בתקופת הגאונים נתחברו חבורים אחדים המוקדשים לברור דרכי התלמוד וכללי ההוראה שלו: הלכות קצובות דבני מערבא¹ הבאים בהלכות גדולות; סדר תנאים ואמוראים; דרכי התלמוד לרב סעדיה ומבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני². במדה ידועה אפשר לחשוב גם את אגרתו הידועה של רב שרירא לסוג ספרים אלה. גם רב האיי חבר “כתב בלשון ישמעאלים חלוק לכמה שערים בישור דרכי התלמוד, הלכותיו והליכותיו… ויש בו כמה דמיונות מכל שערי סוגיא דשמעתא” (מכתב רב האיי שפרסם ר"א מרכס 101 J.Q.R. n.s.l. ) ספרו זה של הגאון עסק, כמו שחושב ר“א מרכס³, במתודולוגיה התלמודית. ספרים אלה קצתם נאבדו וקצתם הגיעו מהם לידנו רק קטעים קטנים. רק סדר תנאים ואמוראים, שנתחבר בשנת ד”א תרמ“ד או תרמ”ו, הגיע אלינו כמעט שלם אבל בשש או שבע נוסחאות שונות⁴. אולם אין מגמתי במאמר זה לדבר על החבורים המיוחדים שחברו הגאונים במקצוע זה, רק לאסוף את כללי ההוראה המפוזרים בתשובותיהם וספריהם, חוץ מן הכללים הנזכרים כבר בתלמוד עצמו שאין מקומם פה. דרך אגב יוודע לנו מה לקח מסדר הסתו“א מאת כתבי הגאונים שקדמוהו — אמנם את זה לא נוכל לדעת בשלמות, מאחר שלידינו הגיע רק חלק מתשובות הגאונים — ויתבררו קצת מנוסחאותיו. יש להעיר, שאף שסדר תו”א נתחבר כמאה וחמשים שנה לפני תם תקופת הגאונים לא מצאו שיזכר בשמו בתשובות הגאונים אף פעם. גם אין הגאונים רומזים שהיו לפניהם חבורים מיוחדים מוקדשים לכללי ההוראה⁵.

למותר הוא להרבות דברים על חשיבותם הגדולה של הכללים המאוספים פה. רובם היו לעינים להרי“ף ויתר הפוסקים הראשונים בבואם להכריע בין החכמים החולקים, או להוציא את תמצית ההלכות מתוך הסוגיות. כן נשתמשו בהם — וגם כן לא בכולם — מחברי ספרי המבואות והכללים לתלמוד. אולם יש גם קצת כללים מתנגדים לאלה המקובלים אצל רוב הפוסקים ומחברי ספרי הכללים. ואמנם באחדים מהם נחלקו עוד הגאונים עצמם, עי' סי' א‘, ב’, ד‘, ו’, ט', כ”ב.

בין הכללים האלה יש שנים עשר המובאים כבר ע“י גאונים שקדמו לזמן סדורו של ה”סדר תנאים ואמוראים" ולנכון שמשו מקור למסדרו, והם: א‘, ד’, ט‘, י’ כ“ב, כ”ג, כ“ה, כ”ח, ל‘, מ’, מ“א, נ”ט. חוץ מזה יש עוד תשעה כללים שישנם בסדר תו“א ונמצאים גם בתשובות גאונים מאוחרים והם: ו', י”ד, י“ז, י”ח, כ“ו, נ”ג, נ“ה, נ”ט, ס"א.

הגאונים שמתשבותיהם וחבוריהם אספתי את הכללים הם:

שאלתות — ט"ז.

הלכות גדולות — ב‘, ט"ו, כ’, כ“ב, ל', ל”ג, ל"ד.

הלכות קצובות — מ"א.

רב יהודאי — מ'.

רב יעקב — ד'.

רב שלום — כ“ט, ל”ו, נ"א.

רב נטרונאי — ב‘, ד’, ט‘, י’, כ“ה, כ”ח.

רב עמרם — א‘, כ“א, כ”ה, ל’, ל“ג, נ”ט.

רב נחשון — כ"ג, נ'.

רב צמח — ג', י“ח, ס”ג.

רב סעדיה — א‘, י’, ס“ח־ע”ג.

רב אהרן — י"ז.

רב שרירא — ג‘,ו’, י“ט, כ”ג, ל“ה, ל”ו, מ“ג, מ”ד, מ“ה, מ”ז, נ“ג, נ”ד, ס“א, ס”ב, ס“ג, ס”ד, ס"ו.

רב האיי — ח‘, ט’, י“א, ט”ו, ט“ז, י”ז, כ“ג, כ”ה, כ“ו, כ”ז, כ“ח, ל', ל”ג, ל“ד, ל”ו, ל“ז, ל”ח, ל“ט, מ”ב, מ“ג, מ”ד, מ“ו, מ”ח, מ“ט, נ”ג, נ“ד, נ”ה, נ“ו, ס”ו ע"ד.

רב שמואל בן חפני — ב‘, ט’.

גאונים סתם — ה‘, ו’, י“ב, י”ג, כ“ד, כ”ט, ל“ג, ל”ה, נ"ח.

ספר חפץ — ט'.

בעל מתיבות — ז'.

בהיות שמטרתי במאמרי זה היא לאסוף את הכללים המפוזרים בתשובות הגאונים לא ציינתי בהערותי את ספרות בעלי הכללים שאחרי זמנם רק לעתים רחוקות. אולם אף בתשובות הגאונים ובפירושיהם אפשר שעוד נשארו עוללות, ביחוד באלו שנתפרסמו בשנים האחרונות, אבל אקוה שבכל זאת יש בו משהו מן התועלת לעוסקים בתלמוד ובספרות הגאונים.

א. בכל פלוגתא דפליגי בית שמאי ובית הלל בכוליה [תלמודא] לא מתוקמא הלכה כבית שמאי אלא בשית… ותו ארבע דתנן בבחירתא (עדיות פ"א) חזרו ב"ה להורות כבית שמאי…

סדור רב עמרם גאון דף ה' ע“א. לזה כיון כנראה גם רב סעדיה גאון באמרו: “קיי”ל ב”ש במקום ב“ה אינה משנה חוץ מן עשרה דברים שמקצתן מפורשין במשנה ומקצתן בתלמוד” (ג“ה ס' תקנ”ה). אולם בסתו“א בכל הנוסחאות: “וכל ששנינו חזרו ב”ה להורות כב”ש הלכה כב“ש, אבל בכל שאר מקומות הלכה כב”ה חוץ מזו: מכבדין את הבית… שהלכה כב“ש, ולמי שמפיך ושונה — אף בזו הלכה כב”ה“. ועי' גם מבוא התלמוד לר' יוסף הברצלוני (ברסלוי תרל"ב). אבל בקטע מסתו”א הוצ' ר“א מרכס, עמ' XI: “הלכה כבית הלל בר מן שית וד' שחזרו ב”ה…” וברור שזה לקוח מסרע“ג, כמו שהעיר שם חכם זה. ועי' גם במבוא התלמוד לר”ש הנגיד.

ב. ולענין מי שמת והניח בנים ובנות וכו' (בבא בתרא פרק ט') קייל הלכתא כתנא קמא. ואי קשיא לך הא דאמר (כתובות ק“ט ע”א) ר' יצחק ב“ר אלעזר משמיה דחוקיה כל מקום שאמר רבן שמעון בן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו — כך למדונו רבותינו, שאין הלכה כר' יצחק ב”ר אלעזר שאמר משמיה דחזקיה.

תשובת רב נטרונאי בש“ץ ד' ג' כ”ו. ובס' העיטור, כתובה דמירכסא, כתוב: “לרב נטרונאי ובר הילאי (קרי: בר רב הילאי, ועי' מילר, מפתח לתשוה"ג עמ' 117 גם 155, שיחס תשובה זו גם לרב הילאי בלי יסוד) ראשי מתיבתא: מנהג שתי ישיבות כרבנן ולא כאדמון, וליתא להא דאמר רב יצחק… כל מקום שאמר רשב”ג (לפנינו במשנה וגמרא: רבן גמליאל). דסוגיא דשמעתא כת“ק…”. גם ב“אור זרוע” לב“ב סי' ק”נ הובא פסק זה על שם רב נטרונאי לבדו: “חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד רבנן אמורי⁶ פסקו כת”ק…" ואף בהלכות גדולות אנו מוצאים (בהל' כתובות): “והני תלת פלוגתא דאדמון דהכא, דאמרינן הלכה כאדמון — לית הלכתא כותיה”.

ורב שמואל בן חפני בספרו מבוי לתלמוד פסק “הלכתא כאדמון בשתי הלכות”. כי במה שנוגע למחלוקת אדמון וחכמים בענין מי שמת והניח בנים ובנות והנכסים מועטים פוסק גם הוא הלכה כרבנן, אף שרבן גמליאל אמר גם בזה: רואה אני את דברי אדמון. דעת ר“ש בן חפני מובאת בעיטור, מלוה ע”פ, ובעל העיטור מוסיף: “וממתיבה שדרו כוותיה”; גם רס“ג בספר הירושות (עמ' 9) פוסק שלא כאדמון, ועי' במבוא התלמוד לר' יוסף הברצלוני בענין זה בארוכה, וברור שנמשך לגמרי אחר דעת רב שמואל בן חפני. והנה כלל זה מתנגד לסוגית הגמרא בכתובות ד' ק”ט ע"ב.

ג. רבי מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, אפילו במקום שדעת ר' מאיר היא סתם משנה.

כלל זה מצאנוהו להגאון רב צמח בשני מקומות: א) “שנינו (פרה פ“ט מ”ה) פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, ר' יהודה אומר בטלו במעיה וקיי”ל בעלמא סתם מתניתין ר' מאיר, [ור' מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה" (ג"ג עמ' 32). ב) ברי“ף למס' שבת פרק כל הכלים, בענין כל הכלים הנטלין בשבת שבריהן נטלין עמהם, ופוסק רב צמח הלכה כר יהודה נגד סתם המשנה מפני שסתם משנה ר”מ. והנה הרי“ף עצמו חולק שם על רב צמח, וכלל זה מתנגד לדברי הגמרא בסנהדרין כ”ז ע“א וע”ב, שאע“פ שר”פ ור' יוסי הלכה כר' יוסי “הני מילי היכא דלא סתם לן תנא כר' מאיר”. ועי' ביעיר אוזן לרחיד“א ז”ל מערכת הה' כלל מ“ה המשתדל לישב את הדבר. ועי' גם באגרת רב שרירא עמ' 37: “דאע”ג דסוגיין ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי היכא דסתם רבי כר' מאיר עבדינן כסתאמיה”. וזה בנגוד לדעת רב צמח. ועיי"ש גם עמ' 56.

ד. רבי ורבן שמעון בן גמליאל הלכה כר' שמעון ב“ג ש”אע“ג דקיימא לן (ערובין מ“ו ובכ”מ) הלכה כרבי מחברו — רשב”ג אביו הוא ולא חבירו".

כלל זה מצאנוהו עוד לגאון סורא הקדמון רב יעקב בר רב מרדכי (ג"נ עמ' 86) וישנו גם בסתו“א: רבי ורשב”ג הלכה כרשב“ג, וכן הוא גם במבוא התלמודלר”ש הנגיד. כן הביא גם הרי“ף בגיטין פרק הנזיקין בשם גאון, שהלכה כרשב”ג לפי שאביו ורבו היה, וכן גם בעיטור, אפוטרופוס. אולם עי' גם בתשובות רב נטרונאי בש“ץ ד' ב' מ”ג, בענין שנים אדוקים בשטר, דפוסק כרשב“ג רק מפני שר' יוחנן מחזיק בשיטתו, וזה קצת סיוע לדברי הרא”ש במו“ק, פ”ג סי' ל“ב, הכותב: “וקיי”ל הלכה כרבי מחבירו אע”ג דאביו פליג עליה… וכן פרש“י בפרק זה בורר (כ“ג ע”ב), רשב”ם בפרק גט פשוט (ק"ע "א)…".

ה. חזקיה ובר קפרא חלוקין עם ר' יוחנן הלכה כחזקיה ובר קפרא, “דהוו רבים, ואפילו לא הוו רבים רבותיו הם”.

רי“ף, עבודה זרה פ”ב, בשם גאון, והכלל שחזקיה ור“י הלכה כחזקיה ישנו גם במבוא התלמוד לר”י הברצלוני. ובר קפרא עם ר' יוחנן ור"ל הלכה כבר קפרא “משום דכולהו תלמידי אינון לגבי בר קפרא” (ג“ה סי' ע”ט בתשובת רב האיי).

ו. כי אמרינן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד' ע"א) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ערובין ע"א ב') הני מילי היכא דליכא דקאים בשיטתא דרב ובשיטתא דשמואל, אבל איכא דקאים בשיטתא דחד מנהון לא אמרינן הלכה כר' יוחנן.

ג“ג עמ' 233. וקרוב לזה יש גם בסתו”א (נוס' שד"ל): “ואע”פ שאמרו חכמים פלוני ופלוני הלכה כפלוני — היכא דאיכא רבנן אמוראי דקיימי כחד מנייהו הלכתה כוותיה" וביתר הנוסחאות הגירסא: “אמוראי בתראי”, או “רבנן בתראי”, זהו איפוא רק מטעם ש“הלכתא כבתראי”. ובמבוא התלמוד לר' יוסף ברצלוני הנוסחא אחרת: ואע"פ שאמרו חכמים פלוני ופלוני הלכה כפלוני — אי איכא בתראי הלכתא כבתראי.

והנה מדברי הגאון נראה שאם רב ושמואל, שניהם יחד, חולקין על ר' יוחנן אין הלכה כר“י, אולם רב שרירא גאון פוסק, “ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו מותר [כר' יוחנן] אע”ג דרב ושמואל אמרי אסור, חדא דכללא רב ור”י הלכה כר“י ושמואל נמי ור”י הלכה כר“י, ושמואל נמי ור”י הלכה כר“י, ועוד דרב אשי דבתרא הוא עביד מעשה כוותיה” (ספר העתים ע' 27), משמע שהלכה כר' יוחנן גם כשרב ושמואל יחד חולקין עליו, וסדר הדורות הוצ' משכיל לאיתן, II עמ' 204, שנחלקו בזה הרבה מן הראשונים, וע“ע יעיר אוזן ה' סימן ס”ו, אח“ז ראיתי בכללי התלמוד לר' בצלאל אשכנזי, שהו”ל פרופ. מרכס' (בס' היובל לכבוד ר"ד הופמן, סימן 378): דעת הגאונים לפסוק בכל מקום כר' יוחנן אף כשנחלקו עליו שניהם. עי' בס' אבן ציון לר' אלעזר אפרתי (הכולל באור ארוך לסתו"א) בדף ל“ז מש”כ על זה באריכות.

ז. ר' חנינא ור' יוחנן הלכה כר' חנינא.

“דר' יוחנן תלמיד הוא לגבי ר' חנינא” (בעל מתיבות, הובא ב“מאה שערים” על הרי“ף כתובות. מחבר מאה שערים הוא כידוע בעל העטור, ועי' גם עטור ו ד' כ”ה ע"ב) ועי' רא“ש כתובות פרק ו' סי' י”ז. אבל הרי“ף שם והרמב”ם פוסקים כר' יוחנן.

ח. בכל התלמוד כלו מקום שחולקין ר' יוסי ב"ר חנינא ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.

רב האיי (?) בגמו“מ סי' רכ”ז וג“ק סי' צ”ה. במחלוקת זו שעליה סובבים דברי הגאון – כתובות ע“ח ב' — תניא כותיה דר' יוחנן, אפשר היה איפוא להגיד שבזה הלכה כר' יוחנן משום דתניא כותיה (עי' כלל ל"ו), ולכן הוא מדגיש ש”בכל התלמוד כלו" הלכה כר“י נגד ריב”ח, וכן פסק גם הר“י ברצלוני בעל ס' העתים, עי' רא”ש לב“ק פ”ד, ועי' עוד סדר הדורות II, עמ' 223.

ט. רב ורבי חנינא הלכה כרב.

ג“ק סי' כ”ג תשובת רב נטרונאי. גם הרי“ץ גיאות בהלכות לולב (I 107) מביא בשם רב נטרונאי שהלכה כרב. וזוהי גם דעת גאון סוראי אחר, רב שמואל בן חפני⁷. עי' הרכבי בזכרון לראשונים חוב' ג' בהערה 33 ורחיד”א בס' יעיר אוזן מערכת ה' אות ל“א ויד מלאכי סי' תקנ”ז. אולם בשם רב האיי גאון מביא הרי“ץ גיאות שם ש”הלכה כר' חנינא, דרב תלמיד לגבי ר' חנינא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב“, וכן הביא המכריע בס' נ”א בשם רב חננאל, והרמב“ן בחידושיו לגיטין ריש פרק ו', וגם הרי”ף בגיטין שם, מביא בשם רב האיי שהלכה כר' חנינא ובסתו“א יש בזה שתי גירסאות: בנוס' שד”ל: כרב הנינא ובנוס' חיד“א ומרכס: כרב. אבל נראה שהגרסא הנכונה היא הלכה כר' חנינא וכל שכן שהלכה כמותו נגד רב. ועי' מה שכתב ר”א אפשטיין בספר היובל לכבוד הרכבי עמ' 167.

י. ר' יוחנן ור' אלעזר הלכה כר' יוחנן.

תשובת רב נטרונאי גאון בש“ץ ד' ב' מ”ג. וכלל זה ישנו גם בתשובת רב סעדיה גאון (ג“ה סי' תקנ”ח): “כיון שר”א תלמיד ר' יוחנן היה הלכה כדברי הרב“. וכלל זה נמצא גם בסתו”א בנוסחת שד“ל ומרכס. בנוסחת חיד”א ומינכן מוסיף: לבר מתלת דהלכה כר"א.

יא. רב נחמן ור' יוחנן הלכה כרב נחמן בדיני.

תשובת רב האיי ב“קהלת שלמה” לרש“א וורטהיימר סי' נ'. שזאת היא תשובת רב האיי יוצא ברור מדברי רבנו חננאל שהובאו באו”ז למס' ב“ק סי' קס”ב ועי' בלקוטים מס' המקח לרה“ג ד' ויניציאה דף ל”ט ע“ד: ש”ץ ד' ב' י“ב: תשובת הרי”ף שנדפסה בין שו“ת הרמב”ם (ד' לפסיא) ס' ר"א.

יב. שמואל ורב הונא הלכה כשמואל.

תשובת גאון אחד בס' העתים ע' 49: “ששאלתם הלכה כשמואל או הלכה כרב הונא (במחלוקת שנחלקו בערובין מ"ב א') – אע”ג דקאים חייא בר רב כרב בונא החכתא כשמואל: חדא דשמואל לגבי ר“ה רבו הוא, דלא אשכחן דבעא מיניה שמואל מרב הונא בכולי תלמוד אלא בתרין מילי (גיטין ה' ב' וחולין ד' י"ג) ואילו רב הונא משמואל איכא טובא, ועוד דקאים רב נחמן כותיה דשמואל…”.

יג. שמואל ורב נחמן הלכה כשמואל.

עי' להלן כלל ע“ג ורא”ש כתובות פ“ו סי' כ”ב. ועל זה חולקים כמעט כל הראשונים והאחרונים. עי' יד מלאכי כלל קס"א.

יד. שמואל ורב אדא בר אהבה הלכה כשמואל.

ג“ג עמ' 101. וכלל זה ישנו גם במבוא התלמוד לר”י ברצלוני, שלקחו אולי ממבואו של ר“ש בן חפני. כן הובא גם בהליכות עולם, ועל רב אדא בר אהבה עי' בסה”ד בערכו, אח“כ מצאתי כלל זה גם בסתו”א הוצ' ר"א מרכס ע' XI.

טו. רב הונא ורב יהודה הלכה כרב יהודה.

כך נראה מדברי בה“ג ה' קדושין (ד“ו פ”א ד) הפוסק במחלוקת רב הונא ור”י בגיטין דף ע“ד “הלכתא כרב הונא דקאים ר' יוחנן כוותיה”. הרי שהלכה כרב הונא רק מפני שר”י סובר כמותו. זוהי גם דעת הגאון (רב האיי?) בש“ץ ג' ב' א' (=ה“פ ס' ק”ז) הפוסק במחלוקת זו עצמה “הלכה כרב הונא דהא איתותב רב יהודה מתרתין ברייתא”. ועי' גם בס' המקח לרב האיי שערי י”ז וכ“ה, ועי' ביוחסין הוצ' פיליפובסקי עמ' 146, גם: 199 ו”רב יהודה היה גדול בחכמה מרב הונא“. גם ביד מלאכי כלל תר”ח הוא מביא בשם הרא“ש והר”ן שהלכה כר“י, אולם במבוא התלמוד לר”י ברצלוני: ר“ה ורב יהודה הלכה כר”ה. וכן מרכס ע' XI.

טז. רב יהודה ורב נחמן הלכה כרב נחמן.

כן פסק רב האיי בס' משפטי שבועות (ד' ויניציאה דף ה' ע"ב). אולם הרא“ש לנדרים ד' ט”ו כתב: “ומסתבר דהלכה כרב יהודה דמפלג בחכמה טפי מרב נחמן”, וע' גם בכלל הקודם וג“ה רל”ו. ובשאילתות, שאילתא ל"ג פסק כר' נחמן נגד רב יהודה ור' ירמיה משום דהלכתא כותיה בדיני.

יז. רב נחמן ורב ששת — הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באסורי.

עי' תשובת הגאון רב אהרן, חמדה גנוזה סי' מ‘; רב האיי גאון בהל’ הרי“ץ גיאות I עמ' קי”ב. ובס' העתים עמ' 115 פסק רב האיי הלכה כר“נ באיסורא רק “משום דתניא כותיה”. והנה כלל זה יש בסתו”א בכל נוסחאותיו, וכבר השתמש בו בעל הלכות גדולות, עי' ערובין ל“ב א' תד”ה רב ששת. וברא“ש שם פ”ג סי' ג'.

יח. רבה ורב יוסף הלכתא כותיה דרבה בר משדה ענין ומחצה (עי' ב“ב קי”ד ב'), אבל כלל זה נאמר רק במחלוקת שנחלקו בהן במסכת בבא בתרא.

תשובת רב צמח גאון הובאה בתוספת בבא מציעא כ“ט א' ורמב”ן במלחמות שבת פרק

י"ט. בסדר תו"א אין אנו מוצאים הגבלה זו, ונראית שיטתו שבכל מקום הלכה כרבה לגבי רב יוסף.

רבא ורב המנונא הלכה כרבא — דהוה רבאה רב, ורב המנונא לגביה כתלמיד.

תשובת רב שרירא (ורב האיי) בג“ה סי' ר”ל.

כ. רבא ורב אשי כרב אשי עבדינן.

בה“ג ה' עריות (ד“ו, נ”ז ג'), כנראה מטעם שהלכה כבתראי, ועי' גם רא”ש לכתובות פרק ז' סי' ט"ו.

כא….ורב אשי ורב נחמן בר יצחק הלכה כרב אשי, ואו (=ואי) רבנן דסיומא אמרוה בתר רב אשי כש“כ דהוו להון בתראי וקיי”ל הלכתא כבתראי.

ג“ג עמ' 342 תשובת רב עמרם. ועיי”ש בהערת הר"ל גינצברג.

כב. רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכתא כרבינא, דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.

הלכות גדולות הל' עריות (ד“ו, נ”ג א'), ונשנו דברים אלה גם בסוף הל' עריות רק בהשמטת המלות “לגבי רב אשי”, ועי' דורות הראשונים ח“ג עמ' 79 בהערה, שהוא נושא ונותן בדברי בה”ג והעלים עיניו מנוסחת בה“ג הראשונה. והנה כלל זה ישנו גם בסתו”א בשתי גירסאות: בנוס' חיד“א וסדה”ח לניבואירI 49: הלכה כרב אשי, ובנוס' פיליפובסקי ומינכן וניבואיר שם ע' 180: הלכה כרבינא. ובנוס' שד“ל אין כלל זה, והעירו כבר הרבה חכמים שהיו שני רבינא. ובנוס' שד”ל אין כלל זה, והעירו כבר הרבה חכמים שהיו שני רבינא, והשני היה בן אחותו של הראשון (עי' ביחוד בדוה“ר ח”ג כנ"ל). אפשר, איפוא, שאין שתי גירסאות אלו סותרות זו את זו, כי הלכה כר“א נגד רבינא הראשון ואין הלכה כמותו נגד השני, רק שאז צריך לאמר ע”פ בה“ג, שרב אחא החולק עם רבינא אינו רב אחא בריה דרבא רק רב אחא מדפתי או רב אחא אחר, וצ”ע. אח“כ ראיתי ברא”ש לקדושין פ“א סי' ט”ז: “ובסדר תו”א כתב יד רבנו יוסף טוב עלם כתוב רבינא ורב אשי הלכה כרבינא… אבל ר“י רגיל לפסוק כרב אשי נגד רבינא”, ועי' גם סמ“ג עשין מ”ה.

כג. נקיטי רבנן בשמועה מן הראשונים דהלכה כמר בר רב אשי בכולהו תנויי לבר מן תלת וחדא מינייהו מיפך שבועה.

תשובת רב שרירא בש“ץ ד' ה' ג' = ג”ה סי' שפ“ז, והנה כלל זה יש גם בה”ג ה' שבועה (ד“ו, קי”ו ד'). אולם שם נאמר שרק בשתים אין הלכה כמר בר רב אשי: מיפך שבועה ואודיתא. זה מתאים להאמור בסתו“א. אך הרי”ף לחולין פ“ד וסנהדרין פ”ג מביא בשם רב האיי ש“הלכה כמר בר ר”א לבר מהני תרי: מיפך שבועה וחיוארי וסמנך הפך לבן“. וזוהי גם גירסת ר”ח (עי' שו“ת מהר”ם מרוטנבורג ד' פראג סי' רס"ג). אפשר איפוא שבקבלת רב שרירא נצטרפו שתי הנוסחאות ויצאו לו שלוש הלכות: מיפך שבועה אודיתא וחיוארי. גם רב נחשון גאון פסק במיפך שבועה שלא כמר בר ר“א (ש“ץ שם סי' י”ט), אך מענין שרבנו גרשום מאור הגולה כותב בתשובתו (הובאה בשלמות בשו“ת מהר”ם מרוטנבורג שם, וע' גם בתוספות שבועות ד' מ“א ע”א) ש”רבי ליאון רבו שלמדו רוב תלמודו לא סבר להא דלית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה. ואם בתלמוד אינו ומסברא הוא אומר — [אני] (איני) רואה את דברי ר' ליאון שמסר לי כי מופלא בדורו היה“. נראה שלר' ליאון הגיע כבר שמע הכלל הזה, אך לא שמע הסתו”א. וגם רגמ“ה עוד לא ידע אותו. עי' גם מבוא התלמוד לר”י ברצלוני הגורס ג“כ: מיפך שבועה וחיורי, וכן הוא מונה שם את כל המקומות שנאמר בהם מפורש בתלמוד שאין הלכה כמר בר ר”א. ובפסקי “אור זרוע” למס' שבועות (נדפסו ע“י דר' פריימאן בס' היובל לכבור ר”י לוי) הוא כותב: ובסתו“א כתוב וכן בכתב רב שרירא גאון בסופו והלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמודא לבר ממיפך שבועה… ומכתב אודיתא…” והנה הקדמונים היו קוראים לאגרת רש“ג בשם כתב רש”ג אך לפנינו אין כלל זה באגרת הנז' וע' מש“כ ד”ר לוין בהקדמה לאגרת רש“ג דף ב' ע”א הערה ו.

יש לתמוה גם על מה שהרבה מהראשונים (התוספת בשבועות שם, הרא"ש שם, אור זרוע שם ועוד), מביאים בשם רב האיי שהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה. ו“האור זרוע” מסיים: “והאידנא סמכינן אהני תרי גאונים רבנו גרשם מאור הגולה זצ”ל, ורבי' האיי גאון זצ“ל, ומפכינן אפי' בדאורייתא” וזה גם בניגוד למה שמביא הרי“ף משמו, ועי' משפטי שבועות ד' ויניציאה דף ט' ע”א.

כד.יש אומרים — יחיד הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים.

ג"ג עמ' 106.

כה. כל לאפוקי לית הלכתא.

כלל זה ישנו בלשון זה בתשובת רב נטרונאי (ג"ק סי' ו') ורב עמרם בגמו“מ סי' צ”ו: מיאונין לאפוקי מדר' יהודה… אלמא ליתא לדר' יהודה“. מתאים איפוא להכלל הנמצא בסתו”א נוס' חיד“א ובמבואו של ר”י ברצלוני, ובנוס' שד“ל איננו. אך עי' גמו”מ סי' קמ“א: “לאפוקי ממ”ד תפלת ערבית רשות” אעפ“כ פוסקין רב שרירא ורב האיי שתפלת ערבית רשות, אולם הם מתרצין זה משום דלא בהדיא אמיר לו כו' עיי”ש, ועי' גם בתוס' ר“ה ד' ט: אומר ר”י דאע“ג דקאמר ולאפוקי — הלכה כר' יהודה… ורא”ש כתובות פרק א' סי' י“ט מביא כלל זה בשם ר”ח, אבל הרא"ש עצמו חולק עליו.

כו. הכין נקטינן מן הראשונים דכל שמעתא דסלקא בקושיא לא הואי קושיא תיובתא אלא אלא עיון דילמא משכחת לה פירוקא.

תשובת רב האיי בג“ה סי' של”ד. וכלל זה הובא בשם רב האיי גם בחדושי הרשב“א לברכות כ”ז ב'. ובסתו“א: “כל מקום שנאמר קשיא דבר תלוי הוא”. רבנו חננאל (מביאו הרשב“ם לב”ב נ"ב ב') כותב: “נקטינן מרבותי ז”ל: כל היכא דאמר בגמרא תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי, אבל היכא דעלתה בקשיא לא בטלו דבריו, דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההיא שעתא דתליא וקיימא”. ואלה הם ממש דברי רב האיי והסתו“א, אולם הרשב”ם — שלפניו לא היה, כנראה, הסתו“א — חולק על זה וסובר, של”גבי תיובתא ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך לומר קשיא".

כז. אין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו.

“האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו (כתובות ס"ח ב') כמה מן הגרסנים שינו הא מתניתא… ושנו: האומר אל יזונו בנותיו מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו; ודאי ששמועה זו למשמע אוזן נוחה מן הראשון, אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו, אלא כך היא הגירסא שמקובלת מפי רבותינו אנשי מסמך…” (תשובת רב האיי גאון שהובאה בשטה מקובצת לכתובות ס"ח).

כח. כל מקום שכתוב פלוני ופלוני ופלוני שטה אחת הם אין הלכה כמותן.

תשובת רב האיי בג“ה סי'' ש”נ, וגם בס' המקח שער כ“ט. ובבבא בתרא ד' ע”ח ע“ב אמר אביי: ר' אליעזר ורשב”ג ור' נתן ור“מ וסומכוס ונחום המדי כולהו ס”ל… וכתב ע“ז רב האי בס' המקח שער כ‘: "ותדע דבכל מקום שאתה מוצא בגמרא: ר’ פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד — זהו שיטה ואין הלכה כמותן”. בכלל זה השתמש כבר הגאון רב נטרונאי, עי' ג“ק סי' מ”ה. והסברת הכלל הזה עי' במבוא התלמוד לר“י ברצלוני: “והטעם מפני שדרך החכמים לאחוז דרך קצרה. ולפום דקא חזינן קא פרשי מאן דסבירא ליה האי סברא דאמרן ר' פלוני ור' פלוני אמרו כך וכך דמיעוטא איתא ורובא איפכא מסתברא להו לפיכך קא מפרשי שמותייהו ואמטו להכי לאו הלכתא נינהו דיחידים הם מאן דסבירא להו איפכא רבים נינהו ויחיד ורבים הלכה כרבים”. וקרובים לזה דברי הרמב”ן בתשובתו אשר בכת“י פארמה מס' 3525, סי' רצ”ב, ושו“ת הרשב”א ח“א סי' שי”ד: “שאלת הא דאמרינן בכולי תלמודא וכל כי האי גונא שיטה היא ולית הלכתא כחד מינייהו מה טעם? וכי מפני שרבו הסוברים גרעה דעתיהו? — לא כך אלא הני מילי כללי נינהו ומחכמת מחברי התלמוד להודיע ענינים גדולים דרך שתיקה מתוך סדורן לבד, וכאותה שאמרו: מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם, סתם ואח”כ מחלוקת אין הלכה כסתם; יחיד ורבים הלכה כרבים. וכל כי הני מחכמת רבינו הקדוש להודיע דעתו בלתי שיצטרך לומר בכל עת ועת: הלכה כפלוני או אין הלכה כפלוני. וכדאמרינן נמי: ראה רבי דבריו של ר' פלוני וסתם לן כותיה, והכא נמי כל שראו חכמים שבאותו דור שאין הלכה ככל אותן שאמרו כך כדי שלא יצטרכו להאריך ולומר: אין הלכה כפלוני שאמר כך ולא כפלוני שאמר כך תפשו להם דרך קצרה ודרך כלל אמרו: פלוני ופלוני ופלוני אמרו דבר אחד ומזה יודע שאותם שכללו ביחד וספרו עליהם שאמרו דבר אחד דעתם בכך לומר שאין הלכה כמותם".

רב ניסים מכניס בכלל זה הגבלה ידועה: “מיהו אין אנו תופסין זה העקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה” (ס' המפתח דף י' ע"ב), ובזה יתישבו תמיהות קצת מהאחרונים על שמצינו יוצאים מן הכלל הזה. וגם יתבטלו חילוקים שקבעו בין “כלהו סבירא להו” ובין “אמרו דבר אחד”, ועי' ב“מ ס”ט ע“א. וכלל זה איננו בכל הנוסחאות הסתו”א, אך בנוסחת מרכס: וכל מקום שתמצא ר' פלוני ור' פלוני כלהו סבירא להו שיטה היא ולית הלכתא כוותייהו.

כט. זה הכלל — הלכה היא.

כך פוסק הגאון רב שלום במחלוקת שמואל ורב (עירובין צ“ג ע”ב) הלכה כשמואל, נגד הכלל שהלכה כרב באיסורא, “דהוה ליה כתנא דזה הכלל וזה הכלל הלכה היא”. ס' העתים עמ' 157 והלכות פסוקות סי' קל"ט. ועיין גם נוס' מרכס עמ' XII: וכל זה הכלל כך הלכה.

ל. וכל תיקו דאיסורא לחומרא [דממונא לקולא].

בה“ג ה' צרכי צבור. ובתשובת רב עמרם בש”ץ ג' ג' ד‘: “כל תיקו דלא אפשיט בעיא צריכה גט מספק”. גם בש"ץ ד’ ד' כ“ד: “כיון דלא פשיט בעיה אי תפסו לא מהפקינן מנהון ואי לא תפסו לא יכולין למשקל”. ורב האיי כותב בס' המקח שער כ‘: “ועקר דיננו בכל תיקו שהוא דממונא כל היכא שהממון ביד אחד מהם הוא יותר חזק בטענה ועל התובע להביא ראיה, אבל כל היכא שהטענות שונות… הוה ליה ממון וחולקין”. עי’ גם משפטי שבועות ד' י”ג ע“ב; ד' י”ט ע“ב; ד' כ' ע”א; שו“ת ש”ץ ד' א' י“ח. וכלל זה ישנו גם בסתו”א: “כל תיקו דאיסורא לחומרא, דממונא לקולא”.

לא. כל מה דלא איפשיט (בתלמוד) דינו כדין תיקו בדרבנן לקולא ובדאורייתא לחומרא.

שערי תשובה סי' ל"ו.

לב. כל אם תמצי לומר פשיטות לבעיא קמייתא.

רא“ש לב”מ פרק ח' סי' י“א בשם הגאונים. ובמבוא התלמוד לר”י ברצלוני. “כל אם ת”ל הלכה, וה“מ דשתיק הגמרא מיניה ולא קא חזינן בתר הכי דקא דחי ליה…”. והשוה גם סתו"א נוסחת מרכס עמ' XI שורה 22: ובכל מקום שכתוב אם תמצי לומר כך היא הלכה.

לג. קיימא לן כל היכא דאיכא תרי לשני ולא פסיקא הלכתא בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא.

בה“ג ה' יו”ט (ד“ו ל”ז ב') ותשוה“ג בראב”ן סי' שפ“ה. ממש בלשון הזה נמצא הכלל בסתו”א נוס' חיד“א ומינכן. ובנוס' שד”ל: באיסורא עבדינן לחומרא בממונא לקולא“. אבל נראה שהגאונים הבדילו בין “ואיבעית אימא” ובין “איכא דאמרי”, ובאיכא דאמרי קבעו כלל ש”הלכה כלשנא בתרא“: “וכן הלכה בכל התלמוד דכל היכא דאמרינן איכא דאמרי שבקינא לטעמא קמא” (קהלת שלמה סי' ל"ט לרב עמרם?) וגם בהלכות גדולות יש הכלל ש”איכא דאמרי" הלכה כלשנא בתרא (ד' ויניציא צ"ט עמ' ג'). ובמבוא התלמוד לר“י הברצלוני מובאים שני הכללים: א) “כל איכא דאמרי הלכה כמותה דהלכה כלישנא בתרא”. ב) “כל תרי לשנא בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא”. ובנוס' מרכס: “וכל תרי לישני, כגון איכא דאמרי, הילכתא כלישנא בתרא. ואיכא דאמרי: בדאורייתא עבדינן לחומרא ודממונא לקולא”. ורב האיי גאון כותב: “וזה הכלל בדיני דכל תרי לשני עבדינן כלשנא בתרא” (ס' המקח שער ז' וי“ז, ובשניהם: איכא דאמרי”), ובמקום אחר כותב גאון זה: “וכל מי הני תרי לישאני דפליגי קא נאטו רבנן למסמך אבתרא כד לא מוכח קמא ומשוו ליה כמסקנא, וכל שכן כד האוי בדאוריתא או באיסורא לחומרא בדרבנן או בממונא לקולא” (ג“ה סי' פ”ב: “ואיבעית אימא”) אך בתשובה אחרת פוסק רב האיי שגם באיכא דאמרי עבדינן בממונא לקולא ( שטה מקובצת לכתובות נ“ג ע”ב). ועי' עוד ג”ג ע' 175, גם 339. עי' גם תוס' לשבועות מ“א ע”א המביאים בשם ריב“א שאין הלכה כלישנא בתרא, “דאיכא דאמרי טפל ללשון ראשון”, ובשם ר”ת דבכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. עי' גם הלכות הרי“ץ גיאות Iעמ' 34: “והעמדנו עצמנו על קבלתנו כי כל תרי לישני הלכתא כלשנא בתרא. ובידוע כי איכא דאמרי ואיכא דמתני לה וכיוצא בהן כלשנא בתרא מקרו בכולא תלמודא מאין ספק”. ועי' גם דברי ר”ח שהובאו ברא"ש לכתובות פרק א' סי' ב'.

לד. כי אמרנין הלכה כדברי המקל באבל היכי דפליגי תנאי אבל פלוגתא דאמוראי לא.

בה“ג ה' אבל, וזוהי גם דעת רב האיי, ועי' הל' הרי”ץ גיאות, II, 60, ובהערות המו“ל שם. תיכף אחר זה בא בה”ג הכלל: ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהם הלכה כר' שמעון בן אלעזר. וכלל זה אינו בבלי, אבל ישנו בירושלמי עבודה זרה ריש פ“א, ועי' ביד מלאכי סי' פ”ח שהאריך הרבה בברור כלל זה.

לה. לא מותבינן תיובתא או סייעתא אלא מן מתניתין או בריאתה דהלכתא היא.

ג“ג ע' 106. ונמצא גם בתשובת רב שרירא, ס' העתים עמ' 15: " הלכה כרב ברונא אמר רב (שבת כ"א א) מדקא מותבינן תיובתא מיניה… ולא מותבינן תיובתא אלא מהלכתא”. וא“כ אפילו בנוגע לדברי אמורא אמרינן כך. רמז לכלל זה יש במאמר הידוע: כל מתניתא דלא מתניא בדבי ר”ח ובדבי ר“א לא תיתבון מינה בבי מדרשא (חולין קמ"א ב'). ועי' עוד ביחוד תשובת גאון בס' העתים עמ' 49. ובקטע סתו”א הוצ' מארכס XI: “וכל משנה שמשיבין ממנה תשובה הלכתה כמותה” (ובלשון הזה גם במבוא התלמוד לר"י הברצלוני עמ' 4) ושם ע' XII: וכל מתניתין או מתניתא…

לו. קיימא לן דאמורא דתניא כואתיה הלכתא כואתיה אע"ג דלאו סוגין בעלמא כואתיה.

תשובת רב האיי בג“ה סי' ע”ט, וכלל זה נמצא בעוד כמה וכמה מקומות.א.

“וכל דתניא כותיה, אע”ג דתלמיד במקום הרב, הלכה כאותו תלמיד" (רב שרירא בג“ה סי' רי”ח).

ב. “וקא פסקי רבוותא הלכה כשמואל, ואע”ג דקיי“ל הלכה כרב באיסורא הכא הלכתא כשמואל, דהא תניא כותיה” (עתים ע' 51, ורומז בזה לר"ח, ומקור דבריו מן הגאונים.

ג. “והילך מנה לפלוני שחולקים רב שמואל (גיטין י"ד) הלכה כרב, ואע”ג דהלכה רווחת היא רב ושמואל הלכהכשמואל בדיני… דקאמרינן תניא כותיה דרב…" (רב שר שלום בש“ץ ד' ב' מ”ד).

ד.“מדקאמרינן תאני ר' חייא לסיועי לרב הלכה כרב (נגד שמואל אע“ג דקראי מסייעי ליה, עי' שבועות ל”ט כ') מ”ט דמתניתא דר' חייא דוקא אינון דקאמרינן… כל מתניתא דלא איתמרא בדבי ר“ח ור”א לא תיתבו תיובתא מינה…" (ג“ג ע' 102, ועי' בה”ג הפוסק כרב מטעם זה, ואח"כ יש שם פסק סותר שהלכה כשמואל, “דבל רב ושמואל בדיני הלכה כשמואל”).

ה.“והיכא דפליגי אמוראי וסוגיין בעלמא כחד מנהון ותניא בברייתא כאידך עבדינן כההוא דתניא כותיה”.

לז. אגרת רש“ג הוצ' לוין עמ' 45. וע' גם ס' המקח שער ו. וכלל זה מובא בהליכות עולם שער ה'. ובאמת יש לו רמז גם בגמרא ערובין ט”ז ב': תיובתא דרב פפא תיובתא. והלכתא כותיה דרב פפא. תיובתא והלכתא! אין, משום דדייקא

“דבר ידוע הוא שאין מקשין ומפרקין אלא על דבר שהוא עקר” (משפטי

|:שבועות לרב האיי, ויניציאה דף ח' ע"א ד'). “כך העלו בישיבה: אע”ג דיחיד ורבים הלכה

כרבים — בזו הלכה כר' יהודה בן בתירה, מדקא מקשו רבנן ומפרקי אליבא דריב“ב שמע מינה דהלכתא כותיה” (רי“ף לכתובות ריש פ”ו בשם רב האיי גאון). אך אחד מגדולי הראשונים, הוא ר' ישעיה מטראני, חולק ע“ז: “נראה לי דאע”ג דמקשו ומפרקו אליבא דר' יהודה בן בתירא לא שבקינן משום שכי כללא דנקטינן יחיד ורבים הלכה כרבים. דאטו אי קשיא להו לאמוראי בדברי היחיד לא בעו לדיוקי ולתרוצי מלתא דידיה… ולית למימר האי סברא… אלא כי איפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי ולא אפסיקו הלכתא כחד מנייהו התם עבדינן כמאן דשקלו וטרו אליביה…” (שטמ"ק לכתובות שם). אולם רב האיי אינו יחיד בזה, וכבר הקדימו בעל הלכות גדולות הפוסק כר' מאיר נגד רבנן “מדמתרצינן אליביה” (ה' שבת פכ"ג). גם בתשובת גאון אחר אנו מוצאים “מדקא שבקי לטעמיה דשמואל וקא הוו בטעמיה דרב ש”מ הלכה כרב" (קהלת שלמה סי' ל"ט). ועי' עוד בדומה לזה דברי רב האיי שהובאו ברי“ף לבבא מציעא פרק א' ד' ט”ז, גם ג“ה סי' שנ”ח, וגמו“מ סי' רכ”ו. אולם עי' בס' המקח שער מ“ג: “וא”ג דקא חזינן דקא מתרץ לה אליבא דשמואל אין סומכין עליו, מאחר דקיי”ל הלכה כרב באיסורי".

לח. כשאמורא אחד מתרץ דברי אמורא אחר אין זה ברור שגם הוא סובר כך, אע"פ שעל פי רוב נראה שכך הוא.

כלל זה יוצא מדברי רב האיי בס' המקח שער כ“ט: “ואם יש לשאול לשאול והא… מדמתרץ לה רבא שמע מינה מיהא דס”ל כותיה, לעולם לא סבירא ליה כותיה אלא מאי דהוה מתרץ רבא כך דלא יכול (צ"ל: דיכול) רב לתרץ לדעתו הכי והכי ולא משום דס”ל כותיה…“. ועי' גם ב”ק ק“ו ע”ב: מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך.

לט. אי אפשר דאיבעי להו דלא כהלכתא.

“גירסת הספרים (שבת צ"ג): אמר מר זה יכול וזה יכול ר”מ מחייב. אבעיא להו בעינן שעור לכל אחד ואחד… ורב האיי גאון דחה לגירסא זו בשתי ידים, שאי אפשר דאיבעי להו דלא כהלכתא“…” (חידושי הרשב"א למס' שבת), אך בשו“ת חוות יאיר סי' צ”ד כתב: “יש תילי תילי אבעיות בש”ס שהם אליבא דמ“ד דלא קיי”ל כותיה…"

מ. אמר ריש מתיבתא: כל היכא דפליגי רבנן במלתא ומתרגם אמר (קרא)⁸ כחד מנהון הלכתה כותיה.

ג“ל סי' מ”ה בין תשובות רב יהודאי גאון, שבאו ברובן על שם רב נטרונאי בתוש“ר חוב' ב' עמ' 5: “היכא דפליג[י] רבנן בחד מילתא ומתרגם קרא כחד מינייהון הלכתא כותיה”. כלל זה ישנו גם במבוא התלמוד לר”י הברצלוני בשינוי נוסחא: “כל היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי ומתרגם כחד מינייהו הלכה כמותו”. ובקטע מסתו“א הוצ' ר”א מארכס ע' XI: “…ומתרגם קרא כחד…”.

מא. אשכחן בהלכות קצובות דשדרו ממתיבא: כל היכא דתשכח אמוראי דפליגו במילתא ותשכח בתראי דפליגו בההיא מילתא נמי הלכתא כבתראי. ומסורת בידינו ו' דורות היו רבנן אמוראי ונמשכה הוראתם מאתים שנה: רב ושמואל, ור' יוחנן וריש לקיש היו דורות ראשונים. דור ב' רב הונא ורב חסדא. דור ג' רב נחמן ורב ששת. רביעי רבה ורב יוסף. חמישי אביי ורבא. ששי רב אשי ורבינא.

שו“ת מהר”ם מרוטנבורג ד' פראג סי' תרע“ז. נראה מזה שהלכות הקצובות דבני מערבא” המצויות בהלכות גדולות היו יותר שלמות לפני מהר“ם, כי בקטע שהגיע מהם לידנו אין כלל זה, אולם דברים אלה ישנם בסתו”א⁹. קשה להגיד שמהר“ם קורא לסתו”א “הלכות קצובות”, כי נה התוספות וכן גם הרא“ש ובעל הגהות מיימוניות, בני זמנו של מהר”ם ותלמידיו, מביאים אותו בשם “סדר תנאים ואמוראים”. הזמן מאתים שנה יוצא בקירוב אם נחשוב מזמן ירידת רב לבבל עד מות רב אשי. רא"ה ווייס, בית תלמוד שנה א' ע' 29.

והנה את הכלל הלכה כבתראי אנו מוצאים הרבה פעמים בדברי הגאונים עי' לעיל י“ט, כ”א; ג“ג עמ' 32; ח”ג סי' ל“ט וגמו”מ סי' רכ“ו אפילו ביחיד נגד רבים, עי' תשובת רב האי בש”ץ, ד' ב' ל“א, הפוסק כרבא נגד שמואל ור' יוחנן, ושם ד' ג' כ”ז: “מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקיי”ל מאביי ורבא הלכתא כבתראי אם הוא אף כנגד רבה שהוא רבם או לא" (רא“ש כתובות פרק ז' סי' י”ג). ועי' להלן סי' מ“ז וגם מה שהביא רחיד”א ביעיר אוזן מערכת ה' סי' נ“א בשם הרמב”ם.

מב. אין הלכה כתלמיד נגד הרב עד אביי ורבא.

גם כלל זה נזכר הרבה פעמים בתשובות הגאונים. עי' לעיל סימני ד' ה‘, ט’, י“ב. ועי' גם ג”ה סי' שנ“ח, שרב האיי פוסק הלכה כר' אלעזר המודעי וכלל זה ישנו גם בסתו”א. עי' גם יעיר אוזן ה' סי' סמ"ך.

מג. קיימא לן הלכתא כמסקנא.

תשובת רב שרירא ורב האיי בג“ה סי' שע”ו. “ועוד דבהכין סליקא שמעתא” (ג“ה סי' ע”ט), ועי' גם ג“ה שנ”ח, וביחוד בתשובה שהדפיס רא“א הרכבי ב”הקדם" שנה ב' ע“ד מחלקת בני סורא ופומבדיתא בענין אמירת אהבה רבה או אהבת עולם. ועי' עוד גמו”מ סי' רל“ד. ובג”ה סי' פ"ב: “ומשוו ליה כמסקנא”.

מד. הלכתא דתנין גבי דיני עדיפין מן מאי דאתמר בדוכתא נוכריאתא, דהתם אדרכרתא בעלמא לא מדקדק בה דקדוקי דדוכתיה, ובהדריא קא שנו לן בדיני בין מאי דתני גבי הלכתא דדיני וטפי עדיף.

רב שרירא בג“ק סי' נ”ג, והוא משתמש בכלל זה גם במקום אחר: “ולא עוד אלא דשמעתא דשמואל אימירא קמי שמעתתא דדיאני ובענין דין מורדת והא דר' יצחק לאו גבי דיאני אימירא” (ג“ק סי' צ”א). ובאמרו “ובהדיא קא שנו לן…” הוא רומז, כמו שהעיר כבר הרב שי“ר בהקדמתו לג”ק, להגמרא בסנהדרין ל“ד ע”ב: “מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא?… משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני”.

מביא אני בזה עוד שתי דוגמאות מדרך ההכרעה של הגאונים ביו הסוגיות הסותרות זו את זו:

א} בני קירואן שואלים את רב האיי על שפסק באחת מתשובותיו שאסמכתא לא קניא ובספרו המקח והממכר כתב: “ומה שאתה מוצא בגמרא (נדרים כ"ז ב') והלכתא אסמכתא קניא… תדע דלעת ר' יוסי היא ואין לחוש לה ואין סומכין עליה”. “וקשיא לן — כותבין בני קירואן — מאי טעמא מבטלין שמעתא?”. ומשיב להם הגאון שעיקר הסוגיא מקומה בבבא מציעא ד' ס"ו ומשם נראה שרב נחמן ורבא סוברים שאסמכתא לא קניא ועל סוגיא זו הוא סומך, והסוגיא בנדרים “ודאי לית למסמך עלה. חדא דלאו בדוקא אמירא. ועוד, הדבר מוכיח דלענין ההוא גברא דאתפיס זכותיה לחוד אתמרא הדא הלכתא ולא בהלכות אסמכתא דעלמא” (ג“ק סי' פ”ו).

ב) “הכין חזינא דהדא מילתא דרב נחמן דגיטין (ל"ב ב') דאמר שנים נמי בית־דין איקרו קא חלפא ביני רבנן במתיבאתא מכמה דורות, וקאמרי רבנן דלאו דסמכתא היא בכי הני טעמי, ואע”ג דהלכה היא דקאמרינן בסופה דשמעתא: והלכתא כנחמן… וסמכינן על שמעתא דאלו מציאות (ב“מ ל”ב ע"א, שממנה נראה שגם רב נחמן סובר שבית־דין צריך שלשה)… ואיכה מן רבנן דאמרי… דבימי שלמה בר חסדאי ראש גלותא ביומי דמר רב שמואל גאון אימירא בשבתא דריגלא קמי ראש גלותא ופסק כרב נחמן דגיטין… ואהדרוהו ואמרו ליה דרב נחמן דואלו מציאות טפי דייקא ודמיא להא מילתא…" (ג“ה סי' קפ”א תשובת רש“ג ורה”ג).

ועי' גם ריף סוף פרק ד' דבבא מציעא לענין אונאה בקרקעות: “ואיכא מאן דמספקא ליה הא מילתא ולא פסק ביה מידי (זהו הר“ח שהובאו דבריו באור זרוע לב”מ סי' קס"ב, ועי' גם תשובת רב האיי בקהלת שלמה סי' ג') ואנן עיינינן בהא מילתא שפיר ואתבריר לן… ואע”ג דהא דרב נחמן לא אתמר בהא דוכתא לא אכפת לן בהכי דכמה מילי בגמרא דלא מפרשן בדוכתייהו ומפרשן בדוכתא אחריתא“. ועי' עוד ר”ן במס' ביצה סוף פרק המביא: “סוגין דהכא מחלפא בהדי סוגין דפ' כל הכלים… וסוגיא דהכא עיקר דאיתא בדוכתה הלכך נקטינן כסוגין וההיא סוגיא ליתא”. והרב בעל יד מלאכי מנסח את הכלל כך: אין להוציא דין ממאי דאתמר בגמרא דידן דרך אגב ואינו מקומו של אותו הענין…" (כללי שני התלמודים סי' י"ג).

מה. לא דרשינן טעמא דדינא, שלא נתנו דינין להדרש.

כלל יקר וחשוב זה נמצא בתשובות רב שרירא (ורב האיי?)בג“ה סי' רנ”א. במשנה (כתובות פ"ז משנה ד') נאמר שהנודרת ואינה מקיימת יוצאה בלא כתובה. ומפרש התלמוד את טעם הדבר בזה" דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך… למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשי ידיך (קהלת ה‘, ה’) איזה הן מעשי ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם. ר' נתן אומר מהכא: לשוא הכיתי את בניכם (ירמיה ב' ל') על עסקי שוא" (שבת ל"ב ב'). ויכול איפוא האיש לומר: אי אפשי באשה נדרנית שקוברת בניה. והנה מודיעים השואלים את הגאון כי יש סוברים שהנשבעת ואינה מקימת יוצאת שלא בכתובה כנודרת ואינה מקימת, והן הכתוב אל תתן את פיך לחטיא כולל גם שבועות (עי' שבועות ל"ט א') ובשבועות יש גם שבועת שוא וקרינן בה לשוא הכיתי את בניכם. הרי שיש לדברי השואלים יסוד גדול, ובאמת קשה לחלק בין שבועות לנדרים, אולם רב שרירא משיב: “אנחתא לא סבירא לן הכין ולא דרשינן טעמא דדינא שלא נתנו דינין להדרש, והני אסמכתא בעלמא ולא סמכינן עליהן לענין דיני ולחיובי ממון ולאפקועי ממון… ואע”פ שאלו מצינו בתלמוד¹⁰ או במשנה דבר ברור: בעון כך בנים מתים לא היה לנו להקישו לנודרת ולא מקימת לומר כי אשה שרגילה בו יוצאת שלא בכתובה, שאלו היתה חייבת כך לא שבקוה רבנן".

מו. כל מילתא דקיימה כתנאי מפוקפקת היא.

“והקשינו (שבועות מ"ד א'): נימא דר' יצחק תנאי היא? וכן היא הקושיא הזו: קיימא לן כשמעתא דר' יצחק ולית פלוגתא דתנאי, וכל מלתא דקיימא כתנאי מפוקפק היא… והקשינו על זאת כיון דרבה ורב יוסף פליגי בפלוגתא דר' אליעזר ור”ע קא קאלשא דרב יוסף וקיימא כתנאי ואנן קיימא לן כרב יוסף ולית לן לאוקמי כתנאי" (תשובת רב האיי בגמו“מ רל”ד); “ולאו הלכתא כמר עוקבא (סנהדרין כ"א ב') דהא קיימא כתנאי” (תשובת רב האיי בג“ה שנ”ה ובתוש"ר II, 43).

מז. כשחכם אחד פוסק הלכה אחת וחכם אחר אינו חולק עליו מפורש רק שמכלל דבריו יש להוכיח שהוא חולק — אז הלכה כזה הפוסק את ההלכה מפורש.

שמואל אומר (כתובות ס"ג א'): אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומפרש התלמוד טעמו של שמואל משום שסובר כמשנה אחרונה, שמצות חליצה קודמת, וכותב רב שרירא (ג“ק סי' צ”א) שחכמי פומבדיתא פסקו הלכה כשמואל, אמנם ר' יצחק אומר שאח"כ חזרו לומר מצות יבום קודמת, ולפי זה היבמה הממאנת צריכה להחשב כמורדת, אבל “חזינא כמה טעמי לאעדופה לדשמואל ולאכרועי בטעמיה… דקא פסיק דינא ור' יצחק לא קא פסיק דינא, אלא אחרים דלקטין הקישא מן ממריה… ודר' יצחק לא עדיף כשמואל, דהא אפילו בהדיה דרב הלכה כשמואל בדיני וכל שכן ר' יצחק, ולאו בתרא הוא דאיכא למימר הלכה כבתראי ודבתראי על ההוא טעמא קא מסגו וכתבי…”

מח. כשהתלמוד מוציא את המשנה מפשוטה בכדי להתאימה לאיזו הלכה, או מחדש עי"ז דין חדש — נראה שהוא סובר שכך הלכה, כי אלמלא כך לא היה מוציא את המשנה מפשוטה.

כלל גדול זה נמצא בג“ה סי' פ”ב לרב האיי (עי' גם ספר המקח והממכר שער י"ג). הדברים סובבים על המשנה בגיטין (פרק א' מ"ה): כל השטרות העולין בערכאות של גוים אע“פ שחותמיהם גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ואמרו עליה בתלמוד (שם י' ע"ב) ק”א פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמא מכר… אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא? אמר שמואל דינא דמלכותא דינא (וכשר גם שטר מתנה). ואיבעית אימא תני: חוץ מבגיטי נשים (ושטר מתנה דומה הוא לגט ואינו כשר). ונשאל הגאון אם הלכה “כי האי שיטא בתרא” “או דלמא דינא דמלכותא דינא, ומותבינן מינה כמה תיובאתא בכמה דוכאתא: והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, מכשרינן שטר מתנאתא דידהו ועבדינן בה עובדא כסתם מתניתין?” והשיב: “הכין פסקו כל רבואתא כהאי שנויא בתרא, ולא שמיע לן במתיבאתא מאן דסמך על שטר מתנה העולה בערכאות של גוים. והכין אמרין: דבעלמא איתא לדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא, אבל הכא אי הוה איתה לענין מתנה וסתם מתניתין כלאלא דלא נפקא מיניה מתנה — לא הוה צריכי לשנויי שינויא אחרינא דפליג ולתרוצה ומתניתין ואפוקה מן פשאטה ושווי כלאלא אחרינא ולא הוו מסקי לה לשמעתא בהכין, וכיון דהכי סליקא שמעתא וכל כי הני תרין לישנה דפליגי — קא נאטו רבנן למסמך אבתרא כד לא מוכח קמא ומשוו ליה כמסקנא…”.

מט. דרך הגמרא כשהוא רוצה להרבות בדבר פותח בלשון תשעה, כמו שהוא דרך המקרא בלשון שבעה.

ס' המקח והממכר לרב האיי שער ו‘. והגאון מעיר שם, שביחוד דרך התלמוד בכך כשהוא מדבר מקבים, והוא מביא שתי דוגמאות: אדם רוצה בקב שלו מתשעת קבין של חבירו (בבא מציעא ל"ח א'); אשה רוצה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות (סוטה כ' א'). ועי’ גם קידושין מ“ט ב. ובקשר עם זה יש להביא את דברי רב האיי באחת מתשובותיו (הובאה בערוך ערך עשר ונדפסה ע”י ד“ר מרמורשטיין באוצר החיים שנה ב' (סייני, רומניא תרפ"ו) עמ' ו־ז': “ודקאמר בעשרים וארבע בלשון הבאי וגוזמא, כי דכתיב… כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כ“ד ט”ו); כי שבע תועבות בלבו (שם כ“א כ”ה); ולמך שבעים ושבעה (בראשית ד' כ"ד) וכיוצא בהן… ורגילי רבנן במאי דנפיש למימר עשרין וארבעה, כי ההוא דהשוכר את הפועלים (ב“מ כ”ד א')…”. ויש לציין עוד את תשובת רב שרירא ורב האיי שנדפסה בתוש”ר II עמ' 44 = פירוש ספר יצירה לר"י ברצלוני עמ' 28 = ערוך ערך גוזמא.

נ. אמר רב נחשון: שודא דדייני שיתא הוו בכל הש"ס.

ספר העטור, מצרנין (ד' למברג דף י"א א') ושם הוא פורט את ששת המקומות; כפתור ופרח פי“ב, ד' ברלין, נ”א ב'.

נא. בית־דין הגדול הוא דאלימי למעבד שודא דדייני, והני מילי במקרקעי.

תשובת רב שלום או רב פלטוי בש“ץ ד' ב' מ”ה, ודברים אלה הובאו בתוס' לב“ב ל”ה ע“א בשם ר”ח: קבלה היא בידינו… וכן בעיטור שם.

נב. מצינו בפי' [=בפירושי דגבן] כל רבה שלשים ושמונה, וסימנך: ל“ח ולוז וערמון (בראשית ל' ל"ז), וכל רבא י”ז, וסימנך ויוסף בן שבע עשרה שנה (שם ל"ז ב'), ואיכא דאמרי ויז נצחם על בגדי (ישעיהו ס"ג ג') אלא כמדומין אנו שיש טעות בספר שלנו (הכונה כנראה, לס' התלמוד), בבקשה מלפני גאון שיכתבם וינקוד אותם. —

כך הם: רבה סתאמא — רבה בר נחמני, והשאר: רבה בר בר חנה… אלו כלן נכתבים בה“א והבית דגושה. רבא נכתב באל”ף והבית רפויה… אלו ל“ח ואלו י”ז.

תש“ר II ע' 39, לרב האיי. ובעל היוחסין כותב: “כתב רבינו חננאל כי רבא באל”ף הם י”ב ובה“א הם ל”ו ואני מצאתי יותר מששים". ובסדר הדורות ערך רבא בר מניומי כתב: “ואני מצאתי יותר ויותר”.

נג. אית בפירושי דגבן: כל רב [ומר]¹¹ מבבל כל רבי מארץ ישראל.

שאלת רב יעקב בר נסים מקירואן לרב שרירא ורב האיי, נדפסה בערוך ערך אביי. וכלל זה ישנו גם בסתו"א, ואליו רמז, כנראה, השואל. עי' עוד יוחסין ערך ר' זירא, ועל תשובה זו עי' עוד מארכס ע' II, XII, ושם היא באה רק על שם רב האיי לבד.

נד. גדול מרב רבי גדול מרבי רבן וגדול מרבן שמו.

כלל זה מובא בתשובת רש“ג על שאלת ר' יעקב בר נסים שהוזכרה בסימן הקודם: “וסדור בפי הכל: גדול מרב…”. ובס' המעשיות לרב נסים: “כך אמרו חז”ל: גדול מרב…”. והנה ר' א“ה ווייס בבית תלמוד שנה א' ע' 121, וקאהוט בערוך השלם מציינים את מקור המאמר בסתו”א אך לא מצאליו שם. אולם עי' תוספתא סוף מס' עדיות; סתו"א הוצאת מארכס, ע' XIII.

נה. והא תניא… לשאנא ניחא דסיעתא, אבל דקושיא אמרין וה(א) תניא — חטף באתמהתא. ופירוש “והא תניא” — וזאת שנויה ופירוש וה(א) תניא – והלא שנוי.

ג“ה סי' של”א לרב האיי. ובסתו“א: וכל היכא דאיכא והא תנן והא תניא קשיא ולפרוכי קאתי. וגם פה נוסחת שד”ל: והתנן, והתניא נכונה. ובמבוא התלמוד לר"י הברצלוני: “… ולפעמים תמצא והא תנן והא תניא סיוע, וראוי לפרש מה שיש ביניהן, שהראשון שהוא קושיא בתמה קרינן ובלא אלף כתיב, והשני שהוא סיוע כתיב באלף ובניחותא קרינן ליה”. והנה יש כמה וכמה יוצאים לכלל זה, ועי' בהליכות עולם וגם בשארית יוסף, נתיב המשנה כלל י'.

נו. מילתא דפליגי בה אמוראי כדמשכחינן מתניתין דדמיא לה דאיכא למימר דמשתמע מינה כחד מנהון (ד)כמה דאפשר לדחויה ליה לאמורא ולאפוקה ליה למתניתא מלאפלוגי עליה מפקינן להאנפי ואמרינן כמה דאית לה לתרוצה, והכין סוגיין בכולה תנויי.

גמו“מ רל”ג, לרב האיי.

נז. הא אצטרכתא דקאמרינן: “צריכה” ברובא דאצרכאתא דתלמוד דאתיאן לסלוקי ספיקי קלישי, ולמאן דסבר דתניא תרתי זמני אצריכו הא אצרכתא. ג“ה ס”ט לרב האיי. ובסתו“א הובא כלל זה באריכות דברים בנוסחאות שונות, והנכונה גם בזה היא של שד”ל.

נח.… הרבה בלא מנין יש בתלמוד שמועות שנאמרו בתוך מעשים וגופא דשמעתא לא נאמר בדוכתא אחריתי, וזמנין דהדרין ואמרין: “גופא” והוו בה, וזמנין דשבקי לה ומן ההוא דוכתא בלחוד גמרינן לה ולא צריכיתו לאשכוחה בדוכתא אחריתי. ויותר על כן משניות ברייתא דאמרי “תנו רבנן” ו“תניא” ולא ידעין היכא אמירן, דלאו כולהו מכילתא מטיין לן…

רב האיי בג“ל סי' נ”ח=ש“ת סי' ק”ט = ספר העתים ע' רי“ב. ורב האיי נתן דוגמא לזה: “ואנו בנעורנו כך הגיע אלינו בעבור ההיא שמעתא באלו מציאות (ל“א ע”ב) דאיסור ורב ספרא דאדכרינן מאי דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית־דין ואמר ליה ר' אבא לרב ספרא: ולאו אתמר עלה א”ר יוסף א”ר נחמן אין צריכה לבית דין מומחין אבל צריכה לבית דין הדיוטת, שמראין דברים הללו דאתמר עלה בדוכתא, ובדוכתה (כתובת פרק י“א מ”ב) ליכא מידי, והכא בלחוד הוא דאתמרה עלה, וכמה תמהנו מזאת, עד שראינו רוב התלמוד כך הוא וישר בעינינו". — ועי' באריכות בענין זה בהקדמת ס' המפתח לרב נסים גאון.

נט. תוספתא מהו לסמוך עליהן? — ללא דבר קצוב הוא ולא מסוים הוא… יש מהן שהן הלכה ויש מהן שאינן הלכה. כאיוצד? — כל בראיתא שאין חלוקין עליה בתלמוד רבנן אמורי (=אמוראי) הלכה כמותה… וכל בראיתא דפליגין עלה בתלמוד לית הלכתא כותה.

תשובת רב עמרם גאון בג“ג עמ' 328. ועי' בהערות הפרופ. ר”ל גינצבורג שם עמ' 305־307. והנה כל הדברים האלה באו גם בסתו“א וכבר העיר גינצבורג בצדק שתשובה זו שמשה מקור לסתו”א. דברים קרובים לאלה עי' גם באגרת רש"ג (הוצ' ד"ר לוין עמ' 37 ־38).

ס.…רבי כשסדר המשנה פעמים מצא דברים סדורים ובאים, ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו איש על מקומו. ואותם שסודרו כבר על ידי הראשונים לא נראה לו לשנות הסדר… והראשונים לא היו שונים כסדר המסכתות, אבל היו מחברים דברים הדומים באיזה דמיון… לפי שהיה מועיל להם שלא לשכחם, כי דמיון הדברים אוחזים זה לזה ויזכרו.

שארית יוסף לר' יוסף ן' וירגא, בנתיב המשנה כלל י“ו, בשם: תשובה לגאון. אבל יש להעיר שמחבר זה מביא דברים בשם “כתב גאון” או “בתשובה לגאון” וכדומה, ואינם אלא דברי מהרי”ק וחכמים מאוחרים אחרים. ועי' אגרת רש"ג עמ' 26־25.

סא. הוו יודעין שכל דבר שהוא שנוי בין במשנתנו בין בתוספתא ובין בספרי ובין בכל בריאתא יש לומר עליו תניא, כלומר זו שנויה ואמורה ואין מפורש מי שנאה ומי אמרה, אבל דברים שאינן במשנתנו לא אמרינן בהו תנן, שלא אנו שנינום אלא חצונות הן ומשום הכי מיקריאן בריאתא. ומאי דאיתיה בדבי ר' חייא ור' הושעיא בלבד אמרינן בה תנו רבנן, דרבנן תניוה. אבל בריאתה דזוד [=דחוץ] מן הני דלאו הני רבנן תנינון אלא תנאי בעלמא תנינון לא אמרינן בהו תנו רבנן, אלא תניא ותונא¹² לשם סתם, הלכך תניא סתם הוא ומיתמר על כל מילתא דתניא, בין אנן תנינה, ובין רבנן תניוה, ובין שאר תנאי תניוה.

זוהי תשובת רב שרירא לבני קירואן, בג“ה סי' רי”ח. ובסתו“א נאמר בענין זה: ו”תוספת זו היא תוספת על המשנה ואינה כתובה בלשון תנו רבנן אלא בלשון תנא, אע“פ שכל תנו רבנן תוספת היא. וכל ברייתא שאינה בלשון תנו רבנן, אלא בלשון תניא, ממנה אתה למד שהיא מתורת כהנים(?)”. ודברים אלה בשנוים קלים ישנם בכל נוסחאות הסתו“א ובמבוא התלמוד לר”ש הנגיד: התוספתא היא שיור המשנה וסימנה תאנא… וסימן הברייתא ת“ר, ותני חדא ותני אידך”. ועי' ר"מ איש שלום במבואו למכילתא עמ' XLIII – XLVII.

סב. הני הלכתא דשבקי להו רבנן בגמרא ולא מפרשי להו ילפינן מכללא דמתניתין או היכי עבדינן? — ודאי ילפינן וילפינן, והלכה היא ועבדינן בה מעשה, ואו אית בה פלוגתא נקטינן כלאלי: ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, יחיד ורבים הלכה כרבים ושאר כללי דלקיטי [=דנקיטו] להו רבנן, דאו [=דאי] הוה אית ביה מידעם פרשוהי רבנן, ואו לא הות הלכה פרישו רבנן, דהא אשכחנן משנאות [=משניות] בכלים ובדזור [=וחוץ] מינה דילפינן הלכה מפרשי להו רבנן דאמרינן ביבמות (מ“ג ע”א) משום משרוק של פשתן שנטלו שניו לית הלכתא כואתיה, אע"ג דסתם מתניתין היא.

תשובת רב שרירא לרב יעקב בר נסים מקירואן בג“ה סי' רמ”א.

סג. ושא' כל היכא דאמרינן “איתמר” משום מאן הוא… — דבר זה שגורסין אנו איתמר אין תולין בו דבר בגופה של הלכה, ובי מדרשא הוא בסיומא, שהיו מתנים את המקום הזה ולא היו מתנים בו את אותה השמועה. ואחר כך באה עליהן ונודעה להן מפי אומריה, וכיון שנתבררה אצלן תניוה בלשון אתמר ונקבעה בתלמוד כך, ולא משום אדם ידוע הוא.

מתשובת רב שרירא בג“ה ס' רע”ג ונמו“מ סי' קמ”ג.

סד. כל היכא דאמרינן ההוא סאבא [=סבא] מאן הוא? — כך ראינו שאינו אדם ידוע אלא זקן סתם שהיה נמצא באותה שעה… ולא תעלה על דעתך שמא אליהו הוא…

תשובת רב שרירא בג“ה סי' כ”ג. בנגוד לקצת כוללי כללים שאמרו שהכונה לאליהו הנביא. ועי' גם סדר הדורות ערך סבא.

סה. וששא' אמר ליה ר' ירמיה לר' זריקה פוק עיין במכילתיך (גיטין מ"ד א') מכילתיך מסכתא היא או ברייתה היא? — כך פירוש מכילתא: הלכות ברורות שמקובצות מכל התלמוד ונעשית כמסכתא שכשם שממדה אחת של קמח אינו יוצא אלא שתות אחד של סולת¹³, שמכילתא שתות שלמדה היא, כך מכילתא דר' זריקא מסכתא אחת מכל התלמוד כולו ונעשית כמותו מסכתא אחת שהיה שונה ר' זריקא. וכך הל' [=הלכה?].

ג“ג עמ' 37, והנה העיר שם הר”ל גינצברג שהוא מסתפק אם היא לרב האיי, שלו שייכות שתי התשובות הקודמות שם, או לא, ונראה שהיא לרב צמח, כי ביוחסין ערך ר' זריקה כותב: מכילתא דר' זריקא פירש רב צמח גאון ר“ל מסכתא אחת מכל התלמוד ר”ל מדה אחת שהסלת שיצא ממדה אחת היא ששית המדה, וכן מכילתא דר' עקיבא ודר' ישמעאל ע"כ.

סו. אין סומכין על אגדה.

עי' תשובת רב שרירא שהובאה בס' האשכול: “הני מילי דנפקי מפסוקי ומקראי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהם שהוא כך… ויש שאינו כך… והתלמוד והמדרש הזכירו דעתו של כל אחד ואחד. ואנו — לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידים, כגון ר' תנחומא ור' הושעיא וזולתן אינן כך לכן אין סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא ומן…¹⁴ ואין סוף ותכלה לאגדות”. העתקתי תשובה זו ע“פ כת”י פאריס, ובדפוס ח“ב עמ' 47, ישנה הוספה גדולה. ועי' ג”ה סי' ט' וסי' שנ"ג ובהערות הרכבי עמ' 370. כלל זה מובא גם בתשובת רב האיי באשכול שם, בדברו על ההפרש שבין האגדות הכתובות בתלמוד ובין הכתובות חוץ לתלמוד.

סז. כל מה שמצינו בתלמוד ארץ ישראל ואין חולק עליו בתלמודנו או שנותן טעם יפה לדבריו נאחזנו ונסמוך עליו, דלא גרע מפירושי הראשונים, אבל מה שמצינו שחולק תלמודנו נעזבנו".

מתשובת רב האיי באשכול ח“ב עמ' 49. והנה בכת”י פאריס נגמרת התשובה במקום זה. אולם בדפוס באה פה הוספה ארוכה, שחלק ממנה לקוח מלה במלה מאגרות רש“ג. ועי' בדורות הראשונים ח”ג, עמ' 113 ועמ' 121, המראה על הוספה זו כעל מקור לדברי הרי“ף הידועים במס' ערובין. ועל ערכו של הירושלמי בתור מקור לפסק הלכה, ע”י עוד בתשובות רב האיי בג“ל סי' מ”ו=ש“ת סי' ל”ט: ג“ה תל”ד. ועי' בהל' ס“ת שהדפיס אדלר ב J.Q.R.. כרך ט' עמ' 694 ושו”ת ר“י מיגאש סי' פ”א.

סח. כל זאת אומרת — הלכה

כלל זה וארבעת הכללים הבאים אחריו הם לרב סעדיה גאון, והם לקוחים מספר על דרכי התלמוד שחבר בערבית. עי' עליו פרופ' מאלטער Saadia Gaon עמ' 342־341 ושם רשומה כל הספרות הנוגעת לספרו זה של רס“ג. גוף הספר לא הגיע לידינו, וכללים אלה הובאו ע”י ר' בצלאל אשכנזי בכללי התלמוד שלו, שנתפרסמו ע“פ כת”י יחידי בעולם ע“י פרופ. מרכס בס' היובל לכבוד ר”ד הופמן ז“ל, וממנו הובאו קצתם גם ע”י ר“ש אלגאזי בספרו גופי הלכות ורחיד”א בספרו יעיר אוזן. על הכלל שלנו עי' כללי ר“ב אשכנזי סי' 369; גופי הלכות סי' רכ”ד. וע“ע שו”ת חות יאיר סי' צ“ד ויד מלאכי סי' רס”ה. רס“ג מביא שתי דוגמאות: כתובות י”ט וק"ב ב'.

סט. כל דרש פלוני כפלוני הלכה היא.

כללי ר' בצלאל שם; גופי הלכות שם. הדוגמאות: ביצה ל“ח א‘: דרש מר זוטרא הלכה כר’ אושעיא; ב”ב קכ"ח ב': מר זוטרא… הלכתא ככל הני שמעתתא.

ע. בקצה מקומות שאמרו תנא ר' ישמעאל רמזו בזה אל תורת כהנים ורובם מזולתה…

כללי ר“ב אשכנזי סי' 229; יעיר אוזן לרחיד”א מערכת הת' סי' י“ט. ועי' דורות הראשונים ח”ב עמ' 160־152 ור"מ איש שלום במבואו למיכלתא עמ' LV ־ LXV "

עא. בין אמרם תנן לאמרם תנן התם הפרש רב והוא, שכשאומרים תנן…הם רומזים אל הלכה שבאותו פרק או אותה המסכת… וכשאומרים תנן התם אין כונתם על הלכה שבאותו הפרק או באותה המסכת אלא בזולתה מן המסכתות… ולשון התלמוד יאמת זה את נצולו הנוסחאות מהטעיות.

כללי ר“ב אשכנזי סי' 228; וחיד”א שם ביעיר אוזן. ורס"ג מביא דוגמאגות אחדות לאמת את הכלל.

עב. כל היכא דאמרינן ופליגא דפלוני, בין בתנאים בין באמוראים, על הרוב יצא הנאמר עליו, רצוני לומר הנפלג עליו, מהיותו הלכה…

כללי ר“ב אשכנזי סי' 377; יעיר אוזן מערכת הו' סי' כ”א. דוגמאות: ב“מ צ”ט א‘; ב“ב קע”ו א’.

עג. אמר פלוני אמר פלוני… ופלוני דידה אמר — היינו לפעמים מקבלת עצמו מאחרים ולא מסברת עצמו, ועל כן הלכה כמותו.

ראוי להעתיק בזה דברי בעל גופי הלכות סי' קמ“ה: “כשאומר בגמרא בכמה דוכתי: אמר פלוני בשם רבו, ואמר אחר כך: ור' פלוני דידיה אמר — הדרך המורגל הוא שקודם היתה סברת אחר ואחר כך אומר סברת עצמו. ומצאתי חדש בכללי התלמוד למה”ר בצלאל אשכנזי וז”ל: מצאתי כתוב בדרכי התלמוד שחבר רבנו סעדיה גאון ז“ל בלשון ערב וז”ל: הא דאמרינן בריש בתרא (דף ו' ע"ב) א“ר נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחומה וכו' ורב נחמן דידיה אמר וכו' וכן בהאיש מקדש (קדושין מ"ב א') א”ר נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק וכו' ורב נחמן דידיה אמר, הלכתא בהו כרב נחמן, אף דבעלמא הלכה כשמואל לגבו מתרי טעמי: חדא. דרבו הוה. ועוד, דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כולי עלמא — היינו טעמא משום דפירושא דרב נחמן דידיה אמר היינו מקבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו" והנה זה נמצא בכללי ר' בצלאל סי' 319 אבל בקיצור, והרב אלגאזי לא מסר בזה דברי רס"ג בתרגומם ממש.

עד. כל דאמרינן: מנין לדבר פלוני מן־התורה — אותו הדבר נכון וקים הוא. מתשובת רב האיי שפרסמתי בקרית ספר שנה א' עמ' 117.

הדיעות על ארץ ישראל בתשובת הגאונים הן מעטות מאד. ההסטוריון שיבא לעסוק בתולדות היהודים בא“י בתקופת הגאונים יפנה קודם כל אל אותן התעודות הרבות שנתפרסמו מכתבי־היד שנמצאו ב”גניזה" הקהירית המפורסמת, ובצרוף המקורות העתיקים, שהיו ידועים לנו עוד לפני התגלות ה“גניזה”, אפשר יהא לו להפיץ קרני אורה על תקופה מעורפלה זו. אולם אין לו לההסטוריון להעלים עין גם מאותן הידיעות המועטות על דבר א"י שאנו מוצאים בתשובות הגאונים. ודוקא מפני שידיעות אלו הן מועטות, ופזורות בהרבה קובצים של תשובות הגאונים, יפה להן הכנוס במקום אחד ואת זה שמתי לי למטרה במאמרי זה. את המקורות המובאים בזה סדרתי לפי הסדר הכרונולוגי של הגאונים בעלי התשובות.

וכאן עלי למסור מודעה שהוצאתי מגבולות מאמרי זה את מעט התשובות של גאוני ארץ ישראל, המובאות בשערי צדק ובס' הפרדס. וכן איני עוסק הפעם בחלופי המנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שהרבה מהם הובאו בקובצי תשובות הגאונים¹. קצת ידיעות על מנהגי א“י נמצא גם בפרוש הגאונים על סדר טהרות המיוחס לרב האיי גאון, ונרשמו כולן ע”י פרופ. י. נ. עפשטיין, במפתח שהוסיף בסוף הפרוש שי“ל מחדש על ידו ע”פ כת“י שונים². ידיעות חשובות על דבר מצב היהודים בא”י בסוף שלטון ביצנץ, ובזמן הראשון אחרי כבוש הארץ ע“י הערבים, נמצא בפרקי בן באבוי שהו”ל ד“ר יעקב מאן ב־.R.E.J " כרך ע, ע' 121־48, שקטעים מהם נדפסו עוד קודם ע”י הרכבי (הגורן ספר רביעי עמ' 74־71), שכטר (ס' היובל לכבוד הופמן, בחלק העברי עמ' 262), ר“ל גינצברג בקובץ התשובות שהוציא לאור עמ' 53־50. ועי' עליהם גם י. נ. עפשטיין ־R.E.J. כרך ע”ה עמ' 179 ואילך.

ארץ ישראל נזכרה עוד כמה פעמים בתשובות הגאונים בקשר עם החדוש שנתחדש ע“י הגאונים, שאפשר לו לאדם להקנות את המטלטלין שהוא מוכר או נותן אגב ארבע אמות שיש לו לכל אחד ואחד מישראל בארץ אבותיו, כי אע”פ שגלינו מארצנו ונחלתנו נהפכה לזרים, אבל קרקע אינה נגזלת. וכבר כתבתי על זה במאמרי³ “חלופי מנהגים והוראות בין ישיבת סורא ופומבדיתא”, סימן י וציינתי כל המקורות הנוגעים לזה⁴.

כן יש להזכיר עוד את תשובת רב שרירא שהובאה בשבלי הלקט הל' תפילין על השאלה: מאי טעמא מזלזלי רובא דעלמא במצות תפילין? והגאון מודיענו ש“בארץ ישראל מימות הראשונים כיון דנפישי גזרה ולא יכילו לאחותי תפילין אשתכח מייניקין בבל המזהירים בהון, וביותר רבנן יושבי מדרשות”. תשובה זו מובאה גם בספר העטור (ד' למברג ח“ב דף כ”ו עמ' ד') על שם רב האיי בשנויים רבים, ומשתי הנוסחאות יש לברר ולקבוע את הנוסחה הנכונה. ועי' מש“כ ש. ח. קוק ב”הדביר" שנה ג' (ירושלים תרפ"א), חוברת ז־ט עמ' ל“ה־ל”ו.

א. ושכתבת: מנהג שלנו כשאנו נושאין אשה בשעת הנישואין יתן לה אביה בגדים ותכשיטים, ואנו שמין את הבגדים יתר על דמיהם, ועומד חתן ונותן לה במתנה כך וכך זהובים, ותחזור כלה ותשים אותם במתנה עם מה שהביאה מבית אביה בנדוניה שלה ויכתבו עליו שטר בממון הרבה ושטר מחוזק ומקוים בקניין… אם מת תטול הכל, כל מה שכתבו בכתובתה, או לא… יליף מרנא. — כך ראינו, שמנהג שלכם משונה ממה שנהוג בכל מקומות ישראל, ואין מנהג רע ומכוער ממנהג שלכם, ויש בו משום גנבת דעת… שמתקהלים ויושבים זקני ישראל במסיבה וכותב אבי כלה בגדים מאה מנה במאה וחמשים, ושוי אלף באלף וחמש מאות, על חתן עשוק, וכותבין שטר מקוים ומחוזק עליו, מה אתם אומרים בנפשכם, ולא עוד אלא נותן לה אלף זוז במתנה ומערבתן עם מה שנתן לה אביה וקורא אותן נדוניא, ונדוניא שלה הוא. לאחר שנתן לה אלף זוז קורא אותו נדוניא… מנהג בישיבות ובבבל ובכל מקומות ישראל כן הוא: משנתן לה אביה לכלה שמין אותו בעדים באמת וצדק מה ששוין וקוראין נדוניא, וכותבין בשטר כתובה ודין נדוניא דהנעלת עלוהי מן דילה…

תשובת הגאונים הוצ' גינצברג עמ' 78־77. שם הגאון המשיב אינו ידוע אך נראה שחי באמצע המאה התשיעית למנין הרגיל. על זה שהתשובה נשלחה לארץ ישראל עמדו אפנשטיין במונטסשריפט לשנת 1908, עמ' 619, ואפטוביצר שם, שנת 1911 עמ' 635. ויש להביא בזה את תשובת רב נחשון המובאה בתשובת גאון אחר בשבלי הלקט ח“ב, כת”י אוכספורד מס' 658, דף נ“ו עמ' א', וז”ל: “מה שנוהגים במקומינו לכתוב בכתובה יותר מן הנדוניא, אם ראוי לעשות כן או לא, מצאתי בתשו' הגאו‘: וששאלתם הא מילתא שאילנ’ מקמיה מר רב נחשון גאו‘, דנהיגי קמן בשומת הנדוניא היו מוסיפין על מה ששויו כארבע וחמש משויו, וכת’ לן מר רב נחשון גאאון דהאי גזלנותא וחמסנותא היא וכל מאן דמסהד בהך נדוניא סהדי שקרי אינון ופירשתם שהתריתם בצבור פעמים הרבה ולא קבלו ועד הנה הכין הוו עבדין היו מוסיפין כד' וה' לרצונם והיכי עבדינ' כד מגרש או כד מיית היכי מגבינן לה? — אילו היה בטעות, דקא מטעו אהדדי וכתבי בלא ידיעה, הוה אמינא דטעות הוא, השתא דבידיעה קעבדין וקא מוסיפין וקני מינייהו מאי איכא למימר”. והגאון מביא ראיה לדבריו מדברי רבינא בבבא מציעא ק"ה ב'.

ב. ובני אפריקה שנשאו נשים בארץ ודרו בה — אם עדיין לא שהו י“ב חדש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן… ואם שהו י”ב חדש מכאן ואילך אף על פי שדעתם לחזור נוהגים כאנשי ירושלם עד שחוזרין למקומן. והני מילי מאפריקא לארץ ישראל, אבל מבבל לארץ ישראל, שיש בה שתי ישיבות, אם דעתו לחזור אע"פ ששהה שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן…

תשובת גאוני מזרח ומערב סי' ל“ט. ר”י מילר נוטה ליחס תשובה זו לרב כהן צדק (ד“א תר”ה — תר"ט), על סמך קלוש ביותר. והנה תשובה זו מספרת לנו ע“ד עליה של בני אפריקא לא”י, אבל איני יודע לכיון זמנה של עליה זו.

ג. שאלו ראשונינו⁵ למר
רב נטרונאי [איזו היא דרך ישרה בקבורה]⁶, אם להטיל בכוך ולהניח לוח מלמעלה מן הכוך, שלא יגע בפניו עפר וטיט, או כשם שעושין⁷ שנותנין עפר על כולו. — והשיב: המת ועני (צ"ל: העני) מה חושש ומה איכפת ליה, אלא אעפ"כ להטיל טיט בפניו יש בזיון בדבר ואין ראוי לעשות כן, ולא כל הארצות שוות; מקום ברד⁸ גדול כמות ארץ ישראל מכניסין אותו לכוך ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש ברד שם ומתיבש המת ואינו מתליע, אבל בבבל שאין ברד, קוברין אותו בארון ונותנין עפר על פניו ועל עיניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין את פניו בבגדו ונותנין עפר על פניו ועל עיניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין את פניו בבגדו ונותנין עפר על בגדיו שהוא על כולו, וכיון שנותנין על[יו] גובה טפח נותנין לוח, שהוא כסוי שעל הארון, על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה או יותר מכן…

הלכות הרי“ץ גיאות ח”ב עמ' מ“ד, והובאה בתורת האדם להרמב”ן (ענין הקבורה) וממנו בטור יו“ד סי' שע”ב. ש. קליין במאמרו על כתבות א“י מתקופת הביזנטים והערבים (קובץ ב' של החברה העברית לחקירת א"י עמ' 91) העלה מתשובה זו הלכה חשובה, שבזמן רב נטרונאי גאון — נפטר בשנת ד”א תרי“ז (857) — עוד קברו בא”י את המתים בכוכים שבמערות, כמו שנהגו בזמן הבית השני ואחריו⁹.

ג. 1. עססיות ממיני קטניות שגדולין בארץ ישראל ומבשלין אתהן והם רגילין בהן… אבל בארצנו אין מצויין כל עיקר.

מפרושו של רב נטרונאי גאון למס' שבת, תשוה"ג הוצ' גינצברג עמ' 320. והובא גם בערוך, ערך עססיות.

ג. 2. תרומסין — בארץ ישראל נזרעין ומרים הן הרבי (=הרבה).

שם עמ' 323. ועי' גם י. נ. עפשטיין במבואו הגרמני לפרוש סדר טהרות עמ' 28.

ד. אשת ישראל שנשתמדה אסור לאביה למיזל למיתבע לבעלה ולעיוקי ליה ולמימר הב לי חדא זוזא מכתובה דברתאי. ואי קאמרין בני מערבא אשת ישראל שנשתמדה אביה יורש כתובתה טועים אנון ותיעין אינון¹⁰ ושוא ודבר כזב קאמרי ולית למיחש לה משום מידעם בעלמא…

שערי צדק ח“ד ש”ד סי' מ' (דף ס“ג ע”ב). ר“י מילר במפתח לתשוה”כ עמ' 14 נוטה ליחסה לרב נטרונאי, אך בעמ' 91 הכניסה מספק בין תשובות רב פלטוי. אולם בפסקי ספר בשר על גבי גחלים (עי' יאהרבוך ד. יוד.־ליט. גיז. כרך ה' בחלק העברי עמ' 64) היא מיוחסת לרב עמרם. לאחר שהובאה שם תשובת רב נטרונאי, הבאה בשערי צדק אחר תשובתנו זו, כתוב: “וכן אמר רב עמרם גאון אשת איש שנשתמדה אין לאביה רשות לתבוע כתובתה מנכסי בעלה, ומאן דאמר' יורש כתובתה טועה ושוא ודבר כזב קאמר…” ברור שזוהי תשובתנו אך נתקצרה, וע“כ אין בה זכר לבני מערבא. ויש להעיר שגם בסדורו מביע לנו רב עמרם את יחסו השלילי למנהג אחד שנהגו בו בני ארץ ישראל. משנים רבות נהגו בני ארץ ישראל לעמוד בקריאת שמע, וכן מצינו בחלופי מנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל: בני א”י עומדין בק“ש ובני בבל יושבין. וע”ז כותב רב עמרם: והני דמתחזי דמחמירין אנפשייהו, למימרא דמקבלין מלכות שמים בעמידה, טעות ותעות בידם והדיוטות ובורות ושטות זה. למה להו אשתהושי כולי האי, כבר קיימא לן הלכה כבית הלל בכל התורה כולה… ואותן האנשים שאומרין כמנהג ארץ ישראל אנו עושין — הלא כך גורסין בתלמוד ארץ ישראל¹¹ תניא יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים אבל הלכה כבית הלל לעולם (סדור רב עמרם, ד' ווארשא דף ה' עמ' א' וב').

ה. ראובן שרקק בפני אשה אבל אין העדים יודעים אם נגע בה הרוק אם לא. — כיון שלא הגיע בה הרוק בושת קל הוא, שאם הגיע בה הרוק מלקין ומנדין אותו בבבל, ובארץ ישראל היינו גובין ארבע מאות זוז. וכיון שלא הגיע בה הרוק ודאי בר פיוסי הוא… ויבקש ממנה ומבעלה מחילה וימחול לו.

תשובת רב מתתיהו גאון באור זרוע לב“ק סי' שע”ג, והובאה גם בשלטי הגבורים למרדכי שם ובים של שלמה לב“ק פ”ח סי' ל“ד, ובקצור וקצת שנויים בס' הפרדס, דף כ”ד עמ' ד‘, ובשו“ת מהר”ם מרוטנבורג ד’ פראג סי' רצ“ג. והנה בבבל לא דנו דיני קנסות וע”כ היו מנדין את המזיק והמבייש עד שיפייס את חבירו בדברים או בממון (על מה שכתוב בתשובתנו שבבבל היו מלקין אותו כבר תמה הרש“ל ביש”ש שם), כמו שנמצא בארוכה בתשובת רב שרירא אשר בשערי צדק ח“ד ש”א סי' י“ט, אבל בארץ ישראל דנו דיני קנסות גם בתקופת הגאונים, ועל כן גבו מן הרוקק את הקנס של ארבע מאות זוז האמור במשנה ב”ק צ“א א'. על זה שדנו בא”י דיני קנסות גם בתקופת הגאונים יש לנו ידיעות נוספות בתשובת גאונים שונים: בשערי צדק ח“ד ש”א סי' ז‘; שם סי’ י“ג = תורתן של ראשונים ח”ב עמ' 35; אור זרוע לב“ק סי' ש”ץ; ס' הפרדס ד' קושטא דף כ"ד עמ' ד'.

ו. ועל החמאה של עכו“ם ר”ת ור“י מתירין. גם בתשובת הגאונים כתוב להיתר¹². אמנם בתשובת הגאונים¹³ כתובה תשובת רב נתן מאפריקא ז”ל: עד עכשיו היינו נוהגים להתיר, אבל משהתחילו להביאם מחמת ומגוש חלב ומזייפין אותן בחלב אנו מנדין כל מי שיאכל אותן…

שו“ת מהר”ם ב“ר ברוך, ד' לבוב סי' קצ”ג, והובאו דברים אלה גם בארחות חיים ח“ב עמ' 333, וכן כמו שהעיר שם המו”ל — בתשב“ץ סי' שנ”ד (אך שם הגירסא משובשה: רבינו נתן מאישפור“ק… להביאם מתמ”ת ומגי"ש…) ובכלבו סי' ק“א. מי הוא רב נתן מאפריקא? הנה במחציתה השניה של המאה התשיעית חי בקירואן חכם חשוב בשם נתן בר רב חנניה, שעמד בקשר עם גאוני בבל, וקבל תשובות מרב נטרונאי גאון ומרב צמח בר שלמה דיינא דבבא דמורואתא בזמן רב עמרם גאון. אולם ר' לוי גינצברג (33־32 Geonica) סובר שאין לזהות את ר”נ מאפריקא עם ר“נ בר חנניה, כי הן אין לחשוב שהביאו במאה התשיעית חמאה מא”י לאפריקה הצפונית, ואם רב נתן מודיענו את מנהג א“י — מנין לו לחכם אפריקני בקיאות כזאת בתנאי החיים והמנהגים שבא”י? ועל כן הוא סובר שר“נ מאפריקא הוא רב נתן הבבלי, הידוע בספורו ע”ד שתי הישיבות הבבליות, שבדרכו לאפריקא עבר את ארץ ישראל וראה את מנהגיה. אך פוזננסקי (אנשי קירואן סי' ל"ט) סובר שר“נ מאפריקא הוא רב נתן בן חנניה, אלא שהוא מגיה: בתשובות הגאונים שלי כתובה תשובה על שאלת ר”נ מאפריקא, ומשיב התשובה הוא גאון בבלי [ועי' מה שכתב פוזננסקי ב־ 400 J.Q.R.n.s.III,]. ונראה לי שגאון זה הוא רב מתתיהו (ד“א תרכ”א – תרכ"ה), בן דורו ובר פלוגתיה של רב עמרם גאון ובן זמנו של הדיינא דבבא רב צמח, שהשיב תשובה לרב נתן בר חנניה (ע' פוזננסקי שם). ואמנם בתשובה אחת מודיענו רב מתתיהו על השינוי שבא בבבל ביחס לחמאה של גוים, שעוד בזמן רב נטרונאי נהגו בה היתר אך “בזמן הזה יצא עליהם שם שמזייפין בו ועושין בו כמה דברים טמאים של איסור ואליה וחלב של בהמה והוחזקו בו ואסרנוהו” (הלכות פסוקות סי' י"ט). ועי' גם מה שכתבתי ע“ז “בהשלח” כרך ל”ט עמ' 562. [בענין גוש־חלב ע' עוד 4 Paläst. Stud. הערה 22 ש. ק.]

ז. כהן דעבר ונסיב גרושה… כהן פושע הוא… ומתבעי לשמותיה, עד דפריש מינה, ואלקוייה ויראו אחרים ויוסרו. ובני ארץ ישראל קנסין ליה להאי מן מתנות, ואי הוו חיישין דאזיל לדוכתא אחריתא ופריס ידיה הוו קצין ליה לראש אצבעתיה וקבעין ביה מומא דלא ליפרוס ידיה. ודוקא דלא הדר ביה ועומד.

תשובת רב צמח בהלכות פסוקות סי' פ“ד = שערי תשובה סי' קע”ז. והנה תשובה זו הובאה גם בארחות חיים ח"ב עמ' 115 (וממנו גם בב“י לטור אה”ע סי' ו') אחרי תשובה לרב נטרונאי בלשון זה: “…מתבעי לשמותיה עד דפריש מיניה ואלקוייה, ויראו אחרים ויוסרו. ואי הוו חיישינן (בב"י: ואי חיישינן) דאזיל לדוכתא אחריתא ופריס ידיה הוה קייצין (בב"י ליתא למלת “הוה”) ליה לראש אצבעתיה וקבעין ביה מומא”. לפי נוסחת בעל ארחות חיים לא נזכרו איפוא כאן בני ארץ ישראל כל עקר ויוצא שכך נהגו בני בבל. ועי' בספרי: העונשין אחרי חתימת התלמוד (ירושלם תרפ"ב) עמ' 21 ועמ' 52.

ח. וששאלתם הא דאמור רבנן (כתובות י' א') הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזבורית, אלמא קיימא להו דתקנת חכמים היא ופליג רבן שמעון בן גמליאל ואמר כתובת אשה מן התורה. אית גבן תשובות מתחלפות לגאונים, קצתם פסקי כרשב“ג, וכן כתוב בכתובות הנמצאות במערב¹⁴ מימות הראשונים: כסף מאתן דאינון כ”ה זוזי דחזי ליכי מן אורייתא, וסמיך על הדא דבתיב כמהר הבתולות עשרים וחמשה —. ומנהון מאן דפסק כחכמים, וסופיהון מר (בר) רב חנניה גאון אבי ארונא¹⁵ ואמר כתובת אשה תקנת חכמים היא, וגינה מאן דכתב מן אורייתא אלא דחזי ליכי בלבד, ואית דאמרי כרשב"ג. אית מששא במילי דמאן דסמיך על כמוהר הבתולות או לא? — מילתא פסיקתא היא לכל חכמי בבל דכתובה מדרבנן היא… והא מילתא מחלוקת אנשי מזרח ובני ארץ ישראל ועדיין מגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה דחזי ליכי מן אורייתא ומהדרין ליה רבנן. וקמאי דלכון מן בני ארץ ישראל נקטוה להא מילתא, ואתון השתא כל מעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו הכי מבעי לכון למיעבד ולסלוקי מן כתובתכון דוכרן אורייתא, אלא כתובו דחזי ליכי סתם.

ס' המכריע לר' ישעיה דטראני סי' מ"ב. והתשובה היא לרב שרירא (עי' למטה בהערה), ועי' מה שכתב עליה פרופ. א. ביכלר במאמרו החשוב על הכתובה אצל יהודי אפריקא הצפונית בתקופת הגאונים ועל הקשרים שבין קהלות אפריקא ובין בבל וארץ ישראל (RE.J. כרך נ' עמ' 147 ואילך).

ט. רב נסים בר יעקב מקירואן אשר באפריקא הצפונית שואל את רב האיי:

“… ואמר אדוננו כי בני ארץ ישראל תופסים ראש השנה שני ימים¹⁶ ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד?”. והגאון משיב לו כי באמת לא אמר כלל שבני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, “אלא כך אמרנו: בדין הוא שיעשו כראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש”, ובזמן שהיו מקדשין החדש ע“פ הראיה “במקום הועד אין עושין ר”ה אל יום אחד, אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים קודש”.

תשוה“ג ד' ליק סי' א'. חלק ממנה נדפס גם בסעדינה לרש”ז שכטר עמ' 138־137, וקטע ממנה נמצא גם בין עלי הגניזה אשר בפילדלפיא, עי' 46.J.Q.R.n.s. XXIIIוראוי להביא בזה את דברי ר' זרחיה בעל המאור המעיד בפ“ק דביצה ש”כן נהגו לעשות בארץ ישראל — לחוג חג ראש השנה רק יום אחד — כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר“ה על פי הלכות הר”ף ז“ל”. ובעל המאור מסתיע בתשובת רב האיי שלפנינו, המראה שגם בזמן רה“ג נהגו לחוג את ר”ה רק יום אחד. אולם הרמב“ן במלחמות שם סובר שגם בני ארץ ישראל צריכים לעשות ר”ה שני ימים, והוא מביא את דברי רבינו חננאל, שמהם אנו רואים דרך אגב את יחס בני זמנו של ר“ח לחכמי א”י: ואשר אמרו בעבור בני א“י בדורות שלפנינו אינה ראיה, לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בארץ ישראלבימים ההם אלא מועטים ואינם בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, והוחלף להם בשאר ימים טובים”.

י. וששאלתם צבור דמצלו תפלת ערביית וקרו קרית שמע קודם צאת הכוכבים ולא יכיל אינש לעכובינהו, דבעונות כמה קהלות הקילו על נפשהייהו בכך… איזה מהם עדיף דליצלי אינש בהדי צבורא ח“י ברכות משום ברב עם הדרת מלך, ושביק ק”ש וברכות שלפניה ושלאחריה עד צאת הכוכבים או לעכובי עד צאת הכוכבים ומתפלל ביחיד וסומך גאולה לתפלה כר' יוחנן? — רבנן דבארץ ישראל הכין עבדין: מצלו של ערבית ובתר הכי קרו ק"ש בזמנה, ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה בערבית…

תשובת רב האיי זו באה בשע“ת סי' ע”ו, ובתשוה“ג ד' ליק סי' ע”ח, וגם בתורתן של ראשונים I, 51. כן הובאה בתמים דעים סי' קע“ב; חי' רשב”א ריש פ“ק דברכות (והשיב דבארץ ישראל עושין כן") ורא”ש שם: שבה“ל סי' מ”ד ועוד בכ“מ. וראוי להעיר שגם בפרושו לברכות מזכיר רב האיי את מנהג א”י. בפרושו לדף ל"ג הוא כותב: ולענין יום טוב שחל להיות אחר שבת אמרו שבארץ ישראל עד עכשיו חותמין אותה ברכה רביעית בפני עצמה… ואנן תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל: משפטים ישרים ותורת אמת (קטע זה נתפרסם ע“י ד”ר יעקב מאן בהצפה לחכמת ישראל שנה ו' עמ' 196, ועי' גם בחי' הרשב"א לברכות שם).

יא. והא דתנן (מגלה ל"א א'): ביו"ט האחרון של חג קורין מצות וחקים ובכור, הכי אמר רבינו היי: שמענו כי סימן הוא, יש שקורין כי המצוה הזאת (דברים י"א), ועדיין קורין אותו בארץ ישראל בירושלם, ויש שקורין ברכות שבאם בחקתי, בשביל ונתתי גשמיכם בעתם, כי יום הזכרת גשמים הוא, ויש שקוריןכל הבכור. ואנו קורין כל הבכור.

הל' הריץ גיאת ח“א עמ' קי”ז, והובאן דברי האיי אלו גם באשכול ח“ב עמ' 65 (“ועדיין קורין אותה בארץ ישראל”. ולא נזכרה ירושלם); ארחות חיים ה' קה”ת ד' כ“ו עמ' ג' (“וכן המנהג בארץ ישראל ובירושלם”); מנהג הלכות החג סי' נ”א: “וכן קורין אותה עדיין בירושלם”.ועל שנויי הנוסחא במשנה זו והמנהגים השונים בקריאת התורה ביו"ט האחרון של חג עי' נ. בריל, Jahrbücher für Judische Gesch hte II, 119 " - 121.

יב. ונשאל רבינו האיי ז“ל: הני מערות שבארץ ישראל ויש בהן כוכין שמכניסין מתים לשם ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים מעבירים¹⁷ עצמות אותן מתים ומניחים אותן בגומות שבמערות, — שרי למעבד הכי או לא? וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור ויש קברים ישנים, חופרין אותן הקברים¹⁸ ומכניסין את העצמות לצד אחר וקוברין בהם — מאן דעביד הכי איכא עליה מדי או לא? — והשיב: הכין חזי לנא דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא ולא שרי מן שמיא למעבד הכין…תשובת רב האיי זו הובאה בהל' הרי”ץ גיאת ח“ב עמ' ע”ב וגם בתורת האדם להרמב“ן וממנו בכפתור ופרח לר”א פרחי (הוצ' לונץ עמ' ר“ט־ר”י), וכן בטור יו“ד סי' שס”ג, ומפני שנוסחת בעל כו“פ מתוקנת יותר העתקתיה כאן על פיה. ועי' במאמרו הנ”ל של פרופ. קליין שם עמ' 92 המעיר ע“ז שמתשובה זו יוצא, שעוד בזמן אחרוני הגאונים השתמשו בא”י בקברים ישנים הנמצאים במערות שבסביבת ירושלם וערים אחרות שבא"י.

יג. והא דאמר ר' יונתן אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה מסיני… ואנן מנינן בפיטום הקטורת ואשכחנן דטאפו על אחד עשר. ילמדנו אדוננו — שאלה זו באה לפנינו מקץ ימים מע[טים] מהחכמים החברים שבירושלם… וכה אמרו בשאלה… וכך פירשנו להם בתשובה.

תשוה“ג הוצ' הרכבי סי' ס”ד, ותשובה זו נכתבה ע“י רב האיי בשנת אשכ”ז לשטרות (ד“א תשע”ה). על הקשר שבין חכמי א“י ורב האיי עי' מאנן J.Q.R.n.s. VII וכן פוזננסקי Babylon.Geonim עמ' 90 וד”ר מרמורשטיין R.E.J. כרך ע' עמ' 101, ובנו של רב שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ירושלם, למד בבגדאד לפני רב האיי.

יד. רב יוסף בר מר ברכיה ורבנן ותלמידי בית מדרשו של רב יעקב ראש כלה בר רב נסים מקירואן פנו בשאלה לרב האיי “על אדות השם, כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותם אלא בדרך אות ומופת” וכו'. ועל זה השיב להם רב האיי “כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים ואפילו צדיקים גמורים אין נעשה להם כזאת”. בני קירואן פונים שנית בשאלה על ענין זה. והם כותבים להגאון: “ותמהנו מזה, כי כמה מחכמי ארץ ישראל ומחכמי ארץ אדום, אנשים חכמים חברים ונאמנים, מגידים כי ראו זאת בפרהסיא מי שלוקח עלים של קנים ושל זית וכותב עליהם ומשליכם כנגד הליסטים ולא יכלו לעבור”… ורב האיי משיב: “כך ראינו שיש בשאלה זו כמה ענינים, מהם ראויים לתשובה ומהם תואנות ותסקופין ודברים שאינם כדאיי… ותמהתם עכשיו בשאלה הזאת… ולא ידענו ממי תמהתם: ממני או מהם תמהתם… וזה שכתבתם כי הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל… אין טענותיהם של אלו ראיה”.

תשובת ב האיי זו נדפסה בקובץ “טעם זקנים” (פפד“מ תרט”ו) עמ' 58־54. על רב יוסף בר ברכיה עי' פוזננסקי, אנשי קירואן סי' כ“ד. חכמי ארץ אדום” הם ה“אנשים מרומי” הנזכרים בתשובת הגאון. מתשובה זו אנו עומדים על הקשר שבין אפריקא הצפונית וארץ ישראל באותו זמן. ועל הקשר שבין שתי הארצות עי' עוד פוזננסקי: אנשי קירואן עמ' 4; ש. אסף: לצמיחת המרכזים הישראלים התקופה“ג, “השלח” כרך ל”ט עמ' 563־562; דר מאנן ב־J.Q.Rn.s.XI,.

טו. 1. ומיני צלף, אבינות וקפריסין ותמרות ששאלת ידועין הן. פרחא ושיתא ובוטיתא ומאי ניהו ידוע ומנוכר הוא בין בבבל ובין בארץ ישראל. הוא צלף והוא נצפה ובלשון ארמי פרחא..

תשוה“ג הוצ' הרכבי סי' שע”ח.

1. ושש' מאי אספרגס… גופה שלמלה עצמה מה הוא. — כך שמענו כי עיקר אספרגס במיני דשאים הוא וישנו בארץ ישראל…

שם סי' שע"ט. והן מתשובות רב האיי ורב שרירא.

טז. וששאלתם בסיון שהוא זמן מתן תורה למה אין נוהגין כן (שלא לפול על פניהן), שאינו מנהג כימי ניסן וימי תשרי, דאיכא מרבוותא דאמרי דמצוות סגיין בניסן ותשרי יותר מסיון, ונכון הוא… ורב חנוניא החסיד איש ירושלים ז“ל חסיד אשר קבלנו מרוב הקבלות הערוכות לו מימי התנאין ז”ל מצינו בו טעם, והיה אומר סיון סמוך לתמוז שכנו הוא, אוי לרשע וטוב לשכנו תנן¹⁹ ודיי.

תשובת רב האיי בשערי תשובה סי' של“ח והובאה גם בשו”ת מהר“ם אלשקר סי' י”ח. אולם כבר הטילו החוקרים ספק צודק בשייכות תשובה זו לרב האיי. עי' ר"י מילר במפתח עמ' 208.

רב נתן הבבלי מודיענו ש“כך היה מנהגם [של הגאונים ראשי הישיבה] בתשובת השאלות: בכל יום מהחדש אדר מוציא אליהם כל השאלות שהגיעו אליו ונותן להם רשות שישיבו תשובה עליהם… ואז מדברים כל אחד ואחד לפי דעתו לפי חכמתו מקשין ומפרקין ונושאין ונותנין בכל דבר ודבר ומעיינין יפה יפה. וראש ישיבה שומע את דבריהם ומבין כל מה שאומרין ומקשין זה לזה ועומד ומעיין בדבריהם עד שיתברר לו האמת, ומיד יצוה לסופר להשיב ולכתוב. וכך היה מנהגם לעשות בכל יום ויום עד שמשיבין תשובת כל השאלות שבאו להם השנה מקהלות ישראל, ובתכלית החודש יקראו התשובות והשאלות במעמד כל החבורה כלה וחותם עליהן ראש ישיבה ואחר כך שולחין אותם לבעליהן” (סדר החכמים לנייבואיר ח"ב עמ 88).

מדברי רב נתן אלו אנו למדים שלשה דברים:

א) שבעריכת התשובות לקחו חלק גם חכמי הישיבה, והשתתפו במשא ומתן של הלכה שהביא לקביעת תכנן של התשובות.

ב) שהתשובות לא נכתבו בכתב ידו של הגאון, כי אם נכתבו ע"י סופרי הישיבה בפקודת הגאון שחתם עליהן.

ג) שבחדש אדר היו משיבין על כל השאלות שנתקבלו בישיבה במשך כל השנה מקהלות ישראל שבארצות שונות.

הבה ונבדוק את דברי רב נתן לאורן של הידיעות הפזורות בתשובות הגאונים עצמן בענין זה.

הידיעה שאת השאלות היו קוראין בפני טובי החכמים שבישיבה והם גם לקחו חלק בעריכת התשובות מתאשרת ע“י הקטע מתשובת רב נחשון לרבנא עזריה בריה דרבנא יעקב, שנתפרסם ע”י ד“ר מאנן ב־340, I.Q. R. n.s. VII, הגאון כותב: “ושאילתא דאית ביה מטא לקדמנא בזמן פסחא… ופקידנו וקרו יתהון בכפנא¹ דרבנן מובחרים² דמתיבתא ועייננא בהון [במאי] דכתב בהון ופקידנא ופסקונין בבאבא דמתיבתא לפום הכין דאחוו לנא מן שמיא”. אף הגאון רב עמרם כותב: “השאלות ששאלתם לפנינו צוינו וקראו אותם לפנינו כשיושבים לפנינו אב”ד ואלופים וחכמים וכל תלמידים” (ג“ל סי' נ”ו). ואולם משמע שלא רק “מובחרים דרבנן” היו נוכחים בהשבת התשובות. וכן אנו קוראים גם בקטע שנתפרסם ע“י מאן (442, I.Q. R. n.s. XI): “והא תשובה פירשה אדוננו שרירא ז”ל וחתם עלה ופסקה אדוננו האי ז”ל במעמד כולהו רבנן דמתיבתיה³ לבני קהל פאס".

אף הידיעה השניה, שהתשובות היו נכתבות ע“י סופרי הישיבה, מתאשרת ע”י כמה וכמה מקורות אחרים. עי' למשל בתשוה“ג הוצ' הרכבי סי' ס”ח: ופקידנא וקרו יתהון קדמנא… ופקידנא וכתבו תיובתיהון. ובדומה לזה עי' שם סימני קע“ח, קצ”ח, ר' ר“ו, שט”ו, שע“א. כל אלה הן תשובות שנכתבו ע”י רב שרירא או רב האיי בנו, אולם מנהג זה נהג עוד דורות רבים לפניהם. גם רב עמרם כותב בתשובה אחת: “ולענין שאלות ששאלת צוינו ופרשו לך” (תשוה"ג הוצ' גינצבורג עמ' 326). גם בתשובה אחרת (שם עמ' 214) אנו קוראין: “שאילתא דא נפקת לקדמנא לבאבא דמתיבתא לבי דינא דמרנא ורבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיה בריה דמרנא ורבנא יעקב ופקידנא וקרו יתה…”⁴. הרי שהמנהג להקריא ולכתוב את התשובות ע"י סופרי הישיבה נהג לכל הפחות כמאתים שנה בשתי הישיבות וידוע שסופרי הישיבה היו גדולים בתורה ויש מהם שהגיעו למעלת אלופים וראשי כלה, כגון רב מישוי, אבי אמו של רב שרירא (עי' עליו פוזננסקי במאמרו: אלופים וראשי כלה סי' י"ב), או זכו גם להתמנות אחר כך לראשי הישיבה, כגון רב יהודא גאון – אבי אביו של רב שרירא, שהיה יחד עם רב מישוי הנז' סופרי שער הישיבה בימי רב צמח בן פלטוי – ורב ישראל בנו של רב שמואל בן חפני.

אך אע“פ שהתשובות נכתבו ע”י הסופרים בכל זאת טבועות רוב התשובות בחותם אישיותו של הגאון המשיב. הגאון היה מקריא, כנראה, את תשובותיו לפני הסופר, וקובע באופן זה את סגנונן וצר את צורתן. העוסק בתשובות הגאונים צריך לשים לב ועין גם על סגנונן: מתוך עמידה על סגנונו של כל גאון – בחשובים שבהם הכתוב מדבר – אפשר לקבוע את אבהותן של כמה תשובות מסופקות או אנונימיות.

אולם לעיקר דבריו של רב נתן, שעל השאלות שהיו מתקבלות במשך כל השנה היו משיבין תשובות בחדש אדר, יש ידיעות הסותרות אותן. הנה קבוצת התשובות אשר בהוצ' הרכבי סימני מ“ד–מ”ז, שנשלחה לאפריקה הצפונית, נכתבה בחודש שבט שנת אש“ד לשטרות (עי' שם עמ' 24). שנתים לפני זה נכתבה בחודש זה קבוצת התשובות הבאה שם בסימני שמ”ה–ש"ן (שם עמ' 177).

הקבוצה הבאה בסימני נ“ט–ס”ז, שנשלחה לקאבס, נכתבה בסוף חדש טבת שנת אשכ“ז (עמ' 32). והקבוצה הבאה בסימני תל”ד–תמ“ב נכתבה בכסלו שנת אש”ח (עמ' 235). ועוד קבוצה של התשובות נכתבה ע“י רב שרירא בחדש ניסן שנת אלף רצ”ה: “וכתיבנא תשובתא דאילין שאילאתא בירח ניסן” (מאנן, (463, J.Q. R. n.s. XI ע“פ כת”י אוכספורד 2851²¹). אך השאלות הבאות שם סימני קע“ה–קפ”ב “נפקו לקדמנא לבאבא דמתיבתא… בכלא דאדר דשנת אלפא ותלת מאה ועשרין ותרתין ופקידנא ואיקריין קדמנא ועייננא בהון ופקידנא וכתבו תשובה”. משמע שהתשובה נכתבה גם כן בחדש אדר. בחדש זה נתקבלה בימי רב עמרם, בשנת קס“ט⁵ קבוצת השאלות של רב מאיר בר יוסף מספרד (תשוה"ג הוצ' גינצבורג עמ' 326). מכל זה יוצא שהתשובות נכתבו ונשלחו לא בזמן אחד קבוע בשנה כי אם בזמנים שונים, הכל לפי צורך השעה ואפשרות משלוח התשובות. ואמנם הדעת נותנת כך. כי קשה לחשוב ששאלה שנתקבלה בניסן או אף בתשרי תחכה בפתרונה עד אדר, והן היו בכל קבוצת אלות גם שאלות שאינן סובלות דחוי. התשובות היו נשלחות בהזדמנויות שונות בלתי נראות ע”פ רוב מראש ובלי שתבאנה בזמנים קבועים. תשובה שלוחה מבבל לספרד, איטליא, או צרפת היתה מגיעה לתעודתה לפעמים רק כעבור שנה בערך⁶, וכזמן הזה היה דרוש לכך שהשאלה תבוא מהן לשער הישיבה. זמן של שנתים היה עובר איפוא מזמן משלוח השאלה עד קבלת התשובה, וודאי השתדלו הגאונים לשלוח את התשובה בהזדמנות ראשונה ולא לעכבה חדשים רבים. גם אי אפשר היה להבדיל בין התשובות הסובלות דחוי לאלה שאינן סובלות דחוי, כי השאלות נשלחו חבילות חבילות, לפעמים כמה עשרות יחד, וכן גם התשובות.

בקשר עם זה נעמוד על עוד שאלה אחת: האם נשארו בבתי־הגנזים של הישיבות העתקות מן התשובות שנשלחו ע“י ראשיהן או לא? הרכבי משיב על זה בחיוב גמור, ולפי השערתו העתיק המעתיק את התשובות שנדפסו בקובצו “מגופי הקונטרסים שנשארו בישיבות בבל למשמרת מהעתקות התשובות שנשלחו לארצות שונות” (מבוא עמ' VIII). זוהי גם דעתו של גינצברג (בגאוניקה II,310). רק מתשובות שנכתבו על שאלות פשוטות ביותר או פרושי סוגיות שאין לפקפק בהם ולפרשם בדרך אחרת, לא נשמרה העתקה והוא מסתיע (גאוניקה I, 184) מדברי המכתב שנתפרסם ב־ 401/403J. Q. R. XVIII; במכתב זה שנשלח ע”י אחד מגדולי הישיבה בפומבדיתא לספרד, כנראה, לרב חסדאי אבן שפרוט (עי' מרכס שם עמ' 768) מודיע הכותב שרוב השאלות שנשלחו מאת יהודי ספרד לזקניו, רב פלטוי ורב צמח בן רב פלטוי גאוני פומבדיתא, מצויות אצלו “וגם שאלות קדמוניכם לקדמוניהם. וגם יש אצל כתבי זקניכם אל אדוננו טוב אב ישיבה של גולה והוא אבי אבי…” ואחרי זה הוא כותב: “ונתנו מחמדינו באוכל להשיב נפשנו ולא נשתייר לנו זולתי כתבי אבותינו”. מכאן שלא רק השאלות נשמרו אלא גם התשובות⁷.

אם נבחון את הידיעות שאנו מוצאין ע“ד זה בתשובות הגאונים עצמן נראה שיש בהן פנים לכאן ולכאן. נציין קודם את כל המקומות המאשרים את דעתם של רא”א הרכבי ור"ל גינצברג.

א. רב צמח בן פלטוי כותב לשואליו: “שאלה זו כבר שאלתם אותה בימי גאון אבא מארי ז”ל וכך צוה וכתבו לכם…" (חמדה גנוזה סי' ל“ו–שטה מקובצת לכתובות ק”י א') והוא מעתיק להם את תשובת רב פלטוי אביו כמו שנדפסה שם סי' ק"ו מלה במלה⁸.

ב. “ויש בדינו (ק': בידינו) פסק דין שכתב אדוננו מר חנינאי כהנא בר הונא ריש מתיבתא, תלמיד מר יהודאי ז”ל… דהלכה כר' יוחנן בן ברוקא" (שערי צדק ח“ד ש”ג סי' י"ג), והתשובה היא לרב האיי כעבור מאתים שנה ויותר אחרי רב חנינאי.

ג. “ומאי דכתבתון, משמא דרב פלטוי גאון נ”ע… לא חזי לנא כי הא מילתא למר רב פלטוי" (שערי צדק ח“ד ש”ז סי' מ“ח והתשובה מיוחסת בכת”י הלברשטם). משמע לכאורה שתשובות רב פלטוי היו מצויות בידי רב האיי.

ד. “ומימריה דרב מתתיה גאון ז”ל דאדכרתון חזי לנא והכין אמר כי היכי דפקידנא וכתבו בלא שינויא ודברים ברורים הם, ומאי דכתבתון משמא דרב עמרם גאון מחסיה ז“ל דברים מסותמים הם ולא ידעינן היכי אמר” (שערי צדק ח“ד ש”ז סי' י"ז, והיא כנראה לרב שרירא, עי' מילר מפתח עמ' 15 גם 284). נראה שתשובת רב מתתיה גאון פומבדיתא היתה לפני עיני המשיב, אבל לא תשובת רב עמרם גאון מחסיא⁹.

ה. “שאלה זו כבר נשאלה מלפנינו ממצרים מקץ שנים ופרשנוהו פרוש מבואר והרי אנו מצוים לכותבו לך” (תשובת רב האיי לרב נסים בתשובות גאונים קדמונים סי' ע"ט).

ו' “כבר נשאלנו ממצרים שאלות הללו. וכן צוינו וכתבו את התשובה בלשון הזה…” (רב האיי בתשוה“ג הוצ' הרכבי סי' מ”ה).

ז. רב האיי כותב לחכמי קאבס: “ושמועה זו כבר נשאלנו עליה בשנה הזאת מן קירואן וכן צוינו וכתבו את התשובה אל מר רב יעקב בן מר רב נסים…” (שם סי' שס"ד) והוא מעתיק לחכמי קאבס מלה במלה את התשובה ששלח לרב יעקב ונדפסה שם סי' רמ"ד.

ח. “וזו כבר באה משלש שנים מן קירואן אל שער הישיבה ופירשנוה, וכה צוינו לכתוב…” (תשובת רב שרירא ורב האיי שם סי' שפ"א).

מכל המקומות האלה נראה שדרכם של הגאונים היה להשאיר העתקה מתשובותיהם, וביחוד נראה שנהג כך רב האיי, והעתקות אלה נשמרו לדורות הבאים. אולם ממקומות אחרים נלמד שלא תמיד השאירו המשיבים העתקה מתשובותיהם. נביא בזה קטעים אחדים מתשובותיו.

א. “אין אנו זוכרים עכשיו מה שכתבנו ולא מה שכתב גאון אבינו ז”ל, אבל אנו אומרים מה שנראה לנו" (שערי צדק ח“ד ש”ח סי' ו'). ראיה ברורה שלא היתה בידו העתקה מתשובתו ומתשובת אביו רב שרירא.

ב. “לא אתרמי לן השתא¹⁰ מאי דכתבנא לקאבס… אלא מיהו אנו מסייעין הדברים ללשון אחר” (מתשובות רב האיי לרב נסים בן יעקב בתשובות גאונים קדמונים סי' פ"ה).

ג. “וכבר פרישנא השתא להא שמעתא בתשו' שאילתא דמר רב נסים בר מר רב יעקב אלוף לקירואן וכתבנא לוותיה למכתב לכון נוסחא”¹¹ (תשובת רב האיי בחמדה גנוזה סי' קל“ד, ונשלחה לקאבס כמו שנראה מתשוה”ג הרכבי סי' של"ט). הרי שלא נשארה בידי רב האיי העתקה מן התשובה ששלח לרב נסים.

ד. “שמועה זו קשה היא הרבה וכבר פירשנוה אל מצרים בהרויח, אלא מיהו ששאלת על דבר מכולה נשיב אותך כפי דוחק העת” (תשוה“ג הוצ' הרכבי סי' ר”ץ). מזה שלא צוה לסופר הישיבה שישלח להשואל העתקה מתשובתו שכתב למצרים נראה שלא נשמרה אצלו.

מכל זה נראה של היה בזה מנהג קבוע לראשי הישיבות הבבליות. היו מקרים שהשאירו לעצמן העתקת התשובות והיו כאלה שלא השאירו העתקות.

שתי הישיבות הבבליות, סורא ופומבדיתא, זכו, ובצדק, שיקבע להן מקום חשובבדברי ימי עמנו ובתולדות חייו התרבותיים. עם התיסדותן של הישיבות האלה מתחלת תתקופה חדשה בדברי ימי ישראל – תקופת התלמוד, ועם סגירתן מסתימת גם כן תקופה אחת גדלה וארוכה – תקופת הגאונים. הן זכו לאריכת ימים מופלגת והתקיימו – בהפסקות מועטות – קרוב לשמונה מאות שנה. בימי קיומן היתה השפעתן גדלה מאד לא רק על חיי היהודים בכל ארצות הגולה. מפיהן חיו כל הקהלות והקבוצים הישראליים באסיא, אפריקא ואירופה. השפעתן הישרה והחזקה נמשכת גם לאחר שפסק קיומן: תלמוד בבלי, שנוצר בשתי ישיבות האלה ונתפשט על ידן בכל תפוצות ישראל, קבע את חותמו על חיי העם העברי עד היום הזה.

קצת הבדלים בין שתי ישיבת, הדומות בלל ו לזו בפרצופן רוחני ובמשטרן הפנימי, נתגלו עוד סמוך להתיסדותן. כך מוצאים אנו שעוד לפני ימי אביי ורבא היו תלמידי פומבדיתא ידועים לחריפים גדולים המכניסים פיל בנקב מחט (בבא מציעא ל"ח ב) ו“חריפי דפומבדיתא” זכו לשם גדול (סנהדרין י"ז ב'). רב יהודה מיסד הישיבה הפומדיתאית וממלא מקומו אחריו רבה בר נחמני, שהיו מפורסמים בזמנם לחריפים ו“עוקרי הרים” (ע' סוף הוריות), השליטו בו את הפלפול והחריפות והנהיגו בדרך זו את תלמידיהם. אביי ורבא שעמדו ראש הישיבה הזאת הוסיפו ללכת בדרך זו. תחת זה תפסה בסורא הבקיאות מקום בראש, ובני סורא היו ידועים לבקיאים במשנה ודייקנים במקרא (גיטין ל"א ב': “עדי סוראי דדייקי קראי”). הם הלכו בעקבות מורם הגדול ומיסד הישיבה רב, ותלמידו היותר חשוב וממלא מקומו רב הונא. שניהם עמדו בראש ישיבת סורא כששים שנה.

בתקופת הגאונים נבדלו שתי הישיבות זו מזו ביחוסן לתורת־הסודות והרזים, לאמונות בשדים ורוחות ועוד. בישיבת סורא היה היסוד המסטי חזק הרבה יותר מאשר בישיבת פומבדיתא. אחדים מגאוני סורא הוחזקו לאנשי מופת ולעוסקים בנסתרות¹. כך אמרו על רב משה הכהן גאון סורא (בשנות תקצ“ב–תר”ב)² ש”היה רגיל בקמעין ובלחשות וכיוצא בהם" ו“דבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורת בידם מאבותיהם כי מר רב נטרונאי (גאון סורא בשנות תרי“ג–תרי”ז) בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך”, אך רב האיי גאון מפומבדיתא שנשאל על זה מאת בני קירואן השיב “כי כל אלה וכיוצא בהם דברים בטלים… והמסורת שזכרתם… בעבור רב נטרונאי, ז”ל – שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי, ואלו היה מר רב נטרונאי נודע בכמו אלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום, אבל רב משה הכהן ז“ל היו טוענין עליו כי היה רגיל בקמעין ובלחישות וכיוצא בהם. וחקרו קדמונינו בזה הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות, אלא דברים שאפשר לכמוהן להיות, ובישיבת סורא היו דברים אלה רובם כי הם רובים למדינות בבל ובית נבוכדנצר ואנו – בפומבדיתא – רחוקים משם… וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר” (תשובת רב האי לרב יוסף בר ברכיה וני קירואן שנדפסה ב“טעם זקנים” לר"א אשכנזי). במקום אחר כותב רב האי: אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא (ראש השנה כ"ח), כך אנו גורסין: לשיר, פירוש שיר של קרבן או שיר של זמר… ושמענו כי היה בישיבת מחסיה מי שגרס התוקע לשד… אלא שאין אנו יודעים איך יתקע התוקע לשדים ומפני מה יתקע להם³ (הלכות הרי“ץ גיאות 1 עמ' ל”ו). בדברי רב האי אלו מורגש לגלוג קל על בני סורא.

יחוסם זה של בני סורא לאמונות אלו מתבטא גם בקצת מנהגים שנהגו בהם⁴. בימי המשנה והתלמוד נהגו לעשות שבעה מעמדות ומושבות למת (עי' בבא בתרא ד' ק‘; מגילה פ"ד משנה ג’) ונשאל הגאן רב נטרונאי אם עתה “נהגו רבנן למעמד מעמד ומושב או לא” והשיב: “ל דכירנא ולא שמיע לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין תרתין מתיבתא כהדין מעה דגמרא… אלא רגילין רבנן דמתיבתא דילנא (היינו ישיבת סורא) דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זמנין וקיימין לאפסוקי בעלמא… ולמה נוהגין לישב מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושב בורחת אחת מהם”⁵ (אור זרוע ח“ב י' תכ”ב מס' בשר על גבי גחלים(. אמנם בהלכות הרי״ץ גיאות 11 ע' מ“ב בא מנהג זה גם בתשובה המובאה על שם רב פלטוי גאון מפומבדיתא, אך המעיין ב”אור זרוע" יראה שהיא לרב נטרונאי (עי' גם ש"ץ ג' ד' ך' ⁶, ואולי היא לרב שלום גאון סורא).תחת זה הנה שם בהלכות הי“ץ אנו מוצאים תשובה לרב האי בענין קרוב לזה: “וכמה דלא קבור שכבא לא רגילי אינשי בשאלת שלום אלא מרי להדדי: תנצר מכל צרה, אבל לבתר דהדדין – ב”שבילי הלקט” הל' שמחות סי' י"ד: “כד הדרין” – איכא דאמרי הכי, ואיכא דשאלי בשלמא, “ולא שמיע לן דאית ביה משום מזיקין”.

גם במקום אחר אנו מוצאין את הגאון רב נטרונאי מיסד טעם מנהג אחד על המונה בשדים ומזיקין. מה שאין אומרים בתפילת ערבית של שבת “ברוך ה' לעולם אמן ואמן” “ויראו עינינו” הוא מפני ש“בשבת שכיחי מזיקין וצריכין כל ישראל למיעל לבתיהון מקמי דתחשך משום סכנת שדים” (ספר העתים עמ' 173־סדר רב עמרם ע' ד' כ“ה ע”א: “משום סכנת שעירין”: עי' גם שבה“ל סי' ס”ה: “דשכיחין מזיקין לילי שבת טפי מבחול”: פרדס ד' נ"ה עמ' ד‘; מנהיג ה’ שבת סי' ג') לעומת זה מנמק גאון סוראי אחר, רב שר שלום, את זה שאומרין בשבת: ופרוס עלינו סוכת שלומך, ולא “שומר עמו ישראל” כבימי חול בזה. ש“אין זכות לימי החול כמו ליום השבת וצריכים הם להתפלל שלא יוזקו מן המזיקין”⁷.

אף בסדור רב עמרם גאון סורא אנו מוצאים קטעים גדולים לקוחים מפרקי היכלות ושאר ברייתות מספרוּת המסתורין. אבל כנראה אינן אלא הוספות על סדור הגאון, כי בכת“י אוקספורד מסדור זה, שהוציא הרב פרומקין בירושלים תרע”ב, אינן. (עי' גם בהוספות ותיקונים לס־ע“ג מאת הר”א מא־כס). גם השבעת פורה שר של שכחה שאנו מוצאים בסדר ההבדלה (ד' ווארשא ד' ל“א ע”ב) היא הוספה ואינה בכת“י אוקספורד, אף שהרי״ץ גיאות הביאה בהלכותיו אך בשם הגאון. בכלל יש יסוד לחשוב שישיבת סורא לקחה חלק ביצירת ספרות המסתורין של אותו הזמן, שהיתה גדולה למדי כמו שמעיד גם רב האי בתשובתו אשר ב”טעם זקנים" הנ"ל ⁸. בירור פרט זה הוא חשוב מאד והחקירה בו רבה, וראוי להקדיש לו מחקר מיוחד.

דרך כלל יש להגיד שישיבת סורא היתה ערה יותר לכל מה שהתרחש אז בעולם היהודי. כל הזרמים הרוחניים שזרמו בתקופת הגאונים בתוך היהדות לא עברו מבלי עשות עליה רושם. ותנועות אותו הזמן מצאו להן הד בין העומדים בראש הישיבה הזאת. וכך אנו מוצאים את גאוני סורא בראש המלחמה נגד הקראות בשתי המאות הראשונות להופעתה, והם גם היו הראשונים בין הגאונים שתחת השפעת הפלוסופיא הערבית החלו לעסוק בפילוסופיא דתית. גם המשאלות הספרותיות של הזמן ההוא – בחיבור ספרי פסקים, קובצי הלכות וסדרי תפלה – נמלאו ברובן הגול ע"י גאוני סורא. על דברים אלה יש לעמוד ביתר פרטיות, אך אין אנו באים הפעם לצייר את דמות דיוקנה של כל אחת מן הישיבות, ואנו עוברים אל חילופי מנהגים וההוראות שביניהן, שלם מוקדש מאמר זה.

הלכות ומנהגים שנחלקו בהם שתי הישיבות נמצאים, כמובן, עוד בתלמוד. הנה למשל: “כתובת בנין דיכרין בני פומבדיתא אמרי לא טרפה ממשעבדי, בני מתא מחסיא אמרי טרפה ממשעבדי״ (כתובות נ"ה א). ועוד בשלש הלכות חולקים שם בני סורא עם בני פומבדיתא. “בפומבדיתא אכלו את הכחל. סורא לא אכלו” וסמכו בני סורא מנהגם זה על רב (חולין ק"י א'). פומבדיתא אמרו בשבת בתפלה ובקידוש: מקדש השבת, ויו”ט תפילה וקדוש: מקדש ישראל והזמנים, ובסורא השתיקו את האומר כך, אלא אמרו בתפלה –בין בשבת בין ביו“ט – מקדש ישראל והזמנים (פסחים קי"ז ב'). גם נפלו לפעמים חלופים בין שתי הישיבות במסירת דברי החכמים בני הדורות הקודמים ונוסחתם הנכונה. והתלמוד מציין בכמה מקומות: בסורא מתני הכי (שבת מ“ח ב'; מגילה י”ח ב‘; סוכה י"ז ב’; בבא בתרא קנ“ב ב' ועוד. עי' גם שבת ס' ב'; ביצה כ”ח ב'). במשך הזמן נשתוו שתי הישיבות בהרבה הוראות ומנהגים שנחלקו בהם, אך תחתם נולדו וצמחו הבדלים אחרים ושנויי־מנהגים חדשים. מובן מאליו שברובם הגדול של פסקי הדינין והמנהגים נשתוו שתיהן – והגאונים מציינים בתשובתיהם לעתים קרובות: “וכך מנהג בשתי ישיבות”,”וכך נהגו בתי דינין בתתין מתיבאתא" וכדומה – ואך בקצתם, מועטים מאד לפי הערך, נבדלו זו מזו. במאמר זה ניחד

את הדבור על שנויי המנהגים וההוראות שהיו ביניהן בתקופת הגאונים. על שני חילופים כאלה כבר כתב הר"א ביכלר ב R.F.I.

כרך ג' עמ' 177 ואילך. (עי' גם מה שכתב הרא“א הרכבי ז”ל ב“הקדם” שנה א' עמ' 88–90). כרך ג' עמ' 117 ואילך. (עי' גם מה אנחנו נתן בזה עוד עשרה חילופים.

א. בני סורא אוסרין להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן, בני פומבדיתא מתירין.

“ושפרשתם, מצינו בתשובת הגאונים דעבדו רבנן תקנתא לאחותי חוטי דכתנא למאני דכתנא – חס ושלום ומעולם לא כתבו במתיבתא דמתא מחסיא למירמי חוטי דכתנא, ודכירנא משום אבא מארי גאון ומר רב יעקב אחריו ומר אבימי ומר רב צדוק מאחריו וכל גאונים אחריהם, זכר קדושים ואדירים לברכה… שלא היה אחד מהם שהורה לישראל להטיל חוטי דכתנא, ואף אתם אל תעשו כן”. תשובה זו באה ב“חמדה גנוזה” סי' צ. בין תשובות רב נטרונאי. על שמו באה גם בס' המכריע. תשובה אחרת דומה לזו באה לגאון זה שם סי' א בקובץ תשובות הנושא עליו שם רב נטרונאי ורב פלטוי: “וחוטי דכתנא לא נקראו ציצית מעולם וכל שכן לכרוכי עלייהו דאסור, ומאן דרמי חוטי דכתנא ומברך עליהו עובר משום לא תשא את שם, וחייב מלקות”. בהלכות פסוקות סי' עד באה תשובתנו הראשונה על שם רב עמרם (גאון סורא בשנות תרי“ז־תרל”ד) ובס' העיטור ומשם ברא“ש ה' ציצית ובאשכול ח”ב עמ' 99 ובאורחות חיים ה' ציצית באה ע“ש רב האיי אולם זה ברור שהוא לגאון סורא, ולא לרב האיי כי הוא מעיד על מנהג מתא מחסיא. גם רב האיי שהיה בן ששים במות עליו רב שרירא והשתתף עמו בהשבת תשובות לשואלים, לא יאמר: “ודכירנא משום אבא מארי”. גם לא יובנו הדברים: “ומר רב יעקב מאחריו וכו' “. לא נשארו איפוא לפנינו רק רב עמרם ורב נטורנאי, אבל ברור שהוא לרב נטרונאי⁹ שאביו רב הלאי היה גאון בסורא בשנות תקנ”ב–תקס”א ואחריו ר' יעקב (תקס“א–תקע”ד) ואחריו רב אבומא־אבימי (תקע“ה–תקפ”ג) ואחרי רב אבימי מלך רב צדוק (תקפ״ג–תקפ״ה‎ ) ואחר רב צדוק מלכו עוד בסורא רב לאי בן רב חנניא, רב קיומי, רב משה בן יעקב, רב כהן צדק, רב שלום ורק אחרי רב שלום עלה על כס הגאונות רב נטרונאי בשנת תרי”ג. בשעה שכבר עברו אחר מות אביו, רב הלאי הראשון, חמשים ושתים שנה, ורב נטרונאי היה בכל אופן צעיר לימים במות עליו אביו ולכן עולים יפה בפיו הדברים: "ודכירנא משום אבא מארי גאון ומר רב יעקב מאחריו… וכל גאונים אחריהם… ¹⁰

התשובה השניה שהובאה למעלה נתיחסה ג"ק מקצת קדמונים לרב האי (עי' תמים דעים סי' רכ"ד בתשובת ר' ברוך אבן אלביליה; אשכול, עיטור ה' ציצית וכן גם בארחות חיים שם). אבל גם אותה יש ליחס בודאות לרב נטרונאי (עי' גם מילר, “מפתח” עמ' 107 בהערה).

ראינו איפוא שחבל גאוני סורא: רב הלאי, רב יעקב, רב אבימי, רב צדוק, רב שלום¹¹, רב נטרונאי ורב עמרם אוסרים להטיל ציצית של פשתן בבגד של פשתן ו“חוטי דכתנא לא נקראו ציצית מעולם”. אולם השואלים, הכותבים ש“מצאו בתשובות הגאונים דעבדו רבנן תקנתא לאחותי חוטי דכתנא למאני דכתנא” מרמזים באמת לתשובת רב יוסף גאון פומבדיתא, שבאה ב“הלכות פסוקות” סי' ע“א, שכתב כן בפירוש. עד שנת תר”ב מלכו בפומבדיתא חמשה גאונים בשם זה. ואין לדעת למי מהם שייכת התשובה. מדברי המרדכי בהל' ציצית: " רוב הגאונים פוסקין בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו" נראה, שרב יוסף לא היה הגאון היחידי שהורה כך ומצא לו חברים בין גאוני פומבדיתא שבה נתקנה התקנה הנ"ל.

בדבר זה נחלקו גם הרי“ף, רש”י ור“ת, ומכאן גם תוצאה למנהגים חלוקים בארצות שונות, כמו שמעיד הרא”ש בתשובותיו כלל ב': “נוהגין באשכנז וצרפת שלא לעשות טלית של פשתן, ואני בבואי לארץ הזאת – ספרד ­– ראיתי שכולם לובשין טלית של פשתן”.

ב. בישיבת סורא היו נופלין על פניהם גם בחנוכה, פורים ובשבת שבין ראש השנה ליום כפורים. בישיבת פומבדיתא לא היו נופלין בימים אלה.

רבי יצחק בר ששת (הריב"ש) כותב באחת מתשובותיו (סי' תי"ב): “בחנכה ובפורים בישיבת רה עמרם גאון ז”ל היו נופלים, ובישיבת רב האי ז“ל לא היו נופלין. וכן בראש השנה ויוה”כ ושבת בנתים בישיבת מתא מחסיא היו רגילין ליפול על פניהן, ובפומבדיתא ונהרדעא לא היו נוהגין כן, כמ“ש זה לגאונים ז”ל… כי להיות הדבר רשות¹² כל מקום אוחז במנהגו.

הריב“ש הויע לנו את זה בלי ספק על יסוד תשובותיהם של הגאונים שהיו לפניו – “כמ”ש זה לגאונים ז”ל" – אבל לידינו לא הגיעו תשובות אלה. תחת זה יש לנו בספרות הגאונים קצת ידיעות סותרות לאלו שהביא הריב“ש. הנה בס־ע”ג (דף ל"ז ב) כתוב: “ואין אומרים הלל בפורים… לפיכך נופל אדם על פניו בפורים. וכך אמר רב עמרם בר ששנא… מנהג במתיבתא שיורדין תנאין לפני גאון ואב”ד ואלופים וכל ישיבה כלה ומבקשים רחמים הרבה (בשבה“ל סי' ר': מנהג שיורדין תנאין ואמוראין ואבות בי”ד ומרבין בתחנונים) ונופלין על פניהם, שאין פורים דומה לכל המועדות ולחנוכה, שבכולן אנו אומרים את ההלל ואלו בפורים אין אומרים אותו, מאי טעמא שנגאלו ישראל ממיתה לחיים ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה“. משמע מזה שבחנכה לא היו נופלים גם בישיבת רב עמרם, היא סורא. מצד אחר כותב הטור בהלכות פורים (או“ח סי' תרצ”ג): “כתב רב עמרם ז”ך מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם (בפורים) כיו שהיה יום נס ונגאלו בו…” אם כן היו נופלין בפורים גם בישיבת פומבדיתא. אך נראה שדברי הטור נלקחו מסדור ר"ע, אבל שם, וכן בס' המנהיג לא כתוב שכךְ המנהג בשתי ישיבות אלא “כך מנהג במתיבתא”.

גם במה שנוגע לשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים כתוב באחת מתשובות הגאונים (גמו“מ סי' קכ”ב): “ושבת שבין ר”ה ויו“כ רגילים בשתי ישיבות… בדברי רחמים ותחנונים מקריאות הגבר ועד שחרית ונופל על פניו אחר התחנונים כדרך שעושין בחול”. כך נהגו גם בספרד (עי' טור או“ח סי' תר”ב:) ובס־עג מוצאים אנו סליחות לליל שבת זו¹³. יש שהיו מתענים בשבת זו ונחלקו הגאונים בדבר אם זה מותר או אסור (ע' שע“ת סי' ס”ד; ח“ג סי' קכ”ט; הל' הרי“ץ גיאות ה' תשובה; רא”ש סוף מס' ר"ה). בשע“ת סי' רמ”ג כתוב שבימי ניסן ותשרי נהגו בשתי ישיבות שלא ליפול על פניהם, והכונה כמובן על ימי תשרי שאחר יום הכפורים.

גם בדבר זה נחלקו, כנראה, הישיבןת, שבסורא היו נופלין ביוה“כ בסוף תפלת נעילה (עי' ס־ע“ג ד' מ”ט ע"ב), אבל בפומבדיתא לא נהגו כך, ורב שרירא גאון מעיד “אנו לא ראינו ולא שמענו מי שעשה כך כל עיקר” (הל' רי“ץ גיאות 1 עמ' 64; ס' המנהיג סי' ס”ו)¹⁴. אפשר שאת דברי הריב”ש: וכן בר“ה ויוה”כ ושבת בנתים… היו רגילין ליפול על פניהן" צריך להבין כך, שגם בר“ה ויוה”כ ושבת בנתים נהגו בסורא ליפול על פניהן. אמנם נראה שהיה להם סליחות ללילי ראש השנה (עי' ס־ע“ג ח”ב. אמנם הסליחות שבאו שם מאוחרות לזמן רב עמרם, אבל המנהג להגיד סליחות בלילי ר“ה היה נוהג בזמנו, עי' גם מרכס: הוספות ותיקונים לס־ע”ג עמ' 23–28) ובבוקר לאחר גמר הסליחות נפלו על פניהן.

ג. בני סורא מקילין בקביעת תענות צבור, בני פומבדיתא מחמירין.

את זה נו למדים מתשובת רב האיי גאון (ג“ה סי' קנ”ט): “וששאלת, כ”ד ברכות של תענית צבור עבדינן להו בכלהו דוכתא על כל צרה שתבוא על הצבור, או דילמא כיון דתנן ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב“ד לא עבדינן לו אלא במקום נשיא ואב”ד, דאית פלוגתא בין גאונים ז"ל בהא מילתא. – כך ראינו, כי זה שאמרת תענית צבור אינו בבבל, וכל ארצות אין לנו תענית צבור אלא תשעה באב בלבד… ושאר תעניות שאנו קובעין בבבל אינן כת“צ, ואין בנו כח לאסור מלאכה מפני שאין נשיא ואין אב”ד, שהמקום גרם להם… ואע“פ כן מנהג מעולם שקובעין בבבל שבע ברכות על כל צרה שתבוא עליהן ומתריעין, ואע”פ שאין שם נשיא ואב“ד אינן מתעכבין מזאת, אלא מיהו צריך שיהא חכם מובהק… ובני ישיבת מחסייה בזמן שהיה בסורא(?) היו מקילין הרבה בדבר זה ותמיד בכל שנה היו קובעין תענית כזאת בבי רב, אבל בני ישיבתנו היו מחמירין ולא היו עושין כן אלא בצרה גדולה ובמקום שיש חכמים הרבה או חכם גדול מובהק… ואנו כבר קבענו כמה פעמים תעניות כאלה”.

בתשובה אחרת לרב שרירא ורב האיי (ח“ג סי' קס”א, ובלקוטות הרמב״ן ובאשכול ח"ב ע' 6 היא מיוחסת לרב שרירא לבדו), שנשלשה לקהל פאס, הם כותבים שהיו גוזרים ת“צ “בכל צרה שלא תבוא על הצבור מעצירת גשמים או יוקר שער או דבר או ארבה או מאי דדמי להכי”. אז “מתאמרן קדמנא שבע ברכות כסדורא דמתניתין ותוקעים כהנים סוף כל חדא וחדא. זימנין דמיכנפן בתי־כנסיות ומשנינן מקום התיבה וזמנין דנפקין ומפקין לה לתיבה ברחוב העיר ונותנין אפר מקלה על גבה וברישא דרשוותא”.הם מפרטים שם את כל סדר התפלות והפיוטים שהו נאמרים במקרה זה ומסיימים: אילין מנהגא דילנא ותדירא הכי רגילינן מימות האשונים ועדיין (ועד אן, ועד עתה), והכין אנהיגו ותנא מן שמיא שלא בזכותנו אלא בחסדיו של מקום ובזכות אבותינו דכד עידנא כסדרא דנן לא מהדרין ותנא ריקנין”…

עי' עוד תשובת רב שר שלום (ח“ג י' ק”ס אשכול ח"ב ע' 5־6), שהיא קרובה מאד בפרטיה לתשובת רב שרירא ורב האיי וכן גם בתשובת גאון זה שהובאה בס' המנהיג ה' תענית וטור סי' תקס"ו, גם בתשובת רב נטרונאי בטור שם.

ד. בסורא היו מקיפים את התיבה בחג הסוכות בכל יום פעם אחת ופומבדיתא היו מקיפים בכל יום שלש פעמים.

שנינו במשנה (סוכה פ"ג) שהלולב היה ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש. וערבה היתמ ניטלת במקדש שבעה ותקנו חכמים לטלה בגבולין ביום השביעי זכר למקדש (גמרא שם ד' מ“ד ע”א). במשנה אחרת אנו קורים ש“בכל יום – מימי החג – מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא… אותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים” (שם ריש פ"ד). בתלמוד נחלקו אמוראים במה מקיפין: יש אומרים בלולב ויש אומרים בערבה. כך נהגו במקדש.וכבר נהגו כל ישראל לעשות זכר למקדש ומקיפים את התיבה בבית־הכנסת בכל שבעת ימי החג¹⁵. אבל בימי הגאונים, ום אחריהם, היו בעינין ההקפה מנהגים שונים. ברוב קהלות ישראל מקיפים כל שבעה בלולב. כך נהגו באפריקא הצפונית (עי' שאלת בני קאבס לרב האיי בריצ“ג 11 קי”ד) בצרפת ואשכנז (תשובת רש“י באור זרוע סי' שט”ו). בספרד היו מקיפין כל ששה בלולב ובשביעי בערבה עי' ס' העיטור ח“ב ד' מ”ג ע“ב וריצ”ג שם. רב שמואל הנגיד מודיע שיש מי שמקיף בלולב ויש מי שמקיף בערבה). בהלכות גדולות (מהד' הילדסהיימר עמ' 173) אנו מוצאים שבזמנו ומקומו (בסורא?) היו נוהגין להקיף ביום הושענא רבה גם בשחרית וגם במנחה, פעם שנית. אולם במיוחד רבו שנויי המנהגים במספר וסדר ההקפות. ביום שביעי הכל מודים שמקיפים שבע פעמים ולא נחלקו אלא בסדר ההקפות.הרי“ץ גיאות מביא בשם רב האיי ש”סובב ז' (צ"ל: ו') הקפות אחת אחר אחת כולן לשמאל ולבסוף אחת לימין“. ובשם רב סעדיה הוא מביא שמקיפין פעם ראשונה דרך ימין ופעם שניה דרך שמאל, וגאון אחר (טור סי' תר"ס) כותה שמקיפין ג”פ לימינו, ג“פ לשמאלו ואחר כך פעם אחת לימינו”, ואולי נבדלו הישיבות גם בזה. בשאר ששת הימים נחלקו בני סורא ופומבדיתא במספר ההקפות: בפומבדיתא היו מקיפין בכל יום ובסורא רק פ“א. בסדור ר”ע (ד' נ“א ע”ב) כתוב ש“בכל יום אומר הושענא, אלפא ביתא או שנים, וביום השביעי אומר הרבה”. נראה שהיו מקיפין פעם אחת אף שיש שאמרו שתי אלפא־ביתות¹⁶. רב סעדיה כותב מפורש שבכל יום מקיפין פעם אחת (ריצ“ג ע' קט”ו), אבל רב שרירא מודיע באחת מתשובותיו: ודאי כי מנהג בבל שהולכין סביבות התיבה בכל יום ג' פעמים“. גם רב האיי כותב לבני קאבס השואלים אותו: “נהגו קדמונינו בז' ימי סוכה שמקיפין את התיבה עם שליח צבור ג”פ בכל יום ויום… ולולביהם בידיהם… ילמדנו אדוננו אם צריכים אנו לשנות מנהג זה… אף אנו מנהגנו ומנהג אבותינו שבכל יום ויום מקיפין את התיבה ג”פ ויום ערבה ז' פעמים, ומנהג פשוט הוא בכל ישראל, ולא שמענו שיש מקום שאין זה מנהגנו (צ"ל: מנהגו) לפיכך אל תשנו מנהג אבותיכם" (ריצ"ג שם). את סדר שלש ההקפות הוא מודיע לנו בתשובה אחרת שם: “סובב אחת לימינו עד שהוא מגיע למקומו ועומד. אח”כ סובב לשמאלו… ולבסוף סובב השלישית לימינו". דברי רב האיי: “ומנהג פשוט הוא בכל ישראל”… תמוהים קצת, כי הן ראינו כבר שיש בזה מנהגים אחרים.

ה. בני סורא אומרים אין יחיד קורא הלל כל עיקר בראש חודש וששת ימי הפסח האחרונים, בני פומבדיתא אומרים שהוא קורא כמו בצבור.

ב“הלכות גדולות " מהדורת אספמיא אנו מוצאים בסוף הלכות לולב (עמ' 175) הוספה גדולה שאינה בה”ג מהדורא שלנו, או כמו שקורא לה הר"א עפשטיין מהדורת בבל, ובין יתר הדברים אנו קוראים: “והלכתא דקא אמרינן יחיד ממש הוא ומברך בין לגמור ובין לקרוא. כך היתה בידינו וכך היתה הוראה במתיבתא דסורא אבל מתיבתא דפומבדיתא אמר יחיד לא יחיד ממש הוא, ואסור לקרות הלל בראש חודש ובחול המועד של פסח, ואמר בו טעמים ושמעתתא וכולהי כתיבין כהלכות קטן” ¹⁷.

דברים אלה הם משובשים כמו שנראה תיכף. אולם בענין זה נחלקו באמת ישיבות סורא ופומדיתא. המקור התלמוי לזה הם דברי הגמרא (תענית כ"ה ב'): “שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן… ובגולה כ”א יום… תנא: יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר“. על זה כתב בה”ג (בזה שוות שתי המהדורות) ש“יחיד דקאמרינן לא יחיד ממש, אלא כל היכא דלא כניפין כולו ישראל יחיד קרו להון”, והוא מביא הוכחות לחזק דעתו“. לפי זה אין הבדל בין יחיד לצבור, כי גם הצבור אינו גומר את ההלל אלא רק בכ”א יום כמו היחיד. ואם “יחיד מצלי להודיה, דלאו בי עשרה, ביומי דקא מדלגין צבורא בהלילא כגון ר”ה וחולו של מועד (בפסח) קארי הלל ומברך תחלה וסוף כי בי עשרה דהא. לא קרינן צבור, אלא לכולהו ישראל“. בדברי בה”ג אלה טעו רבים וחשבו שלפי דעתו, היחיד ממש אינו קורא גם בכ“א יום שבהן הצבור גומר את ההלל¹⁸ ופנו בזה בשאלה אל הגאונים. הגאון הראשון שנשאל על דברי בה”ג היה רב שלום¹⁹, והוא כותב: “וזה שחקקתם לפנינו בהלכות קטועות לא יחיד ממש אלא אפילו הצבור נקראים יחידים לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בפה ולא תעשו כך שאין מנהג אלא כמו שפרשנו לכם, ואל תטעו באותן הלכות קטועות שאם כתוב בהן שלא כהלכה הוא, ושמא הסופר טעה ולא הרב”. כן מטעימים ומדגישים הגאונים רב שלום ורב נטרונאי בתשובותיהם²⁰ שמאן דמצלי ביחיד באלו כ“א יום חייב לברך לגמור את ההלל ולקרות כולוֹ… וכן מנהג בשתי ישיבות”. גם רב האי גאון נשאל על דברי בה“ג שתי פעמים (הל' הרי"ץ גיאות 11 עמ' ה־ו). והוא מבאר לשואלים את טעותם בדברי בה”ג, ומסיים: “ולא שמענו מאדם לעולם כי היחיד לא יגמור באלו הימים”.

בדבר זה, שהיחיד גומר בכ“א יום אלו כמו הצבור, לא נחלקו חכמי שתי הישיבות כלל – יוצא מן הכלל רב פלטוי כנ”ל בהערה – ועל מה נחלקו על המתפלל ביחידות בר“ח ובששת ימי הפסח האחרונים. לפי דעת רב נטרונאי (אשכול, ס' המנהיג וה' הריצ"ג שם) “יחיד אינו קורא כל עיקר”. כך יוצא גם מדברי רב עמרם בסדורו (ד' ל“ג ע”א): “ובצבור לאחר שסיים ש”ץ… סדר התפלה מברך… ונראה שבדעתם החזיקו גם גאוני סורא אחרים, ועלהם רומזים השואלים בשאלתם לרב האיי: “ומצינו לגאונים אחרים דיחיד ממש… בר”ח וכל ימי פסח אין לו רשות כלל”, נגוד לדעת בה“ג.אולם רב האיי משיב להם על זה: “ואשר אמרו (הגאונים) שאין רשות ליחיד לקרות כל עיקר בימים שאין גומרין בהם את ההלל – לא כך מנהגנו ולא כך אנו עושין אלא קורין כל ימי קריאתו”²¹ ראינו איפוא שבסורא פסקו שיחיד אינו קורא בר”ח ובשאר ימי הפסח, ובפומבדיתא אמרו שיחיד קורא. בעל כרחנו שההוספה בהלכות גדולות שהבאנו למעלה הנותנת אתת מנהג בני סורא בידי בני פומבדיתא היא משובשת (עי' גם החלוץ י"ג עמ' 101). וולי יש להגיה כך: “והלכתא דקא אמרינן יחיד ממש הוא ומברך בין לגמור (בכ"א יום) בין לקרוא (בר"ח). ואסור לקרות הלל בר”ח ובחוה“מ של פסח: כך היה בידינו וכך היתה הוראה במתיבתא דסורא. אל [בני] מתיבתא דפומבדיתא אמרו… וכולהו כתובין בהלכות קטנות”²²

ו. בני סורא מתירים לאכול את פירות משכון על ידי נכוי מסכום ההלואה, בני פומבדיתא אוסרים.

את מקור המחלוקת אנו מוצאים בתלמוד (ב“מ ס”ז ע"ב). אמר רבא…משכנתא באתרי דמסלק לא ניכול אלא בנכייתא, וצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול… רב כהנא, רב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא, רבינא אכיל בנכייתא“. שאלה זו עמדה על הפרק ולא קבלה פתרון מוסכם גם בתקופת בגאונים. גאוני סורא הקדמונים הורו היתר אפילו כשהמלוה מנכה להלוה מסכום החוב בעד אכילת הפירות רק דבר מועט, “ארבע זוזי, תרי זוזי או כל דהו”,²³ אבל בימיו של בעל הלכות גדולות התחילו “רבנן דהשתא” לדרוש שינכה המלוה סכום יותר גדול (בה"ג ה' רבית). הגאון הסוראי רב יעקב שהיה בכלל נוטה תמיד להקל (עי' ח“ג י' ט”ו וס"ה) החזיק עוד בדעה, שאם אדם ממשכן כרם או חצר “ומנכה מהלואתו עד רביע מותר, פחות מכאן אסור²⁴ (עיטור, אות אפותיקי). גם גאון סורא אחר רב כהן צדק (תר“ה – תר”ט) כותב: ומנהג דילן למיכל בנכייתא וביומיה דרב מעון קיירא הכי נהוג עטור שם בשם בעל מתיבות). וכך באמת אנו מוצאים ב”הלכות גדולות”: “והאידנא מעשים בכל יום דקאכלי בנכייתא”. הרי לפנינו חבר שלם של אוני סורא המורים היתר בזה ומעידים שכך נהגו, אך בישיבת פומבדיתא הורו איסור בדבר. רב האיי בתשובתו לקהל קירואן (ש“ץ ד' ב' י”ב, ועי' “מפתח” עמ' 14 ועמ' 247, פוזננסקי אנשי קירואן עמ' 7) אוסר לאכול בנכייתא ולא התיר אלא ב“משכנתא דסורא”. כך הורה גם רב שרירא (ש“ץ שם סי' ב' ועי' ם רמב”ם ה' מלוה ולוה פ"ו הלכה ז־ח).

ז. בני סורא פוסקין במזונות אלמנה כרב ואוחזין במנהג אנשי יהודה, בני פומבדיתא פוסקין כשמואל ואוחזין במנהג אנשי הגליל.

“את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי…” כך היו אנשי ירושלים כתבין (בשטר הכתובה), אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין: “עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך, לפיכך אם ירצו יורשין נותנין לה כתובה ופוטרין אותה” (כתובות פרק ד' משנה י"ב) “אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוודהא נהוג כשמואל” (גמרא שם נ“ד ע”א). ונשאלה שאלה בבית מדרשם של הגאונים: הלכה כמי? כרב או כשמואל. רב שרירא ורב האי כותבים ש“בהא מילתא מן כמה דורות פליגי בה רבנן” (ג“ה סי' שפ”ט בקובץ תשובות שנשלח לקירואן, והובאה על שם גאונים אלה גם בס' העיטור ובס' המלחמות לרמב"ן). בני קירואן מביאים בשאלתם ש“מקצת גאונים פרשו, כי בכל וכל העולם כולו כיהודה”, וגאונים אלה היו בני סורא, בראשונה עמדו בני קירואן בהתחברות רק עם גאוני סורא (עי' אנשי קירואן לפוזננסקי עמ' 6־5). הם גם מספרים שאחד מן הגאונים האלה הביא בתשובתו מעשה שעשה רב צדוק גאון סורא (תקפ“א–פ”ג) "באלמנתו של אסקו (יצחק) ראש הגולה שהיתה כתובתה מרובה ובא חכליה בנו וצוח בישיבה ואמר איני יכול לעמוד בכתובה והוצאה, ונתנו לה כתובתה ופטרוה. גם רב נחשון, בנו של רב צדוק, גאון סורא (תרל“ד–תרמ”ב) השיב על שאלת בני בצרה: “כל מקום שבעולם כרב רוצין (צריכין?) לעשות… וכך מנהג בישיבה שלנו שאנו עושין כרב” (ג"ג ע' 54).

אבל גאוני פומבדיתא פוסקין כשמואל וכאנשי גליל. כך פוסק רה צמח בן פלטוי (ג"ג שם)²⁵ וכן כותבין רב שרירא ורב האיי לבני קירואן: “ואף אנתון אי אית לכו מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא, עבידו כאנשי גליל…” גם בתשוה“ג ד' מנטובה סי' י”ג באה תשובה לאחד הגאונים הפוסק כאנשי גליל, וכן גם בש“ץ ח”ד ש“ד סי' ס”ב: “הלכה למעשה יתבא בביתה ומתזנא מנכסי בעלה כל ימי מיגר ארמלותא” (עיי“ש גם סי' ס”ה). אמנם גם בין גאוני סורא נמצא אחד, הוא הגאון רב משה, שפסק כאנשי גליל וכשמואל (ג"ה שם), לזה יש להוסיף שגם בה"ג פוסק שמואל.

ראוי לציין שבסורא לא היו רגילין לכתוב בכתובה “כל ימי מיגר ארמלותך” גם מטעם אחר, “מפני הנחש” וראו בזה, כנראה, מעין פתיחת פה לשטו. (עי' תשובת רב שמואל בן חפני בש“ץ ד' ד' י”ד).

ח. בני סורא מגבין לגרושה כתובתה גם ממטלטלי, בני פומבדיתא אין מגבין לה אלא מן הקרקעות.

את זה מודיע לנו אחד מגאוני פומבדיתה (רב צמח בן פלטוי?) בתשובתו בצורה החלטית: “במתיבתא דמחסיא מגבו כתובה מן מטלטלי… אבל במתיבתא דילנא לא מגבו כתובה לגרושה אלא מן מקרקעי” (ש"ץ ד' ד' ג'). לפי דין התלמוד אין בעל חוב גובה חובו מן היתומים אלא אם כן הניח להם אביהם קרקעות, צאבל מטלטלים של יתומים אינם משתעבדים לבעל חוב, ורק מן הלוה עצמו הוא גובה אפילו “מגלימא דעל כתפוהי”. אולם בנוגע לכתובה נחלקו רבי מאיר וחכמים אם המטלטלים משועבדים לפריעת הכתובה או לא (כתובות פ“א ע”ב ונדרים ס“ה ע”ב), והלכה כחכמים, שאין האשה גובה מן המטלטלים אפילו מן הבעל עצמו. כמו שאמר רבא: “הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לתובה, בין למזוני, בין לפרנסה” (כתובות נ"א א'). אך בימיו של הגאון הקדמון מר רב הונא הלוי בר מר רב יצחק (ד“א תקמ”ה – תקמ"ח)²⁶ תקנו לגבות כתובת אשה ושאר חובות גם ממטלטלי דיתמי (אגרתו הידועה של רב שרירא). תקנה זו חשובה מאד מאד, ועד כמה היתה חשוב בעיני רב שרירא אנו רואים מזה, שמכל תקנות הגאונים הוא מזכיר באגרתו רק שתים, וזו אחת מהן.רב הונא זה, שרש“ג מיחס לו את האינציאטיבה בתקנה זו²⁷, היה גאון פומבדיתא, אבל היא נעשתה גם בהשתתפות גאון סורא וראש הגולה. זה יוצא מפורש מדברי הגאונים רב שלום ורב נטרונאי שמביא בעל העיטור (אות כתובה): “וכתב [רב שמואל] הנגיד: בתשו' למר רב שלום ורב נטרונאי דמן תמנין ותרתין שנין²⁸ דשני קרא: ראשון [כאן מופיע במקור הסרוק (הערה? תיקון?) לא מובן בכתב יד. הערת פב”י] ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני בבל (בבא?) ורישי מתיבתא כולהו²⁹ נהגו למיגבי בע”ח וכתובה, ומזונות שהן תנאי כתובה, ממטלטלין. וכתבי בכל אתרוותא דישראל בגושפנקא דריש גלותא ובארבע חומרי (חותמות, ע“י ערת הרכבי לתשוה”ג עמ' 388) דרשוותא דכל דיינא דלא מגבי מן מטלטלין מסלקין ליה", הרא"ש (בקדושין פרק ג' סי' י"ד) מביא בקצור בשם רב שרירא (שכתב כן כנראה באחת מתשובותיו) שתקנה זו “כתבו וחתמו בעיזקתא (בטבעת) דריש גלותא ובעזקתא דריש ישיבה”. מזה ששתפו שני הגאונים גם את ראש הגולה בעשית התקנה נראה כי גם המתקנים נתנו לה ערך גדול.

בעיקר התקנה הסכימו כאמור שתי הישיבות אבל נפלה ביניהן מחלוקת אם תקנה זו מתפשטת גם על הגרושה או רק על האלמנה בלבד. בני סורא אינם מבדילין בין גרושה לאלמנה, בני פומבדיתא מבדילין. את המחלוקת אפשר לבאר בזה, שאצל בני הדורות הבאים נפל ספק בגבולותיה של התקנה, או שבשעת התקנה עצמה לא באו שתי הישיבות לידי הסכם בזה³⁰.

גבולות תקנה זו לא הובררו לנו בכלל בדיוק, רב משה גאון כותב: “תיקנו רבנן למגבי כתובת אשה ובע”ה אפילו ממטלטלי משום דהכא רובא דעלמא לית להון מקרקעי' (ח“ג סי' ס”ה), הרי שגאון זה אינו מזכיר כלום ממזונות שהן תנאי כתובה³¹. אבל הגונים שאחריו רב שלום ורב נטרונאי כוללים גם מזונות בכלל התקנה (עי' לעיל). גם באגרת רש“ג³², שערי שבועות לר”י ב“ר ראובן והגהות המרדכי (עי' לעיל בהערה) לא נזכר כלום על דבר מזונות. מדברי האלפס (כתובות פרק ו') נראה שהתקנה נעשתה בראשונה על כתובה בלבד ורק אחר כך הוסיפו ואמרו שכיון “שתנאי כתובה לכתובה דומים” גובין גם למזונות מטלטלים: “והאידנא דתקינו רבנן דמתיבתא למגבה כתובה ככתובה דמי”. כן נראה גם מדברי רב חננאל המובאים ברשב”ם לב“ב דף ס”ז ע“א. בכל אופן ברור שבימי הגאונים האחרונים היו מגבים גם את מזון הבנות ושאר תנאי כתובה מן המטלטלים, כמו שמוכח גם מתשובת רב האיי³³ המובאת ברא”ש לב“ב ריש פרק ט‘, ועי’ גם באלפס שם והרמב”ם ה' אשות פי“ט ה' ט”ו.

מדברי הרמב“ם (ה' אשות פט“ז ה”ז): “תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבע”ח לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל”, ³⁴ נראה לכאורה שמקודם תקנו הגאונים לבע“ח, ורק אר כך תקנו גם לכתובה כך. וכך משמע גם מדברי הראבי”ה המובאים במרדכי לכתובות פרק הכותב: “שבעל חוב מחיים גובה ממטלטלין מן התלמוד ולאחר מיתה מתקנת רבנן סבוראי ובעלת כתובה בין מחיים בין לאחר מיתה אין לה לגבות ממטלטלים אלא מתקנת הגאונים”. הרי שבע"ח גובה מתקנת רבנן סבוראי וכתובה מתקנת הגאונים. אבל אין לזה סיוע בספרות הגאונים שלפינו. (עי' גם ס' הישר לר“ת סוף סי' תק”ב).

ט. בני סורא אומרים מצות יבום קודמת, בני פומבדיתא (נהרדעא) אומרים מצות חליצה קודמת.

הגאון ר' שמואל בן עלי מבאגדאד (בן דודו ובר פלוגתיה של הרמב"ם) משיב³⁵ לר' משה מקיוב אשר ברוסיא על שאלתו לענין יבמה, היאך המנהג בישיבה אם חולצת או מתיבמת, ש“בזאת נחלקו סוראי ונהרדעי, חכמי הישיבה של נהרדעא פוסקין הלכה כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, ומביאים ראיה לדבריהם מדברי שמואל שאמר (כתובות ס"ד א') כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם… וחכמי ישיבת סורא דנין ואומרין… אין הלכה כמשנה אחרונה שאמרה מצות חליצה קודמת”. והוא מוסיף להודיענו ש“עד עכשו הדבר תלוי בבבל במנהג בנהרדעא ובפרווהא (ובנוסח אחד: בבבל וכל פרווהא נהוג כנהרדעי וכשמואל…) נוהגין כשמואל… ובסורא ופרווהא נוהגין כמסקנא דשמעתין ודנין ביבמה הנמנעת מלדתיבם כדין מורדת”. גם בס' העיטור (אות מרד) מובאה, ממקור אחר, במחלוקת שיש בזה “בין מתיבתא דנהרדעא ובין מתיבתא דסורא”.

הנה הובאה בזה דעת חכמי הישיבה דנהרדעא כמתנגדת לדעת בני סורא, וישיבת פומבדיתא לא נזכרה כלל. מה היתה איפוא דעת בני פומבדיתא בענין זה? יש אמנם לשער שפה באה נהרדעא במקום פומבדיתא, כי פומבדיתא נחשבה ליורשתה של נהרדעא. ויש סמוכים לזה בעוד מקומות אחדים של ספרות הגאונים. גם בס' העיטור עצמו כתוב במקום אחר (גט חליצה):… ופלוגתא היא בתרתי מתיבתא, בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה… ובפומבדיתא מגבו לה כתובתה מדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם“³⁶. אלם דעתם של חכמי פומבדיתא מתבררת מתשובה אחת מלאה ענין שכתב רב שרירא גאון בשאלה זו (תג“ק סי' צ”א). הוא מודיענו שזוהי מחלוקת עתיקה בין הגאונים “מן יומי דרבנן סבוראי”. גם כשתקנו שתי הישיבות את תקנתן הידועה על דבר האשה המורדת על בעלה³⁷, “הוו פליי רבנן, מנהון אמרין אית דין מרד ביבמה ומנהון אמרין ליכא”³⁸. ו “רבתא דילנא אנחנא – כלומר חכמי פומבדיתא – הכין הוו חזו דאיתא לדשמואל”, ומצות חליצה קודמת, ו”אנחנא הכין עבדינן מעשים בכל יום"³⁹. בדעה זו החזיק גם רב האיי בנו (עי' שו“ת ר”י מינאש סי' קל"ט)⁴⁰.

יש להעיד שגם בין גאוני סורא נמצא מי שפסק שמצות חליצה קודמת. בדעה זו החזיקו הגאון רב הלאי (עי' תשובות רב שרירא הנ“ל; ש”ץ ד' ד' ל“ב ח”ג סי' קמ“ב (עי“ש גם סימני קנ”א־קנ"ב); ש”ץ ג' א' נ"ב, אמנם אפשר שזו לרב יהודאי). גם רב נטרונאי נוטה לדעה זו (ח“ג סי' פ”ה) בכל זאת היבמה מפסידה לפי דעתו – בנוד לדעת רב שרירא ורב הלאי – את כתובתה. אולם רב עמרם, ממלא מקום רב נטרונאי, משוה דין היבמה לדין שאר הנשים המורדות על בעליהן (הגמי“י ה' אשות פרק י”ד), אלא שלפי דעתו⁴¹ גם שאר המורדות יש להן עיקר כתובה ורק את התוספת הן מפסידות. גם בש“ץ ג' א' מ' באה תשובה לגאון אחר⁴² שהיבמה ממאנת להתיבם היא מורדת. עוד תשובה אחרת מגאון הסובר כך הביא הראבי”ה בתשובתו שהובאה במרדכי יבמות פרק החולץ.

י. בני סורא אומרים מטלטלין נקנין גם אגב ארבע אמות שיש לכל אחד בארץ־ישראל, בני פומבדיתא אומרים שגם הרשאות לגבית חוב או קבלת פקדונות אין כותבין על קרקע זו.

אחד הקנינים שעל ידיהם נקנין המטלטלין הוא קנין אגב. “נכסים שאין להם אחריות (מטלטלים) נקנין אגב נכסים שיש להם אחריות (קרקעות) בכסף., שטר וחזקה”, (קדושין פרק א' משנה ה'). את גבולותיו של הקנין הזה השתדלו תמיד החכמים להרחיב, כי יש לו כמה וכמה מעלות טובות: אין צורך לעשות שום מעשה של קנין בגוף המטלטלין הנקנין בהגבהתן, משיכתן או מסירתן. אין צורך גם בכסף. על ידי קנין זה נתנה אפשרות גמורה לקנות ולמכור כל מיני סחורות הנמצאות בריחוק מקום מן המוכר והלוקח. אולם חסרון אחד יש בקנין זה המגביל את ההשתמשות בו: נחוץ שלמקנה תהא קרקע שאותה יקנה ללוקח המטלטלין.

בימי הגאונים הורגש חסרון זה יותר מאשר בימי המשנה והתלמוד; רוב היהודים בבבל בימי הגאונים פסקו מהיות בעלי קרקע. שנוי זה שבא במצבם הכלכלי של היהודים גרר אחריו גם שנויים משפטיים והיה סבה לקצת תקנות חשובות שתקנו הגאונים (עי' גם לעיל סי' ח'). אף כאן תקנו הגאונים שגם אדם שאין לו קרקע יכול להקנות את המטלטלין שהוא מוכר, נותן או משעבד אגב ארבע אמות שיש לו בארץ־ישראל, כי הלא כל ישראל יש להם חלק בארץ זו, ואף שהעם עברי גורש ממנה ונחלתו נהפכה לזרים, אבל “קרקע אינה נגזלת”⁴³. תקנה זו נתקנה עוד בראשית תקופת הגאונים, ומוצאה, כנראה, מישיבת סורא. כך הורה כבר הגאון הסוראי הקדמון רב הלאי (תקנ“ב־תקס”א. וע' אנשי קירואן לפןזננסקי עמ' 5) לבני קירואן, ואלה נהגו כך ע"פ הורא זו (עי' ג“ה סי' קצ”ט־ר'). וכן סבר גם רב נחשון גאון סורא (ע' שו“ת מהר”ם מרונברג ד' פראג סי' תקל"ו). כך הורה, כנראה, גם רב סעדיה גאון (שם, אלא שרב האי רוצה לפרש את דבריו שרק בהרשאות הורה כך ולא בהקנאות) וכך אנו מוצאים גם בתשובת אחד הגאונים המובאת בסוף ס' הפרדס⁴⁴ ובספר כלבו (סי' קכ"ח).

אולם גאוני פומבדיתא ראו בזה הערמה גלויה יותר מדאי, והורו שאין להקנות מטלטלין במכר ומתנה רק אגב קרקע שיכול הלוקח או מקבל המתנה לגבותה אך בהרשאה, שאדם מרשה את חבירו לגבות חוב או לקבל פקדון שיש לו ביד אחרים. יש מקילין (ג"ה שם) “כדי שלא ישתקע ממון בני אדם אל המופקד” (תשובת הרי“ף ועי' עיטור את “אגב” וטעם אחר יש בג”מ סי' קצ"ג). אולם גם בהרשאה מודיע לנו רב האיי: “מנהגן ומנהג דאבהתן [מכמה] דורות דלא סגיא אלא על גב קרקע ידוע [דאפשר] למיגבייה” ג“ה שם בהערה עמ' 93 מלמטה. וע' ג”ג עמ' 280 ובהערת הר“ל גינצברג שם ואופטוביצר במאנאטסשריפט לש' 1911 עמ' 381). אך רב שמואל בן חפני גאון סורא האחרון, חותנו ובן דורו של רב האיי כותב ש”נהגו לכתוב בהרשאות ד' אמות מחלק המרשה שבארץ־ישראל" (עיטור שם ועי' “כפתור ופרח” פרק י"ד).

ברור שכל אחד מהגאונים האלה מודיע לנו את מנהג ישיבתו.

א. מכתב רב שמואל בר חפני

מן המכתב הזה הגיע אלינו, כנראה, רק אפס קצהו. לפי העניינים שעליהם דן הגאון במכתבו יש לשער שהמכתב היה ארוך ביותר, מעין אגרת רב שרירא הידועה. והן הגאון רצה במכתבו זה להראות לשואלים את כחו ואיילותו בתורת ה' ואת “ההפרש בינו ובין זולתו” (עמ' רפה, שו' א), היינו רב שרירא שהיה גאון פומבדיתא באותה שעה. כדי להראות את יתרון כחו על גאון גדול ומפורסם זה וודאי שהיה רב שמואל זקוק לדבר בהרחבה על כמה וכמה שאלות הנוגעות לחקירת המשנה והתלמוד.

במכתבו זה הציב רב שמואל לעצמו מטרה כפולה: א. “להסליל דרכי החכמים בתלמודם”, ולהורות לשואלים את דרישתם; ב. להודיעם את “כבוד חכמי התלמוד הנמצאים” כיום ולעניין את השואלים במצבם החמרי הקשה של חכמי הישיבה הבבלית (עמ' רפג, שו' 26־24). בסלילת דרכי החכמים בתלמודם עסק רב שמואל במדה מרובה, ולשם זה חיבר את חיבורו החשוב “מבוא התלמוד”. מן הקטעים של הספר הזה הנמצאים באוספי הגניזה אפשר לראות שהיה זה חיבור חשוב בכמות ובאיכות, חיבור מקיף וכולל. אין כל ספק שבמבואו דן גם באותן שאלות שהוא דן עליהם במכתב שלפנינו. אין אנו יודעים אם המבוא קדם לאגרת זו או שהאגרת קדמה. אולי אפשר יהיה להשיב על שאלה זו אחרי שיתפרסמו קטעי ספר המבוא. אפשר שאף המבוא לתלמוד נכתב כתשובה לשואלים על שאלותיהם, ואולי נשלח אף הוא, כאגרת רב שרירא, לחכמי קירואן או לחכמי קהילה אחרת באפריקה הצפונית. הרי בסוף מכתבנו מציע הגאון לשואליו: “אם יש את נפשכם או את נפש מקצת [מכם] לפתור לכם כתב מכתבי נביאי ייי' או לפרש לו מסכת מן המשנה או מן התלמוד יואל להודיעני, כי אז נמהר לעשות חפצו”. יש לשער שאמנם קיבל הגאון בקשות מסוג זה, וכידוע היה רב שמואל מן המצטיינים ביותר בפוריותם. על חיבוריו המרובים בפרשנות המקרא, בהלכה ובפילוסופיא הדתית שנפרטו ע"י הרכבי בספר תולדותיו, יש להוסיף עוד את אלה שמציאותם נודעה לנו בעשרות השנים האחרונות מרשימות־הספרים העתיקות שנתפרסמו מתוך “הגניזה” וממקורות ספרותיים אחרים¹.

המכתב “נכתב בחדש אלול שנת רצ”ו“. ואולם קריאת שלש האותיות של פרט השנה אינה בטוחה, כי יש במקום הזה נקב בכ”י, ולא נשתיירו מהן אלא שרידים. רשב“ח נתמנה לגאון בסורא בשנות התשעים של המאה העשירית², אבל נראים הדברים שלפני זה עמד בראש ישיבה משלו, יותר נכון בראש קבוצת חכמים בפומבדיתא שלא קיבלו עליהם את מרותו של רב שרירא. הקרע שבא בישיבת פומבדיתא בזמן רב נחמיה ורב אהרן ן' סארג’אדו נמשך כמה שנים גם לאחר עלותו של רב שרירא על כסא הגאונות במקום רב אהרן שאצלו שימש מקודם כאב הישיבה. רב שמואל בן חפני אחיו של רב נחמיה ששימש אצלו כאב הישיבה, ריכז סביבו אחרי פטירת דודו רב נחמיה את אותם החכמים שהתנגדו מקודם לרב אהרן ולרב שרירא, עמד בראשם ודאג לכל מחסורם³. הגיע אלינו חלק ממכתב שכתב בתמוז שנת רפ”ח (=ד“א תשל”ז, 977)⁴, ובו הוא מדבר על גודל המצוקה שבה נתונים “החכמים שלנו” ומזכיר את “הזקנים האוהבים שלנו”. מן הנדבות המתקבלות “בשם זולתנו”, היינו רב שרירא שהוא קורא אותו “אחד החכמים המתכנה בשררות”, לא קיבלה קבוצת החכמים שהוא עומד בראשה כלום, ועל כן הוא מבקש מאת מקבלי המכתב שישלחו לו את נדבותיהם ונדבות אנשי מקומם וגם יפנו אליו בשאלות. כיון שכך אין כל קושי לקיים את זמנו של כתיבת המכתב שלפנינו בשנת רצ“ו, כפי מה שמראים השרידים, היינו בש' ד”א תשמ"ה (985).

שהמכתב הוא לרב שמואל – אפשר להחליט בלי כל ספק, גם בסקירה ראשונה. כל שורה שבו מעידה על כך. אף החתימה בסופו “ברית שלום” נהוגה רק אצל רב שמואל, שהיה כהן, ואצל בנו ר' ישראל⁵. גם הדברים החריפים מאד שבהם משתמש הכותב ביחס לאגדה: “ואלה – ההלכות – הם הסולת ודברי ההגדות פסולת… ואלה הם יין העסיס וזולתם שמרי רסיס” (עמ' רפג, שו' 22–24) מתאימים לגישה הרציונליסטית של רב שמואל⁶.

כה"י הוא מטושטש וקרוע בכמה מקומות ובקושי רב הצלתי מה שהצלתי. מי יתן וימצא החלק הראשון של מכתב חשוב זה.

[כ"י קנטבריגיא 15. 38 T.S.]

• • • • • • • • • • • •

בעליית חנינא בן חזקיה בן גרון⁷ כשעלו לבקרו ואמרו בתלמוד אמ' ליה אביי לרב יוסף אילו תנן הני דאמרנן או דילמא ואילו תנן והני⁸ דבענן למימר ואמרו בסוף השמועה שמע מינה אילו⁹ תנן שמע מינה וכמו ששנינו¹⁰ סוכה מדובללת ושצלתה מרובה מחמתה כשרה ונחלקו רב ושמואל שאמר רב חדא קא תאני [סוכה] מדובללת שצילתה מרובה מחמתה ואמר שמואל תרתי קא תאני סוכה מדובללת ושצילתה מרובה מחמתה כשרה וגם [?] זה כמו ששנינו¹¹ שור שמועד למינו אינו מועד ל[שאינ]ו מינו ואמרנו בתלמוד איתמר רב זביד אמ' ואינו מועד תנן רב פפא אמ' אינו מועד תנן רב זביד אמ' ואינו מועד תנן הא סתמא האוי מועד רב פפא אמ' א[ינו מו]עד [תנן] סתמא לא האוי מועד וזה כמו ששנינו¹² מפני ש[הנפח קשה] למשוי¹³ וא[מרו] בתלמוד איתמר אביי אמ' קשה כמשוי תנן ראבא [אמ‘] ק[ש]ה למשוי [תנן] וכמה מן החלוקים בלשונותם במשניות º כמו ששנינו¹⁴ כאיז[ה צד] מעברין את [הערים ואמרו] בתלמוד רב ושמואל חד תאני מאברין וחד תאנ[י מעב]רין מא[ן דתאני מאברין] איבר איבר מאן דתאני מ[עבר]ין כאשה עוברה ואמ’ ר' יוחנן ששה[?] ימים ישבתי אצל אושעיה ברבי [ולא] למדתי [מ]מ[נו] אילא דבר אחד במ[שנתנו כאיז]ה צד מאבירין את הערים באלף וכמוהו שנינו¹⁵ משילין [פירות] דרך ארוב[ה ביום טוב ואמרו] בתלמוד תוב רב יהודה ורב נתן בר הוש[עיה]¹⁶ חד [תאני] משילין וחד תאני משחילין אמ' מר זוטרא מאן דתאני משילין לא [משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש] מאן דתאני משילין לא משתבש דכתיב [כי ישל זיתך ומאן דתאני משחילין לא משתבש] דתנן השחול והכסול איזה הוא שחול כל שנשמטה יריכו כסול כל שא[חד מירכותיו] גבוהה אמ' רב נחמן בר יצחק מאן דתאני משירין לא משתבש ומא[ן דתאני משחירין] לא משתבש ומאן דתאני מנשירין לא משתבש. [מאן דתאני משירין לא משתבש] דתנן ר' ישמעאל אומ' נזיר לא יחוף באדמה מפ[ני שמשיר את הש]ער [מאן דתאני] משחירין לא משתבש [דתנן] השחור והזוג של ספרים שנחלקו הרי [אלו טמאין ומאן] דתאני מנשירין לא משתבש דתנן איזה זה הוא הלקט הנושר בשע[ת] הקצירה [וכן שנינו בפרק הגוזל] עצים¹⁷ הגוזל שדה ונטלוה מסיקין ואם מכת מדינה ואמ' רב נחמן בר יצחק מ[אן דתאני] מסיקין לא משתבש ומאן דתאני מציקין לא מ[שתבש מאן] דתאני מסיקין [לא] משתבש דכת' יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סק[אה ומאן דתאני מציקין לא] משתבש דכת' במצור ובמצוק [וכן שנינו¹⁸ החליל חמשה וששה זהו] החליל של בית השאובה ואמ' איתמר רב יהודה [ורב עינא חד תאני] שאובה¹⁹ וחד תאני חשובה אמ' מר זוטרא מאן דתאני שאובה [לא משתבש דכת‘] ושאבתם מים בששון ואמ’ רב נחמן בר יצחק²⁰ מאן דתאני [חשובה לא משתבש] מצוה חשובה [היא] ובאה מששת ימי בראשית. ומהם… מפור… תירוצא[?] היו אומרים לתנא תני כן וכן כמה ששני[נו]²¹ על הרובד ה[רביעי שבהיכל] והקשו בתלמוד ואמרו שבהיכל והכתיב וכל אדם לא יהיה באה[ל מועד] ואמרנן אמ' רב יהודה תני של היכל. וכמוהו שנינו²² והניח את [ד]מ[ו על כן הזהב שבהיכל]… כן… ובתלמוד… שני שבהיכל²³ ושנינו עוד²⁴ והחזנין מקבלין [מהן וסודרין] [אותן] על גג האצטבה ואמרנו בתלמוד²⁵ תאני תנא קמי[ה דרב יהודה על גג] אמ' ליה וכי ליבשן הוא צריך תני על גב האצטבא וש… תא[ני תנא קמיה] דרב יהודה²⁶ הפודה את בנו בתוך שלשים יום פדוי אמליה²⁷ שמואל אמ' [אין בנו פדוי] ואת אמרת בנו פדוי תני אין בנו פדוי ולכן אמרנו במ[קו]מות רבים… חסורי [מ]ח[סר]א וה[כי קאת] אני. וגם היו חוקרים לש[ון] המשנה ההוא כפשוטה… כמו ששנינו²⁸ אור ארבעה עשר… [וח]קרו לשון אור ואמרו מאי אור רב חונא אמ' נגהי רב יהודה אמ' לילי… רב חונא חקר לשון אור כפשוטו שהוא כנוגה ורב יהודה חקרו והוציאו לכינויו וכל אחד מהם הביא ראיה לדבריו מן המקרא ומן המשנה. והיו רבותינו חכמי התלמוד חוקרים לשון המשנה על פנים אחרים ומתקנין אותה כאשר שנינו²⁹ כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחיב³⁰ בחליפיו ואמרנו בתלמוד כל הנעשה דמים ב[אחר³¹ מאי] ניהו מטבע והקשו ואמרו שמעת מינה מטבע נעשה חליפין ופירקו ואמ' אמ' רב יהודה הכי קאמ' כל הנישום דמים באחר. וכן שנינו³² כל מצות ה[בן] על האב ואמ' רב יהודה… כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבים ונש[ים] פטורות [ושנינו] עוד כל מצות האב על הבן ואמ' רב יהודה הכי קאמ' כל מצות האב המוטלות על הבן לעשות לאביו אחד האנשים ואחד נשים חייבין. וגם היו מוסיפין מילין לתקן עניני לשונות המשנה כאשר שנינו וכן היתומים לא יפרעו אילא בשבועה ותירצו ואמרו³³ וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אילא בשבועה. והיו אומרים על מקצת המשניות זאת אומרת כן וכן כאשר שנינו במסכת כריתות³⁴ ר' יהודה³⁵ אומ' אם היתה שבת והוציאו בשבת חיב אמרו לו אינו השם ואמרו בתלמוד ותפו[ק ל]י משום הוצאה ביום הכפורים אמ' אפרם³⁶ זאת אומרת יש עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכיפורים ואמרנו בסוף השמועה הא דרב אפרם ברותא היא, ועוד שנינו³⁷ מוליך מזונותיה למקום שאמה ואמרנו בתלמוד³⁸ אמ' רב חיסדא זאת אומרת בת אצל האם, והיו חוקרים לשונות המשנה גם על פנים אחרים כאשר אמרו בתחלת תלמוד מסכת עירובין תנן התם סוכה שגבוהה מעשרים אמה פסולה מאי [שנא גבי] סוכה תאני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תאני ימעט ואמרו בתחלת תלמוד סוכה… לאלה. וגם אמרו בתחלת תלמוד סדר מועד תנן התם שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטמאה שתים שהן ארבע יציאות השבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שתים שהן ארבע מאי שנא הכא דתאני שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ ומאי שנא התם [דתאני שתים שהן אר]בע ותוב לא. וגם אמרו בתחלת תלמוד קידושין מאי ש[נא] הכא ד[תאני האשה נקנית] ומאי שנא התם דתאני האיש מקדש. וגם היו מבארים זמני המשנה כאשר שנינו³⁹ ולמה צרכו לכך שפעם אחת עלה מאור לבנה ודימו שהאיר השחר ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה והורידו כהן גדול לבית הטבילה ואמרו בתלמוד אימת אולימא בשאר ימות השנה לא סגיא בלא כהן גדול ואילא ביום הכיפורים מאור הלבנה מי איכא הכא קא אמ' וביום הכפורים כי אמ' ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה. ולו חפצנו לכתוב כל אופני דרכי רבותינו חכמי התלמוד על דברי חכמי המשנה היו יריעות הרבה ומה תכיל אגרת לחקוק בה כל אלו ומה ישא נשתון לחקור כל זאת אבל כתבנו דוגמאות להז… בהם אחינו חכמתם ולומר אותם לתלמידיהם. ועתה אל יכבד אליכם עול כתבנו זה ואל יעצם מ… ואף על פי כי היו ראשונינו הגאונים הקדושים מצעם בעדן נוהגים לכתוב מכתביהם דברי הגדות וריצויים ופיתויים לרצותכם להתנדב ולפתותכם להנדב אכן אנחנו סללנו דרכים אחרות לכתוב הלכות ושמועות ואלה הם הסולת ודברי ההגדות פסולת וגם אלה הם הדגן וזולתן נעגן ואלה הם יין העסיס וזולתם שמרי רסיס ואף כי כתבנו אלה לכמה ענינים. הראשון להסליל דרכי החכמים בתלמודם ולהורותכם דרישתם. והשני להודיעכם כבוד חכמי התלמוד הנמצאים ויש לכם להצליחכם ועוצם צרכם כי הם כעינים לכם דכת‘⁴⁰ עינים הייתי לעור וג’ וגם הם דומים לאב לכם לחקור ריביכם. ככת‘⁴¹ אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו והם מורים אתכם ומאירים עיניכם ומבארים עיניניכם ולכן לא יכנפו עוד ככת’⁴² ולא יכנף עוד מוריך וג' וגם כן דומים לשמש להגיה לכם ויי’י לא יביא שמשכם ולא יאסף ירחיכם כאשר הבטיח ואמר⁴³ לא יבא עוד שמשך וג' ואם אתם היום תלמידים מחר תהיו מלמדים [וחשובים הם לפנינו חכמי] מדינתכם ובשכל שאלותיכם הבאות לפנינו יצא שמעם בחכמה והשכל וכל יופי ככת‘⁴⁴ ויצא לך שם בגוים ביפיך וג’ והם הם המעמידים אתכם על נדבות אחי גם ה… וה… ים… המזכים אתכם והמרבים שכרכם ככת' הנה י’י אלהים⁴⁵ בחזק י[בא וג‘… ] ה..דים לכם…תו צדקות והצופנים בם ש… ככת’⁴⁶ יצפן לישרים תו[שיה וכת‘] מה רב טובך וג’ והם הבונים לכם… ארצות ומשכנות–ככת‘⁴⁷ ובנו חרבות עו[לם שוממות] ראשונים יקוממו וחדשו ערי חרב שממות דור ודור והם המתקנים להוליך [אתכם] ולהדריככם בדרכים ישרים ככת’⁴⁸ והולכתי עורים וג' ולכן… כם כבודם ונזהירכם עתה קודם לקחת מפיהם תורה ככת‘⁴⁹ קח נא מפיו תורה ושים אמריו בלבבך וללקוט… ובדלחי עניניהם ופטדות מעלותיהם ככת’⁵⁰ יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכת‘⁵¹ לא יערכנה פטדת כוש בכתם טהור לא תסלה וקחו מוסרם ואל כסף ככת’⁵² קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר כי הם המזהירים… [והמ]ורים לכם והמאירים דרכיכם ככת‘⁵³ והמשכילים יזהירו וגו’ והם ידברו בלשון [יי’י אלהינו] ובלשונות המתנבאים ככת'⁵⁴ בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממנו והם המזכירים [?] אתכם עני החכמים ודחקם ולחצם והנוגשים מכם נדבות כי הם שותפי… ל…ותם ואף כי ננעלו שערי מחיתם מן המקומות האלה בשוממותם ונשארו… נפשותם כיתומים אשר נתיתמו מאבותם ונותרו כסוכה בכרם… ונפ[תחו] להם שערי רחמים מאתכם ולא נסגרו דלתות חסדיכם

ועינינו ועיניהם נשואות אליהם ותלכו בדרכי אבותיכם החסידים המרבים חסדים לכן אל י[מעט]ו בעיניכם חסדיכם אשר אתם עושים עמנו ועמם ואל נא תקטן בפניכם הלואת צורכם ככת‘⁵⁵ מלוה י’י ח[ונן דל וג’]… כם ענינכם… חכמיכם החשובים… אשר אתם דוא[גים למחיתם ומש]כילים בדבריהם נתיבותיכם ככת‘⁵⁶דרכיה דרכי נועם וג’ וזכרו[ם בעתות] חסדיכם ובעונות רחמיכם ויהמו נא רחמיכם עליהם [יאמר] אהינו לרחם עליכם כאשר הבטיח ואמר⁵⁷ ויחן י’י אותם וירחמם וג' וגם עתה באו אלינו נדבות נדיביכם והגיעו לפנינו חסדי חסידיכם וצוינו וחלקו אותם לכל חכמי הישיבה מבין עם תלמיד ואנחנו והם בירכנו אתכם ודרשנו מלפני אלהינו לשלם גמולכם להרבות שכרכם להגדיל פעולותיכם ולהושיעכם ככת‘⁵⁸ הנה יי’י השמיע אל קצה הארץ וג’ ומעתה והלאה זכרום על לבותיכם העלום וההנום והועילום כי לנפשותיכם הועילו ומעלה מעלה העלו. ובכן הטו אזניכם אלינו ושמעו דברינו ומילינו כי תחיונו ותחיו נפשותיכם ככת‘⁵⁹ הטו אזניכם ולכו אלי וג’ […להועילכ]ם כהועלת קטני משרתכם [?] ירב בע…יהם ויגדל לבותיהם ואשרי הקונה שכר גדול במתנה מעוטה ועושר רב במתן מעט וזאת היא הסחורה הגדולה והמסחר הרב. והגיעו שאילו[תיכם] לפנינו וצוינו וכתבו תשובותם כדת וכהלכה ותואילו לכתוב לפנינו שאילותיכם וכל ספיקותיכם מן המקרא והמשנה והתלמוד כי אז יבואונכם תשובתם כאות נפשותיכם ותהנו ⁶⁰ ותֵהִנו ותקחו ותתנו ובזאת תדעו כוחנו וההפרש בינינו ובין זולתנו ותדעו אילותינו בתורת י’י…ה זאת לכם לצדקה גדולה ולשם נכון עצום גם אם יש את נפשכם או את נפש מקצת [מכם] לפתור לכם כתב מכתבי נביאי יי’י או לפרש מסכת מן המשנה או מן התלמוד יואל להודיענו כי אז נמהר לעשות חפצו וייי' יכתוב שמכם בספר זכרון לפניו ככת‘⁶¹ אז נדברו יראי יי’י איש אל רעהו וגו’ ויי’י ימהר רצונכם וימין ושמאל יפרצכם ככת‘⁶² כי ימין ושמאל תפרוצי וג’ ושלומכם ירב. נכתב בחדש אלול שנת רצ"ו. ברית שלום.

ב. מכתב מחזקיה בן דוד, ראש הגולה וגאון פומבדיתא

מחזקיהו ראש הגולה, שנתמנה גם לראש ישיבת פומבדיתא אחרי פטירתו של רב האיי, הגיעו אלינו רק דברים מועטים. הוא שימש בגאונות עשרים שנה⁶³, אולם מכל התשובות שכתב במשך תקופה ארוכה זו הגיעה אלינו רק אחת, שהובאה בספר השטרות לר“י ברצלוני עמ' 87: “לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ”ל לבית עולמו בגן עדן נשאל חזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו”. מן המכתבים שכתב במשך ארבעים שנה ששימש בהן כראש גולה⁶⁴ הגיעו אלנו עד היום רק שלשה. האחד נתפרסם ע“י ד”ר א. ש. קמנצקי ב־REJ כרך נ“ה עמ' 51–53⁶⁵, ונכתב בשנת אשל”ב לשטרות (1021)⁶⁶, ומכאן שבאותו זמן שימש כבר ראש גולה. שנים אחרים, מקוטעים בהתחלה או בסוף, נתפרסמו ע“י פרופ' י. מאן בספרו Texts and Studies ח”א עמ' 181–184. אי לזאת חושבני שכדאי לפרסם את המכתב הזה השמור באוסף קטעי הגניזה שבקנטבריגיא.

המכתב חסר מעט בהתחלתו ואפשר להשלים בקירוב את החסר על פי שאר מכתביו. אף על פי שהתחלתו חסרה אין כל ספק שהוא לחזקיה ראש הגולה. בשור' 1 נזכר בנו דוד, שאותו הוא מזכיר גם במכתבו מש' של“ב והידוע לנו גם מכמה מקורות אחרים⁶⁷. בשו' 9 נזכר “דויד המלך אבינו”, מה שמוכיח שכותבו היה ראש גולה. זמנו של המכתב הוא “תמוז שנת שמ”ז” לשטרות (1036), היינו בהיותו עוד רק ראש גולה, כשנתיים לפני פטירתו של רב האיי.

בזה מתבארת גם העובדא שהוא מוסר למקבל המכתב שלום גם מאת [“ראשי שתי] הישיבות”. מעניין לציין שאף שלא נתמנה עוד לגאון הוא מבקש שמקבל המכתב יפנה אליו בשאלות שתתעוררנה אצלו בספרי הנביאים או בתלמוד בנוגע למצות או לדינים או מקרים שיתחדשו. משמע מכאן שחזקיהו השיב תשובות גם לפני שנתמנה לגאון, אף כי התשובה היחידה שהגיעה אלינו ממנו נכתבה “לאחר שנפטר רבי' האיי גאון”⁶⁸. אפשר שגם בזמנם של ראשי הגולה שקדמו לו פנו בשאלות לבית הדין הגדול של “באבא דמרואתא”, ביחוד מאותן קהילות שנמצאו ב“רשויותיו” של ראש הגולה, אם כי לפי שעה ידועות לנו רק תשובות דשדר צמח בר שלמה דיינא דבאבא דמרואתא.

מקבל המכתב שלנו היה “סנהדרא האדיר” (שו' 4), היינו “סנהדרא רבא”, או “חבר בסנהדרין גדולה”. בזמן שאנו עומדים בו ידועים לנו כמה חכמים ונכבדים בתואר זה, ועל כן לא נוכל להסתייע בסימן זה לשם בירור השאלה: למי ולהיכן נשלח.

[כ"י קנטבריגיא T.S 13/ 91]

… [שא שלומו]ת ממנו ומן דויד⁶⁹ חמודנו [ומראשי] [שתי]⁷⁰ הישיבות [ומ]כל הסנהדרין והחכמים [בני] שורות גדולות⁷¹ ובני שורות קטנות כי ברחמי שמים אנו שלום ומודים לצור ישענו ומרומם על כל ברכה ותהלה. מא יזידנא־לזמאן אלא מחבה לך א[יהא] אלשיך אלפאצל סנהדרא האדיר אטאל אללה בקאך ואדאם עזך וחראסתך ורגבה פי מודתך ושוקא אליך ואתגאהא אלי קרבך למא פיך מן אלכצאל אלגמילה ולטראיך אלחסנה ואלתורה אלתי קד תמיזת בה… מן כתיר מן אשכאלך ופקת במא קד רזקך אללה תבארך ותעאלי מן אלפצל פי עלומהא… ק מן אמתאלך פנחן למחבתך טאעה הקבה ומואלאתך אוליאה שביהא בקול דויד המלך אבינו עליו השלום ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם ונותר תקריבך ואלתכתר בך ללטף אכלאקך ולין עריכתך ואלענוה אלתי פיך כמא קאל אלחכים עלוהי אלסלם טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים וקאל אלחכמ' זכרם לברכה אמ' ר' יהושע בן לוי⁷² בא וראה כמה גדולים נמכי הרוח שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עלה שכר עלה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנ' זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנ' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וקד אבטת כתבך אדם אללה עזך ענא ואוחשנא תאכרהא ושגל קלבנא כתירא ונרגו אנך פי חרז אלסלאמה ואמורך גאריה על מא נותרה מן אלסדאד ואלצלאח ואן יכון עאיק כיר עאקך ען מכאתבתנא עלי אן מע עלמך באנסנא בכתבך וסרורנא בטיב כברך קד כאן יקתצי פצלך אן תגעל למכאתבתנא חטא פי אוקאת פראגך….. נשאטך ועלי כל חאל נחן נדין אותך לכף זכות ונאל עלי מא נעתקדה מן חסן אלניה ואכלאץ אל[מודה] עלי [מא] תסתאנפה מן אלמואצלה אלדאימה אלתי נותרהא פיגב אן תעתמד דלך ותסרנא בכתבך באכבארך וחואיגך ומהמאתך ומא יכטר לך מן אלשאלאת פי כתב אלנבואת או אקואל רבותינו זכרם לברכה אמא פי אלמצות או פי אלדינין או פי אלחואדת אלתי תטרק פאנא נסר בדלך כתירא ונק[דם] אנגאז מא תלתמסה מן גהתנא עלי מהמאת כתירה פאנבסט בדכר גמיע מא תחבוה מן כל מעני ולא תנקבץ ולא תחתשם פליס יתקל עלינא מן גהתך כלפה ולא נוקף לך גרץ לא נוכרה בל נסר בסואלאתך ותעגיל אלאגובה מתלך ואכתר וכמא קאל אלחכמ' יתיר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק ופי חק הזה בעצה פי אסתדעא מתלך מן אהל אלפצל ודוי אלוד אלי אלמואצלה בל אנת ענדנא ומנזלתך פי נפסנא… עלי מתל מא קאל אלולי עליה אלסלם⁷³ ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבלות יקנה ושלום הזקן החשוב ירבה לעד תמוז שנת שמ"ז ישועה⁷⁴

תרגום⁷⁵

.. הזמן אינו מרבה בנו אלא אהבתנו אליך הזקן המעולה, סנהדרא האדיר, ה' יאריך ימיך ויתמיד כבודך וישמרך, ותשוקה לידידותך וגעגועים אליך ונטיה לקרבתך בגלל מה שיש בך מן התכונות היפות והמדות הטובות והתורה אשר (בה) הנך מצטיין… מרבים מן הדומים לך, ועלית במה שחנן אותך הקדוש ברוך הוא משפע הידידות בה…. אנשים כמוך. ואנחנו אוהבים אותך בגלל אהבתך את עבודת הקב"ה והתרועעותך את חסידיו כמו אמר דויד המלך אבינו עליו השלום⁷⁶ ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם, והיינו רוצים לקרב אותך ולהתרבות⁷⁷ בך ליופי תכונותיך ונועם טבעך והענוה שבך כמו שאמר החכם עליו השלום⁷⁸ טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים ואמרו החכמים זכרם לברכה⁷⁹…

… [הנה] הפסקת לשלוח מכתביך אלינו – יתמיד ה' כבודך – והעציבנו איחורם והטריד לבנו מאד, והננו מקוים שאתה ברבות השלום ועניניך הם בדרך טובה ובסדר כמו שאנו רוצים ושיהיה זה עיכוב טוב שעיכב אותך מלכתוב לנו. ברם עם ידעך רגילותינו במכתביך וששוננו על ידיעותיך הטובות היה ראוי למעלתך שתקבע מזמנך הפנוי לכתוב אלינו… ועל כל פנים נדין אותך לכף זכות ונסמוך על הרצון הטוב והאהבה הטהורה שאנו בטוחים בהן שתתחיל בקשר תמידי שאנו רוצים בו, וראוי שתשים לבך לזה ותשמחנו ע"י כתיבת מה שנתחדש לך וצרכיך ועסקיך ומה שעלה בדעתך משאלות בספרי הנבואה או דברי רבותינו זכרם לברכה בנוגע למצות או לדינים או מקרים שיתחדשו ואנחנו נשמור על זה מאד ונקדים לעשות מה שתבקש מצדנו על טרדות רבות (אחרות). והרחב בהזכרת כל מה שאתה רוצה מכל ענין ואל תתאפק ואל תתביש, ולא תכבד עלינו כל טרחה שתבא מצדך ולא נדחה מילוי כל בקשה ולא נאחרנה אלא נשמח בשאלותיך ובהחשת התשובות כמוך ועוד יותר וכמו שאמרו החכמים יתיר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. ובאמת זה מקצתו כדי למשוך אנשים כמוך מבעלי המדות ואנשי חמד להתקשר (אתנו) ולא עוד אלא שאתה בעינינו ומדרגתך בנפשנו כמו שאמר ידיד השם עליו השלום…

ג. שרידי מכתבים לגאון

דף אחד קרוע ומטושטש בכמה מקומות, שריד מקונטרס שהכיל טופסי אגרות של גאון או גאונים⁸⁰, ורק בקושי רב אפשר היה להציל ממנו מה שהצלתי. יש בו שבע שורות מסופו של מכתב אחד והתחלתו של מכתב שני, שנשלח לאבונצר יוסף בן חסן בר אחות בנדאר בן משה. אישים אלה אינם ידועים לנו לפי שעה ממקום אחר. מתוך שו' 17­16 בעמ' א נדע רק שבנדאר היה “ראש הקהל” בעיר מושבו, והיה כנראה אדם חשוב בזמנו ובמקומו, אחר שמקבל המכתב, אבונצר יוסף, מתייחס אחריו. מי הוא הגאון שכתבם? משו' 2, ו־17–18 בעמ' א' נראה שהכותב היה גאון בנו של גאון והבן מילא מקום אביו, מינויו לא עבר בלי מחלוקת: “[והחולק עלינו הוא] כקרח שהצה על משה ואין אדם סופנו ולא משגיח עליו” (שו' 2–3 בע"א). זקנו היה מר דוד (או דודאי) ראש כלה (ע"ב שו' 18). אך אחרי כל הסימנים האלה קשה עוד להשיב על השאלה: מי הוא הכותב?

נראים הדברים שהכותב היה גאון סוראי, בע“ב משו' 15 הוא משתדל להוכיח ש”רשות חלח וח[בור וסבי]בותיהן המה נכללים בכלל… הרשות שלנו“. חלח היא חלואן⁸¹ (Hulwon) וחלואן היתה מרשויותיו של ראש הגולה, כמו שיספר לנו רב נתן הבבלי: “ויש לו מקום אחר הנקרא חלואן, בינו ובין בבל (=בגדאד) מהלך ה' ימים. ומקבל ממנו ק”נ זהובים בשנה” (סדר החכמים ח"ב עמ' 86)⁸². סמוך לזה מודיע לנו רב נתן: “כשימות ראש גלות כל הרשויות שלו ינתנו לראש ישיבת סורא”. ובכן היתה חלואן בזמנים שונים שבין מלכא למלכא ברשות ישיבת סורא. כשהיתה ישיבת סורא סגורה אחר פטירתו של רב סעדיה עברו רשויותיה, ולכל הפחות חלק מהן, לישיבת פומבדיתא. כשנפתחה סורא מחדש בראשותו של רב צמח צדק (בסוף שנות השמונים או תחילת שנות התשעים של המאה העשירית) הוחזרו לה רשויותיה, אבל נראה שביחס לקצתן נפלו חילוקי דעות בין שתי הישיבות, וכותב המכתב משתדל להוכיח שרשות חלח וחבור וסביבותיהן שייכות לישיבתו. אפשר גם כן שהסכסוך בענין זה היה לא עם הישיבה האחרת כי אם עם ראש הגולה. התעודות שנתגלו מן הגניזה מוכיחות ברור שראשות הגולה המשיכה את קיומה גם במחציתה השניה של המאה העשירית, אבל ברור שלא היתה השפעתם של ראשי הגולה שעמדו באותו זמן גדולה כזו של הראשונים, והם נכנעים יותר ויותר לפני גאוני הישיבות. יתכן שחלו גם הפסקות די ממושכות בין ראש גולה לראש גולה. כשנפתחה ישיבת סורא מחדש סיפחה אליה, או רצתה לספח, קצת רשויות שהיו שייכות לפנים לראש הגולה, ומכאן מקור לסכסוכים. ידועה המחלוקת בין עוקבא ראש הגולה ובין גאון פומבדיתא בדבר רשות כורוסאן.

זקנו של הכותב, דוד או דודאי ריש כלה, היה שליח הישיבה באותן רשויות והוא היה “מנהיג אתכם ועומד לכם בצרכי הרשות”. אחריו בא שליח אחר, ששמו מחוק, וכל [ימי] חייו היה פוקד אותנו בחקי הרשות“. ואחריו בא בן אחיו של הקודם, והוא נשלח כבר למשרתו ע”י הגאון כותב המכתב שהתנה עמו קודם יציאתו תנאים ידועים, אבל בזמנו נחלשה כבר זיקת אותם מקומות לישיבה “ונצטרכנו לכתוב אליכם כמה פעמים בדבר הזה ועמד הדבר… [עד אשר] נפטר לבית מנוחתו” (ע"ב שו' 23–24.

נראה ג“כ שהכותב מילא את מקום אביו תיכף אחרי פטירתו, או כעבור שנים מועטות אחרי זה, כמו שנראה משו' 17 בע”א: “ומאחרי גאון אבינו נוחו עדן אחזנו מנהגו לברכך וכו'”. ודברים אלה אינם הולמים את רב צמח צדק, ר“ש בן חפני ורב דוסא מגאוני סורא; אבות שני הראשונים לא היו גאונים, ובין גאונות רב סעדיה ורב דוסא מבדילים יותר משבעים שנה, קשה גם לייחסו לרב ישראל בן רשב”ח, כי לא ידוע לנו שהיתה לו מחלוקת בעלייתו על כסא הגאונות. אמנם לא ידענו אינה ראיה, אבל גם הסגנון הכללי של המכתב אינו הולמו, עד כמה שיש לדון מן המכתבים האחדים שהגיעו אלינו ממנו.

שבתי וראיתי שייתכן אולי לייחס את המכתבים לרב שרירא, ויש כאן זכר לדין ודברים שעברו בין ישיבת פומבדיתא, שהחזיקה ברשויות סורא במשך זמן סגירתה, ובין ראש הגולה שבאותו זמן. ראשי פומבדיתא השתדלו להוכיח שלכל הפחות חלק מרשויות סורא היה שייך באמת לישיבתם עוד מזמנים קדומים. לרב שרירא נאה לכתוב שהחולק עליו – רב נחמיה? – הוא כחולק על משה⁸³ ואין אדם סופנו ולא משגיח עליו. המכתב נשלח בזמן הראשון לגאונותו, או, מה שיותר מסתבר, עוד לפני שנתמנה לגאון אך עמד בראש קבוצה נכבדה של חכמי הישיבה ⁸⁴. כבר באותו זמן הריץ רש"ג וחברו רב נחשון מכתבים לקהלות שונות ⁸⁵ והודיעו להן על המצב בישיבה. אחד מאבות אבותיו של רב שרירא היה רב דודאי⁸⁶, ובאמרו “והיה זקננו” אינו מכוין לזקנו ממש כי אם אחד מאבות אבותיו⁸⁷. יש כמובן קושי בזה שבין רב דודאי הנז' ובין זמנו של רב שרירא מבדילים מאתים שנה, וכבר תמה זכות אבות שיסתייע ממנה.

יש במכתב זה עוד חידה אחת. בע“א שו' 12 כתוב: “מן [מו]לנא ר' אלחנן שנת ש”ה”, היינו שנת אלף ש“ה לשטרות. ר' אלחנן זה הוא לנכון ר' אלחנן בן רב שמריה, שעמד בחליפת שאלות ותשובות עם גאוני סורא ופומבדיתא שבזמנו, אבל איני יודע מה עניינו לכאן. יש איפוא במכתבים אלו כמה פרטים הטעונים בירור וליבון, ואולי יתבררו ע”י תעודות נוספות.

[כ"י קנטבריגיא 25⁸ ^F. S. 10 J.]

עת… אנחנו אדונים שלו והעבד לעול.. ל… אמת וגלוי שאנחנו אחרי גאון אבינו נוחו עדן ב… [והחולק עלינו הוא] כקרח שהצה על משה ואין אדם סופנו⁸⁸ ולא משגיח עליו. .. והשביתו את שמו ואת שם הבאים מכחו והיו לבני חיל ב….שנו ו[כתב שכתבנו] אליכם עשו לפיהו ובארו שלומכם וצרכיכם למען נשיש בשלומכם ונצוה [למלא] חפצכם ואנו מיחלים לתשובתיכם ולאחרית כל דבר ודבר שעשיתם בע.. .⁸⁹ וייי' יגלגל על ידיכם הטובות, מהרו התשובה מבלי עכבה ושלומ' וג'.

לאבונצר, יוסף ב חסן בר אחות בנדאר. לנכבד ואיש שכל, ההולך בתם בלי נכל, העוזר חכמים בכל יוכל, המנושא בשם טוב כבשם [המשוב]ה בישיבתנו והנדיב בעמנו פל‘, יחי[יהו המ]תנשא לכל לראש, וייטיב [רי]חו כתירוש, ויענהו כאתו ידרש, ויגביהו כברוש, ה’ יחייהו בנעימים ויתברך לעולמים… שלומות משלשות וג מן [מו]לנא ר אלחנן שנת שה מודיעים כי מימי קדם שמך ושמעך נקוב במעשים טובים ובמעבדים רצויים וכי יש בך יראת ייי' ו[חש] ועש לעשות רצון יוצרך ושת אותך להיטיב לכל יודעיך… ם… ישיגו חפצם לעצם הנדיבות [ה]טבועה בך ובישיבת…. לצור חיינו יתברך בברכות עצומות אחרי ברכת [הז]קן?? ח בנדאר ראש הקהל [יצרהו א]לוהנו ב מ ור' משה זכ לב⁹⁰ ומאחרי גאון אבינו נוחו עדן אחזנו מנהגו לברכך בשב[ת בשער] היש' במקום גאון אבינו נו[חו] עדן [וה]תחלנו לפרט שבחך ולתנות תעצומ[ות הוד]ך ולברכך בברכות סגולות וייי' יק[שיב] ויחזק [ויקיים כל ה]ברכות בך ישיתם [לעולמ]י עד כענין שנ' כי תשיתהו ברכות לעד וג‘… ל יך… באשמרות ראשנה לדרש שלומך כמו נהגו ראשי ישר’ ל[דרש בש]לום אבירי עמם וגדולי מקום מקום⁹¹ כמוך… לנצחם… ל… דר ולהודיע תשובותיהם למען תגדל השמחה ויועצמו פעולותיהם ומעשיהם והשנית להודיעך כי אהבתך היא קבועה בלבנו במדות המשובחות והמעולות המצואות⁹² בך שמקצתם פרטנו בכתב הזה וכי ברך נברכך בתדר⁹³ בקרב ישיבתנו… ן בפרקים ועצרו'⁹⁴ ומקהלותם ל. מטרף… לם

[עמ' ב‘]… ת עולם. והשלישית להודיעך… ה ומקימי מצות לא ימוש מתוך דוחק וגלו[ת] שא… [ואנו נדח]קים ונלחצים ומכים מפני כובד העול ועצם ההוצאה… ינו לפ[י] שאין לנו לא סחרה ולא כנענות⁹⁵ ולא פרקטיאות ולא… כולנו ומחיתנו מנדיבי ישראל אשר הם ראשונים בכל מקום [ומ]קום זרע אב המון שכת’ בעבורו נדיבי עמים נאספו וג' שתחלת [הנדיב]ים היה הוא וכל הבאים מאחריו מי שיש בהם נדיבות על שמו יק[ראו] ואתה יקירנו מ… שלאתו הצדיק ועל שתלו נשתלתה…⁹⁶ זכ לב נדיב [לב] וטוב עין בעמו והראשים ו[האלופי]ם [ה]נאות רבות היו להם מ[מנו] ואתה ישמרך צורך כמהו והנדיב[ות] קבועה בך וראוי עליך להתנדב לנו בכל שנה ושנה או ברוב עתים לפי טובת עינך ורוחב לבך ולא תעלים עין כי בגלל הדבר הזה שכר טוב וכפול ועצום תטול מיוצרך ותחיה נפשות עמלי תורה… קבות⁹⁷ פיך חיכונו⁹⁸ כענין שנ' ולוקח נפשות חכם… ובני ישיבת' ונצוה לכבדך עוד לברכך על שער היש' הגדולה ובכל ארץ [ויהיו תמי]ד הברכות נשלחות באסמיך ובכל משלח ידיך… מהר לדבר למען תמוהר מן השמים בגודל הברכות ובעצם הטובות והרביעית להודיעך כי רשות חלח וח[בור וסבי]בותיהן המה נכללים בכל[ל].. הרשות שלנו ובידו ל… חיות ח… הניה כי אם בראשים מ[נהי]גי דור דור רשות שלכם? חציה ל.. סכנה. והיה זקננו מר דו[דאי] ראש כלא בן… שליחנו? אצלכם מנהיג אתכם ועומד [ל]כם בצרכי הרשות⁹⁹… אבינו… בן חנניה¹⁰⁰ גאון זכ' לב' וכל [ימי] חייו היה פוקד אותנו בחקי הרשות… וא… עוד נהנינו ממנו ומאחריו נוחו עדן [בא] אליכם בן אחיו נוחם עדן והתנינו עמו קודם יציאתו שידרש מכם בי… ת בלבד והגיע.. לחק יניחו עד אשר נבחרה בי… רמה בנו ונצטרכנו לכתוב אליכם כמה פעמים בדבר הזה ועמד הדבר… נפטר לבית מנוחתו – –… והם בני בנו של ש… חולקים [אח]רי ש… אבינו נוחו עדן והגד לפנינו

מוצא כתב־היד של הפירוש היקר הזה הוא מגנזי תימן. הפירוש הזה לא היה ידוע לנו עד היום. אף שמו של המחבר נודע לנו רק לפני שנים מועטות מתוך קטעים מן ה“גניזה” הקהירית שנתפרסמו ע"י החכם יעקב מאן ¹. גנזי תימן משלימים איפוא את גנזי מצרים ומעשירים את ידיעתנו בתולדות ספרותנו.

כתה“י שלפנינו הוא העתקה חדשה שנעשתה ע”י הרב הראשי בצנעא ר' יחיה אלקאפח ונכדו יוסף בן דוד. בידי הרב הזה היה כתה“י הישן מן הפירוש הזה ² ולפני שמכרו עשה ממנו לעצמו העתקה. בסוף הספר כתוב: “נשלם זה הספר והוא פי' ששה סדרי משנה לר' נתן אב הישיבה על ידי מ”ו אא”ז יחיא בן סלים אלקאפח יצ“ו ועל ידי אני בן בנו יוסף בן דוד בן מ”ו יחיא בן סלי' בן סלי' אלקפח יצ“ו ועל ידי אני בן בנו יוסף בן דוד בן מ”ו יחיא בן סלי' יוסף בן סעיד אלקאפח יצ“ו ותהי השלמתו יום חמישי י”ב לירח ניסן שנת תר“ץ. נא קורא נעים אם תמצא טעות תדיניני לזכות כי כמו שאין אפשר לבר בלא תבן כך אין אפשר לכתיבה בלא טעות. הצעיר יחיה בן סלי' אלקאפח יצ”ו". וההעתקה חתומה בטבעותיהם.

כתה“י מכיל צ”ח דפים נייר בתבנית שמינית גדולה. העמוד הראשון של כתה“י מכיל לקוטים שונים, העמוד השני הוא חלק. הפירוש מתחיל בדף ב' א' ומסיים בדף צ”ז ב‘. עמ’ ב' בדף מ“ח הוא חלק. הדף האחרון מכיל לקוטים שונים. ההקדמה מתחילה ב' א' ומסיימת ו' א‘, סדר זרעים ו’ א' – ל”ז א‘, מועד ל"ז א’ – ס“א א', נשים ס”א א' – ע' א‘, נזיקים ע’ א' – פ“ג א', קדשים פ”ג א' – צ“ב א', טהרות צ”ב א' – צ"ו ב'. אנו רואים מזה שהמחבר קצר בפירושו מסדר לסדר.

הקדמת הספר מתחילה: “בשם יי”י אל עולם צור חסיו בו. הנה אלהים עוזר לי יי“י בסומכי נפשי ב' ה'. יהיה לבי שמח בחוקיך. בשמך יי”י בטחתי ובעזרך לכתוב התחלתי. פירוש ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה בן אבר' החסיד זצ“ל ונציף אליה גירה ממא חצל לנא מן תפאסיר אלעלמא רז”ל" ³, והיא מסתיימת בדברים אלה: “ואד קד קדמת הדה אלמקדמאת תוטיה לאלתפסיר אלדי אנא קאצד אכתבה אקול אעלם יא אכי עלמך אללה אלמעארף אני לקית תפסיר ר' נתן אב הישיבה לאלפאץ למשנה פראית אני אצם אליהא גירהא מן תפאסיר חכמי ישראל אגמעהא מן כתבהם אלמצנפה להם חסב פהמי וקווה אלאחאטה פי אלתמייז. לאן אלמטלוב עויץ ואלמראד בעיד. פמן וקף עלי הדא אלכתאב אלי מגמוע וראי פיה כללא פאליסדדה, או שרחא ואצחא פאליציפה אליה. פאן אלעלמא חנין עלי אלחכמה כחנין??? ⁴ אלנסב עלי אנסאבהם כקולה אמור לחכמה אחותי את…” ⁵. ובכן אנו רואים שהפירוש כמו שהוא עתה לפנינו לא יצא מתחת ידו של ר' נתן כי אם מחכם שחי אחריו. ליסוד הפירוש הונח פירושו של ר' נתן אבל נוספו עליו גם דברי מחברים אחרים. ואמנם כמה פעמים אומר מחברנו: והדא תפסיר אכר לבעץ אלעלמא (ט“ו ב', י”ח א', כ"ז א), וקאל בעץ אלעלמא (ל"ה ב'), ופסר בעץ אלעלמא (מ"א ב) ופסר בעצהם ⁶ (י“ד א', י”ד ב' (ב' פעמים), ט“ו א', מ”ו א‘, מ"ו ב’, מ"ז א' ועוד), פי' אחר (מ"ג א'). הפיסקא הבאה מראה לנו ביחוד את תכונתו הקבוצית של פירוש זה: לא יקל (ברכות פ“ט מ”ה) לא יכשף, וקד פסרת הדא אללכצה תלאתה תפאסיר, אלתפסיר אלאול אל ימוח. תפסיר ר' נתן. ואלתפסיר אלתאני לא יתברז אלבראז אלי גהה אלמשרק. אגלאל לאלנור אלסכן תם. וקאל פי הדא ר' יצחק א"ר יהודה אמר רב לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ואמ' יוחנן ובמקום שאין גדר ובזמן שהשכינה שרויה ופי' בעל הערוך לא יהלך בקומה זקופה ובהרמת קול…⁷ (ט' ב). בצד פירושו של ר' נתן הוא מביא עוד שני פירושים אחרים. מחברנו חושב את עצמו רק למאסף דברי הקדמונים, ולכן הוא פותח את הקדמתו: “קאל גאמעה”, ובראש מס' כלאים: “קאל אלגאמע” (אמנם בריש מס' מעשר ראשון: קאל אלמפסר). על מקורותיו השונים של הספר יוכיחו גם קצת מלים וענינים שנתפרשו במסכת אחת באפן אחר מאשר במסכת אחרת.

נעיין בזמן חבורו של הספר ומחברו. רב נתן בר אברהם ⁸ היה אב הישיבה הארצי־ישראלית בזמן גאונותו של רב אביתר. למשרה זו נתמנה לנכון בשנת תתנ“ה, זמן מועט לפני מסע הצלב הראשון. בתעודה שנכתבה ברמלה בשנת ד' תתנ”ו (כת"י אדליר 4010) נמצא כבר בין החתומים עליה את בנו אברהם: אברהם בן נתן אב (מאן II 201). במכתב אחד (שם 230) הערוך לרב נתן הוא נקרא: “נתן אב הישיבה בן כגמו”ר אברהם חסיד דורו“, וגם בו נזכר בנו אברהם. הבן הזה תפס אח”כ מקום נכבד בקהלת קהירא, ששם אנו מוצאים אותו כבר בשנת 1102. הוא שימש שם כדיין קבוע וכמה תעודות חתומות על ידו וע"י חבריו הדיינים (שם 231–232). על אחת מהן הוא חותם: “אברהם בן נתן אב בית דין של כל ישראל זכרו לברכה”. בתעודה אחרת שנחתמה על ידו בשנת 1102 הוא מזכיר כבר את אביו בברכת המתים.

קבענו איפוא את זמנו של רב נתן. את זמנו של מאסף הפירוש שלנו נוכל לקבוע רק בערך. החכמים האחרונים ביותר שהוא מזכיר בהקדמת פירושו הם ר' יצחק אללוסאני ור' יצחק אלפסי. בספרו אין הוא מביא שום חכם יותר מאוחר מבעל הערוך ומן הרי“ף ⁹. את הרמב”ם אין הוא מכיר עוד, ומכאן ראיה שחי לפניו כי באופן אחר לא ימלט שלא יזכירו בהקדמה ושלא יביא דברים מפירושו למשנה. ברור איפוא שפירושנו נתחבר בין שנת 1105 לשנת 1170. לפי זה קדם פירושנו כימי דור אחד או שנים לפירושו של הרמב"ם ¹⁰, וכדאי הדבר להקדיש מחקר מיוחד על היחס שבין שני פירושים אלה.

מה הם המקורות הספרותיים שהשתמש בהם כבר א' נתן עצמו ומה הם אלה שנוספו ע“י המסדר האחרון קשה להגיד. מצד זמנם קדמו כל החכמים המובאים בו לזמנו של ר' נתן, חוץ מן הרי”ף ובעל הערוך שהיו בני זמנו ור' דוד בעל כתאב אלחאנוי שזמנו לא נתברר לנו (עי' להלן).

בעל פירושנו לא הודיע לנו על עצמו כלום ואין אנו יודעים לא את שמו ולא את מקומו. קרוב לשער שהיה בן מצרים.

בהקדמתו לפירושו הוא סוקר בקצור את השתלשלות התורה שבעל פה עד זמנו. הוא מדבר על יחס התוספתא אל המשנה: התוספתא מפרשת את סתומות המשנה, והוא מביא דוגמאות לכך, וכן על הכללים שקבעו חכמי התלמוד להכרעת ההלכה בין החולקים ועל המקומות שבהם הלכה הבית שמאי נגד בית הלל. את המתעניין יותר בשאלות מסוג זה הוא שולח אל ספר המבוא, והכונה כנראה לספר מבוא התלמוד של רב סעדיה או של רב שמואל בן חפני: ונסתגני ען אלבאקי. לאן שרחה פי כתאב אלמדכל ואצח ילתמסה אלטאלב מן הנאך (ג' ב'). וראוי להביא כאן את אותו הקטע שבו הוא מדבר על זמן התלמוד והגאונים: פכאן מן וקת תדוין אלמשנה מן וקת רבינו הקדוש ואלי אן אסתתם כתאב אלתלמוד פי עהד רב אשי נחו ב' מאיה סנה וניף.??אלך ¹¹ שנת תתמ“ח למנין שטרות ואלאתיון מן בעד רב אשי שרחו מן מסתגלקאת אלמעאני ואלמסתצעב פי אלתלמוד מתל רבנן סבוראיי וגירהם מן ראשי ישיבות. ואנמא עלק דאלך פי אלתלמוד עלי וגה אלפירוש??? ¹² דאלך מן אלגמאר והכדא תגד???אלך ¹³ מרסומא עליה אלפירוש ליכון דאלך ממתאזא מן אלגמאר לרב אשי וקד וגדנא לאלמתאכרין מן אלשאילות אלדי אחדהא שאילות דמחייבין בית אשראל ואלבראמאת מנסוקה עליהא אלדי ואחדה ברם את צריף למילף. אמנעו פי שרח דאלך מן שראיע ואחכאם כל ואחד עלי קדר סעה פהמה ומבלג עלמה. ומתל דאלך איצא אכתצרו פי תתבית בעץ אלאצול פי הלכו קטועות פי כל פן מן אלפנון באכתצאר והו מנסוב לר' יהודה. ואיצא הלכות פסוקות אלמנסובה אלי ר' יהודאי ראש ישיבה זצ”ל אלכאין בבגדאד פי אוול דולת אלערב. תם מן בעדה כאן ר' שמעון קיארא צאחב הלכות גדולות אלפהא שנת אלף נ“ד למנין שטרות. ובעד הולאי אלגאונים ז”ל אכדו טריקה אלתאליף לאלמסתצעב אלדי פי אלתלמוד בתואליף ערבייה ארשדו אלאמה מן נתאיג עקולהם וצפא אדהאנהם לאן פי וקתהם חדתת חואדת עלי אלאמה גהלו בהא וגה אלצואב ואחתאגו אלי אלאסתמדאד בראי אלגאונים פאמדוהם פי אלתשבות עלי חסב סואלהם וקד תולא גמעהם ונצמהא ¹⁴ ר' יצחק החזן הגדול אללוסאני. ומן אלעלמא מן אכד טריק לאלתאליף לתקריב אלמעאני ותלכיץ אלאחכאם. מנהא בתואליף ערבייה. ומנהא בהלכות עבראנייה וסוריאנייה נציר רבי האיי ז“ל ורבי שמואל בן חפני ז”ל ורבי חננאל ז“ל ורבי יצחק אלפאסי ז”ל.

(“והיה מזמן איסוף המשנה מזמן רבינו הקדוש ועד שנחתם ספר התלמוד בזמן רב אשי כמאתים שנה ויותר וזה שנת תתמ”ח למנין שטרות ¹⁵. והבאים אחרי רב אשי פרשו את הסתומות שבענינים והקשה בתלמוד כמו רבנן סבוראיי וזולתם מראשי הישיבות. ונתלה זה בתלמוד בצורת פירוש מפני שאין זה מן הגמרא. וכך תמצא זה רשום עליו “הפירוש” כדי שיהיה נבדל מן הגמרא לרב אשי. וכבר מצאנו לאחרונים מן השאילתות אשר אחד מהם “שאילות דמחייבין בית ישראל ¹⁶ וה”ברמות" נוספות עליהן, שאחת מהן היא “ברם צריך את למילף”. ונתנו בפירוש זה מן הדת והדין כל אחד לפי מדת יכולת הבנתו וגודל חכמתו. וכיוצא בזה, נהגו קצור בקביעת קצת מן היסודות ב“הלכות קטועות” בכל מקצוע מן המקצועות, והוא מיוחס לרב יהודה ¹⁷. וכן “הלכות פסוקות” המיוחסות לרב יהודאי ראש ישיבה זצ“ל שהיה בבגדאד בתחלת ממשלת הערבים. ואחריו היה ר' שמעון קיארא בעל הלכות גדולות שחברו שנת אלף נ”ד למנין שטרות ¹⁸. ואחרי הגאונים הללו תפסו בדרך החבור למקומות הקשים אשר בתלמוד בחבורים ערביים, והנהיגו את האומה במה שהעלו בשכלם ולפי זכות מחשבתם, כי בזמנם אירעו המאורעות לאומה שעל ידם נעלמה מהם הדרך הנכונה והוזקקו להעזר בדעת הגאונים ועזרו להם בתשובות לפי שאלותיהם. וקבל על עצמו לאסוף אותם ולסדרם ר' יצחק החזן הגדול אלוסאני ¹⁹. ויש מן החכמים שאחז בדרך החבור לקרב את המובנים ולתת תמצית המשפטים. מהם בחבורים ערביים ומהם בהלכות בעברית וסורית (ארמית) דוגמת רבינו האיי ז“ל ורב שמואל בן חפני ז”ל ורב חננאל ז“ל ור' יצחק אלפאסי ז”ל). יש עוד לציין שבהקדמתו הוא קורא פעם לתלמוד בבלי “אלגמאר אלבגדאדי” ולירושלמי “אלגמאר אלשאמי”.

הפירוש הוא ברובו פירוש של מלים ומושגים. פירוש יותר רחב אפשר למצא בו רק למסכתות מועטות כגון ברכות, שביעית. את מס' אבות לרוב תועלתה הוא מפרש פירוש שלם: “אתחיל לכתוב פירוש מסכת אבות תפסיר כאמל לעצם פאידתהא”. לקצת מסכתות הקדים המחבר הקדמה שבה יפרש את המושגים הכלליים ואת עיקרי הדברים הנחוצים להבנת המסכת כולה, עי' למשל בריש כלאים: “קאל אלגאמע לדאלך ארא אן אקדם אקדמאת קבל תפסיר שייא מן אלפאץ הדה אלמסכה” ²⁰, ואחר כך הוא אומר: והדא תפסיר אלאלפאץ (= וזהו פירוש המלים), ומפרש את המלים הקשות. הקדמה ארוכה הוא מקדים למס' שבת. בה הוא מחלק את איסורי השבת לסוגים ואומר: “ולו דהבנא ²¹ אן נשרח גמיע ואגבאת אלסבת ומא חרם עלינא מנהא מן עמל אצולהא ופרועהא ופרוע פרועהא יטול אלאמר ולם יתסע לנו אלוקת לשרח דאלך אגמע. לאן דכר אלסבת פי ל”ו מוצע ולהא פי אלמשנה כ“ד פרק תכון קריב מן ספר מן אספאר אלתוריה. ועלי אלכ”ד פרק תלמוד ואסע קריב מן מקדאר אלתורה. ולכן נתקצר עלי כלמאת הי כאלאצול ואלאמהאת. לגמיע ואגבאת אלסבת ולאלשיא אלמחרמאת עלינא פי אלסבת. פמן אתקא אלבארי ית' שמו וכאן מנה אדנא פהם אדא סמע הדה אלעשרה אלאצול תרקא מנהא מערפה גמיע אלואגבאת לאלסבת אלאצול מנהא ולאפרוע ופרוע אלפרוע. והי אלתי גמעהא אלי כל מלאכה לא יעשה בשבת. והדה אלעשר אלכלמאת. הי מלאכה, והתנודה. והמשא ²². נטל כלי. וצאת התחום. מן האוכל. והמעדה ²³. דיבור. ראיות עין ²⁴. ונשרחהא ואחדה ואחדה. (ל"ז ב').

כרגיל הוא מפרש כל פרק לחוד, אבל יש שהוא מצרף יחד שני פרקים, כך יצאו לו במס' ברכות ז' פרקים, בפיאה ו' פרקים, דמאי ה' פרקים, כלאים ח' ועוד. כמה מסכתות אין הוא מחלק כלל לפרקים – וכך עשה בכל סדר טהרות – כי כיון שהפירוש בהן קצר ביותר אין בו כדי חלוקה ²⁵. כמה פעמים הוא מפרש רק משניות אחדות מן הפרק ואומר: ובאקי אלפרק מתגה (כ"ב ב'), ובאקי אלפרק סהיל (כ"ג א'), ואלבאקי סהל (כ"ט א'), כדוגמת רב חננאל הרגיל לומר: ושאר הדברים פשוטים וכיו"ב.

יש בפירוש זה כמה פירושים חדשים ויפים, אבל יש שהוא מגלה חסרון בקיאות בתלמוד: “חפיסה פירש ר' יצחק ז”ל חמת קטנה“. הוא מפרש מלה זו בגיטין ונעלם ממנו שכך פירשה הגמרא בבבא מציעא, והביא פירוש זה בשמו של הרי”ף אף שגם הרי“ף מפרש זה בב”מ ולא בגיטין. וכן: המעוררין קאל צאחב אלערוך ז"ל אלדי יקולו עורה למה תישן ה'. כדבר הזה מצאתי בעוד כמה מקומות.

מחברנו מרבה להביא מדברי הגאונים וביחוד את דברי רב סעדיה, רב שמואל בן חפני, רב שרירא ורב האיי. מדברי הגאונים הקדמוני הוא מביא רק מעט מאד. החבורים המובאים בו הם:

א. ספר הלכות גדולות: “וקאל צאחב הלכות גדולות” (י“א א', י”א ב‘, מ’ ב‘, מ"ט ב’, נ"ה ב' ועוד).

ב. מדרש השכם: “בן אחיה על חולי מעים. קאלו פי מדרש השכם היו הכהנים אוכלים בשר ושותים יין ויושבים על הרצפה ולוקים בחולי מעים והיה יודע חמר טוב ומשקי להון ומתסיין. נחוניה חופר שיחין שהיה יודע אידין מיא בישא ואידין מיא טבא. גביני כרוז שהיה מכריז ואומ' עמדו כהנים לעבודתכם ויש' למעמדכם. והיה קולו נשמע כשלש פרסאות. בן בבי על הפקיע היה ממונה על זיווג הפתילות” (נ"ד א').

ג. אכבאר יוסף בן גוריון: שער ניקנור פי אכבאר יוסף בן גוריון ידכר אן פי וקת יהודה בן מתתיה גזאה ניקנור בגיש עצים וצפר עליה יהודה וקומה וקתלוה וקטעו ראסה ודראעה וצלבוה עלי באב מן אבואב בית המקדש ולדאלך סמי שער ניקנור (נ"ד א'); וכשבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד נוטל בביתו (סוכה ל"ג) דכר יוסף בן גוריון פי אכבאר בית שני אן כאן פי וקת אלאסכנדר מן מלוך בני חשמונאי וכו' (נ"ו א').

ד. תפסיר רב סעדיה על התורה. הוא מביאו חמש פעמים (ע' להלן).

ה. כתאב אלשראיע ( = ספר המצות) לר' חפץ בן יצליח. חלק מן הספר הגדול הזה נדפס ע"י הלפר בספרו Halfes ben jasliah’s Book of precepts ובהקדמתו שם אסף את הציטטות שהובאו ממנו בספרי הראשונים. בפירושנו הובא ספר זה עשר פעמים בפירוש, ועוד פעם אחת הובאו דברי רב חפץ בן יצליח שלנכון הם לקוחים גם כן מספרו זה. כל פסקאות הספר יובאו להלן ברשימה מיוחדת, וכלן חדשות ובלתי ידועות ממקום אחר.

ו. כתאב אלמדכל (= ספר המבוא, מבוא לתלמוד): ונסתגני ען אלבאקי לאן שרחה פי כתא אלמדכל ואצח ילתמסה אלטאלב מן הנאך (ד' ב'). ואין לדעת אם הוא מכוין לזה של רב סעדיה גאון או לזה של רב שמואל בן חפני. אמנם ר"ד ששון חושב שהמחבר רומז בזה לחבור שחבר הוא עצמו.

ז. כתאב אלשרוט (=ספר התנאים) לרב שמואל בן חפני (עי' להלן).

ח. כתאב פי אלנפקאת (=ספר בדיני ההוצאה) לרב שמואל בן חפני, הוא הספר המובא בשו“ת ר”י ן' מיגאש סי' ר“ט בשם ספר ההוצאה. ספר זה לא הובא בפירושנו בשמו המפורש, אבל נראה שהפיסקא המובאת להלן בענין מי שמת והניח בנים ובנות וכו' היא לקוחה מספר זה כמו הפיסקא הבאה בשערי צדק דף ס”ז סי' נ"ד, וכנראה גם הקטע שנדפס בגנזי קדם ד' עמ' 61–62.

ט. כתאב לאמפתאח (= ספר המפתח) לרב ניסם. הוא מביאו י"ד פעמים למסכתות: שבת, שקלים, יומא, סוכה, תענית, מגילה, חגיגה, כתובות, נדרים, סוטה, עדיות (עי' ברשימה הבאה להלן).

י. כתאב אלחאוי (= ספר הכולל), לר' דוד. על הספר הזה ומחברו לא נודע עד היום כלום. כידוע חבר רב האיי ספר בשם זה. הספר הובא בפירושנו שלש פעמים ופעם אחת הובאו דברי ר' דוד בסתם, ולנכון הם מספרו הנז' (על ספר זה עוד אשוב לדבר להלן).

יא. ספר הערוך לר' נתן בר יחיאל. הוא מביאו בשמו, “בעל הערוך” או צאחב אלערוך" כששים פעם: ז' ב‘, ח’ א‘, ט’ ב‘, י’ א' (ב"פ), י' ב‘, י"א ב’, י“ב ב' (ב"פ), י”ד א‘, ט"ו א’ (ב"פ), ט“ז ב' (ב"פ), י”ז א‘, י"ז ב’, כ“ו א', ל”ד ב‘, ל"ה א’, ל“ז א', מ”ג א‘, מ"ז ב’, מ“ח א‘, נ’ ב', נ”ג ב' (ג"פ), נ“ד א' (ב"פ), נ”ה א' (ב"פ), נ“ה ב', נ”ו ב' (ב"פ), נ“ז ב', נ”ח ב‘, ס’ א‘, ס"ה א’, ס“ז א', ס”ט ב‘, ע"א ב’, ע“ב ב', ע”ג א' (ד"פ), ע“ג ב', ע”ה א‘, ע"ה ב’, ע“ו ב', ע”ז א' (ב"פ), פ“ט א', צ”א ב' (ב"פ), צ“ב א' (ב"פ), צ”ב ב‘, צ"ג א’, צ“ג ב', צ”ד א'. ויש גם שהוא מביא דברים מן הערוך בלי הזכרת שמו. בפירוש סדר טהרו אין הוא מביא שום חכם מלבד בעל הערוך.

יב. הלכות הרי“ף. הרי”ף מובא יותר מעשרים פעם: ופי' ר' יצחק ז“ל, וקאל ר' יצחק, ופסר ר' יצחק, ר' יצחק צאחב אלהלכות וגם ר' יצחק אלפאסי. בסוגית סקריקון בגטין הוא מעתיק את כל דברי הרי”ף באריכות רבה.

* *

אחר תאור כתה“י ותכונת הפירוש עצמו סבורני, שכדאי להביא את דברי הגאונים שהובאו בו, ואת הקטעים מספר המפתח של רב נסים, ספר המצות של רב חפץ בן יצליח ו”כתאב אלחאוי" לר' דוד, כיון שברובם הגדול הם חדשים ולא נודעו לנו עד כה. נתחיל מן הגאונים המפורסמים רב סעדיה, ר"ש בן חפני, רב שרירא ובנו רב האיי (התרגום העברי ניתן בכל עמוד למטה באותיות פטיט).

רב סעדיה. ואלתפסיר אלתאני פי הקטר חלבים ²⁶ הו קול רבינו סעדיה ז“ל פי תפסיר ולא ילין חלב חגי עד בקר… (ז' א'); וקאל ראס אלמתיבה אלפיומי רצי אללה ענה פי תפסיר לא תזרע כרמך כלאים (כ"ו א'); חל ששה עשר בשבת ²⁷ הדא אלקול אלמבאלגה וליס הו עלי אלחקיקה כמא קאל ר' סעדיה פי תפסיר כי אני הכבדתי לאן פי אלמעלום לא בד”ו פסח (נ"ב ב'); וכדא תגד תפסיר ר' סעדיה ז"ל להדא אלפיסוק פי אלנץ; ויכון אלכביר אלדי ירגא אן תלד מנה הו יקום עלי וראתה אכיה אלמיית (ס"א ב');… אנך אדי תצפחת תפס' ר' סעדיה וגדתה יקול אדי מאת מן אלחיואן ולם יקול מן אלבאהים לאן

והפירוש השני בהקטר חלבים הוא מאמר רבינו סעדיה ז"ל בפירוש…

ואמר ראש הישיבה הפיומי ירצהו אליהם בפירוש…

המאמר הזה הוא בדרך ההפלגה ואין הוא לפי האמת, כמו שאמר רב סעדיה בפירוש כי אני הכבדתי, מפני שידוע הדבר לא בד"ו פסח ²⁸.

וכך תמצא פירוש רב סעדיה לפסוק זה במה שנאמר: ויהא הבכור שהיא עתידה לילד ממנו הוא יקום על ירושת אחיו המת.

… אם תעיין בפירוש ר' סעדיה תמצאהו אומר “אם ימות מן החי” ולא אמר “מן הבהמה” כי בכלל חיה בהמה ועוף.

אלחיואן ישבה [?] בהימה וטאיר ²⁹ (צ"ה א'); וקאל ר' סעדה ז“ל עללו עלי לפתאיל אלדי לא יסרג בהא לאצטראב אלנאר בהא פלא תתבת (מ"א א'); ופסר ר' סעדיה ז”ל פי תשובת שאלה בטוטפת ³⁰ בסרבוטין וקאיה ומעאליק (מ"ג ב'); והדא אלתפסיר לר' סעדיה ז“ל קיני זבים ³¹ קראבין אלזבים (נ"ג א'); מי שנתחלל שם שמים על ידו ³² פיה תפסירין אלתפסיר אלאוול קאל ר' סעדיה ז”ל מן כאן שאכא פי מדהבה ואמא אלחכמ' כגון דמסגי בלא ציצית ³³ ובלא תפילין (נ"ה א'); אחד מעובה ³⁴ ואחד מידק ואחד מתפסח וואחד דקיק צייק קאל ר' סעדיה ז"ל אלצייק לאלמא לאנה דקיק ואלמתפסח לאלכמר לאגל אן יפנא אלכמר ואלמא פי דפעה ואחדה (נ"ו א').

דכר ר' סעדיה ז“ל אן אלעלה פי נצר אלהלאל פי זמאן אלקדמא כמא פי הדה אלמסכה ואלחאגה אלדי אחוגתהם אלי בעת אלרסל ליכברו הו קיאם צדוק וביתוס ותלאמדתהם פי בית שני וכאנו יעארצו אלרבאניין פי חסאב אלעבור ויקולו אלעיד עלי אלנצר לא עלי אלחסאב פאראדו רז”ל יוצחו להם אן חסאבהם יואפק אלנצר פארסלו אלרסל וענד וצולהם באלשהאדה עלי נצר.

ואמר רב סעדיה ז"ל: נתנו טעם לפתילות של ידליק הם מפני שהאש קופצת בהם ואינה עומדת.

ופירש רב סעדיה בתשובת שאלה… מטפחת הראש וקשוטים תלויים.

והפירוש הה לר' סעדיה ז"ל: קיני זים קרבנות הזבים.

בו שני פירושין. הפירוש הראשון אמר ר' סעדיה ז"ל: מי שהיה מפקפק בשיטתו, אבל החכמים אמרו כגון דמסגי בלא ציצית ובלא תפלין.

אחד רחב ואחד קטן וצר. ואמר ר' סעדיה ז"ל: הצר למים מפני שהם דקיקים, והרחב ליין כדי שיהיו כָּלים היין והמים בבת אחת.

הזכיר ר' סעדיה ז“ל, שהסבה בראיית המולד בזמן הקדמונים כמו (שנמצא) במסכת זו, והצורך שהביא אותם לדידי שליחת שלוחים להודיע, הוא עמידת צדוק וביתוס ותלמידיהם בבית שני, והיו מתנגדים לרבניים בחשבון העבור ואומרים שהחג לפי ראיה לא לפי חשבון, ורצו רז”ל לברר להם שחשבונם מתאים לראיה, ושלחו שלוחים וכאשר הגיעו בעדות על ראיית המולד יאמרו הרבניים נתאמת החשבון, כמו שאמרו: וכל העם אומ' מקודש ומקודש, והמשיכו לפי זזה עד שנתבטלה טענת הצדוקים ועברה, וחזרו העם לעשות לפי החשבון והפסיקו לעשות לפני הראיה ³⁵.

אלהלאל יקולו אלרבאניין צח אלחסאב כקול' וכל העם אומ' מקודש מקודש פלם יזאלו עלי דאלך חתי אנטחדת [?] חגה אלצדוקייה וזאלת ורגעו אלקום אלי אלעמל באלחסאב וקטו אלעמל באלנצר (נ"ח א'). כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו גאנא פי דאלך תפסירין. אלתפס' אלואחד קאלו פיה ר היא מצוה יתירה על זכיותיו כקול' לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכי וחציו חייב עשה מצוה אחת על זכיותיו הרי זה זכי. ואלתפסיר אלתאני קאל ר' סעדיה ז"ל מתל מן יפרד לה עמל פריצה ויהתם בפעלהא כגון מצות כבוד אב ואם (ע' ע"א).

הסנטר פ' ר' סעדיה ז"ל עבד יערף חדוד אלקריה (ע"ג א').

רב שמואל בן חפני. אעלם אן ר' שמואל בן חפני קאל אן הדה אלבתולה אלדי תדכל מע זוגהא אלי אלחופה וימות זוגהא פי סאעתה פאן תזווגת בגירה לם יכון לה עליהא טענת בתולים ותכון כתובתה עליו מנה (ס"ג א').

קאל ר' שמואל בן חפני ז“ל תפסיר שלשה שלשה שלזהב עלי מא אצל והוא דא כאן אלמכלף מאיתין דינאר כצאחבת אלמאיה תאכד כמסין וצאחבה אלמאיתין וצאחבת אלתלאת מאיה יאכדא כל ואחדה תלאתה דנאניר דהב צרף כל דינאר כ”ה דנאניר פיציר צרף אלדנאניר מאיה וכמסין סוא. פאן כאן אלמכלף תלאת מאיה פצאחבה אלמאיה תאכד כמסין וצאחבה אלמאיתין [מאיה] וצאחבה אלתלאת מאיה סתה דנאיר דהב יציר צרפהא עלי מא דכרנא מאיה וכמסין דינאר (ס"ד ב').

הגיעו אלינו בזה שני פירושים. הפירוש הראשון אמרו בו ר' (= רבנן) ³⁶ היא מצוה יתירה על זכיותיו כמו שאמרו לעולם… והפירוש השני אמר ר' סעדיה ז"ל כמו מי שמתיחד לעשית מצוה וטורח בעשיתה כגון מצות כבוד אב ואם ³⁷.

הסנטר פירש ר' סעדיה עבד המודיע גבולות העיר ³⁸.

דע שר' שמואל בן חפני אמר, כי הבתולה הזאת הנכנסת עם בעלה לחופה וימות בעלה באותה שעה אם תנשא לזולתו לא יהא לו עליה טענת בתולים, ותהא כתובתה עליו מנה ³⁹.

אמר ר' שמואל בן חפני ז“ל: פירוש שלשה שלשה של זהב ⁴⁰ לפי הכללים הקבועים והוא אם היה העזבון מאתים דינר, תקח בעלת המאה חמישים ובעלת המאתים ובעלת שלש המאות תקחנה כל אחת שלשה דינרי זהב, כל דינר כ”ה דינרים (כסף) ויהיה סך כל שני הדינרים יחדו מאה וחמשים. ואם היה העזבון שלש מאות תקח בעלת המאה חמישים ובעלת המאתים ⁴¹ ובעלת שלש המאות ששה דינרי זהב ויהיו יחד לפי מה שהזכרנו מאה וחמישים דינר ⁴².

ר' מאיר אומ' ⁴³ כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי קאל ר' שמואל בן חפני פי כתאב אלשרוט הדי יתצמן פי שרוט אלגטים אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט אם באתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה אינו גט ואם לאו הרי זה גט (ע' ע"א).

מי שמת והניח בנים ובנות וכו' קאל ר' שמואל בן חפני תגב אלנפקה לאלאכואת מן אלאב עלי אכותהם מן אביהם מן מאל אלאב סוי כאן אלמורות קלילא או כתירא יקב אלנפקה ללאכואת עלי אלאכוה מנה לי אן ידרכן אן (צ"ל: או) יתזוגן. ויעטי כל ואחדה מנהן עוסר נכסים ויאכד אלאכוה אלבאקי עלי וגה אלמיראת ואן כאן אלמאל קלילא אנפק עלי אלאכואת לקול מי שמת והניח בנים ובנות. ואלחד פי אלמאל אלכתיר הו מא כאן יפי באלנפקה עלי גמיע אלאולאד אלי אן יכברו וידרכו לקול' וכמה הן מרובין אמר ר' יהודה אמר רב כל שיזונו מהם אלו ואלו שנים עשר חדש כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי זו דברי רבן גמליאל אבל חכ' אומ' כל שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגורו ואלהלכה כקול אלחכ‘. ואלחד פי אלמאל אלקליל הוא מא נקץ ען דאלך לקול’ ואם לאו הן נכסים מעוטים (ע“ג ע”ב).

רב שרירא. המסוטפות. נוע מן אלגמיז וקאל רב שרירא אלמשקקאת לאן אלשק פי אל תוב יסמא סטף (י"ג ב'); הפלטר. בנדאר והוא אלדי ישתרי מן כתיר מן אלכבאזין ויביע מן אלכאצה. ואלתל' אלירושלמי קאל הוא לדי ישתרי

אמר ר' שמואל בן חפני בספר התנאים ⁴⁴ : זה כולל בתנאי הגיטים:… ⁴⁵ .

אמר ר' שמאל בן חפני: מוטלת הוצאת האחיות מן האב על אחיהן מאביהן מנכסי האב, בין אם היתה הירושה מועטת או מרובה מוטלת הוצאת האחיות על האחים ממנו עד שתבגרנה או תנשאנה. ויתן לכל אחת מהן עשור נכסים ויקחו האחים את השאר בצורת ירושה. ואם היו הנכסים מועטים מוציאים אותם על האחיות כמו שאמרו ⁴⁶ : מי שמת והניח בנים ובנות. שיעור הנכסים המרובים הוא מה שיספיק להוצאת כל הילדים עד שיגדלו ויבגרו כמו שאמרו⁴⁷ … והלכה כחכמים. ושיעור הנכסים המועטים הוא הפחות מזה, כמו שאמרו: ואם לאו הן נכסים מועטים.

המסוטפות ⁴⁸ סוג מן תאנים. ואמר רב שרירא: המבוקעות. מפני שהקרע בבגד נקרא סטף.

מן שבעה נחתומין וקאל רב שרירא ז“ל אלמסקט אלדי יביע אלכבז ואלאדאם (י"ד ב'); המפול. קאל רב שרירא ז”ל אלדי יביע אלכבז ואלאדם מן שני נחתומין לא אכבר (י"ד ב'); וקאל ר' שרירא ז"ל במגריפות של מתכת חדיד (י"ז ב'); וקאל שרירא כופח באלערבי מטרפה. והי אלתנור אללטיף אלמבני עלי אלארץ וליס פיה כזף (מ"א ב'); בכוכליאר… וקאל ר' שרירא דאיר באלראס מתל אלכור כקול והכהנים מוקפין ועומדין כמין כוכליאר (מ"ב ב'); שבעים אמה ושיירים סבעין דראע וזגטין קאל ר' שרירא אלזגט מא בין אלאבהאם ואלאצבע אלדי יליה בפתח אליד (מ"ט א – ב).

רב האיי. נובלות… רפי' רבי האיי ז“ל תמרי זיקי והו מא סקט מן אלתמאר אלנאצג מן קווה אלריח (ח' ב'); הסקריקון אלגצאב. ופי' רב האיי גאון ז”ל אלסלטאן אלקאהר (ל"ז א'); ופסר ר' האיי ז"ל מולייר הגרוף גרה צפר ⁴⁹ יחמא פיהא אלמא. אנטיכי גראר רומי ואחד קדאם אלאכר ימלא אלגואני גמר

הפלטר ⁵⁰ סוחר והוא הקונה מנחתומים הרבה ומוכר ליחידים. והתלמוד הירושלמי אמר שהוא זה הקונה מן שבעה נחתומין ⁵¹. ואמר רב שרירא ז"ל החנוני המוכר לחם ולפתן.

המפול ⁵² אמר רב שרירא ז"ל המוכר לחם ולפתן מן שני נחתומין לא יותר.

ואמר שרירא ז"ל: במגריפות ⁵³ של מתכת ברזל.

ואמר שרירא כופח ⁵⁴ בערבית מטרפה, והוא התנור הקטן הבנוי על האדמה ואין בו חרס.

בכוכליאר ⁵⁵ ואמר רב שרירא: עגול בראש כמין צניף, כמו שאמרו ⁵⁶…

שבעים אמה ושיריים ⁵⁷ שבעים אמה ושני סיטים. אמר רב שרירא הסיט הוא מה שבין הכהן והאצבע הסמוכה לו בפתיחת היד ⁵⁸. … תמרי זיקי ⁵⁹, והוא הנופל מן התמרים המבושלים מכח הרוח.

הסקריקון ⁶⁰ האנס ופירש רב האיי ז"ל: המלך האלם.

ופירש ר' האיי ז"ל: מולייר הגרוף ⁶¹ כד צהובה מחממים בה את המים.

אנטיכי ⁶² כדים ביצנטיניים אחד בצד השני ממלאים את הפנימי גחלים ואת החצון מים.

וימלא אלבראני מא (מ"ב א'); ופסר ר' האיי פורפת על האבן או על האיגוז אלאזראר אדא אשתמלת אלי מראה [?] בגאנב פיגוז אן כאנת זאויתהא מלפופה על[י] חגר או גוזה או דרהם יגוז אן תכרג בה יום אלסבת אדא כאן מלפוף מן יום אלגמעה (מ"ג ב').

וקאל ר' האיי ז“ל אדא וגדת פי מסכת שבת פי אלמשנה יקול ען אמר מן אלאמור פטור פדאלך אלפעל חראם לכנה אדא פעלה לם תנב עליה סקילה אן כאן מזיד ולא קרבן חטאת אן כאן שוגג. פשתאן בין מא יקול פטור ובין מא יקול מותר לאן אלמותר חלאל ואלפטור חראם אלא מואצע מכצוצה קיל פיהם פטור והו חלאל ופי דאלך קאלו אלחכ' ז”ל כל פטורי דשבת פטור אבל סור בר מהני תלת. אלאולי מן כאן פי בדנה דמל או בתרה פפגרהא פאן כאן קצדה אכראג מא פיאה מן אלמדה אלרטבה גאיז דאלך. ואן כאן קצדה יעמל להא פם לא יגוז כקול המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא את הלחה פטור. ומן דכלת לה שוכה או זגאגה או שצייה פי לחמה יגוז לה אן יכרגהא באברה כקולהם מחט שליד ליטול בה את הקוץ. ואלתאלתה קול ישב אדם על הפתח ולא מלהו (מ"ד ב') וישב השני ומלהו השני חייב. ישב הראשון ומלהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו השני פטור. ויענו בדאלך פטור ומותר (מ"ד א–ב').

את הכוש ואת הכדכד לתחוב בו (שבת פי“ז מ”א) קאל ר' האיי ז"ל מתל אדא דפן וסט תבן שי מן אלמאכול ואלמשרוב יום אלסבת לחתי' ידפא ואראד

ופירש רב האיי פורפת על האבן או על האיגוז ⁶³ כפתורים אם הם באים יחד בצדה של אשה מותר אם עטיפתם כרוכה על אבן או אגוז או דרהם (מעה של כסף), מותרת לצאת בהם ביום השבת אם היה כרוך מיום הששי.

ואמר ר' האיי ז“ל: אם תמצא במס' שבת במשנה שיאמר על ענין מן הענינים פטור הרי הפעולה הזאת אסורה, אבל אם עשה זאת אינה חייב סקילה אם היה מזיד, ולא קרבן חטאת אם היה שוגג. וההבדל בין אם יאמר פטור ובין אם יאמר מותר, שהמותר מותר (לגמרי) והפטור אסור, מלבד מקומות מיוחדים שנאמר בהם פטור הוא מותר. ובזה אמרו החכמים ז”ל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת ⁶⁴ הראשון, מי שהיתה בגופו בועה (טבעית) או מורסא (ע"י שריטה) ופתח אותה, אם היתה כונתו להוציא מה שיש בה מן הליחה מותר. ואם היתה כונתו לעשות לה פה אסור, כמו שאמרו ⁶⁵… ומי שנכנס לו קוץ, או זכוכית או מחט בבשרו הותר לו להוציאו במחט, כמו שאמרו ⁶⁶ והדבר השלישי ⁶⁷ מה שאמרו ⁶⁸… והכונה בזה פטור ומותר.

אמר רב האיי ז"ל כמו אם טמן בתוך תבן דבר מן המאכל והמשקה ביום השבת כדי שיתחמם ורצה לגלות מעליו (יגלה) בשני הכלים האלה.

יתפש עליה פבהאתין אלאנייתין (מ"ו א'); לפילומה ותקא לקורדימה קאל אלתלמוד משום באקא ופסר אלגאון ז“ל טחלב וקאל ר' האיי ז”ל קירומי בור שלברקי היורד בו אם יש ברגלו חטטין מתרפא ממי הגזות (מ"ז א').

סכין ומדיחין אותו… ובלבד שלא יזיזו בו אבר (קנ"א א') ולכן לא יחרכו בה עצו. וקאל ר' האיי ז"ל מעני דאלך ירשו עליה אלמא (מ"ז ב').

ואמרו מלמד שתקן שלמה לישראל ערובין ונטילת ידים (ערובין כ"א א') שהיו ישראל קודם שלמה מתעסקין במלחמות רבות לפיכך תיקנה בימיו שהיו לו נחת ושלום מכל סביביו. וכ“כ ר' האיי גאון ז”ל בתשובות ⁶⁹ (מ"ט א').

כל השטרות העולות בערכאות של גויים… (גיטין י' ב') ורב איי גאון ז"ל לם יגיב כתב אלהבה ענדהם (ס"ו א').

קאל ר' האיי גאון ז"ל מן מוגבאת אלגזרה והו אתגאה אלתהמה והו אכתלאט אליד פי אלמאל אכתלאטא לא יקף כיאנה אן כאנה פיה ודאלך כאלשרכא ואלוכלא ואלאריס יעני אלאכאר ואלאמראה ואלגלמאן אלמתצרפין פי אלאמואל כמא נצת אלמשנה ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' ומעני קול' שלא בטענה הו אנה ולו לם ידעי עלי אלמטלוב שייא מחדודא ולא מעלומא בל קאל לעל קד כנתני פיה ואנא מטאלבך בימין פיגב פי אלחכם אן יחלף

לפילומה ⁷⁰ (שבת קמ"ז א') וקרא לקורדימה. אמר התלמוד משום באקא ⁷¹ ופירש הגאון ז"ל טחלב.

ואמר רב האיי ז"ל קירומי ⁷² בור של ברקי ⁷³ היורד בו אם יש ברגלו חטטין מתרפא ממי הגזות.

ואמר רב איי המובן בזב יזרקו עליו מים.

ורב האיי גאון ז"ל אינו מתיר (לכתוב) שטרי מתנה אצלם ⁷⁴.

ואמר רב האיי ז"ל: ממחייבי הגזירה ⁷⁵ והוא נפילת חשד, והוא שליחת יד בכסף באופן שאין לעמוד על המעילה אם ישנה בה: וזה כמו השותפים והאפטרופסים והאריסים והאשה והנערים (בני הבית) היודעים בטיב הכספים, כמו שאמרו ⁷⁶ : ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' ופירוש אמרה שלא בטענה הוא, שאפילו לא טען על הנתבע בדבר ברי ולא ידוע אלא אמר בודאי מעלת בי בזה ואני תובע ממך שבועה אז ראוי לפי הדין להשבע לו.

לה וכדי יגרץ אלתל' היכי נטענין שלא בשבועה ⁷⁷ אטו בשפטאני עסיקנן הכי קאמר ואלן נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. אמא אלארסין פהם אלמתקבלי אלצחרי ומא ימאתלהם ואמא האפטרפין פהו וכיל אלאנסאן פי חיותה ואמא האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית פהו מכצוץ באלאמראה אלמתצלרפה פי מנזל אליתומים בעד ופאה מורישם. והולאי אלכמסה אלדי דכרתהם אלמשנה לא יחלפון בטענת שמא אן אפתרקו ולם תכון בינהם עלקה ומצו עלי פרקתהם ואמסכו ען אלמטאלבה באלימין יגב אן תוקף ולא יחלף אלכצם כקול אלחכמים חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען ⁷⁸ (ע"ה ב').

מן הגאונים האחרים הוא מביא את רב נחשון: הסיט (שבת ק"ה) פי' וסט ⁷⁹ אלפתר והו אדי פתחת אלאצבע מע אלאבהאם יסמא מא בינהמא פתר, והו תלתי שבר הדי אלפי' למר בר ⁸⁰ נחשון ז“ל ⁸¹ (י"ז א'); את רב צמח: פי' ר' צמח ז”ל חלמון (תרומות י' י"ב) צ’פרה' אלביץ ⁸² ; את רב שמעון ⁸³ : הקסטמילין ⁸⁴ (כלאים א' ד') אלכמתרי וקאל ר' שמע' אנה יסמי באלשאם אלפטומי ⁸⁵ (כ"ו א’–ב'); את רב יהודאי: ואמר רב יהודאי ז"ל מאי טעמא [מותר בראשונה ובחמישית] ⁸⁶ משום דהוו להו נכריות. פ' ששאר האב אינו נודע

וכך התכוון התלמוד באמרו ⁸⁷ היכן נשבעין שלא בטענה אטו בשפטאני עסיקנן. הכי קמאר ואלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. והאריסין הם המקבלים שדות וכיוצא בהם. והאפוטרופין הוא בא כח האדם בחייו. והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית זהו מיוחד לאשה המוציאה ומביאה בבית היתומים אחרי פטירת מורישם. ואלה החמשה אשר הזכירה אותם המשנה לא ישבעו בטענת שמא אם חלקו, ולא יהא ביניהם קשר, והמשיכו לפי חלוקתם וחדלו מלתבוע שבועה ראוי שיעמידו הדבר ולא ישבע בעל הדין, כמו שאמרו החכמים: חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען.

באמנם שהדבר מפורסם שהאם היא שהרתה ושילדה והאב אינו ידוע אם ממנו הוא הולד אם מזולתו (ס"ב א').

חוץ מזה מובאים בו דברי הגאונים בסתם: קד דכרהא בעץ אלגאונים פי קולה ⁸⁸ (ברכות מ"ד א') הביאו לו מליח לכתחילה וכו' כך פירשו חכמים באוכלי פירות גינוסר שנו וכנרת היא גנוסר וים כנרת ימה של טבריא ולמה נקרא שמה כנרת שמתוקין פירותיה ככנארי וכיון שמתוקין פירותיה אוכל מהן הרבה עד שאין טועם טעם דגן וטעם פת וצריך דברים מלוחים שיאכל מהן כדי שיתקבלו עליו פירות מתוקים. ודכת' באיזה מליח כל מליח דגים קטנים בכלל דכי אתא ר' דימי אמר עיר אחת היתה לינאי המלך בהר המלך והיו מוציאין ממנה ששים רבוא ומאתים ותשעה ותשעים ⁸⁹ למלקטי תאנים ויש טרית שאינה טרופה ⁹⁰ ובלשונינו קורין אותה צחנתא ⁹¹ והיא דגים קטנים שנימוחו והיא טרית טרופה ובה אוכלין פתן מלקטי תאינים ויש טרית שאינה טרופה, כל דג שראשו ושדרו ניכר זו היא טרית שאינה טרופה. ובזמן הזה שניטל טעם הפירות ואין להם מתיקה כראשונים פת עיקר וכל מלוחים טפלין לה ⁹² ( ח' ב’–ט' א); וקאל צאחב אלתשובות ⁹³ ז“ל כוס שלברכה צריך יין חי שלא ירבה לתוכו מים, וצריך שיתן לתוכו מעט מים כר' אליעזר (ט' ב') ⁹⁴; כקול אלגאונים פי אל תשובות: מין שנושא פירות במין שאין עושה פירות אסור להרכיב זה עם זה… כקול אלגאונים פי אל תשובות: וכל מין ושאינו מינו אסור להרכיב זה עם זה ואפי' דומין זה לזה (כ"ו א'); והו קול אלגאון פי אל תשובות ⁹⁵ : שיעור חלה שאמרו חכ' חמשת רבעים ועוד קמח חייבין בחלה הרי ⁹⁶ ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה. לפיכך הלש כשיעור בעריבה אחת חייב בחלה. ואפילו לש מאה שעורים במאה עריבות חייב להפריש חלה בכל אחת ואחת, דילפינן מעיסת המדבר דהיא עומר (ל"ה ב'); כקול אלגאון ז”ל פי אלתשובות ⁹⁷ והי' ⁹⁸ כל אילן וכל נטיעה שהוא למאכל נוהג בו ערלה, ואפילו הרכבה חייבת בערלה, שנ' ונטעתם כל עץ מאכל, ואין פטור אלא הנוטע שלא לאכילה, שכך שנינו ⁹⁹ הנוטע לסיג או לקורות פטור מן הערלה (ל"ו ב'); באבק דרכים ¹⁰⁰ גבאר אלטרק מן יכתב בה ¹⁰¹. וקאל אלגאון ז“ל מן יכתב פיה חייב ¹⁰². באבק ספרים אלגבאר אלדי יתרבו בה אלכתאב. וקאל אלגאון ז”ל אלא דק אלכאתב חואיג אלחבר וטאר אלגבאר עלי אלארץ וצוור פיה כתבה באצבעה (מ"ה א'); לקודימה (שבת קמ"ז א') קאל אלתל' משום באקא ופסר אלגאון ז“ל טחלב (מ"ז א'); עמוד והפוך אחת על הרצפה ¹⁰³ פי גאון ז”ל עמוד והראינו היכן השתחויה (נ"ד ב'); ניקנור נעשו נסים לדלתותיו ¹⁰⁴ קאל אלגאון כאנת הדה אלאבואב לאלמקדש וכאנת מן נחאס ואכדוהא אלאויבים ורמו בהא פי אלבחר וטפת עלי וגה אלמא (נ"ה א') ¹⁰⁵.

מתוך ספר המצות לרב חפץ בן יצליח

1. אין פוחתין לפיאה וכו' (פאה פ“א מ”ב) וקאל רבי חפץ בן יצליח צאחב כתאב אלשראיע אן אלפיאה תגב פי ארץ ישראל חסב סעה נפס אלבאקי להא וציקה לקול' ואלו הדברים שאין להם שיעור הפיאה וכו' פאמא כארג ארץ ישראל פחדהא גז מן סתין לא אקל כקול' אין פוחתין לפיאה מששים ואע“פ שאמרו שאין לפיאה שיעור וקאל אלתלמוד לא קשיא כאן בארץ ישראל אין לה שיעור וכאן בחוצה לארץ יש לה שיעור ויגב אן תכלף אלפיאה מן אלגז אמר רב חפץ בן יצליח בעל ספר המצות: הפיאה לה בארץ ישראל לפי רוחב נפשו של המשאיר אותה צרותה, כמו שאמרו: ואלו הדברים שאין להם שיעור, הפיאה וכו'. אבל מחוץ לארץ ישראל שיעורה חלק אחד מששים לא פחות, כמו שאמרו: אין פוחתין לפיאה מששים, ואע”פ שאמרו שאין לפיאה שיעור. ואמר התלמוד ¹⁰⁶ : לא קשיא כאן בא"י, אין לה שיעור, וכאן בחוץ לארץ, יש לה שיעור. וצריך להשאיר את הפיאה מן אלאכר מן אלזרע ודאלך למעאי ד‘. אחדהא ללא יכתאר אבאחת ¹⁰⁷ גז בעינה מן אלזרע לקום באעיאנהם דון גירהם. ואלב’ ליעלמו אלצעפא באן נציבהם מן אלזרע אלגז אלאכר מנה. ואלג' ליעלמו אלנאס באן אלחאצד אכד זרעה ולם יתכלף מעד דאלך תבקיה אלטרה מנה אד הי אכרה. ואלד' מנה פי נפי דעוא צאחב אלזרע שאנה קד כלף אלטרה פי מא מצא מן אגזא אלארץ. פאכרהא לאלצעפי לקול' אמ' ר' שמעון מפני ארבע דברים לא יתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו. מפני גזל עניים כאיזה צד, לא יראה אדם שאין שם אדם ואמר לעני מדעתו בא ולקח לך פיאה זו. מפני ביטול עניים כאיזה צד, שלא יהיו העניים יושבין ומשמרין כל היום ויאמרו עכשיו נותן פיאה אלא מתוך שהוא נותנה בסוף שדהו הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין כאיזה צד, שלא יהיו העניים הולכין ושבים ואומ' ראו איש פלוני שקצר שדהו ולא הניח פיאה, שהרי אמרה תורה פאת שדך לא תכלה. מפני הרמאין כאיזה צד, שלא יאמרו כבר נתננו. ולא יקח את היפה ויתן את הרע (י' ע"ב).

2. קאל צאחב אלשראיע ז"ל ולאפיאה מן אלאשגאר אלעליה ואלנכל איצא. ומא לם יתהיא לאלשיך או עליל אן ינאלה יגב אן תחט מן מוצעהא ותגמע ותקסם בין מסתחקיהא אלחאצרון כקול אלמשנה ובדלית ובדקל. מא כלא מן אלאשגאר אלעאליה אלתי דכרנאהא (י"ב א').

3. וכולם בפירוש אסורים (שביעית פ"ה) קרל צאחב אלשראיע ז"ל אדי ביין עליה תלך אלאניה באנה ירידהא לאלפלאחה הראם (כ"ב ב').

4. קאל צאחב אלשראיע ז"ל אן מעני יחדו אלמקוול פי צמר ופשתים יחדו אתחאד הדין אלנועין פקט יכונאן. לא אתחאד גירהמא אי נועין כאנא סוא החלק האחרון של הזרע. וזה לארבע טעמים. האחד, שלא יבחר הבוחר (?) חלק ידוע מן הזרע לאנשים ידועים ולא לזולתם. והשני, שידעו החלשים שחלקם מן הזרע הוא החלק האחרון שבו. והשלישי, שידעו בני אדם שהקוצר לקח יבולו ולא עבר עם זה על השארת הפיאה ממנו, מכיון שהיא החלק האחרון שבו. והרביעי, לדחות טענת בעל הזרע שכבר השאיר את הפיאה במה שעבר כבר ¹⁰⁸ מחלקי הקרקע. והאחרון שבו לחלשים, כמו שאמרו ¹⁰⁹: אמר ר' שמעון וכו'.

אמר בעל המצות ז"ל: והפיאה מן האילנות הגבוהים והדקלים גם כן. ומה שאינו מזומן לזקן ולחולה ראוי להורידו ממקומו ולאספו ולחלקו בין הנוכחים הראוים לו, כמו שאמרה המשנה (פאה פ“ד מ”ב) ובדלית ובדקל. חוץ מן האילנות הגבוהים אשר הזכרנום.

אמר בעל המצות ז"ל: אם נודע שאותו הכלי הוא רוצה בו לעבודת האדמה אסור ¹¹⁰.

אמר בעל המצות ז“ל: פירוש “יחדו” האמור ב”צמר ופשתים יחדו" אחוד שני המינים האלה (שיהיו) בלבד, לא אחוד איזה שני מינים אחרים שיהיו מלבד שני המינים האלה.

הדין אלנועין. ולקד יקול בעץ אלעאמה באן אלצוף ואלקטן כלאים זה בזה והדא מנהם כטא או גוא לקלה בצרהפי תחריר אלאלפאץ (כ"ו א').

5. וקאל צאחב אלשראיע ז“ל אי תוב מן צוף גנם ומן צוף גמאל מתסאויין מכתלטין מע אלכתאן אן כאן צוף אלגמנם אכתר פאסתעמאלה חראם. פאמי אן כאן צוף אלגמאל אכתר מן צוף אלגנם פגאיז אסתעמאלה ואלקנב ואלכתאן פי הדה אלשריעה פסואאן לקול אלמשנה צמר גמלים וצמר רחלים… בד”א שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהם וטרף (ל"א ב').

6. קאל צאחב אלשראיע ז“ל יגב אכראג עשר אלמטעמאת מנהא אלתי הי נוע אלתמר פי נהאיה בלוגהא. פאמא אן כאנת אלתמרה מפצלה פי אבתדאיהא ופי נהאיתהא פילזם תעשירהא מתא אגתנת פי אלחאלין. פאמא באקי אלגלאת מן אלחבוב פענד נהאיתהא לא קבל דאלך לקולהם ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל. ואלנאבת מן אלגלאת פי צדח לא עשר עליה לקולהם הגגות פטורים ואע”פ שהן שלחצר החייבת. ואלאעשאר פאנהא תגב פי ארץ ישראל לא גירהא. פאן כאן אצל אלשגרה פי ארץ יש' ואגצאנהא מאילה אלי כארג יגב אכראג עשר תמרהא. פאמא אן כאן אלאצל כארג ארץ יש' ואלאגצאן אלחאמלה לאלתמר דאכל אלחד לא יגב אכראג עשר תמרהא לקול' עומדת בארץ ונופה נוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר. ואמא קול' פי והנה כבר אמרו אחדים מן ההמון, שהצמר וצמר הגפן כלאים זה בזה, וזוהי טעות מצדם או שגיאה למיעוט השגתם בקביעת [פירוש] המלים.

ואמר בעל המצות ז"ל איזה בגד (שנעשה) מצמר רחלים ומצמר גמלים במדה שוה מעורבים עם הפשתן אם היה צמר הרחלים יותר [מצמר הגמלים] אסור להשתמש בו. אבל אם היה צמר הגמלים מרובה מצמר הכבשים מותר להשתמש בו. והקנבוס והפשתן שוים בדין זה, כמו שאמרה המשנה (כלאים פ"ט א'): צמר גמלים וצמר רחלים, ואמרה התוספה ¹¹¹…

אמר בעל המצות ז“ל: חייבים להוציא את מעשר האוכלים מהם, שהם מיני הפירות בגמר בשולם. ואם היה הפרי נקטף בתחלת בשולו ובגמר בשולו ראוי לעשרו בשעת קטיפתו בשתי העונות. אבל שאר התבואות מן הזרע רק בגמר שלה לא לפני זה, כמו שאמרו (מעשרות פ“א מ”א): ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל. והצומח מן התבואות בגג אין עליו מעשר כמו שאמרו (שם, פ“ג מ”ו) הגגות פטורים ואע”פ שהן של חצר החייבת. והמעשרות חלים בארץ ישראל ולא בזולתה. ואם היה עיקר האילן בא“י וגופו נוטה לחוץ לארץ חייב להוציא מעשר פירותיו, ואם היה העיקר מחוץ לא”י והנוף הנושא את הפרי בתוך הגבול אינו חייב להוציא מעשר פירותיו, כמו שאמרו (שם מ"ו): עומדת בארץ ונופה נוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר. ואמרם בסוף ההלכה: ובירושלם אכר אלהל' ופי ירוש' הכל הולך אחר הנוף הו אן אלקדשים לא יגןז אן תוכל כארג אלמדינה. פאן כאן שגרה לזק אלחומה פי ירושלם ותעלק בהא אנסאן ואכל קדשים וכאן תעלקה באגצאנהא והי מאילה אלי אלמדינה פלא גנאח עליה. ואן כאן בצד [ל“ה ע”א] דאלך פקד אכטא. ובערי מקלט הכל הולך אחר העיקר. ומן קתל אנסאן סהוא והרב אלי מקלט וכאן פי אלחד שגרה ותעלק בהא וקתלה ולי אלדם. פאן כאן אצלהא פי ערי מקלט פלה תבל. אן כאן בצד דאלך פלא תבל לה (ל"ה א').

7. אעלם אסעדך אללה אן אצל וגוב הדה אלשריעה מן קול אללה ראשית עריס' וקאל צאחב אלשריעא ז"ל אמא פי אלגלות יגב אן יכרג מנה גזוא ויחרק ויכרג איצא רגיף לאלכהן ופי ארץ ישר' יגב אן יכרג גזוא מן אלעגין ויחרק כקול' בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה (ל"ה ב').

8. וקאל צאחב אלשראיע ז“ל געלת לאלכהנים אלחטאת אלתי יגעל מן דמהא ושחומהא עלי מדבח אלצעידה כקול' דבר אל אהרן [ל”ו א‘] ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה. ואשם ודאי געל להם כקול’ וזאת תורת האשם במקום אשר ישחטו את העולה. ואשם תלוי געל להם הו אלדי יגב עלי מן עמל אמלא ולא ידרי הו אלדי עמלה כאן כטאא או צואב או אלוקת אלדי עמלה פיה כן יגב אלעמל פיה אם לא כקול' ואם נפש אחת תחטא בשגגה ועשתה אחת מכל מצות ה' והביא וגו' וקאלו אלחכמים ז"ל כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת שלחלב ואחת שלשומן ואכל אחת מהן ואין ידוע הכל הולך אחר הנוף, הוא שהקדשים אסור שיאכלו מחוץ לעיר. ואם היה אילן סמוך לחומה בירושלם ונתלה בו אדם ואכל קדשים, אם נתלה בנופו כשהוא נוטה אל העיר אין עליו חטא, ואם היה להפך מזה – חטא. ובערי מקלט הכל הולך אחר היקר, ומי שהרג אדם בשוגג וברח לעיר מקלט והיה על הגבול אילן ונתלה בו והרג אותו גואל הדם אם היה עיקרו בערי מקלט יש לו דמים, ואם לא היה כך אין לו דמים (עי' מכות י"ב א').

דע יעזך אלהים, ששורש חיוב המצוה הזאת הוא מאמר אלהים: ראשית עריסותיכם. ואמר בעל המצות ז“ל: אבל בגלות חייב להוציא ממנו חלק ולשרפו ויוציא גם ככר אחד לכהן, ובארץ ישראל ראוי להוציא חלק מן הבצק ולשרפו כמו שאמרו (חלה פ“ד מ”ה, עיי"ש): בא”י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה.

ואמר בעל המצות ז“ל: נתנה לכהנים החטאת אשר יתנו מדמה וחלביה על מזבח העולה, כמו שנאמר: דבר אל אהרן [ל”ו א‘] ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה. ואשם ודאי נתן להם, כמו שנא’: וזאת תורת האשם במקום אשר ישחטו את העולה. ואשם תלוי נתן להם, והוא [האשם] החל על מי שעשה מעשה ואינו יודע אם מה שעשה היה חטא או כהוגן, או הזמן שבו עשה אותו האם היה מותר לעשותו בו או לא, כמו שנא‘: ואם נפש אחת תחטא בשגגה ועשתה אחת מכל מצוות ה’ והביא וגו' ואמרו החכמים ז“ל (כריתות י"ז ב') כגון שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת איזו מהן אכל מביא אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור געל להם מנהא חזה ושוק וד' אנוע מן אלכבז כקול והקריב ממנו אחד וכו'. ולוג שמן של מצורע פלאלכהנים ‘איצא ‘כקול’ שיירי השמן שבלוג נאכל לזכרי כהונה וביד נותנין על ראש המטהר. ושתי הלחם רגיפין יאתון בהמא בני אסראיל לאלכהנים מן אלגלה אלגדידה פי אלענצרה מן אלסמד מכתמר כקול ממושבותיכם תביאו לחם תנופה והניף הכהן וכו’. ולחם הפנים י”ב גרדקה מן אלסמד עלי אלמאידה דאימא צפין פי כל צף ו' והיתה לאהרן ישיר בתסלימהא פי כל סבת אלי אלכהנים ליקסמונה קסמין מתסאויין אחדהמא יאכדה כהן גדול. ואלב יאכדה באקי אלכהנים כקול' לאהרן מחצה ולבניו מחצה. ושיירי המנחות מא בקי מהא בעד אן יקרב אלקומץ פיחרק ואלפאצל לאלכהנים כקול והנותרת מן המנחה וכו' והעומר אלדי יקרב יום י“ו מן ניסן יקלוה באלנאר ויטחן וינכלוה בי”ג מנכל ויקרב מנה אלכהן קומץ ואלבאקי לאלכהנים. והבכורה געלה לאלכהנים אכל לחום בכור אלגנם ואלבקר בעד רש דמאיהמא עלי אלמדבח כקול אך בכור שור ובשרם יהיה לך וכו‘. והבכורים מא תבכר מן אלחבוב ואלאשגאר ועולות קדשים גלוד אלקראבין. ופדיון פטר חמור כקול תפדה בשה ודאלך לאלכהנים. ושדה אחזה מן באע ציעת חוזה ולם יפתכהא אלי סנה אלאטלאק תכון לאלכהנים כקוֹל ואם לא יגאל השדה ואם מכר והיתה השדה בצאתו ביובל קדש. ושדה החרמים אלצואפי כקוֹל כל חרם אשר יחרים עיש ליי’ אלו חרמי כהנים והו יוקף מלכא וקפא לאללה. וגזל הגר דללנא עליה פי של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהן אכל מביא אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור נתן להם מהן חזה ושוק וארבעה מינים לחם, כמו שנא‘: והקריב ממנו אחד וכו’. ולוג שמן של מצורע גם הוא לכהנים, כמו שאמרו: שייר השמן שבלוג נאכל לזכרי כהונה, וביד נותנין על ראש המטהר. ושתי הלחם [והם] שני ככרות שמביאים בני ישראל להכהנים מן התבואה החדשה בעצרת מסולת חמץ, כמו שנא‘: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה והניף הכהן וכו’. ולחם הפנים י“ב חלות סולת על השלחן תמיד שתי מערכות בכל מערכה ששה, “והיתה לאהרן” ירמוז לתת אותה בכל שבת לכהנים ויחלקו אותה לשני חלקים שוים, אחד מהם יקחנו כהן גדול והב' יקחוהו יתר הכהנים, כמו שאמרו (יומא י"ז ב') לאהרן מחצה ולבניו מחצה. ושיירי המנחות מה שנותר ממנה אחרי שיקרב הקומץ וישרף והנשאר לכהנים, כמו שנאמ‘: והנותרת מן המנחה וכו’. והעומר אשר יקרב יום ששה עשר ניסן וקולים אותו באש וטוחנים אותו ומנפים אותו בשלש עשרה נפות, ויקריב ממנו הכהן קומץ והשאר לכהנים. והבכורה נתן לכהנים לאכול בשר בכורות הצאן והבקר אחרי זריקת דמיהם על המזבח, כמו שנא‘: אך בכור שור ובשם יהיה לך וכו’. והבכורים בכורי הזרע והאילנות. ועורות קדשים, עורות הקרבנות, ופדיון פטר חמור, כמו שנא‘: תפדה בשה, והוא לכהנים. ושדה אחוזה, המוכר שדה אחוזה ולא פדה אותו עד שנת השחרור (היובל) תהיה לכהנים, כמו שנא’: ואם לא יגאל השדה ואם מכר והיתה השדה בצאתו ביובל קדש. ושדה החרמים ה”צואפי“, כמו שנא‘: כל חרם אשר יחרים איש לה’ אלו חרמי כהנים, והוא נעשה רכוש הקדש לה‘. וגזל הגר, למדנו אוו ממה שנא’: ואם קול אם אין לאיש גואל וקאלו וכי יש לך בישראל שאין לו גואל אלא זה הוא [ל”ו ב'] הגוזל את הגר.

9. וקאל צאחב אלשריאע געל אללה לאלכהנים אלדי יבכר מן אלתמאר כקול בכורי כל אשר בארצם. פאלדי יגב אכראג אלבכורים מה ז אנוע אלמקוולה פי ארץ חטה. מנהא יגב עלי אלצבור אחצארה מן שעיר וחנטה. אמא מן שעיר פהו עומר בפסח כקולה והבאתם את עומר ראשית קצירכם. ואלתאני מן אלחנטה ליעמל מנה שתי הלחם כקול ממושבותיכם תביאו לחם וכו' בכורים לה' ואלבאקי יגב עלי כל ואחד מן אלנאס יכרג מן אלאצנאף אלמדכורה מן כל ואחד בדאתה אדא תבכר כקול כאיזה צד מפרישים בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שבכר תאנה שבבכרה ורמון שבכר וקושרן בגמי וקורא להן שם (ל"ז א').

10. מפני שלבה גס בהם (סוטה פ“א מ”ו) קאל ר' חפץ בן יצליח לאן קלבהא יעתז בהם (ס"ח ב').

11. שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור (סנהדרין פ“ז מי”א). הדי אלקשואים אלמדכור ההנא הו מתל אלסחר. אחד מלקט וחייב אלדי ידעי אן אלגן תכדמה. ואחד מלקט ופטור אלדי ידעי באשיא גלייה צאהרה לאלעין וקד תכלם עלי דאלך ר' חפץ פי אלשריאע (ע"ד ב').

מתוך ספר המפתח לרב נסים גאון

1. ותפסיר מנצפך (שבת ק"ד ד') מא דכרא ר' נסים ז“ל צאחב כתאב אלמפתאח ¹¹² רואיא ען אלתלמוד (ירושלמי, מגלה פ“א הי”א) מעשה ביום סגריר שנכנסו תלמידים קטנים לבית מהדרש ואמרו אתו ונעביר בית ועדא אין לאיש גואל ואמרו (ב“ק ק”ט א'): וכי יש לך בישראל שאין לו גואל אלא זה הוא [ל”ו ב'] הגוזל את הגר.

ואמר בעל המצות: נתן ה' לכהנים את בכורי היבול, כמו שנא‘: בכורי כל אשר בארצם. ומה שחייבים להפריש את הבכורים ממנו הם שבעה מינים האמורים ב“ארץ חטה”. מהם מה שהצבור חייבים להביא מן השעורה והחטה. אשר מן השעורים הוא העומר בפסח, כמו שנא’: והבאתם את עומר ראשית קצירכם. והשני מן החטה שעושים ממנו שתי הלחם, כמו שנא‘: ממושבותיהם תביאו לחם וכו’ בכורים לה'. והשאר חייב כל אחד להפריש מן המינים הנזכרים מכל אחד לעצמו בשעה שיבכר, כמו שאמרו (בכורים פ“ג מ”א): כאיזה צד מפרישים בכורים, יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שבכר, תאנה שבכרה, ורמון שבכר וקושרן בגמי וקורא להן שם.

“קשואים” זה הנזכר כאן הוא דרך כשוף. אחד מלקט וחייב, זה האומר שהשדים משרתים אותו. ואחד מלקט ופטור, זה האומר דברים גלויים ונראים לעין, וכבר דבר על זה ר' חפץ ס' המצות.

דלא יבטל ואמרי מהו דין דכתיב מ“ם נ”ן צ“ץ פ”ף כ“ך ופירשו אותו חכמים וסיימו כולם ממאמר למאמר. מנאמן לנאמן. מצדיק לצדיק. מפה לפה. מכף לכף. מכף הקב”ה לכף ידו של משה (ד' ב').

2. לקיץ המזבח (שקלים פ“ד מ”ד) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל ¹¹³ מעני דאלך ישתרו בה קרבנות ויקרבוהא עלי אלמזבח תציר כאנה פואכה תשתק מן קולה ומאה קיץ (נ"ג ב').

3. פלהדרין (יומא פ"א א') קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אלמסערין ואלמעני פי דאלך אן כאנו לאכהנים פי בית שני יתנאפסו עלי אלכהונה פמן וזן אלמאל לאכתיר אלי תלך אלמקצורה תקדם ואם (נ"ד ב').

4. משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לקונו ושפך את הקיתון על פניו (סוכה פ“ב מ”ט) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אן אלגית אלוארד בימי סוכה הוא סימן קללה ולדאלך מתלו אלחכמים לפאעל אלסוכה מתל עבד מזג אלכאס ליסקי מולאה והו גאצב עליה פצב אלכס עלי וגהה מתל מן יקול אי אפשי בשמושך (נ"ה ב').

5. הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג (תענית פ"א א') דכר צאחב אלמפתאח ז"ל אן מעני דאלך מן קולהם פי סוכה למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לקונו ושפך הקיתון על פניו וקד ביינא דאלך פי מא תקדם (נ"ח ב').

6. וקאל ר' נסים פי כתאב אלמפתאח דכרו אלחכמים מפה אבן טועים (תענית פ“ג מ”ח) וקאלו אבן גדולה היתה בירושלים וכל מי שמצא אבידה היה עומד על אותה אבן מכריז עליה אמר להם כשם שאי אפשר לאבן הזאת שתמחה כך אי אפשר לגשמים שילכו להם (נ"ט א') ¹¹⁴.

7. וקאל צאחב אלמפתאח קד ביינו אן אפוסטמוס שרף את התורה (תענית ופירוש מנצפך מה שהזכירו ר' נסים ז"ל בעל ספר המפתח במסורת בשם התלמוד…

אמר בעל המפתח ז"ל: פירושו יקנו בו קרבנות, ומקריבים אותם על המזבח והם נחשבים כאילו הם פירות, וזה נגזר ממה שנאמר: ומאה קיץ.

אמר בעל המפתח ז"ל: קובעי השער (בשוק), והענין בזה היו הכהנים בבית שני מתחרים על הכהונה, ומי ששקל כסף רב באותה הלשכה ניגש וכיהן.

אמר בעל המפתח ז"ל: הגשם היורד בימי סוכה הוא סימן קללה, ולכן המשילו החכמים את עושה הסוכה לעבד מוזג כוס להשקות את רבו והוא זועף עליו ושפך את הכוס על פניו, כאילו אמר אי אפשי בשמושך.

הזכיר בעל המפתח ז"ל הענין בזה לפי אמרם בסוכה… וכבר ביארנו זה במה שקדם.

ואמר ר' נסים בספר המפתח: הזכירו החכמים תאור אבן טועים ואמרו…

ואמר בעל המפתח: כבר ביארו שאפוסטמוס…

פ“ד מ”ו) במעברא דלוד (נ"ט א') ¹¹⁵.

8. קאל צאחב אלמפתאח אן יום ט“ו באב יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (תענית פ“ד מ”ח) ודאלך פי וקת קתלהם לאהל גבעת בני בנימין פרסמוהו יום טוב חין אטלקו להם יתזוגו מנהם ופי דאלך קאל אלתל' יום כפורים יום מחילה וסליחה אלא ט”ו באב מאי ניהו ואגאבו וקאלו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (נ"ט א').

9. קאל צאחב אלמפתאח במה גדולה (מגילה פ“א מ”ו) הוא אוהל מועד נטוי כדרכו וענה קאל וילך שלמה אל הבמה אשר בגבעון. ובמה קטנה בזמן התר הבמות עושה אודם במה קטנה על פתח ביתו ומקריב עליה קרבן (נ"ט ב') ¹¹⁶.

10. יצא מנחם (חגיגה פ“ב מ”ב) קאל צאחב אלמפתאח דכרו פי גמ' דבני מערבא להיכן יצא ואגאבו וקאלו יצא הוא ושמונים תלמיד מלובשין תורין שלזהב כנגד פניהם וכתבו אין להם חלק באלהי ישראל (ס' א') ¹¹⁷.

11. האוכל צל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים (כתובות פ“א מ”ה). קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אן הדא אלמעני מכצוץ פי בלד יהודה שאדום מסורת בידם שיהודה הרג את עשו אביהם דכ' ידך בערף אויביך. וגזרו ביהודה שאין חתן נכנס על כלה עד שיפגע בה אסרדיוט שלמלך והתקינו חכמים שיהא ארוס בא עליה ועודה בבית אביה ולפי כך אינו יכול לטעון טענת בתולים (ס"ג א') ¹¹⁸.

12. באשישים (נדרים פ“ו מ”ט) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל פי תפסירה לוקחין עדשין וקולין אותם וטוחנין אותם ומטגנין להם בדובשא ונקרין אשישים (ס"ה ב') ¹¹⁹.

13. ואח“כ הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון (סוטה פ“ז מ”ו) דכר ר' נסים הרב אמר בעל המפתח שיום ט”ו באב יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, וזה היה בזמן שנלחמו באנשי גבעת בני בנימין, וקבעוהו יום טוב כשהותר להם לשאת נשים מהם ובזה אמר התלמוד… והשיבו ואמרו…

אמר בעל המפתח ז"ל שהענין הזה מיוחד לארץ יהודה…

אמר בעל המפתח ז“ל בפירושו… המובהק ז”ל אך מעני דאלך לתך חגה עלי סבעין אומה אדי תאמלוהא בלגתהם פינקטע עדרהם ען תעלימהא ותגד דאלך פי כתאב אלמפתאח (ס"ט ב').

14. שאין העזרה (עדיות פ“ה מ”ו) ננעלת על כל ישר' ¹²⁰, קאל צאחב אלמפתאח ז"ל דאלך פי וקת בין הערבים שלערבי פסחים שכל ישראל מצוים בעזרה שנ' כל קהל עדת ישראל יעשו אותו (ע"ז א') ¹²¹.

כתאב אלחאוי לר' דוד

עד עתה לא נודע לנו כלל חבור זה ושם מחברו, וחשוב לנו לדעת את זמנו וע“י זה נוכל אולי גם לקבוע ביתר דיוק את הזמן שבו סודר פירוש המשנה שלפנינו ¹²² והנה כבר העיר רש”א פוזננסקי ז“ל ב־Zeitschrift für hebreische Bibliographe 148 על הקטע מכתאב אלחאוי הרשום בקטלוג של נייבואירקוילי מכת”י אוכספורד 2862²⁴ שבסופו כתוב: תם אלספר אלכאמס מן אלחאוי יתלוה אלספר אלו' פי דכר אללואחק אלתי שרחנאהא מן הלכות גדולות מע מסאיל שאדה מצאפה אליה ממא אתת אלינא מע טול אלמדה… וכאן תתמים הדא אלגזו פי חדש אייר אתס“ח (“תם הספר החמישי מספר הכולל. יבוא אחריו הספר הששי בזכר הנוספות אשר בארנו מהלכות גדולות עם שאלות מיוחדות מצורפות אליו מאלו שבאו אלינו במשך הזמן… והיה גמר החלק הזה בחדש אייר אתס”ח). אתס”ח לשטרות היא שנת 1157 = ד“א תתקי”ז. אם כתאב אלחאוי זה הוא לרב האיי עלינו לומר ששנת אתס“ח היא שנה ההעתקה, ואם הוא ספר אחר בשם זה, יש לחשוב שזהו זמן חבורו. בינתים פרסם ד”ר לוין את הקטע הזה ב“גנזי קדם” ג' (חיפה תרפ"ה) עמ' 69–71 תחת השם: “עוד קטע מס' אלחאוי לרב האיי גאון”, ולדעתו “שנת הגמר אתס”ח לשטרות שנת המעתיק היא ולא של רב האיי גאון". שום ראיה לדבריו לא הביא וכנראה נעלם ממנו גם ספיקו של פוזננסקי ¹²³.

אולם המעיין בקטע זה שפרסם לוין יבוא לידי מסקנא שאין הוא לרב האיי. ושלשה טעמים לדבר:

הזכיר ר' נסים הרב המובהק ז"ל שהענין בהה כדי שתהיה טענה על שבעים האומות אם יתבוננו בה בשפתם ותבטל התנצלותם על המפורש שבה, ותמצא זה בספר המפתח.

א. שונה הוא קטע זה במהותו מן הקטעים של ס' אלחאוי לרה“ג שנתפרסמו ע”י הרכבי ב“חדשים גם ישנים” די“י של גריץ־שפ”ר ח“ד עמ' 3–5. מהם נראה שבס' זה עסק רב האיי בפירוש שרשי הלשון העברית ומלותיה מן הצד הדקדוקי והלשוני, ואילו הקטע בשבגנז”ק יש לו תכונה אחרת לגמרי.

ב. בספר הששי מחבור זה עסק המחבר “בזכר הנוספות אשר בארנו מהלכות גדולות”, ורב האיי לא היה מקדיש חלק מספרו לבאור מקומות קשים מס' הלכות גדולות, שלא החשיבו ביותר ועל כן גם לא היה בקי בו. “וכמה פעמים מביאים רב שרירא ורב האיי בתשובותיהם דברים בשם הסבוראים והגאונים הראשונים, ודברים אלה ישנם מלה במלה גם בהלכות גדולות, אבל הם נמנעים מהזכירו” ¹²⁴.

ג. אין זה דרכו של מעתיק לציין את הזמן בגמר חלק מן ההעתקה כי אם בגמר הספר כולו. לכן נראה לי שאותו קטע שפרסמו לוין הוא מכתאב אלחאוי לר' דוד ¹²⁵, והספר נתחבר לפי זה בשנת אתס"ח. אם כן הוא, יש לאחר קצת את זמן סדור פירוש המשנה שלנו ולקבוע את זמנו בן זנות 1160–1170. מסדר פירושנו היה בן זמנו של ר' דוד, כי הוא מזכירו שלש פעמים ובכלם בלי ברכת המתים בו בזמן שאת יתר החכמים כלם הוא מהזכיר בברכת המתים.

והנה רואים אנו שכתאב אלחאוי של ר' דוד נחלק לכמה חלקים. ברשימת ספרים שנתפרסמה ע“י פוזננסקי בצפה”ב XII 114 נזכר “אלחאוי גזאין כ'” =אלחאוי עשרה חלקים, והכונה כנראה לאלחאוי של ר' דוד ולא לזה של רב האיי, כדעת פוזננסקי שם. ואותה רשימה מוצאה מקהירא ואין להקדימה למחציתה השניה של המאה הי"ב. בחלקי הספר הרבים עסק המחבר בענינים מענינים שונים ולכן קרא לספרו כתאב אלחאוי = ספר הכולל.

1. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא (ברכות פ“ב מ”א)… וקאל ר' דוד צאחב אלחאוי מעני דאלך דאי עבד אבל לכתחלה לא (ז' ב').

ואמר ר' דוד בעל (ספר הכולל): והכונה בזה, דאי עבד, אבל לכתחלה לא.

2. ואמא שרח אלעלין אלתאניין אלדין המא מן אפעאל בפנים (שבת פ“א מ”א) פקאל צאחב אלחאוי ז“ל פי תספירהא בהדא אלפץ. אמא אלפעל אלדי יכון פאעלה פטור אבל אסור. פינקסם אלפעל פיה בין אלמתנאולין. מתל”א אקול כאן אלכארגי מד ידה בשי יאכדה מן מכאנה פקבצה מנה אלגואני. או וצע אלגואני פי יד אלבראני שי ואכרגה אלי מכאנה פגמיעהמא פטורים לאנקסאם אלפעל בינהמא. והדין אלפעלין תמאס ארבעה אפעאל בפנים. והו קולה פי אלהלכה אלתאניה פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה וכו' ותמת ד' אפעאל בפנים. ווגה אלתופיק בין הדה אלהלכה ואלאולי הו אן אלאולי יפי אלואחד מנהמא אלדי הו אלעני פעל פעל"א כאמל וחדה. פלדאלך צאר חייב. ופי' אלהל' אלב' שניהם פטורים לאנקסאם אלפעל בינהמא (ל"ט ב').

3. מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ביאתה וחליצתה שלאחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות (יבמות פי“ג מ”ט) פי' ען מא פסר רבי דוד פי קולה וכן שתי חרשות לא חק אלי אליבום לא אלי אלחליצה (ס"ב ב').

4. פסקה להכניס לו אלף דינר והוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וגו' (כתובות פ“ו מ”ג) והדה אלהלכה פסר ר' דוד פי כתאב אלחאוי וקאל אנה וגד תפסיר פי תלמוד ארץ ישראל ודאלך אן אלאמראה אדא אגהזת אלי זוגהא וקת אלזפאף אלף דינאר נקדה פכתב להא אנהא אגהזת אלף וכמס מאיה לחאל אלנאץ. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ואן אדכלת אליה אלף דינאר קימה כתב להא אנהא אדכלת תמאן מאיה דינאר בנקצאן אלכמס לחאל נקצאן אלסלע.

ובענין פירוש שני המעשים השניים אשר הם פעולות “בפנים” אמר בעל (ספר) הכולל ז“ל בפירושם בלשון הזה: המעשה אשר פועלו יהיה פטור אבל אסור מתחלק המעשה בו בין המקבלים. למשל אוֹמר, אם החיצון פשט ידו בדבר שלקח אותו ממקומו וקבל אותו ממנו הפנימי או שם הפנימי ביד החיצון דבר והוציאו למקומו הרי שניהם פטורים מפני התחלקות הפעולה בין שניהם. ושתי הפעולות הללו הן השלמת “ארבע בפנים”. והוא אמרו בהלכה השניה: פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה”ב מתוכה וכו', נשלמו ארבע פעולות בפנים. ואופן התאמה בין ההלכה הזאת לראשונה הוא, שבראשונה השלים האחד מהם, שהוא העני. עשית פעולה שלמה ולכן הוא חייב. ופירוש ההלכה השניה שניהם פטורים לחלוקת הפעולה ביניהם.

מתוך מה שפירש ר' דוד באמרו: וכן שתי חרשות אין זכות לא ליבום ולא לחליצה.

ואת ההלכה הזאת פתר ר' דוד בספר הכולל ואמר, שמצא פירוש בתלמוד ארץ ישראל (כתובות שם) והוא, שהאשה אם הכניסה לבעלה בזמן החופה אלף דינרים במזומן יכתב לה שהכניסה אלף וחמש מאות, מפני [שהם] כסף בעין.

“וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש”, ואם הכניסה לו ערך של אלף דינר, כתב לה שהיא הכניסה שמונה מאות דינר, בנכוי החומש מפי חסרון הסלע ¹²⁶. "שום במנה ושוה שום במנה ושוה מנה אין לה אלא מנה ואן אדכלת אליה קימה נאצה כגון קרקע מא יסוי מאיה פיכתב להא בגיר זיאדה ולא נקצאן, שום במנה נותנת שלשים ואחד דינר ואן אדכלת קימה נאצה תסאוי פוק אלמאיה כתב להא דאלך בזיאדה אלכמס לאן שלשים הי שלשים ¹²⁷ סלע כל סלע ד' דינרין ודינר צאר מאיה ועשרין וכמסה דינרין בזיאדה אלכמס איצא. פסקה לו כספים סלעים נעשות ¹²⁸ ששה דינרין יעני כל סלע בששה בזיאדה אלכמס ואעלם אן אלנאסכין קד גלטו פכתבו שלשים ואחד ודינר ומנהם מן כתב ואחת דינר פתוקא אלגלט תציב (ס"ג ב').

מנה אין לה אלא מנה“, ואם הכניסה לו שוה כסף עין כגון קרקע השוה מאה יכתוב לה בלי תוספת ובלי גרעון. “שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר”, ואם הכניסה לו שוה כסף בעין [והוא קרקע] מה ששוה למעלה ממאה יכתוב לה זה בתוספת חומש, מפני ש”שלשים [ואחד]" הוא שלשים [ואחד] סלע כל סלע ד' דינרין, ו“דינר” נהיו מאה ועשרים וחמשה דינרין בתוספת חומש גם כן. פסקה לו כספים סלעים נעשות ששה דינרין כלומר כל סלע בששה בתוספת חומש¹²⁹. ודע שהמעתיקים טעו וכתבו שלשים ואחד ודינר¹³⁰ ומהם מי שכתב ואחת דינר והשמר מן הטעות (תמצא)¹³¹.

בין אלפי התשובות שהגיעו אלינו מגאוני בבל – שאינם אלא אחוז קטן מרבבות התשובות שנשלחו על ידם לתפוצות הגולה במשך ארבע מאות שנה – נכנסו גם קצת תשובות מזויפות. רובן נכנסו לקובץ “שערי תשובה”¹ ומעוטן פזורות בספרים אחרים². חוץ מתשובות נתיחסו לגאונים גם קצת ספרים וקונטרסים שאינם להם, אלא שמחבריהם רצו להתלות באילן גדול ויחסום לגאונים, ויש גם שיחסו להם חבורים שלא היו בעולם.

בין אלה שיחסו לגאונים וראשונים דברים שלא היו ושלא נבראו תופס החכם הידוע ר' משה בוטריל מקום ראש וראשון. בפירושו לס' יצירה³ הוא מביא דברים מ“ספר הנקוד הגדול אשר חברו רב אשי בבבל והוא נמצא היום בישיבתנו” (דף מ' ע"ב), ומספר הנקוד “שכתב הרב ר' אהרן המקובל הגדול ראש ישיבת בבל” (דף ז' א‘; כ"א ב’) ומה ש“כתב הרב המקובל הגדול ר' אהרן ראש ישיבת בבל בספרו הנקרא ספר הפרדס” (דף ז' א; י“ב ב'; כ”ו ב‘; ל"ג א’; ל"ח א' ועוד). כן הוא מזכיר כמה פעמים את ספר הקמיצה לרב האיי (דף כ“ח ב; ל”ב ב‘; מ’ ב‘; מ"ג ב’) ומיחס לו גם ספר בשם “קול ה' בכח”; הוא מביא גם מה ש“כתב רטרונאי (כנראה ר' נטרונאי)בספר התרשיש” (י"ג א'), ובמקום אחר הוא מביא פירוש שנאמר על ידי “רב נחשון ריש מתיבתא בשאלתא דבני בבל”⁴, וזה הוא רק חלק קטן מן המחברים והחבורים הבדויים שהוא מביא בפירושו לס' יצירה וביתר כתביו.

והנה עד כאן חשבנו שבוטריל הלך בדרך הזאת רק בשדה הקבלה, שבה לא היה מהלך יחידי כי הלכו בה גם אחרים לפניו ולאחריו, אולם מסר לי חברי פרופ' שלום שבכ“י הוואטיקאן מס' 441 מצא מאמר פילוסופי משלו שכולו מזויף ומביא בו חבורים פילוסופיים שלא באו לעולם, וכן מצא בכ”י מוסאיוב שבירושלים קטע גדול מס' בלתי ידוע של בוטריל המלא מאמרי אגדה בדויים. ועתה נראהו בקונטרס שלפנינו כשהוא מוציא מתוך גנזיו גם תשובות שהוא מיחסן לגאוני בבל המפורסמים, תשובות שחותם יד בוטריל טבוע בהן.

קונטרס זה בא אלי מידי הד“ר ישעיהו זנה שהואיל בטובו להשאילו לי. יש בו י”ב דפים והוא כתוב בכתיבה צרפתית ממחוז אויניון מאמצע המאה הט“ז. דפיו מסומנים ממ”ב עד נ“ג. העמוד הראשון בדף מ”ב הוא חלק. דברי ר' משה בוטריל מתחילים בריש עמ' ב' ומסתיימים בדף נ“א ע”ב. עמ' א' בדף נ"ב הוא חלק ובעמ' ב' מתחילים לקוטי דינים. מלבד שלשת התשובות והפסקים שאני מפרסם כאן המיוחסים לרב שרירא, רה האיי ורב כהן צדק באו בקונטרס עוד שלשה פסקים ותשובות המיוחסים לרב משה, רב נטרונאי (“כתב רב נטרונאי גאון בהלכותיו”) ורב יהודאי (“כתב רב יהודאי גאון לבני קריהון – במקום קירואן! – בתשובת שאלה”). לא פרסמתי גם אותן כי לא מצאתי בהן הרבה מן החדוש, ומטיבן של שלש ראשונות נעמוד גם על טיבן של שלש אחרונות.

כל התשובות עוסקות בדינו של מבזה תלמיד חכם וכלן מפליגות בעונשו של זה. יש לשער ששאלה זו העסיקה את בוטריל מפני שנמצאו בקהלתו אנשים שלא נהגו בו כבוד בו בזמן שהוא חשב א“ע ל”אחד המיוחד מסנהדרי גדולה", וכנראה גם למשיח. את רמות רוחו נראה מן המכתב הבא:

“האדנא⁵ אנא משדרנא לכל רבניא דישראל להחזיק בתורת משה⁶ גולת האריאל מצד חכמתנו המפורסמת הרמה והנשגבה שהבורא ית' נתנה לנו מצד אהבה. אנחנו גוזרים את⁷ כל אחי הרבנים שבכל עיר ועיר לשלוח אל כבודנו כל הספיקות שהם מסופקים, כי יש לאל ידנו להתיר כל ספק ממעמקים, ואי לא עבדי הכי אנא מזמנא להו קמי קודשא בריך הוא ליום דינא אשר ארזים לא עממוהו⁸. אני הוא היושב על כסא ההוראות למופת ולאות, המפורסם ברבנים זה כמה שנים, והוא באחד המיוחד מסנהדרי גדולה העומדת בלשכת הגזית במקדש הקדוש והמקודש החסיד שבחסידים, כבר נשלמו לו עשרה נסיונות, ליה אנחנו מודים⁹, ראש תוכני ישראל וגאולת אריאל, משפטיו אמת לגדולי אומות העולם, מי הקשה וישלם¹⁰. – משה בוניאק בוטריל”.

דרישותיו וגזרותיו של בוטריל עוררו ודאי כמה מתנגדים חריפים שלגלגו על חלומותיו ועל דבריו. כדי לאיים עליהם קרא לעזרתו את גאוני בבל והוא שם בפיהם דברים מוגזמים על עונשם של מבזי ת“ח. באלפי תשובות הגאונים שהגיעו לידינו אנו מוצאים רק שתי תשובות מקוצרות בענין זה, ואף מהן האחת היא מפוקפקת מאד¹¹, ואולם ר”מ בוטריל מביא תשובות ופסקים בשפע רב.

מקום נכבד בתשובות אלה תופסת הליטרא דדהבא שחייב המבזה לשלם, ומקור הדבר בירושלמי ב“ק פ”ח. קנס זה נהג בספרד הלכה למעשה, כמו שכתב הרמב“ם בפ”ג מהל' חובל ומזיק: “כבר נפסק הדין שכל המבייש ת”ח אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל ל“ה דינר מן הזהב שהוא משקל ט' סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכ”מ בין בארץ בין בחו“ל. מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם. ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב”¹². ונהג דבר זה גם בדורות הבאים. ונשאל הרשב“א: “בארצנו יש רבנים מצד המלכות ואינן יודעים לקרות כהוגן אם יחרף אותם שום יהודי מה דינו? – תשובה. מי שהוא רב בתורה מי שמחרף אותו גובה ממנו ליטרא של זהב… אבל מי שאינו רב אלא מצד המלכות אינו בדין זה אלא המביישו קונסין אותו לפי מה שהוא המבייש והמתבייש”¹³. וכך נהגו בספרד גם בזמנו של בוטריל, כמו שיוצא משו”ת הריב“ש, ומעשה בת”ח אחד שחרפהו שמעון, “והלך הת”ח לאיש אחד מסריסי הגובירנדור ועשה לו שטר מתנה מקנס ליטרא זהב שנאמר שיש לו על שמעון על חרפתו הנז' ושיתבענה לעצמו בדין בפני הגובירנדור“¹⁴. אמנם גם בספרד ובארצות המושפעות ממנה הבחינו בין ת”ח לת“ח, והריב”ש כותב בתשובה אחת: “ודע לך כי הדיין הנכבד חברך עשה שלא כהוגן באמרו לפקיד שיגבה מן האיש למלך ליטרא של זהב על החירופין שחרף אותו ואת אביו, וזה אינו מן הדין, כי אף אם האיש ההוא הוא חייב נדוי או מכת מרדות מפני שביזה הדיין הממונה מן הקהל, ויש בקללת הדיין לאו נוסף על קללת שאר האנשים, אבל ליטרא של זהב אינו אלא המבייש הזקן שהוא זקן שקנה חכמה, ומפני כבוד התורה ידענו שאין הדיין בגדר הזה, אף אם הוא יודע ספר”¹⁵. והרא“ש נותן הגדרה כזו לת”ח: “כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, כגון שיש לו עתים קבועים ללמודו ואינו מבטלם כלל, ושאר היום כשהוא פנוי שאינו צריך לחזר על מזונותיו הוא חוזר על הספר ולומד ואינו מטייל בשוקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא ת”ח, והמביישו משלם קנס המפורש בירושלמי“¹⁶. ואולם גדול הרבנים באשכנז, מהרי”ל, שהיה בן דורו של בוטריל, הורה ש“בזמן הזה לא דיינינן לקנוס ליטרא זהב מי שמזלזל צורבא דרבנן”, כי “בעו”ה מתמעטו הלבבות והרבה רבנים שאפילו צורתא דשמעתא לא ידעי… ומטעם זה לא נהגינן בשום למדן בזמן הזה דין ת“ח דבהדי הוצא לקי כרבא”¹⁷. רואים אנו איפוא שדרישתו זו של ר"מ בוטריל לקנוס את המבזה בליטרא של זהב היתה מבוססת לפי הנהוג בספרד מזמן קדמון.

להוכיח את זיופן של התשובות האלו חושב אני למיותר, ודבר שפתים בזה הוא אך למחסור. זיופן מוכח מתוכן, וכל מי שקרא ושנה בתשובות הגאונים ואפילו מעט, יכיר תיכף מתוכנן ומסגנונן – המושפע במדה מרובה מסגנון הזוהר – שמעולם לא יצאו מעטם של גאוני בבל. יש להשתומם על בוטריל שהכניס לתוכן מאמרים מן הירושלמי, התוספתא, פסיקתא דרב כהנא וכו' שלא היו ולא נבראו, ושמם בפי גדולי התנאים¹⁸. לעומת זה המאמרים שהוא מביא מן הבבלי הם כמובן נכונים. וטרם אכלה לדבר הנני להביע תודתי הנאמנה להד“ר זנה שהעמיד לרשותי את כה”י והרשה לי לפרסם “תשובות” אלו בדפוס.

אמר משה בוטריל היושב על כסא ההוראות, למופת ולאות¹⁹ המפורסם ברבנים זה כמה שנים: לא יאי לשום בר נש מישראל למימר שום בזיונא ועלבונא ואפקרותא לצורבא מרבנן דהא פורסי שנמג²⁰ האי עובדא דאקראי בטוב איצטריכונא²¹. אנן תנינן ולא מפיה אנו חיים אביא משותי דרבנן קמאי דפרשי בפשיטא הא מילתא ואין²² בכל פתגם שליחותייהו קא עבדינן, ולאפוכי מאי דנמו לית לן רשותא והואיל וקודשא בריך הוא יהב לן עדב חכמתא בפרהסיא אנן מחייבינן לאותובי על כל שאלתא דאיתשל קדמנא²³ ולסלוקי הבירא²⁴ מכל בעיא ובהכין כל גבר מההם (?) והא אזיל באורח תקון ולא איתיה באורחא רחיקא ובתורת דין אנא עביד גלויי דעתא בהאי פיסקא.

כתב מרנא ורבנא גאון ישראל ר' שרירא בהלכותיו ודין לישניה, היכא דצורבא מרבנן מילט לייט מאן דליתוהי צורבא מרבנן אידך אסור ליה מדאורייתא לאהדורי עליה לוטייא דהא אמרינן בפסיקתא דרב כהנא²⁵ ר' מאיר אומר כתוב א' אומ' אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור מיכדי כד מילי נינהו ליערביבינהו וליתנינהו אלהים ונשיא בעמך לא תקלל או לא תאור אמאי טרח קרא לאשמועי' לא תאור מכל מקום אפי' שקללו צורבא מרבנן שהוא נשיא בעם אסור לו להחזיר עליו קללתו, ר' יהודה אומר קרא שוייה לצורבא מרבנן שותף דרחמנא דכתיב את ה' אלהיך תירא את לרבות תלמידי חכמים²⁶. ולהכי איבעי' ליה לאינך למנקט בעתותא אילו לטייה קודשא ברי' הוא מי אהדר עלי' אלמא חד טכסיסא ודוגמא אינון. ר' יוסי אומ' אבל דמאי אשתני האי מהאי לגבי האי דינא קרא שוייה עליה קפידא והא בהקפדה תלייא מילתא דהא גלי בחד קרא לא תאור ובאידך קרא תירא²⁷. ר' שמעון אומ' דיני' דההוא גברא בצליבה, דקרא קאמ' כי קללת אלהים תלוי, ר' חנינא בן תרדיון אמ' קאי בלאו מדאפקיה קרא בלשון לא תאור והוא בר אלקויי. ר' אלעזר בן שמוע אומר אעפ“י שאין אדם מת ומשלם²⁸ דקים ליה בדרבה מיניה, מחייבינן ביה כל כי האי יקרא, דצורבא מרבנן שאני, ודרשינן טעמא דקרא בהאי ובהאי לרבוייה אע”ג דלטייא ברישא צורבא מרבנן. במתניתא תנא אי לא הדר ביה בר שמתא הוא ואי בפרהטיא קנאין פוגעין בו, ר' עקיבא אומ' אפי' הדר ביה תוך כדי דבור דכתיב את יי' הוא מגדף²⁹ ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. סבר ר' אבטולמוס למימר דלאו בר שמתא הוא הואיל וצורבא מרבנן לטייא ברישא דהא קא עבר אלפני עור לא תתן³⁰ מכשול הוו מרנני אבנן אבתרי' א“ל ר' ישמעאל משום דאתון ממולאי³¹, אמריתו מילי מוליאתא³² הא רחמנא שוייה צורבא מרבנן לשותפיה דכתיב את יי' אלהיך תירא את לרבות תלמידי חכמים ליראה, וזה פסול שאינו חוזר להכשרו³³, ורמינן עליה גודא רבא³⁴ וקנסינן ליה בממוניה בליטרא דהבא והכל לפי כבודו. קהלא קדישא דירושלים³⁵ אמרו איניש דבזייה לצורבא מרבנן לית ליה חלק טוב בעלמא דאתי שנ' דבר יי' בזה ואת מצותיו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שתי כרתות למה³⁶ חד לשוייה בשמתא ואידך דמקבלא נפשי' דינא דגיהנם. אמר מר רמינן עלי' גודא רבא מאי גודא רבא שמתא מאי שמתא הכי תרגימו שם מיתה³⁷, וקנסינן בליטרא זהב, מאי קרא דכתיב בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח, סרסהו ודרשהו³⁸ ובהכי רשיעא לית ליה לאבעוטי³⁹ דחיובי מחייב. תני' כותי' ר' אומר החמיר הקב”ה בכבודם של חכמים דכתיב דבר יי' בזה ואת מצותו הפר, את לרבות ת“ח, והמבזה חכמים אין לו חלק לעוה”ב, ולא זה הדרך בלבד מוציאתו מידי עבירה⁴⁰ עד שיהיה בנדוי וישלם לו בשתו ליטרא אחת זהב דכתיב בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם, פי' י’היה ש’כרו ל’יטרא מ’זהב, וזו מדה אחת מל“ב מדות כדאמרי' בבריתא של ר' אליעזר ב”ר יוסי הגלילי מניין שדורשין גימטריא בהגדה אם להשבון הרי הוא כבר נאמ' שמנה עשר ושלש מאות אליעזר, ואם לתמורת האותיות הרי כבר נאמר לב קמי כשדים⁴¹ ומנין שלשון נוטריקון בהגדה ת"ל אברהם, אב המון גוים, כרמל רך מל⁴² דבר שהוא רך ונמלל ביד, והוא קללני קללה נמרצת נואף מואבי רוצח צורר תועבה⁴³.

ובתלמוד ארץ ישראל בנוסחת דמשק⁴⁴ אמרי' ר' יהושע בן חנניה אמר יכל אנא למנסב קרא את יי' תירא את לרבות ת“ח. צא ולמד מי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר ביראת המקום אף כל ביראת המקום. כתיב הכא ונוקב שם יי' מות יומת וכתוב התם אשר נקבו בשמות מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ר' ינאי אמר כתוב ואהבת את יי' אלהיך לרבות ת“ח אהבת ת”ח כאהבת המקום ואהבה גדולה מיראה מאן דרחים חבריה לא בעיט ביה לא לפניו ולא לאחריו, אמ' ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא קרא אמר ועבדתם את ה' אלהיכם צורבא מרבנן בני מתא איבעו ליה לשמשא יתי‘⁴⁵, ואי לא עבדי הכי קא עברי אדאורייתא, ר’ דוסא אמר צורבא מרבנן שאני ואתני ביה קרא למימר ואתו תעבוד, ומאן דלא בעי לאהנויי ליה כל דכן היכא דהוא ליה קטגור קא עבר אקרא ובו תדבק, והא איכפל תנא למימר הכי ולדבקה בו מכל מקום. תניא ר' מאיר אומר ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לדבק שכינה והכתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם⁴⁶, ואי לא לא קאי באריכות ימים שהרי אומר עליו ארור שזה גדל ארור שזה ילד⁴⁷, והא אמ' קרא ומקלל אביו ואמו מות יומת⁴⁸, ר' חייא ב“ר חנינא אמר קרא קאמ' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, קרי ביה ומקדשי⁴⁹, ותלמידי חכמים אינון מקדשין יקרא דקודשא בריך הוא, ומה שמירת שבת לעולם אף מוראת מקדשי לעולם, ואי לא צייתו ליקורי ת”ח עליהם ליתן את הדין, והיינו דכתיב ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם אלה ת“ח⁵⁰ המלמדים חקות ומשפטים בתורה לרבים, לבלתי עשות כל מצותי זו תורה שבע”פ להפרכם את בריתי מה שגזרתי⁵¹ ברית עם החכמים באת יי' אלהיך תירא את לרבות ת“ח, ר' אחא אמ' מפקרי רבנן אין להם שכר בעולם הבא שנ' אף אני אעשה אין עליכם שכר הבא⁵². זאת לכם אלו ת”ח⁵³ שכל אחד מהם הוא מלך דכתיב בי מלכים ימלוכו. ר' חלבו אמר מן דנם דברים⁵⁴ של קלון לצורבא מרבנן קופריה⁵⁵ שרוי בצערא וקנסי ליה בליטרא דהבא אע“ג דשמתי' ליה הדא הוא דכתיב יבשו ויכלו שוטני נפשי יעטו חרפה וכלימה מבקשי רעתי וכדר' אבהו חרפה זו שמתא כלימה זו קנסא דליטרא זהב, ובתוספתא אמרי' ונשיא בעמך לא תאור ר' יוסי בן משולם אומר אין נשיא אלא מי שהוא נשיא בתורה ומה ת”ל והלא כתוב לא תקלל חרש⁵⁶ אלא לעבור עליו בשני לאוין. ר' דוסא בן חכינאי אמר הרי הוא אומר ואתה תהיה לו לאלהים ואומ' אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור לעבור עליו בשלש־לאוין. ר' אומר ת“ח עוסקים בבניה של עולם ולהכי אקפיד קרא ביקריהו לרבויי עלייהו בעשה ולא תעשה דאמר קרא את יי' אלהיך תירא את לרבות ת”ח ליראה, ודוגמא דקודשא בריך הוא מה קודשא בריך הוא אי לטייא מברכיניה כך צורבא מרבנן די מילט לייט שום בר נש אידך אסיר ליה לאהדורי עליה. ר' שמעון בן יהוצדק אמ' אתון מהכא מתניתו אנן מהכא מתנינן לה ירא את יי' בני ומלך, ורבנן איקרו מלכי⁵⁷, דכתיב בי מלכים ימלוכו. ואי קא פקר לרבנן וקא נהיג בהו בזיונא מיבעי ליה לנדויי לאלתר ולא לשהויי, מ“מ⁵⁸ הא כתיב בתריה כי פתאום יקום אידם⁵⁹ והוא בארור. תנא דבי ר' ישמעאל גברא דלייט צורבא מרבנן אע”ג דלטיי' צורבא מרבנן ברישא הוא בארור, הוא בשמתא שנ' מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך, ואין אביו אלא הקב“ה⁶⁰ ואמו רבנן. ר' יוחנן הסנדלר אומר אי צורבא מרבנן לא חייש לבזיונא⁶¹ אדאורייתא ועליו נאמ' כי דבר יי' בזה. ר' אלעזר בן שמוע אומ' מפניה עומדין מפני לומדיה לא כ”ש⁶², הא מצטרכי בני אינשי ליקורי רבנן דאלימי. ר' נחמיה אומ' בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש ת“ח לא כ”ש. ר“ש בן עזאי אומ' ולא תחללו את שם קדשי מי שמשים בפי הבריות שם קדשי, ואיזהו זה ת”ח ואם חללו בר שמתא הוא, ואין הקב“ה מקפח שכרו שאין לו חלק בעוה”ב. וליטרא דהבא קנסי' ליה לקיים מה שנ' חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל. ובירושלמי אידך גרסינן בפרק החובל בחברו, חד בר נש אקפיד לר' יהודה בן חנינא אתא עובדא קומי ר' שמעון בן לקיש וקנסי' חדא ליטרא דדהבא. הילכך אית לן לאחמורי בעובדא דדין כדעביד ר“ש בן לקיש, וליכא לערעורי וליכא לאקשויי מי הא⁶³ דבסיפי' אמ' ר' יוסי הדא אמרה המבייש את חברו בדברים פטור דר' יוסי לא איירי אלא במאי דתנא תונא התוקע לחברו וכו' וצורבא מרבנן אינו חברו⁶⁴ והא חזינן דכתב קרא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ותניא אפי' נראה בעיניך מה שמראין על ימין שהוא שמאל שמע להם⁶⁵. והא אמרינן בירושלמי דסנהדרין פ' חלק בעלי אסופות דברים שנאמרו באסיפה וכו' נתנו ברועה אחד אמר הב”ה אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך לא יהי' בעיניך כשמעו מפי קטן אלא כשמעו מפי גדול. ולא כשמעו מפי גדול אלא כשמעו מפי חכם ולא כשמעו מפי נביא. ולא כשמעו מפי נביא אלא כשמעו מפי רועה ואין רועה אלא משה כמה דתימא ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלך מים את רועה צאנו איה השם בקרבם את רוח קדשו, לא כשמעו מפי רועה אלא כשמעו מפי הגבורה. נתנו מרועה אחד ואין אחד אלא הקב"ה כמה דתימר שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד.

והואיל ונפק מפומהון דרבנן דמאן דמבזי צורבא מרבנן להוי בשמתא ובקנסא דליטרא דדהבא אנן שליחותייהו קא עבדינן עבורי לא עברינן על מילהון והכין כתבי רשואי⁶⁶ ורבנן קשישי מינן מאן דעבר אדרבנן אפי' במלתא קיטא⁶⁷ מקרי עבריינא ורשאי כל אדם להונתו בדברים כדאמרי' במדרש⁶⁸ לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מכאן מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייא עבריין. ומניין שאם הונה אותך שאתה רשאי להונותו ת“ל עמיתך כיון שהוא הונה אותך הרי הוא עבריין ואינו עמיתך בתורה ובמצות⁶⁹, והמוסר חברו ביד גוים אפי' על עסקי ממון נקרא רודף⁷⁰ מהאי טעמא דכיון שלא יעמיד עצמו על ממונו יהרגוהו א”כ להרגו מסרהו, והיינו דתנן⁷¹, המינין והמסורת מורידין אבל לא מעלין, ואיתא בב“ק⁷² ר' כהנא שמטיה לקועיה לההוא גברא דבעו לאחויי תבנא דחברי' ומאן דלט אבירי⁷³ דהוא עבריין אפי' בעברה אחת ולא עשה תשובה אפי' חובת לאו לית בי‘, דהא אמרי’ בכמה דוכתי בתלמודא⁷⁴ בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך לא תאור שאינו עושה מעשה עמך תאור, ואין לעשות בזה לפנים משורת הדין כדאמרי' באלו מציאות⁷⁵ תני רב יוסף והודעת להם זו בית חייהם, פי' בית המדרש, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים, בה זו קבורה, את המעשה זה הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, בכל כי האי גונא דאיתא לאלומי דינא דאורייתא לא צריך⁷⁶ לרחומי וגדול כחן של ת”ח העוסקים בבנינו של עולם ועוסקים בתורה ובמצות, כדאמרי' באבות דר' נתן⁷⁷ ר' עקיבא אומר המדבק לעובר עבירה אעפ“י שאינו עושה כמעשיהם מקבל שכר כיוצא בהם והמדבק לעושה מצוה אעפ”י שאינו עושה כמעשיהם מקבל שכר כיוצא בהם, בא וראה דגדול כבוד החכם כדאמרי' בירושל' ז“ל⁷⁸ הא אלפן ר' ארבע אמות לחכם א”ל אין ישיבה לפני הר סיני⁷⁹. ובמס' יומא⁸⁰ אמרינן אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי כל ת“ח שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו ת”ח, והתניא הנעלבים ואינם עולבים וכו‘, לעולם דנקיט ליה בליביה, ומקש’ והאמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין וכו' ותרצינן ההיא דמפייסינן ליה ומיפייס אבל היכא דלא מפייסינן ליה צריך למנקיט בליבי' דצריך לי' לאקפודי על יקר אוריתא ומנקט עלה, כדאמרי לענין קימה⁸¹ אי לא תורה כמה נחמן אנא⁸² איכא בשוקא, כי מפני ענותו היה אומר אין אתם עומדין מפני אלא מפני כבוד התורה. ואף צורבא מרבנן אי בני אינשי מבזו יתי' ומחיל איהו קא מבזה אוריתא דהא אידך דבזייה לא חייש ליקר אוריתא, לפיכך אם אינו נוקם ונוטר נעשה כמבזה התורה ואינו ת“ח, וליכא לאקשויי עלן והא אמרו במגילה בפרק בני העיר⁸³ מימי לא עלתה קללת חברי על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוא סליק לפורייא אמר שרי ומחיל ליה לכל מאן דמצערן לי, איכא לתרוצי איהו לא הוא מחיל ברם צערא דגופא אבל יקרא דאוריתא לא הוא מחיל אלא הוא מנקיט ליה בליביה, וקא חזינן במדרש מלאכי ר' יהושע בן לוי אמר ת”ח דלא קפיד לההוא פלניא דבזויה קיים אנפשיה האי קרא אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני יי' צבאות, וכתו' בתריה ועתה אנחנו מאשרים זדים וכו' מאי תקנתי' תלמידי חכמים מההוא מתא לעויי לעו⁸⁴ חד לחד ונדויי הלא דעבד לקנא לת“ח שנ' אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו, וכתו' בתריה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, וכתו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, ר' מנא אמ' הא כתו' אם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי, אמר יי' צבאות ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וכתו' ונושאי' פנים לתורה. הלכך ליכא לספוקי כלל בההיא פיסקא ולית רשותא לשום רבא דעמא לשמוטי⁸⁵ נפשיה מהני מילי דאינון מילי ספיני⁸⁶ ואתלו באשלי רברבי⁸⁷ והא אמרי בתלמוד⁸⁸ מים ראשונים מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. ע”כ לשון, רבינו שרירא גאון ז"ל בהלכותיו.

אמר משה בוטריל היושב על כסא ההוראות למופת ולאות המפורסם ברבנים זה כמה שנים כתב ר' האיי גאון ז“ל בתשובת שאלה וז”ל אנן דיינינן במתיבתא דבגאדיר⁸⁹ גבר דשדי קלא לביזויי צורבא מרבנן ואפי' במילי וכל דכן בעובדי מחינן ליה בסילווא דלא מבע דמא⁹⁰ וכל היכא דאיתא עובדא בסהדי ואתו סהדי וקא אסהידו קמן בבזיונא דבזייה ההוא גברא לצורבא מרבנן לאלתר מכריזין ליה בההוא סילווא בפומבי לא בצנעא כדי לטפויי ליה קלנא⁹¹ ואי לא עבדינן כי האי דינא לההוא פלניא אנן גרמינן לבזיונא דרבנן דאינהו קא עסקי באוריתא וכדי למעבד סייג לאוריתא אנן מחייבינן וכל בי דינא וכל רבא דעמא למעבד הכי ולמידן האי דינא כי היכי דלא יהוון פריצי ורשיעי בישראל, ואמטו להכי דאית עליה דההוא פלניא מלוגא דשמתא⁹² לא אמרי' דיו, ברם קנסי' ליה בלטרא דדהבא משום בזיונא דעבד לצורבא מרבנן, דהא תלתא תגי רביעי בישראל⁹³, ואינון תגא דאוריתא, תגא דכהנותא תגא דמלכותא. ותגא דאוריתא סגיא ביקר מכלהון דקרא קא אמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק ותו בי שרים ישורו, ורבנן איקרי מלכי והא קאא חזינן במילי דרבנן דקאמרי הכי⁹⁴ ת“ח קודם לכ”ג עם הארץ דכתי' יקרה היא מפנינים מאי קאמ' יקרה היא מכ“ג שכינה⁹⁵ לפני לפנים, והואיל ואיתמר בת”ח בי מלכים ימלוכו מאן דצריד⁹⁶ בתר⁹⁷ אוריתא ועליהם נאמר כי דבר יי' בזה ואת מצותיו הפר. בכן גברא דבזי צורבא מרבנן בתלתא דיני מתדן, שמתא וקנסא דליטרא דדהבא, ולית ליה חלקא בעלמא דאתי⁹⁸ והיכא דאיהו אמיד שלומי משלם לאלתר האי קנסא דליטרא דהבא ומיהבא יהבינן ליה לצורבא מרבנן. והכי שודא דדייני בכל אתר, ובי דינא דלא צבי למקנסי' בההוא קנסא קרינן לי' בי“ד טועין⁹⁹ ובי דינא דשפילי¹⁰⁰, ובדוכרן פתגמא דהוא באנפנא דאיתרמי מילתא בחד בר נש מבגאדיר¹⁰¹ גם מילי דבזיונא לעלבונא לצורבא מרבנן באפי סהדי ואתו סהדי ואסהידו קדמנא עובדא היכי הוא ואשתעא מילי מוליאתא דקא אמ' ההוא גברא לצורבא מרבנן ואנן שלחנא לההוא פלניא דייתי לקמן ואתא לאלתר רמינן שמתא, ותו קנסי' ליה בליטרא דהבא ויהבינן ליה לצורבא מרבנן וקרינן עלי' האי קרא יכין רשע¹⁰² וצדיק ילבש, פי' יהיה ליטרא בזהב שכרו¹⁰³, ובהאי גונא מינח ניחא מילתא, ובנוסחא רויחא דירוש' גרסי במס' שבת פרק מי שהחשיך¹⁰⁴ ר' יוסי קאמר לא יאי לשום דיינא לרחומי על בר נש דגזים וקליל צורבא מרבנן ואפי' במילתא קיטא, ומיבעי לן ליקורי אוריתא ומגו דממוניה עדיף ליה מנפשיה קנסי' ליה בממוני' ליטרא דהבא ובפומבי כי היכי דליפוק קלא במתא, ר' יהודה אומ' אף שדינן עליה¹⁰⁵ דשמתא כי היכי דליחזון אינן וקבילו עלייהו הרמנא דמלכא דקרא שויא כמלכותא דכתיב בי מלכים ימלוכו תניא ר' עקיבא אומר צורבא מרבנן¹⁰⁶ כל יומא בכסא דמוקרא¹⁰⁷ השתא לסביר בבסירותא¹⁰⁸ דבר נש דלא אריך אין מרחמין בדין ואיכו השתא טב רמינן¹⁰⁹ עליה בשמתא וקנסא דליטרא דהבא דכתי' הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא, ושארא מירתותי מרתית. וכל דייני איבעי להו למידן הכי ולא לאפיך מיפך ולית להו לאשתמוטי, ובשמתא וקנסא אין לך מחאה גדולה מזו¹¹⁰ וכל אחד יהיה זריז וזהיר שלא לבזות צורבא מרבנן ובלאו הכי לא הויא מחאה¹¹¹. ומקנסא דליטרא דהבא לא מגבינן¹¹² ליה מידי ולא כלום, ומאן דנכי ליה אפי' כדי ריבעא דפרוטה אין רוח חכמים נוחה הימנו דשאני האי גבר רשיעא דאדעתא דנפשי' אזיל ומאי דאפסיד אפסיד וזה פרש למיתה¹¹³, וכיון דהאי ליטרא דהב הוא זכות לצורבא מרבנן קנסי' האי רשיעא דבזייה אפי' שלא בפניו, כדאמרי' בתלמודא¹¹⁴ כיון דזכות הוא לו זכין לו לאדם בין בפניו בין שלא בפניו ואינו¹¹⁵ השתא קודשא בריך הוא האי צררא דדהבא אתפסי' וקנה להני זוזי דליטרא כל היכא דאיתנהו ומוציאין אפי' מן הלקוחות, דרבנן הא אישתנו לעלוייא משאר בני אינשי, דאסיר כל פרנסא דעמא למרמא טונא וכרגא אדרבנן, והא אמרי¹¹⁶ אמ' רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ושרו לי תגראי ברישא דכתו' ובני דוד כהני' היו מה כהן נוטל חלק בראש אף ת”ח נוטל חלק בראש ותו אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא, פי' מס המלך דכתיב מנדא בלו והלך וגו' ואמ' רב יהודה מנדא זו מנת המלך בלו זו כסף גלגלתא והלך זו ארנונא, פי' מנדא מתנה כמו לכל בנות יתנו נדה, וכמו ואת נתת את נדניך, שהם לשון מתנה, בלו הוא מה שחשב המלך בלבו¹¹⁷ שכל אחד ממלכותו יפרע בשנה כסף לגלגלת, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והלך זו ארנונא פי' שיש למלך מס בעדרו ליטול העשור או החומש, וא“כ בזה יש לו שותפות עם המלך, וארנונא הוא לשון שותפות¹¹⁸ כדכתו' כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי ודגמתו ארנונא דפ”ק דפסח ראשון¹¹⁹ ותו אמר רבא¹²⁰ שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דבי נורא אנא ולא יהיבנא כרגא ובי נורא פי' ע“ז¹²¹, אבל צורבא מרבנן כונתו בשביל התורה הנקראת אש דת שנ' מימינו אש דת למו. מיהאי גירס' דאיכא' במס' נדרים פרק קונם יין סלקא אליבא דרבנן קמאי ובתראי דצורבא מרבנן פטור לפרוע במס המלך בכל מקום אפי' יש לו אלף אלפים תרקבא דדינרי זהב¹²², ופרנסא דציבורא דשקיל מיניה מידי בלא דעתיה אהניא(?) עבד ואיתיה בפורץ גדר ישכנו נחש כי הנה עובר על דברי חכמים וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה¹²³, פי' שמתא, הילכך צורבא מרבנן שאני דלאו בכלל שאר בריות הוה, ואע”ג דשקלי‘¹²⁴, לא שקלי מרבנן כדמוכחא לן הא מילתא מצורתא דגמ’ בפרק השותפים ותו חזינן שכן ות“ח ת”ח קודם קרוב ות“ח ת”ח קודם כדאיתא בפרק המקבל¹²⁵. וצורבא מרבנן דעשיק כל יומיה באוריתא שאני כדגרסי' במגלה¹²⁶ אמר רבא א“ר יצחק ב”ר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש אליהן. ותו אמרי' בדוכתי אחריתי פ' שור שנגח: תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת יי' אלהיך תירא מיד פירש אמרו לי' תלמידיו כל אתין שדרשת מה תהא עליהן א“ל כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר”ע ולמד את יי' אלהיך תירא לרבות ת“ח¹²⁷. בכן כל דחמי האי בזיונא דצורבא מרבנן מיחייב למימר לרבא דעמא ניתי' מר ונשמתי‘. ועל זה נא’¹²⁸ מצוה לשמוע אל דברי חכמים. והא אמרינן בפרקא קמא דקדושין¹²⁹ כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, ובהאי קנסא אמרי' כח ב”ד יפה ושום בני אינשי אינם יכולים למחות. ואמינא אנא קים לי בגוה דמילתא שפיר דלאו אורח ארעא לזלזולי בת“ח וכדו אמרי' לצורבא מרבנן לך זכה במקחך, וכל נכסוהי דהאי פלניא אחראין וערבאין לההוא קנסא, ואמטו להכי מכריזין מעשה דההוא פלניא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדי למחויי להני רשיעי מישראל דחציפי לצורבא מרבנן ואי לא מחינן הקולר תלוי עלי' ובהדיא חזינן עובדא בהכי כדאיתא בירוש' דפרק החובל חד בר נש איקפד לר' יהודה בן חנינא אתא עובדא קומי ר' שמעון בן לקיש וקנסיה חדא ליטרא דדהבא, וקא אמרי' בכל דוכתא הכי, והא אמרי' פרק שני דפאה בירוש' ר' זעירא בשם ר' שמואל אין למדין לא מהלכות לא מהגדות וכו' ר' חגי בשם ר' שמואל אין למדין מן ההוריה הכל מודים מן המעשה¹³⁰. והואיל והאי מילתא מלאכת שמים היא ברירנא לה בפשיאטא ואתון דשמיע לכון תוקף דין פתגמא חושו ליה. וליכא לערעורי ולספוקי כלל עכ”ל רבינו האיי גאון ז"ל בתשובת שאלה.

אמר משה בוטריל היושב על כסא ההוראות, למופת ולאות המפורסם ברבנים זה כמה שנים, כתב מר רב כהן צדק גאון הישיבות בפסקיו וז“ל אנן נהגינן בכל אתר למיתן קנסא דליטרא דדהב לצורבא מרבנן היכא דאיכא תרין סהדי דמסהדי בגנאי דנם לי' גבי חד מעלמא ומפקינן האי סברא מיהא כדאמרי' בירושלמי בפרק החובל חד בר נש אקפיד לר' יהודה בן חנינא אתא ההוא עובדא קומי ר' שמעון וקנסי' חדא ליטרא דדהב. ובנסחא עתיקא מפום רבנן קשישי גרסי הכי אתא עובדא קומי בי דינא דר' שמעון בן לקיש ושמתיה וקנסי' חדא ליטרא דדהב, ומגו דנפקא האי קנסא מפום בי דינא דר' שמעון בן לקיש לשום רבא דנהיג ברבנותיה בהאי זימנא לא כל כמינה לאפקועי שעבודא דמשתעביד ההוא גברא דנם בזיונא לצורבא מרבנן, ומיבעי ליה לאחזוקי בהאי דינא מחמת בני אדם פרוצין המצויין בזה הזמן ולאו כל כמינייהו לאחזוקי בהאי דינא מחמת בני אדם פרוצין המצויין בזה הזמן ולא כל כמינייהו לאחזוקי נפשייהו בפריצי למימר לצורבא מרבנן דברים של קלון. ורבא דעמא דאותיב קירא באיניה¹³¹ כדי לרחוקי נפשיה מהאי שודא אנא אמינא עליה אפכו לכורסייה¹³² ואכסוה שערי¹³³ כי במקום הזה הורע כחו. ובמתיבתא הוה דייני השתא דגבר מסכינא דלא אמיד דמר שום גנאי לצורבא מרבנן כייפינן ליה בשוטי עד דייתי לקמיה צורבא מרבנן דלשתביק חוביה במטותא מיניה, ואי אקראי עובדא בסהדי בתר דשמיע לן תורף סהדותייהו לאלתר משמטינן (!) ליה ולא שבקינן ליה. ואי אמיד איהו עבדינן ליה טפי דקנסי' ליה בליטרא דהבא לאפרועי לאלתר. אבל הכא דלא אמיד לא מפקעינן לשעבודיה מיניה דהא תנינן בהדיא בפ' הכותב¹³⁴ ר' עקיבא אומ' אין מרחמין בדין. ואפי' הוא כושל רמינן עליה האי קנסא למימר דאי איתרמי ליה מלתא דצררי אתפסיה מיתחייב לאפרועי האי קיצתא ומוציאין מזה ונותנין לזה דצורבא מרבנן הוא מקום שיפה כחו, והא אמרי' בפ' הכותב¹³⁵ אתו שני טובים¹³⁶ שכן ות”ח ת“ח קודם קרוב ות”ח ת“ח קודם. והיכא דליכא למיקם במלתא בסהדי לא קנסינן ליה בהאי דררא דממונא אע”ג דנם צורבא מרבנן דההוא פלניא עשה שלא כהוגן. ברם אי איכא סהדי כד אקראי מילתא מהדרינן ונחתינן אנכסיה ומפקינן מיניה בעל כרחיה וצורבא מרבנן כי קא טריף בדין קא טריף¹³⁷. והנך דבזייה לצורבא מרבנן אי איתיה במתא איבעי ליה למירת¹³⁸ לבי דינא ואי לא איתיה במתא משדרינן ליה שליחא דייתי קמן ואי לא בעי למיתי ידו על התחתונה דהפקר ב“ד הפקר¹³⁹ כדאמ' קרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו. אי נמי אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכו‘, והא אמרי’ בתלמודא¹⁴⁰ ר' אומ' הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק והללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חזוק הואיל וקדימו ב”ד ופסקו מה שפסקו פסקו. וכיון דשמיע לן מפום סהדי בזיונא דקאמ' האייך לצורבא מרבנן אזדקוקי מזדקקינן ליה ויהבינן ליה איצצא¹⁴¹ דהייא שמתא ומשמתינן ליה לאלתר ולא משרינן דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן וקנסינן ליה בליטרא זהב מחמת כסופא דעבד ליה לצורבא מרבנן כדאי' במדרש¹⁴² ר' אבא אמ' דברי תורה נמשלו לזהב דכתי' הנחמדים מזהב, והזהב הוא צהוב ומתרגמי' סומק¹⁴³, וצורבא מרבנן דקבל עולבנא מיניה אזיל סומקא ואתי חורא¹⁴⁴. וזו היא מדה כנגד מדה לפיכך ילקה בזהב. פי רשעים תהפוכות, הדא היא דכתי' עושר וכבוד הון עתק וצדקה, וכתי' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא א' אבד מ' מזהב ל' ליטרא א' אחת. ויפרענו עד פרוטה אחרונה וכייפינן ליה ויהיב לה על כרחיה. ולא צריך לשום בר נש לאפוכי בזכותיה וכל רבא דעמא דלא אפיך בזכויה דההוא פלניא אנן מקלסינן ליה וקרינן עליה שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וכל היכא דליכא סהדי דמסהדי היכא הוא עובדא לא מהניא טענתא דצורבא מרבנן מידי. אבל אי מאיימינן איומי לאידך ואיהו קא מודה מנפשיה באפיה בי דינא כיון דאסהיד אי בעי מהדר לא מצי הדר ביה כדקי“ל בשבועות¹⁴⁵ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל חוץ מב”ד נם היכי הוא עובדא קמי דאתשיל בבי דינא אם בא לחזור חוזר דמצי למימר משטה הייתי כל היכא דלא הויתי קדם בי דינא¹⁴⁶. והא תנינן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על אותו עון¹⁴⁷. בכן אסור לכל דיינא לחנופי ההוא רשיעא דנם דברים של קלון לצורבא מרבנן כדאמרי' במס' סוטה¹⁴⁸ כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' אומ' לרשע צדיק אתה יקבוהו לאם, ואין קב אלא קללה שנ' מה אקב לא קבה אל. ואין לאם אלא עוברין שנ' ולאם מלאם יאמץ. ואמור נמי כל עיר¹⁴⁹ שיש בה חנופה מאוסה כבדה¹⁵⁰ שנ' כי עדת חנף גלמוד. וא“ר שמעון בן אלעזר¹⁵¹ מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים. ואמור נמי באגריפס¹⁵² וכשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אגריפס אל תירא אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. ובהלכות דרך ארץ¹⁵³ אמרו אל תאמר אחניף למה שיאכילני וישקני מוטב תתבייש מעצמך ואל תתבייש מאחרים ואל יבישך פיך ואל יכלימוך שפתיך. ובירוש' גרסי' הכי¹⁵⁴ דרוקא דמלכא¹⁵⁵ קא עבר אפתחא דחד רבא ועבדי ביתיה לא טרקו גלי עייל לביתיה שקל ספסירא וקטיל לרבא ושביק הנך. ר' חזקיה ור' יוחנן אמרין מאי האי הוו מצטערין רבנין משמשא למטולא ומטולא לשמשא¹⁵⁶ בדקוה ואשכחוה דההוא רבא חנך בדינא חד יהודאי רשיעא אמרין הכי פתר קרא ולא תחניפו את הארץ הוא הדיין שמחניף את הרשע. אלמא אסיר לכל רבא דעמא לחנפויי רשיעי וקרא קאמ' לא תגורו מפני איש. ואי עביד דינא מההוא רשיעא דשדא קלא דעולבנא לת”ח הוא מזכה את הרבים. והא אמרי' במס' שמחות¹⁵⁷ כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלויה בו שנ' צדקת י“י עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנ' על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל וכו' דורשי חומרות¹⁵⁸ אומרים ונתצתם את מזבחותם אדם שמחטיא את חברו ומטהו מדרך החיים לדרך מות לא כל שכן. והרגת את האיש והבהמה אם אדם חטא¹⁵⁹ מה חטאה הבהמה אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה לפיכך אמ' הכתו' תסקל ושלא תהא הבהמה עוברת בשוק ואומרים הרי הבהמה שנהרג פלוני על ידיה. והלא דברים ק”ו ומה אם בבהמה שאין לה לא זכות ולא חובה אלא שבאת לאדם על ידה תקלה אמ' הכתו' תסקל זה שגורם להחטיא חברו ומטהו מדרך חיים לדרך מות לא כל שכן וכו' וכן הוא אומ' אבנים שלמות תבנה את מזבח י“י אלהיך. והלא דברים ק”ו ומה אבנים שלא רואות ולא שומעות ולא אוכלות ולא שותות על ידי שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמ' הכתו' יהיו שלמות לפני, בני תורה שהם כפרה לעולם לא כ“ש שיהיו שלמים לפני המקום. הילכ' אית לדיינא למידן כהלכתא. בכן אנן מיחייבינן למיחש לעולבנא דעבד האי לצורבא מרבנן ואמטו להכי דייני דנהיגי כהוגן וכשורה מוציאין מזה ונותנין לזה. והאי תקנתא מתעבידא כי היכי דצורבא מרבנן מיפייס ושום אינך לא אתי לאסתריכי¹⁶⁰ למימר שום גנאי לצורבא מרבנן ואדהכי כל בר נש יהא צבא לעסוקי באורייתא ביממא וליליא ויש בזה מפני תקון העולם ובלאו הכי איכא קלקולא. ואי קא צוח האי רשיעא מהאי קיצתא דקנסא דליטרא די דהב לא משגחינן ביה כי היכי דלא לשתמען מלי ונותיב קירא באונין. וכדי ליפות כחו של ת”ח דקא עסיק באוריתא מפקינן ההוא קנסא מתותי ידי דרשיעא. וקא חזינן דצורבא מרבנן אשתני דיניה משארא כדאמרי' בגט פשוט¹⁶¹ גבי ההוא גברא דהוא חתים עלויה רבא בר רב חנין אתא לקמיה דאביי וכו' אמ' אביי אע“ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. בר מדין הא אמרי' בבבא בתרא בפרק השותפין¹⁶² רב חנין בריה דרב חסדא שדא ארבנן כרגא א”ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאוריתא ואדנביאי ואדכתובי. אדאוריתא דכתי' אף חובב עמים כל קדושיו בידיך אמ' משה לפני הקב“ה רבונו של עולם אף בשעה שאתה מחבב את האומות יהו כל קדושיו בידיך. והם תוכו לרגליך תני רב יוסף אלו ת”ח שמכתתין את רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. ישא מדברותיך לישא וליתן בדבורו של מקום. אדנביאי דכתי' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמ' עולא פסוק זה בלשון ארמי נאמר אם כלם יתנו בגוים עתה אקבצם, ואם מעט ויחלו ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתי' מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהום. מנדא אמ' רב יהודה זו מנת המלך. בלו זה כסף גלגלתא והלך זו ארנונא, מיהאי מימרא פסקי רבנן קשייש ודוקני שת“ח פטורים לפרוע בשום גוביינא דממונא והילכך מאן דרמא כרגא על רבנן ואפי' כל דהו בר שמתא הוא ומלוגא¹⁶³ דלוטא עליה. והא חזינן דקאמרי כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה פי' שמתא. ובירוש' אמרי‘¹⁶⁴ ר’ יודן בר הוא אמ' בר נש דהוא צורבא מרבנן אמ' בגין דהוא צורבא מרבנן לית לן רשותא לאגבויי מיניה. ואינון אמרין ליה והא קא עתיר אמ' לון כדון אנא ידע דאתון בעין אנא דחיל דקרא שווייה לכן הדא היא דתימא ובני דוד כהנים היו. מה כהן פטור לתת מחצית השקל אף צורבא מרבנן פטור ממנדא בלו והלך. א”ר יאות פתר ר' יודן מאי כדון יכיל צורבא מרבני למימר דין דבר תורה ואין עליו תשובה. פי' מדין תורה הת“ח פטור לפרו' המס ואין שום אדם שיוכל לסתור דין תורה. ועוד אמרי' בירוש' אין תימר הא עניא פרע והאי דעתיר לא פרע כמן דמר שאני צורבא מרבנן דקרא פתר הכין. פי' א”ת והא אפי' עני שבישראל יפרע המס וזה התלמיד חכם שהוא עשיר לא יפרע לא דמי האי להאי דקרא פטר הת“ח לפרוע המנדה בלו והלך. ותו אמרי' בירוש' כא אמרין קומי ר' חייא כי בצל החכמה בצל הכסף. חייב אדם להטיל מלאי¹⁶⁵ לכיס של ת”ח¹⁶⁶. ריש לקיש אמ' הואיל ואתא רחמנא לפרק צורבא מרבנן מאן דעבר על האי בר שמתא הוא. וכא איתמר ממזר ת“ח קודם לכהן עם הארץ. הדא היא דתימר מעלה עשו בצורבא מרבנן ולאו בכלל בריות הוא¹⁶⁷. וכיון דהאי ליטרא מיחייב אידך לצורבא מרבנן לית לן רשותא לאפקועיה מרשותיה דהא אמרי' בכמה דוכתי דתלמודא הפקר ב”ד הפקר. וזו הדרך מוציאתו מלהטיח דברים לקבל אילין דעסקי באוריתא והאי אפא היא יקרא דאוריתא. והא אמרי' פרק האשה שהלך בעלה למדינת הים¹⁶⁸ תניא א“ר אליעזר בן יעקב שמעתי שב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באדם אחד שרכב את הסוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבי“ד וסקלוהו לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לב”ד והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא מיבעי לך לאלומי דינא דאוריתא והאי הלה¹⁶⁹ ציית ציית ואי לא אמרי' לצורבא מרבנן אנן כייפינן ליה. עכ"ל מר רב כהן צדק גאון בישיבות בפסקיו.