החייל האמיץ שווייק אחרית דבר (מאת המתרגמים)

שווייק, שבע לחם טבול ברוטב צלי, נותר עם מותו של האשֶק לנצח במטבח הקצינים הארעי בחזית גאליציה ולא זכה עוד להיפגש עם ידידו וודיצ’קה בשעה שש אחרי המלחמה, כפי שהבטיחו איש לרעהו. האשק הספיק לרשום רק ארבעה מתוך ששת הכרכים המתוכננים של עלילות החייל הטוב שווייק לפני שהוכרע המאבק הממושך בין הבירה ובין כוחות גופו המתדלדלים בשנת הארבעים לחייו הסואנים, המשתקפים נאמנה בסיפורי גיבורו.

יארוסלב האשק, יליד שנת 1883, עבד כשווייק בהיותו נער כשוליה ב“דרוגריה” בית מסחר שאת טיבו קשה להגדיר, משהו בין בית מרקחת וחנות לאמצעי ניקוי ולצרכי בנין, שבו אפשר לקנות הכל מגבס ועד תרופה נגד קרחת וסבון בריח סיגליות. מתוך שאיפה להבטיח את עתידו נשלח האשק בגיל שש-עשרה על ידי אמו האלמנה ללמוד באקדמיה למסחר, שֵם מעורר כבוד שניתן באותם הימים לבית-ספר תלת-שנתי או ארבע-שנתי לפקידות, שאליו היו שולחים הורים מן המעמד הבינוני את בניהם בתקוה שתיפתח לפניהם הדרך לקיום המבוסס של פקיד בשירות קבע עם זכות פנסיה בערוב ימיו. אכן האשק התחיל לעבוד כפקיד זוטר בבנק “סלאביה”, אך ברח כעבור זמן קצר מוכה שיעמום והחל להתפרנס מכתיבה. עד כמה שניתן לו על פי אופיו וחוסר המנוחה שבו, שדחף אותו פעם בפעם לנדודים על פני בוהמיה ומוראביה והארצות השכנות של המונארכיה ההאבסבורגית.

האשק היה אחד מחברי הבורסה לחדשות של עתונאי פראג, שמילאה אז את מקומה של סוכנות ידיעות ובה היו הכתבים המקומיים מחליפים מידע מתחנות משטרה, מבתי חולים ומשאר המקורות לידיעות על אסונות ופשעים, שנועדו להכניס מעט גיוון לחייהם השלווים של אזרחי המונארכיה האוסטרית-הונגרית יראי החוק. בין חבריו למקצוע, שעמהם נמה אֶגוֹן אֶרווין קיש, “הרפוֹרטר הדוֹהר”, נודע האשק בכשרונו להמציא חדשות שנשמעו אותנטיות אף מן המציאות. אך עיקר קיומו היה על כתיבת סיפורים הומוריסטיים קצרים, שהאשק מכר אותם לכל מי שהיה מוכן לשלם בעדם ומוטב במזומן ובו במקום. כל כתבי-העת לסאטירה ולהומור המתחרים ביניהם, ששיגשגו אז בפראג, ולכל העתונות היומית, בלי לשקול רמה ספרותית, עמדה פוליטית או נאמנות מפלגתית, להוציא רק העתונות הקלריקאלית, מכיוון ששנאתו התהומית של האשק לכנסיה הקאתולית היתה חזקה אפילו מרצונו להרוויח במשך היום לשתייה לעת ערב. האשק מכר את סיפוריו בזול, לעתים תמורת כמה כוסות בירה, וכשהיה חסר כסף, שתה על חשבון חבריו, לווה סכומים קטנים מידידים, ממלצרים בבתי הקפה ובפונדקים הקבועים שלו, המופיעים רובם בשמותיהם האמיתיים בסיפוריו של שווייק.

חיי החברה של פראג התנהלו אז, בראשית המאה העשרים, בבתי קפה, במסבאות, במסעדות, במרתפי בירה ולא בדירות הצפופות שבהן גרו מרבית תושבי העיר עם משפחותיהם. כל מקום ואורחיו הקבועים, כל חוג ידידים, כל משלח-יד, כל אגודה והמפגש שלה, תמיד גברים עם גברים או לכל היותר בחברת נשי-לילה כמו אֶמקה “רבוֹלוצה”, שעמה רקד אגונק קיש את הריקוד החדש הנועז טאנגו ארגנטינו בקאבארה “מונמאר”, אחד ממטות-הקבע של הבוהמה הפראגאית. בעל “מוֹנמאר”, הפזמונאי יוסף ואלטנֶר, ניסה לרכוש למועדון-הלילה שלו מעמד בחברה המכובדת ולו רק כדי להגדיל את פדיונו, וכאשר האשק כטוב לבו בבירה היה מעורר מהומה גדולה מדי בתעלוליו הנצחיים או נעשה תוקפני, היה ואלטנֶר מגרש אותו לנצח – עד שאחד מידידיו היה מבקש חנינה להאשק המחכה ככלב מוכה בחוץ.

אחרי אחד הגירושים מגן העדן נעלם האשק הנעלב ולמחרת לא בא עוד. במקומו הופיעה זקנה כסופה וצולעת שמסרה בקול רועד, כי האדון הסופר שולח דרישת שלום אחרונה, יען כי הבוקר יצא לדרכו להונגריה הרחוקה. כל נאמני “מונמאר” הצטערו, ואלטנר נתקף נקיפות מצפון וכולם דיברו בגעגועים על עלילותיו של האשק. הישישה התיישבה בינתיים בצניעות בפינה וכדי לחזק את רוחה הוגשו לה צלחת של מרק עטינים וכוס בירה. (ובפראג גם הזקנות שתו בירה, אם רק נתנו להן), אך כאשר החלה לגמוע גם מכוסות המסובים ולשיר בקול מזייף שירים גסים, האיר קיש את פניה בפנס ונתגלה האשק, מאופר איפור-אמן. קיש ראה בהאשק גאון, שהיו מעתירים עליו כסף וכבוד אילו רק כתב באנגלית או בגרמנית, וזאת בתקופה שלגבי הממסד הספרותי הצ’כי היה האשק מוקצה מחמת מיאוס, כבשה שחורה, נווד בלי מקום-מגורים קבוע, שלן אצל ידידים ולבש את בגדיהם המשומשים ומימן את שתייתו בהופעות במועדוני-לילה.

האשק, אמן הסיפור, מעשה הקונדס, ההלצה, הנאום המאולתר באלף סגנונות שונים, היה ככל ארטיסט זקוק לחברה, לבמה, לקהל מאזינים, לצחוק של הערכה, לתשואות, לקירבת בני אדם. כשרונו האמנותי מצא את מלוא ביטויו במסע הבחירות למען “מפלגת הקידמה המתונה במסגרת החוק”, מפלגה שמטרתה היחידה היתה להבטיח לאדון זווייז’ינה, בעל אחת ממסעדות הקבע של האשק וחבורת ידידיו, עסקים טובים כמו לפונדקים המתחרים, שבהם נפגשו אוהדי המפלגות השונות. המועמד היחיד של מפלגת הקידמה המתונה לבחירות-משנה מטעם הרובע וינוהראדי לבית הנבחרים של מדינת הכתר בוהמיה בשנת 1911 היה יארוסלב האשק, שזכה על אף הבטחותיו הנדיבות והסותרות לבוחריו לעתיד, רק בעשרים קולות של תושבי הרובע, הישג אלקטוראלי שלא גרע מאומה ממרצם של נאמני המפלגה. החיים נראו לפתע ריקים ולכן החליטה החבורה להעלות בתוך מסעדת זווייז’ינה כתחליף לאסיפות הבחירות המוצלחות של האשק סקאֶצ’ים ומחזות פרי-עטם המשותף בביצוע להקת “בני המכבים”, שבה גילם האשק, מפאת גופו השופע, את תפקידי הנשים. להצלחה מיוחדת זכה המחזה “הפוגרום בנוצרים שבירושלים”, שלעת סיומו הציג מלצר המסעדה קערה גדולה עם עצמות, שארית הנוצרים שנטרפו על ידי האריות בזירה.

סביב האשק צמחה עוד בחייו הילה של תעלולים, שלא תמיד היתה מבוססת על האמת; הבדיחות האמרות השנונות, מעשי הליצנות נדבקו בו כבנאסר-א-דין, טיל אולנשפיגל או ג'.ב. שאו. הבריות לא נהגו בו רצינות, גם כאשר היה רציני מאוד. היה להאשק זכרון מדהים למספרים, לעובדות, שאובים מקריאתו האהובה עליו בכתבי-עת מקצועיים ובבטאונים של אגודות למיניהם. פעם, כאשר זרק סביבו נתונים מספריים בתחום האסטרולוגיה, לא התעצלו חבריו והעירו באישון לילה מכר בעל האנציקלופדיה הגדולה של אוטו, כדי שיבדוק את אמיתות הנתונים: למרבה ההפתעה התברר, שהאשק דייק. בין תעלוליו הנודעים של האשק, נסיון התאבדות מבויים במקום, שממנו הושלך נאֶפוֹמוּק הקדוש לנהר ולטאבה, ובעקבות המעשה נשלח האשק להסתכלות לבית-מרפא לחולי רוח, אכסניה שעליה ידע שווייק לספר נפלאות. כגיבורו ניסה האשק להתפרנס במשך זמן מה ממכירת כלבים או מ“מכון קינולוגי”, כפי שהוא כינה את עסקו, שלא האריך ימים.

פעמיים בחייו ניסה האשק לסור מדרך הליצן ההולל, פעם מתוך אהבה, פעם מתוך כורח מהול באידיאולוגיה. האשק, שהוריש לשווייק את פניו העגולים הורדרדים החלקים, את אפו הקטן, את גופו המלא, את החיוך התמים כשל ילד, התאהב ביארמילה מאייר, בתו של אומן תבליטי גבס מכובד, וכדי להרגיע את הוריה המודאגים מקשריה עם אנרכיסט מוצהר, שלא פעם הסתבך בהתנגשויות עם המשטרה, פתח האשק בפרק חדש בחייו. הוא שתה רק לימונדה, טייל עם יארמילה באחו, לבש חליפה חומה כיאה לאיש העומד לייסד משפחה וניסה למצוא פרנסה קבוע, בין השאר כעורך כתב-העת “עולם החיות”, נסיון שהנציח המתנדב-לשנה מארֶק בסיפוריו כמיטב דמיונו. האשק התנזר מחיי הבוהמה גם אחרי שעלה סוף-סוף בידו לקבל את הסכמת הורי יארמילה לשאת אותה לאשה – ובכנסיה – ובמקום לכתוב את סיפוריו כמנהגו עד אז בתוך העשן והמהומה של מקומות השעשועים למיניהם, היה יושב, לבוש חלוק ונעלי בית רקומות לרגליו במטבח שבו היה מותר לו לעשן, שעה שיארמילה עם בנם הקטן ריכארד כתבה סיפורים בחדר היחיד של דירתם. אך כוחו של האשק כעמוד התווך של המשפחה המסודרת לא עמד לו, הנישואים התפרקו, יארמילה ובנה הקטן חזרו אל הוריה והאשק אל חבריו, סופרים, משוררים, ציירים, שחקנים, שבבתיהם היה מתמקם לסירוגין, עד שנמאס לו או למארחיו.

בימים שהתגורר האשק, שהיה מן המשתתפים הקבועים בעתון הסאטירי “קאריקאטורי”, בבית עורכו האחראי, הצייר יוֹזף לאדה, הגיע אליו צו גיוס לצבא הוד מלכותו הקיסר. האשק התהלך בדירתו של לאדה כולו מנופח ועל שאלת הצייר במה העניין רק ענה, שהוא כחייל לא מנהל שיחה עם כל אזרח מחורבן. הוא הסתגר במטבח והתחיל לשיר בקולו המזייף שירי חיילים, ארז את מזוודתו ויצא להתייצב בגדוד ה-91 של חיל הרגלים בצֶ’סקה בוּדיוביצה, שתהילתו יצאה בזכות שווייק מקצה עולם ועד קצהו. כשווייק נשלח האשק בימי מלחמת העולם לקיראיהידה שבחלקה ההונגרי של המונרכיה הכפולה ומשם לחזית בגאליציה. סרן לוקאש, הרס"ר ואנייק, רב-סרן זאגנר, כולם בשר ודם, שירתו בגדוד ה-91 המהולל. רק שמו של שווייק נעדר מרשימת חיילי הגדוד. משרתו של סרן לוקאש נקרא סטראשליפקה, הוא שימש להאשק מקור השראה לדמות החייל הטוב, שאת שמו שאל מחבר פרלמנט צ’כי.

האשק, ששירת בדרגת מתנדב-לשנה, העריך את סרן לוקאש הערכה רבה ואף הקדיש לו שירים מספר ואכן לוקאש הוא הקצין היחיד בצבא האוסטרי-הונגרי העובר את האש הצולבת של עטו. את הטמטום, האטימות, השחיתות, את הקטל חסר התכלית, חוסר היחס לחייל הפשוט, הבוז של דוברי גרמנית לצ’כים, הכל חזה האשק מבשרו ועל כן קל מאוד להבין נגד מה הוא עומד: נגד המיליטאריזם, נגד הצביעות, הזעיר-בורגנות, הניצול, המליצות הנבובות, המלחמה (וכאשר האשק כותב מתוך שנאה יוקדת, נעלם כל שמץ של הומור), אך קשה יותר לקבוע בעד מה הוא בעצם. בעד הצ’כים ושאיפתם לעצמאות, אם כי גם ביניהם לא חסרות דמויות נאלחות, בעד העם הפשוט, בעד אוכל טוב (ידיעותיו של האשק בנושא זה הן מכלי ראשון: הוא לא רק אוהב לאכול והרבה כמרבית הצ’כים, הוא גם היטיב לבשל).

אולי רק בשני הכרכים האחרונים שלא נכתבו, עמד להתגלות ה“אני מאמין” של האשק, שנשבה אחרי שהייה קצרה בחזית גאליציה בידי הרוסים, התגייס ללגיון הצ’כי אשר נלחם לצד רוסיה ובעלות-בריתה נגד המונרכיה השנואה, ועסק, בין השאר, בכתיבה לבטאן הלגיון “צ’כוסלובן”. על פי גירסת האפילוג למהדורת “שווייק” החדשה שיצאה לאור בדמוקראטיה העממית הצ’כוסלובקית, עמד החייל שווייק להצטרף למהפכה הבולשביסטית הגדולה, כפי שעשה הסופר עצמו, לאחר שהתאכזב מן הלגיון הצ’כי של מאסאריק וערק ממנו, בעת שעמד להישלח לחזית המערב, אל הצבא האדום. לחיזוק גירסה זו מסתמכים כוחות הקידמה על המאמרים הרבים, שכתב האשק בשנים 1918–1920 בשביל עתון הארמיה החמישית של הצבא האדום, על פעולתו כקצין תרבות, כמנהל בית דפוס, כעורך בטאונים צבאיים וכאיש הסברה בשירות המהפכה. אכן היתה זו התקופה השניה בחיי האשק, שבה התנזר משתייה, תחילה בגלל תנאי השבי הקשים, כשלא ניתן להשיג אלא תה, ולאחר מכן כבולשביק בעל-הכרה.

האשק המהפכן נענה להפצרות משלחת סוציאל-דמוקראטים צ’כיים שבאה לביקור במוסקבה וחזר הביתה, אל הרפובליקה הצ’כוסלובקית החדשה, שקמה על הריסות המונארכיה, בעיקר כדי לסייע לשמאל הסוציאליסטי הצ’כוסלובקי בפעולות תעמולה. אולם בפראג הבורגנית הלאומנית ברוּבה, שב האשק אל דרכיו העקלקלות. אולי מפני שלא מצא פרנסה קבועה או מפני שהשפיעו עליו אווירת העיר ורעיו הוותיקים, אולי משום שקה היה לכתוב קטעי הומו ל“רודה פראווֹ”, בטאון המפלגה הקומוניסטית, אולי מפני שכוחו של האלכוהול היה חזק אף מכוחו של לנין. לסיום מהדורת שווייק שיצאה בפראג בשנת 1960 כותב העורך: “שווייק ושווייקאידה פירושם הצהרת איבה מצד שכבות העם הרחבות למשטר הקאפיטליסטי ולצבא האימפריאליסטי, דהיינו תופעה טבעית והכרחית בעולם של מנצלים מחרחרי מלחמה. אך במקום שבו שולט העם לא יוכל כמובן לקום שווייק ולעולל שווייקיאדות”, דבר הבא ללמדנו, ששווייק חי וקיים, כותב בין השאר גם בהוצאות ספרים ממלכתיות ומצבו איתן במזרח כבמערב.

האשק כתב בין השנים 1900–1914 קרוב ל-1200 סיפורים קצרים, כמות המעידה שדחף הכתיבה ידע להתגבר על חוסר-המשמעת, חוסר-היכולת שבטבעו לקבל מרות, עובדה שמצאה את אישורה גם בכתב-ידו הברור ומסודר שבו כתב, כמעט ללא מחיקה. האשק בדרך כלל לא ידע מה הוא עומד לכתוב, כאשר התיישב לפני דפי הנייר הריק, אך ברגע שהעט החל לנוע ורעיון גרר רעיון, לא נעצר עד שהסיפור היה גמור, לרוב תוך שעה אחת. החייל הטוב שווייק, המוכן לשרת את הקיסר עד כלות נשמתו ובכל זאת מסתבך תמיד מחדש בעסקים בישים, הופיע בסיפוריו של האשק כבר בשנת 1911, עדיין דמות שולית, אחת מרבות שאיכלסו את יצירותיו. בעת ששהה ברוסיה הוציא המשך ספרון בשם “החייל הטוב שווייק בשבי”, אך רק עם שובו לפראג החליט להפוך את שווייק לדמות מרכזית של רומן שלם, שבכתיבתו החל בשנת 1921, קודם כל כדי לפרנס את שארקה, אשתו הרוסיה החדשה, לדברי האשק בת לבית האצולה לבוב, שנשא אותה ברוסיה מבלי לטרוח ולדאוג לפורמליות הקטנה של גירושים מיארמילה, אשתו הראשונה.

בולשביק, בוגד, ביגאמיסט – מה פלא שהממסד הספרותי הצ’כי התעלם לחלוטין מכתבי האשק וראה בהם רק הערת שוליים לספרות האמיתית הנעלה וששום מו“ל לא היה מוכן להסתכן בהוצאת ספרו החדש. האשק החל להדפיס את עלילות החייל הטוב שווייק בהמשכים בחוברות בהוצאה עצמית, בשותפות עם ידידו פראנטה זאואֶר, שהיה בחיי יום-יום בעל חנות ללבני נשים וגברים. שניהם פנו אל הצייר לאדה וביקשו ממנו לצייר עטיפה לעלילות שווייק במלחמה העולם. לאדה צייר את שווייק מתוך נאמנות לתיאוריו של האשק והביא את העטיפה המוכנה כמוסכם למרתף היין “אוּ מוֹהאֶלסקיך” והיא נתקבלה בהתלהבות על ידי שני המו”לים. האשק הבטיח ללאדה שכר אמנים של מאתיים כתר, זאואר טען שראוי הוא ליותר והעלה את השכר לחמש מאות, האשק סיים את הוויכוח בהנחתת אגרוף על השולחן ובהצהרה, שלאדה יקבל אלף כתרים. לעת עתה נתבקש לאדה לשלם את חשבון ההוצאות בעד שלושתם ולהתאזר בסבלנות. לאדה, שלא היו לו אשליות רבות על מידת נזילותם הכספית של שני השותפים למו"לות, שכח את כל עניין התשלום, אך כעבור חדשים רבים הופיע בביתו נער שוליה מחנותו של זאואר ובידו חבילה ומֶסר בפיו: “האדון מתכבד לשלוח את השכר המגיע ומבקש סליחה על האיחור. כיוון שהיה עסוק בפשיטת-רגל.” בחבילה היו כמה זוגות של תחתונים וגרביים.

גם אוהביו של האשק לא התייחסו ברצינות יתרה לעלילותיו של שווייק כיצירה ספרותית. היה דרוש חוש מיוחד לגילוי כשרונות גדולים, כפי שהיה לסופר מאקס ברוד, שהרגיש בגאוניותו של קפקא, כאשר איש עוד לא ידע את שמו, שגילה לעולם את יצירות המלחין הצ’כי ליאוש יאנצֶ’ק ושלא היסס מיד אחרי הופעת החוברות הראשונות של שווייק להשוות את האשק לראבֶלֶה ולסֶרוואנטס ולהגדיר אותו כאחד מגדולי ההומוריסטים, וזאת בתקופה כאשר היה ההומוריסטן הדגול סוחב בעצמו מזוודה מלאה חוברות שווייק מודפסות על נייר זול ומוכר אותן בפונדקים. לביקורתו הנלהבת של ברוד, שהיה כבר אז סופר בעל שם ומעמד, היה משקל רב, כי דרכו הגיע שווייק אל קהל הקוראים בגרמנית והיא היתה הפתח אל העולם הגדול. כאשר שמע האשק על שבחי ברוד, העיר באזני ידידו הצייר-השחקן אמיל ארתור לונגן: “עד עכשיו הייתי אפס. אבל עכשיו, כשיהודי לוקח אותי לידיים, עוד תראו מה שייצא ממני.”

בזמן הכתיבה של עלילות שווייק עבר האשק מפראג לכפר ליפניצה שעל הנהר סאזאווה, שם התגורר ידידו הצייר פאנאוּשק, אם מפאת בריאותו המתרופפת, שלא עמדה בקצב השתייה המחודשת אחרי תלאות השבי הרוסי, אם על יסוד תביעתו הנמרצת של אדולף סינאֶק, המו"ל המסחרי, שקיבל על עצמו, אחרי הצלחותיו הראשונות של שווייק, את הוצאת כל עלילותיו וקיווה, שעל ידי הגלות של האשק בכפר יבטיח אספקה סדירה של המשכים. מליפניצה שלחו האשק ולונגן גלויה לברוד, אשר הציע להמחיז את שווייק בשביל הבמה הגרמנית, ובה הודיעו לו, שכבר עורכים חזרות למחזה הגדול ובעיקר לאותה התמונה, שבה שווייק משתכר יחד עם הכומר הצבאי אוטו כץ. אם סברו אשתו וידידו, שהשהייה בכפר, בחיק הטבע, תרחיק אותו מפיתויי הכרך, טעו טעות מרה: שווייק שכר לו חדר בפונדק “אינגוואלד” ולא יצא ממנו. על הבירה לא היה עוד מסוגל לוותר. גם לאחר שרכש בית כפרי משלו מן ההכנסות על שווייק, וגם כאשר נחלש וחדל כמעט לאכול ונאלץ להכתיב את המשך הרומן, שכתיבתו נפסקה באמצע קטע. אחרי מותו של האשק ניסה חברו קראל ואנייק לסיים את עלילות שווייק המיותם, בהרבה פחות כשרון ובהרבה יותר גסות.

אין פירושו של דבר ששווייק המקורי נעדר חולשות, כפי שכל מי שהגיע בקריאת הספר עד הלום יכול להיווכח בנקל: האשק חוזר לעתים על עצמו, מאריך שלא לצורך, שוכח מה שכתב במקום אחר, בונה משפטים ארוכים ומסורבלים, בלי קשר בין ראשיתם וסופם ובכלל זקוק לידו של עורך. אשר לגסויות שכה הסעירו את הבורגנים הצ’כים בשנות העשרים, כפי שהאשק עצמו מזכיר בהקדמה לכרך השני – נראה שמאז עברנו כברת-דרך ארוכה: סך הכל, בתיאורי מין, האשק מאופק למדי, כמעט אפשר לומר פוריטני או נאמר תכליתי, ישר לעניין. ואשר לניבול פה, שכה קומם את שומרי המוסר ומשך את הדור הצעיר של הרפובליקה הצ’כוסלובקית החדשה: כיום כך כותבים כולם.

דור שלם בין שתי מלחמות-העולם חב חוב גדול לשומרי טוהר הספרות על שלא הזכירו את האשק ולא כללו אותו בפאנתיאון הספרות הצ’כית הנעלה, שעליה חלה חובת הלימוד. שום המלצה של מורה לספרות לא יכלה לפעול כמו החרם האילם: שווייק היה לדור הראשון של הרפובליקה כספר תורה והמתעמקים בו ידעו פרקים שלמים בעל-פה. כל דמות היתה מוכרת ודי היה באימרה כמו “אתה עוד לא מכיר אותי” או “זה לא יכול לשמש לך תירוץ”, כדי ליצור ברית מבינים. במלות הפרידה של שווייק לוודיצ’קה “בשעה שש אחרי המלחמה” אמרו היהודים שלום זה לזה בעת המשלוחים למזרח, כדי להסוות את כאב הפרידה שממנה לא היתה שיבה. למומחים לשווייק במחנות ובגטאות תמיד היה מובטח קהל מאזינים, שמצאו נחמה ותקווה בדמות האיש הקטן שנקלע למצבים קשים על לא עוול בכפו: הרי הוא החזיק מעמד, על אף כל הסכנות.

שווייק הוא דמות שאובה מלשד העם הצ’כי, אחת הדמויות הספרותיות המעטות שבדומה לדון קיחוטה ודון חואן נהפכו לאב-טיפוס ויצרו עולם משלהם, אך קשה לומר שזו דמות מרנינה מנקודת-ראות לאומית. שווייק, כמו העם הצ’כי כולו, נושא את עקבות שלוש מאות שנות שעבוד למונרכיה ההאבסבורגית, שהפך את הצ’כים בעיני האוסטרים לעם של משרתים. אכן יש בשווייק מחכמת החיים של עבד, שאינו מתקומם בגלוי, אלא ממלא אחר פקודות החזקים ממנו למראית-עין ומחבל בהן בחשאי, כשחיוך נסוך על פניו. שווייק הוא סמל של עם מפוכח, פראגמאטי, הרוצה להתקיים, לא למות מות גיבורים, המנצח בכניעה. קו ישר מוביל משווייק למינכן: אולי ההחלטה להיכנע לתכתיבו של היטלר בלי להילחם היתה הדבר הנבון ביותר והיא ששמרה על פראג בעלת אלף המגדלים במפני הרס ההפצצות והצילה מאות אלפי צעירים ממוות בשדה הקרב, אך היא החלישה את חוט השדרה של העם הצ’כי, חיזקה את הנטייה לגחך ולהסתגל – אולי זו, יותר מן הנכונות להילחם בנשק ביד, האמנות האמיתית של ההישרדות בחיים.

יארוסלב האשק, שכמה מידידיו הטובים היו יהודים, גם אם יהדותם היתה רק זכר מטושטש של עבר נשכח, רק חוש השתייכות משפחתית, היה בודאי נהנה מן האירוניה, ששווייק שלו, בעיבוד הבימתי של ברוד ורייכמן, זכה בארץ היהודים לפופולריות, כפי שלא זכה שום מחזה אחר וזה כולל את “הדיבוק” בביומו של ואכטנגוב, שאמנם הוצג פעמים רבות יותר, אבל מספר רב מן ההצגות נערכו במסעות “הבימה” על פני העולם. אבל שווייק עלה על הבמה מאז הצגת הבכורה בשנת 1935 ועד 1974 יותר מאלף פעמים, בראש ובראשונה הודות למאיר מרגלית, שחקן “אוהל”, שרבים ראו בו את ההתגלמות האמיתית לאותה תערובת של תמימות וערמומיות שאפיינו את החייל הטוב או החייל האמיץ שווייק, כפי שהוא נקרא על הבמה. עד כדי כך התביית שווייק בדמותו הבימתית בין היהודים עד שכמעט נשכח, שמקורו ברומן, אם זהו השם הנכון לצירוף הרופף של הרפתקאות, מעשיות, עלילות. אמנם פעמיים תורגמו פרקים מן הספר לעברית, אך זו הפעם הראשונה שהחייל הטוב עומד לפני הקורא העברי במלוא אורכו ובמלוא רוחבו, על כל מעלותיו וכל מגרעותיו.

בשעת התרגום התעוררו כמה וכמה בעיות, שלמעשה לא ניתן להתגבר עליהן לחלוטין ואכן מי שקורא את שווייק בעברית, מחבק אותו, בפאראפראזה על דברי ביאליק הנודעים על תרגום שירה, דרך מעיל צבאי עבה. קודם כל לא ניתן להבדיל בעברית, כפי שמבדיל המקור, בין שלוש צורות הפנייה: בין “אתם”, פניית הנימוס המקובלת, ובין “אתה”, הפנייה שבין אדם לחברו, ובין “הם”, לשון הפנייה העממית שבפי פשוטי הכפר. ברגע ששווייק אומר למפקח משטרה או לרופא צבאי “אתה”, בדיוק כפי שהיה אומר לידידו באלאון, מיטשטש המרחק העצום שבין בעלי המעמדות השונים. אולם, מצד אחר, הפנייה בגוף שלישי-יחיד, בלשון “ילך הוא ויעשה” בשיחת חולין בין שווייק וסרן לוקאש היתה מעוותת את השפה היומיומית של הצ’כים, שלביהם החלוקה בין “טִי” ו“וִי” היא הדבר הטבעי ביותר.

עוד בעיה שעמדנו לפניה בשעת התרגום, הוא השימוש הרב במלים גרמניות בתוך הטקסט הצ’כי. בימי המונרכיה האוסטרית-הונגרית ובעת שלטון שושלת ההאבסבורגים, היתה הגרמנית לא רק הלשון הרשמית ולשון נושאי התרבות, אלא גם לשון הצבא ולכן שזורה שיחת החיילים הצ’כיים ביטויים גרמניים, אם בצורתם המקורית ואם כדרך שהשתבשו בלשון הצ’כית. מקבילים להם בשפת החייל הדובר עברית הם ביטויים שאולים מן הצבא הבריטי, אך זה ייראה אבסורדי לשים בפיו של שווייק המסכן, שלא ראה אנגלי מימיו, ביטויים מהווי צה"ל כגון “אפטר” או “מסטינג”. המתרגם הדקדקן לפי האסכולה הקלאסית היה אולי משאיר את כל שפע המלים וקטעי השיחה בגרמנית, כפי שעשה המחבר, אך דבר זה היה ללא ספק מקומם את מרבית קוראי העברית, שהגרמנית זרה להם, ותוספת מאות הערות שוליים עם הסברים היתה מקשה במידה ניכרת על רצף הקריאה. בתוך הצ’כית של יומיום הביטויים הגרמניים הם חלק אותנטי, בתוך העברית היו נהפכים למעמסה ולכן תרגמנו אותם ברוב המקרים בתוך הטקסט הרצוף.

זאת ועוד: שווייק וחבריו מדברים צ’כית בניב עממי, שאינו שפה משובשת מבחינת הדקדוק, אלא בעיקר דרך שונה לבטא את המלים, אם בצ’כית התקנית חלון הוא “אוֹקנוֹ”, הרי בלשון יומיום, ולא רק של פשוטי העם, אומרים “ווֹקנו”. “דוֹבּרי” שפירושו “טוב” נעשה בניב העממי “דוֹבּריי”. למעשה אין עדיין בעברית של ימינו מקבילה לאותה לשון עממית עשירה שצמחה בקרב עמים אחרים במשך דורות רבים ומה שמוצג אצלנו כעגה עממית היא לרוב לשון עילגת, בליל של צורות עבריות חריגות עם פירורי אידיש או ערבית, לפי מוצאו של המדבר. אם אין רוצים להפוך את שווייק לעולה ממארוקו או מרומניה, אין ברירה אלא לתת לו לדבר בעברית פשוטה, נבדלת מלשון הקצינים ומיני אינטליגנטים, בלי שיחטא לרוח הלשון ויאמר “יש לי את הכסף” או “שתים-עשרה אלף”.

ההתמודדות הקשה מכל היתה עם שפע הקללות והגסויות, ש“עלילות החייל הטוב שווייק” משופעות בהן. הרי בעברית המדוברת מרבית הקללות המקובלות שאולות מערבית או מאידיש, אבל כיצד יאמר חייל הקיסר פראנץ יוזף, ירום הודו, יליד בוהמיה “נעל דינק” “שמֶאֶגֶגֶה”. עשינו כמיטב יכולתנו וכמיטב דמיוננו כדי למלא את החסר בעברית של ימינו בלי לחזור לקללות למדניות מן הספרות העברית העתיקה נוסח: “תיפח רוחו של אותו בר-פקועה”, לעתים תוך כדי ויכוחים קולניים בבית הקפה, מול מבטיהם המופתעים של אורחי המקום. ובכן, איך לקרוא לאותו חומר לח וירקרק ליד אפו של חייל רוסי, שגרם בחילה ללוחם האוסטרי האמיץ? איזה חייל יאמר “ליחה” או “כיח”? לא נותר אלא לדבוק ב“סמארק” הסלאבי.

על אף הויכוחים על מלה זו או זו, הרי הקו המנחה היה מוסכם מראשית הדרך הארוכה עם שווייק: לא ניסינו לעשות אקטואליזציה ולהפוך אותו ואת חבריו-למדים לחיילי צה"ל על לשונם המיוחדת. השארנו את שווייק בזמנים אחרים, בתוך עולם שונה, עומד איתן על שתי רגליו המוצקות, שמח בחלקו: את הקיסרים, הגנארלים, השליטים טיאטאו סערות הזמן, אבל הוא נשאר, חי וקיים בכל דור ודור, לא שואף לכוח, לשררה, לגדולה לנצחון, אלא מבקש רק דבר אחד: לשמור על החיים.