מאמר ראשון    🔗

א    🔗

כּכל יוצר וככל “ראשון” היה מנדלי משמש יותר מדי מטרה לחציהם של רובי־קשת מומחים, והאינטליגנטים ההמוניים היו עושים סחורה בּיצירותיו של גדל־מספּרינו בּתּקופה האַחרונה שלנו. בּמותו כּבחייו לא חסרו בתוכנו עובדים חרוצים ו"נאמנים לעמם", שבּאו והניחו את חותמם שלהם – על מנדלי מוכר־ספרים, מתחו אותו בּמטת־סדום שלהם, נתחו את “סוסתי” נתחים־נתחים ומצאו בו את כּל סעיפי ה"פּרוגראמה" שלהם; ולשם בּנין הקהלה המחודשת בּקשו הכשר בּ"טאקסה" ועשו ממנה ספר־תּקנות בּשביל הסתּדרויותיהם.

מנדלי מוכר־ספרים נעשה נחלת־הכּלל; פּרדס־היצירה שלו נעשה רשות־הרבּים. מנדלי עצמו לא ידע את כּל ערך האָמן השוכן בּו ואת עומק הרוח המנחה את עינו על פּני החיים. סוף־סוף לא השמיד לגמרי את המשכּיל המתפּלפּל שבּו. היהודי מנדלי מוכר־ספרים, חברו של אַלתּר יקנה"ז והדומים לו, נדחק מכּל סדק ומתחמק לצאת להעמיד לראווה את כּל פּקחותו עם כּל הטראגי והמגוחך שבּו. דומה מנדלי האָמן בּאותה שעה לאחד קוסם, שבּא לעיר נכריה ומראה נפלאות לעיני הקהל. ובין הקהל הרואה את הקסמים יש אחד, היודע את ספר־יוחסיו של הקוסם וסודות־ה"מעשים" שלו. כּל רגע ורגע מוכן אותו האחד לקפּוץ מתּוך הקהל ולפרסם בּרבּים את הסוד. מנדלי מוכר־ספרים – היהודי העלוב והמזיע, האישיות הפּגומה, המעוררת רחמים וזוועה, קפץ מעורו ורוצה למלל ולמלל: הוא מקטרג על אחיו ועל חייהם, מראה לכּל את פּצעיו, עוד מעט ויגיע לשם, למקום שם דריסת־רגל אסורה לצייר – ואָז מפסיק אותו מנדלי האָמן בּמאמר: “אבל אין זה מעניני”, “נחזור לעניננו”…

ויסוד פּובּליציסטי זה, יחד עם היסוד הדיקוראציוני, או “הבּימתי”, שנשאר אַף הוא בּלתי־מנוצח בּיצירותיו והוא פוגם הרבּה בּשלמות האמנותית שלהן (“הנה הורם המסך”, “בּעבור הכּסלוניות לפניכם וראיתם אותן”, וגומר), גרם ליצירותיו, שתּעשינה עממיות יותר וקרובות יותר אל ההמון, שראָה בּמאנירה זו כּעין רמז של התקרבות והתחתּנות בּו. תּמיד יש לו קהל־מקשיבים למנדלי ואליו הוא מכוון את דבריו. וקהל זה אינו נותן לו את החירות הגמורה, את הגאולה הגדולה: העינים חודרות יותר מדי והאָזנים ערות וקשובות, והאָמן מוכרח לשלם מס ל"קהלו": "בּתוך עבודת־הקודש שלו הוא מאיר לו את פּניו ושולח לו את בּת־צחוקו ולעגו. משם כּך חסר לעגו, על־פּי רוב, את המעוף עם כּל העוקץ החד שבּו.

ואולי יש לבקש בּזה גם את סבּת הפּזרון שבּדרכי יצירתו: אין לו התרכּזות, המשעבּדת את היוצר אל האובּייקט היצירתי והגואלת אותו מן הסובּייקט הסביבתי. כּאן אָנו מכּירים בּעקבות המלחמה שבּין ה"יחיד" וה"רבּים", בּין ה"פּרט" וה"כּלל". מנדלי רואה בעולם ובחיים, קודם־כּל, הופעה קולקטיבית, צבּורית. הוא לא שם כּל־צרכּו את לבּו לנמלים הבּודדות, הרוחשות בּצלע הסלע, אלא רצה להקיף את כּל הצוק, ולהגיע עד הכּף. ומשום כּך היה מבליע לא פעם את ה"אני", המורד והתּוסס בּתוך הצבּור, ומכניע אותו לפניו. אפילו על בּכורתו שלו וותּר לא אַחת ושתּים.

מנדלי – משורר־ההמונים. תּחת צלילי הערבּוביה וה"מיש־מאש" הוא מנגן את ניגוניו. בּספריו עורך לנו מנדלי קונצרט עולמי כללי והכּל אומרים שירה בּו. אָנו מקשיבים לשריקת־הצלצל, לדלוג־האַרבּה, לזמזום הזבובים והיתּושים, למשק דבורים ובני־ילק. אָנו שומעים קול נביחת הכּלב, קעקוע התּרנגול, צהלת סוס כּבול, הרועה בּאפר… אָזנינו קשובות לשירת הגלים הסוערים, לשיחת בּני־האָדם, לאנחותיהם של היהודים הדוויים ולקללה המרחפת על דל־שפתותיהם. הכּל יש כּאן, בּסימפוניה זו: מקרקור־הצפרדעים עד שירת־האָדם. אבל בּמדה שהכליל מנדלי את הפּרט והרחיב את ה"אני" האינדיווידואַלי עד ל"אני" קולקטיבי, בּה במדה יִחֵד גם את הצבּור וסימן בּו סימני אינדיווידואַליזאציה. הצבּור של מנדלי חי ומתנועע ומראה סימני עליה וירידה, השתּנות והתחפּשות, ממש כּיחיד. הצבּור הוא בּעל־חיים גדול עם רמ"ח אברים ושס"ה גידים. ספינה גדולה וטעונה נוסעים, שהיא נשאת על פּני המים. בּלשון־יחיד אין מנדלי משתּמש – הכּל נברא בּ"רבּים": “… היהודים נעשו חנוונים ורוכלים ושולחנים וסרסורים וכיוצא בהם מיני תגרים בּעולם”. את האופי של ראובן ואת האופי של שמעון מזג לאחד וייצר בּדמותם ובצלמם של היחידים טיפּוס מכליל אחד, האוצר בּתוכו את כּל סגולותיהם של “שברי־האָדם” המתהלכים בּעולמנו.

“התּחלואים תּוססים בּחשאי בּתוך גופם של הקבּציאלים והכּל מסיחים דעתּם מהם”. צריך לרדת לתוך תּהום החיים הללו, מקום שם תּוססים בּחשאי כּל אלה התּחלואים, ולדלות משם את סוד־ההוויה וסוד־הקיום שבּחיים כּאלה. מה תּורת החיים של כּל אלה “גוברין יהודאין”? – הקבּציאלים קבּצנים גמורים הם… "עמד אחד ופתח לו חנות – מיד בּני־העיר בּאים ויורדים לפרנסתו, ומספּר היהודים הן חנויותיהם. החנוונים מרובּים והקונים מועטים… כּל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כּהלכת גוברין יהודאין. בּמקום ששנים עומדים בּא השלישי, ובמקום שלשה בּא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: “וקבּצנו יחד”.

אבל האָמן שבּמנדלי שמר בּנפשו ומסר למכּחולו את כּל העוז והנשגב של ה"אני", ה"פּרט" – של הקו הבּודד והפּורץ.

כּמה יופי אלם וצניעות משומרת טמונים בּתוך נפשה הטהורה של ציפּה־סוסי בּת ר' לייזר־יענקל, היפה והתּמימה, שמצאָה מקום לה (בּתור משרתת) בּבית עשיר אחד בכּסלון! “בּימים הראשונים לעבודתה שם ישבה במנוחה, הכּל נוחים ממנה וממעשיה ושלום לה… אבל בּעצם תּומה היה מעשה ונהפך עליה הגלגל. ראָה אדונה, שנערה יפת־תּואַר היא, וחשק להתקרב אליה. מתּחילה בּערמומיות בּא עליה, מתחפּש בּמסווה של ענווה ותורת־חסד על לשונו, מתחסד ואומר: מתּוך שבּת־ישראל היא, נערה עניה וגלמודה, והוא איש טוב מטבעו ורב־חסד, לפיכך הוא מוחל על כּבודו ומתקרב אליה בּרחמים. כּלום יש מצווה גדולה ממצוות **”ואהבתּם את הגר"**? – ובתוך כּך מרמז לה בּלשון־ערומים, שכּמה פעמים שקד לתקנת בּנות־ישראל עניות ויפות, ויצאו אַחר כּך מבּיתו והיו לנשים"… ולבסוף “עולם חדש נגלה לפניה פתאום עם צרות חדשות ומשונות, עולם נורא עם יצרו הרע ועם שבעה מדורי־גיהינם”… והלכה ציפּה־סוסי והיתה לאָמה בּבית איש אַחר – וגם שם נשנו הדברים מתּחילתם ועד סופם: “מעשה בּבעל־הבּית בּעצמו ובכבודו ומעשה גם בּבנו”. וכן בּשלישית וברביעית. הנפש היפה והענוגה נרמסת בּרגל־גאווה ונחנקת בּבוז גאיונים וריקים – וגדול הכּאב מאד!

וכך רואה מנדלי את צער־היחיד, האובד בּאַשפּתות הצבּור המתנוונה. כּך הוא רואה את הניצוץ של הנשמה, הנכספת ועורגת לצאת מן המיצר, הולך וכבה מפּני מדורת־העשן, הבּוערת בּרחובות מלאי־תשואות.

בּהמון הולך גם היופי ומתנוון. היופי – רוח רעה; התּאווה – לילית, שד משחת, יפה־פיה – אַל תּקרא יפה־פיה, אלא – “מכוערת”, וקול בּאשה – ערווה…

בּ    🔗

ומפּני שמנדלי היה משורר־ההמונים, משורר הרוב וה"רבּים" – מונח על כּל יצירותיו חותם ההגזמה וההפלגה. כּי את הכּלל אין להשיג בּעומק, אלא בּרוחב; השטח גדול עד למאד, דברים הרבּה נעלמים מעין־לא־למודה והכּל לובש צורה של תּנועת־גלים שעל שטח־הים, מפּני שמתּחת השטח העליון רוחשים אישים בּודדים, תּוססים רצונות נפרדים, החורגים ממיצר־המרכּז ובורחים לעברים. מנדלי הטיל על עצמו עבודה ענקית ממש. זוהי עבודה, שיש בּה משום “מעשי־בראשית”. דומה, שבּידיו של מנדלי הופקדה נשמת כּל העולם הישראלי והוא מנתח על הכּל בּצחוקו ובלעגו. מסביב – “בּתי־ידים מופשלות עד המרפּק לאחוריהם וזרועות יהודים מתגלות, זרועות משונות זו מזו בּצביונן ובמראיהן: זרועות שעירות וחלקות, צנומות ושמנות, שחורות, לבנות ושחומות. כּל אחד – פּארו עליו – עטוף בּטלית ומוכתּר בּתפילין. ותפילתו מבוהלת וחטופה. ואלו שני היהודים שלנו מתפּללים בּכובד־ראש, מתאנחים ומתנודדים, מעקמים פּניהם ופוצים פּה בּחן ובנעימות ובגעגועים, כּיהודים דכּאי־רוח, ישרים ותמימים. – – – לאַחר התּפילה כּל אחד מהם נוטל כּוס יין בּידו, מברך “שהכּל” וטועם בּתחילה מעט כּמלוא־לוגמיו ומבחין בּו, וחטטין יוצאין לו אותה שעה בּראש חטמו, חטטין אדומים ומבהיקים… – – – ובאותה שעה תּולים עיניהם למרום ונאנחים אנחה חרישית ומניחים הכּוס אל פּיהם בּגמיעה אַחת”, וגומר… (“כּתבי מנדלי”, כּרך ג' עמוד 143).

תּמונה זו, כּרוב תּמונותיו בּ"קיצור מסעות", מתרוממת עד לידי אַליגוריה גמורה. רואים אָנו את פּני כל הבּריאָה – והנה נתעוו עווית קשה ואיומה. גועל־נפש ואימת־מות תּוקפים אותנו למראה צחוק־שטן זה. החיים הללו, שאָנו חיים אותם, יש בּכחם להכרית ולהשמיד מלבּנו את כּל מה שניתּן לנו ממנה, מזו “התּולדה, כּלומר, הטבע בּלשונם”. וכי לרעש־תּוהו זה, לערבּוביה זו תּקראו חיים? – “העיקר היא הנקודה”… כּל שאָר הדברים – תּפלים מעיקרם, דברי הבל והבאי, חלום עובר… מנדלי תּפס את הטראגיות של חיינו בּמלוא־היקפה. הוא לפת כּשמשון הגבּור את עמודי־התּווך של בּניננו ומתּוך הרגשת־זוועה ואומץ־נצחים זעזע את כּל יסודותיו, הטיל בּנפשותינו ארס של כּפירה בּחיים אלה ובהוויה זו, התּיז לתוכן נטפים ראשונים של יין החיים החדשים והצית בּלבּנו את אש־המרד בּחיים הישנים ואש־התּאווה לחיים אחרים גם יחד…

נטשטשו גבולות העולמות היחידים, קוצצו אברות־הנשרים, הפּרט המורד – ניטלה לשונו ממנו והוא הושם בּכבלים והיד הכּבדה של הכּלל – “וקבּצנו יחד” – הונחה עליו כּאבן־מעמסה. על גליה של האַנדרלמוסיה ההמונית, של ה"הילולה" הגדולה, שבּה משתּתּפים מיני מלמדים, סרסורים, “מקבּלים” ובטלנים, ועוד ועוד; בּמקום ששם “כּל אחד נכנס לתוך רשות־חברו ודוחקו” – על גליה של אַנדרלמוסיה זו צף שריד העולמות הקדומים ופאר־היצירה – הפּרט האישי, ומבקש את תּיקונו; צמא לחירות ועורג לגאולה.

איזו הדרך יגיע ה"קבּוץ" לשחרור ה"פּרטים", ה"יחידים" שלו, ואיזו הדרך יגיעו הללו לגאולה הפּנימית? –

אָמר מנדלי מוכר־ספרים: שדות־כּוסמין בּלבלובן, לבנות כּשלג, אצל שורות־שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי־קטניות גבוהים וירקרקים; בּקעה נאה צומחת דשאים וחורשה – של אגוזים לשני צדיה ובתוכה שוטפת בּרֵכה כּעין הבּדולח, ועוד ועוד, – אלה הם ראשי־הדרכים, המוליכים לשחרור ולגאולה.

אָנו צריכים לרפּא את חולינו – וחולים אָנו כּולנו!

“וזה הרי ידוע הוא מעולם, שיהודים, כּיון שאחד מן הרופאים בּא למקומם, מיד כּל מיני נגע ומחלה מתעוררים אצלם ומתרגשים ובאים עמו ואין אחד, שלא ירגיש בּמכאוביו אותה שעה. – – – לא היה יהודי אחד שלם בּגופו. הכּל כּואבים, הכּל דוויים והכּל, למקטן ועד גדול, נחפּזים ובאים לאותו הרופא החדש” – והקבּציאלים – סוף־סוף – “מתים בּחסד”…

ג    🔗

ספּוריו של מנדלי חסרים את הפאבּולה הספּורית, כּידוע, וכל ספריו אינם אלא מגילות־מגילות, פּרקים־פּרקים. מנדלי היה משורר־החיים ומשורר־הטבע – וכלום צריך להמציא פאבּולות ולסכסך מאורעות, כּדי לגול את האבן מעל מעין־החיים המפכּה בּעוז, או כדי לקרוע את הלוט מעל פּני הטבע? – אבל מפּני כן השיג מנדלי אַחדות והארמוניה נפלאָה בּין החיים והטבע, בּין הארץ והשמים, בּין דרי־מטה ודרי־מעלה. לעולם לא יפריד מנדלי בּין האיתנים ולא יציג לעומתנו את הטבע עירום ועריה, בּלי לבושה הריאַלי והממשי. אין סתם לבנה חולה וחוורת, המשוטטת בּמרום וכוכבים – כּסמלים מופשטים – עוטרים אותה מסביב. רגיל מנדלי לקרוע ולשזור את קוי הלבנה הרחוקה בּמטעמים היהודיים, הנאכלים בּערב לאורה של הלבנה. הוא מוריד את צבא־השמים לארץ, מערבּב אותו בּצבא־הארץ, משכּין אותו בּתוכנו – ואת צבא־הארץ הוא מרומם, מבהירו ומזכּכו ומטיף את נטפיו לתוך אור־הסהר הזולף מסביב. וגדולה כל־כּך עֵרות חושו וראיתו של מנדלי, עד שלא יטשטש את צורת האחד בּפני צורת חברו. בּשעה שהוא עומד ומראה לנו על הנהרה, שהופיעה על חתול, לא יסתּפּק בּציורו של הפּועל – הנהרה – אלא יצייר דרך־אגב – או לא דרך־אגב, אלא בכוונה – גם את הנפעל: את ה"חתול המטפּס שם ומשחר לטרף". ואפילו הנפעל השני, המקבּל את הנהרה, השופעת מן הלבנה, – אפילו “הפּרות הרבוצות בּאמצע הרחוב”, אַף הן צריכות להסתּמן בּתמונה זו, שהיא רוויה אור־הסהר.

למנדלי אין העיקר הירח הזורח דוקא, אלא הכּל, מה שנצטבר כּאן, מה שרוחש בּעולם, מה שעושה ומה שאינו עושה – הכּל עיקר בּשבילו.

מנדלי מצֻווה ומצווה לא רק על האיכות, אלא גם על הכּמות. בּליל־קיץ זה, שהא מתאר אותו בּפרק ח' של ספר א' מ"בּעמק הבּכא" (כּל כּתביו, כּרך א' עמוד 146), אין הוא בורר הרבּה; הוא נותן את הכּל בּיד מלאָה. כּאן אוכלים יהודים סעודת־ערבית לאור הלבנה. כּאן מברכים בּרכּת־המזון. כּאן תּפגוש גברים בּלא בגדים עליונים, אלא בתחתּונים ובטלית־קטן, נשים – שמלותיהן התּחתּונות בּלבד לעורן וכתונותיהן אינן פּרופות, ילדים חשופי־שת וערומים, בּחורים וגם בּתולות, זקנים עם נערים, קוי־פז מנוגה הירח, כּתלים וגדרות, חתול מטפּס ופרות רבוצות, בּני־אָדם מפהקים ומתעטשים, המבריחים פּרעושים, נשים מספּרות על קטניות הנימוחות בּתוך הפּה וצנון גדול כּגולגולת, שזימן הקדוש־בּרוך־הוא לאַחת מהן. כּאן ילק פּורח ומסתּבּך בּזקן, יתּוש נושך ונחבּא בּפאַת־ראש, פּרה אדומה כּרסתנית נודדת, ועוד ועוד. פּתאום מסתּכּלים הכּל בּלבנה ורואים בּה צורתו של יהושע וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים… ומיד אַחר זה – מתחיל המסחר בּכּוכבים: יהודים מוכרים וקונים את כּוכביו של הקדוש־בּרוך־הוא. זה מעלה את השער וזה מוריד: שנים, חמשה, עשרה כוכבים בּפרוטה… ובאותה שעה עצמה יושב לו איזה לץ אצל הנשים ואומר לפניהן דברי־בדיחות. "הנשים מעקמות פּניהן ואוטמות אָזניהן, כּמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך כּך הן שומעות ונותנות קולן בּצחוק גדול… ואַף הילדים אינם יושבים בּטלים, מועכים זה תפוח־עקבו של זה, וזה תחת בּית־השחי של זה, ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חטמו של חברו, בּחשאי, כּלאַחר־יד. בּעל החוטם הסטור שואג בּקול, והסוטר – פּניו פּני־תם, כּאילו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, והוא גוער בּו ואומר: “הס, הס!”

ציור לילה זה קפּל בּעמוד אחד קבּוץ שלם של אנשים הרבּה ועשה מהם גוף אחד זע ורוחש. זה – ציור אמנותי, הממצה את כּל יפי־הלילה העמוק בּשורות מועטות ומגובּשות.

בּהשגת־הטבע של מנדלי יש נימה פּרימיטיבית, המרוממת אותו מעל הנוסח הריאַליסטי. השגת־הטבע שלו היא חודרת ונוקבת: הוא יורד לנבכיה ודולה משם נמלה קטנה ומוקיע אותה לעין העולם, ויחד עם זה הוא מרעיד את לבּנו בּזעזועי־אהבה ורטט־חבּה אליה. מנדלי הוא פּנתּיאיסטון. הוא עובד את הטבע מהתלהבות ומאהבה. הוא קבּל את הכּל, את כּל מה שניתּן לו – הכּל ניתּן לו, הכּל הוכן בּשבילו. והטבע של מנדלי אינו דומם. הטבע של מנדלי חי וער ונע. “הבּוקר היה – והשמש נשקף בּעד חלונו בּרקיע, גולל מעט־מעט מסך האד מפּניו ומסתּכּל בּרסיסי הטל המזהירים בּשלל צבעים כּספּירים… בּשמחות וגיל מצפצפות צפּרי המקום, דלוג ופסוח על הגגות ועל הגדרות. עתּים הן מתלקטות אגודות־אגודות יחדיו ועל גרגיר אחד מתקוטטות או עומדות כּולן תּחתּיהן ומהגות בּגרונן – – – ועתּים הן מתפּרדות, שנים־שנים לבד, איש ואשתּו, מתייחמים ורוקדים בּשיר־עגבים. זו מתרפּסת וכורעת לפני דודה, ודודה סובב־סובב מרחף, מתרפּק ופורש כּנפיו עליה – וקיש־קיש בּקדקדה… מאַרבּע רוחות רצות העזים”…

ד    🔗

מנדלי קשור אל הטבע ואל החיים קשר אורגאני ואַמיץ. דומה הוא לאותו פאן, אל־היערות, ששערו גדל פּרא ובלבּו שואגת התּאווה לחיים. ומשום כּך בּולטת בּיצירותיו “התבּהמותו” של האָדם. אין הוא מסלסל ניגונו הדק על מיתרי־הכּנור הרועדים, אלא הוא מכּה בדעוז על פּני המיתרים, או תּוקע בּשופר גדול, כּרועה המזעיק את עדרו.

גם סגנונו הוא כיצירתו: מגובּש ומלוטש, קופא ומכליל. הכּל בּו. מנדלי הוא מן האמנים הגדולים, שנצח את התּוכן הרופס, הנוזל והמתחמק. הוא תפס את השור בּקרניו. היהודי הבּטלן, העלוב והחלש, מדבּר אצלו בּלשון בּני־אָדם, לכל־הפּחות, ולפעמים הוא מתרומם עד לנשגב.

תּפקיד גדול מלאָה בּנדון זה הלשון העברית, שעשתה את חולו של היוצר שבּת. הלשון העברית מרוממתו ומושיבתו על כּסא־גדולה, “מאצילתו”, מצללת את קולו ומזכּכת את דעתּו. בּכל מקום שאַתּה מוצא בכתביו־בּאידית השתּפּכות־נפש יותר מדי והתלכּדות יתרה בקהל וכמעט ירידה לשוק, אתּה מוצא לעומתו בּמקור העברי כּעין הטהרות והזדכּכות, כאילו יצא מן הרחצה. השוו, למשל, את הקטע מ"אַבקת רוכל", שבּא בפרק ז' של ספר ראשון מ"בּעמק הבּכא", לאותו מקום עצמו בּ"ווינשפינגעריל" ותראו, כּמה הריח מנדלי בּחושו הבּריא והחריף את ההבדל שבּין יצירה בּלשון זו או אַחרת. סבּת־הדברים אינה פּובּליציסטית, אַף לא בּלשנית. היא עמוקה יותר; זהו דבר שבּמסתרי־היצירה. יש דברים, שמקומם לא יכּירם בּלשון העברית כּמו שהכּירם מקומם בּלשון המדובּרת. (סוף פּרק א' מ"ספר־הקבּצנים" חסר בּית שלם, שהיה רצוף ריטוריקה. בּ"פישקה החגר" נשתּמר בּית זה).

ומעניינת¹ היא השוואַת יצירותיו בּלשון אַחת אל אותן שבּלשון השניה. בּעברית יש חוסן, עוז, כּובד וריח מיוחד. בּאידית אין הוא מחשיב את המלה הבּודדה, המלה היחידה, המלה־הפּרט, אלא את כּלל־המאמר כּולו; לא את המאמר כּשלעצמו, אלא את התּנועות, שמקומן בּצד המאמר, ואת האינטונאציה, שבּה ילווה המדבּר את המלים; בּעברית הוא מרגיש בּכל מלה, מפּני שה"העוויה" המשונה ולשון־הידים ומלמול־השפתים אינן שוכנות בּאהלי־הלשון. כּאן צריך לרוות כּל אות מילה־היצירה, צריך להשקות עסיס כּל גידי המאמר ולטפּח כּל אבר ואבר שבּיצירה.

ובמובן זה, בּמובן הטוהר והצירוף האמנותי, עולה היצירה העברית עשר מעלות על היצירה האידית שלו: בּזו האַחרונה, כּשהוא יוצר, הוא נכנע ומקושר בּיותר לקהל־הרואים הסובב אותו. כּאן הוא מכוון ממש את עיניו ופיו לעבר־הקהל; ובה בשעה שהוא מצחיק אותם, הוא עצמו מצטרף אליהם וצוחק אתּם. הוא יורד ומתערב בּקהל. בּדבריו האידיים הפּובּליציסטיקה גוברת עוד יותר, והפּקחות היהודית – זה אויבו, האורב לאָמן מאָז ומעולם – מגיחה ממחבּואָה ועוברת על גדותיה.

יצירותיו בּלשון העברית לא כן. רעש־השווקים ושאון־ההמונים נדַמו במדה ידועה. האָמן מתייחד עם נפשו ושירת־לבבו; פּה הוא שב אל מקורו…

ה    🔗

בּיצירותיו בּלשון האידית בּכּר מנדלי את החיים, נתן פּתחון־פּה ל"יהודי הפּקח" שבּו; בּיצירותיו העבריות נתרחק מהם ובא להיכל־האמנות. אבל בּאמת אי־אפשר לחשוב הנחה זו ליסודית ומוצקה. אַף אם נשים גבול בּין מקצוע למקצוע ונבכּר את האחד על פּני השני – בּאמת הכּל אָחוז ודבוק בּיצירותיו, – הנה יש ויסוד־החיים, היסוד הטבעי, עולה ומנצח את היסודי האמנותי בּיצירותיו. אָמנם, יש הגזמה מרובּה בּיצירותיו, וביחוד בּטיפּוסים שלו, אבל גם בּזה הוא נאמן למציאות. הטיפּוס של “מנדלי” הוא אידיאַלי בּמובן הריאַלי. הוא שלם ומסוים עד תּומו; הוא חשוב לא רק בּאיכותו, אלא גם בּכמותו: הכּל יש בּו. זהו טיפּוס מקובּץ. מה שיש מן המגוחך והרך בּחיי בני־אָדם, מן המגוחך הנוגע עד הלב ומעורר רחמים עליו, צבר והשפּיע על סנדריל האשה ורכּז בּו: “היא (אשתּו) היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו פּעמים מכּות בּאַפּה, והוא מרכּין ראשו ומקבּל אותן בּאהבה. בּימים שלפני החג היתה מעמידתו לסוד את הבּית בּסיד, ומכסה את ראשו בּמטפּחת וקושרתּו מתּחת לזקנו. הוא היה קולף לה בּולבּוסים, מגלגל ופותת את ה”לוקשין", עוסק בּמלואת הדגים, נוטל גזרי־עצים ונותנם בּמערכה בתנור ומצית בּהם אש, כּאורח הנשים, ובשביל כּך היו קוראים לו “סנדריל האשה”.

וכך הדבר בּשאָר הטיפּוסים. מנדלי מהמם אותנו בּשפע־צבעיו ובהשאלותיו החריפות: אַלתּר יקנה"ז הוא יהודי מסורבּל בּבשר ומפוטם וכרסו עבה. פּניו טובעים בּים של שערות צהובות ועכורות, ש"יש בּהן כּדי להספּיק פּאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים"…

אבל לפעמים עובר דיוקו הריאַליסטי של מנדלי על גדותיו ונהפך ללעג עוקץ – ואַף עולב לפעמים. למשל: “בּתוך ים של שערות זה עולה כּמין אי – חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבּד בּה, שרוב ימות־השנה הוא סתום ובטל מעבודה. ובשנוי וסת, כּגון בּפרוס חג הפּסח, זמן הפשרת השלגים, ובעליו נוטלו בכפּו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כּשופר תּקיעות גדולות ויחד עם הבּרבּורים, המוזמנים ליום־טוב, נותן זמירות בּאותה שעה – וכל העיר בּטלון הומה. אַנשי המקום מגישים לו מנחת טאבּאקה להריח בּה ומברכים אותו ואומרים: אַסותא, אַסותא!” – או קטע זה: בּנימין השלישי – דון־קישוט העברי, היוצא למרחקים – מספר על חלומו, שחלם בּלילה בּבית־האַכסניה של יהודי: “שמעתּי מאַחרי קול מדבּר אלי. החזרתי פני לאחורי – ואת אלכּסנדר מוקדון ראו עיני. אדוני המלך! קורא אני בּקול ומחזיק בּידו, לוחץ ומועך בּכח, וריח רע עולה אל אַפּי, צחנה משונה מאד עד להתעלף, הקיצותי – ובידי פּשפּש מעוך”…

זהו ריאַליסמוס אַכזרי, שאינו יודע רחמים ואינו מעלים על המגוחך והמשונה שבּחיים. אַדרבּה, נטיה יש בּו לחטט בּפצע של האָדם וללעוג לו. הצחוק וההתעללות מורידים ומעלים, מבזים ומכבּדים. הצחוק מרים את מסך־החיים ומראה על הפּגימות והקהות, האוכלות כּעש את נשמת־העולם ונשמת־האָדם. בּלב מתגבּר הרצון לרפּא את המחץ, לשפּר את המכוער ולצרוף את הזהב מסיגיו.

כּי החיים הישראליים – כּחיי כל בּני־האָדם בּכלל ויותר מהם, פּני־יאנוס להם. דואַליסטים הם: מבּפנים מרימה ראש הגאווה, נוטה צוארה למרום, ומבּחוץ – שפלות וטשטוש־היש, אפיסת־הרצון ותנומת־היצר. ה"יהודי באהלו" שורר הוא בּביתו, שורר ומושל; ובצאתו הוא הולך בּצדי־הדרכים ומפנה דרך לאיזה ערל, פּרא־אָדם, שאין כּדאי גם להתבּייש מפּניו. בּביתו משוחח לו היהודי בּהרחבה, טוען בּקול רם, מתנהג כּשחקן על הבּימה – ואין צורך לומר היהודי בּבית־המרחץ בּערב־שבּת. אבל משיצא לחוץ – מיד צורתו משתּנית: הפּחד העתּיק והבּהלה המרגיזה מציצים מכּל תּנועה ותנועה שבּו, העינים נבּטות בּפחד אלם נכחן ותמהות תּשאַלנה שאלה גדולה ומעיקה.

כּשיצאו בּנימין וסנדריל לדרך – מגלי־עולמות ומסוללי־מסילות חדשות, – התחילו תּועים בּדרכּם. מיד התחילו מפנים את עיניהם לכאן ולכאן, שמא ימצאו מישהו ויראה להם את הדרך לארץ־ישראל. ועד שהם עומדים ומפקפּקים, נזדמן להם כּפרי, עובר בּעגלה טעונה ערימה גדולה של תּבן. – "סנדריל – אָמר בּנימין – בּדיעבד, כּיון שנזדמן לנו ערל זה, נשאַל את פּיו איזו היא הדרך, וכלום לא נפסיד בּזה. קרב אַתּה אצלו ודבּר עמו. כּאן, בּחוץ־לאָרץ (פּחות ממהלך תּחום־שבּת מאחורי העיר!), יפה כחך ממני להשיח עם הכּפריים ההדיוטים בּלשון לא־נקיה שלהם.

"סנדריל עמד והלך לכּפרי, משתּחווה ואומר לו כּהאי לישנא:

– "צפרא טבא! אמור־נא, בּר־נש, איזה הדרך לארץ־ישראל?

– "מה? – נענה הכּפרי משתּומם ומעמיד עליו את עיניו. – איזה סרול? לא ראיתי סרול.

– "ני־ני! – לא יכול בּנימין להתאַפּק ונכנס לתוך דבּורם מרחוק. – גוי, לא תדע לשונו. אַתּם: סרול, והוא, להבדיל, ארץ־ישראל, אָמר הוא. סנדריל, חזור ואמור לו עוד הפּעם בּפירוש. מוח־חמור מוחו ודעתּו קצרה. השמיעו בּשפה ברורה, סנדריל.

“סנדריל מוסיף לשאול, כּשהוא מתּיז: בּ”ארץ־ישראל":

– "לארררץ־ישראל איזה הדרך?…

"הכּפרי, שמוחו מוח חמור, לא הבין לדבריהם וללשונם.

– “עלעססלאל, עלעססלאל! – רקק בּפניהם ונסע לדרכּו”…

(כּל כּתבי, כּרך בּ', עמודים 120–121).

אלה תּולדות תּלאותיהם של בּעלי־החלומות העקשנים, שיצאו לדרך ארוכּה לבקש את “הצפּור הכּחולה”, את טבּעת־המופת – טבּעת זו, שהיא נותנת לאָדם כּל מה שלבּו רוצה.

הירשלי, בּנו החולה והחולם של הגיטו, נכסף וכמה אל טבּעת־המופת, שתּרפּא אותו ממכאובי־נפשו: אהה, מי יתּן לו טבּעת־המופת! אָז היה מנחש בּה ואומר: יהי רצון מלפניך, רבּונו־של־עולם, שכּל החדרים והמלמדים עם הסידורים בּיחד כּולם כּעשן יכלו מהרה ולא ישאר מהם כּל זכר!… נפשו כלה ומתגעגעת למרחקים קוסמים, הרומזים ומושכים כּבכבלים. נפשו עורגת לצאת ממיצר זה, שניתּנה בו, להגאל מדחקות זו, המעיקה עליו, ולקרוא דרור לה, דרור!

נפשו תערוג כּאַילה על אפיקי־אושר. הוא מתגעגע על בּת־מלכּה – זו בּיילה. הוא רוצה להשתעשע עמה, לדוש בּשעת המטר בּצנורות־המים, להחזיק בידה כּבימי הילדות הרחוקה, לקפץ ולזמר בּיום־הגשם. אבל… הוא מתחיל להתבּייש בּפניה ואינו יודע בּעצמו על מה ולמה… מנצנצים בּנפשו ניצוצות־הבּושה הראשונים. בּרקי־התּאווה הראשונים. שמי־הילדות מתעננים; בּרק ורעם ועננים – וקשת בּענן. טעם משונה של מים גנובים. בּקרוב תּפרוץ הסערה וגשם מטהר וגואל ינתך ויותּך ללב, יותּך ויטיף נחומים עליו…

שירת האהבה הראשונה, שירת הכּוסף הענוג, הצץ כּדגניות בּראשית הקיץ!

מנדלי גולל את יריעת־המסך שמעל הילדות הרחוקה, הוא העביר לפנינו את עולם־יה הרחב והבּהיר – ויהי אור!

והזקן לבן־התּלתּלים היה שוב לעלם רך ואוהב. גם על קבּציאל זורחת השמש ויוצרה נהנה ומאושר…

 

מאמר שני    🔗

מאָז מת מנדלי ועד עתּה עברו רק עשר שנים, אבל משך־זמן זה (“רק עשר שנים”) היה מלא וגדוש תּמורות וחליפות, הפכות ומהפּכות אשר שינו עד היסוד מושגים ועיקרים. לפיכך נראה לנו המרחק שבּין עולמו הוא אָז ועולמנו אָנו עתּה גדול הרבּה יותר מכּפי שהוא בּאמת. ולא פעם נדמה לכמה מאתּנו, כּי בתקופה אַחרת, רחוקה וזרה, ולדור אַחר, אשר חלף ואיננו, פּעל ויצר היוצר הנפלא והמופלא, מנדלי מוכר־ספרים. אבל בּאמת אין מנדלי ירא כלל מפּני חליפות־הזמן ותמורות־הנוסח – של היצירה הספרותית. אין כּמותו עומד איתן ובטוח, בּהיר וּודאי. ובזה כּחו המיוחד בּמינו. אפשר להעריץ את אופן־כּתיבתו ואפשר לא להעריץ אותו, אפשר לחבּב את גבּוריו אשר העמיד ואפשר לא לחבּב אותם, אפשר להתפּעל מסגנונו ואפשר לא להתפּעל ממנו – אבל אי־אפשר, גם עתּה וגם בּימים הבּאים עם כּל התּמורות שבּחורבּן, אי־אפשר לא להרגיש בּחיוניות ובאמתּות של היצירה המנדלאית בּספרותנו. עליה אין להתווכּח ואין צורך להוכיח את ישותה, משום שהיא חיה וקיימת. כּחטובה וכחצובה היא עומדת בּסלעיותה הבּולטת ומעידה על קיומה – ללא מורא של הכחשה וללא פחד של בּטול.

דבר זה לא בא לו בּזכות מדה אַחת – אופן־הכּתיבה, טיפּוס־הגבּורים, הסביבה שממנה שאַב או סגנונו – אלא בזכות כּולן יחד, בּתוספת אותו “משהו” מיוחד הניתּן ליוצרים קלאסיים והמעמיד אותם מעל כּל ההופעות החולפות והעוברות, בּנות־השעה־והתּקופה. בּמנדלי יש אותו מלט המדבּיק את החלקים הבּודדים של יצירתו ועושה אותם לאַחת, אשר חותמה – אמת וכחה – יציב. בּכל מה שכּתב, וביחוד בּשנות התבּשל כּשרונו, יש מן היסוד הקלאסי של היצירה הספרותית המוכרחה לחיות ולפרוח – אַף לאַחר עבור זמנה ותקופתה. אותה בחירה גדולה אשר נהג בּכתיבתו וסגנונו, אותה “פניניות” לשון וכתב שבּה הצטיין הסבא – לא קאפּריסות היו ולא סלסולי־חן של סופר זקן המדקדק בּלשונו והמסלסל בּעטו, אלא קוי־אופי להרגשתו, ראייתו ותפיסתו את החיים. הוא ידע לבחור את הכּלים הנכונים המיועדים לו ולגורלו הספרותי. הוא ידע לבחור את דרכּו בּיצירה ואת המושגים היותר ודאיים וקולעים, אשר בּהם יוכל לשים ולשמר, לקבוע ולטבּוע, את הרגשתו האמנותית וראייתו־את־העולם. עד היום הוא נראה לנו כּאותו זקן, זקן בּשנים וזקן בּחכמה, היושב על האָבנים כּלוטש זכוכית ואַבני־חן. עינו האַחת עצומה, למען תּת יתר־כּח לעינו השניה, ובזו הפּקוחה, המרוכּזה והמעמיקה־ראות הוא מסתּכּל ומחפּש בּאַבני־הבּדולח את הקו היסודי, את האור המאיר והנתפּש. הוא היה לוטש אָמן ורואה־אור. הוא בקש בּ"תוך" ומצא את הקוים היותר ודאיים, את הצבעים היותר תּמציתיים ואת הניבים היותר אופיים – למען תּת שם ושארית לצורות־חיים רוחשות, משתּנות וחולפות.

הוא היה ריאַליסטן והתאַמץ רק לתת את היש והנתפּס – אבל מתּוך דבריו עולה, מעצמו ולפתע־פּתאום, אור־הסמליות – זה חותם־האמת של האמנות. גבּוריו אינם רק היהודים והיהודיות העניים והאביונים, החגרים והפּסחים, החולים והמצורעים – אלא הם יותר מזה. ואפשר מאד, כּי מנדלי לא ידע ולא התכּוון לזה, כּשם שפישקא לא ידע שנעשה ענין ונושא לספר גדול בּספרותנו – אבל פּה העיקר לא הידיעה והכּוונה לכתּחילה, אלא הדבר הבּא לאַחר התאַמצות פּנימית ומתּוך צירופי־כחות חבויים שאינם נראים לעין. כּי גם פישקא וגם ציפּא־סוסי, גם סנדריל האשה וגם אשתּו, גם אַלתּר יקנה"ז וגם מנדלי מוכר־ספרים (הטיפּוס ולא הסופר) וכן כּל אותם היהודים והיהודיות, שהם כּפסולת החברה, המתגוללים בּאַשפּתּות והנאכלים מן הכּנים והפּרעושים, מן העוני והזוהמה, הטובלים בּיוון־קבּצנות והמתנוונים מיום ליום – כּל אלה לא נוצרו אַך ורק לשם חיי־סמרטוטים וחרפּת־דלות. אנשים חיים הם (האָדם – נזר הבּריאָה!) ומוח ולב להם והם נוצרו בדמותו וצלמו של יוצר־העולם. וחייהם, אַף חייהם, צריכים להאָרג ולהשזר בּרקמת־ההוויה, בּחיי האָדם על אדמות. ממילא צריך שיהיה טעם לחייהם ויהיה מי שידאג להם ויצרוף אותם מן החלאָה אשר דבקה בהם ומן האָבק הרב אשר כּסה את נפשם. אָמן גדול, מלא אהבה וחד־רואי, צריך שיבוא ויחוס עלהם ויגע בּהם, מבּלי רגש של בּחילה ומבּלי מר של מרירות, וידלה מהם את הניצוץ האנושי, את נקודת־האור וידליק בּהם, בּניצוץ ובנקודה, את הסביבה האפורה, הרוחשת והומה מיתּושי־דלות ומזבובי־נוול.

מנדלי היה, ונשאַר עד היום, משורר ההמונים הנדכּאים והחלכּאים, המתענים והסובלים. הוא עומד ומנצח, כּאחד אָמן ושליט, על כּל אלה האברים הרסוקים והתּלושים של הגוף הנגוע והמוכּה של עם־ישראל בּדלות־רוסיה. הוא לא היה צייר־סתם, אשר ראָה וצייר את העוני בּעיירה היהודית. הוא היה והווה יותר מזה: הוא היוצר של “קבּציאל”, זו שנעשתה סמל חי ומיוחד בּמינו בּחיינו וספרותנו. קבּציאל – אינה עיר או עיירה אַחת בּישראל, אלא היא היא – מדינת־היהודים שלנו בּגולה. כּנסת־ישראל, זו שנראתה לו למנדלי בּדמות הסוסה העלובה, מצאָה את בּטויה ובבואָתה בּמדינת הדלות והכּליון – קבּציאל. אָנו לא הרגשנו אולי את כּל הטראגיות ואת כּל המורא שיש בּעם עני זה אשר צייר מנדלי (כּי אָנו עצמנו – בּנים לאותו עם עני ואין אָנו מוכשרים לראות בּעין בּוחנת ומבינה את הפּגעים והנגעים אשר בּנו ובתוכנו), אבל בּטוח אני, כּי דוקא עין זר, לוא ראתה את התּמונה הזאת, היתה נבהלת ומשתּוממת למראה המופלא והמשונה. בּ"ספר הקבּצנים" הקים מנדלי מצבה לחיי אומה בּירידתה בּזמן ידוע ובמקום ידוע – וספר זה עתיד להיות מופת לא רק בּספרותנו אָנו, אלא גם בּספרות העולם. ועל־פּיו ילמדו, אם לא למדו עד כּה, גם הגויים על חיים מיוחדים בּמינם של הקבּוץ היהודי בּגיטו הרוסי.

מנדלי חונן בּחוש “המוני” מיוחד ואלמלא בא מישהו ותרגם ללשון־הבּימה את יצירותיו, היינו רואים לנגד עינינו חזיון רועש והומה מהמונים מתנועעים, תּוססים ומתלבּטים בּעניים ואופל־חייהם. והמונים אלה – הם “הנפש הפּועלת” בּדבריו; אין לו צורך בּגבּורים יחידים ובבחירי־המון. ו"קבּצנו יחד" – כּל הקבּצנים חבורה אַחת ורק בּה, בּחבורה, עינו ולבּו נתונים. ולו טוב בּחשרת־אָדם זו. “מיני מלמדים, סרסורים, מקבּלים ובטלנים, אַברכים וחתנים, שכּלו להם מזונותיהם בּבית חותנם, ועוד יהודים מכּל המינים והדוגמות שהפּה יכול לדבּר – יהודים בּעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בּעלי צורה וחולנים; חולי מעיים ותחתּוניות; יהודים כּשרים, בּעלי־תקיעות ובעלי־תפילות, וכיוצא בהם; גם יהודיות מכּל המינים: צדקניות, מקריאות תּחינות ומענה לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכּה ועל הספּחת ותחלואי־ילדים – והן זקנות שכּבר עמדו מלדת”. ועוד: “יהודיות תּגרניות עם בּיצים ועם שומן של אַווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצות ואורגות פּוזמקאות – והן עוד בּ”פּרו ורבו". גם ערב־רב של בּחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים". אלה הן הנפשות הפּועלות שלו – ים של שברי־אָדם אשר כּל מיני תחלואים תּוססים בּהן בּחשאי. וכשם שקבּציאלים אלה מסיחים דעתּם מן התּחלואים התּוססים בּהם – עד בּוא רופא לקבּציאל, כּן מסיח העולם את דעתּו מהקבּציאלים עד – עד בּוא האָמן הגדול שלהם. מנדלי הוא גואלם ויוצרם, רופאָם ומנחמם, היודע תּחלואיהם ונותן להם אהבתו הרופאת. ואלמלי נמצא עתּה ליצירות מנדלי גואל דרמתי מטיפּוסו של מאכּס ריינהארדט, היה העולם רואה התגלות שניה של דלותנו האיומה והמשוועת.

אבל לא ריינהארדט ולא אמן־בּימה אַחר ישים לבּו לעולם רחוק זה, כּי חסרה בו הפאבּולה הלוקחת־לב ואין בּו אַף מעט מן היופי והבּרק החיצוני, שאליו צמאים אנשים. האָדם המודרני בּורח מן העניות ושונא לראות את תּמונת־אפסותו וחוסר־ישעו. וכן גם היהודי המודרני. הוא ירא להרים את המסך ולראות “עני בּשבט עברתו” – זו האמת. בּכל פּכּחותו ושכליותו הוא מבקש את צעיף־האגדה אשר יכסה על המציאות האפורה והעכורה וייצור מקסם וישקיט את הרעב ליופי ולצבעים. מנדלי אַכזרי יותר מדאי ואַף ההומור שלו אינו מרכּך את קשיי־החיים ואינו מגבּיר את יסוד הנקבות בּיצירתו. הוא לא רק פּכּח, כּי אם גם פּקח ו"זכרי". ולפיכך חכמתו מרובּה מיפיו ואמתּו גדולה מחנו.

לא כל אָמן יכול ורוצה להתנסות בּנסיון קשה כזה. יותר קל ויותר נעים לצייר נוף שקט ויפה ולתאר טיפּוסים רכּים וטובים, וביחוד – נשים צעירות ויעלות־חן. לזה יש נטיה טבעית ומכּחול האָמן רץ על פּני הבּד לתאר גוויה רעננה ויפה; הקרב היחיד שיש בּלב הצייר הוא – הקרב עם היצר הרע, הרוצה להכניע תּחתּיו את האָמן ולעשותו סתם אָדם חושק ואכול־תּאוה. אבל לא כן הדבר בּאמנים וציירים לדברי־המאוס בּחיים. צייר המצייר אשה מכוערה או זקנה בלה, סובל משנה יסורים; הוא צריך להתגבּר על רגש היופי השוכן בּו ולהשקיטו בּמצוות הגזירה החמורה של האמת. הוא מתאַכזר לעצמו ונותן את כּחו וחשקו למאוס, זו האבן מאסו הבּונים, ואת רגש הנאָתו, הנוטה ליפה ולרך, הוא מטה בכח ובעוז כּלפּי המאוס והקשה. “איזהו גבּור? – הכּובש את יצרו”. ומנדלי – אָמן גבּור, שכּבש את יצרו וצייר בּעלי תחלואים ובעלי מום, חגרים ופסחים, נשים בּלות ונעורים נפסדים. וכל מי שאוזן ועין לו, ישמע ויראה את היופי הנחנק בין השורות הקצובות והחטובות, המפוסלות שיש, של כּתבי מנדלי. יופי זה שוכן ומקונן בּתוך נפש הילדים אשר צייר ובתוך הטבע האלם והנהדר אשר תּאר. וכאור הירח הוא עולה מפּעם לפעם על אפלת־החיים של קבּציאל ומשתּזר בּה ומתרקם בּה – לרקמה אחת. ומאוד אופי לכל יצירתו הוא ציור־הלילה הידוע שלו: “קוי פז מנוגה־הירח בּוקעים בּין גגות בּתּי־חמר, יורדים ונמשכים על בּני החבורה, והולכים ומתרפּקים ועולים על כּתלים ומפזזים על הגדרות – ותּופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף, ועל פּרות רבוצות בּאמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכּשות בּזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כּרסן”. בּאופן כּזה חצב וחטב את טיפּוסיו וציוריו והם עומדים גם עתּה חרותים וחקוקים בּזכרוננו ודמיוננו.

וכשם שגדושים ודשנים הציורים שלו, כּן גדושה ודשנה לשונו. כּכל יוצר אמתּי וקלאסי אין מנדלי רואה בּלשון רק אמצעי, כּי אם גם מטרה. בּאופן הכּתיבה ובבחירת הלשון תּלויים חיי היצירה ומהותה. היא – הבּטוי להרגשה ולתפיסה ובצורתה וצלמה מצטללות הדמויות החזויות. לשונו של מנדלי כּשיטת יצירתו – חכָמה. בּקפּוליה טמונה חכמת־דורות של עם עתּיק ויודע־חיים. ומכּאן – גם הנעימה הפּובּליציסטית שבּספּוריו, הטפת־המוסר ומסגרת־הדבּוריות מסביב לציוריות. זה קו אופי לספרות־ישראל בּכל הדורות ובכל התּקופות. כּי אָנו מוסריים בּטבענו ואין אָנו יכולים לצייר ולדום; לראות מעשי־ידינו טובעים בּים – ולומר שירה, רק שירה.

מנדלי – סופר ישראלי טיפּוסי. אופן הסתּכּלותו ודרך־תּפיסתו, דבּורו וציורו, נוסחו וסגנונו, תּנועותיו והעויותיו – כּל אלה טבועים בּחותם היהדות השרשית, האופיינית; זו השלמה עם כּל קרעיה והתּמה עם כּל שבריה. הוא היה מעוּרה בּקרקעה, אַף כּי הקרקע הגיאוגראפית שלה תּמיד מתנועעת כּזרה ובוגדה וברגעים היותר מכריעים וקשים היא מתנכּרת לה. מנדלי לא היה מהמרפרפים והמשתּעשעים ולפיכך בּקש תּמיד את הבּריא והקבוע, הארצי והבּסיסי. בּכל מהותו ונימי־נפשו קשור ואָחוז היה בגוף־העם, זה המשונה והחולה אַך גם הפּלאי והבּריא, זה המעורר לא־פעם יאוש וחוסר־ישע, אבל הוא מעורר גם אמונה, התפּעלות והערצה.

הוא הרגיש וראָה את העם כּמות־שהוא ואת חייו חש בּחיי עצמו. עם עני אנחנו – ואת עניינו ראָה ואותו צייר בּיד אמונה ובחרט אנוש עד שהעלה אותו, את העוני הזה, למדרגת ערך ספרותי ואנושי. אפשר כּי לעין החדשה והזרה יראו הדברים מוגזמים ואופן־הציור סטירי ומלעיג יותר מדי – אבל אָנו נראה תמיד בּיצירות־מנדלי תּמונה מרהבת ומזעזעת, בּפרטיה ולעגיה, את הנפש ומעוררת אותה למרדנות ופעולה.

הוא היה אָמן יהודי בּרוך־ה' ושכלו היוצר למדו להיות נוח ושקט – למראית־עין – לחרוז פּניני־לשון אַחת על אַחת, לצרף ציורי־תמצית חד לאחד ולהקים בּנין גדול וחזק – מזכּרת לדורות. כּי את החולף והעובר, את הקל והנדף, שלח על פּני רוח ואת היסודי והקיים, את האופי בּאָדם וביהודי שִמר בּמכּחולו ועטו ומסר אותם לנו בּשורותיו הצפופות הדשנות אשר נשארו בספריו.

ולפיכך אין שיני הזמן, ואפילו הזמן הסוער, חלות בּיצירותיו העומדות של מנדלי; ואם גם השתּנו וישתּנו הטעמים והדרישות – ידעו כולם גם היום וגם מחר, כּי בנינו של מנדלי עומד, משום שבּו וביסודו הונחה הרגשת עם רב־יסורים ורב־גוונים. ועליו, על הבּנין, מרחפת הרוח היהודית המיוחדת, המתגלה בּספרי־הדורות ובדברי־הימים שלנו.

מנדלי נעשה רכוש קיים בּאוצרנו התּרבּותי והוא מפּני החליפות והתּמורות לא יירא ומפּני רוחות הזמן לא יזוז.