בשחרותו של אדם – אמונתו בעצמו גדולה, ולכן רבה האמונה גם במה שקלט מאחרים. נדבק בך רעיון והרי כולו אמת ואין להרהר אחריו. לאדם הצעיר מופיע הכל מתוך בחינה אחת, והשגתו – אחת. לבחון אין צורך, להשיג אפשר רק על מתנגדים. לא כן האדם בערוב יומו. נצטבר נסיון רב של חיים ומעשים, נתערערו סדרי עולם שנדמו עמודים ויסודות בל־ימוטו. ובהציץ העין לתוך הדברים – וכמו נשאר הכל כשהיה: קליפה נשרה וקליפה צמחה – והתוך לא נשתנה; ואם נהיה איזה שמא לברי, הרי הרבה מן הברי הפך לשמא. והכל מופיע לך במראות שונים ודן אתה בנפשך על הדברים מכמה וכמה בחינות (אין פלא אם פילוסופי ימי הבינים שלנו, אנשי שתי־אמתיות ברובם, יצרו את המושג “בחינות” וסלסלוהו), משיג לא רק על אחרים, כי גם על עצמך, קליפותיך נושרות לעיניך ואתה מתאמץ לעמוד על גרעין נפשך וטיבו וערכו הבלתי־רגעי, להציל מה בשביל הקיָם שבך. להשגות שונות הגעת, השגות ילדות, נוער, ימי־עמידה וזקנה. דעתך כאילו מתישבת, אך הזמנים והחיים מטורפים, ובהמוט אשיות עולם ואדם, – אין להתגאות בישוב־דעת, ולהיפך יש שהדעה נטרפת מתוך ידיעה והתאמצות לחדור.

אשרי איש המעשה שכל זה אינו נוגע לו. המעשה כאמנות – כחו בצמצום, והעיון כחו בהיקף, בחדירה. איש־המעשה מצווה על “ולא תתורו”, ואיש העיון והרגש תָּר אחרי לבבו ועיני רוחו. ולכן השגות, בשני המובנים.

התחבטתי בשם הספר כדרכי. רציתי בשם־המַסְוֶה: “טיולים” כשם מאמרי הראשון בספר; חבר יעץ לי “בחינות”, על פי “חובת הלבבות” ונמצא מערער על השם הזה; בינתים בא יובל הרמב"ם ונצנץ השם “השגות” (על פי הראב"ד), בעל מובן דו־פרצופי, מתאים לצרכי.

מאמרי הספר כלליים הם באפיָם ונחלקו על פי תכנם לסוגים. מאמרים ורשימות על אישים של ספרותנו העברית, על שאלות ישובנו (ואפשר גם פוליטונים) – הם ענין לספרים מיוחדים.

את ספרי זה מקדיש אני לבר טוביה; האדם היחידי אשר בהתהלכי עמו ראיתי עצמי כעני וכילד. אל ישפטו עליו רק על פי כתביו: אדם שבעל־פה היה וידע גם להתכוץ ולשתוק. מיום שהכרתיו הוטתה ראיָתי לצד אחר, לאופן־הראיה המיוחד השולט בספר זה. הוא ידע כי אין בטחון, ואין לו מנוחה גם בקברו. אני מזדעזע בהזכרי שספֶּר עברי בודד מניצה העיר (ב“הארץ”), כי הקצו לו שם קבר־עניים לחמש שנים; וכולנו שותקים. וקבר לא יהיה לו ולכתביו אין מאסף. גם יחס זה השגה הוא, השגה ספרותית ואנושית של כולנו. מה אנו ומה השגותינו?

י. ר.

אייר תרצ"ה.