיטה את ידיה ודזשון אחז בהן מעֵבר לשולחן. הוא ניסה להגיד דבר, אבל הוא כיוון באותה שעה את כל דעתו לכך שלא להכאיב את ידיה. ידיו של עצמו נראו לו קשות ביותר, וידיה היא רכות היו מאין כמוהן. היא אמרה כמעט מתוך עזות:

“אותו המעשה הישן – כלום נורא הוא באמת?”

“הן”. גם קולו היה בו גוון של עזות

היא חלצה את ידיה מתוך ידיו ואמרה: “לא העליתי על דעתי שהצעירים של עכשיו כרוכים אחר הסינורות של אמותיהם”

דזשוֹן הגביה את סנטרו כאילו ניחתה בו מהלומה.

“אהה, דזשוֹן! לא בכוונה אמרתי זאת! אכן דבר נורא יצא מפי!” היא מיהרה והתקרבה אליו. “דזשוֹן, יקירי, שלא מדעתי אמרתי זאת”.

“אין דבר”.

היא הניחה את שתי ידיה על שכמו ואת מצחה על שתי ידיה; שולי מגבעתה נגעו בצווארו והוא חש שהמגבעת רועדת. ואולם הוא היה כמשותק ולא השיב דבר. היא הסירה את ידיה מעל שכמו והרתיעה עצמה לאחור.

“טוב איפוא, הנני הולכת, אם אין את נפשך אלי. אבל לא העליתי מעולם על דעתי שתסתלק ממני”.

“לא הסתלקתי ממך”, קרא דזשוֹן, שרוחו שבה אליו פתאום. “איני יכול להסתלק. הנני לנסות שוב פעם”.

עיניה הבהיקו, היא התנודדה והתקרבה אליו. “דזשוֹן – הנני אוהבת אותך! אל תזניחני! אם תעשה זאת, איני יודעת מה תהא עלי – תקף עלי הייאוש. במה נחשב כל אותו העבר – לעומת הדבר הזה?”

היא נצמדה אליו. הוא נשק את עיניה, את לחייה, את שפתיה. ואולם בשעה שהיה מנשק אותה ראה בעיני רוחו את הגליונות של אותו המכתב מתגוללים על גבי הרצפה של חדר משכבו – את פני אביו הלבנים והמתים – את אמו כורעת על ברכיה לפני המת. והלחש שלחשה פליר באזניו: “הטה את לבה! הבטיח לי! אהה, דזשון, נסה להטות את לבה!” נדמה היה לו כפיטפוט ילדותי. הוא חש בעצמו שזקן הוא עד כדי להתמיה.

“הריני מבטיח לך!” מילמל הוא. “אלא שאינך מבינה את הדבר”.

"היא רוצה לקלקל את חיינו רק משום – – "

“הגידי משום מה?”

ושוב פעם היה קולו קול של התגרות, אלא שהיא לא ענתה דבר. זרועותיה לפפו את גופו והוא החזיר לה נשיקות תחת נשיקותיה; ואולם אפילו ברגע זה של השתעבדות וכניעה לה עדיין היה מפעפע בגופו אותו הארס, אותו הארס של המכתב. פליר לא ידעה כלום, לא הבינה כלום – משפטה על אמו מעוקל היה; היא באה ממחנה האויב! היא היתה נחמדה והוא אהב אותה אהבה עזה – אבל אפילו כשהיה חבוק בזרועותיה אי אפשר היה לו שלא לזכור את דברי הוֹלי: “הריני סבורה שחוננה מטבעה יצר של רכישה”, ואת דברי אמו: “נערי היקר, אל תתן דעתך עלי – תן דעתך על עצמך!”

לאחר שנפטרה ויצאה מלפניו כחלום מלא חמדה ותאווה כשהיא משאירה אחריה את דמותה חקוקה בבבות עיניו, את נשיקותיה על שפתיו ומכאוב צורב בלבו, נשען דזשוֹן אל החלון והטה אזניו לקול הרעש של האבטומוביל, שהוליך אותה בחזרה. עדיין עלה באפו הריח של גרגרי־תות חמומים, עדיין קלטו אזניו את קולות־ההברה החשאיים, שהוא נכסף לארוג מהם את שירו הקטן, עדיין הרגיש בהבטחה של עלומים ואושר שהיתה ספונה באותה עונת־יולי ההומה, הצפה ומרפרפת בחללו של עולם – ולבו היה קרוע לגזרים; תאות לבו היתה אדירה; התקוה היתה חזקה בקרבו, אלא שעיניה היו מושפלות למטה כמבויישה. אהה לתפקיד העלוב שעמד לפניו! אם פליר היתה שרוייה בייאוש, הרי עליו תקף הייאוש – בהיותו עומד כאן ומתבונן אל הצפצפות המתנודדות, אל העננים הלבנים שחלפו על פני השמים ואל זוהר החמה הזרוע על פני הדשא.

הוא היה מצפה עד הערב, עד לאחר הסעודה שהיו סועדים מתוך שתיקה, עד לאחר הנגינה שאמו היתה מנגנת לפניו – ועדיין היה מצפה, משום שהיה מרגיש שהיא יודעת מה הוא מבקש להגיד לה. היא נשקה לו ועלתה למעלה, והוא עדיין שוהה ומהסס וצופה ומביט אל אור הלבנה ואל הסָסים המרפרפים ואל ליל־הקיץ שהחליף בחשאי את צבעיו וגווניו, שלא היה בהם מן הממשות. הוא היה נותן את הכל, כדי להחזיר אליו את העבר – ואילו אך את הימים שלפני שלושה חדשים; או להקדים ולדלג מעל כמה שנים משנות העתיד. ההווה, שהטיל עליו את העינוי האכזרי להחליט החלטה אם כך ואם כך, נראה לו קשה מנשוא. עכשיו הבין לרגשותיה של אמו הבנה יותר ברורה מאשר בתחילה; דומה כאילו סיפור המעשה שבאותו המכתב הטיל לתוכו טיפת־ארס, שהולידה בקרבו שאיפה קדחתנית לתת ידו לאחד הצדדים, והוא הרגיש לאמתו של דבר שיש כאן שני מחנות, של אמו ושלו – של פליר ושל אביה. אפשר שאותו המעשה הטראגי הישן של קנין־בעלים ושל איבה היה דבר מת, אבל דברים מתים מרעילים את חייו של אדם עד שהזמן מסלק אותם מעל דרכו. ולא עוד אלא שארס זה דבק גם באהבתו; החזיונות והדמיונות שהיו כרוכים בה נתמעטו והיא נראתה לו ארצית ביותר; ובסתר לבו ניצנץ חשד אולי גם פליר, כמוה כאביה, אינה שואפת אלא לרכוש ולסַגֵל; אמנם חשד זה לא היה ברור, אלא נכנס ללבו כמתגנב, כדבר שאינו לפי כבודו, כדי לצנן את ההתלהבות שלו, כדי להעכיר בנשימתו את החן ואת החמדה של פניה ודמותה המלאים קסם – חשד שלא היה ממשי למדי שהיא מובטח במציאותו, ואף על פי כן היה ממשי למדי לערער אמונה שלימה ומוצקה דבר שהוא מן העיקר. עדיין היתה מצוייה בו הקנאה היתירה של העלומים לתת בשתי ידים ושלא לקבל כלום אף ביד אחת – לתת באהבה רבה למי שחונן נדיבות־לב זריזה כמוהו הוא. הוא קם ממושבו שליד החלון והתחיל מהלך ונד בחדר הגדול והאפור, אשר קירותיו היו מכוסים תמונות מצויירות על בד שעינו כעין הכסף. בית זה – כך אמר אביו עם המכתב שכתב לפני מותו – היה בנוי בשביל אמו, שתדור בו – עם אביה של פליר! הוא פשט ידו בחלל השרוי בחצי־אופל כאילו לאחוז בידו של המת הדומה לצל. הוא קפץ את ידו, כשהוא מנסה להרגיש באצבעות הדקות של יד אביו, ללחצן ולהבטיח אותו שהוא – שהוא עומד לימינו. דמעות, שכבש אותן, גרמו לעיניו שנעשו יבשות וחמומות. הוא חזר וניגש אל החלון. שם בחוץ לא רב כל כך השממון כאשר כאן בחדר; שם היה יותר חם ויותר תנחומים לנפש; הלבנה, אשר בעוד שלושה ימים תגיע למילואה, היתה תלוייה בלב השמים ומראיה כעין הזהב; ומרחב הדרור אשר ללילה שפע עליו תנחומים. אילו נפגשה עמו פליר באחד האיים השוממים בלי אותו הסבל של העבר – והטבע לבד היה ביתם שלהם! דזשון הגה עדיין חיבה יתירה לאיים שוממים, אשר עץ־הלחם נשא שם את פירותיו והמים הכחילו מעל לאלמוגים. הלילה היה עמוק ומלא דרור – מלא מדוחים ופיתוי והבטחה – מקלט לאדם מן המבוכות ומן האהבה! בן־טיפוחים הכרוך אחרי סינורה של אמו – –! לחייו בערו. הוא סגר את החלון, פרש עליו את הווילאות, כיבה את האור ועלה למעלה.

דלת חדרו היתה פתוחה, העששית דלקה בו, ואמו, שהיתה לבושה עדיין את שמלת הנשף, עמדה אצל החלון. היא הסבה את פניה אליו ואמרה:

“שב־נא, דזשון, ונשתעה יחד”. היא ישבה על הספסל שאצל החלון ודזשון ישב על מיטתו. היא הפנתה אליו את הפרופיליון שלה, והיופי והחן אשר לדמותה, הקו הענוג של גבותיה, אפה, צווארה ועידון האצילות שהיה נסוך עליה נגעו עד נפשו. אמו לא היתה שייכת מימיה לסביבה המקיפה אותה. דומה שהיא נתגלגלה ובאה אליה מאחד המקומות הרחוקים! מה הדבר שביקשה להגיד לו – לו, אשר לבו היה עמוס דברים, שהוא נכסף להגיד לה?

“הריני יודעת, שפליר היתה כאן היום. איני תמהה על כך”. דומה היה כאילו הוסיפה ואמרה: “הריהי בת אביה!” ולבו של דזשון התקשה. אירין הוסיפה ואמרה במנוחה:

“המכתב של אבא בידי הוא. הרימותי אותו בלילה ההוא מעל הרצפה והוא שמור אתי. רצונך שאחזירנו לך, יקירי?”

דזשון הניע את ראשו.

“דבר המובן מאליו הוא שקראתיו קודם שהוא מסר אותו לידך. החטא שלי אינו נידון בו דין אמת”.

“אמא!” הפליט דזשון מבין שפתיו.

“הוא הרצה את פרשת החטא הרצאה רכה ונוחה ביותר, אבל גלוי וידוע לפני שעל ידי שנישאתי לאביה של פליר בלי אהבה עשיתי מעשה נורא. נישואים שאינם מוצלחים לא דיים שהם גורמים חורבן חייו של הנוגע בדבר, אלא שהם עלולים לקפח גם את חייהם של אחרים. הנך צעיר מאוד, מחמד נפשי ולבך מלא אהבה רבה. וכי סבור אתה, שאפשר לך להיות מאושר לכשתשא את הנערה הזאת לאשה?”

דזשון כיוון את מבטיו אל עיניה האפלוליות, שהיו עכשיו אפלוליות ביותר מרוב ייסורים, וענה ואמר:

“הן, הן – אם אך את תוכלי להיות מאושרה”.

אירין חייכה.

“הערצת היופי והשאיפה לרכישה אין בהן משל אהבה. אולי כמקרי אני יקרך גם אותך, דזשון – הדברים שבלב העמוקים ביותר יהיו חנוקים ומעוכים; איחוד בשרים ומלחמת הרוח!”

“משום מה יהיה כדבר הזה, אמא? סבורה את, שוודאי הריהי דומה לאביה, אבל היא אינה כך. אני ראיתיו”.

ושוב ניצנץ החיוך על שפתיה של אירין ולבו של דזשון חל וזע בקרבו; בחיוך זה היה אצור כל כך הרבה אירוניה ונסיון.

“אתה הנותן, דזשון, והיא המקבלת”.

ושוב נתעורר בקרבו אותו הספק שאינו הגון, אותה אי־הוודאות המטרידה את הנפש! הוא ענה ואמר נמרצות:

"היא אינה כך – היא אינה כך. אלא שלבי לא יתנני לעשותך אומללה, עכשיו כיוון שאבא – – " הוא הכה באגרופיו על מצחו.

אירין קמה ממקומה.

“אמרתי לך באותו הלילה, יקירי, שלא תתן דעתך עלי. ובתום לבי אמרתי לך זאת. תן דעתך על עצמך ועל אשרך של עצמך. הנני לשאת ולסבול מה שעתיד לבוא. אני היא שגרמתי זאת לעצמי”.

ושוב פעם פרצה המלה “אמא!” מבין שפתיו של דזשון.

היא ניגשה אליו והניחה את ידיה על ידיו.

“וכי חש אתה בראשך, מחמד נפשי?”

דזשון הניע את ראשו. המכאוב שחש היה אצור בחזהו – מעֵין קריעה של רקמת הלב שגרמו לו שני מיני האהבה האלה.

“כל מה שלא תעשה, דזשון, הנני לאהוב אותך לעולם אהבה אחת. לא תפסיד מאומה”. היא החליקה את שערו ויצאה מן החדר. הוא שמע שהדלת ננעלה אחריה, ומיד התנפל על מיטתו והיה מוטל בעוצר נשימה ומתוך רגש איום בלב, שהוא אימץ את כוחו להכריעו ולדכאו בקרבו.

 

פרק שביעי: מַלְאָכוּת    🔗

כשהגיעה שעת שתיית התה שאל סומס היכן היא פליר, ואז הוגד לו שהיא נסעה באבטומוביל עוד בשעה שתים. כבר עברו שלוש שעות! להיכן הלכה? כלום הלכה ללונדון בלי להגיד לו דבר? דעתו לא יכלה להשלים עם האבטומובילים לעולם. מתוך שהיה אֶמפיריקן מלידה, או פורסייטי, רצה אותם פרינציפיונית, שכן היה רוצה את כל סימן של פרוגריס, אם נוכח לדעת שאי אפשר להתקיים בלעדיו. ואולם למעשה היו בעיניו בריות רעשניות, מפלצות גדלות־מידה ומסריחות. אנט היא שהכריחה אותו לקנות לו אבטומוביל – “רוֹלהארד” מרופד כרים, שמראיהם אפור־פניני, עם אור חשמלי, מראות קטנות, בזיכים בשביל האפר של סיגאריטות, אגני פרחים – והכל ספוג ריח של נפש ושל סטיפאנוֹטיס – הוא היה מתייחס אליו כדרך שהיה מתייחס לשעבר אל גיסו מוֹנטֶגיו דארטי. החפץ הזה היה משמש דוגמה לכל מה שהיה בחיי הדור הזה מן הבהילות, מן הרפיפות והסיאוב. כל מה שחיי הדור הלכו ונעשו פזיזים, רופפים וצעירים ביותר גם במחשבה וגם בדיבור, כדומה לאביו דזשמס לפניו. הוא כמעט שהרגיש בזה בעצמו. מהלך הדברים והתקדמותם הלכו ונמאסו עליו; ולא עוד אלא שאבטומוביל שכזה היה בו מן השחצנות, ולפי מצב־הרוחות בקרב הפועלים באותה שעה הוא ראה זאת כעין הקנטה וקינתור. היה מעשה ואותו בר־נש סימס, הנהג שלו, הריץ את האבטומוביל על כלב אחד, שהיה רכוש־הקבע היחיד של אחד הפועלים. סומס לא שכח עדיין את התנהגותו של בעל הכלב באותה שעה; והרי לא רבים האנשים שהיו עושים כמעשהו הוא – לעצור את האבטומוביל כדי לפייס את הניזוק. סומס היה מיצר על הכלב שנמעך והיה מוכן לכפר את פני בעליו, אילמלא היה אותו אדם בריון חצוף כל כך.

עוד מעט ועברה השעה החמישית מאז נסעה פליר ועדיין איננה. כל הנסיונות באבטומובילים שנתנסה בהם בין בגופו ובין כעורך־דין התלכדו בקרבו לגוש אחד ורגש מדכא הטריד את לבו. בשבע שעות טילפן לוויניפרד. לא! פליר לא היתה בגרין־סטריט. ובכן היכן היא? התחילו להתרגש עליו חזיונות מבהילים: הוא ראה את בתו האהובה, כשהיא מעוטה בשמלתה הנאה והקפלולית וכולה מכוסה דם ואבק בשל אסון נורא שקרה אותה בשעת הנסיעה. הוא נכנס לחדרה והתחיל בודק את חפציה. היא לא נטלה כלום – לא ציקלון ולא תכשיטים. הדבר הזה הניח את דעתו מצד אחד, אלא שהגדיל את חרדתו מפני מקרה אסון. אכן נורא הוא לאדם היות בודד וחסר־עזר בשעה שניטל ממנו מה שאהוב ויקר לו מכל, ובייחוד אם הוא אדם שאין דעתו סובלת להכריז את צערו ברבים! מה יעשה אם לא תשוב הביתה לפני היות הלילה?

בשמונה שעות פחות רבע הוא שמע את קול האבטומוביל. משא כבד נגול מעל לבו; הוא חפז וירד מטה. באותה שעה יצאה מן האבטומוביל – מראיה היה חיוור ויגע, אבל היא היתה שלימה בגופה. הוא המתין לה במסדרון.

“גרמת לי חרדה גדולה. היכן היית?”

“ברובין־היל. צר לי מאוד, אבא. אבל אנוסה הייתי ללכת; לאחר מכן אספר לך את הכל”. והיא נשקה לו נשיקה חטופה וחפזה ועלתה למעלה.

סומס המתין לה בחדר־האורחים. אל רובין־היל! מה משמעותו של דבר?

בזמן הסעודה אי אפשר היה להם לסיח בענין זה, מאחר שהשמש היה מצוי באותה שעה בחדר. הייסורים שעברו על סומס ורגש הרווחה שמילא את לבו כששבה אליו בשלום החלישו את כוחו להוכיח אותה על המעשה שעשתה, או להתנגד לדברים שהיא עתידה לגלות לו. אכן משונים הם חייו של אדם. הוא היה עכשיו בן ששים וחמש ועדיין לא עלה בידו להיות אדון המעשים ועניני החיים, כאילו לא הוציא ארבעים שנה כדי ליצור לעצמו מבטח מוצק – לעולם אתה נתקל בדבר שאי אתה יכול להולמו! בכיס בגדו היה שמור מכתב מאת אנט. היא תשוב הביתה בעוד שבועיים. הוא לא ידע כלום מה שעשתה שם בחוץ לארץ. והוא היה שמח שלא ידע זאת. היעדרה היה רווחה גמורה בשבילו. מה שרחוק מן העין הריהו רחוק מן המחשבה! ועכשיו הריהי חוזרת. פגעים חדשים! והתמונה “אוֹלד קרוֹם” של בוֹלדרביי נמכרה – היא קמה למקנה לדומרציוס – והכל משום שאותו המכתב האנונימי גרם לו שהסיח את דעתו ממנה. הוא הבחין בחשאי במבע המיוגע של פני בתו, כאילו כיוונה גם היא את מבטיה לתמונה שלא יכלה לקנותה. באותה שעה כמעט שהתגעגע אל המלחמה והשתוקק שתחזור. דומה שבזמן המלחמה לא היו מצוקות־הנפש כל כך מציקות ומדאיבות. על פי קולה הרך ומתוך חזות פניה היה מכיר, שהיא אומרת לבקש ממנו דבר, אלא שהדבר היה מפוקפק בידו, עם מחכמה יעשה למלא את מבוקשה. הוא דחה מלפניו את קינוח־הסעודה של אכלו, ולא עוד אלא שעישן אפילו סיגאריטה עמה.

לאחר הסעודה ערכה את הפסנתר האלקטרי שיהא מנגן. ולבו ניבא לו רעה גדולה מכל הרעות בשעה שהיא ישבה לרגליו על שרפרף מרופד והניחה את ידה על ידו.

“אבא יקירי, התנהג עמי במידה החסד. אנוסה הייתי להתראות עם דזשון – הוא כתב מכתב. הוא רוצה לנסות להטות את לב אמו. אבל אני נמלכתי בדעתי ועיינתי בדבר. לאמתו של דבר כל הענין אינו תלוי אלא בך, אבא. אם אך תאבה להוכיח לה, שאין אנו מבקשים בשום פנים לשוב ולחדש את העבר! שאני אוסיף להיות שלך כמו שהייתי, ודזשון יוסיף להיות שלה כמו שהיה; שתמנע עצמך מלהיפגש לא עמה ולא עם דזשון, ושהיא תמנע עצמה מלהיפגש לא עמך ולא עמי! רק אתה לבדך, יקירי, היכולת בידך להטות אל לבה, משום שרק אתה לבדך יכול להבטיח לה את זאת. אין אדם יכול להבטיח הבטחות בשביל אחרים. כסבורה אני שלא יהא לך אי־נעים ביותר להתראות עמה אך הפעם הזאת – עכשיו לאחר שאביו של דזשון מת!”

“אי־נעים ביותר?” החזיר סומס. “כל הדבר הזה הריהו הפכפך ואין הדעת סובלתו”.

“כסבורה אני”, אמרה פליר בלי להרים את עיניה אליו, “שבעצם לא יהא הדבר בלתי־נעים לך לשוב ולראותה”.

סומס החריש. דבריה הביעו אמת עמוקה יותר מדאי, שהוא נמנע מהעלות אותה על דעתו. היא הכניסה את אצבעותיה לבין אצבעותיו – ואצבעותיה החמומות, הדקות והזריזות התלכדו עם אצבעותיו. הילדה הזאת שלו היתה פורצת ומפלסת לה דרך בעד קיר של לבינים!

“מה אעשה, אבא, אם תמאן לעשות זאת?”

“הנני לעשות כל מה שבכוחי לטובתך ולאשרך” אמר סומס; “אבל הדבר הזה אינו עלול להביא לך טובה ואושר”.

“הריהו עלול! הריהו עלול!”

“הדבר הזה עשוי לעורר שוב את הישנות”, אמר בזעף.

“אבל הרי הישנות כבר נתעוררו. ומן הצורך הוא להשביחן ולהשקיטן. מן הצורך להביאה לידי כך שתרגיש, שהחיים הללו שלנו הם ואין להם דבר עם חייך ועם חייה שלה. היכולת בידך לעשות זאת, אבא, הריני יודעת שהיכולת בידך”.

“אכן יודעת את הרבה מאוד”, השיב סומס בפנים זעומות.

“אם רצונך בכך נצפה אני ודזשוֹן שנה אחת – שנתיים, אם רצונך בכך”.

“כמדומה לי”, מילמל סומס, “שאינך חוששת כלל לרגשותי אני”.

פליר לחצה את ידו אל לחיה.

“אני מתחשבת עם רגשותיך, יקירי. אבל הן לא תחפוץ שאהיה אומללה בחיים, אומללה עד מאוד”.

איך השכילה לדבר חלקות כדי להשיג את מאוויי לבה! והוא אימץ את כל כוחו להאמין שהיא אהבה אותו באמת – אבל הדבר לא עלה בידו – הוא היה מפקפק בזה. כל אהבתה נתונה לאותו הנער בלבד! מה יעזור להינשא לנער הזה, אשר המית את אהבתה אליו הוא? למה יעשה כדבר הזה? לפי חוקי הפורסייטים אין זה אלא מעשה שטות! שום הנָייָה לא תגיע לו מזה – שום הנָייָה! לתת אותה לנער הזה! להעביר אותה אל מחנה האויב להיות נתונה להשפעתה של אותה האשה, אשר העליבה אותו עלבון קשה כל כך! לאט לאט – ובעל כרחו – יאבד את פרח־חייו זה! ופתאום הרגיש שידו נתלחלחה. לבו התחיל דופק בקרבו דפיקה מכאיבה. קשה היה לו מנשוא לראותה בוכה. הוא מיהר והניח את ידו השנייה על ידה שלה, וגם עליה נטפה דמעה. שוב אי אפשר היה לו לכלכל את הייסורים האלה! “החרישי, החרישי”, ענה ואמר, “הנני לעיין בדבר ולעשות את כל מה שביכלתי. רב לך, רב לך!”. אם היא זקוקה לכך לצורך אשרה – אם אינה יכולה להתקיים בלא זה, אי אפשר לו לסרב לעזור לה. וכדי למנוע אותה מלהביע לו דברי תודה הוא קם מעל כסאו ושם פניו אל הפסנתר המנגן מאליו – שהקים רעש גדול כל כך! כשניגש אליו, הפסיק את נגינתו מתוך זימזום קלוש. הוא נזכר בקופסת־הניגון, שהיתה מצוייה בימי ילדותו בחדר־הילדים. אותו הכלי היה משרה עליו תמיד רוח רעה כשאמו הנגינה אותו ביום הראשון לאחר הצהריים. והריהו שוב כאן – אותו הכלי גופו, אלא שעכשיו הנהו גדול ויקר ביותר ומנגן מיני פזמונים מעֵין: “הנשים השובבות, השובבות”, “יום טוב של השוטר” ודומיהם. והוא עצמו שוב לא היה לבוש תלבושת של קטיפה שחורה עם צווארון שעינו כעין תכלת השמים. “אכן צדק פרוֹפוֹן”, הירהר בלבו, “הכל הבל! כולנו הולכים ומתקרבים אל הקבר!” ומתוך פתגם מופלא ומחוכם זה, שעלה פתאום על דעתו, נפנה ויצא מן החדר.

באותו הערב שוב לא ראה את פליר. ואולם עם סעודת־הבוקר היו עיניה עוקבות אחריו מתוך בקשת רחמים, שאי אפשר היה לו להימלט ממנה – אלא שלא נתכוון להימלט ממנה כל עיקר. חלילה! הוא גמר בלבו לעשות את המעשה, שהיה בו כדי לענות ולהתיש את עצביו. הוא ילך אל רובין־היל – אל הבית, אשר זכרונותיו כרוכים בו. ומה נעים היה אותו הזכרון – האחרון! זכרון ההליכה שהלך לשם כדי להפריד בין אבי הנער ובין אירין על ידי האיום של גירושין. מאז רגיל היה לחשוב לעתים קרובות שהמעשה הזה חיזק במידה יתירה את אגודתם. ועכשיו אמר ללכת לשם כדי לחזק את האגודה שבין אותו הנער ובין בתו של עצמו. “איני יודע מה פשעי ומה חטאתי”, הירהר בלבו, “שנגזר עלי לעשות מיני דברים כאלה!”. הוא נסע ברכבת ללונדון, ומשם נסע ברכבת לרובין־היל, ומן התחנה, הלך ברגל בשביל המתרומם אשר לאורך הגדירות, שלא נשתנה כלום מכפי שהיה לפני שלושים שנה. אכן משונה הדבר – כל כך קרוב היה המקום ללונדון! וודאי יש כאן מי שכרוך אחרי המקום הזה. הרעיון הזה הניח את דעתו כשהתנהל בין הגדירות לאט לאט כדי שלא להתחמם ביותר, אף על פי שאותו היום היה קריר למדי. יאמרו הבריות מה שיאמרו, סוף סוף הקרקע דבר של ממש הוא, לפי שאינו עשוי להשתנות. קרקע ותמונות טובות! אפילו אם השער שלהם מתנודד קצת הרי בכללו הוא הולך ועולה תמיד מעלה מעלה – כדאי לאדם לקיים אותם בידו בזמן שהעולם מלא דברים שאין להם יציבות, כגון בנינים זולים, מוֹדוֹת ההולכות ומשתנות ורוח של “היום אנו כאן ומחר נסתלק”. אפשר שהדין עם העם הפראנצי שיש לו מעמד של אכרים בעלי אחוזות־קרקע, אף על פי שבכלל לא היה העם הזה חשוב בעיניו ביותר. אשרי אדם שיש לו חלקת אדמה של עצמו! הרי זה דבר של קֶבַע! הוא שמע אומרים על האכרים שהם בריות עקשניות; הוא שמע את מונט הצעיר קורא לאביו “אדם עקשן, קורא וותיק של ה’מורנינג־פּוֹסט' – בחור חסר־דרך ארץ הוא! אבל יש בעולם דברים רעים ממידת העקשנות ומקריאת ה”מורנינג־פּוֹסט“. הרי אותו פרופון וסיעתו, וכל אותם המנהיגים של הפועלים, והפוליטיקאים בעלי הלשון המדברים גדולות ו”הנשים השובבות, השובבות!" יש המון דברים גרועים מן המדות הללו! ופתאום קפץ על סומס רגש של חולשה, חום עבר את גופו והוא התנודד. אין זאת כי אם תקפה אותו חרדה מפני הפגישה העתידה להתקיים עוד מעט. הדודה דזשוליי היתה אומרות עליו שהעצבים שלו “תשושים” ביותר. הנה ראה בין האילנות את הבית, את הבית שהיה שוקד עליו בשעה שהלך ונבנה, אשר יעד אותו בשביל עצמו ובשביל אותה האשה, שעל פי הגזירה המשונה של הגורל סופה שהיתה דרה בו עם אדם אחר! הוא התחיל להרהר בדוּמרציוּס, בהלוואות ובעסקי ממון אחרים. אסור היה לו לעמוד לפניה כשעצביו רועדים; הרי הוא היה משמש בא־כוחו של יום הדין שלה בשמים ובארץ; היה משמש התגשמותו של קנין־בעלים כשר – והריהו עומד להיפגש עם היופי שאינו כשר שנתגשם בצלמו של בשר ודם! רגש הכבוד שלו דרש ממנו שיהא נוהג במתינות גמורה בשעת המלאכות הזאת, שתעודתה היתה לזווג יחד את צאצאיהם, אשר אילמלי התנהגה האשה הזאת כשורה אפשר שהיו אח ואחות. אותו הפיזמון הנאלח “הנשים השובבות, השובבות” לא פסק מלזמזם במוחו, והדבר היה משונה ביותר, שכן בנוהג שניגונים לא היו נקלטים בזכרונו. כשעבר על פני הצפצפות שלפני הבית, הירהר בלבו: “היך גדלו, הרי אני נטעתי אותם!”

הוא משך בפעמון ואחת המשרתות פתחה לו את הדלת.

“אנא הגידי – מיסטר פורסייט בא לרגלי ענין מיוחד”.

אם הרגישה בדבר מי הוא, קרוב לוודאי שלא תקבל אותו. “אי שמים!” הירהר בלבו כשהוא מאמץ את כוחו לקראת המכה שעמדה להתרגש עליו. “הרי זה מעשה הפכפכני!”.

הנערה שבה. “אולי יואיל האדון לפרט את פרשת הענין שלו?”

“הגידי שהדבר נוגע למיסטר דזשוֹן”, אמר סומס.

ושוב פעם עמד לבדו באולם הזה עם המקוָה שבו העשוייה שיש אפור־לבן, שהותקנה לפי התכנית של מאהבה הראשון. אהה! היא היתה מרשעת – היא אהבה שני גברים, ולא אותו! אַל לו לשכוח את הדבר עכשיו כשעליו לעמוד לפניה שוב פעם פנים אל פנים. ופתאום ראה אותה בסדק שנפתח בין יריעות־הארגמן הארוכות והכבדות, והיא מתנודדת כמהססת; שוב נגלה לעיניו הדר הקומה הזקופה, הקו המשוכלל של גזרת־הגוף, החשיבות היתירה המנצנצת מתוך העינים התמהות – הכל כמקדם; ושוב שמעו אזניו את הקול הישן והשלו אומר מתוך כבישת הרגש: “הואל־נא להיכנס”.

הוא עבר דרך המפתח שבין היריעות. כמו בתערוכת־התמונות ובבית־הממתקים כך נראה לו גם עכשיו שעדיין אשה יפה היא. וזו הפעם הראשונה מאז נשא אותה לאשה לפני שלוש ושלושים שנה שהיה מדבר עמה בלי היות לו הזכות לאמור לה שהיא שלו. היא לא היתה לבושה שחורים – וודאי כך ציווה עליה אותו אדם, שהיה שטוף בדיעות ראדיקאליות.

“הריני מבקש סליחה על ביאתי”, פתח ואמר בפנים זועפות, “אבל ראיתי הכרח לסדר ולבצע את הענין הזה אם כך ואם כך”.

“אולי תואיל לשבת?”

“לא, יישר כוחך”.

כעס על מצבו המשונה, מורת רוח כנגד מנהגי הצירימוניה שביניהם התגברו עליו והמלים יצאו מפיו דחופות ולמקוטעים.

“הרי זו גזירת השטן; עשיתי כל מה שביכלתי לסכּל אותה. כסבור אני שאך שגעון הוא מלפני בתי, אבל הורגלתי לוותר לה; ומשום כך באתי הנה. הריני משער שאת אוהבת את בנך”.

“בכל נפשי”.

“ובכן?”

“הדבר תלוי אך בו בלבד”.

היתה לו הרגשה, שהיא גונבת את דעתו ומשטה בו. לעולם – לעולם היתה משטה בו, אפילו בימים הראשונים לאחר החתונה.

“אכן רוח של שגעון נכנסה בהם”, ענה ואמר.

“אמנם כן”.

"אילו אַתְּ אך – –! כי אז היו – – " הוא לא גמר את דבריו “אח ואחות ואנו נפטרנו מכל הפורעות הזאת”, אבל הוא ראה שנזדעזעה כאילו גמר אותם, והמראה הזה גרם לו מכאוב והוא נפנה וניגש אל החלון. האילנות אשר שם בחוץ לא גדלו – הם לא יכלו לגדול, משום שהיו זקנים יותר מדאי!

“עד כמה שהדבר נוגע אלי, תנוח דעתך. אם הזיווג הזה יתקיים, לא אשתוקק לראות לא אותך ולא את בנך. הצעירים שבימינו – אין אדם יכול לעמוד על טיבם. אבל קשה לי מנשוא לראות את בתי אומללה. מה לי להגיד לה לכשאשוב הביתה?”

“הואיל־נא להגיד לה מה שאמרתי לך, שהכל תלוי בדזשון”.

“אינך מתנגדת לזיווג שלהם?”

“אני מתנגדת בכל לבי, אבל לא בדברי פי”.

סומס עמד ונשך את אצבעו.

"הריני נזכר בערב אחד – – "ענה ואמר פתאום, ומיד נשתתק. מה הדבר, מה הדבר האצור בה באשה זו שאינו עשוי להתכנס בתוך ארבע אמות של המשטימה וההרשעה שלו? “היכן הוא – בנך שלך?”

“כמדומה לי שם למעלה, בחדר־המלאכה של אביו”.

“אולי תואילי לקרוא לו”.

הוא ראה והנה היא מצלצלת בפעמון והנערה באה החדרה.

“הגידי־נא למיסטר דזשון שאני קוראה לו”.

“אם הדבר תלוי בו” נחפז ואמר סומס, “מן הסברה היא שזיווג אי־טבעי זה עתיד להתקיים; והואיל וכך, מן הצורך יהיה לסדר את הדבר לפי החוקים הנהוגים. אל מי עלי לפנות בענין זה – אל הרינגס?”

אירין ניענעה בראשה.

“וכי אין דעתך לדור עמם יחד?”

אירין הניעה את ראשה.

“ומה תהא על הבית הזה?”

“מה שיהא ברצונו של דזשון”.

“הבית הזה”, ענה ואמר סומס פתאום, “כשהתחלתי לבנותו היו לי תקוות. אם הם ידורו בו – הם וילדיהם! אומרים שיש מין דבר שקוראים לו נמזיס. וכי את מאמינה בזה?”

“הן”.

“הוי! האומנם?”

הוא סר מעל החלון והתייצב בקרבתה, והיא נטתה אל העיקול של הפסנתר הגדול כמבקשת לה מפלט.

“קרוב לוודאי שלא אוסיף לראותך עוד”, אמר לאטו. “רצונך להושיט לי יד” – שפתיו רעדו והמלים יצאו מפיו כדחופות – “ולראות את העבר כאילו הוא מת?” הוא פשט את ידו. פניה החיוורים נעשו חיוורים ביותר, עיניה אפלו עד מאוד והיו מכוונות בלי־נוע כנגד עיניו, וידיה היו משולבות על לבה ולא זזו ממקומן. והנה שמע קול שאון והסב את פניו. הוא ראה את הנער עומד בתוך המפתח שבין היריעות. מראהו היה משונה ביותר וכמעט שלא הכיר בו את הנער הצעיר שראה בתערוכת־התמונות שבקורק־סטריט – מראהו היה משונה ביותר; הוא גדל הרבה ובפניו לא ניכר אף סימן של נעורים – הוא היה סר וזעף, שערו פרוע ועיניו העמיקו לשבת בחוריהן. סומס כבש את עצמו ואמר מתוך הרמת שפה, שהיתה מקצתה חיוך ומקצתה ליגלוג:

“שלום, עוּל ימים! באתי לכאן בענין בתי; הנראה, שהכל תלוי בך. אמך מוסרת את הענין לידך אתה”.

הנער הוסיף להביט בלי־נוע אל פני אמו ולא השיב דבר.

“למען בתי כפיתי את עצמי לבוא לכאן”, אמר סומס. “מה לי להגיד לה לכשאשוב אליה?”

הנער הוסיף להציץ בפני אמו וענה ואמר:

“אנא הגידה לפליר שאי אפשר הדבר; עלי לעשות כרצונו של אבי לפני מותו”.

“דזשון!”

“כן יהי, אמא”.

מתוך מין השתאות העביר סומס את מבטיו מפני הבן אל פני האם. אחר נטל את מגבעתו ואת הסוכך שלו, שהניחם על אחד הכסאות, וכונן את צעדיו אל היריעות. העלם נטה הצדה כדי לתת לו לעבור. הוא עבר בין היריעות ושמע את קול השתקשקות הטבעות כאשר פרשו אחריו את היריעות. הקול הזה גולל דבר־מה מעל לבו.

“הנה כי כן נגמר הדבר!” הירהר בלבו ויצא מפתח הבית.

 

פרק שמיני: הַנִּגּוּן הֶעָגוּם    🔗

כשעזב סומס את הבית אשר ברובין־היל פרצה החמה בעד הענן האפור, שהיה פרוש באותו היום הקריר על פני השמים, ומילאה את חללו של עולם נוגה ערפלי. מהיותו שקוע בראשו ורובו בציירות של מראות־נוף התבונן לעתים רחוקות בעיון אל פעולות הטבע מעֵבר לקירות ביתו, ולפיכך נבוך עכשיולמראה הזוהר העגום הזה – זוהר זה היה בו משל אֵבל מלא נצחון, שהתאים יפה אל רגשותיו של עצמו באותה שעה. נצחון מתוך מפלה! המלאכוּת שלו היתה לבטלה! אבל הוא נגאל מאותם הבריות וחזר ורכש לו את בתו במחיר – במחיר אשרה שלה. מה תאמר על זה פליר? וכי תאמין לו שהוא עשה את כל מה שבכוחו? וחרדה נפלה על סומס כשהוא מהלך בתוך אור החמה המתנוסס על הבוקיצות, על שיחי־האגוז, על המשוכות ועל שדות־הבור. היא תתרגש לאין שיעור! עליו לפנות אל רגש הגאווה שלה. אותו העלם הסתלק ממנה והודיע שהוא עומד לימינה של אותה האשה, שהסתלקה לפני ימים רבים ממנו, מאביה שלה! סומס קמץ את אגרופיו. היא הסתלקה ממנו, ומשום מה? מה פסול מצאה בו? ושוב פעם תקף אותו הרגש של אי־נעימות שמרגיש אדם המתבונן אל עצמו כאילו בעינים של אדם אחר – כדומה לכלב הרואה במקרה את בבואתו במראה והוא נבוך וחרד למראה הדמות שאינה ניתנת להיתפש.

כיוון שלא נחפז לחזור הביתה סעד בעיר, בקלוב שלו. עם אכילת אגס ניצנצה בו פתאום מחשבה, שאילמלא הלך לרובין־היל אפשר שהעלם לא היה מחליט החלטה כזו. הוא נזכר בארשת פניו בשעה שאמו סירבה לאחוז בידו שהושיט לה. מחשבה משונה ונואלה! וכי הועילה פליר לעצמה על ידי שהשתדלה לברר את הענין בירור וודאי ביותר?

הוא חזר הביתה בשעה תשע וחצי. בשעה שהאבטומוביל שלו עבר ונכנס דרך שער אחד שמע את קול השאון של מוטציקלט שעבר ויצא דרך שער אחר. וודאי היה זה מוֹנט, ובכן לא היתה פליר שרויה לבדה. ואף על פי כן נכנס הביתה בלב מדוכא. היא ישבה בחדר־האורחים, שהיה מצופה ציפוי עץ צבוע צבע של קרֶים; מרפקיה היו תמוכים על ברכיה וסנטרה נשען על כפות ידיה, ועיניה מכוונות אל שיח של קַאמֵילִיָה לבנה, שעמד נכחה. המבט שהעיף בה קודם שהרגישה בו חידש את חרדתו. מה ראתה שם בין הקאמיליות הלבנות?

“ובכן, אבא?”

סומס הניע את ראשו. לשונו לא נשמעה לו. התפקיד שלו היה תפקיד קטלני! הוא ראה את עיניה מתרחבות ושפתיה רועדות.

“מה הדבר? מה הדבר? חיש אמור, אבא!”

“בתי היקרה”, ענה ואמר סומס, "אני – אני עשיתי את כל מה שביכלתי, אבל – – "

ושוב הניע את ראשו.

פליר קפצה ובאה אצלו והניחה יד על כל אחת מכתפיו.

“היא?”

“לא”, מילמל סומס; “הוא. הוא אמר לי שאגיד לך, כי אי אפשר הדבר; עליו לעשות כרצונו של אביו לפני מותו”. הוא חבק אותה בידיו. “הירגעי־נא, ילדה שלי, אל תצטערי בגללם. הם אינם שקולים אפילו כאצבע הקטנה שלך”.

פליר נשמטה מבין ידיו.

“לא השתדלת – אי אפשר שהשתדלת. אתה – אתה רימית אותי, אבא!”

מתוך רגש של עלבון מר לטש סומס את עיניו אל פניה שנתעוותו מרוב התרגשות.

“לא השתדלת – לא עשית זאת – אכן פתייה הייתי – איני מאמינה שעלול היה לעשות זאת – שעלול היה בזמן הזמנים לעשות זאת! הלא אך אתמול הוא – –! אהה! למה ביקשתי זאת ממך?”

“אכן צדקת”, אמר סומס במנוחה, “למה עשית זאת? הבלגתי על רגשותי; עשיתי למענך את כל מה שביכלתי למורת רוחי והכרתי – וזה שכרי! ליל מנוחה!”

כל עצב ועצב שלו זע ורעד והוא פנה והלך אל הדלת.

פליר רצה אחריו.

“הוא מסתלק ממני? זו כוונתך? אבא!”

“הן”.

“אהה!” קראה פליר. וכי מה עשית – וכי מה המעשה שעשית בימים מלפנים?"

הרגש המחניק שעוררה בקרבו העוולה האיומה הזאת, שיתקה את לשונו ונטלה ממנו את יכולת הדיבור. מה עשה הוא! מה המעשה שהם עשו לו! ומתוך חשיבות שלא מדעת הניח את ידו על לבו והביט אליה.

“אכן חרפה היא!” קראה פליר בסערת רוח.

סומס יצא מן החדר. הוא עלה אל אולם־התמונות שלו לאטו ובנפש קפואה והתחיל מתהלך בין אוצרות־האמנות שלו. גנות היא! אהה! גנות היא! משחתה בה! ומי השחית את טיבה? הוא התייצב דומם לפני העתק של התמונה של גוייה. היא למודה לקיים בכל דבר את רצונה של עצמה. פרח חייו! ולידי מה הגיעה עכשיו כשידה קצרה מלקיים את רצונה! הוא ניגש אל החלון כדי לשאוף אוויר. אור וחום הלך ודעך, הלבנה עלתה למרום, אחורי הצפצפות התנוצצו שרידי נוגה שעינם כעין הזהב! מה הצליל העולה באזניו? האומנם? קול הפסנתר המנגן מאליו! ניגון עצוב המתנגן בקול שאון והמולה! היא ערכה את המנגנון שיהא מנגן – מה הנחמה שיכלה להמציא לנפשה נגינה שכזו?

עיניו הרגישו בדמות אשר נעה שם למטה על כר־הדשא מתחת לסורג עם הוורדים הטפסנים שעליו ועם השיטות הצעירות הסמוכות לו והזרועות אור הלבנה. זוהי דמותה שלה. היא נדה והתהלכה שם הלוך ושוב. לבו נתכווץ בקרבו ברוב מכאוב. מה תעשה לאחר שניחתה עליה המכה הזאת? מנין לו לדעת זאת? וכי מה ידע עליה בכלל? – הוא אך אהב אותה כל ימי חייו – לא היה לו אף מושג כל שהוא. הנה היא – ואותו הניגון המלא יגון – והנהר המתנוצץ בזוהר הלבנה.

“עלי לצאת החוצה”, הירהר בלבו.

והוא חפז וירד אל חדר־האורחים, שהיה עדיין מואר כמו שהניח אותו, – הפסנתר היה מקשקש את הוואלס או את הפוקסטרוֹט או ככל אשר קראו למין ניגון כזה בימים האלה – ויצא אל המרפסת.

היכן יכול להתבונן אליה בלי אשר תראנו? והוא התגנב ועבר דרך הגן של עצי פרי וירד אל בית־הסירה. עכשיו הוא נמצא בינה ובין הנהר והוא חש רווחה בלבו. היא היתה בתו ובת אנט – וודאי לא תעשה מעשה שטות; ואף על פי כן – מי יודע! בעד החלון של בית־הסירה יכול היה לראות את השיטה האחרונה ואת התנודה של שולי שמלתה בשעה שחזרה לאחוריה בהליכה שאינה פוסקת שהיתה מתהלכת הנה ושוב. הניגון נפסק סוף סוף – השבח לשמים! הוא עבר דרך החדר והביט בעד החלון השני אל המים השוטפים על פני החבצלות. הם התיזו כנגדם בעבועים קטנים, אשר במקום שנפלה עליהם קרן הלבנה הבהיקו ביותר. והוא נזכר פתאום באותה שעת השחרית כשהקיץ משנתו שישן בבית־הסירה לאחר פטירתו של אביו וביום היוולדה – הדבר היה לפני תשע־עשרה שנה! הוא עדיין זוכר היטב את המראה המופלא של העולם בשעת יקיצתו ואת הרגש השונה שעורר בו המראה הזה. באותו היום התחילה האהבה העזה השניה שבחייו – האהבה אל הנערה הזאת המשוטטת בין השיטות. מה רבה הנחמה שהמציאה לנפשו! וכל המכאובים והממרורים שגרמה לו שנשכחו באותה שעה מלבו. אילו יכול לעשותה מאושרה, לא היה משגיח בכך! ינשוף טס ועבר מתוך אנקה; עטלף חלף בדממה; אור הלבנה הבהיק את פני המים והתפשט עליו. עד מתי תוסיף לשוטט ולהתהלך ככה אנה ואנה? הוא חזר אל החלון, ופתאום ראה אותה יורדת אל שפת הנהר. היא עמדה בקירבת מקום, על כבש־העלייה. וסומס התבונן אליה בידים קפוצות. הידבר אליה? התרגשותו היתה נמרצה עד מאוד. המנוחה היצוקה על דמותה, נעוריה, התמכרותה לייאוש, למאוויי נפשה, השתקעותה בתוך עצמה. כל זמן שהנשמה בקרבו לא ישכח את כל זה; הוא יזכור איך עמדה כאן כשהיא מושפעת כולה זהרי אור הלבנה, יזכור את האד הקלוש והמתוק שעלה מן הנהר ואת רעידת עלי הערבות. היא לא חסרה בעולם דבר מכל מה שהשיגה ידו לתת לה, חוץ מדבר אחד שנבצרה ממנה להשיגו בגללו הוא! רעיון־העיוועים הזה הכאיבו באותה שעה כאילו נתקעה בגרונו עצם של דג.

ופתאום ראה מתוך רווחה גדולה לאין שיעור שהיא חזרה לאחוריה ושמה פניה אל הבית. מה יכול לתת לה כדי להפיס את דעתה? פנינים, מסעות, סוסים, צעירים אחרים – כל מה שלבה חפץ – ובלבד שיוכל לעקור מזכרונו את מראה דמותה הרעננה שעמדה לבדד סמוך למים. הרי לך! היא ערכה את מגנון הפסנתר שינגן שוב אותו הניגון! הרי זה שגעון! הלוך ותפוף ובחשאי בקע ועלה אותו הניגון מן הבית וכולו תמרורי יגון. דומה היה כאילו אמרה: “אם לא אמצא לי דבר אשר יסעדני ויחזק את רוחי, הנני מתה”.

סומס הבין את הדבר הבנה עמומה, טוב איפוא, אם נגינה זו מביאה לה רווחה, הבה תתופף כל הלילה! והוא חזר והתגנב דרך הגן של עצי פרי והגיע אל המרפסת. אף על פי שנתכוון לבוא הביתה ולדבר עמה, בכל זאת היה עדיין מהסס, משום שלא ידע מה להגיד לה, והוא התאמץ בכל מאודו לשוב ולהיזכר בטיב הרגש הממלא את לבו של אדם בשעה שנכזבה אהבתו. הרי צריך היה לדעת זאת, הרי צריך היה להיזכר בזה – אבל הוא לא יכול! הכל ניסח מלבו – כל זכר ממשי נעקר ונימח, ושוב לא זכר אלא את זאת, שבשעה שהתרגש עליו אותו המאורע נורא היה מכאובו לאין שיעור. ומתוך הרגשה זו של ריקנות מחה במטפחתו את ידיו ואת שפתיו, שהיו יבשות עד מאוד. כשהטה את ראשו לפנים יכול היה לראות את פליר שעמדה וגבה מופנה אל הפסנתר, שעדיין טחן את הניגון שלו; ידיה היו משולבות על לבה ובין שפתיה היתה תחובה סיגאריטה בוערת, אשר עשנה העיב את פניה. מבע הפנים האלה מוזר היה לסומס; העינים נוצצו והביטו נכחן וכל קו וקו שבחזותה הביע בוז וכעס. רק פעם או שתים ראה ארשת כזו בחזותה של אנט – הפנים היו עירנים יותר מדאי, מעורטלים יותר מדאי וברגע זה לא היו דומים לפני בתו שלו. והוא לא ערב את לבו להיכנס הביתה, משום שהבין שכל נסיון של ניחומים יהיה לשוא. הוא ישב בצל שפרשה קרן־הזווית של הקמין.

אכן התעלל בו הגורל התעללות איומה! נמֵזִיס! הזיווג הראשון שלא היה מוצלח! ומי יגיד לו מדוע? בשעה שנפשו חשקה באירין חשק אדיר כל כך והיא נאותה להיות אשתו, איך יכול היה לדעת שהיא לא תאהב אותו לעולם? הניגון נשתתק וחזר ונתחדש ושוב פעם נשתתק, וסומס עדיין ישב בצל והיה מצפה ולא ידע למה הוא מצפה. שארית הסיגאריטה של פליר, שנזרקה דרך החלון, נפלה על העשבים; הוא התבונן כיצד היא לוחשת ונשרפת עד תומה. הלבנה עמדה באותה שעה מעל לצפצצפות ויצקה על הגן את זיווה שלא היה בו מן הממש. אור עגום, מסתורי, מתחמק – כמוהו כיפיה של אותה האשה שלא אהבה אותו מעולם – הוא עטף את גזעי האילנות שלמה שלא מן העולם הזה. פרחים! והפרח שלו כל כך אומלל הוא! אהה! מפני מה אי אפשר היה להשקיע את האושר בשטרי־מלווה, לשמור אותם שמירה מעולה ולהבטיחם באחריות מפני הירידה?

האור חדל להיות שופע בעד החלון של חדר־האורחים. בחדר פנימה היה חושך ודממה. וכי עלתה למעלה? הוא עמד ממקומו והתרומם על בהונות רגליו והציץ בחלון. הנראה שכך הוא! הוא נכנס. המרפסת האפילה בעד אור הלבנה ובתחילה לא יכול לראות כלום חוץ מרשמי כלי־הבית שהיו שחורים מן החשיכה שמסביב. הוא כונן את פעמיו מתוך חישוש אל החלון הרחוק ביותר כדי לסגרו. והנה נתקלה רגלו באחד הכסאות ולאזנו הגיע קול אנחה. ובכן הריהי כאן, מקופלה ומכווצה באחת הפינות של הספה! הוא היה מהסס לפשוט את ידו. וכי היתה זקוקה ותנחומים שלו? הוא עמד ולטש את עיניו אל כדור זה של סלסלות ושערות ושל עלומים מלאי־חמדה, אשר ניסו לחטט להם דרך כדי לצאת ממצרי־היגון. היך אפשר לו לעזבה כאן? לסוף נגע בשערות ראשה ואמר:

“בואי, מחמד נפשי, מוטב שתעלי על משכבך. הנני לתת לך שילומים על צערך זה ככל אשר תמצא ידי”. דברים של שטות! אבל מה יכול היה להגיד לה באותה שעה?

 

פרק תשיעי: תַּחַת הָאַלּוֹן הַזָּקֵן    🔗

בשעה שהאורח שלהם יצא מן הבית, עמדו דזשוֹן ואמו דומם ולא דיברו דבר, עד שהעלם פתח ואמר פתאום:

“צריך הייתי ללוות אותו”.

ואולם סומס כבר התרחק והיה מהלך במסילה, ודזשון פנה ועלה אל חדר־המלאכה של אביו ולא ערב את לבו לצאת אליו על מנת ללוותו.

ארשת פניה של אמו בשעה שעמדה פנים אל פנים כנגד אותו הגבר, שהיה בעלה לשעבר, חתמה את גמר החלטתה, שהחליט מאז עזבה אותו בלילה שעבר. ארשת־פנים זו שימשה עילה אחרונה לכך. לשאת את פליר הרי זה משמע לסטור את אמו על הלחי, לרמות את אביו המת! אי אפשר היה לו לעשות כדבר הזה! בטבעו של דזשון לא היה אף קורטוב ממידת הנקימה והנטירה. באותן השעות של ייסורי נפש לא התרעם על הוריו ולא היה מהרהר אחריהם. עם כל היותו צעיר ביותר נתייחד לו כוח מופלא לראות את הדברים כשהם עומדים בקשר וביחס ידוע זה לזה. צרתה של פליר ואפילו של אמו היתה קשה משל עצמו. קשה להיות זנוּח מלזנוֹח, וקשה לאדם לגרום למי שאהוב עליו שיהא מוותר על דבר למענו הוא. אסור לו להתרעם, והוא לא יתרעם! ובעודנו עומד ומתבונן אל החמה השוקעת לאטה חזר וקם לפניו פתאום אותו חזון העולם שחזה בלילה שעבר. ים על ים, ארץ על ארץ, מיליונים על מיליונים של בני אדם, וכל אחד ואחד חי את חייו של עצמו, וכל אחד ואחד יש לו כוח, שמחות, יגון וייסורים של עצמו – וכל אחד ואחד אנוס לוותר על דברים ולהילחם את מלחמת הקיום שלו בפני עצמו. אפילו אם היה מוכן לוותר על הכל למען אותו הדבר שלא יכול להשיג, אך שוטה היה אילו חשב שיש ערך לרגשותיו שלו בעולם רחב־ידים כזה, ואילו היה נוהג כתינוק פועה או כאדם שיצא לתרבות רעה. הוא צייר לעצמו את בני־האדם מחוסרי־כל – את רבבות האלפים שהקריבו את חייהם במלחמה, את רבבות האלפים שהמלחמה דילדלה אותם ולא השאירה להם אלא את חייהם בלבד; את הילדים הרעבים, שהוא קורא עליהם, את הגברים שנעשו בעלי־מומים, את החבושים בבתי־הסוהר ואת כל העלובים והאומללים למיניהם. ואולם המחשבה על כל האומללים הללו לא היה בה כדי להקיל את צרת נפשו. אם אין לאדם מזון לסעודה, מה נחמה היא לו אם ידע שיש הרבה בני אדם אחרים הרעבים כמותו? ולעומת זה מצא תנחומים לנפשו ברעיון שעלה על לבו להפליג אל העולם הגדול ורחב־הידים, שעדיין לא ידע עליו כלום. אי אפשר היה לו להוסיף ולהישאר כאן תחת קורת הבית הזה המסוכך ומגן עליו, בתוך כל הרווחה והנוי הזה, בלי לעשות כלום אלא להרהר ולחטט במחשבתו מה עלול היה להתרחש. אי אפשר היה לו לחזור אל וואנדסון, אל הזכרונות על פליר הכרוכים באותו המקום. הוא היה מתיירא להיפגש עמה, משום שלא היה מאמין בעצמו; ואם יישאר כאן או יחזור לשם, וודאי ייפגש עמה. כל זמן שיהיו קרובים זה לזו קירבת מקום, מן ההכרח הוא כך יארע. ולפיכך אין תקנה אחרת מאשר למהר ולנסוע מזה למרחקים. ואולם עם כל האהבה הרבה שאהב את אמו לא רצה בכל זאת שגם היא תסע עמו. אבל כיוון שעלתה מחשבה על דעתו, מיד הרגיש בלבו שהמעשה הזה יהיה גס ואכזרי ביותר, ולפיכך גמר בלבו מתוך ייאוש להציע לפניה לנסוע יחד לאיטאליה. שתי שעות רצופות היה יגע ומתאמץ בחדר העגום הזה לשלוט ברוחו, ואחר התלבש חגיגית לסעודה.

גם אמו עשתה כזאת. הם אכלו מעט והיו מסיחים בקאטאלוג של יצירות אביב. התערוכה עתידה היתה להיפתח בחודש אוקטובר וחוץ מפרטים אחדים של עניני כתיבה היה הכל מתוקן ושוב לא היה מה לעשות.

לאחר הסעודה לבשה מעיל והם יצאו החוצה; הם היו מטיילים ומסיחים שעה קלה ואחר עמדו תחת עץ־האלון. דזשון הירהר בלבו: “אם אגלה לה מקצת, אגלה לה את הכל”, והוא הכניס את זרועו תחת זרועה ואמר כאילו במקרה:

“אמא, הבה נלך לאיטאליה”. אירין לחצה את זרועו ואמרה גם היא כלאחר יד:

“אכן נאה יהיה הדבר עד מאד; ואולם סבורה אני, שאתה תרבה לראות ותרבה להשיג בהיותך יחידי מאשר בזמן שאני אהיה נלווה אליך”.

“אבל הרי אי אפשר שתשארי פה לבדך”.

“הייתי פעם אחת בודדה לנפשי יותר משתים־עשרה שנה וחוץ מזה הנני נכספת להיות כאן ולראות בפתיחת התערוכה של אביך”.

דזשון חבק את זרועה חביקה חזקה ביותר; הוא עמד על דעתה ולא נתן לרמות את עצמו.

“אי אפשר שתשארי פה לבדך, הבית הריהו גדול יותר מדאי”.

“אפשר שלא אשב כאן, אלא בלונדון, ולאחר פתיחת התערוכה אלך לפאריז. עליך לחיות בפני עצמך, דזשון, לכל הפחות שנה אחת ולתור את העולם”.

“אמנם כן, הריני משתוקק לראות את העולם ולהכיר אותו. אבל איני רוצה להשאיר אותך לבדך”.

“יקירי, הריני חייבת לעשות עמך לכל הפחות חסד זה. הרי זה לטובתך ולטובתי אני. מפני מה לא תצא לדרך ביום המחר? הן תעודת מסע יש לך”.

“אמנם כן, אם לנסוע, מוטב לנסוע מיד. ואולם – אמא – אם – אם אחליט להשתקע באחד המקומות – באמריקא, או במקום אחר, התאותי לבוא אלי?”

“בוא אבוא לכל מקום ובכל עת שתזמינני. ואולם אל־נא תקרא לי אלא בשעה שתבקש לראותני באמת”.

דזשון נשם נשימה עמוקה.

“אווירה של אנגליה מחניק אותי”.

עוד רגעים מספר עמדו תחת האלון והביטו אל המרחקים הלוּטים צעיף ערביים. הענפים העלימו מעיניהם את אור הלבנה, אשר רעף בכל המקום אשר מסביב – על השדות ועל המרחקים אשר מהם והלאה וגם על חלונות הבית העטוף צמחים משתרגים ואשר עוד מעט ויהא עומד לשכירה.

 

פרק עשירי: חֲתוּנָתָּהּ שֶׁל פְלֶיר    🔗

העתונים של חודש אוקטובר, אשר תיארו את פרשת החתונה של פליר פורסייט עם מיכאל מונט, כמעט שלא עמדו על הערך הסימבולי של מאורע זה. זיווג בת־השילֵשים של פורסייט הראשון עם היורש של הבארוניט התשיעי משמש סימן חיצוני ובולט לאותה ההתמזגות של המעמדות הנותנת חיזוק לעמידה הפוליטית של הממלכה. באה העת שהפורסייטים אנוסים היו להסתלק מן הבחילה הטבעית שלהם כלפי “הבלי התפארת” שאינם שלהם ולקבל אותם כמס טבעי ביותר למעמדם כבעלי רכוש. ולא עוד אלא שאנוסים היו לעלות מעלה, כדי לפנות מקום לכל העשירים החדשים. בטכס הצנוע שנערך בטוב טעם בבית־התפילה בהאנובר־סקוויר ואחר כך בדירה שבגרין־סטריט מן הנמנע היה לאדם זר, שלא היה בקי בענין, להבדיל בין גדוד הפורסייטים ובין החבורה של מונט – כל כך רבה התקדמותו של אבי אבות הפורסייטים. כלום נמצא אפילו הבדל קטן שבקטנים בין קפל המכנסיים, מבע השפם, חיתוך הביטוי או ברק היפעה אשר לצילינדר של סומס ובין אותם של הבארוניט התשיעי בכבודו ובעצמו? וכי לא היתה פליר שולטת־בעצמה, זריזה, מזהירה, נאה וחמודה כאחת מאותן הנערות בנות מוֹשקהם, מוֹנט וטשארוול שהשתתפו בחתונה? ולא עוד אלא שהפורסייטים הצטיינו ביותר במלבושיהם, במראה פניהם ובנימוסיהם. הם נעשו לבני “המעמד העליון” ושמותיהם ייכתבו מעתה לתפארה בספר־הייחש וממונם יתאחד עם אחוזת קרקע. אם הדבר נעשה קצת באיחור זמן ואם השכר שזכה לו יצר־הרכישה שלהם, היינו קרקעות וממון, עתיד להינתן לתוך כור־ההיתוך – שאלה זו היתה חמורה כל כך שלא דנו עליה כלל. סוף סוף הרי אמר טימותי שהשער של שטרי המלווה הממלכי עתיד לעלות מעלה מעלה. הלא הוא טימותי, החוליה האחרונה, החוליה החסרה; טימותי הנוטה למות, ככל אשר הודיעה פראנסי. ולא עוד אלא שנפלה הברה בין הבריות שאותו מונט הצעיר הריהו מין סוציאליסט – אכן פיקחות מופלאה היא מלפניו, ואם לשים לב אל הזמן שאנו חיים בו הרי זה משמש מעין ביטוח באחריות. בנידון זה לא היה מקום לדאגה. בני המעמדות שמצבם איתן עושים את מעשה־השטות החביב הזה המשמש ערובה לקיום המידות ואינו אלא ענין של מדרש בלבד. ויפה אמר דזשורזש לאחותו פראנסי: “עוד מעט ויעמידו וולדות – והדבר הזה יכניס בלבו מחשבות אחרות”.

מראהו של בית־התפילה, שהחלון המזרחי שלו היה מצוייר באמצע בפרחים לבנים ובמשהו של תכלת, היה כולו צניעות, כאילו התכוון להפיג את הסיגנון הקודר מעט של עבודת אלוהים, שהיתה עשוייה לכוון את דעת כל הבריות לענין של העמדת וולדות. פורסייטים, היימנים וטוויטמנים ישבו באגף השמאלי; מוֹנטים, טשארוולים ומוֹשקהמים ישבו באגף הימני; ומזה ומזה עמדו והסתכלו במראה אחדות מן האחיות־לצרה של פליר בבית הספר, ואחדים מן האחים־לצרה של מונט במערכות המלחמה; והמאסף לכל המחנה הזה היו משמשות שלוש גבירות צעירות, שסרו לכאן במקרה בדרך הליכתן הביתה מבית־המסחר, ואליהן נלוו שניים מבני משפחת מונט והאומנת הזקנה של פליר. לפי המצב שאינו ברור ששרר באותו הזמן היה הבית מלא עד כמה שאפשר היה לצפות לכך.

הגברת וול דארטי, שישבה עם בעלה בשורה השלישית, לחצה לא אחת את ידו בשעת סידור הקידושין. היא ידעה את גילגוליה של הטראגי־קומידיה הזאת, ולפיכך גרם לה המומנט הדראמאתי שבה ייסורי־נפש כמעט. “מי יתן וידעתי, אם דזשון מרגיש שם בקולומביה הבריטית את הנעשה פה”, הירהרה בלבה. הבוקר קיבלה ממנו מכתב שגרם לה לחייך ולאמור לבעלה:

“דזשון הריהו בקולומביה הבריטית, וול, משום שרצה להשתקע בקאליפורניה. המקום מוצא חן בעיניו ביותר”.

“אח!” אמר וול, “ובכן נחה דעתו והריהו מתחיל שוב למצוא שעשועים לנפשו”.

“הוא קנה חלקת אדמה וקרא לאמו לבוא אליו”.

“ומה תעשה שם?”

“דזשון יקר לה מכל ונפשה קשורה בנפשו. וכי עדיין סבור אתה, שמוטב הוא שכך נסתיים הדבר?”

עיניו הערמומיות של וול נצטמצמו והיו לשני חודי־מחטים אפורים בין הריסים האפורים.

“פליר לא היתה הוגנת לו כל עיקר. היא לא נתחנכה כראוי”.

“אי לה לפליר הקטנה והעלובה!” אמרה הולי באנחה. אכן זיווג משונה היה אותו הזיווג. דבר המובן מאליו הוא שמונט הצעיר זכה בה בשעה שהיתה שרוייה בפחי נפש כאדם שנטרפה ספינתו בים. קפיצה כזו לתוך המים לא היתה, לדעתו של וול, אלא דבר שבמקרה. אחורי הצעיף של הקוזינה הצעירה שלה לא גילו לה כלום, ולפיכך בחנה הולי בעיניה את התמונה הכוללת של החתונה הנוצרית הזאת. היא, אשר הנישואים שלה היו נישואים של אהבה, שעלו יפה, נפשה סלדה מפני זיווגים שאינם מוצלחים. אפשר שזיווג זה לא יהיה כך – אבל ברור הוא שהיה מעשה־פזיזות, ולקדש מעשה־פזיזות מתוך חסידות מעושה בפני קהל של חפשים־בדיעות מודרניים – שהרי בשעה שאדם “מגוהץ” כל כך הריהו הוגה אך מחשבות חפשיות או אינו הוגה מחשבות כל עיקר – נחשב בעיניה כמעט לחטא, אם עדיין מצויים חטאים בדור של הפקר זה. עיניה שוטטו ועברו מן ההגמון הלבוש בגדי שרד (הלז היה מבני משפחת טשארוויל – כי הפורסייטים עדיין לא העמידו הגמון מביניהם) אל וול, היושב על ידה והיה מהרהר באותה שעה – היא היתה מובטחה בזה – בסוסה בת מייפלאיי, שעמדה להשתתף בקרוב במרוץ־ההתחרות. הן שוטטו הלאה ונחו על הפרוֹפילוֹן של הבארוניט התשיעי בשעה שהלז עשה את מעשה הצביעות של הכריעה על ברכיו. היא ראתה את הקפל הנאה שלמעלה מברכיו, במקום שמכנסיו היו משוכים למעלה, והירהרה בלבה: “וול שכח למשוך את מכנסיו למעלה!” והנה הפנתה את עיניה אל הספסל הראשון שממולה, ששם ישבה וויניפרד ויצורי־גוה ההדורים היו עטופים עטיפה של יראת־שמים וכוונת־הלב, וממנה והלאה – אל סומס ואנט שעמדו על ברכיהם זה אצל זו. חיוך קליל נצנץ על שפתיה של הולי – פרוֹספּר פרוֹפוֹן, שבא משוט בים הדרומי, וודאי כורע גם הוא על ברכיו שם בשורה הששית שמאחור. אמנם כן! הרי זה מעשה בדחני “קטן”, יהיה סופו אשר יהיה; והמעשה הזה מתרחש בבית־יראה לאמתו ומחר בבוקר יתפרסם בעתונים לאמתם.

והנה התחילו לזמר מזמור ממזמורי ה“תהלים”, והולי שמעה את קולו של הבארוניט התשיעי מזמר באגף הימני על האוייבים מבני המדיינים. אצבעה הקטנה נגעה באגודלו של וול – הם החזיקו בידים אותו ספר המזמורים שביד כל הקהל – ורעידה קלה חלפה את גופה כמו לפני עשרים שנה. הוא גחן אליה ולחש לה על אזנה:

“וכי נזכרת את באותו העכברן?” הלא הוא העכברן, שנטפל אליהם בשעת החתונה שלהם בקאפ־קולוניה ועמד אחורי שולחנו של הלבלר הממונה על פינקס־הנישואים וציחצח את שערות זקנו! והיא לחצה בחזקה את האגודל שלו בין שתי אצבעותיה.

הציבור גמר את המזמור והכוהן התחיל דורש את הדרשה שלו. הוא דיבר על העתים רבות־הסכנה שהתרגשו על הדור ועל היחס החמור של בית־הלורדים לגבי שאלת הגירושין. הוא אמר שכל הנמצאים כאן הרי הם חיילים שהתבצרו בחפירות־הגנה תחת שפעת הגאזים המרעילים של השטן, בכור־הצלמות, ועליהם להחזיק מעמד בגבורה. תעודת הנישואים היא להוליד ילדים ולא הנאה של תאווה רבת־חטא.

שד קטן היה מפזז בעיניה של הולי – ריסי עיניו של וול נגעו אלה באלה. יהיה פה אשר יהיה, אבל אסור לו לנמנם ולהשמיע קול נחרה. האגודל והאצבע שלה צבטו אותו בשוֹקוֹ והוא התנודד בחרדה.

הדרשה נסתיימה והסכנה עברה. הם נכנסו ללשכת־הבגדים לחתום על תעודת הנישואים ורוח של רווחה נחה על כל הציבור.

והנה שמעה קול מאחריה:

“וכי סבור אתה שהיא תצא בשלום מן המרוץ?”

“ומי הוא זה?” שאלה בלחש.

“דזשורזש פורסייט הזקן!”

עיניה בחנו בסתר את האיש, שהיא שמעה מדברים עליו לעתים קרובות. מאחר שבאה זה לא כבר מאפריקא הדרומית בלי אשר ידעה את קרוביה ובני משפחתה, התבוננה אל כל אחד מהם כמעט מתוך סקרנות ילדותית. הוא היה בעל־בשר וזריז ביותר ועיניו עוררו בה מין הרגשה משונה כאילו אין הוא לבוש נאה כל צרכו.

“הם יוצאים!” שמעה אותו אומר.

הנשוּאים ירדו לאט מעל מעלות הדוכן. הולי הביטה בתחילה אל פניו של מונט הצעיר. שפתיו ואזניו רעדו, ואחר הציצו פתאום נכחו, כאילו הוא הולך לקראת גדוד של אויבים היורים כדורי מות. הוא עשה על הולי רושם כאילו הוא שיכור שכרון־רוח. ואולם פליר! הוי! היא היתה שונה ממנו כליל! הנערה שלטה ברוחה תכלית השליטה; במלבושיה הלבנים ובצעיפה הלבן הפרוש על שערות ראשה הגזוזות והשחומות כעין הערמון היתה נאה מכפי הרגיל; שמורותיה האהילו על עיניה החומות־הערמוניות. לפי מראיה החיצוני דומה היה כאילו כל הנעשה כאן קרוב ללבה ביותר. אבל היכן היתה בנפשה פנימה? כשעברו שניהם על מקום מושבה של הולי, הרימה פליר את שמורותיה – המבט החרד של העינים הבהירות הללו הזכיר את הולי את נידנוד כנפיה של צפור כלואה בכלוב.

בבית שבגרין־סטריט עמדה ווינפרד מוכנה לקבל את הקרואים, אלא שהפעם לא היתה כל כך שלווה ומתונה כדרכה תמיד, בקשתו של סומס לתת לו את דירתה לצורך עריכת החגיגה מצאה אותה כשהיא שרוייה במצב פסיכולוגי חמור. הערה אחת שנפלטה מפיו של פרוספר פרופון גרמה לה שהתחילה להחליף את מערכת כלי הבית שלה שנעשו בסיגנון האמפיר במערכת כלי־בית בסיגנון האֶקספרסיוניסטי. אכן תמוהים ובדחניים היו הכלים הללו המצויירים בנקודות ובעיגולים סגולים, ירוקים וצהובים. עוד חודש ימים והתמורה הזאת תהיה גמורה כל צרכה. ואולם הטירונים “המפלאים ביותר” שגייסה והכניסה לתוך ביתה לא התאימו כלל לגווארדיה הישנה שלה. דומה היה כאילו המחנה שלה חציו לבוש מדי חאקי וחציו עוטה עטיפות ארגמן ועורות דובים. ואולם אפיה המוצק והנוח עמד לה להתגבר על הקושי הזה ולכלול את תפארת אולם־האורחים שלה, שהיה מסמל את האימפריאליסמוס הבולשביסטי למחצה שבמדינתה במידה שלא העלתה על דעתה. הרי סוף סוף היה אותו היום יום של תערובת מין בשאינו מינו וכל המרבה בתערובת הרי זה משובח! עיניה שוטטו בנחת רוח בין האורחים שלה. סומס אחז בגבו של כסא משובץ, מונט הצעיר עמד אחורי סוכך־קיר “בדחני עד להבהיל”, אשר איש לא יכול עד עתה להסביר לה מה טיבו. הבארוניט התשיעי נבהל למראה שולחן עגול וארגווני, שהיה מקובע כנפי פרפרים אוסטראליים תחת ציפוי זכוכית, וביקש לו מפלט בקאבינט שלה הערוך בטעם התקופה של לואי החמישה־עשר; פראנסי פורסייט נשענה אל כרכוב הקמין שהיה מפותח נאה פיתוחים ארגווניים משונים על יסוד של עץ־הבנים; דזשורזש עמד אצל הפסנתרנית הישנה והחזיק בידו ספר כחול קטן, כאילו לרשום בו המראוֹת; פרוספר פרופון סובב את הכפתור של הדלת הפתוחה, שהיתה צבועה שחור עם ציפויים כחולים כנוצות הטווס; וידיה של אנט, שעמדה בסמוך לו, חבקו את מתניה של עצמה. שניים מבני משפחת מושקהם פרשו אל המעקה בין הצמחים, כאילו חשו בגופם; ליידי מונט, שהיתה אשה צנומה ואמיצה למראה, החזיקה בידה את הלוֹרניתה ארוכת־הידית שלה והציצה אל סוכך־העששית, שהיה עשוי משי בעל צבע שן וצבע צהוב עם תערובת של תכלת־זהורית עמוקה, שעשתה רושם כאילו נפתחו השמים. לאמתו של דבר דומה היה כאילו כל אחד ואחד מן המסובים נטפל אל דבר מן הדברים שבחדר ונאחז בו.

רק פליר לבדה, שהיתה לבושה עדיין שמלת־הכלה שלה, לא נטפלה אל שום דבר והעיפה את מבטיה ואת מליה ימים ושמאל.

החדר היה מלא קול שאון והמון של שיחת המסובים. איש לא יכול לשמוע את דברי חברו, אלא שלא היה בכך כלום, משום שאיש לא היה מצפה לתשובה, שאין לך דבר משעמם ממנה. שיחתם של בני הדור של עכשיו נראתה לוויניפרד שונה תכלית שינוי מאותה שהיתה מצוייה בימי הפריחה שלה, בזמן שהדיבור הממושך היה מנהג של דרך ארץ. ואף על פי כן היתה שיחה זו “משעשעת”, ודבר המובן מאליו הוא שזהו העיקר. אפילו הפורסייטים – פליר וכריסטופר, אימוגן ופאטריק, צעירו של ניקולאס – היו מדברים במהירות יתירה. סומס היה שתקני. שכן טיבו בכך; אבל דזשורזש, שעמד אצל הפסנתרנית, לא היה פוסק מלהעיר את ההערות שלו, וכיוצא בו גם פראנסי, שעמדה אצל כרכוב־הקמין. וויניפרד התקרבה אל הבארוניט התשיעי. מראהו הביע שקט ושלווה; אפו הנאה היה מורד קצת למטה וכיוצא בזה גם שפמו השב; והיא פתחה ואמרה אליו בלשון ממושכת ומתוך החיוך המיוחד לה:

“חגיגה נאה למדי, האין זאת?”

התשובה שלו פרצה מתוך החיוך שלו ככדורת־לחם שאדם מפריח אותה באצבע צרדה:

“זוכרת את מה שמספר פרייזר על מנהגו של אחד השבטים לקבור את הכלה באדמה עד לחלציה?”

הוא היה מדבר במהירות מאין כמוהו! ולא עוד אלא שעיניו היו חומות, קטנות וזריזות ומוקפות קמטים זעירים כעיניו של כוהן קאתולי. וויניפרד נתייראה פתאום שמא ידבר דברים שיצערו אותה.

“החתונות משעשעות תמיד דעתו של אדם עד מאוד”, החזירה מתוך מילמול ופנתה ועברה אל סומס. הוא היה דמום עד להתמיה, וּוינפרד ראתה מיד את הסיבה שגרמה לו לעמוד דומם ובלי־נוע. מימינו עמד דזשורזש פורסייט, ומשמאלו אנט ופורספר פורפון. אי אפשר היה לו לנוע ממקומו בלי לראות את שני אלה או את הבבואה שלהם בעינים הליצניות של שזשורזש. ואכן יפה עשה שלא שם אליהם לב.

“אומרים שטימותי נוטה למות”, אמר בפנים קודרים.

“ולהיכן תביא אותו למנוחת־עולם, סומס?”

“להייגייט”. הוא מנה על פי אצבעותיו. “ובכן יהיו קבורים שם שנים־עשר מבני המשפחה והנשים בכללם. מה בעיניך מראיה של פליר?”

“יפה עד להפליא”.

סומס ניענע בראשו. מעולם לא היה מראיה נאה כל כך, ואף על פי כן לא יכול להשתחרר מן הרושם שכל הענין הזה הריהו שלא כדרך הטבע – שכן היה זכור עדיין יפה בדמות המקופלה שנתכווצה בפינת הספה. מאותו הלילה עד היום הזה שוב לא גילתה לו דבר. מפי הנהג שלו נודע לו שניסתה עוד פעם את מזלה ברובין־היל ולא הצליחה – הבית היה ריק ולא נמצא שם אדם. גלוי וידוע היה לו שקיבלה מכתב, אבל תוכנו היה נעלם ממנו, והוא לא ידע אלא זאת שאותו המכתב גרם לה שהיא התחבאה ובכתה. הוא הכיר שהיא מסתכלת בו לעתים בזמן שהיא סבורה שאין הוא מרגיש בזה, כאילו עדיין היא תוהה ושואלת את נפשה מה המעשה שעשה בזמנו, שהבריות הללו שונאים אותו כל כך! אנט חזרה הביתה וכל אותו הקיץ היו הענינים יגעים ומדיבי נפש, עד שפליר הודיעה פתאום שהיא נישאת למונט הצעיר. וכשהגידה לו את הדבר הזה, נעשתה נוחה לו קצת יותר והסבירה לו פנים. והוא הסכים – מה היה מועיל אילו התנגד? אלוהים יודע ועד שמימיו לא עיכב בידה ולא מנע ממנה כלום! ודומה שאותו הצעיר היה אוהב אותה עד כדי טירוף־דעת. אין ספק בדבר שהיתה באותו הזמן בפחי־נפש ושהיתה צעירה עד מאוד. אבל אילו היה מתנגד לחפצה, מי יודע מה היתה עושה; אפשר שהיתה מבקשת ללמוד אומנות, להיעשות רופאה או עורכת־דין או לעשות מעשה שטות אחר כגון זה. היא היתה מחוסרת כשרון לציור, לכתיבה או לנגינה, שהיו משמשות לדעתו אומנויות כשרות הראויות לנשים פנויות להתעסק בהן, אם אי אפשר להן בימינו אלה שלא להתעסק בדבר־מה. בכלל מוטב להשיאה לאיש משום בטחון, שכן ראה היטב כמה קדחתני ונרגז הוא מנהגה בבית. גם אנט הסכימה לכך. אנט אמרה: “הניחה לה להינשא לאותו הצעיר. הריהו בחור הגון – ולא רועה רוח ופזיז כמו שהוא נדמה למראית עין”. הוא לא ידע מהיכן נטלה את הלשון הזאת – אבל דעתה שלה הפיגה את ספיקותיו. שתו, תהיה הנהגתה אשר תהיה, נתייחדו לה עינים בהירות ושכל ישר כמעט במידה מופרזה. הוא פסק לפליר חמשים אלף לירות ושקד על תקנתה שהממון יהא שמור לה בעין אם הזיווג לא יעלה יפה. כלום אפשר הדבר שיעלה יפה? היא לא הפליגה את דעתה מאותו העלם ולא וויתרה עליו – הוא ידע זאת היטב. הם ילכו להישפאניה על מנת לבלות שם את “ירח הדבש”. ולאחר שתסע לשם תגדל הבדידות שלו שבעתיים. אבל קולה של וויניפרד הפסיק את הירהוריו.

“היך? פלא פלאים – דזשון!”

סומס נשא את עיניו וראה את הקוזינה שלו והיא לבושה סרבל – מה משונים הם מיני המלבושים שלבשה! – ושערה מבצבץ ויוצא מתחת השביס שעל ראשה. פליר באה לקראתה וקידמה את פניה בברכה ושתיהן יצאו אל המדריגה.

אכן עושה היא מעשים שאין להעלותם על הדעת", אמרה וויניפרד. “מי פילל שהיא תבוא לכאן!”

“ולמה הזמנת אותה?” מילמל סומס.

“משום שהייתי מובטחה שלא תבוא”.

וויניפרד שכחה שמתוך מעשיו של אדם אתה מכיר את אפיו, או נאמר בלשון אחרת: נתעלם ממנה, שפליר נמנתה עכשיו על מחנה ה“עלובים והחלכאים”.

כשקיבלה דזשון את הזמנתה, אמרה מתחילה אל נפשה: “לא אלך אליהם בעד כל הון שבעולם!” ואולם באחד הלילות ראתה בחלומה את פליר והנה היא מנענעת לה בידה מעל סיפון אנייה ניענוע שהיה בו משל צער נמרץ. וכשהקיצה בבוקר משנתה היתה עמה רוח אחרת והיא חזרה בה מהחלטתה.

בשעה שפליר באה לקראתה ואמרה לה: “בואי למעלה ושבי עמי עד שאחליף את תלבשתי”, נטפלה אליה ועלתה עמה על המדריגה. הנערה הוליכה אותה אל החדר, שהיה משמש לשעבר חדר משכבה של אימוגן ושנועד לה עכשיו לצרכי לבישה.

דזשון ישבה על המיטה והיא ישרת־קומה ודקה ודומה לרוח זעירה, צנומה וצהובה. פליר נעלה את הדלת.

הנערה התפשטה את שמלת החתונה ועמדה לפניה. כמה נאה היתה נערה זו!

“וודאי סבורה את שאיני אלא שוטה”, פתחה ואמרה בשפתיים רועדות, “מאחר שהייתי כרוכה אחר דזשוֹן. אבל מה בכך? מיכאל אוהב אותי, ואחת היא לי. על ידי כך הריני משתחררת מבית אבי”. היא הכניסה את ידה לתוך הסלסלות שעל חזה והוציאה משם מכתב. “דזשון כתב לי את המכתב הזה”.

דזשוּן נטלה את המכתב וקראה בו: “יאור אוֹקאנאגן, קולומביה הבריטית. איני חוזר לאנגליה. היי מאושרה כל ימי חייך. – דזשוֹן”.

“עיניך הרואות שהיא שלחה אותו למרחקים ועכשיו הריהי בטוחה כל צרכה”. אמרה פליר.

דזשוּן החזירה לה את המכתב.

“את דנה את אירין שלא כשורה”, ענתה ואמרה; “הרי היא אמרה תמיד לדזשוֹן שהרשות בידו לעשות כל מה שלבו חפץ”.

פליר חייכה תמרורים. הגידי לי, וכי לא קילקלה גם את חייך את?"

דזשוּן נשאה אליה את עיניה. “אין אדם יכול לקלקל חיים, יקירה שלי. אין אלה אלא דברי הבל. מתרחשים גילגולי מאורעות, אבל אנו מתגברים עליהם”.

מתוך רגש של פלצות ראתה והנה הנערה כורעת על ברכיה ומסתירה את פניה בסרבל שלה. קול בכייה חנוקה עלה באזניה של דזשון.

“אל־נא, אל־נא”, מילמלה היא, “חדלי נא!”

ואולם קצה סנטרה של הנערה נלחץ הלוך והילחץ בחזקה אל ברכה וקול בכייתה היה נורא.

אכן מן ההכרח היה שכך יקרה! תבכה וירווח לה! דזשוּן החליקה את השיער הקצר שכיסה את הראש הזה יפה־הגיזרה. וכל רחמי האם המפוזרים בקרבה נצטברו וזרמו דרך קצות אצבעותיה לתוך לבה של הנערה.

“אל תרכיני ראשך ואל תשתוחחי, יקירה שלי”, ענתה ואמרה לסוף. “אין אנו יכולים להטות את החיים לרצוננו, אבל אנו יכולים להילחם בהם. השתדלי להפוך את הכל לטובה. גם אני הייתי אנוסה לעשות כך. לא יכולתי להבליג על צערי, כמוך את, ובכיתי כמו שאת בוכה באותה שעה. שאי עיניך והביטי אלי!”

פליר הרימה את ראשה ובכייתה נתערבה פתאום עם קול צחוק חרישי וחנוק. אכן אמת הדבר שאותו היצור שראתה לפניה היה בר־שד קטן, פראי ופרוע, אבל עיניו של בר־שד זה היו נפלאות.

“טוב איפוא!” ענתה ואמרה. “צר לי מאוד, ואולם סבורה אני שאשכחהו אם אעוף במהירות ולמרחק רב למדי”.

והיא עמדה על רגליה וניגשה אל שולחן־הרחצה.

דזשוּן התבוננה כיצד היא מדיחה במים צוננים את עקבות סערת־נפשה, וכשעמדה לפני המראָה שוב לא נשאר בפניה שום רושם חוץ מאדמימות קלה, שהיתה נאה לה. דזשוּן קמה מעל המיטה ונטלה בידה בי־מחט. היא נעצה שתי מחטים שלא במקומן, וזה היה כל המעשה שיכלה לעשות באותה שעה כדי לתת מוצא לרגש של השתתפות בצער שבלבה.

“הבי לי נשיקה”, אמרה בשעה שפליר היתה מוכנה כל צרכה, ונעצה את סנטרה לתוך הלחי החמימה של הנערה.

“עלי לעשן משהו”, אמרה פליר, “אל תמתיני לי”.

דזשוּן הניחה אותה כשהיא יושבת על המיטה וסיגאריטה בין שפתיה ועיניה עצומות למחצה, וירדה מטה. בפתח של חדר־האורחים עמד סומס ודומה כאילו הוא דואג וחרד בשל התמהמהותה של בתו. דזשוּן הפשילה את ראשה לאחוריה וירדה אל מישורת־המדריגה שלמטה מזה. שם עמדה הקוזינה שלה פראנסי.

“הביטי וראי!” אמרה דזשוּן כשהיא מרמזת בסנטרה כלפי סומס. “אדם זה הריהו נרדף ביד הגורל!”

“מה פירושו של דבר” שאלה פראנסי.

דזשוּן לא החזירה תשובה. “אני לא אצפה כדי לראות ביציאתם לדרך”, אמרה לה. “היי שלום!”

“היי שלום!” אמרה פראנסי ולטשה אליה את עיניה, שנתייחד להן גוון קלטי אפור. נמצא שהמריבה הישנה עדיין קיימת! אכן רומאנטי הוא הדבר לאמתו!

סומס הרתיע עצמו אל שלבי המדריגה, וכשראה שדזשוּן הלכה לה שאף רוח בהנאה. מדוע אין פליר יוצאת מחדרה? הרי יאחרו את הרכבת. אמנם רכבת זו תפריד בינו ובינה ותוליכנה למרחקים, ואף על פי כן אי אפשר היה לו לכבוש את התרגזותו בשל המחשבה שמא יחמיצו את זמן יציאתה. אבל הנה היא באה. היא ירדה במרוצה מעל שלבי המדריגה כשהיא לבושה שמלה שחומה ועל ראשה כיפת־קטיפה שחורה ועברה על פניו ונכנסה לחדר־האורחים. הוא ראה אותה נושקת את אמה, את דודתה, את אשתו של וול ואת אימוֹגן: אחר פנתה ושמה את פניה אליו והיא זריזה ונאה כמו תמיד. כיצד תתנהג עמו ברגע האחרון הזה של פרק־נערותה? הוא לא היה מצפה שתנהוג בו חביבות יתירה!

שפתיה נלחצו אל אמצע לחיו.

“אבי אהובי!” אמרה אליו וחמקה ועברה. “אבי אהובי!” היא לא כינתה אותו כך זה כמה שנים. הוא נשם נשימה עמוקה וירד אחריה למטה. שם אנוסים היו החתן והכלה לעמוד עדיין בכל מעשי השטות שעשו להם המלווים, כגון המטרת קוֹנפיטי על ראשיהם וכדומה. הוא השתוקק לצוד את החיוך שתחייך כנגדו כשתוציא את ראשה מתוך האבטומוביל. באזניו עלה קולו של מונט הצעיר, שקרא בהתלהבות:

“היה שלום, אדוני! לבי נשרף באש־האהבה!”

“היה שלום!” החזיר לו, “אל תאחר את הרכבת שלך”.

הוא עמד על השלב השלישי של המדריגה וממקום עמידתו זה יכול היה להשקיף מעל לראשי המתגודדים בחוץ – מעל לראשים והמגבעות של כל השוטים הללו. והנה עלה הזוג הצעיר אל המרכבה ומיד ניתך מסביב מטר קונפיטי. בר־מה סער ורגש בלבו של סומס והוא – הוא לא ידע את נפשו – עיניו לא יכלו לראות כלום!

 

פרק אחד־עשר: הָאַחֲרוֹן לְזִקֵני הַפוֹרְסַייטִים    🔗

כשבאו לסלק לבית עולמו את הסמל הגדול והנורא הקרוי טימותי פורסייט – את האינדיבידואליסטן הגמור האחד שעדיין שרד בעולם, את האדם האחד בארץ שלא שמע את שמעה של המלחמה הגדולה – מצאו אותו כשהוא מופלא במינו – אפילו המות לא יכול למוטט את בריאותו.

טיפול זה בגופו של המת היה משמש לסמיתר ולמבשלת אות ומופת מוחלט שאכן בא הדבר, שהן לא האמינו מעולם שעלול הוא לבוא בזמן מן הזמנים – הלא הוא קץ משפחת הפורסייטים הזקנים על פני האדמה. עכשיו מוטל היה על מיסטר פורסייט העלוב ליטול כינור בידו ולזמר בגן עדן במקהלה עם מיס פורסייט, מיסטרס דזשוליה ומיס היסטר, עם מיסטר דזשוליון, מיסטר סוויתין, מיסטר דזשמס, מיסטר רודזשר ומיסטר ניקולאס. אם גם הגברת היימן תצטרף למקהלה זו – דבר זה היה מפוקפק בידן, מאחר שאותה הגברת הועלתה על המוקד בבית־המשרפת והיתה לאפר. בסתר לבה סבורה היתה המבשלת כי מיסטר טימותי וודאי יתרגז על התפקיד שיטילו עליו – שהרי כל ימיו שנא את תיבות־הנגינה תכלית שנאה. כמה פעמים היתה צווחת ואומרת: “ילך אותו הכלי לאבדון! הריהו שוב כאן! סמיתר, לכי־נא והרחיקי אותו מכאן”. אמנם בלבה היתה משתוקקת להתענג על צלילי־הנגינה הללו, אלא שגלוי וידוע היה לפניה שמקץ רגע יצלצל מיסטר טימותי בפעמון ויאמר: “הא לך, תני לו חצי פני ואמרי לו שיסתלק מזה”. עתים היו אנוסות להוסיף עוד פרוטות אחדות משל עצמן, כדי שאותו המנגן יציית להן וילך לו – כך דרכו של טימותי שהיה מעריך תמיד את מחיר הרגשות בפחות משוויים. לאשרן לא היה מכיר בשנות־חייו האחרונות בקולן של תיבות הנגינה והיה סבור עליו שהוא קול זבובים מזמזמים. ומתוך כך היתה להן היכולת להתענג על הניגונים החביבים עליהן. אבל נגינה של כינור! המבשלת היתה תוהה הרבה. נגינה זו היה בה משל שינוי מן ההרגל! ומיסטר טימותי לא אהב מימיו את השינויים והחליפות. ואולם את הירהוריה אלה הצניעה בלבה ולא גילתה אותם לסמיתר, אשר בענין השמים וגן־עדן נתייחדו לה דיעות משל עצמה, והדיעות הללו היו כל כך משונות, שפעמים היו מטילות עליה אימה.

בשעה שהשמשים היו מטפלים בטימותי ומכינים אותו לקבורה, היתה בוכה וסופדת; אחר נתנו לכל המטפלים בו יין־חרס מתוך בקבוק, שהיה משתמר תמיד שנה תמימה לחג־הלידה ואשר עכשיו שוב לא היה צורך בו. אהה, אלוהים! היא היתה משמשת בבית זה ארבעים וחמש שנים וסמיתר ארבעים ושלוש שנים! ועכשיו נגזר עליהן לעקור מכאן את דירתן אל בית קטן אשר בטוטינג ולהתפרנס מכסף החסכון שבידם ומן הירושה שהניחה להן היסטר ברוב חסדה – כי להיכנס לשירות חדש לאחר העבר רב־התפארת הזה – חלילה להן מעשות זאת! הן תשמחנה מאוד לראות שוב פעם את מיסטר סומס ואת מיסס תארטי ואת מיס פראנסי ואת מיס יופימיה. והן רואות חובה לעצמן ללכת אחר מיטתו של המת אפילו אם יהא מוטל עליהן לשכור להן מרכבה משל עצמן. שש שנים רצופות היה מיסטר טימותי העולל שלהן והוא הלך והתיילד יום יום וסופו שנעשה צעיר יותר מדאי ושוב לא יכול לחיות.

הן בילו את שעות ההמתנה מתוך ציחצוח וניקוי חדרי הבית מאבק; הן צדו את העכבר האחרון, שעדיין התגורר כאן, והכחידו את המקקים האחרונים, כדי להניח אחריהן את הכל בסדר מעולה, והיו משתעות זו עם זו מה החפץ אשר תקנינה מן העזבון. קופסת־המלאכה של מיס אן, את האלבום של מיס שזשוליי (כלומר של מיסס דזשוליה) העשוי צמחי־ים, את סוכך־הקמין שסרגה מיס היסטר, ואת שערו של מיסטר טימותי – קווצות־זהב קטנות קבועות במסגרת שחורה. אח! שומה עליהן לסגל להן את החפצים הללו – אלא שמחירו של כל דבר עכשיו יקר הוא ביותר!

התפקיד לשלוח הזמנות ללווייה הוטל על סומס. הוא מילא את ידו של גאדמן לערוך אותן בקונטורה שלו – נקראו רק קרובי־בשר והללו נתבקשו שלא להביא פרחים. הוזמנו שש מרכבות. הצוואה תיפתח ותיקרא לאחר מכן בבית.

הוא בא לשם באחת־עשרה שעות, כדי לראות אם הכל מוכן כל צרכו. רבע שעה לאחר מכן בא גראדמן הזקן ונעלי־יד שחורות על ידיו וסרט של קרפּ על מגבעתו. הוא וסומס עמדו והמתינו בחדר־האורחים. באחת עשרה שעות ומחצה באו המרכבות והתייצבו בשורה ארוכה. אולם איש מן המוזמנים טרם בא. גראדמן פתח ואמר:

“תמיהני על זה, מיסטר סומס. אני עצמי הבאתי את ההזמנות לבית־הדואר”.

“איני יודע היך לפרש את הדבר”, אמר סומס; “ברם הוא קיפח את הקשר שבינו ובין המשפחה”.

סומס הבחין לעתים קרובות בימים מקדם שמשפחתו נוטה ביותר להודיע רגשי קריבות לגבי המתים מאשר לגבי החיים. ואולם עכשיו, כיוון שבאו בהמוניהם לחתונתה של פליר ומנעו עצמם מלבוא ללוויתו של טימותי, הרי זה מוכיח, כנראה, שנשתנו שינוי מוחלט. ואולם אפשר שיש סיבה אחרת לדבר; שכן סומס היה מרגיש אשר אילמלא ידע את פרשת הצוואה, קרוב לוודאי שהוא גופו היה פורש מן הלוויה משום אנינות־דעת. טימותי הניח אחריו הון עצום, בלי אשר היה לו יורש מיוחד להנחילו את ההון הזה. אפשר שכל אחד מבני המשפחה היה חושש שמא יחשדו בו שהוא מצפה לחלק מן הירושה.

בשתים־עשרה שעות יצאה התהלוכה מדלתות הבית. במרכבה הראשונה היה מוטל ארונו של טימותי תחת מכסה זכוכית. אחריו נסע סומס במרכבה יחידי; אחריו נסע גראדמן יחיד, ואחריו נסעו המבשלת וסמיתר יחד במרכבה אחת. מתחילה התנהלה התהלוכה לאטה. אבל כיוון שיצאה מחוץ לעיר תחת השמים הבהירים, התחילה לנוע במהירות. כשהגיעו המלווים אל המבוא של בית הקברות שבהייגייט נתעכבו על ידי תפילת ההשכבה שנערכה בבית־היראה הקטן. סומס היה מעדיף להישאר בחוץ, בזוהר החמה. הוא לא היה מאמין אף בדבר אחד מדברי עבודת־הדת הזאת; ואולם מצד אחר היתה עבודה זו משמשת מין ביטוח באחריות, שאין אדם צריך לזלזל בו, שכן מי יודע אולי יש בו ממש?

אל מערת־הקבורה המשפחתית הלכו זוגות זוגות – הוא וגראדמן, המבשלת וסמיתר. אבל לווייה זו לא היתה כלל לפי כבודו של זקן הפורסייטים האחרון!

בדרך חזירתו אל בּייזווֹטר־רוֹד הזמין את גראדמן לנסוע עמו במרכבתו שלו ולבו נתמלא באותה שעה מין רגש חם. היתה לו מן המוכן סורפריזה בשביל הזקן הזה, שהיה משמש את הפורסייטים חמישים וארבע שנים – סורפריזה, שהיתה כולה מעשה ידיו של עצמו. הוא עדיין זוכר היטב את הדברים שאמר לטימותי ביום שלאחר קבורתה של הדודה היסטר: “דודי טימותי, תן דעתך לגראדמן. הוא טרח ועמל הרבה לטובת המשפחה שלנו. אפשר יהיה רצון מלפניך להניח לו חמשת אלפים?” וטימותי נענע בראשו – לתמהונו הגדול של סומס, אשר ידע היטב כמה קשה היה להטות את לבו של טימותי להניח ירושה כל שהיא לאדם. ועכשיו וודאי יהא נדהם אותו זקן מרוב שמחה, שכן גלוי וידוע היה לפניו שמיסטר גראדמן לקה בחולשת הלב ויש לו בן שנקטעה אחת מרגליו במלחמה. סומס חש קורת־רוח גדולה ביותר שעלה להמציא לו חמשת אלפים לירות מכספו של טימותי. הם ישבו יחד בחדר־האורחים הקטן, אשר מראה כתליו הצבועים תכלת רקיע עם גוון זהב היה כמראה חזיון מן השמים ואשר כל מסגרת של תמונה שעל גבי הכתלים האלה היתה מבהיקה שלא כדרך הטבע וכל כלי מכלי־התשמישים הנמצאים היה מצוחצח ומנוקה מאבק. הם ישבו יחד כדי לקרוא את היצירה הקטנה המופלאה במינה – את צוואתו של טימותי. סומס ישב על גבי הכורסה של הדודה היסטר וגבו מוסב על האור ופניו מכוונים כנגד גראדמן, שישב על הספה של הדודה אן ופניו מפנים אל האור; הוא הרכיב את רגליו זו על גב זו והתחיל קורא:

“אלה הדברים האחרונים ופרשת הצוואה שלי אני, טימותי פורסייט, הדר ב’סוכה' אשר בבייזווטר רוד בעיר לונדון. הנני ממנה את בן דוד סומס פורסייט, הדר ב’שלטר' אשר במאפל־דרם, ואת תומאס גראדמן הדר בבית מספר 159 אשר בפולי רוֹד הייגייט (המכונים להלן בשם מקיימי־הצוואה שלי) להיות המורשים והמקיימים את דברי צוואתי זו. לסומס פורסייט הנקוב למעלה הריני מוריש סכום של אלף לירות פטורים ממס הירושה ולתומאס גראדמן הנקוב למעלה הריני מוריש סכום של חמשת אלפים לירות פטורים ממס הירושה”.

סומס הפסיק את הקריאה. גראדמן הזקן הטה את גופו לפנים וכל אחת מידיו העבות לחצה מתוך עווית אחת מברכיו העטופות שחורים; פיו היה פעור לרווחה ומילואת הזהב של שלוש השיניים שבו נתגלתה והבהיקה; עיניו היו ממצמצות ושתי דמעות התגלגלו ונשרו מתוכן לאטן. סומס הוסיף לקרוא במהירות:

“כל שאר הנכסים שלי למיניהם הריני מניח למקיימי הצוואה שלי ומייפה את כוחם להשתמש ולשלוט בהם על פי הפקודות המפורשות להלן: להפריש מהם כספים לצורך תשלום כל החובות שלי, תשלום דמי הקבורה וההוצאות השונות הכרוכות בצוואתי, ואת המותר להפקיד בשביל אותו מבני בניו הזכרים של אבי דזשוליון פורסייט, היוצא לפי שלשלת־היוחסין הישרה מן הזיווג של אבי עם אַן פירס, אשר לאחר שיגועו כל הצאצאים, בין זכרים ובין נקיבות, שיצאו לפי שלשלת־היוחסין העשרה מן הזיווג הנקוב כאן של אבי הנקוב כאן, יגיע לעת מותי לשנת העשרים ואחת לימי חייו, כי זה רצוני המוחלט שהרכוש שלי יהא משומר עד קצה גבול השימור המותר לפי החוק האנגלי לטובתו של אותו הנין־הזכר יוצא ירך אבי לפי שלשלת־היוחסין הישירה, כאמור למעלה”.

סומס קרא עוד את תנאי השקעת הממון ואת התעודות, וכשסיים לקרוא הציץ בפני גראדמן. הזקן מחה את מצחו במטפחת גדולה, אשר צבעה המבהיק חלק גוון חביב לכל המעשה הנעשה כאן.

“בהן צדקי, מיסטר סומס!” פתח ואמר, וניכר היה שעורך־הדין שבו הכריע באותה שעה את האדם שבו הכרעה גמורה; “בהן צדקי! הרי יש לנו עכשיו שני עוללים וילדים קטנים אחדים – אם אחד מהם יזכה לחיות שמונים שנה – אין זו זקנה מופלגה ביותר – והוסיף על זה עוד עשרים ואחת שנה – הרי זה ביחד מאה שנה; ורכושו של מיסטר טימותי עולה למאה וחמישים אלף לירות. ריבית של ריבית בשיעור של חמישה למאה לשנה עשוייה להכפיל את הסכום לשלוש מאות אלף לירות – מקץ עשרים ושמונה שנים יעלה לשש מאות אלף – מקץ ארבעים ושתים שנה יעלה למיליון ומאתיים אלף – מקץ שבעים שנה יעלה לארבעה מיליונים וארבע מאות אלף – ומקץ שמונים שנה יעלה אותו הסכום לתשעה מיליונים ושש מאות אלף – – ומקץ מאה שנה סופו שיעלה לעשרים מיליונים! ואנו לא נזכה להאריך ימים כדי לראות זאת בעינינו! אך זוהי צוואה כהלכה!”

סומס אמר מתוך קרירות־רוח: “מי יודע מה שעתיד לקרות. אפשר שהממשלה תיטול את הכל לעצמה; כיום הזה הרי הם עלולים לכל דבר”.

“וחמישה למאה”, אמר גראדמן בינו לבין עצמו. – “אכן שכחתי – ממונו של מיסטר טימותי משוקע בשטרי המלווה הממלכתי, ולפי שיעור המסים המוטלים עכשיו על ההכנסה לא נקבל יותר משניים למאה. כדי שנהיה בטוחים כל צרכנו נאמר איפוא שהסכום עתיד לעלות עד כדי שמונה מיליונים. גם זהו ממון, שאין לזלזל בו!”

סומס קם ומסר לידו את הצוואה. “הרי אתה הולך אל הסיטי. קח איפוא את הצוואה ועשה את כל מה שצריך לעשות. הודיע בעתונים, אבל מובטחני שאין שום חובות. אימתי תתקיים המכירה באכרזה?”

“ביום השלישי הבא”, אמר גראדמן. “שנות חיי אדם אחד או שנות חיי בני אדם אחדים בצירוף עשרים ואחת שנה – הרי זו תקופה ארוכה יותר מדאי. אבל הריני שמח, שהניח את ממונו למשפחתו.”

המכירה באכרזה נתקיימה במעמד של קהל מרובה מזה שבא ללוות את המת, אלא שהמבשלת וסמיתר לא השתתפו בה, משום שסומס הבטיח להן למלא את כל משאלות לבן. באה וויניפרד, באו יופימיה ופראנסי, וגם יוסטייס בא באבטומוביל שלו. המיניאטורות, התמונות של בארביזון והציורים המסומנים באותיות I.R. נקנו על ידי סומס; ושרידי חפצים, שלא היה להם שום ערך בשוק, הונחו באחד החדרים הרחוקים בשביל בני המשפחה שנכספה נפשם לסגל להם דבר למזכרת. לא היה כאן כלי־תשמיש או תמונה או פסל־חרסינה שהתאים לטעמו של הדור. הקוליברים נשרו כעלי אילן בסתיו בשעה שהזיזו אותם מן המקום, אשר שם דממו ולא זימזמו זה ששים שנה. גדול היה צערו של סומס כשראה שהכסאות שדודותיו ישבו עליהם, הפסנתר שלא ניגנו בו מעולם, הספרים שהן היו מסתכלות במראיהם החיצוני, כלי החרסינה שהיו מנקות אותם מאבק, הוילאות שהיו פורשות על גבי החלונות, שטיח־הקמין שהיה מחמם את רגליהן, ובייחוד המיטות ששכבו בהן ומתו בהן – שכל החפצים הללו נמכרו לתגרנים קטנים ולנשים משכונת פּוּלהם. אבל – מה יכול היה לעשות? לקנותם ולהניחם בחדר־גניזה? לא, גזירה נגזרה עליהם ללכת כדרך כל בשר ובדרך כל כלי־תשמיש ולבלות מרוב שימוש. ואולם בשעה שהוציאו למכירה את הספה של הדודה אַן ורצו למכרה לאדם אחד במחיר של שלושים שילינגים, עמד וקרא פתאום: “חמש לירות!” התמהון שעורר הדבר בקרב הקהל היה מרובה, והספה קמה לו למקנה.

לאחר שנסתיימה מכירה פומבית זו, שנתקיימה באולם־המכר המעופש, ושרידי האפר הזה של התקופה הוויקטורייאנית נתפזרו, יצא סומס אל אור־החמה הערפלי אשר לחודש אוקטובר ובלבו היתה הרגשה כאילו גוועה כל הנחת שבעולם וכאילו באמת היתה תלוייה כאן טבלה ועליה הכתובת “עומד לשכירה”. המהפכה ממשמשת ובאה, כּליר מתגוררת בהישפאניה. מאַנט אין לו תקווה לתנחומים, ודודו טימותי נסתלק מן העולם. ומתוך מצוקת הבדידות שתקפה את נפשו פנה והלך אל בית־המשכית של גאוּפינוֹר. שם הוצגו לראווה האקווארלוֹת של דזשוליון. הוא נכנס לשם כדי להציץ בהן ולעקם את חוטמו עקימה של זילזול – אפשר שהדבר ימציא לו קורת רוח כל שהיא. שמועה נתגלגלה ועברה מפי דזשוּן אל אשתו של וול, וזו מסרה אותה לוול, והלז לאמו ואמו מסרה את השמועה לסומס, כי הבית – אותו הבית ביש־המזל אשר ברובין־היל – עומד למכירה ואירין יוצאת מן הארץ על מנת ללכת אל בנה היושב בקולומביה הבריטית, או אל מקום אחר כגון זה. רגע אחד תקפה אותו סערת רוח ובלבו ניצנצה מחשבה: "משום מה לא אשוב ואקנה אותו בחזרה? הרי מתחילת בנינו היה מיועד בשבילי! – – " ואולם מחשבה זו כשם שניצנצה בלבו במהירות כך נסתלקה ממנו במהירות. הרי זה ניצחון עגום ועלוב יותר מדאי; מרובים יותר מדאי זכרונות העלבון והביזיון הכרוכים בבית זה, זכרונות של עצמו ושל פליר. היא לא תדור לעולם בבית זה לאחר מה שאירע. לא, אחוזה זו תעמוד למקנה לאחד הפירים או לאחד הסחרנים שעשו עושר במלחמה. בית זה היה משמש תפוח־מריבה מתחילתו וקונכה של מחלוקת; ועכשיו כשאשה זו יצאה ממנו, אינו אלא קונכה ריקה. “עומד למכירה” או “עומד לשכירה”. הוא חזה בעיני רוחו טבלה זו תלוייה למעלה על הקיר המעוטה קיסוס שנבנה על ידו.

הוא עבר את האולם הראשון משני אולמי התערוכה. אכן מלאכת מחשבת גדולה היתה מצוייה כאן! עכשיו, לאחר שאותו אדם מת, שוב לא נראו לו מעשי ידיו כל כך תפלים. הציורים היו נאים למדי, ולא עוד אלא שנתייחדה להם גם אטמוספירה ידועה ומשהו אינדיבידואלי במלאכת המכחול. “אביו ואבי שלי; הוא ואני, הילד שלו והילדה שלי!” הירהר סומס בלבו. וכך הלכה ונתגלגלה אותה המחלוקת! והכל בשל אותה אשה! ומאחר שהמאורעות שאירעו בשבוע האחרון הרכו את לבו של סומס והיופי המילאנכולי של יום החורף אצל עליו את השפעתו, נתקרב עכשיו אל האמת קירבה יתירה מאשר בזמן מן הזמנים ונתחוור לו שמהות היופי הריהי דבר רוחני שאינו נתפס ומושג אלא למי שמתמכר אליו התמכרות גמורה, שאין בה משל תועלת עצמו. על כל פנים קרוב היה לאמת זו באהבתו לבתו, ואפשר שעל ידי כך התחיל להבין במקצת מפני מה קיפח בשעתו את אשרו. וכאן, בין הציור של שארו, אשר השיג מה שידו שלו קצרה להשיגו, היה מהרהר בו ובה מתוך סבלנות שהתמיהה אותו. ואף על פי כן מנע עצמו מלקנות את אחד הציורים.

והנה בו ברגע שהתקרב אל הפתח על מנת לצאת החוצה נזדמנה לפניו במקרה – אשר בלכתו אל התערוכה העלה אותו על דעתו ושיער שאינו מן הנמנע – אירין, שנכנסה זה עתה אל הבית. ובכן איפוא טרם נסעה והריהי באה להיפרד משרידי יצירותיו של אותו אדם! הוא דיכא בקרבו רגש שנתעורר בו על כרחו, כמעט שלא מדעתו, ושהיה משמש תגובה מיכאנית של חושיו כלפי קסמי יפיה של אשה זו, שהיתה לפנים אשתו שלו, ועבר עליה כשעיניו מוסבות הצדה. ואולם לאחר שעבר עליה אי אפשר היה לו לכבוש את עצמו שלא לחזור לאחוריו ולהביט אליה. ובכן איפוא הרי זה הקץ – להט התשוקה ועיקר התוכן של חייו, השגעון והגעגועים שלהם, המפלה האחת שנחל בעולם – כל זה יסתלק לאחר שתסתלק הפעם מנגד עיניו. אפילו זכרונות כאלה יש להם ערך מיוחד המכאיב את הלב מכאוב משונה. גם היא הביטה אחריה. ופתאום הרימה את ידה העטופה נעל־יד, שפתיה חייכו בלט ועיניה האפלוליות נדמו כאילו הן מסיחות. עכשיו הגיע תורו של סומס שלא להיזקק לחיוך זה ושלא להחזיר תשובה לרמיזת־פרידה קלילה זו; הוא יצא אל הרחוב המלא הוד והדר וגופו רעד מכף רגלו ועד ראשו. הוא ידע מה שנתכוונה לאמור: “עכשיו כיוון שאני הולכת מזה לעולם והנני מתרחקת מתחום־ההישג שלך ושל קרוביך – אנא סלח לי, הריני מברכת אותך בכל טוב”. זו היתה הכוונה שלה; זה היה האות האחרון של אותה התקופה האיומה – בזמן שהתכחשה למוסר, לחובתה ולבינה הישרה – בזמן שבחלה בו, באיש אשר שלט בגופה אבל מעולם לא הטה אחריו את רוחה ואת לבה. אכן גדול היה המכאוב שגרמה לו זה עתה; אמנם כן, – לבו כאב עליו הרבה יותר מאשר אילו לא הסירה מעל פניה את המסוה ולא נופפה את ידה לעומתו.

שלושה ימים לאחר מכן, בחודש אוקטובר זה שהלך והצהיב במהירות, שכר לו סומס מרכבת־טאכסי ונסע אל בית הקברות שבהייגייט ועבר דרך היער הלבן שלו אל מערת־הקבורה של משפחת הפורסייטים. מערה זו היתה סמוכה אצל עץ הארז ובנינה התנשא מעל למחילות־קברים ומעל השובך – גבוה, מכוער ומיוחד במינו היה הבנין הזה, ולפי מראהו דומה היה לסמל של שיטת־ההתחרות. הוא היה זכור עדיין וויכוח־הדברים, שבו שידל סוויתין את בני משפחתו לקבוע בחזית הבנין צורת פסיון ניצב. הצעה זו נדחתה ותחתיה החליטו לקבוע שם זר־אבן ועליו הכתובת הפשוטה: “מערת הקבורה המשפחתית של דזשוליון פורסייט: 1850”. הכל היה מתוקן כאן בסדר מעולה. כל הסימנים של קבורת טימותי כבר סולקו ונמחו והגוון האפור והפשוט של הבנין עשה רושם מרגיע ונוגה בזיו החמה. עכשיו שכנה כאן כל המשפחה כולה חוץ מאשתו של דזשוליון הזקן, אשר על פי התנאי שהתנתה עם בעלה הוחזרה מכאן אל מערת־הקבורה של משפחתה אשר בספולק; דזשוליון הזקן גופו היה קבור ברובין־היל, ושושנה היימן נשרפה לאפר, ומתוך כך לא ידע אדם היכן היא. סומס הסתכל בבנין זה מתוך סיפוק־נפש – אכן מוצק היה הבנין ולא הצריך אלא פיקוח מועט; ודבר זה חשוב היה, משום שגלוי וידוע היה לפניו שלאחר פטירתו מן העולם שוב לא יהא מי שיפקח עליו, ועוד מעט ותגיע השעה שיצטרך לתור לו שם מקום־מנוחה לעצמו. אפשר שעוד יחיה עשרים שנה, אבל אין אדם יודע אימתי יבוא יומו. עשרים שנה בלא דוד או דודה ובחברתה של אשה, אשר מוטב לו שלא יידע עליה דבר; אמנם יש לו בת, אבל זו עוזבת אותו ויצאה מביתו. רוחו היתה נוטה באותה שעה לעצבות, והוא השתקע בהירהורים שהיה בהם משל סקירה לאחור.

אומרים שבית־הקברות הזה מלא בני אדם מפורסמים בעולם, שנקברו בהידור ובטוב טעם מעולה. מן המקום הגבוה הזה נתגלתה מראית העיר לונדון, והמראית היתה נהדרה. אַנט נתנה לו פעם אחת לקרוא סיפור, מעשה ידיו של אותו הסופר הפראנצי, של מופאסאן – סיפור קודר עד מאוד: מעשה בשלדים שיצאו בלילה מקבריהם וכל הכתבות החסודות שעל גבי מצבות האבן שלהם נהפכו לתיאורי העבירות שעברו בחייהם. סיפור זה אין בו מן האמת כל עיקר. אמנם את משפט בני העם הפראנצי לא היה מכיר, אבל בבני העם האנגלי לא נמצאה פחתת הראוייה לדופי, פרט לשיניהם והטעם שלהם, שהיו באמת גרועים ביותר. “מערת הקבורה המשפחתית עם דזשוליון פורסייט: 1850”. המונים המונים של בני אדם נקברו בבית־הקברות הזה מאז ועד עתה – המונים המונים של חיים אנגליים בלו והיו לרקב ולאבק! קול המונו ושאונו של אווירון, אשר טס ועבר מתחת לעננים המוזהבים, גרם לו שנשא את עיניו. אכן העצימו בני אדם את יכולתם להתרחב ולהתפשט בעולם לאין שיעור! אבל סופם שהם חוזרים אל מקום אחד, אל בית־הקברות – אל שם ואל מנין־שנים על מצבת־קבר. והוא הירהר בלבו מתוך גאווה מיוחדה שהוא ובני משפחתו לא עשו כמעט כלום לסייע את ההתפשטות הקדחתנית הזאת. הם היו משמשים מתווכים הגונים ומעולים ועשו את פעולתם, פעולה של סוכנות ורכישה, בחשיבות יתירה. אמנם אבי אביהם היה בונה את בניניו בתקופה איומה, ודזשוליון היה מצייר את ציוריו בתקופה מפוקפקה, ואולם עד כמה שהיה זכור לא נמצא בכולם אדם אחר שטינף את ידיו לעשות מלאכה – להוציא אולי את וול דארטי ואת גידול הסוסים שלו. אוספי־תמונות, עורכי־דין, פרקליטים, סוחרים, מוציאי־ספרים, פינקסנים, מנהלי־חברות, סוכני קרקעות, ואפילו אנשי־צבא היו האנשים הללו! אמנם המדינה התרחבה והתפשטה על כרחם ושלא בטובתם. הם היו מעכבים התפשטות זו, היו מפקחים עליה ואוסרים אותה והפיקו תועלת לעצמם מתוך העסק הזה – ואם ישים אדם אל לבו שאבי אביהם התחיל את עסקו כמעט בידים ריקות וצאצאיו אחריו כבר סיגלו להם הון עצום, אשר לפי הערכתו של גראדמן הריהו מצטרף לסכום של מיליון או מיליון וחצי, על כורחו עליו להודות שהגדיל לעשות! ואף על פי כן היה מרגיש לעתים שעונת הפריחה של המשפחה חלפה ועברה ויצר הרכישה שלה הולך וגווע. דומה שבני הדור הרביעי אינם מוכשרים להרוויח ממון; הם פורשים לאמנות, לספרות, לחקלאות או לעבודת הצבא. או שהם מתפרנסים מן הירושה – הם חסרו את אימוץ־הכוח ואת קשיות העורף. דור זה עתיד ליתום לגווע, אם לא יתעשת בעוד מועד.

סומס נפנה ממערת־הקבורה והסב את פניו כלפי הרוח. האוויר שבמקום גבוה זה היה מעדן את נפשו, אילמלא ההרגשה שמות יצוק בו באוויר זה. הוא התבונן בנפש נרגזה אל הצלבים, אל האוּרנוֹת, אל פסלי המלאכים, אל הירק “החי לעולם”, אל הפרחים הפורחים ואל הפרחים הנובלים, ופתאום נגלה לעיניו מקום, שמראהו היה כל כך שונה מכל אשר מסביב, שהוא ראה צורך לעצמו לגשת אליו ולהסתכל בו. אותו המקום היה פינה צנועה ועליה צלב בעל תבנית מופלאה, שהיה עשוי גרענית אפורה ומפוסלה פיסול גס וארבעה טכּסוֹסים שמרו עליו מארבעת עבריו. מקום היה מופנה מן הדוחק והצפיפות של הקברים האחרים; מצדו האחד נמצאה גינה קטנה ומסוייגה, ולפניו עמד עץ לבנה שעליו התנוצצו כעין הזהב. אוֹאָזה זו שבתוך המדבר של קברים מן הטיפוס הרגיל צודדה את החוש האיסתיטי של סומס והוא ישב שם באור החמה. מבעד לעלי־הזהב הרועדים של עץ־הלבנה היה צופה ומביט אל לונדון והפקיר עצמו לגלי הזכרונות שהתרגשו עליו. הוא היה מהרהר באירין בעודה במונפלייה־סקוויר, בזמן ששערה היה אדום־מוזהב וכתפיה הלבנות היו שלו – באירין, פרס אהבתו ותשוקתו, שמרדה בזכות הבעלות שלו. הוא חזה את גופו של בוזיניי מוטל על ריצפת חדר־המתים הלבן. ואת אירין יושבת על הספה ומביטה בחלל החדר בעיניים הדומות לעיניה של צפור מתה. ושוב נזכר בה ובפגישה שנפגש עמה אצל פסל ניאובה הקטן והירוק אשר ביער־בוֹלוֹן והיא דחתה אותו עוד הפעם מלפניה. כנפי דמיונו נשאו אותו אל הנהר הזורם אצל בית־האחוזה שלו והוא נזכר באותו היום מימי נובמבר בזמן שפליר עמדה להיוולד; הוא ראה את העלים הנובלים צפים על פני המים הירקרקים ואת העשבים הרעים, שראשיהם ראשי־נחשים, מתנודדים ומתנועעים בלי חשך. הוא ראה עצמו עומד שוב אצל החלון, שהיה פתוח אל הלילה הקר והזרוע־כוכבים מעל להייד־פארק, בשעה שאביו היה מוטל מת. אחר העבירו דמיונו בקפיצה אל התמונה “עיר העתיד”, אל הפגישה הראשונה שנפגשה פליר עם אותו העלם, אל העשן הכחלחל, שהיה מתמר ועולה מתוך הסיגארה שבפי פּרוֹספּר פורופון, ואל פליר שעמדה בחלון והחוותה בידה למטה, כלפי המקום ששם היה משוטט ומתהלך אדם זה. אל מראה אירין ובעלה, שישבו זו אצל זה על הבימה אשר במגרש־הקריקט של “לוֹרדס”, אל אירין ובנה ברובין־היל, אל הספה אשר פליר ישבה באחת הפינות שלה כולה מקופלה ומכווצה, אל שפתיה של פליר שנלחצו אל לחיו ואל המלים “אבי אהובי” שהפליטה מפיה בשעת הפרידה. ופתאום ניצנצה שוב פעם לנגד עיני רוחו ידה של אירין העטופה נעל־יד אפורה והיא מרמזת לו רמיזה אחרונה, רמיזה של סליחה.

הוא ישב כאן שעה ארוכה והיה מהרהר במהלך חייו וביגיעה שיגע כל ימיו לסגל לו רכוש וקנין, ואפילו המשגות שלו גרמו לו קורת־רוח.

“עומד לשכירה” – מסתלק מן העולם דור הפורסייטים ואורח־חייהם, התקופה שבה היה אדם שולט בנפשו, בממונו ובאשתו שליטה גמורה ולא היה מי שיערער עליו. ועכשיו שולחת הממשלה את ידה, או רוצה לשלוח את ידה בממונו, אשתו עומדת ברשות עצמה, ואך אלוהים יודע מי אדון לנפשו. “עומד לשכירה” – עיקר־אמונה בריא ופשוט תכלית הפשטות!

גלי החליפות והתמורות משתפכים בקצף ומבטיחים צורות־חיים חדשות לימות המשיח, לאחר שזרם ההרס והכליון שלהם יתמעט וילך הלוך וחסור. הוא היה יושב כאן ולבו היה מרגיש בצורות־החיים הללו הרגשה עמומה, אבל מחשבותיו היו מכוונות בלי חשך כלפי העבר – כדומה לאדם הרוכב בליל סופה וסערה על סוס דוהר ופניו הפוכים כלפי זנבו של הסוס. המים הזידונים השתפכו מעל לסכרים של התקופה הוויקטורייאנית ושטפו ועברו את הרכוש והקנין, את הנימוסים, את מידות המוסר, את הנגינות ואת צורות־האמנות הישנות – המים הזידונים העלו אל פיו טעם מלוח, כעין טעמו של דם, והגיעו עד לרגליה של גבעה זו, גבעת־הייגייט, אשר הוויקטורייאניסמוס היה קבור בה. וכשישב סומס על מרומי הגבעה הזאת – כעין פסל המסמל את ההון המשוקע בעסק בטוח – אטם את אזניו משמוע את קול שאונם והמונם שאינו פוסק. הוא היה מסרב סירוב אינסטינקטיבי להילחם כנגדם – שכן היתה אצורה בו מידה יתירה של חכמה פרימיטיבית, חכמתה של החיה הרוכשת רכוש, הקרוייה אדם. המים הזידונים ינוחו מזעפם לאחר שתשוך חמת ההרס והכליון שלהם; לאחר שהיצירות ונכסי הקנין של אחרים ייהרסו ויחרבו תכלית החורבן – אז יצערו ויכלו, ואז תצמחנה ותקומנה צורות־חיים חדשות, שתהיינה מאוששות על יצר אשר עתיק ימים הוא מתאות התמורות והחליפות – הלא הוא יצרו של אדם לכונן לו בית בארץ.

“Je m’en fiche” (לא איכפת לי), אמר פרוספר פרופון. סומס לא אמר “Je m’en fiche” – זוהי שיגרת לשונו של בן העם הפראנצי, ואותו בר־נש היה קוץ מכאיב בצדו – ואולם במעמקי לבו ידע, כי החליפות והתמורות אינן אלא הפסקה של מות בין שתי צורות של חיים ושיש צורך בהרס כדי לפנות מקום לרכוש וקנין חדש. מה בכך אם בית־דירה נוח ומרחיב את הדעת נתרוקן מיושביו והודבקה עליו מודעה שהוא עומד לשכירה? – באחד הימים יבוא אדם וישים בו את משכנו והכל יחזור ליושנו כתיקונו.

רק דבר אחד הטריד באותה שעה את דעתו של סומס באמת – הגעגועים של עצבות שמילאו את לבו – משום שהחמה יצקה את קסמי נגהה על פניו ועל העננים ועל עלי הלבנה המוזהבים. והמיית הרוח היתה רכה ונעימה מאין כמוה והירוק של הטכסוסים היה עמום כל כך, ומראה חרמש הלבנה שנגלה במרומי הרקיע היה חיוור ביותר.

אכן מרום מרום ממנו היופי והאהבה שבעולם, ועד כמה שלא ישתוקק אליהם, ועד כמה שלא יחמדם – השג לא ישיגם לעולם!