בתקופת הגאונים נתחברו חבורים אחדים המוקדשים לברור דרכי התלמוד וכללי ההוראה שלו: הלכות קצובות דבני מערבא¹ הבאים בהלכות גדולות; סדר תנאים ואמוראים; דרכי התלמוד לרב סעדיה ומבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני². במדה ידועה אפשר לחשוב גם את אגרתו הידועה של רב שרירא לסוג ספרים אלה. גם רב האיי חבר “כתב בלשון ישמעאלים חלוק לכמה שערים בישור דרכי התלמוד, הלכותיו והליכותיו… ויש בו כמה דמיונות מכל שערי סוגיא דשמעתא” (מכתב רב האיי שפרסם ר"א מרכס 101 J.Q.R. n.s.l. ) ספרו זה של הגאון עסק, כמו שחושב ר“א מרכס³, במתודולוגיה התלמודית. ספרים אלה קצתם נאבדו וקצתם הגיעו מהם לידנו רק קטעים קטנים. רק סדר תנאים ואמוראים, שנתחבר בשנת ד”א תרמ“ד או תרמ”ו, הגיע אלינו כמעט שלם אבל בשש או שבע נוסחאות שונות⁴. אולם אין מגמתי במאמר זה לדבר על החבורים המיוחדים שחברו הגאונים במקצוע זה, רק לאסוף את כללי ההוראה המפוזרים בתשובותיהם וספריהם, חוץ מן הכללים הנזכרים כבר בתלמוד עצמו שאין מקומם פה. דרך אגב יוודע לנו מה לקח מסדר הסתו“א מאת כתבי הגאונים שקדמוהו — אמנם את זה לא נוכל לדעת בשלמות, מאחר שלידינו הגיע רק חלק מתשובות הגאונים — ויתבררו קצת מנוסחאותיו. יש להעיר, שאף שסדר תו”א נתחבר כמאה וחמשים שנה לפני תם תקופת הגאונים לא מצאו שיזכר בשמו בתשובות הגאונים אף פעם. גם אין הגאונים רומזים שהיו לפניהם חבורים מיוחדים מוקדשים לכללי ההוראה⁵.

למותר הוא להרבות דברים על חשיבותם הגדולה של הכללים המאוספים פה. רובם היו לעינים להרי“ף ויתר הפוסקים הראשונים בבואם להכריע בין החכמים החולקים, או להוציא את תמצית ההלכות מתוך הסוגיות. כן נשתמשו בהם — וגם כן לא בכולם — מחברי ספרי המבואות והכללים לתלמוד. אולם יש גם קצת כללים מתנגדים לאלה המקובלים אצל רוב הפוסקים ומחברי ספרי הכללים. ואמנם באחדים מהם נחלקו עוד הגאונים עצמם, עי' סי' א‘, ב’, ד‘, ו’, ט', כ”ב.

בין הכללים האלה יש שנים עשר המובאים כבר ע“י גאונים שקדמו לזמן סדורו של ה”סדר תנאים ואמוראים" ולנכון שמשו מקור למסדרו, והם: א‘, ד’, ט‘, י’ כ“ב, כ”ג, כ“ה, כ”ח, ל‘, מ’, מ“א, נ”ט. חוץ מזה יש עוד תשעה כללים שישנם בסדר תו“א ונמצאים גם בתשובות גאונים מאוחרים והם: ו', י”ד, י“ז, י”ח, כ“ו, נ”ג, נ“ה, נ”ט, ס"א.

הגאונים שמתשבותיהם וחבוריהם אספתי את הכללים הם:

שאלתות — ט"ז.

הלכות גדולות — ב‘, ט"ו, כ’, כ“ב, ל', ל”ג, ל"ד.

הלכות קצובות — מ"א.

רב יהודאי — מ'.

רב יעקב — ד'.

רב שלום — כ“ט, ל”ו, נ"א.

רב נטרונאי — ב‘, ד’, ט‘, י’, כ“ה, כ”ח.

רב עמרם — א‘, כ“א, כ”ה, ל’, ל“ג, נ”ט.

רב נחשון — כ"ג, נ'.

רב צמח — ג', י“ח, ס”ג.

רב סעדיה — א‘, י’, ס“ח־ע”ג.

רב אהרן — י"ז.

רב שרירא — ג‘,ו’, י“ט, כ”ג, ל“ה, ל”ו, מ“ג, מ”ד, מ“ה, מ”ז, נ“ג, נ”ד, ס“א, ס”ב, ס“ג, ס”ד, ס"ו.

רב האיי — ח‘, ט’, י“א, ט”ו, ט“ז, י”ז, כ“ג, כ”ה, כ“ו, כ”ז, כ“ח, ל', ל”ג, ל“ד, ל”ו, ל“ז, ל”ח, ל“ט, מ”ב, מ“ג, מ”ד, מ“ו, מ”ח, מ“ט, נ”ג, נ“ד, נ”ה, נ“ו, ס”ו ע"ד.

רב שמואל בן חפני — ב‘, ט’.

גאונים סתם — ה‘, ו’, י“ב, י”ג, כ“ד, כ”ט, ל“ג, ל”ה, נ"ח.

ספר חפץ — ט'.

בעל מתיבות — ז'.

בהיות שמטרתי במאמרי זה היא לאסוף את הכללים המפוזרים בתשובות הגאונים לא ציינתי בהערותי את ספרות בעלי הכללים שאחרי זמנם רק לעתים רחוקות. אולם אף בתשובות הגאונים ובפירושיהם אפשר שעוד נשארו עוללות, ביחוד באלו שנתפרסמו בשנים האחרונות, אבל אקוה שבכל זאת יש בו משהו מן התועלת לעוסקים בתלמוד ובספרות הגאונים.

א. בכל פלוגתא דפליגי בית שמאי ובית הלל בכוליה [תלמודא] לא מתוקמא הלכה כבית שמאי אלא בשית… ותו ארבע דתנן בבחירתא (עדיות פ"א) חזרו ב"ה להורות כבית שמאי…

סדור רב עמרם גאון דף ה' ע“א. לזה כיון כנראה גם רב סעדיה גאון באמרו: “קיי”ל ב”ש במקום ב“ה אינה משנה חוץ מן עשרה דברים שמקצתן מפורשין במשנה ומקצתן בתלמוד” (ג“ה ס' תקנ”ה). אולם בסתו“א בכל הנוסחאות: “וכל ששנינו חזרו ב”ה להורות כב”ש הלכה כב“ש, אבל בכל שאר מקומות הלכה כב”ה חוץ מזו: מכבדין את הבית… שהלכה כב“ש, ולמי שמפיך ושונה — אף בזו הלכה כב”ה“. ועי' גם מבוא התלמוד לר' יוסף הברצלוני (ברסלוי תרל"ב). אבל בקטע מסתו”א הוצ' ר“א מרכס, עמ' XI: “הלכה כבית הלל בר מן שית וד' שחזרו ב”ה…” וברור שזה לקוח מסרע“ג, כמו שהעיר שם חכם זה. ועי' גם במבוא התלמוד לר”ש הנגיד.

ב. ולענין מי שמת והניח בנים ובנות וכו' (בבא בתרא פרק ט') קייל הלכתא כתנא קמא. ואי קשיא לך הא דאמר (כתובות ק“ט ע”א) ר' יצחק ב“ר אלעזר משמיה דחוקיה כל מקום שאמר רבן שמעון בן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו — כך למדונו רבותינו, שאין הלכה כר' יצחק ב”ר אלעזר שאמר משמיה דחזקיה.

תשובת רב נטרונאי בש“ץ ד' ג' כ”ו. ובס' העיטור, כתובה דמירכסא, כתוב: “לרב נטרונאי ובר הילאי (קרי: בר רב הילאי, ועי' מילר, מפתח לתשוה"ג עמ' 117 גם 155, שיחס תשובה זו גם לרב הילאי בלי יסוד) ראשי מתיבתא: מנהג שתי ישיבות כרבנן ולא כאדמון, וליתא להא דאמר רב יצחק… כל מקום שאמר רשב”ג (לפנינו במשנה וגמרא: רבן גמליאל). דסוגיא דשמעתא כת“ק…”. גם ב“אור זרוע” לב“ב סי' ק”נ הובא פסק זה על שם רב נטרונאי לבדו: “חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד רבנן אמורי⁶ פסקו כת”ק…" ואף בהלכות גדולות אנו מוצאים (בהל' כתובות): “והני תלת פלוגתא דאדמון דהכא, דאמרינן הלכה כאדמון — לית הלכתא כותיה”.

ורב שמואל בן חפני בספרו מבוי לתלמוד פסק “הלכתא כאדמון בשתי הלכות”. כי במה שנוגע למחלוקת אדמון וחכמים בענין מי שמת והניח בנים ובנות והנכסים מועטים פוסק גם הוא הלכה כרבנן, אף שרבן גמליאל אמר גם בזה: רואה אני את דברי אדמון. דעת ר“ש בן חפני מובאת בעיטור, מלוה ע”פ, ובעל העיטור מוסיף: “וממתיבה שדרו כוותיה”; גם רס“ג בספר הירושות (עמ' 9) פוסק שלא כאדמון, ועי' במבוא התלמוד לר' יוסף הברצלוני בענין זה בארוכה, וברור שנמשך לגמרי אחר דעת רב שמואל בן חפני. והנה כלל זה מתנגד לסוגית הגמרא בכתובות ד' ק”ט ע"ב.

ג. רבי מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, אפילו במקום שדעת ר' מאיר היא סתם משנה.

כלל זה מצאנוהו להגאון רב צמח בשני מקומות: א) “שנינו (פרה פ“ט מ”ה) פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, ר' יהודה אומר בטלו במעיה וקיי”ל בעלמא סתם מתניתין ר' מאיר, [ור' מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה" (ג"ג עמ' 32). ב) ברי“ף למס' שבת פרק כל הכלים, בענין כל הכלים הנטלין בשבת שבריהן נטלין עמהם, ופוסק רב צמח הלכה כר יהודה נגד סתם המשנה מפני שסתם משנה ר”מ. והנה הרי“ף עצמו חולק שם על רב צמח, וכלל זה מתנגד לדברי הגמרא בסנהדרין כ”ז ע“א וע”ב, שאע“פ שר”פ ור' יוסי הלכה כר' יוסי “הני מילי היכא דלא סתם לן תנא כר' מאיר”. ועי' ביעיר אוזן לרחיד“א ז”ל מערכת הה' כלל מ“ה המשתדל לישב את הדבר. ועי' גם באגרת רב שרירא עמ' 37: “דאע”ג דסוגיין ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי היכא דסתם רבי כר' מאיר עבדינן כסתאמיה”. וזה בנגוד לדעת רב צמח. ועיי"ש גם עמ' 56.

ד. רבי ורבן שמעון בן גמליאל הלכה כר' שמעון ב“ג ש”אע“ג דקיימא לן (ערובין מ“ו ובכ”מ) הלכה כרבי מחברו — רשב”ג אביו הוא ולא חבירו".

כלל זה מצאנוהו עוד לגאון סורא הקדמון רב יעקב בר רב מרדכי (ג"נ עמ' 86) וישנו גם בסתו“א: רבי ורשב”ג הלכה כרשב“ג, וכן הוא גם במבוא התלמודלר”ש הנגיד. כן הביא גם הרי“ף בגיטין פרק הנזיקין בשם גאון, שהלכה כרשב”ג לפי שאביו ורבו היה, וכן גם בעיטור, אפוטרופוס. אולם עי' גם בתשובות רב נטרונאי בש“ץ ד' ב' מ”ג, בענין שנים אדוקים בשטר, דפוסק כרשב“ג רק מפני שר' יוחנן מחזיק בשיטתו, וזה קצת סיוע לדברי הרא”ש במו“ק, פ”ג סי' ל“ב, הכותב: “וקיי”ל הלכה כרבי מחבירו אע”ג דאביו פליג עליה… וכן פרש“י בפרק זה בורר (כ“ג ע”ב), רשב”ם בפרק גט פשוט (ק"ע "א)…".

ה. חזקיה ובר קפרא חלוקין עם ר' יוחנן הלכה כחזקיה ובר קפרא, “דהוו רבים, ואפילו לא הוו רבים רבותיו הם”.

רי“ף, עבודה זרה פ”ב, בשם גאון, והכלל שחזקיה ור“י הלכה כחזקיה ישנו גם במבוא התלמוד לר”י הברצלוני. ובר קפרא עם ר' יוחנן ור"ל הלכה כבר קפרא “משום דכולהו תלמידי אינון לגבי בר קפרא” (ג“ה סי' ע”ט בתשובת רב האיי).

ו. כי אמרינן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד' ע"א) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ערובין ע"א ב') הני מילי היכא דליכא דקאים בשיטתא דרב ובשיטתא דשמואל, אבל איכא דקאים בשיטתא דחד מנהון לא אמרינן הלכה כר' יוחנן.

ג“ג עמ' 233. וקרוב לזה יש גם בסתו”א (נוס' שד"ל): “ואע”פ שאמרו חכמים פלוני ופלוני הלכה כפלוני — היכא דאיכא רבנן אמוראי דקיימי כחד מנייהו הלכתה כוותיה" וביתר הנוסחאות הגירסא: “אמוראי בתראי”, או “רבנן בתראי”, זהו איפוא רק מטעם ש“הלכתא כבתראי”. ובמבוא התלמוד לר' יוסף ברצלוני הנוסחא אחרת: ואע"פ שאמרו חכמים פלוני ופלוני הלכה כפלוני — אי איכא בתראי הלכתא כבתראי.

והנה מדברי הגאון נראה שאם רב ושמואל, שניהם יחד, חולקין על ר' יוחנן אין הלכה כר“י, אולם רב שרירא גאון פוסק, “ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו מותר [כר' יוחנן] אע”ג דרב ושמואל אמרי אסור, חדא דכללא רב ור”י הלכה כר“י ושמואל נמי ור”י הלכה כר“י, ושמואל נמי ור”י הלכה כר“י, ועוד דרב אשי דבתרא הוא עביד מעשה כוותיה” (ספר העתים ע' 27), משמע שהלכה כר' יוחנן גם כשרב ושמואל יחד חולקין עליו, וסדר הדורות הוצ' משכיל לאיתן, II עמ' 204, שנחלקו בזה הרבה מן הראשונים, וע“ע יעיר אוזן ה' סימן ס”ו, אח“ז ראיתי בכללי התלמוד לר' בצלאל אשכנזי, שהו”ל פרופ. מרכס' (בס' היובל לכבוד ר"ד הופמן, סימן 378): דעת הגאונים לפסוק בכל מקום כר' יוחנן אף כשנחלקו עליו שניהם. עי' בס' אבן ציון לר' אלעזר אפרתי (הכולל באור ארוך לסתו"א) בדף ל“ז מש”כ על זה באריכות.

ז. ר' חנינא ור' יוחנן הלכה כר' חנינא.

“דר' יוחנן תלמיד הוא לגבי ר' חנינא” (בעל מתיבות, הובא ב“מאה שערים” על הרי“ף כתובות. מחבר מאה שערים הוא כידוע בעל העטור, ועי' גם עטור ו ד' כ”ה ע"ב) ועי' רא“ש כתובות פרק ו' סי' י”ז. אבל הרי“ף שם והרמב”ם פוסקים כר' יוחנן.

ח. בכל התלמוד כלו מקום שחולקין ר' יוסי ב"ר חנינא ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.

רב האיי (?) בגמו“מ סי' רכ”ז וג“ק סי' צ”ה. במחלוקת זו שעליה סובבים דברי הגאון – כתובות ע“ח ב' — תניא כותיה דר' יוחנן, אפשר היה איפוא להגיד שבזה הלכה כר' יוחנן משום דתניא כותיה (עי' כלל ל"ו), ולכן הוא מדגיש ש”בכל התלמוד כלו" הלכה כר“י נגד ריב”ח, וכן פסק גם הר“י ברצלוני בעל ס' העתים, עי' רא”ש לב“ק פ”ד, ועי' עוד סדר הדורות II, עמ' 223.

ט. רב ורבי חנינא הלכה כרב.

ג“ק סי' כ”ג תשובת רב נטרונאי. גם הרי“ץ גיאות בהלכות לולב (I 107) מביא בשם רב נטרונאי שהלכה כרב. וזוהי גם דעת גאון סוראי אחר, רב שמואל בן חפני⁷. עי' הרכבי בזכרון לראשונים חוב' ג' בהערה 33 ורחיד”א בס' יעיר אוזן מערכת ה' אות ל“א ויד מלאכי סי' תקנ”ז. אולם בשם רב האיי גאון מביא הרי“ץ גיאות שם ש”הלכה כר' חנינא, דרב תלמיד לגבי ר' חנינא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב“, וכן הביא המכריע בס' נ”א בשם רב חננאל, והרמב“ן בחידושיו לגיטין ריש פרק ו', וגם הרי”ף בגיטין שם, מביא בשם רב האיי שהלכה כר' חנינא ובסתו“א יש בזה שתי גירסאות: בנוס' שד”ל: כרב הנינא ובנוס' חיד“א ומרכס: כרב. אבל נראה שהגרסא הנכונה היא הלכה כר' חנינא וכל שכן שהלכה כמותו נגד רב. ועי' מה שכתב ר”א אפשטיין בספר היובל לכבוד הרכבי עמ' 167.

י. ר' יוחנן ור' אלעזר הלכה כר' יוחנן.

תשובת רב נטרונאי גאון בש“ץ ד' ב' מ”ג. וכלל זה ישנו גם בתשובת רב סעדיה גאון (ג“ה סי' תקנ”ח): “כיון שר”א תלמיד ר' יוחנן היה הלכה כדברי הרב“. וכלל זה נמצא גם בסתו”א בנוסחת שד“ל ומרכס. בנוסחת חיד”א ומינכן מוסיף: לבר מתלת דהלכה כר"א.

יא. רב נחמן ור' יוחנן הלכה כרב נחמן בדיני.

תשובת רב האיי ב“קהלת שלמה” לרש“א וורטהיימר סי' נ'. שזאת היא תשובת רב האיי יוצא ברור מדברי רבנו חננאל שהובאו באו”ז למס' ב“ק סי' קס”ב ועי' בלקוטים מס' המקח לרה“ג ד' ויניציאה דף ל”ט ע“ד: ש”ץ ד' ב' י“ב: תשובת הרי”ף שנדפסה בין שו“ת הרמב”ם (ד' לפסיא) ס' ר"א.

יב. שמואל ורב הונא הלכה כשמואל.

תשובת גאון אחד בס' העתים ע' 49: “ששאלתם הלכה כשמואל או הלכה כרב הונא (במחלוקת שנחלקו בערובין מ"ב א') – אע”ג דקאים חייא בר רב כרב בונא החכתא כשמואל: חדא דשמואל לגבי ר“ה רבו הוא, דלא אשכחן דבעא מיניה שמואל מרב הונא בכולי תלמוד אלא בתרין מילי (גיטין ה' ב' וחולין ד' י"ג) ואילו רב הונא משמואל איכא טובא, ועוד דקאים רב נחמן כותיה דשמואל…”.

יג. שמואל ורב נחמן הלכה כשמואל.

עי' להלן כלל ע“ג ורא”ש כתובות פ“ו סי' כ”ב. ועל זה חולקים כמעט כל הראשונים והאחרונים. עי' יד מלאכי כלל קס"א.

יד. שמואל ורב אדא בר אהבה הלכה כשמואל.

ג“ג עמ' 101. וכלל זה ישנו גם במבוא התלמוד לר”י ברצלוני, שלקחו אולי ממבואו של ר“ש בן חפני. כן הובא גם בהליכות עולם, ועל רב אדא בר אהבה עי' בסה”ד בערכו, אח“כ מצאתי כלל זה גם בסתו”א הוצ' ר"א מרכס ע' XI.

טו. רב הונא ורב יהודה הלכה כרב יהודה.

כך נראה מדברי בה“ג ה' קדושין (ד“ו פ”א ד) הפוסק במחלוקת רב הונא ור”י בגיטין דף ע“ד “הלכתא כרב הונא דקאים ר' יוחנן כוותיה”. הרי שהלכה כרב הונא רק מפני שר”י סובר כמותו. זוהי גם דעת הגאון (רב האיי?) בש“ץ ג' ב' א' (=ה“פ ס' ק”ז) הפוסק במחלוקת זו עצמה “הלכה כרב הונא דהא איתותב רב יהודה מתרתין ברייתא”. ועי' גם בס' המקח לרב האיי שערי י”ז וכ“ה, ועי' ביוחסין הוצ' פיליפובסקי עמ' 146, גם: 199 ו”רב יהודה היה גדול בחכמה מרב הונא“. גם ביד מלאכי כלל תר”ח הוא מביא בשם הרא“ש והר”ן שהלכה כר“י, אולם במבוא התלמוד לר”י ברצלוני: ר“ה ורב יהודה הלכה כר”ה. וכן מרכס ע' XI.

טז. רב יהודה ורב נחמן הלכה כרב נחמן.

כן פסק רב האיי בס' משפטי שבועות (ד' ויניציאה דף ה' ע"ב). אולם הרא“ש לנדרים ד' ט”ו כתב: “ומסתבר דהלכה כרב יהודה דמפלג בחכמה טפי מרב נחמן”, וע' גם בכלל הקודם וג“ה רל”ו. ובשאילתות, שאילתא ל"ג פסק כר' נחמן נגד רב יהודה ור' ירמיה משום דהלכתא כותיה בדיני.

יז. רב נחמן ורב ששת — הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באסורי.

עי' תשובת הגאון רב אהרן, חמדה גנוזה סי' מ‘; רב האיי גאון בהל’ הרי“ץ גיאות I עמ' קי”ב. ובס' העתים עמ' 115 פסק רב האיי הלכה כר“נ באיסורא רק “משום דתניא כותיה”. והנה כלל זה יש בסתו”א בכל נוסחאותיו, וכבר השתמש בו בעל הלכות גדולות, עי' ערובין ל“ב א' תד”ה רב ששת. וברא“ש שם פ”ג סי' ג'.

יח. רבה ורב יוסף הלכתא כותיה דרבה בר משדה ענין ומחצה (עי' ב“ב קי”ד ב'), אבל כלל זה נאמר רק במחלוקת שנחלקו בהן במסכת בבא בתרא.

תשובת רב צמח גאון הובאה בתוספת בבא מציעא כ“ט א' ורמב”ן במלחמות שבת פרק

י"ט. בסדר תו"א אין אנו מוצאים הגבלה זו, ונראית שיטתו שבכל מקום הלכה כרבה לגבי רב יוסף.

רבא ורב המנונא הלכה כרבא — דהוה רבאה רב, ורב המנונא לגביה כתלמיד.

תשובת רב שרירא (ורב האיי) בג“ה סי' ר”ל.

כ. רבא ורב אשי כרב אשי עבדינן.

בה“ג ה' עריות (ד“ו, נ”ז ג'), כנראה מטעם שהלכה כבתראי, ועי' גם רא”ש לכתובות פרק ז' סי' ט"ו.

כא….ורב אשי ורב נחמן בר יצחק הלכה כרב אשי, ואו (=ואי) רבנן דסיומא אמרוה בתר רב אשי כש“כ דהוו להון בתראי וקיי”ל הלכתא כבתראי.

ג“ג עמ' 342 תשובת רב עמרם. ועיי”ש בהערת הר"ל גינצברג.

כב. רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכתא כרבינא, דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.

הלכות גדולות הל' עריות (ד“ו, נ”ג א'), ונשנו דברים אלה גם בסוף הל' עריות רק בהשמטת המלות “לגבי רב אשי”, ועי' דורות הראשונים ח“ג עמ' 79 בהערה, שהוא נושא ונותן בדברי בה”ג והעלים עיניו מנוסחת בה“ג הראשונה. והנה כלל זה ישנו גם בסתו”א בשתי גירסאות: בנוס' חיד“א וסדה”ח לניבואירI 49: הלכה כרב אשי, ובנוס' פיליפובסקי ומינכן וניבואיר שם ע' 180: הלכה כרבינא. ובנוס' שד“ל אין כלל זה, והעירו כבר הרבה חכמים שהיו שני רבינא. ובנוס' שד”ל אין כלל זה, והעירו כבר הרבה חכמים שהיו שני רבינא, והשני היה בן אחותו של הראשון (עי' ביחוד בדוה“ר ח”ג כנ"ל). אפשר, איפוא, שאין שתי גירסאות אלו סותרות זו את זו, כי הלכה כר“א נגד רבינא הראשון ואין הלכה כמותו נגד השני, רק שאז צריך לאמר ע”פ בה“ג, שרב אחא החולק עם רבינא אינו רב אחא בריה דרבא רק רב אחא מדפתי או רב אחא אחר, וצ”ע. אח“כ ראיתי ברא”ש לקדושין פ“א סי' ט”ז: “ובסדר תו”א כתב יד רבנו יוסף טוב עלם כתוב רבינא ורב אשי הלכה כרבינא… אבל ר“י רגיל לפסוק כרב אשי נגד רבינא”, ועי' גם סמ“ג עשין מ”ה.

כג. נקיטי רבנן בשמועה מן הראשונים דהלכה כמר בר רב אשי בכולהו תנויי לבר מן תלת וחדא מינייהו מיפך שבועה.

תשובת רב שרירא בש“ץ ד' ה' ג' = ג”ה סי' שפ“ז, והנה כלל זה יש גם בה”ג ה' שבועה (ד“ו, קי”ו ד'). אולם שם נאמר שרק בשתים אין הלכה כמר בר רב אשי: מיפך שבועה ואודיתא. זה מתאים להאמור בסתו“א. אך הרי”ף לחולין פ“ד וסנהדרין פ”ג מביא בשם רב האיי ש“הלכה כמר בר ר”א לבר מהני תרי: מיפך שבועה וחיוארי וסמנך הפך לבן“. וזוהי גם גירסת ר”ח (עי' שו“ת מהר”ם מרוטנבורג ד' פראג סי' רס"ג). אפשר איפוא שבקבלת רב שרירא נצטרפו שתי הנוסחאות ויצאו לו שלוש הלכות: מיפך שבועה אודיתא וחיוארי. גם רב נחשון גאון פסק במיפך שבועה שלא כמר בר ר“א (ש“ץ שם סי' י”ט), אך מענין שרבנו גרשום מאור הגולה כותב בתשובתו (הובאה בשלמות בשו“ת מהר”ם מרוטנבורג שם, וע' גם בתוספות שבועות ד' מ“א ע”א) ש”רבי ליאון רבו שלמדו רוב תלמודו לא סבר להא דלית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה. ואם בתלמוד אינו ומסברא הוא אומר — [אני] (איני) רואה את דברי ר' ליאון שמסר לי כי מופלא בדורו היה“. נראה שלר' ליאון הגיע כבר שמע הכלל הזה, אך לא שמע הסתו”א. וגם רגמ“ה עוד לא ידע אותו. עי' גם מבוא התלמוד לר”י ברצלוני הגורס ג“כ: מיפך שבועה וחיורי, וכן הוא מונה שם את כל המקומות שנאמר בהם מפורש בתלמוד שאין הלכה כמר בר ר”א. ובפסקי “אור זרוע” למס' שבועות (נדפסו ע“י דר' פריימאן בס' היובל לכבור ר”י לוי) הוא כותב: ובסתו“א כתוב וכן בכתב רב שרירא גאון בסופו והלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמודא לבר ממיפך שבועה… ומכתב אודיתא…” והנה הקדמונים היו קוראים לאגרת רש“ג בשם כתב רש”ג אך לפנינו אין כלל זה באגרת הנז' וע' מש“כ ד”ר לוין בהקדמה לאגרת רש“ג דף ב' ע”א הערה ו.

יש לתמוה גם על מה שהרבה מהראשונים (התוספת בשבועות שם, הרא"ש שם, אור זרוע שם ועוד), מביאים בשם רב האיי שהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה. ו“האור זרוע” מסיים: “והאידנא סמכינן אהני תרי גאונים רבנו גרשם מאור הגולה זצ”ל, ורבי' האיי גאון זצ“ל, ומפכינן אפי' בדאורייתא” וזה גם בניגוד למה שמביא הרי“ף משמו, ועי' משפטי שבועות ד' ויניציאה דף ט' ע”א.

כד.יש אומרים — יחיד הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים.

ג"ג עמ' 106.

כה. כל לאפוקי לית הלכתא.

כלל זה ישנו בלשון זה בתשובת רב נטרונאי (ג"ק סי' ו') ורב עמרם בגמו“מ סי' צ”ו: מיאונין לאפוקי מדר' יהודה… אלמא ליתא לדר' יהודה“. מתאים איפוא להכלל הנמצא בסתו”א נוס' חיד“א ובמבואו של ר”י ברצלוני, ובנוס' שד“ל איננו. אך עי' גמו”מ סי' קמ“א: “לאפוקי ממ”ד תפלת ערבית רשות” אעפ“כ פוסקין רב שרירא ורב האיי שתפלת ערבית רשות, אולם הם מתרצין זה משום דלא בהדיא אמיר לו כו' עיי”ש, ועי' גם בתוס' ר“ה ד' ט: אומר ר”י דאע“ג דקאמר ולאפוקי — הלכה כר' יהודה… ורא”ש כתובות פרק א' סי' י“ט מביא כלל זה בשם ר”ח, אבל הרא"ש עצמו חולק עליו.

כו. הכין נקטינן מן הראשונים דכל שמעתא דסלקא בקושיא לא הואי קושיא תיובתא אלא אלא עיון דילמא משכחת לה פירוקא.

תשובת רב האיי בג“ה סי' של”ד. וכלל זה הובא בשם רב האיי גם בחדושי הרשב“א לברכות כ”ז ב'. ובסתו“א: “כל מקום שנאמר קשיא דבר תלוי הוא”. רבנו חננאל (מביאו הרשב“ם לב”ב נ"ב ב') כותב: “נקטינן מרבותי ז”ל: כל היכא דאמר בגמרא תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי, אבל היכא דעלתה בקשיא לא בטלו דבריו, דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההיא שעתא דתליא וקיימא”. ואלה הם ממש דברי רב האיי והסתו“א, אולם הרשב”ם — שלפניו לא היה, כנראה, הסתו“א — חולק על זה וסובר, של”גבי תיובתא ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך לומר קשיא".

כז. אין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו.

“האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו (כתובות ס"ח ב') כמה מן הגרסנים שינו הא מתניתא… ושנו: האומר אל יזונו בנותיו מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו; ודאי ששמועה זו למשמע אוזן נוחה מן הראשון, אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו, אלא כך היא הגירסא שמקובלת מפי רבותינו אנשי מסמך…” (תשובת רב האיי גאון שהובאה בשטה מקובצת לכתובות ס"ח).

כח. כל מקום שכתוב פלוני ופלוני ופלוני שטה אחת הם אין הלכה כמותן.

תשובת רב האיי בג“ה סי'' ש”נ, וגם בס' המקח שער כ“ט. ובבבא בתרא ד' ע”ח ע“ב אמר אביי: ר' אליעזר ורשב”ג ור' נתן ור“מ וסומכוס ונחום המדי כולהו ס”ל… וכתב ע“ז רב האי בס' המקח שער כ‘: "ותדע דבכל מקום שאתה מוצא בגמרא: ר’ פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד — זהו שיטה ואין הלכה כמותן”. בכלל זה השתמש כבר הגאון רב נטרונאי, עי' ג“ק סי' מ”ה. והסברת הכלל הזה עי' במבוא התלמוד לר“י ברצלוני: “והטעם מפני שדרך החכמים לאחוז דרך קצרה. ולפום דקא חזינן קא פרשי מאן דסבירא ליה האי סברא דאמרן ר' פלוני ור' פלוני אמרו כך וכך דמיעוטא איתא ורובא איפכא מסתברא להו לפיכך קא מפרשי שמותייהו ואמטו להכי לאו הלכתא נינהו דיחידים הם מאן דסבירא להו איפכא רבים נינהו ויחיד ורבים הלכה כרבים”. וקרובים לזה דברי הרמב”ן בתשובתו אשר בכת“י פארמה מס' 3525, סי' רצ”ב, ושו“ת הרשב”א ח“א סי' שי”ד: “שאלת הא דאמרינן בכולי תלמודא וכל כי האי גונא שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו מה טעם? וכי מפני שרבו הסוברים גרעה דעתיהו? — לא כך אלא הני מילי כללי נינהו ומחכמת מחברי התלמוד להודיע ענינים גדולים דרך שתיקה מתוך סדורן לבד, וכאותה שאמרו: מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם, סתם ואח”כ מחלוקת אין הלכה כסתם; יחיד ורבים הלכה כרבים. וכל כי הני מחכמת רבינו הקדוש להודיע דעתו בלתי שיצטרך לומר בכל עת ועת: הלכה כפלוני או אין הלכה כפלוני. וכדאמרינן נמי: ראה רבי דבריו של ר' פלוני וסתם לן כותיה, והכא נמי כל שראו חכמים שבאותו דור שאין הלכה ככל אותן שאמרו כך כדי שלא יצטרכו להאריך ולומר: אין הלכה כפלוני שאמר כך ולא כפלוני שאמר כך תפשו להם דרך קצרה ודרך כלל אמרו: פלוני ופלוני ופלוני אמרו דבר אחד ומזה יודע שאותם שכללו ביחד וספרו עליהם שאמרו דבר אחד דעתם בכך לומר שאין הלכה כמותם".

רב ניסים מכניס בכלל זה הגבלה ידועה: “מיהו אין אנו תופסין זה העקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה” (ס' המפתח דף י' ע"ב), ובזה יתישבו תמיהות קצת מהאחרונים על שמצינו יוצאים מן הכלל הזה. וגם יתבטלו חילוקים שקבעו בין “כלהו סבירא להו” ובין “אמרו דבר אחד”, ועי' ב“מ ס”ט ע“א. וכלל זה איננו בכל הנוסחאות הסתו”א, אך בנוסחת מרכס: וכל מקום שתמצא ר' פלוני ור' פלוני כלהו סבירא להו שיטה היא ולית הלכתא כוותייהו.

כט. זה הכלל — הלכה היא.

כך פוסק הגאון רב שלום במחלוקת שמואל ורב (עירובין צ“ג ע”ב) הלכה כשמואל, נגד הכלל שהלכה כרב באיסורא, “דהוה ליה כתנא דזה הכלל וזה הכלל הלכה היא”. ס' העתים עמ' 157 והלכות פסוקות סי' קל"ט. ועיין גם נוס' מרכס עמ' XII: וכל זה הכלל כך הלכה.

ל. וכל תיקו דאיסורא לחומרא [דממונא לקולא].

בה“ג ה' צרכי צבור. ובתשובת רב עמרם בש”ץ ג' ג' ד‘: “כל תיקו דלא אפשיט בעיא צריכה גט מספק”. גם בש"ץ ד’ ד' כ“ד: “כיון דלא פשיט בעיה אי תפסו לא מהפקינן מנהון ואי לא תפסו לא יכולין למשקל”. ורב האיי כותב בס' המקח שער כ‘: “ועקר דיננו בכל תיקו שהוא דממונא כל היכא שהממון ביד אחד מהם הוא יותר חזק בטענה ועל התובע להביא ראיה, אבל כל היכא שהטענות שונות… הוה ליה ממון וחולקין”. עי’ גם משפטי שבועות ד' י”ג ע“ב; ד' י”ט ע“ב; ד' כ' ע”א; שו“ת ש”ץ ד' א' י“ח. וכלל זה ישנו גם בסתו”א: “כל תיקו דאיסורא לחומרא, דממונא לקולא”.

לא. כל מה דלא איפשיט (בתלמוד) דינו כדין תיקו בדרבנן לקולא ובדאורייתא לחומרא.

שערי תשובה סי' ל"ו.

לב. כל אם תמצי לומר פשיטות לבעיא קמייתא.

רא“ש לב”מ פרק ח' סי' י“א בשם הגאונים. ובמבוא התלמוד לר”י ברצלוני. “כל אם ת”ל הלכה, וה“מ דשתיק הגמרא מיניה ולא קא חזינן בתר הכי דקא דחי ליה…”. והשוה גם סתו"א נוסחת מרכס עמ' XI שורה 22: ובכל מקום שכתוב אם תמצי לומר כך היא הלכה.

לג. קיימא לן כל היכא דאיכא תרי לשני ולא פסיקא הלכתא בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא.

בה“ג ה' יו”ט (ד“ו ל”ז ב') ותשוה“ג בראב”ן סי' שפ“ה. ממש בלשון הזה נמצא הכלל בסתו”א נוס' חיד“א ומינכן. ובנוס' שד”ל: באיסורא עבדינן לחומרא בממונא לקולא“. אבל נראה שהגאונים הבדילו בין “ואיבעית אימא” ובין “איכא דאמרי”, ובאיכא דאמרי קבעו כלל ש”הלכה כלשנא בתרא“: “וכן הלכה בכל התלמוד דכל היכא דאמרינן איכא דאמרי שבקינא לטעמא קמא” (קהלת שלמה סי' ל"ט לרב עמרם?) וגם בהלכות גדולות יש הכלל ש”איכא דאמרי" הלכה כלשנא בתרא (ד' ויניציא צ"ט עמ' ג'). ובמבוא התלמוד לר“י הברצלוני מובאים שני הכללים: א) “כל איכא דאמרי הלכה כמותה דהלכה כלישנא בתרא”. ב) “כל תרי לשנא בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא”. ובנוס' מרכס: “וכל תרי לישני, כגון איכא דאמרי, הילכתא כלישנא בתרא. ואיכא דאמרי: בדאורייתא עבדינן לחומרא ודממונא לקולא”. ורב האיי גאון כותב: “וזה הכלל בדיני דכל תרי לשני עבדינן כלשנא בתרא” (ס' המקח שער ז' וי“ז, ובשניהם: איכא דאמרי”), ובמקום אחר כותב גאון זה: “וכל מי הני תרי לישאני דפליגי קא נאטו רבנן למסמך אבתרא כד לא מוכח קמא ומשוו ליה כמסקנא, וכל שכן כד האוי בדאוריתא או באיסורא לחומרא בדרבנן או בממונא לקולא” (ג“ה סי' פ”ב: “ואיבעית אימא”) אך בתשובה אחרת פוסק רב האיי שגם באיכא דאמרי עבדינן בממונא לקולא ( שטה מקובצת לכתובות נ“ג ע”ב). ועי' עוד ג”ג ע' 175, גם 339. עי' גם תוס' לשבועות מ“א ע”א המביאים בשם ריב“א שאין הלכה כלישנא בתרא, “דאיכא דאמרי טפל ללשון ראשון”, ובשם ר”ת דבכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. עי' גם הלכות הרי“ץ גיאות Iעמ' 34: “והעמדנו עצמנו על קבלתנו כי כל תרי לישני הלכתא כלשנא בתרא. ובידוע כי איכא דאמרי ואיכא דמתני לה וכיוצא בהן כלשנא בתרא מקרו בכולא תלמודא מאין ספק”. ועי' גם דברי ר”ח שהובאו ברא"ש לכתובות פרק א' סי' ב'.

לד. כי אמרנין הלכה כדברי המקל באבל היכי דפליגי תנאי אבל פלוגתא דאמוראי לא.

בה“ג ה' אבל, וזוהי גם דעת רב האיי, ועי' הל' הרי”ץ גיאות, II, 60, ובהערות המו“ל שם. תיכף אחר זה בא בה”ג הכלל: ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהם הלכה כר' שמעון בן אלעזר. וכלל זה אינו בבלי, אבל ישנו בירושלמי עבודה זרה ריש פ“א, ועי' ביד מלאכי סי' פ”ח שהאריך הרבה בברור כלל זה.

לה. לא מותבינן תיובתא או סייעתא אלא מן מתניתין או בריאתה דהלכתא היא.

ג“ג ע' 106. ונמצא גם בתשובת רב שרירא, ס' העתים עמ' 15: " הלכה כרב ברונא אמר רב (שבת כ"א א) מדקא מותבינן תיובתא מיניה… ולא מותבינן תיובתא אלא מהלכתא”. וא“כ אפילו בנוגע לדברי אמורא אמרינן כך. רמז לכלל זה יש במאמר הידוע: כל מתניתא דלא מתניא בדבי ר”ח ובדבי ר“א לא תיתבון מינה בבי מדרשא (חולין קמ"א ב'). ועי' עוד ביחוד תשובת גאון בס' העתים עמ' 49. ובקטע סתו”א הוצ' מארכס XI: “וכל משנה שמשיבין ממנה תשובה הלכתה כמותה” (ובלשון הזה גם במבוא התלמוד לר"י הברצלוני עמ' 4) ושם ע' XII: וכל מתניתין או מתניתא…

לו. קיימא לן דאמורא דתניא כואתיה הלכתא כואתיה אע"ג דלאו סוגין בעלמא כואתיה.

תשובת רב האיי בג“ה סי' ע”ט, וכלל זה נמצא בעוד כמה וכמה מקומות.א.

“וכל דתניא כותיה, אע”ג דתלמיד במקום הרב, הלכה כאותו תלמיד" (רב שרירא בג“ה סי' רי”ח).

ב. “וקא פסקי רבוותא הלכה כשמואל, ואע”ג דקיי“ל הלכה כרב באיסורא הכא הלכתא כשמואל, דהא תניא כותיה” (עתים ע' 51, ורומז בזה לר"ח, ומקור דבריו מן הגאונים.

ג. “והילך מנה לפלוני שחולקים רב שמואל (גיטין י"ד) הלכה כרב, ואע”ג דהלכה רווחת היא רב ושמואל הלכהכשמואל בדיני… דקאמרינן תניא כותיה דרב…" (רב שר שלום בש“ץ ד' ב' מ”ד).

ד.“מדקאמרינן תאני ר' חייא לסיועי לרב הלכה כרב (נגד שמואל אע“ג דקראי מסייעי ליה, עי' שבועות ל”ט כ') מ”ט דמתניתא דר' חייא דוקא אינון דקאמרינן… כל מתניתא דלא איתמרא בדבי ר“ח ור”א לא תיתבו תיובתא מינה…" (ג“ג ע' 102, ועי' בה”ג הפוסק כרב מטעם זה, ואח"כ יש שם פסק סותר שהלכה כשמואל, “דבל רב ושמואל בדיני הלכה כשמואל”).

ה.“והיכא דפליגי אמוראי וסוגיין בעלמא כחד מנהון ותניא בברייתא כאידך עבדינן כההוא דתניא כותיה”.

לז. אגרת רש“ג הוצ' לוין עמ' 45. וע' גם ס' המקח שער ו. וכלל זה מובא בהליכות עולם שער ה'. ובאמת יש לו רמז גם בגמרא ערובין ט”ז ב': תיובתא דרב פפא תיובתא. והלכתא כותיה דרב פפא. תיובתא והלכתא! אין, משום דדייקא

“דבר ידוע הוא שאין מקשין ומפרקין אלא על דבר שהוא עקר” (משפטי

|:שבועות לרב האיי, ויניציאה דף ח' ע"א ד'). “כך העלו בישיבה: אע”ג דיחיד ורבים הלכה

כרבים — בזו הלכה כר' יהודה בן בתירה, מדקא מקשו רבנן ומפרקי אליבא דריב“ב שמע מינה דהלכתא כותיה” (רי“ף לכתובות ריש פ”ו בשם רב האיי גאון). אך אחד מגדולי הראשונים, הוא ר' ישעיה מטראני, חולק ע“ז: “נראה לי דאע”ג דמקשו ומפרקו אליבא דר' יהודה בן בתירא לא שבקינן משום שכי כללא דנקטינן יחיד ורבים הלכה כרבים. דאטו אי קשיא להו לאמוראי בדברי היחיד לא בעו לדיוקי ולתרוצי מלתא דידיה… ולית למימר האי סברא… אלא כי איפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי ולא אפסיקו הלכתא כחד מנייהו התם עבדינן כמאן דשקלו וטרו אליביה…” (שטמ"ק לכתובות שם). אולם רב האיי אינו יחיד בזה, וכבר הקדימו בעל הלכות גדולות הפוסק כר' מאיר נגד רבנן “מדמתרצינן אליביה” (ה' שבת פכ"ג). גם בתשובת גאון אחר אנו מוצאים “מדקא שבקי לטעמיה דשמואל וקא הוו בטעמיה דרב ש”מ הלכה כרב" (קהלת שלמה סי' ל"ט). ועי' עוד בדומה לזה דברי רב האיי שהובאו ברי“ף לבבא מציעא פרק א' ד' ט”ז, גם ג“ה סי' שנ”ח, וגמו“מ סי' רכ”ו. אולם עי' בס' המקח שער מ“ג: “וא”ג דקא חזינן דקא מתרץ לה אליבא דשמואל אין סומכין עליו, מאחר דקיי”ל הלכה כרב באיסורי".

לח. כשאמורא אחד מתרץ דברי אמורא אחר אין זה ברור שגם הוא סובר כך, אע"פ שעל פי רוב נראה שכך הוא.

כלל זה יוצא מדברי רב האיי בס' המקח שער כ“ט: “ואם יש לשאול לשאול והא… מדמתרץ לה רבא שמע מינה מיהא דס”ל כותיה, לעולם לא סבירא ליה כותיה אלא מאי דהוה מתרץ רבא כך דלא יכול (צ"ל: דיכול) רב לתרץ לדעתו הכי והכי ולא משום דס”ל כותיה…“. ועי' גם ב”ק ק“ו ע”ב: מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך.

לט. אי אפשר דאיבעי להו דלא כהלכתא.

“גירסת הספרים (שבת צ"ג): אמר מר זה יכול וזה יכול ר”מ מחייב. אבעיא להו בעינן שעור לכל אחד ואחד… ורב האיי גאון דחה לגירסא זו בשתי ידים, שאי אפשר דאיבעי להו דלא כהלכתא“…” (חידושי הרשב"א למס' שבת), אך בשו“ת חוות יאיר סי' צ”ד כתב: “יש תילי תילי אבעיות בש”ס שהם אליבא דמ“ד דלא קיי”ל כותיה…"

מ. אמר ריש מתיבתא: כל היכא דפליגי רבנן במלתא ומתרגם אמר (קרא)⁸ כחד מנהון הלכתה כותיה.

ג“ל סי' מ”ה בין תשובות רב יהודאי גאון, שבאו ברובן על שם רב נטרונאי בתוש“ר חוב' ב' עמ' 5: “היכא דפליג[י] רבנן בחד מילתא ומתרגם קרא כחד מינייהון הלכתא כותיה”. כלל זה ישנו גם במבוא התלמוד לר”י הברצלוני בשינוי נוסחא: “כל היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי ומתרגם כחד מינייהו הלכה כמותו”. ובקטע מסתו“א הוצ' ר”א מארכס ע' XI: “…ומתרגם קרא כחד…”.

מא. אשכחן בהלכות קצובות דשדרו ממתיבא: כל היכא דתשכח אמוראי דפליגו במילתא ותשכח בתראי דפליגו בההיא מילתא נמי הלכתא כבתראי. ומסורת בידינו ו' דורות היו רבנן אמוראי ונמשכה הוראתם מאתים שנה: רב ושמואל, ור' יוחנן וריש לקיש היו דורות ראשונים. דור ב' רב הונא ורב חסדא. דור ג' רב נחמן ורב ששת. רביעי רבה ורב יוסף. חמישי אביי ורבא. ששי רב אשי ורבינא.

שו“ת מהר”ם מרוטנבורג ד' פראג סי' תרע“ז. נראה מזה שהלכות הקצובות דבני מערבא” המצויות בהלכות גדולות היו יותר שלמות לפני מהר“ם, כי בקטע שהגיע מהם לידנו אין כלל זה, אולם דברים אלה ישנם בסתו”א⁹. קשה להגיד שמהר“ם קורא לסתו”א “הלכות קצובות”, כי נה התוספות וכן גם הרא“ש ובעל הגהות מיימוניות, בני זמנו של מהר”ם ותלמידיו, מביאים אותו בשם “סדר תנאים ואמוראים”. הזמן מאתים שנה יוצא בקירוב אם נחשוב מזמן ירידת רב לבבל עד מות רב אשי. רא"ה ווייס, בית תלמוד שנה א' ע' 29.

והנה את הכלל הלכה כבתראי אנו מוצאים הרבה פעמים בדברי הגאונים עי' לעיל י“ט, כ”א; ג“ג עמ' 32; ח”ג סי' ל“ט וגמו”מ סי' רכ“ו אפילו ביחיד נגד רבים, עי' תשובת רב האי בש”ץ, ד' ב' ל“א, הפוסק כרבא נגד שמואל ור' יוחנן, ושם ד' ג' כ”ז: “מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקיי”ל מאביי ורבא הלכתא כבתראי אם הוא אף כנגד רבה שהוא רבם או לא" (רא“ש כתובות פרק ז' סי' י”ג). ועי' להלן סי' מ“ז וגם מה שהביא רחיד”א ביעיר אוזן מערכת ה' סי' נ“א בשם הרמב”ם.

מב. אין הלכה כתלמיד נגד הרב עד אביי ורבא.

גם כלל זה נזכר הרבה פעמים בתשובות הגאונים. עי' לעיל סימני ד' ה‘, ט’, י“ב. ועי' גם ג”ה סי' שנ“ח, שרב האיי פוסק הלכה כר' אלעזר המודעי וכלל זה ישנו גם בסתו”א. עי' גם יעיר אוזן ה' סי' סמ"ך.

מג. קיימא לן הלכתא כמסקנא.

תשובת רב שרירא ורב האיי בג“ה סי' שע”ו. “ועוד דבהכין סליקא שמעתא” (ג“ה סי' ע”ט), ועי' גם ג“ה שנ”ח, וביחוד בתשובה שהדפיס רא“א הרכבי ב”הקדם" שנה ב' ע“ד מחלקת בני סורא ופומבדיתא בענין אמירת אהבה רבה או אהבת עולם. ועי' עוד גמו”מ סי' רל“ד. ובג”ה סי' פ"ב: “ומשוו ליה כמסקנא”.

מד. הלכתא דתנין גבי דיני עדיפין מן מאי דאתמר בדוכתא נוכריאתא, דהתם אדרכרתא בעלמא לא מדקדק בה דקדוקי דדוכתיה, ובהדריא קא שנו לן בדיני בין מאי דתני גבי הלכתא דדיני וטפי עדיף.

רב שרירא בג“ק סי' נ”ג, והוא משתמש בכלל זה גם במקום אחר: “ולא עוד אלא דשמעתא דשמואל אימירא קמי שמעתתא דדיאני ובענין דין מורדת והא דר' יצחק לאו גבי דיאני אימירא” (ג“ק סי' צ”א). ובאמרו “ובהדיא קא שנו לן…” הוא רומז, כמו שהעיר כבר הרב שי“ר בהקדמתו לג”ק, להגמרא בסנהדרין ל“ד ע”ב: “מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא?… משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני”.

מביא אני בזה עוד שתי דוגמאות מדרך ההכרעה של הגאונים ביו הסוגיות הסותרות זו את זו:

א} בני קירואן שואלים את רב האיי על שפסק באחת מתשובותיו שאסמכתא לא קניא ובספרו המקח והממכר כתב: “ומה שאתה מוצא בגמרא (נדרים כ"ז ב') והלכתא אסמכתא קניא… תדע דלעת ר' יוסי היא ואין לחוש לה ואין סומכין עליה”. “וקשיא לן — כותבין בני קירואן — מאי טעמא מבטלין שמעתא?”. ומשיב להם הגאון שעיקר הסוגיא מקומה בבבא מציעא ד' ס"ו ומשם נראה שרב נחמן ורבא סוברים שאסמכתא לא קניא ועל סוגיא זו הוא סומך, והסוגיא בנדרים “ודאי לית למסמך עלה. חדא דלאו בדוקא אמירא. ועוד, הדבר מוכיח דלענין ההוא גברא דאתפיס זכותיה לחוד אתמרא הדא הלכתא ולא בהלכות אסמכתא דעלמא” (ג“ק סי' פ”ו).

ב) “הכין חזינא דהדא מילתא דרב נחמן דגיטין (ל"ב ב') דאמר שנים נמי בית־דין איקרו קא חלפא ביני רבנן במתיבאתא מכמה דורות, וקאמרי רבנן דלאו דסמכתא היא בכי הני טעמי, ואע”ג דהלכה היא דקאמרינן בסופה דשמעתא: והלכתא כנחמן… וסמכינן על שמעתא דאלו מציאות (ב“מ ל”ב ע"א, שממנה נראה שגם רב נחמן סובר שבית־דין צריך שלשה)… ואיכה מן רבנן דאמרי… דבימי שלמה בר חסדאי ראש גלותא ביומי דמר רב שמואל גאון אימירא בשבתא דריגלא קמי ראש גלותא ופסק כרב נחמן דגיטין… ואהדרוהו ואמרו ליה דרב נחמן דואלו מציאות טפי דייקא ודמיא להא מילתא…" (ג“ה סי' קפ”א תשובת רש“ג ורה”ג).

ועי' גם ריף סוף פרק ד' דבבא מציעא לענין אונאה בקרקעות: “ואיכא מאן דמספקא ליה הא מילתא ולא פסק ביה מידי (זהו הר“ח שהובאו דבריו באור זרוע לב”מ סי' קס"ב, ועי' גם תשובת רב האיי בקהלת שלמה סי' ג') ואנן עיינינן בהא מילתא שפיר ואתבריר לן… ואע”ג דהא דרב נחמן לא אתמר בהא דוכתא לא אכפת לן בהכי דכמה מילי בגמרא דלא מפרשן בדוכתייהו ומפרשן בדוכתא אחריתא“. ועי' עוד ר”ן במס' ביצה סוף פרק המביא: “סוגין דהכא מחלפא בהדי סוגין דפ' כל הכלים… וסוגיא דהכא עיקר דאיתא בדוכתה הלכך נקטינן כסוגין וההיא סוגיא ליתא”. והרב בעל יד מלאכי מנסח את הכלל כך: אין להוציא דין ממאי דאתמר בגמרא דידן דרך אגב ואינו מקומו של אותו הענין…" (כללי שני התלמודים סי' י"ג).

מה. לא דרשינן טעמא דדינא, שלא נתנו דינין להדרש.

כלל יקר וחשוב זה נמצא בתשובות רב שרירא (ורב האיי?)בג“ה סי' רנ”א. במשנה (כתובות פ"ז משנה ד') נאמר שהנודרת ואינה מקיימת יוצאה בלא כתובה. ומפרש התלמוד את טעם הדבר בזה" דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך… למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשי ידיך (קהלת ה‘, ה’) איזה הן מעשי ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם. ר' נתן אומר מהכא: לשוא הכיתי את בניכם (ירמיה ב' ל') על עסקי שוא" (שבת ל"ב ב'). ויכול איפוא האיש לומר: אי אפשי באשה נדרנית שקוברת בניה. והנה מודיעים השואלים את הגאון כי יש סוברים שהנשבעת ואינה מקימת יוצאת שלא בכתובה כנודרת ואינה מקימת, והן הכתוב אל תתן את פיך לחטיא כולל גם שבועות (עי' שבועות ל"ט א') ובשבועות יש גם שבועת שוא וקרינן בה לשוא הכיתי את בניכם. הרי שיש לדברי השואלים יסוד גדול, ובאמת קשה לחלק בין שבועות לנדרים, אולם רב שרירא משיב: “אנחתא לא סבירא לן הכין ולא דרשינן טעמא דדינא שלא נתנו דינין להדרש, והני אסמכתא בעלמא ולא סמכינן עליהן לענין דיני ולחיובי ממון ולאפקועי ממון… ואע”פ שאלו מצינו בתלמוד¹⁰ או במשנה דבר ברור: בעון כך בנים מתים לא היה לנו להקישו לנודרת ולא מקימת לומר כי אשה שרגילה בו יוצאת שלא בכתובה, שאלו היתה חייבת כך לא שבקוה רבנן".

מו. כל מילתא דקיימה כתנאי מפוקפקת היא.

“והקשינו (שבועות מ"ד א'): נימא דר' יצחק תנאי היא? וכן היא הקושיא הזו: קיימא לן כשמעתא דר' יצחק ולית פלוגתא דתנאי, וכל מלתא דקיימא כתנאי מפוקפק היא… והקשינו על זאת כיון דרבה ורב יוסף פליגי בפלוגתא דר' אליעזר ור”ע קא קאלשא דרב יוסף וקיימא כתנאי ואנן קיימא לן כרב יוסף ולית לן לאוקמי כתנאי" (תשובת רב האיי בגמו“מ רל”ד); “ולאו הלכתא כמר עוקבא (סנהדרין כ"א ב') דהא קיימא כתנאי” (תשובת רב האיי בג“ה שנ”ה ובתוש"ר II, 43).

מז. כשחכם אחד פוסק הלכה אחת וחכם אחר אינו חולק עליו מפורש רק שמכלל דבריו יש להוכיח שהוא חולק — אז הלכה כזה הפוסק את ההלכה מפורש.

שמואל אומר (כתובות ס"ג א'): אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומפרש התלמוד טעמו של שמואל משום שסובר כמשנה אחרונה, שמצות חליצה קודמת, וכותב רב שרירא (ג“ק סי' צ”א) שחכמי פומבדיתא פסקו הלכה כשמואל, אמנם ר' יצחק אומר שאח"כ חזרו לומר מצות יבום קודמת, ולפי זה היבמה הממאנת צריכה להחשב כמורדת, אבל “חזינא כמה טעמי לאעדופה לדשמואל ולאכרועי בטעמיה… דקא פסיק דינא ור' יצחק לא קא פסיק דינא, אלא אחרים דלקטין הקישא מן ממריה… ודר' יצחק לא עדיף כשמואל, דהא אפילו בהדיה דרב הלכה כשמואל בדיני וכל שכן ר' יצחק, ולאו בתרא הוא דאיכא למימר הלכה כבתראי ודבתראי על ההוא טעמא קא מסגו וכתבי…”

מח. כשהתלמוד מוציא את המשנה מפשוטה בכדי להתאימה לאיזו הלכה, או מחדש עי"ז דין חדש — נראה שהוא סובר שכך הלכה, כי אלמלא כך לא היה מוציא את המשנה מפשוטה.

כלל גדול זה נמצא בג“ה סי' פ”ב לרב האיי (עי' גם ספר המקח והממכר שער י"ג). הדברים סובבים על המשנה בגיטין (פרק א' מ"ה): כל השטרות העולין בערכאות של גוים אע“פ שחותמיהם גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ואמרו עליה בתלמוד (שם י' ע"ב) ק”א פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמא מכר… אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא? אמר שמואל דינא דמלכותא דינא (וכשר גם שטר מתנה). ואיבעית אימא תני: חוץ מבגיטי נשים (ושטר מתנה דומה הוא לגט ואינו כשר). ונשאל הגאון אם הלכה “כי האי שיטא בתרא” “או דלמא דינא דמלכותא דינא, ומותבינן מינה כמה תיובאתא בכמה דוכאתא: והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, מכשרינן שטר מתנאתא דידהו ועבדינן בה עובדא כסתם מתניתין?” והשיב: “הכין פסקו כל רבואתא כהאי שנויא בתרא, ולא שמיע לן במתיבאתא מאן דסמך על שטר מתנה העולה בערכאות של גוים. והכין אמרין: דבעלמא איתא לדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא, אבל הכא אי הוה איתה לענין מתנה וסתם מתניתין כלאלא דלא נפקא מיניה מתנה — לא הוה צריכי לשנויי שינויא אחרינא דפליג ולתרוצה ומתניתין ואפוקה מן פשאטה ושווי כלאלא אחרינא ולא הוו מסקי לה לשמעתא בהכין, וכיון דהכי סליקא שמעתא וכל כי הני תרין לישנה דפליגי — קא נאטו רבנן למסמך אבתרא כד לא מוכח קמא ומשוו ליה כמסקנא…”.

מט. דרך הגמרא כשהוא רוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה, כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה.

ס' המקח והממכר לרב האיי שער ו‘. והגאון מעיר שם, שביחוד דרך התלמוד בכך כשהוא מדבר מקבים, והוא מביא שתי דוגמאות: אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חבירו (בבא מציעא ל"ח א'); אשה רוצה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות (סוטה כ' א'). ועי’ גם קידושין מ“ט ב. ובקשר עם זה יש להביא את דברי רב האיי באחת מתשובותיו (הובאה בערוך ערך עשר ונדפסה ע”י ד“ר מרמורשטיין באוצר החיים שנה ב' (סייני, רומניא תרפ"ו) עמ' ו־ז': “ודקאמר בעשרים וארבע בלשון הבאי וגוזמא, כי דכתיב… כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כ“ד ט”ו); כי שבע תועבות בלבו (שם כ“א כ”ה); ולמך שבעים ושבעה (בראשית ד' כ"ד) וכיוצא בהן… ורגילי רבנן במאי דנפיש למימר עשרין וארבעה, כי ההוא דהשוכר את הפועלים (ב“מ כ”ד א')…”. ויש לציין עוד את תשובת רב שרירא ורב האיי שנדפסה בתוש”ר II עמ' 44 = פירוש ספר יצירה לר"י ברצלוני עמ' 28 = ערוך ערך גוזמא.

נ. אמר רב נחשון: שודא דדייני שיתא הוו בכל הש"ס.

ספר העטור, מצרנין (ד' למברג דף י"א א') ושם הוא פורט את ששת המקומות; כפתור ופרח פי“ב, ד' ברלין, נ”א ב'.

נא. בית־דין הגדול הוא דאלימי למעבד שודא דדייני, והני מילי במקרקעי.

תשובת רב שלום או רב פלטוי בש“ץ ד' ב' מ”ה, ודברים אלה הובאו בתוס' לב“ב ל”ה ע“א בשם ר”ח: קבלה היא בידינו… וכן בעיטור שם.

נב. מצינו בפי' [=בפירושי דגבן] כל רבה שלשים ושמונה, וסימנך: ל“ח ולוז וערמון (בראשית ל' ל"ז), וכל רבא י”ז, וסימנך ויוסף בן שבע עשרה שנה (שם ל"ז ב'), ואיכא דאמרי ויז נצחם על בגדי (ישעיהו ס"ג ג') אלא כמדומין אנו שיש טעות בספר שלנו (הכונה כנראה, לס' התלמוד), בבקשה מלפני גאון שיכתבם וינקוד אותם. —

כך הם: רבה סתאמא — רבה בר נחמני, והשאר: רבה בר בר חנה… אלו כלן נכתבים בה“א והבית דגושה. רבא נכתב באל”ף והבית רפויה… אלו ל“ח ואלו י”ז.

תש“ר II ע' 39, לרב האיי. ובעל היוחסין כותב: “כתב רבינו חננאל כי רבא באל”ף הם י”ב ובה“א הם ל”ו ואני מצאתי יותר מששים". ובסדר הדורות ערך רבא בר מניומי כתב: “ואני מצאתי יותר ויותר”.

נג. אית בפירושי דגבן: כל רב [ומר]¹¹ מבבל כל רבי מארץ ישראל.

שאלת רב יעקב בר נסים מקירואן לרב שרירא ורב האיי, נדפסה בערוך ערך אביי. וכלל זה ישנו גם בסתו"א, ואליו רמז, כנראה, השואל. עי' עוד יוחסין ערך ר' זירא, ועל תשובה זו עי' עוד מארכס ע' II, XII, ושם היא באה רק על שם רב האיי לבד.

נד. גדול מרב רבי גדול מרבי רבן וגדול מרבן שמו.

כלל זה מובא בתשובת רש“ג על שאלת ר' יעקב בר נסים שהוזכרה בסימן הקודם: “וסדור בפי הכל: גדול מרב…”. ובס' המעשיות לרב נסים: “כך אמרו חז”ל: גדול מרב…”. והנה ר' א“ה ווייס בבית תלמוד שנה א' ע' 121, וקאהוט בערוך השלם מציינים את מקור המאמר בסתו”א אך לא מצאליו שם. אולם עי' תוספתא סוף מס' עדיות; סתו"א הוצאת מארכס, ע' XIII.

נה. והא תניא… לשאנא ניחא דסיעתא, אבל דקושיא אמרין וה(א) תניא — חטף באתמהתא. ופירוש “והא תניא” — וזאת שנויה ופירוש וה(א) תניא – והלא שנוי.

ג“ה סי' של”א לרב האיי. ובסתו“א: וכל היכא דאיכא והא תנן והא תניא קשיא ולפרוכי קאתי. וגם פה נוסחת שד”ל: והתנן, והתניא נכונה. ובמבוא התלמוד לר"י הברצלוני: “… ולפעמים תמצא והא תנן והא תניא סיוע, וראוי לפרש מה שיש ביניהן, שהראשון שהוא קושיא בתמה קרינן ובלא אלף כתיב, והשני שהוא סיוע כתיב באלף ובניחותא קרינן ליה”. והנה יש כמה וכמה יוצאים לכלל זה, ועי' בהליכות עולם וגם בשארית יוסף, נתיב המשנה כלל י'.

נו. מילתא דפליגי בה אמוראי כדמשכחינן מתניתין דדמיא לה דאיכא למימר דמשתמע מינה כחד מנהון (ד)כמה דאפשר לדחויה ליה לאמורא ולאפוקה ליה למתניתא מלאפלוגי עליה מפקינן להאנפי ואמרינן כמה דאית לה לתרוצה, והכין סוגיין בכולה תנויי.

גמו“מ רל”ג, לרב האיי.

נז. הא אצטרכתא דקאמרינן: “צריכה” ברובא דאצרכאתא דתלמוד דאתיאן לסלוקי ספיקי קלישי, ולמאן דסבר דתניא תרתי זמני אצריכו הא אצרכתא. ג“ה ס”ט לרב האיי. ובסתו“א הובא כלל זה באריכות דברים בנוסחאות שונות, והנכונה גם בזה היא של שד”ל.

נח.… הרבה בלא מנין יש בתלמוד שמועות שנאמרו בתוך מעשים וגופא דשמעתא לא נאמר בדוכתא אחריתי, וזמנין דהדרין ואמרין: “גופא” והוו בה, וזמנין דשבקי לה ומן ההוא דוכתא בלחוד גמרינן לה ולא צריכיתו לאשכוחה בדוכתא אחריתי. ויותר על כן משניות ברייתא דאמרי “תנו רבנן” ו“תניא” ולא ידעין היכא אמירן, דלאו כולהו מכילתא מטיין לן…

רב האיי בג“ל סי' נ”ח=ש“ת סי' ק”ט = ספר העתים ע' רי“ב. ורב האיי נתן דוגמא לזה: “ואנו בנעורנו כך הגיע אלינו בעבור ההיא שמעתא באלו מציאות (ל“א ע”ב) דאיסור ורב ספרא דאדכרינן מאי דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית־דין ואמר ליה ר' אבא לרב ספרא: ולאו אתמר עלה א”ר יוסף א”ר נחמן אין צריכה לבית דין מומחין אבל צריכה לבית דין הדיוטת, שמראין דברים הללו דאתמר עלה בדוכתא, ובדוכתה (כתובת פרק י“א מ”ב) ליכא מידי, והכא בלחוד הוא דאתמרה עלה, וכמה תמהנו מזאת, עד שראינו רוב התלמוד כך הוא וישר בעינינו". — ועי' באריכות בענין זה בהקדמת ס' המפתח לרב נסים גאון.

נט. תוספתא מהו לסמוך עליהן? — ללא דבר קצוב הוא ולא מסוים הוא… יש מהן שהן הלכה ויש מהן שאינן הלכה. כאיוצד? — כל בראיתא שאין חלוקין עליה בתלמוד רבנן אמורי (=אמוראי) הלכה כמותה… וכל בראיתא דפליגין עלה בתלמוד לית הלכתא כותה.

תשובת רב עמרם גאון בג“ג עמ' 328. ועי' בהערות הפרופ. ר”ל גינצבורג שם עמ' 305־307. והנה כל הדברים האלה באו גם בסתו“א וכבר העיר גינצבורג בצדק שתשובה זו שמשה מקור לסתו”א. דברים קרובים לאלה עי' גם באגרת רש"ג (הוצ' ד"ר לוין עמ' 37 ־38).

ס.…רבי כשסדר המשנה פעמים מצא דברים סדורים ובאים, ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו איש על מקומו. ואותם שסודרו כבר על ידי הראשונים לא נראה לו לשנות הסדר… והראשונים לא היו שונים כסדר המסכתות, אבל היו מחברים דברים הדומים באיזה דמיון… לפי שהיה מועיל להם שלא לשכחם, כי דמיון הדברים אוחזים זה לזה ויזכרו.

שארית יוסף לר' יוסף ן' וירגא, בנתיב המשנה כלל י“ו, בשם: תשובה לגאון. אבל יש להעיר שמחבר זה מביא דברים בשם “כתב גאון” או “בתשובה לגאון” וכדומה, ואינם אלא דברי מהרי”ק וחכמים מאוחרים אחרים. ועי' אגרת רש"ג עמ' 26־25.

סא. הוו יודעין שכל דבר שהוא שנוי בין במשנתנו בין בתוספתא ובין בספרי ובין בכל בריאתא יש לומר עליו תניא, כלומר זו שנויה ואמורה ואין מפורש מי שנאה ומי אמרה, אבל דברים שאינן במשנתנו לא אמרינן בהו תנן, שלא אנו שנינום אלא חצונות הן ומשום הכי מיקריאן בריאתא. ומאי דאיתיה בדבי ר' חייא ור' הושעיא בלבד אמרינן בה תנו רבנן, דרבנן תניוה. אבל בריאתה דזוד [=דחוץ] מן הני דלאו הני רבנן תנינון אלא תנאי בעלמא תנינון לא אמרינן בהו תנו רבנן, אלא תניא ותונא¹² לשם סתם, הלכך תניא סתם הוא ומיתמר על כל מילתא דתניא, בין אנן תנינה, ובין רבנן תניוה, ובין שאר תנאי תניוה.

זוהי תשובת רב שרירא לבני קירואן, בג“ה סי' רי”ח. ובסתו“א נאמר בענין זה: ו”תוספת זו היא תוספת על המשנה ואינה כתובה בלשון תנו רבנן אלא בלשון תנא, אע“פ שכל תנו רבנן תוספת היא. וכל ברייתא שאינה בלשון תנו רבנן, אלא בלשון תניא, ממנה אתה למד שהיא מתורת כהנים(?)”. ודברים אלה בשנוים קלים ישנם בכל נוסחאות הסתו“א ובמבוא התלמוד לר”ש הנגיד: התוספתא היא שיור המשנה וסימנה תאנא… וסימן הברייתא ת“ר, ותני חדא ותני אידך”. ועי' ר"מ איש שלום במבואו למכילתא עמ' XLIII – XLVII.

סב. הני הלכתא דשבקי להו רבנן בגמרא ולא מפרשי להו ילפינן מכללא דמתניתין או היכי עבדינן? — ודאי ילפינן וילפינן, והלכה היא ועבדינן בה מעשה, ואו אית בה פלוגתא נקטינן כלאלי: ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, יחיד ורבים הלכה כרבים ושאר כללי דלקיטי [=דנקיטו] להו רבנן, דאו [=דאי] הוה אית ביה מידעם פרשוהי רבנן, ואו לא הות הלכה פרישו רבנן, דהא אשכחנן משנאות [=משניות] בכלים ובדזור [=וחוץ] מינה דילפינן הלכה מפרשי להו רבנן דאמרינן ביבמות (מ“ג ע”א) משום משרוק של פשתן שנטלו שניו לית הלכתא כואתיה, אע"ג דסתם מתניתין היא.

תשובת רב שרירא לרב יעקב בר נסים מקירואן בג“ה סי' רמ”א.

סג. ושא' כל היכא דאמרינן “איתמר” משום מאן הוא… — דבר זה שגורסין אנו איתמר אין תולין בו דבר בגופה של הלכה, ובי מדרשא הוא בסיומא, שהיו מתנים את המקום הזה ולא היו מתנים בו את אותה השמועה. ואחר כך באה עליהן ונודעה להן מפי אומריה, וכיון שנתבררה אצלן תניוה בלשון אתמר ונקבעה בתלמוד כך, ולא משום אדם ידוע הוא.

מתשובת רב שרירא בג“ה ס' רע”ג ונמו“מ סי' קמ”ג.

סד. כל היכא דאמרינן ההוא סאבא [=סבא] מאן הוא? — כך ראינו שאינו אדם ידוע אלא זקן סתם שהיה נמצא באותה שעה… ולא תעלה על דעתך שמא אליהו הוא…

תשובת רב שרירא בג“ה סי' כ”ג. בנגוד לקצת כוללי כללים שאמרו שהכונה לאליהו הנביא. ועי' גם סדר הדורות ערך סבא.

סה. וששא' אמר ליה ר' ירמיה לר' זריקה פוק עיין במכילתיך (גיטין מ"ד א') מכילתיך מסכתא היא או ברייתה היא? — כך פירוש מכילתא: הלכות ברורות שמקובצות מכל התלמוד ונעשית כמסכתא שכשם שממדה אחת של קמח אינו יוצא אלא שתות אחד של סולת¹³, שמכילתא שתות שלמדה היא, כך מכילתא דר' זריקא מסכתא אחת מכל התלמוד כולו ונעשית כמותו מסכתא אחת שהיה שונה ר' זריקא. וכך הל' [=הלכה?].

ג“ג עמ' 37, והנה העיר שם הר”ל גינצברג שהוא מסתפק אם היא לרב האיי, שלו שייכות שתי התשובות הקודמות שם, או לא, ונראה שהיא לרב צמח, כי ביוחסין ערך ר' זריקה כותב: מכילתא דר' זריקא פירש רב צמח גאון ר“ל מסכתא אחת מכל התלמוד ר”ל מדה אחת שהסלת שיצא ממדה אחת היא ששית המדה, וכן מכילתא דר' עקיבא ודר' ישמעאל ע"כ.

סו. אין סומכין על אגדה.

עי' תשובת רב שרירא שהובאה בס' האשכול: “הני מילי דנפקי מפסוקי ומקראי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהם שהוא כך… ויש שאינו כך… והתלמוד והמדרש הזכירו דעתו של כל אחד ואחד. ואנו — לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידים, כגון ר' תנחומא ור' הושעיא וזולתן אינן כך לכן אין סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא ומן…¹⁴ ואין סוף ותכלה לאגדות”. העתקתי תשובה זו ע“פ כת”י פאריס, ובדפוס ח“ב עמ' 47, ישנה הוספה גדולה. ועי' ג”ה סי' ט' וסי' שנ"ג ובהערות הרכבי עמ' 370. כלל זה מובא גם בתשובת רב האיי באשכול שם, בדברו על ההפרש שבין האגדות הכתובות בתלמוד ובין הכתובות חוץ לתלמוד.

סז. כל מה שמצינו בתלמוד ארץ ישראל ואין חולק עליו בתלמודנו או שנותן טעם יפה לדבריו נאחזנו ונסמוך עליו, דלא גרע מפירושי הראשונים, אבל מה שמצינו שחולק תלמודנו נעזבנו".

מתשובת רב האיי באשכול ח“ב עמ' 49. והנה בכת”י פאריס נגמרת התשובה במקום זה. אולם בדפוס באה פה הוספה ארוכה, שחלק ממנה לקוח מלה במלה מאגרות רש“ג. ועי' בדורות הראשונים ח”ג, עמ' 113 ועמ' 121, המראה על הוספה זו כעל מקור לדברי הרי“ף הידועים במס' ערובין. ועל ערכו של הירושלמי בתור מקור לפסק הלכה, ע”י עוד בתשובות רב האיי בג“ל סי' מ”ו=ש“ת סי' ל”ט: ג“ה תל”ד. ועי' בהל' ס“ת שהדפיס אדלר ב J.Q.R.. כרך ט' עמ' 694 ושו”ת ר“י מיגאש סי' פ”א.

סח. כל זאת אומרת — הלכה

כלל זה וארבעת הכללים הבאים אחריו הם לרב סעדיה גאון, והם לקוחים מספר על דרכי התלמוד שחבר בערבית. עי' עליו פרופ' מאלטער Saadia Gaon עמ' 342־341 ושם רשומה כל הספרות הנוגעת לספרו זה של רס“ג. גוף הספר לא הגיע לידינו, וכללים אלה הובאו ע”י ר' בצלאל אשכנזי בכללי התלמוד שלו, שנתפרסמו ע“פ כת”י יחידי בעולם ע“י פרופ. מרכס בס' היובל לכבוד ר”ד הופמן ז“ל, וממנו הובאו קצתם גם ע”י ר“ש אלגאזי בספרו גופי הלכות ורחיד”א בספרו יעיר אוזן. על הכלל שלנו עי' כללי ר“ב אשכנזי סי' 369; גופי הלכות סי' רכ”ד. וע“ע שו”ת חות יאיר סי' צ“ד ויד מלאכי סי' רס”ה. רס“ג מביא שתי דוגמאות: כתובות י”ט וק"ב ב'.

סט. כל דרש פלוני כפלוני הלכה היא.

כללי ר' בצלאל שם; גופי הלכות שם. הדוגמאות: ביצה ל“ח א‘: דרש מר זוטרא הלכה כר’ אושעיא; ב”ב קכ"ח ב': מר זוטרא… הלכתא ככל הני שמעתתא.

ע. בקצה מקומות שאמרו תנא ר' ישמעאל רמזו בזה אל תורת כהנים ורובם מזולתה…

כללי ר“ב אשכנזי סי' 229; יעיר אוזן לרחיד”א מערכת הת' סי' י“ט. ועי' דורות הראשונים ח”ב עמ' 160־152 ור"מ איש שלום במבואו למיכלתא עמ' LV ־ LXV "

עא. בין אמרם תנן לאמרם תנן התם הפרש רב והוא, שכשאומרים תנן…הם רומזים אל הלכה שבאותו פרק או אותה המסכת… וכשאומרים תנן התם אין כונתם על הלכה שבאותו הפרק או באותה המסכת אלא בזולתה מן המסכתות… ולשון התלמוד יאמת זה את נצולו הנוסחאות מהטעיות.

כללי ר“ב אשכנזי סי' 228; וחיד”א שם ביעיר אוזן. ורס"ג מביא דוגמאגות אחדות לאמת את הכלל.

עב. כל היכא דאמרינן ופליגא דפלוני, בין בתנאים בין באמוראים, על הרוב יצא הנאמר עליו, רצוני לומר הנפלג עליו, מהיותו הלכה…

כללי ר“ב אשכנזי סי' 377; יעיר אוזן מערכת הו' סי' כ”א. דוגמאות: ב“מ צ”ט א‘; ב“ב קע”ו א’.

עג. אמר פלוני אמר פלוני… ופלוני דידה אמר — היינו לפעמים מקבלת עצמו מאחרים ולא מסברת עצמו, ועל כן הלכה כמותו.

ראוי להעתיק בזה דברי בעל גופי הלכות סי' קמ“ה: “כשאומר בגמרא בכמה דוכתי: אמר פלוני בשם רבו, ואמר אחר כך: ור' פלוני דידיה אמר — הדרך המורגל הוא שקודם היתה סברת אחר ואחר כך אומר סברת עצמו. ומצאתי חדש בכללי התלמוד למה”ר בצלאל אשכנזי וז”ל: מצאתי כתוב בדרכי התלמוד שחבר רבנו סעדיה גאון ז“ל בלשון ערב וז”ל: הא דאמרינן בריש בתרא (דף ו' ע"ב) א“ר נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחומה וכו' ורב נחמן דידיה אמר וכו' וכן בהאיש מקדש (קדושין מ"ב א') א”ר נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק וכו' ורב נחמן דידיה אמר, הלכתא בהו כרב נחמן, אף דבעלמא הלכה כשמואל לגבו מתרי טעמי: חדא. דרבו הוה. ועוד, דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כולי עלמא — היינו טעמא משום דפירושא דרב נחמן דידיה אמר היינו מקבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו" והנה זה נמצא בכללי ר' בצלאל סי' 319 אבל בקיצור, והרב אלגאזי לא מסר בזה דברי רס"ג בתרגומם ממש.

עד. כל דאמרינן: מנין לדבר פלוני מן־התורה — אותו הדבר נכון וקים הוא. מתשובת רב האיי שפרסמתי בקרית ספר שנה א' עמ' 117.