א.

כמה דמויות לו לישראל בעולם, ודמות אחת לו לישראל בישראל: דמותו של שכיב־מרע שאין שכיב־מרעיותו פוסקת עולמית. מבחינת־החוץ ראה ישראל רוב ימיו את עצמו והוא כבשה דלה נרדפת על צוארה, רודפיה כל אריה משבעים האריות, כל כלב חצוף בעולם זה רב כלבים וחוצפה אין־קץ. ראייה זו באה על עיצובה גם בשיר העם ובמשליו, בתוכחתם של מוכיחים, בקישוטיהם־ציוריהם של כמה אנשי־עין בבית שהעזו ועברו על “לא תעשה לך… וכל תמונה, כשאותו לא־תעשה עמד בכל תקפו בישראל. ויש שאותה כבשה נרדפת הפכה והיתה לאיל שחוף ודקיק־עצמות, מעין זכר לאיל־הקדומים שזכה ומילא את מקומו של השני באבות־העולם לעקידה. ומבחינת ביתו כאילו הולך ישראל ועובר מן העולם מששת ימי בראשיתו – וללא הפוגה, יעוד־הקץ, קץ־עולם שאין אחריו תקומה, התחיל מרחף על ראשו והוא טרם יהיה עם, במדבר נדודיו, עם מצעדותיו הראשונות ליישובו של עולם. עתים דומה עלינו כאילו קדם קצו לראשיתו, או זה וזו באו כאחד. מפגישתו הראשונה של אדון הנביאים עם צאן מרעיתו ואילך, מן פרשת התוכחה בספר דברים שאין כמותה לשגב ולאכזריות עד למשא־רעמו של משורר־הזעם ואיש־התוכחה הדגול במאה העשרים – חזר כל רואה בעם, נביא ואיש־רוח על אותו יעוד”קץ, כולו מרדף אימים ומזהיר: ישראל אתה הולך ונמחה מעל פני האדמה, סופך להיות כלא־היה, ובמהרה, – אם…; חוזה־חוזה ו“אם” שלו – וכולם “אם” אחד.

על אדמת ארץ ישראל, כשעוד היו לנו כהנים בעבודתם לויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם, שכורי אפרים ועליזיה, בנות ציון ההולכות הלוך וטפוף, נוסכים לבעל ומקטירים לעשתורת, עבדי אלהי השמים ויראיו־חסידיו, – מתהלכים היו נושאי־חזונם של שבטי ישראל ביהודה ובאפרים בקרית מלך רב ובשומרון, בתקוע ובענתות, נאמני ביתו הגדולים, שומרי־גורלם בלבותיהם הבוערים ואינם אוכלים, ומשפתותיהם לא ימוש יעוד החורבן ההולך וקרב; לכאורה אינו אלא פרי החטאים כי רבו מנשוא, ופרקים כאילו גזירה היא שאין מפלט מפניה. חזונם לא חזון־יחידים היה. רבים־רבים מן הענוים אשר בארץ, פקוחי הלבב בהמון העם, שותפים היו למייעדי הקץ באותה תחושה יסודית, תחושת ערב הכליון, בה נולדו ועל ברכיה אומנו, ולא הרפתה מהם זו גם בימי אורה ושלום. עתים נשאו חוזינו נפשותיהם לשמים החדשים ולארץ החדשה שייבראו אחרי אותו כליון, כאילו ציפו למעשי בראשית שניים, וניבאו ליקום הולך וקם אחרי כשלונו הרב, תוך מעגל תקומה החוזרת ומתגלה בו בעולם – ורעמם בו הרעימו את בני דורם היה רעם הכליון, כליון שכאילו אין אחריו תקומה, כמרומז.

בימי הבית השני – לאחר שחורבן הבית שקדמהו ואבדן המלוכה זעזעו את נפשותיהם של בני יהודה זעזוע עמוק שהיה בו משום הפיכת עור ופנים בבחינת־מה – הלכה אותה תחושה וגברה בעם, וממנה יתד לכמה חזיונות באותה תקופה. הוסיפה זו והחריפה־החמירה במידה שאין למעלה ממנה והיתה למועקה רבה כמעט בלב כל איש ואשה וילד מישראל, ברוב דברי ימיו שבתפוצות – באלפיים שנות סבלו העצום, בהן באו זו תוך זו גבורה וחולשה, כיבוש וכשלון, תפארת וקלון, יצירה גאיונה ואפס־אונים, גיבוש־פרצוף וטשטוש־דמות, כמעט בכדור הארץ כולו.

ב.

צא וראה: אין לך כמעט דור בדורות תפוצותינו שלא ראה עצמו והוא אחרון, קץ־ישראל, טבעת־סיום בשלשלתה של האומה. לבו של כל דור היה נתון באותה צבת של קץ־שלא־בקצו. בהקיץ ובחלום ראה את שבט האחרית שלוח אליו, פי תהום־הקץ הפעור לבלעו. בנה והרס, קם ונפל, עקר והניח וחזר ועקר – וכולו פחד: בו יקיץ הקץ לישראל, הוא שנגזר עליו לשמש “סוף כל הדורות”. לאותה אימת־אחרית נצטרפה בלבו גם תוגה רבה שלא ניתנה לביטוי על “כל הדורות” שחלפו – שיחזרו ויחלפו לבלי־שוב עם עבור דור אחרון זה מן העולם. דור יתום ועלוב שקצרה ידו לנטוע נטיעה־של־קיים, לחזור ולפתוח ולא לחתום, לכבוש ולהנחיל ולא לסתום גולל; ויתירה ממנו – צער ללא־ניב על “כל הדורות” שעתידים היו לבוא לעולם, הללו שעלו במחשבתו של בורא־העולם להבראות ולא ייבראו. נמצא דור אחרון זה גם מטיל פגם במחשבת הבורא, כביכול, מביא בעוונותיו הרבים לידי שינוי־סדרים במעשי־בראשית, ששוב לא יתחדשו בכל יום תמיד – בעטייו.

פניהם של ראשי־המדברים בדור־דור כפני דור־דור. וכך אתה מוצא כל חכם וגדול בישראל – לא רק בתקופת התנוונות, רעייה־להסתאבות, או חזרה משעממת־פושרת, אלא גם בימים סעורים־סוערים, עוקרים ומניחים אבני־פנה חדשות לאומה, מימי הבית השני ואילך – והוא רואה עצמו – אחרון לחכמה בישראל, תורתו “קץ תורה”, סוף יצירה באהלי יעקב. עם קריאת שמע אחרונה שלו תוחזר התורה לסיני, או תחזור ותהא מונחת כאבן שאין לה הופכין בקרן־זוית; אותה קרן־זוית בה כאילו התורה מונחת משעה שניתנה לו לישראל על הר סיני ועל כרחו, זו ההולכת ומשתכחת מעיקרה, משעת התגלותה הראשונה בעולם. בארץ מולדתה – או ליתר דיוק, ברוח המסורת: במחוז־חפצה – נשתכחה כמה פעמים; עלו שבי־בבל עזרא והלל הבבלי ור' חייא הבבלי וחידשוה, איש־איש בדורו, מחדש מחדש וחידושו, ועל אחת כמה וכמה בתפוצות: בהן לא פסקה תורה זו מלהשתכח אפילו שעה אחת – ולשגשג תוך כדי אותה השתכחות שגשוג שאין למעלה ממנו, שגשוג ראשונים ואחרונים, להתרחב ולהעשות ים רב גלים ולויתנים. כל חכם בישראל כאילו חוזר ומוצא זאת התורה באותה קרן־זוית, מנערה מעפרה, ובערוב יומו – הוא יוצא ומחזירה לה לקרן־הזוית, וחוזר חלילה… אותה קרן־זוית¹ – מי מקוראי דורותינו ומהמעיינים־בספר בישראל וזו לא תעמוד לפני עיני רוחו השכם והערב, – וגם בחלומות־ליל תבעית רוחו – עמידת ברייה עלובת־עולם, ספוגת יגון־אבל ללא־נחמה, תובעת את תיקונה – ותיקון אין. מה כוחם של אנשי קרן־זוית לתיקון?

אותה הרגשה של זריעת־זרע־לבטלה וכילוי־כוח־לריק היתה מכרסמת לבותיהם של בני כל דור מדורות־האחרית המרובים, כלומר רוב דורות תפוצותינו ככולם. דיכאה זו רוחם של כמה מגדולינו וטובינו, העכירה עליהם את אור־חייהם ומעיינות־יצירתם, עד שהעבירתם מן העולם שלא־בקצם. שהרי מה גמול צפוי לו לבן דור שהוא חותם הדורות? מה ממש בעמלו ומה בצע בו, אם יסק שמים ואם יעמיק תהומות ברוחו, רוח בן־אחרית?

בן־אחרית, – זו היתה דמותו של כל יפתח בדורו ושמואל בדורו, כל צדיק בדורותיו, כל יחיד בעם, בעיניו ובעיני בני דורו, תלמידיו השותים דבריו בצמא. “רבנו, על מי אתה עוזבנו?” – היה כל דור תלמידים שואל כל חכם ונשיא בישראל, כשהגיעה שעתו להתבקש לישיבה של מעלה. כל דור היה חושש שעם סתימתו של גולל על רבו הנערץ – נסתם הגולל על התורה בישראל, ולעולמים. מכאן קינתם של דורות, קינת נכאים ומעמקים יוצאת מן הלב, הממלאה את חדרי ספרותנו מדור־דור – על אראלים שנצחו מצוקים, עלי ארון קודש שנשבה ומאור שמש כי אסף נגהו. האראלים תמיד נצחו, מצוקי־ארץ כחלום עפו. כל ארון קודש נדון לשבייה. מאור השמש הלך ודעך באין הפוגה. כמעט בכל קבר חכמים נקבר מאור חכמה ותורה, נגנזו לוחות וארון, והעולם כולו בעוורון.

דור חותמי־המשנה, האחרון לתנאים, סיכם במשנתו אותה הרגשת־אחרית בפשטותו המיוחדה: “משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה. משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטנתא פסקו חסידים… משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה [זה בטל אחר כך משמת רבי עקיבא] ומתה טהרה ופרישות. משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה. משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא”². הרבה מן העניין בדבריהם־השגותיהם של שני אמוראים (מבני הדור השלישי) לאותה משנה: “אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא”. הניתן לדון בדברי רב יוסף ורב נחמן מעין דין מחאה על אותה ראיית־“משמת” של משנתנו, דין נסיון להבלטת מעלתם של דורות האחרונים – האמוראים – שאם גם אינם אלא כקליפת־השום כלפי הראשונים – התנאים – (“אם הראשונים כמלאכים” וכו') – הרי אין הדור יתום בו חיים חכמים שכמותם? אוסיף ואשאל: הרשאים אנו להניח שמסדרי הגמרא הבבלית סיימו בבכוונה מסכת סוטה באותו “דאיכא אנא”, לא לכבודם של שני אמוראים אלה – כיצד ניתן לו לענו להכריז על עצמו “דאיכא אנא”, וכלום נאה הוא לו לירא־חטא להתפאר ביראתו בפרהסיא?³ – אלא לשם הדגשתה היתירה של יצירת האמוראים, זה תלמודה של בבל שהיה בשעתו בחינת “במחשכים הושיבני” לחולקים עליו, ואחריהם יצאו מפקידה לפקידה ועוררו עליו משטינים־מקטרגים בבית ובחוץ, עד ל“משכילים” במאה הי"ט וליורשיהם ברשות זו – שוללי־הגולה במערכות הציונות, הממעטים דמותה של אותה יצירת־בבל ואינה בעיניהם אלא “מורשת גלות”, תעודת־ירידה לישראל ולרוחו?

יבואו המעיינים בעריכתו של התלמוד הבבלי, המומחים בשערי “הדרן” למסכתותיו, ויכריעו בשאלה זו והכרוך בה – ואותו חזיון במקומו עומד: עם פטירתו של כל גדול בישראל נשמט – בעיני בני דורו, טובי־יורשיו, ופרקים גם בעיניו הוא – אחד העמודים שעליהם עמד בית־האומה, נעלמה אחת המידות המרכזיות בהן זו התייחדה מראשיתה, חלף קניין מקנייניה הראשונים במעלה וללא תשלום ותחליף לעולם.

ג.

בת־קולו של אותו “משמת” שבמשנתנו מנסרת גם בחללה של ספרותנו בימי הבינים ובדורות האחרונים שלאחריהם. אין לך ארז מארזי לבנונינו, לויתן מלויתניו של ים־התלמוד, מבעלי־התריסין במשנה ובגמרא בפרדס ובעיון ובפיוט, שלא התהלך כל ימיו עלי אדמות והוא רדוף אותה אימת־אחרית; ולא יצא מן העולם ולבו שסוע־טרוף על שעם פטירתו יעברו ישראל – ותורתו – מן העולם, או ירדו ירידה רבה שאין לה תקנה.

עתיד אני לחזור ולהזקק לאותה פרשה במקום אחר⁴, וכאן אסתפק בדוגמה אחת מימי הבינים: “נשר ספרד”, שכוח טיסתו וכיבושו הלך והאדיר מאותו קונטרס־נעורים “מלות ההגיון” עד לפרי־פרדסו הבשל והשלם “מורה־נבוכים” – רוב ימיו רדף אחריו קץ־התורה ההולך וקרב. היא שעוררהו לחתימה ולגניזה, שהצליל מצלליו על רוחו לבלי־חת והרפה ידיו ידידמשה. זמן־מה לאחר שברך על המוגמר בשערי־מחשבתו וסיים את מוה"נ – כתב אגרת־שלומים זו לחכמי לוניל שבצרפת הדרומית: “הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם – שאני ידעתי שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבינם. רוב המדינות הגדולות מתות ומעוטן גוססות, וכמו שלשה ארבעה מקומות חולים בכל ארץ ישראל, ובכל סוריא מדינה אחת והיא אחלב שבה מקצת חכמים ועסקיהם בתורה אבל אין ממיתין עצמה באלה [באהלה?]. ובכל הגולה בבל ושנער שנים שלשה גרגרים. ובכל תימן וערי המצר הערבים כולם מעט עוסקין בתלמוד אבל אינם מכירים אלא הדרוש וקבל שכר לפי שבקצוות הן כבר נתנדבו מהם אנשים בעלי ממון יברכם אלהינו ושלחו שלוחים וקנו שלוש נוסחאות מן החבור [משנה תורה] ונתנו נסחה בכל גבול וגבול. הוא שהאיר עיניהם ותיקן מעשיהם עד הודו. אבל היהודים שבהודו אינם יודעים התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים ונימולים לשמונה. ובערי העלגים שהם בדת ישמעאל קוראים בתורה שבכתב ועושין כפשטה. וערי המערב בעוונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם אחינו אנשי גאולתנו. חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו. השתדלו להיותכם אישים בני חיל [כי?] הדבר תלוי בכם”⁵.

זו היתה דמותו של סוף תור הזהב לישראל שבימי הבינים – למעשה, תור דם ודמע אין קץ – בעיני אחד הגדולים בצורפי זהבו. לא ידע רבנו משה בר מימון תוך כדי קוננו קינה רבה זו כי הולכים ונרקמים ישובים לישראל מעבר לרהיין, על גדות הויסלה והניימאן והדנייסטר והדנייפר והבוג – שבגבולותיהם יהיו יושבים רבבות מישראל מאות־מאות שנים ועושים ימים כלילות לעיון ב“משנה תורה”, ועילוייהם־גאוניהם ידרשו כל א“כין ור”קין שבו, יקריבו עצמם על בירורן של סתומות וסתירות בדבריו – שפרקים אינן אלא פרי טעויותיהם של מעתיקים ו“בחורים זעצערים” – ופירוקה של קושייה בדבריו יהא תענוגו־שכרו הגדול ביותר של כל למדן וגדול בתורה בארצות ליטא ופולין והונגאריה וכו‘; והללו היו נעלמות מעיני הרמב“ם הרבה יותר מארצות הצב”יים וחייהם ודרכיהם, שפתחו לו פתח חדש לפירושה של תורת משה. לא ניתן לו לרמב“ם להעלות על דעתו את אשר עתיד היה לשמש ליהודי אירופה המרכזית והמזרחית עד למאה העשרים (ומעז אני להוסיף: את אשר ישמש להם לאחריה). כשם שמקונני־”משמת" בצפורי וביבנה, בסורא ובפומבדיתא לא שערו – ולא ניתן להם לשער – שיום יבוא וקמו ר’ יצחק אלפסי באפריקי ורש"י ותלמידיו בצרפת ובגרמניה ור' משה בר מימון בספרד ובמצרים, ויהודי ארצות־הרהיין – בורים גמורים אלה בימי פריחת הגמרא בבבל – יספקו לאחר שלש מאות שנה חכמה וחכמים לתפוצות ישראל במזרח ובארץ ישראל גופה, מאות־מאות שנים.

לא ר' משה בר מימון לבדו. גם חכמי ארצות הרהיין ואירופה המזרחית שבאו אחריו דנו בעצמם דין אחרונים. ספרות־המוסר שלנו – דוגמה נוספת – כולה ספוגה אותה תחושת־כליון. יודעני: מחבריהם של ספרי־מוסר דרכם להפליג הרבה בכל אומה ולשון, והוא הדין בישראל. הואיל והם בהולים להחזיר את ישראל למוטב, אינם יודעים גבול ומידה בתיאורי האימים שהם מתארים את המציאות הישראלית שבדורותיהם. כוונתם להטיל אימה על הצבור – כדרך מחנכי־עם. פרקים לשונם גם לשון אנשי־תעמולה שבדורות האחרונים שאין דבריהם אמת מזוקקת, שהרי מטרתם מקדשת בעיניהם כל דרך הגזמה שהיא. (לפיכך, אם נמצה את עומק הדין, אין בספרי־המוסר הללו כדי לשמש עדות היסטורית הראוייה לשמה במילואה; רוב מחקרי־ההיסטוריה שחוברו בדורות האחרונים על פי ספרי המוסר בישראל, שמחבריהם דנו בהם דין אספקלריה של מציאות ישראלית כמות שהיא, – מסקנותיהם טעונות בדיקה רבה מבחינה מדעית. ולא ניתן לי להוסיף ולדון כאן בשאלת־יסוד חשובה זו: עד כמה רשאים אנו ללמוד “היסטוריה” מדבריהם של נביאי ישראל, יוצרי התוכחה ה“לאומית”). ואם גם ניתן לומר: אין למדים מספרי מוסר, או לפחות, שומה עלינו לנהוג זהירות יתירה באותו סוג־ספרות, מבחינת אמיתותה של המציאות ההיסטורית – אין לזלזל בחרדת־האחרית המפעמת אותן תעודות־הרוח הנערצות על האומה. והיא היא הבוקעת ועולה בספרותנו שבימי הבינים והדורות שאחריהם גם מתוך דבריהם של כמה מסיחים לפי תומם, שאלות ותשובות להלכה ולמעשה בין קהילות ויחידים גאוני דור ודור. מתפרצת היא מתוך אלפי הערות אגב אורחא – פרקים בצירוף אותו “השתא דאתינא להכא” מסורתי – אם כמאמר מוסגר אם כרמז שאין מגלים אותו אפילו לצנועים, בהקדמות לספרים (ועתים מיטב הספר העברי העתיק הקדמתו) ובדברי סיומם, באגרות קדמונים ובמכתמיהם. קץ־שבת, סוף־תפלין, אבדן יראת־שמים וכל דבר שבאמונה, ראו לפניהם רוב גאוני־התורה שבמאות האחרונות, ימים רבים לפני תנועת ה“השכלה”, – והללו נראים לנו עכשיו כ''תורי־זהב" לשבת ולתפלין, לאורח חיים ולשולחן ערוך. אחרונים שבהם, בשערי ההלכה והאגדה – דומים עלינו כראשוני־ראשונים. ובעיניהם – ולבני דורותיהם – לא היו אלא בחינה בין אחרון לאחרון. (חרדת־האחרית במשיחיות הישראלית טעונה גם היא עיון לעצמה).

ד.

לא יהדות־התורה־והמצוות לבדה, גם יהדות־החול כאילו ראתה את עצמה כקץ ישראל – בעיקר ברייתה, עם צעידת ראשוני צעדיה, הרוטטים־הגוששים, שלא זכו להעשות מצעדי גבר בוטחים־תקיפים עד היום הזה. כשהתחיל ישראל ה“חדש” פוקח את עיניו בעולם שלאחר המהפכה הצרפתית – “העולם החדש” שבמאה הי“ח, וביחוד לישראל שבמערב – והוא מנסה לנער מעל עצמו הרבה ממסרתו של העבר, – במסורת־האחרית לא שלח ידו. כמוהו כישראל ה”ישן" בה ברשות. לא בלבד מחנה היינה וצונץ – להבדיל בין מי ששנה ופירש ובין מי שחרק שניו ונשאר בבית, בשבר־לב גדול, המית עצמו באהלה של תורה ובנה בנין רב־מידות לבאים אחריו – וחבריהם במערב, פורקי־עול, מקוצצי־קץ ומקצצים־בנטיעות אלה לתיאבון ולהכעיס. גם מחנהו של יהודה ליב גורדון במזרח – מחנה מעפילים ומציבי־דלתות בישראל, מנערי לשוננו מאבק־הדורות, שבה רבו משטיניהם ובה מעטו יודעיהם – ראה עצמו והוא חותם יהדות, סותם גולל על תורה ושירה בישראל. לא ידע אותו פורץ־גדר, איש מרד ומרי, – כמה גדולה היתה זיקת המסורת עליו כשרוחו הציקתהו וקם ונשא את קינתו המפורסמת: “ולמי איפוא אעמול אני הגבר? / הוי, מי יחוש עתידות, מי זה יודיעני / אם לא האחרון במשוררי ציון הנני / אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?”… הפייטן האחרון, הקוראים האחרונים.

כשהלך יל“ג לעולמו, פסקו אחריו רבים־רבים מבני־דורו: משמת יל”ג בטלה שירה בישראל, בלתה ופסקה ספרות עבר טרם תהיה לה עדנה. מי מאתנו לא נתקל בכמה שיירי־“משכילים” שהאמינו באותו “משמת יל”ג" בכל לבם? – ישב יל"ג בסט. פטרסבורג, בה התחיל מתרקם ישוב יהודי חדש, רב השכלה, מטרופולין לתפוצה גדולה ורבת און וסבל, והספיד את עצמו ובני דורו, האחרונים כמותו – ולא שער שבמרחק־מה, בתחום־המושב, הלך גדל בישיבת ולוז’ין אברך צנוע־בישן אחד, כבד־תנועה, אלם־נפש בראשיתו לכאורה וכנפיו כנפי־נשרים: חיים נחמן ביאליק; הלך והכין פעמיו להיכל שירתנו – בבית ספר רוסי באודיסה – צעיר פותח שערים חדשים לשירת ישראל, ושמו שאול טשרניחובסקי. ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לו לארי שירת־ההשכלה לשער שבסמוך לעליית שמשם של שני יורשיו אלה, יעלו בשמי ישראל כוכבי־שירה עצומי־אור כזלמן שניאור ובני גילו והצעירים גם מהם, עד לאורי צבי גרינברג וש. שלום וחבריהם, כובשי שירתנו בסערה.

וביאליק גופו – שרבים ראוהו כנביא האחרית במאה העשרים – איש המסורת המובהק, כלום לא שמר אמונים גם הוא למסורת־קץ זו? כמה שעות מכריעות בחייו היה לבו נתון לאותה אימת־דורות⁶; פחד־האחרית רדפהו לחתימה ולכינוס נכסי דורות, כינוס דור אחרון לעמל־רוחם של דורות אחרונים רבים – ועתים היה חוזר ומקונן קינת יל"ג: מי יודע… מי שלא עמד על אותה חרדה רבה שהיתה תוקפת מפקידה לפקידה אותו “לא משורר, לא נביא” וחוטב־עצים, איש־קרדום (… “ורד היום וידי רפתה”…) והוא פרקים גם התקומם בכל עוצם כוחו, בגבורת אריה בעל־רוח רבה, נגד אותו חזון־אחרית, ועל אותה התרוצצות שבלבו בין אחרית וראשית – הרבה ממצוקת משוררנו וכיבושיו יעלם מעיניו. (וכלום אינך מוצא כמה מטובי בני דורנו אנו, שאישיות ביאליק ושירתו נבלעו בדמיהם, והם מוכנים לעטר גם את משוררנו הנערץ באותה עטרת־“משמת”: משמת חיים נחמן ביאליק פסקה שירה לעברים, אחרון היה במינו, שכמותו לא יקום בישראל, וכיוצא בלשונות־אחרית אלה?).

ואם ביאליק, הגדול בבני בית אחד־העם כך – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי שחש בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו אותה תחושת־אחרית ואת שירתה שירת־נכאים שר־הגה בישראל בשארית כוחו, והקרובים לו ברוח על אחת כמה וכמה. המשיכו הללו ורקמו אותה מסכת־קץ, ורבים הנפכים הוסיפו לה משלהם. וכך ראה את עצמו יוסף חיים ברנר – איש־חול גדול שמת מות קדושים בארץ הקודש – רוב ימיו והוא אחרון, אחרון הכותב לאחרונים. “הספרות העברית כולה [אומר יוחנן ב”מעבר לגבולין“] היא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה – השתפכות הנפש של יהודים אחרונים”. “מה ישעיה וירמיה ויחזקאל ובן סירא ושאול איש תרסוס ור' חיים וויטאל ור' ישראל ממדזשיבוז – אם אין שארית?”⁷ ספרותנו העברית הצעירה היתה לו לברנר “רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יולד לא ידע מהם”⁸, לשוננו לשון אחרונים, עמלנו עמל אחרונים “אשר לא יהיה להם זכרון” לא לראשונים ולא לאחרונים, “וגם האחרונים לא ישמחו בו” (בלשון קהלת, ממנו נחל גם יל"ג אותו “למי אני עמל”).

ה.

אמנם כן, לא כל בית יעקב שבדורנו נתפס לאותה אחרוניות. אהל אחד יש בו – רב־תפארה וכיבוש, יהיה רצון שיזכה ויהיה מבצר־עם ומקדש־מעט והוא בוגד באותה מסורת־אחרית ומתעטף בטלית היפוכה: ראשוניות. רובם של בני־הישוב וביניהם גם הללו שעדיין לא הספיקו לנער אבק־גלויות מנעליהם, עולי־היטלר וכיוצא בהם – רואים את עצמם והם אנשי־בראשית, עושים מעשי־בראשית, שותפים במעשי־בראשית. ‏ “בראשית” – ממלות־הקסם המצודדות לבני־הישוב היא, לבוראי “יש מאין”. בראשית – בכפר ובעיר, בחקלאות ובתעשייה, וגם באהלי רוח. כמה כתרים קושרים פייטנינו ומבקרינו – לאותה רוח־בראשית המרחפת על פני ישובנו שבארץ – ובני־תפוצות מגזימים פרקים בהבלטתה של אותה בראשיתיות יותר מבני־הישוב. אותו שכרון־של־בראשית טעון עיון מבחינה פסיכולוגית, אישית ולאומית. עתים אני שואל את עצמי: האין בתחושת־“בראשית” זו והפלגתה הרבה גם קצת מן הינוקיות, “אינפאנטיליות” בלע“ז מכאן, ומשום גילוייה של פאתולוגיה קיבוצית מסויימה מכאן? למעשה: כלום אין “בראשיתיות” זו משמשת גם היא רקע ל”עברים" – יסוד לאותה אשלייה איומה ומסוכנה בכל בחינה על התהוותו של עם עברי בארץ, עברי שאינו יהודי, עברי המשמש ניגוד טבעי ומכוון כאחד ליהודי – ולא לעברים לבדם, אלא גם ל“כנענים הצעירים” אשר בארץ? עברים עליך, ישראל! כנענים עליך! וזכריהו הנביא ניבא: “ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום הוא”. (אין לזלזל בעבריות חדשה ובכנעניות אלו, אם גם ראשיתן מצער והכנעני טרם יהיה עז בארץ, ממקורות רבים בציונות ניזונות הללו, ואינן מיוחדות למפלגה פלונית או לחוג אלמוני).

בראשית? האין “בראשיתיות” זו – אם כהכרה אם כחווייה של תחושה – סתירה תוך עצמה, ממנה ובה? הניתן להם לאנשי־בראשית באמת להרגיש ולהכיר כי בראשית הם. בראשית בהם? האין כורח בה בתחושת־בראשית שתהא נעלמת מאליה תוך כדי עמידת האדם עליה, היקלטותה בתחום־הידע לאיש בראשית? – הידעו אדם וחוה, עת ישבו בגן העדן, עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים היו סמויים מעיניהם, והנחש היה זוחל למאורת־קדומיהם ומלמדם סודות כל היקום, סתרי תורה, תורת־נחשים, פוקח עיניהם ומקרבם לפתח כל חטאת ומכשול – כי אנשי בראשית הם? הידעו… והרי עם טעימתם הראשונה מפרי עץ הדעת – נטרדו מגן־עדנם. ואילו עמדו על סוד בראשיתם – היה וודאי זה נעלם מהם.

חלילה לי מלקפח שכרו של הקטן־בכיבושים שכבש ישובנו בארץ. פתיחה חדשה, הנחת־יסודות לחוד – ואותה רוממות־דברים שאינה פוסקת על בראשית לחוד. ואולי אין זו – במידה מרובה – מחלת יעקב בלבד. פגע העולם הוא, אצבע הזמן: זמן קולני, רב ענות תרועה, דור נפלג ומפולג ומפליג עד לאין שעור. אנו תפלה שיהא המשך לאותה פתיחה רבה, והישוב הרואה עצמו עומד ב“בראשית” יזכה להוסיף אריח לאריח, פרשה לפרשה בספר חייו ויגיע ל“דברים” ול“זאת הברכה” שבהם. ולפי שעה: “בראשית”, ובשערי “בראשית” – אין בראשית.

יש ולבי אומר לי: מתהלכים יחידים, אנשים בודדים בהרי יהודה ובעמקיה – היגיעו אליהם הרהורי־בקול אלה? – שעדיין לא השתחררו ממסורת־האחרית ומאימת האחרוניות ומחרדתו של עם ההולך ומת ללא־הפוגה. אם קול להם והם משמיעים אותו, אין זה קול יעקב בארץ, קול ענות גבורתו. רובו ככולו מרד באותה מסורת. נראית היא לו כאסימון־עבר שנמחקה צורתו, נחלתן של גלויות “אחרונות”, כורעות תחת בהלת־האחרית – ומה לה ולישוב שכולו בראשית? אור שבעת ימי בראשיתו מבריח כל צל מצלליה של אותה אחרוניות.

מה שאין כן בתפוצות ישראל. ביחוד עכשיו, לאחר חורבן ת“ש–תש”ה. אחרון, אחרון הוא – בעיניו ובעיני “העם אשר מסביבו” – כל אדם מישראל שיש לו פת כזית בסלו, פרורי לחם ובשר בכרסו, רמזי ש“ס ואבק־אבקם של פוסקים. אחרון כל אוהל לרוח. בחותם האחרוניות טבועה כל יתד הנתקעת לסוכת חכמה בישראל. אחרון כל הוגה דעות בישראל, כל מורה הוראה, ואפילו מלמד דרדקי שאינו עושה מלאכת ה' רמיה, סתם עסקן צבורי לשם שמים שאינו עושה טרחו עם הצבור קרדום לחפור בו, וכל קובע עתים לתורה. ואיש אשר צרר נפשו בצרור לשוננו, כובש יצר לע”ז ועומד בנסיונו – לא בגיטו לשוני־תרבותי אלא בעולם פתוח פתיחת לשון ורוח – ואינו מתעטף בלשון סביבתו בה כל אבן מכל קיר תזעק: לע“ז, לע”ז, הלע“ז עצמך ושמע העם לקולך, עם לוע”זים תתלע“ז ועלז כל לוע”ז בישראל לקראתך והיה הד רב לדבריך בעם הולך ולוע“ז – והוא נאחז במקור ובוחל בכל תרגום, מוותר על “העולם” וגונז עצמו בלשון ראשיתנו, מוסיף ומשמש באותן כ”ב אותיות החרותות באש שחורה על גבי אש לבנה בנפש האומה גם כשהן סמויות מעיני בניה ובנותיה, – אלהי אברהם יצחק ויעקב, כלום ניתן בשעה זו להעלות על הדעת אחרון והוא אחרון ממנו? אחרון לאחרונים – בשפת כל אחרון.

עדת אחרונים, המוסיפה ושוקעת באחרוניות שאין ראשית אחריה – בית יעקב שבתפוצות, והוא מונה בשעה זו תשעים וחמשה למאה מישראל. כולנו הולכים על אדמה צחיחה זו של תפוצות, והיא גם רבת געש וסער – כסותמי גולל. צלובה של אחרוניות־דורות על כתפינו – מבריחה מלבותינו עמוסי־האכזבות שיור אחרון של חלום וחזון; מקצצת היא כל כנף, מפוקקת כל ברך, מרפה כל יד בעם.

ו.

אותה חרדת־אחרית ניתן למצוא בה הרבה גם מפחד־השקיעה החי – לא רק בישראל – בכל דור של משבר ופירוק־נוסח. אחד מיסודותיו הנפשיים הסמויים מן העין יונק מאותה אימה רבה שתקפה את אדם הראשון כשראה לראשונה חמה שוקעת במערב, ולא ידע כי לא לעולם שקיעה והערב־שמש.

עם ההולך ומת? העולם כולו הולך ומת. קוראי הדורות מונים עשרים ושבע ציביליזאציות שקדמו לציביליזאציה זו בה אנו חיים – היא הכ“ח. ציביליזאציה הולכת וציביליזאציה באה – והארץ לעולם עומדת. כשהתחיל כוכבה של קיסרות רומא יורד, האמינו בני הדורות ההם כי קץ כל העולם הולך ובא. רבים מראשי־המדברים בנצרות מובטחים היו שה”אנטיכריסט" יופיע עם חורבן רומי וקץ כל בשר ורוח יבוא ביום הדין האחרון (עיין ב־De civitate Dei לאוגוסטינוס). מבחינה זו הרבה מן העניין גם בהלך־רוחם של כמה אנשי לב ומחשבה בבריטניה הגדולה בשעה זו: ירידת מדינתם וקיסרותם משרה עליהם מרוח־האחרית, אם גם לא דבק בהם אותו תסביך־אחרוניות ואין שקיעת שמשם נראית להם כסוף־עולם. עד כמה שיש באותה קינת־“משמת” משום הערצת גאונים, העשויה להביא לידי הטלת ספק ב''השנות החלום" בחזרת הנס ובקימתם של גאונים חדשים בימים יבואו – אין זו מיוחדה כלל וכלל לישראל. אתה נתקל בה, בתחומי רוח ודת ומדינה, בכמה עמים ולשונות (גם בנצרות ובאישלאם). ועם כל אלה, פחד־שקיעה והערצת־גאונים לחוד ואותה הרגשת־אחרית החיה בקיבוץ־בני־אדם בהתמדה ובממשות ובחריפות רבות אלו – לחוד. כולה לנו. נחלה היא ליעקב מיום היותו לבית ישראל.

עתים דומה עלי כאילו אותה תחושת־אחרית תחושת־מגן היתה מעיקרה, תחושה שניתקה לרעיון והיתה לאחד מרעיונות־היסוד ששימשו בחינת מחסה לעם, עידוד לנצחונו על הכלייה מראשית קיומו בימי נדודיו ומלכותו, שלא מילאה את לבו הרגשת בטחון־של־קיום. הרבה ישראל להגות בכליונו, לשוות תמיד את אחריתו נגדו – ואותם הגייה ושווי־אחרית הם הם שסייעו לו להתגבר על האחרית, לעמוד בפניה כל שעת משבר וכלייה, כשזו ארבה לו אריבת־ממש; וכך היה עם־אחרית לעם־ראשית, ואחרית לו אין קץ לה. תחושת־האחרית לא נולדה בלב האומה בגלות בבל, כמרומז – ואותה גלות היא שחיסנה את לבה והצילתו מאחריתו, תוך ראיית אחרית זו (ועדיין רב הסתום והטעון בירור בפרשת גלות בבל והמהפכה שהביאה בלב האומה). נוסף לכך: אולי יש בה באותה תחושה גם הרבה מן הערמה – ערמת הטבע, טבעו של ישראל, ערמת ההיסטוריה, (סמוכים לראייה זו במשנותיהם של הפילוסופים שדיברו ב־ List der Vernunft, List der Geschichte). ערמתו של עם המערים כל מיני הערמה לביצורו ולקיומו, ואינו פוסל אפילו הערמת־אחרית? כאילו באה זו לעם מתוך שפע רצון גנוז ואון־לחיים חבוי – ולא שימשה לו אלא מעין כסות־עינים לאותה גבורת־בית עצומה, או גם מפלט־מה מ“עינה הרעה” של ההיסטוריה, שלא תבוא זו ותשלוט בעם ההולך ומת הליכת־מות שאינה פוסקת. (גם בפרשה זו נוסיף ונעיין).

מבחינת המציאות ההיסטורית, אין דומה לו לחזיון זה בדברי ימי אדם: עם ההולך וגווע, ההולך וכלה מן העולם למעלה מאלפיים שנה, לאחר שגלה פעמיים מארץ מולדתו – ועומד וקיים, אם גם בשינוי־עין, יוצר וכובש, קונה מן החוץ בכל דרכי משיכה ושינוי וקנין, מתעצם במנין וברוח⁹; כמה פעמים נשדד עד כדי מחציתו – וזוכה לעמוד ולחזור ולעמוד על קברות רודפיו־משמידיו, רבי־און וזדון ללא־גבול. אין לך עם גוסס כמותו, מתום אין בו מכף רגלו ועד ראשתו – ובאלפי שנות תפוצתו לא היה כמותו (בין הקיבוצים התלושים מקרקע־ראשיתם) לאון־פנים ולעוז־רוח בהתמדת קיום ובהמשכו. יתוש־האחרית מכרסם לבו ללא־הפוגה – ורוח קמה בו עם כל בוקר חדש של מלכויות לחזור ולנטוע ולהכות שורש בכל אדמת טרשים, והוא תמיד על סף הכליון, רגלו האחת בהווייה ורגלו השניה בחדלון. כשם שמשל ר' יהודה הלוי את ישראל באומות ללב באברים: “רב חלאים מכולם ורב בריאות מכולם”¹⁰.

לכאורה, מבחינת בין־ישראל־לעמים, מקור רב כאן לנחמה: התעודה הראשונה בתעודות־העולם (עד כמה שנשתמרו) בהן נזכר שמו של ישראל – תעודת־כלייה היא לנו. כרוכה היא בשמו של מרנפתח בן רעמסס השני, מלך מצרים שמת בשנת 1215 לפני הספירה המקובלת. באותה מצבה בה התפאר בנצחונותיו ובכיבושיו השאיר גם לנו זכר עולמים, ואמר: “ישראל הושם וזרעו אינו עוד”. למעלה מאלפיים שנה הולכים וניבאים לנו כליון גמור, וכמה יעודי־כליון נתגשמו בגודש סאה שלא עלה במחשבתם של רואי השחורות המופלגים בנביאי־אחריתנו. כשלשת אלפים ומאה וחמשים שנה אחרי אותו מלך מצרים קם בלב אירופה שד משחת והתחיל מתנבא גם הוא לאחרית ישראל לא באירופה לבדה אלא בעולם כולו. לא הסתפק בנבואה, יצא ותיכן עם פמליא־של־שטניו תכנית להשמדת ישראל בכל דרך־של־השמדה, במיטב־כוחה של הטכניקה החדשה – וסוף־סוף לא עלתה גם לו להעביר את ישראל מן העולם; אם גם החריב טובי מעינותיו והציגו עירום וערייה בעולם שאין בכוחו להלביש ערומים, וערומים מישראל לא כל שכן. אחרי ככלות הכל, – ללא מליצה – ועוד מונה ישראל כי"ב מיליוני נפש, למעלה מפי ארבעה במניינו בימי המהפכה הצרפתית. ירד הרבה בחכמה ובתורה – ועוד רוחו נטוייה ליצירה, ואם גם לא בשלימות הרצוייה. נסתחף שדו, מה נסתחף – ועוד עמדה לו בעולם עוין ולקוי־חשדנות. דולדל עד יסודותיו –, ותוקף ואון לו ורצון לעלייה חדשה, אם גם סגר עליו מדבר־העמים בכל אשר יפן.

אם כך יבואו הלוחשים על כל מכה ויאמרו: קינה לישראל למה? רבים שתו ואנו ביניהם; כמה עמים לקו, ואם לקו ישראל “קצת יותר” – מה בכך? למה רגשנו? אין לחשוש יתר על המדה, דיה לצרה בשעתה; ובינתים נהיה קורין ומפטירין כאתמול, איש לאהליך – ושלום על ישראל.

אין לך נחמה “זולה”־תפלה ממנה. אותו אופטימיזם מופרז אין סכנתו פחותה כלל מזו הטבועה בפיסימיזם ההרסני שברוח אחרוניותו מתנבאים נביאים אחרונים־שבאחרונים בכמה ממערכות ישראל שבימינו.

ז.

היא היא צרת יעקב: אופטימיזם מכאן ופסימיזם מכאן, ושניהם מוקצים מחמת טשטוש־המציאות שבהם.

ישראל פתח את דרכו בעולם באופטימיזם חובק זרועות עולם לעצמו ולאומות. משיחיותם של הנביאים נושאת עיניה להר ציון בראש ההרים, לעולם רב דעת ואורה וטובה (חירות בלשוננו), “הר ציון בראש ההרים” – פירושו: הרים רבים יהיו בעולם, עם עם והרו; הרים אין־קץ מחוץ לציון, והרי תפארה כהר ציון. כל ההרים יהא להם חלק בעולם הבא, עולם שכולו ברכה ודעת אלוה, ובית התפלה בירושלים “בית תפלה יקרא לכל העמים”. ישראל ידריך את העולם, וזה ינהר אל מעיין הטובה והברכה. אור חדש יאיר לעולם כולו ולישראל כאחד. מימי הבית השני ואילך הלכו הפורעניות שבאו על ישראל וצמצמו אותו חזון־משיחיות צמצום אחרי צמצום, עד שהיה ברבות הדורות לחזון לישראל לבדו, חזון המשיח הלאומי שיביא גאולה לכנסת ישראל. ודאי, כנסת ישראל רבת־הסבל זקוקה היתה למשיחיות־של־גאולה זו הרבה יותר מאומות־העולם שבגולה לא הלכו, גם הללו מהם שנתונות היו זמן־מה בעול־שעבוד. שוב אין משיחיותנו מבליטה ביותר אותה נהירת גויים רבים להר ציון וכל הכרוך בה; תהום בין הרי העולם והר ציון ללא גשר. בבחינה מסויימת נעשתה המשיחיות אופטימיזם־של־שכר מכאן (לישראל) ופסמיזם־של־עונש מכאן (לגויים). יחס היסוד בין ישראל לעמים הוא מאותה תקופה: כבשה אפוסת־אונים, נרדפת על צוארה, צולעת בארבע רגליה, מחפשת בשארית־כוחה טיפת־מים לרוות צמאונה ואין – וכנגדה ארי טורף, שגיא־כוח, נוהם מתוך קופה של בשר, פיו פעור לבליעה יומם ולילה. ברוחו הלך ונטבע גם חזון המשיחיות של אלפיים השנה האחרונות: פיצוי שאין לו גבול לכבשה העשוקה. אגרא לפום צערא מכאן – ויום־דין איום ונורא לאריות, בו יבואו על “שכרם” הם, מכאן.

כמה גלגולים נתגלגל רעיון המשיחיות בישראל החדש ולא זכה לחזור לעטרת כלליותו־שלמותו בה נתעטר עם צאתו לאויר העולם על אדמת יהודה. לא זו בלבד שנשתמרה בו אותה שניות שבין ישראל ועולם (בלבוש חדש), אלא שנוספה לה שניות־בית מיוחדה: בין ישראל לישראל. הליבראליזם היהודי בשני עברי הרהיין עמד במאה הי“ט על האופטימיזם כלפי העולם ועל הפסימיזם כלפי ישראל – כעם בעל עתיד קבוצי־לאומי, כחטיבה שלמה בעולם. היתה זו נקודת־שיתוף מכריעה לו ולמהפכנים הבין־לאומיים מישראל באותה מאה. גם הם חיי־חוץ חיו, נטרו כל כרם בעולם, האמינו בו בעולם, וכמה מהם הקריבו חייהם על מזבח אמונתם זו שאין לזלזל בה כלל; היה בה מתפארת־האדם באשר הוא אדם בצירוף נופך־ישראל מכריע, ואם גם בלא־יודעים – וכפרו בישראל ואפילו בפן־”רליג’יה" שלו, המפלט היחידי לליבראליזם בישראל. באה הציונות וחלקה את ישראל גופו לשנים: ישראל בארץ מולדתו ההיסטורית ולו עתיד עולמים מכאן – ישראל בתפוצות ואין לו אף צל־צלו של עתיד מכאן. בחלוקה זו החזיק גם הסוציאליזם היהודי שהתעטף בטליתה של הציונות. שניות של אופטימיזם־פסימיזם זו הטביעה את חותמה גם על הסוציאליזם היהודי שפסל אותה טלית־ציון, והוא שזכה בארצות אירופה המזרחית (עד למלחמת־העולם ב') להשפעה מרובה מזו של הסוציאליזם הציוני, אלא שבא והפכה על פיה: הורה אמונה בישראל שבתפוצות וכפירה בישראל שבארץ, כלומר בהגשמת שאיפותה של הציונות (בירור היחס שבין הלאומיות היהודית והסוציאליזם הבין־לאומי באידיאולוגיות הסוציאליסטיות בישראל אינו מענייני).

אין אני בא לעיין כאן בהישיגיהן ובכשלונותיהן של התנועות הללו שקמו לנו בק“ן השנה האחרונות, וביחוד משנת רמ”א ואילך – וכולן נכשלו אם מעט ואם הרבה, על כרחן, בבחינה אידיאולוגית ותכסיסית־איסטרטגית כאחת והן טעונות – כאמור וכשנוי – בדק־בית יסודי כדי שיהא בכוחן להכשיר עצמן למציאות החדשה שלא שערוה מניחי האידיאולוגיות הללו לפני שנים או שלושה דורות. לא אופטימיזם־של־גלות ולא פסימיזם־של־גלות, לא אופטימיזם־של־ציון בלבד, – אלא ראיית־מציאות מקוממת הרחוקה מן הפסימיזם ומן האופטימיזם כאחת (עד כמה שניתן לו לאדם להתרחק משני לבושי ההרגשה היסודיים הללו) וגם מ“סבל הירושה” של תורות חברתיות ומדיניות שאין בכוחו להיות נר לרגלינו בימים הבאים עלינו – לכך זקוק ישראל בשעה זו.

*

כמה הרבה לילך ולמות אותו עם הולך ומת בדורות האחרונים, ובמידה שאין למעלה ממנה במלחמת־העולם ב' שבמאה העשרים, – וכמה הרבה חיים וקיום. בעומקו של דבר, פירושו של אותו הולך ומת: הולך וחי, נופל וקם, חי וקיים. הליכה־ומיתה זו היא היא הליכה־וחייאה שאינה פוסקת.

אם אחרונים אנו – ובכמה בחינות אחרוניותנו כאילו מרובה מזו של כמה דורות “אחרונים” שלפנינו – נהא נא אחרונים כהללו שקדמונו. נכשיר קרקע לאחרונים – אחרינו. נשקוד על כך בכל דרך של שקידה שאחרינו יוסיפו ויבואו “יהודים אחרונים”, ואחריהם הם אחרונים, ואחרונים אחריהם “עד סוף כל הדורות”. רבה האחריות המוטלת עלינו לאחריתנו, וגם לאחרוניותנו. נתגבר ונפסח על תהום האחרוניות – כאבותינו ואבות אבותיהם, – נלך מאחרוניות לאחרוניות ופנינו אל מציאות ישראל מדור־דור, והיא אחרונה ומעבר לכל אחרוניות כאחת. דור כלה כלייה כה רבה – יניר ניר גם לתקומה. דור כולו אוד מוצל מאש, סותם גולל, יתר על כן: מהלך חי וגוללו בו ועליו – יהא נא גם דור פתיחה, דור נוחל ומנחיל.

אם גזירה היא שנגזרה על ישראל שיהא עם הולך ומת – יהא נא עם הולך ומת, עם אחד מדן ועד באר שבע, מהררי־האורה ביהודה עד לגאיות־הצלמות באירופה ובאמריקה וכו'. אחד באחרית ובראשית.

ההוכשרה הקרקע ל“אחד” זה בישראל?