תּסיסה זו, העוברת עתּה בּספרותנו – מהי? זעזועים אלה, שנתגלו בּחוט שדרתה – מה הם? האומנם משבּר? האומנם חלוף משמרות?

מכּל צד אָנו שומעים: קפּאון – ותסיסה; חדש – וישן; מלחמת שני עולמות.

מי הלוחמים? על מה נלחמים? מה מתרחש בּספרותנו?

א    🔗

הדאָָגה הראשונה אשר תּמלא את הלב – הוא רוח המהפּכנות שנתגלתה בשירתנו. הלא זה העורק היותר עדין והיותר אצילי בּספרות – וכלום יעמוד בּו כח לשאת בּכל המשא הזה? ואצלנו – דוקא בּשירה נתרכּזה התּסיסה, שמלחמה קוראים לה. אָמנם, ידועה שירתנו למקצוע החי בּיותר בּספרותנו. היא שפּארה את ספרותנו הצעירה לפני דור והיא שנזדעזעה הראשונה לרוחות החדשות. אַך סימן רע הוא, ששאָר מקצועות ספרותנו וותּרו על זכותם לטובת השירה. ממילא נעשית זו “בּעלת תּעודה”, טנדנציוזית, מטיפה למהלך ושיטה, נכנסת בּגבול הפּובּליציסטיקה. וזה אָמנם הדבר המציין אותה, בּיחוד את זו הלוחמת, – ההטפה בּקול רם, הרצון להשפּיע – ולשנות – להכניס אותנו בּעול טנדנציה חדשה. כּן. בּכל הפּרכּוסים האלה אָנו רואים קודם־כּל נסיונות של טנדנציה חדשה, הרוצה לחדור לספרותנו. הקריאָה “נגד האמנות השקטה!”, אינה אלא תּכסיס בּשעת מלחמה. האמנות אינה רק “מי השלוח ההולכים לאַט” וכל הבּא לחדש, צריך להרגיזם ולהעלות עליהם אבעבּועות. האמנות לא נתאַבּנה בצורה אַחת; היא מתחדשת בּכל פּעם. כּל קריאָה לשנוי, אם רק אמתּית היא, אם רק ממהות האמנות היא נובעת, אינה קריאָה למהפּכה, אלא רצון לגווּן, להתעשרות; חפץ להסתּלק מחלקו העובר של יום אתמול ושאיפה לגבּש צורות חדשות מהמתהווה היום, ומן ההולך ונרמז ליום מחר. אַך עלובה השירה, הרוצה לעבור בּראש המחנה ו"לשנות ערכים". ידענו גורלם של נסיונות שיריים כּאלה מה הם. אולי יפה כּחם לשעה, לגרות את חוש החידוש, ללטף את ההכּרה המסוערת ולעורר ענין של ויכּוח – אַך אין כּחם עומד לאורך ימים. יחדלו־נא המשוררים הלוחמים מ"צלצלי שמע" שלהם, תּפוג־נא חריפות השעה הקשה העוברת עלינו – מיד יראו לנו הדברים האלה כּמטבּעות שחוקות, שבּרק אין להן וכח המושך אין להן.

מקור הבּלבּול בּשירתנו – אחד שהוא שנים: המשבּר הכּללי בּעולם שבּא בּעקב המלחמה וחבלי הלידה בארץ־ישראל; מלחמה ובּולשביות מצד זה; תּקומה וחלוציות – מצד זה. המלחמה הסמויה והמסמאָה העמידה אותנו לפני תהום רבּה; קודם – אימה גדולה ואַחר כּך – הרג וכליון ותיעוב בּחיים כּאלה. הבּולשביות השתּמשה בּרוח הכּפירה שלבש את העולם ואת רגש התּיעוב הפכה לשנאָה; ממראה ההרס למדה את תּאוות ההרס. פּור התפּורר האָדם השלם. בּמקום עם – מעמדות, בּמקום אומה – קבוצות־קבוצות, עדרי אנשים – ורק לעג מעוררים דבריהם על איחוד עולמי, על שתּוף אנושי! – לשון היחיד נָדַמָה. התחילו מדבּרים ומשוררים בּמקהלות. בּמקום חירות – הפקר ובמקום שאיפה אל־על – הריסה לחלל. ולוא לכל הפּחות היה כל זה בא מהתפּרצות טבעית, מחפץ נאמן ועז – אַך לא כן! פּה – לא חפּוש עמוק, כּי אם התחפּשות. לא הרגשה טראגית נעלה, כּי אם משחק של בּורלסק. בּרוסיה נגזרה גזירת “יושן” על פּושקין וכל השירה הקלאסית בּשעה שהאכּרים הפּרועים והפּורעים היו מוציאים את פּסנתּרי ה"פּריצים" אל השוק ומשבּרים אותם לרסיסים. ובשעה שבּריוסוב המשורר, זה שהאַסיתּיות האפלה נלחמה בו עם התּרבּות האירופּית הנאורה, נעשה ל"צנזור" בּולשבי – נעשה סרגיי ייסנין, ווסיבולוד איוואנוב וחבריהם, אלה שאַסיתּיותם האפלה מצאָה את בּטויה בּפראות הרוסית – נעשו הם ראשי המדבּרים בּספרות. עתּה התחילו גם משוררים עברים מדבּרים בּלשונם. פּרץ מארקיש, זה שכּשרונו הרב הוצת בּשכרון המהפּכה, בּרח מרוסיה לפולין, ופולין, שגם היא טעמה מטעמה של רוסיה, התחילה מתנבּאת. אורי צבי גרינבּרג העברי התחיל מתנבּא בּאידית למהפּכה, לחלול קדשים, לשגעון מדעת. הופיעה ה"כאַליאַסטרע", זו שהשתּדלה להיות חדשה ומקורית, זו שירקה בּפני העולם והשמש – וכל זה מדעת ובדעת, בּכוונה ובגאות־מהפּכים. זו הפּסיכוזה – סכּנת התדבּקות בּה, ואָָמנם ה"רנון" הלך וגבר. אהרן צייטלין הרך, זה שיש לו כּשרון לטפּחו, נסחף אַף הוא בּזרם – ו"מטטרון" הופיע. ד. א. פרידמאן שלנו טעה בּהריחו ריח זר ויכריז על היצירה הגדולה שבּאָה לעולם – ובאמת מאמין אני כּי אהרן צייטלין עוד ידון את “מטטרון” שלו לגניזה. על־כּל־פּנים לא יכניסו צייטלין העברי לשירה העברית. לא עמד בּנסיון א. צ. גרינבּרג, זה שכּשרון לוהט לו. ארץ־ישראל לא השפּיעה עליו לטובה. את שיריו האידיים מתּקופת ווארשה, אלה שרוח ה"כאַליאַסטרע" בּהם, הוא כותב עתּה עברית בּירושלים. השורות הרחבות, שמעט השירה שבּהן בּטל בּרוב הפּובּליציסטיקה, תּופסות מקום ניכּר בּעתּונים שונים. אַף כּי מלבד הפּובּליציסטיקה, יש בּהן עוד דבר אחד, הגרוע פּי־אלף – גסות־בּטוי הצורמת כּל אוזן ולא רק אוזן עברית ולא רק בּירושלים. אלה הם האודים העשנים של המלחמה והבּולשביות וצר, שמשוררים בּעלי כשרון נחרכים בּהם ומקטירים קטורת נפשם עליהם.

והנה א. שלונסקי. בּעל כּשרון מתלבּט; לו נאה דוקא הבּטוי החריף; ההשוואָה הדיסהארמונית, האמצעי הקיצוני – אַך גם הוא לא בכח עצמו הולך, אלא בּכח אחרים. ה"יחפות" לא נאה לו. זו – סגולת הרוסים ולא סגולת העברים. “זונה בּלה – תּבל”. כּמה מזויפת, בּלתּי־שירית ובלתּי־עברית דמות זו. וכמה סלוּד מעוררת התּמונה של:

הנה רבץ עלינו – כסוסי־יאור במי־ירוקה – שחק צואָה, דהה,

ועכוזו המרוטפּש לנו פה?

להתריז סגריריו עלינו,

או “דבר אלהים – כּעטינים צומקים”. הלא אלה מעשי אונס! אָדם מכריח את עצמו למאוס בּיופי – ולחמוד את הכּיעור. רוצה להיות שכּור, רוצה להיות צרוע; שותה בּצמא ריר ומוגלה. “ואם תּבל – כּלב שוטה – אני הריר משפתיו נוטף, אני הריר”.

כּלום פּה שאלת ישן וחדש נשאלת? כּלום נזקוף כּל נסיון בּלתּי־טבעי על חשבּון החדש? ה"טרוף", שמשוררים אלה אוהבים להתגנדר בּו, אינו יסוד בּונה ואינו יכול לשמש מקור להתלהבות, התפּעלות ואהבה. הטרוף הטבעי, זה הפּורץ את גבולות הבנתנו, מתּיז בּנו ניצוץ מעולם אחר, אי־ידוע ואי־מובן, אולם ה"טרוף" השכלי, זה הבּא בּדעת ובחשבּון, בּכוונה וברצון – כּלום נטמטמה כל־כּך הרגשת היופי בּנו ולא נתנגד לו?

מובנה וטבעית היתה הדרישה לשנויים בּצורה, בּטכניקה. זו שאלת שעה ויש כּלי המגיע לשלמות כּזו שאינו נותן עוד מקום לשכלול אמנותי. אָז מבקש לו המרץ האמנותי מוצא בּצורות חדשות. טבעית ובריאָה היתה והווה שאלת החרוז – אם יש להשאיר את השיר בּכבלי החרוז או לשחררו מהם – וכן אמצעי הבּטוי: ההשוואָה, הדמות השירית. מפרה ומבורכת כּל נעימה חדשה, שמכניס משורר בּעל חזות מיוחדת. ראיה רעננה, הרגשה ערה, דמיון חי ולוהט, אמתּיות־הבּטוי, צניעות הצירוף השירי – כּל אלה סימני ברכה הם ובכחם נתעלתה לגדולה שירתנו הצעירה. אולם מה ערכּם האמנותי והתּרבּותי של שירי המחדשים? אם מטים עוד אחרים מאתּנו אוזן קשובה לצלילי־גרוטסקה אלה – מי מן הקוראים ירגיש בּהם, יזון מהם? לוא גם יכלו להשפּיע – בּמה תתבּטא השפּעתם? מה הרכוש השירי, והאתּי־אסתּתּי, שבּו יעשירו אותנו? או אולי יש להם תּעודה חיובית אַחרת – להגבּיר בּקורא העברי את הגעגועים לצורות המקובּלות, הישנות; היחס של חשד לכל צעיר וחדש ילך ויגדל. תּתחיל שוב הרומאנטיות הישנה, הסנטימנטאליות הטובה, הרגשת המתיקות שבּחרוזים הקלאסיים והשלמים – אַך האם זו תּעודתם?

מסורת השירה העברית, בּין העתּיקה ובין החדשה, מחייבת את נושאיה בּיותר. לא קשה להיות בּשעה זו מודרני; קשה יותר להתאַפּק מהתפּרצות רגע, לבקר את כּחות הפּנים ולתת רק את התּמציתי והעיקרי. מדוע זה גדלה כל־כּך השפּעתו של בּיאליק בּשירתנו? – משום שהוא היה הראשון שהכּיר כּי “לא זכה בּאור מן ההפקר”. איזה רכּוז של כּחות והתאַמצות נפשית יש בּכל יצירתו! איזה צריפה ואיזה הזדכּכות – בּלי רחמים, בּלי סנטימנטאליות כּלשהי. הוא העשיר הגדול, לא נהג מנהג פּזרנות בּעשרו. התּזת ניצוצות בּודדים, חטוב ולטוש, הכּרה תרבּותית עמוקה והרגשת המצב המיוחד, הגא והצנוע, שבּו נמצא המשורר העברי – אלה לא־מעט הוסיפו למשקלו ולכחו המכריע.

ואַף בּשיריו הלאומיים־הטנדנציוזיים יש הכּח המוסרי והעוז הישר, המקנים להם זכות בּספרות התּחיה הכּללית, אם לא בּשירתה. ואיזה שקול – ומשום כּך משקל – בּשירי שאול טשרניחובסקי! בּקורת מתמדת לכחות, התאַבּקות־לשון והתאַפּקות־צורה, הכּמיהה אל השלמות הקלאסית, העבודה הספרותית הרבּה וההסתּכּלות התּמימה בּספרות העולם. ורוח זו עצמה לרוב משוררי־התּקופה. ומדוע זה ירד שער שירתנו עתּה? למה מרבּים כּל־כּך לדבּר על קבּוצי הצעירים המשתּערים? כּלום יחידים הם בּשירתנו הצעירה ואַף החדישה?

אָמנם בּיאליק שותק. נכנס לתוך עצמו ולתוך אוצרות עבר ומדע. קסם הוודאיות רומז לו משם – ומי יתכּן רוח משורר? – אך הוא הלא גדול בּכל עבודה והשפּעתו עלינו לא פסקה. מדוע, איפוא, לא נשווה אותו לנגדנו?

ואַחריו – עדת המשוררים שלנו, היוצרים הנאמנים, המעשירים את שירתנו משנה לשנה. טשרניחובסקי עובד עבודה בלתּי־פוסקת, כּשרה ושלמה. “סוניטות קרים”, “חתונתה של אלקה” ושאָר האידיליות והתּרגומים היקרים – כּלום אלה עברה שעתּם ולא לנו הם? והנה שניאור מקיף עתּה תּקופה שלמה בּיצירתו, יצירת אש וכח; נתן הרבּה – כּלום הכּל נתקבּל ועוכּל? וכלום נאלמה האוזן לקלוט את המנגינות העדינות אשר בּליריקה הזכּה של פיכמאן? ושמעונוביץ הפּורה והרענן, זה המנסה עתּה את כּחו – ובהצלחה – בּאפּוס העברי החדש, ויעקב כּהן בּפואימות ההיסטוריות שלו, ויעקב שטיינבּרג ויהודה קרני, שזה מקרוב קבצו שיריהם ויקבּעו עוד יותר את פּרצופם בּשירתנו – היכן ההערכה הנכונה לכל אלה? על לב מי ירדו צליליהם ללא־הד? ולב מי סלד בּהם? מי זה ומה זה העמיד את ספרי המשוררים בּזוית האָרון? כּלום ישנים הם כּל אלה? ומה החדש ש"בּטל" את כּולם? –

מובן, כּי אין המצב מסוכּן כּל־כּך. הקוראים העברים לא בגדו במשורריהם ואם לא לריק יהיה עמלנו וקוראים עברים יקומו לנו מבּין הדור הצעיר בּכל ארצות הפּזור – תּדע היד למצוא את הספר, אשר בּו רכוש קיים יש, רכוש שנקלט בּנו ושכּחו יפה להקלט בּלב הבּאים. אולם מה שראוי להזכּיר – ולהזכּיר בּבירור גמור – הוא התּפקיד שהבּקורת שלנו צריכה היתה למלא ולא מלאָה.

בּ    🔗

הבּקורת העברית החדשה לא מלאָה את תּפקידה הגדול, שהיה שמור לה, ומשום כּך לא נתעלתה למדרגה הראויה לה. לא נתבּדלה הבּקורת בּספרותנו התבּדלות גמורה ולא רכּזה את כּחותיה בּמקצועה. מטבעה – מתרשמת ומתלהבת, נודדת ותוססת, לא בנתה היכלים לעצמה – וממילא נעשתה תלושה; וככל התּלושים שאפה להתבּוללות; לא נלחמה על כּבודה, לא התאמצה להתבּצר; השאיפה לאי־אַקאדמיות מלאָה חן הנוער – אַך אצלנו עבר הדבר לידי קיצוניות אַחרת. דומה, כּולם כּותבים בּקורת, כּל האָזנים קשובות למה שנעשה בּספרותנו. ולבסוף “אין דין ואין דיין”, אין הערכה ואין הגנה, אין דרישה ואין גזירה. לפני שנים אחדות נדמה, כּי בשלה השאיפה לבנות את הבּקורת; התחילו עוסקים בּה בּרצינות. התחילו מדבּרים על הצורך להרבּיץ ידיעת הספרות – ואגב, תּולדותיה, – לדאוג לצד התּרבּותי, לפתּח את הטעם הטוב, להכשיר את הקורא, להחיות את הספרות חיים של ממש, חיים של פּריחה – בּכח הבּקורת החיובית, הבּהירה והאמנותית. בּפנות בּודדות היה כּל אחד לעצמו עושה משהו; בּקצרה, נעשו נסיונות יפים והתחלות טובות. (והופיעו גם קבצי בקורת של י. פיכמאן, יוסף קלוזנר, פ. לחובר, ש. שטרייט, וש. צמח).

כּל אלה הדברים – ערכּם רב, אַך למפעל אחד לא הצטרפו והבּקורת גם עתה מפוררת ומטושטשת־צורה. וזה שגרם בּמדה מרובּה לטשטוש־גבולים בּספרותנו. חסרה הנהלה; חסרות משמעת ואַבטוריטה. מבוכה בּאָה.

קודם דרשו לאומיות, אַחר כּך אנושיות ועתּה על שפתים: מהפּכה סוציאַלית, דת עבודה, חלוציות וגומר. כּל אלה – ערכים אנושיים יקרים, וממילא חומר לאמנות, אַך כּשם שהיצירה החפשית שלפני תקופתנו לא שמה לב לדרישות השעה ולהזמנות־הצבּור – כּך לא תשים לב גם עתּה לכל הדרישות וההזמנות; כּל אלה – מקורן בּיחס של בּוז לספרות העומדת בּרשות עצמה. כּאילו מישהו יכול ורשאי ללמדה דעת ו"להדריכה באמונה"!

הבּקורת שלנו צעדה צעדים מאוששים אחדים בּדרך ההערכה האמנותית, רכשה לה מהאמצעים האירופּיים המגוונים – והיא יכולה להעשות גורם חשוב, אם לא הגורם המניע, להתפּתחות ספרותנו. גדול ערכּה של בּקורת בּכל ספרות – ויותר מזה בּספרותנו. ראשית, משום הפּזור הגדול השורר בּה, ושנית, משום חוסר מרכּז ספרותי, שיניח את חותמו על הספרות והסופרים וירתקם אל השורש. בּקורת נאמנה, משגחת ומרכּזת, יכולה וצריכה להעשות המרכּז לגידול ספרותנו.

הבּקורת צריכה להכּיר בּערכּה הרב, בּתור מקצוע של יצירה חפשית, ומתּוך כּך תּשפּיע גם על שאָר מקצועות הספרות לטובה – שלא בכוונה תחילה ושלא בהזמנה, כּמובן. אַל נאפיל על הדברים החיוניים־בּיותר בּצל ההופעה האַרעית והחולפת. האם כּראי־נוע נעשה ספרותנו? – עוד חסרים לנו בּבקורת מאמרי־הערכה על הסופרים שקנו מקומם מכּבר ואין צורך לומר על הצעירים מהם. הנעשית עבודה מתמדת וקבועה על־ידי מישהו? – אם לא – צריך שתּעשה. יחד עם כּנוס הספּורים והשירים, הנעשה לאַט־לאַט בספרותנו, צריך שיהיה כּנוס גם לדברי־הבּקורת. וכנוס זה ודאי ישמש אות ורמז להתעוררות כּללית בּספרותנו. ומשהו הלא הולך ומתרחש. אם נסיר את אבק הויכּוחים וחילוקי־הדעות – הלא נודה כולנו, כּי מלבד היצירות החדשות של הסופרים הידועים ומלבד סימני ההתפּתּחות והעליה לסופרים הצעירים, נוספו ונתגלו כּשרונות חדשים ורעננים – בּכל המקצועות.

גבולים אינם מבדילים ואַסכּולות אינן פּוסלות. לנו חשובים ויקרים כּל אלה המראים סימני כשרון ויצירה עממית.

ומדוע זה שקעו הרוחות? מדוע מרגיש הסופר העברי את עצמו בּודד ועצב? מזכּירים בּגעגועים את הימים הטובים עת רעד לב הקורא לחוברת חדשה של “השלוח”, “המעורר” או “רשפים” כּי באָה. והיכן יחס זה עתּה? – שואלים. אָמנם כּן. המשבּר הגדול שבּא על כּל העולם עבר גם על עולמנו – וביתר אַכזריות. חרבו, נהרסו מרכּזי התּרבּות. ניתּק הקשר הנאמן והישר שבּין הסופר והקורא – וביתר אַכזריות בּעולמנו אָנו – אַך כּלום אין תּקנה למצב?

קודם־כּל יקום־נט לתחיה היחס הטוב והטהור, זה שנתן אינטימיות ואהבה לספרותנו החדשה, זה שעשה אותה לנחלת אצילים וצנועים. אם בּטלו מרכּזים ארציים – תּדע ספרותנו, שכּל העולם מקומה, ליצור מרכּז חדש שאינו תלוי בּתנאי מקום. תּחדור־נא אל הלב חשיבותה של היצירה העברית החדשה. תּמצא הדרך המובילה אל לב הקורא העברי, שכּמה צורות וגוונים לו, וממילא תּגדל האהבה בּלב הקורא לסופריו. רבּים ושונים הם הגורמים הספרותיים החיצוניים, כּגון – תּגבּורת העבודה בּמקצוע ההוצאָה, הפצה נכונה לספרים שיצאו, השתּמשות בּמכונות שונות לשם פּרסום ספרותנו, מתּן יכולת לסופרים להקדיש כּחם וזמנם לעבודה – אַך אלה שייכים לסוג העסקנות הספרותית – וגם את זו יש לטפּח ולשכלל! – אַך אָנו עוסקים בּהערכת כּחות הפּנים. התּסיסה הזאת המורגשת, אי־הספּוק בּרכוש שיש, בּקשת אמתּות חדשות – סימני חיים הם. מתעורר האינסטינקט התּרבּותי והספרותי שלנו, ומתּוך הערפל של שאיפות ומאוויים עולה אור הרצון העז ליצירה רעננה ומתחדשת. אם כּל ה"ענין" הזה ימסר לידי אחדים ואלה שיצרו בּאש־נשמתם את הספרות העברית החדשה יעמדו מרחוק – לא יעשו מעשים גדולים בּספרותנו, לא “ישנים” ולא “חדשים”. צריך שתּהיה לנו עתּה “אוריינטאציה” מרכּזית, זו שתּעודה ספרותית ותרבּותית גבוהה לה. צריך שיבואו בחשבּון כּל הכּחות הפּורים והיוצרים שיש אתּנו, ואין ספק, כּי מתּוך הערפל יתבּהר החפץ הבּריא והיוקד ליצירה, יצירה עברית מקורית, אשר תּפרה את דורנו, דור המבקש אלהיו.