הדיעות על ארץ ישראל בתשובת הגאונים הן מעטות מאד. ההסטוריון שיבא לעסוק בתולדות היהודים בא“י בתקופת הגאונים יפנה קודם כל אל אותן התעודות הרבות שנתפרסמו מכתבי־היד שנמצאו ב”גניזה" הקהירית המפורסמת, ובצרוף המקורות העתיקים, שהיו ידועים לנו עוד לפני התגלות ה“גניזה”, אפשר יהא לו להפיץ קרני אורה על תקופה מעורפלה זו. אולם אין לו לההסטוריון להעלים עין גם מאותן הידיעות המועטות על דבר א"י שאנו מוצאים בתשובות הגאונים. ודוקא מפני שידיעות אלו הן מועטות, ופזורות בהרבה קובצים של תשובות הגאונים, יפה להן הכנוס במקום אחד ואת זה שמתי לי למטרה במאמרי זה. את המקורות המובאים בזה סדרתי לפי הסדר הכרונולוגי של הגאונים בעלי התשובות.

וכאן עלי למסור מודעה שהוצאתי מגבולות מאמרי זה את מעט התשובות של גאוני ארץ ישראל, המובאות בשערי צדק ובס' הפרדס. וכן איני עוסק הפעם בחלופי המנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שהרבה מהם הובאו בקובצי תשובות הגאונים¹. קצת ידיעות על מנהגי א“י נמצא גם בפרוש הגאונים על סדר טהרות המיוחס לרב האיי גאון, ונרשמו כולן ע”י פרופ. י. נ. עפשטיין, במפתח שהוסיף בסוף הפרוש שי“ל מחדש על ידו ע”פ כת“י שונים². ידיעות חשובות על דבר מצב היהודים בא”י בסוף שלטון ביצנץ, ובזמן הראשון אחרי כבוש הארץ ע“י הערבים, נמצא בפרקי בן באבוי שהו”ל ד“ר יעקב מאן ב־.R.E.J " כרך ע, ע' 121־48, שקטעים מהם נדפסו עוד קודם ע”י הרכבי (הגורן ספר רביעי עמ' 74־71), שכטר (ס' היובל לכבוד הופמן, בחלק העברי עמ' 262), ר“ל גינצברג בקובץ התשובות שהוציא לאור עמ' 53־50. ועי' עליהם גם י. נ. עפשטיין ־R.E.J. כרך ע”ה עמ' 179 ואילך.

ארץ ישראל נזכרה עוד כמה פעמים בתשובות הגאונים בקשר עם החדוש שנתחדש ע“י הגאונים, שאפשר לו לאדם להקנות את המטלטלין שהוא מוכר או נותן אגב ארבע אמות שיש לו לכל אחד ואחד מישראל בארץ אבותיו, כי אע”פ שגלינו מארצנו ונחלתנו נהפכה לזרים, אבל קרקע אינה נגזלת. וכבר כתבתי על זה במאמרי³ “חלופי מנהגים והוראות בין ישיבת סורא ופומבדיתא”, סימן י וציינתי כל המקורות הנוגעים לזה⁴.

כן יש להזכיר עוד את תשובת רב שרירא שהובאה בשבלי הלקט הל' תפילין על השאלה: מאי טעמא מזלזלי רובא דעלמא במצות תפילין? והגאון מודיענו ש“בארץ ישראל מימות הראשונים כיון דנפישי גזרה ולא יכילו לאחותי תפילין אשתכח מייניקין בבל המזהירים בהון, וביותר רבנן יושבי מדרשות”. תשובה זו מובאה גם בספר העטור (ד' למברג ח“ב דף כ”ו עמ' ד') על שם רב האיי בשנויים רבים, ומשתי הנוסחאות יש לברר ולקבוע את הנוסחה הנכונה. ועי' מש“כ ש. ח. קוק ב”הדביר" שנה ג' (ירושלים תרפ"א), חוברת ז־ט עמ' ל“ה־ל”ו.

א. ושכתבת: מנהג שלנו כשאנו נושאין אשה בשעת הנישואין יתן לה אביה בגדים ותכשיטים, ואנו שמין את הבגדים יתר על דמיהם, ועומד חתן ונותן לה במתנה כך וכך זהובים, ותחזור כלה ותשים אותם במתנה עם מה שהביאה מבית אביה בנדוניה שלה ויכתבו עליו שטר בממון הרבה ושטר מחוזק ומקוים בקניין… אם מת תטול הכל, כל מה שכתבו בכתובתה, או לא… יליף מרנא. — כך ראינו, שמנהג שלכם משונה ממה שנהוג בכל מקומות ישראל, ואין מנהג רע ומכוער ממנהג שלכם, ויש בו משום גנבת דעת… שמתקהלים ויושבים זקני ישראל במסיבה וכותב אבי כלה בגדים מאה מנה במאה וחמשים, ושוי אלף באלף וחמש מאות, על חתן עשוק, וכותבין שטר מקוים ומחוזק עליו, מה אתם אומרים בנפשכם, ולא עוד אלא נותן לה אלף זוז במתנה ומערבתן עם מה שנתן לה אביה וקורא אותן נדוניא, ונדוניא שלה הוא. לאחר שנתן לה אלף זוז קורא אותו נדוניא… מנהג בישיבות ובבבל ובכל מקומות ישראל כן הוא: משנתן לה אביה לכלה שמין אותו בעדים באמת וצדק מה ששוין וקוראין נדוניא, וכותבין בשטר כתובה ודין נדוניא דהנעלת עלוהי מן דילה…

תשובת הגאונים הוצ' גינצברג עמ' 78־77. שם הגאון המשיב אינו ידוע אך נראה שחי באמצע המאה התשיעית למנין הרגיל. על זה שהתשובה נשלחה לארץ ישראל עמדו אפנשטיין במונטסשריפט לשנת 1908, עמ' 619, ואפטוביצר שם, שנת 1911 עמ' 635. ויש להביא בזה את תשובת רב נחשון המובאה בתשובת גאון אחר בשבלי הלקט ח“ב, כת”י אוכספורד מס' 658, דף נ“ו עמ' א', וז”ל: “מה שנוהגים במקומינו לכתוב בכתובה יותר מן הנדוניא, אם ראוי לעשות כן או לא, מצאתי בתשו' הגאו‘: וששאלתם הא מילתא שאילנ’ מקמיה מר רב נחשון גאו‘, דנהיגי קמן בשומת הנדוניא היו מוסיפין על מה ששויו כארבע וחמש משויו, וכת’ לן מר רב נחשון גאאון דהאי גזלנותא וחמסנותא היא וכל מאן דמסהד בהך נדוניא סהדי שקרי אינון ופירשתם שהתריתם בצבור פעמים הרבה ולא קבלו ועד הנה הכין הוו עבדין היו מוסיפין כד' וה' לרצונם והיכי עבדינ' כד מגרש או כד מיית היכי מגבינן לה? — אילו היה בטעות, דקא מטעו אהדדי וכתבי בלא ידיעה, הוה אמינא דטעות הוא, השתא דבידיעה קעבדין וקא מוסיפין וקני מינייהו מאי איכא למימר”. והגאון מביא ראיה לדבריו מדברי רבינא בבבא מציעא ק"ה ב'.

ב. ובני אפריקה שנשאו נשים בארץ ודרו בה — אם עדיין לא שהו י“ב חדש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן… ואם שהו י”ב חדש מכאן ואילך אף על פי שדעתם לחזור נוהגים כאנשי ירושלם עד שחוזרין למקומן. והני מילי מאפריקא לארץ ישראל, אבל מבבל לארץ ישראל, שיש בה שתי ישיבות, אם דעתו לחזור אע"פ ששהה שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן…

תשובת גאוני מזרח ומערב סי' ל“ט. ר”י מילר נוטה ליחס תשובה זו לרב כהן צדק (ד“א תר”ה — תר"ט), על סמך קלוש ביותר. והנה תשובה זו מספרת לנו ע“ד עליה של בני אפריקא לא”י, אבל איני יודע לכיון זמנה של עליה זו.

ג. שאלו ראשונינו⁵ למר
רב נטרונאי [איזו היא דרך ישרה בקבורה]⁶, אם להטיל בכוך ולהניח לוח מלמעלה מן הכוך, שלא יגע בפניו עפר וטיט, או כשם שעושין⁷ שנותנין עפר על כולו. — והשיב: המת ועני (צ"ל: העני) מה חושש ומה איכפת ליה, אלא אעפ"כ להטיל טיט בפניו יש בזיון בדבר ואין ראוי לעשות כן, ולא כל הארצות שוות; מקום ברד⁸ גדול כמות ארץ ישראל מכניסין אותו לכוך ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש ברד שם ומתיבש המת ואינו מתליע, אבל בבבל שאין ברד, קוברין אותו בארון ונותנין עפר על פניו ועל עיניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין את פניו בבגדו ונותנין עפר על פניו ועל עיניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין את פניו בבגדו ונותנין עפר על בגדיו שהוא על כולו, וכיון שנותנין על[יו] גובה טפח נותנין לוח, שהוא כסוי שעל הארון, על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה או יותר מכן…

הלכות הרי“ץ גיאות ח”ב עמ' מ“ד, והובאה בתורת האדם להרמב”ן (ענין הקבורה) וממנו בטור יו“ד סי' שע”ב. ש. קליין במאמרו על כתבות א“י מתקופת הביזנטים והערבים (קובץ ב' של החברה העברית לחקירת א"י עמ' 91) העלה מתשובה זו הלכה חשובה, שבזמן רב נטרונאי גאון — נפטר בשנת ד”א תרי“ז (857) — עוד קברו בא”י את המתים בכוכים שבמערות, כמו שנהגו בזמן הבית השני ואחריו⁹.

ג. 1. עססיות ממיני קטניות שגדולין בארץ ישראל ומבשלין אתהן והם רגילין בהן… אבל בארצנו אין מצויין כל עיקר.

מפרושו של רב נטרונאי גאון למס' שבת, תשוה"ג הוצ' גינצברג עמ' 320. והובא גם בערוך, ערך עססיות.

ג. 2. תרומסין — בארץ ישראל נזרעין ומרים הן הרבי (=הרבה).

שם עמ' 323. ועי' גם י. נ. עפשטיין במבואו הגרמני לפרוש סדר טהרות עמ' 28.

ד. אשת ישראל שנשתמדה אסור לאביה למיזל למיתבע לבעלה ולעיוקי ליה ולמימר הב לי חדא זוזא מכתובה דברתאי. ואי קאמרין בני מערבא אשת ישראל שנשתמדה אביה יורש כתובתה טועים אנון ותיעין אינון¹⁰ ושוא ודבר כזב קאמרי ולית למיחש לה משום מידעם בעלמא…

שערי צדק ח“ד ש”ד סי' מ' (דף ס“ג ע”ב). ר“י מילר במפתח לתשוה”כ עמ' 14 נוטה ליחסה לרב נטרונאי, אך בעמ' 91 הכניסה מספק בין תשובות רב פלטוי. אולם בפסקי ספר בשר על גבי גחלים (עי' יאהרבוך ד. יוד.־ליט. גיז. כרך ה' בחלק העברי עמ' 64) היא מיוחסת לרב עמרם. לאחר שהובאה שם תשובת רב נטרונאי, הבאה בשערי צדק אחר תשובתנו זו, כתוב: “וכן אמר רב עמרם גאון אשת איש שנשתמדה אין לאביה רשות לתבוע כתובתה מנכסי בעלה, ומאן דאמר' יורש כתובתה טועה ושוא ודבר כזב קאמר…” ברור שזוהי תשובתנו אך נתקצרה, וע“כ אין בה זכר לבני מערבא. ויש להעיר שגם בסדורו מביע לנו רב עמרם את יחסו השלילי למנהג אחד שנהגו בו בני ארץ ישראל. משנים רבות נהגו בני ארץ ישראל לעמוד בקריאת שמע, וכן מצינו בחלופי מנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל: בני א”י עומדין בק“ש ובני בבל יושבין. וע”ז כותב רב עמרם: והני דמתחזי דמחמירין אנפשייהו, למימרא דמקבלין מלכות שמים בעמידה, טעות ותעות בידם והדיוטות ובורות ושטות זה. למה להו אשתהושי כולי האי, כבר קיימא לן הלכה כבית הלל בכל התורה כולה… ואותן האנשים שאומרין כמנהג ארץ ישראל אנו עושין — הלא כך גורסין בתלמוד ארץ ישראל¹¹ תניא יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים אבל הלכה כבית הלל לעולם (סדור רב עמרם, ד' ווארשא דף ה' עמ' א' וב').

ה. ראובן שרקק בפני אשה אבל אין העדים יודעים אם נגע בה הרוק אם לא. — כיון שלא הגיע בה הרוק בושת קל הוא, שאם הגיע בה הרוק מלקין ומנדין אותו בבבל, ובארץ ישראל היינו גובין ארבע מאות זוז. וכיון שלא הגיע בה הרוק ודאי בר פיוסי הוא… ויבקש ממנה ומבעלה מחילה וימחול לו.

תשובת רב מתתיהו גאון באור זרוע לב“ק סי' שע”ג, והובאה גם בשלטי הגבורים למרדכי שם ובים של שלמה לב“ק פ”ח סי' ל“ד, ובקצור וקצת שנויים בס' הפרדס, דף כ”ד עמ' ד‘, ובשו“ת מהר”ם מרוטנבורג ד’ פראג סי' רצ“ג. והנה בבבל לא דנו דיני קנסות וע”כ היו מנדין את המזיק והמבייש עד שיפייס את חבירו בדברים או בממון (על מה שכתוב בתשובתנו שבבבל היו מלקין אותו כבר תמה הרש“ל ביש”ש שם), כמו שנמצא בארוכה בתשובת רב שרירא אשר בשערי צדק ח“ד ש”א סי' י“ט, אבל בארץ ישראל דנו דיני קנסות גם בתקופת הגאונים, ועל כן גבו מן הרוקק את הקנס של ארבע מאות זוז האמור במשנה ב”ק צ“א א'. על זה שדנו בא”י דיני קנסות גם בתקופת הגאונים יש לנו ידיעות נוספות בתשובת גאונים שונים: בשערי צדק ח“ד ש”א סי' ז‘; שם סי’ י“ג = תורתן של ראשונים ח”ב עמ' 35; אור זרוע לב“ק סי' ש”ץ; ס' הפרדס ד' קושטא דף כ"ד עמ' ד'.

ו. ועל החמאה של עכו“ם ר”ת ור“י מתירין. גם בתשובת הגאונים כתוב להיתר¹². אמנם בתשובת הגאונים¹³ כתובה תשובת רב נתן מאפריקא ז”ל: עד עכשיו היינו נוהגים להתיר, אבל משהתחילו להביאם מחמת ומגוש חלב ומזייפין אותן בחלב אנו מנדין כל מי שיאכל אותן…

שו“ת מהר”ם ב“ר ברוך, ד' לבוב סי' קצ”ג, והובאו דברים אלה גם בארחות חיים ח“ב עמ' 333, וכן כמו שהעיר שם המו”ל — בתשב“ץ סי' שנ”ד (אך שם הגירסא משובשה: רבינו נתן מאישפור“ק… להביאם מתמ”ת ומגי"ש…) ובכלבו סי' ק“א. מי הוא רב נתן מאפריקא? הנה במחציתה השניה של המאה התשיעית חי בקירואן חכם חשוב בשם נתן בר רב חנניה, שעמד בקשר עם גאוני בבל, וקבל תשובות מרב נטרונאי גאון ומרב צמח בר שלמה דיינא דבבא דמורואתא בזמן רב עמרם גאון. אולם ר' לוי גינצברג (33־32 Geonica) סובר שאין לזהות את ר”נ מאפריקא עם ר“נ בר חנניה, כי הן אין לחשוב שהביאו במאה התשיעית חמאה מא”י לאפריקה הצפונית, ואם רב נתן מודיענו את מנהג א“י — מנין לו לחכם אפריקני בקיאות כזאת בתנאי החיים והמנהגים שבא”י? ועל כן הוא סובר שר“נ מאפריקא הוא רב נתן הבבלי, הידוע בספורו ע”ד שתי הישיבות הבבליות, שבדרכו לאפריקא עבר את ארץ ישראל וראה את מנהגיה. אך פוזננסקי (אנשי קירואן סי' ל"ט) סובר שר“נ מאפריקא הוא רב נתן בן חנניה, אלא שהוא מגיה: בתשובות הגאונים שלי כתובה תשובה על שאלת ר”נ מאפריקא, ומשיב התשובה הוא גאון בבלי [ועי' מה שכתב פוזננסקי ב־ 400 J.Q.R.n.s.III,]. ונראה לי שגאון זה הוא רב מתתיהו (ד“א תרכ”א – תרכ"ה), בן דורו ובר פלוגתיה של רב עמרם גאון ובן זמנו של הדיינא דבבא רב צמח, שהשיב תשובה לרב נתן בר חנניה (ע' פוזננסקי שם). ואמנם בתשובה אחת מודיענו רב מתתיהו על השינוי שבא בבבל ביחס לחמאה של גוים, שעוד בזמן רב נטרונאי נהגו בה היתר אך “בזמן הזה יצא עליהם שם שמזייפין בו ועושין בו כמה דברים טמאים של איסור ואליה וחלב של בהמה והוחזקו בו ואסרנוהו” (הלכות פסוקות סי' י"ט). ועי' גם מה שכתבתי ע“ז “בהשלח” כרך ל”ט עמ' 562. [בענין גוש־חלב ע' עוד 4 Paläst. Stud. הערה 22 ש. ק.]

ז. כהן דעבר ונסיב גרושה… כהן פושע הוא… ומתבעי לשמותיה, עד דפריש מינה, ואלקוייה ויראו אחרים ויוסרו. ובני ארץ ישראל קנסין ליה להאי מן מתנות, ואי הוו חיישין דאזיל לדוכתא אחריתא ופריס ידיה הוו קצין ליה לראש אצבעתיה וקבעין ביה מומא דלא ליפרוס ידיה. ודוקא דלא הדר ביה ועומד.

תשובת רב צמח בהלכות פסוקות סי' פ“ד = שערי תשובה סי' קע”ז. והנה תשובה זו הובאה גם בארחות חיים ח"ב עמ' 115 (וממנו גם בב“י לטור אה”ע סי' ו') אחרי תשובה לרב נטרונאי בלשון זה: “…מתבעי לשמותיה עד דפריש מיניה ואלקוייה, ויראו אחרים ויוסרו. ואי הוו חיישינן (בב"י: ואי חיישינן) דאזיל לדוכתא אחריתא ופריס ידיה הוה קייצין (בב"י ליתא למלת “הוה”) ליה לראש אצבעתיה וקבעין ביה מומא”. לפי נוסחת בעל ארחות חיים לא נזכרו איפוא כאן בני ארץ ישראל כל עקר ויוצא שכך נהגו בני בבל. ועי' בספרי: העונשין אחרי חתימת התלמוד (ירושלם תרפ"ב) עמ' 21 ועמ' 52.

ח. וששאלתם הא דאמור רבנן (כתובות י' א') הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזבורית, אלמא קיימא להו דתקנת חכמים היא ופליג רבן שמעון בן גמליאל ואמר כתובת אשה מן התורה. אית גבן תשובות מתחלפות לגאונים, קצתם פסקי כרשב“ג, וכן כתוב בכתובות הנמצאות במערב¹⁴ מימות הראשונים: כסף מאתן דאינון כ”ה זוזי דחזי ליכי מן אורייתא, וסמיך על הדא דבתיב כמהר הבתולות עשרים וחמשה —. ומנהון מאן דפסק כחכמים, וסופיהון מר (בר) רב חנניה גאון אבי ארונא¹⁵ ואמר כתובת אשה תקנת חכמים היא, וגינה מאן דכתב מן אורייתא אלא דחזי ליכי בלבד, ואית דאמרי כרשב"ג. אית מששא במילי דמאן דסמיך על כמוהר הבתולות או לא? — מילתא פסיקתא היא לכל חכמי בבל דכתובה מדרבנן היא… והא מילתא מחלוקת אנשי מזרח ובני ארץ ישראל ועדיין מגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה דחזי ליכי מן אורייתא ומהדרין ליה רבנן. וקמאי דלכון מן בני ארץ ישראל נקטוה להא מילתא, ואתון השתא כל מעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו הכי מבעי לכון למיעבד ולסלוקי מן כתובתכון דוכרן אורייתא, אלא כתובו דחזי ליכי סתם.

ס' המכריע לר' ישעיה דטראני סי' מ"ב. והתשובה היא לרב שרירא (עי' למטה בהערה), ועי' מה שכתב עליה פרופ. א. ביכלר במאמרו החשוב על הכתובה אצל יהודי אפריקא הצפונית בתקופת הגאונים ועל הקשרים שבין קהלות אפריקא ובין בבל וארץ ישראל (RE.J. כרך נ' עמ' 147 ואילך).

ט. רב נסים בר יעקב מקירואן אשר באפריקא הצפונית שואל את רב האיי:

“… ואמר אדוננו כי בני ארץ ישראל תופסים ראש השנה שני ימים¹⁶ ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד?”. והגאון משיב לו כי באמת לא אמר כלל שבני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, “אלא כך אמרנו: בדין הוא שיעשו כראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש”, ובזמן שהיו מקדשין החדש ע“פ הראיה “במקום הועד אין עושין ר”ה אל יום אחד, אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים קודש”.

תשוה“ג ד' ליק סי' א'. חלק ממנה נדפס גם בסעדינה לרש”ז שכטר עמ' 138־137, וקטע ממנה נמצא גם בין עלי הגניזה אשר בפילדלפיא, עי' 46.J.Q.R.n.s. XXIIIוראוי להביא בזה את דברי ר' זרחיה בעל המאור המעיד בפ“ק דביצה ש”כן נהגו לעשות בארץ ישראל — לחוג חג ראש השנה רק יום אחד — כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר“ה על פי הלכות הר”ף ז“ל”. ובעל המאור מסתיע בתשובת רב האיי שלפנינו, המראה שגם בזמן רה“ג נהגו לחוג את ר”ה רק יום אחד. אולם הרמב“ן במלחמות שם סובר שגם בני ארץ ישראל צריכים לעשות ר”ה שני ימים, והוא מביא את דברי רבינו חננאל, שמהם אנו רואים דרך אגב את יחס בני זמנו של ר“ח לחכמי א”י: ואשר אמרו בעבור בני א“י בדורות שלפנינו אינה ראיה, לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בארץ ישראלבימים ההם אלא מועטים ואינם בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, והוחלף להם בשאר ימים טובים”.

י. וששאלתם צבור דמצלו תפלת ערביית וקרו קרית שמע קודם צאת הכוכבים ולא יכיל אינש לעכובינהו, דבעונות כמה קהלות הקילו על נפשהייהו בכך… איזה מהם עדיף דליצלי אינש בהדי צבורא ח“י ברכות משום ברב עם הדרת מלך, ושביק ק”ש וברכות שלפניה ושלאחריה עד צאת הכוכבים או לעכובי עד צאת הכוכבים ומתפלל ביחיד וסומך גאולה לתפלה כר' יוחנן? — רבנן דבארץ ישראל הכין עבדין: מצלו של ערבית ובתר הכי קרו ק"ש בזמנה, ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה בערבית…

תשובת רב האיי זו באה בשע“ת סי' ע”ו, ובתשוה“ג ד' ליק סי' ע”ח, וגם בתורתן של ראשונים I, 51. כן הובאה בתמים דעים סי' קע“ב; חי' רשב”א ריש פ“ק דברכות (והשיב דבארץ ישראל עושין כן") ורא”ש שם: שבה“ל סי' מ”ד ועוד בכ“מ. וראוי להעיר שגם בפרושו לברכות מזכיר רב האיי את מנהג א”י. בפרושו לדף ל"ג הוא כותב: ולענין יום טוב שחל להיות אחר שבת אמרו שבארץ ישראל עד עכשיו חותמין אותה ברכה רביעית בפני עצמה… ואנן תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל: משפטים ישרים ותורת אמת (קטע זה נתפרסם ע“י ד”ר יעקב מאן בהצפה לחכמת ישראל שנה ו' עמ' 196, ועי' גם בחי' הרשב"א לברכות שם).

יא. והא דתנן (מגלה ל"א א'): ביו"ט האחרון של חג קורין מצות וחקים ובכור, הכי אמר רבינו היי: שמענו כי סימן הוא, יש שקורין כי המצוה הזאת (דברים י"א), ועדיין קורין אותו בארץ ישראל בירושלם, ויש שקורין ברכות שבאם בחקתי, בשביל ונתתי גשמיכם בעתם, כי יום הזכרת גשמים הוא, ויש שקוריןכל הבכור. ואנו קורין כל הבכור.

הל' הריץ גיאת ח“א עמ' קי”ז, והובאן דברי האיי אלו גם באשכול ח“ב עמ' 65 (“ועדיין קורין אותה בארץ ישראל”. ולא נזכרה ירושלם); ארחות חיים ה' קה”ת ד' כ“ו עמ' ג' (“וכן המנהג בארץ ישראל ובירושלם”); מנהג הלכות החג סי' נ”א: “וכן קורין אותה עדיין בירושלם”.ועל שנויי הנוסחא במשנה זו והמנהגים השונים בקריאת התורה ביו"ט האחרון של חג עי' נ. בריל, Jahrbücher für Judische Gesch hte II, 119 " - 121.

יב. ונשאל רבינו האיי ז“ל: הני מערות שבארץ ישראל ויש בהן כוכין שמכניסין מתים לשם ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים מעבירים¹⁷ עצמות אותן מתים ומניחים אותן בגומות שבמערות, — שרי למעבד הכי או לא? וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור ויש קברים ישנים, חופרין אותן הקברים¹⁸ ומכניסין את העצמות לצד אחר וקוברין בהם — מאן דעביד הכי איכא עליה מדי או לא? — והשיב: הכין חזי לנא דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא ולא שרי מן שמיא למעבד הכין…תשובת רב האיי זו הובאה בהל' הרי”ץ גיאת ח“ב עמ' ע”ב וגם בתורת האדם להרמב“ן וממנו בכפתור ופרח לר”א פרחי (הוצ' לונץ עמ' ר“ט־ר”י), וכן בטור יו“ד סי' שס”ג, ומפני שנוסחת בעל כו“פ מתוקנת יותר העתקתיה כאן על פיה. ועי' במאמרו הנ”ל של פרופ. קליין שם עמ' 92 המעיר ע“ז שמתשובה זו יוצא, שעוד בזמן אחרוני הגאונים השתמשו בא”י בקברים ישנים הנמצאים במערות שבסביבת ירושלם וערים אחרות שבא"י.

יג. והא דאמר ר' יונתן אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה מסיני… ואנן מנינן בפיטום הקטורת ואשכחנן דטאפו על אחד עשר. ילמדנו אדוננו — שאלה זו באה לפנינו מקץ ימים מע[טים] מהחכמים החברים שבירושלם… וכה אמרו בשאלה… וכך פירשנו להם בתשובה.

תשוה“ג הוצ' הרכבי סי' ס”ד, ותשובה זו נכתבה ע“י רב האיי בשנת אשכ”ז לשטרות (ד“א תשע”ה). על הקשר שבין חכמי א“י ורב האיי עי' מאנן J.Q.R.n.s. VII וכן פוזננסקי Babylon.Geonim עמ' 90 וד”ר מרמורשטיין R.E.J. כרך ע' עמ' 101, ובנו של רב שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ירושלם, למד בבגדאד לפני רב האיי.

יד. רב יוסף בר מר ברכיה ורבנן ותלמידי בית מדרשו של רב יעקב ראש כלה בר רב נסים מקירואן פנו בשאלה לרב האיי “על אדות השם, כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותם אלא בדרך אות ומופת” וכו'. ועל זה השיב להם רב האיי “כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים ואפילו צדיקים גמורים אין נעשה להם כזאת”. בני קירואן פונים שנית בשאלה על ענין זה. והם כותבים להגאון: “ותמהנו מזה, כי כמה מחכמי ארץ ישראל ומחכמי ארץ אדום, אנשים חכמים חברים ונאמנים, מגידים כי ראו זאת בפרהסיא מי שלוקח עלים של קנים ושל זית וכותב עליהם ומשליכם כנגד הליסטים ולא יכלו לעבור”… ורב האיי משיב: “כך ראינו שיש בשאלה זו כמה ענינים, מהם ראויים לתשובה ומהם תואנות ותסקופין ודברים שאינם כדאיי… ותמהתם עכשיו בשאלה הזאת… ולא ידענו ממי תמהתם: ממני או מהם תמהתם… וזה שכתבתם כי הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל… אין טענותיהם של אלו ראיה”.

תשובת ב האיי זו נדפסה בקובץ “טעם זקנים” (פפד“מ תרט”ו) עמ' 58־54. על רב יוסף בר ברכיה עי' פוזננסקי, אנשי קירואן סי' כ“ד. חכמי ארץ אדום” הם ה“אנשים מרומי” הנזכרים בתשובת הגאון. מתשובה זו אנו עומדים על הקשר שבין אפריקא הצפונית וארץ ישראל באותו זמן. ועל הקשר שבין שתי הארצות עי' עוד פוזננסקי: אנשי קירואן עמ' 4; ש. אסף: לצמיחת המרכזים הישראלים התקופה“ג, “השלח” כרך ל”ט עמ' 563־562; דר מאנן ב־J.Q.Rn.s.XI,.

טו. 1. ומיני צלף, אבינות וקפריסין ותמרות ששאלת ידועין הן. פרחא ושיתא ובוטיתא ומאי ניהו ידוע ומנוכר הוא בין בבבל ובין בארץ ישראל. הוא צלף והוא נצפה ובלשון ארמי פרחא..

תשוה“ג הוצ' הרכבי סי' שע”ח.

1. ושש' מאי אספרגס… גופה שלמלה עצמה מה הוא. — כך שמענו כי עיקר אספרגס במיני דשאים הוא וישנו בארץ ישראל…

שם סי' שע"ט. והן מתשובות רב האיי ורב שרירא.

טז. וששאלתם בסיון שהוא זמן מתן תורה למה אין נוהגין כן (שלא לפול על פניהן), שאינו מנהג כימי ניסן וימי תשרי, דאיכא מרבוותא דאמרי דמצוות סגיין בניסן ותשרי יותר מסיון, ונכון הוא… ורב חנוניא החסיד איש ירושלים ז“ל חסיד אשר קבלנו מרוב הקבלות הערוכות לו מימי התנאין ז”ל מצינו בו טעם, והיה אומר סיון סמוך לתמוז שכנו הוא, אוי לרשע וטוב לשכנו תנן¹⁹ ודיי.

תשובת רב האיי בשערי תשובה סי' של“ח והובאה גם בשו”ת מהר“ם אלשקר סי' י”ח. אולם כבר הטילו החוקרים ספק צודק בשייכות תשובה זו לרב האיי. עי' ר"י מילר במפתח עמ' 208.