א    🔗

בּמשך כּמה שנים היינו רגילים לדבּר על המשבּר בּספרותנו; עושים היינו חשבּון־נפש לה, ולעצמנו, הוגים נכאים, משמיעים קינות – ומשתּתּקים שוב מרוב יאוש ואפס־כּח. כּילדים הבּוכים כּל היום, מחמת עלבּון אי־ברור וכאב לא־ידוע, ונרדמים לבסוף תּרדמת־רוגז – כּן היינו אנחנו. התייפּחנו מעט, החרדנו את עצמנו בּחריקת־שן ועוצר־כּאב; אחרים נסו לשבּר אלילים ולשנות ערכים, להרים קול ולשאוג מתּוך הדממה והמועקה – אבל עד־מהרה נשתּתּקו. ואם יגיע עוד אלינו עתּה קול שסוע ומיבּב של אחד אשר לא השלים – יראה לנו כל זה כל־כּך רחוק וזר, כּל־כּך מוזר ומשונה, עד שלא נדע כּנותו בּשם הראוי לו. דומה כּאילו הבינונו את המצב אשר בּו אָנו נמצאים וקבּלנו עלינו את הדין. בּרירה אַחרת אָין.

האומנם כּן? האומנם השלמנו עם מצב־דומיה זה ועם חוסר־הישע שלנו? האומנם נהיה “משכּילים” ולעת כּזאת נשב ונדום – עד יעבור זעם? או אולי רק בּכוונה ובחכמה שאלות אלה, או בדומה לאלה, שואל לעצמו כּל מי שגורל הספרות העברית עתּה, התכּנסנו לעצמנו, שמנו מחסום לפינו ובמסתּרים אָנו אוספים כּח למען גלותו לעולם?

שאלות אלה, או בדומה לאלה, שואל לעצמו כּל מי שגורל הספרות העברית עתּה, בּתּקופת־פּלאים זו, נוגע עד לבּו וחייו. אבל טרם ימצא הפּתרון לשאלות, בּרור לכל אחד מאתּנו, כּי לא משבּר חיצוני וכלכּלי עובר על ספרותנו, כּי אם משבּר פּנימי ומהותי, משבּר־חיים עמוק וחותך. וכלום נחוצות ראיות והוכחות מיוחדות לכך? אתמהה! הנה אָנו רואים מצד אחד, כּי עצם החשק לעשיה, או תעשיה, ספרותית, לא שותּק בּנו, חלילה, וגם עצם היכולת הספרותית לא ניטל חלילה ממנו. השכינה ישנה במחננו, אלא היא שבויה לכחות־אי־כחות מופלאים ומיישנים, הכּשרון חי וקיים – אלא אין אָנו יודעים מה לעשות בּו וכיצד לעבדו. כּי שאלת המהות והמטרה הועמדה לפנינו בּכל חריפותה הגורלית, בּכל מרירותה היוקדת.

וזו השאלה בּניסוחה הפּשוט: לאָן פּני הספרות העברית מועדות עתּה? מהי נשמת־החיים שלה ולמה היא שואפת? איזה ערכי־חיים מצאָה ואיזה היא אומרת להנחיל לחסידיה, הצמאים לדברה? מה תּכנה וצורתה?

אַל יראו הדברים כּמתמיהים והשאלות כּמכוונות להכשיל. לא לשם טנדנציה ולא לשם פּלפּול צבּורי נשאָלות הן, אלא לשם דעת והבן, מה מקום יכולה וצריכה ספרותנו לתפּוס בּחיים ומה תּפקידה וערכּה? כּי עד המלחמה והמהפּכה הבינונו, או חשבנו כּי הבינונו, את תּעודתה ותפקידה – אולם עתּה “נסתּם חזון” מאתּנו; נסתּם חזון – כּי נגלה חזון חדש. ולאור החזון החדש ואופן־החיים החדש עומם אור העולם הישן ונוצרה תּפיסה חדשה ושאיפה חדשה.

אפשר, כּי לא הכּל מרהיבים עוז בּנפשם להודות בּשנוי זה, אבל השנוי הגדול בּא ויהי – בּכל ארצות־התּבל, בּכל שדרות־העמים. ואי־המנוחה, אשר לבשה את הנבחרים והיחידים בּעם, בּכל עם, אינה אלא בּבואָה של הנפץ הפּנימי בּחיי העם, של המפּולת והתּקומה, ההרס והבּנין, ההולכים שלובי־זרוע בּחיים.

וחיי־ישראל, שהיו תמיד משורגים כּנטע־זר בּעץ החיים הכּלליים, ועמנו המתנועע ומתלהלה בּין האומות כּאחד זר ותלוש, פּלאי ולא־מפּה, נזדעזעו בּשנים אלה יותר מכּל האומות. כּי אם בּיניהן היו אַלונים כּבדי־ענפים ועמקי־שרשים – לא היינו אָנו אלא נטע חוור ודק, חסר־שמש־וכח, אשר התרפּק על האַלון ומצא לו מחסה בּין ענפיו – ענפיו ולא שרשיו. וכשעבר הסער ועקר עצים חסונים, נעקרנו אָנו אתּם; וכשירד הבּרד והכּה בּנצנים ומחה את הצבעים והכמיש את העלים – הוכּו נצנינו, נמחה צבענו וכמשו עלינו פּי־מאָה.

מכורתנו היתה רוסיה. מכורתנו בּכּל. בּכּלכּלה ובתרבּות, בּחנוך ובספרות. העיירה היהודית של אוקראינה, רוסיה, ליטה ופולין – אשר היו מאוחדות תּחת כּפּת רוסיה הגדולה והענקית – עיירה יהודית זו היתה הכּלי, אשר שמר את היין. היא שנתנה צורה לחיינו והיא שהדבּיקה את נשמותינו – אַחת לחברתּה. האַחדות הלאומית, על כּל גלוייה, בּה נשתּמרה – ולא לחנם שרו לה טובי־משוררינו ומספּרינו את שירת־אהבתם – אהבתנו. לא רק הספרים המיוחדים על ה"שטעטיל" מעידים על זה, אלא כּל רוח ספרותנו החדשה, העברית כּהאידית, עומדת כּאות ומופת על שלטון העיירה, זו החביבה והרומאנטית, זו הרחוקה והקרובה. ושלטון זה לא סר מעל ספרותנו גם בּשנים האַחרונות, עת הנוער שלנו גלה את הכּרך והלך אחרי אורו ואָרחות־חייו. רק כּאורחים היינו שם, אבל המקור, השורש נשאַר בּעיירה. לשם נמשכנו בּחבלי־קסם ובגעגועי־אין־סוף. גבּורי הרומאנים שלנו היו מושלכים בּכף־הקלע בּין העיירה והכּרך – ואחרי רוב נדודים היו שבים סוף־סוף הבּיתה, אל אַבּא ואל אמא. בּחינת יצא וחזר. כּי בכּרכּים היו מתגוללים בּעליות־קיר קטנות, בּודדים ועזובים, חולמים על אהבה וגדולה־בּחיים – ורעבים ללחם ותענוג; אבל בּבּית היה האָדם העברי שב אל המנוחה ואל הנחלה וטווה בּחשאי ובכאב את מטווה־החיים שלו. כּך היו לא רק משוררי־העיירה שלנו כּמנדלי, שלום־עלכם, שלום אַש ואחרים, אלא גם הצעירים והמחדשים כּברדיטשבסקי, בּרנר, בּרסגלסון ואפילו גנסין. זו היתה הקרקע שלנו ועליה נשענה ספרותנו וממנה ינקה.

והנה באו המלחמה והמהפּכה והפכו את הקערה על פּיה. אם היו איזה סימנים להתפּתּחות אטית ויכולת־מעבר מן העיירה אל הכּרך לפני זה – חלפו כצל עם בּוא הימים הגדולים והמרעישים. העיירה נעקרה משרשה; ותושביה – מהם נשמדו בּחמת־הימים, מהם מתלבּטים שם על החורבות חדלי־כח וחסרי־סביבה, ומהם – נשאו ברוח והובאו לארץ־ישראל ואַמריקה. וכזרעים בּודדים הם נשאים בּאַויר־העולם ומבקשים קרקע להקלט ולהצמיח. דור שני, הגדל לעינינו בּכל הארצות, אַחר הוא והוא מכריח את האָבות להתקשר, יחד אתּם, בּכל ישותם לצורות־החיים החדשות. כּן הדבר בּארץ־ישראל, כּן הוא בּאַמריקה וכן גם – בּרוסיה ובנותיה. ואם שונים תּנאי־החיים בּכל ארץ – הרי זה מגדיל את הטראגיות ומעמיק את הכּאב ואת חבלי־הלידה־מחדש.

אבל עם כּל התּסבּוכת המיוחדת שבּמצבנו, או מצבינו, בּארצות שונות – יש ניגון אחד, העולה מכּל הקצוות, יש אור אחד הבּוקע ועולה מכּל חלקי־אומתנו והוא – אור החיים החדשים.

החלוציות וקדחת־הבּנין בּארץ־ישראל, שפע־החיים ועתרת המרץ שלנו בּאַמריקה ואַף הכּחות החבויים בּרוסיה, המתפּרצים ומתחשלים – כּל אלה אינם אלא בּנים להופעה אַחת – הופעת החידוש והתּקומה בּחיי־ישראל. אָנו רוצים לחיות יחד עם העולם ולהשתּתּף עם כּל היוצרים בּבנין־החיים ובעלית־האָדם.

אלמלא יראתי שלא אכּשל בּלשוני, הייתי אומר: בּולמוס־אַמריקאיות אָחז את העולם ודוחף אותו לעבודה ויצירה. ואָנו נמצאים בּמערבּולת. צא וראה מה חלק יש ליהודים בּתעשיה ובתוצרת פּה. כּמה גדול חלקם בּבנין בּתּים ומרקיעי־שחקים, בּעבודה ובמלאכה, בּאומנות ובאמנות, בּעתּונות ובספרות, בּמדע ובהמצאות־הפּלא של התּקופה.

אַרבּעה מיליונים מבּני־עמנו חיים פּה, בּארץ הבּרזל והעשת, בּארץ התּחתּית והעלית, המרחב והדרור. חיים ופועלים. וכשם שחוטי־החשמל ופסי־הבּרזל עוברים כּגידים וכעורקים לאָרכּה ולרחבּה, לעמקה ולגבהה של אַמריקה – כּן מעורים אנחנו ומשולבים “חוטינו” בּמטווה־החיים וברקמת־הפּלא של האָרץ הזאת. לא כחלק סביל אָנו פה, כּי אם כּחלק פּעיל ויוצר אָנו חיים ועושים בּתוך ההמולה והתּנועה, התּכונה והפּעולה. הרי זה שנוי עמוק ויסודי, אשר אין־ערוך לו. וכלום אפשר למישהו, לשם איזה מטרה שהיא, לבוא אל קבּוץ כּזה בּאַמת־המדה הישנה והמסורתית, של העיירה היהודית הצנועה והכּשרה?

כּלום יש פּה תּקווה לאיזה מפעל, כּלכּלי או תרבּותי, אם לא יהא עשוי לפי רוח הזמן ולפי מתכּונת־התּקופה? ואַל נטעה לחשוב כּי “אַמריקאיות” זו אינה אלא מדרגה נמוכה של מעשיות וגסות־רוח וקוצר־המשיג וחוסר־הדמיון. לא כי. בּבהילות זו, שאָנו רואים, גלום סוד המיתּוס החדש; צפון הזרע של חיים חדשים. אַמריקאיות זו משמשת מופת וסמל לעולם. בּרוסיה קוראים לה “פורדיזאציה” (מלה מגושמת) ובמקומות אחרים בּשמות אחרים – אבל בּכל מקום, אפילו בארץ־ישראל שלנו, נושאים אליה עין, כּי היא ששחררה את כּחות־האָדם וצוותה לו: עלה!

והאָדם העולה אינו יודע מעצורים ומתנכּר למכשולים. הוא בונה מגדלים ממריאים ומעמיק שאול לשם מציאת דרכי־קשר, הוא תולה גשרים בּרוח על גבּי מים ובונה אניות־אַויר, הוא ממציא רדיו, המוליך את בּשורת האָדם החדש מסוף־עולם ועד סופו, ושולח תּמונות־בּרק, בּמשך רגע, מניו־יורק ללונדון. הוא פורץ גדרי עולם ישן – מתּוך תּאווה ושבועת־סתר לכבּוש עולם חדש ולתכּן חיים חדשים.

ובהעפּלה היסטורית זו אָנו לוקחים חלק – וחלקנו בּראשונים. מתרחבים גבולות־חיינו ונפתּחים שערים ליכלתּנו והשפּעתנו, כּי אָנו בונים עולמות – לאחרים ולעצמנו.

והאם יפּלא איפוא, אם תּתעורר בּנו, בּמעטים וביחידים, השאלה הגדולה והיסודית:

לאָן הולכת ספרותנו? עתּה – בּתקופת הרת־עולם? ומה הרום אליו היא מעפּילה?

 

בּ    🔗

השאלה – שאלת־חיים, משום שרק בּכח העבר, והעבר הקרוב בּיחוד, אי־אפשר לחיות ולהחיות לבבות. תּפיסת־ה"עיירה" אינה תפיסת הדור שלנו. אָנו חיים בּעולם חדש ודורשים מזון אַחר, אשר ישבּיע את רעבנו היום, ומיד. כּי בשעה שמסביבנו יש מרחב־יה – אי־אפשר לנו להשאר בּמטת־סדום. בּשעה ששאלות חדשות וגלויים חדשים ניתּנים לנו בכּל יום על־ידי המון העתּונים, הקבצים והספרים בּלשונות אחרות – אי־אפשר לנו, ועוד יותר לילדינו אַחרינו, להיות תּלויים בּנס־ימים־עברו ולהתפּרנס־בּרוח רק ממה שרכשנו לנו עד כּה. לדור הצעיר קשה, כּמובן, הדבר עוד יותר. כּמה אריות מספרות־ההשכּלה וספרותנו החדשה נראים לו כּמתים הואיל והוא רחוק מהם כּרחוק מערב ממזרח. אָנו עוד זוכרים לסמולנסקין את חסד־נעורינו ונדודי־השינה בּקראנו את “התּועה בּדרכי החיים” – אבל בּנינו ובנותינו (כּמובן, שבּיודעי־עברית אָנו מדבּרים), אינם מרגישים ואינם רואים בּו את סופרם הם. ולא רק משום הלשון המשונה והנפתּלה. ומנדלי הפּקח עם לשונו הדשנה וציוריו המופלגים מדלות קבּציאל – מה יאמר הוא ללב הקורא הצעיר? הוא, קורא זה, מבקש את העלילה ואת הפּעולה, אבל לא את המליצה וההרהור. זר לו רוח הפּלפּול ולא מובן לו הלעג המר, ולפעמים הקלוקל והאַכזר, לצורות־חיים לא ידען ולאנשים לא יכּירם. ולא פעם ירגיש הקורא הבּוגר כּאב וחוסר־ישע עת יבקש ממנו חברו הצעיר עצה ותושיה – למען הכּר את הקלאסיקים שלנו. הרבּה כחות־יצירה משוקעים בּספרותנו – אבל לא כולם ניתּנו בצורה הראויה לדור זה. והתּוצאה: אין קוראים. כּח־המשיכה אינו גדול בּיותר והצעירים אינם נמשכים. וכן מקדים אצלנו הנצח לבוא ודברים שהיו צריכים ויכולים לעבור מיד ליד ולזכּות לאהבת־הדור – עוברים עד־מהרה אל הנצחיות – בּמנוחת־הארונות.

כּל זה בּנוגע לדברים שכּבר נוצרו והשמורים אתּנו.

ומה המצב בּנוגע לדברים ההולכים ונוצרים עתּה? האם בּהם נשמע כּבר דופק הזמן? האם הם יכולים למשוך את הלב הצעיר, המבקש בּמלה העברית את פּתרון חייו – היהודיים והאנושיים?

כּולנו יודעים את המצב ואין להאריך. מה שניתּן לנו עתּה אינו אלא פּרורים־פּרורים – אבל לא לחם, לא סעודה שלמה. ונראה לי לא פעם, כּי אסוננו היותר גדול הוא בּ"כשרון ולא יותר". בּספרות העברית יש כּשרון – ולא יותר. כּלומר: יכולת־הכּתיבה מפותּחה אצלנו בּמדה גבוהה, סופרינו פּתּחו ומפתּחים את ענין־הכּתיבה, שולטים בּלשון, חיים “ספרותית”, מתוחים כּנימי־הכּנור – לנגן; אַך אין הכּחות האלה נאצרים ומוצאים את תּיקונם – בּעבודה שלמה, מקפת, מניחה את הדעת ומהנה את האחרים. דומה כּאילו אין משק־בּית. ואין הנהלה רוחנית. כּי אין יודע, לאָן יש לכוון את גלגל־המרכּבה ולשם מה ומי יש לעשות וליצור. יש כּשרון – וכאילו אין יודעים מה לעשות בּו.

גורם רב לערפל זה משמש, כּמובן, הקורא. אין הסופר יודע מי ומי הקורא שלו. כּי במשך השנים האלה נעקר קורא זה משרשו ונשא על כּנפי־הרוח למרחקים. ומכּיון שבּא למקום שאין מכּירים אותו – יש ויעשה דברים אשר לא כן ולא יעשה דברים אשר כּן. אפשר כּי בארץ־ישראל יודעים את הקורא, אבל אָנו בּאַמריקה, למשל, איננו יודעים ואיננו רואים אותו. רק חלק קטן קורא־בּאמת, אבל חלק גדול ממנו, לפי כל הסימנים והמספּרים, אינו קורא כלל. כּלומר, הוא קורא־בּכח, אבל לא קורא־בּפועל – ואָנו למדנו כבר טעמו וכחו של “קורא־בּכח”. טעמו – פּגם וכחו – אפס (לעניננו). ומי יודע, אם בּים החיים החדשים עוד ימצא לנו וישוב אלינו. טשטוש דמות הקורא, או חסרון דמותו, יכול לא פעם להעביר את הסופר על דעתּו. ולא פעם יכולה הכּרת־בּדידות זו להביא לידי יאוש.

לפיכך אין, לדעתּי, צורך לשוות לנגדנו את ה"קורא הותיק" דוקא, זה שהיינו רגילים בּו עד כּה, אלא את הקורא הצעיר והמודרני, את בּן הדור השני, זה החי כּולו בּזמן החדש ובסביבה המפותּחת של העולם החדש. ראשית – הוא רך יותר ועלול לספוג אל תּוכו תּורה ודעת, ושנית – הוא בעצם טבעו וחנוכו מוכשר יותר לחוש ולהבין את רוח האָדם החפשי והמחפּש. הוא מבקש חלום ופתרון לו, הוא מתגעגע על גבורה – ולא רק חמרית. הוא צמא ליופי ולעוז־עלומים – ובברכה והודיה יקבּל את פּני הבּא ואמת ויופי אתּו.

אבל לא בגלוי־סוד־הקורא מונח פתרון השאלה, כי אין הענין פשוט ובהיר כל־כּך. זה – רק גורם אחד, אבל יש עוד גורמים רבּים ועמוקים ממנו, שאין לגלותם ואין לפתרם בּהנחות והשערות. זו שאלת הכּוונה הפּנימית של הספרות ונטיתה הטבעית. ומתעוררות שאלות יסודיות: לאָן יוליכה גורלה ואל מה ישאוה נושאיה? אולי אין תּעודתה כלל – לצאת אל העולם ולהצטרף אליו? אולי פּירוש הצירוף הזה – התבּוללות? אולי יש בּעליה זו שקיעה פנימית? יבואו רבּים, ובזכות, וידרשו ל"נקודה היהודית", לרוח־ישראל המיוחד וצורותיו המיוחדות. ועל נקלה אפשר להקיש על זה משאלת־היסוד של חיינו – מארץ־ישראל. הנה אָנו בונים בּיסורי־לא־אנוש את ארץ־האָבות, כּדי להחזיר את השכינה למקורה – משום שבּגולה נגזרה עליה כּליה – ואיך אפשר לבוא ולדרוש את פּתיחת־השערים, את החקוי־לעולם ואת טשטוש־הגבולים בּספרות? ואם אָנו “רחבים” כּל־כּך בּספרות – למה לנו בּכלל “צמצום” זה של הלשון, הזרה פה?

אולם, עד כּמה שלא יהיה מסובּך הענין הזה – חיוב אחד ושלילה אַחת עולים ומאירים לנו בּוודאות גמורה. החיוב – הוא חיוב־החיים. אָנו רוצים לחיות בּכל מקום שאָנו נמצאים, בּכל ארצות־הגולה, ולחיות חיי טעם ואמת – משלנו. והשלילה היא – שלילת הצמצום. אין אָנו רוצים להצטמצם בּשום מקום, ואפילו בארץ־ישראל, ולהקטין את דרישותינו ותאוות־הכּבּוש – אפילו לשם היעוד הארצי שלנו, המרמז אלינו מארץ־ישראל.

עם־עולם היינו, הננו ונהיה – לא רק מבּחינת־הזמן, כּי אם גם מבּחינת־המקום. אָנו מעולם לא הסתּפּקנו בּארץ־ישראל בּלבד – ולעולם לא נחזור כּולנו לארץ־ישראל. מיום שחרב הבּית הראשון נעשינו עם־עולם ובמשך הזמן הקצר שמן החורבּן ועד השיבה כּבר הספקנו להאָחז בּבבל; וכשהגיע זמן השיבה – לא שב כּל העם. מי שעלה לירושלים לבנות את בּית ה' ומי ש"נשאַר מכּל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בּכסף ובזהב וברכוש" וגומר.

כּבר היה לנו אָז החוש העולמי האוניברסלי ואהבת־ההשפּעה על־ידי לכת בּעולם. את החלק האחד שלחנו לארץ ואת החלק השני השארנו בּגולה – זרע לימים הבּאים. ובימי הבּית השני נעשינו עם אוניברסאלי. השפּעות־החוץ, מיוון ומרומה וארצות אחרות, חתרו להן דרך אלינו. ואָנו תּחת להכּנע, לקבּל תּורת־אחרים ולהשמד מתּחת השמים – עלינו על הגלים, נתנו לעולם תּורה משלנו, בּצורה נוחה לו, והמבּול שאָמר לשטפנו עבר תּחת רגלינו. יצאנו לגולה והצלנו את עצמנו. בּן־זכּאי הסופר ראָה בּעיני־גאון את כּל ההיסטוריה שלנו ועשה את עצמו מת, מן הבּחינה המדינית, כּדי שיקום לתחיה מעבר לשער־האָרץ – יקום ויחיה לעולם בּמלכות־הרוח בּ"יבנה".

ובמשך כּל הגלויות ובדרך כּל התּרבּויות שעברנו, ידענו לשמור גם על זכרון ארץ־ישראל וגם לפעול ולעשות בּגולה. הגעגועים המשיחיים לא היו לנו רק אמצעי למטרה רחוקה – בּזמן ובמקום – אלא הם־הם היו גם הצורה גם התּוכן לחיינו. על התּקווה־לגאולה התענגנו לא פחות מאשר עם אַחר היה יכול להתענג על עצם־גאולתו. חביבים היו לנו היסורים. התגאינו בּמצבנו המיוחד בּ"אַתּה בחרתּנו". ידענו להפוך את המצב הטראגי למצב נעלה ומרומם. אם אַרצנו אָנו חרבה לפי שעה – נעשינו עם בּין־אַרצי, העומד ממעל לגבולות זמן ומקום.

והדבר קל־וחומר: אם דמות ארץ חרבה ולא־מיושבה יכלה לחמם אותנו בּנכר ולהאיר לנו את הדרך בּעולם – כּלום יפוג החום ויכבה האור בּמחנה ישראל בּגולה, אם ארץ־ישראל תּבּנה ותהיה ארץ מיושבת ופורחת?

אבל לכך דרושה גם גולה חיה ופורחת, כּשם שהיתה בּתקופות רבּות. ועוד יותר מזה. לנו דרושים, כּאַויר לנשימה, תּפיסת־עולם ומרחב־יה. רק אָז יספּיקו לנו כּחותינו – גם למרכּז גם להיקף.

ואַל נדבּר עוד על “תּורה מציון” ועל השפּעת־המרכּז. לפי שעה אין אָנו יכולים להסתּלק מירושת־העולם והנכסים אשר קנינו בו. וכשם שיש צורך לחשוב על “תּכלית־מזרח” בּארץ־ישראל – כּן, ואולי עוד יותר מזה, יש צורך לחשוב ולדאוג ל"תכלית־מערב". כּלומר: מה ומה תהיה עתּה דרכּנו־ברוח – בּארצות הגולה? מה הם היסודות, שעליהם נבנה את ערכי־התּרבּות שלנו בּארצות־הפּזור? ומה תהי הרוח של ספרותנו, יסוד עיקרי בּתרבּותנו, בּתקופה זו? מה הסביבה בּה נטע ומה הצורות בּהן נאחז? מה ישמש לנו אַמת־מדה ומה תהי התּכנית העיונית, וגם המעשית, לפעולה וליצירה של הספרות העברית החדשה?

 

ג    🔗

לא להתאונן ולא להגות נכאים, אלא להסתּכּל ולהבין – זו חובתנו עתּה. עלינו לראות את הנעשה ולעשות את הטוב והנחוץ. ואַל נירא מפּני המחשבה המכוונת וצל הטנדנציה שבּה. וגלויה. בּימים כּתיקונם כּשספרות־הצבּור חיה ונוצרת ממילא, יש יכולת ויש אוזן קשבת גם למשחק הנפש של היחיד, לתהפּוכות־נשמתו. אבל בּימים כּאלה, עת גורל כּל ספרותנו תּלוי לנו מנגד – אין להסתּפּק בּיסוד הדיאוניסי. אין לשאוב התלהבות ואמונה מתּוך שכּרון־הכּשרון. עתּה נחוץ לנו היסוד האַפּולוני. דרושה תּבונה לספרותנו ושכל יוצר. דרושה תּורה. וצבּור שלם צריך לכוון לבּו ודעתּו למטרה אַחת – נעלה ומקיפה, למען תּבוא רוח־חיים בּנו ותשתּלהב בּנו אש היצירה והאמונה. לא רק כּשרון נחוץ לנו, זה שאין אָנו יודעים מה לעשות בּו, אלא אידיאה מרכּזית ומחיה. וכשם שלפני שני דורות עלה אור ההשכּלה בּרוסיה ולפני דור זרח עלינו נוגה הלאומיות והספרות הצעירה – כּן צמאים אָנו גם עתּה לאור האידיאה של התּקופה החדשה. אָנו זוכרים עדיין את הרטט והגיל, אשר לבשו את הלבבות לפני שלשים שנה ויותר, עת הספרות הצעירה חנטה פגיה. כּפלגי־מים בּראשית האָביב כּן פּרצו וזרמו ה"זרמים" בּספרותנו. נולדה בּתפארת והוד השירה החיונית שלנו, התחיל להתפּתּח הספּור העברי ונצני־מדע־ובקורת ראשונים עלו בּכרם ספרותנו. ואָז לא רק הסופרים קדחו – גם בּקוראים יקדה אש־החשק־והאהבה לספרותנו. היה יחס־המסירות והחבּה, שאליו אָנו מתגעגעים עד היום.

ועתּה – כּלום דלונו מאָז? כּלום מעטים הכּחות אשר אתּנו? לא ממנו ולא מקצתו. אַדרבּה, מאָז ועד עתּה נתרחבו האפקים ונתפּתּח הטעם הטוב של הקוראים, ויחד עם זה עלתה ופרחה יכולת הסופרים. שערי העולם פּתוחים ואוצרות התּרבּות גלויים עתּה לפניהם יותר מבּכל זמן. גם אמצעי־הבּטוי נתעשרו ונתעדנו. הסגנון לבש כּח חדש ורענן. הלשון ספגה אל תּוכה צבעי חיים חדשים ועסיסי מחשבה והרגשה מזוכּכת. גמישות ורוך – מצד אחד; חיטוב ושלמות – מצד שני. פּרחי־הנאָה רבּים שמורים לנו בּגן־ספרותנו.

אבל גדולה מאד התּעיה, אַף התהיה. כּרחלים בּודדות אשר גלשו מן העדר תּועה כּל אחד לעברו, מבקש אחיזה עד כּלות־הנפש – ואינו מוצא. כּי טרם נמצאָה הקרקע, טרם נוצרה הסביבה, הנותנת דמות וטרם ניתּנה לנו המסגרת, אשר בּתוכה נשבּץ, כּאבן בּתשבּץ, את ספרותנו.

עד המלחמה הלכה ספרוץנו לאור הספרות הרוסית בּעיקר (ורק בּמדה ידועה – לזה של הספרות של מערב־אירופּה). שם, בּעיירה היהודית, היה הווי יהודי אשר הווה פּני ספרותנו ואשר הזין אותה משרשיו. אבל עם חורבּננו בּרוסיה חרב ועלה־בּעשן גם ההווי שלנו ועתּה אָנו רחוקים, מה רחוקים, מהחיים ההם ומהאמנות ההיא. ומיום ליום הולך המרחק ורב. נחוצים לנו מעינות־ישועה אחרים, מקורות השפּעה חדשים, כּדי שנוכל להדבק בּתרבּות ובאמנות העולם, לקבּל מהן את הנחוץ לנו וליצור בעזרתן את חלקנו – למען עצמנו ובנינו אַחרינו. לא על סופר זה או אַחר מדובּר פּה ולא על יצירות יחידים, שאין לציין דרך להן ואין להורותן דעת, אלא על ספרות־הדור, על ספרות הצבּור העברי.

היא צריכה להנטע בּאיזה מקום, להאָחז בּאיזה קרקע ולהצמיח ולגדל פּירות. “תּקופת רוסיה” נגמרה בּספרותנו, ומי יודע אם תּשוב עוד (כּי ספרות בּולשבית בּעברית לא תהיה ולא צריך שתּהיה – והקבצים הראשונים שיצאו שם יוכיחו). הגיעה איפוא השעה להתחיל בּמנין חדש – של ספרות אַחרת.

מה ה"אוריינטאציה" הזאת המבוקשת והדרושה עתּה לנו? דומני, כּי התּשובה ברורה והיא מתאימה לכל מהלך הענינים עתּה בּעולם – בּכל מקצועות החיים. ה"אוריינטאציה" צריכה להיות אַמריקאית־אַנגלית. שני מרכּזי היהדות החדשים והבּריאים שנתהוו עתּה הם בּארץ־ישראל ואַמריקה. וגורלנו נתקשר בּעם הבּריטי. אַנגלית מדבּרים לא רק בּאַנגליה ואַמריקה, כּי אם גם בּארץ־ישראל. והתּרבּות הבּריטית עם הציוויליזאציה האַמריקאית – שתּיהן כּאַחת מוחשות ומובנות לנו. ועל כּל אלה – מתבּצר ומתכּונן פּה, אַמריקה, המרכּז היהודי הגדול והחי אשר כּחות אין־ספורים שמורים בּו לעתיד לבוא.

מבּלי להסתּלק, כּמובן, משום ירושה ומכּל הטוב אשר בּא אלינו ממקומות רבּים¹ ושונים – עלינו להתרכּז עתּה בּספרות אַחת, שנעשתה קרובה אלינו בּתנאי־הזמן, ואולי גם מסבּות עמוקות יותר – היסטוריות ותרבּותיות, שמקורן בּהכּרת הגזע ובשתּוף היחס לתנ"ך (האַנגליים – גם הם עם הספר שלנו) – עלינו להתרכּז ול"קבּלה" בּתור מצע ויסוד לעבודה ספרותית שלמה ומסודרת. ופה מתגלה ה"תּעודה", שהוטלה באַחריות מיוחדת על סופרינו בּאַמריקה. הם, הנמצאים בּמקום ההתהוות של ההווי היהודי החדש, יכולים וצריכים למלא תּפקיד נשא ורם בּבנין ספרותנו והחייאָתה. ולא רק בּתרגומים, כּי אם בּעצם סגול התּכונות המיוחדות לעולם החדש. הרחבות הגדולה ועשירות־החיים האגדית מכריחות להרחיב גם את האפקים שלנו. אָנו חיים בּתקופת־פּלאים, עת מעשי־בראשית מתחדשים עלינו בּכל יום, עת הדמיון האנושי והשכל היוצר התאַחדו לשם גלויים גאוניים. תּקופת הרדיו צריכה, כּי יכולה, לשנות ערכים והערכות, ולדלות מנבכי־הנפש אפשרויות והרגשות חדשות, נועזות ומאירות. אם התענגו לפעמים, בּימים הטובים, על שירת הזמיר – יש עתּה תּענוג לא־קטן מזה לבאי העולם החדש לחיות בּעולם שכּולו שירה, בּעולם שאַוירו מלא מצלילי מנגינות, של מזרח ומערב, הנשאות מסוף עולם ועד סופו. האגדות שספּרו הנכדים לסבה, בּשירו של פרישמאן, נעשו מכּבר מציאות ונוצרו אגדות חדשות, שגם הן מציאות. האָדם לא רק הרחיב את העולם, על־ידי המרחב, כּי אם העמיקו והעלו, על־ידי החפירות והתּעלות, מגדלי־בבל ואניות־אַויר. בּימים כּאלה לא ימצא הקורא ספּוק בּדברי־קרתּנות מעולם רחוק וחולף, שיסוד הדמיון חסר בּו.

מכּאן – השנוי הגמור שצריך לבוא בּפרוזה העברית. לנו נחוצה פּרוזה בּריאָה ורעננה, ספּורית ופועלת. פּרוזה בּריאָה ורעננה, ספּורית ופועלת. פּרוזה החיה בּכח העלילה, כּי לאור החיים החדשים יכהה אורן של כּמה יצירות חשובות בּספרותנו, אשר עליהן מרחף רוח ההתלבּטות והיאוש, רוח המרי והסגוף. יש ספרים, שהיו חביבים עלינו בּזמנם, אַך עתּה, אם ניתּנם לקורא העברי הצעים – יחשך עליו אור השמש והוא ישט מעליהם בּפחד. וכדי לפייס את עצמו ולהשיב לנפשו את השלווה והשמחה, ילך וישקע בּספרות אַחרת, זו המרווה את צמאונו והממלאָה את כּל ישותו אומץ ואמונה. שמחת־חיים זו ונצחון־האָדם בּמלחמת־הקיום עלינו להטעים את קוראינו ומעסיסם של אלה עלינו למלאות את ספרותנו. טעם־עלומים דרוש לנו עתּה.

בּכל מקצועות היצירה והעבודה הספרותית עלינו לשנות את מדת־ההערכה, ועל־ידי כך גם את הערכים עצמם. מן המצר יש להוציא לא רק את הפּובּליציסטיקה, זו המשרכת דרכּה אחרי הציונות המעשית והיום־יומית, כּי אם גם את הבּקורת וספרות־המדע והספרות היפה.

ואם יאמר האומר: הרי זו עבודה־מדעת! אַל יפחידנו זה. הכּל נעשה בּדעת ובחפץ, אם רק הכּחות הראשונים בּעין. לא שעבּוד אָנו דורשים, אלא שחרור. לא צמצום וכוון, אלא הרחבה ומעוף. והעיקר – חיוּת וחיים. אָנו חייבים ורוצים לגאול את עצמנו מן הגלות הפּנימית ומשעבּוד־מסורת, אשר עבר זמנה. אָנו רוצים להתאים את חיינו העבריים אל החיים האנושיים. כּי אוי ואבוי לנסוג־אָחור בּימינו אלה. ההולך בּעגלה, שסוסה בּלה רתומה לה, לעולם לא ישיג את ההולך בּתחתּית או בּעלית. והמטה אוזן רק לצלילי־זמירים לעולם לא ישמע את קול העולם השר את שירת־נצחונו.

קשרנו גורלנו בּגורל העולם ובעליתו נעלה גם אנחנו. ארץ־ישראל תּהיה חלק ממנו וספרותנו – ענף אחד פּורח בּאילן־חיים זה.

נשבּור את מטת־סדום, אשר בּה הושכּבנו ונצא אל המרחב הקורא לנו:

– למרחב ־יה.